המממ ...

טוב.. אז בשונה מרוב ההודעות שקראתי פה אני לא אנורקטית.. וגם לא בולמית... להפך. לא חשבתי שזאת הפרעה. עד שקראתי על זה משהו באתר מסויים. בכל אופן, אז השאלה שלי האם זו באמת הפרעה ומה עושים אם זוהי כן הפרעה... אני בת 17 וקצת... מאז שזכור לי הייתי אובססיבית לגבי אוכל. אני כל הזמן חושבת על אוכל ועל איך הוא משפיע עליי. יש לי ימים שאני רק טוחנת פשוט עד שבא לי להקיא (ואז אוכלת עוד קצת) לעומת זאת יש ימים שאני בקושי אוכל או לא אוכלת בכלל (כי אני מרגישה רע בגלל שאכלתי) בשנה וחצי האחרונה הייתי בפיקוח של דיאטנית וירדתי 12 קילו. אבל מאז עליתי שוב 6 קילו בערך ואני מאוד מאוכזבת מעצמי שחזרתי לדפוס ההתנהגות המטומטם שלי. יש לציין שגם כשהייתי בדיאטה הייתי אובססיבית לאוכל. בקיצור, נמאס לי מזה. האם זאת הפרעה? באתר שביקרתי בו היה כתוב על זה שזה עלול להתקשר לטראומה מסויימת שעברתי בילדות. יכול להיות. מה זה ומה עושים? תודה. רק אני.

את כן בהפרעה, כאילו, נדמה לי- אני הייתי ככה שנים, אפשר להגיד שמצבך מאפיין את רוב הבנות בארץ...אם כי לא כולן "נופלות" בסוף למחלה שהיא "פעילה" כביכול. את מבינה? ההגדרות הן מאוד רחבות, אבל אני לדוגמא- נפלתי בסוף למחלה ביג טיים. אז את צריכה לשמור על עצמך, בגבולות השפיות, לדעת לקחת דברים בפרופורציות וכן- את עושה את הדבר הנכון כשאר את תחת פיקוח. אז כן- זאת מין הפרעה קטנה, אבל היא לא יוצאת דופן, את חולקת אותה עם הרבה אחרות (: אבל לפי דברים שאמרו לי- כנראה לא נגזר עלייך לחיות בהפרעה בקשר לאוכל ואפשר גם לא לשים לזה כל כך לב כמו שאת שמה כרגע..(אני עוד לא גיליתי איך, אבל אומרים..) אם זה קשור לטרואמה שבאמת עברת בילדות- לגבי זה אני לא יודעת לעזור, יש טראומה כזו שאת חושבת שגרמה לכך?? (את לא חייבת לענות (-: ) שתהיה לך שנה טובה טובה טובה ומתתתתתתתתתתתוקה מאמי!!!

אז כן היתה טראומה מסויימת שאני לא רוצה לפרט... אבל אני די בטוחה שזה גרם לזה. בכל אופן... אני שמחה שאני לא לבד :) ואני כנראה אחזור לדיאטנית שלי ואולי גם אקשיב לה (לשם שינוי)... בכל אופן אני באמת מקווה שזה לא יגיע לרמות קיצוניות. למרות שלפעמים אני מרגישה שזה לא תלוי בי. תודה על המענה. רק אני

