תעזרו לי!!! דחוף!

אני פעם ראשונה כאן , אז שלום לכולם :) אני אתחיל בקצת רקע על עצמי ואיך הכל התחיל: מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי ילדה שמנה. אהבתי לאכול. הייתי אוכלת הרבה, אוכלת שוקולד, ממתקים, לחם וכו'. אמא שלי שהיתה רואה שאני משמינה,ניסתה להפסיק את זה ע"י כך שהיתה אומרת- "די, אכלת מספיק..", "לא צריך יותר" , "את תשמיני.." והייתה מנסה לעודד אותי לעשות פעילות גופנית (בתור ילדה לא אהבתילזוז ולהתעמל) - " אי אפשר לשבת בבית כל היום.." , "תראי , כל הילדים משחקים למטה ורק את בבית..." וכו'. ככה זה נמשך שעד שהחלטתי , לאחר שהמורה לספורט בכיתה ד' סיפרה על מבחני הכושר העתידיים שיהיו לנו בשנה הבאה , והחלטתי שאני הולכת להצליח בהם. כלומר לשפר את הכושר ולהוריד במשקל. זה היה בחופש הגדול: הפסקתי לאכול ממתקים ושטויות ,אכלתי שלוש פעמים ביום באופן קבוע ומסודר והתחלתי להתעמל יוםיום - לקפוץ על חבל, לרוץ קצת, לרכב עלאופניים בשכונה וקצת תרגילים.. והתחלתי לרדת במשקל. התאהבתי בספורט בריצה, בשחייה, באופניים, כדורגל ,כדורסל.. השקעתי בכך חלק ניכר מזמני. התחלתי לשחק כדורסל במסגרת מקצועית. פעם ראשונה בחיים שלי שהתחלתי להרגיש טוב עם עצמי,כבר לא הייתי שמנה , יכולתי להתלבש יפה ולקנות בגדים. אני זוכרת את הפעם הראשונה שלבשתיחולצת בטן. זה היה חלום שהתגשם. ירדתי במשקל באופן מהיר כ-20 קילו עד למשקל 38 שבו כבר הייתי רזה מאוד.לאחר לחצים מהסביבה :ההורים, משפחה, שכנים .. התחלתי שוב לאכול והרבה ועליתי במשך הזמן כל המשקל ויותר חזרה . עד שבסוף כיתה הייתי שוב שמנה. לא הרגשתי טוב עם זה, שנאתי את זה. וכל הזמן דאגתי בקשר למעבר לחטיבה - איך אני אמצא חברים, מי ירצה להתחבר איתי כשאני נראית כל כך נורא.. רציתי להרזות שוב , אבל דחתי את הרגע כי ידעתי שזה כרוך במאמץ ושינוי הרגלי חיים. אמנם המשכתי לשחק כדורסל, אבל הכושר שלי ירד מאוד - משום שהרגשתי אשמה להתאמן. לקראת אמצע כיתה ז' , שקלתי 72 קילו והייתי כמטר שישים וחמש. הייתי שמנה מאוד וספגתיעלבונות מהסביבה והחברים לכיתה: "מה תלבשי למסיבה? טרניניג?", מהמאמנים של הכדורסל "את צריכה להוריד קצת משקל, אתלא חושבת?" וגם ההורים רמזו. שוב לקחתי על עצמי לרדת במשקל. אז קבעתילי תפריט,, חזרתי להתעמל כל יום ושוב התחלתי לרזות. ירדתי וירדתי במשקל , עם הירידה במשקל הרגשתי טוב יותר עם עצמי, הרגשתי בטחון עצמי וקיבלתי מחמאות מהסביבה. עד סוף השנה כבר שקלתי כ-53 קילו. בחופש הגדול המשכתי לרזות בשיא המרץ. התאמנתי יוםיום כשעה אתלטיקה וריצה, תרגילים שונים. לאחר מכן הייתי ממשיכה לעוד כשעה וחצי כדורסל במגרש בשכונה. ואחה"צ הייתי רוכבת על אופניים או סתם הולכת. התחלתילהוריד ולהוריד בכמויות שטני אוכלת והמשכתי לרזות. לפעמים אף ויתרתי על ארוחת ערב. אהבתי ללכת לישון רעבה. הרגשתי כוח. ההורים כבר התחילו לדאוג ולהעיר הערות, ולשאול מה אכלתי. אז הייתי מרמה - זורקת אוכל