הי, זו פעם ראשונה שלי בפורום
דיון מתוך פורום הפרעות אכילה - תמיכה
אני כבר כמה שנים אחרי החלמה אך אין כזה דבר החלמה מלאה. מרגישה שהסימפטום עבר , אך הבעייה השורשית נשארה. מבולבלת...
איןןן דבר כזה החלמה מלאהההה?!?!?!?!?!?!?!? איך יצאת מזה אז?!?! אני ישמח לדעת:) אגב עם בזמנוו לא טיפלת בבעיה השורשית אלה רק בבעיה ההתנהגותית אז אולי זה מה שגורם לך להרגיש כך!!! תחשבי על זה!!! המשך יום טוב:) לינוי
את נשמעת במצב דומה אלי... אני אשמח מאד לשמוע עליך. תכתבי...מה שעולה לך בראש. את לא צריכה לפחד פה מכלום הפורום הוא מקום מאד משוחרר. אני חושבת שהגעת למקום הנכון... בכל מקרה ברוכה הבאה ובהצלחה במסע שאת יוצאת אלייו כאן.. שיר
חשבתי שכבר לא.. מה מבלבל אותך ממושש?.. במה את מרגישה שאת עוד נלחמת?.. מה עוד לא לגמרי מאחורייך דברי איתי בשביל זה אני פה!!! לילה טוב'ששששששש
בא לך לספר קצת יותר..?
אני והרבה אחרות הוכחה חיה וקיימת לכך! כדי שזה יקרה חייבים לטפל בשורש כדי לטפל בשורש צריך הרבה מוכנות, כי זה פרוייקט לא קל. אני חייתי לפרקים לעיתים בלי סימפטום אבל עדיין ידעתי שאני חולה אפילו שהתעקשתי להחריז בפני כולם "זהו! אני בריאה" אבל בראש שלי זה היה וזה מה שהפיל אותי כל פעם מחדש וזה באמת רחוק מלהיות החלמה. הרגע שהחלמתי, היה וויתור, היה החלטה שבו אני אמרתי לעצמי שאני לא חיה יותר את חיי באופן הזה אני הייתי בת 27 כשזה קרה, עדיין חולה אבל רק אז הייתי מוכנה להעיף את זה מהבמה של חיי, ברגע שהבנתי מה זה נותן לי, מה זה נותן לי להיות שם ולמה אני שם מלכתחילה. הייתי שם כי לא רציתי לחיות ואם אני לא רציתי לחיות אז בשביל מה להתחייב לחיים בעצם?המחלה הייתה תירוץ למה לא להתחייב לחיים, היא נתנה לי תמיד את הסיבות למה החיים שלי כל כך גרועים ולמה לא כדאי להתאמץ יותר מידי כדי לשנות אותם. אלה היו המניעים שלי אני מניחה שאצל כל אחד זה שונה אבל ברגע שהבנתי את זה חוויתי כאב מאוד גדול שנה של אבל מוחלט שאני עומדת להעיף את זה מהחיים שלי, איך אני יהיה בלי זה? מי תהיה הילה?? ומה תהיה הזהות שלי??.. מבחינתי הזהות שלי הייתה המחלה ואהבתי את הילה האנורקסית שנאתי את הילה הבולמית, תמיד שמחתי שהייתי גרועה בלהיות בולמית כי אף פעם לא הצלחתי לזלול כמו שהטירוף בעיני רצה, זה חיזק תמיד את החלק האנורקטי שבי וזה תמיד גרם לי לרזות ולהשאיר את הזהות הצנומה שכל כך רצתה להיעלם מהחיים, הייתי גאה בזה וזו הייתי לי לתעודת הזהות שלי לא יכולתי לראות את עצמי בלי זה גם אם לא תמיד השגתי את הרזון באותה מהירות שרציתי אני אהבתי את המחלה שלי לא רציתי להיפרד ממנה אבל ידעתי שאני מוכרחה כי היה בי חלק שמאוד רצה לחיות, הבנתי את זה לאור כל מה שאני העזתי לעשות בחיים שלי למרות הכל, זה גרם לי להבין שאם לא הייתי רוצה לחיות לא הייתי עושה אותם מלכתחילה ואז הבנתי שאני רק בפחד איום אבל אני לא באמת רוצה למות בניגוד למה שחשבתי, לראות את זה היה סיוט, מאותו רגע אני לא נרגעתי מרוב בכי אבל זה חיבר אותי אחרי שנה של עיכול מוחלט של עצם הרעיון שאני מאפשרת לעצמי לחיות בלי זה הגעתי לשלב המעשה שבו התחלתי ליישם הרגלים חדשים מתוך מה שכבר ידעתי כל השנים, מה עושים כדי לצאת מזה ולאט לאט זה קרה אבל זה קרה גם הרבה בזכות הטיפול שקיבלתי, אני מוכרחה לציין שקיבלתי ואני מקבלת טיפול מדהיםוזה שומר עלי. כך שאני די חולקת על האמרה הרועשת שלא יוצאים מזה באמת כי אני חיה היום ללא זו הצרה ואני גם לא חושבת על זה, אני יודעת בוודאות מוחלטת שזה נגמר. דלוש ושיר יקירות ואהובות אני מציעה לכן לחשוב יחד איתי מה באמת משאיר אתכן שם אפילו במחשבות, מה זה נותן לכן, מה יש בזה וממה אתן מפחדות אני חושבת שלשים את זה במילים זה כבר חצי דרך החוצה מעבר לזה יש דברים שהזמן חייב לעשות את שלו הרבה סבלנות זה עוד יגיע עוד תראו... באהבה רבה :-) אני
הילה אני ממש מקנאה שאת לגמרי נקייה! רציתי לדעת איזה טיפול קיבלת והאם תרופתי?
