פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

שלום רב, בני בן 6 ולומד בכיתה א. מדובר בילד מאוד נבון שקיים פער אדיר בין היכולות הקוגנטיביות שלו לבין הרגש. התלבטנו האם להעלותו לכיתה א. הגננת המליצה בחום שכן וכך פעלנו. היום המורה בביה"ס טוענת שמאוד קשה לילד להפנים את העובדה שהוא בביה"ס, לקבל מרות, לוקח לו המון זמן עד שמתחיל לבצע משימות (רק בעזרה של המורה), הילד מפריע למחנכת וגם למורים אחרים. קשה לילד לשבת על הכיסא , המורה חושדת שמדובר בבעיות במוטוריקה גסה, או טונוס שרירים. בנוסף, הוא משמיע קולות תינוקיים וצפצופים במהלך השיעור (גם בבית). אציין כי יש בבית עוד שתי אחיות בת 3 ותינוקת. המורה ייעצה לנו לפנות ליעוץ פסיכולוגי. אציין כי חל שיפור ניכר בהתנהגות הילד בחודש האחרון אולם, לטענת המורה עדיין קיים פער ריגשי מול יתר הכיתה. אציין כי המורה בצעה לילד אבחון בחשבון וראתה כי הוא מאוד מתקדם ונתנה לו חוברת העשרה שמאוד אתגרה אותו. מה דעתך? מתנצלת על האורך. תודה, גלי

שלום גלי, מהתיאור שלך אכן עולה צורך באבחון, ואיתור הקשיים הספציפיים הפוגעים ביכולתו של בנך לתפקד היטב בביה"ס. החשד של המורה, לפיו קיימת בעיה בטונוס השרירים או במוטוריקה, מעלה 'ניחוח' של לקות ממקור אורגני (גופני) ולאו דווקא רגשי, ולכן שווה להתייעץ גם עם מרפאה בעיסוק ו/או נוירולוג ילדים. אני מאמינה שסוג כזה של בעיות לא היה נפתר רק מעצם ההישארות שנה נוספת בגן, ולכן מציעה לך לא להתייסר על כך שהעליתם אותו לכיתה א'. יש בעיות שצפות רק בקונטקסט הבית-ספרי, וטיפול מוקדם וממוקד יכול להיות יעיל מאד במניעת קשיים עתידיים. העובדה שבנך נבון מאד ומתקדם בחומר הלימוד אינה שוללת קיומן של לקויות למידה, ורק מדגישה את חוויית הפער שהוא חווה בין התפקודים השונים. בעיני, שווה לבדוק אפשרות לאבחון במכון להתפתחות הילד של קופ"ח, שם תוכלי למצוא תחת קורת גג אחת ובתשלום מינימלי התייחסות פסיכולוגית-רגשית, התפתחותית-מוטורית ונוירולוגית. בהצלחה ליאת

צהריים טובים, אני אמא לבת שנתיים ושמונה חודשים - על פי רב בריאה ביותר ושמחה. היא מאוד מילולית ומתבטאת בברור רב ! עד לתקופה זו שהתה במחיצתינו - ההורים ואצל אמא עם ילד שטיפלה בשניהם. בחודש האחרון אנחנו מנסים "מסגרת" חדשה עבורה - ביתית ועם מעט מאוד ילדים. מעבר לכך אני בהריון בחודש בשבוע האחרון היא החלה להתלונן על כאבי בטן. העניין הוא שזה קורה לה רק בנוכחותי )-: הכאב הוא ללא ספק ממשי ועדיין אינני יכולה להסביר את התופעה. ברגע שאספתי אותה מן הגן, אמרה שכואבת לה הבטן. ובעוד מספר פעמים נוספות. מינון הכאבים ירד בימים האחרונים ( היא בגן רק בימים ב' ג' ד' ) ובכל שאר הזמן מאז בילתה במחיצתינו ההורים - מאז לא התלוננה מלבד לרגע קצרצר אחד ופסקה, אך כל לילה היא עדיין מתעוררת מתוך שינה ובמשך כ 5 - 20 דקות ( ככל שעברו הימים זה התקצר ) היא מתהפכת ומתפתלב ואף בוכה וכשאני מבררת - היא אומרת שהבטן כואבת.. ושוב נרדמת. בבוקר היא קמה כמו חדשה שמחה וצוהלת כאילו לא היה כלום. בתחושה שלי זה משהו שהיא מעבירה רק אלי. אביה מעולם אף לא שמע תלונה כזו. בלילות אני זו שמתעוררת לתוך הכאב ( היא ישנה איתנו ). האם זה פסיכוסומטי? כיצד מגיבים? האם זה מעיד על גן שאיננו נכון עבורה? אשמח לכל ייעוץ והבהרת הנושא.. רק רוצה שהיא תהיה שמחה ורגועה )-: מודה מראש,

שלום תמי, לפני שמייחסים את הכאב הפיזי למקור נפשי חשוב מאד לשלול מעבר לכל ספק כל גורם גופני. כאב בטן - גם אם הוא בא והולך - מחייב התייחסות רפואית, ולכן אני מציעה להגיע לרופא הילדים ליתר ביטחון. קליטה במסגרת חדשה אכן יכולה לעורר תחושות מתח, ואפשר שיהיו לזה גם ביטויים סומטיים לזמן מה. ברוב המקרים, אופי התגובה שלנו - ההורים - יכול להפחית או להגביר את השימוש בכאב הפיזי כתקשורת. נסי להיות ערה לאפשרות הזו, ולתת שפע תשומת לב לאו דווקא במצבי חולי או כאב, אלא דווקא כאשר היא משחקת יפה, שמחה וצוהלת, כדברייך. הבחירה בגן ילדים מחייבת שיקול דעת ואחריות מצידנו, ורצוי להסתמך על המלצות, רשיונות ופיקוח, כמו גם על תחושות הבטן שלנו, ההורים. קשיי הקליטה ברוב המקרים אינם קשורים לטיב הגן, ואין בהם כדי להעיד בהכרח על בחירה לא נכונה. סבלנות ובריאות ליאת

בני, חיל בן 19, סובל מדכאון. אין לו מצב רוח, מדבר על מוות הרבה, עושה רק דברים הכרחיים (צבא - חצי משרה, קרוב לבית), מבולבל וללא יכולת לתכנן את העתיד ולהציב לעצמו מטרות.סובל מהתקפי זעם, עצבנות, הסתגרות, וכו'. עם כל הרצון הטוב שלנו לעזור לו אנו חשים שהמצב (המתמשך..) הינו בלתי נסבל וחיינו אינם חיים. טופל עד לאחרונה אצל פסיכולוג שלטענתו לא עזר לו כלל. האם מישהו מכיר באיזור המרכז פסיכולוג/ קאוצ'ר טוב שיכול לתמוך בו, לכוון אותו ולהניע אותו? תודה רבה!

שלום מור, מאחר ואין אנו נוהגים לפרסם מעל גבי הפורום, את יכולה לכתוב לכאן שוב ולצרף לתוכן ההודעה שלך גם כתובת מייל אישית. אולי מישהו מקוראי הפורום יוכל לעזור לך דרך המייל. בהצלחה ליאת

בני בן 3 וחצי. בעבר היה מנהיג, וגל ילדים גדולים ממנו היו הולכים אחריו. בחצי השנה האחרונה הגלגל התהפך והוא הפך לנגרר בעיקר אחרי דמויות והתנהגויות שליליות למשל: ילד שמשתולל, מרביץ, דוחף, זורק חול הוא עושה זאת אחריו למרות שמודע לחוקי הגן ויודע שעושה דבר שאסור. או למשל יכול להנות מפעולה מסויימת אבל אם ילד אחר פתאום מביע חוסר ענין הוא מתחיל להפריע גם. ממה זה נובע? דברנו איתו הרבה- כמעט כל יום והסברנו לו שרק הוא מחליט איך לנהוג ושאף ילד לא מחליט בשבילו איך להתנהג ובמיוחד לא ילדים רעים ואלימים. נראה שהוא מבין אך זה לא בא לידי ביטוי ביישום. מה עושים עם זה? מה עוד אפשר להגיד או לעשות שלא ניסינו?

שלום מיכל, ילדים נחשפים מגיל צעיר למודלים שונים של התנהגות, טובים ורעים, ותפקידנו כהורים ןמחנכים לדאוג שהם יידעו להבחין בין טוב ורע, ולהפנים את הנורמות המקובלות. כדי שזה יקרה, אנו נוקטים בדר"כ במערך תגמולים מותאם לגיל וליכולת ההבנה של הילד. כלומר, אנו מזכים אותו בשבחים וחיזוקים חיוביים בכל פעם שהתנהגותו טובה ורצויה, ונוקטים סנקציות בכל פעם שהוא מפר את החוקים. כאשר אנו נוקטים גישה עקבית, הילד לומד כיצד כדאי יהיה לו להתנהג. לפעמים, גם מתוך התבוננות באחרים, נוצרת אצל הילד תחושה שהוא יזכה ברווחים ובתשומת לב דווקא אם יתנהג כנגד הכללים. במצב כזה (ולא חשוב איך הוא נוצר) עלינו לנתח בזהירות את מערך התגמולים שהילד שלנו מקבל, ולבחון כיצד אנחנו מגיבים ומתגמלים את התנהגותו. לכן, לפחות כפי שאני רואה את הדברים, אין טעם לשים את האחריות על הילדים ה'רעים', אלא לקחת אחריות בעצמכם, ולדאוג להצבת גבולות עקבית וברורה, תוך נקיטת סנקציות ברורות וחד משמעיות בכל פעם שהוא מתנהג באלימות. תוכלו לקרןא כאן בפורום לא מעט המלצות בנושא, או להיעזר בהדרכת הורים ע"י פסיכולוג ילדים. השתדלו להימנע משיחות והסברים מילוליים, מאחר שהם אינם יעילים בגיל הרך. במקום זאת מוטב לפעול (בתקיפות, אך לא בתוקפנות) לאכיפת כללי ההתנהגות, תוך שאתם מחזקים ומעודדים כל התנהגות פרו-חברתית, ולא מאפשרים התנהגויות אלימות והרסניות. בהצלחה ליאת

ליאת שלום זה שוב אני שלמה חשבתי על מה שאמרת ושכחתי בסיפור שלי לציין דבר אחד אני שיך למגזר הדתי והמורים יטפלו אם אני יתלונן מקסימום יצעקו עלהם וזהו ואלי החברים יצחקו יותר ולגבי ההורים שלי הם חושבים שאני מקובל ואם אני יספר לאימא שלי חוץ מהרגשה רעה שהיא יודעת שאין כמעט משהו שלא צוחק עלי לא יהיה כלום ועכשיו הם גם כותבים על הריצפה בתחנת האוטובוס אני יכול לעשות את עצמי מתעלם אבל ההרגשה הרעה וכמעט בכי אני לא יכול להבליג מה לדעתך אני צריך לעשות בתקוה ענקית שלמה

שלום שלמה (רגעים ספורים לפני כניסת השבת), נדמה לי שקשה ליצפות מראש כיצד יגיבו המורים שלך למעשיהם של תלמידים. מחנכים ואנשי דת מכירים היטב את נזקיה של הלבנת פני אדם ברבים, ואין לי ספק שהם לא יסתפקו בנזיפה. ליתר ביטחון תוכל לפנות גם ליועצת ביה"ס או לגורמים אחרים בביה"ס האחראיים על שלומם ורווחתם של התלמידים. גם ההורים שלך, שחושבים שאתה מקובל, אינם יודעים את האמת כי אינך משתף אותם. אני רוצה להאמין שההורים יפעלו כדי לסייע לך אם יידעו את הדברים כפי שהם. הניסיון שלך לחסוך מהם עוגמת נפש וצער כרוך במחירים נפשיים גבוהים, וחבל. תפקידם של המבוגרים לשמור ולהגן על הילדים, ולא להפך. אני מעודדת אותך לפנות ולהיעזר, ולעשות סוף לפרשה הזו. אתה, כמובן, מוזמן להמשיך ולכתוב לכאן, ולעדכן בכל התפתחות. שבת שלום ליאת

ליאת שלום קודם נתחיל בזה שיש לנו שם יפה , רציתי לשאול, אני יספר לך את הסיפור ותכתבי לי מה דעתך? הבן שלי בן 8 וחצי הוא ילד מקסים יש לו שתי בני דודות שהן באותו גיל הם הולכים ביחד לחוג אנגלית וככה התחיל הסיפור. אחת מהדודות ישבה ליד הבן שלי בחוג ובאיזה שהוא שלב היא שמה את הרגל שלה על הכסא של הבן שלי הבן שלי ביקש ממנה יפה תורידי בבקשה את הרגל זה מפריע לי והיא לא התיחסה ושוב הוא העיר לה אמרה לו אל תשלוט עלי, אני שונאת אותך ואל תבוא יותר לבית שלי וכמובן שהבן שלי נפגע, והוא סיפר לי ולבעלי אני רוצה להגיד שבדרך כלל הם חברים מאד טובים היחסים נהדרים. ובעלי התקשר לאחותו וסיפר לה את זה ואחותו אמרה לנו שהיא תשמע מה הבת שלה אומרת והיא תחזור אלינו בערב היא התקשרה ואמרה לנו שזה נכון כל מה שהבת שלה אמרה והיא קוראת לבן שלי לטלפון בכדי שהבת שלה תבקש סליחה והבת שלי התנצלה בפני הבן שלי והבן שלי אמר אני סולח לך. והיום גיסתי הולכת לקנות לבנות שלה תחפושות לפורים ורק לאחת היא קונה ולשניה לו בגלל מה שהיה עם הבן שלי זה עונש היא תקנה לה שבוע הבא ואני שואלת אותך כל כך צריך להחמיר עם ילד זה בסדר אני שואלת שהיא קיבלה עונש האם העונש הזה ילמד אותה לקח. אני רוצה להגיד לך לי אין עונשים בבית עם הילדים שלי אני כועסת ומדברת אבל אין עונשים האם עונש מומלץ.ועוד שאלה אישית .כבר סיפרתי לך על הבן שלי שהוא בן 8 וחצי שמתי לב לאחרונה שהוא יותר עונה לי דוגמא - למשל אני אומרת לו דור הגרביים שלך בסלון על הסםה ואני אומרת שוב אז הוא אומר לי אמא שמעתי את לו צריכה להגיד לי אלף פעם ,או למשל כוננתי אותו להכתבה והוא עשה טעטת קטנה בניקוד אז תיקנתי אותו אז הוא אמר לי את לא מבינה לא ביקשתי ממך לתקן אותי תני לי לבד אני מרגישה שהבן שלי יותר התבגר עם זה ריגשית הוא יותר עונה ואני לפעמים המומה מזה כי דור לא היה ככה ואני שואלת האם זה בסדר לא לענות לו אחרי שהוא אומר לי מילים כאלה תודה.