מהחלון כשהם לא הסתכלו ,מחביאה בכיסים, מזיזה כל מיני דברים ומלכלכת את הצלחת כדי שיראה שאכלתי. ירדתי למשקל של כ-48 קילו. שוב הופעלו עליי לחצים נסביבה- ההורים , רכזת השכבה, החברים.. בסופו של דבר התחלתי לאכול , בהתחלה מתוך לחץ של ההורים ואז מתוך רצון לפצות על כל האוכל שהפסדתי בזמן הדיאטה. אכלתי ואכלתי ללא שליטה או הגבלה. בהתחלה מתוך מחשבה של "אני רזה , אז מותר לי להשמין.." ואז מתוך הרגשה של "רק היום אני אוכל ככה, ממחר אני אחזור לעשות דיאטה ואני אוריד הכל חזרה.." . אבל איכשהוא לא הצלחתי לחזור שוב לשליטה. העלתי במשך כ-שנה את כל המשקל שירד וחזרתי לשקול מעל 70 קילו. השנים עברו וכל הזמן חייתי בהרגשה שאוטוטו זה יקרה ואני שוב ארד במשקל ואחזורלאהוב את עצמי. חייתי בהרגשה שהכל יהיה טוב ומושלם כשאני ארד במשקל- אני אהיה יפה, יהיו לי הרבה חברים, וכו'. אבל כל הזמן דחיתי את הרגע. כל יום חייתי בהרגשה שמחר אני אתחיל דיאטה והייתי זוללת כל יום כמויות אדירות של מזון (כי זה היום האחרון לפני הדיאטה)אבל איכשהו כל יום דחיתי את רגע למחר ומצאתי תירוצים. במהלך כיתה יב' , כשהייתי שקועה בלמידה לבגרויות חשבתי שברגע שאני אסיים ללמוד אני ארזה חזרה. סיימתי ללמוד ונשארו לי 10 חודשי חופש עד הגיוס לצבא. היה ברור לי שאני ארזה לפני הצבא. הצבא מבחינתי היה מקום להתחלה חדשה , אנשים חדשים ורציתי "להתחיל ברגל ימין". להיות חיילת נראה מבחינתי גאווה וייצוג של המדינה ולא היתה כל אפשרות מבחינתי להיות חיילת שמנה. רק כ-3 חודשים לפני הגיוס נכנסתי ממש למסגרת של דיאטה. לפני זה כל הזמן ניסיתי ונשברתי. במשך קצת יותר משלושה חודשים ירדתי כעשרה קילו ושקלתי בגיוס 61. הייתי מתאמנת כל יום בבריכה או בחדר כושר. לאט לאט משך זמן האימון ורמת האימון עלתה. אכלתי תפריט שכלל פחות או יותר סנדויץ של 2 פרוסות לחם קל עם גבינה , נס קפה ופרי לפני שהייתי הולכת להתאמן בבוקר. בצהריים חלבון כלשהוא (דג, עוף, טונה) וירקות. לפעמים קצת אורז או פתיתים או עוד 2 פרוסות. עד הערב הייתי אוכלת עוד פרי. ובערב הייתי אוכלת סנדויץ נוסף ולפעמים גם הייתי מוותרת עליו אם היה אפשר. בבמהלך ההרזייה הרגשתי טוב יותר ויותר ככל שרזיתי, הכושר עלה, הבטחון העצמי עלה, הבגדים התחילולהיות גדולים עליי ולא התפוצצו, בגדים ישנים וקטנים יותר עלו עליי. הרגשתי נוח ללבוש בגדים צמודים וגופיות (דבר שלא לבשתי עד אז) והרגשתי מצויין! הגיוס מאוד הפחיד אותי, כי זה ידוע שבנות רבות משמינות בצבא ושהאוכל בצבא מאוד משמין ולא בריא... החלטתי שאני לא אשמין בצבא, ולא משנה מה. במהלך הטירונות שנמשכה 14 יום ירדתי עוד 2 קילו ושקלתי פחות או יותר 58 קליו בסיומה. אכלתי 3 ארוחות ביום, אבל לא אכלתי הרבה והגבלתי את עצמי במזון. לאחר מכן התחלתי קורס של חודשיים. הפריע לי מאוד בקורס שיושבים כל היום על התחת מהבוקר עד הערב. הייתי רגילה להתאמן כל יום. לפחות בטירונות הריצו אותנו קצת. שנאתיאת המצב