אצבעונית יקירה

אוקיי, עשינו הסכם באמת קשה לי ואני צריך מישהו שיהיה אפשר לספר לו את הקשיים (ושהוא גם יבין אותי לשם שינוי ולא יגיד לי שאני תם מקשקש) אני לא יודע אם אני עושה בחוכמה אבל הבוקר אמרתי לאבא שלי שאני רוצה לחזור לאשפוז ולא בגלל שאני רוצה לחזור ולשתף פעולה עם הצוות המטפל אלא פשוט בגלל שאני רוצה להפסיק לאכול כל הזמן ולא אכפת לי לאכול לפי תפריט כי זה יותר טוב ממה שקורה לי עכשיו שאני כל הזמן רעב וכל הזמן חושב על אוכל ומתי תהיה הארוחה הבאה. אני פשוט רוצה לחזור לאשפוז כדי לאכול בשעות שצריך לאכול וכדי שאני לא יוכל לאכול בין הארוחות ולא כמו עכשיו שאני כל הזמן אוכל מלפפונים וזה לא תמיד בגלל רעב כי המון פעמים אני עושה את זה מתסכול ובגלל שנמאס לי לאכול כל הזמן אני אני אוכל דווקא! וחוצמזה אני מהדיאטות שלי עליתי איזה 8 קילו במשקל (מהמשקל שהייתי כשיצאתי מהאשפוז) וזה בשבילי איבוד שליטה ע-נ-ק-י ואני רוצה לחזור לאשפוז לא כדי להבריא אלא כדי לחזור להיות בשליטה. זהו לבינתיים... אני הולך עכשיו לעשות אימון על האופניים תאחלו לי בהצלחה ושאני אצליח לעשות את האימון כמו שאני מתכנן כי אני ממש משקשק שלא יצא לי אימון טוב וחוצמזה המון תודה לך אצבעונית שאת קשובה ומוכנה לשמוע לשטויות שלי כי נ-ו-ר-א חסר לי מישהו שיקשיב, ושישתתף אז שבת שלום (אם אני לא אספיק לכתוב עוד לפני שבת) ושוב פעם תודה

אני מכירה את ההרגשה הזאת....אתה כאילו נופל ונופל ואין לך במה לתפוס. האוכל הוא התחום היחידי בחיים שלנו שאנחנו כביכול שולטים בו. לשם אנחנו בורחים כשדברים לא מסתדרים....כשאנחנו לא עומדים בציפיות המוגזמות שלנו. כשרע...כשטוב...כשהכל מבלבל...יש לנו את הנקודה הזאת שהיא תמיד יציבה....מוכרת. (אני מדברת בלשון רבים אבל זאת היא פרשנות אישית). אז כשאנחנו מאבדים שליטה על האוכל....עולים במשקל, לא מצליחים להקיא, לעשות ספורט או לצום כמו פעם- זאת הרגשת נוראית של תסכול, חוסר אונים, ייאוש ופחד. לי יש סדר יום כל כך ברור כשזה מגיע לאוכל. מתי אוכלים, מתי מקיאים, מתי צמים. וזאת הסיבה שכל כך קשה לי לרצות לשנות דברים. כי למרות שלא טוב לי....השיגרה הזאת שומרת עליי....זה מה שאני מכירה. אני כמו מעדיפה להישאר במצב לא טוב אך מוכר מאשר לנסות לשנות משהו ולהגיע למצב לא מוכר....גם אם קיים סיכוי שהוא יהייה יותר טוב. אבל אם משהו פוגם בשיגרה שלי....כמו ארוחה שלא הקאתי או חריגה מסויימת מ"התפריט", אני פשוט משתגעת. אז משתלטת עליי המחלה בשיא עוצמתה וכמעט ולא ניתן להתמודד עם החרדות שעולות: אני אעלה במישקל? איך אני אוריד את הכל? שמנה....מכוערת... אלו הרגעים היחידים בהם אני מבקשת למות. כמו מאבדת כל שביב של היגיון ופרופורציה. בסערה הנוראית הזאת שמשתוללת בפנים....אני באמת מאמינה שאין טעם לחיים אם אני שמנה....ואין משמעות כלל לעובדה הנחרצת שאני היחידה שרואה את השומן הזה. אז איך עוברים את הרגעים האלה...את הימים האלה? איך משקיטים את החרדות כדי שיהיה אפשר לשמוע את קול ההיגיון?

וואלה שאלה טובה גם לי זה קורה המון פעמים שתוקף אותיהתקף זלילה כזה כי אני עצבני ורעב ואז יש לי מה זה יסורי מצפון כי זהו, הכל אבוד, ואז אני חייב.... לפוצץ מישהו להביא למישהו בוקס בעין ואז אני משתגע ואני מתחיל לחשוב מה לעשות כדי לדפוק את עצמי, כדי לעשות דווקא, כדי להראות לעצמי מה זה,להעניש את עצמי על מה שעשיתי לפעמים אני באמת עושה משהו אבל לפעמים אני אומר דיי, אני כבר לא יכול יותר אין מה לעשות, אז עשיתי טעות ... וכבתור פיצוי על הטעות אני מחליט ש"ממחר - דיאטה" ולא משנה כלום כי ממחר- אני מקפיד ולא חורג מהכללים וככה אני "מעניש" את עצמי וככה אני מצד אחד לא נכנס לדיכאון בגלל הטעות שעשיתי ובגלל שחרגתי מהכללים ואני גם לא עושה משהו לא טוב שאני יצטער עליו אחר כך ומצד שני (מהצד של האנורקסיה) אני כאילו מעניש את עצמי ומפצה אותה על הדרישה שלה להרוס. וחוצמזה שאני מקבל עכשיו איזה זריקה שאמורה להפחית את התחושות אשם האלה ועד עכשיו היא עבדה פחות או יותר אבל משבוע שעבר אני לא יודע מה קרה...