פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

ליאת שלום רב, בני בן ה7 הילד הבכור מנישואין ראשונים יש לו עוד 2 אחיות בנות 3.5 ו 1.10 חודשים מנישואים שניים, הילד מקבל מלא בצומת לב מכל הכיוונים גם במשפחה שלנו והן בצד השני. ילד אהוב מאוד הילד מאוד פיכח וחכם עם הזמן החלה הידרדרות בהתנהגותו זה לא מהיום . ההתנהגות מתבטאת בזה שהוא זועם שאחיותיו מפריעות לו בחיים , שהוא רוצה שימכרו אותן ,שהוא רוצה שאקח אותו למקדונלדס לבד בלי אחיותיו בכלל, כשאני אומרת לא הוא פשוט צורק וזורק את עצמו על הקירות בבית ומאיים שיהרוג את עצמו, הוא אף לקח מצית וניסה להדליג עלים בחצר , זרק את כל הכיסאות בבית חרף כל הבקשות והעונשים (ללא מחשב או ללא טלויזיה) לא עוזרים. בבית הספר המורה שוחחה עימי על כך שלא מקשיב בשיעורים לא אוהב את השיעור העיברית כי מאוד מתקשה בשיעור זה. הוא פשוט לא אוהב שאומרים לו מה לעשות או שמעירים לו . האם עליי להיות מודאגת האם ללכת לטיפול מה היית ממליצה? מודה לך

שלום יעל, ממליצה מאד על פנייה בהקדם להדרכת הורים, בה תוכלי ללמוד כיצד להיענות נכון לצרכים הרגשיים של בנך (שנראים כרגע לוחצים מאד) מבלי לוותר על העמדה הסמכותית מולו, שכנראה נשחקה מאד לאחרונה. אף אחד לא אוהב שאומרים לו מה לעשות, אך ילדים בני שבע עדיין אינם יכולים לנהל את עצמם, ולכן הם גדלים בחזקתם של מבוגרים אחראיים, שאמורים להכתיב במידה רבה את הכללים והחוקים בבית. כאשר את מאפשרת לילד שלך להחליט מה מתאים לו ומה לא, הרי זה כאילו אמרת "אין אף אחד אחר שידאג לך וישמור עליך". זוהי חוויה מפחידה מאד עבור ילד קטן, ולכן הוא מקצין את התנהגותו עוד ועוד, כדי להכניס אתכם לפעולה. אני חוששת שהמצב אכן מעורר דאגה, וממליצה- כאמור - על פנייה לעזרתו של פסיכולוג ילדים קליני להדרכת הורים. בברכה ליאת

שלום לכם, הכלב שלנו, בקס (איתנו שבע שנים) כבר שלושה שבועות חולה מאוד, יש לו סרטן ומצבו חמור - בצער רב מאוד הוחלט להרדימו היום. ילדתנו בת השלוש נולדה כמובן כשבקס כבר איתנו ומתייחסת אליו כבן משפחה מן המניין וביימים אלה מאוד מודעת למצבו הבריאותי. לאחר התייעצות הובהר לנו שעלינו לספר לה שהוא מת לאחר שיורדם ולא לנסות להסתיר עם סיפורים אחרים. כמובן שיש לעשות זאת בדרך קלילה ללא דרמות, לאפשר לה להתבטא ולצייר לו אם תחפוץ בכך. נותרתי ללא תשובה לשאלה חשובה אחת. מה בדבר כלב חדש שימלא את מקומו של בקס? אין ספק שניקח כלב חדש אך יש דילמה לגבי התזמון. אשתי חושבת שהבאת כלב חדש מיד עם לכתו של בקס עלולה להעביר מסר בעייתי, שיש תחליף לכל אחד, שהיא עלולה להקביל לבני אדם - שאם היא או אנחנו נחלה נרצה\נוכל להחליפה באחרת. ורוצה להמתין תקופה מסויימת. מאידך, אני חשבתי שהבאת כלב מיד עם לכתו של בקס תקל על הילדה ותמזער את החלל שישאר כאשר לא יהיה את הכלב שאותו היא מכירה מיום היוולדה. כך שלא יהיה לה את הזמן להתעסק בחסרונו. (כמובן שעלי זה יקל אבל אני לא העניין פה). אודה לכם על תשובתכם,

שלום טל, אני רוצה לקוות שבקס כבר אינו סובל, ולהשתתף בכנות בצערכם. כלב הוא ידיד קרוב ובן משפחה לכל דבר, ואובדנו הוא אובדן קשה לבני הבית כולם. אני מסכימה מאד עם ההמלצה הקוראת לשתף את בתכם במידע האמיתי, ולראות במותו של בקס הזדמנות (עצובה אמנם, אבל הזדמנות) ללמוד משהו חשוב על החיים ועל עובדת המוות. חשוב לחזור ולהדגיש שבקס כבר לא מרגיש שום דבר, ושהוא נח בשלום בקברו, אחרי שהיו לו חיים טובים בחברת האנשים שאהבו אותו כל כך. אני נוטה להסכים גם עם אשתך, ומאמינה שיש חשיבות גם בתהליך האבל. הניסיון להקל במהירות על הכאב ולמלא מהר את החלל, עלול לפספס או להפריע ל'עבודת האבל' החשובה מאד דווקא לתהליך ההחלמה וההתאוששות (גם שלך!). אין כאן חוקים ברורים או פרק זמן 'נכון' או 'לא נכון', אבל רצוי לאפשר זמן מה לפרידה, לעיבוד תחושות האובדן, לבכי, לצער ולגעגוע. כלב חדש הוא, כמובן, דרך נהדרת להחזיר שמחה ושובבות הביתה, ואני מניחה שאם תגלו מידה של רגישות והקשבה לרגשותיכם ולרגשותיה, תדעו מתי הרגע הנכון לכך. בברכה ליאת

כך נעשה.

בתי בת שלוש וחצי, בת יחידה, בגן הסבו את תשומת ליבי וגם בבית או בכל סביבה. לבתי יש בעיה רגשית בכל פעם שמחמיאים גם אני וגם כל אחד אחר לילד כלשהי בתי קופצת בכעס ותסכול ואומרת גם אני גדולה , יפה וכו'. לי "אסור" להחמיא לילד אחר מבלי שהיא תקפוץ ותדרוש שיאמרו שגם היא. היא ילדה מלאת דימיון, בעלת אוצר מילים עשיר, שמחת חיים ותזזיתית, אולם בכל הנוגע לעניין זה היא כועסת ונכנסת לסוג של תסכול. אני דואגת שאין לה בעיה של חוסר ביטחון או רגישות גבוה. היא ילדה חברותית ויש לה לא מעט חברים, היא לא ביישנית אבל בנוגע לעניין יש בעיה יש לציין שאני לא חסה ממנה מחמאות והיא מקבלת הרבה, וכן לא מעט תשומת לב. האם ללכת ליעוץ מקצועי? מה ניתן לעשות? אודה על תשובה

שלום הדס, הצורך בהתפעלות והערכה משותף לכולנו, ויש תיאוריות המאמינות שבריאות נפשית והתפתחות תקינה של האדם תלויות באספקה שוטפת של התפעלות אותנטית ממנו ומהישגיו. ילדים (ומבוגרים) שונים אלה מאלה ביכולתם לאפק דחפים ומשאלות. זוהי יכולת המתפתחת בהדרגה, ולכן אפשר לסלוח לילדה בת שלוש וחצי הדורשת בקול את מנת התשואות שלה. הקושי שלה לפרגן להצלחות של אחרים הוא חלק מאותו חוסר בשלות, שיכול לקבל ביטוי תכוף יותר אצל ילדים תחרותיים או חסרי ביטחון. כרגע, הייתי מספקת לה הרבה תשומת לב, עידוד, והערכה אמיתית, גם מתוך האמונה שיהיה לה קל יותר לפרגן ממקום 'שבע'. בהצלחה ליאת

כמו כן אני מאמינה שזה נוטה יותר לעניין התחרותיות לפי התגובות שלה. משום שמדובר בילדה עם ביטחון עצמי, לא ביישנית ואשר אינה חוששת להביע עצמה

שלום, בני בן ה13 מסרב ללכת לבית ספר כבר 11 חודשים, בעקבות התפרצות זעם, כעס רב שצבר עלינו ועל אחיו הגדול. אנחנו בטיפול אצל פסיכולוג חינוכי, עפ"י משנתו של חיים עומר, האוירה בבית השתפרה, אך הילד מסרב ללכת לבית ספר.האם את מכירה מקרים דומים, האם יש מאמרים בנושא אותם אוכל לקרוא, האם את מכירה מישהו שהוא מומחה לבעייה ספציפית זו? אשמח לתשובה.תודה.

שלום מיכל, כתלמידתו לשעבר של חיים עומר, אני סבורה שאת נמצאת בידיים טובות, בעיקר כשמדובר בסוג כזה של עימות. ספריו של חיים עומר מרכזים את רעיונותיו באופן קריא, בהיר וידידותי לקורא. באופן ספציפי, נדמה לי שהוא דיבר על משברים סביב הליכה והתנהגות בבי"ס בספרו "המאבק באלימות ילדים - התנגדות לא אלימה". אני מציעה להתאזר בסבלנות, לשמוח בהישגים גם אם הם מתרחשים טיפין טיפין, ולסמוך על המטפל שלכם. בהצלחה ליאת

שלום רב אני ואישתי לשעבר בהליכי גירושין אנחנו לא חיים ביחד כבר 4 חודשים . יש לנו בן מקסים בן 1.8 והוא חי עם אימו . הוא עדיין לא יישן אצלי מכיוון שאמא שלו חושבת שזה מוקדם מידי בשבילו וכנראה גם בשבילה. הבעיה שבגינה אני פונה אליכם לייעוץ היא שאני עובד בעבודה השולחת אותי לחו"ל לשבועיים ואז אני נמצא שבוע בארץ ומשתדל לבלות עם הבן שלי ככל שניתן . אימו טוענת כי ה"העלמות" שלי כל פעם לשבועיים פוגעת בילד וכל פעם שאני מגיע לוקח לו מספר ימים לעכל את השינוי וכשאני נוסע לוקח לה מספר ימים להרגיע אותו שוב . האם לדעתך /כם יש אפשרות שהילד שלי ייפגע מהנסיעות התכופות שלי ? תודה רבה דוד

שלום דוד, אין ספק שבנסיבות המושלמות, כל ילד היה חי עם שני הוריו תחת קורת גג אחת, רואה את שניהם בכל יום ככל שיחפוץ, ויהנה מזמינות גבוהה של שניהם והיענות מלאה לצרכיו ההתפתחותיים. למרבה הצער, למציאות יש מה לומר, ופעמים רבות היא אינה תואמת לתסריט המושלם והאידילי. אתה ואשתך בחרתם להפסיק את חייכם המשותפים, ועובדה זו לבדה מציבה בפני היחלד שלכם אתגר לא פשוט. כיום אנחנו יודעים כי למרות חוויית המשבר, ילדי גירושין יכולים להיות ילדים מאושרים ובריאים, בהנחה שהוריהם עושים מאמץ למזער את נזקי הפרידה, ולשתף פעולה לאורך זמן למען רווחתם הנפשית של הילדים. אני חושבת שאם עבודתך הנוכחית מאלצת אותך לנסוע לחו"ל לעיתים קרובות, אך מכל בחינה אחרת היא כדאית ומשתלמת, יש לראות בה חלק מהמציאות, ולסגל את כולכם לעובדה זו. יש לא מעט ילדים קטנים שמתקשים מאד להיפרד מאבא, בכל פעם שמסתיים המפגש השבועי (אני זוכרת היטב פנייה כזו אל הפורום לפני מס' חודשים), ונאלצים להתמודד עם זה בעזרת אמם, פשוט כי אין ברירה. לכן, התשובה שלי לשאלתך היא - כן. יש אפשרות שהילד שלך נפגע זמנית מן ההיעדרויות התכופות שלך, אך יש אפשרות סבירה לא פחות, שהוא יכול לעמוד בקושי הזה, להתמודד איתו בהצלחה, וללמוד ליהנות, למשל, מהמתנות השוות שתביא לו מחו"ל, מתשומת הלב המיוחדת שתעניק לו כשאתה איתו, ומאהבתך העצומה אליו, שאינה תלוייה באילוצי המציאות כלל ועיקר. אני חושבת שלאמו של הילד יש תפקיד מכריע בנושא זה, ואם היא תעזור לילד להתגבר על הפרידות, תסביר לו (יחד איתך) שמדובר בעבודה שאתה מחוייב לה (גם למענו), ואוהב אותו בכל לבך גם ממרחק - הסיכויים לנזק ארוך טווח פוחתים משמעותית. זכרו שהסתגלות טובה של ילדי גירושין תלויה במידה קריטית בתקשורת טובה, הידברות ושיתוף פעולה בין ההורים. אם אלה קיימים - כל הקשיים האחרים ניתנים לפיתרון. בברכה ליאת

הי ליאת יש לי שני אחיינים בני 3 ו- כמעט 6. עד עכשיו כשלאחד היה יום הולדת קניתי לו משהו "גדול" ולשני משהו קטן וסימלי. אני תוהה אם גם בגיל 6, כאשר לילדה בת ה-3 יש יום הולדת צריך לקנות מתנה קטנה גם לבן ה-6, או שבגיל כזה הוא כבר צריך להבין שכשאין לו יום הולדת הוא לא מקבל ..... מה הכי נכון עבור הילדים כמובן, לדעתך ? תודה

היי דפנה, אני חושבת שהרגישות וההתחשבות ברגשותיו של האח הבכור מעידה על אהבה, אכפתיות, ובעיקר הבנה וקרבה לחוויה של הילד הקטן. מאחר וילדים לא מאד מחשיבים את הערך הכספי של המתנה, ואפשר לרצותם בקלות יחסית גם עם משהו קטנטן, הייתי ממליצה להמשיך עם הנוהג עוד קצת... בגיל 6 הקנאה באחים הקטנים עדיין מאד בתוקף, והיכולת להתמודד עם תסכול עוד לא בשיאה. אז למה לא, בעצם? שיהיה במזל טוב! ליאת

ליאת שלום,כתבתי לך לפני מס' ימים על ההשמנה של ביתי- ראי הודעה- כתבתי שם הבהרה , אשמח אם תוכלי להתייחס אליה. אני מאוד מודה לך, אורלי

היי אורלי, עניתי לך שם... להתראות ליאת

שלום רב ביתי בת שנתיים וחודשיים, ואישתי בשבוע 25, אשמח לדעת האם יש זמן מומלץ לספר לביתי על התינוקת שבדרך. תודה

שלום אריאל, אין חוקים נחרצים בשאלה מתי לספר לילד קטן על ההריון והלידה המתקרבת. זה תלוי בהרבה גורמים, בהם יכולתו ובשלותו הקוגניטבית, עירנותו לשינויים, יכולתו המילולית-תקשורתית, וגם... היכולת שלכם להתאפק :-) בעיני, כשהבטן יוצאת ומבצבצת, זו הזדמנות טובה להציף לראשונה את הנושא, ("לאמא גדלה תינוקת בבטן") אך מבלי ליצור ציפייה גדולה מדי לבואה המיידי. אפשר להזכיר זאת בקצרה, ולחזור על כך מדי פעם בפעם, כדי שרעיון התינוקת שבבטן יחלחל לאט לתודעתו. הקשיבו לשאלותיו והגיבו להן באופן פשוט וממוקד, מבלי להפציץ אותו במידע מיותר שמעבר לתחום השגתו כרגע. בחודש האחרון, יחד עם ההכנות הפרקטיות-מעשיות לקראת בואו של התינוק והשינויים הנראים לעין בבית, אפשר יהיה לדבר על כך יותר ויותר, להכינו לקראת הופעתו הממשית של התינוק, לבנות ציפייה והתרגשות, ולהיערך יחד איתו להשלכות המיידיות שיהיו לכך על חייו. בהצלחה ליאת

בני בן 6.5 בכיתה א'. ילד בריא, שמח, אינטיליגנט ורגיש. בחודשים האחרונים מביע פחדים מתהליך ההתבגרות וממוות. פחדיו להתבגר באים לידי ביטוי בהבעת חוסר רצון ופחד מוחלט מגיוס לצבא, מהרגע שיתחתן ו"יאלץ" לעזוב את הבית ומהרגע שיזדקן וימות. הוא מרבה לשאול אותנו לגבי סבינו שכבר אינם חיים ועל גלעד שליט. שאלות ותהיות אלה עולות אצלנו אחת לכמה ימים/שבועות, אך לאחרונה גברו. חשוב לציין שבד"כ מדובר בילד מאד שמח, חברותי, אהוב ומקובל, אך גם מאד רגיש למשפחתו ולסביבתו. תודה רבה.

