פורום פסיכולוגיה קלינית

ערב טוב ליאת, שאלה לי אליך... האם את חושבת שלפעמים צריך לזרז תהליכים בטיפול קצת בכוח? או אולי לא בכוח, אבל באופן מלאכותי, בלי לחכות ולחכות שהם יקרו מעצמם? אני אסביר למה אני מתכוונת... השבוע החלטתי לגייס את כל הכוחות שבי ולדבר על נושא כאוב מאוד. המטפלת שלי כל הזמן אומרת לי שהיא תלך בקצב שלי, ולתת לעצמי זמן, אבל אני קצת מרגישה כאילו ה'לחכות' הזה, רק מרחיק אותי מהדיבור על זה יותר ויותר. אני קצת מרגישה כאילו אני נתלית בתירוצים של- 'זה מסובך', 'אני צריכה לחכות עד שארגיש מוכנה', וכדומה. אני לא יודעת אם אי פעם אני ארגיש שאני מוכנה לדבר על משהו שכל כך קשה לי... אז החלטתי להפעיל את כל המנועים, ולהסתער קדימה. אני רק לא יודעת אם זו הגישה הנכונה במצבים שכאלו. אני מקווה לא לגמור כמו הטיטניק... מקווה לא להתנגש בקרחון ולטבוע... כבר נורא קשה לי להיות עם זה לבד, ואני סומכת עליה מספיק בשביל שהיא תדע, אני רק לא יודעת איך להיות עם זה ביחד. יודעת שאת לא יכולה לתת לי תשובה של כן או לא... אז רק את מחשבותייך בנושא, אם אפשר... תודה תודה (וסוף שבוע נפלא, ללא שרב...) נועם

היי נועם, אני חושבת שהעובדה שהחלטת 'להסתער' על הנושא הרגיש אינה מנותקת מן העובדה שהמטפלת שלך הניחה לך לעשות זאת כשתמצאי לנכון, ובלי לחץ *מצידה*. אני בהחלט מאמינה בהתגייסות של מטפלים, באומץ שלהם לפתוח דברים מתוך החלטה, ובהתעקשות שלהם להסתובב באזורים כל כך נפיצים למרות הקושי. יש לי הרגשה שלא היית פותחת זאת, אפילו "בכוח", אם לא היית סומכת על המטפלת שלך, שלא תתן לך להתנגש בקרחון כמו הטיטאניק. אל תכבי מנועים. המשיכי לעבוד. ו... כל הכבוד ליאת

איכשהו האיזורים מרגישים לי הרבה פחות נפיצים ממה שחשבתי... קברניט המשנה של הספינה שלי (אני הקברניט הראשי כמובן...) עוזרת לנווט בינות לקרחונים בזהירות ובבטחה. אמנם אנחנו רק בתחילת נתיב השיט שלנו, אבל נראה לי שהיא אלופה בניווטים, אחת כזו שנולדה עם מצפן ביד... ואת יודעת מה עוד? יצאתי מהפגישה בהרגשה טובה, אבל ממש. עם חיוך טיפשי כזה שמרגיש שמחה בבטן. קצת לא תואם את נושאי השיחה בפגישה, אבל שיהיה... ליאת, שוב תודה. המילים שלך תמיד נוגעות עמוק בנקודות הרגישות ועושות את החיבורים ברורים יותר... עוד סיבה לחכות לסופ"ש... :-) שלך, נועם

בני בן 23 משוחרר שנה מהצבא . בילדותו למד בבית הספר ברושים ת''א בשל בעיות התנהגות. מעולם לא אובחן. למד בחטיבת ביניים בחינוך הרגיל עד סוף כתה י'א ונשר. עד לגיס לא עבד כיום שנה אחרי שחרור עבד בארבע מקומותשונים בשני מקרים פוטר ובשניי האחרים עזב לאחר וויכוח עם המעסיק. מסוגל לשבת ימים שלמים בחדרו ,יוצא רק לאכול או לחבר. מתרגז בקלות. תנועותיו מסורבלות,דימוי עצמי נמוך, בטחון עצמי נמוך. אני רוצה מאוד לעזור ולא יודעת ממה מתחילים. תודה

שלום אביבה, כדי לדעת איך נכון לעזור, חשוב מאד להגדיר את הקשיים. אני מניחה שאם הוא למד במסגרות המיוחדות שהזכרת, הוא עבר לפחות אבחון אחד, בו עמדו על תחומי החוזק והחולשה שלו. אם הוא שרת בצבא וסיים אותו במלואו, ניתן להניח שמסגרת עם גבולות ברורים ונוקשים מאפשרת לו לתפקד טוב יותר ממסגרת פתוחה ולא-מוגדרת. זה כבר יכול להוות כיוון ראשוני כאשר חושבים על מקום עבודה. נוסף על כך, אם קיימת בעיה של דימוי עצמי , קשיים בשליטה בכעסים וביטחון עצמי ירוד, יש מקום לפנות להתייעצות פסיכולוגית, ולחשוב על מסגרת טיפולית תומכת. אפשר לעשות זאת דרך קופת החולים שלכם או דרך המרפאה הציבורית של משרד הבריאות הקרובה למקום מגוריכם. כמובן שכדי שהטיפול יצליח, המוטיבציה לכך חייבת להיות שלו. לכן, במקומך, הייתי מתחילה משיחה עמו, שתתקיים באווירה נינוחה ולא שיפוטית, בה תוכלי להביע את רצונך לעזור לו. אני מזכירה לך שכל עוד תאפשרי לו לחיות שנים רבות על חשבונך, המוטיבציה שלו עלולה להיות נמוכה. גם זה משהו ששווה לחשוב עליו. בהצלחה ליאת

שלום, אני בת 27 , נשואה. אני קוראת בפורום ורואה מכתבים מהמון אנשים שמרגישים מה שאני מרגישה. באיזהשהוא מקום זה מעודד, באיזה שהוא מקום מפחיד מאוד כי אין לזה סוף... אני מאוד פוחדת ממחלותושלא יקרה לי משהו, כל הזמן אני סובלת מסיפטום כזה או אחר ונרגעת רק אחרי שאני עושה בדיקות ואומרים לי תקין.העניין הוא שהסמפטומים שלי מתחלפים כל הזמן והבדיקות לא נגמרות. חששתי מאוד מהתקפי לב, היו לי כאבים בחזה וביד שמאל ולכן ישר עשיתי את כל הבדיקות ללב והכל תקין.ברגע שידעתי שתקין כבר לא כואב לי, והכאב התחלף להקאות, מהקאות התחלף לקשיי נשימה, מקשיי נשימה התחלף לתחושות של נימולים .( כל הזמן התחלף לאחר בדיקות ורופאים), עכשיו לפי הסימפטום הנוכחי אני צריכה לעבור הדמיית מוח?? אין מצב שאני אצליח לעשות את כל הבדיקות שיש בעולם, מצד שני אני לא רוצה להתעלם מהכאבים ולא להיבדק, כי אם זה כן משהו.הספק הזה משגע אותי... מה עושים? אני מתחילה מחר טיפול פסיכולוגי- קוגנטיבי התנהגותי- אבל אני לא רגועה כי הפסיכולוג הוא לא רופא ולא יעשה לי בדיקות, אז איך ארגע?? אני יודעת שזה חרדה, אבל תמיד יש לי את הספק בראש שאומר לי שהפעם זה לא חרדה ושצריך ללכת להיבדק. נא עזרה.

שלום נועה, אם תביטי סביבך, תוכלי לראות שרוב האנשים מצליחים לשמור על בריאות סבירה מבלי להיבדק ללא הרף. את עצמך מבינה שמדובר בחרדה מציפה, אשר אין לה כל יסוד במציאות. מאחר וגופנו אינו מנגנון מכני מושלם, כולנו סובלים ממחושים שונים פה ושם. האדם החרדתי מתאפיין בפרשנות הקטסטרופלית שהוא נותן לכל מיחוש קטן, כפי שאת מרגישה היטב על בשרך. ההחלטה לפנות לטיפול היא הדבר הנכון לעשותו, שכן תוכלי לתרגל באמצעותו את היכולת להילחם במחשבות האוטומטיות המפחידות. הפסיכולוג אמנם לא ישלח אותך לבדיקות, אך הוא יוכל לסייע לך בהתמודדות טובה ומסתגלת יותר עם החרדה שלך. בהצלחה רבה ליאת

שלום לך אורנה רציתי לשאול לגבי בתי בת 25 , היא מאוד רגישה מאוד בררנית ו רוצה לעצמה הטוב ביותר . הייתה לה חבר שנה והתברר שהוא למרות שממשפחה טובה עצבני הבחור ו היא עזבה אותו ובצדק למרות שמאוד רצתה אותו , ומאז עבר שנתיים ועכשיו כל בחור שהיא פוגשת היא מביאה תירוצים : זה לא יודע לדבר, זה ילד עדיין , זה לא יפה ושזה לא ברמה שלי , בנתיים שנים עוברות ושום דבר לא קורה . אנחנו כל המשפחה למשל הולכים לחתונה או אירוסים שם היא מדברת עם אנשים וצוחקת ושמגיעה הביתה אומרת שזה לא דיבר יפה ,, כל מיני דברים למה הוא אומר כך ואומרת למה הגורל שלי ככה , להגיד לך כואבת לה שבחורות עם רמה הרבה יותר נמוכה ולא נראות טוב, נופלות במשפחות טובות והיא עדיין מחפשת . רציתי לדעת מה בעיה האם יש ספר לתת לה לקרוא שהיא תשתנה?ושתשנה הסתכלות על העולם וגם לגבי חברות היא עושה מעל ומעבר בשלן ובסוף גם הן לא מעריכות לא מחזירות לה טובה בחזרה .

שלום מלכה, אורנה תשוב לענות בשבוע הבא. בינתיים אשיב לך אני. הדאגה שלך לבתך נוגעת ללב. כאמא, קל מאד להזדהות עם המשאלה שלך לראות את הילדה מסודרת, נשואה באושר. עם זאת, גיל 25 הוא עדיין גיל צעיר מאד מכדי להתחיל לדאוג. בתך רוצה לעצמה את הטוב ביותר, ואני מסכימה איתה. פעם, נשים היו מתפשרות כדי לזכות בביטחון כלכלי. כיום, נשים עצמאיות הרבה יותר, משכילות הרבה יותר, ולכן גם בררניות יותר, וטוב שכך. לא לגמרי ברור מנוסח פנייתך האם היא אכן מודאגת ממצבה, או שמא זו יותר דאגה שלך. אם היא חשה שקיים קושי ביצירת קשרים זוגיים, היא יכולה לפנות להתייעצות עם איש מקצוע, שיוכל להעריך אם אכן קיימת בעיה. כאמא, הייתי מציעה לך לתמוך בהחלטה לברור לעצמה את הגבר הנכון, ולא להאיץ. אם היא מאד רוצה בן-זוג, הדבר האחרון שהיא צריכה עכשיו זה נדנוד מתוך המשפחה. הביעי את בטחונך בתכונותיה הטובות, וביכולתה לדאוג לעצמה כיתר בנות גילה. בהצלחה, ושיהיה במזל ליאת

שלום לך, אני רק רציתי להגיד לך שאני מאד מסכימה עם ליאת. אני בגיל של בתך, ובאמת מה שהייתי הכי רוצה במצבה זה לראות אמא תומכת ובטוחה שיהיה בסדר ולא רחמים ופחד ודאגה וביקורת.כך שאני ממליצה לך להיות מצד אחד מאד קשובה לצרכיה ומצד שני להיות פחות מודאגת. למשל מה שכתבת על הארועים, זה מאד קשה שמישהו ימצא חן בעייניה שם אם היא יודעת שכולם מצפים ממנה למצוא שם מישהו , אז כל אחד לא יראה ראוי מספיק.

שלום, אני מטופלת מזה כשנתיים אצל פסיכולוג קליני. רציתי לדעת אם אמירות שלו כגון "אני אוהב אותך" רלוונטיות מבחינה מקצועית? האם למטפל מותר להביע אהבה כזאת שלא מתוך תמיכה אלא סתם להגיד שהוא אוהב אותי?

שלום ציפי, שאלת שאלה מסובכת, משום שהיא מאוד תלויית קונטקסט. ישנם הקשרים בהם הבעת רגשות מצד המטפל היא נכונה ומותאמת, וישנם הקשרים בעייתיים. מאחר ובהתבוננות מהצד לא אוכל לומר הרבה יותר מזה, אני מציעה לך לפתוח את הדברים איתו. אני מתכוונת לכך שתבטאי בכנות את ספקותייך, ותתבוננו ביחד בקשר שנוצר ביניכם. לילה טוב, אורנה

אורנה, לאחרונה אני מרגישה שהמטפלת שלי זרה לי עדיין. לא בטוחה אם זרה, אבל לא קרובה. אני מחפשת בעיניים שלה הבנה, ומוצאת שם הרבה פעמים משהו חם ומשתדל.. ואז המבט הזה הופך להיות אחד הדברים היחידים שאני זוכרת מהפגישה. אבל יחד עם זאת, סוג של שיוויון נפש עוטפים-אופפים אותי חזק. בטוחה שאני נראית משונה לאחרונה (לא בטיפול- באופן כללי). אני נמנעת מקשר עין, כשמדברים איתי המבט וכל הגוף נודדים לי לכיוונים אחרים..לחלון, לחפצים שאפשר לגעת בהם במקביל.. לא מצליחה אחרת. כאילו משהו בי חייב את הניתוק הזה מהשני. את המרחק. לא מצליחה להפסיק עם זה.. אני מקשיבה למה שאומרים, אבל זה לא בא בקלות, ולמתבונן מהצד אני וודאי נראית חסרת עניין או משועממת או חסרת סבלנות. הניתוק הזה... כל כמה זמן הניתוק נשבר לאיזה פרץ בכי, אבל אז שוב הוא חוזר.. מסתכלת על עצמי מהצד כל הזמן.. מרגישה שאני משונה. שאולי עדיף להתרחק אפילו עוד קצת ולא להביך את עצמי. וגם איתה אני קצת ככה. היא מרגישה לי רחוקה, למרות ששום דבר לא שונה. גם הנכונות שלי לנסות לקרב אותה, איננה. המילים שלי בקושי נוגעות בי. ואת המילים שלה אני באופן קבוע, לצערי, לא מבינה. כל דבר נראה לי לא מספיק עקרוני כדי לומר. הפער בין מה שאני מרגישה לבין מה שאני מצליחה להביע הולך וגדל, ואני מתוסכלת. לא רק איתה זה כך, אלא בכלל. היום ניסיתי (שוב) לדמיין איך ארגיש כשהטיפול יסתיים והרגשתי ריקנות. ריקנות ותסכול על ששוב נמנעתי וביטלתי את עצמי. לפעמים אני שואלת את עצמי איפה חשוב שאנסה להילחם בי ואיפה להרפות ולתת לעצמי להתנתק בשקט. מרגישה מין בהילות למנוע את הריקנות, היאוש והתסכול בסוף הטיפול. וגם גחמה לעזוב. הלוואי ויכולתי למצוא שאלה, להפוך את ההודעה הזו למשהו קונקרטי... סתם הודעה, כנראה.