שבת שלום ליאת, אישית, גם אני לא מאד מחבבת עונשים כדרך חינוך, בעיקר לא את העונשים שאינם קשורים ישירות למעשה או את אלה שאינם 'מידתיים'. במקרה של בת הדודה, אני חושבת - כמוך - שאפשר היה להסתפק בהתנצלות שלה, ולא להכביד עליה בעונש נוסף. אבל מה שאולי חשוב יותר, קשור למשהו שבנך מנסה לאותת לך. יתכן שמרוב דאגה ואכפתיות, את מעורבת יתר על המידה בחייו, מגוננת-יתר ומנסה לפתור עבורו קשיים ובעיות שהם לפי כוחו. (יכול להיות שגם הקונפליקט בין בני הדודים יכול היה להיפתר ע"י שניהם, ללא התערבות המבוגרים). באופן דומה, דור אומר לך עוד דבר חשוב: כשאת אומרת לו משהו "אלף פעם" הוא פשוט מפסיק להקשיב. אם הוא השאיר את הגרביים על הספה בסלון, העירי פעם אחת בלבד, ואז, אם הוא לא מסלק אותן משם, גשי אליו, דאגי שיפסיק את מה שהוא עושה באותו רגע וייקח משם את הגרביים. עשי זאת בשקט, ללא כעס, כדי שילמד שאת מתכוונת למה שאת אומרת. במצב כזה, יש סיכוי טוב יותר שהוא יתייחס לדברייך ברצינות. מן התיאור שלך בנך נשמע ילד חביב ונבון, והתשובות שלו (לפחות מכאן) אינן נשמעות מחוצפות. אם, לעומת זאת, את מרגישה שהוא פונה אליך בחוסר כבוד או בחוצפה, הגיבי מיד ("אני לא מרשה לך לדבר אלי ככה!"), ותני לו להבין שהוא 'מפסיד אותך' לזמן מה. מאחלת לכם שבת רגועה ושלווה ליאת

שלום ליאת קוראים לי שלמה ורציתי להייעץ איתך בנושא חברים לאחרונה שמתי לב שכמעט אין חברים אני מתנהג כנראה כמו בת ויש לי קול מתחלף אז זה חצי בת וחצי משהו מעצבן וכל הילדים בכיתה יורדים עלי וקוראים לי הומו ובתחנת אוטובוס יש פח אז הם כתבו שם את שם המשפחה שלי והם אומרים ששם אני גר מה לדעתך אני צריך לעשות בתקוה רבה שלמה

שלום שלמה, אני מניחה (לפי תיאור הקול המתחלף) שאתה נמצא בתקופת ההתבגרות הראשונה. הקול המתחלף וה"מצפצף" משותף לכל המתבגרים כולם, ואין בו כדי להעיד מאומה על נטייתך המינית. הומוסקסואלים יכולים לדבר בקול נשי וגבוה, אך גם בקול בס לתפארת. אני מבינה מדבריך שמצבך החברתי כרגע הוא בכי רע, עד כי יש מי שמרשה לעצמו לפגוע בשמך הטוב, בכבודך וברגשותיך. זהו מצב בלתי נסבל, ויש לטפל בו מידית. לטעמי, עליך לערב מישהו מהמבוגרים שסביבך - מורה, יועצת, מנהת ביה"ס, או ההורים. לפעמים ילדים ומתבגרים מסתייגים מלערב את המבוגרים, מחשש שיואשמו בהלשנה וחוסר אונים. אך החשש הזה הוא הנשק העיקרי של המתעללים, שאינם אלא נערים חלשים המחפשים מישהו חלש מהם כדי להרגיש בעלי ערך. מעבר לפעולה מיידית כזו, אני רוצה להזכירך שהכתיבה על פח האשפה היא השחתת רכוש ציבורי וזיהום סביבתי, ועליך להתייחס אליה ככזו. איש אינו חושב ששם אתה גר, ואני מניחה שמעטים מוצאים את ההתנהגות הזו כמשעשעת. יש דברים שאינם ראויים להתייחסות, ועליך לנסות ולעשות כל מאמץ להבליג ולהתעלות מעל לשטויות. ולבסוף, אם הדבר אפשרי, אני ממליצה על פנייה לדמות טיפולית כלשהי, שתוכל לתמוך בך ולסייע בשיקום הדימוי העצמי והמצב החברתי. זה בהחלט אפשרי. בהצלחה ליאת

שלום רב, יש לי ילדה בת 10 (ילדת סנדוויץ)שמאוד מאוד מאוד בלחץ מרעשים וזה מתבטא גם בבית וגם בבית הספר , כול פעם שיש רעש או המולה ולאו דווקא שזה ריב , הילדה ממש נלחצת ומתחילה להשתיק את כולם ב ש.. ש... (שקט) ואז שמנסים להגיד לה משהו היא מתחילה לאטום את האוזניים ולהשמיע קול מתמשך של מנגינה ומסרבת להקשיב זה ממש מוציא את כולנו מדעתנו, ובכיתה כמעט ואין לה חברים בגלל זה, מה עושים , איך נפטרים מהבעיה , אני חייבת לציין שאנו משפחה מאוד חמה ודואגת, אין בעיות כלשהם ,אין משברים, אנו הורים שנשואים באושר, ולא מחסירים כלום מהילדים, לתשובתך נודה

שלום ענת, חרדה מרעשים יכולה להיות קשורה לרגישות-יתר תחושתית, היוצרת אצל בתך חוויה של 'התקפה' בכל פעם שגירוי שמיעתי חוצה את הסף שלה. בדר"כ רגישות כזו מופיעה מוקדם יותר בילדות, ויהיו לה ביטויים נוספים. אם את מרגישה שמדובר בסיפור ישן, יש טעם לבדוק זאת בצורה מסודרת עם מומחים מתחום הריפוי בעיסוק או הפרעות בתקשורת. אם זה משהו שהופיע לאחרונה, זה נראה מתאים יותר לתחום החרדה, ויש לטפל באמצעים רגשיים-פסיכולוגיים. יהיו הסיבות אשר יהיו, חשוב מאד לסייע באמצעות טיפול ממוקד, שיאפשר לה להתמודד בדרך יעילה עם הקושי, ולא לצבור גרעונות חברתיים מעבר למה שכבר קיים. לכן, כמו תמיד, אבחון הוא קריטי. בעיני, פסיכולוג ילדים קליני או רופא הילדים שלכם יכולים להיות נקודת הפתיחה. בהצלחה ליאת

ביתי בת 3 , ילדה נבונה ופקחית בכל התחומים.השבוע הגננת העירה את תשומת ליבי לבעיה מסוימת של הילדה בגן, היא טוענת שההתפתחות הרגשית של הילדה לא מפותחת. היא טוענת שכאשר היא בחברה והיא רוצה משהו קשה לה להביע את עצמה, היא מתעצבנת ,כועסת , מרביצה או בוכה. לדוגמה הילדים בגן רקדו אחד עם השני והדס (ביתי) רצתה לרקוד עם ילדה שכבר רקדה עם ילד אחר, היא כנראה לא ידעה להסביר את עצמה או לבקש אז היא פשוט עמדה בצד ובכתה, או שהיא רוצה משחק מילד אחר היא פשוט חוטפת. יש לציין שהדיבור שלה ברור ורהוט והיא משחקת ומתמודדת בצורה יפה אחד על אחד עם ילדים או משוחחת עם הגננת ויודעת לבקש דברים שרוצה. בבית כלל לא הבחנתי בבעיה רק התעלמות מצידה לפעמים שקוראים בשמה או מבקשים ממנה משהו (אין לי מושג אם זה קשור אחד לשני) . אני מבינה שהגיל קטן ויש דברים שעוד ישתנו וישתפרו אבל האם יש משהו שביכולתי לאבחן , לעזור , לגלות בכדי לעזור לה להתמודד טוב יותר? תודה מראש וסליחה על האורך

שלום דנה, ראשית, קבלי את התנצלותי על ההמתנה, שהתארכה קצת. מן התיאור שלך קצת קשה לי לנסח השערות על מהות הקושי, שכן הוא כללי מדי וחלקי. קושי בוויסות רגשי יכול להיות תוצאה של בעיה התפתחותית, אך גם של גישה הורית שאינה מעמתת את הילד עם תביעות המציאות. באופן דומה, גם התעלמות מקריאה בשמה יכולה להיות, למשל, חלק מהפרעת קשב, אך גם תוצאה של עמדה הורית לא אסרטיבית מספיק. אני מציעה להתייעץ עם פסיכולוג ילדים או להגיע לצורך הערכה למכון להתפתחות הילד של קופ"ח. בהצלחה ליאת

שלום לירון, כדי לא להפוך את הפורום לבימת פרסום, אין אנו נוהגים להמליץ על מטפלים מעל גבי הפורום. אם תצרפי *בגוף הודעתך* את כתובת המייל שלך, אולי מי מקוראי הפורום יוכל להמליץ לך. בהצלחה ליאת

לילדי בן ה-8 יש בעיות התנהגות. הוא לא מקבל מרות, מפריע בשיעורים, לא מוכן להכין שיעורים, מקלל את אחיו וילדים בביה"ס. מתחילת השנה הוא רוב הזמן מחוץ לכיתה. הוא ילד מאוד חכם ואינטלגנטי. המורה חשבה שיש לו בעיות קשב וריכוז. הלכנו לנוירולוג שאמר שלפי מה שהוא מאבחן יש לילד בעית גבולות ולא קשב וריכוז אבל בכל זאת נשלח למבחן טובה. את המבחן הילד סרב לעשות. הפסיכולוג של ביה"ס המליץ על טיפול בהבעה ויצירה. הוא כבר בטיפול כשלושה חודשים אך לא מורגש שינוי. הוא חורק שיניים בלילה בצורה קשה ביותר. כמו כן יש לו התקפות זלילה. הוא כל הזמן מדבר על אוכל, ורוצה לאכול. הוא לא רגוע. בזמן הכנת שיעורים הוא לא לפעמין לא מצליח להתרכז, הוא עושה קולות, וחולם ומתעסק בדברים אחרים. הילד במצוקה רבה וזאת אנו רואים. אך אף אחד לא באמת הצליח לאבחן אותו ולהגיד מה הבעיה. אולי את יכולה להמליץ על צורת אבחון או טיפול.איך אפשר לעזור לילד?

