שכחה או התחלה של דמנציה? כך תבדילו בין אלצהיימר, דיכאון ובדידות

 עיקרי הכתבה:

• אל תחכו שהמצב יהיה בלתי הפיך: אם יקיריכם חוששים מהמילה "גריאטר", הסבירו להם שזהו טיפול מונע שנועד לשמור על העצמאות שלהם ולמנוע הגעה לכיסא גלגלים, ולא להיפך.
• בדקו אם זו דמנציה או בכלל דיכאון: לפני שמשלימים עם אבחנה של אלצהיימר, כדאי לבדוק אם מדובר בדיכאון קליני (פסאודו-דמנציה) - מצב הפיך שטיפול נכון בו יכול להחזיר לקשיש את יכולותיו הקוגניטיביות.
• הצילו את המוח דרך האוזניים והחברה: אם בן המשפחה מתבודד או מסרב למכשיר שמיעה, דעו שהניתוק הזה "מרעיב" את המוח ומאיץ דמנציה; גרייה חברתית וצלילים הם הטיפול המונע היעיל ביותר

"הבדידות היא מחלה", צילום: AI

 רובנו  מכירים את הרגע הזה: אנחנו מוצאים את עצמנו עומדים באמצע המטבח, בוהים בדלת הפתוחה של המקרר, ופשוט לא זוכרים בשביל מה הגענו לפה. מה רצינו? באותו רגע בדיוק, בתוך השקט של המטבח, מתעורר הפחד הכי עמוק שלנו - האם זה מתחיל? האם ככה נראית הדעיכה המפורסמת של המוח, בהתבגרותו? 

פרופסור אלי מזרחי, גריאטר בכיר עם קילומטראז' של עשרות שנים וחוש הומור של מי שראה הכל ("חוץ מזה שאני נראה בן 200, הגנטיקה שלי מצוינת"), נמצא כאן כדי להרגיע את הבהלה, אבל גם כדי להעיר אותנו, על ידי פירוק של מה שהוא מכנה "גריאטרופוביה" - אותה רתיעה קולקטיבית שלנו מהעיסוק בזקנה. על הדרך הוא מסביר למה הבדידות היא הרוצח השקט האמיתי של המאה ה-21. ממלכודת הדיכאון שמתחזה לדמנציה ועד לאלסטיות המפתיעה של המוח בגיל 80.

פרופסור מזרחי לא ממש אוהב את המילה "זקנה", ובטח שלא את הדרך שבה אנחנו, כחברה, בוחרים להתייחס אליה. "אנשים בני 80 שומעים שהם צריכים ללכת לגריאטר ונכנסים לחרדה," הוא אומר בטון שמערבב תסכול וחמלה. "הם רואים בעיני רוחם מחלקה סיעודית, כיסא גלגלים וצינורות האכלה. הם לא מבינים שרפואת הגריאטריה נועדה למנוע מהם להגיע לשם. בדיוק כמו שיש רפואת ילדים כי הפיזיולוגיה, הפתולוגיה והקליניקה של ילד שונה מזו של בן 20, כך ממש מאותן סבות ישנה הצדקה לקיומה של רפואה גריאטרית כתחום עצמאי, העומד בפני עצמו ולא חלק למשל מרפואה פנימית. המוח, הכליות והלב של אדם בן 80 לא מתנהגים כמו אלו של צעיר, ומי שמתעלם מזה עושה טעות משמעותית".

פרופ' מזרחי מדבר על "אלמנט בת היענה". כולנו מעדיפים לטמון את הראש בחול, להדחיק, ולחשוב שאם לא נדבר על השכחה של אמא או על הבלבול של סבא, הבעיה פשוט לא קיימת. אבל עבורו, האסטרטגיה הזו היא ההפך הגמור ממה שצריך לעשות.

פרופ' אלי מזרחי, צילום: מהאלבום הפרטי

המחשב שבתוך הראש: למה אנחנו שוכחים?

