טיפול תרופתי

שלום, אני מאובחנת כחולת מניה דיפרסיה, ההתקף הראשון היה לפני כ-5 שנים כשאבי נפטר (אמי נפטרה כמה שנים לפניוניצולת שואה שלא ממש התיחסה לקיומי. , ופשוט בדיע, וכל מה ) אך החיים בבית לא היו פשוטים, היא היתה ניצולת שואה שכל משפט שני שלה היה "אני לא רוצה לחיות" ויום אחד היא פשוט נחנקה בשינה ומתה על המקום. האובדן של אבי (שהיה כל חיי) הביא אותי לרצות לשים קץ לכאב ! בלעתי כמות גדולה של ליתיום (המרשם לליתיום קיבלתי ישר אחרי השיבעה) ובלעתי את הכדורים עם כמות גדולה של אלכוהול, ואני ממש לא חסידה של אלכוהול. הגעתי לבית חולים במצב של מוות קליני) לאחר התקרית השאירו אותי בבית חולים בתקווה שאסכים להתאשפז במחלקה הפסיכיאטרית והבעתי סירוב מוחלט מכיוון שיש לי שני ילדים בבית, אז הם היו בגיל 21 ו-20 (אני גרושה כ-15 שנה עם מערכת יחסים נהדרת עם הבעל לשעבר, ועם משפחתו החדשה שהוא הקים וכן גם ילדי שרואים באח ובאחות כאחים לכל דבר) יש לציין כשהאבסורד הוא שדווקא בעלי לשעבר ומשפחתו תמכו בי לאורך כל הדרך ותמיד היו שם בשבילי. אני מטופלת היום (לקח המון זמן עד שמצאו שילוב של תרופות שהביאו אותי למצב מאוזן (אני מקבלת : למיקטל 100 מ"ג פעמיים ביום, ובבוקר מינון של 50 מ"ג, בנוסף, סרוקואל גם פעמיים ביום 100 מ"ג ובבוקר 25 מ"ג, קלונקס פעמיים ביום 0.5 מ"ג, ובנוסף לכל זה, כדור שינה, מבחינת הרופא חוסר שינה יכול להחמיר את המצב. הבעיה העיקרית, ואני מאמינה שרוב חולי מניה דיפרסיה חווים הוא חוסר רצון לעשות כל דבר, אני פשוט מאוזנת אך זומבטית לחלוטין, אני יודעת שאני מאוזנת מכיוון שלא היה לי התקף 5 שנים אך החיים שלי הפכו לכלום, פשוט כלום, לא מצפה לכלום, לא רוצה כלום, פשוט חיה לי מיום ליום (תרתי משמע) התרופות גורמות לי מבחינתי לחיים לא חיים. אז נכון שכולם מאושרים כי אני מאוזנת, עובדת 4 שעות (וזה האבסורד הכי גדול, אני מטפלת בעזרת בעלי חיים, מקצוע שלמדתי כדי לעזור לאנשים , בעיקר ילדים שסובלים מהפרעות ריגשיות, פחדים, אובדן , גירושין, וכן, זה הדבר (חוץ מהילדים) שמקים אותי מחדש כל בוקר, ואני מאד מצליחה במה שאני עושה, ואולי מהמקום שאני מתחברת לכאב שלהם, וזה בהחלט הדבר היחיד שהתרופות לא לקחו ממני. אני מנותקת, אין לי חיי חברה (והכל מבחירה, פשוט הנפש כאילו כבויה. וכל מה שאני רוצה אחרי שאני חוזרת מהעבודה זה פשוט להעלם, דברים הכי פשוטים שאהבתי לעשות אינם קיימים יותר, ושוב זו לא בחירה, ככה הגוף התחיל להתנהל אחרי הקוקטיל של התרופות (דרך אגב אני מקבלת קיצבת נכות של 100% מביטוח לאומי) שאלתי מספר פעמים את הפסיכיאטרית שמבחינתה לא מבינה מה הבעיה, ואיך אני לא שמחה שאני מאוזנת אחרי כל מה שעברתי, שאלתי אליכם, האם תופעה זו ידועה, והאם זה פשוט אבוד, וככה ארגיש עד סוף חיי. פה ושם היו לי פנטזיות להפסיק לבד את הכדורים, רק כדי להרגיש, לא משנה, למטה למעלה, פשוט להרגיש, כי ביום יום ... אני מרגישה חיה , מתה !!! רק דבר אחד מאד חשוב, עד ההתקף הייתי אדם מאד נורמטיבי, שמח, טסתי לחו"ל, אפילו חוויתי אהבה גדולה שגם היא הסתיימה לאחר ההתמוטטות שלי במות אבי.באמת שהיו לי חיים (עם כל הקושי) טובים. אשמח לקבל מכם חוות דעת (באופן כללי) בעיקר על ההתנהגות שהגוף שלנו חווה בעקבות הטיפול תרופתי כל כך בתודה מראש אני

שלום רוני, השאלה המורכבת שלך חורגת ממה שניתן במסגרת פורום. נא להתייעץ עם הרופאים שלך.