5 דקות של טירוף

מה שמושך אותי לכתוב את המייל הזה, זה ה5 דקות שיש לי עכשיו אחרי ששתיתי 3 כוסות מים.. אני מחכה שהם ירדו קצת ואני אלך להוציא את הכל החוצה. 7 שנים כאלה. של חיטוט עמוק בנפש ובעצמי פותחת פצעים ולא מוכנה לסגור אותם, השד יודע למה. מאחורי ה7 שנים האילו מסתתרת אמת איומה שאני לא מוכנה להודות בה וזה מה שגורם לי לאכול את העולם בבת אחת ולהקיא אותו החוצה כי אני לא מסוגלת להתמודד עם הפחדים שלי. לאט לאט עם הזמן הפחדים הופכים למציאות אני משמינה כי אני נאבקת עם עצמי להקיא אני מנהלת שיחות עם עצמי יום יום של שלל הפריטים שאכלתי האם זה נורמאלי וכמה עוד אני צריכה לרדת.. זו שריטה עמוקה שמתמשכת כמו דיסק תקוע.. ואני לרוב מדמיינת את הגוף המושלם בראש ומלקה את עצמי מול המראה. אלה לא חיים נורמלאים.. והמוזר הוא שאני לא יודעת מה הם חיים נורמאלים מאחורי מסכת העבודה, לימודים, חברים.. כשאני לבד עם עצמי.. מה באמת אמור להיות שם?..???? בנתים מה שיש שם זו ביקורת נוראה. הפכתי להיות החברות ששנאתי שצחקו עלי בקטנות שאני ילדה שמנמנה, הפכתי להיות אימא שלי שאמרה לי "מאמי, את לא צריכה את השוקולד הזה.." כל אותם אנשים ותגובות ששנאתי אני משחזרת שוב ושוב בראש כל יום מחדש. אז מה עושים? ואיך משנים? ניסיתי ככ הרבה טיפולים, קבוצות תמיכה, רפואה קונבנציונאלית ומשלימה.. ונשארתי עם סימן שאלה אחד גדול. נגמרו לי ה5 דקות.. לילה טוב.

עושה רושם שאת מאוד מבולבלת, מאוד לא מרוצה מהמצב הנוכחי, מאוד מכה על חטא. 7 שנים הן המון זמן...זמן רב של מציאות לא פשוטה עימה את צריכה להתמודד יום יום, שעה שעה... את מסיימת את דבריך המרגשים בשאלה - מה עושים ואיך משנים? ומציינת שניסית מגוון טיפולים. תוכלי לפרט קצת - מה ניסית? למה יותר התחברת? מה היה יותר אפקטיבי מבחינתך (אם בכלל)? את מודעת למצב היטב והגיע הזמן לשנות אותו, לסיים את מניין השנים הרעות של הבולימיה ב-7 ולעבור לשנים טובות שיפצו על כל מה שעברת...שנים של חיים נורמאליים שיכילו בתוכם את כל מה שפספת... שימלאו את אותו חלל שהבולימיה אמורה הייתה למלא אבל לא ממש הצליחה... אם תרצי אוכל לנסות להמליץ לך על מקומות טיפול... וגם אם לא - את תמיד מוזמנת להמשיך לפרוק ולשתף.

תודה. ראשית כל. התחלתי להתוודות למצב שלי בגיל מאוד צעיר. מגיל 15 התחלתי עם הבולימיה וכעבור שנתיים הבנתי את המערבולת שנכנסתי אליה. הלכתי ליועצות, לפסיכולוג, ליועצת תזונה טבעית ובצבא עברתי סדנאת תמיכה בבולימיה בתל השומר. כל אלה למען האמת רק החריפו את מצבי. מיום ליום מספר ההקאות המכוונות רק גבר ואני רק התבלבלתי יותר ויותר. פניתי לרופאת המשפחה שלי שרשמה לי כדורים פסיכיאטריים שאותם לקחתי במשך 3 חודשים וכשראיתי שאני מתחילה לעלות במשקל פשוט הפסקתי איתם. אחרי השחרור הייתי מטופלת אצל אישה מדהימה ברפואה אלטרנטיבית ועשיתי מספר טיפולים בשיאצו ורייקי. הפסקתי באמצע בגלל התחלת לימודים וכעבור חצי שנה התחלתי טיפולים אצל מתקשרת לתקופה של חצי שנה ששם הרגשתי שמשהו משתנה אני מתחילה לקבל את עצמי יותר ושהבולימיה מתפוגגת לה מחיי. טסתי לחול ל3 חודשים וכשחזרתי "בום". הכל צף. ההקאות חזרו ובגדול, איתן הדיכאון והבילבול. חשבתי לחזור לטיפול אך הוא מאוד יקר ואני לא יכולה להרשות את זה לעצמי כרגע... אני ניצבת לבד עם המון סימני שאלה. רוצה להתחיל שינוי וככ פוחדת. לא יודעת לאן לפנות וכל האנרגיה שיש בי ככ מעטה... בהסתכלות לאחור אני יכולה לומר לך שברגעים שהייתי בעשייה בחיים שלי לבולימיה לא היה מקום. אלה לא היו המטפלים שעזרו כי כולם בלי יוצא מן הכלל לא ידעו איך לעזור לי. הם לא חידשו לי דבר רק היו שם איתי וגרמו לי להרגיש שאני לא לבד. בסוף הטיפול כשהוצאתי מאות שקלים הרגשתי רע. הם לא באמת שם בשבילי, ואם לא היו אנשים חולים כמוני הם כנראה לא היו מתפרנסים ככ טוב.. אז מה עושים ואיך משנים?... אני לא מאמינה שאני חוזרת לאותם מעגלים שוב ושוב מבחירה מוחלטת