שלום טמבולינה (איזה שם שמח בחרת לך...יופי!) העיסוק במוות מופיע אצל ילדים צעירים, כבר מגיל 5, החל בדאגה לשלמות הגוף, וכלה במחשבות מפחידות על פציעה, פגיעה ומוות של הילד עצמו או של אהוביו. ילדים רגישים ואינטליגנטים חשופים לחרדות אלה אף יותר, בהיותם מסוגלים לחשוב 'קדימה', להתמודד באופן ראשוני עם רעיונות מופשטים, ומתקשים להתעלם מניואנסים ומפרטי מידע המטפטפים ישירות או באקראי דרך תקשורת חסרת חמלה. תוכלו להרגיע אותו ולומר שאפשר לשרת בצבא גם בתפקידי עורף, ולהשאיר אצלו תחושת שליטה יחסית מול מה שנתפס כ"כ שרירותי ומאיים. חשוב להישאר רגועים ומתקפים, מבלי להתפתות להרגיעו באמצעות רעיונות שווא כמו חיי נצח או שלום עולמי (אמן, אינשאללה). במקום זאת, חשוב להדגיש את היכולת לשלוט בחיים (בניגוד למוות), לבחור, ליצור, לאהוב ולהיות אהוב, ולעשות כל מאמץ להיות בריא וחזק. כך ילדים (ומבוגרים) מחזירים לעצמם תחושת שליטה יחסית מול שרירותיותו המפחידה באמת של המוות. בברכת חיים ארוכים ובריאים ליאת

בני בן 5 לאחרונה החל בעשיית הצרכים במכנסיים, עושה לי הרושם שהוא מתאפק מאוד, מרוכז במשחקים, טלויזיה או כל דבר אחר ופשוט יוצא לו במכנסיים, הדבר חוזר על עצמו מידי יום, גם בגן הוא חוזר לבית במכנס רטוב ומלוכלך מיציאה של צואה. אני זקוקה לעזרה או עצה כיצד עליי להגיב? ומה ניתן לעשות?

שלום קרן, אני מעתיקה לכאן, למענך, תשובה שנתתי לפנייה דומה. אם יהיו שאלות נופות, אשמח לעזור. * אוסף המאפיינים שאת מתארת יכול להיות קשור לתופעה מוכרת הנקראת "הצטאות" (אנקופרזיס). כמובן שאבחנה יכולה להיעשות רק לאחר בירור פנים אל פנים ולא דרך פורום אינטרנטי. אנקופרזיס היא הפרעת הפרשה שיכולה לנבוע הן מגורמים פיזיולוגיים (קשיים בשליטה בסוגרים) והן מגורמים רגשיים, הקשורים בדר"כ למאבקי כוח ושליטה בין הילד להוריו. לבד מההתמודדות עם בעיית הצרכים, קיימת גם התמודדות נוספת, עם לעג או דחייה מצד הילדים או הצוות המטפל, ועם ביטויים של כעס, אכזבה או מורת רוח מצד בני המשפחה הסובלים, לעיתים, מאי נוחות רבה בגלל ההפרעה. לכן, לפני הכל, מומלץ לערוך בירור אצל רופא הילדים, שישלול גורמים גופניים. מההיבט הפסיכולוגי, עיקר המאמץ מתמקד בדרך כלל בהפחתת המתחים במשפחה (כמובן שאין טעם רב בענישה, שיכולה רק להחריף את הבעיה) ובשכלול מיומנויות ה'טיפול העצמי' וההחלפה המהירה והשקטה של הבגדים ע"י הילד עצמו. חשוב לזכור שאחת מתופעות הלוואי העצובות של האנקופרזיס היא הפגיעה בדימוי העצמי של הילד והבידוד החברתי שלו. כהורים, מוטלת עליכם מטלה מאתגרת של סבלנות ואורך רוח, יכולת קבלה והכלה שנראית לעיתים כמעט בלתי אפשרית. הבשורה הטובה היא שברוב המקרים הבעיה חולפת מעצמה. נסו לגייס את מרב הכוחות והסבלנות למען בתכם, ולאהוב אותה הכי חזק שאתם מצליחים. אין תרופה טובה מזו. בברכה ליאת

תודה רבה על תשובתך, הנושא מאוד מטריד אותי ואינני יודעת כיצד עליי להתמודד עם הבעיה. אשמח לקבל עצתך לגבי איש מקצוע מקצועי ואמין שיוכל לעזור לנו. האם תוכלי להמליץ לי בנוסף על חומר קריאה בנושא, המידע שמצאתי באנטרנט לא מספיק לי ומתמקד בעיקר בבעיה ואילו אני זקוקה לדרכי התמודדות. אני מרגישה חסרת אונים אודה לכל מידע נוסף

כאשר אני עם הילד בבית אני מקפידה כל הזמן להזכיר לו להתפנות אפילו עומדת על כך שישב בשירותים על הבוקר טרם צאתו לגן, כל זאת כמובן בניסיון שלא יברח לו במהלך היום בגן, יש ימים שזה מצליח, האם זה בסדר להזכיר לו לעשות כל הזמן ולעמוד על זה שישב באסלה, או שחלילה הדבר יוצר לחץ רגשי נוסף? מה דעתך? ושוב...תודה

בני בן ה- 18 הלומד בכתה י"ב לקוי למידה, ומתמודד (בהצלחה יש לציין) עם קשיים לא מעטים.... עם כל זאת לאורך תקופה לא קצרה הוא גונב כסף מבני הבית בתקופות שונות , לכשאני מדברת איתו על כך הוא תמיד מכחיש ו"לא מבין מה אני רוצה ממנו" . מגיב בזעם , בהתממות ואף בהתמסכנות .... "תמיד את מאשימה אותי" וכיו"ב. למרות שאני מנסה לתת לו פתח להתוודות ומעודדת פתיחות ,שואלת על מצוקה כלשהיא , אם הסתבך במשהו ? האם חייב כסף לחבר או כל דבר אחר על מנת לאפשר לו לצאת מהמקום הזה של השקרים והגניבות הבלתי פוסקות .... אני חייבת לציין כי האוירה בבית מאוד פתוחה , תומכת ומכילה והוא יודע כי אעמוד מאחוריו גם אם הוא נקלע לסיטואציה קשה כזו או אחרת . אני מבקשת לציין כי הוא מקבל דמי כיס "לבזבוזים" וחוץ מזה מידי פעם "אקסטרות" פה ושם וכשמבקש -מקבל השתתפות בהוצאות נוספות שיש לו כגון:משחקי כדורגל וכד' . חוץ מזה הוא עובד ומרוויח בסביבות 600 ש"ח . כהורה מאוד מודע ומתקשר עם ילדיו... הגעתי למבוי סתום ולמצב שאינני יודעת איך לעצור את התופעה אשמח לשמוע דתך המקצועית בנושא.

שלום רחל, בנך בן ה-18 כבר אינו ילד, וככזה - כבר נושא באחריות פלילית ואמור להיות מודע היטב למעשיו. גניבות בגיל כזה מקבלות משמעות שונה מאד בהשוואה ל"מעידות" של ילדים צעירים, שלא תמיד מצליחים להפנים את אמות המוסר המוסריות ולהשתיק מאוויים דחפיים. בגיל 18, גניבה יכולה לשקף שליטה רופפת בדחפים או בעיה רגשית משמעותית. אני, ממש כמוך, לא חושבת שמדובר בתגובה למחסור חומרי כלשהו, ולכן מציעה לטפל בזה בהקדם, בעזרת פסיכולוג קליני המתמחה בעבודה עם מתבגרים. אני מאמינה שהקשר החזק ביניכם והתקשורת המשפחתית הטובה יסייעו בתהליך זה, ובאופן מעגלי ישתפרו ויתחזקו בעצמם. בהצלחה ליאת

שלום רב ביתי בת 14 ילדה מקסימה חייכנית קופצנית מלאת שמחת חיים ומאוד מקובלת ובעיקר מוכשרת בכתיבה . מזה כמה זמן אני שמה לב שהילדה נורא עייפה ואת שעות אחר הצהריים מבלה בשינה עמוקה החלטתי לקחת אותה לרופא ואז אמרה שיש לה משהו לספר לי .היא הסבירה את העייפות שלה בחלום שחוזר על עצמו כל לילה במשך כמה שבועות ולכן היא לא ישנה טוב בלילה .החלום הוא על בחור בגילה שהוא חולה בסרטן ומגיע אליהם לבי"הס על מנת להרצות להם על מחלת הסרטן היא נקשרת לאותו בחור ואפילו מביאה אותו אלינו הביתה . לבחור נשאר מספר ימים לחיות וביום גשום מאוד כשבאים לאסוף אותו מאצלינו היא עוטפת אותו בכדיי שלא יתקרר הוא אומר לה שהוא לא יודע אם מחר יספיק לראות אותה ומחליט לספר לה שהוא מאוהב בה היא בתגובה עונה לו שהיא דואגת שלא יתקרר ושהם ידברו על העיניין מחר .היא מגיעה למחרת לביה"ס ומודיעים לה שהוא נפטר פה היא מתעוררת בבהלה. יש לציין שהיא משוחחת עם יועצת ביה"ס .לילדה אין שום זיכרון איך הופיע פתאום החלום אין תלמיד כזה אין מישהו במשפחה חולה בסרטן אם כן מה עליי לעשות לעזור לילדה?יש לציין שהיא התחילה דיאטה בשומריי משקל הצליחה לרדת יפה אבל חלה התדרדרות היא כל הזמן רעבה עלתה שוב במשקל ומסרבת להמשיך את הדיאטה . אני נורא דואגת לילה מנסה לעזור כמה שאפשר וזה לא עוזר כל בוקר יש מלחמה להעיר אותה לביה"ס אודה לך אם תוכלי לעזור

שלום רב, כדי להבין ולנסות לפרש פשרו של חלום חוזר, יש צורך להכיר מקרוב את החולם, את עולמו, את הדמויות המשמעותיות בסביבתו, את ההיסטוריה הקרובה והרחוקה שלו, וכד'. בגלל הרקע הקצר שהבאת, כיווני המחשבה שלי לקחו לאסוציאציות סביב דימוי הגוף, שאלות הנוגעות ליכולתו של המראה החיצוני (המשקל?) להחיות ולהמית, גם בהיותו קשור מאד למיניות. הידיעה שהיא הולכת לשיחות אצל היועצת מרגיעה, ואני מציעה לך להישאר מעורבת, ולבחון במידת הצורך אפשרות להתערבויות נוספות, בכפוף לשיקול דעתה של היועצת. בברכה ליאת

יש לי ילד בן 3 שנים .מהלך הדיבור היה רגיל עד אשר נולד לנו ילד נוסף.מאז הדיבור בנסיגה [אם אפשר לקרוא לזה דיבור ]ורק מלמול לא מובן. מה לעשות תודה

שלום דוד, אני ממליצה לפנות למכון להתפתחות הילד לצורך הערכה של קלינאית תקשורת ופסיכולוג התפתחותי, במטרה לקבוע האם מדובר בקושי ממקור רגשי או התפתחותי. בכל מקרה, חשוב לטפל בבעיה מוקדם ככל האפשר. בהצלחה ליאת

שלום רב. בתי בת ה-5 ושלושה חודשים כבר כשנה כוססת ציפורניים. כשאנו מתבוננים אחרורנית נראה לנו שהסיפור התחיל די משעמום שלה כאשר צפתה בטלויזיה (להערכתנו). כלומר, איננו מצליחים לזהות משהו שיעיד על מצוקה שהחלה את הנושא. לאורך השנה העיניין מחמיר וגם כשהיא לא כוססת בעזרת פיה,היא מתעסקת בציפורניה באמצעות האצבעות האחרות (כאילו חופרת בעור או הציפורניים). היא אפילו כוססת ומתעסקת עם הציפורניים ברגליים. נכון להיום, כמובן שכאשר היא במתח או עצבנית אז זה מחמיר. מה לעשות? איך לעזור לה? מה המשמעות של טיפול התנהגותי? ואיך? תודה

שלום גלי, כסיסת ציפרניים נפוצה מאד אצל ילדים, ובדר"כ היא משקפת מתח לא מדובר. (לא חייבים להיות ברקע טראומה או משבר בהכרח). בכל מקרה, בעיני, אין מקום להיכנס לתהליכים של גמילה או טיפול פסיכולוגי בגיל כה צעיר. עדיף להציע בעדינות פעילות אחרת כמו למעוך "כדור עצבים" או לשחק עם חפץ "מעניין" אחר (שרשרת חרוזים, גומייה או שרוך כותנה). טיפול התנהגותי מכוון להכחדת התנהגויות לא רצויות וחיזוק התנהגויות רצויות באמצעות מערך תגמולים וחיזוקים מובנה. לטעמי, כאמור, אין מקום לעשות זאת לפני שילד מגיע לבשלות המאפשרת לו לרתום מוטיבציה גבוהה ומאמצים במטרה להביא לשינוי (בערך בגיל 9-10). בברכה ליאת

בתי התחילה את לימודיה באוניברסיטה.מגמה קשה שצריך כל היום ללמודץהיא נקלעה לחרדות ,דכאון ורצון לעזוב את הלימודים.קשה לי ,לא טוב לי,אני צעירה מידי,אני צריכה לעשות חיים ןכעת אין לי חיים מלבד הלימודים.התחלנו לרמוטיב לפני שבועיים כרגע ללא שינוי.מה עלי לעשות כיצד לנהוג.

