רצח ימנו זלקה: אלימות בני הנוער יוצאת משליטה - איך מונעים את המקרה הבא

עיקרי הכתבה

• אל תסמכו על כך ש"הילד שלכם לא כזה" – במצבי לחץ קבוצתי גם נערים נורמטיביים עלולים לאבד שליטה
• שימו לב לנאמנות עיוורת לחבורה – זה אחד הסימנים המוקדמים להידרדרות
• קבעו גבול ברור בבית – אלימות מבטלת כל צדק. תמיד.

ימנו בנימין זלקה ז"ל: תיעוד מהרשתות החברתיות, לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים

בשנים האחרונות נרשמת עלייה עקבית בעבריינות נוער ובעיקר באלימות. בשנת 2025 בלבד נפתחו יותר מ־2,000 תיקי חקירה נגד קטינים במחוז תל אביב - הנתון הגבוה ביותר בארבע השנים האחרונות. במקביל, מספר המעצרים כמעט הוכפל בתוך שלוש שנים, וגם היקף כתבי האישום נמצא בעלייה.

אבל מעבר למספרים, המציאות בשטח מורכבת ומטרידה יותר. בשבועות האחרונים עלו לכותרות שורת אירועים קשים, בהם פעילות של כנופיות צעירים שפועלות במרחב הציבורי באלימות. בין היתר דווח על כנופיית SSQ, קבוצה של בני מהגרים המעורבת על פי החשד בשורת מקרי שוד ותקיפה, כולל מקרה שבו ילדה בת 12 הותקפה באלימות נוראה. חלק מהאירועים מתועדים ומופצים ברשתות החברתיות, מה שמעצים את תחושת האיום ולעיתים גם מנרמל את האלימות עצמה.

עם זאת, חשוב להדגיש: התופעה אינה מוגבלת לקבוצה או רקע מסוים. הנתונים מראים כי רוב עבירות האלימות בקרב קטינים מבוצעות דווקא על ידי בני נוער ישראלים, ואירועים דומים מתרחשים במגוון אזורים ובקרב אוכלוסיות שונות. כלומר, לא מדובר רק ב"אלימות של מהגרים", אלא בתופעה רחבה הרבה יותר.

רצח ימנו בנימין זלקה בערב יום העצמאות ממחיש את זה בצורה הקשה ביותר. על פי החשד, חבורה של נערים בגילים צעירים מאוד תקפה אותו לאחר שהעיר להם על התנהגותם ליד הפיצריה בה עבד. התיעוד הקשה מצביע על תקיפה ממושכת, שבמהלכה אחד הנערים דוקר אותו בעוד אחרים ממשיכים להכות ואף צופים במתרחש. לאחר מכן חלקם נמלטים מהמקום, ובחקירה עלה כי חלק מהמעורבים פעלו באופן שמזכיר ניסיון להימנע מזיהוי.

המקרים האלה אינם עומדים בפני עצמם. הם מתרחשים על רקע מציאות מורכבת: דור שגדל בין תקופת הקורונה, מלחמות מתמשכות ושגרה של חוסר יציבות; חשיפה בלתי פוסקת לאלימות ברשתות החברתיות; ולעיתים גם הורים מותשים, שמתקשים לזהות בזמן את השינויים בהתנהגות.

במציאות הזו, הגבול בין "שטות של בני נוער" לבין אלימות קשה - בין תוקף לקורבן - הולך ומיטשטש

שוחחנו עם אריה טבעון, פסיכולוג קליני, מטפל משפחתי ומנהל "מכון טבעון", כדי להבין מה עומד מאחורי ההידרדרות המגמתית הזו וכיצד הורים יכולים לזהות סימני אזהרה מוקדמים ולהגיב נכון, לפני שהכל יוצא משליטה.

המקרה של ימנו זלקה: למה ה"היגיון" נעלם ברגע האמת?

