אני שוב כאן .

היי לכולם, היי הילה יקירתי. מה שלומכן ? באמת תענו לי.. חשוב לי לדעת מה שלום כולן כאן. לא עידכנתי מה קורה איתי בחוד חודשיים האחרונים.. המצב מחמיר איתי. הילה, בנות . אני אוכלת..מה אני אוכלת.רגע. אוקיי, אני קיימת חייה ונושמת סלט מיים מסטיקים פירות וירקות 25 שעות ביממה. השעה הנוספת היא להמחיש עד כמה חיי סובבים אחרי מה שנכנס לי לפה. דומעות עומדת לי בגרון, אני לא מרחמת על עצמי.. אני מרחמת על הגוף שלי. אני מסתכלת על אנשים שאוכלים 1200 קלוריות ביום, אכולת קנאה. למה הם אוכלים, למה ? למה הם נשארים אותו משקל.. למה אני משמינה? למה כול שטות שאני אכניס לפה, ולמה אם אני אוכל סלט יותר מדיי, גם אז אני אשמין ? מה יש? הילה, בנות .. אני נראית מצוין. באמת, אני לא נראית אנורקסית בכלל. אני עליתי למשקל 50, להזכיר לכולן ולכולם ששקלתי 47-8. עליתי, ולמה ? ככה. סתם.. אני נשבעת שלא אכלתי דברים משמינים, אני המשכתי באותה דרך חיים מסריחה של לאכול קצת קצת לשתות הרבה הרבבה.. לאכול רק ירקות ובלה ובלה. אבל מה? הגוף שלי שונא אותי.. הוא בוגד בי בלי בושה.. אני מנסה שהוא יאכל אותו הדבר, לפעמים הוא בוגד בי ותוקף אותי ברעב זוועתי.. ואז אני אוכלת כול מה שאני רואה, ואז אני שותה המון, ואז אני מחכה. ואז..השירותים. כמובן. אז אוקיי, שבוע שעבר.. התקפה רשונה ואח"כ שירותים היה בסדר, לקח לי רבע שעה.. כי אני לא אוהבת להקיא ולמרות שאני מתנדנדת בין בולימיה לאנורקסיה ללא הרף, אני עדיין שונאת את תהליך ההקאה כמו ביום הראשון שהקאתי. התקף שני, יומיים אחרי.. גם הוא בסדר. התקף שלישי, יום שישי אחרי ארוחה ענקית עמוסת קלוריות של שניצלים קוסקוס ספגטי וכו וכו.. הקאתי, כאב לי, לא יצא הרבה..שכחתי לשתות. ו- ירד לי כמות דם מהגרון תוך כדי. להגיד שזה הבהיל אותי ? כן. זה קצת הבהיל אותי. אבל.. מרוב שלא אכפת לי כבר מהחיים שלי.. לא מזיז לי מהגוף שלי, בא לי להכאיב לו, פיזית,בתוך תוכו, כמו שהוא לא מפסיק לפגוע בי נפשית. אני במלחמה לא נפסקת נגד הגוף שלי.. אני מעריצה מס' אחת של הרזון, של הטוהר. של הנקיון בחוסר שומן. אני אוהב עצמות בולטות ואני תמיד אהבתי ותמיד אוהב. אני שונאת רזון חולני, או רזון מעבר לגדר הנורמלי (שלי), שזה מדיי רזה.. שאני עדיין אובייקטיבית, ואני עדיין אומרת שרזות מדיי זוועתיות לטעמי. הקטע הוא, שאני לא מצליחה לעזעזאל לשמור על ה-48. ואיך עכשיו אני ארד אליהם חזרה,? אוכל תפוח ביום ? לא לא.. לא נראה לי. הלימודים חשובים לי, ואם אני ארעיב את עצמי קשות אני לא אצליח ללמוד. אוקיי, אז מה עושים? אין לי מושג. שאני משמינה, כמו עכשיו למשל.. אני מוציאה את הכול על הסביבה שלי.. אני שונאת לראות את הבטן שלי נפוחה אחרי אוכל.. אני כ"כ שונאת.. אה, ושכחתי להזכיר. לאחרונה מדיי פעם , גנבתי מחברה שלי כדורים משלשלים, גנבתי לאמא שלי תה טיבתי.. הייתי שותה 4 כדורים שמומלץ 1, שתיתי לפעמים אפילו 6 תיונים של תה שמומלץ בעצם 2, רק בגלל שזה הקל לי על הכאב. הרגשתי שאולי