הזה שאני יכולה להתאמן רק בסופי שבוע. בקורס הורדתי בהדרגה את כמויות המזון שאכלתי. התחלתי לאכול פחות ופחות. עד שהגעתי למצב שאכלתי כמעט רק ירקות. היו ימים שאכלתי רק קצת עגבנייה בבוקר, שניצל תירס בצהריים עם קצת ירקות ועוד ירקות בערב. היו ימים שבהם הייתי אוכלת רק ירקות. לפעמים כשממש כאבה לי הבטן והיתה לי ממש סחרחורת הייתי אוכלת גם קצת קוטג' בבוקר או קרקר אורז בערב. הקורס היהממאוד אינטנסיבי והיו רק 2 הפסקות ביום: שעה בצהריים וחצי שעה בערב. אותן ניצלתי בדר"כ כדי ללכת להתאמן בחדר כושר של הבסיס. הייתי לובשת בגדים מתחת למדי ב' כדי לא "לבזבז זמן" . לא תמיד היה לי כוחלהתאמן , לפעמים הייתי חלשה מדי ולא הצלחתי. כמובן שככל שהתקדם הקורס ירדתי עוד ועוד במשקל. שנאתי את הקורס , את האנשים בקורס ואת הצבא. לא היה לי אכפת מכלום וחשבתי שלפחות אני אנצל את הסיטואציה לירידה במשקל. האנשים בקורס העירו לי שאני לא אוכלת מספיק ושאני חלשה , וכל הזמן שאלו "את בטוחה שאתאוכלת מספיק?", "את חייבת לאכול..". נמאס לי שכל הזמן בודקים מה אני אוכלת. בסופו של דבר מישהו הלך לדבר עם המפקדים. הם דיברו איתי ואמרתי להם שהכל בסדר. רוב הזמן חשבתי רק על אוכל, מה הייתי רוצה לאכול עכשיו, מה אני אוכל כשאני אחזור הביתה בסופ"ש... זה היה קשה , אבל הרגשתי כוח, הרגשתי חזקה וכל מי שאוכל נראה לי חלש. את הקורס סיימתי במשקל של כ-50 קילו. כל זמן הקורס אמרתילעצמי שכישגמר הקורס אני אפסיק להרעיב את עצמי ואתחיל לאכול מסודר. אבל איכשהו כשהוא נגמר זה לא קרה. הוצבתי בבסיס פתוח וכל יום חזרתי הביתה. בשבועות הראשונים לא הייתי אוכלת כל היום כלום חוץ מירקות עד שהייתי מגיעה הביתה בשבע בערב ואז הייתי אוכלת ארוחה גדולה ומיד אח"כ הולכת להתאמן. ירדתי עד למשקל של בערך 45קילו. אהבתי את זה . הרגשתי הכי טוב בעולם, הכי יפה , הכי חזקה . הרגשתי קלילה. הרגשתי גאווה אדירה וכוח. אהבתי שהמדים גדולים עליי ונופלים ממני, אהבתי שמעירים לי שאני ממש רזה. הרגשתי מעולה , כאילו לקחתי סמים או משהו, מן סוג של אופוריה. לא ידעתי כמה זמן אני אוכל להחזיק ככה , אבל רציתי למשוך את זה כמה שיותר . הייתי אוכלת בעיקר רק לפני שהייתי מתאמנת, כדי שיהיה לי אנרגיה לאימון. רוב הזמן כאב לי הראש. ידעתי שזה לא הכי בריא, אבל זה עשה לי טוב. רק ככה יש לי בטחון עצמי. לפני כשלושה חודשים, הלחץ מצד אמא שלי רק הלך וגבר (למרות שאין לה מה לעשות כשאני בת 19), לחץ מצד החברות - "את חייבתלהשמין" , "יותר יפה לך להיות מלאה" ובעיקר מה ששבר אותי היה שהמנהל של החדר כושר בו אנימתאמנת העיר לי שאני לא צריכה לעשות כל כך הרבה אירובי שאני רק אמשיך להרזות ככה.. ואח"כ הוא גם לא אפשר לי להכנס לשם. אחרי שדיברתי איתו הוא אמר שהוא מרשה לי להכנס רק לחצי שעה אירובי ורבע שעה משקולות. מבחינתי זה היה סוף העולם. אימון כזה לא שווה לכלום. הרגשתי נורא עם הלחץ הזה שמופעל מכל הצדדים. התחילו להיות לי התקפי