ניצחו את הסרטן: סיפורם של שלושה מחלימים

את מחלת הסרטן אין צורך לתאר או להציג, וגם לא את מימדיה ואת הרסנותה. רבים מאיתנו, אם רק נעיז לחשוב על קבלת הבשורה הנוראה, בטוחים כי זה יהיה היום בו חיינו ייגמרו. שלושת הסיפורים הבאים, של אנשים אמיצים שעמדו מול המחלה ויכלו לה, מבהירים כי עם כל הקושי שביום הזה ובתקופה הלא פשוטה שמגיעה אחריו, זו יכולה להיות לגמרי התחלה חדשה.

סיון נחשון. צילום: שחר ציפר

סיון נחשון, בת 37 וחצי מת"א

"לרגע לא חשבתי שאני עומדת למות"

השיחה עם סיון מלאה בהומור ומתחילה בצירוף מקרים מעניין: יום שורדי מחלת הסרטן, החל כאמור ב-2.6, הוא גם התאריך בו תציין 5 שנים מהטיפול האחרון שלה. ההתמודדות של סיון עם המחלה החלה לפני כ-6 שנים, כשהיתה בת 31.

"הרגשתי גוש בחזה כשהייתי במקלחת, הייתי בטוחה שזה כלום, אבל החלטתי לבדוק. עשיתי אולטרסאונד וממוגרפיה וכשהגיעו התשובות היה כתוב על הטופס 'חשד לממאירות'. עדיין לא תיארתי לעצמי שזה סרטן. קבעו לי מהר מאוד תור לכירורגית, עשיתי ביופסיה, ובערב סוכות התקשרה אלי הרופאה ואמרה לי: אני מצטערת לבשר לך אבל זה סרטני."

איך הרגשת?

"הייתי בשוק, זה היה פשוט בום באמצע החיים - הכל נקטע. חזרתי לגור אצל אמא שלי, לא הצלחתי ללמוד למבחנים, לא יכולתי להתחיל את העבודה שרציתי. בנוסף התחלתי גם תהליך של שימור פריון לפני הטיפולים, שהיה מאוד לא קל.

עברתי ניתוח להוצאת הגוש והתחלתי טיפולי כימותרפיה. לשמחתי הלכתי לקבוצת תמיכה של האגודה למלחמה בסרטן והיו שם עוד בנות עם סוג סרטן כמו שלי, שהדריכו אותי לגבי המון דברים שלא ידעתי, כמו תופעות לוואי נוראיות וכאבים איומים שהרופאים לא מספרים עליהם. עברתי 8 סבבים של כימותרפיה וחודש וחצי של הקרנות, והטיפול האחרון היה, כאמור, ב- 2.6 לפני 5 שנים."

ואז פשוט אומרים לך שאת בריאה?

"אמרו לי שזה הטיפול האחרון ושעכשיו אני רק צריכה להגיע לביקורת כל שלושה חודשים. זה היה לי קצת מוזר – זהו? ככה? לא צריך לבדוק סופית? לוודא? אבל זאת היתה הקלה גדולה, והיא מלווה אותי עד היום. אני לא מאלה שמפחדים מהמעקבים כשהם מגיעים, אני לא חושבת על זה ולרגע לא חשבתי שאני עומדת למות. הדבר היחיד שהפחיד אותי היה לאבד את השיער, שהיה ממש סימן ההיכר שלי, או שלא אמצא בן זוג ככה, אבל לרגע לא חשבתי שמוות הוא אופציה."

מה עזר לך לעבור את התקופה הזאת?

"הכי חשוב זה להיות כל הזמן מוקף בדברים טובים, באנשים שאתה אוהב, שעושים לך טוב. היו סביבי הרבה חברים ומשפחה תומכת, לא מנעתי מעצמי שום דבר, החלטתי שאני רוצה לבלות וליהנות. כיום, כמתנדבת באגודה למלחמה בסרטן שמלווה בנות אני תמיד אומרת להן: תנצלו את זה כי עכשיו יש לכן שנה חופש מהחיים, זה לא יקרה שוב. זה נכון שיש גם ימים קשים אבל יש ימים קלים יותר. תתלבשו יפה, תתאפרו, צאו לבלות, תעשו סקס גם, זה חשוב להרגיש נאהבת, זה משחרר אנדורפינים שמפחיתים את הכאבים.