ב"ה מאוד קשה לקבוע אם יש לך הפרעת אכילה או לא, נכון להיום הרבה נשים סובלות מדימוי עצמי נמוך וכל הזמן מתעסקות באוכל ובמשקל ויחד עם זאת לא כולן מוגדרות כאנורקסיות או בולמיות או מה שזה לא יהיה. אני חושבת שזה מאבד את גבול הטעם הטוב כשזה באמת מגיע לעניין של חיים ומוות ואובססיביות כזאת שכל החיים שלך סובבים סביב זה ואני לא באמת מכירה אותך ואני גם לא יודעת אם את מספיק כנה עם עצמך כדי להודות בפני עצמך שיש לך בעיה. אני חושבת שאם זה מפריע לך, אולי כדאי שתלכי למבדק ותשתדלי להיות בו כנה. את המבדקים האלה את יכולה לעשת דרך מרפאה של איכילוב או תל השומר. בכל אופן, אני מציעה לך לבדוק עם עצמך מה זה באמת עבורך, מה את רוצה להשיג בזה ואם החיים שלך עומדים על הכף ובכל מחיר תרצי להשיג את זה יותר מאשר להתקדם בחיים ולהגשים את עצמך, אז לדעתי יש לך בעיה חמורה ויש מה לעשות. באופן כללי בלי שום קשר להפרעת אכילה שום דבר שאנחנו עושים אותו באובססיביות לא ממש מאפשר לנו להיות באיזון, נשמע שאת מתארת מצב של חוסר איזון התנהגותי בכל מה שקשור לתזונה ואפשר לפתור את זה הרבה פעמים ע"י יצירת סדר מבוקר אצל דיאטנית או מישהו אחר שמבין כמו תזונאי טוב, או אפילו נטרופתית וזה הרבה פעמים עוזר, אם את בכל מחיר רוצה כמה שפחות להזין את עצמך ואם את מאוד נוקשה עם עצמך, לעניות ודעתי יש פה משהו אחר שאת צריכה לטפל ואני נזהרת כי אני לא באמת מכירה אותך אבל שווה לך לבדוק עם עצמך איפה בדיוק את עומדת ביחס לזה. בד"כ התזונה שלנו מושפעת הרבה מאוד מחוסר מימוש עצמי , משיעמום, מביקורת , חוסר שביעות רצון וכו, האוכל והמשקל הופכים להיות שעיר לעזעזאל כי תמיד בד"כ אפשר לשלוט במשקל ובחוויה אישית בהרבה דברים אחרים לא.... וזה גם מה שיוצר את הקונפליקט. לכן אם יש בעיה כזאת אני הייתי מציעה לך להתייחס בבעיה ולא בהשלכה שכביכול אם תשיגי משקל גוף נמוך את תהיי הכי מאושרת בעולם. אני לא אומרת לך מה לעשות אבל אני חושבת שכדאי לך לבחון קודם כל לפני שאת מחליטה מה יש לך או מה אין לך איך את ביחס לכל מה שציינתי, אני חושבת שזה יעזור לך למקד את הבעייתיות ולפעול בהתאם המון אהבה שמרי עלייך ושנה טובה טובה שלך הילה

איזה אומץ יש לך, את יודעת? גם אני כבר בגילך הבנתי שיש לי בעיה עם אוכל, הגדרתי אותו כאויב ומאז אני נלחמת, לא בהצלחה מרובה אני חייבת להגיד. אני בעיקר אוכלת... אני צוחקת על עצמי (עם עצמי בדר"כ) שאני בולמית-סנילית. טורפת אבל שוכחת להקיא... אז יש תקופות של שליטה, ויש תקופות של חוסר שליטה, חוסר רסן ובליסה מטורפת, שרק מנציחה את עצמה כי אם מלחמה חסרת סיכוי- אז אני מצטרפת לצד המנצח וטוחנת בלי הכרה! אם כבר חוסר רסן אז לפחות להינות מזה (מי נהנה מזה לעזאזל? מי בכלל מרגיש ת'טעם של האוכל?!) בקיצור, אני עד היום לא עשיתי עם זה כלום. אבל השיעור האחרון שקיבלתי היה מרתק, וזה טרי מהחודש האחרון: הייתי עכשיו בטיול של כמה חודשים בחו"ל וירדתי הרבה במשקל. אני יכולה לספר מכאן ועד מחרתיים שאכלתי שם מה שאני רוצה וכל הזמן חשבתי על אוכל (מה שנכון, אגב) אבל ת'אמת- אחוז גבוה מהזמן פשוט הייתי רעבה. מדהים כמה זה קל להיות בשליטה כשאין מקרר לידי... בכל מקרה, עברו שלושה שבועות בדיוק, אתמול- ומאז שחזרתי אני ט-ו-ר-פ-ת! עליתי, מן הסתם את כל מה שהורדתי בשלושה חודשים (!) אבל יותר מזה הריקנות הזאת שלא מתמלאת עם האוכל היא זו שתשאב אותי בסוף... בקיצור, אין לי בשורות טובות, וגם בתכל'ס זה לא מנחם לדעת שעוד אנשים מתמודדים עם המלחמות שלך. אולי אני סוף סוף אעשה משהו עם התובנות התיאורטיות שלי. שיהיה לנו רק טוב! ושנה מלאת בריאות ואהבה עצמית