שלום תמר, בעיית גבולות אינה מוציאה את האפשרות של הפרעת קשב וריכוז. אדרבא, ילד עם הפרעת קשב יכול להיות סוער יותר, ולהקשות על ההורים להציב את הגבולות באופן הולם ותקיף. מאחר ואת מציינת שהילד מקבל כרגע טיפול רגשי, ומאחר והנוירולוג הסב את תשומת הלב לבעיית הגבולות בבית, אני ממליצה לנסות ולהגיע כרגע להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים קליני, שיוכל - בד בבד - להנחות אתכם לגבי ההמשך. בהצלחה ליאת

תודה על התגובה המהירה. שאלות נוספות לי. האם הטיפול הרגשי שהוא מקבל כרגע שזה ריפוי באומנות (יצירה) אמור לעזור לו? כרגע אנחנו לא רואים תוצאות, הוא בטיפול כ-3 חודשים. האם כדאי לשלוח אותו שוב למבחן טובה?כי אם יש לו הפרעת קשב וריכוז אז אולי צריך לטפל בזה. והאם יתכן שיש לו הפרעות אכילה? הוא מחביא אוכל. כל הזמן מדבר וחושב על אוכל. מתגנב למטבח ואוכל כמויות עצומות של שוקולדים ועוגיות.(במידה ויש בבית)

בני בן +8.ילד נבון בעל דמיון מפותח מאוד. לאחרונה התגלה קושי בנושא הצרכים. לאחר שאני מעירה לו על ריח רע שיש ממנו הוא "מגלה" שהתחתונים עם סימני קקי.לעיתים ביוזמתו, לאחר שיצא פנצר, הוא נעזר במגבונים ומחליף בגדים. מה עושים? למי פונים? תודה

שלום רב, לפעמים, לאחר עצירות קשה ומכאיבה, ילדים מפתחים פחד ממתן צואה, ומתאפקים ממושכות עד ל"פנצ'ר" הבלתי נמנע. טוב שהוא פיתח מיומנות של טיפול עצמי, מה שמאפשר לו לחוש פחות תלוי באחרים. תוכלי לסייע לו בתזונה עתירת סיבים, ובתמיכה רגשית ועידוד, מבלי לבקר אותו או לכעוס עליו. אם התופעה נמשכת כבר זמן רב, עדיף לפנות להתייעצות עם פסיכולוג ילדים. ועוד משהו חשוב - הגם שהסיכוי לכך קטן, לעיתים תופעה כזו יכולה לשקף בעיה פיזיולוגית (בשרירי הסגור) הדורשת התייחסות רפואית, ולכן חשוב ליידע גם את רופא הילדים. תוכלי לקרוא עוד על התופעה תחת מילת החיפוש "אנקופרזיס". בהצלחה ליאת

שלום ליאת, הרקע לבעיה הוא בודאות לא על חוויה של עצירות. הילד טופל תקופה די קצרה (כ-10 מפגשים)אצל פסיכולוג.התופעה נעלמה לזמן קצר-חודשיים,וחזרה. האם נכון לחזור לטיפול הפסיכולוג או שכדאי לפעול בדרך אחרת? אודה על תשובתך

שלום, בתי בת ה 13 היא ילדה יפיפיה שאינה דואגת לטיפוחה העצמי. זה בא לידי ביטוי באי ציחצוח שיניים בבוקר, לא מסתרקת, לובשת בגדים עם כתמים ואפילו אחרי הרטבה בלילה לא להתרחץ. לרוב הבגדים של יש כבר ריח ספוג של פיפי (עדיין בורח לה בלילות ולפעמים אפילו ביום, אם היא מאד מתרגשת) וממנה אין ריח טוב. היא יוצרת תוך יום רמות בלגן וליכלוך בחדר שלוקח שבוע רק לסדר אותם. אנחנו לא מצליחים לנתב אותה לסדרי ניקיון או לכל סדר ואירגון נורמלי שיעזרו לה להשתלט על דרכי התנהגות. אני מאד דואגת ולא יודעת למי לפנות. ניסינו מספר שיטות טיפול ופסיכולוגים ולא עזר כלום (רק לתקופות קצרות). אנא עיזרי לנו - תודה מראש על תגובתך

שלום נירה, הגם שילדים, ובעיקר בני נוער בתקופת ההתבגרות המוקדמת, נוטים להיות נטולי תודעה היגיינית ובלגניסטים גדולים, נדמה לי שהתיאור שלך חורג במידת מה מהנורמה, ועלול לאותת על בעייה רגשית. ההרטבה בלילה בגיל כזה משקפת מצוקה שמחייבת התייחסות, ובעיני חשוב להמשיך ולהתעקש על טיפול רגשי אצל פסיכולוג המיומן בעבודה עם ילדים ומתבגרים. זכרי שטיפול פסיכולוגי הוא תהליך שאורך זמן, ובאמת לא תמיד אפשר לעזור בזמן קצר. אני מעודדת אתכם לתת לה (ולכם) הזדמנות נוספת, ולהחזיר לה איכות חיים וכלים לשיקום הדימוי העצמי הפגוע שלה. בהצלחה ליאת

שלום ליאת ראשית תודה על התשובה וההתיחסות ,אנחנו ניסינו למצוא פסיכלוג שמתמחה בתחום ולא הצלחנו, אודה לך עם תוכלי לתת לי כיוון. תודה רבה.

שלום, בני בן 3, וחברו הטוב ביותר, שגר בסמיכות אלינו טם בעוד כשבוע עם הוריו לחו"ל לתקופה בלתי מוגבלת. אני צופה שהדבר יהיה קשה מאוד עבורו גם מאחר ושניהם נמצאים באותו הגן ומעדיפים לשחק אחד עם השני מאשר עם אחרים. איך מסבירים לו זאת? ואיך מסייעים לו בהתמודדות טובה? תודה

שלום רב, פרידות ואובדנים הם חלק מחיינו, ומרביתנו - כולל ילדים קטנים - מצויידים ביכולת להתמודד עמם בהצלחה. בגיל שלוש ילדים אכן מתחילים ליצור העדפות חברתיות, אך עדיין לא מדובר בחברות עמוקה ואקסלוסיבית שאין לה תחליף. אין לי ספק שאם בנך הוא ילד בריא וחברותי, הוא יצליח להתגבר על הפרידה ולמצוא לעצמו שותפים חדשים למשחק. עם זאת, אין להקל ראש ברגשות שהפרידה יכולה לעורר אצלו, ורצוי - ככל האפשר - לתת לילדים להיפרד כהלכה, לחשוב על אמצעים טכניים לעיבוד הפרידה ולשמירת קשר (חוברת ציורים וברכות, מזכרות הדדיות קטנות שיכינו זה לזה, שמירה על ערוצי תקשורת דרך המחשב או הטלפון, וכד'). לפעמים, מתוך רצון להפחית מהמצוקה הפוטנציאלית, מבוגרים מנסים להסתיר מילדים אירוע בלתי נעים שמצפה להם. במקרה של פרידה, ולמרות הרגשות הכואבים שהיא יכולה לעורר, נכון להכין את הילדים לכך, ולאפשר להם תהליך פרידה מסודר. שבוע זה בהחלט זמן טוב לפרידה בגיל הזה, ובעיני נכון להציג את הדברים כהווייתם, תוך שאתם - המבוגרים - מביעים ביטחון ביכולתו למצוא חברים חדשים וטובים, כמו גם לשמור על קשר עם החבר שעוזב. קבלו בהבנה כל ביטוי רגשי, כולל עצב, כעס או דאגה. התכוננו - בה במידה - גם לאדישות או התעניינות פרקטית נטולת רגשות. בברכה ליאת

בתי בת 3. היא הולכת לישון בערך בשעה 8:30. עד לפי מספר ימים כשהיתה הולכת לישון, היינו עומדים ליד דלת חדרה עד שנרדמה. בימים האחרונים אנו מנסים לגרום לה להרדם כשאנחנו יושבים בסלון. יש לציין כי היא רואה אותנו כל הזמן מאחר ואנו יושבים בכסא הנמצא בקצה המסדרון. בנוסף אציין כי היא רוצה שבעלי ישב בכסא ולא אני. היא בוכה במשך זמן רב (לפחות כשעה) ואף מקיאה מרוב בכי.אנו משתדלים כל כמה דקות להרגיע אותה וחוזרים לכסא.אנו מרגישים חסרי אונים ועצבניים בשל כך כל לילה. האם יש דרך לגרום לה להתרגל למצב החדש ביתר קלות?

שלום הדר, ילדים בגיל שנתיים-שלוש, ואפילו ילדים גדולים יותר, עלולים להיות תובעניים מאד בשעת ההשכבה לישון, והעובדה ששירי ערש הם חלק מכל התרבויות בעולם מעידה משהו על האוניברסאליות של התופעה. אחד הדברים שנמצאו יעילים למדי, הוא יצירת טקס השכבה קבוע, המסייע לילד לשרוד את המעבר מערות לשינה, המעורר לעיתים פחדים ומצוקות סביב מפלצות, חלומות רעים או הפרידה מההורה. אני ממליצה לך לקרוא את הכתבה שפורסמה לפני מספר חודשים במעריב, בה רוכזו המלצות (גם שלי) בנושא. אם יהיו שאלות נוספות, את מוזמנת... הנה הלינק- ttp://www.nrg.co.il/online/55/ART1/950/734.html ליל מנוחה ליאת

שלום רב, הבן שלי בן 9, ילד אמצע עם אחות בת 12 ואח קטן בן 5. הילד עקשן בצורה חריגה, מסרב כמעט לכל בקשה (שיעורים, מקלחת, ללכת לישון, לקום בבוקר וכו'). כל בקשה ממנו נתקלת בסירוב ובהתבצרות, רק איום בעונש גורם לו לבצע את הנדרש ממנו. כאשר אימו מבקשת ממנו לבצע משהו גם איום בענישה מצידה לא עוזר. אישתי מודאגת מאד וחושבת שצריך ללכת עם הילד ליעוץ. רעיונות ?

שלום אריק, ילד מרדן ומתנגד יכול להפוך את החיים בבית לזירת מאבק בלתי פוסק. עם זאת, כדאי לזכור שתמונה כזו יכולה להעיד לאו דווקא על אישיות בעייתית או מזג סוער של הילד, אלא על קשיים בהתנהלות ההורים מולו. ילד שנדחק ל'נישה' של הילד הרע, לומד שאת עיקר תשומת הלב הוא מרוויח בדרך זו, וכך - לא לגמרי במודע - נוצרים מעגלים הרסניים של הסלמה וייאוש, הן אצל הילד והן אצל ההורים. כדי להיחלץ מהמעגל הזה, נדרשת לעיתים קרובות עזרה מבחוץ, שתאיר את הדפוסים ה'אוטומטיים' המנציחים את המצב הבעייתי, ותציע דרכים חלופיות. באופן כללי אוכל להמליץ על מאמץ להימנע מענישה או איום בעונש, שכן הללו אינם מסייעים ממילא, ויוצרים אצל הילד תחושה של "אין לי כבר מה להפסיד". חשוב לעשות כל מה שאפשר כדי ליזום (אפילו באופן מלאכותי) הזדמנויות לשיתוף פעולה, ולחזק אותו שם. אני מאמינה, במלוא הכנות, כי בנסיבות אותן אתה מתאר, הדרכת הורים מסודרת נחוצה מאד, ועדיפה על פני התייעצות אינטרנטית, שלעולם תהיה חלקית מדי. בהצלחה ליאת

האם יש לך, או למישהו בפורום, המלצה על מטפל שיכול לסייע לנו ?

יש לי שני בנים בני 6 ו-2. לפני כשלושה ימים בעלי עזב את הבית. כרגע אנחנו פרודים ומחכים לגט. כשבועיים לפני שעזב שוחחנו עם הבן הגדול והודענו לו עלההחלטה להתגרש. לגבי הבן הקטן בן השנתיים וארבעה חודשים, יש ביננו חילוקי דיעות, בעלי איננו מוכן לדבר איתו על כך לדעתו הוא לא מבין ואין דרך להסביר לו את הגירושין, אני טוענת שיש למצוא דרך להסביר לו מה קורה, אני מאמינה שאין לזלזל ביכולת ההבנה של ילד באף גיל אלא פשוט להתאים את התכנים ואת אופן הצגתם בהתאם לגילו. הבעיה היא שאין לי שום רעיון מהי הדרך הנכונה והמותאמת לגילו של בני. אשמח מאוד לקבל עצה בנושא. שאלה נוספת, בנוגע להסדרי הראייה, מלבד היומיים שנקבעו מראש בהם בעלי יבלה עם הילדים, הוא מתעקש להגיע כל בוקר לקחתם לבית הספר ולגן וכמעט בכל ערב לפני שהם הולכים לישון. מבחינת היחסים ביננו אנחנו מסתדרים טוב, אין מדובר בפרידה המלווה במאבקים ובחוסר תקשורת. השאלה היא אם זה טוב לילדים, אם זה לא עשוי לבלבל אותם. מאחר וכבר התחלנו את התהליך, אשמח לתשובה מהירה לפני שייעשו טעויות שיהיה קשה לתקן....תודה.