אפשר לצאת מזה ואפשר לחיות חיים רגילים אחרי המחלה. נכון, הם לא יחזרו להיות בדיוק כפי שהיו לפני, עדיין יש כאבים שחוזרים מדי פעם, צלקות, בדיקות, אבל אפשר לחיות עם זה ולעבור את זה.

אני לא מצטערת לרגע שחליתי, זה שינה לי את התפיסה לגבי החיים והביא אותי למקום בו אני נמצאת היום. אני לא חוסכת על עצמי, מנסה פחות לכעוס, פחות להתעצבן, שום דבר לא שווה את זה. עד היום אני אומרת תודה על מה שעברתי, ניצלתי בנס לעומת חברים שאיבדתי בדרך, ואני היום הרבה יותר שלמה עם עצמי מכפי שהייתי לפני הסרטן."

דניאל גולן. צילום באדיבות דניאל גולן

דניאל גולן, בן 69 מקיבוץ כברי

"או שבוחרים בחיים או שמהמרים עליהם - אני בחרתי בחיים".

חלק מהשלכותיה של מחלת הסרטן עשויות להיות אף קשות יותר לעיכול מאשר הבשורות על המחלה עצמה, כפי שדניאל גולן מספר: "זה היה ב-2013 כשגיליתי כמה טיפות דם כשנכנסתי לשירותים. הלכתי להיבדק אצל פרוקטולוג ששלח אותי למיון ללא דיחוי. במיון נבדקתי ונלקחה דגימה ונאמר לי שתוך שבועיים יהיו תוצאות הביופסיה מוכנות. כשחזרתי כעבור שבועיים הרופא בישר לי בלי הרבה הכנות שיש לי סרטן. אמרתי: טוב, מה עושים עכשיו? זאת היתה המחשבה הראשונה שלי".

איך זה הרגיש באותו רגע?

"הרגשתי את המכה אבל נשארתי בשליטה. אני מודה שציפיתי לתשובה אחרת אבל זה לא בא לגמרי בהפתעה. למזלי קיבלתי טיפול כימותרפי בכדורים, שהוא הרבה יותר קל - אין ביקורים בבית חולים, אין דקירות מחטים, וגם תופעות הלוואי קלות הרבה יותר, אפילו נשירת שיער לא היתה. לאורך כל התהליך היתה לי תקווה שהטיפולים יקטינו ואף יעלימו את הגידול אך זה לא קרה, כך שהומלץ לי לעבור ניתוח להסרת הגידול, ניתוח שמשמעותו היא שאצטרך לחיות עם סטומה."

מהי סטומה?

"במקרה שלי, פתח מלאכותי הנעשה בדופן הבטן, במטרה להפנות את פסולת המעי לנקודת מוצא חדשה. על ידי ציוד מתאים מצמידים אל הגוף שקית פלסטיק אליה יוצאות ההפרשות (צואה). במקרים מסוימים הסטומה זמנית, ואחרי תקופה מסוימת מחזירים את הכל לקדמותו, אבל לא התמזל מזלי והיה צריך לבצע סטומה קבועה.

הידיעה שתהיה לי סטומה היתה לי קשה אפילו יותר מהידיעה שיש לי סרטן, הרגשתי שחרב עלי עולמי. הרופאה השאירה את ההחלטה לבחירתי -  או לבחור בחיים עם סטומה, ועם כל ההשלכות הכרוכות בכך, או לבחור שלא לעבור את הניתוח, ואז בעצם לחיות על זמן שאול. הבטתי בילדים שלי ובבת זוגי והבנתי – או שבוחרים בחיים או שמהמרים עליהם. נכנסתי לניתוח בלב שקט ובהתמסרות מלאה, מודע לזה שאני אצא ממנו עם סטומה ומקבל אותה בלב שלם".

איך למדת לחיות עם הדבר הזה שכל כך פחדת ממנו?

"זה לא היה כל כך פחד אלא סלידה, אבל עם ההחלטה באה קבלה עצומה ומאז לא שאלתי יותר למה אני ולמה דווקא לי. התחלתי ללמוד לחיות עם זה, תוך החלמה לא פשוטה ותמיכה אדירה, קודם כל מבת זוגי הנפלאה, ובנוסף, מאחות סטומה מסורה שאין כמותה, שהדריכה וליוותה אותנו. הייתי צריך להעיז לעבור כמה מכשולים בדרך, אבל התגברתי עליהם, והיום אני נוסע לחו"ל, רוכב על אופניים, על אופנוע, שוחה בבריכה, הולך לים.