לילך יקירתי, נעים ועצוב לשמוע ממך... נשמע לי שאת במין זמן כזה, בו הניכור ונגיעת-היתר בעור החשוף רודפים זה את זה. רגע רחוק מדי - רגע שורף מדי... אני לא חושבת שזה נשאר ככה תמיד, זה מין זמן שצריך לשאת ולקוות... דרך צלחה, אורנה

פוחדת לישון.פוחדת שאני משתגעת.

ויק יקרה, שולחת לך כוח, שולחת שלווה, ושולחת אותך לדבר עם אנשי המקצוע המטפלים בך. מחזיקה אצבעות בכל כוחי, אורנה

חשוב לי לשתף אתכם במשהו שקלטתי בעיקבות הטיפול התרופתי,שהתחלתי לפני כחודש וחצי,קלטתי שאני עדיין חושבת הרבה על דכדוך ועל ייאוש אך לא מרגישה כך,אלא מרגישה תחושה של מעיין עדישות או קהות-חושים,ושהסיבה שאני מרגישה כך ושזה בכלל מפריע לי,היא לא שאני בדכדוך אמיתי ופשוט אדישה להכל,אלא שהכדורים 'חשפו' אותי לתחושה שכבר מזמן לא זכורה לי,שהיא לא תחושה של אושר(עדיין אני רחוקה מלהיות מאושרת),אך תחושה של שלווה חלקית,אולי גם קצת(ממש קצת...)רוגע; וכיוון שכל מה שמוכר לי בזמן האחרון זה רק תחושות הדכדוך-הייאוש-התסכול,איני מכירה ואיני זוכרת תחושה זו,שהיא כמו חדשה לי,וגם אני קצת מפחדת ממנה,ולכן אני קמהה להרגיש שוב את התחושות היחידות שמוכרות לי - של דכדוך,יאוש וכו',תחושות שאיתן אני לפחות 'מסתדרת',כי אני מכירה אותן,ועד כמצה שזה בטח ישמע מוזר ופתטי,כשאני מיואשת ומרחמת-על עצמי,יש לי לפחות הצדקה לכך שאיני נוקטת עדיין ב'צעד משמעותי 'עבור חיי,ובתחושה זו,שמוזרה לי,איני מסוגלת כ"כ לרחם על עצמי,ולכן אין לי גם הצדקה לאי-העשייה של הדברים (כמו: חיפוש עבודה,בן-זוג),אך למרות זאת-את זה עדיין איני מסוגלת לעשות בזמן הקרוב(אלא רק שיתפתי אתכם בתחושותיי). תודה על הקשבתכם, משתנה

כתבתי בטעות "עדישות" במקום "אדישות".

שלום משתנה, הצעת התבוננות חשובה, שכדאי להביא אל הטיפול שלך. לילה טוב, אורנה

שלום רב, אני אשמח לקבל נקודת מבט על התרחשות שחוויתי בטיפול ואשר מציקה לי. אני יודע שזה תמיד נושא רגיש ובכל זאת. אני נמצא בטיפול אצל מטפל ואנחנו חווים קושי שקשור ליכולת שלי לתת אמון ולתהיות לגביי ההמשך. ואז במהלך שיחה טעונה ביני למטפל שיקף לי המטפל שאני סובל מפחד, סהלה ואפילו פאניקה. באותו רגע הרגשתי ממש לא טוב כאילו שנוגעים לי בעצב. כנראה שלא הייתי מוכן לזה בהקשר של השיחה הטעונה וכנראה שחוויתי את השיקוף ממקום מתעמת ולא מכיל. ניסיתי בהמשך הפגישה להביט בענין בחיוב אבל עוד באותו היום החלו להופיע לי פצעונים מטרידים ברחבי הגוף כמו שמעולם לא היו לי. טרם דיברתי עם המטפל אל מם הסתם אני חושש שמא אני לא בידיים בטוחות. מה דעתכם? כיצד עליי לנהוג? האם זוהי התנהלות תקינה עד כמה שניתן לדעת? תודה יניב

שלום יניב, ניתחת את הדברים ברגישות ובחוכמה, ורק דבר אחד חסר: הדיבור עם המטפל על תחושותיך. אל תמתין עד שתדע אם אתה בידים בטוחות, משום שלמעשה זוהי אחת הדרכים המשמעותיות ביותר העומדות לרשותך לבחון את עומק הקשר עם המטפל. תאר בפניו בכנות את ההרגשה הקשה במהלך הפגישה, את חוויית הנגיעה בעצב באופן מתעמת ולא מכיל, ואת הפצעונים המטרידים שהופיעו על הגוף אחרי הפגישה. התבונן באופן בו הוא מתייחס לחוויית הזרות שחווית בטיפול, לשינויים בהרגשתך לאורך הפגישה (האם כעת אתה מרגיש מוכל ומוחזק?) וכן הלאה. בכל טיפול ישנן אי הבנות וקשיים, השאלה היא האם אפשר לעשות שם דיבור מעמיק וכנה. בהצלחה, אורנה

היי שוב תודה על העיצה הרגישה והחכמה שנתת לי. אכן שיתפתי את המטפל שלי בתחושות שלי וזו היתה שיחה ארוכה ולא קלה אבל מאד פתוחה ובוגרת. מסתבר שגם למטפל לא תמיד ברור עד כמה מטופל יכול להיות רגיש ופגיע. לקח לי זמן להמחיש לו את המקום שבו הייתי זקוק להכלה. היה ברור שזו שיחה "קריטית" להמשך הקשר ביננו והיה מעין מו" מטפורי ביננו. הוא גם אמר לי שהוא אוהב את השיחות איתי. בקיצור הוא איחל לי בהצלחה כך שזו היתה שיחת סיכום. ואני נותרתי עדיין עם תחושות חוסר נוחות פיזית ממש זמן קצר אחרי הפגישה ועם עצב והבנה שפיתחתי רגש כלשהוא כלפיו, רגש שלא קיבל ביטוי. סיימנו את השיחה בתובנה כלשהיא אבל ברגש, ברגש לא נגענו וחבל. ואני מניח שגם לו לא קל. אני עדיין גאה בעצמי על השיחה הזאת שפעם הייתי פשוט נעלם ועל כך אני מודה לך.

אורנה שלום, אני שלחתי הודעה לפני שבוע ואת ענית לי,ואני שאלתי עוד שאלה תוכלי בבקשה לחזור לדף מס' 717 ולענות לי. בנושא "קצת לא ברור". תודה רבה , דסי

http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-717,xFT-640612,xFP-640612,m-Doctors,a-Forums.html

שלום דסי, לגבי המורה - וודאי שחלק מתהליך הפרידה והשינוי יכול להתרחש בעולמך הפנימי, אבל הרבה מאוד פעמים מתאפשרת סגירה ממשית של הדברים לאחר מפגש ושיחה כנה. לגבי אימך - אני מבינה את הקושי. אולי יקל עלייך לחשוב על הדברים בעזרת היועצת בביה"ס. בהצלחה, אורנה

http://www.nfc.co.il/Archive/001-D-130491-00.html?tag=16-04-04

שלום חיליק, כפי שצויין בכתבה שצירפת, מדובר בשיטה שיכולה לשנות את חייהם של חולים שאינם מגיבים לטיפול אחר. וזה ממש לא נראה כמו בסרטים... בברכה, אורנה

יש לי חברה הסובלת מאוד מקניינות כפייתית, אבקש לברר אם יש טיפול קבוצתי או פרטני לנושא ואם ניתן לקבל מס' טלפון ליצירת קשר. חיפשתי באתרי אינטרנט ללא הצלחה תודה

שלום ורד, קנייה כפייתית ניתנת להבנה כהפרעה של שליטה בדחף, ולכן אפשר לפנות להתייעצות אצל פסיכולוגים קליניים המתמחים בהפרעות אחרות של שליטה בדחף, דוגמת טריכוטילומניה (תלישת שיער כפייתית) ובמידה מסויימת גם OCD. טכניקות התנהגותיות, הישימות בטיפול בקומפולסיות של חולי OCD בהחלט יכולות לעזור. לא ידוע לי על קבוצות יחודיות לטיפול בנושא, אך אשמח אם תעדכנו כשתמצאו כזו. בהצלחה, אורנה

יש לי חברה מאוד טובה שעברה התעללות מינית בצעירותה (כיום בת 30+) וכבוגרת אינה מסוגלת ליצור מערכת יחסים יציבה עם גבר אחד ושוכבת עם המון גברים במקביל. כמובן שהיא מספרת לי את כל מעלליה ואני "יורדת" עליה כי אני ממש רואה איך היא הורסת את החיים שלה.הדבר מעכיר על מערכת היחסים שלי איתה, אני מרגישה שאני לא יכולה לשתוק ולהקשיב לסיפורים שלה בלי להעביר ביקורת ואחרי שאני "שוטפת" אותה אני מרגישה שהייתי קשה מדי איתה ומרחמת עליה. הצעתי לה אלפי פעמים לגשת לטיפול והיא גם ניסתה כמה פעמים אך היא גם במקרה הזה לא עיקבית. איך אני אמורה להגיב? האם להמשיך להעמיד אותה במקום או לשמור את הביקורת שלי בבטן ולשתוק?

שלום ענת גי, אני יכולה להבין את הקושי שאת חשה מול הרגליה המיניים של חברתך. עם זאת, אני רוצה להעיר שתי הערות: הראשונה היא שאף שההתנהגות של חברתך אינה לרוחך, יתכן שהדבר לרוחה, והיא אינה סובלת מכך ואף אינה מעוניינת לקדם שינוי בכיוון המועדף עלייך. ההערה השנייה היא שיש אפשרות שהתנהגותה בהווה קשורה לפגיעה המינית בעבר, אך הקשר הזה אינו הכרחי. אני מציעה לחשוב על האפשרויות שהצעתי, גם אם ברור לך שאינן נכונות, משום שהן (ודומותיהן) עשויות לפתוח מרחב חדש לדיבור בין שתיכן. אני מאמינה שאם תחשבי על הדברים בצורה פתוחה יותר, תגלי שחברות אינה להעמיד מישהו במקומו וגם לא לשמור דברים בבטן, אלא משהו בכיוון של ליהנות להיות ביחד... ממקום כזה יהיה לך הרבה יותר קל לעודד אותה בעתיד לפנות לעזרה (במידה והיא תרגיש שהעזרה נחוצה לה). לילה טוב, אורנה

הנפש שלי סחוטה,פשוט סחוטה ,לא יכולה להכיל את עצמי, לא מוצאת את המקומות הבטוחים. לא חותכת.לא חותכת.לא חותכת.לא חותכת.לא חותכת.לא חותכת.לא חותכת.לא חותכת.

מרגישה שאם כאב בלתי נסבל כזה אין מחר. אני רוצה למחוק אותי, מצטערת אני פשוט לא מסוגלת יותר להילחם בהכל.

חן יקרה, הכאב שלך מצליח לעבור היטב, אם אני אגיד לך לא לפגוע בעצמך זה יעזור? לא בטוח. מה שכן צריך לזכור שכל סערה שבאה בסוף עוברת גם אם בנקודת הזמן הזו זה נראה מגוחך לחשוב ככה. מחזיקה לך אצבעות עננית

והלב עוד כואב... אני לא מרגישה שייכות לשומקום, נשבר לי מהבית,נשבר לי מהטיפול,נשבר לי מהנגיעה בכאב,נשבר לי מהמציאות שלי,נשבר לי מעצמי,נשבר לי מתחושת חוסר השליטה,נשבר לי מהכל

שלום חן, אני מצטרפת להצעה ולתקווה של עננית, שהרגשות הקשים יתחלפו בקרוב בתחושות אחרות (כל-כך קשה לזכור את האפשרות הזו כשנמצאים בעין הסערה). שולחת לך עידוד וכוחות, אורנה

תודה על העידוד שלכן.כל כך זקוקה לו כרגע. מרגישה שמאבדת את שארית הכוחות, לא רוצה להידרדר במידרון. לא רוצה להיות בקרקעית התהום. אבל... אני שם עכשיו.(לצערי..) וזה אוף. וזה נשבר. וזה לא רוצה וזה לא יכולה וזה די. די. תודה,אורנה ועננית. מקווה שיהיה בטוב.

לא ישנתי בלילה. כואב הגוף מבפנים.לא מצליחה לעמוד.כשאני מנסה אני חייבת לשכב בחזרה. בבוקר חלמתי משהו מוזר על מישהו שאני מכירה שהוא אונס אותי.