המקרה של ימנו זלקה ז"ל הוא דוגמה כואבת למה שאריה טבעון מגדיר כאיבוד שיפוט מוסרי לטובת הקבוצה. זהו לא רק "נוער בסיכון" במובן הקלאסי; זוהי דינמיקה שיכולה לשאוב פנימה גם נערים שנראים נורמטיביים לחלוטין עד לאותו רגע גורלי. בגיל ההתבגרות, הצורך להיות חלק ממשהו, חזק יותר מכל מצפן מוסרי שנבנה לאורך שנים. בסיטואציות חברתיות, הקבוצה הופכת לישות אחת בעלת רצון משלה, שבה הנער מרגיש שהוא חייב להוכיח נאמנות, גבריות ופעילות.

טבעון מתאר מצב שבו המוסר האישי פשוט מושעה: "ישנה תופעת עדר שפתאום אחד מתחיל משהו, וכולם מצטרפים בלי לבדוק בכלל. אני קורא לזה לאבד את השיפוט האישי והמוסרי לטובת הקבוצה. הקבוצה הופכת להיות האגו, ואין יותר שאלה של מה נכון או לא נכון. הם פועלים כמו עדת זאבים שמתנפלת על קורבן - מי יותר גבר, מי יותר נאמן, ומי יותר פעיל באלימות.

זה לא רק ימנו זלקה. רק אתמול הגיע אליי נער נורמטיבי לחלוטין שחבורה התנפלה עליו במועדון. הם שאלו אותו על מישהו שהוא בכלל לא מכיר, וברגע שהוא אמר 'אחי, הכל בסדר', הם פשוט התחילו לבעוט בו ולדרוך עליו כשהוא על הרצפה. עשרה נערים שמתנהגים כמו להקת זאבים מול קורבן שמתחנן על נפשו. שם, בתוך השטף הזה, הערכים של הבית פשוט לא קיימים.

הורים, אל תצאו מנקודת הנחה שהילד שלכם 'יודע להסתדר'. כשהוא נמצא בתוך חבורה מוסתת, הערכים שלימדתם אותו בבית נמצאים בסיכון של "כיבוי" זמני. דברו עם הנער על 'מחיר ההצטרפות'. שאלו אותו: 'מה תעשה אם כולם יתחילו לדחוף מישהו במועדון?'. עזרו לו לייצר תסריט נסיגה מראש, שבו הוא מרגיש שלגיטימי להוריד פרופיל ולהתרחק, גם במחיר פגיעה זמנית ב'מעמד החברתי'."

מה גורם לנער נורמטיבי להפוך לתוקף אכזרי?

אחד הסיפורים המטלטלים שטבעון מספר עוסק בקבוצת תלמידים מצטיינים שיצאה למסע בפולין. בלילה, במלון, הם החליטו לבצע "זובור" אלים בשלושה נערים אחרים שלא הכירו. הם כיסו אותם בשמיכה והפליאו בהם את מכותיהם. כשחזרו לארץ, אחד הנערים אמר בבכי: "אני לא מאמין שזה הייתי אני". התובנה הקלינית כאן היא שברגע האמת, המוח חווה מה שנקרא "גניבה רגשית".

מבחינה נוירולוגית, המסלול ההישרדותי במוח חוטף את השליטה מהחלק הקדמי (הקורטקס הפרה-פרונטלי), שתפקידו לבקר, לחשוב על השלכות ולראות את העתיד. "החלק המפקח פשוט נמצא במצב של 'הולד', יש דילוג על המחשבה. הנער לא רואה בן אדם מולו, הוא לא רואה את הקורבן כמישהו שכואב לו, הוא רואה רק את האנרגיה הקבוצתית שחייבים לפרוק. זו מחשבה כנופייתית שבה מי שלא מצטרף לאלימות נחשב לבוגד או ל'לא גבר'."

טבעון מסביר כי הבנת המנגנון הזה קריטית כדי לא לבוא בטענות "הגיוניות" לנער בזמן שהוא כבר בסערת רגשות או בתוך קונפליקט. למדו את הילד לזהות סימנים פיזיים של "גניבה רגשית": דופק מהיר, נשימה קצרה או תחושת "דם שעולה לראש". הסבירו לו שברגעים כאלו המוח שלו "משקר" לו ומנטרל את היכולת שלו להחליט נכון, ולכן הפעולה היחידה היא פיזית - להתרחק מהמקום.

