רק רציתי להגיד...

שאני מרימה ידיים.... נמאס לי להאבק... מהיום אני עושה מה שבא לי- ואם בא לי להקיא, אני יקיא, ואם לא בא לי לאכול יום שלם, אני לא יאכל, ואם בא לי להפיל ראשים, אני יפיל ראשים.... נמאס לי להאבק, אין לי למה, החיים יקחו אותי לאן שהם רוצים, ואם יבוא היום ואני ירצה להילחם בזה, אז אני ילחם, לא כמו עכשיו שאני ממש מחזיקה את עצמי ומתייסרת...כניראה שאני לא מספיק רוצה. הנה הצלחתי למלא לעצמי את השבוע מבחינת לוח זמנים עד אפס מקום, משמע, אין לי זמן פנוי לאכול כמויות ולהקיא, חשבתי שזה יעזור, אבל זה לא. כי אם כל היום הייתי עסוקה ולא חשבתי על אוכל, אז לקחתי מזמן השינה שלי, והקאתי, ישנתי רק 4 שעות, אבל הקאתי, ככה שזה לא משנה כמה אני עסוקה, אני יפנה לעצמי זמן בשביל להקיא... אם אני רוצה או לא. כי זה יותר חזק ממני. נקודה.

בסופו של דבר אלו החיים שלך. אם את רוצה להקיא- תקיאי, אם את רוצה להרעיב את עצמך- אף אחד לא יכול לעצור אותך. אם את מרגישה שכרגע אין בך את הכוח או את הרצון להלחם בסימפטומים, אז בסדר. אני מרגישה בערך אותו דבר. אבל זה לא אומר שאין עוד חזיתות בהן אפשר להלחם. ללכת לפסיכולוג, להשתתף בקבוצה כלשהיא, לכתוב, לדבר, להבין. אולי ככל שנבין יותר למה אנחנו צריכות את המחלה נדע איך להשתנות כך שלא נצטרך אותה, נלמד איך לבטא את אותם צרכים מודחקים. אל תוותרי לגמרי ואל תתיאשי. זה תהליך שלוקח המון זמן וכל עוד נתקדם, גם אם בצעדים מאוד מאוד קטנים, נהייה קצת יותר קרובים להחלמה- לחיים יותר טובים. את יודעת, ברגעים הכי קשים שלי, שבאמת לא ידעתי איך אני יוצאת מזה, שפשוט רציתי ללכת לישון ולישון ולישון, היה בי משהו שהאמין. אולי אני פשוט אופטימית מטבעי אבל גם עכשיו, למרות הקושי ולמרות הבלבול והשאלות האינסופיות, אני מאמינה שמשהו טוב מחכה לי, שאני לא נלחמת לחינם. וגם את לא...

אבל אני מסכימה עם זה שאם זה לא בא ממך אז חבל על הזמן.. את היא זו שתצטרך להחליט לוותר על הגהינום הזה או שאולי זה גן עדן? תמצי את ההרס העצמי שלך עד הסוף עד שתהיי שבעה ממנו באמת ואז אם שבעת אני מניחה שיש מקום לשינוי .. רק אז יבוא השינוי האמיתי שלך את בטח אומרת עכשיו:... "מה? היא רוצה שאני ימות?" בכלל לא ההיפך הוא הנכון .. אני חושבת היום שזוהי זכות גדולה לחיות .. לא תמיד מעריכים את הזכות הזאת אבל גם זה שיעור בפני עצמו.. לפעם אחרת אולי... אבל אני חושבת שאת צריכה למצות את ההפרעה הזאת עד הסוף כדי להחליט משהו אחר וברוב המקרים זה מה שקורה גם לי זה קרה ועובדה שזה קרה רק אחרי 16 שנה .. הרבה זמן .. לא?.. אני מאחלת לך שתתפסי את עצמך בזמן כדי שבכל זאת תביני שהחיים האלה יכולים להיות אחרת ..ושהזמן שאת מקדישה להקאות יפונה לשינה רגועה .. להפנמה שלך את עצמך את יכולה להמשיך להקיא אם זה מה שאת מרגישה אבל תשמרי לך תא אחד בודד בלב שעם כל הקושי את יכולה לנצח את זה על אף שזה הדבר האחרון שנראה לך באופק... אני כאן כתמיד.. שולחת לך חיבוק.. איתך בכל מה שתבחרי המון אהבה הילה