שלום ויק, נשמע לא קל. אני מקווה שהלילה הבא יהיה פשוט יותר. וכתמיד, אנחנו כאן, אורנה

באזור חדרה והסביבה. חייבת להיות חדה חריפה מהירה חזקה ומנוסה, להתמודדות לא פשוטה. בצפיה דרוכה, ובתודה מראש. [email protected]

האם יש מימון של מכבי לפסיכולוגים [לא פסיכיאטרים] והאם למישהו ישהמלצה על פסיכולוגית מצוינת?תודה

שלום מיק, לכל קופות החולים יש הסדרים של השתתפות במימון טיפול פסיכולוגי, וכדאי לברר במוקד באילו תנאים מדובר. לגבי המלצות, אני מניחה שלמשתתפי הפורום יהיה קל יותר לשלוח המלצות אם ידעו באיזה איזור בארץ מדובר. שיהיה בהצלחה, אורנה

יש לי בעיה שמאז שכלתי את אחי לפני 12 לא זוכרת את עצמי שבכיתי , הרבה פעמיים כואב לי מבפנים אבל אני לא מצליחה להזיל דמעות (כשאני רואה סרט ומתרגשת בקלי קלות הדמעות זולגות לי אבל לא יותר מדי) זה מאוד מפריע לי שאני מרגישה לא נשית בצד הזה וזה תמיד מטריד אותי ........מה לעשות לאן לפנות אני מרגישה ניתוק רגשי תודה ובבקשה דגובה ומענה.

שלום נינט, צר לי על האובדן שחווית (לא היה ברור מהודעתך עד כמה האירוע הקשה הזה טרי). אני מאמינה שפנית לפורום פסיכולוגיה קלינית מתוך אינטואציה שטיפול פסיכולוגי הוא כיוון נכון עבורך. אני נוטה להסכים - חוויה של ניתוק רגשי, תחושה שתחום מסוים של עולם הרגש שלך חסום בפנייך, יכולות להיות הזמנה לצאת למסע... בהצלחה, אורנה

אני לא יכולה ואני רוצה וניסיתי ואני מנסה אבל אני לא יכולה אני באמת לא יכולה ואני לא יודעת למה אני מרגישה שאני מתפוררת לא יכולה

ויק ויק, אני שולחת לך חיבוק ווירטואלי, ושולחת אותך לישון, ושולחת לך חלומות טובים. ששש... הנה זה קורה... גם אני הולכת לישון עכשיו, ומחר אבדוק כאן מה שלומך. אורנה

אינני יודעת מדוע כשאני נמצאת ליד בעלי ליד אנשים. הוא מרבה לדבר איתם ומביט להם בעינים וממני מתעלם לחלוטין. גם כשאני שואלת אותו משהו הוא יענה ויביט להם, כאילו אני אויר. תמיד מרגישה לידו באירועים שמזמינים אותנו, או כשבאים אלינו אנשים, לא רצוייה, לא קיימת, כאילו אחרים יותר חשובים ממני, אין שום תשומת לב ממנו. הוא טוען שלא עושה זאת במתכוון ואין לו שליטה על זה. האם אני סתם רגשנית? אולי אני כן צודקת? זה הרי חסר נימוס להתעלם מהאישה לחלוטין ליד אנשים. אפשר לספר דברים גם להביט בהם וגם בי, לא כן? בי זה פוגע הקרירות, הריחוק והחוסר תשומת לב. הוא לא מפסיק לדבר עם אחרים (איתי כמובן ממעט בדיבור גם ביחידות) אך איפה כתוב ש"אסור" להביט באישה בעיניים בזמן שמדבר!!! האם אני אויר? עב"מ?. מה עושים ואיך לקבל אותו בתור אדם עם חסר נימוס ואיך לגרום לו להשתנות, כי בי זה מאד פוגע. תודה רבה.

שירה יקרה, הפגיעה שלך עוברת מכל מילה שכתבת... הפגיעה, כפי שתיארת אותה, מאוד מובנת לי. אבל אני רוצה להציע לך לא להתייחס לפגיעה כנתון, אלא לחקור אותה לעומקה. מה 'שייך' אליו, ומה מקורו בך? אילו רגישויות יייחודיות לך סביב קרבה ומרחק? האם יש בחוויה איתו משהו 'שחזורי', החוזר באופן כלשהו על חוויות עבר? יש עוד המון שאלות לשאול... אני חושבת שתוכלי ליהנות מיצירת מרחב אישי בטיפול פרטני משלך, ואולי גם מפתיחת מרחב זוגי בטיפול משותף לך ולבעלך. אז נגבי את הדמעות, וקדימה לעבודה... אורנה

שלום רב. לתגובתך: אין לי התנגדות שבעלי ידבר עם אחרים בנוכחותי. אם מישהו מהצד יצפה בנו ישר ישים לב שאת כל כולו הוא משקיע באחרים ומתנהג כאילו לא רואה אותי ממטר. זה גורם גם בעקיפין שאחרים יגיבו לדבריו ויביטו, כי הוא דברן ראשי, אך אסור לו בזמן שהוא מדבר מטעמי נימוס גם להעיף מבט לאשתו? האם אני לא נוכחת בחדר? הוא מסוגל לדבר שעה עם אנשים סביב השולחן ולא לטרוח להעיף לי מבט לשנייה אחת אפילו, מישהו מהצד יחשוב: האדם הזה ברוגז עם אשתו, הוא לא שם עליה וכד'. ניסיתי אפילו לגרום לו מלאכותי שיביט בי ע"י ששאלתי אותו שאלה, אז כשהוא עונה, הוא מביט לאחרים. אני לא יודעת מה זה אומר? זה מאד פוגע לדעתי.גם הוא נוהג לפטפט עם אחרים/ות בהרבה יותר מאשר איתי. באותו רגע שאני רואה את זה אני מקללת אותו בליבי את הקללות הכי גרועות מה שיכול להיות מרוב כעס ותסכול. וכמה שכבר דיברתי איתו על הנושא, זה רק מעצבן אותו ואומר שככה הוא וקשה לשנותו. לכן, החלטתי באירועים שלא חשובים לי כל כך, אני אשלח אותו לבד במקום לקבל צביטות בלב ולהרגיש בודדה באירועים. כמה אפשר לדבר עם אחרים, אני הרי באתי לבלות איתו לא לחפש לשוחח הרבה עם אחרים. לו בכלל לא מפריע אם אני לא אביט בו , אולי נשים הן יותר עדינות, מנומסות רגישות והגברים הם קרח, קשה מאד לחיות לצד קרחון. הבהרתי לו תבי אלי לכמה שניות קנית את כל עולמי, הוא מחייך, וכזה מגיע למפגש חברתי שוב אני נבלעת ואת כל תשומת הלב כמובן באחרים לא בי. אני לא מאמינה שטיפול זוגי יעזור, הוא אדם קשה,מה לדעתך הסיבה (לבעלי אין סיבה לכך) שבעל מתנהג כך ואיזה עיצה יש לך לתת לי לא לסבול או לשנותו? תודה רבה.

שלום וברכה! אחותי,בחורה בת 25 ,היא נולדה כילדה רגילה לכל דבר, אבל בעיות תקשרת תמיד היו לה, לא פיזיות אלא פחות הצליחה לתקשר עם אנשים, ליצור קשרים, מעולם לא היו לה חברות אמיתיות, אם בגללה או בגלל החברה הסובבת שלא התאימה מכל מיני בחינות. ומכיוון שכך מעולם לא בנתה קשרים חבריים, היה לה משבר דיכאוני בגיל 15 ומאז לא השתקמה עד הסוף, היום היא כל היום בבית, לא מסוגלת לצאת מהבית, יש לה חרדות,פחד שיציקו לה, פחד שיקרה לה משהו, יש לה התנהגות קצת ילדותית, מחפשת תשומת לב, חוסר אחריות. השאלה שלי היא איך ניתן לעזור לה לצמוח, להתקדם? יש לי חלום לראות אותה מתחתנת יולדת ילדים , הלוואי! השאלה איך מפתחים אותה? איך היא מגשימה את עצמה? את היכולות שלה? איך מצליחים לגרום לה להתקדם,לפתח שיחה בהקשר, לפתח את הרצון שלה, לתת לה לרצות להתמודד לבד, להסיר ממנה את הפחד? שאלה גדולה, אני יודעת, אבל אשמח לקבל תשובה שלפחות תהיה התחלה לעשיה. תודה רבה לעונים.

שלום מאיר עולמות, כינוי מיוחד בחרת לך. לי הוא גרם לחשוב על האור שאת רוצה להאיר בו ולהעיר באמצעותו את עולמה של אחותך הקטנה... אני מאוד מבינה את הרצון לעזור לאחותך. העניין עם בני משפחה הוא שלפעמים 'זרים' שאינם מעורבים בחיי המשפחה יכולים לעזור יותר. 'זר אינטימי' מעין זה הוא הפסיכולוג... עזרי לאחותך בכך שתאתרי ביחד איתה מטפל/ת מתאים, לווי אותה בהחלטה להיעזר וביישום ההחלטה. המשיכי לתמוך בה בתהליך גם כשהוא ייראה מייאש ולא מתגמל. את מוזמנת לספר לנו עוד, ובהצלחה, אורנה

אני סובל ממחלה בנפש בשם סכיזופריניה שגורמת לי לדכאון והרבה כאב ראש אפ אפשר עזרה במסנגר לטיפול בי דרך שיחות או מה שתרצו על ידי פסיכולג מצוין אם אפשר. ותודה לכם ליצור קשר באימיל למעלה

שלום abs, צר לי על הסבל שאתה חווה. עם זאת, טיפול פסיכולוגי אינו מתרחש במסנג'ר, אלא בפגישות פנים אל פנים. אני מציעה לפנות למרפאה לבריאות הנפש הקרובה למקום מגוריך. בהצלחה, אורנה

בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי בואי.................................

ויק יקרה, מקווה שאורנה תגיע בקרוב עם המילים המרגיעות שלה. מרגישה כמה את זקוקה לה ורק לה... רק תדעי שבינתיים, יש כאן מי ששומע את הכאב העצום שלך... תחזיקי מעמד. יעלה

ויק ויק, באתי. יודעת שאת מחכה לאימא שתבוא, ולכל הייצוגים שלה שיש בעולם הזה. הלוואי ותבוא אלייך מנוחה רכה ומנחמת, אורנה

הי אורנה יקרה, מה שלומך? שברתי את השביתה הקטנה הפרטית שלי. לא נעים לשבור שביתות. שברתי בקטן, אחרי שהרהרתי בכמה דברים שמישהי חכמה אמרה לי. ובכל זאת מרגישה נורא עם זה. :-( וכמעט שברתי היום שביתה גדולה וכללית. טוב שלא הרשו לי. מבלבלים אותנו הסטודנטים... אני גם מתגעגעת. מאוד מאוד. אוף... בלי משמעות :-(

שוברת שביתות יקירה שכמותך, אין צורך להרגיש נורא, הבלבול הוא חלק מהדרך... אני מחכה לשמוע את הרהורייך בקרוב, אורנה

היי אורנה, אני מנסה לחשוב למה אני כותבת פה, הרי אין לי איזו שאלה או איזה עיניין טכני. יכול להיות שאני כותבת אולי כדי להרגיע את עצמי ולשכנע את עצמי שמה שעשיתי הוא בסדר למרות שהוא לא נעשה "לפי הספר", ייתכן ואני מצפה גם לצפירת ארגעה מצידך, שתגידי לי שאם אני ירגיש יותר טוב עם עצמי אחרי המעשה הזה אז זה בסדר. הרבה זמן שאני רוצה ( מאוד רוצה:)) לסיים את הטיפול. 4 שנים של טיפול שעזר בהרבה מקומות. 4 שנים של טיפול שהקשר עם המטפלת הלך והעמיק עד שהגעתי לנקודה שהבנתי ( וזה גם מה שהיא אמרה) שהיא לא מסוגלת לתת לי יותר ממה שיש שהיא נותנת. הרגשתי שאני מאוד אוהבת אותה שהיא חשובה ויקרה לי ועיקר הטיפול נהפך "לכמה היא אוהבת אותי". הרבה זמן שאני יודעת שאני צריכה ללכת אבל לא מסוגלת. לא הייתי מסוגלת לבטל פגישה אחת, הקנאה שמישהו אחר יגיע במקומי הייתה מוציאה אותי מדעתי :(. לאט לאט התבשל אצלי התהליך שאני צריכה לעזוב. הכרזתי על הפסקה של חודשיים והצלחתי לעמוד בהפסקה כחודש. חזרתי לפגישות רציפות וכל הזמן אמרתי לעצמי שאני חייבת ללכת. לפני שבועיים נפל לי האסימון- הגעתי לתחושה שאני לא רוצה/ צריכה ממנה כלום, שאני יכולה להסתדר לבד. בפגישה האחרונה החלטתי שזהו, זוהי הפגישה האחרונה, אמרתי לה את זה, היא ניסתה לשכנע אותי לא לקום וללכת אבל הייתי נחושה. כשבאתי לצאת הרגשתי כמה שתינו מרגישות רע. היא ניסתה לדבר איתי אמרתי לה שאני לא מסוגלת להשאר לדבר איתה כי הרגשתי עצובה ועל סף בכי. הלכתי. זהו סיימתי טיפול של 4 שנים, ארבע שנים שנעזרתי בה המון. מצד אחד אני חושבת שזה נכון לי ללכת. לנתק להתנתק. מצד שני אני יודעת שלא כך היא הייתה רוצה שזה ייסתיים, שהיה הרבה יותר נח לה לסיים בצורה אחרת צורה יותר "מכובדת"... אני יודעת שלא הייתי מסוגלת להפרד ממנה בדרך אחרת. אני יודעת שאם היינו מתחילים ב"עיבוד" הפרידה הייתי נשארת ולא מסוגלת ללכת. משתדלת להיות חזקה. עננית

