פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום רב היכן אוכל למצוא חומר לגבי טיפול פרדוקסלי בהקשר הפסיכאטרי. מודה לך אורנה

שלום אורנה, פורום פסיכיאטריה יהיה, מן הסתם, כתובת טובה יותר לשאלה כזו. אם לא, תוכלי לחפש בכוחות עצמך במאגרי מידע רפואיים, דוגמת זה - http://www.ncbi.nlm.nih.gov/sites/entrez בהצלחה ליאת

אנחנו בני זוג בפרק ב' של חיינו, בסביבות גיל ה-50, מחפשים פסיכולוגית מטפלת זוגית המקבלת בת"א ובסביבתה.לאחרונה התרבו מקרי אי ההבנה ביננו והיינו מעונינים להתקבל ליעוץ בנושא. אשמח לקבל שמות של מטפלים מומלצים. תודה, מיכל

http://www.zoogot.co.il/site/index.asp?depart_id=35111

שלום גאולה הייתי רוצה מאוד לגשת לטיפול.הבעיה שאני לא מסוגלת לדבר על זה בטלפון או פנים אל פנים.אני מלאה רגשי אשמה בצדק או לא.ואני גם לא מאמינה לעצמי בכלל. אני מרגישה כאילו אני משקרת. ולגבי המנגנון הזה של הניתוק שדיברת עליו.אני מנותקת כמעט לחלוטיו מעצמי רוב הזמן אני חיה במציאות אחרת.מצב הרוח שלי משתנה כל מס' דקות אני מרגישה שאני על סף התמוטטות ולמרות הכל אני ממשיכה ...אני בקשר עם יועץ כלשהו הוא מנסה כבר חודשים לשכנע אותי לגשת לטיפול אין לי אומץ.אני לא מאמינה לאף אחד.

הקושי לדבר על האלימות ועל הרגשות הקשים שעולים בך, הוא מאד מובן. זאת היחשפות מאד גדולה. בנוסף, אולי יש גם בושה לדבר על הדברים. עם זאת, שמירת הדברים בסוד, בחדרי חדרים, היא אחד ה"דלקים" שמניעים את האלימות. חשיפת ה"סוד" הוא אחד השלבים החשובים ביציאה ממעגל האלימות. הדיבור על הדברים יעזור לך להתחבר לעצמך ולצאת מהניתוק עליו את מדברת. הניתוק הרגשי יוצר בלבול, חוסר יכולת להחליט, אפתיה כלפי חוץ מצד אחד וסערת רגשות פנימית מצד שני. כל אלה יוצרים תחושה של "מציאות אחרת" עליה כתבת. במצב הזה, ההישאבות לתוך מעגל האלימות היא קלה ומסוכנת.

תודה זיו אני אנסה.לפחות אני מתחילה להבין מדוע אני כה מבולבלת

שלום לצוות. אני בגיל 50. סובל מחרדה כפייתית עמוקה לאורך כל היום, חרדת מאמץ שיכול.... לגרום לנזק ללב. השנים למדו אותי שאילו מצאתי אדם שהוא גם רופא פיזי וגם פסיכולוג, הייתי יכול לקבל תועלת מהסבריו. עד היום הרופאים הפיזיים לא מבינים מה אני שואל, ופסיכולוג חסר את הצד האחר. אפוא אני מוצא אדם שחובש את שני הכובעים. רב תודות.

רופא שהתמחותו בבבריאות הנפש.

שלום דן, לפעמים - מה לעשות - טובים השניים מן האחד. גברים רבים (אם כי לא רק) סובלים מהתקפי חרדה המדמים התקף לב, וכתוצאה מכך נמנעים מכל פעילות 'מעלה דופק', כולל פעילות מינית. כיום, קרדיולוגים ופנימאים רבים מכירים את התופעה, ויוכלו להרגיע אותך בהסברים מניחים את הדעת על הדרכים להבחין בין התקף לב ממשי (לא עלינו, טפו טפו טפו) לבין חרדה. לאחר שיבדקו אותך וישכנעו אותך שאתה בריא, תוכל להגיע לאיש בריאות הנפש (פסיכולוג קליני או פסיכיאטר) שיוכלו לתת מענה לנושא החרדה, הן בשיחות (מוטב טיפול באוריינטציה קוגניטיבית התנהגותית) והן באמצעות תרופות נוגדות חרדה. נדמה לי שהמשאלה למצוא איש אחד עם שני כובעים (אכן קשה מאד) משקפת התנגדות לטיפול וחרדה מלעסוק בנושא באופן גלוי אחת ולתמיד. מצא לך שני אנשים עם שני כובעים, ופעל ללא דיחוי כדי להשיב לעצמך את החירות. בהצלחה ליאת

שלום רב, אני בזוגיות שלי הגעתי עתה למשבר קשה ואיני יודעת איך לצאת ממנו. העניין הוא שבזמן האחרון איני מרגישה צורך ביחסי מין, ובן זוג שלי מבין ולא לוחץ. אני חוששת שזו תוצאה חלקית של תסכול שהצטבר לי מזה שבן זוגי מגיע לסיפוק מהר ואיני מספיקה להנות מהחדירה, שרק לא מזמן למדתי זאת. אני גם באה מרקע קשה של התעללות מינית ש"מוסיפה" דברים שליליים ליחס שלי ליחסי מין. בשל כך מרתיע אותי לרוב ואני מתנגדת לבקשות על מין אוראלי או אנאלי כי עברתי את זה בצורה אכזרית מאוד.בגלל זה נמחקו מהתפרית המיני שלו דברים כאלה. יש לי גם צורך משתנה ליחסי מין ואני חושבת שזה נורמלי.ובכך אני מאוד מגבילה את בן זוגי ברצונות שלו - יוצא שהוא עושה אך ורק מה ומתי שבא לי. והוא מאוד משתדל ומשקיע בי. זה הגיע למצב שאני פשוט מאוד "סירסתי" אותו, שהוא כבר מפחד לגעת בי כדי לא לקבל תגובה שלילית ממני על מה שזה לא יהיה, אפילו סתם לעשות לי נעים. אני נורא מתביישת על זה, בוכה, אוכלת את עצמי מבפנים ולא מסוגלת להסתכל לו בעיניים. אני גם בכלל לא יודעת איך יוצאים מזה, איך חוזרים ליחסים נורמליים. בזמנו לא רציתי לקבל טיפול פסיכולוגי בקשר למה שעברתי, ועכשיו נראה לי שחבל מאוד, כי זה מאוד משפיע. בבקשה האם אפשר לקבל עצה בעניין? מה עלינו או אליי לעשות כדי שזה יפסיק? איך הוא יוכל לתפקד נורמלית אחרי מה שעשיתי לו??? אנא עזרו לי!!! בתודה מראש

