חשוב! לחולים, להורים,לפסיכולוגים, לחוקרים...וכולם!

לכל חוקרי הפרעות האכילה למניהם: לאחר שנים של תמיכה בחברותיי בעלות הפרעות האכילה, בבתי חולים איתן באישפוז, בסיפורים האישיים שלהן, בהתמודדות עם ההורים שלהן שהופכים פתאום לאויביהם וכו'- הגעתי גם אני לאותו מצב. איזה יופי?(בנימה צינית..כן?) כבר אז הייתי משוטטת בין ספרי מידע ואתרים כאלו ואחרים אשר יוכלו לפצח לי את רזי המחלה. הייתי גומעת חומר תיאורטי במטרה לעזור לחברותיי ולהוציא אותן מהבועה האיומה הזו אשר הייתי מזדעזעת רק לשמוע עליה- אני היתי נקודת השפיות בעניין הפרעות האכילה (אוי! תראו איפה אני היום- רמז: בין צום לשירותים.) רציתי להגיד לכל כותבי המאמרים והפסיכולוגים בגרוש: לא. אנחנו לא מטומטמים. לא. אנחנו לא מחפשים " פיצוי אוראלי על תחושות נפשיות קשות". אנחנו לא. אנחנו לא שקופים. ולא שטחיים- באמת שיש לנו עולם פנימי עשיר (טוב, לחלקנו, לא רוצה להסתבך עם הכללות, קחו אותי בערבון מוגבל או קי?) ולהלן ניפוץ מיתוסים: -אם אומרים לאנורקסית שהיא לא רזתה- זה לא עוזר. זה לא גורם לה לגיד לעצמה "אוי, אז זה לא בעצם מה שמעניין אותי כי אפילו שלא רזיתי הם עדיין אוהבים אותי כפי שאני!" -אנחנו לא מנסים לחקות דוגמנים ושחקנים מעולם הזוהר אשר הרזון והיופי מצטיירים לנו כסמל להצלחה ושגשוג- פשוט, מה לעשות? לטס פייס איט- רזה זה יפה. לא לשקר חמודים. אנחנו יודעים את זה- וגם אתם, אחרת לא היו עובדים בפוטו שופ שעות על הצרת ירכייה של דוגמנית לתמונה. -אנחנו באמת לא חושבים שהמשקל מעיד על אופיינו. אנחנו חושבים שזה מעיד על איך שאנחנו נראים. או על מטרה שאנו רוצים להשיג(תקנו אותי אם אני טועה כן?) לכן נשמח אם נשיג אותה -אנחנו לא תמיד אוכלים כי אנחנו בדיכאון- לפעמים אוכלים רק כי יודעים שזה טעים. ואפשר גם ככה להקיא את זה אח"כ אז מה טוב. -לא כיף לנו לאכול עם אנשים בד"כ. פשוט כי אנחנו מעדיפים לא לאכול בכלל. שלא יחטטו לנו בצלחת- גם ככה כולם מסביב עושים את זה נונ סטופ! -חשוב להסביר- לבוא אלינו ולהגיד לנו- "כואב לנו עליכם", "אנחנו אוהבים אותכם"- וכו'- לצערכם: לא בהכרח יעזור. זה לא שאנחנו לא מאמינים לכם. זה פשוט שהרזון חשוב לנו. כנראה שיש משהו שמוביל לסרט הזה של הרזון- אותו אתם צריכים לגלות. בו אתם יכולים לעזור. עם הרזון ומה שאנחנו אוכלים- תנו לנו להתמודד- הכפייה לא תעזור. -אנחנו לא פושעים- ואל תסתכלו עלינו ככה:פלאש ניוז: להקיא זה לא כיף. אל תכעסו. הקאנו ואנחנו יודעים שזה לא טוב ולא בריא. צריך לתפוס את זה לפני שאוכלים את מה שעומדים להקיא. מסובך? לא כלכך- לזה אתם צריכים לשים לב... אם לא נקיא- זה לא יעשה אותנו מאושרים יותר. סביר להניח שזה יעשה אותנו עצבניים, דכאוניים ומושפלים יותר. והכי חשוה לי להגיד. לכל ההורים, שנורא חושדים בילדים שלהם, אני לא הולכת לעודד אתכם, אבל כדאי שתדעו מספר דברים שאולי יעזרו לכם בתור אחת שפעם לא היו לה הפרעות אכילה: *לא כל בת שאוכלת בלילה מפתחת הפרעות אכילה. *לא כל אחד שהולך לשירותים אחרי ארוחה מקיא. *לא כל אחד שלובש בגדים רפווים וגדולים מפתח אנורקסיה. *לא כל אחד שמתלונן על הפרעות בעיכול הוא בולמי. *לא כל בת שסופרת קלוריות אנורקסית. באמת. תפקחו עיניים באופן שפוי ולא חשדני. ואם תגלו הפרעות אכילה- אל תתחילו להעיר על כל שטות. זה מעצבן. פשוט תאהבו. תהיו שם. תקשיבו למצוקות שלנו. תנו לנו לאכול בשקט. נורמלי וב-ר-י-א(לפחות תמליצו, שלא נרגיש שיש לנו הפרעה.) וכן, תעודדו לאכול נכון. אל תדחפו לנו דברים שגם ככה אתם יודעים שהיינו מעדיפים לא לאכול. אגב- חלקנו נורא גאים בעצמנו שאנחנו אנורקסים. תמיד נשאר אנורקסים- אבל שימו לב לדרגת הקושי. יש כאלה שבאמת כבר לא רואים בעיניים- אני לא מתיימרת לקרוא את מוחו של כל אדם ואדם. אל תנסו גם אתם. אני לא אומרת שכל האנורקסים שפויים. יש כאלה שבאמת כמו שאתם אומרים עם כל השטויות שלכם. אבל ללללללללאאאאאאאאא כולם!!!! הפסיכולוגיה בגרוש שמופצת באינטרנט כמו פטריות אחרי הגשם עושה לי חלחלה... באמת... אנחנו בני אדם... פשוט קצת איבדנו פרופוציה- זה הכל! כל אידיוט חושב היום לנתח את הפרעות האכילה בדרך המושלמת עם הנחות שווא ומחקרים שהוא בטוח שהם הנכונים והם יביאו את הישועה. אני מאוכזבת. היה לי חשוב להגיד את זה. כבר המווווווווווןןןןןןןןןןןןןן זמן. מקווה שלקחתם לתשומת לבכם. תודה שהשקעתם מזמנם לקרוא את חוות דעתי. ... שעוד לא בחרה שם בדוי (יש הצעות?חחח) שאו ברכה. -

