אולי אני באמת

צריכה לברוח לחו"ל בשביל להבין שאני חייבת להתמודד, זאת אומרת, אני יודעת שאני חייבת להתמודד אבל אין לי את הכוחות להתחיל עם זה אפילו ואין שום דבר שדוחף אותי... אז אולי נסיעה לחו"ל היא מה שתדחוף אותי... בקשר לטיפול... לא יודעת, זה לא היה רק הקטע הזה...כבר כמה זמן הרגשתי שמשהו לא בסדר, לא כרגיל...כאילו החיבור שהיה לי ולה מתפוגג לאט לאט. לא הייתי אצלה הרבה זמן, ולומר לך את האמת, אפילו שזאת תקופה מאוד קשה, אני לא מרגישה צורך לראות אותה... יש לי כל כך הרבה בעיות בחיים, שיוצא שכל היום אני מוטרדת מהבעיות ורק כשאני חוזרת הביתה, אני מסתכלת במראה, רואה מה שרואה ומתבאסת, ומשם כבר ההמשך ידוע... הכל מתפרק... היום דיברתי עם המחנך שלי, אמרתי לו שהבי"ס שם עליי זין, כי כשאמרתי להם שאני רוצה לבוא לבי"ס אבל אין לי סיבה, ביקשתי שיסדרו לי להיכנס למקצועות שיש איתם בעיה..ואף אחד לא עשה כלום, לא נתנו לי אפשרות להיכנס לשיעורים, אז מה הפלא שאין לי אפילו 50% הנוכחות? הוא התעצבן, אמר לי שסיימנו את השיחה ושאני אצא מהחדר "עיצבנת אותי"...איזה...לא יודעת, הוא רואה שכל הביה"ס מפנה לי גב, אז עכשיו גם הוא? ואין פה את אמא שתסדר ת'עניינים..אני לבד. דיברתי עם אחת שעושה אצלנו שנת שירות, חמודה, היא עזרה לי אמרה לי שנלך ביחד לכל המורים..שיכנעה אותי לא להרים ידיים ושאני לא אתן לבי"ס לעשות לי עוול...לא יודעת...זה דורש ממני כל כך הרבה כי אני באמת שנואה על כל הצוות, לא רק על צוות המחזור, אלא על ההנהלה, כי פירסמתי לפני כמה חודשים כתבה על הבי"ס והוצאתי שם רע...כתבתי כמה הם חארות ולא חינוכיים ולא מקצועיים..אז הם רק שומעים את השם שלי ומקבלים חררה...מתים להעיף אותי.. היום הייתי בבי"ס בפעם הראשונה מאז שחזרתי מחו"ל ומה אני אגיד לכם...אנשים כבר שכחו איך הפרצוף שלי נראה..כולם אמרו לי "איפה היית 20 שנה?" "למה לא רואים אותך?" "לאן ברחת?" "מה, טסת לחו"ל? לא ידעתי...!" וזהו. אנשים (מן הסתם) המשיכו בחייהם, והוציאו אותי מהחיים שלהם....אני כבר לא קשורה, מרגישה כאילו אני בבי"ס חדש...החברות, כולם...היום מישהי (חברה טובה) בכתה, כניראה שהיה משהו עם אחד החברים שלה, ומרוב שהתרחקנו היא אשכרה ביקשה ממני ללכת כדי שהבנות והיא יוכלו לדבר!! (תבינו, אנחנו "חבורה" של 9 חברות שכבר 3 שנים דבוקות אחת לשניה בתחת!!) כמה מעליב... כמה עצוב.... אני חושבת שהתאהבתי במישהו, לא יודעת אם התאהבתי, אבל אני רוצה אותו בחיים שלי, דבר כזה לא קורה לי, שאני רוצה גבר בחיים, ככה שזה ניראה לי נכון, הוא באמת בדיוק מה שאני רוצה או צריכה (אבל אני לא מה שהוא צריך..) לפני כמה שבועות שתיתי והתנשקנו באיזשהי מסיבה...אני לא יודעת איך זה קרה, אבל אני זוכרת את ההרגשה, הרגשת בטיחות ונינוחות...קסם באוויר...גם הוא אמר שהוא הרגיש משהו...הבעיה היא שהוא אקס (טרי) של ידידה שלי, אז הוא אמר שהוא לא רוצה לסגור אפשרויות, כי הוא כן היה רוצה משהו רציני, אבל בגלל האקסית...אי אפשר כרגע.....למה זה קורה...שום דבר לא זז, ואני צריכה אהבה.. אמא לא בבית, אני לבד 24 שעות מסביב לשעון, אף אחד לא דואג לי, בסוף אני לא עוברת לידיד שלי, כי אני לא מרגישה בנוח שם..אז הם לא התקשרו יותר. לבד. המבאס הוא שגם אם אמא הייתה בבית, היה לי חרא... יש לי אבא דפוק.... אני שמנה... ושום דבר לא הולך בחיים.... אבל הדיכאון הוא שאני יודעת, שגם אם אני אהיה רזה יותר,גם אם יהיה לי את הבחור הזה, גם אם אמא שלי הייתה פה, גם אם כל החברות שלי לא היו מתרחקות ממני, גם אם היה לי אבא נורמלי וגם אם היו לי 12 שנות לימוד, לא הייתי מאושרת כי ככה אני... לעולם לא יהיה לי טוב מה הטעם לקוות? מה, כדי להתאכזב? לא רוצה נמאס לי... לא ישנתי כבר כמה לילות יותר מ3 שעות בלילה, אני עייפה מוות אבל לא נרדמת, אני לוקחת כדורי שינה, אבל לא נרדמת, כבר שני לילות (והלילה יהיה הלילה השלישי) שאני שותה כדי להעביר את הלילה איכשהו(רק לא באכילה...) רוצה למות.