עננית יקרה, כל-כך הרבה זמן לא שמענו ממך... קראתי את מה שכתבת וקראתי שוב. נותרתי בתחושה של עצבות, שתיכף אנסה להסביר. בתואר השני בפסיכולוגיה קלינית היה לי מורה מרתק, שדיבר פעם בביקורתיות על הנוהל הפסיכולוגי להיפרד לאט לאט ועם אינספור מילים. הוא שאל ממה אנחנו פוחדים, מניין הביטחון שלמטופל יהיה קשה בלעדינו מחר בבוקר, מאיפה החוצפה להאמין שהשמש לא תזרח בלעדינו גם מחר... בסדר, היא זורחת יופי בלעדינו, ולפעמים פתאום קל יותר ללא הטיפול, ובהרבה מאוד מקרים מתרחשת בתקופה לאחר הפרידה אותה הטבה משמעותית שכל-כך ייחלנו לה. אבל, אם הקשר עם המטפל נמצא בלב הטיפול, מדוע לא לפרום אותו באותה עדינות ורכות בהן נבנה? הקשר שלך עם המטפלת הוא בבירור לב לבו של הטיפול שלך. ובכל זאת, הפרידה התרחשה כולה במרחב הפנימי שלך, ולא במרחב המשותף של שתיכן. וודאי שאפשר להיפרד גם כך, וודאי שתהיי בסדר, אבל - האם הקשר ביניכן, אותה 'ישות' כמעט נפרדת שנכחה בחדר בין שתיכן, אינו "זכאי" לפרימה משותפת במרחב המשותף? את תהיי בסדר גמור, ואני כאן לשמוע ממך עוד ככל שתרצי, אורנה

אורנה - תודה. המילים שלך מעוררות מחשבה. כתבת "מדוע לא לפרום אותו באותה עדינות ורכות בהן נבנה?" - הלוואי ויכולתי. כרגע במקום שאני נמצאת זה נראה לי בלתי אפשרי. חשבתי על על זוג חברים שאוהבים אחד את השני, אחד מהם לוחץ על חתונה והשני לא מעוניין להתחתן, הקשר נמשך אבל הרצון של האחד לחתונה לא הולך ופוחת אלא מתגבר והשני עומד בעמדתו שככה נכון לו לחיות ללא מיסוד הקשר. לבסוף אחד מהם ( בד"כ) למרות האהבה והכאב פונה לדרכו לחפש לו את מה שמתאים לו. ( אני יודעת שזו דוגמה לא כ"כ טובה :), אבל ניסיתי להמחיש לך מה אני מרגישה) יום טוב עננית

אני מתגעגעת אלייך.מאז. אני יודעת שהכעסתי אותך בהודעה שלי מהשבוע שעבר,אבל ממש לא התכוונתי לכך.סליחה. אני "פשוט" מתגעגעת אלייך. שלך, ויק.

ויק יקרה, לא הכעסת אותי. בגעגועים אני מבינה. ואני 'שולחת' אותך לעבוד שם בכל כוחך. תמיד כאן, אורנה

לפני שנתיים עברתי פגיעת ראש ואיבוד הכרה ומאז אני סובלת מסחרחורות והתקפי מיגרנה שלא היה לפני והנירולוג היה סבור שזה מהמכה ביטוח לאומי שלך אותי לפסיכיאטר למה? מה הם חושבים שאני פסיכית ? מה הולך להיות שם?

שלום ר, שתי נקודות למחשבה: א. קרוב לוודאי שמדובר בנוהל של ביטוח לאומי, שאין צורך לקחת אותו אישית. ב. פסיכיאטר הוא רופא המתמחה בבריאות הנפש, והנפש היא כידוע עניין מורכב. לא צריך להיות 'פסיכי' כדי להתייעץ עם רופא נפש, רק סובל. פגישה עם פסיכיאטר ניראית כמו שיחה, בה תישאלי שאלות על תולדות חייך ועל הסבל שאת סובלת בשנתיים האחרונות. בריאות, אורנה

לד"ר שטרנברג, תודה על תשובתך בקשר לג'יגולו. שאלתי היום היא: מה גורם לגבר בן 62 להחליף נשים בקצב מסחרר, כל שבוע אשה, לסקס, והוא מחליף עוד ועוד נשים שוכב איתן ועובר לבאה בתור. ואם אין לו במקרה אשה במשך שבועיים, הוא הולך לזונות. האם אדם כזה סובל מבעייה נפשית? אשמח לקבל את תשובתך. דנית

מאיפה את מכירה אנשים כאלה?חוץ מזה גיגולו הם בדרך כלל גברים צעירים שמספקים נשים מבוגרות מהם בשביל כסף מה שאצל נשים נקרא "נתמכת" וזה סוג של קשר....המבוסס על תרמית כאן את מדברת על גבר בן 62 שאוהב מין....לא נראה לי שזה כזה בריא ללכת לזונות ואני מניח שחלק מזה נובע מחרמנות ובדידות ואולי בעייה בכל מה שקשור ליחס לנשים...בכל מקרה צריך לשאול אותו(: ביי

שלום דנית, דרור יהיה כאן שוב ביום ראשון, ובינתיים - תשובתי. הגבר שתיארת מאופיין בדחף מיני עז, ואני מבינה שאת סבורה כי מדובר בדחף מיני מופרז. אבל, על-מנת לקבוע האם מדובר בבעיה נפשית יש צורך לדעת האם הוא עצמו מתלונן על דחף מיני מופרז, או האם הדחף המיני הוא משני לבעיה אחרת (הפרעה בתחום הרגש, התחלה של דמנציה וכיוצא באלה). זאת יוכל לקבוע מומחה, ומן הסתם אותו אדם יפנה למומחה רק במידה ויחוש שמדובר בבעיה. רק בריאות, אורנה

דרור, אני לא מצליחה להפסיק לכעוס היום... כל היום אנשים דיברו איתי ופנימה רק גלגלתי עיניים בעצבים וחיכיתי שיפסיקו לדבר כבר ויעזבו אותי... למה הם חושבים שהטרדות שלהם מעניינות אותי? מין חשיבות עצמית מעצבנת כזאת..כמעט פינוק! יש לי חברה בעבודה שלא מפסיקה לדבר על עצמה לרגע. על דייטים שלא צלחו, על השינה שלא באה, על כמה היא מרגישה שהיא משתנה, על כמה היא החליטה שיותר היא לא תשתף אנשים בכל פרט בחייה.. והלהג נמשך ונמשך.. מלווה לפרקים בתמונות מהטיול ל.. איך היא מצליחה לדבר כל כך הרבה זמן על עצמה?! והיא רגילה שאני קשובה אליה ועונה לה, ואני משתדלת להמשיך בזה, אבל יש ימים שאני חורקת שיניים בפנים ורק מחכה שתסיים כבר עם הקשקוש הזה! אני יושבת פה לבד, הרגל קופצת בעצבים.. ישנה 4 שעות בלילה לאחרונה, העבודה נערמת לה לאט לאט, ואני לא עושה כלום. ניסיתי לישון כמה שעות עכשיו וכל כך כעסתי שלא הצלחתי לעצום עין.. מצאתי את עצמי מכה את כל מה שהיה סביבי..או לפחות מדמיינת שכך אני עושה. לרגע אפילו קפצתי מהמיטה בבהלה..הייתי בטוחה שהרגשתי רעידת אדמה. הדלקתי את האור בחדר וניסיתי להסתכל מסביבי..לא הצלחתי להחליט אם זו רעידה פנימית או חיצונית. אבל זו הייתי אני. תמיד יום לפני הפגישה כל הכעסים מתפוגגים, אבל היום אני ממש רותחת. מתסכול. הייתי כל כך מוכנה לטיפול- לספר הכל, לא להשמיט פרט, לעשות את זה הכי מסודר שאני יכולה כדי שזה יצליח...אפילו לא הייתי ביקורתית כלפי עצמי על תקופה שבה הרגשתי כמיהה נוראית לקירבתה. לקרבתו של כל אחד סביבי, האמת. ועכשיו,.. עכשיו אני מרגישה שיותר מדיי דברים אני לא יכולה לספר לה! לא רוצה לספר לה. היא לא איתי. ולמה אני צריכה בכוח לשתף כשאני לא מרגישה אותה איתי? אוף העיניים מתרחבות לי בזעם!.. מרגישה שהיא עדיין מסתכלת עליי מהצד. כל פעם שאני מדברת בטיפול אני מרגישה לא בסדר, כי היא מטפלת באמנות ואני נוטה לסרב למדיום הזה. לא מצליחה להיות מטופלת באמנות. יותר מזה, הכתיבה אצלי הפכה יותר ויותר דומיננטית בתקופה האחרונה וגם את זה אני לא יכולה להביא לטיפול- כי זה שוב מילים. אז אין לי איך להביע את עצמי אני רוצה להביע את הכעס מחר (כבר מזמן אני מנסה וכל פעם שאני באה זה מתפוגג לי יום לפני). אבל איך אביע את הכעס על זה שאני שונאת להביע את עצמי באמנות?? באמנות?! זה לא הוגן! מרגישה תסכול נוראי! לא הגעתי לטיפול כדי להביע כעס על האמנות.. אני יודעת שאני צריכה לחשוב על זה בשיקול דעת, הרי בטוח יש סיבות ששווה להתעמק בהן ללמה כל כך קשה לי ומה זה גורם לי להרגיש, אבל זה רק מעורר בי יותר כעס! ואין לי כוח להיות מובנת. לתווך את עצמי כל הזמן, להסביר למה... סוג של מלכוד! אין לי איך לדבר איתה. ומה שהייתי רוצה לומר פתאום נשמע לי דפוק, ולא ראוי בכלל להיאמר..סיפורים קטנים ומפגרים, כמו אלה של החברה לעבודה. שעמום מוחלט! בראש אני מצליחה לעבוד באמנות, אבל כשאני באה לעשות את זה אני מתמלאת בכעס, בתסכול, בחוסר חשק.. בא לי רק להרים ידיים. אני רואה שהיא מתבוננת בי וזה רק מעצבן אותי יותר. הלוואי ולא הייתה מסתכלת! ובראש אני כן מציירת, כי אני רוצה להיות בסדר ולהשתדל.. בראש אני מרטשת דף לגזרים. או מציירת ומיד מועכת ולפח, מציירת ומועכת לפח! אבל הכעס לא מאפשר לי להביע את זה באמת ולא רק בראש. זה לא כעס, זה תסכול. ומחר ודאי אהיה אדיבה ונעימה כרגיל. מתסכל כל כך!! כתבתי המון, סליחה (הרגל הפסיקה לקפוץ סוף סוף.. :-) לא מעניין, אבל לא הצלחתי להתאפק..

שלום לך, אני חושב שזה לא מקרי שהרגל הפסיקה לקפוץ. שמעתי אותך זועמת בדברייך, נותנת לכל הכעס לצאת, בלי חשבון. ובסופו של דבר משהו בך נרגע בעקבות זה. אני חושב שיש משהו בך שמאוד מפחד מהעוצמות הרגשיות שלך. את הולכת לטיפול אבל מציגה משהו שהוא לא כולך. בלי החלק חסר הסבלנות הזועם, הכואב. רק את החלק המתפקד, זה שמקשיב לאחרים ונענה להם. אני לא מתמחה בטיפול באמנות אבל אני לא מבין למה לא לדבר על הכעס והתסכול שלך. למה לא לבטא אותם בדרכים שתיארת? האם את חושבת שהיא לא תעמוד בזה? בעיני זה לא יהיה טיפול יעיל עד שזה לא ייגע גם בחלקים ההלו שלך, לילה טוב, דרור

אוף-אוף המתוסכלת, בוקר, רוצה לספר לך משהו שנראה לי קשור. קחי או תזרקי. רוצה לקחת אותך להסתכל קצת אחורה, בשביל קדימה :-) היום, אני יודעת, שחופש והזזות של שעות בפגישות גורמות לרעידות אדמה רציניות בפנים. נדמה שפעם קראתי לזה פה תזוזות טקטוניות והתפרצויות פירוקלסטיות. יופי של מצב לבשל מטעמים. כאלה שגורמים להמון הרס מבפנים. במיוחד כשאת שומרת את עצמך סיר לחץ ופקק הביטחון הלך פייפן... סביב אירועים קטנים כאלה (הכי לא קטנים בעצם, ומטפלים יודעים את זה), עולות מחשבות סביב נושאים חביבים שכאלה כמו: פרידות, נפרדות, נטישה וחרדות גדולות מאד מאד שמסביב. פתאום אנחנו זועמים שאנחנו מרגישים מובנים מאליהם, שלא נראה שאנחנו משקיעים, כשבכלל, רק לבוא לשם זו השקעה שבשמיים, כשאנחנו עושים המון מאמצים בדרך שאנחנו יודעים. חווים אי אכפתיות מרתיחה שכזו. פתאום צפים כל הכעסים על הגבולות שבטיפול. שיש לו סוף. שיש סוף לפגישה. שיש גבול לנתינה, לקבלה... פתאום אנחנו מרגישים את עצמנו דורשניים מאד, חמדנים, רוצים להתמזג - להיות גוף אחד, חסרים כל-כך. מקנאים כל-כך... סובלים כל-כך... מאבדים את המקום ולא תופסים נפח... רוצים את כו-לו רק בשבילנו ולבד לבד לבד... ותוספת אחת וזהו - דבר שמאד יכול לאפיין חרדת נטישה הוא הדחף לקום, לברוח, לנתק, 'לזרוק-את הקשר-ולמעוך-אותו-מה-הוא-שווה-אני-יכולה-לבד-מי-צריך-אותו' ולו רק כדי לא לחוות את הנטישה הכואבת (מדומת או אמיתית) של האחר. ככה לפחות משיגים בכאילו שליטה בעניינים. נשמע מוזר, כך משאירים את האחר ביחד איתנו, בראש, כמשהו דימיוני קוסמי שכולו טוב, דרך הניתוק במציאות המאכזבת אותנו. סתם רעיונות למחשבה. כן או לא, שלחתי לך החזיקי מעמד, ילדה שבפנים, שלך

