קצת על עצמי...

אני בסוף שנות העשרים לחיי וסובלת מאנורקסיה כבר מספר שנים. אני בטיפול פרטני מזה כשנתיים (עם הפסקה למנוחה באמצע), אבל רק בחצי השנה האחרונה אני מסכימה לעסוק בו בנושא הפרעת האכילה ומרשה לעצמי לפתוח אותו יותר ויותר, אם כי גם זה במשורה ובזהירות רבה. כאמור, אני מתבוססת בתוך הגיהנום הזה כבר מספר שנים, כאשר היו לי אפיזודות בהן עליתי במשקל, גם ללא טיפול, והגעתי למשקל שנחשב תקין. זה לא היה מאיזושהי בחירה מודעת ורצון "לתקן את דרכי", אלא פשוט מעצם העובדה שהרשיתי לעצמי לאכול כל מיני דברים שנמנעתי מהם תקופה ארוכה, כשוקולד, חלבה, שקדים ואגוזים וכד'. אבל זה לא גרם לי להרגיש טוב עם עצמי. נהפוך הוא - הרגשתי שאני היצור הדוחה ביותר על פני האדמה והעצום ביותר בכל היקום כולו. הייתי עצבנית ומדוכאת וחזרתי לדיאטה שלי, שכ"כ מרגיעה אותי. והיום אני שוב בתת-משקל. הפעם גם נוסף לסיפור שימוש במשלשלים. לפני מספר חודשים חזרתי לטיפול הפרטני ולאחרונה גם התחלתי טיפול במרפאה להפרעות אכילה. אני לא מסתמנת כהצלחה גדולה בעניין הזה, אבל אני עדיין שם, נאבקת בכל פעם מחדש ברצון האימפולסיבי התוקף אותי לעזוב את הטיפולים למיניהם ולהניח לגופי ולנפשי לגווע בשקט. באופן אבסורדי, אני לא מרגישה אנורקטית טובה מספיק כדי לקבל טיפול, למרות שעלי להעלות מספר קילוגרמים לא מבוטל. ואני לא מצליחה לדבוק בתפריט, למרות שהוא ממש ממש ממש מצומצם. או שאני אוכלת יותר, או פחות בהרבה. היום, לצערי, זללתי כמו שמזמן לא עשיתי. ואני מתה מפחד לקראת השקילה בשבוע הבא, פשוט מבועתת מזה. אם אני אגלה שעליתי במשקל - אני לא יודעת מה זה יעשה לי, אני לא חושבת שאוכל להתמודד עם זה. לא לחינם כתבתי לך את אשר כתבתי. אני כ"כ מתקשה לראות כיום אור בקצה המנהרה, שלקרוא את דברייך כעדות למישהי שהיתה בשאול וחזרה ממנו מחוזקת יותר מדליק בי ניצוץ של תקווה. לו רק אמצא את האיזון הנכון ואת האומץ ללכת בשביל אחר... האם את זוכרת את הרגע בו קיבלת החלטה להחלים? אם כן, מה עזר לך לקבל את ההחלטה הזאת ולפעול כדי לקיימה?