בנוסף, הצטרפתי לקבוצה של צעירים בעלי סטומה של האגודה למלחמה בסרטן, שם אני נפגש עם אנשים רבים, צעירים ממני, בהם גם כאלה שמצבם קשה יותר משלי ומתמודדים בגבורה, מלאים באופטימיות ורצון לחיות, ונותנים לי חזרה הרבה אנרגיות חיוביות."

מה עזר לך לעבור את התקופה הזאת?

"דבר ראשון - התמיכה האינסופית של בת זוגי ומשפחתי, כי אף על פי שהיתי מאוד אופטימי מהתחלה, בלעדיהם המסע היה הופך הרבה יותר קשה. דבר נוסף שעזר לי הוא שמהרגע הראשון לא הסתרתי - לא את המחלה ולא את הסטומה. היה לי ברור שההסתרה דורשת הרבה אנרגיות ומתח מיותרים שמכרסמים באיכות החיים, ולכן הייתי לגמרי גלוי מההתחלה. היום אני בן אדם בריא. אני מודע לאפשרות שזה יכול לחזור, אבל אני לא חושב על זה ביומיום. אסור לתת לזה להשפיע עלינו ולהנחות אותנו בחיים. אחרי כל ביקורת – נושמים לרווחה וממשיכים הלאה, כי החיים יפים כל כך."

חוי שיקיאר, בת 60 מראש העין

"את הכוחות להתמודד מוצאים כשלומדים לשחרר."

אל סיפורם של סיון ודניאל מצטרף סיפורה הכואב, המרגש והבלתי נתפס של חוי, מלאה גם היא בגישה חיובית ובתחושת עשייה, למרות ואולי גם בגלל כל מה שעברה. "בשנת 2003, הבן שלי, אייר, שהיה בן 16, התחיל להתלונן על כאבים ברגל. יום אחד התקשר אלי מבית הספר ואמר שהוא לא מצליח לדרוך עליה. באתי לאסוף אותו לרופא המשפחה, משם פנינו לאורתופד, ותוך חודש בישרו לנו שהוא חולה בסרטן מסוג יואינג סרקומה בעצם הפיבולה של רגל שמאל. בתור אמא, להבין שהילד שלך חולה במחלה כזאת זה נורא. אני רגילה תמיד לדאוג לכל מה שהילדים שלי צריכים, פתאום הרופא לוקח לי את הילד מהידיים ואומר לי: אין לך מה לעשות פה, קחי צעד אחורה ותני לנו לטפל בילד. זה מבהיל. אייר עבר שני סבבים של כימותרפיה והקרנות, וביניהם ניתוח להוצאת הגידול, ואחרי שנה ושבעה חודשים אמרו לנו שהכל בסדר והוא נקי. נשמנו לרווחה והחיים חזרו לסדרם - הוא עשה בגרויות, התנדב לצבא, חזרנו לשגרה. ב-2008 גיליתי אצלי נקודה חשודה בגב, ולאחר בדיקה הסתבר שמדובר בסרטן מסוג מלנומה, סרטן העור דרגה 3. קיבלתי טיפול ביולוגי במשך שנה."

ואייר ליווה אותך במהלך הטיפולים?

"אייר אמנם הבין יותר מכולם מה עובר עלי, אבל לא רציתי שיישאב למקומות האלה שוב. גיליתי שחברת ילדות שגרה בשכנות אלי חלתה בסרטן כבר פעמיים, ואיתה יכולתי לדבר על הכל."

וכשהטיפולים שלך מסתיימים?

"חיים כרגיל, הכל בסדר, אנחנו בריאים. ואז ב-2012, ארבע שנים אחרי שהמחלה התגלתה אצלי ותשע שנים אחרי שהתגלתה אצל אייר, חגגנו את ליל הסדר עם המשפחה ואייר נראה חיוור ועייף במיוחד. אחרי סבב של בדיקות קיבלנו את הבשורה: המחלה חזרה."