גברת בוקר :-) תודה... המילים שלך מדויקות.. סיר לחץ זה בדיוק מה שאני מרגישה, אבל שומרת פנימה ולא רואים.. רעש והמולה סביבי, או קירבה רבה ונגיעה אקראית בי מעוררים בי איזו התנגדות משונה היום, על גבול הזעם.. כמו הר געש קטן.. (אבל כאמור, בחוץ עסקים כמעט כרגיל.. חוץ מניתוקי קשה קלים) כל מה שכתבת נכון..ואני יודעת שכך זה, אך זה לא מרגיע כשלא מצליחים לתת לסיבות מקום של ממש..אני מבטלת הכל כ'טפשי', ואז התסכול מזין את עצמו עוד.. אני מניחה שאני צריכה להיאזר באורך רוח..להמשיך להתקדם, לנסות לא להשתיק את התסכול, אבל זה קשה.. האצבע הרביעית קופצת אוטומטית, גם כשיודעים שעדיף לנגן על השנייה.. הדימוי שלך נפלא! רציתי לומר לך כבר למטה, אבל מרוב גלישות ומחיקות וניסוחים מחדש, התעצבנתי ובסוף לא שלחתי כלום. אבל נפלא! מרגיע הרבה יותר לחשוב על זה כך. וכל כך עדינים וקשובים היחסים שם שזה ממש עושה לי חשק.. לפעמים קשה לקרוא את הפרספקטיבות הרחוקות (שלך ושל אחרים) כשאני עדיין לא שם. זה גורם לי לייצר אמירות דומות לשלכן, רגועות כאלה, עם ראיית-על והשלמה וידיעה שהכיוון נכון, גם כשקשה, הבנה של המסגרת וכל מה שקשור.. ואני בעצם עוד לא שם.. רק נדבקת במילים הכל כך נכונות שכל כך הייתי רוצה שיהיו גם שלי.. בכל אופן, רציתי רק לומר תודה ושוב אני גולשת.. נתראה, יקרה לי :-) (ל.)

שלום, אני יודעת שהשאלה אולי לא כל כך קשורה שכן, אנני מבקשת "תמיכה" או עצה. רציתי לשאול אם מישהו אולי יודע מה הפירוש של "intervention based evidence" או "התערבות מבוססת ראיות". האם זו שיטה טיפולית כלשהי? אודה לעזרתכם, כיוון שלא הצלחתי למצוא מידע בשום מקום אחר...

קרן שלום, לצערי כרגע זה לא מצלצל לי מוכר, אבל אנסה לחזור למקרות ואם אעלה שם משהו אחזור אלייך, דרור

שלום רב, אני בן 30 יש לי בעיה ריגשית שמשפיע עלי בתחומי הזוגיות והעבודה, ניסיתי בחיי כל מיני מיפגשים חוויתים בסדנאות לפני רישום סופי הייתי לפני כמה שבועות בפסיכודרמה לא ממש הצלחתי להתחבר לשלב בו יש לעשות משחק תפקידים ולגלם דמויות,הבנתי שזה המוטיב המרכזי בפסיכודרמה. מדובר על כ 20 מיפגשים של 3 שעות כל מיפגש,הפחד המרכזי שלי הוא איבוד עיניין רציתי לשאול אותך מניסיון, האם תכונה זאת יכולה להרכש במהלך הפסיכודרמה או שחבל לי על הזמן, אני בחיים שלי טיפוס יותר פאסיבי ויותר נוח לי לצפות מהצד בדברים, אשמח לתגובתך ,אשמח גם לקבל המלצות לי על סדנאות תקשורת אחרות .

שלום לך, נראה שבחרת כלי שבמובן מסויים הפוך לנטייה הטבעית שלך. אתה מעיד על עצמך שאתה פאסיבי ואילו בפסיכודרמה המטופל נדרש לעשייה אקטיבית. זה יכול להוות מכשול, אם הקושי בשימוש בכלי לא ייאפשר לך להביא את עצמך. מצד שני, אולי האופן בו תביא את עצמך (או תתקשה להביא את עצמך) נוגע בדיוק בנקודה הזקוקה לחיזוק/עבודה? אולי חשיבה עמוקה לגבי מה שהביא אותך לבחור דווקא בפסיכודרמה יכולה להנחות אותך בהמשך, אם זה כלי שעשוי לאפשר לך עבודה או לא. קיימות מסגרות קבוצתיות רבות ומגוונות לעבודה על קשיים כדוגמת אלה אותם אתה מתאר. אם תציין מה הכיווון אליו אתה נוטה (למשל: קבוצה מילולית, קבוצה שנעזרת בכלים יצירתיים, סדנא וכו') ובאיזה אזור אתה גר ייתכן שאוכל לסייע לך. בברכה, אור-לי

שלום לך, אני מסכים עם אור לי שייתכן ודווקא ההכרח להתעמת עם הקושי שלך יכול לעזור לך. אני באופן אישי לא מנחה קבוצות פסיכודרמה ולא מטפל בשיטה זו ולכן לא אוכל לספר לך האם מניסיוני זה עובר או לא. אבל מניסיוני בסוגי טיפול אחרים ישנם מקומות בהם כניסה עם ה"ראש בקיר" עוזרת ויש מקרים בהם היא לא. שאלתי היא מדוע אתה בוחר דווקא בפסיכודרמה קבוצתית ולא פונה לטיפול פסיכולוגי פרטני, אשר יכול לדעתי לתרום לך רבות בשלב זה. ואולי יכול להוות פתח לטיפולים אחרים בהמשך. לילה טוב, דרור

ראשית אני גר באזור המרכז, אני מעוניין להתנסות בכל דבר שיכול לפתוח אותי מבחינה ריגשית, החוסר פתיחות ריגשית מלווה אותי הרבה שנים,אני לא טיפוס משתף,גם בתקופות מוקדמות בחיי הרגשתי בז אני מרגיש שהשתפרתי במידה מסויימת, הייתי בטיפול פסיכולוגי בעבר, אבל היתה לי נטייה להחליף את המטפלים עקב איבוד עיניין וקושי בפתיחות ריגשית. לגבי סדנאות אני פתוח להצעות, דבר אחד בטוח לא מה שקשור לציור ופיסול, אני מרגיש שאין לי מספיק סבלנות לזה,אוהב לראות יצירות של אחרים פחות ליצור בעצמי. אולי משהו בתנועה.ניכנסתי עכשיו לאתר של האיגוד הישראלי לתראפיה הבעה ויצירה ומרוב עצים לא רואים את היער. אשמח לתגובתך

הי, רציתי להתייעץ איתך בנוגע ללימודים. אני בתקווה רבה מסיימת תואר ראשון בספרות שנה הבאה, אבל החלום שלי התפתח בשנתיים האחרונות ובמקביל לעריכה וכתיבה , אני מאוד רוצה להגיע לפסיכולוגיה קלינית, להתעסק עם סיפורים אמיתיים ולא רק כתובים.. יש לי כמה שאלות. האם כבר מאוחר מדי, אם אני בת 25 עוד מעט, להתחיל ללכת בדרך הארוכה מאוד הזו? ושאלה שנייה היא, התלבטות בין לעשות תואר ראשון בפסיכולוגיה ואז לנסות את המתאם ( שזה מפחיד אותי כשלעצמו, כי הסיכויים אפסיים ) לבין לעשות הסבה לעובדת סוציאלית ואז עבודה סוציאלית קלינית. הבנתי שמבחינת טיפול, אין ממש הבדל..ובכל זאת, מה יותר כדאי יחסית לגילי והכל ( אם הייתי חמש שנים אחורה לא הייתי ממש חושבת ). שאלה שלישית, שזו גם הסיבה שאני נרתעת מלהתייעץ על זה עם הפסיכולוג שלי היא - האם אנשים עם בעיות כמו שלי, דיכאון, אובססיות וכו', יכולים להיות בעמדה מטפלת? האם זה לא קצת יומרני? אני יודעת מצד אחד שזה עשה אותי מאוד קשובה ורגישה לאחרים ( אבל עדיין לא לעצמי..המממ...) ואני אף פעם לא נותנת לעצמי ליפול כשאני יודעת שיש לי אחריות (אני רואה את זה בפ"רח ), אבל אני מפחדת שאם אני אספר לו הוא יצחק עליי ובצדק. הוא רואה אותי במצבים כל כך רעים, אני בקושי מצליחה לתקשר, גם פה לפעמים אני כותבת כשאני די באטרף, אבל חלק מזה זה החרדות הקיומיות שלי, האבסורד שאני מוצאת בחיים האלו וחוסר המשמעות ( היה לי נחמד לשמוע שיש שיטה טיפולית אקזיסטנציאלית, ואני מאוד מתחברת לזה בספרות, אשמח לשמוע ממך קצת יותר על השיטה הזו, אני יודעת שזה דורש יותר מעורבות של המטפל והבאת הערכים שלו לטיפול ) ואולי דווקא השיטה הסוקרטית של דיאלוג בין אנשים תביא אותי יותר קרוב לאמת, אני נורא מקנאה בכם הפסיכולוגים שיש לכם גישה לעולמות שלמים של נפשות, ושהמטרה שלכם היא לנסות להבין אותם וגרום להם להבין את עצמם...בכל מקרה, זה מגוחך שבן אדם דיכאוני כמוני ילך לכיוון ההוא? טוב, פיצצתי בשאלות, מצטערת מראש.

אופיר שלום, אני אנסה לענות לך בשני צירים האחד הוא שאין מניעה שתתחילי ללמוד בגיל שלך פסיכולוגיה, אם כי זה מסלול ארוך (מינימום תשע שנים עד שתוכרי כפסיכולוגית קלינית ממוחית). אבל זה בהחלט אפשרי. זה נכון שאפשר לעבור הסבה בדרך לעבודה סוציאלית, ואף כי ניתן לטפל עם תואר שני קליני בעבודה סוציאלית הרי שאופי ההכשרה שונה, ולעיתים קרובות גם סגנון העבודה שונה. בציר השני יש את איך שאת מרגישה עם עצמך. האם זה באמת מתאים לך. אין כלל מניעה שאדם עם קשיים נפשיים יטפל באדם אחר. השאלה שמטרידה אותי היא מדוע את כל כך חוששת לספר לפסיכולוג שלך? מה הוא מייצג עבורך. אני הייתי מייעץ לך להשקיע ולבדוק את זה עם עצמך ואיתו. לגעת בפחדים שלך. מן הסתם זה לא קל ולא יהיה הקושי האחרון, אבל זה חשוב. בהצלחה, בכל מה שתבחרי, דרור

שלום, לחברה שלי יש ילד בן 4, והוא חושב על מוות לאחרונה בסגנון של: "אמא, אם אני אמות, אתם תהיו עצובים"? היא מוטרדת ובוכה מלא.. האןם זה טבעי שזה מעסיק אותו? האם זה הגיל הנכון? גם המוות של עצמו זה עניין שצריך להעסיק אותו? תודה רבה תותי

השאלה הנוספת היא בעצם - מה כדאי לעשות? האם לא להיבהל ולתת לזה ביטוי וזהו? האם לדאוג שמשהו קורה?

תותי שלום, זה די נדיר שילד בגיל 4 יעסוק במוות של עצמו. חשוב להבין האם קרה אירוע משמעותי בהקשר זה במשפחה (גם אם לפני שהילד נולד). וחשוב עוד יותר לדעת האם הוא מדבר גם על חוסר רצון לחיות או שמדובר בשאלה הנראית ללא הקשר. אם הוא מדבר על חוסר רצון לחיות הייתי מפנה אותו לאיש מקצוע (פסיכולוג, פסיכיאטר ילדים), כדי שיעריך את מצבו. במקרה השני הייתי ממליץ לפנות להתייעצות ולהדרכת הורים עם פסיכולוג ילדים. בכל מקרה, הדבר החשוב הוא להבין על מה מדובר כאן. כי יש ילדים הסובלים מדכאון וצריכים טיפול. אלו המביעים חרדה לגבי המוות של הוריהם או של עצמם יכולים להיעזר בטיפול, אך כאן בעיקר חשובה התגובה של ההורים שתהיה שקולה ומדודה (ככל האפשר כמובן) ותקח בחשבון שהילד לא מודע לגמרי לכל המשמעויות של דבריו. לילה טוב, דרור