שלום נעמי, אני שותפה לדעתך, וחושבת שיש לנסות ולהתאים הסבר לילד בכל גיל, ומן הסתם אי אפשר יהיה להתחמק מזה, שהרי השאלות יגיעו. כרגע, אפשר להסתפק בתיאור עובדתי ("אבא עבר לגור בבית אחר, אבל הוא ממשיך לאהוב אתכם גם משם. אתה תמשיך לראות אותו הרבה, כאן בבית שלנו, וגם בבית החדש שלו"). סוגיית הסדרי הראייה היא אכן מורכבת, והיא מיועדת בעיקרה להבטיח תחושת רציפות ויציבות אצל הילדים ולמנוע חילוקי דעות בין ההורים. כאשר ההורים הגרושים מסתדרים טוב, אפשר להגמיש את הכללים לטובת כל הצדדים, ולטעמי, כל זמן שהדברים נעשים ברוח טובה ומתוך התחשבות בצרכים של כל הנוגעים בדבר, הנסיבות יכולות להיות מגוונות למדי. כרגע, אם נוכחותו אינה מפריעה לך, זה סידור שיכול לעבוד, ואפילו להקל עליך. בהמשך, אפשר יהיה לעדכן את הנהלים בהתאם לצרכים ולנסיבות המתפתחות, ומתוך התחשבות בילדים. אני מאמינה שדברים הנעשים מתוך שיקול דעת והחלטה משותפת - פוטנציאל הנזק שלהם נמוך. בברכה ליאת

שלום, בתי בת שנה וחודשיים נכנסה לגן בפעם הראשונה. (עד כה הייתה אצל הסבתא). מהיום הראשון היא בוכה מהרגע שאנו מתקרבים לשער של הגן ואח"כ קשה לה להיפרד ממני והיא ממשיכה לבכות לפחות שעה ויותר רצוף. לאחר שהיא נרגעת היא מחייכת ומשחקת אבל כשהיא נהיית עייפה היא לא מסוגלת להירדם שם ואז היא בוכה מאוד ואי אפשר להרגיע אותה. כתוצאה מכך היא לא מסכימה לאכול(גם לא בקבוק) ויוצא מצב שהיא בוכה גם מתוך עיפות וגם מתוך רעב.המלצת הגננת היא לא להשאיר אותה יום מלא כלומר עד חמש אחה"צ כפי שנצטרך בהמשך, אז אנחנו לוקחים אותה הביתה באחת. זהו תחילת השבוע השני שלה בגן. איך אפשר להקל על בתי? איך להרגיע אותה? ומתי מומלץ לקחת אותה הביתה? אגב אנחנו כהורים נכנסים מחייכים לגן ומספרים לה טובות על הגן,אנו שלמים וסומכים על הגננות. בתודה מראש, לילך

שלום לילך, מבחינות רבות, גיל שנה וחודשיים הוא גיל בעייתי לקליטה בגן, כי חרדת הזרים וחרדת הנטישה בעיצומן. עלייך לזכור שגם עבור ילד בגיל ה'נכון', הקליטה הראשונית במסגרת החינוכית אורכת זמן, וגוזלת משאבים נפשיים עצומים. מאחר ותחושת הזמן עדיין אינה בשלה אצל תינוקת בת שנה וחודשיים, וכל שעה נדמית כנצח, אני מסכימה עם הרעיון של יום חלקי, לפחות עד שהיא תרגיש שם 'בבית'. בהצלחה ליאת

שלום ליאת! שמי סיון אמא לשני ילדים מקסימים, הבעיה שלי עם הילד הקטן שלי : הילד בן 2.5 עבר ניתוח שקדים,פוליפים,כפתורים. לאחר בדיקת שמיעה נאמר כי הוא שומע יותר טוב-אבל, הילד אומר רק כמה מילים וגם לא ברורות הבעיה היא שהוא רוצה משהו אני לא מבינה אותו .הילד לוקח לי את היד ומוביל אותי לדבר (שמיתוכו יש המון דברים אז אני צריכה לנחש) הבעיה הזו מתסכלת אותי ובמיוחד אותו. הילד מאוד עצבני בצורה יוצאת צופן, מההגעה מהגן הוא לא מפסיק לבכות,הילד לא שקט.אני כבר מעוייפת איך לי כוח ....הרופא הציעה לי ללכת לקלינאית תקשורת אני לא יודעת אם זה יעזור לי מה עושים???

שלום סיוון, עיכוב שפתי, בין אם הוא נובע מחולי (אף-אוזן-גרון) ובין אם מקורו התפתחותי, נמצא בתחום עיסוקה של קלינאית התקשורת, שיודעת לזהות את הבעיה ולטפל בה נקודתית בדרך יעילה ומיומנת. אני מצטרפת להמלצה של הרופא שלכם, ןמעודדת אותך לא להמתין. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

אני של בן בן26 שילד נורמטיבי . עד לפני חודשיים הוא עבד בחברת הייטק ופוטר. הוא סובל מ התקפי זעמ שמתבטים בכעסת דיבור פוגע. גם לפני פיטורין זה קרה ו עכשון זה יותר. הוא עדיין גר אתנו . אחרי התקף כעס הוא נסגר בחדר ואחרי חצי שעה 15 דקות מבקש סליחה .. אני מסבירה לא שסליחה לא פוטר בעיה אבל דברים חוזרים על עצמם. מה עלי לעשות או איך להתנהעג?

שלום רב, לחיות בכפיפה אחת עם בן בוגר זה אינו דבר קל בכל מקרה, מאחר וההיררכיה המשפחתית ש'עבדה' בהיותו ילד, שוב אינה רלוונטית. עם זאת, ועל אף היותו אדם בוגר, עליכם לעמוד על כך שינהג בכם כבוד, ולו בשל העובדה שהוא ממשיך להיתמך בכם כלכלית. לא ציינת מתי ובאילו נסיבות מתפתח אצלו התקף הזעם, והאם זה מושפע מן הפיטורין. במידה וכך הדבר, מוטב להימנע מחיטוט או ביקורת שעלולים להחריף את תחושת הכישלון והתסכול שלו. את מציינת שגם בעבר הוא התפרץ עליכם, ולכן יש יסוד להניח שמשהו ביכולת שלכם להציב לו גבול השתבש. מאחר ומדובר באדם בוגר, אין טעם רב להציע לכם ללמוד זאת עכשיו (הגם שאף פעם לא מאוחר). בעיני, ריאלי יותר להמתין שימצא עבודה, ולעודד אותו ברגישות ונחישות לצאת מהבית למגורים עצמאיים. יש לקוות שאז הוא יעריך יותר את התנאים הנוחים שהיו לו בבית, ןיכבד אתכם יותר. בברכה ליאת

שאלתי היא לגבי בתי ילדה בת 6 בגן חובה מאוד מפותחת לגילה מבחינה שכלית יודעת קרוא וכתוב בכוחות עצמה מגיל 5 אבל אני רואה שכל הזמן יש לה בעיות חברתיות להבדיל מאחיה הגדולים שאצלם תמיד היה חלק קל תמיד הסתדרו לבד והיו מוקפים בהמון חברים. אצל הקטנה מגיל קטן החלו לצוץ בעיות כבר בגן המשחקים תמיד כאילו התחילה עם ילדים ותמיד דחו אותה ואיך שהוא נוצר ריב ואז שמתי לב שזה קורה גם במסגרת החברתית שלנו כשאנו יוצאים לטייל עם חברים איתה אף פעם לא מסתדרים ועכשיו זה גם קורה יותר ויותר בגן הילדים והילדה מתלוננת שאף אחד לא רוצה לשחק איתה גם בבית שהיא מזמינה חברים היא משתלטת ולפעמים לא נחמדה וכל ההסברים שלנו לא עוזרים גם אני שמה לב שאף אחד לא מזמין אותה רק היא מזמינה. התייעצתי עם הגננת כבר מספר פעמים אף על פי שהיא לא פנתה אליי בנושא אף פעם כי מאוד חששתי לקראת כתה א עשתה לה טבלת התנהגות וטענה אחרי מספר פעמים שאינה צריכה אותה כי החלה לוותר ולהתנהג יותר טוב יש לציין שאני במועקה קשה לראות את הילדה סובלת כך ונמצאת בסיטואציה כזו מבקשת עזרה דחופה כלים ולמי לפנות בתודה מראש

שלום לילי, יכולתם של ילדים להתנהל בעולם החברתי תלויה במאפייני מזג בסיסיים, כמו גם ביכולת נרכשת לעשות את הפשרות הנדרשות במצבים בינאישיים וחברתיים, דהיינו, להתחלק, להמתין בתור, לוותר, להתחשב, לדעת להפסיד, לדעת לשאת אכזבה ותסכול, ועוד. לנו, כהורים, יש יכולת לסייע לילד בהטמעה וחיזוק של הכישורים הללו במסגרת הבית והמשפחה. ילד שלומד לקבל את הכללים בבית, גם כשאינם לרוחו, יסתגל טוב יותר לעולם החברתי, ויישם את נורמות ההתנהגות הרצויות גם כשהוא מחוץ לבית בחברת ילדים או מבוגרים אחרים. לכן, כדי לעזור לבתך למצוא את מקומה בחברת ילדים, יש לבחון בגילוי לב האם וכיצד אתם פועלים מולה במצבי קונפליקט ומשבר. אם את שמה לב שאתם נוטים לוותר לה כדי לחסוך ממנה ומכם את העימות, או מתקשים לפעול מולה בדרך סמכותית ועקבית, יש בכך כדי לאותת על צורך בשינוי. במקרה כזה, אני ממליצה על הדרכת הורים ממוקדת שתסייע לכם לעזור לה. בהצלחה ליאת

הי ליאת לאחייני בן השש יש הורים ואחות. אני קרובה אליהם מאוד,יתר הדודות מרוחקות מאוד. כאשר נשאל בגן על ידי הגננת כמה אנשים יש במשפחתו ענה 5, הגננת ניסתה להעמידו על טעותו אך הוא התעקש והסביר כי גם הדודה(אני) היא מהמשפחה. כאשר התבקש לצייר את משפחתו במסגרת אחרת, צייר גם אותי בתוך המשפחה. מצד אחד, אני מניחה שאפשר להסיק שהילד מרגיש כמה אני קרובה וחלק מהמשפחה, אך מצד שני אני תוהה האם יש עוד משמעויות פחות חיוביות? מה דעתך?

שלום דפי, ילדים יודעים להכיר עד מהרה מיהן דמויות המפתח בחייהם, ולגמול על כך בדרכם. אני מצטרפת למסקנה שלך, ורואה בציור שלו ביטוי לרגשות החמים כלפייך ולעובדה שהוא רואה בך חלק בלתי נפרד מהמשפחה. אם את מרגישה שיש לקשר שלכם היבטים נוספים, פחות חיוביים, הם נוגעים - כך אפשר להניח - להיסטוריית היחסים שלך עם הוריו, ואני חושבת שתוכלי להשיב על כך טוב ממני. במקומך, לא הייתי מחפשת צרות 'בכוח'. נסי ליהנות מהמחווה... בברכה ליאת

שלום לך, אני אמא לילד בן 8 וחצי חודשים. בגלל שאני ובעלי עדיין סטודנטים אנחנו איתו רוב הזמן, הוא מקבל המון חום ואהבה ולא נחסך ממנו מאומה. הוא ילד מאוד אנרגטי ופעיל. התחיל כבר לעמוד בעזרת השענות על חפצים וזוחל חופשי. בשבוע שבועיים האחרונים חל שינוי בהתנהגות, הוא כל הזמן עצבני, בוכה מכל שטות, וממש נודניק, כל דבר שאנחנו עושים לא מספק אותו. הוא עושה בעיות בללכת לישון במשך היום, עושה בעיות בהרדמות בערב, ובאופן כללי ממש לא רגוע. אני חייבת לציין שאין שום בעייה רפואית, בדקנו את כל האופציות. זה משהו התנהגותי מובהק, מה עושים? איך אמורים להגיב שהוא בוכה בכי היסטרי? אני מתביישת להגיד אבל היום ממש התפרצתי עליו מרוב יאוש שבכה בהיסטריה בלי הפסקה, אני ממש לא רוצה להגיע למצב הזה יותר )-: תודה מראש וסליחה על האורך... שלי

שלום שלי, כשמדובר בתינוק בריא בן שמונה וחצי חודשים, שינוי התנהגותי כזה יכול להיות קשור בשינויים בסביבתו, או בחייהן של הדמויות המטפלות בו. בהיותכם סטודנטים, הנמצאים בימים אלה בעיצומה של תקופת הבחינות, אני מציעה לכם לבחון באומץ את רמות העצבנות והמתח שלכם, היכולות להשפיע ללא ספק על התינוק שלכם. כשאנחנו, ההורים, עייפים ומתוחים, איכות הטיפול בילדים יורדת, ואז יש סיכוי טוב יותר לתגובות 'מחאה' ואי שקט אצל התינוק שלנו, שרגיש מאד לשינויים באטמוספירה הכללית בבית. חשוב לזכור שבגיל שמונה חודשים מופיעות לראשונה חרדת הזרים וחרדת הנטישה, והן כשלעצמן יכולות להפוך את התינוק שלנו למתוח ולא שקט. הוא עלול להגיב בבכי מר בכל פעם שאתם מתרחקים ממנו, או עוזבים אותו גם לזמן קצר, אפילו בתוך גבולות הבית. אני ממליצה לגייס את מלא הסבלנות כרגע, ולגלות הבנה והתחשבות מול ההיצמדות הקיצונית שלו אליך ומול התקפי הבכי. היענות מהירה וקשובה כלפיו תרגיע אותו, לפחות עד הפעם הבאה שתתרחקי. זכרי שמדובר בפחד אמיתי ונורמלי, המעיד על התפתחות תקינה ולא על תובענות או פינוק. בהצלחה בכלל, ובבחינות בפרט... ליאת

אנחנו שנינו רופאים בשלב בחינות הגמר, אנחנו לומדים כל יום כמה שעות וחוזרים הבייתה. ברגע שאנחנו איתו בבית אין לימודים ולכן אין לחץ והוא בטוח לא חש בזה. מה שרציתי לדעת זה מה לעשות כשהוא בוכה? לא עוזר לקחת אותו על הידיים, אז איך אני אמורה להגיב? כי לפעמים דווקא שאני ניגשת ומלטפת ומחבקת הוא בוכה יותר

אני לא בטוחה שזה הפורום הנכון. יש לי בעיה שמטרידה את מנוחתי - בעלי כעס על הבת שלי בת ה- 4.5 וזרק אותה על המזרון כתוצאה מכך נשברה לה היד. הוא לא אדם אלים ויכול להיות שזו תאונה. אני רואה שהוא מאוד מתייסר, איך אני אמורה להתיחס? קשה לי מאוד.אני מרגישה אמא רעה שלא הגנתי על הילדה שלי.