שלום רב, אני ממליצה מאד על פנייה לשירותי הייעוץ לסטודנט באוניברסיטה בה לומדת בתך, המספקים טיפולים פסיכולוגים מוזלים לסטודנטים. במסגרת הטיפול הפסיכולוגי, תוכל בתך לבחון את רצונותיה ומשאלותיה, בנפרד מאלה שלכם, ולקבל את החלטותיה שלא תחת לחץ. הסמסטר הראשון כרוך לעיתים בהצפה נפשית שמקורה בעומס חריג (אמיתי או נתפס) על הסטודנט. הפסיכולוגים בשירותי הייעוץ מכירים את התופעות הללו, ויודעים לתת להן מענה. עד לשיפור במצב הרוח, אני ממליצה לגייס אורך רוח ואווירה אוהדת, להרבות בעידוד ותמיכה, ולהיות מוכנים נפשית גם לרעיון של הפסקת הלימודים עד לזמן מתאים יותר. בברכה ליאת

שלום בתי בת 3 בערך מתמודדת עם לידת תינוקת. כשהיא נוגעת בה באופן לא עדין, מניחה את ראשה על בטנה אנו מעירים לה והיא מקבלת זאת קשה, כועסת ונותנת מכה לי או לבעלי. אנו אומרים לה שאנו יוןדעים שהיא כועסת אך אסור להכות אותנו. ניסינו להכניס אותה לחדר כשההתנהגות חוזרת על עצמה (לא מייד, אלא מזהירים מראש) אך יש התלבטות האם זה "הוגן" כלפיה? הרי קשה לה. ברור שאנו עוטפים אותה בכל דרך אפשרית, חיבוק, נשקה, התפעלות ממשחקיה ובילוי זמן איכות, אך כאמור גם מציבים את הגבול כשנדרש. האם זה בסדר

שלום נועה, אני חושבת שאתם נוהגים נכון ובהגינות כשאינכם מרשים לבתכם לפגוע בתינוקת או לנהוג בה בחוסר רגישות. העובדה שקשה לה אינה מתירה לה להתנהג באלימות, ולפגוע בחסרי ישע. העובדה שאתם עוטפים אותה באהבה ותשומת לב כשהיא טובה וחביבה, ומציבים גבול ברור כשהיא אלימה, משדרת מסר חשוב: "אנחנו אוהבים אותך מאד, כייף לנו איתך, ואנחנו שומרים עליך כדי שלא תפגעי באנשים שאת אוהבת". אין לאפשר לילד, בשום גיל ובכל מקרה, להרים יד על הוריו, גם אם הוא כועס או פגוע. לטווח הארוך יש בכך נזק גדול, כולל התפתחותן של בעיות חרדה וקשיי הסתגלות. אני רוצה לחזק אתכם, ולעודד אתכם להמשיך לנקוט עמדה חד משמעית ובלתי מתפשרת כלפי התנהגות אלימה, תוך שאתם מכוונים אותה לפעילות חלופית שתאפשר לה לפרוק מתחים וכעסים (פעילות גופנית מאומצת, פעילות יצירתית באמצעות משחק, ציור, פלסטלינה וכד', חבטה בשק אגרוף, וכו'). בברכה ליאת

שלום רב, ילדתי בת 5.5 היא ילדה גדולה, כלומר גבוהה מאוד ביחסית לבני גילה ובד בבד שמנמונת. אנחנו נמצאים במעקב דיאטנית וכמו כן בטיפול אצל תרפיסטית מסיבה אחרת (יש סיכוי שהאכילה היא גם ריגשית). תמיד היא היתה ילדה גדולה. היא ילדה ששופעת בבטחון עצמי ודומיננטית מאוד. מאז ומתמיד היא דיברה על הגוף שלה, סיפרה שלעיתים מעירים לה בקשר לזה, היתה תקופה בה חשבה שהיא רזה ואף אמרה זאת, אני מניחה שלא הבינה את המשמעות. לאחרונה העיסוק סביב זה מעט גבר ואני חושבת שזה מפריע לה, גם מבחינת הערות סביבה גם אולי כי היא עצמה חשה כך. אני מאוד משתדלת לעשות מאמצים לשמור על התזונה שלה, אך היא עדיין מתעסקת סביב אוכל לעיתים. אביה ואני גרושים והוא משתף פעולה באופן חלקי לטעמי, אם כי משתף. אני מנסה להסביר לה שע"מ להיות בריאה עליה להיות קשובה לבטן שלה ולשמור על עצמה ממזיקים. אני מאוד חוששת לדבר איתה על השמנה והמילה הזו לא מוצאת מפי, אם כי היא שומעת זאת מהסביבה לעיתים ומכך אין מנוס. אני לוקחת אותה למעקב דיאטנית וגם לחוג שחיה, אני משתדלת ככל שניתן ללכת עימה ברגל. אני מאוד חוששת לדבר איתה על השורש ש.מ.נ עם כל המשתמע מכך ולכן אני אומרת רק בריאות. אני חוששת שאני חוטאת בכך, כי היא באמת צריכה לדעת שתהיה שמנה אם תמשיך כך והתחושה שלי היא שאני מפחדת לומר לה את זה, פן תפתח הפרעות אכילה בעתיד. זה גורם לי לחשש רב. איך אוכל בצורה עדינה ובלי חשש להעביר לה את המסר באופן עדין שהיא לא רזה בלשון המעטה וכי אם תמשיך בדר זו תהיה שמנה. אני מרגישה שאני הולכת סחור סחור בהסברי עקב החשש שתגדל לבעיות אכילה ועם זאת אני חשה חוטאת בכך שאני פועלת כך. איך לומר את הדברים בעדינות ושהמסר יעבור? תודה!!!

שלום אורלי, גם אם תימנעי בכל דרך מלהזכיר את המילה 'שמנה', אין לי ספק שבתך ערה לממדיה, וגם למה שאת חשה כלפי עובדה זו. הפנייה לדיאטנית, כמו גם הדיבור הרב על חשיבותה של הפעילות הגופנית והאכילה הנכונה לבריאותה, מבהירים לה היטב מה מצופה ממנה. לטעמי, אין כל צורך (ואפילו מזיק) להמשיך ולהעביר לה מסרים בנושא. האמיני לי שהיא קיבלה את המסר. כרגע, חשוב להעביר מסרים אחרים, של קבלה ללא תנאי, של התפעלות וגאווה מכישרונותיה והצלחותיה, מהיותה חברה טובה, בת טובה, יפה, מוצלחת ונהדרת, ללא קשר לגובהה או למשקלה. אלה מסרים המעודדים תפיסה עצמית חיובית, תחושת ערך, ואמונה בסיסית בזכותה להיות אהובה כמו שהיא. זכרי שאכילה 'רגשית' באה למלא חלל ותחושת ריקנות, וכדי שהאכילה תחזור להיות מזינה ומאוזנת, יש להתמודד תחילה עם הבור הרגשי שכרגע אינו יודע שובע. בברכה ליאת

קודם כל תודה. אך האם עלי להתעלם שהיא מספרת לי על משהו שאירע בגן או שהיא אוכלת בלי הפסקה? אני צריכה לומר לה זאת באיזושהי דרך. אבבל איך ניתן לומר בלי לפגוע.

שלום. בני היום בן שנה ואחד עשר חודשים נמצא במשפחתון שבו 5 ילדים. עד היום למרות כל המאמצים הנפלאים שעשתה בגננת ועדיין עושה יום יום שעה שעה לעזור לו ולנו להתגבר על המעבר מן הבית למסגרת חדשה הפרידות קשות ועל פי דיווחי הגננת במשך היום הוא צמוד אליה עד כדי שלא מאפשר לה לקום להביא מוצץ לילד אחר. בזמן פעילות (ציור הדבקה ריכוז שירים וכו)מצב הרוח טוב אך כשהילדים במשחק חופשי הוא דבוק אליה. רוצה לאמר שאני סומכת עליה 100 אחוז אבל הלב שלי כואב אציין ששאר הילדים מ א ו ש ר י ם במסגרת !!!!!. שאלתי - מה אני ובעלי יכולים לעשות כדי לעזור לילד הרי שלושה חודשים של קליטה זה כבר מוגזם (יש מצב שצריך להוציא אותו חזרה הביתה ? ולהפסיק לעבוד ?) וכן אשמח לייעץ לגננת כיצד היא תוכל לעזור לו (גם לה קשה לראות אותו מדוכוך). תודה יעל

שלום יעל, גיל שנתיים הוא גיל מתאים למעבר למסגרת חינוכית עם ילדים נוספים, שכן האינטראקציות החברתיות הופכות אפשריות וחשובות עבור הילד המתפתח. עם זאת, ילדים שונים אלה מאלה במזג הבסיסי שלהם, בקצב ההתפתחות שלהם, ובהיסטוריית ההתקשרות שלהם. יש ילדים שבגיל שנתיים עדיין זקוקים לטיפול 'סולו', ואינם בשלים לאינטראקציות החברתיות האינטנסיביות שמספקת המסגרת החינוכית. ילד שנצמד לדמות אחת הוא לא בהכרח "בלתי מסתגל", אלא ילד שזקוק לנוכחות קרובה של דמות אחת קבועה, המעניקה לו ביטחון ושקט. לא בטוח שכרגע צריך להחזירו הביתה, אלא דווקא לעודד גילויים קטנים של עצמאות. כאן יש לסייע גם לגננת, שמרגישה מחוייבת לכם מאד, ואולי באופן לא מודע גם מוחמאת מההיצמדות שלו אליה. תנו לה 'אישור' להיפרד ממנו קצת, ולעודד אותו להסתמך על דמויות נוספות (אני רוצה להאמין שיש בגן דמות מבוגרת נוספת, כי חמישה ילדים בני שנתיים הם משימה כמעט בלתי אפשרית עבור אדם אחד בלבד). אם תשדרו לה שמבחינתכם ההיצמדות הזו היא בלתי רצויה, יתכן שהיא תנהג בו בדרך מאוזנת יותר (חום ואהבה יחד עם ציפייה לעצמאות ופעילות מגוונת יותר). בברכה ליאת

ליאת שלום. קודם כל תודה על התגובה . רוצה לאמר לך שבמסגרת ישנה רק הגננת . בחיפושי אחר מסגרת מתאימה לבני לא ראיתי שום מסגרת קטנה כל כך עם שני אנשים בצוות וזה נראה לי יחסית מספר סביר. כמו כן הילדים גדולים בני שנה ועשרה עד שנתיים וחדשיים הילדים ממש נפלאים עמצאיים ואף אחד לא בוכה - ביליתי זמן רב במקום במקום וריאיתי את כל ההתנהלות במשך כמה ימים כך שאי אפשר להגיד שהיתה "הצגה" של הגננת ו או של אחד הילדים. אוסיף ואומר שלגננת ניסיון רב והעצות שאנו מקבלים ממנה נשמעות מקצועיות והגיוניות. בשבוע האחרון הכינה הגננת מדליה מיוחדת שבה כתוב כל הכבוד ובסוף כל יום שבו הילד הצליח להתגבר על הגעגועים אלי (שכחתי להגיד שהוא עדיין יונק)היא נותנת לו את המדליה והוא הולך בגאווה הביתה. זה עבד שבוע אך האפקט מתחיל להתפוגג. נו אז מה עושים ?????????????? יש משפטים או מעשים שכדאי לעשות או לא לעשות כל בוקר??? מה צריך לדרוש מהגננת???????? היא בסדר אך לבני עדיין קשה וזה מדאיג. תודה יעל

יש לי ילדה בת 6 מאוד מופנמת, עצורה, בטחון עצמי ודימוי עצמי ירוד.בפגישה עם פסיכיאטרית המליצה על טיפול רגשי, התרשמותה הייתה שיש אפקט דיכאוני, למרות שאני כאמא איני סבורה כך. אני מאוד רוצה לעזור לילדה, שאלתי היא האם חובה לפנות לטיפול פרטני אצל פסיכולוגית קלינית או האם טיפול פרטני ו/או קבוצתי אצל תראפיסטית במוזיקה מספיק טוב? מה ההבדל ביניהם?

שלום אפרת, טיפול פרטני טוב, ע"י פסיכולוג/ית קליני/ת או מטפל/ת במוסיקה, יכול לתרום רבות לבתך, ולקדם את מצבה הרגשי. כשאת שואלת האם טיפול במוסיקה יספיק, אני שומעת (אולי) שמובלעת אצלך הנחה לפיה הפסיכולוג הקליני מיועד למקרים הקשים, וטיפול במוסיקה מכוון למקרים פחות חמורים. זוהי, כמובן, הנחה לא תקפה. ההבדל המרכזי נעוץ בטכניקה הטיפולית. פסיכולוג ילדים משתמש בתראפיה באמצעות משחק, ואילו המטפל במוסיקה ישתמש בכלי נגינה ובמוסיקה ככלי הטיפולי המרכזי. שניהם מכוונים לקשיים הרגשיים של הילדים, אליהם קשה בדר"כ להגיע באמצעים מילוליים ישירים. יש הבדלים נוספים בין שני סוגי הטיפול, הנובעים מאופי ההכשרה שלהם, ואין בהם כדי לנבא את הצלחת הטיפול. לשניהם פוטנציאל גדול לסייע לילדה שלך, ואני מעודדת אותך ליזום פנייה בהקדם. לבסוף, לשאלתך האם עדיף טיפול קבוצתי או פרטני, אני מניחה שהתשובה תלויה במידה רבה בנסיבות הספציפיות שבעטיין מגיעה הילדה לטיפול. יש ילדים המרוויחים מאד מהטיפול הקבוצתי, בהיותו מעודד אינטראקציות חברתיות בסביבה מוגנת, אך יש ילדים שיפיקו יותר מעבודה פרטנית, בשל צורך גדול יותר בתשומת לב ייחודית, ומענה ספציפי. שווה להתייעץ עם הגורם הטיפולי שיראה אתכם, ויכיר את הקשיים מקרוב. אולי הפסיכיאטרית? בהצלחה ליאת

שלום.אני ילדה בת 15.אני גרה עם הורי וסבתא שלי.אמא שלי אני ואחותי לא ממש מחבבת את המשפחה מצד האבא במיוחד לא את אחותו הגדולה מכיוון שהיא אישה חצופה,אשר נוהגת לקלל,לצעוק ולשקר(אך אבא שלי נחמד,מתחשב,רגוע). לפני הרבה שנים כשעוד סבא שלי מצד האבא היה חי.הוא היה מציק לאמא שלי.הוא היה מקלל אותה,קורה לך בשמות גנאי ובנוסף היה מקלל ומאיים את אחותי הגדולה.אחרי שאני נולדתי סבא וסבתא שלי התחילו להנפל גם אלי : שוב את פותחת את המקרר,שוב את רוצה סוכריה?!,את בידיוק כמו אמא שלך..(סבא שלי היה נטפל אלי רק כשהיה משתכר).עכשיו..סבא שלי נפטר.ורק סבא שלי נשארה בחיים.לפני 3 שנים -אני אמא שלי ואבא שלי עברנו דירה ואחותי התחתנה.אבל למרבה הצער מסיבות שונות חזרנו לגור עם סבתא שלי,ולי ולאמא שלי כשה לשכוח את כול מה שהיה.לאמא שלי בדרך-כלל אין מצב-רוח בגגל שהיא כול הזמן רואה את סבתא שלי והיא מזכירה לה את כול מה שהיה.וגם אחותו הגדולה של אבי נכנסת אלינו אילו "לבקר" את אמא,אך בעצם היא עוקבת אחרינו.אני מנסה לעודד את אמא שלי אבל כמעט כול הזמן היא נזכרת במה שהיה ומתחילה לבכות. מה לעשות??

שלום דנה, אני מתנצלת שנאלצת להמתין לתשובתי זמן מה. לצערי לא יכולתי להגיע קודם. סליחה... אני חושבת שמאד מאד לא קל לאמא שלך, כי היא נאלצת לגור, מחוסר ברירה, בבית בו אינה מרגישה רצויה ואינה זוכה ליחס מכבד. זהו מצב קשה מאד, אך אינו באחריותך, ואין לך באמת הרבה מה לעשות, מלבד להמשיך לעודד אותה, להזכיר לה כמה את אוהבת אותה ומכבדת אותה (גם על האופן בו היא מתמודדת עם הנסיבות הבלתי-נסבלות). תוכלי להזכיר לאמא שגם המצב הכלכלי הקשה אינו נמשך לנצח, ושאת מאמינה שבקרוב תוכלו שוב לגור בדירה משלכם. אני עצמי משוכנעת בכל לבי, שגם בנסיבות חמורות וקשות, אהבה ונחת מהמשפחה הגרעינית, היא התרופה והנחמה הטובה ביותר. הישארי קרובה ומעודדת, כי עבור אמא זה עולם ומלואו. מאחלת לכם כל טוב ליאת

ביתי בת שנתיים ושמנה חודשים לפני מספר שבועות היא התחילה לאטום שת אוזניה לכל רעש שקצת מפחיד אותה, בנוסף היא מפחדת לעבור מחדר לחדר בבית כאשר לפעמים היא אוטמת את אוזניה או מבקשת ממני שאבוא איתה. אציין שאני אם גרושה והילדה ישינה גם אצל אבא שלה מגיל שנה. איך אפשר לטפל בחרדה ? האם זו גירסה של חרדת נטישה?