צהריים טובים , בתי בת 20 , היא לומדת באוניבריסטת תל אביב מחשבים-שנה שניה , היא ילדה חכמה ומצויינת בלימודים , ... יש לי 6 בנות ו-3 בנים , כולם נשואים חוץ ממנה , היא הכי קטנה בבית , כולם אוהבים אותה , היא היועצת של המשפחה , כל משנתקל בבעיה כלשהי (מחברות , אחים , בני אחים , ... ) פונה אליה והיא כן פותרת אותה ומקלה עליהם, היא עושה את העולם ממש קטן ,חיים קלים , אבל לעצמה זה לא קורה , ... וגם כן היא מתנדבת יומיים בשבוע ביעוץ ,תרגום והדרכת חולים מהרשות בבה"ח ( דרך האונ' ) ושם היא עוזרת להם כמובן , שם היא שוחחת עם רופאים, אחיות, עובדי סוצ', פסיכ' , ... יש דבר חשוב מאוד שרציתי לציין , היא סובלת מצלקות ישנות בגופה ( סנטר , צוואר,חזה , בטן , ) – הצלקות הן מכוויה גלוייה דרגה 3 , כמעט כל שנה היא עוברת ניתוח פלסטי - הבעיה היא כך : אם היא בבית , אז היא נכנסת לחדרה , חושכת את החדר ושוכבת במטה אפילו שעות ארוכות , ולפעמים מזלזלת בהליכה לאונ' ואומרת שהנוכחות לא חובה אין הרצאות , בקיצור היא לא רוצה לצאת מהבית ... היא ילדה סגורה, לא אוהבת שנדבר עליה לא לטובה או לרעה , ועוד בעיה כשהיא מאושפזת בבה"ח היא לא משתפת פעולה עם הצוות הרופאי למרות שהיא מכירה אותם שנים רבות בקושי שעונה להם בקול מופחת ובמלים בדודים , שמה אם היא נשארת חודש היא לא מכניסה שום דבר לפיה- לא אוכלת ולא שותה – { תמיד כשתאושפז בבה"ח מפנים אותה לפיסיכיאטרים ועמם ע"פ מצבה לפעמים כן משתפת פעולה ולפעמים לא , ואם היא מדברת עם הפסיכיאטר ועונה לו האבחנה שלו תהיה שלילית - אין לילדה שום בעיה נפשית , היא מודעת למצבה הבראותי , היא ילדה חכמה , חברתית , אנושית ,עצמאית , ... ואם לא באה לדבר אז הפסיכיאטר אומר שהיא ילדה מדוכאת , עצובה , מסכנה , וחייבת לקבל טיפול תרופתי.... } במח' היו נותנים לה כדורRECITAL 20 MG פעם ביום , אבל אף פעם לא לקחה אותו , בשחרור המליצו הרופאים על המשך לקיחת התרופה ומעקב טיפול פסיכיאטרי , אבל היא לא מסכימה על זה , ואם נדבר אותה על הדבר הזה , היא מתחילה לבכות ותגיד אם באמת רוצים לי תעזבו אותי , וגם כן היא אמרה , אם תחשבו להביא פסיכ' לבית , אני נשבעת לכם שלא אצא מהחדר ולא אדבר עם אף אחד , ולא אלך לאונ' , ולא ... ולא ... באמת אני לא יודעת מה לעשות איתה ? אני כל הזמן חושבת עליה , אני סובלת מלחץ דם גבוה וסוכרת , הכל עולה כשאני רואה אותה בחדר לבד ... תודה מראש , על כל עזרה ,

אני יודעת שזה לא קשור לשאלתך, סתם רציתי לומר, הלוואי שהייתה לי אמא כמוך. כשבאתי לאמא שלי ואמרתי לה שאני חותכת את עצמי, היא לא הסתכלה עליי אפילו וזרקה לי שאני אגיד לפסיכולוג להחליף לי את התרופות...בקיצור, יש לבתך מזל לפחות שיש לה אמא כל כך אוהבת, תהיי חזקה בשבילה ובשבילך, ותרגישי טוב. בקשר לבתך, נשמע כאילו יש לה מודעות עצמית מאוד גדולה, כנראה בגלל זה אולי קשה לה עם המצב הגופני שלה, אבל נשמע גם קצת מוזר, שהיא מתנדבת בייעוץ לחולים ויודעת כמה ייעוץ ועזרה מקצועית יכולים לתרום ולעזור, ובכל זאת לא רוצה להעזר בזה בעצמה. אולי הדרך שלה להרגיש יותר טוב זה לטפל ולא להיות מטופלת. אני מקווה שהיא תצליח להעזר בכם ושתרגיש יותר טוב...

שלום לך, הכאב שלך ושל בתך עובר חזק בדברייך. ואני מבין את המצוקה שאת נמצאת בה כשאת כל כך מודאגת ורוצה לעזור והיא לא רוצה להיעזר. נשמע לי את מייחסת את הקושי שלה לצלקות הגלויות שעל גופה, ובהחלט ייתכן שכך הוא הדבר. אבל האם היא שיתפה אותך או מישהו אחר במה קורה לה? למה היא מסתגרת? איזה מחשבות עוברות לה בראש? עצתי היא קודם כל שאת, או מישהו אחר קרוב ינסה לשמוע אותה. בנוסף ניתן לעודד אותה לפנות לפסיכולוג, כי הדבר המרכזי שאני מבין הוא שהיא עסוקה בלעזור לאחרים, להקשיב להם, לפתור בעיות, ולא מפנה קשב לעצמה. אולי כי זה קשה מדי. פגישות עם פסיכולוג יכולות לעזור לה לתת לעצמה את המקום באופן לא מאיים. אני יודע שזה לא קל עבורה, ולכן הצעתי שבשלב ראשון מישהו מהמשפחה ינסה להקשיב לה. בהצלחה, דרור

בהתחלה תודה לך מכל הלב , אנחנו תמיד מנסים לעזור לה ומקשיבים לה , היא יכולה לדבר שעות ארוכות עמנו אבל לא על עצמה ומשהולך איתה , אפילו בקושי רב היא אומרת לי הציונים שלה למרות שהן מעל 80 , באמת ממש קשה לדבר או לשוחח אותה , ואם מכריחים אותה לדבר על עצמה היא פשוט או תשתוק או תשקר ... ובקשר לצלקות , לא נראה לי שזאת כל כך בעיה , וכששואלים אותה על זה היא אומר כבר גדלתי על זה , התרגלתי , וזה כבר משהו ממני , ...

שלום, האם יש פסיכולוג שמטפל בשיטה הקוגנטיבית התנהגותית באיזור חיפה והקריות? אשמח לשמות+ טלפונים. תודה, שירה

ירה שלום, אנחנו לא נוהגים לתת שמות של פסיכולוגים בפורום. אבל אם תצרפי מייל עדכני אני בטוח שתוכלי לקבל הפניות למטפלים באיזור חיפה, לילה טוב, דרור

שלום רב, אני מתקשה בלימוד שפה. השערת המורים היא שאני פרפקציוניסטית ו/או חסרת בטחון ועל כן מתקשה לבטא את עצמי, מעין חסם. האם ישנה תרופה כלהי להפחתת הלחץ? מאוד ארצה להתגבר על המכשלה. איני יודעת אם יש לי קשיי למידה כי לא בדקתי אף פעם. בכול מקרה אני מאד מתקשה להתרכז ומעולם לא ישבתי ללמוד באופן המסורתי של הלמידה (כסא, שולחן, מחברת ושינון אינם קלים עבורי). היתרון הוא שברוב התחומים אני מבינה מהר ומסתדרת טוב גם בלי ללמוד בעל פה ולקרוא הרבה. אבל כנראה ששפה צריך ללמוד ועל זה דילגתי בבית הספר. אני משקיעה המון שעות לימוד עם מורה פרטית כבר המון שנים אך הקצב שלי מאוד איטי ובסופו של יום איני מצליחה לבטא את עצמי בפני אנשים ומהבושה גם חומקת מהסיטואציה. אודה ליעוץ.

שלום לך, ראשית הייתי מייעץ לך לעבור אבחון לקשיי למידה (קשב וריכוז) כי ייתכן ששם חלק מההסבר. אבל בין אם את סובלת מזה ובין אם לא, נשמע שקשה לך לעמוד ולדבר שפה מבלי להיות בטוחה שאת לא טועה. את חוששת מלהיראות לא יודעת וממה יגידו עלייך. זה מובן מאוד, אבל שפה ניתן ללמוד בעיקר על ידי תרגול ושימוש יומיומי. ייתכן ואת סובלת מחרדה חברתית, המתאפיינת בקושי לעמוד מול קהל, בדפיקות לב מואצות יובש בפה, הסמקה ועוד. אם זה מוכר לך, וזה מה שמונע ממך להתנסות בשפה, המלצתי היא לפנות לטיפול אצל איש מקצוע. מה עוד שאני מניח שזה לא מפריע לך רק בלימודי השפה, לילה טוב, דרור

שלום, שמי הילה ואני בת 26 וחצי. איבדתי את אבי לפני כ 5 שנים מהתקף לב פתאומי ומאז חיי אינם חיים. כנראה שהחרדה שנוצרה אצלי סביב מותו הייתה מאוד גדולה ולא טיפלתי בה אז. ( טיפול פסיכולוגי וכאלה), אלא פשוט הדחקתי אותה והמשכתי כרגיל.שנתיים אחרי מותו, התחלתי להיות חולה, החלו לי סימפטומים שונים ןמשונים שכל הזמן החליפו אחד את השני. זה התחיל בכאבים בחזה, כאבים ביד שמאל, דפיקות לב מהירות, נימול בפנים, קשיי נשימה ועוד. לא ידעתי מה קורה לי והתחלתי לעשות סבב בדיקות ורופאים מכל התחומים.אורטופד, קרדיולוג, נוירולוגית, מומחה לתפקודי נשימה- אקג, בדיקות הולטר, בדיקות מאמץ, מיפוי עצמות ומה לא... הכל היה תודה לאל, תקין. ואז הודיעו לי שאני סובלת מחרדות ושמדובר בכאבים פסיכוסומטיים... התחלתי טיפול פסיכולוגי ובמקביל טיפול תרופתי שאכן עזר לי וחיי חזרו למעין שגרה נורמלית. לפני כחצי שנה, החלטתי להפסיק את הכדורים הפסיכיאטריים ( שגרמו לי להשמנה...), והפסקתי עוד קודם לכן את הטיפול הפסיכולוגי שכן זה היה יקר לי מידי. לצערי, חודשיים אחר כך, חזרו לי סימפטומים שוב- זה החל בכאבים ביד שמאל, שוב כאבים בחזה- מהלחץ פניתי ישר לאורטופד, לרופא משפחה ולקרדיולוג, עשיתי בדיקות ללב והכל תקין. מהרגע שידעתי שהכל תקין, הסימפטומים די עברו והחליף אותם סימפטום חדש ישן- נימול בפנים אז מה? עכשיו ללכת לנוירולוגית, לעשות הדמיית מוח ואלוהים יודע מה עוד.... אי אפשר לחיות ככה,.אני לא רוצה ללכת ולעשות שוב את כל הבדיקות, אני גם יודעת איפה שהוא שכנראה זאת חרדה ואין לי כלום, אבל הפחד מקנן בי ודורש ממני להיבדק ורק אז אירגע שאדע שהכל בסדר. אני בחורה נשואה, יש לי בעל מקסים, משפחה אוהבת וחברות- איך אני מטפלת בעצמי? ומה אתם חושבים לגבי הישנות הסימפטומים, האם עליי להיבדק שוב? מצטערת על האורך ומקווה מאוד לעצתכם ועזרתכם- כל סימפטום כזה וישר אני חושבת על ההכי גרוע ומאוד נלחצת...מה גם שהדבר היחיד שמרגיע אותי זה לעשות בדיקות ורק אז אני נרגעת, אבל זה לא פיתרון לעשות כל החיים בדיקות , מה גם שהסיפטומים כל הזמן מתחלפים.... אנא עזרתכם, תודה.

הילה שלום, נשמע שיש משהו בך המבקש לקבל ביטוי, שישמעו אותו. מאחר וזה לא קורה בדרכים מסויימות זה קורה סביב הגוף. אני איתך בדעה שהסימפטומים הגופניים מקורם בחרדה. לדעתי, אם חשת הקלה בעקבות הטיפול הפסיכולוגי והתרופתי את חייבת את זה לעצמך. אני מודע לקושי שהכסף מעורר. לעיתים זוהי סיבה כבדת משקל. אבל תבדקי עם עצמך האם אין דרך שאת יכולה לעמוד בזה. בעיקר לאור הסבל שאת סובלת. וגם אם תרגישי שאת לא יכולה לעמוד כלכלית בזה, ישנם מקומות בהם ניתן לקבל טיפול מוזל, ואף בחינם, כגון מרפאות לבריאות הנפש. בהצלחה, ולילה טוב, דרור

שלום, שאלתי היא: איזה מצב נפשי מוביל גבר בן 50+ למכור את גופו תמורת כסף?

דנית שלום, קשה לענות על שאלה שכזו מסיבות רבות. אבל ייתכן ומדובר בסוג מסויים של משבר גיל העמידה. צורך להוכיח לעצמו שהוא עדיין צעיר, נחשק על ידי המין השני שאף מוכן לשלם כסף לשם כך. ייתכנו גם סיבות נוספות אבל לשם כך יש צורך בפרטים נוספים, כמו האם זהו מצב חדש? האם קרו אירועים מיוחדים בחייו? ומידע נוסף שיכול להיות רלוונטי. לילה טוב, דרור

שלום דרור, ערב טוב, אני מתלבטת לגבי שילוב של היפנוזה בטיפול בהפרעת חרדה (פניקה). אשמח לשמוע את חוות דעתך המלומדה. לילי

לילי שלום, לצערי אני לא בקיא מספיק בטיפול בהיפנוזה במקרים של הפרעת חרדה. אני אנסה לחזור אלייך עם תשובה טובה יותר בהמשך. בכל מקרה ישנם טיפולים יעילים למדי בטיפול בהפרעת פאניקה המערבים אלמנטים קוגנטיביים והתנהגותיים, וכדאי להתנסות גם בהם. לילה טוב, ובהצלחה בינתיים, דרור

לא ברור לי מתי פונים לפסיכולוג קליני ומתי לפסיכיאטר. תוכל להסביר בבקשה?