שלום רוני, תאונות קורות, ועם זאת, אני סבורה שגם בשעת כעס, אנחנו לא זורקים ילד או מטיחים אותו בצורה כזו. כדי שיד תישבר, יש צורך בעוצמה וכוח גדול, ולכן זה בהחלט נשמע אלים ומדאיג. לא ברור לי מה בדיוק את שואלת, ואני מבינה שאת במצוקה, ובצדק. כמובן שלא יכולת לצפות את המעשה, אך כרגע, כשאת מכירה את העובדות, עליך לעשות הכל כדי שמעשה דומה לא יקרה שוב. אני מציעה לשוחח עם בעלך, ולהעלות בפניו את הצורך בהדרכת הורים, טיפול או סדנה להתמודדות עם כעסים ומצבי לחץ. הגם שכרגע הוא מצטער ומתייסר (וזה סימן מעודד), עליך לזכור שאנשים עם "פתיל קצר" עלולים לאבד את השיפוט בהיותם תחת לחץ או בהתקף זעם, ואפשר ללמדם אסטרטגיות של שליטה. ויפה שעה אחת קודם... בהצלחה ליאת

בתי כרגע בחתיבת ביניים. ילדה נורמטיבית לחלוטין עם חברים וחברות בבית ספר. ציונים בסדר. לפני כחודש שמתי לב שהילדה שלי פעמיים בשבוע אינה מעוניינת ללכת לבית סיפרה. במיוחד בימי רביעי ושישי. לא התייחסתי לזה ברצינות כי זה לא היה נראה לי חריג במיוחד כי לפעמים כול ילד לא רוצה ללכת לבית הספר. לאחר כמה שבועות שמתי לב שהילדה ללא מתב רוח ויותר ויותר ימים מסרבת ללכת לבית הספר מסיבה זו או אחרת. כרגע היא לא הולכת לבית הספר כלל. ובוכה המון. פנינו לבית הספר אני ובעלי והיא אינה משתפת פעולה כלל. היא דיברה עם פסיכולוג מתאם הבית ספר אבל היא אינה משתפת פעולה. אני ובעליע מרגישים כבר חסרי אונים מול המצב כי הילדה בוכה כול הזמן לא הולכת לבית הספר ואנחנו לא יודעים איך לעזור לה. אני חוששת שהיא עברה היתעללות מינית עד כמה שזה נורה לחשוב שהבת שלי עברה משהו כזה אבל זה הפחד הכי גדול שלנו כרגע כמשפחה. אני בעצם מעוניינת לשאול איך אני יכולה לברר מה קרה? ממול איזה גורמים לעבוד? היכול להיות שהיא לא משתפת פעולה עם הגורמים מהבית ספר כי אולי זה היה מישהו מהמסגרת של הבית ספר? אני חסרת אונים ולא יודעת מה לעשות. לאיזו עמותה אני יכולה לפנות? אני אבודת עצות. אנא עזרי לי.

שלום רב, מצבה של בתך אכן נשמע מדאיג, והמצוקה שלה מאד 'בחוץ'. לא ציינת כיצד התרשם ממנה פסיכולוג ביה"ס ומה היו המלצותיו. לא ציינת גם מה נותן לך את כיוון המחשבה הספציפי, לפיו היא עברה התעללות מינית. העובדה שזה הפחד הגדול שלכם אינה מעידה בהכרח על כך שזה המצב. אם יש לך תחושה כזאת, המתבססת על רמזים שהם מעבר לתחושת בטן, חשוב לפעול ללא דיחוי. אני ממליצה לפנות בדחיפות לפסיכולוג קליני, אפשר גם במסגרת מרפאת בריאות הנפש לילדים ונוער (של משרד הבריאות). אם הכיוון של התעללות מינית מוצק, תוכלי להתייעץ ישירות עם אחד ממרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, ולקבל מהם הנחיות לפעולה. הנה האתר- http://www.1202.org.il/ בברכה ליאת

שלום בני בן 11.5 שנים ילד מקובל מאוד וחברותי , בן יחיד עד גיל 10 לפני שנה נולד אח , ילד מצטיין בתחום הלימודים וחברה , משחק כדור רגל ולפני משחקים נגד קבוצה אחרת הילד לאחרונה מתרגש עד כדי חום , ואינו מעוניין ללכת למשחק מחשש לכישלון , כמו כן מאוד משפחתי וחרד לזוגיות טובה ביננו כהורים , אשמח לקבל ייעוץ , במידה וצריך פסיכולוג ארצה שזה לא יהיה רישמי , כלומר איש מקצוע שלא מ יציג את תחום עיסוקו , האם יש לכם רעיון כיצד ? אודה להתייחסות מלאה בפניתי זו

שלום הילה, יש ילדים שמצבי תחרות, ובעיקר הפוטנציאל לתבוסה או כישלון, מכניסים אותם למתח בלתי נסבל. בדר"כ מדובר בילדים עם צורך גדול להצטיין ולהישאר בשליטה. טיפול פסיכולוגי המלווה בהדרכת הורים בהחלט יכול לסייע. אני מתקשה להעלות על דעתי טיפול פסיכולוגי "לא רשמי", ומבינה שאולי גם אצלך קיים החשש מתחושות של אוזלת יד ו"כישלון". אולי ייקל עליך לדעת שלטיפול פסיכולוגי מגיעים ילדים בריאים ונורמליים, הנקלעים למצוקה רגשית, והמטרה היא לסייע להם להתגבר ולחזק את מעגלי התמיכה מבית. לכן, אין כל סיבה להעמיד פנים או להסתיר את העובדה שמגיעים לפסיכולוג. אם אתם תוכלו להתייחס לכך בטבעיות ובשלווה, ילדכם יוכל לקבל זאת ברוח דומה. בברכה ליאת

שלום רב, חברה טובה שלי לקחה הבוקר את החתולה שלה לביצוע עיקור. במהלך ההרדמה הפסיק ליבה של החתולה לפעום והיא נפטרה. כיצד מספרים לילד בן 7 כי החתול אליו היה כל כך קשור נפטר. בתודה מראש, גלי

שלום גלי, מותה של חיית מחמד אהובה הוא דבר עצוב מאד, אך הוא חלק מהחיים. ילד בן 7 יכול לשמוע את הדברים כהווייתם, תוך ציון העובדה המצערת שמותו של החתול היה מפתיע וטרם זמנו. במידה ולווטרינר יש הסבר הגיוני כלשהו לאירוע, כדאי לשתף בכך את הילד, ולהדגיש שדברים כאלה קורים לפעמים. יש לאפשר לילד לשאול שאלות, ולהשתדל להשיב עליהם באופן אמיתי ומכבד. ניסיונות להסתיר את האמת או לייפות אותה, עלולים ליצור חרדה גדולה יותר, ותחושה שמשהו איום ונורא קרה מחוץ לתודעתו. האמת, במקרה כזה, היא ההסבר הטוב והנכון, גם אם יש לה מחיר רגשי זמני. אפשר לעודד את הילד לביטויים רגשיים, כמו בכי, צער, וגעגועים לחיה האהובה. רצוי לא לדבר בשלב זה על תחליף לחתול המת, ולאפשר לילד להתגבר בקצב שלו על האובדן. בברכה ליאת

שלום לך אנו מבינים שהכי טוב זה שלכול אחד תהיה מודעות עצמית גבוה..ועל ידי כך נצא מהדימוי העצמי הנמוך ... מאידך כשסיפרתי שאני עם דימוי עצמי נמוך למטפלת שהייתה לי בהדסה היא אמרה שיש לי מודעות עצמית גבוה,ולכן אני רגיש לאנשים ...אז אם אני עם מודעות עצמית גבוה כדבריה,אז צריך שיהיה לי דימוי עצמי גבוה,וברור לכול שיש לי דימוי עצמי נמוך מאד אני קצת מבולבל בנושא

שלום ישראל, מודעות עצמית ודימוי עצמי הם שני דברים שונים, והקשר ביניהם אינו חד משמעי. מודעות עצמית (במילים פשוטות) היא היכולת להתבונן על עצמנו מתוך שימת לב למחשבות, לרגשות ולפעולות שלנו, תוך זיהוי של המטרות והיעדים אליהם אנו חותרים. דימוי עצמי מתייחס לשאלה - מה אני חושב או מרגיש ביחס לאדם שאני. אדם יכול להיות מודע לעצמו, ועם זאת לא לאהוב את מה שהוא רואה ומוצא בעצמו. היכולת לעשות שינוי באופן בו אנחנו תופסים את עצמנו (ולשפר את הדימוי העצמי) קשורה, בין השאר, ביכולת להקשיב לעצמנו, לרגשותינו, למחשבותינו ולפעולותינו מתוך עמדה לא שיפוטית. זה בהחלט לא פשוט לאנשים שהתרגלו לחשוב על עצמם במונחים שליליים או בחוסר כבוד. מה אתה אומר? ליאת

ליאת את תמיד מדהימה ... מה אני אומר... לשיטתך,אני עם מודעות עצמית גבוה,אבל לא אוהב את מה שאני רואה בעצמי ,לכן למרות המודעות העצמית הגבוה שלי אני אסבול אז אם ככה מה ההבדל בין לאחד שאין לו מודעות עצמית ,לאחד שיש לו מודעות גבוה....שניהם לא בסדר

שלום, יש לי בן מקסים בן 3 - חייכן, חברותי בד"כ ואנרגטי. הבעייה היא שאני מרגשיה שכל מה שדורש ממנו מאמץ - מתייאש ואינו מתאמץ. לדוגמא, כאשר אני שואלת אותו מה עשה היום בגן, עונה לי שאינו יודע, אינו זוכר ובהמשך לתגובתי אומר שלא רוצה לענות. כמו כן, כשקוראים סיפור והוא נשאל שאלה קטנה על הסיפור שמכיר היטב, עונה שאינו יודע, וכך גם בהרבה דברים - התחושה היא שאינו רוצה להתאמץ (מעדיף לשבת מול ה-T.V, ולכן הוא מוגבל בצפייה בה). איני אם שדורשת ממנו או לוחצת עליו, אך אני רוצה להתחבר אליו ולשוחח כפי שאני רואה אמהות אחרות שעושות ומסייעות בעת הצורך. איך מעודדים שיחה איתו, איך מעודדים אותו למאמץ ומחשבה בלי ללחוץ, והאם יש כאן בעייה מהותית? תודה רבה, מיטל

שלום מיטל, כמובן שלא אוכל לאבחן ממרחק האם יש כאן בעיה התפתחותית או אחרת, או שאין בעיה כלל. על כל פנים, ילדים בני שלוש מתאפיינים בחשיבה קונקרטית, ולכן הם עלולים להיות מאד לקוניים בדיבורם, בעיקר כאשר הם נשאלים שאלות סגורות או מופשטות מדי. כדי לעודד שיחה, נסי לשאול שאלות פשוטות, אך פתוחות. למשל, אל תשאלי "איך היה בגן?" כי זאת שאלה רחבה וגדולה, עליה ילדים נוטים לענות במילה אחת ("כיף" או "לא כיף"). במקום זאת, נסי לברר עם מי שיחק היום? איזו פינה בגן הוא הכי אוהב ולמה? מה הוא אוהב לעשות בחצר? באיזה חומרים עבד היום בפינת היצירה? האם מישהו בכה היום בגן? האם אתה זוכר מה קרה לו? בדר"כ שאלות המביעות התעניינות אמיתית מתקבלות כך גם ע"י הילד, שאינו מרגיש ב"בוחן פתע". גם כאשר את מספרת לו סיפור, נסי להשאיר זאת ברמה החווייתית, מבלי לבחון מה וכמה הוא הבין. סיפור היא פעילות משותפת חווייתית ומהנה של הורה וילד. ברגע שזה הופך למטלה, הילדים נרתעים, ומסרבים לשתף פעולה. אם את חוששת שלבנך יש בעיה כלשהי, נסי להתייעץ על כך עם הגננת, ולראות אם היא שותפה לדאגתך. במידה וכן, יש מקום לשקול התייעצות עם גורם מקצועי. בברכה ליאת

בני בן ה16 לקח את מפתחות הרכב שלי והעביר אותם לשני חבריו שאמרו לו שהם יודעים לנהוג למרות שאין להם רשיון נהיגה. במהלך הנסיעה קרתה תאונה ל"שמחתי" רק ברכוש- שתי מכוניות טוטלוסט. המקרה הועבר למחלקת תעבורה ובני בזמן התאונה לפי דבריו נבהל מאוד וחבריו אמרו לו שעליו לשאת באחריות מיכוון שהוא בעל הרכב ולא להלשין עליהם.בני עשה כפי שביקשו ממנו . לאחר שיחה עימו הוא נפתח וסיפר את אמיתות המקרה. שאלתי היא האם יש צורך לערב גורם מטפל? הן בשל חומרת המעשים והן בשל זה שהושפע ברמה כזו מחבריו!אשמח באם תענו לי

