נגישות
נגישות

ילדים: הכנה רגשית לפני ניתוח

(7)
לדרג

הכנה רגשית מקדימה לילדים טרם אשפוז או ניתוח מפחיתה חששות ובונה את האמון שלהם בצוות הרפואי. כך ניתן למנוע מההליך הרפואי להפוך לחוויה טראומתית

מאת: שחר ברשף

ילדים המגיעים לטיפול רפואי או לניתוח, עלולים לחוות חוויה קשה - אותה ניתן למתן משמעותית באמצעות הכנה מתאימה. קיימת חשיבות גדולה להכין ילדים לקראת הניתוח ו/או הטיפול אותו הם צפויים לעבור. אופן ההכנה וההיערכות יקבעו במידה רבה את גישתם כלפי הצפוי. חוק זכויות החולה קובע כי יש לקבל את הסכמת החולה ולוודא את מטרת הטיפול והסיבוכים האפשריים לפני שהוא עובר אותו. במקרה של ילדים עד גיל 18 יש להסביר זאת להורים ולקבל את הסכמתם. מניסיוני, יש צורך לשתף את הילד בתהליך זה.

הורים רבים נמנעים מלספר לילדם את אשר צפוי. ללא הכנה מקדימה, ילדים נוטים לחוות את הטיפול בהם, במיוחד אם הוא כואב או פולשני, כאקט של תוקפנות נגדם, בדומה למבוגרים.

במסגרת עבודתי בבית חולים, נמצא שהילדים ''קולטים'' מידע חלקי מהסבר הרופא והאחות ומשלימים את החסר מתוך עולמם הפנימי. השלמה זו ניזונה בעיקר מהחרדות שלהם ומהמסרים שהם קולטים מההורים. במידה וההורים אינם מספרים דבר ודוחים את ההתמודדות עד לאחר הניתוח, אזי שתיקתם מטילה חשש נוסף על הילד ומזינה עוד יותר את חרדתו.

הכנה רגשית לפני ניתוח עוזרת לצקת תכנים מציאותיים, נכונים ולא מאיימים על הצפוי ומקדמת את שיתוף הפעולה של הילד/ה.

כניסה למצב של פחד

בבואם לבית החולים, ילדים נכנסים למצב ערנות ודריכות גבוה. הכניסה המהירה לסביבה זרה ולא מוכרת גורמת להם להיות פחות פנויים להבנת הצפוי.

בעת הפגישה עם הצוות הרפואי/סיעודי, הילדים ינסו להעריך את מידת הסכנה והאיום בעיקר דרך רמזים לא מילויים. במסגרת עבודתי, לא פעם אני מופתע לגלות שהם בעצם לא יודעים כמעט דבר על הצפוי להם ומה שכן הצליחו לקלוט - בלבל אותם.

ההכנה הרגשית נועדה לייצר לילד מקום בו הוא יהיה הקליינט הראשי, בו הוא יוכל לשמוע הסבר על הצפוי לו ולהגיב באופן אקטיבי לכל המתרחש סביבו. ההדרכה ניתנת בהתאם לגילו, מינו ומידת הבנתו, תוך התחשבות ברקע ובנסיבות הספציפיות שלו. דרך הכנה מתאימה הילד מצליח להפחית את תחושת הפסיביות וחוסר האונים שלו, להגדיל את תחושת השליטה ולהרגיש שותף ולא רק קורבן.

שיתוף והכנה

בהכנה הרגשית ניתן להשתמש בשלל אביזרים, על מנת לעזור לילד להבין את מה שחשוב לו לדעת לגבי הניתוח או הטיפול. ילדים קטנים יעדיפו המחשה קונקרטית של הטיפול, למשל סיפור על ילד שבא לעבור ניתוח או משחק תפקידים של רופא וחולה עם בובה. באופן כזה הוא נכנס למצב אקטיבי יותר, וגם נותן הזדמנות לבחון את עמדותיו ותפיסותיו לגבי הטיפול - ברמה האינפורמטיבית והרגשית.

אנו משתמשים במצגת של תמונות המתעדות את כל המסלול הטרום ניתוחי - עד החזרה למחלקה לאחר הניתוח. מצגת זו מאפשרת לילדים להתבונן בתהליך ממרחק בטוח, לשאול שאלות ולהביע את עמדתם ואת חששותיהם מפני הצפוי.