מירה שלום, פסיכולוג קליני מטפל באמצעות שיחות, מה שמכונה פסיכותרפיה. טיפול זה יכול לעזור בטווח רחב של בעיות והפרעות נפשיות. לעיתים יש צורך בטיפול תרופתי ואז הפסיכולוג מפנה את המטופל לפסיכיאטר לשם כך, תוך שהוא ממשיך לטפל בו בשיחות. כלומר ההבדל המרכזי בין השניים שהאחד מטפל בשיחות והאחר בתרופות. אם כי ישנם פסיכיאטרים המטפלים גם בשיחות. לילה טוב, דרור

שלום דרור, רציתי לדעת מה ההבדל בין אבחנה של הפרעת אישיות ואבחנה של מצב פסיכוטי אקוטי? האם הם יכולים להתקיים ביחד? בתודה מראש, מודאגת

רוית שלום, קיים הבדל בין שתי האבחנות הללו. האחת נוגעת למשהו יציב יותר, המלווה את האדם שנים רבות. והשנייה נוגעת למצב אקוטי יותר כדברייך, זמני לרוב. בספר האבחנות הפסיכיאטרי, ה DSM הן נמצאות בשני צירים נפרדים. מכאן גם שהן יכולות להתקיים במקביל. לעיתים אדם הסובל מהפרעת אישיות עלול לסבול מגלישה פסיכוטית, כלומר להכנס למצב פסיכוטי חולף, אך לרוב הוא מצליח להתאושש ממנו, בעיקר אם הוא בטיפול. בכל מקרה אם את מודאגת אני ממליץ לפנות לאבחון אצל איש מקצוע. לילה טוב, דרור

דרור, אני באופן כמעט קבוע נפגעת מאנשים בדיליי... יכולים לומר/לכתוב לי משהו וברגע הראשון אני אפילו עשויה לצחוק מהדברים, או להרגיש איתם טוב, ואז רק כעבור כמה שעות (ולפעמים ימים), אני נפגעת.. כאילו לוקח לי זמן לומר לעצמי שיש פה משהו פוגע ולא מתחשב במה שנאמר לי. שזה לא היה בסדר. בדרך כלל הפגיעה היא בגלל חוסר תשומת של הצד השני אליי, ולוקח לי המון המון זמן לשכנע את עצמי שגם חוסר תשומת לב זה לא בסדר.. אין לי איזה 'מגיע לי יחס' שטבוע בי.. (אולי להיפך) לפני שאני נפגעת אני בעיקר מתרשמת מרוח הדברים, שהמילים שצורמות לי לא נאמרו כדי לפגוע, שהכוונות היו טובות. אני שמחה על הכוונות הטובות כלפיי, או מגלגלת בראש מילים שמביעות חיבה או הערכה, שגם הן נאמרו שם. אבל כעבור כמה שעות אני כבר לא מצליחה להתעלם מחוסר הרגישות שבאותן מילים צורמות.. למה לוקח לי כל כך הרבה זמן? כאילו רגשות כאלה, כמו כעס או עלבון, לא מתעוררים אצלי לפני שהרציונל נותן את האוקיי שלו. זה לא שאני משתיקה את העלבון/כעס, הוא פשוט לא מתעורר לפני שאני לא משתכנעת שזו סיטואציה שהגיוני להרגיש בה פגוע. אבל עד שזה קורה כבר אין טעם לומר שום דבר, כי עברו כבר כמה שעות טובות, שבמהלכן הספקתי להגיב בחיוך ותודה. זה קורה לי, אני חושבת, בעיקר עם אנשים שאינם חברים. אולי אנשים בעלי תפקיד ביחס אליי. אבל לא רק. ובכל מה שקשור לכעס, זה יכול לפעמים לקחת לי חודשים או שנים לכעוס... (יש מישהי,שלקח לי 4-5 שנים עד שהצלחתי לכעוס עליה, ואפילו לא הכרנו כל כך טוב..) למה אתה חושב שזה קורה? לפעמים נדמה לי שלכעוס ולהיעלב זה משהו שלימדתי את עצמי לעשות, דרך התבוננות באחרים. שכשיש סיטואציה שדומה לדברים שראיתי אצל אחרים אז אני מעבדת את העניין וקובעת לעצמי ש*עכשיו* מותר להתנהג בכעס או עלבון.. אולי איזה שבב רגשי חסר בו, ברובוט הזה, אני.. מה אתה אומר?

שלום לך, בעיני יכולים להיות שני הסברים למה שתיארת שלאו דווקא סותרים האחד את השני. הראשון הוא שמשהו בכעס ובעלבון מאוד מפחיד אותך. את ממהרת להוציא תגובה שהכל בסדר. אולי כדי שלא ייראו שנפגעת. שאת לא תרגישי. ואולי כדי לא להרחיק אנשים מעלייך. האפשרות השנייה היא שהתגובה הראשונית משקפת משהו אמיתי שלך באותו רגע. אבל מאוחר יותר את חושבת שוב ושוב על הדברים ובהדרגה מתחילה להפגע מהם. כלומר שאם לא תחשבי עליהם לא תפגעי כל כך. כך או כך נראה שיש לך קושי סביב כעס ועלבון וחשוב שתנסי לבדוק אותו כי נשמע לי שהוא מאוד מפריע לך, לילה טוב, דרור

יש משהו מוזר בטיפול הפסיכולוגי לפי דעתי. אתה אמור להתחבר למישהו זר, לשפוך הכל לפניו, כל שלבי החיים, כל הזכרונות, כל הכשלונות, ההצלחות, הכעסים, האירועים הקשים והמשמחים, חייך החברתיים, האינטימיים....פשוט הכל. אבל מצד שני יש לשמור על גבולות איתו, אתה צריך לחשוב אלף פעם לפני שאתה מתקשר אליו, לפני שאתה אומר איך אתה מרגיש כלפיו, צריך לשלם לו שהוא מקשיב לך... מה שאני מנסה לומר, שמצד אחד הטיפול מעודד קרבה ויצירת קשר מיוחד במינו, אבל מצד אחר הוא מעודד חרדה מתגובתו של האדם הזר, מעודד בניית מחסומים רגשיים בקשר הזה, מעודד גבולות ואי חשיפה של המון דברים.... מוזר, לא???? איך אפשר להסביר את זה מנקודת המבט שלך כמטפל?

דינה שלום, את שואלת שאלה חשובה לטעמי, ואנסה לענות לך כמיטב הבנתי. טיפול הוא אכן מקום שונה, שונה ממה שאנחנו מכירים מחוץ לחדר הטיפול. אבל כאן גם הייחוד והכח שלו. זה נכון שבטיפול המטופל מתבקש לדבר על כל מה שעולה בדעתו, מול אדם זר. וזה ביחד עם הגבולות עלול לעורר התנגדויות. המחשבה היא שההתנגדויות מצביעות על המקום הקשה לאדם. למשל יש כאלו שיחושו לא בנוח אם המטפל יספר להם על חייו האישיים, ויש כאלו שירגישו שלא יכולים לדבר עם אדם שהם לא יודעים עליו דבר. מה שאני מנסה לומר הוא שלגבולות יש משמעות, כמו גם להתנגדויות ולקשיים העולים בטיפול. רק הסכמה שעל הכל ניתן לדבר מאפשרת לבחון אותם לעומק. בעיני רק בטיפול אפשר להגיע לעמדה כזו, דווקא משום שאין סימטריה. יש מטפל ויש מטופל בחדר. מחוצה לו, לא ניתן להגיע להסכמה כזו. ניסיתי לענות על השאלה המורכבת שלך, ואני מניח שעדיין נשארו סימני שאלה, אני לא בטוח שזה לא טוב. בכל מקרה לילה טוב, דרור

שלום, יש לי שאלה. התחלתי לפני כמה פגישות בלדבר על נושא שמטריד אותי מזמן, והוא נושא מאוד קשה ורגיש בשבילי שאני דוחה הרבה זמן. הבעיה בכל פעם שאני יוצאת מהחדר אני מתעצבנת על המטפלת שלי. כאילו שהיא דחפה אותי לדבר על זה. אני מתעצבנת גם על זה שאני מתמסרת לה, מרגישה שהיא כולה בשבילי ואיתי ותומכת ואוהבת אבל כשאני יוצאת מהחדר אני שוב מרגישה את הבדידות, ואת הקושי בלהתמודד שבוע שלם עם הדבר לבד. ואז אני חוזרת בפגישה שאחרי להתנגדות שלי ולשקט. איך אפשר להתמודד עם זה? ומה אני צריכה לעשות בעניין? ולמה אני מתעצבנת עליה, הרי היא בסך הכל מקשיבה אוהבת ותומכת, והי אאינה מי שפגע בי?

גלית שלום, אני לא יודע מי פגע בך ואיך, אבל משהו בדפוס שאת מתארת מול המטפלת נשמע כעוצמתי מאוד ומרמז שהוא לא שייך רק למה שקורה ביניכם אלא הוא מזכיר לך משהו מוכר. חוויה שאת חווה עם אנשים או שחווית עם מישהו ספציפי. חוויה שבה את נדחפת לעשות משהו שאת לא רוצה, תחושת בדידות שבאה לאחר מכן וכעס גדול והתרחקות. עצתי לך היא להעלות את הדפוס הזה בטיפול. לעיתים לתוכן יש חשיבות. ולעיתים לדפוס ולתהליך שבו הדברים מתרחשים יש חשיבות לא פחותה. לילה טוב, דרור

זה אפשרי ל"טשטש" דברים מהתת-מודע ואם כן איך? (להעלים מהתת-מודע) למה משמשת היפנוזה?

שלום, אני מניח שהכוונה היא לתת מודע (או הלא מודע) המוכר מפרויד. אם כך הוא הדבר הרי שלא ניתן להעלים דברים משם. אלא הדרך היחידה היא להפוך כמה שיותר חומר לא מודע למודע. למעשה התהליך הוא שחומר קשה לעיכול מודחק ממודע אל הלא מודע. לגבי היפנוזה, הרי שבמתכונתה היום היא נועדה דווקא לאפשר לאדם יותר שליטה במעשיו ובהתנהגותו. לא מדובר כיום בהיפנוזה כפי שהייתה נהוגה בימיו של פרויד. למידע נוסף על היפנוזה כיום ניתן לחפש באתרים באינטרנט. לילה טוב, דרור

שלום, ברצוני לדעת מהו על פי חוק הגדרה של חולה נפש? תודה ויום טוב

האם יש קשר בין לחץ נפשי לליחה ורוק?

משה שלום, ידוע שבעת לחץ המערכת האוטונומית נכנסת לפעולה, וחלק מהפעולה שלה מתבטא ביובש בפה, ובהאטה של הפרשת הרוק (לכן מרגישים צורך לשתות כשמרגישים לחץ). לגבי השפעה מתמשכת זה נדיר יותר, ולי לא ידוע על כך. אבל אם זה המצב שווה לבדוק אצל רופא. לילה טוב, דרור

שלום לך, לא ברור לי לגמרי למה את מתכוונת "על פי חוק". מבחינה מקצועית לעומת זאת ישנן הגדרות למחלת נפש. ישנן שתי קטגוריות של מחלת נפש : סכיזופרניה לסוגיה, והפרעה דו קוטבית (מאניה דיפרסיה). אם תכתבי לי לגבי איזה חוק את שואלת (ביטוח לאומי וכו') אוכל לנסות לענות לך, לילה טוב, דרור

למומחה שלום, הינני אמא ל4 ילדים גדולים כשהקטנה בת 18 וכמה חודשים. שלושת הגדולים בוגרי אוניברסיטה ולא היו בעיות לחלוטין. כמה שנים שהילדה גונבת כסף מהארנק וכשתופסים אותה היא יודעת לשחק ולהעמיד פנים כאילו אנחנו לא מאמינים לה והיא לא לקחה דבר. היא ממש מחפשת את הארנקים המוחבאים. וזה לא שחסר לה כסף, היא מקבלת כל מה שהיא רוצה. יש לציין כי לילדה יש בעיות של קשיי למידה (קשב וריכוז). מזה שנה יש לה חבר שרק עושה לה טוב. אבל ההתנהגות שלה בבית היא בלתי ניסבלת. אי אפשר לדבר איתה היא כל הזמן צורחת על כל מלה שמדברים איתה. ההרגשה שלנו שכל דבר שהיא רוצה לעשות היא משקרת אותנו ועושה בהחבא. אנחנו כל הזמן בהיכון למקרה הבא. אני נמצאת בבית ויכולה לדבר איתי כמו שאר הילדים, אבל היא מסתירה. מה ניתן לעשות? האם לקחת אותה לטיפול? היא מתגיסת לצבא עוד כמה חודשים. מקוה לתשובה מהירה אמא מודאגת

לאמא המודאגת שלום, ישנם מספר דברים שחשוב לדעת בכדי לענות על השאלות שלך. ראשית האם היא מטופלת סביב האבחנה של קשיי למידה? האם ההתנהגות שלה היא כזו רק בבית או גם מחוצה לו? שאלות אלו חשובות שכן יכול להיות שמדובר במקרה פשוט של בת מתבגרת, מורדת, בעיקר כשהיא הקטנה ואחיה לא עשו בעיות בהתבגרותם. במקרה כזה העובדה שאת מוכנה להקשיב לה רק מרגיזה אותה עוד יותר כי מה שהיא רוצה זה לכעוס, למרוד ובכך להפרד בהדרגה גם אם זה מכאיב. אבל, ייתכן וישנם סיבות נוספות להתנהגותה. במקרה שכזה, פחות סביר שהיא תצליח לשמור עליהן רק בתוך הבית. בכל מקרה אם את סובלת, וחשוב מזה אם היא סובלת רצוי לפנות לטיפול. לא כדי ל"תקן" אותה אלא כדי לעזור לה. במקרה כזה חשוב שהיא לא תרגיש שאת והמטפל משתפים פעולה נגדה. אני מקווה שיהיה בהצלחה, דרור

דרור תודה רבה. האם תופעה של גניבה שהיא רק בבית ניתן ליחסה לגיל ההתבגרות? שאלה אחרת הבת שעברה גיל 18מתכננת לקיים יחסים עם החבר שלה שקטן ממנה בשנה וחצי. ז.א.בן 17. האבא שלה לא מוכן לשמוע על כך ואני זורמת איתה ואפילו קבעתי לה תור לרופא נשים. יש ויכוחים ביני ובין האבא שאומר שאני מרשה לה מה שהוא לא הירשה לשאר הילדים. יש לציין שאני ובעלי ביחסים מעולים, אבל בתחום הזה הוא מאד קשוח ולא רוצה שהחבר שלה יגיע אלינו הביתה למרות שהוא ילד חיובי ביותר. עצתך!

