בולימיה נירווזה

היי הילה. בעלעול מרקי לחלוטין באינטרנט אני מוצאת את עצמי בפורום שמדבר אליי מזה זמן רב ואני מנסה בכל פעם מחדש להדחיקו מעליי. היום אני חיילת שהשתחררה לפני כחודש מהצבא, מלאת תוכניות ללימודים אקדמאיים, ועובדת בניהול חנות בגדים בעירי מרוויחה סביר כדי לממן את לימודיי. יש לי חבר מזה שלוש שנים ואני גרים יחד כמעט שנה. עד כאן נשמעת המציאות שאני חיה בה מאוד ריאלית ונורמליות ואף עים גיץ לעתיד טוב... אני היא הילדה שכן חולמת המון ורוצה להגשים את עצמי וגם הסביבה שלי ( החבר המשפחה והחברים) מאמינים בי ואף לעיתים נראה מהם זיק של צרות עין. ילדה מסודרת תמיד נקייה לבושה היטב לרוב על פי צו האופנה, פנייה רעננות וגופה חטוב היטב ויש האומרים רזה עד מאוד .... היא בלימודייה הצטיינה ובתחום הבמה הפגינה כישרון הראוי להערצה. אותה הילדה שהסביבה כל כך אהבה, ומשפחה שהאמינה בה לא ידעה מה מתחולל בגופה מה מסתער בליבה ומבקש לצאת מן המסתור הזה שמלא בלכלוך בגועל בבחילות הקאות גועל בכי והרבה כאב, שאף אחד לא ידע ואף אחד לא נגע בו כדי להציל אותי ממנו. האסלה והמקלחת עצמים ללא קול ללא עניים ללא אוזניים הם ששמעו את פי יורק החוצה את הגועל שגופי ארז בגופו עד כדי התפוצצות, גופי החטוב מציג בטן נפוחה כבלון העלול בשניות להתנפץ, ובאחיזה של שתי ידיים בבטן ואצבעות שבדר"כ יוצרות לפה ויורקות את שנאכל בחזירות קודם לכן. כל כך הרבה נכנס לגוף בשניות שזה לא ייאמן. הכול מהכול בשר ואורז ממתקים מלוחים חריף ובקבוקי מים מלאים. נכנסת למקלחת שגופי התנקה מהגועל ששכן בגופו ובטני הוכיחה עצמה מול המראה כי היא יפה, וכת מסבנת את עצמי חזק ככול האפשר\ את הפה משפשפת בצורה אובססיבית ואת הפה מצחצחת במהירות ועוצה לא רגילה.. עכשיו אני נקייה. עכשיו אני יכולה להמשיך הלאה.וכך יום ועוד יום ולעיתים כמה פעמים ביום. אני נלחמת במחלה הנוראה הזו מזה 4 שנים בסך הכול בת 20 ומרגישה ששנים רבות יותר על חיי. אחרי שאבא שלי נפטר ממחלת הפרקניסון מזה 8 שנים, המחלה התגברה בגופי בחיי והשתלטה עליי. אני יודעת שאני צריכה עזרה. ואני מזה שנה טופלתי אצל פסיכיאטרית וזאת ע"י שיחות ושילוב של תרופות, אך ללא הועיל. היום החלטתי שאני זורקת את התרופות לפח ומנסה לבד. אבל זה קשה. אני רוצה לממש את עצמי, ולהיות הילדה הטובה המסודרת הנקייה היפה המצליחה . בלי השקר המכוער הזה. תעזרי לי. מה עליי לעשות ?

שירי. לי, אישית- אין ניסיון עם הקאות. וגם לא עם להיות חטובה, ויפה, וגרה עם חבר. אבל את תחושת הגועל העצמי שאת מתארת אני, לצערי, מכירה. אין לי הרבה נחמה לתרום לך, רק הזדהות עמוקה עם הצורך להקיא את עצמי מעצמי, כאילו הגוף הוא הבעיה, ולא רק הסימפטום. הריקנות הזאת, כשלא אוכלים (בטח דומה למה שמרגישים אחרי שמקיאים) ובעיקר הבדידות הזאת עם התחושות האלה, הנוראיות, שכל כך סותרות את מה שכולם מסביב משדרים לך. מי זה היצור הזה שהם רואים בי?! ואיך אני, המוכשרת, נותנת למפלצת הזאת, שגרה בתוכי- לעשות כרצונה? להאביס אותי בכל האוכל הזה?- ואז הניצחון. הקאתי. לא לגמרי התמסרתי לה. הלוואי שהיו לי מתכונים לנצח את זה. אבל נשמע לי שאת חייבת לנסות משהו חדש. זה בטח ישמע לך אידיוטי, או לא בא בחשבון- אבל תנסי לשתף בזה, להתוודות על המחלה שלך, בפני מישהו שאת אוהבת. שדואג לך, שאת יודעת שרוצה בטובתך (נגיד... חבר שלך?) הוא יוכל לשמש לך מראה, ללטף אותך כשהכי תצטרכי, להזכיר לך שהוא מת עליך בדיוק ככה. ושאין שום רע בלאכול ולהשאיר ת'אוכל בבטן. וכשנורא תרצי להקיא, לא תצטרכי להגיד כלום והוא יראה אותך נאבקת עם השד הזה בתוכך. לפעמים יחבק, לפעמים ילווה לשירותים, לפעמים יכעס, לפעמים יגרש בעצמו את השד. מקווה שלפחות תשקלי את זה, או משהו אחר. נשמע לי שיש לך המון מה לאבד ומצד שני המון מקורות כוח. תושיטי יד. הם נורא ישמחו לעזור!

