הפרעת אכילה
דיון מתוך פורום הפרעות אכילה - תמיכה
בתי בת 17 הייתה אנורקסית ולאחר מכן בולמית כעת היא אוכלת רק ירקות אבל כל היום כרוב מאודה וגמבה חתוכה ולחם קל אבל ממש כמעט כל היום והדבר הכי קשה שהיא לא רגועה היא נמצאת במתח תמידי ומוציאה את כל הכעסים שלה עלי שאני אמא שלה. כשאני אומרת לה שהיא צריכה לקבל טיפול היא כועסת עלי ופועלת בהתנתקות מוחלטת נועלת את עצמה בחדר ולא נותנת לאף אחד לפנות אליה מה עלי לעשות
אומנם אני לא בת 17 אבל עברו מאז רק שנתיים וההתנגות שלי לא השתנתה.. אני אגיד מה אני חושבת מראייתי כילדה שהמצב דומה.. אני אוכלת מה שבא..לפעמים אני לא אוכלת או אמא רואה שאני לא אכלתי היא שואלת..ורק השאלה מטריפה אותי ומעצבנת אותי שאני ישר עושה פרצוף או זורקת מילה ועפה להסתגר בחדר. אולי מה שהייתי רוצה זה שהיא קצת תרפה..קצת תתן לי לקחת אחריות על חיי, לראות שאני יכולה לחיות גם בלי הערות שלה ובלי השאלות שלה כי ככה זה רק מרחיק אותי ממנה. הייתי רוצה שתתן לי חיבוק תומך ושתשאל מידי פעם אם הכל בסדר..אבל זהו. כאן מבחינתי זה נגמר. אולי העיצה שלי אליך היא תנסי להרפות אבל תמיד עם יד על הדופק..שתראה שאת סומכת עליה ושתראה שאת נותנת לה מרחב ואולי היא תסתדר לבד. בהצלחה.
צילה שלום, אמנם אני כמה שנים טובות אחרי המחלה ובאמת לא זוכרת לפרטי פרטים את כל מה שציפיתי, ואני לא איש מקצוע, אבל עברתי את זה, ואני לומדת את המקצוע, אז כמה נקודות שנראות לי חשובות... העניין של האהבה והחום, לא בצורה חונקת, כמו שגון אמרה, לתת לה מרחב, אבל להראות תמיכה וחמימיות, גם אם זה לא כל כך מקובל אצלכם במשפחה. (אם כך, אז כדאי כמובן בהדרגה). אולי כדאי למצוא איזה בלוי משותף, אבל שלא קשור לאוכל (סרט, לקנות בגדים, לשחק משחק, טיול וכו'). כמובן שחשוב לפנות לעזרה מקצועית... משהו אישי- כשהייתי חולה טיפלתי בזה רק בצורה רפואית. הורים שלי לא כפו עלי עזרה פסיכולוגית. אז שמחתי, אבל היום אני קצת מתחרטת על זה. מה שכן הם קצת כפו עלי את הטיפול הרפואי ובמובן הזה הם הצילו אותי. אולי היה בזה משהו טוב, כי זה קצת פחות מפחיד ויותר קל להודות בבעיה רפואית לפני נפשית, אבל אסור להתעלם מהפן הרגשי! דבר שלישי, אולי כדאי שיהיה לה קשר עם איזושהיא דמות שהיא לא אמא, מעין 'אחות בוגרת', לא מהמשפחה.זה יכול להיות חברה טובה, מדריכה בתנועה,אני חא יודעת מה המסגרות העומדות לשירותכם. לפעמים יותר קל לפנות למישהו שהוא קצת מחוץ לסיטואציה, מאשר למישהו שהוא חלק ממנה. בהצלחה רבה ושתזכו לרפואה שלמה מכל הבחינות!
