מהבמה באירוויזיון לנקודת השפל: ד"ר ראמי חורי על המשבר שעדן אלנה חשפה

\

חרדה שמתחילה כבר יום לפני הופעה יכולה להעיד על מצוקה שמצריכה בירור וטיפול. אילוסטרציה: AI

עדן אלנה זכתה ב"אקס פקטור" וב"כוכב הבא", ייצגה את ישראל באירוויזיון ברוטרדם והעפילה לגמר. אבל בריאיון חשוף לחדשות 12 היא סיפרה שדווקא אחרי שיא ההצלחה החלו התקפי חרדה קשים, שהובילו אותה להפסיק להופיע. בהמשך הגיעו שימוש בקנאביס ובאלכוהול, ירידה במשקל עד 36 קילו ומחשבות אובדניות יומיומיות. כיום, אחרי לימודי מוזיקה וחזרה הדרגתית לבמה, היא מתארת דרך החוצה. ביקשנו מד"ר ראמי חורי, פסיכיאטר, להסביר את התהליכים הנפשיים שעולים מסיפורה, ומה אפשר ללמוד מהם על חרדה, דיכאון והחלמה.

למה המשבר הגיע דווקא אחרי ההצלחה?

עדן סיפרה שהתקשתה עם אנשים שזיהו אותה בקניון עוד לפני האירוויזיון. "הפרט הזה חשוב בעיניי", אומר ד"ר חורי, "כי הוא מזכיר שהיכולת לשיר מול קהל והיכולת לשאת חשיפה ציבורית הן חוויות שונות. אדם יכול לרצות מאוד במה, לאהוב את המוזיקה, ובכל זאת להתקשות כשהוא עצמו נעשה מוקד לתשומת לב גם מחוץ להופעה".

לדבריו, התקופה שסביב הישג גדול יכולה לכלול התרגשות לצד עומס, חוסר שינה וציפיות חדשות. "לפעמים מתגנבת תחושה שמעתה צריך להצדיק שוב ושוב את ההצלחה. גם המעבר מאירוע גדול, עם צוות ולוח זמנים ברור, אל השגרה שאחריו עשוי להיות מורכב". עם זאת, הוא מדגיש: "אלה אפשרויות שכדאי לברר עם אדם במשבר, ולא הסבר שאפשר להצמיד לו מבחוץ".

ד"ר חורי מצביע גם על הקושי להודות בסבל כשכולם משוכנעים שהחיים הסתדרו. "אתה עלול להתחיל לשאול את עצמך איזו זכות יש לך להרגיש רע. לכן הייתי נזהר מהניסיון להסביר לאדם כמה עליו להיות מאושר באמצעות רשימת ההישגים שלו. ההישגים מספרים לנו מה הוא הצליח לעשות; עדיין צריך לשאול איך הוא מרגיש בתוך החיים האלה".

התרגשות או התקף חרדה?

עדן תיארה שאחרי שחזרה לישראל, כבר במהלך היום שלפני כל הופעה הרגישה שאינה מצליחה לנשום, ובאחת ההופעות אף איבדה את ההכרה. "המעבר מהתרגשות שהייתה נעימה למצוקה שמתחילה יום לפני ההופעה ממחיש למה חשוב לשאול גם מה קורה לפני העלייה לבמה", אומר ד"ר חורי.

הוא מסביר כי בהתרגשות רגילה הדופק עשוי לעלות והידיים לרעוד, אבל בדרך כלל עדיין אפשר לפעול. "התקף פאניקה הוא גל חד של פחד עז שמגיע לשיא בתוך דקות, ויכול לכלול תחושת מחנק, דפיקות לב, סחרחורת ופחד למות או לאבד שליטה. חרדה שמתחילה יום קודם אינה בהכרח התקף שנמשך יממה".

לעיתים, לדבריו, מתפתח גם פחד מן ההתקף הבא. "האדם בודק שוב ושוב איך הוא נושם, חושב איך יימלט אם ירגיש רע, ובהמשך מוותר על פעילויות. בשלב הזה כדאי לשאול כמה מקום החרדה תופסת בחייו. סבל משמעותי, הימנעות או פגיעה בתפקוד מצדיקים פנייה לטיפול". הוא מציין שיש טיפולים יעילים, ובהם טיפול קוגניטיבי־התנהגותי, ומוסיף כי התקף בודד, כשלעצמו, אינו אבחנה של הפרעת פאניקה.