פן נוסף אותו ראוי לקחת בחשבון הוא השלב ההתפתחותי בו נמצא הילד. לכל שלב יש את החרדות האופייניות לו, היכולות לבוא לידי ביטוי בעת הטיפול בילד. ילדים קטנים צריכים מאוד נוכחות מתמדת של הוריהם. לפעמים, כאשר ההורה עוטה על עצמו חלוק וכובע בעת ליווי הילד לחדר הניתוח, הוא עלול להיתפס על ידי ילדו כאדם שונה. תרגול ומשחק בהלבשת ביגוד רפואי מבעוד מועד יכולים לעזור לילד לא להירתע מהשינוי הזמני שחל בהורה.

ילדים גדולים יותר בגילאים 3 עד 7 שנים נוטים לחשוב שהניתוח הוא עונש על התנהגות אסורה או על מחשבות/פנטזיות אסורות. לא פעם אמרו לי ילדים שהבקע שנוצר במפשעתם נוצר בגלל ש"התנהגו לא בסדר" רכבו על אופניים מהר מידי או שיחקו במקום ללמוד. הייחוס הוא תמיד אל עצמם - אל החיות הבסיסית שלהם בעטיה, כנראה, הם צריכים להיענש.

ילדים אלו יחשבו שהטיפול הוא עונש ראוי, שמגיע להם. בזמן האשפוז הם יראו בדרך כלל שקטים יותר ומכונסים, יסכימו לקבל טיפולים כואבים, ייעזרו במעט נרקוטיקה ומצב רוחם יהיה שפל. חשוב מאוד להתרשם מעמדתם הפנימית כלפי הטיפול ולעזור להם לעשות הפרדה בין מטרות הטיפול הרפואי לבין החוויה העולה מעולמם הפנימי.

מניעת חוויה טראומתית

ניתוחים אורולוגיים פשוטים הנעשים בגילאים אלה, מקצינים לא אחת חרדות של סירוס המגורות ממילא מהשלב ההתפתחותי וילדים רבים דמיינו פגיעה באיבר מינם או הטלת מום בו - בעיקר כי הוא עשוי לסמל עבורם את הפוקוס של ההנאה מגופם. לילדים אלה יש לתת אפשרות לבטא את חרדותיהם וכן להסביר באופן ברור שכל מה ששלהם - נשאר שלהם! ולא לוקחים להם דבר מהגוף.

ילדים בוגרים יותר יתעניינו באספקטים אנטומיים של גופם, בשינוי הצפוי בו, בדימוי גופם ובתפקודו. הם לרוב מסוקרנים לראות תמונות של חדר הניתוח, לקבל הסבר על הדרך בה הרופא המרדים שומר עליהם, כיצד נעשה הניטור במהלך ההרדמה ואיך יוודאו שלא יתעוררו במהלך הניתוח. כמו כן יש מקום לדבר איתם על ההתאוששות וההחלמה שלאחר הניתוח.

כיום מקובל לחשוב שהתפיסה הסובייקטיבית של אירוע מסוים תקבע במידה רבה את האפשרות שייתפס כטראומטי, כלומר, כאירוע המאיים על החיים שעלול להפעיל תגובות חירום פיסיולוגיות של עירור יתר או חסר. תפיסה סובייקטיבית זו מוזנת ממספר גבוה של גורמים: ניסיון העבר, מאפיינים אישיותיים, תקופות משמעותיות בהתפתחות, תחושת פגיעות פנימית, תופעה של הסתרת מידע על ידי ההורים - גם אם מתוך רצון טוב שלהם להגן על ילדם. כל המאפיינים הללו מזינים את רמת המוכנות של הילדים בבואם לביה"ח. הפירוש האישי אותו נותנים הילדים לניתוח/אשפוז יכול להתקבע בתוכם כגורם מאיים. פרשנות זו יכולה להפוך את הצוות הרפואי/סיעודי למוציאים לפועל של איום זה ולגרום להתנגדות לקבלת הטיפול.

ההכנה הרגשית לפני ניתוח ולפני אשפוז מפחיתה לרוב את החרדה לרמה בינונית - רמה המעידה על תפיסה מציאותית יותר של המצב. כאשר מקדישים זמן לברר עם הילד את מקור האיום, אפשר לבנות אצלו תחושת אמון גדולה יותר במבוגרים ובצוות המטפל, למנוע ממנו לחוש מרומה ולתת לו הרגשה שרואים אותו ואת צרכיו, שהוא יכול להמשיך להיות הילד שהוא, גם אם עומדת לפניו תקופה קשה וכאובה.

שחר ברשף, MA, מטפל בהבעה ויצירה, המחלקה לכירורגיית ילדים, ביה"ח אדמונד ולילי ספרא לילדים, בתל השומר.

בואו לדבר על זה בפורום הכנה רגשית לקראת ניתוחים ופרוצדורות רפואיות.

רוצה לדרג?
זה יעזור לכל מי שייחפש מידע רפואי על התחום

עוד בתחום