שלום אפרת, אני מתנצלת שחיכית קצת לתשובתי. לצערי, לא יכולתי להגיע לכאן מוקדם יותר. איתך הסליחה... פחדי ילדות פושטים ולובשים צורה לאורך שנות ההתפתחות, והם מושפעים מהשלב ההתפתחותי בו נמצא הילד, מנסיבות חייו, וממאפייני מזג. ילדים רבים פוחדים מרעשים חזקים ולא צפויים (אך גם מרעשים ממקור ידוע, כמו מופעי בידור, צפירה, מטוס חולף או בלון מתפוצץ). לפעמים הפחד מרעשים קשור להתנסות טראומטית קודמת, ולפעמים מקורו ברגישות תחושתית. ברוב המקרים הפחד חולף עם הגיל או פוחת משמעותית. כרגע, אני מציעה לא לעשות דבר, מלבד אולי להביע הבנה ואהדה כלפיה. אין טעם לומר ש"אין ממה לפחד", אך גם לא להיכנס למערכת של תגמולים ויחס מיוחד בגלל הפחד. לא צריך ללוות אותה במעבר מחדר לחדר, אלא לעודד אותה להעיז לעשות זאת בעצמה. תוכלי לומר משהו כמו "אני מבינה שאת פוחדת ללכת לחדר השני, אבל אני חושבת שתצליחי לעשות זאת לבד. אני סומכת עליך. אם תרצי, אגיד לך כשאלך לשם אח"כ ותוכלי להצטרף. עכשיו אני נשארת כאן ושומרת עליך מכאן". בהצלחה ליאת

שלום רב, אנחנו מודים לך על תשובתך הברורה לפניה מתאריך 21.11, עזרת לנו הרבה. בברכה

שלום רב אני בת 17 ובשנה שעברה כשהייתי בכיתה 10 הייתי מחפשת בנאדם מבין בערכי האהבה עדין ורגוע ומכובד שאוכל להיות איתו שמחה ומאושרת ופתאום הופע האדם הזה בפניי והתחלתי לדבר איתו בבית הספר הוא לא היה מלמד אותי בזמן שהייתי בכיתה 10 היו לנו שיחות וגילתי כמה הוא עדין ומבין אני דלוקה עליו אני לא יכולה יותר כי בשנה הזאת הוא מלמד אותי ובכל רגע שהוא נכנס לכיתה מתחיל הלב לדפוק סיפרתי ליועצת המעפנית בבצפר ואמרה לי תעזבי אותך ממנו לטובתך היא לא יודעת בכלל לדבר מסטולית אני חולה עליו משנה שעברה וזה לא עוברררררר אני מתה עליו אני מתה על התנהגותו וחשיבתו מהשיחות שהיו לנו נמשכת אליווו אני לא יכולה יותררררררר פליז תגידי לי מה לעשות

שלום רולה, התאהבות במורה, במדריך, ברופא או בפסיכולוג, מתרחשת לעיתים, ויכולה לגרום הרבה כאב לב ואומללות. ההתאהבות באה כתוצאה מראיית האדם המבוגר והמיטיב באור חלקי ואידילי (כתוצאה מהמפגש הלא-סימטרי וה'טיפולי'), תוך שמייחסים לו תכונות חיוביות ונהדרות, שאינן "מתקלקלות" בשגרת היומיום במציאות. אני מקווה מאד שהמורה הטוב שלך לא יתפתה לנצל את ההתאהבות שלך בו, כי עפ"י כללי האתיקה, צעד כזה הוא בבחינת עוול גדול וחציית גבולות מסוכנת. כמו הרבה בנות אחרות, גם את תתגברי בסופו של דבר על האהבה החד-צדדית הזו, ותמצאי לך נער ראוי ובר-השגה, שיוכל להחזיר לך אהבה כמו שבאמת מגיע לך. כרגע, אין לך הרבה מה לעשות, מלבד לשמור על עצמך מפגיעה, ולקוות לטוב. שולחת לך עידוד וכוחות להתגבר ליאת

ילדי בן 4 גדל בבית צמחוני אורגני עם ידע נרחב מבין אנגלית עברית בגן אטרופוסובינבון נעים יפה בעיות יציאהצואה כרגע אכילת שרווליםכיצד לטפל להגיב

שלום רב, אנא, קראי את תשובתי למירי ב-26.4.2009 (מציצת חולצה). אם יהיו לך שאלות נוספות אשמח להשיב. בברכה ליאת

שלום יש לנו בן מקסים בן שנתיים , מלא שמחת חיים אולם ישנם שני דברים שאנו מתמודדים איתם א. כאשר הוא לא מרוצה , הוא מטיח את ראשו בחפצים או ברצפה זה יכול להיות מקנאה או מסרוב שלנו לתת לו דבר מה , הוא ממש כועס וזורק חפצים וכול' עליי לציין כי אנחנו לא נענים לדרישותיו , הדבר שמפריע לנו הוא הטחת הראש מפחד שיגרום לעצמו נזק התופעה התחילה לפני שלושה חודשים , הוא נרגע ועכשיו שוב חל תהליך נסיגה בהתנהגות האם הוא בודק גבולות או שהוא מתוסכל גם מחוסר יכולתו לתקשר עם הסביבה? הוא אומר כמה מילים אך מתקשה ! הדבר הנוסף , שנת הלילה , אנחנו בד"כ נמצאים לידו עד שהוא נרדם , כי אם לא הוא פשוט מרעיד את הבית ,או פשוט מטיח את ראשו במיטה , שוב כמובן כדי לקבל תשומת לב שאלתי : האם עלינו להציב גבולות עכשיו או שעלינו לחכות ולייחס את ההתנהגות לכך שהוא נמצא בתקופת תסכול תודה מראש

שלום אבי ושרית, יש ילדים המטיחים את ראשם כבר מינקות, וככל הידוע לי לא לגמרי ברור מה מקור התופעה. ברוב המקרים היא חולפת מעצמה מבלי להשאיר נזקים. יש, לעומת זאת, ילדים שהטחת הראש שהחלה כביטוי להתקף זעם או תסכול, הופכת כלי רב רושם להשגת תשומת לב ורווחים מההורים המבועתים. הפיתרון במקרה זה הוא הסתלקות וניתוק מגע, מתוך תקווה שבהיעדר קהל המופע ייפסק. תגובה אפשרית נוספת היא החזקה פיזית מרסנת, ללא כל תגובה נוספת, מטוב ועד רע, עד שהילד נרגע. כך, למעשה, אינכם נכנעים לגחמה שלו, אך גם אינכם מאפשרים לו להזיק לעצמו. מאחר וילד כה צעיר באמת מתקשה עדיין לווסת את תגובותיו הרגשיות (בעיקר לתחושות תסכול, זעם או אכזבה), החיבוק המרסן משאיר אותו קרוב ומוחזק, ומאלץ אותו להירגע בזרועותיכם. זכרו להימנע מדיבור, פיצוי או כניעה לדרישות לא הגיוניות, ופעלו עניינית עד יעבור זעם. בברכה ליאת

שלום רב, בתי בת 4 ולפני כ-3 שבועות נפטר הסבא שאליו היתה מאוד קשורה.נהגנו להתראות איתו המון למעט ב-5 שבועות האטחרונים בהם היה מאושפז בבי"ח לשם לא הבאנו את הילדה.עוד כשהיה מאושפז נהגה לשאול שאלות כגון על מה הוא ישן,איפה הוא מתקלח ועוד. הילדה לא ישנה טוב בלילות מאז המות הסבא,קוראת לאבא שלה סבא בידיעה שהיא טועה (לאחר שהערנו את תשומת ליבה)ובתגובה ענתה אני יודעת אז מה?כיצד להבהיר לה שהוא לא יחזור ושאין טעם לשאול עליו ולחכות לשובו אשמח לקבל תשובה

שלום אפרת, ילדים הם חלק מהמשפחה, וכשפוקד את המשפחה אסון, הילדים הופכים - אם נרצה או לא נרצה - מעורבים ושותפים. ילדה בת 4 צריכה לדעת על מות סבה האהוב, לקבל הסבר המותאם לגילה, והרבה תמיכה וניחומים שיקלו על סבלה. ילדים צעירים מודעים כבר לעובדת קיומו של המוות, ובכל זאת, כשהוא פוקד את המשפחה, יש להקדיש תשומת לב לאופן בו מציגים לילד את העובדות. אני מציעה לספר על מחלתו הקשה של סבא, ועל כך שאנשים מבוגרים מאד (או זקנים, אם זה הולם למקרה שלכם) לפעמים מתים ממחלות קשות. תוכלו להדגיש כי המת מפסיק לסבול, ואינו מרגיש שום כאב. אני מציעה לא לנסות לברוח לרעיונות מופשטים כמו גן עדן או "עלייה לשמים", שכן ילדים מתקשים להתמודד עמם. האמת הפשוטה עדיפה במקרה כזה (לפחות בעיני). הייתי אומרת שאת המתים קוברים בבית הקברות, שזה מקום יפה ומטופח, "ובקרוב תוכלי לבוא איתנו לשם, ולהניח פרחים יפים על הקבר של סבא". בשלב הזה, כדאי להתמקד בהיבטים הרגשיים של האבל, בכאב, בגעגוע, בצער הנורא על כך שסבא לא יחזור. "אבל תמיד נזכור אותו, נזכור את הרגעים הכייפים איתו, ונמשיך להסתכל בתמונות, לחייך, ולאהוב אותו גם כשהוא כל כך חסר". יש לצפות לתגובות רגשיות מכל סוג שהוא, לאפשר כל ביטוי להם, ולספק את המענה התואם לכל שאלה שתתעורר. הדרך הטובה ביותר להתאים את המענה לצרכים של הילדה, היא פשוט להקשיב למה בדיוק היא שואלת, ולהסתפק בתשובות קצרות וענייניות. אני ערה לכך שנושא המוות מעורר הרבה רגשות ופחדים גם אצלנו, המבוגרים, ואיש מאיתנו לא יודע באמת הכל על שאלות החיים והמוות. אם תחושו קושי או מבוכה מול שאלות קשות, אפשר לומר בפשטות "אנחנו לא יודעים הכל". אני מאחלת לכולכם שתוכלו לצער, ושתמצאו נחמה באהבה והנחת המשפחתית. ליאת

תודה רבה על תשובתך עזרת לי מאוד אני מאוד מעריכה את זה

בתי בת 8, נוהגת לשים את ידה בין רגליה ולהתנדנד. בבית זה קורה בעיקר תוך ניסיון להכין שעורי בית. מה שיותר מטריד- הדבר מתרחש גם בכיתה והמורה הפנתה את תשומת ליבי לעניין.שוחחתי עם הילדה, לדבריה לא מסוגלת לשלוט בכך. אין בעיה רפואית או פיזיולוגית. איך להתמודד? למי לפנות?

שלום רב, אוננות, בעיקר כשהיא הופכת לעיסוק אובססיבי, ממלאת כנראה תפקיד כלשהו כגורם מפרק מתח. ברמה הפרקטית, יש להעיר לה ולבקש ממנה לעבור למקום אחר, בו תוכל לאונן בפרטיות. יש להסביר לה כי פעילות זו, נעימה ככל שתהיה, היא דבר שעושים בפרטיות, שלא בנוכחותם של אנשים נוספים. אני ממליצה שגם המורה לא תאפשר לה לעשות זאת בכיתה, ותבסס איתה 'סימן מוסכם' שיזכיר לה להפסיק. ברמה הפסיכולוגית, חשוב לנסות ולהבין מדוע הצורך לאונן מתעורר דווקא בהקשר של שיעורי הבית והכיתה, ולבחון האם קיימים עוררות, מתח או מצוקה סביב התפקוד האקדמי שלה. חשוב להבין האם קיימות ציפיות-יתר ממנה, היוצרות תחושת עומס, וכד'. מאימתי שמאתרים את מוקד המצוקה, קל יותר לתת מענה מדויק, ולהפחית את הלחץ. אני מאמינה שבמקרה כזה תפחת גם האוננות הכפייתית. בברכה ליאת

שלום ליאת, אני רוצה להתייעץ בנוגע לבתי - בת שנה וחצי. היא לא מחבבת במיוחד את המוצץ מגיל 0. אולם הוא שימש אותה עד גיל שנה רק לשלב של ההירדמות. מגיל שנה היא כבר איני רוצה את המוצץ, והתחברה מאוד לחיתול הבד. התחברות זו החמירה והחריפה מאז שנכנסה לראשונה לגן בגיל שנה וחודשיים ומאז המצב הוא כזה: גם במהלך היום היא דורשת את החיתול - הוא איתה בזמן הליכה , בזמן האוכל, בזמן ישיבה ומשחק וכמובן בשעת ההירדמות. היא פיתחה תלות רבה בחיתול וראוי לציין שהיא גם דואגת להכניס פינה של החיתול לפיה כל הזמן. מעבר לסכנה שכשהיא הולכת החיתול נשרך אחריה ומתפתל בין רגליה, כואב לי לראות את התלות שנוצרה לבתי. כשאנו מנסים להעלים אותו מטווח ראייתה, היא לא שוכחת ומבקשת אותו ולכשאינה מקבלת אותו, היא בוכה מאוד ואינה נרגעת מחיבוק או ניסיון להסיח דעתה באמצעים אחרים. אודה אם תוכלי לייעץ לי כיצד עליי לנהוג ?

שלום נעמה, חיתול הבד משמש עבור בתך כ"חפץ מעבר" מנחם ומרגיע, ונוכחותו בחייהם של הילדים הצעירים שכיחה מאד וחשובה, בעיקר בתקופה הקריטית של הפרידה מאמא והכניסה לגן. כרגע, לא הייתי עושה דבר, מלבד להמתין בסבלנות לרגע בו יסתיים תפקידו של החיתול. אני ממליצה לך מאד לקרוא עוד על חפצי מעבר ועל תפקידם המכריע בהתפתחות הרגשית של הילד. הנה, למשל כאן - http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/articles/article.asp?forumId=192&a=82421&c=1370&sc=0&ssc=0 בברכה ליאת

שלום ליאת, כתבתי לך כבר בעבר, אנחנו מתגוררים עקב שליחות מזה שנה וחצי באירופה. בני כמעט בן ארבע והוא הולך לגן שנה שניה. שנה שעברה הוא היה בגן כשמלאו לו שלוש (כלומר, פחות משנה). הוא הולך לאותה קבוצה עם אחותו בת ה-6. הוא עדיין לא מדבר לגמרי את השפה אם כי נראה שהוא מבין יותר ממה שאנחנו חושבים. הוא משחק נפלא עם אחותו אבל כמעט לא עם ילדים אחרים. אין לו חברים שלו בגן. אני מנסה לפעמים להפגיש אותו אחה"צ עם ילדים מהגן אבל זה קשה ובדרך כלל זה יחד עם אחותו והיא שכבר שולטת בשפה, די משתלטת. נראה לי שיש לו קושי לפתח קשרים חברתיים עם בני גילו. הוא מנסה ונראה כאילו לא מצליח. הוא מאוד רוצה חברים ומדבר על זה הרבה, אבל בפועל אין לו. אני די מודאגת, למרות שכפי שציינתי עם אחותו הוא משחק נפלא, גם במשחקי דמיון, גם במשחקי קופסא למינהם. ברצוני לציין כי הוא נתקף לעיתים בהתקפי זעם והרבה פעמים אומר כי הוא שונא (את אמא, אבא, אחותו, חבר). מה דעתך?

