עדי

היי עדי.. שאלת למה אני לוקחת אנטיביוטיקה? כי מצאו לי זיהום בשד ולמזלי הרע האנטיביוטיקה לא עזרה לי ככה שיכולתי להפסיק אותה לפני כיפור ולצום, טוב אבל לא חשוב יש לי עוד המון הזדמנויות לצום. אני להבדיל מימך לא הייתי בולמית כי אני לא מצליחה להקיא אבל במקום זה אני לוקחת כדורים מדכאי תאבון וכדורים משלשלים בכמיות גדולות וככה מצליחה להתנקות ממה שאני מכניסה לצערי לפה ( עדיף לא להכניס כלום כי זה סתם עינויי עם כל החומרים המשלשלים שמעוותים לי את הבטן ). מה אני יגיד לך עדי? החיים זה לא פיקניק והם נעשים קשים ומגעילים מרגע לרגע. אני יספר לך משהו: אתמול 17.10.05 הייתי בחדר מיון של בית חולים תל השומר כי לא הרגשתי טוב יש לי צריבה נוראית ביד ימין וכאבים חזקים בשד ימין והרופאה שם בחדר מיון לא מצאה מימה זה נובע אז בסוף הטיפול היא הפנתה אותי לפסיכיאטרית של המיון וניצלתי שוב מאישפוז במחלקה להפרעות אכילה כי היא לא מצאה לנכון לאשפז אותי בכפייה שם ואני סרבתי אשפוז מרצון.... מתיי החיים האלה יגמרו כבר אוליי אז יהיה לי סוף סוף שקט מהכלללללללל...

כ"כ מעצבן שהרופאים במיון אף פעם לא יודעים מה יש לך ומאיפה קיבלת את המחלה...ממש מעצבן...את נוסעת עד לשם והם לא יודעים מה להגיד לך. זה קרה לי לפני שבועיים שאני אושפזתי שם. אני לא יודעת כמה זמן את לוקחת כדורים משלשלים אבל אני כ"כ דפקתי לעצמי את הבטן שהיום כדורים משלשלים לא גורמים לבטן שלי להגיב....אני יכולה לבלוע 3 ושום דבר לא יקרה. גם זמן את לוקחת משלשלים? כי לי נהיו קרעים זעירים בקיבה בגלל זה. א-ב-ל זאת לא הנקודה שלנו, את צודקת החיים הם לא פיקניק...וטוב שככה כי אם הם היו פיקניק לא היינו לומדים כלום ומיישמים כלום....דרך ללא מכשולים לא תוביל אותנו לשום מקום... ואם אחד מהכשולים שאת בחרת בחייך הם- הפרעות אכילה. את צריכה לקחת אחריות עלייך ועל החיים שלך, ולנסות להרים את עצמך, להתסכל למחלה בעיניים ולהתמודד איתה. המחלה הזאת מתחילה בראש...תעבדי על עצמך לאט לאט, תתמודדי איתה. תנסי להבין מה גורם לך להתנהג ככה. ותוציאו מהראש את המחשבה שהחיים יפים אבל אצלך הם שחורים ולכולם טוב ולך הכי קשה , לכולנו קשה כאן...גם אלו שאין להם הפרעות אכילה. כי אם הפרעות האכילה לא הייתה הבעיה המרכזית בחיים שלך,,תאמיני לי שהייתה לך כבר בעיה מרכזית אחרת. וזאת הדרך שלנו ללמוד אני משערת... תראי מעיין, אני יודעת שכתבתי לך עכשיו נאום קצר שהכול טוב ויפה והכול תלוי בך, ובטח שמעת את זה המון פעמים. גם לי אמרו את זה שחשבתי שאני לא אצליח להתמודד עם המחלה הזאת וגם אני הרמתי גבה ואמרתי..אין לי סיכוי תעזבו אותי בשקט המילים שלהם פשוט עברו לי מאוזן ימין לשמאל. והינה היום אני שוקלת יותר, אוכלת נכון, טיפה יותר שמחה..כמובן שהבעיה עדיין שם אבל פחות מבעבר. ולמה? כי אני החלטתי שזהו זה. וגם את צריכה להחליט שזהו זה. וקשה להחליט שזהו זה, כי הפרעת האכילה ממלאה את כול החיים שלנו ואנחנו אוהבים אותה ומרגישים יותר שווים איתה, או שלפעמים היא פשוט הרגל מגונה שיושב שם. אני מקווה שאת תרגישי יותר טוב, ויש לך את הכוחות לצאת מזה. תמשיכי לכתוב לנו:) עדי:)