שלום שירלי, מדובר במעשה חמור מאד, שיכול היה לעלות במחירים גבוהים ביותר, ויופי שזה נגמר רק בנזק לרכוש. עם זאת, יש כאן בעיה בשיפוט, ובעיקר חצייה בוטה של גבול בהקשר המשפחתי. למרבה הצער, מעשים כאלה חוזרים ונשנים, וכנראה שאנחנו יודעים עליהם רק כשמתרחשות תאונות מהסוג הזה. ובכל זאת, הייתי רוצה להאמין שלא מדובר בנורמה התנהגותית רווחת, אלא במקרים חריגים, ולכן - לפחות בעיני - יש טעם לנסות את הכיוון הפסיכולוגי, ולו כדי לאפשר לבנך לבחון מקרוב את המניעים להתנהגותו, ולעבד את האירוע, שללא ספק היה מפחיד מאד עבורו. בואי נתפלל שהוא למד את השיעור שלו, למרות שכר הלימוד הגבוה... בברכה ליאת

בני בן יחיד בשלב זה, שלא מקבל כל מה שרוצה בבית. הכל במסגרת למה שנראה לנו. בגיל צעיר היה לפעמים מותקף ע"י ילדים תוקפניים בגן, עד שהפכנו את החינוך והרשנו לו להחזיר כפי שהותקף. היום הוא משתמש ביכולתו הפיזית ובכישוריו בקרטה, כדי להתמודד עם קשייםם בגן. פעם זה היה יותר בכי, היום זה משולב. יש לו פרצופים זועמים כאשר משהו לא מוצא חן בעיניו והוא ישר מרים ידיים. היום קיבלתי טלפון מהגננת שאומרת שבתקופה האחרונה הוא נתקל בכוונה בילדים, לא מתמודד עם הצקות של ילדים אחרים אליו, עם שמות שמכנים אותו והדרך היחידה שלו היא מכות כאשר לפעמים זה ממש מסוכן. הגננת ממליצה לקחת אותו לפסיכולוג ילדים שיעזור לנו עם כלים להתמודדות עם הסביבה הלא כל נעימה מתוך טענה שאינו יודע להתמודד עם תסכולים או שכנראה לא נתנו לו להתמודד עם תסכולים עד כה. האם זה נכון להתחיל עם פסיכולוג כבר בשלב זה? האם יש עוד דברים שניתן לעשות? איזה טראאומה יכולה להיוצר לילד עם פגישת פסיכולוג בשלב כל כך מוקדם בחייו? תודה מראש

שלום רב, ילד בן חמש וחצי (ובעצם אף אחד) לא אמור להתייחס למפגש עם פסיכולוג כאל מפגש טראומטי. טיפול פסיכולוגי בילדים מתבצע דרך ובאמצעות משחק חופשי בחדר, המשקף את הקשיים ואת דפוסי ההתנהגות האופייניים לו. במקביל, הפסיכולוג מקיים שיחות הדרכה להורים, בהן הוא מנחה אותם כיצד להתייחס ולהגיב להתנהגויות הבעייתיות של הילד, וכיצד לחזק דפוסים רצויים. לאור מה שאת מספרת, נראה שהילד קיבל מכם מסרים מעודדי אלימות, ולכן אני מצטרפת להמלצה לפנות ולהיעזר, כך שתוכלו לסייע לו בשינוי. בהצלחה ליאת

שלום יש לי ילד בן שנתיים וחצי עם עיכוב בהתפתחות השפה. הוא מטופל אצל קלינאית תקשורת ומתקדם מאד מאד בדיבור ושפה. הוא עשה כברת דרך מדהימה בהקשר זה. מה שמטריד אותי זה שהוא לא ממש רוצה לשחק במשחקים בבית. הוא לא מוכן לבנות בלגו, או להרכיב שום דבר וממש לא רוצה לשבת ולשחק. הוא פשוט מעדיף להסתובב ולגעת בקצרה בדברים ובעיקר לראות טלויזיה. מה עושים?

שלום מירית, נדמה לי שאת מצביעה על בעיה רחבה יותר ורלוונטית לילדים רבים, לא רק לבנך. ילדים רבים שהורגלו לקבל את עיקר הגרייה שלהם דרך מסך (וידאו, טלוויזיה, מחשב), מתקשים למצוא עניין בפעילויות רבות אחרות, בעיקר כאלה המצריכות סוג של מאמץ או סיפוק מושהה. העולם האלקטרוני מספק גירויים צבעוניים, קליפיים, מהירים ומתוחכמים, שמשאירים את משחקי הקופסא של פעם הרחק מאחור. עצוב אך מציאותי. אם חשוב לך שבנך יהנה ממשחקים אחרים, עליך לנסות להפחית במכוון שעות של בהייה מול המסך, ולעודד אותו לפעילויות אחרות, מגוונות יותר. תוכלי לעשות זאת, למשל, אם תקחי חלק בפעילות הזו, ותצרי הזדמנות לצוותא משפחתית שאינה מול מסך. קשה, אך אפשרי... בהצלחה ליאת

יש לי זוג תאומים (בן ובת) בני שנתיים ושלושה חודשים. מסיבה רפואית שקרתה בחודש האחרון, אני צריכה לדעת את החום המדויק שלהם פעם ביום. בחודש הזה מדדתי להם את החום בטוסיק במדחום דיגיטלי. רציתי לוודא שאני לא גורמת לילדים שלי שום נזק (נפשי האו אחר) מעצם מדידת החום בטוסיק. רציתי לקנות מדחום לאוזן או אינפרא אדום למצח, אבל אמרו לי שהם לא הכי מדויקים ושצריכים למדוד בנקודה ספציפית, אחרת הם לא עובדים. אודה לתשובה. ויקי

שלום ויקי, במשך דורות מדדו לילדים חום בטוסיק, ונדמה לי שאם היה בכך נזק פסיכולוגי משמעותי, היישוב כולו היה בצרות. זה אמנם לא נעים, אך למיטב הבנתי אם מלווה לכך הסבר, והדבר נעשה באווירה נינוחה ורגועה, אין בכך כל נזק. מאחלת לכם הרבה בריאות ליאת

תקחי מדחום מהיר ותמדדי בבית השחי. תוסיפי חצי מעלה ותעזבי את ישבניהם של ילדיך.

בתי בת שנתיים וחצי, מפותחת הרבה מעל לגילה מבחינת אינטיליגנציה, הבנה, דיבור שוטף ועוד. יש לה קשר מצויין עם בני משפחה ומכרים מבוגרים – מדברת, מספרת משחקת וכו, אך עם בני גילה בגן לא יוצרת קשרים חברתיים. משחקת באותו אזור שהילדים משחקים (פינת בובות, חצר) אך עם עצמה. כשהגננת מנסה לתווך בינה לבין ילד אחר לצורך משחק, היא נענית בחוסר רצון, משחקת איתו מספר דקות וזהו. יש לציין שהיא בת בכורה, ועד לגיל שנתיים היתה אצל מטפלת פרטית – ולכן לא היתה בקשר אינטנסיבי עם בני גילה עד לפני חצי שנה. האם זו התנהגות נורמטיבית לגילה? האם ייתכן חוסר התאמה בין התפתחותה הכללית, לבין התפתחותה החברתית כלפי בני גילה?

שלום חווה, בין גיל שנתיים לשלוש מתקיימת 'קפיצה' איכותית ביכולת לקיים הדדיות חברתית. עד אז, ילדים באמת משחקים זה לצד זה, ולא זה עם זה. התיאור שלך, כשלעצמו, יכול להתאים לילדה בגילה, אלא אם הגננת (שיש לה בסיס טוב להשוואה) רואה חריגות. אם אינך שקטה, פני למכון להתפתחות הילד, או לצוות טיפת חלב, שם יוכלו להרגיעך. בברכה ליאת

הגננת ראתה פער בין היכולת הכללית שלה ליכולות החברתיות שלה. למשל, היא אמרה שהיא אינה רואה חריגה בכך שילד אחר בגן בגילה מתנהג כמוה כיוון שאיננו מדבר בכלל. לגבי בתי, כיוון שהיא מאוד מפותחת בהיבטים האחרים (מדברת, שרה, רוקדת, משחקת עם מבוגרים בסוגי משחק שונים ומגוונים) הגננת חשבה שזה מוזר שדווקא בפן החברתי היא מתקשה. היא השתמשה במונח המרגיע: "נורה אדומה"... האם היא צודקת? באמת יש סיבה לדאגה? למה התכוונת במונח: "הגננת עצמה רואה חריגות"? אודה מאוד אם תוכלי להרחיב קצת.

יש לי ילד בן 6 שבמשך חודשים ידעתי שיש לו פחדים אבל הוא לא רצה לספר, כילדבריו אם הוא מדבר זה גורם שהוא יחשוב על זה . אבל לאט לאט התבררה לי התמונה, והתמונה הבהילה אותי - הוא מדמיין ביום וגם בלילה שהוא לוקח סכין או מזלג ותוקע לו את זה בגרון. שאלתי מתי זה קורה כשאתה שמח, עצוב, כועס. והוא ענה שגם כשהוא שמח. הוא אומר שהוא נאבק עם המוח שלו כל פעם כשזה קורה ומטלטל את ראשו. הוא אומר "אל תדאגי כבר מלא פעמים הצלחתי." שאלתי- מה הצלחת? והוא ענה - לא לעשות את זה.... (להכניס את הסכין לגרון). הוא הוסיף שאבא הביא לו סכין ואמר לו לחתוך ושהוא יודע שאני לא יכולה לעזור לו ולזרוק את כל המזלגות והסכינים בעבר זה היה על אטבים לניירת ..... אותו הדבר וזרקתי את כולם. מה עושים????????? כששאלתי - הוא אמר שלא ראה בעבר דבר כזה בטלויזיה ושזה תמונה שלא יכול להשתחרר ממנה.

שלום רב, לטעמי, הטיפול בפחדים כאלה יהיה טוב ויעיל יותר בעזרת פסיכולוג ילדים מיומן, שיוכל - במקביל - להרגיע גם אתכם. אני מבינה שהתוכן מבהיל אותך, בהיותו פלסטי מאד ואלים, ובכל זאת, מחשבה היא רק מחשבה, וכדאי לזכור זאת (ולהסביר זאת גם לילד). בהצלחה ליאת

בני בן 9 וחצי , היום היתה לי שיחה עם יועצת ביה"ס. בשיחה נאמר לי שבני שיחק עם חבר בחצר ביה"ס ואחד שכב על השני ועשו קולות של סקס. זה כנראה היה כמה פעמיים , לאחר שיחה עם בני הוא אמר לי שזה היה סתם רק משחק. אתמול שוחחתי עם אמא של תלמיד אחר ,והיא אמרה לי שלפני חודש הבן שלי אמר לבן שלה אם הוא רוצה להראות לו את איבר מינו. הילד לא הסכים . אני מבוהלת ולא יודעת מב לעשות אבקש עזרה .

שלום שי, התנהגויות מסוג זה יכולות להיות 'אור אדום', המתריע על האפשרות שבנך נחשף לתכנים לא ראויים, שעוררו גריית יתר או סקרנות. אני מציעה לבדוק את היסטוריית הגלישה שלו במחשב, ולפעול במידת הצורך לחסימת אתרי פורנו. במקביל, יש לפעול מיידית ולהסביר לו שפעילות מינית היא חלק מעולם המבוגרים, והוא אינו רשאי להשתמש או לנצל את גופם של ילדים אחרים גם לא למטרות משחק, אפילו אם זה בהסכמה. ברוב המקרים הסברה 'נחושה' כזו מספיקה, ואם יהיה צורך אפשר להיעזר גם ביועצת. אני מציעה להרגיע את הבהלה שלך, ולפעול עניינית. כמו שזה נראה כרגע מדובר במעשי שטות ולא ב'עבריינות מין'. בשמחות ליאת

מזה מספר שבועות בני בן ה-6 מתעורר כמעט מידי לילה בסביבות השעה 3 בבכי וטוען שיש לו חלומות רעים ושהוא מפחד. כלום לא מרגיע אותו (מים/אור/חיבוק...). הוא יכול לבכות ולהישאר ער עד הבוקר ומפריע לכולם לישון. מה עושים?!

שלום מיטל, ביעותי לילה הם חלק מהחיים הליליים של כל ילד כמעט, בשלב זה או אחר של ילדותו. נוכחותם המנחמת של ההורים מסייעת מאד, ועם זאת, גם בזמן אמת, המסר הוא שצריך לחזור לישון. לפעמים, מתוך רצון טוב וקצת רחמים, כדי להוציא את הילד מהסיוט, הורים מספקים לו גרייה מסיחה, כמו וידאו, טלוויזיה, שיר, סיפור, וכד'. אלה אמנם מרגיעים מהחלום הרע, אך מעוררים את הילד לגמרי ו'מוציאים אותו מהשינה'. לכן, חשוב לנסות להגיע אליו מהר, לסייע לו להירגע, ולהימנע ככל האפשר מלספק לו גירויים נעימים מעבר לנוכחות השקטה שלכם. לפעמים ילדים מגלים שיקיצות הלילה מספקות להם זמן איכות בלתי צפוי עם ההורים, והם יתקשו לוותר על כך בנקל. לכן - הפיתרון הוא להימנע ככל האפשר מלספק (במודע או שלא במודע) תגמולים על הפחד, ולעמוד על כך שיחזור לישון, או לפחות שלא יפריע לכם. בהצלחה, ואשמח לשמוע איך הולך. ליאת

שלום. בתקופה האחרונה התפתח לי חשש שבני בן ה-4 אינו מתפתח בהתאם לגילו זה נובע בעיקר כאשר אני פונה אליו ומבקשת ממנו לעשות דבר מה והוא מיד אומר שהוא לא יודע כמו כן מרבית היום הוא מבלה במחשב וכשאני מכבה אותו הוא הולך לישון הוא לא מוכן להקשיב לכלום הוא כל היום כועס ובוכה. הגננת אומרת שהוא מתנהג טוב מאוד בגן אני כבר מיואשת אנא עזרי לי ואם תוכלי להפנות אותי למישהו שמטפל אודה לך מאוד.