ומה לגבי אובדן ההכרה? "כאן חשוב לעצור", אומר ד"ר חורי. "תחושת עילפון בזמן חרדה ואובדן הכרה ממש מחייבים הבחנה. התרגשות יכולה לעורר עילפון אצל אנשים מסוימים, אך אי אפשר לקבוע שזו הסיבה בלי בירור רפואי. יש לשלול, בין השאר, התייבשות, ירידה בלחץ הדם וסיבות לבביות. גם קוצר נשימה או כאב בחזה שהם חדשים או חריגים מחייבים הערכה רפואית".

קנאביס כ"תרופה עצמית"

עדן סיפרה שחשבה שהקנאביס עוזר לה, אך לדבריה הוא רק הגביר את החרדות. "כדי להבין שימוש כ'תרופה עצמית', כדאי להתחיל במה שהאדם מקווה לקבל ממנו", מסביר ד"ר חורי. "מי שלא מצליח להירגע או להירדם עשוי להיאחז גם בהקלה קצרה. לכן חשוב לשאול מה קורה בזמן השימוש, וגם כמה שעות אחריו ובימים שבהם לא משתמשים".

לדבריו, התגובה לקנאביס משתנה מאוד. "THC, המרכיב המשכר העיקרי, עלול להגביר חרדה, לעורר התקף פאניקה או חשדנות, במיוחד במינון גבוה ובמוצרים בעלי ריכוז גבוה. גם הרגישות האישית, תדירות השימוש והמצב הנפשי באותו זמן משפיעים. תחושת רגיעה בשימוש מסוים אינה מבטיחה את אותה תגובה בפעם הבאה, והתדמית של חומר 'טבעי' עלולה לטשטש את הסיכונים האלה".

בשימוש קבוע, הוא מוסיף, עלולה להתפתח תלות, וגם הפסקה יכולה להיות מלווה בחרדה, בעצבנות ובקשיי שינה, עד שקשה להפריד בין המצוקה המקורית לבין השפעת השימוש וההפסקה. "אין בסיס להציג קנאביס כטיפול עצמי בטוח ומבוסס להפרעת חרדה. בשיחה טיפולית כדאי להשאיר מקום לכנות, בלי הטפת מוסר, ולבנות חלופה ממשית למצוקה שהאדם מנסה להרגיע".

כשאלכוהול נכנס לתמונה

בתקופת המשבר נוסף לתמונה גם אלכוהול. "כשאדם אומר שהוא שותה כדי להירגע, לא מספיק לשאול כמה הוא שותה", אומר ד"ר חורי. "חשוב להבין גם מתי: לפני יציאה מהבית? כדי להירדם? ברגעים שבהם קשה לשאת את המחשבות? כך אפשר להבין איזה תפקיד השתייה מקבלת". לדבריו, במצב כזה חשוב לברר יחד את המצוקה ואת השימוש בחומרים, ולא לטפל בכל אחד כאילו השני אינו קיים.

"אלכוהול יכול להפחית מתח לזמן קצר, אבל בהמשך עלול לשבש את השינה, להחמיר מצב רוח ולהגביר חרדה כשהשפעתו חולפת. כשהוא הופך לדרך העיקרית להירגע, עלול להיווצר מעגל שמקשה לפתח דרכי התמודדות אחרות". בדיכאון או כשיש מחשבות אובדניות, מציין ד"ר חורי, הפגיעה בשיקול הדעת והפחתת העכבות מדאיגות במיוחד, משום שהן עלולות להגביר סיכון לפעולה מסוכנת.

ד"ר חורי מזהיר גם מפני שילובים מסוכנים עם תרופות, במיוחד תרופות הרגעה ושינה, ולכן המטפל צריך לקבל תמונה כנה של השתייה כדי לבחור טיפול בטוח. "וחשוב להדגיש: כשיש שתייה כבדה ומתמשכת או תלות, הפסקה חדה ללא ליווי רפואי עלולה להיות מסוכנת, עד כדי פרכוסים ומצב מסכן חיים. גם את הדרך להפסיק צריך לתכנן עם איש מקצוע".

