פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום ליאת אני מבקשת להתייעץ בקשר לגיסתי הסובלת מהפרעת אישיות גבולית. היא אושפזה כבר 3 פעמים וכרגע (בבית) מסרבת לקחת טיפול תרופתי פרט לכדורים נגד דיכאון ולא מוכנה לשמוע על מסגרות כגון אישפוז יום. מצבה מדרדר מיום ליום. ברור לי לחלוטין שהליווי הפסיכאטרי אינו מספק ואפילו שולי (לאור העובדה שהיא מסרבת בתוקף לקחת את כל התרופות) ושהיא חייבת מסגרת נוספת (שבתקווה עם הזמן תעזור לה להבין את חשיבות הטיפול התרופתי). אני ממש זקוקה להמלצה על פסיכולוג שמכיר לעומק את התופעה של הפרעת אישיות גבולית וגם שמעתי על שיטת טיפול חדשה להפרעה: תרפיה התנהגותית-דיאלקטית (DBT) רק אין לי מושג כיצד למצוא מטפל שמכיר ומטפל בשיטה. הבחורה גרה באזור רחובות אבל כל המלצה תתקבל בברכה. המון תודה הדס

שלום הדס, כשאדם אינו מכיר בכך שקיימת בעיה, וההיענות שלו לטיפול נמוכה, גם המטפלים המוכשרים ביותר עלולים לחוש אוזלת יד. מכל מקום, אם תכתבי אלי למייל האישי, יתכן שאוכל לעזור. ליאת

שלום בני הכיר בחורה מזה 3 חודשים והכל מוצא חן בעיננו וגם אצלינו דבר שמפריע לי 1-אנחנו גידלנו ילדים שלנו בארץ במצב קשה 1- כי לא היה לנו מספיק אמצעים כי היינו עולים חדשים אבל למרות הכל ידענו בשביל שילדים שלנו לא ישארו במצב כלכלי נמוך עם הרבה וויתורים וקשיים שלחנו אותם ללמד השכלה גבוהה 2- עכשיו הבחורה במצב כלכלי לא טוב רציתי לדעת למרות זאת מה הדבר נכון לעשות ב חוץ לארץ היה לנו מצב כלכלי טוב וגם משפחה טובה. הבכורה לומדת גם לתואר.

שלום שוש, המאמצים הכבירים שעשיתם, כהורים, כדי להקנות לילדיכם חינוך טוב והשכלה גבוהה ראויים להערכה. הם גם מעידים על כך שנקודת פתיחה לא מזהירה, אינה בהכרח מכשלה לכל החיים. בנך יוצא שלושה חודשים עם בחורה (האם גם הוא כבר חושב על חתונה? זה לא קצת מוקדם???), ואם את אומרת שהוא חכם ומשכיל, יש להניח שהוא יודע לבחור היטב מה נכון לו. אנשים צעירים נוטים להתרשם הרבה פחות מהוריהם ממצב כלכלי קשה. הם יודעים שעם תבונה, חריצות והשכלה טובה, הכל פתוח בפניהם. נסי לסמוך על בנך, לשמוח באושרו, ולתמוך בו כפי שעשית עד היום. ו..."היזהרו בבני עניים, כי מהם תצא תורה". ליאת

ליאת.. מה נשמע? בא לי לקבוע לעצמי שששת הפגישות הקרובות, של החודש הקרוב, יהיו הפגישות האחרונות שלנו. לא בטוחה אפילו מה ולמה (ויודעת איפשהו בפנים שזה סתם תרגיל שאני עושה לעצמי).. אנחנו נפגשות כבר חצי שנה, ונשארה עוד חצי שנה (כי במסגרת האוניברסיטה זו ההגבלה), ואני שואלת את עצמי אם ההגבלה הזו טובה לי.. היא בסדר איתי, הגב' שלי, אני רואה על הפנים שלה שהיא איתי וכשהיא לא אני רואה כמה קשה היא עובדת כדי לנסות להבין. מאוד מהר אני מבטלת את הקשיים שלי כ'שום דבר', אבל בנוכחותה הביטול העצמי הזה אף פעם לא עולה בי..ההתייחסות שלה גורמת לי להרגיש שיש לי סיבה לרצות בטיפול, או בשינוי. (אצלי זה הרבה). אני גם *כן* מרגישה שאני לומדת דברים.. אבל מאידך- אני מתחילה להרגיש שכדי באמת להשתחרר, או לפחות לרכך קצת, את מסגרות החשיבה, ובכלל את עצמי, ידרש לי יותר זמן.. באחת ההודעות הראשונות שכתבתי כאן שאלתי איך אוכל לעזור לה לקדם את התהליך הטיפולי. דאגתי שיש רק שנה וחבל לפספס..שבגלל עכבות שלי נת?קע. והתחושה הזו לא השתנתה.. בשם ה'צריך' וה'אין זמן', אני מנסה לפעמים לזרז דברים בניגוד לתחושת הבטן שלי.. אני רוצה לאט יותר, רוצה פגישות שלמות לשתוק כשעצוב לי, בכלל, לשתוק ולתת לע?צב לנבוע החוצה בקצב שלו, רוצה לבנות את האמון שלי בה לאט, ולא באופן מאולץ כי אין זמן. היא ממשיכה להציע הצעות של 'ביחד', אבל אני לא מספיק מבינה על מה היא מדברת.. לא מכירה אחרת. ולא בטוחה שאני מספיק קרובה אליה כדי לנסות..אני זקוקה לזמן. מה גם שקשיים ושיחות סביב המדיום בו היא משתמשת בטיפול עדיין מלווים את הפגישות שלנו... חצי שנה אחרי אני עדיין לא מצליחה להביא את עצמי 'לעבוד', רק פה ושם ממש קצת.. אולי למרות כל הטוב והחיבה אליה, כדאי לעצור כאן ולחפש טיפול שאינו מוגבל בזמן ושיאפשר לי לבטא את עצמי במילים בלי להרגיש עם זה רע... הכתיבה שלי, למשל; יש אספקטים שלמים בי שאני מצליחה להביא לידי ביטוי רק בכתיבה.. שם ה*תחושות* שלי מקבלות את הנפח שלהן באמת ..את הנפח שהמטפלת כל כך הייתה רוצה שאביע באמצעים שלה. כבר חצי שנה אני *מתה* להכניס לטיפול את המילים הכתובות.. מרגישה שהרבה ממני נשאר לפעמים מחוץ לטיפול בגלל זה.. אבל אני לא אבקש ממנה לעולם; גם לסרב/להתקשות לעבוד, גם להעדיף מילים דבורות וגם להכניס פנימה את הכתובות?..זה כבר על גבול החוצפה.. מישהי חכמה אמרה לי פעם לא לאלץ את הטיפול להיות מה שהוא לא, כי אז זה לא טיפול באמנות ולא טיפול בכלל.. אבל אולי אני לא יכולה אחרת? לא בחצי שנה, בכל מקרה... וכן, אני יודעת, אלה לבטים שצריך להחזיר לחדר הטיפול. כך הכי הוגן. ובכל זאת.. אשאל באופן כללי; האם היית שותפה פעם לטיפול שהוגבל לשנה מראש? האם גם שם ההתנהלות הייתה בסימן הסוף הנראה באופק הלא רחוק? האם להמשיך ללחוץ את עצמי 'להספיק', גם אם אני זקוקה ליותר זמן? (אולי זה חלק אינהרנטי מהטיפולים מהסוג הזה..ואולי חלק אינהרנטי ממני..) אוף..כמה כתבתי, אה? (מצטערת) זה קצת לטייל על גבול המוקשים הקודמים, אני יודעת..- אז רק על מה שאת יכולה.. תודה ליאת, לילך

היי לילך... לרוב אני שקטה פה, בוררת את המילים והתגובות שלי, אבל ההודעה שלך נוגעת בי אישית. כמוך-כמוני. טיפול שהוגבל לשנה (לצערי גיליתי זאת *מאוחר* מדי...), בכל מקרה, את כל ה"סוף" שלנו, הקדשנו לקושי הזה, לפחד, לבריחה שלי כי 'אז מה זה שווה?'. והאמת? כעסתי. נורא. על המערכת, לא עליה. מערכת שנותנת מענה כל-כך חשוב, "גונבת" לך אותו, כאילו מחליטה מראש ששנה זה די והותר. תראי לי מטפל אחד שיגיד כך... ומלכתחילה היא אמרה ש"נמצא פתרון" ודאגה להסיר את דאגתי, ואני הקשיתי, ולא הסתכמתי, ורציתי לשמוע על איזה פתרון היא מדברת, והיא פשוט ליטפה במילים, והרגיעה, ו... זה לא עבד. והגיע הסוף, וממש קצת לפנ היא הזמינה אותי להמשיך איתה את המסע באופן פרטי. ושמחתי כל-כך. ופחדתי כל-כך. והנה אני אצלה. כבר חצי שנה במגרת פרטית יותר, אחרת, שונה, שדרשה הרבה זמן להסתגלות, וקשיים במעבר וכהנה וכהנה, אבל... שמחה שעשיתי זאת. והמסקנה ילדים - או לילך יקרה, אולי כדאי לתהות איתה ביחד על זה. ולא. אני לא חושבת ש"מוקדם" מדי. הרי זה מעסיק אותך, ואני כלכך מבינה... מי יודע, אולי היא תוכל למצוא לך פתרון? שווה לנסות, לא? בכל-אופן, לעזוב, תמיד אפשר. לרע ולטוב. בהצלחה :-) ואשמח להתעדכן :-) q.o.p

את צודקת... שמחה שהחלטת לכתוב. אני לא רוצה לקוות.. לא בטוחה גם מה אני מקווה שיקרה.. הכי נכון יהיה לשתף אותה ולראות מה יקרה בלי לצפות לכלום. סתם זה מעסיק אותי השבוע יותר מבדרך כלל אז שפכתי קצת הנה.. אני יודעת שהתשובות כנראה יוולדו ביני לבינה זה סתם- מצב הביניים הזה, של לתת מעצמי יותר (ואז ל?מה- אם לא נשאר כמעט זמן), או להחליט לחתוך עכשיו, כשאני ממילא קצת מתבדלת (באופן כללי לאחרונה) ושום דבר לא מכאיב.. אין תשובות. אני יודעת. תודה ששיתפת, ל.

תפסיקי להגן עליה כל כך. התפקיד שלך זה להכניס לטיפול כל מה שבא *לך*. דיבור, כתיבה, שתיקה, צחוק, בכי, לעמוד על הראש, לברוח, לעבוד באמנות, לא לעבוד, לעבוד עם עצמך או לא. היא יכולה להתמודד עם הכל. היא הוכשרה להתמודד עם הכל. יש לי הרגשה שגם אם היית יושבת מול פסיכולוגית היית מחפשת איך "לעזור לה". הייתי מדפיסה לה את הפניה הזו שלך. וקחי את הזמן - מולה - לא אל מול מטפלת אחרת. תמיד תוכלי להמשיך אצלה באופן פרטי או לסיים את השנה בנקודה שתסיימו ואז לעבור לטיפול אחר כזה יהיה "סגור". אל תמהרי. תספיקי פחות אבל טוב (ואולי נכון) יותר. מהי בעצם כתיבה? במובן מסוים זוהי עבודת אמנות פלסטית. אני חושבת על האסטתיקה של כתב יפני והרבה פעמים הוא נראה לי כמו סוג של ציור. מכ. [ (-: ]

מכשפה יקרה :-) בואי נהיה כנים... לא עליה אני מגינה. אני מגינה על עצמי מפני איך שהיא עלולה להתנהג או להגיב אם לא יהיה לה טוב.. אני די בטוחה שהיא תסתדר עם כל מה שאתן לה, לגבי עצמי אני פחות בטוחה.. לא נוח לי בכל פעם שאני מדברת ולא עובדת. להביא פנימה את המילים הכתובות זה כבר לא נראה לי מתאים.. האמנות היא מעין מס שאני צריכה לשלם כדי שתסכים שגם אדבר. זה לא אמור להיות כך.. טוב, נראה. חשוב שאדבר יתה על זה- את צודקת. תודה! לילך.

ערב טוב לילך, כמו שקורה כאן לפעמים, אני מרגישה שאני מצטרפת לדיון באיחור, כשהגיע כמעט לכלל מיצוי. ובכל זאת, אם שאלת... יש מי שרואה בטיפולים קצרי מועד (היו לי טיפולים שהוגבלו גם לתקופות קצרות בהרבה משנה) אך ורק עיבוד של הפרידה הבלתי נמנעת. זהו נושא חשוב ומהותי בהקשר של כל מערכות היחסים בחיינו. הטיפול הקצר אינו מאפשר להיתפס לאשליות של נצח, ומעמת אותנו עם רעיון הפרידה כמעט מתחילתו. אני מסכימה עם מכשפה, שקוראת לך להנות ולמצות את כל הטוב האפשרי בטיפול הנוכחי. האם יש איזשהו טוב בחיינו שהוא אלמותי? שלא ייכנע מול גזר דינה של המציאות? להגיד 'אני לא יכולה בשנה או בחצי שנה', זה קצת כמו לומר 'אני לא יכולה כשזה כרוך בתשלום', או 'אני לא יכולה כשזה רק שעה כל פעם' או 'אני לא יכולה כשזה עם מישהו זר לי לגמרי'. בטח שאת יכולה. ליאת

בטח שאני יכולה? :-) נחמד מצידך... אני אשתדל לילך.