היי עדי. רציתי לומר כי התרגשתי מדברייך שהיו חמים ומלאי איכפתיות . היה נחמד לשמוע כי יש משהו אי שם כי איכפת לו לשמוע לייעץ ולתמוך למרות שאין הוא מכיר את האדם, האירוני הוא שהאנשים שמכירים אותך כל החיים לא יכלו לומר לי ולו מילה קטנה ממה שאת אמרת. הם יכלו ללעוג או להבין שאני נראת כך רק כי .... והכל במובנים שליליים שעכשיו הם במקביל אליי יכולו להראות טוב יותר ... אני מדברת ממקום שנורא כואב לי וזוהי המשפחה שלי. אמא ידעה על זה עוד בימים שאבא שלי היה חולה. היא הייתה מטפלת בו במשך שמונה שנים , אים לקלח אותו ולהחליף לו חיתולים הימים שכבר היה כול גופו משותק, ואנו בבית עדים לכול זה . לכול הריחות הלא נעימים שיתפזרו באויר הבית מחדרו המוצחן וזאת למרות שניקתה אותו כמה פעמים ביום. והייתה מאכילה אותו והוא יורק אליה בחזרה את שאכל , והכול על חולצתו הנקייה שלפני רגע הלבישה לו בזעתה. אמא שלי האישה החזקה הזו ואני מספרת עליה על קצה המזלג ידעה עוד אז כי יש לי בעיה . והיא גילתה אותו ובתחילה עמדה עם הדברים מולי ואי הכחשתי... רק לאחר זמן בזמן מותו של אבי. לא אכלתי ואף צמתי, הרעבתי עמצי ימים ולילות עד שהגיעו להם הימים של הבולמוסים הנוראיים, בהם הייתי אוכלת בלילות ומקיאה את נשמתי עד גרוני הרגיש שריטות צרובות שהקשו על הקול. הנשימה שלי הייתה רפה, ודפיקות הלב מהירות, בכי כל מותו של אבא... ובכי על המצב בו אני נמצאת. היום השלמתי עם המוות של אבא אך עודני ממשיכה בטקס הטיהור הזה. אני מבינה את חומרת המצב... אנימבינה את בעייתי אך עדיין הגוף שלי החשק המטורף הזה לא עוזב אותי.....

היי עדי. רציתי לומר כי התרגשתי מדברייך שהיו חמים ומלאי איכפתיות . היה נחמד לשמוע כי יש משהו אי שם כי איכפת לו לשמוע לייעץ ולתמוך למרות שאין הוא מכיר את האדם, האירוני הוא שהאנשים שמכירים אותך כל החיים לא יכלו לומר לי ולו מילה קטנה ממה שאת אמרת. הם יכלו ללעוג או להבין שאני נראת כך רק כי .... והכל במובנים שליליים שעכשיו הם במקביל אליי יכולו להראות טוב יותר ... אני מדברת ממקום שנורא כואב לי וזוהי המשפחה שלי. אמא ידעה על זה עוד בימים שאבא שלי היה חולה. היא הייתה מטפלת בו במשך שמונה שנים , אים לקלח אותו ולהחליף לו חיתולים הימים שכבר היה כול גופו משותק, ואנו בבית עדים לכול זה . לכול הריחות הלא נעימים שיתפזרו באויר הבית מחדרו המוצחן וזאת למרות שניקתה אותו כמה פעמים ביום. והייתה מאכילה אותו והוא יורק אליה בחזרה את שאכל , והכול על חולצתו הנקייה שלפני רגע הלבישה לו בזעתה. אמא שלי האישה החזקה הזו ואני מספרת עליה על קצה המזלג ידעה עוד אז כי יש לי בעיה . והיא גילתה אותו ובתחילה עמדה עם הדברים מולי ואי הכחשתי... רק לאחר זמן בזמן מותו של אבי. לא אכלתי ואף צמתי, הרעבתי עמצי ימים ולילות עד שהגיעו להם הימים של הבולמוסים הנוראיים, בהם הייתי אוכלת בלילות ומקיאה את נשמתי עד גרוני הרגיש שריטות צרובות שהקשו על הקול. הנשימה שלי הייתה רפה, ודפיקות הלב מהירות, בכי כל מותו של אבא... ובכי על המצב בו אני נמצאת. היום השלמתי עם המוות של אבא אך עודני ממשיכה בטקס הטיהור הזה. אני מבינה את חומרת המצב... אנימבינה את בעייתי אך עדיין הגוף שלי החשק המטורף הזה לא עוזב אותי.....