זלילה , שבהם הייתי אוכלת הרבה, ולאחר מכן מתחרטת . אם הייתי הולכת להתאמן הייתי נרגעת, ואם לא הייתי מרגישה נורא עם עצמי. בהתחלה התדירות היתה מאוד נמוכה - פעם בחודש , אחר מכן פעם בשבועיים, פעם בשבוע, פעמיים בשבוע, יום כן יום לא, שבוע שלם של זלילה. גם כככל שעבר הזמן הרשיתי לעצמי יותר ויותר סוגים של מזונות שלא הרשתי בעבר. שוקולד, גלידות, עוגות, ממתקים, בורקסים, חומוס, אבוקדו, לחמים, כל דבר..... החודש וחצי האחרונים היו משוגעים ביותר מבחינתי. כל יום חזרתי הביתה מהצבא , לאחר שכל היום רק אכלתי - האוכל שהבאתי מהבית, אוכל מהחדר אוכל, מהשק"ם , אוכל של אנשים אחרים.. והייתי אוכלת כמויות אדירות למרות שלא הייתי רעבה, עד שאני מרגישה ממש שאני מתפוצצת ולא יכולה יותר. לאחר מכן אני בוכה בהיסטריה מתקלחת והולכת לישון כי אני לא יכולה לחיות עם עצמי ככה.. אני מרגישה נורא, לא מבינה לאיזה מצב הגעתי. אני כועסת על עצמי שהרסתי הכל ואיבדתי שליטה. אפילו להתאמן אני לא יכולה יותר, אני מרגישה שמנה ומכוערת ומתביישת ללכת לחדר כושר שכולם יראו שנכשלתי. אני גם מרגישה אשמה להתאמן. כבר חודש בקושי התאמנתיוהכושר שלי ממש ירד. כמובן עליתי במשקל - פעם אחרונה שנשקלתי הייתי52 ובטוח כברעליתי עוד הרבה מאז. אני חושבת כל היום על אוכל ורק רוצה לאכול. תוך כדי שאני אוכלת אני חושבת על הדבר הבא שאני אוכל ואני אוכלת רוב הזמן. אני מרגישה נורא גםמבחינה גופנית:חם לי, אני מזיעה בכמויות , הלב שלי דופק מהר (לפני זה היה לי דופק נמוך, בסביבות ה-50), יש בחילות ושלשולים והבטן שלי נפוחה כמו אישה בהריון. אני לא מצליחה להפסיק את הזלילה הנוראית הזו, איבדתי שליטה לגמרי, אני מרגישה נורא עם עצמי ובא לי למות. כבר חשבתי להתאבד כמה וכמה פעמים אבחל אני מאוד פוחדת. כל פעם ששאני מקבלת נשק אני יודעת שזאת ההזדמנות , אבל אני לא מעיזה , זה מפחיד מדי. אני כל הזמן אומרת לעצמי ממחר אני אתחיל דיאטה ואני אוריד הכל שוב, אבל אני לא מסוגלת , אני לא מצליחה. הלוואי והייתי יכולה לחזור למצב לפני שנשברתי, הרגשתי כל כך טוב. ההורים שלי רוצים שאני אקבל טיפול. אני יודעת שאני צריכה, אבל אני יודעת שזה לא יאפשר לי לרדת שוב במשקל אז אני דוחה את זה כל הזמן. אני אומרת לעצמי - קודם תרדי חזרה ואז תלכי לטיפול. זה נראה לי דפוק ללכת לטיפול כשאני כבר עליתי כל כך במשקל. אני כבר לא רזה. אני פשוט שונאת את עצמי, שונאת איך שאני נראית עכשיו אחרי שהשמנתי. אני מאוכזבת מעצמי לאיודעת מהלעשות. מתביישת לצאת מהבית, מפחדת לראות חברים - לא רוצה שיראו שהשמנתי כל כך. כל הבגדים כברקטנים עליי. בא לי למות!!! אני לא עונה לטלפונים, לא מתקשרת לאף אחד, רק שוכבת במיטה ובוכה וזוללת וזוללת... איבדתי הכל, אין לי חיים , אני אחזור להיות שמנה ומגעילה.. אני כל הזמן מתלבטת אם לצאת מהצבא. אני בצבא כבר שבעה חודשים , ואני שונאת את המסגרת הזו. אני שונאת לנסוע כל כך הרבה שעות ביום באוטובוס, אני