כשהנפש פוגעת בגוף

עדן סיפרה שאיבדה את התיאבון וירדה עד 36 קילו. "לפעמים המשפט 'אין לי כוח לכלום' כולל דברים בסיסיים מאוד: לקנות אוכל, להכין משהו, לשבת לארוחה. כדאי לשאול עליהם במפורש", אומר ד"ר חורי. "אצל עדן, התיאור של אובדן התיאבון מופיע לצד קושי בשינה ובתפקוד. מבחינה טיפולית, כשכמה צרכים בסיסיים נפגעים יחד, צריך לתת מענה גם לגוף ולא להסתפק בשיחה על מצב הרוח".

הוא מסביר כי חרדה יכולה להתבטא בבחילה או בכאבי בטן, ובדיכאון עלולים להיפגע התיאבון והכוח להתארגן סביב אוכל. "כדאי לשים לב לשינוי ביחס לאדם עצמו: בגדים שנעשים רפויים, ארוחות שנעלמות, חולשה, סחרחורת או שתייה מועטה. כשהגוף מקבל פחות ממה שהוא צריך, גם הריכוז והיכולת להתמודד עם מצוקה נפגעים. כך הקושי הגופני והנפשי יכולים להכביד זה על זה".

לדבריו, משקל לבדו אינו מאפשר לאבחן הפרעת אכילה, וצריך להכיר את הגובה, קצב הירידה והמצב הרפואי. "ירידה ניכרת במשקל ואובדן תיאבון מצריכים הערכה רפואית ותזונתית לצד טיפול נפשי, וגם בירור של סיבות גופניות אפשריות. בחולשה קשה, התעלפות, בלבול או חוסר יכולת לשתות נדרשת בדיקה דחופה. במצב של תת־תזונה משמעותית, גם החזרה לאכילה צריכה להיעשות בליווי מתאים".

מחשבות על מוות: מתי מזהים שנדלקת נורה אדומה?

עדן סיפרה שהמחשבות על מוות ליוו אותה כל יום. "הדגש על מחשבות יומיומיות חשוב", אומר ד"ר חורי. "לפעמים הסביבה מחכה לרגע דרמטי כדי להבין שצריך לפעול, בעוד שהמצוקה נמשכת בתוך ימים שנראים דומים זה לזה". אמירות כמו "אני נטל" או "עדיף בלעדיי", ייאוש, הסתגרות חריגה, עלייה בשימוש בחומרים או התנהגות של פרידה מצריכים, לדבריו, התייחסות רצינית. "אבל אין רשימת סימנים שמאפשרת לזהות בוודאות מי נמצא בסיכון, וגם תפקוד חיצוני אינו מבטיח שהאדם בטוח".

איך פונים? "אפשר בפשטות: 'שמתי לב שקשה לך, ואני דואג לך. האם חשבת להתאבד?' שאלה ישירה אינה שותלת את הרעיון בראש. היא יכולה לפתוח שיחה שהאדם חושש להתחיל בעצמו". אחר כך, הוא מוסיף, חשוב להקשיב, בלי להתווכח עם הכאב ובלי להוסיף אשמה באמצעות "תחשוב מה זה יעשה למשפחה שלך".

כשיש מחשבות אובדניות, מסביר ד"ר חורי, עוזרים לפנות בהקדם להערכה מקצועית, ורצוי גם ללוות. "כשיש כוונה לפעול, תוכנית, גישה לאמצעי פגיעה או חשש לסכנה מיידית, לא משאירים את האדם לבד, ככל שאפשר לעשות זאת בבטחה, ופונים מיד למד"א 101 או לחדר מיון. אין להבטיח לשמור זאת בסוד". ער"ן זמינים בטלפון 1201 בכל שעות היממה לתמיכה נפשית, אך בסכנה מיידית זו אינה חלופה לעזרה רפואית דחופה.

לפעמים הרגע הכי זוהר עלול להיות הכי בודד. אילוסטרציה: AI

אשפוז או טיפול בבית?

עדן פנתה עם משפחתה לבית חולים וביקשה להתאשפז, ובסופו של דבר הוחלט על טיפול תרופתי בבית. "משפחה שמגיעה למיון רוצה לדעת, לפני הכול, מה יגן על האדם הלילה ואיך יתחיל לקבל עזרה", אומר ד"ר חורי. "עצם הבקשה להתאשפז היא מידע חשוב בהערכה".