שלום מישהי, לא כדאי להצטער על מה שעשית או לא עשית, שכן אין בכך כל תועלת. מי שעברה התעללות קשה וברוטלית לא יכולה שלא לשאת את השלכותיה הגופניות והפסיכולוגיות. אני מאמינה בכל לבי שטיפול טוב יכול להחזיר לחייך את תחושת השליטה ואת היכולת להפיק מעצמך (ומגופך!) הנאה וסיפוק. עד שתגיעי לטיפול, וממש כמו במקרה של כל זוג רגיל, כדי לבסס מיניות בטוחה וזורמת יש צורך לבסס תחילה תקשורת פתוחה וזורמת. אני לא חושבת ש"סרסת" את בן הזוג שלך, אבל את מאלצת אותו "לנחש אותך", ובניחוש יש בדר"כ רק 50% סיכוי לפגוע בול. כדי שזה לא יקרה, כדי שהוא לא יפחד להתקרב אליך או לגעת בך, חשוב שהוא יידע מהו המגע הנכון לך, מהו המינון המתאים לך, ומהי הדרך הטובה ביותר לחוש זאת. הרבה זוגות מאמינים בטעות ש"כשאוהבים - יודעים!". זוהי אחת המכשלות הגדולות בתקשורת הבינאישית. גם בן זוג אוהב ואכפתי אינו קורא מחשבות ותחושות, ועלינו לעזור לו להיות לצידנו באופן המיטבי. באותה מידה, כדאי לעודד אותו ליידע אותנו מה הוא אוהב, מה נעים לו, ומה פחות נעים. לא כתבת האם הוא מכיר את ההיסטוריה שלך או לא. לטעמי, אם מדובר בקשר קרוב ובטוח, עליך לשתף אותו באירועי העבר, להדגיש שאת אוהבת אותו, ולבקש ממנו להיות סבלני ומתחשב מחד, אך גם נמשך, מתפעל וחושק מאידך. אל תרשי לו לוותר לך. אם תרגישי שקשה לכם לבד, תמיד אפשר להגיע גם להתייעצות זוגית. בהצלחה ליאת

את היחידה שענתה לי בצורה ברורה כלשהי...אקווה שהכל הסתדר אצלנו. מצפה לי שיחה קשה עם בן זוגי , אני אפילו לא בטוחה שהכל יחזור להיות כמו שהיה...לא יודעת איך הוא יצא מהתסכול שלו ואם כן בכלל...בכל זאת תודה לך!

הי אורנה יקרה, אחרי פרק זמן די ארוך שבו התרוצצתי בעולם שבחוץ, יש לי הערב סוף סוף כמה שעות של חסד להפנות אל העולם שבפנים ולעצור את המירוץ. אז אני כותבת לך (או לכם - אנשי הפורום)... גם כי משהו כואב לי כרגע ולא בהיר מספיק. משהו מה"ק?ט?נו?ת" של החיים. היתה שיחת טלפון תמימה עם חברה. לא מזמן, לפני כשעה וחצי. ואז אמרתי משהו. מה שאני חושבת (על משהו שהיא נוהגת לעשות/לחשוב במצבים מסויימים). משפט אחד מרכזי. אולי שניים. ומרגע זה ואילך חשתי אותה מזדעקת ומתגוננת - מצדיקה את עצמה כאילו הפניתי כלפיה האשמה. ניסיתי לעשות אחרת - לרכך, להיות ישירה פחות; אבל היא כבר היתה במודוס של שליפת קוצים. כל כך לא לזה התכוונתי (ואמרתי זאת)... טעיתי. אולי בתוכן טעיתי. ואולי פשוט לא הייתי עדינה מספיק. באותו רגע משהו במקצב הפנימי שלי כמו הפסיק לפעום. כבדות של כאב התערבלה לי בבטן. זה קטן; לא דרמטי; מהדברים שקורים לכולנו שוב ושוב. ערעור שיתאזן עוד זמן מה. מין קפיצת בהלה קטנה מעצמי. אני פשוט נמצאת במספר מקומות ביחד: איתה - שנפגעה מדברי (ואני הרי יודעת מה זה כשמשפט אחד חודר ישיר מדי, קהה מדי, ומעורר מדקרות של כאב), ועם עצמי - שלא תמיד יודעת מה בדיוק לעשות עם המקומות שבהם היא מאכזבת ולא רגישה. אני סתם משתפת. סתם פורקת. אולי סתם "מסדרת" לעצמי את הדברים דרך הכתיבה כאן. מה שלומך?? ורד

במבט לאחור ההודעה נראית לי קצת לא מובנת. אני מתנצלת... עכשיו הכל בסדר. אני מאריכה לי את שעות החסד ומושכת אותן לשעות הקטנות של הלילה. בשבילך השעות האלה מוקדשות לעבודה. מקוה שאת לא עייפה מדי ורד

ורד יקרה לי מאד, הטקסט שכתבת לא נשמע לי בלתי בהיר. מכירה את מדקרות הכאב, משני הכיוונים. זהו אחד הסיכונים המקצועיים הבולטים ביותר, עוד תראי... מאחר ואני באמת עייפה, אני מרשה לעצמי לא להאריך כעת, ולהסתפק בשליחת החיבה העמוקה שלי הרחק עד אלייך. לילה, אורנה

הי אורנה ערב טוב האם אפשרי לשלוח לך שאלה באימייל? איריס

שלום איריס, המייל האישי מיועד למצבי חירום, או למצבים בהם בבירור אין אפשרות לכתוב את השאלה בפורום בגלל נושאים של סודיות. לכן, אם תוכלי, עדיף שתנסחי את השאלה כך שתתאים לפורום. סה"כ, אנחנו מלווים אותך כאן כבר זמן רב... ממתינה לשאלתך, אורנה

האם לוקחים את תוספי המזון - gaba plus ו-b-rest על קיבה מלאה או קיבה ריקה? והאם יש אפשרות שאחד מתוספי המזון גורם לכאבי ראש? מחכה לתשובה, תודה.