מאמי ש איילון! דבר1- אני פה! דבר2- בגרות לא סוף העולם! דבר3- בריחה.. לא מומלץ.. התמודדות יותר טוב אבל קשה.. קשה יותר מבריחה הבריחה היא הפירון הקל ביותר אבל זה לתווך הקצר מאמי אני לא ממצליצה על בריחה.. מאמי אני רצינית אני רוצה גם לברוח כל החיים רציתי לגור בחו"ל כל החיים רציתי לעוף מהארץ.. חרא לי פה.. אני שונאת פה.. חרא כל כך פה ממש קשה לי פה... אז מאמי כרגע אני לא יכולה לברוח.. אני מחכה עד אחרי הצבא... או אם לא אתגייס אז עוד חצי שנה.. בחו"ל אני אסתדר שם.. יש לי משפחה חברים ידידם ואנשים שאני אוהבת.. אז אני אומרת לך מאמי... תתמודדים עם זה יהיה לך רק טוב תאמיני לי! מאמי אני רצינית אם תרצי את תקבלי את כל הגיבוי והתמיכ ממני! מאמי אם את חושבת לברוח תחשבי על זה טוב מאד! אני יודעת שאני לא אמשיך לגור פה... כי אני לא יכולה.. כל כך כואב לי פה.. הכאב עמוק מאד! ולכן אני לא פונקציה אבל אם את יכולה.. קחי את עצמך בידיים! תנסי לצאת מזה דברי עם אמא שלך.. את אמרת שאבא שלך לא מתנהג כאבא... אספר לך אבא שלי עד לפני 5 שנים היה יוצא לעבודה ב4 בוקר חוזר ב8 בערב.. ולפעמים ב10 בלילה אני אומרת לך אני לא מכירה את אבא שלי ושישי שבת זה כל אחד בחדר לא מדברים בקושי במפגשים משפחתים אנחנו לא משפחה בכלל.. אף פעם לא היינו ביחד כולנו... כל פעם מיש לא בא.. ימי הולדתת.. אזכרות חגים וכ"ו.. ולכן אני אומרת לך תנסי... להתמודד אל תברחי ישר אני נלחמתי אני מרגישה שמיציתי את עצמי אני חושבת שאת לא.. קחי את עצמך בידיים..!!! אגב לא ענית לי! את עושה צבא??? מאמי בבקשה! קחי את עצמך בידיים! ואני פה תמיד! דניאלה

דניאלה, אם הייתי יכולה להחזיר את הזמן אחורה הייתי מעדיפה לא להכיר את אבא שלי. וכן, גם אנחנו לא משפחה, ולא בקטע של כל פעם מישהו לא בא, אלא בקטע שאף אחד לא בא. וכשאני אומרת שאני לבד בבית, אני מתכוונת ללבד. בלי אמא (בלי אבא שבכלל לא גר פה) בלי אחותי שכבר שנתיים בחו"ל ולא רוצה לחזור בגלל המשפחה, ובצדק, בלי אחותי השנייה שהיא בצבא,וחוזרת כמה שפחות לבית כי רע לה פה. לבד.לבד.לבד. אה, סליחה, הכלבה החירשת והעיוורת שלי פה. עוזר? אני לא מתכננת לברוח. אני מתכוונת לעוף מפה לתקופה שתנקה אותי מהחרא ותגרום לי להתמודד. מה שקורה עכשיו, זה שהכל מצטבר, על כל בעיה צומחת עוד בעיה, זה לא נגמר ולא יגמר ככה. אני צריכה שקט. דניאלה, אולי אני נשמעת לך פונקציה, אבל אני מרגישה בערך באותו הסדר גודל כמוך. רק שאני יודעת לחשוב למען אחרים בהגיון מוחלט. בשביל עצמי אני חושבת רק על הרס עצמי... אני אלופה עם גביעים בלתת עצות לאחרים.אבל לחשוב בשביל עצמי זה תמיד יהיה הרס עצמי. אין לי ברירה, אני עושה צבא. אין לי איך לצאת מזה.ואני מקווה שאולי אולי אולי יהיה סיכוי של 000000.09 שזה יעשה לי טוב...בכל זאת אני יהיה מחוץ לבית (מצוין) ואני יהיה עסוקה רוב היום(מצוין) ויהיו מסביבי אנשים (מצוין, כי אף פעם אין לי בולמוסים ליד אנשים).....אני מתפללת שזה יעשה לי טוב.....