לדבריו, ההחלטה נשענת על חומרת התסמינים, הסיכון לפגיעה עצמית, המצב הגופני, שימוש בחומרים והיכולת לקבל טיפול ותמיכה מחוץ לבית החולים. מבררים גם אם יש כוונה או תוכנית לפגיעה עצמית ואם היו ניסיונות בעבר. "לעיתים נדרש אשפוז, ובמקרים אחרים ניתן להציע טיפול בקהילה ברמת האינטנסיביות המתאימה".

בני המשפחה, הוא מסביר, מביאים איתם מידע מהחיים שבין המפגשים: מה נאמר בבית, האם האדם אוכל וישן, ומה השתנה בהתנהגות. "חשוב שיספרו גם מה הם מסוגלים לעשות בפועל. 'יש משפחה בבית' הוא משפט שצריך לפרט: מי יהיה שם? מתי? האם יש אפשרות להגיע למעקב? אם המשפחה מפחדת שלא תוכל להתמודד, הצוות צריך לדעת זאת. אי אפשר לדרוש ממנה להבטיח שלא יקרה דבר".

בחזרה הביתה, לדבריו, חשוב שתהיה תוכנית ברורה: מי מטפל, מתי הפגישה הבאה ולאן פונים אם יש החמרה, גם בלילה או בסוף השבוע. "מרשם לבדו אינו תוכנית טיפול מלאה. ואם המצב משתנה לרעה, צריך לפנות שוב להערכה ולא להניח שההחלטה הקודמת תקפה בכל מצב".

גם מי שתומך צריך תמיכה

אמה של עדן הפסיקה לעבוד כדי לא להשאיר אותה לבד. "זה ממחיש כמה רחב יכול להיות השינוי בחיי המשפחה", אומר ד"ר חורי. "קל להתרגש מן המסירות, וחשוב גם לשאול מי תומך במי שתומך. לא לכל משפחה יש אפשרות להפסיק לעבוד, וגם אהבה גדולה אינה מבטלת צורך בשינה, במנוחה ובהדרכה".

לדבריו, למשפחה יש תפקיד חשוב ביומיום: ללוות לפגישה, לעזור בקניות, להציע הליכה או פשוט לשבת יחד. "כדאי להשאיר מקום גם לשיחות שאינן סובבות סביב המצב הנפשי. אדם במשבר זקוק לקשר שבו עדיין מכירים את ההומור שלו, את הטעם שלו במוזיקה ואת הדברים שמעניינים אותו". עם זאת, בני משפחה אינם אמורים להיות צוות טיפולי מסביב לשעון, וחשוב לחלק משימות ככל האפשר ולבקש מהצוות המטפל הדרכה וכתובת ברורה לעזרה.

"אם נדרשת השגחה מתמשכת שאי אפשר לקיים בבטחה בבית, צריך לומר זאת ולבחון מחדש את מסגרת הטיפול", הוא מוסיף. "לבן משפחה מותר להגיד 'אני לא מצליח להחזיק את זה לבד'. זו אינפורמציה חיונית לתוכנית הטיפול. תמיכה שנשענת על שחיקה של אדם אחד קשה לקיים לאורך זמן; גם מי שמלווה את ההחלמה זקוק למי שילווה אותו".

בושה, קנאה ותחושת כישלון

עדן תיארה בושה עמוקה כשעבדה בחנות ג'ינסים ולקוחות זיהו אותה, וקנאה כואבת כשראתה אחרים ממשיכים בקריירה. "עבור אדם שמוכר בזכות הצלחה בתחום מסוים, מפגש כזה עלול לעורר את השאלה מה אחרים חושבים על המקום שאליו הגיע", מסביר ד"ר חורי. "לפעמים עצם הצורך להתפרנס הופך בעיניו להוכחה כביכול שנכשל, אף שעבודה בתקופה קשה יכולה לדרוש ממנו מאמץ עצום".

בושה, לדבריו, עלולה לגרום לאדם להסתיר את מצבו ולהתרחק בדיוק כשהוא זקוק לקשר. "קנאה בתקופה כזאת יכולה לבטא געגוע לאפשרויות שהאדם רצה לעצמו, ולא צריך להוסיף עליה גינוי. אמירה כמו 'אל תשווה את עצמך' אינה נותנת מענה לכאב על מה שנעצר או השתנה".

