להילה

רציתי רק לומר לך שאני מזה מעריצה אותך אל זה שחזרת ליהיות חיובית וחזרת לתת ערך לחיים,אני יאמר לך מה אני חושבת על החיים,אני לא מעריכה אותם(מספיק),לא איכפת לי אם יקרה לי משהו,אין לי כוח להתמודד עם החיים,יש פעמים שפשוט אני רוצה למות מאשר להתמודד עם החיים הם נראים לי קשים מדיי,קיצר אני מעריצה אותך אל זה שחזרת להעריך את החיים אחרי מה שעברת ורציתי לומר לך שאת כזה בן אדם חמים ומתוק שנותן לאנשים בפורום כל כך הרגשה טובה.בהצלחה ובאהבה.....

כל מה שאני מעבירה, המורים שלי נתנו לי כולם עשו עבודה יוצאת דופן איתי ובזכותה אני מעניקה את הפירות שלה לכם ולי כאחד. זה לא היה קל. אבל זה היה שווה. הם מביטים בי מהצד והם די גאים ובצדק, הם עשו עבודה מעוררת התפעלות אבל כמו שהם אומרים אם לא הייתי משתפת פעולה כנראה שזה לא היה עובד. אין מה לייפות, יש שלבים שחייבים לעבור, חייבים לטעות, חייבים להתנסות, כדי להבין שיש משהו אחר, זה הולך ביחד, זה לא יכול לקרות אחרת, גם אם המצב הזה נתפס כסיוט עלי אדמות, יש בצידו שכר וככל שהמתנה שאלוהים נותן לנו גדולה יותר הבעיה שעטופה בה גדולה יותר וקשה יותר, נשמע קילשאה אבל זו האמת. ואני מקווה שגם את תגיעי למקום הזה, כי אני בטוחה שאת נמצאת בסוג של התנסות שהיא מבורכת למדי אפילו שאולי לא נראה בה אור. אני מכירה את הלרצות למות, את התחושה שאין ערך לחיים זה הופך להיות טבע שני ואת לא מכירה טבע אחר. הדרך לצאת משם היא ע"י התנגדות מודעת לטבע הזה, כי אחרת את תישארי שם ותאבדי את חייך ולא נשמע לי שאת רוצה כי בין המילים שלך נשמע קול רצון שאמר שזה רוצה להיות אחרת אבל הקושי מכניע אותך. הדרך שלי להתגבר על הטבע הזה הייתה במודע לא להישאר לבד, כשרציתי להישאר מכוסה מתחת לשמיכה ולא לצאת, הרמתי טלפון למטפלים שלי ואחד מהם היה מגיע, או אם אינו היה יכול היה מדבר איתי וכמו לתינוק וילד קטן היה אומר לי מה לעשות, איך שהוא הדבר גרם לי כל פעם מחדש להסיר את השמיכה מעלי ולצאת החוצה גם כשמאוד רציתי להישאר ולא לקום יותר אף פעם. אבל הייתי חייבת להודיע למישהו שזה המצב כי אף אחד לא היה מנחש זאת אלא אם כן לא שמעו ממני כמה ימים ולא עניתי לטלפונים, אז אמא הייתה פותחת את הדלת, כי היה לה מפתח ומכריחה אותי לקום מהמיטה, עברו הרבה שנים עד שהיא הבינה שזה מה שהיא צריכה לעשות במצבים האלה כדי שאני יחייה ועם כל הקושי וההתנגדות שלי זה עבד, אבל אני אפשרתי לזה, כי אני בחרתי לתת לה מפתח לדירה שלי. אולי את צריכה לבקש ממישהו שינהג כך איתך, אני בטוחה שיש מישהו אחד שהיה מוכן להיות שם בשבילך ואם אין את תמיד יכולה ליצור אחד כזה ע"י נכונות, כי גם לי לא היה ישר מההתחלה. חייבים מישהו מבחוץ שיניע אותנו במצבים האלה, כי הכי קל לנו להישאר לבד ואת כבר יודעת שהלבד הזה רוצה שתיעלמי אז את תהיי חייבת להתנגד לכך בכל הכוח, כי את חשובה ואת יקרה ויש חיים אחרי הגיהינום הזה, גם אני לא האמנתי אבל איכשהוא זה קרה. ואם את רוצה לדבר איתי רק בשביל התחושה הטובה, אני יותר מישמח להעניק לך את זה. וגם להדריך אותך במידה ואת רוצה הרבה אהבה ליל מנוחה שלך הילה

ביקרון אני לא מספרת לכל הסובבים שלי את כל מה שקרה לי,ואף אחד באמת לא יודע(חוץ מהיועעצת של הבית ספר ששנה שעברה איך שהוא עזרתי אומץ)אולי חברה אחת שלי יודעת שאני בדיכי והיא ידעה גם שהייתי שנה שעברה והיא כן מעודדת אבל לא תמיד.אני גם לא רוצה שאנשים ידעו מה עובר עליי כל כך, אני קמה בצבא כרגיל וכל הזמן מנסה להעסיק את עצמי כדי לא לשקוע בדיכאון אבל לא תמיד מצליח...ואז מגיעות ההרגשות האלה וכ'ו,ולכן אין לי מישהו שבאמת ימשוך אותי כי חברות שלי לא תמיד איתי.פעם ראשונה אני שומעת שמישהו באמת מזדהה איתי ולא חושב שאני מפגרת או משהו כזה...את מכירה אולי פסיכולוג בצ'אט או משהו?את סהר ניסיתי אבל זה לא הכי עזר,המשכתי הלאה ואני עדיין במצב הזה.יש לי את הרצון הזה אולי לעזור לעצמי אבל אם מישהו באמת לא ימשוך אותי ואני ימשיך רק לדבר אז אבוד...כי אני אומרת לעצמי שאני חייבת ללכת אבל אני לא רוצה פנים אל פנים,ואם יש בצ'אט זה יעזור לי,ואני לבד בזה,אני לא יואמר לחברות שלי שאני יילך לפסיכולוג או משהו כזה מבינה?אף אחד לא יבין אותי באמת...