ככה.. אני מחפרת על מה שאני. שזה יטהר אותי.. עכשיו אני בבעיה חדשה. אין לי יציאות, כן כן. אני כבר חודש שלם עושה את צרכי פעם - פעמיים בשבוע לכל היותר.. שפעם חילוף החומרים שלי היה משחרר אותי להתפנות 3 פעמים ביום. אז עכשיו נדפקתי, עכשיו אני עושה צרכים פעמיים בשבוע, והבטן שלי ממש לא כמו שהיא הייתה שהייתי באילת וחייתי שם על שייקים של פירות.. הבטן כבר רחוקה מלהיות דבוקה לגב, כי יש בה כמויות ענקיות של סלט, של פירות, של ירקות.. ושל כול החרא הזה. אז היא אוגרת אותו, היא לא משחררת.. ואז הבטן נפוחה, ואז זה עושה לי רע.. ואני רוצה למות. ואניר בה עם כול הסביבה, כי לי יש בטן נפוחה, וכי בר שמנה. אבל כולם אומרים לבר שהיא נורא רזה, וזה ממש יפה לה.. אבל בר רוצ להיות 48. וזה לא יעזור כלום . אני חולה, אני יודעת. אבל אין לי רצון להירפא נכון לעכשיו. אני יודעת מה התרופה. -התרופה היא לקבל את עצמך, לקבל את הגוף שלך.. לאהוב את עצמך. להפסיק להישקל. להשמין .

המכתב שלך מאוד נוגע ללב ודי מזכיר לי אותי בתקופה הזאת אמנם אני לא חי על סלט והלוואי שהיתי יכול לא לאכול כלום חוץ מירקות אבל גם אני חי על תפריטים מאוד קטנים יחסית למה שאני צריך ואני עושה המון ספורט (המוווון) ובכל זאת - המשקל לא יורד. לפי דעתי זה נובע בגלל (עם דגש על ה"בגלל") שאנחנו לא אוכלים מספיק מה שקורה זה שהגוף נכנס למצב של לחץ וחוסך בקלוריות והוא מאט את חילוף החומרים ומבזבז קלוריות רק על מה שהוא באמת אבל באמת צריך כי הוא רואה שאין לו במאגרים. ו... כמו שאת אומרת פעם בכמה זמן מגיע ההתקף הזה שבו אנחנו זוללים כל מה שבא לי ואז הגוף אומר "יופי! מגיע לי אוכל! ומכיוון שאני יודע שאחרי שהאוכל הזה אני אהיה במצב שלא יהיה לי אוכל - את כל האוכל שמגיע עכשיו אני אאגור כשומן" את מבינה? במצב רגיל הגוף לא היה מגיב ככה! אני זוכר את התקופה הזאת בשנה שעברה שהייתי מאושפז בתל השומר והייתי שם על תפריט של 3000 קלוריות כדי לעלות במשקל והיה לי מנהג להוריד כל יום 200 קלוריות בערך פעם החבאתי , פעם ירקתי בלי ששמו לב וכל פעם הייתי מוצא איך שהם לא ישימו לב (וזה היה מאאוווווווווווד קשה כי המשמעת שם מאוד קפדנית) ואני כל פעם הייתי משתגע איך יכול להיות שלמרות שאני אוכל 2800 קלוריות אני יורד כל שבוע קילו, קילו וחצי בכיף! בלי להתאמץ בכלל! ובתקופה שלפני האשפוז שהיתי מתקיים על 800 קלוריות ביום והייתי עושה הליכות של שעתיים וחצי כל יום והייתי יורד בשבוע אולי חצי קילו את מבינה? זה נורא קל להגיד את זה אבל קשה לאכול נורמלי למרות שאני מבטיח לך שאם תאכלי נורמלי ואחרי שהגוף שלך יראה שהוא מקבל מזון באופן סדיר והוא לא צריך לאגור אוכל לימים קשים הוא יתחיל להגיב בהתאם ואז תוכלי להתחיל להוריד טיפה טיפה מהתפריט שלך בהדרכת דיאטנית ותראי (אני מבטיח!) שתרדי בטילים במשקל אני שוב אומר שזה נורא קל להגיד אבל עובדה שגם אני לא מקיים את זה כי בכל זאת יש את המחלה שלא מאפשרת לנו את זה אבל עם קצת רצון את בטוח תצליחי בהצלחה!