אני משאירה לך קישור לוידאו שעשו עלי, יש בו גם תשובה לשאלתך... http://www.realovercoming.co.il מחר אני יספר לך קצת יותר אל תאבדי תקווה ואל תאמרי נואש, אני ישתדל לעזור לך הרבה אהבה וליל מנוחה שלך הילה :-)

http://www.realovercoming.co.il/emall/content.asp?cc=55563

קודם כל אני מוכרחה להעיר לך, את תהיי חייבת להפסיק עם המשלשלים מיד מפני שזה עשוי לקרוע לך את המעיים ואת לא תשיגי את המטרה שאת חושבת עליה לשם היטהרות אלא שכן את יותר תחלישי את המערכת שלך ולא נראה לי שבהתחשב במצב זה מה שהיית רוצה.. אני הגעתי למצב הזה שכל הרירית של המעיים שלי פשוט הלכה לעזעזאל ואם הזריקות המכאיבות למדי שלא היו נותנים לי במשך חצי שנה ועוד חצי שנה למניעה לא היו עוזרות סביר להניח שזה היה מסתיים בניתוח שהרופא כל כך איים עליו ושאני הייתי די קפואה רגשית מזיז לי אם זה יקרה או לא. אני זוכרת שהכהות הרגשית הייתה כך כך גדולה, שאני כבר לא זוכרת מה הרגשתי, במיוחד בזמנים שהייתי בתת משקל חולני, בניגוד למצבים שהייתי בתת משקל גבולי, שלכאורה על פניו לא היה נראה כך אבל הרגשתי הרבה יותר ואני עד היום לא כל כך מצליחה להבין מדוע עוד תוספת משקל גרמה לי לסערות רגשיות, שלעולם לה היה להן מרחב נשימה כשהייתי בכחישות כזו גדולה אז הבנתי שנפח ורגשות הולכים ביחד, ככל שהכלי שלי גדול יותר להכיל כך אני מרגישה יותר וזה היה קשה למי שלא מסוגלת להרגיש פסיק ממה שבאמת גירד לי מתחת לפני השטח, רדף אותי כל חיי ועדיין לא הייתי מסוגלת להרגיש, סביר להניח שהייתי מתחילה לצחוק את הצחוק הפסיכי שלא נרגע אם לא הייתי רוצה להרגיש והוא באופן סופי היה מוחק גם את המעט שנשאר. את שאלת אותי שאלה מאוד רצינית, שאף אחד לא שאל אותי פה בפורום ואני מתכוונת לענות לך עליה, כי כנראה שיש בתוכך קול שמוכן לוותר על הכל ולצאת מזה אם העזת לשאול אותי שאלה כזאת. בכל אופן אני מאמינה שבכולנו יש צד שהוא טוב ויש צד שהוא רע, השאלה מה קורה כששני הצדדים מסתכסכים אחד עם השני ואף אחד לא באמת מנצח כשלכאורה בפועל, מי שמנצח נדמה כי הוא הקול הרודן, השטני בעוד שהמלאכי כל הזמן מנסה להביא לידי שלום רק שהוא פחות מורגש עם בפועל את לא באמת מצליחה לחיות. זה הגיע למצב שאחד מהם הכריע, אחד מהם מיצה את עצמו באופן סופי ואז הקונפליקט פשוט נמס, זה לא יכל להיות אחרת, אחד מהם היה חייב להכריע כדי שאני ימשיך הלאה. אני מסבירה לך את זה שכלתנית אבל זה בפועל מה שקרה. אני הגעתי למצב שלא קמתי מהמיטה זמן ממושך אחרי שני נסיונות התאבדות באופן ממשי שעלו בכשל רב, מעבר לההתאבדות שיש סביב כל הפרעת אכילה אבל לא החשבתי אותן כאחת מהפעמים המפוארות שלי לרצות למות וללכת עם זה עד הסוף, כאשר אחת מהן, הייתה מעין נסיון שהוא בבחינת לא לפה ולא לפה, לא היה לי ברור אם אני חיה או מתה, אני בטוחה שלא הייתי בתוך הגוף, התחושה הזאת גרמה לי להבין שיש משהו אחר ששולט בי ואני באמת רוצה לחיות, אני יהיה חייבת להחליט כי אם לא אז הרוח שרודפת אותי תנצח, אני בטוחה שהיו סביבי אנרגיות נמוכות שניסו להוריד אותי יותר ויותר, אני חשתי בהם והייתי חסרת אונים מול כל הרבדים שהצלחתי להרגיש מאחר והחושים שלי היו מחודדים יתר על המידה אבל עדיין לא הייתי מסוגלת לעשות עם זה כלום, הייתי מתעוררת בלילה בגלל שרוח ניסתה לחדור לתוכי, הייתי