אחד הנושאים שהכי מעסיקים את המשפחות שמגיעות למרפאה שלו הוא הקו האדום: מתי שכחה היא סתם חלק מהגיל, ומתי היא תחילתו של הסוף? פרופסור מזרחי מציע דימוי פשוט: דמיינו את הראש שלכם כמאגר נתונים ענק, כמו מחשב. "יש מה שנקרא ירידה בזיכרון שקשורה לגיל. זו בעיה בלהיזכר, לא בזיכרון עצמו. המידע נמצא שם, אבל מהירות שליפת הנתונים איטית יותר. זה לוקח כמה שניות, לפעמים כמה דקות, אבל בסוף השם של הרחוב או החבר מהתיכון צץ בראש." הוא צוחק ומספר על "השיטה האשכנזית" לעומת "הספרדית" - אלו שחוזרים לסלון כדי להיזכר למה הלכו למטבח, ואלו שהופכים כוס. בשני המקרים, אנו לוקחים פסק זמן וראה זה פלא, המידע צץ וחוזר.

הבעיה האמיתית מתחילה כשהמידע פשוט לא קיים יותר במאגר. "בדמנציה, לא משנה כמה תתאמץ, המידע נמחק. אדם מתחיל לשכוח מילים, מתקשה בחיבור משפטים, ולבסוף מאבד את היכולת להבין מה אומרים לו. הקו האדום נחצה כשהפגיעה הקוגניטיבית הופכת לפגיעה תפקודית. כשאדם לא יודע איך לנהל את חשבון הבנק שלו, כשהוא שוכח איך להפעיל את המחשב בעסק שניהל עשרות שנים, או כשהוא יוצא מהחדר בלי בגדים - שם אנחנו כבר בסיפור אחר."

המלכודת של הדיכאון

נקודה מרתקת שפרופ' מזרחי מעלה היא הקשר המבלבל בין דיכאון לדמנציה. מתברר שקשישים רבים מאובחנים בטעות כחולי אלצהיימר כשהם סובלים בכלל מדיכאון קליני עמוק. "אנחנו קוראים לזה 'פסאודו-דמנציה'. הדיכאון  עלול לפגוע בריכוז ובזיכרון לטווח קצר בעוצמה רבה,  שזה נראה כמו דמנציה לכל דבר."

לפני שאתם מסכימים לתיוג של "דמנציה", תשאלו את הרופא: "האם זה יכול להיות דיכאון?". טיפול תרופתי נוגד דיכאון עשוי "להעיר" את המוח ולהחזיר לכם את בן המשפחה שחשבתם שאיבדתם.

תרופות: "פחות זה יותר"

כשזה מגיע לטיפול תרופתי בהפרעות התנהגות - אגרסיביות או שוטטות – לפרופ' מזרחי יש ביקורת נוקבת על המערכת. הוא מאמין בגישת ה -"Start low, increase slow". 

פרופ' מזרחי אומר כי: "בגיל המבוגר, הכליות והכבד עובדים 'לאט יותר'. אם פסיכיאטר רגיל ייתן מינון של 200 מ"ג של סרוקוול שהיא תרופה אנטי-פסיכוטית לקשיש, הוא יהפוך אותו ל'זומבי' תוך 48 עד 72 שעות. המטרה שלי היא להרגיע, לא לשתק. אני מתחיל במינונים מזעריים, 12.5 מ"ג ליום, ומעלה את המינון באיטיות כל שלושה ימים. אנחנו לא מעלימים את המחלה, כי היא כרונית, בדיוק כמו סוכרת, אבל אנחנו מנמיכים את הלהבות. אם הוא צועק במשך שעה חמש פעמים ביום וכל השכונה שמעה, המטרה היא שהוא יצעק רק למשך חמש דקות בתוך הבית, פעם ביומיים. זו הקלה עצומה למשפחה."

לגבי שוטטות, הוא מודה ביושר: "תרופות כמעט לא עוזרות כאן. ראיתי פציינטים ששחקו זוגות נעליים מרוב הליכה בלילה. במקרה כזה, הפתרון הוא סביבתי - ליצור מקום בטוח שבו הם יכולים ללכת בלי להיפגע ובלי יכולת לצאת מהבית, לא לנסות לסמם אותם כדי שיישבו בשקט."