שלום מאיה, אני ממליצה לך לפנות לרופא הילדים שלכם, ולבקש הפנייה למכון להתפתחות הילד. במכון עובד צוות רב מקצועי, שנותן מענה מקיף לכל הקשיים ההתפתחותיים הפוטנציאליים, ואין לי ספק ששם יוכלו להסיר את הספקות שלך, לאתר בצורה טובה כל קושי או עיכוב (אם יש כזה), ולהציע טיפול מתאים. בריאות ליאת

יש לי בעית עצבים קשה במצבים מסוימים כאשר אני מול המחשב ולא מתחלף לי סרגל השפה...אחרי 4 פעמים אני נתקף זעם קשה ונותן אגרופים לשולחן ,ומעיף את המחשב וככה אם אני צריך להכניס חוט במחט,שלא מצליח להכיניס בחור...אני משתולל מזעם וזורק את הכול ....וככה אם מישהו מאחורי יושב ודופק בנעליו על כיסאי...ואני מבקש פעם פעמיים להפסיק ,ואם לא הועיל...אני קם ומכניס לו אגרוף לעומת אלו אם אתחלק על בננה,או מישהו יכה אותי.....יהיה לי כעס פנימי ,אבל לא בעוצמת הזעם שבמקרים שלמעלה (מחט וחוט,מחשב ,תיקתוק בכיסא) אני לוקח ליתיום,ואני עם הפרעת אישיות גבולית,וקשב וריכוז מה זה הזעם הזה, מאיפה זה בא,ולמה הליתיום לא עוזר כאן

שלום ישראל, שתי האבחנות שציינת (הפרעת אישיות גבולית והפרעת קשב וריכוז) מתאפיינות במרכיבים של אימפולסיביות וקושי בוויסות רגשי. במצבים כאלה סף הגירוי נמוך יחסית ("פתיל קצר"), עוצמת התגובה הרגשית גבוהה יחסית, והחזרה לנקודת האפס איטית יותר. יש גישות טיפוליות המתמקדות במיומנויות של שליטה בכעסים, וכאלה המדגישות אסטרטגיות של וויסות רגשי ועמידות במצבי לחץ. טיפול תרופתי יכול לעזור גם הוא, אך מי שיוכל לסייע לך בנושא הוא פסיכיאטר. ליתיום משמש בדר"כ כמייצב מצב-רוח, ואם הוא לא עוזר לך, עליך לחזור לפסיכיאטר המטפל ולחשוב יחד איתו על תחליפים אחרים הקיימים בשוק. בהצלחה ליאת

תשובתך הניחה את דעתי הטרופה והמבולבלת... ולכן אני מודה לך ...כמו תמיד את מדהימה

באופן משמעותי. הילד היה עם ילדים הגדולים ממנו בשנה. האם זה גורם לנזק? האם זה הפיך? בזמנו חשבתי שזה בסדר. כיום נראה לי שזו היתה טעות שתרמה לחוסר ביטחון. האם המחקרים מדברים על השפעות כאלה לטווח ארוך?

שלום רווית, כיתות גן או בי"ס רב-גיליות הן לא תופעה נדירה כל כך, והן מתבססות על ההנחה שילדים בכל הגילים יכולים להיות נשכרים מנוכחות של ילדים צעירים ובוגרים יותר מהם. לשהות ממושכת עם ילדים בוגרים יותר יכולות להיות השלכות לכאן או לכאן, ולא תמיד נוכל להסיק בביטחון מסקנות תקפות וסיבתיות. חוסר ביטחון יכול להיות תוצאה של נסיבות מגוונות, ולא תמיד נוכל להתחקות אחריהן. איני מכירה מחקרים ספציפיים בתחום, אך תוכלי לנסות לקרוא קצת על הגן הרב-גילי, יתרונותיו וחסרונותיו. בעיני, אין טעם להתייסר על החלטות עבר שנעשו תוך מחשבה, גם אם התבררו כטעות. מוטב להתמקד בזיהוי הקושי האקטואלי, ובניסיון לתת לו מענה הולם כמיטב יכולתנו. בהצלחה ליאת

שלום בני כמעט בן 3 שנים. קרובת משפחה בת 5 משחקת ותמיד משתלטת עליו. נותנת לו הוראות מה כן ומה לא לעשות . נתפסה כאשר הפשילה לו מכנסיים , הורידה חיתול ולדבריו נגעה לו באיבר המין. האם זה נורמלי לילדה? האם יש לה הפרעה? מה יכולות להיות הסיבות להתנהגות כזו מצד הילדה? איך מסבירים לילד ומה אומרים לו? בתודה מראש.

שלום איילת, הסקרנות סביב איברי המין (בעיקר אלה של בני המין השני) היא טבעית מאד ונפוצה, וכשלעצמה אינה מעידה על הפרעה כלשהי. עם זאת, ובעיקר על רקע הרגישות הרבה שלנו לכל סממן של הטרדה מינית, אין להתיר חשיפה ונגיעה באיברי הגוף המוצנעים של ילדים אחרים. יש להסביר זאת בשפה פשוטה וברורה לשני הילדים, ולהדגיש בפניהם שאסור לגעת באחרים ובה במידה אסור להתיר לאחרים לגעת בהם. מאחר ומדובר בשני ילדים צעירים, אפשר להשגיח מעט יותר לזמן מה, ולא לאפשר משחקים מאחורי דלתות סגורות. בברכה ליאת

הבת שלי סובלת מטריכוטילומניה היא התחילה טיפול פסיכולוגי בנושא תלישת ריסים בנובמבר. וחוצמזה אני נותנת לה מאז תוסף מזון שניתן כניסוי לסובלים מטריכוטילומניה בניסוי ראשוני שקראתי עליו באינטרנט. התוסף הוא NAC (N acetyl L- cysteim התוצאה שאכן הריסים גדלים והיא כמעט שלא תולשת אותם.. אבל מאוד לא רוצה ללכת לפסיכולוגית ... זה ממש סוג של קרב.. מה לדעתך עלי לעשות בנושא? כבר אמרתי לפסיכולוגית שהיא לא רוצה להגיע.... תודה על העיצה להת' טלי

שלום טלי, מאחר שבתך נמצאת בטיפול, אני סבורה שהכתובת להתייעצות היא המטפלת שלה, שמכירה את בתך ואת קצב ההתקדמות שלה. לא ציינת מה ענתה לך הפסיכולוגית, וכיצד היא רואה את הדברים. אני חושבת שאפשר לנסח סוג של הסכם, לפיו לטיפול יהיה מועד סיום ידוע מראש, עליו יוחלט בשיתוף עם בתך. כדאי לזכור שטיפול הנעשה כנגד רצונו של המטופל יהיה עפ"י רוב בלתי יעיל. בהצלחה ליאת

שלום . אנו מאוד מודאגים ורוצים להתיעץ לגבי בני בן 14.5. בני ילד חכם אחראי נבון ועד לא מזמן ממושמע. לאחרונה הוא מעט פורץ גבולות מתחצף מעט ומרים קול. לאחרונה בשיחה שהיתה לי איתו הוא סיפר לי שעישן נרגילה משהו הביא הוא ניסה פעם אחת וכנראה לאחר מכן עישן עוד פעמים שלוש. אני מאד מוטרדת כי בני תמיד היה בעיני ילד חזק והייתי נאיבית וחשבתי שלא יגע בזה או אלכוהול וכו. מה אני יכולה לעשות ?? דיברתי איתו הסברתי לו את הסיכונים ניסיתי לדבר איתו על לחץ חברתי עד שהוא השתיק אותי(חופרת..) אני לא יכולה לאסור עליו לצאת או לשן? או אולי כן ? הם יוצאים לפארק לפעמים וכנראה משהו מביא לשם אני דואגת מההמשך אין לי בעיה אם הוא התנסה פעם אחת אך מסתבר שיותר. זקוקה לעזרה אני מאד מבולבלת. תודה

שלום מירב, מאחר וקשה מאד לאסור על ילד מתבגר לצאת עם חברים (זה גם בלתי רצוי), וקשה גם לאסור עליו לעשות דברים שממילא לא נוכל לפקח עליהם, אני חושבת שעדיפה הדרך ההסברתית. כדי שהדברים לא ייעשו בדרך של 'חפירה' עדיף להימנע מתוכחות חוזרות, ולנקוט גישה יצירתית. אפשר לשבת יחד מול אתרים המסבירים את נזקי העישון ולהתחייב מראש להסתפק בכך לזמן מה. אחרי הכל, מדובר כרגע ב'מכת מדינה', ונראה שרוב הנערים חוטאים בכך מפעם לפעם כדי להרגיש גדולים. הישארי מעורבת ככל האפשר, אך השתדלי לעשות זאת בחכמה. אני בעד הסכמים הוגנים, שמתבגרים נוטים לכבד (אני מרשה לך לנסות נרגילה, אך בתנאי שלא תיגע באלכוהול...) למורה של בתי (תודה לך אירנה, את נהדרת) הייתה הברקה גאונית. היא הזהירה את התלמידים מעישון נרגילה במשפט המחץ - "נזקי העשן וה'סוטול' עוברים מהר יחסית, אבל ההרפס שתחטפו זה מזה לא יעבור לכם כל החיים". אצלנו זה עבד. נסי ותהני... ליאת

אהלן ליאת, הצצתי לרגע וראיתי שאת מטפסת במעלה הפניות.. מנצלת את ההזדמנות לאחל ט"ו בשבט שמח יומיים אביביים לכבוד החג זו מתנה נהדרת.. (לא בטוחה למי להגיד תודה) מקוה ששלומך טוב שם, מעבר למסך דרישת שלום ממני, לילך

לילך יקרה, יופי שבאת לבקר בערב החג האהוב עלי. אני אכן מתכננת להגיע מחר אל ענפי השקדיה הפורחת, שנקשרים בתודעתי - מה לעשות - לימים הנעימים בפורום השכן ולדייריו. מנצלת את ההזדמנות לברך את כל קוראי הפורום ואורחיו בחג ירוק ומואר, בפריחה אביבית, וגם בעוד ימים טובים של גשמי ברכה. חג שמח ליאת

אחחחח... הפעלתן לי את הגעגוע... חג שמח לשתיכן, ממני וגם מהשתיל הקטן שלי.

יש לי בעיה עם בני בן הארבע כבר כחצי שנה הוא בחוג התעמלות התפתחותית ליפני כ3 שבועות הוא ראה בחוג תמונה של מד"א (עזרה ראשונה) שיש בה תינוק ומבצעים בו דוגמאות לעזרה ראשונה מאז הוא לא מעוניין להכנס לחוג וטוען שהתינוק מפחיד אותו הוא בוכה ומסרב להכנס בשיעור ה3 המדריך הוריד את התמונה מהקיר ובני עדיין לא מעוניין להכנס מה לעשות???? עזרה???

שלום אודליה, לפני כמה ימים (26.1) כתבתי לליאת מנשה, כמה קומות מתחת, מספר רעיונות 'יצירתיים' המכוונים לשבירת הקשר שנוצר בין אובייקט תמים לבין חרדה גדולה שהתעוררה כלפיו. באופן דומה, גם במקרה של הילד שלך, הייתי מנסה כרגע לנסות לפרק את הפחד באמצעים דומים, כמו ביקור באמבולנס, שיחה ידידותית עם איש צוות מד"א, ואפילו משחק עם בובת תינוק 'פצועה'. כך, למעשה, אנו פועלים לשבירת הקישור המאיים שהוא עשה בין התמונה שעל הקיר לבין פחדי פציעה או מוות הנפוצים מאד בגיל זה. בהצלחה ליאת

תודה רבה על ההענות המהירה אנסה לפתור את בעיית הפחד של בני ע"י הדרכים שהצעת בינתיים קניתי צעצועים של רופא ואנחנו משחקים בבית ומטפלים בבובות של בנותיי עוד שאלה קטנה מה אני עושה בקשר לחוג הוא לא מעוניין ללכת ואני לא רוצה ללמד אותו שעם כל פחד קטן או קושי בחיים אז קמים והולכים מה לעשות?? הוא מסרב בתוקף לחזור להתעמל ואחרי שהסברתי כבר שוב ושוב שהתמונות אינן(אפילו ניסיתי לומר לו שאם הוא ילך 3 פעמים הוא יצבור נקודות ובשיעור השלישי יקבל פרס כל שהוא אני יודעת שאסור לשחד אבל גם זה לא הולך) אז מה אני הוציא אותו מהחוג ממש חבל לי בחצי שנה הזאת חגורת הכתפיים התחזקה פלאים.