מרגישה אותי בחדות מתגוננת ורואה בדיוק איפה היא נמצאת, כאילו היא צוחקת עלי והיה משהו גדול ממני שהגן עלי ואני לא כל כך סגורה על זה שזאת הייתה אני, נשמע הזוי, נשמע לא שפוי, אבל זה מה שקרה, הייתי לאחר אשפוז שהיה אמור לעבוד ולא עבד, הייתי אחר שימוש של עשר שנים בתרופות פסיכיאטריות שנדמה ולא עשו מאומה אם נותרתי להיות במצב הזה ללא כל מענה ולכן הפסקתי אותן כמובן בהדרגה אבל עבר פרק זמן שלא הייתי מסוגלת לשמוע יותר על תרופות, הייתי אחרי אינסופ שיטות קונבנציונאליות ואלטרנטיביות כאחד, זיינתי ת'שכל ויותר מלדעת למה, לא יכולתי לקום ולחיות, כשלכאורה הכל היה אמור לעבוד, אז מדוע זה לא עבד????........! אז מתוך החדר החשוך, מתוך הצלליות השחורות שהייתי רואה ושהיו משתקות אותי מפחד, הבנתי שהמצב הזה הוא לא רחוק מאיך שנראים החיים מתחת לפני האדמה, בהיותך מכוסה בערימת עפר, את כאילו כלואה בתוך בועה, את רק רואה ולא מסוגלת לעשות כלום אבל כלום!!!! זה הגיע למצב הזה כי רמת האכזבה שלי מכל שנות הטיפול שעברתי הגיעה לשיאה, לא היה ניתן למדוד את עוצמתה, אני הרגשתי חסרת סיכוי, ערך וטעם לחיים האלה, מה קורה ולמה שום דבר לא עובד, שאלות שלא היו לי תשובות עליהן. הייתי יותר מידי רגישה, יותר מידי פגיעה, לא מבינה כלום בענייני רוחות,לא מבינה כלום בענייני שדים ובענייני חיים הרבה יותר ואני מרגישה שמעבר להפרעות אכילה משהו רע וחזק ממני רוצה להביס אותי ואני לא מבינה למה הטוב שכן זהיתי שהיה בי לא ניצח. וזה אכן קרה, רק שזה היה בתוכי ואז קרה משהו שהייתי מתאתרת אותו בהכי קלישאה שיש, פשוט נפל אסימון. הייתי במיטה, זה היה אחרי חודשיים שסירבתי לעבוד, לצאת מהמיטה או לקחת כדורים. אני הבנתי פתאום שאני בכלל לא רוצה לצאת מזה ואני הבנתי שיש לי משאלת לב שהיא חזקה מלרפא את עצמי ולא כל כך הבנתי למה, אני רציתי למות והייתי מוכנה לעשות הכל בשביל זה בעוד שכל הזמן הזה אני אמרתי לעצמי אני רוצה לחיות ואם אני רוצה אז למה זה לא הולך, בלי לשים לב נכנסתי לתפקיד הקורבן, בעוד שלא באמת הייתי מוכנה לוותר על הפרעת האכילה שלי בייחוד שהיא נבעה מהצורך שלי להיעלם. זה הגיע למצב שנעלמתי במלוא מובן המילה ועל אף התת משקל שבו הייתי, זה לא הדבר שהכריע, אלא יותר הניתוק מהחיים שלי, הייתי מת חי וזה הפחיד אותי, כי לא נולדתי כזו, הייתי מלאת שמחה בהיותי ילדה ואני לא כל כך הבנתי לאן כל זה נעלם. קרה נס, פעם ראשונה שהסכמתי לכתוב אבל הכתיבה הזאת הייתה שונה. אני עשיתי תרגיל שבו אני שואלת את עצמי שאלות שאין לי מושג מה תהיה עליהן התשובה ואני 'ממציעה' להן תשובה ודרך זה עליתי על הרבה פתרונות ועל הרבה מאוד אפשרויות שגרמו לי יותר ויותר להסיר את השמיכה ובקצב שלי לראות פעם ביום חמש דקום נוספות את זריחת החמה שלא הייתי מסוגלת להסתכל בה ואיכשהו לגדול מעל החושך ששמרתי עליו בקנאות. אני זכרתי שבמהלך כל אותן שנים הייתה שיטה שפחדתי ממנה הכי הרבה וזו הייתה הקיניסיולוגיה מוח אחד, ידעתי שהיא יכולה להציל אותי אבל סירבתי להתנסות בה באופן מסור למדי בגלל הפחד שלי לחיות בלי הפרעת אכילה, אני פשוט לא ידעתי איך אני יהיה, מי אני יהיה ואיך החיים שלי יראו בלי הביטחון הזה שיצרתי לעצמי במסגרת המחלה. ולאט לאט התחלתי להיות מטופלת בזה כאשר בפועל אני היא זו שיצאה מזה ולא היה פה