מישהו שמבין בשלום

(0)
לדרג

מי הייתם מעדיפים שייטפל בכם?

נניח, חס וכרפס, שהייתם פתאום מאוד חולים. מי הייתם מעדיפים שייטפל בכם?

מישהו שמבין המון במחלות.

מישהו שמבין המון בריפוי.

זה לא אותו דבר, נכון? אם אנחנו רוצים לחטוף עוד ועוד מחלות, מוטב שנפנה למומחה למחלות. ואם החלמה אנחנו מחפשים, נלך אל איש הריפוי.

ונניח שהייתם רוצים לחיות בשלום, את מי הייתם מעדיפים לצידכם -

מישהו שמבין במלחמות.

מישהו שמבין בשלום.

התשובה המתבקשת, במקרה שלנו, כבר לא כל-כך מובנת מאליה. ברגע שמופיע איום על שלומנו, מתפנה הבמה כולה לטובת המומחים למלחמה. הם יודעים הכל על טילים בליסטיים ועל לוחמה בשטח בנוי, והם מצויידים בשפע של מודיעין; ומטרת המודיעין הצבאי אינה לברר עם מי אפשר לעשות שלום, אלא במי אפשר להילחם.

מי שמסתובב עם פטיש כל החיים, אומר הפתגם העתיק, יראה בכל בעיה מסמר. וכשמופיע איום על שלומנו, העיתונים והמסכים מתמלאים בפטישנים ששמחים לייעץ על איזה מסמר אפשר לדפוק. אבל אותנו הרי לא עניין לדפוק מסמרים, בכלל רצינו שלום, לא? הפטישנים הם אכן אמנים דגולים במלאכתם, אבל בענייני שלום הם לא מבינים יותר מרקדנית בלט. אולי פחות.

חשבתי על כל זה כשהזדמן לי לשמוע פטישן בכיר אחד למעשה בעל דרגת אלוף בגילדת הפטישים אומר באחד מימי המלחמה הראשונים משהו כמו "אצלנו במושב ידעו שכשאתה תופס נחש, אתה צריך לקחת טוריה ולחתוך אותו לשניים, לוודא שהוא מת".

במלחמות אני באמת לא מבין כלום, אבל על נחשים אני דווקא יודע קצת, לגמרי במקרה. בילדותי בנגב גידלתי לא מעט מהם, ושנים אחר-כך חייתי באמריקה בטריטוריה שהיתה שייכת עד אז לנחשים קטלניים. קוראים לזן הזה עכסן מטבעות, ואתם ודאי מכירים אותו ממערבונים - ההוא שמסתלסל כמו חילזון, ורק זוקף את ראשו המאיים ואת קצה זנבו הרעשן. באמת אחד הנחשים המפחידים למראה שהיה לי העונג להכיר, ובעל ארס קטלני.

חייתי שם בקרוואן וצריף עץ קטן, עם בת זוג וילד בגיל הזחילה, ומפגש בינו לבין עכסן הוא הדבר האחרון שרצינו שיקרה, כמובן. השכנים - אנשי הרים ותיקים וקשוחים, שחיו גם הם מוקפים באלפי דונמים של יער פראי, ייעצו לי כבר בימים הראשונים משהו די דומה לעצה של האלוף אבל מכיוון שהיו חוטבי יערות ולא חקלאים, הם המליצו על גרזן תחת הטורייה. אבל באותו זמן קראתי גם סטטיסטיקה מעניינת: רובן המוחלט של ההכשות באזור, מעל 90 אחוז, אירעו במקרים של עימות מכוון בין אדם לנחש. שאר המקרים היו כשמישהו דרך בטעות על נחש וכדומה. לא ידוע על מקרה אחד ויחיד שבו נחש מהמין הזה תקף אדם מיוזמתו.

אז בשביל בדיוק מה הגרזן? נכון שזה נחש מסוכן אבל הוא מסוכן בעיקר כשתוקפים אותו. ובאמת, קרה לא פעם שטיילתי בשטח ופתאום נתקלתי בצרור מסתלסל ורושף, ודמי היה קופא בעורקי. לו גדלתי בין המקומיים ודאי לא הייתי יוצא לשטח ללא גרזן, והייתי רואה את האירוע כהזמנה חד משמעית לדו קרב. אם היה לי מזל, הייתי הורג אותו. אם הגרזן היה מחטיא, הוא היה הורג אותי.