שלום מיכל, שמחה לשמוע ממך שוב. קצת קשה לי להעריך ממרחק, רק על סמך התיאור הקצר שלך, מה בדיוק הקושי, והאם הוא מדאיג. אינטואיטיבית, אני נוטה להאמין שהתקפי הזעם הם ביטוי לתסכול הגדול שהוא חש מול הגרעון השפתי, שיוצר מעין רגרסיה התפתחותית (אני מתכוונת לכך שהוא נמצא במצב די דומה לזה של ילד צעיר יותר, שעדיין לא מצליח לבטא את עצמו במילים, ומתוסכל מאד עקב כך). בנך, למעשה, חווה את עצמו בשני אופנים שונים. כשהוא בבית, בסביבה דוברת עברית, הוא מתפקד כבן ארבע רגיל, ומשחק נפלא עם אחותו ואיתכם. אך כשהוא בגן, בהיעדר השליטה בשפה, הוא מתקשה לבטא את עצמו בחופשיות ולתקשר ביעילות עם בני גילו. הפער הזה בהחלט יכול ליצור חוויית-עצמי מבולבלת, וניסיון להיצמד לאחותו כל עוד הוא יכול. בהנחה שההסבר הזה מתקבל גם על דעתך, אני מציעה להתאזר בסבלנות וסלחנות, ולאפשר לו ליהנות מהמשאבים המשפחתיים ככל שיידרש. אם, לעומת זאת, את חושדת שמדובר בקשיי תקשורת או בעייה התפתחותית כלשהי, שווה להתייעץ עם גורמים מקצועיים, פנים אל פנים. מעניין אותי מה אומרת עליו הגננת, והאם היא סבורה שקיימת חריגות או בעיה במיומנויות החברתיות שלו. תחושת הבטן שלי, כאמור, לא לוקחת לכיוונים הללו, אך זוהי תחושת בטן בלבד, ואין לראות בה אבחנה כלל ועיקר. אשמח אם תמשיכי לעדכן. להתראות ליאת

ליאת שלום, תודה על התגובה. כששאלנו את הגננת היא אומרת שהוא משחק יפה מאוד בגן וכשאחותו לא בסביבה (בפעילות של ילדי גדולים יותר), הוא מסתדר מצויין, משחק ומדבר יותר בפתיחות איתן ועם הילדים. קצת קשה לי לדעת אם אכן זה המצב כי יש לי תחושה שהגננות כאן מנסות ליפות דברים אבל יתכן וזו רק תחושה. השאלה שלי היא האם זה סביר בגילו ובנסיבות אלו עדיין אין לו חברים משלו. תודה רבה

שלום בני בן ה7 בכיתה ב סובל מבעיות התנהגכות קשות וחוסר גבולות הלכנו לייעוצים רבים והדרכת הורים כרגע יש לו סימפטומים של קשב וריכוז ואפילו ניסינו לאחרונה ריטלין LA 20 מ"ג מה שהחמיר את המצב אפילו יותר ואנחנו ממש אובדי עצות הוא מושעה מבית הספר ויש הרבה תלונות עליו אנחנו כבר על סף ייאוש ולא יודעים למה זה קןורה לו בכלל יש לו חרדות וקטע רגשי עמוק מאוד אני כבר לא יודעת למי לפנות לייעוץ נוסף כי אני חוששת שמבית הספר יפנו אותנו מרוב ייאוש לועדת השמה וינסו להוציא אותו מבית הספר והוא משש לא ילד של חינוך מיוחד תודה

שלום לי, לא ציינת לאיזה ייעוצים הלכתם, וזה נראה קריטי להגיע לאנשים הנכונים. לאור מה שאת מתארת, אני ממליצה על פנייה לפסיכיאטר של ילדים, שיוכל (לפעמים זה קורה לאט, תוך ניסוי ותעייה) להתאים לבנכם את התרופה הנכונה במינון הנכון, ולהפנות אתכם גם לפסיכולוג ילדים קליני, שילווה את הילד במפגשים שבועיים קבועים. אני חושבת שאם מרחף מעליכם האיום של וועדת השמה, יש לפעול בהקדם, ולא לוותר על מיצוי כל האפשרויות התרופתיות והטיפוליות. בהצלחה ליאת

היינו אצת דר **** שעשתה הערכה של קשב וריכוז ולמרות שלא מיהרה לתת ריטין אנחנו עמדנו על כך שננסה אבל מאז הדברים רק הידרדרו, אנחנו הולכים להדרכה הורית אצל פסיכולוגית וגם מתחילים הדרכה הורית בקבוצה עם עוד הורים אני כבר לא בטוחה עם קש וריכוז זו הבעיה אלא יותר עמוק מזה רגשי וחרדתי ולא יודעים ממה זה נובע זה כבר מאוד מייאש ועדת השמה לא מרחפת מעל ראשינו ואניודעת שבסך הכל המילה האחרונה היא של ההורים במידה וכן עולים לועדת השמה אבל הילד הוא בהחלט לא ילד של חינוך מיוחד ואין לו קשיים לימודיים אלא התנהגותיים חשבתי על קאוצר או םפסיכולוג לילד למרות שבבית הספר הם אמורים להתחיל לו טיפול רגשי בעזרת בעלי חיים מה עוד היית ממליצה? אנחנו כמעט מיואשים וחסרי אונים למרות שאנחנו משתפים פעולה ומגיעים לביסה אם יש צורך להוציא אותו לפני סוף היום אם יש בעיות אבל זה ממש לא פתרון ביהס התחיל רק השנה לפני כמה שבועות את עיצוב ההתנהגות רק אחרי שהגעתי עם פסיכולוגית לביהס א גם מהצד שלהם לא ממש עשו משהו עד עכשיו תודה רבה

שלום, לאחר אבחון לפני כשנה וחצי בבני בן ה-10 בקשב וריכוז,טופל גם בבעיות אחרות רגשיות, ולאט לאט התחיל לקבל ביטחון עצמי, והחרדות לאט לאט נמוגו. שאלתי היא האם יכול להיות שבעקבות ריפוי בעיות רגשיות, יפתרו גם בעיות הקשב והריכוז? כי לי יש הרגשה שהילד מרוכז יותר ומפוקס.(וגם המורה מציינת זאת שהוא פחות מפטפט), וגם כששאלתי אותו האם הרעש של המכוניות מפריעות לו, הוא אמר לא אני כולי מקשיב לך, לא מפריע לי כלום.(הילד לא סתם יאמר זאת). אשמח לשמוע את דעתך...תודה מראש

שלום רב, נפלא לשמוע על השיפור המשמעותי בתפקודו של בנך. הפרעת קשב וריכוז היא הפרעה מורכבת, שיש לה היבטים אורגניים ו'ספיחים' רגשיים. כאשר ההפרעה מטופלת כהלכה, והילד מתחיל לחוות הצלחות והישגים (שקודם, אם הושגו, היו כרוכים במאמץ עצום), נראה הקלה דרמטית גם בסימפטומים הנלווים (פגיעה בדימוי העצמי ובביטחון העצמי, מופעי תסכול וזעם, התנהגויות אימפולסיביות, וכד'). בהנחה שהפרעת הקשב היא ממקור אורגני, יש להמשיך ולטפל בה, שכן היא אינה נוטה להיעלם. קשיי קשב וריכוז שהתעוררו מלכתחילה בעקבות בעיות פסיכולוגיות-רגשיות (כמו דיכאון, חרדה, קשיים במשפחה, טראומות), יכולים להיעלם כתוצאה משיפור במצב הנפשי. לכן, התשובה לשאלתך תלוייה במאפייני ההפרעה כפי שאובחנה אצל בנך. בברכה ליאת

יש לי ילדה נבונה בת 10 אשר מוח וידע לא חסר לה אבל היא החלה להפסיק להקשיב בכיתה ובבית כל שיחה איתה מגיע לויקוח והכי נורא שהיא לא מקשיבה בבית הספר והיא לא מעבירה לי חומר כתובנ שהמורה שולחת לי היא קיבלה עקב ההתנהגות שלה ריתוק מבית הספר אבל היא לא סיפרה היא פשוט אמרה שהיא סובלת מכאבייי ראש חזקים גילתי זאת לאחר שהמורה התקשרה לברר למה לא הגענו עם הילדה מה עליי לעשות אני עובדת עצות בבקשה תעזרי לי

שלום יסמין, כאשר ילדים מפסיקים להקשיב בכיתה עולה החשד להפרעת קשב וריכוז ממקור אורגני או ממקור רגשי. הדרך לברר זאת היא באמצעות אבחון, אך לפני כן יש טעם להיפגש עם צוות ביה"ס (מורה, יועצת, פסיכולוגית) ולשמוע את הערכותיהם. לפעמים מדובר רק בתקופת משבר זמנית שתחלוף. בכל מקרה, כהורים, עלינו להיות מוכנים להתמודד עם קשיים ומשברים לאורך התפתחותם של הילדים, ולסייע ככל שנדרש. אל תתרגשי יתר על המידה שכך שבתך שיקרה. היא חששה מהכעס שלך, ולכן המציאה את כאבי הראש. כרגע, השתדלי להישאר עניינית, הגיעי לביה"ס, ופעלי בהתאם להמלצות, תוך שאת זוכרת להיות אוהדת ותומכת כלפי הילדה. בברכה ליאת

בתי בת 9, ילדה אמצעית בין אח גדול בן 11 לבין אחות קטנה בת 4. במהלך השנתיים האחרונות גיליתי כי שיקרה לי בכמה הזדמנויות. באחת מן הפעמים התברר כי "לקחה ללא רשות" פריטים מסוימים השייכים לכיתה וכששמתי לב לכך הוסיפה ושיקרה לגבי העניין. באותה הזדמנות ניהלתי איתה שיחה רצינית ביותר, בה הובהרה חומרת עניין הגניבה והשקר. משיחה זו יצאתי בהרגשה שהילדה הבינה והפנימה את החשיבות וההשלכות של מעשיה. לפני כשבוע שמתי לב כי נעלם מארנקי שטר של 100 ש"ח. לאחר שבדקתי עם עצמי והגעתי למסקנה שבוודאות השטר היה בארנק שאלתי את הילדים אם אחד מהם לקח ונעניתי בשלילה. לאחר מכן דיברתי עם כל אחד מהם בנפרד והדגשתי שאני לא כועסת ושאם מישהו מהם לקח כדאי מאוד שיחזיר עכשיו ואין בעיה עם יקרה איזשהו "קסם" והשטר יחזור לארנק בלי שאדע. למרות זאת, ולמרות פעמים נוספות שציינתי את העניין כבדרך אגב, תשובתם לא השתנתה. למרות זאת, בהיותי לא שקטה, החלטתי בערב לבדוק בילקוט של בתי. להפתעתי (או שלא...) מצאתי בילקוט ארנק ובתוכו 2 שטרות של 100 ש"ח. לקחתי את הילקוט בבוקר למחרת בתירוץ כלשהו. בתי מייד נלחצה מסיבה כלשהי שציינה והוציאה מתוכו את הארנק. כששאלתי מה יש בתוכו התעקשה שאין שם כלום ושלא אפתח כי זה משהו פרטי שלה. בסופו של דבר הודתה שיש בתוכו שטר אחד של 100 ש"ח שלקחה מארנקי. כשפתחנו וראינו שיש בתוכו 2 שטרות, המשיכה להתעקש שאיננה יודעת/זוכרת מהיכן השטר השני. הבהרתי לה בשקט שאני כועסת ובעיקר מאוכזבת ושבעלי ואני ננהל איתה שיחה בעניין ונראה איך מתקדמים. ברור לי שיכול להיות וזה רק קצה הקרחון ולאור האופן בו שיקרה בלי להניד עפעף ואפילו עוררה אצלי רגשות אשם על כך שאינני מאמינה לה, סביר להניח ששיקרה בהזדמנויות שונות אחרות. איך אנו מתמודדים עם שני נושאים אלו - הגניבה והשקר? מה צריכה להיות ההתנהלות שלנו מול הילדה לטיפול נקודתי בעניינים אלו וגם לטווח ארוך? חשוב לי לציין כי ילדינו מקבלים מאיתנו את רוב מה שהם מבקשים ואיננו מונעים מהם דבר באופן גורף. אם איננו מאפשרים להם דבר מסוים, זה מלווה בהסבר. אשמח לספק פרטים נוספים הדרושים לך על מנת לספק תשובה מקיפה ומפורטת לעניין. תודה מראש, דפנה

שלום דפנה, ראשית, אקדים ואומר שגניבות ושקרים מן הסוג שאת מתארת כאן אינם עניין כה נדיר, ומשפחות רבות מתנסות בהם, כך או אחרת. ברוב המקרים, לא מדובר במעשה שמקורו במחסור חומרי כלשהו, אלא במשאלה תמימה, וחוסר בשלות (נורמלי לגמרי) של תפיסת המוסר. ילדים הם יצורים דחפיים, המונעים פעמים רבות ע"י המשאלה המיידית שלהם, המתקשה להתחשב במגבלות המציאות. ילדים מבינים כבר מגיל צעיר את חשיבותו של כסף, ומכירים בכוחו לספק להם הטבות מיידיות. למרות זאת, ההבדל בין שקל אחד למאה שקלים לא תמיד ברור עד הסוף, ומבחינתם אם אף אחד לא הרגיש זה לא באמת אסון. אני מניחה שלבתך הייתה איזו מטרה שלשמה נחסכו השטרות, והאירוע האחרון מדגיש את הצורך בשיחה על משמעות הכסף, הדרכים הלגיטימיות להשיגו, והמאמץ הכרוך בהן. תוכלו להבהיר לה שלא לוקחים כסף ללא רשות (היא יודעת זאת כבר, ולכן הסתירה את העובדה שהכסף בידיה, אך אצל ילדים צעירים ההפנמה של עקרונות המוסר היא הדרגתית, ותפיסת המותר והאסור אינה מהודקת). הרבה ילדים מצייתים לכללי "עשה ואל תעשה" רק כל עוד הם מאמינים שיש מי שמשגיח עליהם. אם הם מאמינים שלא ייתפסו, הם בהחלט עלולים לחטוא בלקיחה ללא רשות, ואין בכך כדי לנבא עבריינות בעתיד. לאור האמור כאן, אני מציעה להירגע, לחזור ולהדגיש בפניה שאינכם מרשים לה לקחת כסף ללא רשות, ואולי להנהיג דמי כיס קבועים, שיהוו הזדמנות ללמוד משהו על ערך הכסף ועקרונות החיסכון. באופן דומה, גם נושא השקרים נוטה להבהיל הורים יותר מהדרוש. כולנו משקרים פה ושם כדי לא להסתבך בצרות, ואנו נוטים להחמיר עם ילדינו הקטנים, ולראות בהם עבריינים כל אימת שלא דיברו אמת. ילדים משקרים כל הזמן, ממש כמונו, והסיכוי שיאמרו אמת גדל ככל שהתקשורת בבית פתוחה וחיובית יותר. כרגע, הייתי מסתפקת בהסברים ובהסכמים המבוססים דווקא על אמון ויצירת תחושת אחריות אצלה. אם אתם משדרים לה אכזבה עמוקה או בוז למעשיה, היא עלולה להרגיש ייאוש ותחושת "אין לי מה להפסיד". אני מציעה "להוריד לה שליש" על התנהגות טובה, ולחזור לסדר היום. מדובר בילדה בת תשע שבוודאי היו לה תכניות שכדאי לברר אותן, ולהנחות אותה לדרכים המקובלות להגשימן. לבסוף, אסייג ואזכיר את אותם מקרים בהם הגניבות חוזרות ונשנות, ומעידות על מצוקה רגשית בה יש לטפל. להערכתי לא זה המקרה כאן, ולכן מגיעה צפירת הארגעה שלי. בברכה ליאת

שלום רב, בני בן ה-3 (עוד חודש...) לאחרונה שינה את התנהגותו. התווספו למשפחתנו תאומות לפני כ-7 חודשים אולם השינוי חל ממש לאחרונה. הילד משינה רצופה בלילה החל לקום כל כמה דקות. הוא מלא פחדים, צורח ורוצה רק אותי (אמא) ולוקח לו זמן לצאת מהחלום. אנו לא יודעים איך להתמודד עם זה. הוא מבקש שאני הרים אותו כל הזמן, מפחד ללכת לחדר שלו לבד. אנחנו מבלים איתו המון זמן איכות ומאוד חמים אליו. איך מתמודדים? כדאי לקחת אותו איתנו למיטה (למרות שהוא גם במיטה שלנו מתעורר ובודק שאני שם)? להתעקש שיהיה גם עם אביו? להרים אותו בידיים כשמבקש? נשמח לכל תובנה בעניין.