כבר כתבתי כאן על כך בעבר ובכל אופן זה מעסיק אותי כל פעם מחדש אין לי כל כך שאלה אני די מקשקשת סתם מה שאני חשובת שהקשר טיפולי שלי. לקחתי חופשה ואחרי חודש אני מרגישה "שהתשתחררתי" שאין לי חשק לחדש את תחושת "התלות" בפסיכולוגית . מצד אחד קשה לי לעזוב את הקשר (מהבחינה האישית אני די מחבבת אותה) ומצד שני מבחינה אוביקטיבית אני לא מרגישה שמה שאני מפיקה מהטיפול לא מצדיק את ההשקעה של זמן הנסיעה והטיפול זה לוקח לי יום שלום לאחר העבודה להמשיך גם את זה אני אל מספיקה כלום(ברור לי שאם הייתי צריכה לשלם תשלום מלא הייתי מפסיקה מיד פשוט הגענו להסדר די מצחיק היא תמיד אומרת לי שהיא לא תתן לי להפסיק בגלל תירוצים כלכלים) בגלל החיבה שלי קשה לעזוב אבל אולי זה הדבר הנכון ועכשיו בגלל המצב שנוצר שנוח לי יותר.(אולי זה לא יפה כך אבל אין לי ברירה אחרת) אין ספק שלאורך כל הדרך אני נלחמתי בתלות בה (אני בדרך כלל אדם מאוד עצמאי) למרות זאת יש בי משהו תלותי בה כל הזמן יש התנגדות מסוימת שלי עם עצמי וגם כרגע יש לי תחושה של שחרור! גם התחושה של לשבת שעה מול משהי הופכת פתאום למן תחושה שטיפול זה משהו "כבד" לשבת שעה ולדבר על עצמך אחד על אחד מול השני זה כבד עלי זה לא כמו לשבת על כוס קפה באיזה מקום קליל יותר.. מה גם שלפעמים כשאני צריכה לדבר עם משהו זה הרגע השעה השבועית הזו מבחינתי ממש לא ממצה את עצמה. אז מה הבעיה שלי למה פשוט אני לא עוזבת כבר ממזמן,היות שלמרות התחושה הזו כל פעם שאני מבטלת פגישה "נופלת" עלי מן תחושה של דכדוך למה עשיתי את זה... ישנם דברים שאני מספרת רק בטיפול אנשים לא יודעים על הקשיים שיש לי וכו' זה המקום היחיד ברור שעזיבה פרושה לא לדבר על דברים שמעסיקים אותי וקשים לי ובכל זאת אני מרגישה שהמסגרת הזו של הטיפול לא מתאימה לי.. אולי חלק ממה שכתבתי נשמע כמו רצון לשבור גבול מסוים, טיפול רגיל לא מתאים משהו קליל כמו בית קפה יותר מתאים וכד' אבל זה ממש ממש ממש ממש לא כך. זהו אולי עכשיו לאחר שכתבתי פה אני יכתוב מול פרידה לפסיכולוגית שלי וישלח למה במייל

שלום רחל, את מביאה כאן, על הכתב, את הדיון הפנימי המתחולל אצל כל מטופל - האם אני יכול/רוצה לפגוש את עצמי, לעומק, פעם בשבוע, עם כל מה שמשתמע מכך? האם אני יכול/רוצה להיות מושקע בקשר אינטימי ומחייב, לעומת קשר קליל ולא מחייב? האם אני מצליח להיות מעורב בקשר משמעותי ובכל זאת לשמור על עצמאות ונפרדות? האם אני יכול להיות, באמת, אדון לחיי ולקבל החלטות חשובות עבור עצמי? האם אני יכול להציג את עמדותי באופן אסרטיבי, לעמוד מאחוריהן ללא פחד ולפעול לאורן? אכן דיון חשוב. נשמח לשמוע מה החלטת וכיצד פעלת. בהצלחה ליאת

שלום רב אני ילדה בת 17 לפני שנתיים אני ומורה שלי מאד התחברנו ונוצר בינינו קשר טוב,ודיברנו אחרי שעות הלימוד,ולפעמים נסעת אלי (היא גרה בעיר אחרת) ישבתי עם הילדים שלה,עזרתי לה בבית. הקשר שלי עם אמא שלי לא ממש טוב,והיא היתה עבורי כמו אמא. חשוב לציין שהקשר שלי איתה התחילה בגלל שהיתה תסבוכת בנושא מסויים והיא ממש עזרה לי מזמנה הפרטי,ולי היתה תחושה של הכרת הטוב אליה וכך הכל התחילה. ועם הזמן נהייתי מאד קשורה אליה. הבעיה היא שעכשיו היא מאד עסוקה ועובדת בשני מקומות ויש לה 5 ילדים ובעל והיא בהריון- וזה יוצא שאין לה ממש זמן בשבילי. אנחנו בקושי נפגשות וכמעט שלא מחליפות מילה. אני מאד מרגישה בחסרונה ומתגעגעת המוןןן אליה, לחיבוק ממנה, מילה טובה,דאגה. כשאני חושבת על המערכת יחסים הזאת היא נראית לי קצת מוזרה וחשבתי אולי יש פה מין ניצול. אני כל הזמן נותנת לה ומעניקה מזמני למרות שגם אני בתקופה לחוצה של זמן כי היא חשובה לי ,ואילו היא לא מוצאת דקת פנאי עבורי אני יודעת שאני נמצאת אצלה במקום סדר עדיפויות נמוך יותר מאשר היא אצלי. אני לא יודעת מה לעשות,אני מרגישה שאני קצת תלויה בה,היא מאד גדול מחיי,ואני מאד אוהבת אותה ,ובעבר היא היתה מוצאת זמן בשבילי,ועת לא כל כך.רציתי לדעת אולי הקשר הזה לא בריא עבורי? אם כן מה עלי לעשות כדי שהקשר יהיה בריא? או מה לעשות כדי שארגיש טוב יותר בקשר?

שלום דסי, מורה טוב יכול, לעיתים קרובות, למלא תפקיד מכריע בחיי תלמידיו, וכמעט לכל אחד מאיתנו יש בלבו פינה חמה השמורה למורה אחד מיוחד, ששינה את הכל... במקרה שאת מתארת, דווקא על רקע היחסים הקשים עם אמא, נדמה לי שעיקר הדרמה התחוללה אצלך בפנים, כאשר הענקת למורה שלך תפקיד הגדול ממידותיה, ואשר ממילא לא תצליח לעמוד בו. אני חושבת שהמשימה החשובה כרגע היא למצוא דרך להבריא את יחסייך עם אמך, כך שהקשרים האחרים בחייך ילבשו אופי טבעי ונינוח יותר. אני ממליצה לך מאד לעשות זאת במסגרת טיפולית מקצועית בטוחה ויציבה, בה תוכלי גם להנות מתמיכה והכלה וגם להתבונן מקרוב בטיב יחסייך עם אמא, ללמוד אותם ולשנותם כך שיאפשרו לכן קרבה נכונה המאפשרת גם נפרדות וצמיחה. בברכה ליאת

מהו הטיפול הטוב ביותר להפרעת אישיות גבולית? האם לאחר שנים של טיפול אדם יכול להבריא לחלוטין מההפרעה?

שלום סיגל, מאחר והפרעת אישיות גבולית היא כותרת רחבה מאד (אולי רחבה מדי) ועמומה, המתייחסת באופן גס לחוסר יציבות רגשית, אימפולסיביות ודפוס אופייני של יחסים בינאישיים, קשה לגזור טיפול יחיד שיהיה טוב לכולם. אם נפזול לרגע אל שאלתך השניה, חשוב לציין שכשמדברים על הפרעת אישיות הכוונה למבנים ודפוסים אישיותיים נוקשים שהתגבשו למערך אישיותי אופייני, ההופך לסגנון חיים עם קביעות מסוימת. נהוג להאמין כי הטיפול בהפרעות אישיות אינו "מרפא" אותן, אלא מאפשר רמת תפקוד גבוהה יותר, בשטחי החיים שנפגעו מההפרעה. הטיפול הנפוץ ביותר הוא טיפול תמיכתי וממושך באוריינטציה דינמית. לאחרונה הולכת ותופסת תאוצה גישה טיפולית (DBT), המשלבת גם היבטים התנהגותיים והקניית מיומנויות חברתיות ואחרות באופן כוללני ומובנה. בברכה ליאת

כיצד הטיפול מאפשר רמת תפקוד גבוהה?

זהו, השבוע המתיש הזה מסתיים סוף סוף. השביתה הזו הוציאה אותי לגמרי מאיזון. כמה לילות לא הצלחתי לישון, הראש והגוף היו עסוקים כנראה בדברים אחרים- ואז פתאום בתחילת השבוע עלה לי החום והפכתי ברגע אחד לחולה נורא. אני לא רגילה להיות חולה. כמעט אף פעם אני לא חולה. שכבתי במיטה. הגוף לא יכל לעשות הרבה מעבר לזה. עכשיו אני מתאוששת, אבל רעשים אחרים מתחילים לצוץ. אני מרגישה חרא. חרא לי בפנים. השילוב הזה של גוף תשוש ונפש כאובה הוא קטלני. הפסיכולוגית שלי שאלה אותי היום במייל מה שלומי וכתבתי לה "מה זה משנה". זה דוחה, אבל באמת לכמה רגעים הרגשתי שזה כבר לא משנה. שוב ושוב לספר מה שלומי... ומה יוצא מזה? עוד פצע, עוד לילה בלי שינה, עוד קשיים בריכוז... בסוף אני נשארת עם הכל לבד. אלה החיים שלי ולא של אף אחד אחר. היא מצידה שאלה מה זו הציניות הזו. לכי תסבירי לה שזה מה שנשאר לי. לכי תסבירי שהכל בפנים כל כך כואב ושאני לא מסוגלת לספר לה שוב מה שלומי. זה נשמע אותו דבר ולא מוביל לשום מקום. אני נקרעת בין התקווה שטיפול יכול לעזור ושצריך לגייס אומץ וסבלנות כדי לגעת בדברים ובין התחושה שבעצם כבר הכל אבוד ושום דבר כבר לא יכול לעזור יותר. התשתית של כל המערכת שלי דפוקה למדיי. אין אמון. דאגה ואהבה=מין, לכן גם אין אהבה ואין ביחד. הכל חרוט במערכת ואני לא מצליחה לעשות שום הפרדות. הראש יודע שלא כ-ל הגברים אותו דבר, אבל ההבנה הזו לא עוזרת לי בכלום. עוד שבועים ימלאו חמש שנים לטיפול שלי. חמש שנים זה המון זמן. אני חושבת שהשגתי לא מעט, אבל יש עוד כל כך הרבה לפני. איך מודדים הספק של חמש שנים? היא בטח לא שמה לב לזה, אבל באופן מקרי הציעה לי השבוע להכין גרף עם פרמטרים (כמו קבלה, פתיחות, מצב רוח וכו') ולמדוד כמה התקדמתי או לא התקדמתי בהם. היא זרקה כמה ערכים ואמרה לי לחשוב על השאר בעצמי. בינתיים אני לא כל כך מצליחה. חמש שנים זה הרבה זמן. הגעתי בתור נערה בשביל דבר אחד ואני נמצאת היום בתור בוגרת עם דברים אחרים לגמרי. לפעמים אני חושבת על כל זה ושואלת את עצמי איך היא לא התייאשה מזמן? איך אני לא התייאשתי? מאיפה אנחנו מוצאות כוח להניע עוד ועוד אחת את השנייה? השבוע מצאתי את עצמי שותקת בפגישה בדיוק כמו פעם. לא מצליחה להגיד כלום. חייכתי והיא אמרה שתמיד אני עם החיוך המתוק הזה שלא אומר כלום. מזל שהיא דווקא יודעת לדבר, למרות שלפעמים הדיבור הזה שלה מפספס אותי. אני יודעת שלפעמים היא מבינה דברים ולא אומרת- כי היא מפחדת עלי. לפעמים היא אומרת לי שהיום היא תעז ותגיד ואז היא אומרת. היא מפחדת להכאיב לי ואני מרגישה שאני כבר חייבת לעשות את זה. אי אפשר שזו תהיה גסיסה איטית או ניתוח לב פתוח. אבל בפנים גם אני מפחדת. מפחדת לנסות. מפחדת להכשל. מפחדת להבין עוד. מפחדת להתקע. היא אמרה פעם שלוותר לי זה לתת לי לשלם מחיר יקר. בכל אני רצה קדימה במהירות מסחררת ושם אני כל כך כל כך תקועה. אני עובדת עכשיו עם ילדה קטנה שלא מדברת. אני נותנת מילים תחושות, לרגשות, למחשבות שלה. רק לשלי אין לי מילים. לי אין מילים בשבילי ולאף אחד אין מילים בשבילי. רשת מחפשת מישהו שיתן מילים. שיגיד. שיסביר.