שונאת לחזור מאוחר הביתה ולהיות עייפה מלא לעשות כלום, אני שונאת את הבזבוז זמן הנורא הזה. ואני לא סתם פקידה או משהו , עקרונית אני בתפקיד שנחשב"יוקרתי". אני כל יום חושבת על היום שאני אשתחרר ויש לי כל כך הרבה זמן!!! אני לא יודעת אם זה כך בגלל בעיית האכילה שלי או בגלל המסגרת הזאת באמת לא בשבילי. מה שבטוח הצבא מקשה עליי את החיים עוד יותר ואני מספיק משתגעת גם ככה. כל כך רע לי! אני לא יודעת מה לעשות. אתמול בערב רק בכית ואמא שלי רצתה לקחת אותי לפסיכיאטר בחדר מיון , אבל לא רציתי כי מה יעזרו לי עכשיו כדורים נגד דיכאון.. אמא שלי פנתה למטפל בהפרעות אכילה מארגון שנקרא "תפנית" , אבל הוא רוצה שאני אביא אישור מהצבא לטיפול. אז אני צריכה ללכת קודם לקב"ן בשביל זה. למה אני צריכה להלחם בשביל לקבל טיפול?, אין לי כוח ללכת לקב"ן, מה אי אגיד לו? הוא בכלל יתן לי אישור? מישהו מבין בזה ויכול לעזור לי? כבר קבעו לי תור אחד לקב"ן וביטלתי אותו כי הרגשתי שאני אתגבר על זה בעצמי. מה אני יכולה לעשות עם עצמי בנתיים? אני משתגעת לגמרי וזה ככה כבר חודשיים! אין לי מצב רוח לכלום, אני לא מתרכזת בכלום ואני לא נהנית מכלום . כל כך הייתי רוצה להחזיר את הזמן אחורה. מה לעשות?בבקשה תעזרו לי!!!! אני כבר איבדתי תקווה.

ואו. אולי אני לא עברתי את כול מה שאת עברת, אני לעולם לא הייתי ילדה שמנה... בגיך ההתבגרות סתם השמנתי קצת, והייתי יותר רחבה, אבל.. אני שקלתי 63 וירדתי ל 48, ואני בולימית ואנורקסית, ואני דיי אוהבת את זה.. אני אוהבת את התוצאה, לא את התהליך. ולאחרונה אני רעבה 24 שעות ביממה. זסה בחיים לא קרה לי בעבר, ואני משמינה. אני לא אתן לעצמי בחיים להגיע למשקל הקודם, אני רוצה לחזור ל 48, ןזה הדבר הכי קשה שקיים. קשה לנצח את הרעב של הבולמוס, הוא פסיכולוגי והוא משתלט. תראי, מאיה. אני אישית נמצאת באותה סירה שאת נמצאת בה, ואני כולכך מכירה את זה.. ואי. שאין לך כוח לאף אחד, שאת שונאת את כולם כי את שונאת את עצמך, שבא לך למות.. שאת יושבת בשירותים סתם, ומתחילה לבכות שאת מסתכלת על הבטן שלך נפוחה.. הכול נראה לך מעוות כ"כ, הכול נראה כמו הסוף..שאין סיבה ואין טעם לחיות יותר אם את שמנה. את בטח מתייחסת לשומן כמו אל לכלוך, כולנו ככה. כולנו אבודים, אני אישית לא רוצה להבריא ולהשמין. אני רוצה לא לאכול.. אני אוהבת לא לאכול . אני אוהבת לשקול קצת ולהיות קלילה, ולא לאכול כלום חוץ מסלט פעמיים ביום. זה נראה לי שפוי .. או לפעמים לא. אבל לי אישית לא אכפת, אני רוצה להגיע למטרה שלי, ולא משנה מה יקרה, אני אגיע אליה. אם ישלך מספיק כוח רצון , את תחזרי למשקל שלך, אבל.. תחשבי אולי שלהרעיב לא ייצא מזה כלום . תאכלי כמו פעם.. את הדג את הפרי פרוסות לחם, אני בטוחה שתרדי.. אבל לאט ובטוח. אל תקחי ממני דוגמא.. אני פשוט מעריצה רזון. אני חולה על זה שהעצמות בולטות..ואני אוהבת רזון יתר. זה לא שפוי. מקווה שיום אחד יהיה לכולנו חיוך אמיתי. גם לך.

