מטוטלת נפשית: ד"ר אילן רבינוביץ' על המעבר בין זיכרון לעצמאות ואיך צולחים אותו

עיקרי הכתבה:

הקושי במעבר הוא נורמלי: מחנק, בלבול או קושי לשמוח הם תגובה טבעית - לא בעיה

לא חייבים "לעבור מצב" מיד: מותר לנוע בין עצב לשמחה בקצב אישי.

שבועיים של פגיעה בתפקוד והשפעה על חיי היומיום מחייבים פנייה לעזרה.

_____________________________

באמצע חודש אפריל, כשהשמש שוקעת מעל בתי העלמין הצבאיים והדגל מתחיל את דרכו האיטית מעלה - אל ראש התורן, מדינה שלמה עוצרת נשימה. המעבר החד בין יום הזיכרון ליום העצמאות יוצר אצל רבים תחושת בלבול, מחנק ואפילו אשמה על עצם היכולת לשמוח. עבור ד"ר אילן רבינוביץ', פסיכיאטר מומחה ופסיכותרפיסט עם ניסיון של מעל שלושה עשורים, זהו לא רק רגע סמלי וטקס לאומי, אלא אירוע פסיכולוגי מכונן המגדיר את הנפש הישראלית המורכבת. ד"ר רבינוביץ' מסביר כיצד נכון להתמודד עם זה.  

ד"ר רבינוביץ', למה המעבר החד בין יום הזיכרון ליום העצמאות כל כך מטלטל רגשית?

"נער הייתי וגם זקנתי," פותח ד"ר רבינוביץ', "ואני יכול לומר שאין מצוקה גדולה יותר מאשר הורים שקוברים את ילדם. זהו מעשה שהוא נגד הטבע. הורים שולחים ילד להילחם והוא חוזר בארון - מאותו רגע כל עולמם משתנה לעולמים. המעבר הזה מטלטל כי הוא כופה עלינו דיסוננס רגשי קיצוני."

לדבריו, הצימוד של שני הימים הללו הוא החלטה פסיכולוגית נכונה חברתית, גם אם היא קשה מנשוא. "חברה שלא יודעת להכיר בלוחמים ששימשו לה כ'מגש הכסף', חברה ששוכחת שהיא חיה ונושמת רק בזכות אלו שהקריבו את היקר להם מכל - זכות קיומה הערכית מוטלת בספק. אם היו מפרידים בין הימים, הכוח של יום הזיכרון היה נחלש. הצימוד בא לומר לנו: אנחנו יוצאים לכיכרות ומדליקים מנגלים רק בזכות העובדה שעמדנו בצפירה כמה שעות קודם לכן. המעבר החד הוא חובה מוסרית; הוא מאלץ את החברה לחוות רגע אחד של טלטלה ואי-נעימות, כהזדהות עם אי-הנעימות והכאב שהמשפחות השכולות חוות כל ימות השנה."

המשמעות היא, שהקושי במעבר בין אבל לשמחה אינו "בעיה אישית", אלא תגובה טבעית לדיסוננס רגשי עמוק שטמון במבנה הייחודי של הימים הללו.

האם התחושה של "אסור לי לשמוח" היא טבעית או סימן למשהו עמוק יותר?

רבים חווים מחנק בגרון כשהמוזיקה הקצבית מתחילה בערב יום העצמאות. ד"ר רבינוביץ' מבקש להרגיע: "זוהי תחושה אנושית וערכית ביותר. אדם אינו מחשב; אי אפשר ללחוץ על כפתור ולשנות רגש בבת אחת. הקושי לשמוח מעיד על חוסן מוסרי ועל יסודות חינוכיים טובים. במובן הזה, רגישות היא עוצמה."

הוא מסביר כי הישראלי הממוצע לומד לנגב את הדמעות ולחייך בשיטת ה-'Fake it till you make it'. "מתוך שלא לשמה בא לשמה. אנחנו מחייכים ומשתתפים בחגיגות כי אנחנו מבינים שזו הצוואה של הנופלים. הם הקריבו את חייהם כדי שאנחנו נוכל לחיות כאן באושר, לבנות גורדי שחקים ולהקים מעצמת הייטק. השמחה שלנו היא החמצן וההוכחה שהקורבן שלהם לא היה לשווא. בסופו של דבר, החיוך הופך לאמיתי כשאנחנו מבינים שזהו צו החיים."

אם כך, חשוב להבין כי התחושה שאסור לשמוח אינה בהכרח סימן לבעיה, אלא עדות לחיבור רגשי עמוק למה שקדם לה. למעשה, אין דרך “נכונה” להרגיש בערב הזה - וכל תחושה היא לגיטימית.

ד"ר אילן רבינוביץ, צילום: האלבום הפרטי

איך ילדים חווים את המעבר הזה, ומה הורים מפספסים בהתמודדות שלהם?