שלום דניאלה, לא בטוח שהשינוי בהתנהגותו קשורה ללידת התאומות, הגם שתופעות של קנאה יכולות להתעורר גם חודשים לאחר הלידה. התיאור שלך מתאים יותר לפחדים האופיניים לגיל שלוש, המועצמים בשל התפתחות הדמיון המואצת בגיל זה. על מדפי הספרים יש שפע של ספרות ילדים בנושא פחדי הלילה של הילדים, ואני ממליצה מאד להשתמש בהם בשעות היום, כדי לסייע לו לעבד את חוויות הלילה. כשהוא בוכה מתוך חלום, השתדלו להעיר אותו ולהחזירו למציאות, ואז להרגיעו בנוכחותכם המנחמת, מבלי להביאו למיטתכם. נסו להישאר רגועים ככל האפשר, ולא לפתח אינטראקציות ליליות נעימות שיוציאו אותו מהשינה לגמרי ויהפכו את הלילה מוקד לפעילות משפחתית. אני יודעת כמה קשה לדבוק בדרך חינוכית באמצע הלילה, כשכל מה שאנחנו רוצים זה לחזור לישון הכי מהר שאפשר. אך בפועל, התעקשות והשקעה של מס' לילות מבלי לוותר, מביאה לתוצאות טובות ולרגיעה. שולחת לך עידוד וכוח, וברכת ליל מנוחה בסוף בסוף זה עובר... :-) ליאת

ליאת שלום! בני בן ה4 חודש כבר למעלה מחודש כאשר אני מנסה לתת לו צעצוע כלשהו ליד שלו הוא מכניס אותו לפה מסתכל עליו במשך בדיוק דקה ואחרי דקה הוא ממש מתעצבן נושך אותו ובוכה בכי היסטרי שכולו נהיה כחול!!! אציין כי זה כל מה שהוא מכניס לפה ואינני יודעת מה לעשות האם לא לתת לו לשחק עם צעצועים ??? האם זה יעבור לו? בברכה שירן....

שלום שירן, תינוקות רכים חווים את העולם דרך הפה, היניקה, המציצה והטעימה, וכמעט כל דבר המגיע להישג ידם יגיע בסופו של דבר גם אל הפה. השתדלי לחפש עבורו צעצועים רכים ו'ידידותיים', שמרקמם אינו קשה מדי, מר, או חד, כדי לא ליצור חוויה חושית בלתי נעימה עבורו. לפעמים מתפתחים בפיו של התינוק פצעים (או פטרת) שעלולים לעורר כאב במצב שתארת, ושווה לבדוק את זה עם רופא הילדים או אחות טיפת חלב. שווה בדיקה, ולו כדי להיות שקטה. בברכה ליאת

אומנם, בני אינו בגיל ההתבגרות אלא בגיל 22 ,אבל הוא לעיתים קרובות כתוצאה מויכוח שולי ולא חשוב נקלע לויכוחים שבהם הוא בשניות מעלה את עוצמת קולו ונראה כבלתי שולט על כעסיו(לא אלימות פיזית)המצבים הללו קורים לעיתים קרובות והוא מרבה להתווכח ולכעוס.אני מחפשת מסגרת שבה ילמד לשלוט על כעסיו כי ברור לי שהוא אינו אוהב את המצבים להם הוא נקלע וכן סביבתו.

שלום דיני, נושא השליטה בכעסים נמצא בדר"כ בתחום התמחותם של פסיכולוגים קוגניטיביים-התנהגותיים, המסייעים ברכישת דפוסי מחשבה ותגובה מסתגלים ויעילים יותר. בגוגל תוכלי למצוא גם מכונים ומרפאות המציעים סדנאות קבוצתיות בנושא. שווה להפעיל חיפוש קצר, או להיכנס לאתר הפסיכולוגים הקוגניטיביים-התנהגותיים. הנה, כאן - http://www.itacbt.co.il/ ולבדוק באלפון המטפלים המפורט שם. בהצלחה ליאת

שלום, אני נאלצת להתמודד עם ילד בן 11 , פיזית קטן יחסית לגילו, שלא מוכן לאכול מגוון רחב מאוד של מזונות. המזונות היחידים שהוא מוכן לנסות הינם מאכלים מטוגנים וג'אנקפוד(ג'אנק הוא אוכל לא יותר מאחת לחודש, וכן מאכלים בשריים כמו המבורגר ועל האש.) הילד עקשן כל כך, לא מוכן להתפשר ומקבל כל עונש אפשרי בעמידות גבוהה. במידה והוא כן אוכל מזונות פשוטים כמו עוף, הוא תמיד לא יסיים את המנה ויהיה מוכן לסיים רק את הפחמימות. בקיצור הבעיה העיקרית היא עם המנה הבשרית. אצלנו בבית אין בעיה כזו אצל אף אחד, כולם אוכלים הכל ולא בררנים כלל. הדבר מאוד מקשה עלי ויוצר אווירה מתוחה ועצבנית דרך קבע סביב ארוחת הצהריים. לדעתי ההתנהגות נובעת מפינוק יתר ולא מסלידה כנה מהאכול ולכן אני ממשיכה להתעקש. יש לציין שאני מתנגדת לכל תחליפי המזון הצמחיים המעובדים למיניהם. מבחינת מגוון המזונות מדובר גם בסוגי קייטרינג שונים וגם בבישול ביתי- כך שלא ניתן לומר שהאוכל הוא הבעיה. הסיטואציה מאוד מתסכלת שנינו עקשנים באותה המידה. לפעמים זה גומר לי יום שלם מרוב עצבים. מה אפשר לעשות?? תודה רבה.

שכחתי לציין שאינני מתירה לו לאכול ממתקים או חטיפים כך שיגיע רעב לארוחה וידע גם שאין תחליף לאחר מכן. בנוסף, גם ניסיונות "לשחד" אותו עולים בתוהו. שוב תודה. 

שלום יפית, כאשר הארוחות הופכות לזירת מאבק או משחקי כבוד, יש סכנה להתפתחותה של הפרעת אכילה. אם תקראי שוב את פנייתך, תוכלי לזהות על נקלה את האבסורד: את ממשיכה להתעקש על אסטרטגיית פעולה בלתי יעילה בעליל, שאינה מקדמת אתכם במאומה, מלבד קלקול היחסים והעובדה ש"זה גומר לך יום שלם מרוב עצבים". הניסיון לכפות על ילד תפריט שאינו לטעמו יכול להיות בעייתי מאד, גם אם את סבורה שמדובר בפינוק או התעקשות מכוונת. אני מבינה את דאגתך הכנה לבריאותו, ולכן ממליצה לך על פנייה לדיאטנית של קופ"ח שלכם, שתוכל להתאים לכם תפריט מאוזן ובריא שיהיה מקובל על שניכם. כיום, ניתן להרכיב תפריט כמעט לכל אדם, כולל לאנשים צמחונים, מבלי שיווצרו גרעונות בריאותיים חמורים. אני סבורה שלהתעקשות שלך על הארוחות שאינן לטעמו יש פוטנציאל לנזק גדול בהרבה, ומיותר. פני ללא דיחוי לעזרתה של מומחית תזונה לילדים, וחסכי לכולכם את עוגמת הנפש. בברכה ליאת

שלום רב, לפני כשלושה שבועות נודע לנו שיש בעיה בגן של ילדי - חיקוי מודל שלילי בגן, ילדי בן 3 מפותח ביותר, בגן טרום טרום מעורב של ילדים בני 4 ולילדים בני שלוש וחיקוי של מודל שלילי, ילדים שמפרים סדר בגן, אלימים וחסרי משמעת וגבולות, יתכן והבעיה אף יותר רצינית של הפרעת קשב וריכוז של אחד מילדים אלו, אך אלה הילדים השולטים והמוערצים ובני בחר להתחבר איתם ברוב היום ויש לו גם כמה חברים מהגן הקודם. ברגע שהגננת שיתפה אותנו בעניין, נכנסנו מיד לפעולה ושיתוף פעולה מלא עם הגננת, ע"י שיחות והסברים וחיוזקים על התנהגות טובה, על החשיבות של להתנהג יפה ולהקשיב לגננת, להתחבר ולקחת דוגמא מילדים שמתנהגים יפה, חיזוקים חיוביים, לוח מדבקות שבסוף כל שבוע, ספרנו 20 מדבקות וקיבל הפתעה קטנה על התנהגות טובה שהבאתי לגן ונתתי לו ליד הגננת. אחה"צ חיברתי אותו עם ילד בוגר מקסים שיקח ממנו דוגמא, ונראה שמאוד הפנים את העניין וחל שיפור משמעותי. העניין מאוד השפיע וחיזק התנהגות טובה, הוא בסה"כ שיחק עם ילדים אחרים, חברים מהגן הקודם אך עדיין פה ושם נגרר אחרי הבוגרים המופרעים., עד שלפני שבוע אחרי ששבועיים התנהג יפה, השתולל איתם וכעונש לא קיבל חטיפים מיום ההולדת הוא והשניים האחרים שהשתוללו, הגננת לא הצליחה השליט סדר איתם וזה העונש שמצאה לנכון להעניש עונש גרוע ומשפיל ביותר - כל הילדים ישבו ואכלו חטיפים 33 ילדים והם צפו עליהם. במקביל לציין שיש תהליך כבר כמה שבועות עם פסיכולוגית בגן, שהנחתה את הגננת להושיב כל ילד שמפריע לידה למשך 20 שניות ובסיטואציה שהיתה, מין הסתם, כנראה שהגננת לא הצליחה להושיב את שלושתם ולהרגיע. העונש הזה לכאורה מאוד שיבש את הבן שלי חזר מהגן הפוך ועצבני, כל אותו יום בכה בלי סוף, הרגשתי כאילו הילד התהפך באופן קיצןני והוא חזר ואמר שלא נתנו לו חטיפים כי הוא השתולל. הגעתי לגן יום למחרת מאוד מאוכזבת, הרגשתי שכל מה שאני עושה ומצליחה, בגן לא מצליחים. הבנתי שיש בעיה חמורה שהגננת לא מצליחה להשתלט ולהמודד עם כל בעיות המשמעת כי לילדים האחרים אין משמעת!! שוחחתי עם הגננת וגיליתי שהיא פשוט בחוסר אונים מוחלט מול המערכת ובכלל רואה בזה כישלון שלה ולכן משקפת את כ הבעיה אחרת מול הפיקוח. כל השבוע האחרון הילד שלי לא מוכן ללכת לגן, אומר שלא אוהב את הגן, בכי מהרגע שמתחילים להתארגן לגן ועד שאני עוזבת אותו, חוזר הפוך מהגן, צורח על כל שטות, כועס, מתעצבן, ממש נכנס להתקפות זעם שאנחנו לא מכירים אצלו, הוא אומנם ילד עקשן, דומיננטי, חכם אבל אנחנו מרגישים שזה לא הילד שלנו ואנחנו די מתקשים להתמודד עם זה וזה כואב לנו שאולי משהו עובר עליו ואנחנו פשוט לא מבינים עד כמה קשה לו. הוא הפנים מאוד את כל העניין של לשחק עם מי שמתנהג יפה, אך מצד שני הילדים הבעייתים הרבה יותר מקובלים ומושכים והוא כנראה רוצה להיות שם, היות והוא טיפוס מוביל, אך יודע שלא כדאי לו והוא פשוט בקונפליקט. מה גם שהוא כל הזמן אומר יש בלאגן בגן, היה בלאגן .. הילד הזה עשה ככה וההוא הרביץ ודחף וכו'. בצהרון הוציאו את אחד הילדים היות והם גוף פרטי שלא הסכים להתמודד איתו. השבוע אחרי שיחה שלי הכניסו את היועצת החינוכית והמפקחת ויש בדיקה מקיפה על הגן אך מין הסתם זה תהליך לא פשוט שאינני יודעת עדיין מה יהיו המסקנות וכמה זמן זה ייקח. אמא אחת הוציאה את הילד כי הגיעה לגן ומצאה את הגננת בחוסר אונים מוחלט צורחת על כל הילידם, ביום שישי האחרון הגעתי לאסוף את ילדי והיא צרחה ואף נעזרה במשרוקית כדי שיקשיבו לה. ואני שואלת את עצמי למה בני צריך לספוג ולהיות בסיטואציות כאלה מלחיצות ולא רגועות ורעש נוראי ובלאגן? האם לא ייטב לו אם אני יעביר אותו לגן אחר, גן רגוע יותר עם גננת אחרת, אני פשוט לא סומכת עליה, אני מרגישה חוסר ביטחון מוחלט ואני חוששת שבני מרגיש את זה וזה בכלל משליך עליו על אף שאני מנסה בכל כוחי לשדר לו ביטחון. היה איזה יום שהוא לא שיחק עם הילדים והם לקחו איזה מזרון שמו עליו וישבו עליו אז הוא הבין שאו שיחטוף מהם או שיהיה חבר שלהם. הבן שלי היה בגן פרטי בשנה שעברה ופשוט היה מדהים, אף פעם לא הועלתה שום בעיית משמעת, בבית הגבולות מאוד ברורים ויש עונש על התנהגות לא טובה וחיזוקים חיוביים על התנהגות טובה. גם מחוץ לבית עם האחיינים וחברים אף פעם לא היתה לנו בעיה ופתאום אני מרגישה שכל מה שקורה בגן הוא מוציא את הכל בבית, מתחצף, כועס, מתבטא בצורה לא יפה" אני יהרוג אותך" וכדומה, עושה פרצופים, מזלזל וממש מתנהג לא יפה, וזה לא הילד שלי. לטחון לו את הראש בשטיפות מוח כל היום זה גם מעייף אותנו, כמה שאנחנו מדברים ומסבירים בגן הכל חוזר חלילה. הבוקר הוא קם והיה כל כך שמח וצוהל - כי יום שבת ולא הולכים לגן - זה מזעזע בעיני. רק למציין שהוא לא היחיד שלא רוצה ללכת לגן בבוקר, יש עוד הרבה ילדים לצערי כמוהו. מה עושים???????????????????? האם יש משהו שאנחנ ומפספסים? האם אנחנ וצריכים לעשות עוד משהו? היתכן שהילד שלנו צריך עזרה כרגע? אודה לייעוצך. תודה רבה, יונית

שלום יונית, אכן סיפור מורכב, ולא בטוח שאוכל לתת לך, מכאן, תשובה מניחה את הדעת. אישית, אני מחזיקה בדעה שלמעט מקרים חריגים מאד, שום גן לא יכול לקלקל "בית טוב". ילד שגדל באווירה רגועה, זוכה להיענות טובה לצרכיו, מקבל אהבה וחום יחד עם דרישות סבירות לשיתוף פעולה והתחשבות בזולתו, הוא ילד שמתפתח היטב, מפנים נורמות התנהגות מקובלות, ומפגין בסה"כ הסתגלות טובה. קשה לי להעריך ממרחק האם הגן אליו הולך בנך נופל בקטגוריה ה'קטסטרופלית' של גן מזיק, או שמא את נוטה לראות את הדברים בחומרה רבה מכפי שהם באמת. אם מעורבים כרגע גורמים מקצועיים, המכירים בכך שיש בעיית סמכות של הגננת, וקושי בהקניית הרגלים בסיסיים של התנהגות, אני מניחה שיימצאו גם הפתרונות, ואולי אפילו חילופין בצוות. אם, לעומת זאת, המצב הקשה יימשך ללא שינוי, ותרגישי שנגרם לבנך נזק, תוכלי לשקול העברתו למסגרת אחרת, בה תוכלי לסמוך על צוות מקצועי ומיומן, שיודע את עבודתו. כרגע, אני ממליצה לך להמתין בסבלנות, ולהמשיך במדיניות החינוכית שהוכיחה את עצמה בבית. הישארי בקשר עם ההורים האחרים בגן, עם הגורמים המפקחים (בקשי לשמוע את מסקנותיהם) ועם צוות הגן, ולפעול בהתאם לנסיבות, כפי שיתבררו. אשמח לשמוע עדכונים ליאת