מסכים עם כל מילה את יכולה קצת לספר על עצמך בת כמה את? כמה שנים חולה איך התחילה המחלה וכל זה? פשוט אין לך כינוי וזה קצת קשה להתיחס אליך ככה בלי לדעת עליך כלום

ב"ה אני מצטערת לשמוע על כל הכאב, אבל אני יודעת שכל מילה נכונה ואני מסכימה עם הכל, יחד עם זאת הייתי רוצה לומר לך בתור אחת שחוותה את זה בדיוק כמוך אבל יצאה מזה, אפשר לצאת מזה מגם אני לא האמנתי וזה פשוט קרה ויש לי הרבה חמלה לאנשים כמונו, כי אנחנו בני אדם ובניגוד למה שכולם חושבים זה ללא ספק מחלה של גאונות. אני יודעת שיש משהו מאוד ממכר ברזון אבל תכלס זה משאיר אותנו כל כך אומללים את לא יכולה שלא להסכים איתי, אז אני שואלת אותך גאון שכמותך, מדוע להישאר שם אם זה עושה כל כך רע ואת יודעת יפה מאוד על מה אני מדברת. אין פה קסמים ואין פה הוקוס פוקוס, למעשה נסתרות דרכי האל ואת אף פעם לא באמת יודעת למה קרה הדבר אבל הוא לא קרה סתם ואני בטוחה שתמצאי את דרכך החוצה. אני יכולה להזדהות איתך, אני יכולה לכאוב יחד איתך אבל גם רוצה לגרום לך להאמין שאפשר אחרת, עם הזמן, בזמן שלך בקצב שלך, בלי שום תיאוריות, רק מה שמתאים לך ורק אם את רוצה. המכתב שלך מעורר בי דמעות כי הוא נכון אבל זה לא אומר שזה לא יכול להיגמר וזה לא אומר שלא יכול להיות לך טוב מעבר לכל הציניות שיש במכתבהזה שבעיני מעידה על כאב. אני שולחת לך את אהבתי אני ישמח לעזור ואת יכולה להמשיך לכתוב, רציתי בהזדמנות זו לשאול האם אני יכולה לפרסם את המכתב הזה שלך באתר שלי, אני חושבת שהוא חשוב מאוד, אני אודה לך מאוד אם תתני לי אישור לכך אני מאחלת לך החלמה כי אני מאמינה בה ואנחנו כולנו ביחד יכולים לעזור לך להגיע לשם בדיוק כפי שאת עזרת לחברותיך ומפאת המגיפה נפלת לשם. אני אוהבת אותך שמרי עלייך :-) הילה אגב, את יכולה לקרוא לעצמך "מחלימה" או "ריפוי" או "אני רוצה" או "אני יכולה" או "אהבה".. מה את אומרת????