זה מעניין, רשת, איך שאני דווקא חווה אותך עם המון מילים. לא בטוחה שמילים הן מה שחסר כאן. לא כל שתיקה היא חוסר מילים. לפעמים השתיקה כמוה כסתימה במעבר צר, צר מלהכיל את כל מה שעובר בעדו, ונחסם. אולי במקום שמישהו ייתן לך מילים, הוא צריך רק לעזור לך לשחרר את המעצור, לאט לאט, ולאפשר לדברים לצאת באופן סדור, ראשון ראשון ואחרון אחרון. כי מהי ציניות אם לא מילים? מילים העוטפות, כמו סרט בידוד, את מה שכל כך בלתי נסבל. אני חושבת, רשת, שמשהו בך מתקשח דווקא מול התעניינות כנה בשלומך. אולי כי התרגלת שלא שואלים. אולי כי פעם פעם אמרת ולא שמעו. אולי כי את לא מאמינה שזה באמת יכול לעניין מישהו. הרבה אולי. ואני חושבת שלא. שזה לא נשמע תמיד אותו הדבר, כי נורא תלוי מי שואל. ובטח שזה משנה מה את מרגישה ומה שלומך. השתיקה שלך, זאת של השבוע, עם החיוך הקטן, בתום חמש שנות טיפול - לפחות כמו שהיא נראית מכאן - דומה לשתיקה של זוג נשוי שיושב בבית קפה. איכשהו, תמיד אחד מהם נראה כאילו אין לו כבר מה להגיד, בעוד האחר (איזה מזל) דווקא יודע לדבר, גם אם לפעמים מפספס קצת. ובכל זאת זה נעים. רגוע. מאפשר איזו התנהלות זוגית שמתחזקת את עצמה. למען איזו מטרה משותפת, שלא תמיד מנוסחת עד הסוף, אך שניהם יודעים שהיא קיימת. מקווה שאת כבר מרגישה טוב יותר, ומתחזקת. שיהיה לילה רגוע ושלו. ליאת

ברשת בד"כ יש לי מילים, אבל זה לא מה שקורה בטיפול. בטיפול אני הרבה יותר לא יודעת, הרבה יותר שותקת, הרבה יותר נבוכה, הרבה יותר מפחדת... נדמה לי שכבר חמש שנים היא נותנת לי מילים. כשהגעתי לטיפול לא ידעתי בכלל מה זה רגש. העולם היה מחולק אצלי לשניים- היה שמח ועצוב (או אפילו טוב ורע), כשלרע לא היו לי בכלל מילים, כי כאן בבית היה אסור שיהיה רע. לאט לאט (וזה באמת היה לאט לאט) היא לימדה אותי עוד רגשות ועוד גוונים. "אני שומעת שאת מאוד מאוכזבת", "אני מבינה שזה מכעיס אותך", "כמה כאב אני שומעת בין המילים". למדתי. יכול להיות שאת צודקת, עכשיו אני לא צריכה יותר מילים, אני צריכה שיעזרו לי להוציא את המילים מתוכי... וזה נכון, אני באמת לא מאמינה ששלומי מעניין מישהו. למה זה צריך לעניין אותה באמת? למה זה צריך לעניין מישהו? אתמול ניסיתי לחשוב למה הייתי כל כך גועלית אליה במייל השבוע. כל ניסיון שלה (ולזכותה נאמר שהיא לא מתייאשת מהר...) זכה לתגובה צינית ממני. זה לא היה בכוונה, אבל אולי רציתי שהיא תרגיש לרגע כמה רע לי וכמה קשה עכשיו. השתיקה שלי היא לא שתיקה רגועה כמו של זוג שיושב בבית קפה. הבטן שלי מתהפכת כשהיא מדברת. המון המון מילים רצות לי בראש ואף אחת מהן לא מוצאת את הדרך החוצה. זה לא נעים, זה מסתכל.

אני ממש בטח לא מבינה את רגשותיך-אבל אני מבינה שכואב לך ומאד וזה כל כך קשה. על פי הניסיון המועט שלי וקצת קריאת ספרים-תמיד כשמאד קשה אח"כ יהיה טוב רק אל תוותרי אל תייאשי תאמיני שיום יבוא והשמש תפציר- אני יודעת שזה קשה ותמיד קל יותר לדבר וכשזה מגיע לפועל זה תמיד מסתבך אבל את לא לבד.. מבטיחה לך נכון שהבעיות הן שלך,ואת חשה אותן,ואת מתמודדת איתן והם לפעמים גומרות אותך אבל מישהו תמיד מקשיב לך נמצא פה לידך גם כשכואב לפעמים לדבר איתו זה מקל, הוא עונה פשוט צריך להתאזר בסבלנות ולהקשיב... מעריכה אותך שאת מתמודדת מחזיקה לך אצבעות ומאניה שיום יבוא... בהצלחה רבה רבה רבה!!! יהודית, נ.ב "מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה" אולי עכשיו זה הזמן לענות.

היי ליאת, את צמודה למזגן?:) נדמה לי שבפגישה האחרונה הייתי מעט חוצפנית...לא יודעת איך אבל הגענו לדבר על המשכורת שלי...בכל מקרה אמרתי לה ששכר המינימום היום הוא 20 שקל לשעה, אבל אתם הפסיכולוגים מכירים רק שקל 200 ומעלה...זה היה בצחוק. לא נראה לי שאותה זה הצחיק. שיהיה לך סופ"ש נעים

שלום ME אכן משתדלת להישאר בסביבה ממוזגת. גם לטעמי אלה בדיחות שמיצו את עצמן. בטוחה שתתגברו על אי הנעימות הרגעית שזה יצר. ערב נעים ליאת

יש לי הרגשה שגם לך איןכוח אלי...את יכולה להורידה את העץ הזה טוב? אכן שנה של טיפול לא נראה לי שהועילה...לא אלאה אותך במה שאמרה הפסיכולוגית בסיכום השנתי....נדמה לי כאילו הייתי שם לחינם......

ולמה ליאת ההכנסה שלי צריכה לעניין אותה והיא זאת שנכסנת לי לכיס

את מכירה אולי את התופעה...שכאילו מישהו איבד עצמו, כמו אולי אובדן זהות? מאין סוג של דכאון שלא מחוברים לחיות ולשמחה וההרגשה היא של זרות עצמית?

שלום יעל, תופעות של ניתוק (ברמה זו או אחרת) מהעצמי הן חלק ממגוון מצבים נפשיים, והן בהחלט מוכרות. במסגרת טיפול פסיכולוגי מכיל ותומך, והודות לנגיעה רכה והדרגתית בכל החלקים שבנו, מתאפשר חיבור מחדש לקראת תחושת עצמי שלמה ואינטגרטיבית יותר. פני לקבלת עזרה! בהצלחה ליאת

ליאת שלום, האם לדעתך חרדה יכולה לגרום לכאבי-ראש חזקים וכו'? אתמול ושלשום הופיעה לי פריחה קלה,שקצת התפשטה,וישירות זה הכניס אותי לחרדה,שמה שקרה לי בעבר עם הכדורים,כבר עומד לחזור על עצמו,ושהכל אבוד,ואז גם החלו לי כאבי-ראש חזקים,והיה לי קשה להרים את הראש(ממש מה שקרה לי בעבר),וכבר נכנסתי ל'יאוש טוטאלי',אך כשאימי חזרה,היא אמרה לי שאם כאב-הראש עבר,וכעת לא ממש רואים את הפריחה(היא סתם פריחה קלה,שכמעט עברה),איני צריכה להתרגש מכך,ולהסיק מזה מיד שהגרוע מכל עומד לקרות לי,ורק אז קלטתי,שכנראה כאב-הראש וכל התחושה הגרועה שהיתה לי מ קודם,בעיקרה היתה עקב החרדה,ורק אז 'נרגעתי'; אך עד מתי אסבול מהחרדות הללו,שהורסות את חיי ואת חיי הסובבים אותי?!

שלום משתנה, אני מקווה שבעוד זמן קצר, לאחר שתחלוף החרדה הראשונית מעצם נטילת התרופה ולאחר שתרגעי שאין כל קטסטרופה נלווית, תוכלי להרגיש הקלה משמעותית בסימפטומים החרדתיים. אני מציעה לך להמשיך לשמור על קשר רציף עם הפסיכיאטר שלך, ולנהוג בהתאם להמלצותיו. ככלל, כאבי ראש בהחלט יכולים ללוות מצבי חרדה, בעיקר אם כל שרירי הכתפיים, הצוואר והעורף נדרכים ומתכווצים. נסי לתרגל הרפייה ונשימות, כפי שבוודאי למדת בטיפול ה-CBT שעברת. אני שמחה לשמוע שהדרמה חלפה, ושולחת לך 'כל הכבוד' על העמידה האיתנה מול הבהלה הרגעית. סוף שבוע נעים ורגוע ליאת

ליאת תודה, זה באמת קשה להתמודד עם החרדות הללו,במיוחד עם הפחד שכעת אפילו אם חלילה תהיה סיבה אמיתית לדאגה,אולי לא אאתר אותה בהקדם,כי לא אאמין לעצמי,גם זה מפחיד אותי. אני מקווה שכבר ארגיש הקלה משמעותית בעיקבות הכדורים,ושחיי כבר יקבלו תפנית חיובית. בינתיים,מרוב דאגות,אפילו אחרי שנגמרות הסדרות שאני רואה,עד 1:30 לפנות-בוקר, אני משחקת אפילו על סתם משחקים במחשב אח"כ,פשוט כי מרוב דאגות ש'מציפות אותי' איני מסוגלת להיכנס למיטה וללכת לישון,ולמחרת קשה לי להתעורר,ונמאס ליע משיגרת-חיים זו,ואיני יודעת איך לשנותה.

שני בגדים, דוכיפת ואותך. איתי. כל הזמן.

ואותי כבר תפסו געגועים לרגע שאת באה.

אורנה, בוקר טוב דרור ענה לי למטה משהו על טיפול יום בין אם במרפאות או בבית חולים ( כטיפול אינטנסיבי יותר במצבים קשים )..הוא אמר שזה אולי לא נשמע נעים, אבל יותר בגלל דעות קדומות. לי עצמי אין כאלו, כי אני לא ממש יודעת מה זה טיפול יום, אשמח אם תסבירי לי כי זו לא המשמרת שלו וחבל לי להציק עם שרשורים נוספים... אופיר

שלום אופיר, אנסה לענות לך אני (המשמרת של אורנה הסתיימה). אני מניחה שדרור התכוון לטיפול יומיומי הניתן במסגרת "אשפוז יום". זהו טיפול הניתן במחלקות היום של בתי החולים הפסיכיאטריים, במחלקות פסיכיאטריות בבתי"ח כלליים, ובחלק ממרכזי בריאות הנפש. טיפול כזה כולל בדר"כ השתתפות בקבוצה טיפולית כלשהי וטיפול פרטני, לסירוגין. תוכלי להתייעץ על כך עם הפסיכולוג המטפל בך. בהצלחה רבה ליאת

שלום רב, אני בחורה כבת 25 ,נשואה. אני אובחנתי ע"י בעל מקצוע כסובלת מדיכאון (מזה 5 שנים) מאז שאבי נפטר. נטלתי את כדור הפריזמה לתקופה קצרה והפסקתי. כיום לא נוטלת אף כדור. לאחרונה התפתחה אצלי תופעה שפוגעת לי באורח החיים. בכל פעם שאני משוחחת עם חברה/חברים (אפילו אם חברה קרובה) ,בטלפון -או פנים מול פנים אני מרגישה שאני נתקפת בקשיי נשימה ,אני לא מצליחה לסיים את המשפט כי קשה לי לנשום! (בלי להתאמץ כמובן) ואז אני פשוט מתביישת ומבקשת שיחכו לי על הקו אני תיכף חוזרת או בורחת לחדר אחר כדיי להסדיר את הנשימה (מה שלרוב לא עוזר)........האם זה מה שנקרא התקף חרדה? ממה זה נובע ומה הטיפול? תודה רבה!!