שלום רב, לבן שלי; בן שנתיים וחודשיים, לא בא לישון, ניסינו מההתחלה לקבוע זמן השכבה ב19:30 עד 20:00, לא הצלחנו, והבן נשאר ער ואנרגטי עד חצות ולפעמים עובר, אמא מביאה אותו למיטה בחדר שלנו, מכבים אורות (נשארת מנורת לילה), הוא קופץ, יורד מהמיטה ומתחיל לשחק ולהסתובב בחדר, אפילו פותח את הדלת הולך לחדר שלו מביא איזה צעצוע (בעקרון משהו עם גלגלים) וחוזר לחדר שלנו מתחיל לשחק, משכיבים אותו בינינו, אלא שהוא קופץ ויורד עוד פעם ורוצה לשחק. שאומרים לו שצריכים כולנו לישון אז הוא עושה פרצוף של כועס (מנסה להסתיר את החיוך) ולוקח דבר ראשון שמגיע ליד שלו (שלט הטלוויזיה או המזגן, או בקבוק שתיה מעל השידה או כל דבר "ראשון" שהוא תופס - זה יכול להיות חולצה או מעיל או צעצוע שלו או כל דבר). מנסים להרגיע אותו (בלי הרבה ליטופים) מביאים אותו למיטה בינינו ואז הוא מביא כפה לאמא שלו במיוחד ( לפעמים גם לי) או שהוא מושך לאמא בשיער. חשוב לציין שזריקת החפצים והמכות יכולות להיות גם ביומיום לא רק לפני שינה, ולפעמים הוא זורק את החפץ לכיוון אחד מאיתנו. 1. איך אנחנו יכולים לעשות לו סדר בזמני השינה שיוכל ללכת לישון בשעה נורמלית בלי שובבות. 2. באיזה צורה אנחנו צריכים להגיב שהוא משליך איזה חפץ מתוך רוגז, לא שהוא לא רוצה את החפץ הזה?? 3. האם זה הזמן להעביר אותו לישון בחדר שלו? ואם כן איך עושים את זה? - לפני שלושה שבועות נולדה לנו בת, אבל התופעות האלו היו מקודם, ונשארו באותה תדירות. - כבר כמה ימים (4-5 ימים) אנחנו לא נותנים לו מוצץ. - הילד בריא, חכם, יודע מה הוא רוצה ומה לא, מדבר כמעט הכל ולפעמים עקשן. אני מודה לך על תשובותיך ועזרתך, וסליחה אם זה היה ארוך מדי, הייתי חייב להסביר. בברכה

שלום לאבא האוהב! ראשית, מזל טוב להולדת בתכם הקטנה. ולשאלותיך- ילד בן שנתיים לא צריך ולא יכול לנהל את עצמו, ובטח לא את משפחתו. מן התיאור שלך עולה כי בנך בן השנתיים קובע במידה רבה את סדר היום שלו, ואיכשהו גם את שלכם. זהו מצב לא רצוי, כי הוא מותיר את הילד מאד בודד ומפוחד ("מי שומר עלי?"). אנסה להתמקד בשלות שלך בסדר בו נשאלו - 1. שעת ההשכבה לישון נקבעת ע"י ההורים, בהתאם לאופי הפעילות של הילד במהלך היום, לשעות השינה לו, ולא פחות חשוב, בהתאם לצרכים של המשפחה כולה, כולל הצורך שלכם בערב שקט ללא ילדים ברקע. כדי להרגיל את הילד לסדר יום בריא ויציב, עליכם להתעקש עליו בעקביות מבלי לוותר, גם אם זה אומר שלזמן מה תצטרכו לעבוד קשה. אם אתם מרגישים שבשעה שבע וחצי בערב זה עוד מוקדם מדי, עשו זאת בשמונה, אך מאימתי שהכנסתם אותו למיטתו, לא קמים יותר, ולא משתתפים במשחק שהוא מכתיב. 2. כשהילד זורק חפצים עליכם לפעול מיידית ולא להסתפק בנזיפות או בדיבורים. יש לקום, להרחיק אותו מהסיטואציה בפנים רציניות, ולומר בקצרה "אסור לזרוק דברים!". רצוי לנסות ולפעול עוד לפני שהוא זורק את החפץ, ואם לא הצלחתם, הרחיקו אותו לחדר אחר או השאירו אותו קרוב אליכם מבלי לאפשר לו להמשיך, אך גם ללא כל התייחסות. המטרה היא לגרום לו להבין שהתנהגות כזו לא תזכה אותו בתשומת לב כלל. לא לטוב ולא לרע. 3. ילד אמור לישון במיטתו מאז לידתו. אם אינכם מצדדים בעיקרון הרצף, והשינה עם הילד נחווית בעיניכם כאי נוחות, פעלו מיידית לשינוי. הודיעו לו שמעתה יישן במיטתו בלבד, ולא תוכלו לאפשר לו להיכנס למיטתכם ("כל אחד ישן במיטה שלו, כי ככה נוח לכולם ולא צפוף, וככה לא נקום בבוקר עייפים"). תוכל לחפש כאן בפורום (דרך הכפתור "חיפוש בפורום זה") פניות קודמות בנושא, והצעות להתמודדות עם סרבנות שינה. ככלל, ההמלצה שלי היא להישאר לידו כשהוא במיטתו, גם אם זה כרוך באי נוחות זמנית עבורכם. אם אתם פעם מרשים ופעם לא, אתם מלמדים את הילד שכדאי לו להתעקש. העובדה שנולדה לו אחות לאחרונה רק מדגישה את הצורך שלו בהורים סמכותיים ועקביים, המעניקים לו שפע של תשומת לב, חום ואהבה, יחד עם גבולות ברורים מאד, שיסייעו לו לחוש ביטחון בשגרה, ולדעת שיש בבית מי שמתפקד ולוקח אחריות. לא ברור לי למה החלטתם דווקא בימים אלה לקחת לו את המוצץ. המוצץ מהווה מקור לנחמה בעיתות משבר, והפרידה ממנו היא מטלה התפתחותית כשלעצמה. כרגע, לא הייתי נוגעת במוצץ, ומאפשרת לו ליהנות מיתרונותיו כמפיג מצוקה. לסיום, אני מרגישה שהמשפחה שלכם בקשיי התארגנות שהחלו (אולי) עוד לפני הלידה, אך החמירו בעקבותיה. בנוסף, בנכם נמצא בתקופה הידועה כסוערת במיוחד, המכונה "גיל שנתיים האיום". לאור זאת, אני חושבת שאתם יכולים להסתייע עד מאד בהכוונה וייעוץ פנים אל פנים עם פסיכולוג קליני של ילדים או מדריכת הורים. בהצלחה ליאת

שלום שמי ויקי ואני אמא לשני ילדים מקסימים בת בת 3.8 ובן 2.4 אני מגדלת אותם ברוב הזמן כי אבא מגיע מאוחר מהעבודה. הבעיה שלי שאני מוצאת את עצמי כול רגע רק מעירה להם, כול הזמן אומרת לא ככה ולא לגעת והילדים לא ממש משחקים וגם לא ממש מקשיבים. השאלה שלי אולי אני מורידה להם את הביטחון העצמי בזה שאני צועקת ומעירה להם? וגם הילדים לא מקשיבים מה לעשות??

שלום ויקי, כאשר ה"לא!" מרעים בבית יתר על המידה, ניתן להסיק לפחות שתי מסקנות אפשריות. האחד, שהבית לא מתוכנן או מותאם בצורה טובה לנוכחותם של קטנטנים (כשיש ילדים קטנים בבית מוטב לסלק חפצים שבירים וכל דבר אחר שעלול לסכן אותם, ואז אנחנו פחות צריכים לשמור ולהעיר). המסקנה השנייה היא, שה"לא!" איבד את ערכו, כי הילדים הפכו 'חרשים' או אדישים לקיומו. זה קורה, לעיתים, כאשר אנחנו אומרים הרבה פעמים את אותו הדבר, וכך יוצרים זילות של המילה. כדי שזה לא יקרה, עדיף להימנע מדיבור מיותר, ולפעול פיזית כדי שיבינו שאת מתכוונת למה שאת אומרת. אני לא חושבת שאת פוגעת ישירות בביטחון העצמי של ילדייך, אלא ביכולתם לראות בך דמות סמכות שיודעת מה היא אומרת. באופן עקיף, כאשר ילדים מרגישים שהמבוגר האחראי עליהם הוא אסרטיבי ועקבי, הם חשים ביטחון ושלווה, ומתפתחים היטב. בברכה ליאת

היי, מחפשת המלצה לפסיכולוג/ית מעולה לילד בן 5, באזור השרון - אנחנו גרים בהוד השרון. תודה מראש, יעל.

שלום יעל, אני אישית לא מכירה מטפלים בהוד השרון, אך אם יגיעו המלצות כאלה אל הפורום, אשמח להעבירן אליך. בהצלחה ליאת

קודם כל, אני מודה לך על תשובתך בקשר לאחותי עם האסטמה של העור, אני חושבת שאאמץ את הצעתך ואנסה להפנותה לטיפול פסיכולוגי, האם ניתן לעשות את זה במרפאה ציבורית ללא תשלום ? ואם כן, היכן? בקשר למה שכתבת על מודל לחיקוי, לצערי, אני ממש לא מודל -אני עמוק עמוק בהפרעות אכילה כבר 9 שנים והולכת ודועכת, מה שנותר לי בחיי זה לנסות להציל אותה ... בנוסף, התחלנו בשבוע שעבר טיפול משפחתי אני והורי, את חושבת שזה יוכל להועיל לה?

שלום נועה, טיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי ללא תשלום אפשר בהחלט לקבל במרפאות הציבוריות של משרד הבריאות. את כל הפרטים תוכלי לקבל כאן, כולל רשימת המרפאות לפי אזורים. קחו בחשבון רשימות המתנה ארוכות - http://www.health.gov.il/pages/default.asp?maincat=10&catId=74&PageId=476 צר לי לשמוע שאת עצמך חשה ייאוש וחוסר אונים מול הפרעת האכילה שלך, ואני מקווה שתשתפי פעולה עם הטיפול ותתגייסי להציל גם את עצמך. לגבי האפשרות של שילוב אחותך בטיפול המשפחתי, מוטב לשאול את המטפל/ת המשפחתי/ת שבתמונה. מאחלת לכולכם החלמה מלאה ובריאות ליאת

שלום גלית פניתי בעבר סביב התמודדותה של בתי בת ה3 עם ריוני ובהמשך, עם לידת אחותה השניה, כיום בת חודשיים. הצגתי את האפיזודות של התנהגות מעט אלימה בעיקר כלפינו, וכאשר למשל היא הרביצה לי כאשר הנקתי או הסברתי לה שאסור לעשות דבר מה לתינוקת , אמרתי שלא נעים להיות איתה כך והכנסתי אותה לחדר לזמן קצר. במצבים אלו היא בוכה וקוראת לי ,וכמה שזה קשה לי לעמוד בכך... אך אני עומדת בכך, מסבירה לה למה נכנסה ואז חוזרת לשגרה. העניין הוא שיש ימים שנראה כאילו המסר לא מופנם, והיא יכולה כמה פעמים במהלך יום להכנס לחדר.. ברור לי שקשה לה , והיא מתקשה לומר "אני מקנאה", אבל גם ברור לי שאיני צריכה לחוש אשמה על כך שיש לי עוד ילדה... ושעליי לעצור התנהגות אלימה. בנוסף, היא לעיתים צוווחת ממש בקול חזק וגם אז אני מזמינה אותה לחדרה כדי שתצעק שם, "כי בבית שלנו לא צורחים", שאלתי היא האם לצפות שזה יחלוף? האם להמשיך באותו קו? לשנות משהו? אני חוששת להחוות אצלה כנוקשה מדי. אציין כי אני משתדלת להקפיד על זמן רק שלנו, כגון סיפור כל יום, ליווי למשחקיה, או לקניון, להצגות, אירוח חבר שלה מדי פעם, למרות העומס שבהיותי יולדת.. מה לעשות?

שלום גלית, קנאה בין אחים, בעיקר בחודשים הסמוכים ללידה, היא עניין שכיח ונורמטיבי. כשאת שואלת האם זה יחלוף, כמובן שהדחף המיידי שלי הוא לומר "בוודאי". עם זאת, גם בידיעה שמדובר במשבר זמני, חשוב להכיר בכך שבתך הגדולה מתקשה להתמודד כרגע עם הופעתה של התינוקת, ויש צורך לגלות הבנה ואהדה כלפיה וכלפי המצוקה שלה. למרבה הצער, את המצוקה והקנאה שלה אי אפשר להשקיט דרך בילוי בהצגה או הליכה לקניון, מאחר ומה שהיא באמת צריכה ורוצה זה אותך, והרבה. הבילוי המשותף שלכן לא חייב להיות בחוץ או כזה שעולה בכסף רב. היא זקוקה לנוכחות המנחמת שלך, לחיבוק שלך, לקרבה, להתפעלות, לחמימות ולמגע גם אם זה סתם מול הטלוויזיה, ולידיעה שאת אוהבת אותה כל הזמן ולתמיד. אני מקווה שעם הרבה מאמץ והשתדלות בכיוון הזה, משהו בזעם ובקנאה שלה יירגע. ממליצה לך לנסות ולהיעזר גם בקריאה בנושא (יש המון חומר באתרי אינטרנט המיועדים להורים וגם, למשל, בספרם של רביב וכצנלסון "משבר ושינוי בחיי הילד ומשפחתו", בפרק העוסק בלידת אח. מעודדת אותך לא להתייאש, ולמצוא את הזמן והכוחות לשתי בנותייך, שזקוקות לך כל אחת בדרכה. באמת לא קל... ליאת

ראשית כל ליאת תודה רבה לך על העזרה הרבה שאת מעניקה לכל אחת ואחד כאן באתר, את עוזרת מאוד,ישר כח! אני מאוד קשורה לבני בן ה-10 הצעיר מבין השניים,(אותו הדבר גם לאחיו) דואגת,שואלת,רוצה מאוד ומקווה לשיתוף פעולה, אך הוא לא ממש משתף אותי, כשאני שואלת איך היה בביה"ס הוא עונה כיף, זה הכל.כשאני מבקשת ממנו משהו, אני צריכה לבקש המון פעמים (קשב וריכוז)עד שיבצע את המטלה. כעיקרון שנינו מאוד קשורים, רגישים.(לפעמים יש חרדות) הילד ממש זועק אומנם לא במילים דייי אני מבקש להיות עצמאי, מאוד רוצה להשתחרר ממך. (הוא אומר שהוא רוצה לעשות לעשות דברים לבד). השאלה שלי, אני אמנם רוצה שיהיה עצמאי אך איך עושים זאת איך משחררים אותו לעצמאות?