אריה טבעון, צילום: מהאלבום הפרטי 

אנומיה חברתית: איך המציאות הישראלית של 2026 מתדלקת את הסכינאות?

אנחנו לא פועלים בחלל ריק. אריה טבעון מזכיר את המושג "אנומיה", שטבע הסוציולוג אמיל דורקהיים, המתאר מצב של התפרקות הסדר החברתי והיעדר הסכמה על נורמות. כשהחברה הבוגרת לא נותנת מודל של ויסות אלימות או שמירת גבולות, בני הנוער הם הראשונים לאמץ את הבלבול הזה. הזעם, הכעס והמתח הביטחוני מחלחלים פנימה.

"אנחנו נמצאים בתקופה מאוד לוחמנית", מדגיש אריה טבעון. "האלימות מסביב, הכעס והזעם קשורים להרבה גורמים, מהאויבים שלנו ועד מה שקורה בתוך החברה. כשיש חוסר אמון במערכת המשפט ובמשטרה, כשאנשים נלחמים בכבישים ומפחדים לפתוח חלון, נוצר ואקום ערכי. הנערים רואים סרטונים של אלימות קשה, כמו אלו של 'נערי הגבעות' או אלימות ברשתות, וזה הופך עבורם לנורמטיבי. יש ממש התמכרות למצבים אלימים כדרך להוציא אנרגיה."

הוא מסביר כי הילד שלכם מושפע מהאלימות שהוא רואה בחדשות ובסרטוני הטיקטוק הרבה יותר ממה שהוא מודה. אל תהיו צופים מן הצד; תיווך המציאות הוא התפקיד הכי חשוב שלכם כהורים כרגע. כשאתם רואים יחד מקרה כמו זה של ימנו זלקה, אל תסתפקו ב"איזה נורא". שאלו: "איך לדעתך הריב הזה התחיל? מה היית עושה אם היית שם בצד?". הפכו את הטרגדיה לשיעור בשיקול דעת לפני שהיא הופכת למודל לחיקוי.

איך תזהו שהילד שלכם נשאב לדינמיקה של כנופיה?

לא כל חבורת חברים היא כנופיה, אבל הגבול עלול להיות מטושטש מאוד בעידן הדיגיטלי. טבעון מצביע על הפרדוקס של הפרטיות: הורים מפחדים להתערב בטלפון של הילד בשם ה"פרטיות", בעוד שבפועל, הילד חשוף שם ללחצים ציבוריים וקבוצתיים אדירים. "הפרטיות באינטרנט היא חוסר פרטיות מוחלטת. שם נוצרת המחשבה הכנופייתית - אם אתה לא נאמן לקו של הקבוצה, אתה בחוץ."

סימני אזהרה קונקרטיים כוללים שינוי בשפה (שימוש בביטויים אלימים או מזלזלים), התמכרות לקשר חברתי ספציפי שבו הנאמנות היא מעל הכל, וסימני פחד של הילד "לא להיות בעניינים". "אם הילד חושש לא להיות במדבר מסוים או מרגיש מחויב לעשות מעשה רק כדי להוכיח נאמנות - זו נורה אדומה בוערת. אסור להיות תמימים ואסור לאפשר לתירוץ ה'פרטיות' למנוע מאיתנו לראות מה הילד שלנו כותב ואיזה סרטונים הוא מקבל."

הפרטיות של הילד מסתיימת במקום שבו מתחילה הסכנה לחייו או לחיי אחרים. אתם חייבים להיות מעורבים, לשאול ולהבין את טיב הקשרים שלו. אל תפחדו "לעשות פדיחות". עדיף ילד שכועס עליכם כי "חפרתם" לו, מאשר ילד שנסחף לפעילות פלילית או אלימה כי אף אחד לא עצר את כדור השלג בזמן.