ב"ה שבוע טוב קראתי את סיפורך ונשמע שזה די מחלה כמה שזה אולי לא מנחם אני לא חושבת שעד היום באמת קיבלת טיפול יאה לטיפול במחלה הזו וכן כל דבר שיוצא מאיזון ומצליח לשלוט כך בחינו הופך עד מהרה למחלה אני מציעה לך בהקדם לפנות לקב"ן, שתפי אותו בכל הפרטים וזעקי לעזרה, כדי שתוכלי לזכות להגיע לטיפול טוב במהרה בימים אני לא חושבת שלהיכנס ללופ של דיאטות כבעבר יעזור במשהו ולכן לא כדאי יהיה לחזור על זה מעבר לעובדה שאת נשארת אומללה למדי בעקבות הרגל המתמשך הזה כשל וכזב את בעצמך יכולה לראות שזהו דפוס לא יעיל במיוחדבהתחשב בעובדה שאת כל הזמן ללא הפסק חוזרת לנקודת ההתחלה ואני שואלת מה הטעם?... מה הטעם אם זה באמת לא אישר אותך עד היום ויותר מזה לא נשאר לנחם אותך ברגעים קשים, מעבר לזה שזה לא באמת משיג את המטרה. בתקופת הצבא הייתי חולה אבל הקדמתי לטפל בזה באופן פרטי מחוץ למסגרת הצבא ואני לא יודעת אם את יכולה להרשות לעצמך את זה בהנחה שאולי ההורים שלך לא באמת מודעים לבעיה או לחומרת העניין ויכולים לסייע לך בטיפול מחוץ לצבא ההרגלים שלי היו מעט שונים משלך אבל זה לא באמת משנה. באיזשהו שלב הייתי במצב של אשפוז ואז הפסיכולוג שלי התערב ובעקבות זה הגעתי לשחרור שלי. אני לא רואה שום טעם מאיה יקירה להמשיך לעשות ולהיות בתפקיד שמאמלל אותך ואולי מוסיף להחמיר את מצבך שגם כך נראה לא מזהיר במיוחד. הכל תלוי בשיתוף שלך בכנות שלך בכוונה שלך לצאת מזה ובחיפוש אחר עזרה שתהיה היעילה והטובה ביותר עבורך אני לא מאמינה שתוכלי לעשות את זה במסגרת הצבא אבל אני כן יודעת שמודעים לבעיה הזו וכן אפשר לשחרר על דבר כזה כדי שאת תקבלי טיפול טוב אולי אפילו במסגרת הצבא. אני לא יודעת אם את מודעת לסכנה הבריאותית שיש כתוצאה מהתנהגות זו של אכילה לא מבוקרת של ירידה ועליה במשקל אף הן בלתי מבוקרות. את פוגעת בלב ובהרבה אברים נוספים גם אם לכאורה הבדיקות שלך יהיו בסדר לרב הבדיקות משקפות מצב שטחי למדי בהתחשב בעובדה שהגוף עושה הכל כדי לגבות את עצמו ולכן זה לא משהו שיעלו עליו גם לא אחרי 7 שנים, אם כי באמצעות בדיקות מכוונות וממוקדות יהיה ניתן לראות על חוסר איזון מוחלט בהנחה שתשתפי רופאת משפחה במצב שלך ולא תמעט בפרטים. זה לא באמת משנה כדי לקבל עזרה, יהיה עלייך להיחשף לתת אמון לשבור את מעגל ההרגלים שלך כדי שתוכלי להכניס סדר אחר לחיים שלך אני לא אמרתי שזה קל זה אולי נשמע מופרך ובלתי אפשרי אבל זה אפשרי אם יש לך הזדמנות לפנות לקב"ן עשי זאת בהקדם האפשרי אני לא רואה איך אפשר לעזור לך אחרת במסגרת הזו. אני אשמח שתעדכני מה קורה איתך המון אהבה בהצלחה הילה

