משפחת הקיסרים

(1)
לדרג

האם ילדים יחידים אכן סובלים מכל התיוגים שהודבקו להם, כמו פינוק יתר וחוסר מיומנויות חברתיות, בשל היעדר אחים?

מאת: סמדר סלומון

בדרך כלל, כשאנו חושבים על המונח משפחה, אנו מדמיינים זוג הורים עם שניים או שלושה ילדים. אולי גם כלב או חתול. זו התגלמותה של משפחה ישראלית ממוצעת, בלי ללכת לקצוות. ובקצוות יש כמובן משפחות מרובות ילדים או זוגות שלא הביאו ילדים לעולם ממגוון סיבות. ויש, כמובן, גם משפחות עם ילדים יחידים.

בחברה הישראלית, המעודדת ילודה, משפחה עם ילד אחד בלבד חורגת מעט מגבולות הפוליטיקלי קורקט. כל אישה מצופה בראש ובראשונה לממש את אימהותה, ואם היא תתעכב בעניין - החברה תטרח לכוון לעברה תזכורת ברורה, כאילו היה מי שכיוון את מכשיר הסלולרי שלו על "נודניק". ואם אישה הביאה את הילד הראשון וחשבה שמילאה בכך את חובתה לחברה - טעות בידיה. הסביבה שלה אמנם תשקוט לתקופת מה, אך בתום שנתיים לכל היותר, יתחילו האנשים שכיבו את ה"נודניק" להפעילו מחדש.
המשפטים השגורים: "קדימה, הילד צריך אח", "את יודעת שההפרש הכי טוב הוא שנתיים בין ילד לילד", וגם: "כדאי לכם להתחיל לעבוד על ילד שני. זה לא תמיד בא כשרוצים", או: "אין כמו אחים שגדלים יחד", בוודאי מוכרים לרבים מכם.
בין אם זוג בוחר להביא לעולם רק ילד אחד מכיוון שהוא מרגיש כי זהו הרכב המשפחה הרצוי לו, ובין אם המצב הקיים נובע מאילוץ של נסיבות, כמו בעיות פוריות או נישואים מאוחרים, ילד יחיד הוא בבחינת תופעה.

בדיוק כמו שיש בכורים, ילדי סנדביץ' וילדי זקונים, גם אצל ילדים יחידים נמצא כמה תכונות אופייניות. איזה מין ילד הוא ילד יחיד? האם זה הילד שעליו נאמר כי הוא נציג "מחלקת הילדים" של הוריו ובו מתגלמים גם כל מאווייהם? זה שאמור לספק להם את כל הצרכים ההוריים? האם הוא אכן מפונק, אגוצנטרי וחסר יכולות חברתיות כפי שמקובל לחשוב? ואולי זה בכלל לא נורא? לא פחות מעניין לבחון מיהם ההורים הטיפוסיים של הילד היחיד. האם אכן מדובר בהורים שמבחינתם הילד הוא פרויקט החיים?

שיעור בסינית

מנקודת מבט סוציולוגית חברתית, כדאי שננדוד לרגע לסין. במאמרה "הגרדיאן", כותבת קתרין בנט: "זמן קצר לאחר שהנהיגה סין את מדיניות 'הילד האחד' ב-1979, החלו להגיע למערב דיווחים על זן חדש של יצורים שמנמנים ומפונקים, שמעולם לא למדו לחלוק את רכושם. הם נקראו 'הקיסרים הקטנים', שאף אחד לא אמר להם מעולם 'לא'".

בנט מתארת ילדים הגדלים בסביבה קשה ותחרותית ומעידים על עצמם כי "חייהם קשים וסובבים רק סביב הלימודים". ילדים בני 14 מדווחים כי הם לומדים 14 שעות ומעלה, ויחד עם זאת מספרים גם על אהבה גדולה מאוד והשקעה אינסופית מצד הוריהם שעושים למענם הכל, כולל פעולות יומיומיות וטריוויאליות. על כן, יש אמרה נפוצה של הסינים: "ייתכן שאנחנו מגדלים דור שלא יידע לעשות כביסה, לכבס גרביים או לסדר את החדר".

סין היא אמנם דוגמה קיצונית, בהיותה תרבות השונה מכל מה שאנו מכירים או חיים, אך עדיין ניתן לראות בה דרך מסננת נכונה, פקטור להתייחסות בכל הקשור לילד היחיד. האם גם אנחנו מגדלים בדלת אמותינו קיסר קטן או נסיך?
ד"ר תרצה יואלס, פסיכולוגית מהמרכז לחקר התפתחות הילד בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה, אומרת כי הנטייה לחקור את נושא הילדים היחידים, נובעת מהשפעת סין על העניין. "משפחות סיניות שהביאו ילד אחד, רצו שהוא יהיה 'פרפקט'. ודווקא כל הבעיות שנמצאו, אם זה בהסתגלות בבית הספר, תוקפנות או התבדלות חברתית, נוצרו על רקע הרצון להפוך את הילד למושלם".