יותר 'האביר על הוסס הלבן' שבא להציל אותי, אלא אני בלבד, ההחלמה שלי הייתה תלוייה בזה. לאט לאט האור חדר יותר ויותר כשהעזתי לוותר על זה ולנסות משהו חדש מבלי לדעת מה יהיה. אני זוכרת שעוצמת הכאב הייתה כל כך גדולה שהיו שתי אפשרויות או שזה יגמור אותי באופן סופי או שזה יהיה התרופה שלי, אחרי חצי שנה של התמודדות לא פשוטה במסגרת השיטה והכתיבה גיליתי שהכאב הזה והשחרור ממנה מרפא אותי הרבה יותר מאשר מכלה אותי וכך נבנה הביטחון שלי יותר ויותר לתת אמון במשהו שלא יכולתי ולא ידעתי לצפות מראש מתוך הפחד שלא תהיה לי זהות אחרי המחלה הזאת ומי אני יהיה. ארבע שנים של מסע אחר לגמרי שבו הבנתי שאני היא זו שיוצרת את מציאות חייה ולא משנה כמה העבר שלי לא היה נשלט מבחינתי ולא משנה כמה קורבן הייתי, היום אני בוגרת ויש לי בחירה וזה חלק שהייתי נוטה לפספס, כי היה בי משהו שלא רצה לראות, כי זה כאב מידי. לכאוה אני עונה לך על שאלתך, אבל את חייבת להבין שזה נבע מתוך תהליך מאוד ארוך מאוד מאוד, שרובו לא צפיתי בכלל. אני זוכרת שהיה בי חלק שאמר או הכל או לא כלום אם החלטתי למות אז אני הולכת עם זה עד הסוף וזה משהון שגרם לי למצות את העניין באופן סופי ולפנות את הדרך למשהו חדש וכנראה שזה לא ייכל לקרות אחרת. אם את רוצה לעזור לעצמך תנסי לשאול את שאלה שאני הרבה מאוד נשים לא העזתי לשאול והיא: האם זה עובד??? אם זה לא עובד, הניחי לזה תקשיבי טוב טוב לעצמך וחפשי אחר התשובה שתעזור לך באמת, צריך הרבה אומץ להניח למשהו שתלית בו את כל תקוותך והוא לא עובד, אבל אם את רוצה להמשיך ואם את רוצה להירפא באמת את תצטרכי לנסות דברים נוספים ומעבר לזה לראות מה באמת קורה לך ביחס לזה, מה באמת את רוצה ורק אחרי שתעני על השאלות האלה מתוך כנות רק אז תפעלי, כי יכול להיות שאת תגלי שאת בכלל לא מוכנה לוותר על זה ורצוי שתזרמי עם זה, כי אז המאבק יהיה פחות מאבק ותהיה יותר זרימה. חשוב שתמצי באופן סופי את החלק הרע שבך לפני שאת מכניסה אור לתאים שלך, כי אז הבחירה שלך תהיה שלמה יותר לא לפני שתמצי את יצר ההרסנות שלך, תמיד יש שלב שהוא בבחינת הזדמנות ובחירה עבורך להחליט עם מי את הולכת וזה יהיה תלוי בך מה תגידי ברגע הזה אבל הרגע הזה תמיד יגיע וככל שתהיי מוכנה יותר להתחייב לייצר החיובי שבך, כך הבחירה שלך תהיה שלמה יותר וחזקה יותר שאף ביטוי אחר להרס לא יכניע אותך במצב הזה אבל זה יהיה חייב להיות רק אחרי שמיצית את זה באופן סופי, זוהי לפחות אמונתי והמסקנה שלי מתוך כל מה שעברתי, כי זה באמת הגיע לנקודה שכבר לא היה לאן לקחת את זה יותר למטה, כבר לא היה למטה וסביר להניח שאם לא הייתי בוחרת, לא הייתי כותבת לך מילים אלה היום. יכול להיות שהמסגרת שבה את נמצאת לא פועלת עבורך, תראי את זה במידה וזו האמת, תניחי לכך ובזמן שיתאים לך תפעלי בהתאם לא לפני שאת קשובה לגמרי לצרכים שלך ולמוכנות שלך וליכולת ההכלה שלך באופו זמן. אני ישמח להפנות אותך לעוד גורמים לא לפני שאת תחליטי שאת מוכנה לוותר על זה באופן סופי ושאת מוכנה להכיר את סתו החדשה גם אם לא תדעי מיהי מראש וגם אם תחשבי שהשד נורא כל כך את תופתעי לגלות שזה לא היה כזה נורא, כי אם את תאהבי אותה היא פשוט 'תשב' לך טוב בכל דבר שתחליטי שאת מתכוונת לקחת חלק בו. יישר כוח יקירה שיהיה לך סופשבוע נפלא שבת שלום הרבה אהבה :-)