תמיכה למחלימות

הילה שלום, אני בת 20 ולומדת היום עבודה סוציאלית. לדעתי, החלמתי מאנורקסיה לפני כ4 שנים,או לפחות כך חשבתי. היייתי בתת תזונה בערך שנה וחצי, פלוס מינוס. לא עברתי שום טיפול או תמיכה פסיכולוגיים, רק הלכתי לרופאה שעקבה אחרי המשקל שלי, וג זה נפסק באמצע. ברוך ה מבחינה פיזית הצלחתי להתגבר, אולי אפילו ב 'אובר'. העניין הו שאולי יש דברים נפשיים שלא סגרתי עם עצמי. השבוע גיליתי חברה שעברה חוויה דומה, וז העלה לי המון שאלות וגילה לי דברים חדישם, למשל לא ידעתי שבולמוסים אחרי האנורקסיה הם דבר נפוץ. היום אני באמת נרגישה בריאה, השאלה היא אם כדאי כן לפנות בשלב זה לטיפול ולהתחיל לפתוח כל מיני דברים שכרגע לא מפריעים לי ולהכנס שוב לכעסים וכו' (אני חוששת שאולי זה גם יחזיר אותי לכל מיני התנהגויות ודפוסי מחשבה שהצלחתי להפטר מהם). שאלה נוספת היא האם קיימות מסגרות כאלו.אין כרגע תקציב לטיפול פרטני או באופן פרטי, אבל מן הסתם קופ"ח לא תממן כבר במצב כזה. הייתי מאד מעוניינת באיזשהוא טיפול קבוצתי או תמיכה קבוצתית, אבל חיפוש (אמנם קצר) הראה דברים שיותר מתאימים לבנות בשלב שונה, שזה באמת לא נראה לי יהיה בשבילי בריא. תודה רבה ויישר כח וכל הכבוד על הכוחות נפש להתעסק בזה כל הזמן!

אם זה נפוץ וזה נפוץ!!! .. זה רק אומר דבר אחד... שיר, קודם כל שלום רב לך... מה שלומך באמת?? רציתי להגיד לך שבעיות עם הפרעות אכילה ... אם לא מטפלים בהם... אני אומרת חבל על הזמן.. זה לא שאת לא טיפלת בהם... אבל אני חושבת שהקטצ' בכל העניין הזה הוא שזה לא הפרעת אכילה...ולכן את יכולה למצוא את עצמך.. רק בולסת .. רק מקיאה .. רק מתמקדת במשקל.. רק צומות.. אולי סתם לאכול פעם ביום.. אולי קניות מופרזות של בגדים... אולי הישקלות .. אולי ואולי.. בגישה הפשוטה פותרים את הבעיה .. יש לך הפרעת אכילה ! .. אבל בתכלס.. את הולכת לאכול או לא לאכול כי זה מפצה על משהו.. משהו אחר.. ואת המשהו הזה חייבים לבדוק.. וחייבים לטפל בו.. כי הוא גודל!!! הוא פשוט גודל וזה אסון!!!!.. ואם לא מתמקדים במשהו הזה .. ההפרעת אכילה היא כמו גיבוי תוכנה לדבר הזה ואז היא פשוט מופיעה ויש לה כל מיני צורות... בואי לא נגדיר הגדרות.. את בניגוד להרבה בנות תפסת את זה בזמן.. אבל אני חושבת שאת לא טיפלת בשורש... מערכות יחסים עם הורים בד"כ מכריעות הרבה מאוד בכל מה שקשור בהפרעות אכילה .. יחסים לא פתורים ... תובענות יתר.. חוסר קבלה.. חוסר הכלה.. וכו'.. אני בטוחה שתוכלי לפגוש את עצמך גם שם.. כי אלה הם השיעורים שלנו להתפתחות... והפרעת אכילה .. יכולה להמשיך להציק לך.. כי משהו בך לא נגע בדבר האמיתי אם אפשר לקרוא לזה כך.. ולכן את צריכה טיפול... אני ממליצה גם על טיפול פרטני או על טיפול אלטרנטיבי למה שאת מתחברת יותר.. אבל תדעי שאת חייבת טיפול ורצוי גם אם אין איזשהי קטסטרופה לגבי המשקל... עדיף שתעבדי על זה עכשיו מאשר שעוד כמה זמן זה יבלע אותך .. כי ככה זה עובד... אני מזמינה אותך לכתוב .. לספר לי עוד.. ואיזה טיפול את רוצה??....אני יפנה אותך בהמשך... וקחי בחשבון שפסיכולוגיה ופסיכיאטריה לא מספיקים אבל את כן במצב עושה רושם שאת יכולה להחליף אותם במשהו אחר.. שווה לנסות דווקא בגלל המצב שאת מתארת שהוא אופטימי יחסית..... תהיי בקשר.. שיהיה יום טוב.. המון אהבה הילה

הילה שלום, קודם כל ממש תודה על התגובה. האמת היא שהיא קצת מלחיצה, ואני מצדיקה את זה רק שאני חושבת שלא הסברתי את עצמי מספיק טוב. אני לא נמצאת עכשיו בבולמוסים, אני במקום אחר לגמרי. גם מבחינה נפשית, האוכל כבר תופס מקום הרבה פחות משמעותי בחיים שלי, וגם המשקל. הדימוי העצמי שלי התחזק מאד ואני מגדירה אותו כנורמלי ומעלה. אני לא חושבת שזה בא ממקום של הכחשה, אני מודה ומתוודה בכך שהיתה בעיה. פעם היה לי יותר קשה להבין מאיפה זה הגיע, היום אני מרגישה שאני מבינה יותר. על כעסים סלחתי, מתחים פרקתי, הוצאתי הרבה דברים שהיו לי על הלב. אני מרגישה שעכשיו זה נובע מסקרנות מסויימת, להבין את נבכי נפשי ( בגלל זה עומד לי בראש טיפול ותר פסיכותרפי). זה נשמע מאד מכחיש, אבל אני לא חושבת שזה בא משם. אולי כן, אני פתוחה לשמוע ולקבל.השאלה אם באמת כדאי לי עכשיו לבצע את החיטוט הקשה הזה בשלב שאני מרגישה אחרי זה. לכן גם השאלה שלי לגבי מקומות טיפול היא לעוד בנות שנמצאות דווקא במצב כזה, כי ממש להכנס לזה כאילו אני עוד למטה- בדוגרי זה מפחיד אותי. אני אשמח למסגרת קבוצתית, זה כלי שאני מתחברת אליו, ונראה לי לסוג של בן אדם שאני. אולי הפורום יענה על הצרכים שלי?... לא כל כך הבנתי מה שאמרת על הפסיכולוגיה ופסיכיאטריה. המון תודות וחיוכים, שיר