מחשבות וחישובים
דיון מתוך פורום הפרעות אכילה - תמיכה
התלבטתי הרבה אם לכתוב כאן עוד פעם. קצת לא נעים לי, כי אני קוראת את מה שכולכם כותבים, ומרגישה שאני רק יכולה לנסות להבין מה אתם מרגישים, ולא באמת לדעת. אז אני חוששת לכתוב דברים שיכולים לפגוע. במקום זה, אני אכתוב עליי. היו לי בערך חודשיים שממש חייתי בלי ההפרעה. לא הטריד אותי שנגמר במקרר האוכל שהכנתי במיוחד בשבילי, לא הטריד אותי שיש סיכוי שיתחשק לי משהו מתוק היום ואני אוכל אותו, לא הייתי מודאגת שאני אסע ואהיה רעבה פתאום מחוץ לבית, ואקנה לי משהו שכבר שנים לא קניתי... כמו סנדוויץ' למשל. הייתי מאוד מרוצה, ורגועה בנושא. והתחלתי קשר חדש עם מישהו שנתן לי המון בטחון בקשר לעצמי ולאיך שאני מחליטה החלטות בחיים. הוא גרם לי להרגיש ממש בסדר. עם כל מי שאני. וברגעים הקצרים שבהם חשבתי על אוכל באובססיביות, או שחישבתי שעות מהארוחה האחרונה, עצרתי ושאלתי את עצמי: מה הלחיץ אותך פתאום? מה המחשבות האלה מנסות להסתיר? למה משנה עכשיו כמה אכלת היום? זה ממש עבד, בכל פעם כזאת הייתי מגלה שאני פשוט לחוצה ממשהו שהוא קשה לי כרגע, ושאני אמורה להתרכז בשאלות שמפחידות אותי באמת, ולא במחשבות על האוכל. לפני שבוע הפסקתי את הקשר עם הבחור. כי הוא לא יכל להעניק לי מספיק מעצמו, והרגשתי שאני עלולה להיפגע יותר מדי. ובאותו יום התחלתי להיות אובססיבית עם האכילה. אני אוכלת הרבה יותר ממה שהגוף שלי מבקש. אני מנסה להרגיע את עצמי עם אוכל טוב. הבטן שלי מלאה וזה מציק לי ואני מרגישה שזה מיותר... אבל מאוד קשה לי להפסיק. אם אני בבית, אני פשוט אוכלת. אז אני מנסה לצאת הרבה, אבל איכשהו אני מרגישה שזה לא באמת הפתרון הבריא. כי אני צריכה ללמוד להיות בבית, במקום שבו יש אוכל מכל הסוגים, והמקרר תמיד נגיש, בלי לטעום מהכל... בלי לחשב זמנים בין ביס לביס. חשוב לי לציין שאני לא מקיאה, ואני לא בתת תזונה, ואני נראית בריאה באמת. אבל בכל פעם שמשהו קצת מתבלבל לי בחיים, המחשבות ישר רצות למקום הכאילו בטוח הזה של האוכל, השליטה בכאילו הזאת, שלא באמת עוזרת לאף אחד מאיתנו... והאבסורד הוא שזה לא באמת מרגיע לשלוט באוכל שנכנס לגוף, זה אפילו מאוד מטריד ומעייף. אבל למרות הכל אני לא עוזבת את הבריחה הזאת..... מה עושים?
הלוואי והייתה לכך תשובה חד משמעית (: אני מבינה מה את אומרת לגבי השליטה והאוכל ומסכימה איתך כמעט ב100%, אבל עוד לא הסכמה מוחלטת כי אני מאמינה שלא כל כולה של הפרעת האכילה היא סובלימציה של בעיות אחרות, אך זה קצת נכון. אני יכולה מאוד להזדהות איתך בהרבה מאוד דברים.. ורק לקוות שתצליחי להתגבר על המכשול הקטן הזה שניצב לך ככה פתאום- ולא להפוך את זה למן דרך חיים... שבוע טוב!
