הרהורים

שלום לכולם. אני מוצאת שזה עושה לי די טוב לכתוב לאנשים שמבינים מה אני מרגישה. עלתה במוחי מחשבה היום שמעולם לא דיברתי עם אף אחד על המחלה. אף אחד בעולם לא יודע. יש לי חברה שגם סבלה פחות או יותר מבולמוסי אכילה והיינו נעצבות אל ליבנו יחד,אבל אצלה זה הפסיק בעוד שאצלי זה ממשיך.ומחמיר. בנוסף,רציתי לשאול אם למישהו יש המלצה על ספרות בנושא.כל דבר שיכול להוביל להקלה בתופעה ולהוות תחליף לפסיכולוג (כאמור,אין באפשרותי ללכת לאחד כזה עכשיו). אני מתעניינת בגורמים הפסיכולוגיים למחלה. איפה מתחילים לחפש? אני אדם מאושר! יש לי מלא חברים שאני אוהבת ואוהבים אותי. הורים שאוהבים אותי ותומכים בי תמיד (אבל איכשהו לא מודעים לבעיה הזאת). הייתי תלמידה מעולה. ספורטאית מצויינת.יש לי מלא תחביבים.ובקיצור, על פני השטח הכל נראה טוב ויפה (חוץ מכמה שומנים עודפים. וסימני מתיחה..). אין לי דימוי עצמי מאוד נמוך (רק קצת...)ויש לי בטחון עצמי . המחשבה שעלתה במוחי היום היא שאולי המחלה נובעת מכך שתמיד הייתי צריכה להיות בשליטה בחיים שלי.כלומר,לא במובן של שתלטנית אלא במובן של לדעת שיש בידי את הבחירה. ובנוסף,הורי התגרשו כשהייתי די צעירה וההרגשה זתמיד ליוותה אותי היא שאני חייבת להיות חזקה כדי לעזור בבית. אולי המחלה בעצם נתנה לי הזדמנות "לאבד שליטה" ולהיות חלשה. אולי גם כדי להיות נזקקת כי תמיד נראתי "מושלמת" וחזקה. (למרות שמעולם לא סבלתי מחוסר תשומת לב.להיפך.רק הרבה אהבה כלפי...) מה אתם חושבים?! בשלבים הראשונים של המחלה עוד התנזרתי מאוכל.רציתי להרזות.למרות שהייתי ילדה די רזה בת 10. מאוד מקובלת ומוערכת ע"י הסביבה. וכאמור, חוץ מהעובדה שהורי היו גרושים - אני לא זוכרת בעיות מיוחדות או משבר שהיה יכול להוביל ילדה בת 10 למעשים כאלו. אז איך מוצאים את השורש של בעיה שנבעה ממשהו שקרה לפני 8-9 שנים?! אני מרגישה שכיום הבולמוסים הם למעשה התניה של הגוף.הרגל.ולא נובעים מבעיה פסיכולוגית קיימת.או שכן?! טוב, אני יוצאת להליכה עכשיו אחרי שאכלתי איזה 5000 קלוריות. אני אמשיך להרהר תוך כדי:-) אני מקווה שאני לא מעיקה עם ההודעות המאוד ארוכות שלי. אם הן לא מתאימות לפורום אני אשמח לדעת... ערב טוב לכולם.

ב"ה אחד הבעיות הכי גדולות מעבר לסיבה היא ההרגל עצמו כדי להשתחרר מהרגל חייבים לתרגל משהו אחד אחר שונה מההרגל שלך למשך תקופה ולעמוד בזה. מנסיון שלי רק לעבוד על תרגול זה כמעט לא עובד בייחוד שההרגל מכניע והוא תמיד יעמוד החייל בראש להילחם בך ובסיכוי שלך לצאת. ואז את מוצאת את עצמך נכשלת שוב ושוב ורק מוסיפה להתרחק. סיבה האמת שיש מליון סיבות. עדיין אף אחד לא משנה את העובדה שבפועל כדי להימנע מההרגל הזה את תצטרכי לתרגל התנהגות שונה ואחרת מספיק זמן כאמור ועד שלא תתרגלי לא משנה אילו סיבות יהיו את צריכה לפעול מעשית כדי למגר את זה. כדי להבין ולראות דרוש לשם כך מסע התבוננות ממושך של התכנסות ושתיקה. רק אז תוכלי לראות את הסיבה האמיתית לכך ועם כל הכאב להחליט שאת מעיזה להחליט משהו אחר עבורך. אני מניחה שביום שתראי יהיה לך קל יותר ליישם את התרגול שאני מדברת עליו כמו למשל להכניס בכל אופן אפשרי איזון לתוך חיי ההזנה שלך. זה משהו שרק את תוכלי לגלות. רק את תוכלי להבין. רק את יודעת. אני מניחה שככל שתספרי אולי אנחנו ואחרים יוכלו לשקף לך עוד דברים כי אחרי הכל בין יתר הדברים בשביל זה אנחנו חיים. אני ממליצה לך בחום רב על הספר של מיטל שחר אם לא קראת "להיות מושלמת" של הקיבוץ המאוחד. שווה לקרוא אותו הוא מאוד אופטימי אני מאחלת לך הרבה בהצלחה המון אהבה :-)

סיפורנו הוא די דומה... מקווה שתצליחי להתגבר((::