ערב טוב, אשמח אם תוכלי לעזור או לכוון אותי. אני לא מצליחה להפיק את המקסימום מהטיפול. אני שם יותר משנה וחצי וכל הזמן מביעה רצון לעזוב או לברוח. אני בחורה מאוד מופנמת, נוקשה, וקשה להוציא ממני מילה. אחרי שנה וחצי אני בקשר יותר טוב עם המטפלת, כלומר אני קצת יותר פתוחה, נינוחה...אבל זה עדיין לא מספיק מבחינתה, כי אני עדיין מסרבת לשתף אותה בהרבה נושאים שלטענתה זה גורם לתקיעות בטיפול. סיכמנו השבוע שאני אנסה לכתוב את כל מה שעולה לי בראש, כי בכתיבה זה יותר קל. אבל היום ואחרי שהעליתי את זה על הנייר, אני נראית לעצמי יותר חשופה, יותר פגיעה ואני נראה לי אוותר על הרעיון של לשתף אותה דרך הכתיבה. אני נורא מפחדת, ולא מצליחה לתת אימון באף אחד אפילו בה, למרות כל ניסיונותיה להתקרב. ואם אני אתן לה את המכתב, כאילו מה יישאר לי. הרי זה הכל, כל החיים שלי, המחשבות, האינטימיות....הכל. מה לעשות?

גלית יקרה, את מתארת קושי ליצור אינטימיות ולפתח תחושת אמון, שייכות וקרבה. לאור זאת, העובדה שאת מתמידה בטיפול ואף מוכנה לנסות אפשרויות הבעה רגשית חדשות מעוררת בי הערכה רבה, כלפייך וכלפי הטיפול. אני רוצה להציע לך לראות בקושי למול המטפלת את מוקד העבודה שלך - זהו האתגר שלך, שמייצג אתגרים דומים נוספים עם דמויות בחייך. אם תחשבי על זה כך, תראי שהתחבטויות הנפש האם להפקיד בידה את הטקסט הכתוב הן לא 'הפרעה' לטיפול, אלא הן מהוות עבודה טיפולית חשובה בפני עצמן. בהצלחה, אורנה

אורנה כואב לי עכשיו נפשית ופיזית פיזית הבטן נורא כואבת לי אולי בגלל כל מה שאני שומרת ... אני עצובה ומדוכדת באופן קיצוני כבר כמה ימים, אין לי כוח להיות בחברת אנשים כי אני בדיכאון לא בא לי לדבר עם אף אחד ולא שידברו איתי, גם בטיפול לא בא לי לדבר אבל אני הולכת בכל זאת( עד לפני כמה חודשים אם תחושות כאלה הייתי מבטלת את הפגישות ) כבר חצי שעה אני מנסה למצוא מה להגיד שיסביר מה אני מרגישה שיסבירו את הכאב והבלבול,הרצון להיעלם ולמות מצד אחד והרצון להמשיך להתקיים ולחזור לדרך הנכונה מצד שני(אני לא יודעת מהי הדרך הנכונה עבורי אבל שיהיה) פתאום שוב קשה למצוא מילים לעזור לה להבין ... מתחילה לדבר איתה ופתאום הרצף נעצר,אני שוכחת מה רציתי להגיד לה( זה קורה לי גם כעת רציתי לכתוב לך משהו ושכחתי מה ..) אני רוצה להוציא כדי לא להיות בעצב ובאי הבנה וכדי לא לשאת את הכל לבד ולא מצליחה.. אני לא יודעת מה אני רוצה מעצמי לאן החיים מובילים ,אני מרגישה בדרך ללא מוצא. מרגישה שהכל מתערבב לי . הכל נראה לי משונה ומאוד לא מובן. אני עובדת איזה 12 שעות ביום , או בלילה, ולאחר מכן מרגישה עייפות קיצונית, זאת בעבודה קיבלתי פידבקים חיובים ממנהליי ומלקוחות, וזה נותן לי מוטיבציה להמשיך להשקיע בעבודה , אבל מצד שני אין לי כוח.. בשבועיים האחרונים הפסקתי להגיד לחבר שלי אני אוהבת אותו,הפסקתי לרצות... הוא לא מבין מה קורה לי ואני מרגיעה אותו(" אני אוהבת אותך,מה נראה לך" בטח- ואני משקרת לו ולעצמי) אני לא בטוחה מה אני מרגישה אליו(יש מישהו אחר שלגביו גם אני לא בטוחה מה אני מרגישה) אני מרגישה כל כך חסרת אונים, לא יודעת איך לחיות... הידיעה שאני פוגעת בחבר שלי מכאיבה לי, אני גם לא מצליחה לדחוס את כל הבלבול הזה לשעתיים בשבוע,בטיפול לא יודעת מהיכן להתחיל ואני מתייאשת כבר.

חן יקרה, כשסיימתי לקרוא את דברייך עברה בי המחשבה הבאה: את גדלה! את מתמודדת, את לומדת לשאת מורכבות... אני יודעת שאת לא חשה כך ברגע זה, אבל אני חושבת שמאמצייך נושאים פרי. נסי גם הפעם לחשוב ולהרגיש לפני שאת פועלת, קודם כל לתת לעצמך מרחב להרגיש ורק אח"כ לעשות. מחזיקה אצבעות, אורנה

אורנה. אהבתי את התגובה שלך...רק חבל שאני לא מצליחה לראות את השינוי הזה שאת מדברת עליו. שבת שלום ותודה.

שלום .לפני מספר חודשים התחלתי להרגיש שרמת האינטלגנציה והידע שלי יורדת מיום ליום. המילים "בורחות" לי,קשה לי לחשוב ואם פעם הייתי פותרת תשחץ שלם בפחות מ10 דקות,כעת אני לא מסיימת אפילו שליש תשחץ ואז כבר מתייאשת. כאילו כל ההגדרות ממש חדשות לי. זה דיי מדאיג אותי ואני לא יודעת מה לעשות, אני לפעמים מרגישה ממש כמו בורה. הייתכן בכלל מצב כזה? עלמה מודאגת. נ.ב אולי זה לא קשור, אבל בכל זאת אולי כדאי לאמר, שאני סובלת מתת-פעילות בבלוטת התריס (השימוטו).

גם אצלי זה ככה ואני לא יודעת ממה אני סובלת.... וגרוע מכך - אני גם כותבת עם שגיאות כתיב, ואני קוראת לא נכון. ואני לא יודעת ממה זה נובע!

