האם קורבנות הקורונה מתים בכבוד? כתבה לא לבעלי לב חלש

ממש עם פרוץ המגפה הלך לעולמו (ממחלה קשה) אחד מחבריה הטובים של כותבת שורות אלה, עורך דין ידוע ומוכר. עשרה איש היו בהלוויה שלו ששודרה בזום. בני משפחתו עמדו במרחק זה מזה, עטויים במסכות. כל מה שהיה חסר, זה איזה קוסם עם שרביט שיחזיר אותנו למציאות האמתית, האנושית של ההלוויה המכובדת לה היה ראוי. אבל הקוסם לא בא. הוא גם לא מציל את קורבנות הקורונה בבתי החולים, מהבדידות קורעת הלב ברגעיהם האחרונים. לבד מול תקרה לבנה, בלי משפחה, בלי חיבוק, בלי מילה טובה, בלי פרידה כמו שצריך. מציאות בלתי נתפסת. פצע מדמם בלב משפחות הקורבנות לנצח.

תהליך הפרידה מהמתים שלנו, הוא הדבר הכי חשוב לזיכרון של משפחה מהיקירים לה. יש שמתכננים את הפרידה ממש כמו מסיבה עם תפאורה, נרות, פרחים, עומדים ושרים. יש שמחזיקים לו את היד ומסתכלים לו בעיניים בפעם האחרונה. הרגע הזה האחרון הוא הדבר הכי חשוב שהם ינצרו בלבם לנצח, המבט הזה מלא אהבה וחמלה ויש בו כדי לנחם את הנפרדים ואולי גם את החולה. לאקט הפרידה מאדם גוסס יש משמעות עצומה עבור המשפחה שלו ועבור תהליך האבל.

טראומה נצחית 

המגפה יצרה דפוס בלתי אנושי של מוות בודד. חולי קורונה מתים לבד, מבודדים מול תקרה לבנה ואנשים עם חליפות לבנות. זו תישאר הטראומה הנצחית של המשפחות. הקורונה הפכה לנו את הלב. לא רק את החיים. הלוויות כל כך עצובות של עשרה או עשרים משתתפים,  כאילו ומדובר באיזה אדם ערירי. יש משהו במסה אנושית גדולה בהלוויה שהופך אותה למכובדת. מתי הקורונה לא מתים בכבוד. יהודית אדלמן גרין מהעמותה לליווי רוחני, מלווה כבר שמונה שנים אנשים אל מותם, והיא מסתובבת היום במחלקת הקורונה בתל השומר, תומכת בחולים הקשים.

"יהודית מה את עושה בעצם?"

"אני מלווה אנשים בשבר שלהם. אלה יכולים להיות אנשים עם מחלה סופנית, גם ילדים עם צרכים מיוחדים במשבר. אני מוצאת את הרוחניות שלי במפגש עם השבר של האנשים, עם הרגע המכונן הזה שדורש הקשבה, חמלה והכלה. בלי שיפוט, בלי דעות קדומות. אני לא חושבת על עצמי, רק על מה שצריך האדם הבודד והשבור".

היא יודעת לספר על ליווי של חולי קורונה, ועד כמה קשה דווקא לקשישים ולניצולי שואה לעבור את המשבר הזה. " ליוויתי ניצולת שואה ערירית חלתה בקורונה בבית אבות, והגיעה לתל השומר. קודם כל המיגון הזה דורש אומץ.  מאוד חם קשה לראות, קשה לנשום. והיא צריכה לדבר עם דמות בחליפה לבנה שעומדת מולה עם מסכה. אצלה הייתה בדידות נוראית. היא כל כך רצתה שמישהו יחפוף לה את הראש ויעשה לה מקלחת ולא היה מי שיעשה את זה . בימים כתיקונם יש מתנדבים בבתי החולים, בקורונה אין. היא ביקשה ממני לשטוף לה ענבים, לבשתי שתי זוגות כפפות ושטפתי לה אותם. היא רצתה לחזור הביתה ופחדה שישלחו אותה למלונית".

גם את (אסתר) שם בדוי אישה מוכה בת 35 ואם לארבעה ילדים שנדבקה בקורונה במקלט לנשים מוכות, ליוותה יהודית. היא לא נפטרה אבל הייתה זקוקה לאוזן קשבת "הקורונה זו הבעיה הכי קטנה של החיים שלי" היא אמרה.

יהודית אדלמן עושה את מה שרובנו לא היינו מסוגלים לעשות. היא נפגשת עם המוות, קובעת דייט עם חולים סופניים, עומדת לידם כשהם נושמים את נשימותיהם האחרונות. עבודת קודש? הרבה יותר מזה. הרואיות לשמה, אומץ, גבורה אנושית יוצאת מן הכלל.

ספרי לי על רגע אחרון של מישהו שנגע לליבך?

