אנורקסיה נרבוזה

שלום לכולכן.אני בת 24 כיום,ועברתי סיוט כמו שאתם בטח מתארות וחוות.היום כשאני מסתכלת על זה זה סיוט...כשחוויתו את זה,לא יודעת,אולי קצת נהנתי מההרעבה,מהתחושה...אבל לא מהדיכאון המלווה.לא ממש לא.זאת הרגשת מוות.הייתי מאושפזת פעמיים בתל השומר.אני מדברת על תקופה של עד לפני שנתיים.והוגדרתי כמצב אבוד,בעיקר בגלל גישתי.טופלתי בכל תרופה אפשרית,ויצאתי נגד המטפלים,נגד ההורים,הועברתי בכפיה למחלקה פסיכיאטרית,נזעי חשמל לטפול בדיכאון.כלום לא עזר והחשיבה הכפייתית על האוכל נשארה.עד שפגשתי מטפלת נפלאה(פסיכיאטרית שאני הולכת אליה) שהפגישה אותי עם הטופומקס).אני נוטלת כיום 400 מיליגרם.אני לא רזה.אני אוהבת את עצמי כמו שאני,ובפעם הראשונה בחיים שלי יש לי חבר ואני מאושרת,ולא חושבת בכפיתיות על אוכל. בנות,חבל עלינו.אנחנו כ"כ יקרות מלהתמודד עם דברים כ"כ מתחתינו.אם לא תעשונה בעיות באכילה ולא תהיו בתת משקל -יתכן וגם לכן יוצע הטופומקס-כי לא נותנים אותו לאנשים בתת משקל.תתנהגו יפה ותתחילו לחזור לחיים-אם אני -מלכת האובדנויות(אה לא סיפרתי?)-יצאתי מזה-גם אתן יכולות. נעה

תראי, דבר ראשון את נותנת המון תקווה (: דבר שני- לא מפחיד אותך לקחת כל מיני דברים שישפיעו לך על המוח שאופן שאין לך שליטה? אותי זה נורא מפחיד...

אוקיי אז יש לנו פה כמה אופציות.לאבד שליטה על עצמנו אנו ולא לדעת לחלוטין מה קורה עם עצמנו,ולהאמין שאנחנו יודעות מה קורה איתנו(חלק גדול מהמחלה).או "לאבד שליטה על עצמנו" בדרך אחרת בכך שחס וחלילה נפקיר ידינו ברופאים וניתן להם לתת לנו תרופות,ולשלוט בנו ע"י כך.נכון תרופות משפיעות על מערכת העצבים והמוח אך הןם לא מכניעות אותו.אני למדתי שזאת מעין הרמוניה בין הגוף שלך לתפיסה שלך-הפיסי והנפשי.וככה התרופות פועלות.נכון שיש תופעות לואי בתחילה,ואני גם חוויתי כמה,אבל הן שוות את הרגשת השלמות עם עצמך והאושר שלא הרגשתי מזמן.וזאת לא רק התרופה.זאת גם אני.אם את פוחדת לקחת תרופות תאלצי לעבוד הרבה יותר חזק על עצמך-כי אני עם תרופות הייתי צריכה לעבוד חזק על עצמי,אז אני משערת שהייתי משקיעה אין ערוך מאמצים בלעדייהן אם בכלל..תרופות הוכיחו את עצמן,ועדיף לשלבן בטיפול בהתאם להקל,כדי להקל את הסבל. השאלה היא אם הבעת את כל החששות שלך מתרופות?ואין עוד