שלום לאמא הדאגנית, הפניה שלך מכמירת ללב, בהיותה נוגעת לכל אחד מאיתנו - ההורים- המבקשים, מצד אחד, להישאר קרובים ומעורבים בחיי הילדים, ומצד שני, לאפשר להם נפרדות ומרחב. מסתבר שזה באמת לא פשוט, למצוא את שביל הזהב הזה, וזה כרוך ביכולת להכיר בכך שהילד שלנו הוא אדם נפרד, בעל רצונות ומשאלות המתקיימות בנפרד מאלה שלנו. הגם שמרביתנו יודעים זאת ומקבלים עובדה זו בהיגיון, לעיתים קרובות אנו מטילים על הילדים שלנו את האחריות לאושרנו, ורואים בהם את 'חלון הראווה' שלנו - מעין 'עדים' לכך שאנו הורים טובים ומשקיעים. במצב (לא רצוי) כזה, אנו מעמיסים על הילדים שלנו משא מיותר של תקוות וציפיות, והם עלולים לחוות אותנו כחודרנים, נודניקים ולא מאפשרים. במצבים כאלה אני מציעה (גם לעצמי, לפעמים) לנהוג בילד שלנו כאילו היה אדם שאינו מהמשפחה: חבר, חברה, שותף לעבודה או כל אדם חשוב וקרוב בחיינו. להקשיב לו מתוך עמדה מכבדת ולא שיפוטית, ולעודד אותו לספר לנו דברים בדרך של התעניינות אמיתית בתכנים שהוא מביא. כשאת שואלת אותו איך היה בביה"ס, נסי להיות יותר מכו?ונת. תוכלי לבקש ממנו לספר, למשל, עם מי שיחק היום ואיך זה היה, מה הם לומדים עכשיו בתורה, ואיזה סיפור הוא הכי אוהב ולמה. שאלי אם מישהו הכעיס אותו היום ואיך הוא פתר את זה. אם הוא עונה בקצרה ש"היה כיף", בקשי ממנו (בחיוך) לספר לך איך נראה יום של כיף בבי"ס. בקשי פרטים. ספרי (בתמורה) איך היה היום שלך, ונסי ללמוד ממנו איך אפשר להפוך יום אפור ליום של כייף. אני חושבת שככל שהשיחות שלנו עם הילדים הופכות לשיחה, ופחות לתחקיר, יש סיכוי גדול יותר שזה יהיה נעים לשני הצדדים. אם הוא מעיר לך שאת 'חופרת', התנצלי, והזכירי לו שהוא לא חייב לספר מה שהוא לא רוצה. הזכירי לעצמך שוב, שהוא אדם ריבוני, ועומדת לו הזכות למרחב משל עצמו. כשאת מרגישה שאת חייבת להעיר או לתת עצה, שאלי (מראש) אם הוא רוצה לקבל את זה ממך. נסי לא להיעלב אם הוא ידחה אותך בהתחלה, והשתדלי להרוויח את אמונו ופתיחותו מחדש, באמצעות מעשים. אני יודעת שקל לדבר והרבה יותר קשה לעשות, ובכל זאת, מאמינה שזה באמת אפשרי. בהצלחה ליאת

שלום! בני בן 4 וחצי, מהשבוע האחרון הוא סולד באופן חריג מהגן ובכל יום זה מלווה בתירוץ אחר ...ההסעות,האוכל,העבודות הסייעת והגננת וכו' . ואילו בחודשיים הראשונים של הגן הוא היה שמח והרגיש נהדר עצם היותו בגן זה . לאחרונה רשמנו אותו לחוג בישול השתתפתי איתו במפגש הראשון ולפתע אחרי שני מפגשים הוא מסרב לקחת חלק בחוג מכיוון שאינו מבין את דברי המדריכה וזה קשה לו, אז הוצאנו אותו מהחוג. בכלל הערה זו חוזרת ונשנית, שקשה לו והוא לא מספיק (אם זה בעבודות, אם זה בחזרות למסיבת חנוכה כו'). הפרידה בבוקר אל ההסעה במשך השבוע הזה היא מאוד קשה ומלווה בבכי. דיברנו עם הגננת והסייעות והם החלו לשתף פעולה, הקדישו לו את מלוא תשומת הלב, בעבודות, באוכל רק מה שהוא אוהב וכו'. כעת מתקיימות חזרות לחג החנוכה והוא אינו מעוניין להשתתף בהן כי קשה לו ומתעקש שנעשה את המסיבה בבית ולא בגן והכל מלווה בבכי.... מבקש את דעתכם.....

שלום יוסי, בהחלט יתכן שהרתיעה החדשה שלו מהגן קשורה למשהו שקורה בו כרגע, וזה יכול להיות קשור לחזרות לחנוכה. אומר בזהירות המתבקשת שיש גנים בהם המסיבות הופכות להפקות-ענק, היוצרות לחץ עצום על הגננת והילדים כאחד, מה שהופך את הימים שלפני החגיגה לעצבניים במיוחד. חג החנוכה נושא עמו פוטנציאל נוסף של חרדה עבור ילדים רגישים, למשל כאלה החוששים מאש או מחושך. לפעמים, כחלק מה'אפקטים' של החג, מכבים את האורות כדי להדגיש את אור הנרות. יש ילדים שמאד נלחצים מזה, וכדאי לבדוק את האפשרות הזאת. יש גם ילדים ביישנים, שהרעיון של הופעה מול כל ההורים מעוררת בהם חלחלה. אני ממליצה להניח לילדים הללו להשתתף בחגיגה מהצד, ולהיות מעורבים רק באופן בו יבחרו. אין טעם להתעקש עם ילד שכל כך מתנגד וחושש, שהרי ממילא המסיבה תהיה עבורו לא מהנה ומלחיצה. עדיף שיהנה כצופה מן הצד, על פני השתתפות מאולצת שתגרום לו סבל. נסו לקחת את האירועים הללו בקלות, ולהעביר מסר מרגיע לילד ולגננת (שאולי נלחצת גם היא מהאפשרות שלא ירצה להשתתף). מאחלת לכם, בכל מקרה, חג מואר וחמים ליאת

אני מחפשת פסיכולוג/ית לילדה שחוותה גירושים קשים וזקוקה כרגע לעזרה. אנו גרים בבת-ים. אשמח להמלצות למשהו שעובד בסביבת מגורינו (ראשל"צ, חולון, ת"א, בת-ים). אנו שייכים לקופ"ח מכבי. תודה

שלום שילה, לצערי, אינני מכירה פסיכולוגים שעובדים עם מכבי, אך מבטיחה להעביר אליך כל המלצה כזו, אם תגיע ממישהו מהקוראים. בהצלחה ליאת

גם פסיכולוגית טובה מהסביבה (חולון בת ים ראשל"צ ת"א) באופן פרטי תתאים. תודה על עזרתך.

שלום ליאת,יש לי בת בכיתה א', היא ילדה מאד חברותית, יפה, מקסימה ואנרגטית. היא מאד נהנית בבי"ס. אך אחר הצהריים שאנחנו רוצים שתיפגש עם חברות אנחנו מקבלים תשובות לווקוניות מההורים. כגון: אני אבדוק ואחזור אליך. או שלא עונים לSMS וכו'. אנחנו מרגישים(ההורים). שאנחנו מתחילים להיות נזקקים מההתקשרויות להורים. אז או שההורים סנובים פשוט (שזו אופציה מבחינת הסביבה). או שיש משהו נגד ביתי שנסתר מעיני. למרות שבשיחה עם המורה היא אומרת שהכל תקין מבחינה חברית, היא משחקת עם בנות בהפסקות. שאלתי הנוספת היא האם אנחנו סתם לחוצים ונורמלי שבהתחלה אין קשרים עם כל החברים כמו שהיה בעבר או שאנחנו טועים איפשהו. תודה ויום טוב. יואב.

שלום יואב, מהתיאור שלך ניתן להתרשם שבתכם היא ילדה שמחה ומתפקדת היטב, שהולכת ברצון לביה"ס ומדווחת על הנאה ועניין. לדברי המורה, אין שום בעיות נראות לעין, ואתה מציין שבעבר נהנתה מחיי חברה תקינים. בכל אלה יש בהחלט כדי להרגיע, גם אם כרגע עוד לא נוצרו חברויות אמיצות של אחרי הצהריים. כדי לא להרגיש 'נודניקים', תוכלו לשקול חוגים ופעילויות מוסדרות אחרות, במסגרתן תוכל להרחיב את המעגלים החברתיים שלה ולהיפגש עם בני גילה. זכרו שלחץ-יתר מצד ההורים יכול 'להדביק' גם ילד רגוע ושמח, ונסו להימנע מזה. השאירו לה את היוזמה למפגשים החברתיים, כאשר זו תגיע באופן טבעי, ובהתאם לצרכים שלה. בברכה ליאת

שלום ליאת, לפני שנה בני בן השתים עשרה היה בטיפול אצל מטפלת עקב בעיות התנהגותיות קשות. אחרי מספר חודשים, המטפלת אמרה שהיא לא מוכנה לטפל בבני וניתקה קשר. רציתי בבקשה לשאול, האם זה שהמטפלת לא יצרה קשרר מאז לשאול מה שלום בני, אינה אלא התנהגות בלתי מקצועית בעליל? אני לא מדברת על התנהגות אנושית או בינאישית נאותה, אלא ברמה המקצועית בלבד. אני רואה את זה כחוסר מקצעויות משווע וחבל שיש מטפלים כאלה שמקבלים רשיון. מה עלי לעשות, ליצור איתה קשר?

שלום חגית, הפסקת טיפול באופן חד צדדי ע"י המטפל אינה עניין שבשגרה, והיא מתרחשת במקרים קיצוניים של הפרה בוטה של החוזה הטיפולי. מאימתי שנפסק הקשר הטיפולי, המטפל אינו מחוייב עוד ללקוח, והמגעים העתידיים עמו תלויים במידה רבה בנסיבות, ובהחלטה אישית של כל אחד מהצדדים. מאחר וממילא את רואה בה דמות בלתי מקצועית, אני מציעה לך לוותר על נוכחותה בחייכם ולהניח לפרשה. ליאת

אני אב לשלושה מתבגרים בגילאים 13-16 אני עומד לההודיע לאישתי על כך שאני נפרד ממנה כיוון שאנו מתרחקים יותר ויותר, וכל מה שמחזיק אותי בבית זה הילדים. איך לעשות הכנה נפשית לילדים, איך להודיע להם בצורה הטובה ביותר? אם להודיע להם בשיחה יחד עם אישתי, או לבד. למי להודיע קודם, לילדים או לאישתי?

שלום רב, ההחלטה על פירוק זוגיות ומשפחה היא החלטה קשה, הנושאת עמה פוטנציאל פגיעה ונזק, לפחות לטווח הקצר. כדי שילדים ישרדו את הבשורה, וכמובן את התקופה הקשה שלאחריה, הם חייבים לקבל את מלוא התמיכה האפשרית. אמם היא דמות מפתח בסיפור הזה, ולכן עליה להיות שותפה מלאה לשיחה כזו, לאחר שעיכלה בעצמה את הרעיון, עיבדה אותו עם עצמה (או עם עזרה), ואספה כוחות מספיקים כדי לתפקד מול הילדים בשעתם הקשה. לכן, המלצתי היא לשתף את אשתך בתכניותיך, ורק לאחר שתהיו בטוחים שהפרידה היא בלתי נמנעת, יש לשתף גם את הילדים. אני מציעה לך להיות סבלני ומתון, ולהבין שעבור הילדים מדובר, לפחות זמנית, ב'חורבן' ואובדן קשה. השתדל לנהוג אחריות והגינות, ובמידת האפשר להיעזר בגורמים מקצועיים מתווכים. כל טוב ליאת

שלום לך. אני אם לילד בן 4 שנולד מתרומת זרע. הפעם הראשונה שהוא שאל אותי על אבא הוא היה בן שנתיים ותשעה חודשים.בראש השנה.השאלה היתה פשוטה: "איפה אבא" עניתי לו: שאמא מאוד מאוד רצתה אותו,אז הלכתי לרופא והרופא עשה לי טיפול והייתי בהריון ואז הוא נולד ואמא היתה כל כך מאושרת, ואתה היית תינוק מקסים וחמוד, ובמשפחה שלנו אין אבא, אנחנו משפחה של אמא ובן. כל זה היתה תשובתי. מאז בערך פעם בחודש הייתי מזכירה את זה, פעמיים שלוש וזהו. כמה שזה נשמע מוזר, שהוא היה בגיל כל כך קטן, אז אומר משהו על הבן שלי, הוא ילד פיקח נבון וחכם ביותר,אין דבר שאני צריכה להגיד יותר מפעם אחת. היום הוא בן 4, הוא סיפר לי שהיה לו ויכוח עם חבר מהגן, החבר אמר שיש לו אבא, והוא אמר לו שאין לו,ואז החבר שוב התעקש שיש לו, אז הוא סיפר לי את זה. אמרתי לו שהחבר לא יודע . מה עושים עכשיו, להשאיר את זה כך, אני כמובן כמובן מתכוונת לספר בדיוק איך הוא הגיע לעולם, אבל השאלה היא מתי, מה להגיד אחרי דברים כאלה שהוא מספר לי. דוגמא נוספת, הוא הביא ציור מהגן שהוא צייר, בציור היה שמיים וארץ וילד, ואז הוא אמר לי שזה ילד שרוצה אבא,(נגיד שלילד שלי קוראים עמית) אז הוא אמר לי קוראים לילד הזה עמית, כמוני, אבל זה לא אני. ואני שאלתי אם הוא רוצה אבא, הוא ענה שכן.(זה היה לפני חצי שנה) והוא לא אמר אחר כך כלום,פשוט המשיך להראות לי ציורים. אז שוב, האם יש משהו שאני יכולה להגיד לו, כואב לי כל כך, אני לא מתחרטת לרגע,אבל כשהוא שואל ואומר את הדברים האלו.. אודה לך מאוד על עזרתך. אתי.

שלום אתי, האתגר של הבאת ילד לעולם מתרומת זרע הוא עצום, ולאורך השנים עשוי ללבוש פנים רבות. זוהי התמודדות ממושכת, המצריכה היערכות נפשית גם לשאלות הבלתי נמנעות מצד הילד, שילכו ויתחדדו ככל שיגדל. בנך הגיע לגיל בו ההתעניינות והסקרנות בנושא גדולה מאד. בגיל ארבע, ילדים רבים חווים לידת אח נוסף במשפחה, והנושא מאד 'באוויר', גם בגן. אני מניחה שהילד שהתעקש על כך שיש לבנך אבא, נשען על הסבר (נכון) שקיבל, לפיו ילד נולד לעולם מביצית וזרע, שהגיעו משני הורים. הסבר זה מגיע, כמובן, גם לילד שלך, שיצטרך לחיות עם העובדה שאביו הביולוגי יישאר אלמוני לגביכם. סביר להניח שלאורך השנים יתעוררו פנטזיות שונות סביב דמות האב, וקשת גדולה של רגשות, כלפיו וכלפייך. תוכלי לשוב ולהדגיש את הרעיון של הבחירה להביאו לעולם בכל מחיר, ועל הרעיון, החשוב לא פחות, לפיו מודלים שונים של משפחה יכולים לעבוד מצויין. תוכלי להדגיש את זמינותם של האנשים המשמעותיים בחייכם (סבא, דוד, ידידי משפחה), ולשמוח בנוכחותם המעשירה עבורו. השתדלי לא ליפול למלכודת הרחמים, כי היא - כשלעצמה - מחלישה ומעוררת תחושות אומללות. מול ציור כמו שצייר, תוכלי לומר משהו כמו "עמית שבציור רוצה אבא, כי הוא לא מכיר את אבא שלו. מעניין איך הוא מרגיש". אחרי שיספר על התחושות של עמית שבציור, ויפרוק את רגשותיו, אפשר יהיה לחשוב מה אפשר להוסיף לציור כדי לעורר תחושות נוספות, חדשות. אל תמהרי להציע פתרונות משלך, ואפשר שיהיו הרבה ציורים "עצובים" לפני שיתווספו לעמית דמויות אחרות, שיגרמו לו לחוש פחות בודד. אם תרגישי שקשה לך להתמודד עם זה לבד, תוכלי להתייעץ עם פסיכולוג ילדים שיחזק אותך. בברכה ליאת