"היה בחור בן 20, והוא היה די לבד בעולם, משפחה דתית מפורקת. הורים גרושים. הוא היה חולה בלוקמיה. היה מונשם ובמצב קשה מאוד ולא יכול היה לדבר. הביאו לו לוח תקשורת עם א' ב' ולוח מספרים ואז התחלנו לדבר. הוא הצביע עם העיניים וככה תקשרנו. הוא אהב שירי קודש וכתב לי את השמות שלהם.  מצאתי אותם בפלפון והשמעתי לו את כולם. לעתים הוא בכה בכי מר, דיברתי אתו על הבדידות והכאב שלו. הנשמה שלו הייתה צריכה שירת קודש. בראש השנה האחרון הוא איית לי שהוא רוצה שאספר לו על ספר החיים והמוות. ניסיתי למצוא את הקו העדין בין תקווה לבין מציאות אמרתי לו שהמוות הוא חלק מהחיים. אני אף פעם לא אומרת " יהיה בסדר" אני מאמינה שצריך לקבל את המוות כמו את החיים. הוא נפטר לפני שלושה חודשים".

מה קורה לאנשים ברגעיהם האחרונים?

יצא לי להיות ליד אנשים שנשמו את נשימותיהם האחרונות, דווקא לא חולי קורונה אבל נראה לי שזה בערך אותה תמונה של אדם מאוד חולה ותשוש. לפעמים הם כבר לא שומעים. אני בכל זאת עומדת לידם, מחזיקה להם את היד ושרה להם שיר כמו למשל אדון עולם או אומרת שמע ישראל ומילות אהבה, מעניקה להם שקט ושלווה. מלטפת אותם ברגעים האחרונים, שלא ירגישו לבד, שלא יהיו לבד בדרך שלהם החוצה מהעולם הזה. זו הפרידה הכי קשה בעולם וזה מה שקורה למתי הקורונה".

לחולים סופניים יש שישה שלבים שעליהם לעבור עד ההשלמה. לחולי הקורונה אין שום שלב. החולים קשה מונשמים ונפרדים מהעולם בקול ענות חלושה. מצמרר. לא אנושי בכלל.

אליזבט קובלר רוס פסיכיאטרית אמריקאית שוויצרית, מוכרת לכל מי שעוסק בהיבט כלשהו של מוות, פיתחה בשנת 1969 את מודל השלבים של כל אדם החולה במחלה סופנית. על פי קובלר, אדם המתבשר על כך שהוא חולה במחלה סופנית עובר שישה שלבים עד להשלמתו עם הסוף. תחילה הוא יחוש מיד סכנה קיומית וחווה תחושת צער גדולה מידית של פרידה מהחיים. המחשבות שצפות ועולות במוחו קשורות לפחד מאובדן שליטה על הגוף, פחד מכאב וסבל, חרדה מהבלתי ידוע. היא תיארה את התהליך הזה כתהליך של אבל שמתחיל עם קבלת הבשורה העגומה.

השלב השני הוא שלב ההכחשה. החולה מסרב לקבל את גזר הדין. פונה לרופאים אחרים, מחפש את הטעות באבחנה. הימנעות מקבלת טיפול רפואי. אפשר להשוות את השלב הזה להלם.

ההתפכחות ממנו תגיע מהר מאוד. ואז מגיע שלב הכעס. החולה מבין שאין לו שום דרך לחמוק מן האמת וזו מוטחת בפניו, אז מגיע שלב הכעס. תחושת אשמה. אומללות. התקפי זעם ותסכול, פחד עצום ויגון גדול.

השלב הבא נקרא - התמקחות. זהו שלב מעורר רחמים בו מנסה החולה "להציל" את עצמו. זה יכול לבוא לידי ביטוי בפנייה לידעונים, קברי צדיקים, ברכות מרבנים ותרופות אליל. בירורים לגבי טיפולים או תרופות מצילות חיים בעולם ועד לגיוס כספים כדי לעבור הליך רפואי שייתכן "יציל" אותו.

השלב הבא הוא קבלת האין ברירה. זה שלב בו החולה מבין שאין מה לעשות ומקבל את המחלה. זהו גם שלב בו מצבו הפיזי עלול להחמיר ולגרום לו להבין, שאכן אין לו שום דרך להימלט מהמחלה או להבריא ממנה. זוהי תקופה של דיכאון נפשי, ייאוש ודיכאון רבים ואף מוצדקים. אף אחד לא הולך להיפרד מהעולם בצהלולים.

מי שסובל בשלב הזה, זה גם האדם החולה אבל גם המשפחה הרחבה שמתקשה להתמודד עם הקשיים והדיכאון שלו. ובדיוק בנקודה הזו צריכים להיות נוכחים אנשי מקצוע כמו פסיכולוגים, פסיכיאטריים מתן טיפול פליאטיבי למניעת סבל ותמיכה רגשית ופיזית.

השלב האחרון הוא שלב ההשלמה. החולה עלול להיכנס לתהליך של אבל, משלים עם סוף החיים. הוא עלול להרגיש חלש פיזית וגם תשוש נפשית. הוא לא ייאבק, כי אין לו על מה וגם אין לו כוחות. מחלות סופניות מרוקנות את החולים מכל אנרגיה.

חולי קורונה לא עוברים שום שלב. המגפה גרמה לכאוס גם באבל. אין אלוהים במגפה הזאת ואין נחמה.