"הסמכות המלאה": הכלל שחייב לעבור בכל בית

במכון טבעון פיתחו את שיטת "הסמכות המלאה", שנועדה להחזיר להורים את המושכות. הבסיס הוא פשוט אך עוצמתי: אלימות היא קו אדום שאין עליו משא ומתן, והיא מבטלת כל "צדק" אחר. "אני אומר להורים - מי שמתנהג באלימות, גם אם הוא היה צודק בוויכוח, הוא כבר לא צודק. הוא הפסיד."

"אנחנו המקור לרפלקציה (התבוננות עצמית) של הילד. לא הטלוויזיה ולא הרשתות. התפקיד שלנו הוא לעשות תיווך משמעויות. אם נער מופעל על ידי יצר נקמה, התפקיד שלנו הוא להיות המבוגר האחראי שמסתכל מלמעלה, מטווח רחוק, ולא להידלק יחד איתו. אם הילד פועל באלימות, הוא פוגע בערכים של עצמו, ואנחנו חייבים לעמוד על כך. בבית שבו יש כלל ברור נגד אלימות - מילולית ופיזית - הסיכוי שהילד ייגרר לאלימות ברחוב יורד משמעותית."

אמצו את הכלל: אלימות = הפסד אוטומטי של הוויכוח. בסיטואציות של קונפליקט, אל תשאלו מיד "מי התחיל", אלא תנו שיקוף לילד: "השתמשת בכוח, ולכן מבחינתי הפסדת את הטיעון שלך". למדו אותו שצדק עושים בדיבור, לא בידיים.

מה עושים אם הילד מאוים או מעורב?

טבעון מדגיש כי אם גיליתם שהילד שלכם סובל מאיומים או נמצא בחברה אלימה, הצעד הראשון הוא שיחה של הזדהות, לא של חקירה משטרתית.

• אל תפגינו פאניקה: פחד של הורים הופך לעיתים קרובות לטענות כלפי הילד ("למה לא סיפרת?"). זה רק יגרום לו להיסגר יותר.
• היו העוגן שלו: ספרו לו על מקרים שבהם אתם הרגשתם מאוימים. זה מוריד את רמת הבושה שלו ומחזק את האמון.
• אל תהססו להתערב: הורים רבים חוששים לפנות לבית הספר או למשטרה "כדי לא לעשות פדיחה". טבעון מדגיש: "בסופו של דבר, הילדים מודים על ההתערבות הזו. הם זקוקים לתחושת המוגנות שהורים משדרים - שהילד שלנו לא יהיה חשוף לסכנה ואנחנו לא נשב בצד."

המקרה של ימנו זלקה ז"ל הוא תמרור אזהרה אדום. אל תמתינו לטרגדיה הבאה כדי לדבר עם הילדים שלכם על הגבול הדק שבין "חברות" ל"עבריינות". האחריות על האוויר שהם נושמים בחוץ, מתחילה בסמכות ובערכים שהם סופגים מכם בבית.

אריה טבעון הוא פסיכולוג קליני, מטפל משפחתי ומנהל "מכון טבעון" באבן יהודה. מפתח שיטת "הסמכות המלאה" ומומחה לטיפול בבני נוער, מניעת אלימות ושיקום קשרים משפחתיים במצבי משבר. הגישה הטיפולית שלו משלבת ראייה הוליסטית של המשפחה עם כלים מעשיים להתמודדות עם אתגרי גיל ההתבגרות במציאות הישראלית.

 תמונה ראשית - ימנו בנימין זלקה ז"ל: תיעוד מהרשתות החברתיות, לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים

**המידע בכתבה הינו כללי ואינו מהווה תחליף לייעוץ רפואי מקצועי.

חלק מהתמונות והתכנים המופיעים בכתבה זו הוכנו בעזרת מחוללי בינה מלאכותית. אם זיהיתם תמונה או תוכן כלשהו בו אתם בעלי זכויות יוצרים, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול משימוש בו, באמצעות כתובת המייל mailto:[email protected]