בסין ניכר המחיר הגבוה שהשפיע על התפתחות הרגשית והחברתית של ילדים יחידים. הם אגוצנטריים יותר, הישגיים ותחרותיים במיוחד. לדברי ד"ר יואלס, ישנן עדויות לכך שילדים אלה נשלחו בגיל צעיר, כשהם בני 14-15, ללימודים בארה"ב, כדי לקדם אותם. "הגישה שהנחתה את הוריהם היא שאם כבר יש רק ילד אחד, אז שיהיה הכי טוב שיש", היא מסבירה.

ד"ר רחל פסטרנק, סוציולוגית של החינוך במכללה למינהל ומכללת לווינסקי, מביאה את נקודת המבט של הילד לנושא, ומוצאת כי מבחינה זו לסינים יש דווקא יתרון. "ילדים אוהבים להיות כמו כולם. להתלבש כמו כולם, להתנהג כמו כולם. אם לכולם יש אבא ואמא - אני רוצה גם, וכך גם אם לכולם יש אח ואחות. מבחינה זו, בסין אין בעיה, כי הילד היחיד גדל בין ילדים יחידים אחרים. לכן, נקודת ההתייחסות שלהם היא כלפי בני דודים. הבעיה מתעוררת כאשר ילד יחיד גדל בסביבה של אחים ואחיות ורוצה שגם לו יהיה אח או אחות. זהו הקושי העיקרי מבחינה רגשית".

משאבים וציפיות

לילדים יחידים וילדים בכורים, יש הרבה מן המשותף. שניהם מוצבים באור הזרקורים בתקופה הראשונה לחייהם, אולם בעוד ילד בכור נשאר יחיד רק לפרק זמן מסוים, הילד היחיד נשאר כזה לנצח.

דני עמית, פסיכולוג חינוכי במכון אדלר, מציין כי בכל ילד יחיד יש קודם כל את "הילד הראשון" - זה שהופך את בני הזוג להורים. כאשר נולד ילד, נולד גם הורה. "כל הלמידה של ההורות נעשית על הילד הראשון, וכך גם כל הטעויות. אולם כשמדובר בילד יחיד, אין פרספקטיבה לגבי הקשר בין המעשים שלנו כהורים עכשיו לבין התוצאות שיהיו למעשינו בעתיד. כשיש גם ילד שלישי או רביעי, אני יכול לדעת כהורה שאם, למשל, אפנק אותו מאוד, הוא יהפוך לבוגר מפונק וייתקל בקשיי הסתגלות למשימות החיים.

"עם ילד יחיד, כל שלב התפתחותי הוא ראשוני. עם ילד ראשון, ההורים לפעמים צעירים יותר ויש הרבה כוחות, אך לעתים גם פחות בשלות. כשילד הוא יחיד להוריו, כל המשאבים יופנו אליו בדרך כלל לטוב ולרע. מקצים לו הרבה זמן, תשומת לב ומשאבים כלכליים, והכל בעצם מנותב כלפיו, אלא שגם הציפיות ממנו הן בהתאם. הילד היחיד, אם כך, הוא נציג 'מחלקת הילדים' אצל הוריו, כיוון שלצד המשאבים שהוא מקבל, מופנים כלפיו גם כל מאווייהם של ההורים. ממנו מצפה ההורה לקבל את המשוב הבלעדי לגבי הורותו, וכל הצלחה נובעת גורמת לגאווה מהילד, או להפך: אם יש אכזבה, אין ילד שיוכל לאזן זאת. זו הביצה היחידה בסל".

כמו עם כל ילד ראשון, גם עם ילד יחיד נתקל ההורה לראשונה בפלא היצירה וכל דבר נתפס כקסם מבחינתו. "לפי משקל החיתול נוכל לדעת באיזה סוג של ילד מדובר", אומר עמית בבדיחות ומוסיף כי ילד יחיד, למשל, בוכה הכי פחות, כי תגובתם של ההורים מהירה ויש אפשרות להגן עליו מאוד. "אצל ילדים יחידים, ניתקל לעתים גם בסטריליות יתר הנובעת מכך שההורים מגוננים מדי ואינם מאפשרים לילד להתאמן בהתמודדות עם קשיים".