שלום רב, בני בן ה-10 חודשים נמצא מגיל 8 חודשים במשפחתון קטן, חמוד ואוהב עם עוד מספר קטן של ילדים הקטנים ממנו (5, 6, 8 חודשים). שאלה ראשונה היא האם הימצאות עם ילדים קטנים יותר תפגע בהתפתחותו. שנית, אני מתלבטת האם בספטמבר, כשיהיה בן שנה וחצי כדאי להעביר אותו לגן עם עוד 20 ילדים? או במילים אחרות האם הימצאות בגן עם עוד מספר רב של ילדים תתרום להתפתחות שלו? אני באופן אישי הייתי מעדיפה להשאירו במסגרת הקטנה, המוכרת והמגוננת. אשמח לשמוע את דעתך בנושא. בברכה, דנה

שלום דנה, תינוקות ופעוטות זקוקים לסביבה בטוחה ומעשירה לצורך התפתחותם, ולטיפול מסור ועקבי, המביא בחשבון את מכלול הצרכים הקוגניטיביים, המוטוריים, הרגשיים והחברתיים שלהם. בשנה הראשונה (וגם השניה) לחייהם, תינוקות אינם זקוקים לחברתם ילדים אחרים, לפחות לא לצורך משחק משותף. הצרכים החברתיים מקבלים מענה מעצם נוכחותן של הדמויות המטפלות. בגיל זה עדיין אין משחק חברתי משותף, והילדים - גם כאשר הם נתונים במסגרת חינוכית משותפת - שוהים ומשחקים זה לצד זה, ולא זה עם זה. לטעמי, בגיל זה אין צורך בקבוצת ילדים גדולה, ועדיף להגביר את הסיכוי לכך שילדך יקבל את מירב תשומת הלב מצד הדמות המטפלת בו. לכן, אני מצדדת במסגרת קטנה ככל האפשר, ואפילו כזו של אחד על אחד (מטפלת...). בברכה ליאת

שלום רב, אנחנו משפחה בת ארבע נפשות, יש לנו בת בת 10 ובן בן 8, בעלי הינו פנסיונר של הצבא מזה כשנתיים ואני לאחר 3 שנים של הפסקת עבודה (לאחר 15 שנות עבודה אינטנסיביות) יצאתי לעבוד שוב ואישי היקר ממלא את מקומי, מקבל את הילדים כל יום, לוקח את הילדים לחוגים וכד'. לפני כחודש וחצי עד חודשיים ניתקלתי בתופעה אצל בתי בת ה-10 כי היא תולשת ריסים וגבות מעיניה, בפעם הראשונה התגובה שלי היתה "היסטרית", כי ממש ניבהלתי מהמראה שהיא יצרה לעצמה, כעסתי עליה מאוד ודרשתי שלא תעשה זאת שוב ניסיתי לדבר איתה אך לשוא, היא לא הסכימה לשתף איתי פעולה בשום אופן, למראת ניסיונותיי החוזרות ונישנות...לאחר מס' שבועות ראיתי כי היא נגעה בגבה השניה וגזרה מהגבות והפעם חשבתי שאולי בדרכי נועם אצליח להגיע אל ליבה של בתי ואכן כך היה, ניסיתי דרך ליטוף חיבוק,הרבה חום ואהבה להגיע אליה ואכן ראיתי כי היא משתפת איתי פעולה, ניסיתילבדוק, ולהבין למה היא עושה זאת לדבריה, זה קרה בטעות, כמו כן הבהירה כי היא צריכה ורוצה את קירבתי אליה יותר בטענה כי אני חסרה לה (אחרי 3 שנים שהייתי עם הילדים באופן כל כך אינטנסיבי , כרגע אני עובדת במישרה מלאה + ואני לא ממש איתם כפי שהיו רוצים ואבא עבורם זה דמות חדשה בבית אחרי כל כך הרבה שנים שלא היה בנימצא).הבטחתי לה שאני יהיה שם בשבילה כל זמן שהיא רק תירצה, וכי אני דואגת לה ואין כל סיבה לפגוע בעצמה ובמראה שלה ואנידורשת שלא תעשה זאת שוב,בשלב זה פעם שלישית לא היתה, אני פונה אליכם ברמת הייעוץ, האם מקרה מסוג זה מוכר לכם? האם יש לכם דרך לייעץ ולכוון אותי במידה ותהיינה התפתחויות נוספות בנושא? כיצד עליי לינהוג עם הילדה?, האם יש מקום לטיפול כזה או אחר? אשמח לקבל כל ייעוץ ו/או הכוונה בנושא על מנת לא להרגיש כי אני מפספסת משהו, או שמא נוהגת לא כשורה עם בתי? תודה מראש על כל התיחסות שהיא לנושא. מירית-אמא מודאגת ואוהבת.

שלום מירית, התופעה שאת מתארת בהחלט מוכרת, ונקראת 'טריכוטילומניה' (תוכלי לחפש בגוגל ולקרוא מעט יותר על כך). הטריכוטילומניה שייכת לקבוצת הפרעות השליטה בדחף, והטיפול בה הוא קוגניטיבי-התנהגותי. מדובר בטיפול קצר וממוקד, שמאמן את הילד לשלוט בדחף למרוט את השיער. תלישת השיער יכולה להתגבר בתגובה למתח, אך נדמה לי שאת לוקחת על עצמך אשמה ואחריות כבדה למשהו שלא תלוי בך. אני ממליצה לך להתייחס אל בתך כרגיל, ובמקביל לחפש עבורה עזרה מקצועית שתסייע לה להתגבר על מריטת השיער. בהצלחה ושבת שלום ליאת

בני בן 5 וחצי בגן חובה. מתחילת השנה קשה לו מאוד לשבת במפגשים וכל הזמן הגננת מתלוננת על זה שברוב המפגש הוא מטייל ומפריע. למרות זאת הוא מבין הכל ויודע לענות על כל מה ששואלת. הוא מאוד חכם אך קשה לו לשבת וזה לא רק במפגשים , ההתנהלות שלו בגן ובבית מאוד מקשה. והוא נמצא הרבה פעמים בעונשים. בשבועיים האחרונים יש הרבה תלונות מהגן והצהרון שהוא מאוד לא רגוע , מפריע לא מקשיב וכו. ברגע שבא הביתה אני שמה אותו בעונש כ-רבע שעה בחדר ומאוד כועסת עליו ועל התנהגותו בגן. מצד שני שמתנהג יפה , מרעיפה עליו שבחים ומתנות(מה שלא קורה הרבה בזמן האחרון) האם אני נוהגת נכון? אני לא רואה ששיטת העונשים כל כך עוזרת כי ההתנהגות חוזרת על עצמה וכבר נמאס לי כל היום לשמוע כמה הוא מפריע ולא מקשיב ומשתולל. אתמול גם גיליתי ששיקר לי ואמר שהיה לו יום ממש טוב וממש המציא סיפורים , ואז גיליתי שהיה בדיוק הפוך ואפילו שלחו אותו למנהלת כי לא הקשיב והפריע. התחלנו טיפול בריפוי בעיסוק לא יודעת עם יעזור...מה עוד אפשר לעשות

שלום לאם המודאגת, מן התיאור שלך עולה 'ניחוח' של ילד הסובל מתנועתיות-יתר (היפראקטיביות) ואולי גם מטווח קשב מוגבל. אם כך הדבר, אין טעם (ואפילו מזיק) להענישו, שכן התנהגותו האימפולסיבית נובעת מקושי ממשי ולא מרצון רע. הוא לא עושה את הדברים בכוונה, והשליטה שלו בכך חלקית, אם בכלל. אני מציעה לפנות להתייעצות עם פסיכולוגית הגן, ולשקול אבחון מסודר, שיאתר את הקשיים ויצביע על כיווני טיפול אפשריים. בהצלחה ליאת

שלום רב, רציתי להתייעת לגבי בני בן ה 4.5. הילד מתוק, מקסים ונהדר, אבל מידי פעם אני קולטת שהוא לוקח/סוחב/גונב דברים מהגן שלו. בד"כ חפצים קטנטנים שהוא חושק בהם, לפעמים של הגן ולפעמים של חבריו. זה התחיל למיטב ידיעתי בתחילת השנה. הוא היה מגיע עם משהו קטן מהגן ואומר שחבר נתן לו במתנה. אחרי כמה מקרים התחלתי לחשוד ופעם אחת שאלתי את החבר שהכחיש ואמר שהוא איבד את אותו חפץ. דיברתי עם הבן שלי ואמרתי שכל מה שנתנו לו במתנה (לא התעמטתי איתו על השקר) צריך להחזיר. הוא לא רצה אבל אמרתי שמתנות מקבלים רק ביום ההולדת. החזרנו הכל לגן בלי לדבר על כך. לפני כמה שבועות קלטתי אותו לוקח משהו מתחת למעיל כשלקחתי אותו מהגן. אמרתי לו שיחזיר את מה ששייך לגן כי אסור לקחת - זה נקרא לגנוב. הוא הכחיש שיש לו משהו ביד ובכה "כי אני לא מאמינה לו". הסתובבתי במטרה לתת לו אפשרות להחזיר את מה שלקח בלי שאני אראה אבל הוא לא החזיר. בסוף הוא איכשהו החזיר תוך בכי גדול והמשיך לבכות מפחות שעה שלמה, שוב על כך ש"לא האמנתי לו". אתמול שוב ראיתי אותו מחביא משהו מתחת למעיל. הוא הלך לתיק שלו וביקש שאפתח אותו. שם משהו בפנים ואז אמר לי: "לא היה לי כלום ביד, סתם עשיתי עם היד. את מאמינה לי אמא? " אמרתי שכן. בתיק מצאתי אח"כ איזה משחק קטנטן מפלסטיק. מה אני עושה ? איך להגיב ? האם לתפוס אותו על שקר ולהוכיח אותו על כך ? האם לערב את הגננת ? מה עושים ? המון תודה.

שלום מיכל, גניבות אצל ילדים קטנים, בפרט כשמדובר בחפצים חסרי ערך חומרי, אינן משקפות נטייה קרימינלית, אלא שליטה מוגבלת בדחפים וקושי להתאפק ולדחות סיפוק. כאשר את מזהה שנמצא בידיו משהו שאינו שייך לו, אני מציעה להימנע מגינוי, ובמקום זאת, להסביר שאסור לנו לקחת דברים שאינם שייכים לנו גם כאשר אנחנו רוצים בהם מאד. הסברים כאלה אינם מספיקים. בעיני חשוב להביא את הילד לכך שיחזיר את מה שלקח, גם אם כרוכה בזה אי נעימות. במקביל - וזו הנקודה החשובה יותר - יש לתת את הדעת לקושי שלו לדחות סיפוקים, ולבחון את דפוס ההתנהלות שלכם מולו, בעיקר במצבים בהם הוא רוצה משהו שאינכם רוצים או יכולים לתת לו. חשוב לאמן ילד בהתמודדות עם אכזבה ותסכול, להכיר בקושי שלו ולתקף אותו מצד אחד, אך לא להיכנע לו, ולחזק את הילד על כל גילוי של התאפקות 'בוגרת'. השאלה אם לערב את הגננת או לא פחות רלוונטית כרגע, אלא אם את רוצה שהיא תהיה 'עוזר מאמן', ותסייע מצידה בעידוד התנהגויות של איפוק ושליטה בדחף. שבת שלום ליאת

בני בן שנתיים ו - 9 חודשים. אח צעיר לאתוימם כמעט בני 7. נגמל מהחיתול לפני כ - 5 חודשים. לפני כחודש, לאחר גמילה מהירה ובלי תקלות מיוחדות, התחיל לעשות קקי בתחתונים (ואם תופסים את זה בזמן הוא ממשיך בשירותים...). אחרי תקופה של כשבועיים בה די התעלמנו מכך (זה קרה גם בגן לא רק איתנו ההורים) זה עבר ולפני כ - 10 ימים זה שוב חזר ונדמה כי אף ביתר שאת. לא היה שום אירוע מיוחד בתקופה האחרונה ואין לי שום מושג מה "עורר" את זה. אשמח לתשובה ואיך לפעול בנידון. תודה, טל

שלום טל, אם נוציא מכלל חשבון בעיה רפואית או פיזיולוגית, בריחה של קקי יכולה להיות לפעמים תוצאה של התאפקות ממושכת (לעיתים מפחד שהתעורר בעקבות עצירות או מתן צואה קשה שהכאיבה), ולפעמים תוצאה של מאבק כוחות סמוי. לפעמים ילד שנגמל מגלה שדרך הקקי שברח הוא זוכה פתאום למגע קרוב ואינטימי עם ההורה (שרוחץ ומנקה אותו כמו פעם). במקרה כזה, הקקי הופך אמצעי למגע גופני קרוב שחסר לילד. אני ממליצה לנסות 'להקשיב' לאפשרויות הללו, ולפעול בהתאם. תוכלי לסייע בתזונה עתירת סיבים כדי למנוע עצירויות. במקביל, להימנע מתשומת לב מיותרת סביב הקקי, תוך שאתם נותנים ממנה בשפע בהקשרים אחרים. אם התופעה נמשכת, פני להתייעצות עם פסיכולוג ילדים. בהצלחה ליאת