מאיה וענת מודאגות, במצבים בהם יש חשש לירידה קוגניטיבית, כדאי לפנות לאבחון - אצל פסיכולוג קליני ו/או אצל נוירולוג. אבחון פסיכולוגי יוכל להצביע על סיבות רגשיות לירידה (במידה והיא אכן קיימת), ואף לכוון אתכן לקראת מענה טיפולי. בינתיים, נסו לא לדאוג. יש כל מיני תקופות בחיים - חלקן מאופיינות בפריחה קוגניטיבית, וחלקן בקשיי ריכוז ובתפקוד נמוך יותר. בריאות, אורנה

תודה רבה אורנה. עזרת לי המון וגם את ענת..כך לפחות עכשיו אני יודעת שלא דימיינתי וייתכן מצב כזה.מה גם שגם לי יש בעיות בקריאה ולפעמים מילים בעברית זרות לי או שקשה לי לחבר את כל המילים למשפט הגיוני ואז נאלצת לקרוא שוב ושוב.אשמח אם תספרי לי עוד על התופעה שלך :) מעניין לדעת בת כמה את? אני בת 19.5 (יכול להיות שזה משפיע כבר בגיל הזה???) מאיה

שלום במלחמה האחרונה הרוב בישוב ברחו .נשארתי כמעט לבד . כל אזעקה כלל לא ירדתי למקלט חיכיתי בחדר אחורי שמעתי הנפילה וגם הקרובה , ומיד המשכתי בעיסוקיי . כאילו אין מלחמה לא בתחושות ,ולא בפחדים וגיחחתי על הנתקפים חרדה. ( אולי טיפה מתח עד ....הנפילה) שעוברת דבורה כולם זזים אחורה ,אני מסתכל עליה בענין גם בעקרבים וכו וכו וכו. אבל אבל אבל : שיושב במרפסת ומסביב דממה .ונהנה ושקוע בציפצוף הציפורים.:ופתאום: תשמע טריקת דלת חזקה , או אפילו משוחח בשקט עם מישהי במרפסת השקטה : והפלפון שלה מפתיע אותי בצלצול חזק : נבהל מאד מאד . וכו וכו .לפעמים נמשך קצת זמן עד שנרגע . שהבהלה קיצונית יש גם כאב במרפק שמאלי.שנמשך שעות. גם לפני שנים שעוד עבדתי , והייתי שקוע בניירת ומישהו התפרץ לחדר , שלא שמעתי צעדים במסדרון , קרה אותו סיפור . שאני " ברעש " עוד משהו רועש או פתאומי לא מזיז לי . כמובן משתדל להרחיק ולהתרחק מהפתע שאני בשלווה אבל בחיינו המודרנים הם קורים.. יש עצות מועילות ? לפני , ושזה כבר קורה .או הסברים .?פתרונות . תודה

שלום משה, לפעמים כשעוברים אירוע קשה, הוא משאיר אחריו מעין 'זכרונות' או 'רישומים' גופניים. אזעקות וקולות נפץ בהחלט יכולים 'להירשם' אצלנו, וכאשר יש תזכורת לכך בדמות רעש כלשהו, הגוף שלנו מגיב מעצמו בתגובת רתיעה ובהלה. במידה ואתה סובל מאוד, אני מציעה שתשוחח עם פסיכולוג קליני מיומן בטיפול בטראומה, שיוכל להציע לך אוזן קשבת וכלי התמודדות מסויימים. בהצלחה, אורנה

בהמשך להודעה קודמת ברצוני להוסיף שכאשר אני ניגש למישרד הרישוי באשקלון או בכל ישוב אחר עלי לחתום על תפסים ויתור סודיות. עם הממצאים שנתקבלו מישרד הרישוי מגיש למרב"ד.כאשר אני ניגש למרב"ד, אני צריך עוד פעם לחתום על ויתור סודיות.וכך נוצר מצב ששני ממצאים מעתיקים מבדיקה לבדיקה.הממצאים הם שנאים: אישפוז בכפיה שקרה מתאריך 1/08/75 ועד 5/05/77 , כאשר שוחררתי עקב תלונה במישרד מבקר המדינה.ומרב"דוועדת ערר לא מיחסים לתלונה אצל מבקר המדינה כל חשיבות

שלום גבריאל, אני מבינה את המצוקה, אך לצערי אינני יודעת לאן להפנות אותך. נסה לבדוק ארגונים ועמותות העוסקים בשמירה על זכויות האזרח. בהצלחה, אורנה

שלום. יש משהו בחיים שלי שמפריע לי מאוד. ולצערי אני נאלצת לקצר: אפשר לומר שאני מתנהגת ככה מגיל צעיר, תמיד נהנתי יותר לשהות אצל אחרים, בבתים של חברות, בחברת המשפחות שהרבה יותר טובות וכיפיות משלי. המחשבה על החזרה הביתה, למקום שלי, נראתה לי מדכאת מידי. ועכשיו, החברות התחלפו בבחורים.... כשאני באה לבחור כלשהו הביתה אני לא מסוגלת לעזוב. אז מה שקורה זה שאם אני ישנה אצלו או דבר אחר, אני לא מסוגלת להגיד לו "טוב אני צריכה ללכת" או "יש לי סידורים" או עבודה או כל דבר אחר. זה הכל כדי להשאר אצלו, כי אצלו טוב יותר. רק עצם המחשבה של לחזור אלי הביתה (אני כבר גרה לבד), אל החיים המדכאים שלי, גומרת אותי. אני חייבת להיות אצלו עוד קצת, עד שנמאס לו או שיש לו עיסוקים אחרים והוא אומר שהוא צריך ללכת לעבודה, או סיבה אחרת. ואז אני אומרת "כן ברור גם אני צריכה ללכת" אבל זה תמיד מוציא אותי רע, כאילו אין לי חיים, או עיסוקים משל עצמי. כאילו אני צריכה הרבה מאוד כח נפשי לומר שאני צריכה ללכת, מבלי שהוא יעלב או פשוט שאני באמת ארצה לעזוב. זה משפיל אותי, כשהוא אומר שהוא צריך ללכת או שיש לו עבודה, ואני תקועה שם, באמצע החיים שלו. זה משפיל בפרט אם קיימנו יחסי מין, הוא שואל אם אני צריכה ליווי, הסעה או מונית, אבל זה לא העניין. העניין הוא שהוא צריך שאני אצא לו מהחיים, כי אני תקועה שם. זה משפיל כי אני מרגישה כאילו אני חסרת ערך עצמי, שאני לא יודעת לכבד את עצמי, למה לעזאזל אני תקועה שם? למה אני נתקעת לו ככה בחיים? הכוונה היא לא לבנאדם ספציפי, אני מדברת בכלליות... זה קורה עם כל בחור שאני יוצאת איתו. אני לא מסוגלת ללכת אף פעם, עד שהוא לא צריך "להעיף" אותי. אני יודעת שהם לא עושים את זה כדי להעיף אותי, אבל אני יודעת שאח"כ זה "מוריד" הרבה מהיחס שלהם כלפי. אני יודעת שאני אהיה פחות אטרקטיבית ככה אם אני לא נראית עסוקה יותר, כאילו שיש לי חיים מעולים לחזור אליהם. למה אין לי ערך עצמי? למה אני מתנהגת ככה?