אני קוראת את המכתב ולא מפסיקה לבכות יודעת למה? כי אני קוראת את המכתב ורואה אותי דניאלה הקטנה-חוץ מהספורט שאת עשית אני ככה אותו דבר רק שלי זה הרעבות והקאות אני יכולה לחזק אותך יקירה לומר לך שאני מבינה אותך ודעי לך אם את הולכת לקב"ן את יוצאת מהצבא אני גם התגייסתי המצב שלי די בסדר כי השמנתי 7 קילו ומצבי עם האוכל בסדר אני מבינה אותך אבל אולי זה שתכנסי למסגרת של טיפול בבעיה זה יפתור את הבעיה של הה"א ? אני היום אחרי שהשמנתי אני יכולה לומר לך שאני שונאת את המחלה מה שגרמה לי את הכאב והסבל ואת הבעיה שהרסה לי חלקים פנימיים בגוף שעכשיו שאני בצבא צרכה לעבור את הסדר בדיקות הכי נוראיות ועוד דרך צה"ל החסכנים אני רק יכולה לומר לך אם הייתי במקומך שאם הוריי ואני היינו מדברים על ההפרעה שלי הייתי הולכת על לפתור את הבעיה כי מי שהיום יודע על הבעיה שלי ואני מדברת איתו על זה זה רק חבר שלי שאת זה הלוואי שלא היה יודע מזה בכלל אוהבת דניאלה

תודה רב לכולם על התגובות, וכל הכבוד שהיה לכם סבלנות לקרוא מכתב כזה ארוך ! המצב רוח שליי קצת יותר טוב עכשיו. אעדכן אתכם בהמשך...

קראתי את המכתב שלך ומאוד התרגשתי לי יש נקודה אחת שקצת דומה לך אבל מזוית אחרת והיא שאת בצבא ולא יודעת אם לפנות לקב"ן או לא ואני לםני גיוס (אני בן 20 אבל עד עכשיו דחיתי גיוס במסגרת "מעמדי כבן ישיבה") ועוד מעט יש לי צו ואני ממש לא מרגיש שאני יכול להתגייס עם האנורקסיה שלי ואני לא יודע אם ללכת לקב"ן או לא מה את אומרת? עכשיו אני יגיד לך מה אני חושב לדעתי את ממש לא צריכה לרדת במשקל ורק אחר כך לפנות לעזרה לי גם היה את הבעיה הזאת של ברעב הבלתי פוסק והלכתי לפסיכיאטר והוא נתן לי כדורים ועזרו לי להפסיק את הרעב הזה הרעב הזה זה בעיה ביולוגית באיזשהוא חומר שמופרש במוח ואת לא אשמה בזה שאת עולה במשקל כל הזמן ובזה שאת אוכלת יותר מדי - זה החומר הזה במוח אשם ואת זה אפשר לסדר בעזרת תרופות אבל בשביל זה את צריכה לפנות לעזרה. אין שום בעיה לקבל תרופות נגד דיכאון ואני מקבל כבר 6 שנים את התרופות האלה וכל פעם מחליפים לי אותם ובודקים אם יש משהו שיכול לשפר את המצב כי זה כמו שאם כואב הראש לוקחים אקמול ככה אם כואב בנשמה לוקחים כדורים נגד דיכאון אין לך מה לחשוש מזה זה סתם סטיגמה שהדביקו לזה בחברה שלנו תלכי לפסיכולוג/פסיכיאטר/דיאטנית או כל מה שהרופא ימליץ כי הם יכולים לעשות לך טוב אל תפחדי זה לא כזה נורא שיהיה לך רק טוב ותמשיכי לעדכן אותנו