אולם בשונה מילד יחיד, כאשר מתרחבת משפחתו של הילד הבכור הוא זוכה באחים, ולמרות העובדה שהוא נשאר בסטטוס של הילד הראשון, כבר אין הוא הילד היחיד. בהתאם לכך משתנים פקטורים רבים והילד מתחיל לחלוק עם אחיו את כל מה שהוא זכה לו עד היום, החל מתשומת לבם של הוריו וכלה במשאבי המשפחה.

שבעה חטאים

כיוון שהילד היחיד הוא "נציג מחלקת הילדים של הוריו", כהגדרתו של עמית, ההורים הם שיבחרו אם להפוך את ילדם לפרויקט חייהם או שישכילו לנתב ולאזן כראוי בין היתרונות לבין החסרונות הטמונים במצב.

"כל המשאבים המופנים לטובת הילד היחיד, טומנים בחובם גם סיכון", מסביר עמית. "המשפחה, מהווה בית ספר לחיים במקרה של ילד יחיד ומתקשה יותר לקיים את תפקידה, אך הקושי תלוי בעיקר בגישתם של ההורים. אם הילד גדל כסוג של נסיך וכל הדברים קופצים אליו, הוא יפתח ציפיות שהדברים יעבדו כך גם בחוץ - וכשייצא אל העולם הוא יגלה שלא מתייחסים אליו כבן יחיד, והתסכול שלו יכול להיות גדול.
עמית מוסיף ואומר כי ילד יחיד שגדל על פי סטנדרד גבוה מדי של קבלה ללא נתינה או התחשבות באחרים, עלול לחוות את החיים בתחושה מתמדת של חוסר סיפוק. מאחר שלא חווה בבית את התסכול האופטימלי שחווים ילדים אחראיים, הוא יתקשה לפתח כוחות מול התסכולים שבהם ייתקל מחוץ לבית.

מחקרים מהשנים האחרונות מאפשרים לגבש פרופיל אופייני של הילד היחיד. ד"ר יואלס מתארת אותו כך: "הפרופיל של ילד יחיד, דומה במיוחד לפרופיל של אח בכור. הבכורים אמנם מושווים לילדים אחרים על פי סדר הלידה, אבל כמוהם גם הילדים היחידים מתגלים בחלק מהמחקרים כמצליחים יותר ובעלי הישגים גבוהים יותר. מחקרים אחרים אף מצביעים על יתרון קל ברמת האינטליגנציה של ילדים אלה על פני ילדים אחרים, אך בעניין זה מוטל כמובן ספק, כי ייתכן שמדובר בתוצאות ההשקעה הגבוהה בהם".

ד"ר יואלס מוסיפה כי לקשייהם של ילדים יחידים ולתוצאות אופן גדילתם, ניתן למצוא אישוש באסופת מחקרים הבוחנים את הפן הרגשי ומצביעים על כמה בעיות.

"ילדים יחידים נמצאו מקובלים חברתית פחות מילדים אחרים. כמו כן, במדדים מסוימים נמצאו אצלם יכולות מנהיגות גבוהות יותר, אך אלה אינן באות מהמקום הפופולרי, אלא דווקא מהמקום הכוחני. בתוך ניואנסים חברתיים, נראה כי לילדים אלה קשה לחלוק עם החברה. הם אינם מתמסרים ומתקשים במצבי איבוד שליטה".

בהתייחסותה לקשיים הכרוכים בגידול ילד יחיד, משתמשת ד"ר יואלס במונח "חטאים", כפי שמופיע גם בספרה של קרולין וויט ""Only Child וויט ערכה מאות ראיונות עם ילדים יחידים והורים לילדים יחידים, וגיבשה בספרה את שבעת החטאים או הטעויות השכיחים שהורים לילדים יחידים עושים. ואלה הם: פינוק יתר, פיצוי תמידי, התייחסות אל הילד כמו למבוגר, תשבחות יתר, הגנת יתר, ציפייה לפרפקציוניזם, כשל בהצבת גבולות או בהצבת כללים שבהם על הילד לעמוד בצורה עקבית.

סטיגמה ומציאות

אלפרד אדלר, הדגיש את חשיבות סדר הלידה והנחיל את התפיסה כי בכורים הם ילדים עם בעיות וכי ילדים יחידים הם מפונקים בשל תשומת לב רבה מדי מצד ההורים. אולם האם אבחנה זו מדויקת והילד היחיד אכן סובל מכל התיוגים שהודבקו לו, כמו היותו בודד בביתו שלו וחסר מיומנויות חברתיות בשל היעדר אחים?