"בטיפול מנסים להבין איך נסיבות חיים הפכו לפסק דין על האדם כולו", הוא אומר. "בונים מחדש מקורות לערך ולשייכות, ובהדרגה חוזרים לפעילויות רצויות". הסביבה יכולה לעזור באמצעות עניין אמיתי באדם, בלי שכל שיחה תהפוך לבירור מתי יחזור להצליח. "כדאי לתת מקום גם למאמץ שאינו נראה מבחוץ: להגיע למשמרת, לפנות לטיפול, להסכים להתחיל ללמוד מחדש. אדם אינו צריך לחזור לבמה כדי שהצעדים האלה יהיו ראויים לכבוד".

"גם מי שמלווה את ההחלמה, זקוק למי שילווה אותו". ד"ר ראמי חורי. צילום: עצמי

הדרך חזרה: עשייה, שגרה וקשרים

נקודת המפנה הגיעה כשעדן חזרה ללמוד מוזיקה ברימון, בכתיבה, בהלחנה ובהפקה, ובהמשך הופיעה בלי חרדה בכלל. "באופן כללי, יש ערך באפשרות לחזור לתחום אהוב גם דרך למידה", אומר ד"ר חורי. "היא מאפשרת להתנסות, לרכוש יכולות ולפגוש אנשים סביב עניין משותף. לא כל צעד צריך להיות חזרה לאותו מקום ובאותה מתכונת שבהם היינו לפני המשבר".

לדבריו, עשייה משמעותית נותנת הזדמנות לפגוש מחדש את הרצונות ואת היכולות, אחרי תקופה שבה חלק גדול מהקשב הוקדש למצוקה, ושגרה של שינה, אכילה ופעילות מוסיפה יציבות. "לפעמים מחכים להרגיש טוב לגמרי כדי לחזור לעשות דברים, אבל חזרה הדרגתית ומותאמת יכולה להיות חלק מהטיפול. כדאי להתחיל מצעד אפשרי ולבחון איך הוא משפיע, בלי להפוך כל ניסיון למבחן של הצלחה או כישלון".

עדן תיארה גם זוגיות שטובה לה. "קשר תומך יכול להקל על הבדידות ולעזור בהתמדה בטיפול, אך בן או בת זוג אינם אחראים לבדם לבריאותו הנפשית של האחר", מסכם ד"ר חורי. "עשייה וקשרים משתלבים בטיפול ואינם מחליפים אותו. אפשר להשתפר מאוד, ובמקביל לשמור על מעקב ולהתאים את הטיפול כשצריך. גם אחרי חזרה מוצלחת, חשוב להשאיר לאדם רשות להתקדם בקצב שלו, בלי להפוך את ההצלחה לציפייה שמעתה תמיד יהיה בסדר".

אם את או אתה, או מישהו קרוב אליכם, נמצאים במצוקה, ער"ן זמינים בטלפון 1201 בכל שעות היממה. בסכנה מיידית יש לפנות למד"א 101 או לחדר המיון הקרוב.

ד"ר ראמי חורי הוא פסיכיאטר מומחה למבוגרים, בוגר הפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה. את התמחותו בפסיכיאטריה השלים בהצטיינות בקריה הרפואית רמב"ם, ולצד הכשרתו הרפואית סיים תוכנית תלת־שנתית בפסיכותרפיה בפקולטה לרפואה בטכניון. לאורך דרכו המקצועית שימש מייסד־שותף ומנהל רפואי של מרפאה ארצית לטלפסיכיאטריה בהסדר עם קופות החולים הגדולות, וכן מנהל רפואי וראש תחום חדשנות בחברת בריאות דיגיטלית. בקליניקה הפרטית הוא מעניק הערכה פסיכיאטרית מקיפה, אבחון ADHD ואוטיזם במבוגרים, טיפול בדיכאון, בחרדה וב־OCD, טיפול בהפרעות שינה וליווי בתקופות של משברי חיים ושחיקה, וכן חוות דעת נוספת. הטיפול ניתן בקליניקה בעוספיה או בווידאו מכל מקום בארץ, בעברית, בערבית ובאנגלית.

*חלק מהתמונות והתכנים המופיעים בכתבה זו הוכנו בעזרת מחוללי בינה מלאכותית. אם זיהיתם תמונה או תוכן כלשהו בו אתם בעלי זכויות יוצרים, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול משימוש בו, באמצעות כתובת המייל[email protected] 

**המידע במאמר זה הינו כללי בלבד ואינו מהווה תחליף לייעוץ רפואי מקצועי