ביקור ראשון בפורום

הי. היום היתה הפעם הראשונה שנכנסתי לפורום הזה. והופתעתי לטובה! לא חשבתי שיש באמת מקום שבו בנות פותחות ככה את המועקות שלהן באינטרנט, ובאמת מקבלות חיזוקים... טוב לדעת שזה קיים. אני בת 22. אני מגדירה את עצמי כבעלת שאריות של הפרעת אכילה, פחות או יותר... לפני שנתיים בערך התחלתי עם הסיפור שלי. הייתי בצבא, ולא היה לי טוב. ושם קרה בתוכי המעבר מ"לאכול בריא" ל"לא להכניס לגוף שלי שום דבר שטיפה חורג מהדיאטטי". לא שמתי לב במשך חצי שנה בערך למה שקורה. שמתי לב שרזיתי קצת, והייתי מרוצה מזה - הרגשתי עם הגוף שלי הכי טוב שהרגשתי בחיים! והיה לי חבר שמאוד מאוד אהב אותי, והאמין בי שאני יודעת מה אני עושה, ככה שגם הוא לא היה מודאג מהרזון שלי. לאט לאט אנשים מהמושב שלי התחילו לשאול אותי אם הכל בסדר, ולמה אני כל-כך מרזה, ואני רק התעצבנתי ולא הייתי מוכנה לראות שאני רזה מדי. העניין הוא שלא הרגשתי שמנה. הרגשתי טוב. הרגשתי שאני נראית מצויין. אבל פחדתי להשמין. אהבתי את השליטה. אני אחליט מה נכנס לי לגוף. אני לא אתן לצבא להזיק לי. אני לא אתנפח ואתמלא חצ'קונים כמו רוב הבנות בצבא. אני לא אתן לאף-אחד לשנות אותי.... בסוף המשפחה שלי טלטלה אותי. לא הייתי רזה נורא, שקלתי 50, אבל זאת היתה ירידה של 8 קילו בפחות משנה. לאט לאט, עם עזרב פסיכולוגית, הבנתי שאני גורמת לתוצאות ההפוכות מאלה שניסיתי להשיג - הגוף שלי נפגע, המוח שלי משתגע, וני רק נחלשת מרוב הנסיונות להיות חזקה. אז חזרתי לאכול. עברה כבר שנה וחצי. אני נראית טוב. אני מוכנה לעלות עוד טיפה. אבל מפחדת לעלות יותר מזה, אם אני ארשה לעצמי הכל. מצד אחד אני אוהבת את הגוף שלי, ומצד שני אני כל היום מחשבת את מה שאני מכניסה לפה. למה זה?? למה אני צריכה לחשוב לפני כל ביס? למה אני צריכה לשלוט כל הזמן? לא הכי מתחשק לי ללכת לטיפול כרגע. חשבתי שאני אוכל להשתחרר מהמחשבות האלה לבד. זה אפשרי? כי אני אוכלת טוב. רק המוח, הוא לא מפסיק לעבוד..... תודה שאתן כאן. נועם.

אם את יכולה להמשיך את הטיפול הרי זה הדבר הטוב ביותר שאת יכולה לעשות כדי למנוע החמרה משמעותית במצב במיוחד שאת עכשיו מפלסת את הדרך שלך החוצה יותר מאשר הייתי קוראת לזה שאריות כי כדי שיהיו לך שאריות את חייבת לצאת מזה ולעלות במשקל זה לא משהו שמעיד על כך שיצאת מזה כי החלק הכי מכריע בכל הפרעת אכילה איזה שלא תהיה במידה ואת לא משחררת היא השליטה שדיברת עליה, התחושה שאת כל יכול, תחושה שהכל בהישג, שלהיות רזה זה הצלחה מסחררת שאנשים אחרים לא יכולים לעמוד בה ואת כן ומשם נובע הסחרור והשליטה, כמובן שיש לזה עוד הרבה פרשנויות ולשם כך את חייבת להכיר את עצמך יותר כדי להבין מה מסתתר מאוחרי השליטה הזאת ומדוע את נהנית להזיק לעצמך, כי ברור לך שלהיות רזה לא מתאים לכל גוף מעבר לזה שאם אנחנו כבר מדברים על בריאות זה לא תמיד בריא שלא נדבר על זה שזה רחוק מכך כשזה לא הטבעי של הגוף שלך, ללא אילוצים של דיאטה. אני לא יודעת מה גרם לך פתאום להסתחרר מכך, מה גרם לך להישאב לרזון מעבר לחצקונים , מעבר לשומן שמעלים בצבא כפי שאת אומרת, מה גרם לך לרדת במשקל באמת. אני רק יכולה לתת לך רמז, התשובה נמצאת במשהו שהוא נפשי, רגשי, זהות?, משבר, שיעמום, חוסר שביעות רצון מהעצמי, חוסר סיפוק ועוד אינספור ווריאציות אחרות שאלופות בליצור הפרעות אכילה והתמכרויות נוספות אחרות. אחד הדברים שעוזרים לנו לצאת באמת מהפרעת אכילה היא לזהות מה מלכתחילה גרם לנו ליפול בחקה שלה. כשאנחנו רואים, זה מכאיב אבל זה נותן תשובה שלמעשה אנחנו יכולים ממנה להיות בנקודת מוצא לכיוון של החלמה אמיתית - ריפוי. לבד? יש כאלה שהצליחו לבד אני לא השכלתי להבין איך עושים את זה יש משפט שאומר טובים השניים מן האחד ונראה לי שבמשפט הזה גלום כל הסוד של הצלחת האנושות כולה. כולנו מתבודדים כי זה הכי נוח, הכי קל, הכי פחות מאיים ופוגע אבל לעניות ודעתי זה הופך אותנו לחצויים ושלא נדבר על זה שאנחנו מוספים להתרחק מלהיות שלמים. יש אנשים שהם לבד ויחלקו עימי אבל השני שאני מדברת עליו הוא לא בהכרח קשור בזוגיות או במשפחה, הוא קשור יותר מעצם כל ההווייה החברתית שלנו וכמה אנחנו לוקחים בה חלק ובוחרים להיעזר בה ולתת בה. נשמע לא קשור, אבל זה קשור. להיות לבד, זה קל, להיות אם אחר ולהיעזר זה מאיים כי אז את באמת נאלצת לראות את עצמך מזוויות שעד היום לא הסכמת לראות וכאן זה בדיוק שובר את השליטה שעליה דיברת ומכאן זה הופך להיות הדבר הכי מאיים אבל תמיד תזכרי שככל שזה ישמע קלישאה הדבר שהוא הכי מאיים שם טמונה התרופה שלנו. אני ישמח לעזור לך אם את רוצה עוד כתובות או לכתוב תרגישי חופשי ואם יש לך טיפול, אל תוותרי עליו תני לזה צ'אנס באהבה רבה חיזוקים וחיבוקים שלך הילה