שלום נועה, קוצר נשימה יכול להיות קשור בחרדה (בהנחה שאין לו בסיס אורגני, והוא מופיע באופן סלקטיבי במצבי לחץ). כדי לדעת מה מקור החרדה יש להכיר אותך מקרוב, ללמוד את ההיסטוריה הרחוקה והקרובה שלך, ובהתאם לכך גם לכוון את הטיפול. ככלל, הטיפול המומלץ בהפרעות חרדה הוא שילוב של שיחות עם תרופות נוגדות חרדה. עד שתגיעי לפסיכולוג קליני (שזאת המלצתי העיקרית) נסי פחות להיבהל מן התופעה, ולהימנע מהפסקת השיחה הטלפונית. כאשר את מרגישה שזה בא, קחי שלוש נשימות ארוכות, נסי להרפות את הגוף, ולהמשיך בשיחה. סביר להניח שמעבר לקו לא יחושו במה שעובר עליך. בהצלחה ליאת

אני בן 47. מבחינת עבודה ומבחינת חיי משפחה אני מרוצה. יש לי כבר הרבה שנים בעייה שמציקה לי. בסיטואציות מסוימות יש לי רעידות בידים, זה במיוחד בא לידי ביטוי בארוחת צהרים עם בכירים ממני בעבודה ואז לעיתים ידי רועדות וזה מאוד מביך אותי. אני מנסה לשכנע את עצמי שאין מה להתרגש אולם בד"כ זה אינו עוזר. האם יש תרופה שיכולה לעזור לי בכך כאשר אני לפני מצבים כאלו? בתודה

שלום מאיר, לפני שאפשר יהיה להסיק על קיומה של בעיה פסיכולוגית, כדאי לעשות ברור קצר אצל רופא המשפחה שלך. יתכן שמדובר בתופעה בעלת מקור גופני כלשהו. בהיעדר כל הסבר אחר, אפשר יהיה לפנות להסבר חלופי בעל גוון פסיכולוגי. בינתיים, נסה להירגע ככל האפשר, ולסמוך על כך שבארוחת הצהריים כולם עסוקים בצלחותיהם, מכדי להבחין ברעד כלשהו בכפות ידיך. אגב, אם תתבונן בידיהם של האחרים, תוכל למצוא לא מעט אנשים עם תופעה דומה, זה לא כל כך נדיר. בברכת תחזקנה ידינו... :-) ליאת

שלום אורנה, הייתי מעוניינת לדעת מדוע יש אנשים הנמשכים לגראס ומעשנים וככל הנראה אין להם בעיה פסיכולוגית כלשהי.

שלום ג'וינט, בחלק מהמקרים, משום שזה מהנה ומשחרר. במקרים אחרים, כמיסוך לקשיים רגשיים (שאינם חייבים להתבטא בבעיה פסיכולוגית מוגדרת כלשהי). בברכה, אורנה

שלום, מהי ההשפעה לטווח הרחוק אצל מבוגר, כאשר בילדות ובבגרות זכה לפינוק יתר מהוריו והגנתיות מצד הוריו? תודה רבה רימה

שלום רימה, בפסיכולוגיה הקלינית אנחנו מחפשים אחר הסיפור האישי, הפרטי, הייחודי לכל אדם. לכן, אין טעם רב בחיפוש השפעות של פינוק והגנתיות בילדות באופן כללי, אלא אצל אדם ספציפי. כדוגמה לכך, אזכיר שאדם אחד יכול לגדול להיות תלותי ולא בשל, ואילו אדם אחר יכול למרוד בכך במלוא כוחו ולהיות עצמאי באורח קיצוני. וכמובן שבאמצע נמצא טווח שלם של אפשרויות... חפשי את הסיפור האישי, אורנה

שלום רב אני ילדה בת 17 לפני שנתיים אני ומורה שלי מאד התחברנו ונוצר בינינו קשר טוב,ודיברנו אחרי שעות הלימוד,ולפעמים נסעת אלי (היא גרה בעיר אחרת) ישבתי עם הילדים שלה,עזרתי לה בבית. הקשר שלי עם אמא שלי לא ממש טוב,והיא היתה עבורי כמו אמא. חשוב לציין שהקשר שלי איתה התחילה בגלל שהיתה תסבוכת בנושא מסויים והיא ממש עזרה לי מזמנה הפרטי,ולי היתה תחושה של הכרת הטוב אליה וכך הכל התחילה. ועם הזמן נהייתי מאד קשורה אליה. הבעיה היא שעכשיו היא מאד עסוקה ועובדת בשני מקומות ויש לה 5 ילדים ובעל והיא בהריון- וזה יוצא שאין לה ממש זמן בשבילי. אנחנו בקושי נפגשות וכמעט שלא מחליפות מילה. אני מאד מרגישה בחסרונה ומתגעגעת המוןןן אליה, לחיבוק ממנה, מילה טובה,דאגה. כשאני חושבת על המערכת יחסים הזאת היא נראית לי קצת מוזרה וחשבתי אולי יש פה מין ניצול. אני כל הזמן נותנת לה ומעניקה מזמני למרות שגם אני בתקופה לחוצה של זמן כי היא חשובה לי ,ואילו היא לא מוצאת דקת פנאי עבורי אני יודעת שאני נמצאת אצלה במקום סדר עדיפויות נמוך יותר מאשר היא אצלי. אני לא יודעת מה לעשות,אני מרגישה שאני קצת תלויה בה,היא מאד גדול מחיי,ואני מאד אוהבת אותה ,ובעבר היא היתה מוצאת זמן בשבילי,ועת לא כל כך.רציתי לדעת אולי הקשר הזה לא בריא עבורי? אם כן מה עלי לעשות כדי שהקשר יהיה בריא? או מה לעשות כדי שארגיש טוב יותר בקשר?

שלום דסי, אני יכולה להבין את כאב הגעגוע שאת חשה, וגם את התסכול שהופך לאיטו לכעס. אני לא בטוחה שאני שומעת בתיאור שלך ניצול מצד המורה, אלא מציאות שהשתנתה ובעקבותיה הקשר ביניכן משנה את פניו. אני מציעה לך לשוחח עמה שיחה כנה, ולשמוע את דעתה על השינויים שחלו בקשר ביניכן. בהדרגה, כדאי להפנות את כוחותייך למקומות אחרים. בנוסף, אולי תרצי לעבוד על הקשר עם אמך, כך שיהיה מספק ומיטיב יותר. בהצלחה, אורנה

שלום רב, תודה רבה על התשובה,רציתי לדעת האם נראה לך שאני יכולה לפתור את הבעיה מבלי לדבר איתה?(הכוונה לשנות את דפוס המחשבה שלי ,שהשינוי יהיה בי בלי קשר אליה) כמן כן להיטייב את הקשר עם אמא זה מאד בעייתי, היא לא מקבלת אותי כמו שאני ולא נראה לי שעלי לעשות את הצעד הראשון היא גרמה לכך שאהיה מרוחקת ממנה, אם המצב מפריע לה לדעתי עלי לעשות את הצעד הראשון,לא? כמו כן נראה לך שהקשר עם המורה בריא עבורי?או שהיא משמשת עבורי קרש ההצלה?

שלום מאז ותמיד אני שונאת עצמי אבל תמיד הערצתי את הגוף שלי פעם כאשר עשיתי ניתוח להסרת אדנומה בראש הסירו אותה דרך האף , מאז אני מרגישה שהאף שלי לא בסדר ופניתי לרופא א.א.ג שאמר לי שהאף שלי עקום ומאותו יום אני לא מקבלת את האף שלי ועושה צילומים על מנת לוודא שהכול בסדר אבל אני מרגישה שהעצם לא בסדר ולא חלקה . גם כן לאחרונה התחלתי להתעסק יותר מדי באוזן השמאלית אני מרגישה שהיא יותר שונה מהימנית שיש סחוס מורגש יותר באוזן השמאלית מה לעשות

שלום קרן, נשמע שאת במצוקה מאוד גדולה, ושהפתרון אינו מצוי בידי רופאי הגוף. אני ממליצה לך לנסות את רופאי הנפש... ולתאם פגישת התיעצות עם פסיכיאטר או עם פסיכולוג קליני. בהצלחה, אורנה

יש בה נימה מתנשאת, לאקונית, כמעט...צינית.. עוד שני משפטים אמפתיים לפני ההפניה לרופא הנפש היו יכולים לגרום להודעה לעבור חלק יותר (דרך הלב). מעבר מרופאי הגוף, לרופאי..הנפש. מאוד יבש. רופא הנפש לא אמור לתת מענה קצת יותר...הממ..נפשי/רגשי? למחשבה, רק אם רוצים. ענבל.

אורנה, נכון שרכושנות זה דבר מאוד מאוד לא טוב? גורם לרצות לאמר דברים שאתחרט עליהם. דברים רעים. מאוד. זה יכעיס אדם יקר. בינתיים זה מכעיס אותי. מרעיד אותי. מישהו יכול לקחת את המפלצת הזו ממני? מפלצת מאנית-דיפרסית. לפעמים עושה טוב, לפעמים מאוד מכאיבה. כמעט מוכנה לוותר על הטוב. כמה שמתחשק לי להגיד דברים רעים!!! אני אשלוט בעצמי הפעם... אבל זה עלול להתפרץ יום אחד. כבר יש נוסח. אני צריכה לצעוק אותו. אולי מישהו ישמע. אולי זה יכנס הפעם באמת. לפני שזה יקרה, אולי עדיף להרוג את המפלצת. להקטין לפחות. איך? מישהי מסיני

לא מחזיקה... פינוק היתר שלי יהרוג אותי. הפעם אתפרק לבד. איך הפכתי להיות סמרטוט? :-(

בלי משמעות יקרה, כתבת מילים רבות משמעות, וכאב, ואהבה ושנאה. אני חושבת שכדאי ל-ד-ב-ר עם מושא הרגשות האלה. אני בטוחה שאפשר להבין. אורנה

כולם רק א-ו-מ-ר-י-ם שמבינים. בפועל לא קורה כלום. תודה בכל אופן. לילה טוב.

שלום רב, ברצוני לשאול אודות יעילותם של הטיפולים הפסיכולוגיים. אינני יודע אם את הכתובת הנכונה לשאלה זו מכיוון שהינך עוסקת בתחום אולם אשמח לשמוע את דעתך. אני חש כי עליי לטפל בעצמי בדחיפות. עם זאת, קשה לי להבין כיצד טיפול באמצעות דיבור, פסיכותרפיה, יכול לסייע. בעבר לקחתי חלק בטיפול, יכול להיות שהטיפול לא התאים לי (נעשה שימוש בטכניקה של EMDR) אבל הוא כן סייע לי להבין דברים מסויימים. עם זאת, ההבנה לא שיחררה אותי מן הקושי. בצורה זו או אחרת, אני מרגיש שאני קצת משתחרר מהכבלים שכבלו אותי באספקט מסויים בחיי ללא טיפול, וזה מעניין ומעודד. עם זאת, יש לי קשיים רבים, רשימה ארוכה לצערי, והייתי רוצה לפתור אותם. אני מעוניין ללכת לטיפול אבל, שוב, לא כל כך מאמין ביכולתו לסייע לי. ישנה אפשרות נוספת - שמשהו בתוכי עוצר אותי מלגשת לטיפול ולכן אני מחפש תירוצים מדוע לא להתחיל בו. אשמח לשמוע את דעתך. אני מאד מודה לך.

שלום עמיחי, ישנם סוגים רבים של טיפול, לא רק טיפול פרטני בדיבור. אם אתה מרגיש נוח יותר בהבעה עצמית בתנועה, באומנות פלסטית, במוזיקה, בקבוצה, אל תהסס לחפש את הדרך הנכונה לך. לגבי יעילות הטיפול תוכל לעיין במחקר בתחום, המצביע באופן כללי על כך שטיפול (בצורותיו השונות) עוזר יותר מאי-טיפול. במה שלא תבחר, אל תוותר על החיפוש הכנה אחר דרך שתעזור לך, אורנה

ובכל בחירה כדאי לוודא שהמטפל מקצועי עם תעודות.. בענף של טיפול באומנות וכד' יש הרבה מאוד אנשים עם "חצאי" או מעין תעודות.

אורנה יקרה, הלילה ישנתי.לא לקחתי סיכונים ונעזרתי במה שצריך.חוסר השינה כשלעצמו יכול להוציא אדם מדעתו.. "הבית" שלי אצלה נבנה לאיטו בשנית.באהבה.אף שלגבי העתיד הקרוב עוד אין לי המידע הדרוש. אני מניחה שזה כבר לא מעניין אותך.בצדק... הלוואי וגם כאן היה נשאר עבורי ה"בית".אני קצת מרגישה שהחליפו לי מנעול.. הייתי רוצה לשלוח ידיים מבעד למסך,אל ידייך שלך,לאחוז.לדעת שאת שם. כמה דפוקה אני יכולה להיות,תגידי??..............

ויק יקרה, אני שמחה לשמוע שאת דואגת לעצמך, שאת שומרת על עצמך, ושאת בונה לעצמך בית ממשי חם. אני שולחת לך חיבוק ווירטואלי, ומחזקת את ידייך בבנייה שאת עושה. כל הכבוד! בהצלחה בכל, אורנה

לא הבנת כלל.... או שהבנת ובחרת "לא להבין"... לא הבנת אותי.