שלום אמיל, אני חושבת שהניתוח שהצעת להתנהגות שלך מאד מעניין: בילדות הרגשת שבתים אחרים טובים משלך, והיום את מרגישה שלבחורים שאת יוצאת עמם יש חיים מספקים ומלאים יותר משלך. זוהי באמת אותה תחושה של ערך עצמי פגוע, המבקש להתמלא 'מבחוץ', באמצעות הרצון והנוכחות של מישהו אחר. אני רוצה להציע לך להתחיל לעבוד על ה'פנים', על התחושות הקשות האלה שחוזרות וממלאות אותך פעם אחר פעם. אני מציעה לך לפנות לטיפול פסיכולוגי, ולעבוד שם על הדברים. בהצלחה, אורנה

היי אורנה תודה על התשובה. אני לא בטוחה עד כמה אני חושבת שהחיים שלו מספקים משלי, אלא שפשוט הרבה יותר נעים לי אצלו בבית. לא נעימה לי המחשבה שאני אצטרך לחזור לחיים שלי, לדירה שלי, לחדר שלי... כאילו כיף לי להיות בכל מקום אחר מאשר לחזור לחיים שלי. איך יודעים מתי ללכת? מבלי לפגוע? ובכלל אני לא בטוחה שאני רוצה ללכת. איזה טיפול יש לזה כבר? אם אני יודעת מאיפה זה נובע, איך אני אוכל להפסיק פתאום?

טוב אני לא יודעת מאיפה להתחיל..יש לי חברה טובה, שבתחילת השנה באה ילד חדש לכיתתנו, והתאהב בה, וככל שהם הכירו, הוא סיפר לה כמה החיים שלו רעים , כמה המשפחה שלו לא מתייחסת אליו בכלל, וכמה אין לו כלום בחיים, והיא בהתחלה נבהלה, ועם הזמן הם התקרבו והוא אמר להשהיא הסיבה לחיים שלו שבלעדיה ממזמן הוא היה מתאבד. היא נבהלה כמובן, ושוב עם הזמן זה עבר , היא אהבה את האופי שלו, וחשבה שהיא אוהבת אותו, והוא כמובן אותה, הם נהיו ביחד, זוג. הוא שנה שעברה ניסה להתאבד, ובסוף חבר שלו הציל אותו. הם כל הזמן רבים בתור זוג, והפעם היתה מריבה רצינית שהם החליטו באמת להפרד בה, והוא מאוד חלש באופי, כל הזמן רוצה לחזור אליה, בוכה לה, והיום היא לא ענתה לו כבר לא יכלה יותר לשמוע טענות עליה, והוא איים עליה שהוא הולך להתאבד ושהכל בגללה, והיא לא ידעה מה לעשות.הוא התקשר גם אליי אני קרובה אליו גם, ובכה לי בטלפון שהוא אוהב אותי ורוצה רק להגיד לי מילים אחרונות לפני שהוא מתאבד והתחלתי לבכות ולהתחנן אליו שיפסיק ויגיד לי איפה הוא. בסוף הוא איכשהו נרגע ונפגשנו, והוא אמר לי שהוא באמת היה רציני בכוונותיו, ורק כי דיברנו הוא התחרט רק בגללי. שאין לו כלום בחיים,רק אני עכשיו, כשאין אותה. ואני כל כך דואגת שהוא יעשה לעצמו משהו..היא לא רוצה להיות איתו בקשר זוגי יותר, קשר כן, אבל לא רוצה להיות חברה שלו יותר, והוא מצד שני מאיים בהתאבדויות, מה עושים?????? היא מפחדת שאם היא תגיד לו חד משמעית לא הוא יתאבד, הוא כמעט עשה את זה... מה אפשר לעשות במצב כל כך רגיש? היא לא רוצה לוותר על החיים שלה ועל השקט שלה , אבל גם לא מסוגלת לשאת באשמה שהוא מת בגללה או מת בכלל. מה אפשר לעשות במצב כל כך מסתכל כזה????? גם אני וגם היא..שתינו קרובות אליו מאוד. מה עושים??? אני מפחדת כל כך שהוא יעשה משהו.. הוא נשמע רציני ואני מתה מפחד.. תעזרו לי דחוף איך לפנות אליו מה לעשות, וגם בקשר אליה, מה היא אמורה לעשות???? היא לא מעוניינת בקשר הזה.. והיא מפחדת שהוא יתאבד.. עזרה דחוף- מבחינה פסיכולוגית..

שלום חסויה, אני לא יודעת בדיוק בת כמה את, אבל אני מבינה שכולכם עדיין קטינים (כלומר עוד לא בני שמונה-עשרה). לאור זאת, אני מבקשת ממך בכל לשון של בקשה לפנות למבוגר שאת סומכת עליו ולשתף אותו במה שקורה. אפשר לפנות למורה שלכם, אפשר לפנות ליועץ/ת של בית הספר, אפשר לפנות להורים. בבקשה עשי זאת עכשיו, משום שגם אם האיומים של אותו נער נועדו למשוך תשומת לב, חייבים לעזור לו באופן מיידי. עדכני אותנו בהמשך, אורנה

תודה..אבל מה זה יעזור לפנות למבוגר? הוא לא ישנה כלום... גם את מבוגרת.. ואיך היא אמורה לפעול [חברה שלי?] ? להשאר איתו בינתיים.? לא להשאר?

חסויה, יש הבדל גדול בין מבוגר "ווירטואלי" לבין מבוגר ממשי, הנמצא בקירבתכם ויכול להתערב באופן מיידי. את וחברתך אינכן צריכות להתמודד לבד עם הדברים ולשאת לבד את הקושי הגדול המתלווה לאיומים אובדניים. אם כך, אני חוזרת על המלצתי הקודמת. בברכה, אורנה

