דמנציה: לטפל בתבונה ובחמלה

(4)
לדרג

טיפול באדם המתמודד עם דמנציה מהווה התמודדות קשה ביותר. הנחיות חדשות של משרד הבריאות: טיפול תומך לחולי דמנציה סופנית - ללא עלות למטופל ומשפחתו

מאת: ד"ר רוני צבר

דמנציה (קיהיון) היא קבוצת מחלות הנגרמת בגלל פגיעה בתפקודי המוח הגבוהים, בשילוב עם ירידה קוגניטיבית. הנפוצה והמוכרת בין המחלות היא דמנציה מסוג אלצהיימר. דמנציה היא מחלה סופנית, המופיעה בשכיחות גבוהה בקרב האוכלוסייה המבוגרת. עם זאת, בשנים האחרונות, נצפים יותר ויותר צעירים (יחסית) מתחת לגיל 65, המאובחנים עם דמנציה.

ההערכה היא שבישראל חיים כיום כ-150,000 אנשים המתמודדים עם דמנציה. בשל העלייה בתוחלת החיים בארץ ובעולם, הצפי הוא שתוך 20 שנה - אוכלוסייה זו תוכפל. המשמעות היא עומס עצום על מערכת הבריאות; ובני המשפחה המטפלים בבן המשפחה החולה. העלאת מודעות למחלה עשויה לסייע בהבנת הצרכים של המטופלים, אך לא פחות חשוב מכך - להאיר את הדרכים בהן ניתן לעזור לאנשים אלה בסוף חייהם ולקרוביהם.

ההתייחסות לדמנציה בשלב סופני צריכה להיות דומה להתייחסות הניתנת לחולה למחלה סופנית אחרת. צילום: שאטרסטוק
ההתייחסות לדמנציה בשלב סופני צריכה להיות דומה להתייחסות הניתנת לחולה למחלה סופנית אחרת. צילום: שאטרסטוק

איך ניתן לדעת כי סוף החיים הולך ומתקרב, אצל בן משפחה המתמודד עם דמנציה?

ניתן לזהות - באמצעות ארבעה פרמטרים עיקריים - מתי אדם נכנס לשלב הסופני של מחלתו. הראשון הוא דירוג על פי מדד FAST(Functional Assessment Staging).

אדם שמקבל דירוג 7 ומעלה נחשב למי שזקוק לעזרה בכל תחומי הסיעוד. אדם כזה מאופיין בכל פרמטרים הבאים:

אינו שולט על הסוגרים ואינו מבטא יותר משש מילים ברורות ביממה.

אינו מזהה את סביבתו הקרובה.

2 אשפוזים בחצי שנה האחרונה על רקע של מחלה זיהומית.

קושי בבליעה - אספירציה (הקדמת קנה לוושט).

לפרמטרים אלה מצטרפים גם קריטריונים נוספים, כגון: הפחתת 10% ממשקל הגוף; ורמות נמוכות של חלבון בגוף.

כאשר מתקבלת תמונה קלינית כי האדם המתמודד עם דמנציה נמצא לקראת סוף חייו, עולה שאל

מה בנוגע לאוכל? מה לעשות במקרה שבן המשפחה האהוב מאבד לגמרי את התיאבון?

אכן, סוגיה נוספת שעולה הינה: הזנה והאכלה. בשלב המתקדם של המחלה, רבים מהאנשים יפתחו סינדרום אנורקטי; כלומר: אובדן תיאבון חריף.

הדאגה וחוסר האונים של המשפחות והצוותים המטפלים מובילים לכך שהמטופלים מחוברים לזונדה או ל-PEG (צינור הזנה) כדי להזינם. במציאות, הם ממשיכים לאבד מסת שריר ושומן והגוף ממשיך בתהליך הפירוק.

בישראל אין מספיק רגישות, אצל חלק מהצוותים הרפואיים, לאפשר שיחה עם בני המשפחה על בחירת הגישה הטיפולית. לכן, ברירת המחדל (כמעט תמיד) הינה הזנה בכפייה.

עם זאת, בעולם כבר הבינו אחרת: יש חלופות טובות לטיפול, בשלב שבו התצרוכת הקלורית נמוכה. כך, למשל: לפני מספר שנים פירסם האיגוד הגריאטרי האמריקני הנחיות לגבי הזנת אנשים המתמודדים עם דמנציה.