אם קרוב משפחתכם מטופל בתרופות פסיכיאטריות ונראה רדום או מנותק מדי, דחפו לבדיקת מינונים. אל תתפשרו על שקט תעשייתי שבא על חשבון איכות החיים והערנות שלו.

האויב השקט: בדידות

הנושא שמדליק אצל פרופסור מזרחי נורה אדומה בוהקת הוא הבדידות. הוא מגדיר אותה כגורם סיכון שווה ערך לעישון או להשמנה קיצונית. "בדידות היא מחלה. היא מעלה את הסיכון למוות מוקדם ב-30%, גורמת ליתר לחץ דם, למחלות לב, והיא מאיצה דמנציה בצורה מטורפת. המוח הוא רקמה אלסטית. בדיוק כמו ששריר מתנוון אם לא הולכים לחדר כושר, המוח מתנוון אם אין לו גרייה חברתית."

הוא מציג דוגמה פשוטה אך מטלטלת: שמיעה. "אנשים שלא מרכיבים מכשיר שמיעה נמצאים בסיכון גבוה יותר לדמנציה. למה? כי הם מבודדים. המוח לא מקבל 'אוכל' בדמות צלילים ושיחות, והוא פשוט מתחיל להתנוון."

מכשיר שמיעה הוא לא עניין של אסתטיקה, הוא הגנה על המוח. אם אתם מרגישים שאתם מתבודדים כי קשה לכם לשמוע ונמאס לכם לשאול "מה" או לא להבין מה מדברים סביבכם - רוצו לאודיולוג. חברה היא לא בונוס, היא התרופה הכי חזקה שיש לכם.

איך לא נשבור את המסורת?

למרות הכל,  פרופ' מזרחי אופטימי. המסר שלו פשוט: הזקנה היא לא גזירת גורל של סבל, אלא שלב בחיים שדורש ניהול חכם.

"אנחנו יכולים לשלוט בהרבה דברים: לאזן את הסוכרת, להוריד לחץ דם, להפסיק לעשן, לעשות פעילות גופנית ולשמור על משקל גוף. המוח מגיב לגרייה. אני בעצמי מרצה ומלמד, כי המוח צריך לעבוד. אל תחכו שהבעיה תהיה בלתי הפיכה. אל תהיו בת יענה." 

השיחה עם פרופ' מזרחי מסתיימת באותה אנרגיה שבה התחילה. הוא לא מוכן לתת לאנשים לוותר על עצמם רק בגלל שהמספר בתעודת הזהות מעיד על שנת הלידה שלהם. "גיל," הוא מסכם בחיוך, "הוא באמת רק מספר. השאלה היא מה אתם עושים כדי שהמספר הזה לא ינהל אתכם. קחו אחריות על הנתונים שלכם (לחץ דם, סוכר, משקל). יישום של פעילות גופנית פשוטה היום הוא ההבדל בין זקנה פעילה לבין דעיכה במיטה בעוד עשור".

פרופ' אלי מזרחי הוא מומחה לגריאטריה ולפסיכוגריאטריה, בעל התמחות-על בהפרעות זיכרון ומחלת האלצהיימר מבית החולים האוניברסיטאי בקליבלנד, ארה"ב, מתמחה באבחון קוגניטיבי ותפקודי, איזון תרופתי ובמתן חוות דעת רפואיות-משפטיות בנושאי כשירות וצוואות.

• המידע במאמר זה הינו כללי בלבד ואינו מהווה תחליף לייעוץ רפואי מקצועי.

** חלק מהתמונות והתכנים המופיעים בכתבה זו הוכנו בעזרת מחוללי בינה מלאכותית. אם זיהיתם תמונה או תוכן כלשהו בו אתם בעלי זכויות יוצרים, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול משימוש בו, באמצעות כתובת המייל mailto:[email protected]