השם שלך. אני קוראת אותו שוב.. אני מנסה לחשוב עליו. אתה מאמין שאפשר להיפתר ב 100 אחוז מהמחלה שלנו ? אתה מאמין שאפשר לזרוק את האנורקסיה, חברה המפלצתית שלנו, שנותנת לנו להרגיש טוב רק שאנחנו תומכים בה.. לפח ? אני מאמינה שלא. הייתי רוצה להאמין שכן, אבל אני לא. אני יודעת שלא. קל להגיד, קשה לעשות.. אתה יודע מה, ניסיתי. באמצע התליך נגעלתי מעצמי קשות.. איכס. הבטןןן.. ואל תשכח, אני רזיתי 16 קילו, אני ישר רואה את עצמי שוקלת כמו פעם. ישר.. אני נתקפת הזיות, צורחת מרביצה לעצמי.. תופסת את השומן. רוצה לחתוך אותו.. שונאת את עצמי. שונאת. ואף אחד לא יבין.. אף אחד לא מבין, אף אחד לא יודע. אני כזו חכמה, לא שמים לב. .... ספורט.. הייתי עושה פעם. הוא גורם לי לאכול הרבה, והוא עושה לי שרירים נורא מהר. זה מכער לי את הגוף..אני שונאת גוף שרירי לנשים. אני גלשתי כול הקיץ, תאר לך.. כול הקיץ הייתי בים.. ובקושי הייתי אוכלת. אחחח כולכך כיף. הייתי שותה שייקים, קופצת לשייקספ'רי בקינג ג'ורג', קונה שייק ענק.. וזה היה האוכל שלי ליום.. במשך הקיץ חייתי עם פחות הקאות, יותר הרעבות. יותר פירות, יותר שייקים. שקלתי קצת.. הרגשתי הכי יפה בעולם. הרגשתי נקייה כולכך.. הרגשתי מלכה. שכולם מסכנים.. שכולם שמנים, שרק אנחנו עם המחלה שלנו, מחייכים חיוך אמיתי, שאנחנו רזים, שאנחנו נקיים. אבל לא ידעתי.. שהחיוך האמיתי הוא לא שלי. הוא לא שלנו. לנו יש חיוך של אי סיפוק מתמשך. אף אחד מאיתנו.. אף אחד, לא יכול להיות מסופק מהמשקל ליותר משבוע-שבועיים. אפשר להמשיך ככה? היום אכלתי המון. אכלתי מלא סלט, אכלתי קורנפלקס ספשל K, חבילה שלמה. משהו כמו 1200 קלוריות.. יא אללה. כמה שאני הייתי רעבה היום. ואני לא יודעת די. אני לא מצליחה להפסיק. נשבעתי בנדר לא להקיא, לא להקיא עד מוצ"ש. וככה זה מה שיש.. אתמול היה לאבא שלי יום הולדת בקולומבוס. נשאר אוכל, לנו. מלא. אמא שלי ביקשה שיארזו .. שנקח לאחי הקטן הביתה. חזרנו, כולם נרדמו. אני, שבקולומבוס אכלתי סלט (כי כולם מעריצים את בר על זה שהיא כזו רזה , חטובה, תמיד נראית לעניין.. תמיד אוכלת סלט, תמיד לא מתפתה) אז אכלתי סלט,כמובן. באנו הביתה.. כולם נרדמו. ישבתי על האוכל. סיימתי הכול. זה המון. ואל תשכח, אני זו שהייתה אנורקסית לחלוטין, אני לא הייתי אוכלת כלום . אחח.. כמה כיף זה היה. לא לאכול כלום. אוקיי, אז אכלתי הכול. מעניין כמה אני יעלה עד סוף השבוע. ומעניין מה אני אוכל לעשות בשביל להוריד את הכול . הרעבות ? מרוב שנחשפתי לאכול אני מקווה שאני אצליח בכלל. אנחנו, אנחנו לא שונים מנרקומנים. יש לכולנו אותה מטרה, להחזיק ולהיות שמחים. אצלהם זה הסמים, הם לוקחים סמים לשמוח, להרגיש בעננים. אנחנו לוקחים או לא לוקחים אוכל. אנחנו מקיאים אותו להרגיש טוהר, שמחה.. אנחנו לא אוכלים אותו.. להרגיש ריקנות כיפית. מה יהיה.