אורנה, מקווה שעוד יהיה לך כוח אליי היום. מרגישה שכבר לאף אחד אין סבלנות אליי. אנשים עסוקים בצרות שלהם, למה שיהיה כוח עוד אל אחת כמוני? שמכל זבוב של זז בוכה? ומה אני מאשימה בחוסר סבלנות? אני שמסוגלת להוציא את הבנאדם הרגוע ביותר משלוותו... חבר שלי שהוא הבנאדם הכי רגוע ,גם לו כבר נמאס ממני. כמובן שהוא לא אמר לי אבל אני מרגישה זאת. דיברתי איתו על זה ,הוא אמר לי מה פתאום, ושהוא לא מרגיש כך... שזה הכל אצלי בראש. לאחר הריב האחרון אתמול(אחד מיני רבים) שבזכותו התקרבנו יותר,כי אחרי כל ריב אנחנו מתקרבים יותר,רק כשאני רבה איתו אני מצליחה לספר באמת מה הבעיה שלי,והבעיה היא לא בו ולא באף אחד אלא רק בי. הוא יודע שאני בטיפול ,הצלחתי לספר לו מה עובר עליי בעיקר בתקופה האחרונה שמרגישה שמתמוטטת ומרגישה הקלה שהצלחתי לדבר עם מישהו,ואני שמחה שדיברתי איתו. כי פרקתי קצת... הלוואי והייתי מצליחה לפרוק גם בטיפול. אולי זה היה קצת מקל עליי... עכשיו אחרי שדיברתי איתו,מרגישה חשופה מידי, ומחר טיפול(פגישה שנייה השבוע,היא הסכימה לקבל אותי בגלל המצב) ולא חושבת שאצליח לדבר איתה בפגישות לאחרונה כמעט ולא מדברת,ואני לא מפסיקה לבכות במשך השעה שאני נמצאת אצלה. ואני רוצה לדבר. אני רוצה להוציא. אבל זה לא מצליח לי... ואני מחכה לפגישות אבל כשהן מגיעות אני לא מצליחה לנצל אותן.

שלום חן, את מתארת תנועה מכאיבה בין קרבה להתרחקות, בין אינטימיות מיטיבה לתחושת נטישה וחוזר חלילה. לאורך תנועת המטוטלת הזו, ברור לי שאת רוצה להרגיש אהובה ולא להרחיק אף אחד בשל צרכייך (אותם את חווה כבלתי נסבלים). נראה לי שתצטרכי להמשיך לבוא אל המטפלת שלך ולבכות שם, עד שיהיה לך ברור שהיא עומדת בצרכים שלך, ולא דוחה אותך. אז גם יהיה מקום למילים... בברכה, אורנה

אני נמנעת מלקנות לעצמי דברים (חוץ מאוכל וסמים) ולרוב אני משקיעה את כל כספי באוכל לחתולים- מזון יבש, פחיות וכו'. מה זה אומר עליי? פעם היתי קונה לעצמי בגדים, מתלבשת ומתאפרת בקפידה, מסדרת גבות, ציפורניים, שיער. היום אני יכולה ללכת כמו ג'וחה לעבודה ולא יהי איכפת לי, מתוך נקודת מבט שכל זה הבל הבלים ולא שווה להשקיע בטיפוח עצמי, אלא עדיף לעזור לבעלי חיים ולטפל בהם- זה גורם לי להרגיש יותר חיה. אפילו כשבנות בעבודה מדברות על בגדים או איפור- אני נגעלת וחושבת שהן שטחיות. זה נורמלי?

עילית יקרה, טיפול עצמי בגראס היא תופעה מוכרת, שיכולה להכהות רגשות של ריקנות ודיכאון. הסיבות לרגשות אלה הן יחודיות לכל אדם, ואינני יכולה לדעת אותן מבלי להכירך באופן מעמיק. נשמע לי שיש מספר דברים שכדאי לך לברר לעצמך, על-מנת שאיכות חייך תהיה טובה יותר, ומבלי שתזדקקי למיסוך של עננת הגראס... מכיוון שמדובר בתהליך רגשי עמוק שמתחיל בחשש רב מצידך, קואצ'ינג אינו התשובה המתאימה, אלא דווקא פסיכותרפיה. בהצלחה בכל, אורנה

תודה אורנה. זה ממש משחרר לכתוב בפורום הזה ולדעת שיש מי שמקשיב לך ולא שופט אותך.

I'm lonely. and i cling to my loneliness. Stopped returning phone calls, stopped talking to others, stopped feeling like i have a chance of feeling part of something. I am always a passer-by. a bystander. My therapist told me that i tend to stay on the safe side of things, talking either of the philosophical layers, OR simply about details- without talking much about the inner layers. without letting go of this constant control.. letting myself express my emotions instead of talking about them. She said that maybe it was time to start my journey. She repeated this sentence over AND over, watching me as i slowly freeze. I couldn't move for a whole hour afterwards. Sat in the street, gazing into space without moving. my mind empty of thoughts. then fell into bed for a couple of hours. I am scared. (don't know what of). ..I hardly know what i feel.. I was sure i was doing ok, but now i think that maybe she was simply being patient with me up to now.. a bit like a slap in my face.. I don't know how to act.. just know how to talk about acting. Don't know how to let go. wish i knew why. Maybe i have no good reason to go to therapy. Maybe i cannot give her what she wants. Maybe i should just leave if i cannot do better. How should i act now on future sessions? After what she said i have to do an extra-effort to feel without explaining. but i don't know how to do it. I'll probably feel silly AND vulnerable.. maybe she won't be able to relate to the stupid little feelings.. How can i do more to give her what she asks for? Don't know why in English this time, Orna.. simply spilled out this way (kind of a billingual). Nothing came out in Hebrew somehow.. I feel weird today. Please don't try guessing my name.. Thank you, as always.. and sorry for being so long.. Ani

כואבת יקרה, מותר לומר כמה דברים בתור מישהי שמזדהה, מנקודת המבט שלה? אומר לך את הדברים שהייתי אומרת לעצמי. את יודעת, כמישהי שנמצאת גם בטיפול, אולי תוכלי לקחת מכאן משהו קטן. הכאב... החרדות... זה אומר שאת כבר בפנים שמה, במקום הזה שלפעמים מתחרטים שנכנסנו לתוכו בכלל. בלתי נסבל, הא. אני מסתכלת על רגעים כאלה כרגעים שבהם כאילו לאף אחד אסור לגעת, אנחנו רוצים להיות-ולא-להיות, רק לצפות מלמעלה, קצת מסוכן, ממולכד, ואולי דווקא הכי רוצים עכשיו שיהיה שם מישהו שייגע, אבל נגיעה מדויקת ועדינה שבעולם (היא גם זו שכואבת כ"כ בקצוות), נגיעה עם אומץ ושלא יהיה צורך במילים, ואולי, אולי רק חיבוק מגן, אבל לא כובל. עם מרחק ביטחון. שמשאיר לך מקום. להיות את. לחשוף תהליכים לא מודעים, או לשקף, זאת רק התחלה קטנטנה, קשה ומפחידה נורא בפני עצמה. זה לא אומר בכלל שאת חייבת להשתנות ולהיות אחרת בבת אחת, או לעשות בכוח משהו שאין מצב שתצליחי בקלות כזו. זה פשוט לא עובד ככה. מה גם, שהשגת ה'מטרה' כאן אינה מהווה תנאי להמשך קיומו של הטיפול (וגם לא להפסקה). ממילא כואב ה'רק לדעת' הזה, והוא עדיין לא מספיק. ובכל זאת, צריך להתקדם קצת קצת (שיט! ממש לא מתאים לשמוע את זה עכשיו, נכון?). מטפלים טובים יודעים מה הם עושים ומתי. הם לא מזיזים בכוח רב מידי (כן... עם התגבשות הקשר הטיפולי, מגיע השלב שבו חייבים לנסות לדחוף קצת קצת, בעדינות ובאומץ....). הם יודעים שאם יופעל כוח רב מידי נשיג את הדבר ההפוך ונגדיל את ההתנגדות מידי (שוב) מעבר לגבול. ברוב המקרים, אנחנו כמעט כמעט על הגבול, אבל, בלי לעבור אותו. נראה כאילו הולכים לאבד שליטה... ובכל זאת - לא. וזה נורא כואב. המממ... חולירע, אי אפשר להתקדם בלי ההעזות הקטנות האלה. קטנות-גדולות שראויות לתודות הענקיות ביותר. בדיעבד. זה נכון. המון חוסר ישע יש שם כשאנחנו מרגישים שאנחנו נדרשים להיות מה שהולך לנו נגד כיוון השערות, כאילו מנסים לפצח אותנו, לדבר שאיננו יכולים עדיין ומי יודע אם נוכל אי פעם, אין לאן להימלט, ובכלל לקחו לנו משהו כל-כך יקר, הכי יקר וקשור אלינו, אנחנו חשופים ונטולים כל-כך, ואין, עדיין אין תחליף שימלא את החסר. זה קשה מאד... נסי לחשוב על הרעיון (שתמיד רושמים בפורומים) לנסות להביא לשם את מה שרשמת פה. הכל. יש לך פה ים של חומר לעבוד עליו בטיפול. כמו שממליצים פה לרוב, את יכולה אפילו להדפיס (ככה, באנגלית, וגם זה אומר את דברו...) ולתת לה ב'עיניים עצומות' בלי לדעת, או, עם לדעת... אם לא תוכלי להביא בפניה את הדברים בכל צורה שהיא, לא לדאוג, זה יקרה מתי שזה יקרה, לאט לאט כשכן אפשר יהיה. וכמו ששומעים את הדברים הללו פה המון בפורום - על אף הקושי צריך לעשות את כל המאמצים כדי להגיע לפגישות איך שייצא. אפילו להגיע בשביל לא לומר כלום אלא רק להיות שם. אפילו להגיע בשביל לומר "אין לי בשביל מה לבוא יותר" או "בשביל מה אני ממשיכה, כי הרי...?" או " לא רוצה להיות פה". זה נורא נורא קשה אבל אפשרי בסופו של דבר. הם שורדים וגם אנחנו. קורה גם לפעמים שכואב מידי מידי ולא מצליחים להגיע, כי חייבים לתפוס מרחק, וגם זה בסדר אם עד כדי כך לא ניתן. אבל בסוף, בסוף חוזרים. בקושי רב, אבל כן, חוזרים למקום הטוב הזה (וגם המכאיב הזה, שילך לעזאזל) שהוא היחיד שבסופו של דבר יכול לעזור לנו. על באמת. כן... קל לומר מבחוץ, וכשאת בפנים - ממש כמעט בלתי אפשרי... הלאה התלות! P-: הא! איך הם מנצלים את העובדה שאנחנו נקשרים אליהם בשביל לקדם (נאמר אך רק באהבה...) את לא חייבת לעשות בהכרח שום דבר. אם נראה בעינייך שהמטפלת ניסתה לקחת קצת יותר מידי דברים לידיים, או נתנה איזו 'הוראה' או רק עצה מכוונת שנראית לך לא מבטיחה או ממש גדולה עליך, תמיד תמיד, את יכולה 'להוריד הכל עם המים באסלה' ולבחור לומר לה - זה לגמרי לא יכול ללכת עכשיו; בחדר הטיפולי יש לך מקום לומר "לא יכולה / לא רוצה" על כל הנפח, מבלי להיות ילדה רעה / פוגעת / לא מושלמת / מאכזבת / לא כל יכולה / "אשמה" (תחשבי איך זה בעולם האמיתי שלך? מדבר אליך איכשהו?). ו...לסיום, לא לדאוג, אם באמת באמת לא יכולת, זה לא אומר שויתרת לחלוטין ושלהבא לא תנסו שוב. לא אבדה ההזדמנות. לא החמצת הכל. להיפך, חשוב להגיע לשם מכיוונים שונים ובעתות אחרות ממקומות אחרים. אני, לפחות הייתי רוצה, מאד רוצה, שתעמודנה בפניי אפשרויות מסוימות לחזור למקום שעכשיו סירבתי לו נורא, אפילו מיליון פעם. במקרים מסוימים זו הדרך הנכונה, למיטב הבנתי. אז כך שאפשר, רצוי, וחשוב להגיע לנושאים אחדים בפעם אחרת מכיוון אחר (אם לא הצלחנו הפעם). אולי הפעם האחרת היא ממש עוד מעט קט ואולי יסתבר שלא. אל הלב מגיעים תמיד אחרי עבודה מאומצת... וסתם כך, אפשר גם שיהיו נושאים שעוזבים. לתמיד. אבל חשוב להגיד לה ולדבר על זה... מה דעתך? אני חושבת שאת הדברים שנאמרו, בעיקר בשתי הפסקאות האחרונות היית צריכה לשמוע ממנה. שיאמרו במו פיה... ולא ממני... אם יש פה משהו באיזה כיוון זה אחלה נושא לדיון בטיפול. את בידיים טובות. היא איתך, היא איתך המטפלת, והיא כנראה מצליחה לגעת במקומות הנכונים, מאד, ואולי זה בדיוק מה שהכי מפחיד. הכי לבד מרגיש כשאת ביחד, כשיש לידך זולתך... אכן מ-א-ד confused... מ-א-ד. בעיניי, זה טוב ככה לפעמים להתכנס פנימה ולשמור על אינטימיות מוגנת החזיקי מעמד

הלוואי וידעתי איך את מזהה אותי... בכל שפה ובכל שם.. מדהים. כאילו עומדת שם מעבר לרשת, מוכנה תמיד לתפוס ולמסור כל כדור שאשלח. המממ... חשבתי על טניס, אבל הרשת האינטרנטית זה גם טוב מרגיע..ומחמם את הלב. הזרות קצת מצטמקת תודה לך, חיפושית יפה! מעומק הלב ותודה גם לך, אהובה, שהשבת את המילים לחיקי.. שאפשרת לי לבכות. ולצחוק. (כן, כן, א?ת..)