את יודעת ..אני כל כך מבינה אותך!! לפעמים הצורך להיות בשליטה כל הזמן...כשהחיים לא תמיד ידועים מראש גורמת למן פחד שמה?? שמה?? מה יקרה אם נזרום ולא נדע? אנחנו צריכים לשחרר את השליטה בכל מה שנעשה? אולי את גם טיפוס שדורש שלמות ואם זה לא נעשה כמו שכביכול לדעתך צריך להיות זה שובר לך את התבנית ואת מרגישה שאת מאבדת שליטה!! * גם הקשר שהיה לך עם אדם שנתן לך להרגיש טוב עם עצמך...?! את לא זקוקה לאישורים מהאנשים הסובבים אותך כלפי עצמך, גופך כשרונתייך היי מודעת אליהם וקחי בחשבון שיש אנשים שיאהבו אותך ויש שלא אז מה? מה כולם חייבים לרצות אותי? לאהוב אותי? להגיד שאני בסדר? שאני טובה? שאני יפה? לא!! פשוט כך קבלי את זה דעי היטב כמה דברים נפלאים יש לך לעצמך ומי שיאהב ירצה ויכיר אותך יתאהב בזכות אישיותך ותהיו יחד כי טוב לכם לא בשביל שייתן לך להרגיש טוב עם עצמך!! עובדה שברגע שזה נפסק מה? כבר לא היית טובה? למי לא היית טובה ? אני בטוחה שאת נפלאה ויש לך אשיות נהדרת!! אז מה אם לא הלך יהיה מישהו אחר שיהיה יותר טוב בעבורך !!אל תתני לדברים האלה לערער לך ולשבור לך את החיים!! תתמודדי עם הכאב של עזיבה! פרידה! תרגישי שם את הכאב אל תברחי...מותר לך לבכות ולהרגיש כאב הרי ידוע לנו שמילוי החור באוכל והקאתו זה לא באמת ממלא את החור הרי הרהרגשות עדיין שם..ולא ייעלמו..עד שתתמודדי איתן קחי אותן ותרגישי אותן..ואל תעשי אוטומציה..כואב- אוכל עצוב- אוכל עלבון - אוכל.. קודם תעריכי את עצמך אהבי את עצמך ודעי שאת שווה הרבה ויש לך המון מה לתת אבל למישהו מתאים ותנסי להוריד לחץ מלהיות בשליטה כל הזמן אי אפשר לשלוט בחיים כל הזמן!! צריך לזרום עם מה שהחיים מזמנים לנו!! האם עברת בילדות טראומה? גירושים? הורים? - מה גרם לך בצורך להיות בשליטה? מישהו שבר לך רצף ? תבררי מה היה? בכל מקרה מתוקה אני כלכ ך מבינה אותך..תהיי חזקה קחי עצמך ביידים ותעמדי מול רוחות הרגשות כשתרגישי אותן תתמודדי איתן תבכי תכאבי..אנחנו לא מושלמים!! שיהיה לך בהצלחה אתפלל בשבילך! בהצלחה באהבה
וואו את כל-כך קולעת... האמת, שאחרי הכל, כולנו די דומות בבסיס של הבעיות שפיתחנו. אבל אני חושבת שאצלי החלק המשמעותי ביותר הוא הפחד שלי מהעובדה שמישהו יעיז לחשוב שאני לא יפה ולא נחמדה ולא נעימה... אני מנסה לעבוד על זה הרבה. לשחרר כעסים כשהם קיימים, וללמוד לצעוק אם זה מה שאני צריכה. כשהייתי קטנה צעקתי והשתוללתי רק בבית, בחוץ הייתי שקטה וחייכנית תמיד... אבל לא, לא קרה לי שום דבר טראומטי בילדות. הטראומה שלי הגיעה עם הגיוס... אני מאמינה שהעניינים ביחד גרמו לי לפתח את התסבוך. אני שמחה על המצב שלי היום, כי אני מודעת הרבה יותר מתמיד, ואני רוצה לשנות כל-כך, ואני מאמינה בעצמי ומרגישה חזקה. אבל יש עוד כזאת דרך ארוכה... זה דווקא די מרגש, לדעת שהכיוון הוא למעלה, ושעם כל שיחה כזאת והבנה כזאת יש רק מקום לשיפור. אני מאחלת לכולנו להיכנס למסלול הזה שמכוון קדימה ולא אחורה... אני חייבת לזוז אז אני אכתוב בהקדם. תודה לך המון המון!!!!!!!