אורנה, אני כל כך עייפה.. כבר יום וחצי אני במצב רוח נוח יותר, מצליחה שוב לדבר ולחייך. בוכה פה ושם, אבל לא נורא. נפגשתי עם המטפלת היום ויצאתי חצי קטטונית, כאילו התאבנתי. שקעתי אחרי הפגישה בשלוש שעות שינה (לא פחות ולא יותר) וזה לא עבר לי. סיפרתי לה על טלטלות השבוע (היה לי סוער קצת..) ועל מצבה של אימי, ואז אמרתי שחיפשתי למי אוכל להתקשר ו'לבשר' שאכן זה סרטני (אחרי שבועות ארוכים של המתנה), ומלבד חברה אחת יקרה (נויה) לא היה לי למי. ישבתי וחשבתי ולא מצאתי למי להתקשר. היא שאלה איך לא חשבתי להתקשר אליה. מהשלב הזה בערך התאבנתי. שקעתי בשתיקה ארוכה ארוכה ארוכה. היא דיברה ברקע ואני הקשבתי (דיברה על בדידות ותחושות לבד, היא לא באה בטרוניה, כמובן, שלא התקשרתי אליה). הרגשתי עייפות וכבדות אדירות, ניסיתי להבין מה קורה לי ולא היו לי כוחות לחשוב מה לומר... שמעתי את עצמי מתנשמת בקול וקיויתי שהיא לא שומעת אותי גם. והיה לי חם..ממש הזעתי.. אני לא מצליחה לגמרי להבין מה קרה לי. השתתקתי לגמרי. בקושי זזתי. היא ניסתה בעדינות לגשש ולשאול מה קורה לי ומה אני מרגישה. בסוף, במאמץ גדול אמרתי לה שאני חושבת שאני מתביישת, מרגישה שאולי לא עמדתי בציפיות.. היא ניסתה להבין, אבל כל רגע שכחתי למה התכוונתי. שאלה אם אני מרגישה מוצפת אבל לא ידעתי מה לענות. הרגשתי שהייתי חסרת רגישות לשבת איתה, ואנחנו כבר מכירות לא מעט זמן, ו'להתלונן' שלא היה לי למי להתקשר. לא בטוחה אם זו אכן בושה, אבל זה משהו קרוב.. הרגשתי מאוד לא בנוח, אבל כאילו מסך נפל עליי ולא הצלחתי להגיע למה שמעבר לו. פשוט התאבנתי- גם פנימה. ואני עדיין קצת כך עכשיו. למה אני מרגישה כך, סחוטה כמו אחרי מאמץ... למה בכלל לקחתי אותנו לכיוון הזה?.. אולי זה היה מכוון? אולי ניסיתי להתרחק ממקומות אחרים?.. אני לא יודעת. אני חושבת שלא. (אפילו עליי אני לא מצליחה לסמוך?! למה אני חשדנית כלפיי ?.. אוף, אולי אשוב לישון ודי. שוב אני מקשקשת) לא יודעת אם לשלוח את השטות הזו או לא.. ארוך ומייגע מותשת היום. לילך.

לילך יקירתי, אני מרגישה שההצעה שלה לקרבה אנושית מציאותית בלבלה אותך. וזה בסדר, משום שרוב הזמן בטיפול אנחנו עסוקים בלהפריד את הקרבה המציאותית מזו הרגשית ומזו המפונטזת. ובכל זאת, לפעמים בטיפול יש נקודות השקה גם אל החיים עצמם. היא הציעה את עצמה כדמות ממשית, ואת נבהלת, כי זה נוגע בבדידות שלך ובתקוות שלך למגע בכל מיני אופנים. אני סומכת עלייך לחלוטין שתמצאי את הדיבור איתה. ואני שולחת לך עצבות ותקוות בקשר לאימא. חזקי ואמצי, אורנה

אורנה יקרה, את צריכה לשקול ברצינות להוציא את מילון ראובן-מגריל השלם, לתחושות גוף ותחושות בכלל :-) איך הצלחת לפרש אותי לעצמי כך? כמו לבנת טטריס קטנה שנפלה לאיזה מרווח קטן שיועד לה.. קשה לי לפרק את הבלאגן שהרגשתי פתאום בפגישה, בלאגן שנחסם בפניי באופן מיידי, אבל למה שכתבת בהחלט יש מקום שם. יחד עם עוד כמה דברים, אולי.. תודה לך, אורנה ובוקר טוב לילך. נ.ב.- נעים שאת סומכת עליי לחלוטין.. תודה עם סומק קל :-)

לילך אהובה... (שוב עשיתי את הטעות של לא לכתוב לך ישר כשחשבתי על תשובה... עכשיו הכל מבולבל לי וקשה להתנסח כראוי.. ברשותך, אחלוק איתך את המחשבות המבולבלות שלי, בתקווה שמשהו מזה יצא ברור...) מצטערת לשמוע על אימא. שולחת כוחות וחיבוק גדול (יש לי מלא כאלה... שומרת לאנשים מיוחדים) אני חושבת על מה שאורנה ענתה לך, על הבלבול מההשקה של הטיפול והמציאות. או אולי יותר נכון להגיד, מהבלבול שנוצר כשהמטפלת מרגישה לנו ממשית במקום שהיא הייתה מדומיינת קודם. אני תמהה לפעמים, איך קורים לנו דברים שונים במהותם בטיפול (לי ולך, לי ולך, לי ולך... כמו בשיר) אבל בהרגשה ובמחשבה עליהם אני כל כך מזדהה עם מה שאת כותבת. (ולכן גם מאוד מתחברת למה שאורנה ענתה לך). מה שלי קשה, זה התחושה שכל הפוקוס מוסט מהנושא המדובר, ומתמקד לו בתחושה הלא מוכרת והקשה לעיכול של הרגש אל המטפלת. ואולי בעצם הקושי הוא בהפרת האיזון של הרגש והמחשבה. כי היא מתנהלת מולי בדרך מסויימת, אני לפעמים רוצה קשר שמתבטא אחרת ובאותה נשימה גם יודעת שאני לא אקבל את מה שאני רוצה, ויחד עם התסכול והכאב על הפער הזה, יש גם בטחון בה, ומעין ידיעה שהחוסר מימוש הזה הוא לטובתי, שהיא שומרת עלי ועל הקשר שלנו, אבל פתאום כן נפתח צוהר למקום קצת אחר, שאני מייחלת אליו, אז ברור שאני אנסה למשוך לשם ולראות מה יקרה... אבל בנתיים כבר מזמן נגמרה הפגישה, ואני נשארת עם כל התהיות האלה לבד, ומתחיל הפקפוק העצמי, הפקפוק בה (ומה אם היא רק אמרה את מה שאני רוצה לשמוע? מה אם היא בכלל לא מתכוונת למה שהיא אמרה?) והקול הנגדי שלי ישר קם לסנגר עליה (היא לעולם לא תשקר לך, היא לא הייתה אומרת אם היא לא הייתה מתכוונת, היא יודעת להסיט את השיחה ולענות לך במעורפל...) ועדיין אני לא מצליחה להאמין למילים שלה בלב שלם ולא מצליחה להבין איך היא, שכבר מכירה כל כך הרבה מהחלקים האפלים והרעים שלי יכולה בכלל להרגיש כלפיי כאלה רגשות חיוביים... וזה ממשיך וממשיך... לוקח אותי במחשבות למקומות לא טובים, למקומות מערערים... ואיך יכול להיות שמילים כל כך טובות, שכל כך קוויתי שהיא תגיד יום אחד, הופכות לי למשהו שאני משתמשת בו נגד עצמי? להכאיב ולטלטל? להרחיק ממנה, כשכל מה שאני רוצה זה את הקירבה... ושוב אני מרגישה שנסחפתי פה לנושאים בכלל לא קשורים, ושלא באמת הגבתי לך.. ואני בכלל לא יודעת אם זה מתחבר לך למשהו... מצטערת, יקרה... (מלאת רצון למחוק ולא לשלוח. אבל אמרת לי פעם שאת נהנית לקרוא כל מה שאני כותבת.. אז ההודעה הזאת על אחריותך, טוב?) נועם