תודה (: אני בת 18... עוד מעט סוגרת שנה של מחלה (וואו אחגוג יומואנוקרסוובולימיולדת!!! איזה יופי- מוזמנים לחגיגה הגדולה...) המחלה פעפעה בי קלות והפציעה ביום בהיר אחד, אחי תקופת השמנה מתונה שהייתה מלווה בהרבה הופעות על במה ומודעות עצמית גבוהה שהובילה ל-יאוש והכרח לרזות. אז אחרי ארוחה נהדרת, משפחתית ומהנה, הלכתי לשירותים- באופן שפוי לחלוטין, ואז אמרתי לעצמי: אולי בכל זאת.. ננסה... נדחוף אצבע... אף פעם לא הצלחתי להקיא עד אז אפילו שקיבלתי שיעורים מדוקדקים מחברותי (שלא חשבתי לרגע לישם אותם)- ואז- הרי אין דבר העומד בפני הרצון- הצלחתי להקיא!! ובזאת התחילה להתגלגל בולימיה. היום- 10 קילו פחות, ללא התקפי זלילה אלא עם הקאות יזומות כמו תפריט יומי,שאפשר לקרוא לזה יותר אנורקסיה מבולמיה כי אני כבר בקושי אוכלת, אני מגלגלת הפרעת אכילה משגשגת! האמת, שבחודש האחרון מצבי השתפר- אני לא מקיאה כל כך הרבה- פעם בשבוע בערך... ורק בסופ"ש- אז אני מרשה לעצמי לאכול את כל מה שלא אכלתי כל השבוע. בשבועות האחרונים אפילו סופי השבוע היו "נקיים". אני עוד תרה אחר הכינוי המתאים........פנויה להצעות!

שלום לכולכן/ם. חברה טובה שלי, בת 23, סובלת מאז התיכון מהפרעת אכילה. אני וחברותיה האחרות מאוד מנסות לתמוך בה ולעודד אותה לאכול מזון בריא- מתוך חשש לבריאותה, כמובן מבלי לתייג אותה תחת תוויות של אנורקסית, בעייתית, משוגעת וכו'. לאחרונה היא השילה עוד קילוגרמים מגופה הצנום ממילא, כנראה בגלל תקופה לחוצה של בחינות ובעיות אחרות. אני מאוד מאוד דואגת לה, מאחר שהיא לא נמצאת בשום סוג של טיפול בבעיה, ואנחנו התמיכה העיקרית שלה. עליי לציין שבעבר השגתי לה טלפון של מטפל בתחום- אך הוריה העדיפו לא לשלוח אותה לטיפול (לטענתה). אם יש לכם איזו עיצה בשבילי- אשמח לשמוע על כל דבר שיכול לעזור. המון תודה, חברה מודאגת.

ב"ה רק הורים והמסגרת המשפחתית ומעל הכל היא עצמה יכולים להחליט לשים לזה סוף ואם יש התנגדות לצערי הרבה את לא תוכלי לעשות שום דבר חוץ מלהיות שם ולתמוך בה ולתת לה הרבה אהבה כי זו מחלה של שנאה עצמית, כמה שיותר לשקף לה על הסכנות שיש, וכמה חשוב לטפל בזה, אולי לנסות להציע לה דרך האנטרנט לכתוב בפורומים שנועדו לתמיכה בנושא, אני מניחה שזה מאוד יכול לעזור לה בשלב הזה גם בגלל שזה לא מחייב ואולי זה יקרב אותה אחכ לריפוי שלה ולבקשת עזרה. יש מסגרות טיפוליות שהן ללא תשלום ושהיא בהחלט יכולה ללכת לבקש שם עזרה במידה והיא רוצה, את יותר ממוזמנת ליידע אותה וחשוב שהיא תרצה כי ככל שהזמן יתרחק והיא לא תטפל בזה העתיד שלה בסכנה. תהיי שם בשבילה תאהבי אותה כל מנת אהבה שהיא תקבל, תציל אותה אם תרצי פרטים לגבי הטיפולים השונים בהנחה שתהיה לך היענות ממנה את מוזמנת ליצור עימי קשר, את יכולה להציע לה שאם היא רוצה היא יכולה גם לדבר איתי אם זה מעניין אותה כמובן וחשוב לה לשמוע כמה שיותר על זה, לפני שמטפלים ורצים לטפל חשוב גם להבין מה זה ולמה זה גורם ויכול להיות שיש לה בורות סביב העניין מה שאני בספק, בכל מקרה תיידעי אותה, לא חסר כתובות כאלה. המון אהבה חזקי ואמצי שלך הילה