אבל האמת היא שעכסנים הם ממש לא בעניין של דו קרב. הארס שלהם יקר להם, הוא שמור למטרות השגת מזון והתגוננות מאויבים. הם עושים את כל ההצגה המפחידה הזאת בדיוק כדי להשיג את ההיפך, לשכנע אותנו להימנע מעימות. ולכן, כל מה שהייתי צריך לעשות הוא לצעוד בחזרה אחורה, למצוא נתיב אחר ולעזוב את הנחש בשקט (כדי להסיר ספק, אני לא רומז שחיזבאללה ונחשים זה אותו דבר. את זה אמר הפטישן. אני לא מבין כלום בחיזבאללה. רק על נחשים אני יכול לדבר).

המצב היה מסובך יותר כשנתקלתי בעכסן בקרבת הצריף שלנו, בטריטוריית הזחילה של יורש העצר. במקרה כזה לא יכולתי להתעלם מהנחש היה לנו עימות טריטוריאלי. לכן סימנו לנו בסיד אזור מסביב לבית שנועד לזוחלים אנושיים בלבד ובכל פעם שנתקלתי בנחש שחצה את הקו, היה נגזר עליו להיות מורחק. לא היה נחוץ לכך גרזן, רק ארגז קרטון ומקל או מוטב אפילו צינור מים. הייתי מציב את הארגז קרוב לנחש, ובעזרת המקל או זרם המים, בעדינות, הייתי מכוון ומרחיק אותו. למרבה החן, הוא לא היה נלחם, אלא זוחל לתוך הארגז. ואז הייתי צריך רק לסגור, להכניס לאוטו, ולקחת להר סמוך ולא מיושב.

בחודשיים הראשונים הייתי מפנה שלושה-ארבעה עכסנים בשבוע. אחר כך אחד בשבוע, אחד בחודש, אחד בשלושה חודשים. רק פעם אחת, מתוך עשרות, כמעט הוכשתי. זה היה ביום שבו קמתי על רגל שמאל, ועוד לפני ארוחת הבוקר שלי נתקלתי בעכסן גדול. בקושי הספקתי לאכסן אותו בקרטון, ובדרכי להביא את מפתחות האוטו כמעט דרכתי על עוד אחד, גדול עוד יותר. ואיבדתי את שלוות נפשי. קיללתי אותו ואת אם-אמא שלו שלא נותנים לי לשתות קפה, נופפתי במקל כמו איזה רמבו.

לנחשים אין חוש שמיעה, אבל יש להם חושים הרבה יותר דקים. ובניגוד לעשרות המקרים הקודמים, הנחש הזה זיהה בי אוייב. הוא הגיב בתוקפנות, ואני מדושן ביטחון מכל ההיתקלויות הקודמות דחפתי אותו במקל בגסות. זאת לא היתה דחיפה שנועדה לכוון אותו לקרטון, לא רק. היא גם נועדה להראות לו מי בעל הבית פה, מי הגבר. ואחרי שורה של עכסנים שנראו כמו כבשים מנומנמות תחת המגע העדין של המקל, הנחש הזה פתאום התחמק במהירות בלתי נתפסת, וזינק במלתעות חשופות אל הרגל שלי. הוא פגע לי בנעל, ואני עפתי אחורה כמו מוכה חשמל, ובדקתי אם אני עדיין חי.

בשניות ההן של התכתשות הבנתי בדיוק איך מרגיש איש של גרזן. מה שחשתי כשקיללתי את הנחש התחפש לשנאה, אבל האמת היא שזאת לא היתה שנאה. הסיבה למלחמה היא לעולם לא שנאה. מה שהסתתר מתחת לשנאה היה פחד גדול, פחד מוות. פתאום לא ראיתי את היצורים העדינים, הזהירים ושוחרי השלווה שלמדתי להכיר בשבועות האחרונים ראיתי רק את שיני הארס, ראיתי את היד של הבן שלי בתוך המלתעות האלה. ומשהו מאוד קדום ופרימיטיבי אמר לי, שאם אתקוף את מקור הפחד, הפחד ימוגר. אבל למעשה, ברגע שתקפתי אותו הפחד רק גבר, כי הוא תקף בחזרה. ואם המוח שלי לא היה חוזר בזמן מסיורו בישבן, זה לא היה נגמר עד שאחד מאיתנו היה חוטף פגיעה אנושה, ואני בכלל לא בטוח מי זה היה.

הפחד שלי, האמת, היה קשור מעט מאוד בנחש והרבה יותר בפחדים אנושיים קדומים: פחד מוות, הפחד לאבד מישהו יקר, פחד מזרים ומהלא ידוע ומהשד יודע. כל מלחמה פורצת מתוך פחד עתיק ואפל. אם ממשיכים ונותנים לפחד לנהל אותה, היא רק תתלקח. מושבניק פיקח אולי יודע לנצח במלחמה, עם קצת מזל - אבל מושבניק חכם יודע לחיות בשלום.

רוצה לדרג?
זה יעזור לכל מי שייחפש מידע רפואי על התחום

עוד בתחום