בסקירת המחקרים עד כה נשמעה נימה פסימית באשר לחוויה הרגשית והחברתית שאופיינית לילדים יחידים, אבל בתמונה הכוללת ישנן הרבה נקודות אור שראוי להתייחס אליהן כדי להבין שהמצב לא כל כך נורא כמו שהוא נשמע. הורים לילדים יחידים, חשוב שתכירו את ה"חטאים", אבל גם את הסגולות שתוכלו לרתום לטובת כולם.

"בשום פנים ואופן לא הייתי אומרת שלהיות ילד יחיד זה דבר רע או דבר טוב. אין פה שחור או לבן. מה שקורה אצל הילד תלוי אחרי הכל במשאבים המועברים אליו, והכוונה היא גם למשאבים קוגניטיביים, שכליים ורגשיים", מבקשת ד"ר פסטרנק להדגיש. "אני מכירה יותר מקרים שצוינו לטובה בכל הנוגע לילדים יחידים, וגם הספרות מביאה דוגמאות רבות של ילדים מחוננים, נבונים ומוצלחים מאוד, שהושקע בהם רבות".
מה לגבי הטענה כי ילד יחיד נפגע מבחינת המיומנויות החברתיות שלו?

ד"ר פסטרנק: "באופן אישי, אינני שותפה לקו הזה. אמנם ילדים יחידים יכולים להיות מלכי הבית, אבל ברוב חלקי היום הם מבלים בגן ובבית ספר ושם הם אחד בין רבים. לכן, הטענה שבבית לומדים שוויוניות אינה כה חזקה בעיני. לא תמיד מתקיים התרחיש של ילד יחיד ככוכב, ולא תמיד המשאבים וההשקעה שיכולים להיות מופנים כלפיו מתממשים. אני מכירה הורים לילד יחיד שלא משקיעים בבנם דבר, ומצד שני אני רואה ילדים יחידים שמכירים ביתרונות של להיות לבד ונהנים מהם. קביעות חד צדדיות הן לא לעניין".

ד"ר יואלס מוסיפה כי המחקרים השונים מצביעים בבירור על כך שההבדלים בין ילדים עם אחים ואחיות לבין ילדים יחידים הם קטנים יחסית. "אם לילד יש קשר טוב עם הוריו וחברות תקינה עם ילדים אחרים, אין כל סיבה שלעצם היותו ילד יחיד תהיה השפעה שלילית עליו".

אם אכן מזהים חסר, איך אנו כהורים יכולים לעזור לילדנו היחיד?
"ילדים אחרים יכולים למלא פונקציה חשובה מאוד בהתפתחות החברתית, ולכן אחד מתפקידי ההורים הוא לדאוג להפגיש את הילד עם החברה", אומרת ד"ר יואלס. לדבריה, במפגשים אלה באים לידי ביטוי התהליכים שמתקיימים באינטראקציה בין אחים, ולכן רצוי לאפשר לילדים לחוות בהם את הדינמיקה המתקיימת בין אחים, באמצעות תיווך בין הילדים, תיעול רגשות והיכולת לחלוק - דברים הנכונים, אגב, לכל מפגש בין חברים, בלי קשר לילד יחיד. "דבר חשוב מאוד הוא גם לא להתייחס לילד כאל מבוגר שלישי בבית שמשתפים אותו בכל הנעשה, כיוון שלא ברור מי ההורים ומי הילד", היא מוסיפה. "בשורה התחתונה, ה'אין הבדל' בין ילד יחיד לבין ילד הגדל בין אחים, נובע מהאופן שבו בוחרים ההורים לגדל את ילדם. למרות שהילד הוא יחיד, צריך להציב לו גבולות וחשוב שלא לנסות לפצותו כל העת בשל רגשי אשם הנובעים מכך שאין לו אחים".

הפסיכולוג עמית, מחזק נקודה זו: "בחברה המודרנית נפוצה התפיסה המוטעית שההורות צריכה להיות 'פאן' ויש להעניק לילד רק חוויות טובות. אבל המטרה בהורות היא גם להכין את הילד לחיים בחברה על ידי פיתוח רגישות ולאפשר לו ללמוד מה צריך לעשות מכורח החיים: להתחשב באחרים ולחלוק, גם אם הוא יחיד. אם, למשל, הילד רוצה עכשיו דבר אחד, אך להוריו יש רצונות וצרכים אחרים - זה בסדר. הורים יכולים לספק גם לילד יחיד את מה שעובר ילד הגדל עם אחים, שהוריו אינם מבטלים את צורכיהם בפניו. בדרך זו הילד לומד להתחשב באחרים".