אני יקרה, אני יכולה להבין כיצד דברי המטפלת שלך נחוו כסטירה, כהרחקה. אני מבינה את התחושה שלך שאם זה מה שאת יכולה, אולי לא נכון להמשיך בטיפול. זה עצוב בעיני, משום שהתחושה שלי כשקראתי את דברי המטפלת שלך הייתה מאוד שונה - לי יש הרגשה שהיא מזמינה אותך לצאת למסע א-י-ת-ה. ללכת איתה בדרך של העמקה, והסתכנות, וקרבה... זה נשמע כל-כך אחרת, האין זאת? חשבי על כך, ואם תרצי ספרי לנו עוד בהמשך, אורנה

To my colorful beetle-friend, AND to Orna Wanted to write more than just thank you.. maybe to try AND explain. But i can't.. so thank you both for being here for me i mean it

היי , אני בטיפול 7 שנים ..אין ספק שאני אדם בוגר ושקול יותר, בעיקר פתוחה וחושפה ולא מפחדת כל כך מקרבה ...המטרה העיקרית שלי עכשיו בטיפול להכיר בן זוג ולהיות בזוגיות לאורך זמן ...עדיין לא מצליחה להגשים מטרה זו ....מיותר לציין שאני כל כך קשורה למטפלת שלי אוהבת אותה כמו אמא ששומרת עליי למרות שעדיין קשה לי לסמוך עליה שהיא באמת אוהבת אותי (עובדות על זה כל הזמן),לאחרונה התחלתי קורס קאוציניג שבסופו אני אתחיל לאמן בעצמי אני מרגישה מאין קונפליט. מאז שהתחלתי, הטיפול נראה לי פתאום מעייף ומייגע ולא עוזר כמו פעם ... אני מרגישה שאני אפילו כועסת עליה שהיא לא מקצרת לי את הדרך .התחלתי להתאמן על מתאמנים ואני רואה איך הדברים זזים כל כך מהר ,אני יודעת שאם לא הייתי עוברת את הטיפול לא הייתי מסוגלת להיות מה שאני היום החיבור לעצמי וליכולות שלי מאפשר לי לעסוק בתחום החדש...אני מרגישה שאולי הגיע הזמן ללכת לדרך אחרת ...אבל קשה לי לוותר על הקשר שיש לי עם המטפלת שלי וגם אני לומדת ממנה כל כך הרבה בחיים שזה עוזר לי להתפתחות האישית שלי מה עושים עכשיו עם זה שאני מרגישה ששני הדרכים מתבלבלות לי ....אני

שלום אני, ההודעה שלך העלתה על שפתיי חיוך של הבנה... כי זה נכון - אימון ופסיכותרפיה הן מתודות הפונות לסוג דומה של קהלים, אך מציעות משהו מאוד שונה. אני לא נכנסת כעת ליתרונות ולחסרונות של כל טכניקה, משום שלדעתי זהו אינו מוקד הקונפליקט שאת חווה. להרגשתי זהו קונפליקט של גדילה שלך למול המטפלת שלך - יתכן שבתחילת הטיפול היה ברור יותר מי "גדולה", אצל מי נמצאות "הידיעה" וה"הבנה", ומי עוד צריכה לגדול... עכשיו הדברים משתנים - את הופכת בעצמך לדמות טיפולית, את מתלהבת מטכניקה שונה משל המטפלת שלך, את חווה נפרדות ממנה בדרכים חדשות ומרגשות. מאחר ואת מטופלת מנוסה, את וודאי יודעת שכדאי להביא נושאים אלה אל תוך הדיבור איתה. אשמח אם תעדכני, אורנה

את יכולה להסביר בבקשה את משמעות הבטוי דיסוציאציה של טראומה?

שלום ש, הכוונה לניתוק כלשהו, למשל ניתוק בין הזיכרון לבין הרגש שנלווה אליו באירוע המקורי. כך אפשר לכאורה לזכור, אך ללא החוויה הרגשית המתאימה הנותרת עלומה, וממשיכה להשפיע את השפעתה המכאיבה. לילה טוב, אורנה

ערב טוב, עברתי תקופה ארוכה וממש לא קלה בטיפול באמא שלי שחלתה בסרטן תקופה ארוכה. התקופה האחרונה ממחלתה הייתה הכי קשה לה ולי מבחינה רגשית ונפשית, אבל החזקתי מעמד בשבילה ובכדי לתת לה כוחות היא נפטרה ואני נשארתי לבד עם הרבה כאב, געגוע, רגשי אשם ועצב. אני בטיפול כבר בערך שנה, אבל רגשי האשם לא עוזבים אותי למרות כל מה שהענקתי לה. שאלתי היא האם התנדבות ועבודה עם חולי סרטן תתן לי כוח להיפטר מרגשות אלו, או שזה יחזיר אותי בחזרה לתקופת מחלתה וזה יוסיף לי עוד כאב? מה את מציעה לי?

שלום עצובה, ראשית, השתתפותי בכאבך. אני יודעת מעט מאוד פרטים, אבל אני רוצה להציע שרגשות האשם שאת חשה אינם נובעים באופן ישיר מהאופן בו סעדת את אמך במחלתה. אני מתכוונת לכך שניתן להרגיש אשמה גם אם טיפלנו באדם יקר לנו באופן מ-ו-ש-ל-ם. אפשר לשער שרגשות האשם שאת חשה קשורים באופן כלשהו למורכבויות במערכת היחסים עם אמך, שנותרו לא פתורות וללא מענה. את העבודה על נושאים כאלה אפשר לעשות גם כשהאדם כבר אינו עימנו - עם הדמות הפנימית הקיימת בתוכנו, ועמה אנחנו ממשיכים לקיים מערכת יחסים גם שנים רבות אחרי... יתכן שהתנדבות עם חולי סרטן תועיל, אבל אני רוצה להציע לצרף לכך טיפול פסיכולוגי, שיאפשר לך לחשוב ולהרגיש את הדברים לעומקם, ולתת להם מילים. שיהיה קל יותר, אורנה

שלום אורנה, הגעתי לטיפול בגלל נושא מסוים, והמטפלת שמה לב שאני מתחמקת כל הזמן מלדבר על זוגיות וחברים בחיי... היא לחצה עד שהזכרתי את נושא ההתעללות שעברתי בילדות. רק הזכרתי, לא הסכמתי לדבר. אחרי אולי חצי שנה, דיברתי על הפרטים ומרוב שהיה לי קשה לחזור לשם סירבתי לחזור לנושא. שבוע שעבר ואחרי שנה וחצי של טיפול דיברתי על הנושא עוד פעם. זה היה עוד פעם נורא קשה ולא נראה לי שאני רוצה לחזור לשם. מרוב שזה כואב וקשה אני גם מתעצבנת עליה כאילו שהדבר קשור אליה וזה ממש לא נעים לי. אבל אני מקשרת אותה, החדר, הכסא...כל מה שיש בחדר עם האירוע. אם אני מנסה עכשיו להזכר בחדר, אז יש לי אותם הרגשות גופניות שהיו לי שם, אני לא יכולה לנתק את שני הדברים. אשמח לקבל את דעתך בנושא. תודה

שלום כרמית, התחושה שאת מתארת מאוד מובנת. את מתאמצת לחזור למקום עתיק וכאוב, ובתהליך ההיזכרות את חוזרת גם אל התחושות הגופניות הקשות, אל הכעס, אל השנאה לכל מי ומה שסביבך. דברי איתה על זה! היא תסייע לך להפריד, ולחבר, ושוב להפריד... בהצלחה, אורנה

אורנה יקרה, נמאס לי, אני כל כך שונאת את עצמי. לא מצליחה להבין את הנפילות האלו.. כל הזמן נעלבת מהערה או משהו קטן וזה הורס לי את מצב הרוח לכמה שעות טובות (במקרה הטוב). עכשיו הייתי אצל חברה והיא ביקשה ממני לשטוף את הבקבוק של התינוק, זה לא שהוא היה רעב, או שזה היה דחוף, סתם היא ביקשה.. בבקבוק היה קצת חלב אז שמתי מיים על מנת לשטוף את החלב לפני שאני מנקה. בעלה ראה את זה ואמר לי- "לא ככה, תביאי " ולקח לי את הבקבוק מהיד. נורא נעלבתי, אני יודעת לשטוף בקבוק של תינוק. כבר שטפתי כמה פעמים אצלה, אני עוזרת לה כל יום עם התינוק. מאותו הרגע הפסקתי לדבר, לחייך ולהגיב, רק רצו לי מחשבות על זה שהוא חושב שאני לא יודעת לעשות כלום, שהוא חושב שאני טיפשה, הוא בטח לא סובל אותי...ועוד, אחרי חצי שעה הלכתי הבייתה התחלתי לבכות. כבר עברו כמה שעות ואני עדיין בוכה. אני יודעת שהוא פשוט לא מרגיש נוח עם זה שאני מנקה אצלם ושהוא התכוון לטוב. אני מכירה אותו כבר. ועדיין עכשיו זה גורם לי לחשוב שהוא שונא אותי. כתבתי לך את הסיפור המשעמם הזה, כי אני יודעת שסך הכל אין מה להעלב, רציתי להמחיש לך מאיזו שטות נופל לי המצב רוח. וזה כל יום ככה. כל רגע. כל הזמן אני נעלבת משטויות ומרגישה ששןנאים אותי. חוץ מאותה חברה אני לא מצליחה לשמור על קשרים, תמיד בטוחה ששונאים אותי ונעלמת. רק עם אותה חברה יש לי קשר כי היא יודעת איך להתנהג איתי. היא אמרה לי שהיא נזהרת איתי תמיד.. אני יודעת שהיא תגיד לו לא לעשות את זה יותר... ועדיין אני בוכה וזה לא עובר. סליחה על ההודעה הארוכה... אין ממש שאלה... פרח

פרח יקרה, כואב להיות חשופה כל-כך, חסרת עור כמעט. כל דבר עובר דרכך, עלול לרמוס משהו מבפנים. אני מקווה שיש לך מרחב טיפולי שבו אפשר להתבונן בתהליכים האלה באופן סבלני ומיטיב. לאט לאט, צעד צעד, תלמדי איפה מותר להציב חומה ואיפה לא כדאי. מקווה שהדמעות יבשו, ולילה טוב, אורנה

רשת אטומה. כולם רואים אתה מבחוץ, אבל אף אחד לא רואה מבפנים. אף אחד לא יודע עם מה היא מתמודדת. אף אחד לא יודע מה עובר לה בראש מה עובר לה בלב. היא כבר יודעת חלק, אבל היא לא יכולה להיות כאן תמיד. וגם היא טועה וגם היא מפספסת. כי כולנו בני אדם. וכשהיא לא כאן רשת לגמרי לבד. רשת נשארת אטומה. בלי אף אחד שיראה. רשת שקופה. הגוף של רשת מגיב להכל. מגיב לכל מה שלא יוצא במילים. השבוע הוא קרס הוא אמר שהוא לא יכול. רשת לא יכולה.

רשת רשת, השורות הקצרות האופייניות לך כל-כך מעבירות אלינו בבהירות את הבהלה והייאוש. בזמן האחרון, הכאב שלך מבטא את עצמו במידה רבה דרך הגוף, ואני יודעת מדברים שכתבת כאן בעבר שזה לא מפתיע אותך, שזה היה צפוי. אבל אם הגוף מדבר, כדאי להקשיב לו, להתבונן בו, להצמיד לו מילים... חזקי ואמצי, אורנה

אורנה שלום, מהי ההגדרה המדויקת של מישהי שהיא נפומנית- לא כמו שמתיחסים לזה היום, אלא הכוונה לבחורה שמושכת גברים בעזרת סקס ומקיימת יחסים ע"י שימוש בסקס. מה יכול להיות הגורם לכך?

