אף אחד לא יודע...

אף אחד לא יודע שלמרות ההיפר אקטיביות שלי והחיוך הקבוע שמתנוסס על הפנים אני מתחרטת כול יום שאני קמה בבוקר... אף אחד לא יודע שעדי שוחרת הבריאות, יודעת יפה מאוד להרוס את שלה... אף אחד לא יודע שהיא בוכה בערבים לפני השינה ומוסיפה עוד דף ליומן "אני רוצה למות" אף אחד לא יודע שמ12 בצהריים עד 8 בערב עדי הייתה בבולמוסים, אח"כ היא רקנה על האסלה והוריקה את עצמה החוצה.. אח"כ היא שטפה את הפנים ויצאה לשעה ריצה, אח"כ היא חזרה הביתה ונטלה 3 כדורים משלשלים לפני השינה. ואבא שואל, אולי תחזרי לקחת טופומקס? והילדה עונה..בשביל מה? אז אני לא ארגיש רעב יותר? ואני אפסיק לאכול? כמו פעם?..15 קילו פחות בחודשיים?..גם זאת הפרעת אכילה אבא. אני כבר לא בת אני כבר לא בת 17, אני כבר לא בת 19, ואני שוב, הולכת לסגור עוד שנה עם הפרעות אכילה הן עוזבות אותי לפעמים, אני חודשיים נקייה, והופס...זה חוזר לי חלילה. מחר, אני נרשמת שוב למרכז טיפולי בהפרעות אכילה. אני לא מבינה למה שאני ממשיכה להלחם...הרי זה ברור לי שהמחשבה היחידה שמנחמת אותי, זה לא עדי בריאה בלי הפרעות אכילה, זאת עדי קבורה מתחת לאספלט..

ב"ה אני מאמינה שאת ממשיכה משום שאת באמת רוצה לצאת מזה ואני באה ואומרת לך כל הכבוד !!!! תמשיכי!!!! אל תעצרי!!!! אפילו שזה נראה לך מיותר ושאת עובדת על כל העולם. אני יודעת שעל עצמך את רחוקה מלעבוד ואת יודעת מתי את טועה ומתי לא לכן זרמי עם הלב שלך ואם מרגיש לך לטפל על תוותרי על ההזדמנות את לעולם לא יודעת מאיפה תבוא לך ישועה. מאמינה בך גם שכנדמה לך שהכל הלך לאיבוד את שווה הרבה מאוד ואת עושה הרבה מאוד למען עצמך אל תשכחי לראות את זה בדיוק ברגעים האלה המון אהבה אהובה ויקרה עד מאוד חיבוקים וחיזוקים נשיקות :-)

אני כבר חודשיים קוראת יום, יום, הודעה , הודעה בפורום הזה, לא מוצאת מה לכתוב, אבל אין דרך יותר טובה לתאר את הרגשתי מאשר מה שעדי כתבה....אני פשוט לא רואה אור בקצה המנהרה....:(

עדי ומאיו וכל השאר... אני יודעת על מה כתבתן, אני מכירה את ההרגשה, אני נלחמת/לא נלחמת בה יום-יום. שבוע אחד טוב יותר, שבוע שני הרבה פחות וההתמכרות לרעב לא עוזבת אותי. או שאני לא מעזיבה אותה? אבל לא יתכן שזה ימשך כך כל חיי. לא יתכן שלא יהיו לי לעולם חיים נורמליים. הרי אחרים רבים הצליחו לצאת מזה. אז יום אחד גם אני אצליח לעשות את זה. אני פשוט עדיין לא אמיצה מספיק. אני מאחלת לכן אומץ וכח ותקווה ואני מבטיחה לכן שהבריאות אפשרית ובהישג יד. אני מכירה בנות שיצאו מזה ובנו לעצמן חיים נורמטיביים לחלוטין ומוצלחים עד מאד. גם אנחנו יכולות!