איך מתרגלים מיומנות חברתית ללא אחים?
עמית: "בעולם הילדים ישנם אלמנטים שאנו לא נכנסים אליהם כהורים, כמו העניין שהחזק קובע או מצבי דחייה שהילד עובר לעתים. ילדים לומדים בעצמם להתמודד עם המציאות הזאת ואפשר להשלים את הלימוד כבר בגיל צעיר בעזרת גן הילדים. אם ילד שוהה בגן מגיל שנה או שנתיים, יש לו מספיק זמן כדי ללמוד להתמודד עם מצבים כאלה.
"מה שמצמיח ילד, זה סוג של שפשוף עם החיים ותפקידנו הוא להעמיס עליו בהתאם ליכולתו. פינוק והזנחה הם שני קצוות של העמסה שאינה תואמת את כוחותיו, ומההורים נדרש לקיים את המינונים הנכונים ולהיות רגישים לסכנות לכאן ולכאן".

את התוצאות, אומר עמית, נבחן על פי אופן השתלבותו של הילד בחברה החיצונית. "אם הכל תקין, אין כל בעיה. הורים לילד יחיד, צריכים להיות רגישים יותר לעניין ולהכניס לסל ההכנה לחיים את ההתחשבות באחרים".

על רגש האשמה

הרצון העז והדרישה לילד נוסף מגיעים, לעתים קרובות, מצד הילד היחידי עצמו, שמביע כמיהה לאחים. מצב כזה משרה על הורים רבים תחושת מצוקה, בייחוד כאשר הרקע להיעדר ילדים נוספים הוא אילוץ, ולא בחירה. התמודדות ההורה עם כמיהתו של הילד, במקרים אלה, אינה פשוטה.
לדברי ד"ר יואלס, על הורה לילד יחיד, לעבור כמה שלבים עם עצמו ולאחר מכן עם הילד, כדי להתמודד כראוי עם המצב. "בין אם מדובר בזוג הורים או בהורות יחידה, הורים צריכים לבחון עם עצמם מהי החוויה, העמדה והרצון לגבי ילד נוסף במשפחה. אצל רוב ההורים המציאות אינה נובעת מבחירה, ומנקודת הנחה זו עליהם לעבור ראשית כל עם עצמם תהליך של אובדן הנובע מהעובדה שלא יהיה ילד נוסף. לאחר מכן עליהם להשלים עם עובדה זו.
"אין להפוך את הנושא לטאבו. עליהם לאפשר לילד להביע רגשות סביב העובדה שהוא רוצה אח ואין לו, וסביב התחושה: 'לילדים אחרים יש, ולי אין'. המלכוד של ההורים טמון בקושי הרב שלהם לדבר על הנושא בגלל המקום של הכאב, ולכן הם נוטים להתעלם ממנו. אולם חשוב שלא להגיע למצב הזה של ההתעלמות".
ד"ר יואלס מוסיפה כי חשוב שהשיחה בנושא תבוא מתוך הצורך של הילד ומתוך חווייתו הרגשית, בלי שההורים "יפילו" עליו את חווייתם הרגשית. "רצוי לתת תשובות כנות, אך לא להעבירן במסלול האובדן הרגשי שלנו כהורים".
ד"ר יואלס מציינת את הנטייה של ילדים יחידים לפצות את עצמם באמצעות תינוקות של אנשים אחרים. אם ישנם בני משפחה או חברים קרובים שיכולים לשתף את הילד בחוויה, הרי זה מבורך, אולם לדבריה חשוב שהורים יהיו רגישים לעובדה שישנם אנשים שמצב זה אינו לרוחם, ולכן נמנעים לשתף פעולה. במקרים כאלה, היא מציעה שלא לדחוף את הילד לחוויה כזו בכוח, כדי למנוע עגמת נפש לשני הצדדים ובייחוד דחייה מצד הילד.
"במקרים מסוימים, גם בובה יכולה להוות סוג של פיצוי", היא אומרת. "למרות שהורות ורגשי אשם הם שני דברים השלובים זה בזה, עלינו לזכור כי בחיים אי אפשר לקבל כל דבר, ואין אנו יכולים לספק לילדינו הכל. לכן, חשוב שלא נרגיש אשמים עם המצב הקיים".

הכתבה פורסמה בגיליון נובמבר (226) של המגזין "הורים וילדים"

בואו לדבר על זה בפורום הריון ולידה.

רוצה לדרג?
זה יעזור לכל מי שייחפש מידע רפואי על התחום