ההנחיות האמריקאיות קובעות שאין להזין בכפייה, אם המטופלים אינם אוכלים דרך הפה. החלטה זו עלולה לעורר רתיעה - אך מדובר בהחלטה מושכלת, הגיונית ומוסרית. שימוש בזונדה או ב-PEG אינו מעלה את אריכות החיים, אלא פוגע באופן קשה באיכות החיים ובנוחות של המטופל. בנוסף, טיפולי הזנה אינם מקטינים את הסכנה ללקות בדלקת ריאות.

כלומר, אחרי כל הדברים האלה: כאשר חושבים על איכות חיים ונוחות, בהקשר של הזנה - יש לקחת בחשבון שהמגע האנושי, הקשר הבין אישי והאינטראקציה עם המטופל, חשובים מאין כמוהם. כאשר מחברים זונדה, למעשה תולים שקית עם מזון נוזלי - ולא מקיימים מגע עם המטופל. לכן, ההמלצה היא להעדיף בחירה בעקרונות תזונה המותאמים לאכילה דרך הפה. יש לגייס לכך סבלנות ואורך רוח, למצוא את המרקם הנכון של המזון ולתת אותו במנות קטנות, לאורך כל היום. כך, נוכל להבטיח שהקשר עם החולה והמגע האנושי יוסיפו להתקיים.

כיצד לטפל בכאב של אדם המתמודד עם דמנציה?

למרבה הצער, אצל רבים מהמתמודדים עם דמנציה בשלבים מתקדמים, קיים מרכיב של כאב - בעיקר בשל ירידה ברקמה המגינה על העצמות, היעדר תנועתיות, ספסטיות (קישיון איברים) או פצעי לחץ.

אנשים אלה, ברוב המקרים, אינם מסוגלים להסביר כי כואב להם; הסביבה מניחה שאי השקט שלהם נובע מתסמיני המחלה - ואינם קושרים אותו לכאב. לכן, גם לא ניתן טיפול באופן מותאם.

חשוב להבין שהתייחסות לאדם המתמודד עם דמנציה בשלב סופני צריכה להיות דומה להתייחסות הניתנת לחולה במחלה סופנית אחרת. לכן, גם הטיפול צריך להיות בהתאם. כלומר: טיפול פליאטיבי (תומך), שייתן מענה לצד הגופני (איזון כאב וטיפול תרופתי) וייתן תמיכה נפשית.

ההנחה כי אדם המתמודד עם דמנציה מתקדמת אינו מבין ואינו מרגיש כלום - היא הנחה שגויה. עלינו לעשות ככל שניתן, על מנת לנהוג בחולה דמנציה, בכל האמצעים שיש לנו, על מנת להבטיח כי שארית חייו תעבור עליו בנינוחות המרבית. ככל הניתן, יש לעשות זאת בביתו-שלו.

מה המצב בישראל מבחינת מדיניות משרד הבריאות, בנוגע לטיפול בחולי דמנציה?

משרד הבריאות מכיר בדמנציה כמחלה סופנית - והוציא הנחיות מעודכנות לקופות החולים, בהן הקופות נדרשות להפנות גם חולים בדמנציה מתקדמת, לליווי פליאטיבי (תומך) ללא כל עלות, עבור המטופל ומשפחתו (בבית או בבית החולים).

הצוות הפליאטיבי יידע לתמוך באדם המתמודד עם דמנציה ובבני המשפחה; להדריך אותם בתקופה מורכבת זו, בכל סוגיות הטיפול השונות; וללוות אותם - בהחלטות השונות העומדות לפתחם.

לסיכום: יש להשתדל, ככל הניתן, להשאיר אדם המתמודד עם דמנציה בסביבתו הטבעית - תוך תשומת לב למספר כללים (הזנה, מניעת כאב, טיפול בזיהומים וכו'). ההנחיות המעודכנות של משרד הבריאות מאפשרות טיפול פליאטיבי (תומך) לחולי דמנציה מתקדמת - באופן העשוי להקל עליהם ועל בני משפחתם. יודגש כי הטיפול ניתן ללא עלות, למטופלים ולבני משפחתם.

ד"ר רוני צבר הוא מייסד ומנהל רפואי ב"צבר רפואה".

רוצה לדרג?
זה יעזור לכל מי שייחפש מידע רפואי על התחום