שלום רב... אני חושבת שבתך נוהגת כך כי היא מאמינה שאת לא תברחי או שכן ..אולי בוחנת?? אני הרבה פעמים מרגישה שזה נועד לבחון אותך האם את אוהבת אותה או לא .. זאת גם אפשרות שלא תמיד נעים להודות בה ואני לא רומזת שזה אכן העניין... כי זה מאוד אינדוודואלי במיוחד בכל מה שקשור להפרעות אכילה.. .. זה לא תמיד ברור על אף שההתנהגות הזאת היא ביטוי למשהו תת הכרתי עמוק .. אני בטוחה שבמודע היא אולי לא מחוברת לזה .. אני חושבת שמי שהופכת להיות הילדה הקטנה זאת את כי מה שקורה אני מניחה שאת מאוד נפגעת ואז מתגוננת בעוד שהיא מנסה שלא במודע לבחון את קצה היכולת שלך .. מה עושים ?? הרבה אהבה ... הרבה מרחב.. לתת לה תחושה של הזנה .. של מקום .. של יציבות .. מחמאות .. חיזוקים אבל אל תהיי מאולצת אם את לא מרגישה את זה ... אני ממליצה לך לעשות עבודה מעמיקה עם עצמך בגיבוש של מי שאת .. ומהמקום הזה מהכוח שלך להקרין על בתך .. זה פשוט עובד.. היא תראה את הכוח שבך וזה יהווה לה מודל .. זה מה שקרה לי על אף שאמא שלי לא הייתה מעורבת לצערי.. אבל אמא אחרת שיקפה לי עולם אחר מהמקום שהיא כל הזמן עובדת על עצמה במישור נפשי רוחני ובין אישי בתור היותה בת אנוש מורכבת ככולם וזה מדהים לראות את הטוהר שיש בזה ואת העוצמה שיש בזה לאורך זמן... ואכן הושפעתי מההתנהגות שלה .. וזה אכן השפיע על ההחלמה שלי בכל מובן המילה בגלל הקרבה היומיומית שהייתה לי איתה ועדיין ... והעבודה שלך עם עצמך בתור אמא ובלי שום קשר להיותך אמא יכולה לתרום לעניין של הגיבוש ביחסים עם הבת שלך במידה וזה באמת חשוב לך.. ובכלל לחיים שלך שזה לא פחות חשוב... אני לא אומרת שאת דפוקה חלילה או מנסה לקבוע שהבעיה אצלך אבל אני חושבת שהחיזוק של מי שאת יקרין המון כי אין מה לעשות ילדים מושפעים מהורים .. ואת הלא יודעת שההתנהגות הזאת היא לא סתמית .. אלא ביטוי למצוקה .. אולי הדרך היחידה להביע זעם ואת שם.. וטוב שכך!.. אל תברחי גם אם את מאוד רוצה... האמיני לי זה גם שיעור בשבילך.. אל תפחדי מהזעם הזה .. אם יהיה לו ביטוי הוא יחלוף.. הייתי מתעקשת לדבר איתה במצבים האלה או פשוט לשתוק ולהקשיב ולומר לה שאת אוהבת אותה על אף שאת מאוד נפגעת ... אולי לחבק.. את לא יודעת כמה שהפשוט הזה ממיס.. רק צריך אומץ ואת צריכה לשים את עצמך בצד במצבים האלה שאולי לכאורה הכל מופנה כלפייך .. אולי לשאול אותה מה היא הייתה רוצה שיהיה ומה באמת מפריע לה ... הכי חשוב לא להשתיק כי זה יבוא לידי ביטוי בהחמרה של הפרעת האכילה וחבל ניתן למנוע את זה ממליצה לך... לעבוד על מנהיגות .. אסרטיביות וסמכותיות חיובית עם דגש על החיובי .. יש קורסים בשפע לדבר הזה אני תמיד קיוויתי שתהיה לי דמות שתדע לשים לי גבולות בזמן הנכון ולא הייתה לי ואני חושבת שחינוך לגבולות במידת האיזון ברמה חיובית בלבד לא מהמקום של השפיטה ולא ברמה קיצונית יכולה לסייע רבות בהתמודדות מול הפרעת אכילה שכן בין היתר זה מחלה של איבוד גבולות... והכי חשוב עם הקרבה שלך אליה אתן תבנו יחד את הביטחון האישי אני פשוט מודיעה לך שזה מה שיקרה רק צריך נכונות להישאר שם על אף הקושי ועם כל זאת שזה יכול להיות מייאש מאוד.. לתת לזעם להיות.. כי אין לה דרך אחרת בינתיים להביע אותו.. אח"כ יחד איתה לנסות להמיר את הביטוי שלו למשהו יצירתי.. והכוח שאת תקריני לה בהכרח ישפיע אליה ממקום של רכות ותקיפות באיזון .. זה יעבוד.. תני לזה צ'אנס ואל תיבהלי ממנה .. המון אהבה תעדכני אותי את יכולה לספר לה עלי היא יכולה לדבר איתי אף אחד לא צריך לדעת מי זה מי והעיקר זה בא מהלב אז למה לא.. מסרי לה את זה .. ושתהיה לך ולמשפחתך שבת שלום המון אה בה הילה