לא שכחתי בכלל... אבל אני מצטערת שלקח לי כל כך הרבה זמן לחזור לכאן.. (סוף סוף סיימתי את הפרוייקט הזה! איזה כיף!) אני באמת נהנית לקרוא את כל מה שאת שולחת. את יכולה להאשים אותי? גם כשזה מרגיש לך בבלאגן זה מדבר אליי מאוד. ובכלל, אני וודאי לא הראשונה שנהנית מהכתיבה שלך.. זה קשר מיוחד-משונה עם המטפלת, כך אני מרגישה..ממש כמו שאת מתארת, כמיהות ודחיות, קירבה וריחוק, חשד ואמון..הכל במין התערבלות כזו שלעיתים מבלבלת ולעיתים ססגונית ומלאת צבע (שזה שתי מילים נרדפות, אבל ככה יצא :-). מלאך קטן על כתף אחת ושטן קטן על השנייה, ומי מהם, לעזאזל, הוא אני? למי מהם להאמין ומי מהם סתם חנפן? :-) והפוקוס שדיברת אליו מוסט כמו זרקור-במה משוגע מכאן לשם משם לכאן.. כרגע טוב לי עם ההסטה לקשר בינינו..כרגע אני מאוד צריכה את זה. הזרקור עוד לא הוסט לגמרי, אבל אני מרגישה שאני בשלה לקחת אותו לשם. עד עכשיו לא שאלתי אותה פסיק על עצמה, או על איך היא מרגישה איתי. לא הרגשתי צורך ובעיקר, לא הייתי בטוחה שאני רוצה/יכולה לשמוע את מה שיש לה להגיד. הגנתי על עצמי קצת, כנראה. לאחרונה אני מרגישה שאני בידיים טובות. שהיא דואגת לי, ואני רוצה/צריכה קצת לשחרר את הנשימה הכלואה הזו... אבל לפעמים... לפעמים אני לא סומכת על עצמי. חושדת שאולי אני מגדילה דברים בכוונה כדי לקרב אותה. או לחילופין, מקטינה את עצמי יותר ממה שאני עושה בדרך כלל. מתכנסת כדי למשוך אותה להעתיר עליי חום. הרי עם אנשים "רגילים" אני פחות מסוגרת קצת, פחות רגישה, פחות מאפשרת...אז אם איתה זה כך, אולי זה לא אמיתי (כך אני אומרת לעצמי) אולי אני מניפולטיבית מוצלחת. זה הקשר הזה שמבלבל.. אני יודעת שזה לא בכוונה, ההתנהגות שלי, אבל כשאני משיגה את הקירבה/חיבה/חום שלה, שאיפשהו בדמיון נורא רציתי, פתאום זה גורם לי לחשוד במניעים שלי.. מבלבל... אולי כדאי שאני אגיד לה את כל זה, עכשיו כשאני חושבת על זה.. וכל כך התחברתי למשפט שלך על החלקים האפלים... בדיוק חשבתי על זה בהליכה שלי אתמול.. שלפעמים אני מתנהגת איתה בצורה שרק איתה אני מתנהגת (נניח ההתאבנות הזו של השבוע), והיא ממשיכה להיות שם. מחכה, דואגת, מתבוננת. לא נרתעת ולא גורמת לי להרגיש שאני חריגה. ואיכשהו ה"כלום" הזה מצידה, זה המון. המון. ומהחיוך שלה והעיניים הנפלאות אני שואבת כל כך הרבה אהדה. אוספת כל גרגר לקן שלי, שהולך ומתרפד בהדרגה. ואיך היא ממשיכה להיות סבלנית כל כך? (ולמה נשאר לנו עוד כל כך מעט זמן...איזה פספוס..) ואת יודעת מה, את צודקת. היא לא מייפה דברים, ולא מגיבה לכל אמירה שלילית שלי על עצמי בביטול מיידי של האמירה. היא נותנת לזה להיות שם בחדר, לא שוללת. ולפעמים נורא בא לי שתבטל את השליליות שהבעתי, שתגיד איזה "מה פתאום!", או איזה "נראה לך?!", אבל דווקא זה היה הופך את השיח בינינו לסתמי. דווקא זה היה מערער לי קצת את האמון בכנות דבריה. באופן מוזר, דווקא *זה* מה שהיה פוער חורים קטנים בקן שלי. אני מלקטת רק הבעות אמיתיות של אכפתיות וחיבה, כי כשהבלאגן שלי מתחיל לערער אותי ואת האמונה שלי בנכונותה להיות שם בשבילי, אני נזכרת בה ובהבעות הפנים שלה. רואה... גם אני נסחפתי למקומות משלי.. אני חושבת שהדברים נדים מכאן לשם ומשם לכאן ובסוף מתאזנים. ואולי הם לא מתאזנים. אולי פשוט עם הזמן התנודות פחות גדולות, פחות מושכות את השטיח מתחת לרגליים. כן, אני חושבת שאני מעדיפה את האפשרות השנייה.. אוי, נועם..הלכתי קצת לאיבוד בתוך המלל של עצמי :-) לא יודעת אם משהו מזה בכלל מדבר אלייך ובכלל לעניין... אנסה את מזלי. לילה טוב בנתיים, יקרה לי לילך

לילך יקרה, נשמע שהיה לך קשה אתמול. עוד יותר נשמע שאת לא מאוד סלחנית כלפי עצמך. אני מתארת לעצמי שלשבת שם ככה, חשופה מול השאלה הזאת, שקיבלה פתאום מילים ממשיות והובאה לחלל האוויר, לא רק קשה מאוד, אלא יכול להיות גם מפחיד ומבהיל עד מוות. כך שהתגובה שלך, ההתכנסות שלך לתוך עצמך, למקום יותר בטוח ומוגן (שתיקה) מובנת לי לחלוטין (מקווה שבאמת הבנתי על מה דיברת (?)). אני מניחה שאפשר להרגיש בדידות יוקדת מול שאלה כזאת ואני מאוד יכולה להבין את העייפות והכבדות שנפלה עלייך פתאום- לפעמים ההתמודדות הקשה מבריחה אותנו אל חיקה המתוק של העייפות והשינה... אני זוכרת ש-ל. חכמה אחת, לימדה אותי שאפשר לנוח לפעמים ולהפסיק קצת לצפות מעצמנו יותר מדי-מוקדם מדי. תני לעצמך גם את הזמן שלך לעכל את הדברים, להתלונן על מה שמציק לך. לפעמים ההכרה בכך שהדברים שמטרידים אותנו הם ראויים, זאת התקדמות רצינית בפני עצמה. זוכרת? עקב בצד אגודל (ציטוט שלך, נזכרתי בו כמה פעמים היום). איתך בכאב, אבישג