שלום ציפורה, נימפומניה מוגדרת כהפרעה של דחף מיני מופרז. הרעיונות שתיארת, אודות שימוש במיניות כמרכיב כמעט בלעדי ביצירת קשר מזכירים לי יותר הפרעת אישיות היסטריונית. הפרעה זו מאופיינת בהתנהגות פתיינית, בהתעסקות יתר בהופעה הגופנית, בתיאטרליות וחיפוש מתמיד אחר ריגושים. את מוזמנת לקרוא בנושא עוד באמצעות חיפוש פשוט במנוע חיפוש אינטרנטי. בברכה, אורנה

שלום נמאס לי מהכל מהחיים מהלימודים משגרת היום מהאוכל שאני אוכל....כבר לא נהנה מאוכל נמאס לי מפורנו נמאס לי מנשים נמאס לי מאנשים נמאס לי מהמקומות בילוי שהייתי הולך אליהם נמאס לי מחיבה לא אמיתי נמאס לי משנאה נמאס לי להרגיש נמאס לי לכתוב כאן כמה רע לי כל הזמן ובטח לכם נמאס לשמוע בעיקר מיאוס חוסר תחושה של הנאה הרבה זמן לא הרגשתי שאני נהנה שטוב לי לרגע אחד קטן ממשהו בעולם הזה גמה אני מתגעגע לפעם שיכולתי להנות מדברים קטנים מדי פעם שנמוגו מהר והתחלפו בדכדוך אבל לפחות נהנתי מקווה למות במהרה הלוואי והייתי יכול להרשות לעצמי ליטול את חיי והייתה תקופה שחשבתי על זה היו תכנונים והכל......רק שאני אהיה אגואיסט כלפי אבא שלי שהוא איש מקסים שבאמת באמת אוהב אותי ודואג לי ......אני חושב שהוא לא יוכל לחיות עם מותי לא שהוא מסוגל לחיות עם החיים שלי כרגע הוא מעשן הרבה יותר אפילו ראיתי אותו בוכה בגללי אפילו הלך לכותל להניח תפילין(ולא שהוא דתי במיוחד) וכמו כל סיוט אמיתי וטוב חיי ימשכו לנצח כנראה איך אני מקנא בכל אותם אנשים שהבחירה למות נעשית על ידי גורל כמו תאונות והגורל ומי שמכוון אותו (אין לי מושג מי לא מאמין באלוהים אם הוא לא קיים אין מה להאמין ואם הוא קיים אז הוא רשע גמור) לא רוצים לתת לי לנוח להרגע .......מוכן לתת את חיי עבור כאלו אנשים שמתו והיו יכולים להיות מאושרים יותר שהם לא נחותים פתאטיים ועלובים כמוני אדם קטן ומנוול.....אני רק רוצה למצוא מנוחה נכונה......להתראות(כנראה שאחיה עוד קצת לכתוב לכם את החרא שלי ולהמשיך להטריד את מנוחתם של חברי הפורום ומנהליה)

נשמה, אתה נשמע לי על הכיפאק ממש. צר לי שאתה מרגיש כמו שאתה מרגיש. אני הייתי ממליצה לשנות אוירה כללית- אם יש אפשרות לחיות בסביבה כפרית, לטפל בבעלי חיים (מניסיון- זה מעביר את תחושות הבדידות והדיכאון, יש לך תחושה שזקוקים לך ומחכים לך וחייך מקבלים מעט צבע. אח"כ יבואו שאר הדברים הטובים). בהצלחה

אני גוש צואה שכבתי עם זונה איך את יכולה לחשוב שאני אדם טוב????אני מלוכלך ומגעיל ונורא...אני מתחזה לבנאדם אבל ייצור דוחה ומגעיל

MR BLUE יקר, נשמע לי שיש כמה נושאים חשובים ובוערים שהגיע הזמן לחזור ולבטא אותם בטיפול שלך. אנחנו כאן נמשיך להקשיב לך בחיבה (ללא הביקורת המכאיבה שאתה משמיע על עצמך), אבל אתה זקוק לאוזן קשבת באופן אישי. לילה טוב, אורנה

יש לי שאלה שאני לא יודעת אם זה המקום בכלל לשאול, אם לא: אשמח אם תכוונו אותי למקום הנכון. רציתי לדעת אם קיימת תופעה כזו של פחד מהליכה לשרותים, ז"א לא מהחדר אלא ממה שעושים שם?

בטח שכן, את לא לבד...(: (: קראתי כתבה מצחיקה בידיעות אחרונות על כך שרוב הנשים צריכות שלא יהיה אף אחד ברדיוס של קילומטר כדי להרגיש בנוח לעשות קקי, את יודעת, אנחנו אמורות להפליץ עננים ורודים...ו ת'כלס, לא כזה קשה לגרום לבן אדם טראומות בקטע הזה, לי הרבה שנים היה סיוט מזה, כי כשהייתי קטנה היה בורח לי כל הזמן במכנסיים, וילדה ראשונה והכל, עליי עשו את כל הטעויות, אז ההורים שלי היו מרביצים לי ומשפילים אותי, עד שהתחלתי להתאפק ונהייתה לי עצירות כרונית, ואז התחילו לעשות לי חוקנים ואבא שלי היה עומד בשירותים וצוחק עליי כי הייתי מתאפקת, עד שכבר לא יכולתי - טראומה או לא טראומה? אבל יצאתי מזה, בעזרת שותפה מופרעת שהייתה הולכת לשירותים עם דלת פתוחה ומבקשת ממני מים כדי שיצא לה יותר בקלות...! סתם סיפור עצוב / משעשע, כדי שתביני שאת לא לבד...ואפילו יצאה לי מזה שאלה קיומית בשלב מסויים - האם יקבלו אותך, עם כל החרא שלך??? ( התשובה היא כן..) (:

שלום נואשת, העובדה שהפרשות הגוף מהוות נושא כה מובהק לבדיחות מצביעה על כך שאת לא לבד... זהו נושא שלא מרבים לדבר עליו 'ברצינות', אבל בטיפול פסיכולוגי הוא יכול לקבל מקום של 'כבוד' בהתאם לצורך ולקושי של המטופל. לצד זאת, אני רוצה לבדוק עמך כיוון נוסף: אם את חוששת ללכת לשירותים בגלל האפשרות להזדהם / להידבק / לחלות, אזי כדאי לבדוק בשיחה עם פסיכולוג/ית קליני/ת את נושא החרדה. בהצלחה, אורנה

קודם כל תודה רבה על ההתייחסות. וחשבתי על זה הרבה, אין לי שום דאגה בנוגע למחלות וזיהומים וכו' זה פשוט (בעצם לא פשוט בכלל) מאוד מגעיל אותי, אבל לא בצורה רגילה אלא משהו הרבה יותר קיצוני שיכול לגרום לי לבכות ולקלל (ואני לא אחת שבוכה מהר). ואני נמצאת בטיפול ואני מאוד מתביישת לעלות את הנושא הזה.

שלום בתי בת הכמעט 9 מדברת לעיתים בצורה ילדותית (המורה ציינה זאת בפני), אני אינני מטילה עליה משימות אני לא יודעת מה מתאים לגילה ומה לא היא יכולה/צריכה לשמור על אחיה בן ה- 6 משעת הגעתה מביה"ס ועד חזרתי מהעבודה בסביבות 5 אחה"צ??? אינני יודעת מה לעשות אני לא הייתי ילדת מפתח אמי תמיד היתה בבית כדי לקבל אותי, אפרופו אמא שלי יש לי בעיה היא מתערבת לי באיך ומה לעשות עם ילדי גם בעלי לא מקבל את זה ומאד כועס דבר שגם מוביל לפגיעה בבטחונה העצמי של ביתי וגם לא מעט שלי אני מאד צריכה עזרה בנושאים ספציפיים אלו יש אתר שמכוון את ההורים לאיך לגדל את הילדים בצורה הטובה ו/או בכלל ייעץ לי תודה

שלום שרונה, אני מעלה תהיות חשובות בנוגע למידת הבגרות והעצמאות להן יש לצפות מבתך. בעיקרון, הדבר תלוי מאוד באישיותה ובהרגלים המקובלים בסביבתה הקרובה. לי, אישית, השגחה על ילד בן 6 משעות הצהריים ואילך ניראית משימה לא פשוטה לגילה, אבל יתכן שבסביבת מגורייך הדבר מקובל (לפעמים הדבר קל יותר אם גרים ביישוב קטן ובסביבה יש מבוגרים מוכרים וזמינים). מעבר לשאלה הספציפית בנוגע לבתך, אני מבינה שאת עצמך מתמודדת עם שאלות של עצמאות ונפרדות למול אמך, ואולי גם את תוהה מה 'מקובל לגילך'... אני מציעה לך לא להשתיק את השאלה הזו, אלא לבדוק אותה לעומק בשיחות התייעצות עם פסיכולוג/ית קליני/ת. יתכן שתרצי להיפגש עם פסיכולוג/ית המתמחה גם בעבודה עם ילדים, על-מנת שתוכלי להיעזר בהדרכת הורים. בהצלחה, אורנה

שלום רב. בני בן ה 3 מגרד כל פצע / עקיצה / שריטה שהוא מוצא בגופו וכך לא נותן לפצע להגליד. האם מדובר באובססיה ? מה ניתן לעשות כדי להפסיק את התופעה הזו ??? תודה מראש, אמא מיואשת...

שלום מורן, הדרך לאבחנה של אובססיה רחוקה מאוד! לפני כן, הייתי חושבת על כיוונים של מתח רגשי הבא לידי ביטוי באמצעות הגוף. אני מציעה להתייעץ טלפונית עם הקו להורה של אוניברסיטת תל-אביב (חפשי את הטלפון באמצעות מנוע חיפוש או באתר זה), ובמידת הצורך להיפגש עם פסיכולוג/ית התפתחותי/ת ולשמוע את חוות דעתם. בברכה, אורנה

איך קורה שאדם לא זוכר כלום, ממש שום דבר מהילדות שלו?

שלום רות, שני כיוונים למחשבה: הראשון הוא 'שכחת ילדות', שהיא שכחה נורמלית של זכרונות הילדות המוקדמים (עד גיל שלוש לערך). השני הוא שכחה במובן של הדחקת או הכחשת זכרונות מסוימים, המעוררים הקשרים רגשיים מכאיבים. לילה טוב, אורנה

לא ישנה כל הלילה הארור הזה.אני כבר לא יכולה לישון ללא כדורי השינה. ואני עייפה.כואבות לי הידיים והרגליים והעיניים.יש לי צורך חזק להשחית את עצמי. ומצד שני אני פוחדת שאפול היום.אפול ואתרסק.לא אוכל לעבור את היום. אני עייפה עייפה.אין שקט בראש.

ויק יקרה, אני כל-כך מקווה שהלילה הזה יהיה קל יותר. החזיקי מעמד, אנחנו כאן איתך. אורנה

"פיצול אנכי.."???

שלום, עניתי לך למטה, דרור

זה לא הפוך ? נדמה לי שפיצול אנכי הוא בין מודע ולא מודע ופיצול אופקי מתבטא בדיסוציאציה.

כואב לי כל הגוף!!!!!!!!!! אני שוב מרגישה קושי לצאת מהבית, בקושי הצלחתי היום, ומחר...אני מרגישה גועל מהגוף שלי, וכולם רחוקים, אין פאקינג בן אדם אחד שיחבק ופשוט יהיה שם, אני כל כך משתדלת להחזיק את עצמי ולא לחתוך, אבל אני מרגישה שאני מחזיקה משקולות בגודל חמישים קילו והשרירים שלי כבר רועדים ואני עומדת ליפול ):

היי אופיר... אני לא חושב שמישהו יכול להבין את מה שכתבת יותר ממני, אני ממש מזדהה איתך. גם אני הייתי בסרט שלך הרבה שנים, שנאתי את החיצוניות שלי כ"כ והסתגרתי רוב הזמן בחדר... זאת הרגשה נוראית!!!. רק רציתי שתדעי שיש מי שמבין אותך והכי חשוב שתהי חזקה. מאחל לך רק טוב...

אופיר שלום, אני שומע את הכאב העצום שלך, התחושה שאין מוצא ואין אף אחד שם שיחבק. הזמנתי אותך לכתוב כאן מתוך תקווה שזה יקל, ואולי זה מקל, אבל אולי זה לא מספיק. לא ברור מה קרה שככה כואב לך עכשיו אבל כתבת שהפסקת את הטיפול ואולי זה לא זמן טוב להיות בלי טיפול בכלל. אולי את צריכה משהו יותר תומך ומחזיק מהטיפול שהיה לך שלא יכל לאפשר לך החזקה כל יום. תחשבי על זה, ובנתיים מקווה שתעברי את הלילה הזה ואת הבאים בשקט, דרור

דרור שלום, מה הטיפול המתאים לילד בן 17 (אחי הקטן),שלא מגיש עבודות בבית הספר, וכנראה סובל מחרדה חברתית. הוא רוצה טיפול מכיוון שמרגיש שרוצה להגיש את העבודות ובכל זאת לא מצליח לשבת וללמוד (באיבחון אצל פסיכולוגית דובר על בעיה של דחיינות ובעיות קשב וריכוז). הוא התחיל טיפול אצל פסיכולוגית והפסיק בשל חוסר כימיה. למי לפנות על מנת לקבל רטאלין בשבילו והאם לא עדיף טיפול קוגניטיבי לבעיות שלו?

דרור, עוד שאלה קטנה, מה בעצם הבעיה שלו? למה הוא לא מגיש את העבודות ולא לומד למבחנים? אם זה משנה- הוא אובחן כילד מחונן וחונך ילדים אחרים בגילו - כולל ללמד אותם ולעזור להם להכין שיעורים.

שלום לך, קשה לענות מה הבעיה בדיוק ומה הסיבה. אבל אם להסתמך על הפסיכולוגית ייתכן והפרעת הקשב וריכוז מפריעה לו, ואם אני מחבר את זה להיותו מחונן אולי קשה לו במפגש עם מקום בו לא קל לו, מקום בו הוא פחות טוב ומתקשה. אבל אלו רק השערות. כדי לקבל ריטלין עליו לפגוש פסיכיאטר, רצוי כזה המתמחה בהפרעות קשב ורכוז. בנוגע לטיפול בדחיינות אני יודע כי בשירות הפסיכולוגי של אוניברסיטת ת"א ישנו טיפול המתמחה בדחיינות, אולם איני יודע אם הם מקבלים גם תיכוניסטים. בכל מקרה לא יזיק לנסות בטלפון 03-6408505 לילה טוב, דרור

מה נקרא התקדמות כלשהיא בטיפול? באיזה אינדיקטור הוא נבחן? מה חלקו של המטפל לעומת המטופל בתהליך הטיפולי? מבחינת אחריות לשיפור והתקדמות? האם מצב תקוע הוא יחסי וישנה התקדמות בעצם מתחת לפני השטח? אני מטופלת כחצי שנה ללא הטבה משמעותית הניכרת לעיין וזה מתסכל. אני סובלת משלל בעיות נפשיות והמטרות הן גדולות והיעדים עוד רחוקים מכיבוש ואני חוששת לעיתים שכל מאמצי הטיפול יהיו לשווא. מה העבודה שאני צריכה להעשות בין הטיפולים באם מדובר בטיפול פסיכודינאמי ולא התנהגותי קוגנטיבי?