חוי שיקיאר. צילום: גליה מיטל 

מה קורה לך באותו רגע?

"הלב שלי נפל. הייתי בשוק. אבל אספתי את עצמי ומאותו רגע, במשך שנתיים וחצי של טיפולים הייתי צמודה אליו. אכלנו יחד, שתינו יחד, נשמנו את אותו חמצן. אמרו לנו שיש לו לוקמיה כתוצאה מהכימותרפיה שעבר בגיל 16. הוא עבר טיפולים כימותרפיים והשתלת מח עצם מאחיו, שגב, אבל המחלה התפרצה שוב. לאחר סבב נוסף של כימותרפיה, הוא קיבל דם טבורי מתורם זר, אבל הפעם ההשתלה לא הצליחה ולאחריה הרופאים הגיעו ואמרו לנו שאין יותר מה לעשות, הגוף שלו פשוט לא יצליח לשרוד טיפולים נוספים, וכל מה שאפשר לעשות הוא לתחזק את הגוף עם מנות דם וטרומבוציטים.

חשבנו שהוא יוכל להמשיך לחיות ככה, אבל בפועל הוא פשוט סבל, עד שהחליט שהוא לא יכול יותר להמשיך עם זה. הוא אמר לי: אמא, מה הטעם? עוד שבוע? עוד חודש? אין לי איכות חיים. בהתחלה חטפתי חום, אבל מהר מאוד הבנתי שאני מגבה אותו בכל מה שיחליט. מי שסובל זה הוא, ואני לא מחזיקה אותו בכוח, אני משחררת.

קיבלנו חדר בהוספיס בתל השומר. היינו בטוחים שזה ייקח זמן, אבל האונקולוגים אמרו לנו שכשחולה לוקמיה לא מקבל מנות דם זה עניין של ימים, וכך היה. יום למחרת האשפוז בהוספיס עוד יצאנו לארוחה משפחתית, אך יומיים לאחר מכן הוא התחיל לדמם מהאף בלי הפסקה ושני לילות מאוחר יותר, לפנות בוקר, הוא נשם את נשימותיו האחרונות. ב-2017 חליתי גם אני פעם נוספת במלנומה. בהתחלה נחרדתי, כי זה היה בדיוק 9 שנים בין הפעם הראשונה לשנייה, ממש כמו אייר. עברתי טיפולים במשך שנה ועכשיו אני בביקורות."

איך מוצאים את הכוחות לשרוד בתוך כל זה?

"את הכוחות לשרוד ולהתמודד מוצאים כשלומדים להבין שאין לנו שליטה ושצריך לשחרר. המחלה של אייר היתה לי הכי קשה, הרבה יותר מההתמודדות עם המחלה שלי. קיבלנו אז תמיכה מדהימה באגודה למלחמה בסרטן בגבעתיים, הם לימדו אותנו, ההורים, איך להתנהג עם ילד חולה, איך לדבר אחד עם השני על הפחדים והדאגות שלנו. אייר למד במגמת אמנות והיה מצייר את הכאב ומפסל אותו, היה לנו גם ליווי פסיכולוגי של מטפלת מדהימה שהיתה צמודה אלינו. אני מאוד השתניתי בעקבות המחלה ובעיקר בעקבות המוות של אייר. אחת מהמתנות הרבות שהוא נתן לנו זה החיבור שיש היום ביני לבין הילדים, ובכלל השינוי שעברתי: היום אני הרבה יותר משוחררת, פתוחה ומכילה אנשים. כשחליתי בפעם השניה אמרתי לרופא שאני לא מפחדת מהמוות. מקסימום אגיע לאייר מוקדם יותר. הרי כולנו מתים בסוף, אנחנו חולי הסרטן פשוט קיבלנו אזהרה מוקדמת. אז אם קמתי הבוקר אני אדאג להרגיש שחייתי היום.

פתחתי עם אותה חברה שהחלימה מסרטן סניף של האגודה למחלמה בסרטן בראש העין, אני רוקדת, מטיילת בחו"ל, משתדלת ליהנות ולעשות כמה שיותר טוב לעצמי ולאנשים שסביבי. אני לא אומרת שאני לא בוכה, הכרית שלי תספר כמה. אבל אז אני נרגעת ואומרת לאייר: טוב, עכשיו אני ממשיכה."