אחת הטעויות הנפוצות של הורים היא הניסיון "לייצר בועה" עבור הילדים. ד"ר רבינוביץ' סבור שהילדים בישראל חסינים בהרבה ממה שאנו נוטים לחשוב. "ילדים כאן יונקים את ההוויה הישראלית מגיל אפס. כבר בגן הם מכינים יחד גם את טקסי הזיכרון וגם את דגלי העצמאות. הם רואים את אמא בוכה מול סרט על חלל, ורגע לאחר מכן הם חוגגים על הכתפיים של אבא."

הוא מדגיש כי הניסיון להסתיר את השכול מהילדים הוא טעות: "הילדים קולטים את המורכבות מצוין. משם, מהשורשים הללו, צומחת רוח ההתנדבות והרצון של הנוער להתגייס ליחידות מובחרות. הם מבינים שהקיום שלנו כאן הוא נס, והנס הזה דורש מחיר. החיבור הזה בונה אצלם חוסן וערכיות שישמשו אותם כל חייהם." אומר ד"ר רבינוביץ'.

במילים אחרות, במקום להרחיק ילדים מהמורכבות, נכון יותר ללוות אותם בתוכה, לתת הסבר מותאם גיל ולאפשר להם לעבד את הרגשות בקצב שלהם.

האם בשנים של מלחמה או אובדן טרי, המעבר הזה עלול להיות מסוכן נפשית?

השנה, על רקע המלחמה והאיומים הביטחוניים, העוצמות הרגשיות גבוהות מהרגיל. "בכל דור ודור קם עלינו עמלק חדש," מזכיר ד"ר רבינוביץ'. "השנה הבכי בבתי העלמין יהיה חזק יותר, וההבנה שקיום המדינה אינו מובן מאליו תהיה מוחשית יותר. מלחמה מחדדת רגשות."

לדבריו, למרות שהמעבר מקיצוניות לקיצוניות קשה יותר בשנה כזו, הוא עשוי להיות "קתרזיס" (פורקן) בריא. "אנחנו בוכים לא רק על הנופלים, אלא גם על המציאות שלנו - על השבועות במקלטים, על הפחד מהטילים ועל חוסר הוודאות. השמחה שתבוא לאחר מכן היא לא התעלמות מהכאב, אלא הוכחה ליכולת ההישרדות המופלאה של העם הזה. הניגוד המוקצן הזה הוא חלק מהריפוי הקולקטיבי."

המשמעות היא שגם אם המעבר השנה מרגיש קיצוני או מטלטל יותר מהרגיל, הוא אינו מעיד בהכרח על קושי חריג, אלא על עוצמת הרגש והמציאות עצמה. עבור רבים, דווקא הניגוד החד בין כאב לשמחה הוא חלק מתהליך עיבוד רגשי שמאפשר להמשיך קדימה.

מתי כדאי לשים לב שהקושי הוא כבר לא נורמלי ודורש עזרה?

בצד הניתוח הלאומי, ד"ר רבינוביץ' מספק "תמרורי אזהרה" קליניים לאלו שחשים שהמועקה אינה חולפת. הקו האדום המרכזי הוא ירידה תפקודית הנמשכת מעל שבועיים:

"יש לשים לב לסימנים הבאים:

• מחשבות חרדתיות: תרחישים אפוקליפטיים וניהיליסטיים שיוצאים משליטה.
• הפרעות גופניות: כאבי ראש, לחץ בחזה, בעיות עיכול או פריחות עוריות שאין להן הסבר אורגני. המקור הוא במערכת העצבים האוטונומית שנכנסת למצב 'הילחם או ברח' (Fight or Flight).
• שינויי התנהגות: עצבנות יתר, תוקפנות, הפרעות שינה קשות או אובדן עניין מוחלט בדברים שגרמו הנאה בעבר.

"במציאות של מלחמה, מי שלא חרד הוא כמעט הלא-נורמלי," הוא מסכם. "אבל אם המצוקה מונעת מכם לתפקד כהורים, כעובדים או כבני אדם - אל תתביישו. יש פתרונות, יש טיפולים שיכולים להחזיר את האיזון לסרוטונין ולמערכת העצבים. לבקש עזרה במציאות הישראלית של היום זו לא חולשה, זו אחריות."

נדגיש שוב, כי אם אחד או יותר מהתסמינים נמשכים לאורך זמן ופוגעים בתפקוד, זהו סימן שכדאי לפנות לייעוץ מקצועי ולא להישאר עם זה לבד.

ד"ר אילן רבינוביץ' מסכם במסר של אחדות: "חובה עלינו, לפחות ב-48 השעות הללו, להניח בצד כל מחלוקת פוליטית. להיות עם אחד שבוכה יחד ורוקד יחד. זהו סוד הקיום שלנו, ואולי הנס הכי גדול של מדינת ישראל."

המידע בכתבה הינו כללי ואינו מהווה תחליף לייעוץ רפואי מקצועי.

חלק מהתמונות והתכנים המופיעים בכתבה זו הוכנו בעזרת מחוללי בינה מלאכותית. אם זיהיתם תמונה או תוכן כלשהו בו אתם בעלי זכויות יוצרים, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול משימוש בו, באמצעות כתובת המייל mailto:[email protected]