שלום לך, את שואלת שאלות קשות וחשובות מאוד המעסיקות מטופלים רבים ומטפלים רבים וטוב שכך. על כל אחת מהשאלות ניתן למלא קורס לפחות ולכן לא אתיימר לתת לך תשובה מלאה כאן. בטיפול דינאמי ההתקדמות לא תמיד תואמת את המטרות שהוצבו או הסיבות להגעה לטיפול. לעיתים הסיבה להגעה היא לא הנושא המרכזי שתופש מקום בטיפול ועל כך יש למטופל לא פחות אחריות מאשר למטפל. בעיני הדבר החשוב הוא הקשר שנוצר בין המטפל למטופל, אז אפשר לברר שאלות אלו מבלי להאשים אחד את השני אלא לדבר על תחושת התקיעות ולברר מהיכן נובעת ומה ניתן לעשות איתה. לעיתים עצם הצורך לעשות משהו, למשל לעבוד בין הפגישות הוא ההתנגדות עצמה לטיפול. מה שאני מנסה לומר הוא שקשה לומר מכאן האם יש התקדמות בטיפול ובוודאי מה הקריטריון לכך. אבל מאחר ונשמע שזה מפריע לך אני ממליץ לפתוח את זה בטיפול, לילה טוב, דרור

מי שזה נוגע לו מוזמן לפורום עבור כל מי שנפגע מהמערכת http://www.tapuz.co.il/Communa/userCommuna.asp?Communaid=2931

http://www.tapuz.co.il/blog/userBlog.asp?pagenumber=7&passok=yes&FolderName=ympr&blogId=71204&tagname=

תודה רבה על הקישור :) זה לא פורום זה הבלוג שלי :) למי שלא יודע מה זה בלוג זה תוכנה באינטרנט של יומן אישי שניתן לפרסם אותה באינטרנט זה הבלוג שלי http://blog.tapuz.co.il/ympr וכאן למטה כמה מהדברים שכתבתי על כך שנפגעתי ביותר ממערכת בריאות הנפש - "דברים שנפגעתי מהם שלא תלויים בי" http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=787013 "עוד על הבית חולים ההתייחסות הגרועה הOCD וכל הסבל" http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=840974 עוד על חיי "מערכת בריאות הנפש שגורמת לחולי בנפש" http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=776122

מהו "פיצול אנכי.."

שלום לך, פיצול אנכי הוא פיצול בעצמי המבטא חוסר יכולת לראות בעצמי כדבר שלם אחיד, אלא כדבר שיש בו שני חלקים שאינם במגע זה עם זה. כך בהפרעות דיסוציאטיביות נהוג לדבר על פיצול מסוג זה בו חלק אחד של האדם אינו במגע עם החלק האחר. פיצול שכזה שונה מפיצול אופקי המבטא הפרדה ללא מגע בין המודע ללא מודע. דרור

שלום! כשאני יוצא החוצה מבית אני כל הזמו חושב על החפצים שלי שלא ילכו לעיבוד או יגנבו אותם , למשל שאני הולך לבית ספר ומניח את התיק שלי על הרצפה בכיתה ויוצא להפסקה אני כל הזמן חושב על התיק שלי ולא מרוכז בכלום וגם שהפלאפון בכיס שלי אני כל הזמן מרוכז בפלאפון שלא יפול לי וזה משו חדש שהופיע אצלי . בגלל זה אני לא מתחבר לחברים וחברות כי אני מרוכז בחפצים שלי ובדברים אחרים. אתה יודע ממה נובע הבעיה הזוווו?ואיך אני יוכל ליפתור את הבעיה הזאת

ירון שלום, לא כתבת בן כמה אתה, וזה דבר חשוב במקרה הזה. אבל נראה שהתחילו להופיע אצלך מחשבות שמטרידות אותך ומפריעות לך לתפקד כרגיל. מחשבות שמשהו רע יקרה. ייתכן ומדובר בכיוון של אובססיות וקופולסיות (כלומר צורך לעשות דברים כדי לוודא ששום דבר רע לא יקרה גם אם יודעים שסביר להניח שהדבר הרע לא יקרה). כך למשל אנשים בודקים את הגז מספר פעמים. אם זה ממשיך להפריע לך ספר להוריך ופנה לאבחון אצל פסיכולוג קליני, או אצל פסיכולוגי בית הספר. חשוב לאבחן ולטפל בזמן. דרור

אני לומדת פסיכולוגיה ובדיוק אני לומדת על הפרעות נפשיות וכו.. נתקלתי בהפרעה מסוימת ואני ממש ממרגישה שזה מה שיש לי. "אנשים בעלי פוביות חברתיות אחוזי אימה מהאפשרות שהם עשויים להבין עצמם בפומבי ולכן נמנעים מקשרים חברתיים." האם אני סובלת מזה?? המשפט הזה כאילו נכתב עליי. אני מתביישת ברכב של אמי ולכן אם לא אוספים אותי אני לא יוצאת, אני מתביישת לומר משהו לא במקום והלרגיש לא קשורה ואני נמנעת מקשרים חברתיים מעבר למקום העבודה והלימודים כמו שאמרתי. האם זו הפרעה? מה ניתן לעשות ? תודה!

שלום לך, בעיני יש לשים לב בעיקר למילה "אימה". האימה מתבטאת בעיסוק בלתי פוסק בעצמך, תוך דפיקות לב מואצות, תחושה של הסמקה ותופעות פיזיות נוספות לצד החשש של מה יגידו ואיך יראו אותי. נסי לחשוב האם את יכולה לעמוד מול קהל. בכל מקרה נשמע לי שזה לא הדבר המרכזי, בעיקר כי את אומרת שאת יכולה ללצחוק מול אנשים, אבל רק במקום העבודה. אני עדיין נשאר בדעתי שכתבתי לך אותה בתגובה הקודמת. לילה טוב, דרור

שלום רב. אני בת 30. מאז שהתחלתי לעבוד במקום החדש (כמעט שנה) לפעמים נדמה לי שאני רואה אנשים ממקום העבודה בכל מקום שאני הולכת מחוץ לעבודה (לדוגמה, במכללה שאני לומדת בה, בקניון וכו'). כלומר, אני רואה בן אדם מסוים ולרגע נדמה לי שזה אדם שאני מכירה ממקום העבודה שלי. אני מסתכלת על הבן אדם שוב ואז מבינה שזה לא מי שחשבתי. הבעיה שזה קורה הרבה בזמן האחרון וזה מפריע לי מאוד. עלי להוסיף כי מאז שהתחלתי לעבוד שם אני בלחץ די גדול (מבחינת העבודה עצמה והממונים), האם זה נובע מלחץ? מה לעשות? תודה

שיר שלום, כאשר יש משהו שמטריד אותנו מאוד, כמו העבודה וגורם לנו לעיסוק רב בו אנו נוטים לראות אותו בכל מיני הקשרים (לרוב כאשר ישנו דמיון מסויים). למשל ידוע שנשים בהריון מגלות לפתע שהן מוקפות בנשים בהריון גם כן. נשמע לי שמשהו כזה קורה לך. את עסוקה באנשים מהעבודה, מסיבות שונות, ואז אדם המזכיר לך מישהו מהעבודה הופך להיות אותו אדם. הבעיה כאן היא הלחץ, ואם הוא ממשיך זמן רב ומפריע לך הייתי ממליץ על טיפול. דרור

בחודשים האחרונים אני שרויה במצבי רוח קשים ביותר (הייתי אומרת דיכאון, אבל לא משהו שמאובחן ככזה), משהו שאין לו שום תקדים אצלי. אני בת 29 ותמיד הייתי יציבה ומאושרת בחיי. הטריגר הוא פגמים שהתחלתי לגלות בגופי (שאני בטוחה שהיו שם קודם), ושהפכו עבורי לסוף העולם. אין לי ספק שבעוד שהבעיות הפיזיות באמת קיימות, העוצמות הנפשיות שמתלוות אליהם הן לא תקינות, אבל כמה שאני מנסה להילחם בעניין בצורה רציונלית, המחשבות הרעות משתלטות עלי ומדכאות אותי לחלוטין. עצה?

ענת שלום, נשמע לי שהתעוררות הבעיות הפיזיות אצלך, ובעיקר הגילוי שלהן פגעו בך בצורה קשה, עוררו בך תחושות של פגימות ודימוי עצמי לא טוב ומכאן התחושות הרעות והדכאון. בעיני זהו זמן טוב לעצור, לפנות לטיפול ולגעת גם בדברים שעד עכשיו היו שם אבל איכשהו היו נסתרים ממש כמו הבעיות הפיזיות. בעיני זהו דבר חשוב שאת צריכה לעשות בנקודת הזמן הנוכחית, ולא להקל בעוצמת הסבל הפיזי והנפשי שלך כעת, בהצלחה, דרור

דרור שלום, מהי ההגדרה של נמפומנית? האם זו נחשבת הפרעה? ומה גורם לבחורה להתנהג בדרך זו? תודה

ציפי שלום, למיטב זכרוני אין הגדרה רשמית לנימפומניה. יחד עם זאת כאשר אישה מתארת עצמה כניפומנית, נוטים לקשר זאת להתמכרות לסקס. כלומר תחושה של חיפוש תמידי אחר יחסי מין ללא יכולת לשלוט בהתנהגות זו גם כאשר היא מזיקה, ועם תחושה שאי אפשר לשבוע. המקור לכך יכול להיות נעוץ בקושי לשלוט בדחף, ובמחינה עמוקה יותר בקושי לראות ביחסי מין כמשהו המאחד רגש ומין. כלומר ייתכן והדבר שהאשה רוצה למלא הוא ריקנות רגשית אך מסיבות שונות מנסה לעשות זאת דווקא דרך מין. הסיבות לכך יכולות להשתנות מאדם לאדם. דרור

דרור תודה התכוונתי לזה שמנסים להשיג יחסים באמצעות סקס

שלום, רציתי לדעת האם קשר גרוע ביותר שיש עם אב יכול להשפיע על החיים הבוגרים ,כיצד ובאילו עוצמות? אני בת 23 כל חיי המתבגרים(15-20) הייתי רבה עם אבי,צעקות ,הכל. הייתי כועסת על היותו מובטל כ"כ הרבה שנים ושאני מגיל15 יצאתי לעבוד כדי לממן לי יציאות,בגדים, כל מה שהורים נתנו לחברות שלי באותו הזמן. עם הזמן,הפסקנו לריב (התבגרתי מעט) אבל אנו פשוט לא מדברים,שום מילה בקושי שלום ואנו גרים תחת אותה קורת גג. לפני 3 שנים אבי נכנס לדיכאון עקב היותו מובטל רזה המון נכנס לתוך עצמו והיום הוא כמו רוח בבית הזה. בקושי מוציא מילה,גם עם אימי. אני והוא-כלום.אני רק מחכה לצאת מהבית כי בכל פעם שאני פה אני ישר נכנסת לחדר שלי, לא נחמדה, לא מסוגלת לנהל שיחה נורמלית עם אמא שלי כמעט. כלפי חוץ אף אחד לא רואה את זה אני חברתית מאוד,מלאת שמחת חיים,מצחיקה,עובדת,יש לי חבר ,אני סטודנטית,נראה הכל טוב. שאלתי היא,האם הקשר עם אבי מסתתר איפה שהוא באישיות שלי ויכול לפגוע לי בחיים? כיצד זה משפיע?

שלום לך, כל קשר עם ההורים נמצא ומשפיע עלינו בדרכים שונות. בוודאי קשר כל כך לא פשוט כמו שיש לך עם אבא. אבל כשאני אומר משפיע אני לא אומר בהכרח הרסני. מדברייך נשמע שכרגע יש פיצול בין חייך בבית שהם קשים, ואת מלאת כעס ובחוץ זה כלל לא מופיע. ייתכן ואת באמת לא מרגישה כעס בחוץ, ונראה שהכל טוב שם והוא אכן כך. אבל זו גם שאלה האם את מרשה לעצמך להיות גם לא נחמדה מחוץ לבית. אם לא הרי שגם זו השפעה של הבית. כרגע נשמע לי שאין השפעה משמעותית. אבל עצם השאלה שלך מעידה שאת חשה משהו בפנים. עצתי לך, אם אכן כך הוא הדבר, לפנות לטיפול ולגעת בכעס שלך, ביכולת שלך לכעוס, ובעיקר בפחד שלך שזה ישפיע על חייך בהמשך. לילה טוב, דרור