שלום לאמא המודאגת. אני חושבת שאם הבת שלך בת 18 והיא החליטה לקיים יחסים ואביה "לא ירשה " לה, הרי שהיא תמצא דרך אחרת לעשות זאת בלי שהוא ירשה(בטח בהתחשב בכך שהיא מתגייסת ולא תיהיה כל הזמן בבית). עצם זה שאתם בכלל מודעים לכך שזה מה שהיא מתכננת ושהיא בכלל שואלת את רשותכם ראוי להערכה מיוחדת בדורינו , לפי דעתי. אני חושבת שאת צודקת, חשוב מאד שתלך לרופא נשים ותקבל אמצעי הגנה . אפשר במקביל לדבר איתה לא בקטע של להרשות או לא להרשות, אלא להסביר שאביה חושב שזה מוקדם כי כך וכך וכך, אך הבחירה בסופו של דבר כמובן בידיה. אני קרובה יותר בגיל לבתך מאשר אלייך, אם כי אני הרבה יותר מבוגרת ממנה. ובנסיון שלי ממה שאני ראיתי בזמנו אצל חברותיי- אלה שהוריהן נהגו כמו בעלך מצאו את הדרך לעשות זאת במקום אחר בצורה הרבה פחות בטוחה מאשר אלה שהוריהן קיבלו אותן.מקווה שעזרתי.

יש בה נימה מתנשאת, לאקונית, כמעט...צינית.. עוד שני משפטים אמפתיים לפני ההפניה לרופא הנפש היו יכולים לגרום להודעה לעבור חלק יותר (דרך הלב). מעבר מרופאי הגוף, לרופאי..הנפש. מאוד יבש. רופא הנפש לא אמור לתת מענה קצת יותר...הממ..נפשי/רגשי? למחשבה, רק אם רוצים. ענבל.

קודם כל, מה הטעם לשלוח את ההודעה הזו לדרור, מה הוא אמור לעשות בה? אבל חשוב מזה, אורנה 'עובדת' (מתנדבת!!!!) בפורום כבר כמה שנים, במסירות גדולה ובאהבה שמעטות כמוה. אז הייתה לה תשובה שנראתה לך לא מספיק אמפטית, ביג דיל! למה את חושבת שזה מעניין את כולנו שההודעה נראתה לך לא אמפטית? ומי שמך לתת ביקורת למנהלי הפורום? תשובות ישירות ומדוייקות הן יופי! וכל הכבוד לאורנה על המאמץ הבלתי נדלה. הלוואי והיא תחמיץ את הביקורת המיותרת שלך, כדי שיהיה לה כוח להמשיך ולעזור לכולנו בחמימות ובחוכמה שלה.

מסכימה עם כל מילה של רותי. בדר"כ אני משתתפת שקטה בפורום, אבל הפעם חשוב לי להגיב. יש משהו בהערה שלך ענבל, שהוא בעצמו מתנשא וקנטרני בצורה יוצאת דופן. אם היה לך קושי מיוחד עם התשובה של אורנה (אגב, שמת לב שלקרן עצמה לא היה קושי?), יכולת לכתוב לה מייל אישי ולהביע את תחושתך. אבל את רוצה ליידע את כולם (פעמיים!) שהתשובה לא נראית לך. אני מאמינה שאם היית כותבת לאורנה, היא הייתה כותבת לך בחזרה שיתכן שזו הייתה תשובה פחות רגשית ומורכבת, אבל לא הייתה לה כל כוונה לפגוע. אבל לך כן הייתה! כשם שאת לא כותבת לה מילות הערכה בכל פעם שהיא כותבת תשובה מרגשת ונוגעת (היית צריכה לעשות זאת מספר רב של פעמים!), כך אין שום טעם בביקורת שלך כשתשובה מסוימת שלא ניראית לך. אז הרגשת לרגע תסכול, בגלל תשובה לא 'משתפכת'... אז מה? למה שלא תכילי את זה בתוך עצמך עוד רגע? יונת

אני מקווה שאת מטפלת בבעיית התוקפנות שלך והעדר סובלנות. אני גם לא חושבת שאורנה צריכה אותך כמגן. אין צורך להגן על מנהלי הפורום בחרוף נפש ובאלימות. רק בריאות. ענבל

שלום לעו''ס גאולה פלדמן . זו אני אורנה שכתבתי לך אי-מייל לפני מספר חודשים על בני משפחתי שמתעללים בי ברוטאציה . לאחרונה נחשפו בפניי עוד מספר סודות על בני משפחתי ( והתובנות שקיבלתי בעיקבותיהן ) . אבי סיפר לי לפני מספר חודשים , שבשנת 85' כאשר עבד בתעשייה הצבאית , היתה לו תאונת עבודה שבה ספג פגיעת ראש קשה , הוא לא ניגש לקבל טיפול רפואי כי למחרת היה אמור לנסוע עים אביו ז''ל לטיול בגרמניה . מאז הוא הדחיק את הפגיעה , אבל במשך שנים הוא סובל מכאבי ראש קשים . אני משערת שהתנהגותו העויינת כלפיי וכלפי אימי היא כתוצאה מהתאונת עבודה ( אני כועסת על אבי על כך שהוא סבל במשך שנים ושתק ... יתרה מזאת , הוא איבד את זכאותו להיות מוכר כנכה תאונת עבודה ) . באשר לדודתי , החלטתי לא להיות יותר קורבן שלה , ולהביך אותה בכך שאגיד לה ששגרירים מסויימים של ישראל בחו''ל עושים לה ( ולמדינה כמובן ) יותר נזק ובושות מאשר אני ( זה בראש שלה וזה רק נדמה לה ) כשאני איתה בטיול בחו''ל . בתודה , אורנה .

שלום אורנה! את נמצאת בתהליך של בירור עניינים בלתי פתורים מעברך, וטוב לשמוע שהחלטת "לא להיות יותר קורבן". האם ישנן שאלות שתרצי להפנות אליי?

רציתי לשאול שאלה שמאד מטרידה. בעבר הייתי בטיפול והייתה שם הבנה מלאה ועדינות. אחר כך ניסיתי טיפול אחר והמטפלת מדברת אליי במה שאני מרגישה ככעס של ממש וחוסר עדינות מוחלט ומאד מעליבה אותי. היא טוענת כביכול שאני מתנגדת ולא משתפת פעולה. אני פשוט לא מבינה. איך זה יכול להיות כל כך שונה? האם זה בסדר שמטפלת מדברת אליי ככה? ממש כאילו היא עצבנית עליי על משהו? ואני גם לא חושבת שאני מתנגדת, פשוט לפעמים מה שהיא אומרת ממש לא מדבר אליי. מה אתם חושבים? לעזוב טיפול כזה? או שדווקא יש סיכוי שזה יעזור לעומת הטיפול הקודם שהיה מכיל וטוב אך לא הניב תוצאות?

תמי שלום, מטפלים שונים זה מזה בהתאם לתיאוריה על פיה הם פועלים ועל פי האישיות שלהם המכתיבה להם את הדרך בה הם מעדיפים לעבוד. לעיתים קרובות יש קשר בין שני המשתנים הללו. ייתכן שאת נמצאת כרגע בטיפול אצל מטפלת מעמתת יותר, המנסה ל"הכנס"בהגנות שלך, דבר היכול להיחוות כמעליב ותוקפני אך במקרים מסויימים עשוי להועיל. ייתכן גם שקורה משהו לא טוב בין שתיכן שלא קשור למשתנים הללו. אם כך הדבר על המטפלת להיות מודעת אליו ולנסות לעבוד על זה עם עצמה ואיתך. גם את יכולה להעלות את זה. בעיני המידה היא מה את מרגישה שיכול לעזור לך. מדברייך נשמע שבטיפול הקודם לא סבלת אבל גם לא הרגשת שעזר לך. אם כך בדקי האם מה שקורה עכשיו מתאים לך, או שהוא בלתי נסבל עבורך, ובהתאם לזה תחליטי אם להמשיך או לא. בהצלחה, דרור

הטיפול האחרון עסק ב"חוסר היכולת לקיים יחסי מין עם חבר שלי, בזמן האחרון ,והתסכול שלו מכך וחוסר ההבנה שלו למצבי(עברתי תקיפה מינית)". אמנם יש לנו תקשורת פתוחה,אנחנו מדברים על הכל ,הוא יודע שאני נמצאת בטיפול, והוא יודע על הקשיים שלי והוא תומך ומבין אותי. כשעולה הנושא המיני בשיחה ביננו הוא מבין אותי,אך כאשר מתחשק לו מין הוא לא הכי מתחשב...והוא לא מבין.והוא מנסה בכל זאת ..ואני שוכבת איתו ,ברוב יאושי,כדי לא לתסכל אותו.הרי במילא הוא מתוסכל מהתנהגותי ,מהתפרצויות הכעס,הוא טוען שאני קרה אליו(וזה נכון..אבל זה בגלל קושי שלי ולא בכוונה). ומשום שהוא טוען כך אני שוכבת איתו ובלבד שיעזוב אותי ושישתוק. הוא רגיל למין בתדירות של כל יומיים,אבל לאחרונה התחלתי שוב לסבול מאוד מהפלאשבקים ,מתמונות שעולות,ומסיוטים וקשיי שינה- כתוצאה מהם(החלומות גם קשים)וזה מקשה עליי בקיום יחסי מין, והיום הוא רב איתי כי לא שכבתי איתו שבוע וחצי,כי כפי שאמרתי בשבוע וחצי האחרונים הפלאשבקים בלתי אפשריים ובתדירות גבוהה יותר. כשהמצב יותר רגוע אני כן שוכבת איתו כדי לרצות אותו אבל בשבוע וחצי האחרון לא יכולתי שיגע בי כי המצב בלתי נסבל. הוא אומר שהוא לא מבין מה קורה לי לאחרונה,שלהרגשתו אני דוחה אותו,והוא 'מאשים' בחוסר התחשבות מצידי,ובחוסר אהבה וביחס קר כלפיו. אל תציע לי לספר לו על התקיפה המינית שעברתי בתקווה שכך הוא יבין טוב יותר את ההימנעות שלי מסקס, כי איני מוכנה ורוצה לספר לו, כי זה יגעיל אותו ,וכנראה שהוא ישנא אותי ויאשים אותי. אני גם לא רוצה להמשיך לשקר לו,ונמאס לי לריב איתו על כך. אני אוהבת אותו אבל אני גם לא יכולה לספר לו. לפני שבועיים הוא אמר לי ש"אי אפשר להיות לידי ולא לגעת בי. " חשתי שסכין ננעצת ישר בליבי... שהוא אוהב את הגוף שלי ולא אותי. שהוא איתו רק בשביל סקס. והוא טוען שהוא לא.... והוא טוען שהוא אוהב בי עוד הרבה דברים מעבר לסקס. וקשה לי להאמין לו, אם הוא היה באמת אוהב אותי הוא היה מתפשר בנושא הסקס,לא? , אני כבר מרגישה מטונפת כששכבתי איתו רק כדי לספק את צרכיו, ואני שונאת את עצמי בצורה איומה שאני נותנת שיעשו בגופי מה שרוצים. אני לא יכולה כבר אני כל כך שונאת!

חן שלום, אני שומע כמה קשה לך, כמה את מרגישה קשה עם הסוד שאת נושאת איתך מה עוד שהוא מפריע לך כל כך ביחסייך עם החבר שלך. את אומרת "אל תגיד לי לספר לו" ואני חושב שחשוב שתבררי בטיפול ממה את כל כך מפחדת. מהיכן הביטחון שהוא ירגיש כפי שאת מפחדת, שהוא יאשים אותך? גם התחושה שהוא רואה בך רק אובייקט מיני יכולה להיות נכונה אבל מאוד יכול להיות שהיא גם משהו שאת מרגישה עם עצמך. אני לא יודע מה טיב היחסים ביניכם, ואני יודע כמה זה קשה לך. אבל לדעתי ייקל עליו להבין וייקל עלייך להיות עם עצמך ואיתו אם יהיה ברור לשניכם מהיכן זה מגיע. בכל מקרה אני מקווה שתקופת הפלאשבקים תרגע בקרוב ותרגישי טוב יותר, דרור

יכול להיות שהטיפול גורם לפאשבקים לעלות ולהציף מחדש? כמעט כל לילה אני מתעוררת בבהלה.... ומרגישה נגיעות,קולות,ריחות וכו'.. מנסיונך ממה שאתה יודע החוויה מחדש של אירועי עבר יכולה ללוות בנאדם כל חייו? טיפול יכול לעזור או להחמיר את המצב? באשר לקשר עם חבר שלי, הסברתי לך מה טיב היחסים ביננו, תקשורת פתוחה וכנה בסך הכל חוץ מהקושי שלי סביב הנושא של קיום יחסי המין הכל בסדר. הבעיה היא שחברי מאוד מיני ,מאוד אוהב סקס,וחשוב לו שיהיה בתדירות גבוהה, ולי הסקס לא חשוב בכלל,לפחות לא כמו שזה חשוב לו. יכולה לומר שהייתי יכולה גם בלי .. משום שכל כך חשוב לו סקס,סקס.כבר מרגישה שזה מה שבראש שלו,שהסקס יותר חשוב ממני,יותר חשוב לו הסיפוק המיני שלו ממני, וממה שאני מרגישה. יכול להיות אבל לא בטוח שאם הוא היה יודע מה עבר עליי הוא היה משתנה בנושא הזה.. אם כי לא נראה לי שזה היה קורה. המון תודה דרור