נועם ואבישג אני לא יכולה שלא להרגיש ברת מזל! כל כך שמחה שאתן כאן! איך אתן מסכימות להיענות ולהשיב לי כל פעם מחדש? הלואי ויכולתי לספר לכן כמה זה מחמם את הלב, אפילו ממלא אותו קצת בגאוה.. :-) מאוד רוצה לכתוב בחזרה, חלקי משפטים כבר מתחילים להיבנות לי בראש, אבל נאלצת לדחות את זה למחר.. יצאתי להליכת בין-ערביים קלה..הייתי צריכה קצת לחשוב, ובלי כוונה זה גלש לשעתיים (פינקתי את עצמי בדרך בסביח, עצרתי לצלם עצים וציפורים..אני לא ממש חזקה בענייני כושר :-) חזרתי גמורה ויש לי כל מיני מטלות לסיים (שדחיתי ודחיתי ודחיתי) אז מחר? לילך

אבישג יקרה, תיארת כל כך ברגישות את מה שהרגשתי... באמת התכנסתי. כל כך פנימה שבקושי הצלחתי לצאת בחזרה.. אני מודה שזה אף פעם לא קרה לי עוד. עם אף אחד. לפעמים אני תוהה איך הגוף שלי מגיב בכל כך הרבה עוצמה לפעמים והנפש לא יודעת איך לעשות את זה. אולי הנפש תיקח שיעורים פרטיים אצל הגוף? (משונה, פתאום חשבתי על זה שעד ללפני שנה הרגשתי איזה דגדוג ציניות קל כלפי המילה "נפש"..) היום טוב יותר.. (איך אצלך?) רציתי לספר לך (מסיפורי ה"קיפוד" הישנים.. :-) שהיום יצאתי בבוקר מהבית והתחלתי ללכת לעבר העבודה. פתאום מזוית העין ראיתי משהו מעופף לידי. הצצתי שמאלה וראיתי פרפר צהוב וחינני שמרחף לידי. הלכנו יחד ממש באותו הקצב, אני והפרפר..כאילו ליווה אותי. אני עקפתי עמודים על המדרכה, הוא עקף עצים, וכל הדרך נשאר לידי. נמלאתי פליאה.. כך, הלכנו יחד חצי דקה בערך (שזה בערך 10 שנים, אני חושבת, במונחים של פרפרים קטנים...:-) ולא יכולת שלא לחייך בעונג והנאה במשך כל הזמן הזה.. נחמד להתחיל כך את הבוקר! ואת יודעת מה? אני חושבת שיהיה בסדר. כן, אני חושבת שיהיה בסדר. ולא, מה פתאום... אני לא מאמינה בדברים כאלה, מה פתאום.. ובכל זאת... מילא אותי ברגיעה הפרפרצ'יק שלי אז אבישג... וכמובן גם נועם, אורנה ומ. מאחלת לכן ליווי פרפרי מיוחד מחר בבוקר, באיזה צבע שתרצו.. )( לילה.. לילך

היי אני בת 33. יש לי ידידה, בחורה בת גילי שהיא דו מינית. בתחילה יחסינו התבססו על שיחות ידידותיות בלבד, אולם לאחרונה כאשר הזמינה אותי לביתה, היא רמזה לי שיש לה כוונות ארוטיות לגבי. מה לעשות במקרה כזה? אני לא בחורה לסבית ולא דו-מינית. אני נמשכת לגברים. אם אני אסכים להצעה שלה, איזה השלכות יהיו לזה על חיי? האם בחור שישמע על זה לא ירצה לצאת איתי? האם מישהו חווה פעם דבר כזה?

שלום נורית, את שואלת אותנו שאלה שלמעשה רק את תוכלי להשיב עליה - האם יש בך משיכה להתנסות מינית לסבית, האם היית רוצה לממש את המשיכה עם ידידה זו. אני חושבת שהמוקד להתבוננות הוא מאד אישי - זה לא ממש משנה מה מישהו אחר יחשוב על זה, משנה עד כמה את רוצה בזה. בברכה, אורנה

שלום לך פניתי לטיפול לפני שנה וחצי, בגלל צורך בשיתוף מישהו בגלל אובדן, ותקיעות במצב. היתה תקופה טובה, ופתאום עכשיו אני שוב מאבדת חשק בכל דבר, באנשים הסובבים אותי, בעבודה, בלימודים... למרות התמיכה המתמידה של המטפלת מה גורם לעליות והירידות בטיפול? האם הבעיה בטיפול עצמו ואז צריך לקחת חופש? האם הבעיה במטפל? או האם הבעיה בי? תודה רבה

שלום שין, האמת היא שלא ברור האם העליות והמורדות הן בטיפול, או בחיים... אם את עוברת דברים לא פשוטים 'בחוץ', מן הסתם הם ימצאו דרכם פנימה אל הטיפול. אני דווקא לא הייתי ממהרת לסיים טיפול בעיתות מצוקה. להיפך, הייתי מנצלת את הזמן לדבר בטיפול בפתיחות על הציפיות שלך מהטיפול, על התנודות בקשר הטיפולי וכד'. בהצלחה, אורנה

בתקופה המלחיצה הזו של אווירת סוף הסמסטר, יש בי תחושה חזקה של רצון להרוס ולשבור את הכלים. אני יכולה להצליח ואפילו עושה זאת, אבל איכשהו תחושת ההרס העצמי פוצעת הכל. אני לא מצליחה להנות מפירות ההצלחה, לא נהנת מהקולות הגאים בי. רק רוצה להרוס הכל ואח"כ לישון יומיים. אני עוצרת את עצמי, עוצרת את המחשבות האלה. אבל הן עקשניות משתלטות שוב ושוב. הייתי רוצה להתסכל בגואה על הישגי אבל שטף הדמעות לא נותן הזדמנות. שונאת את עצי כל כך. תמר.

תמר יקרה, אני מבינה שהקולות הפנימיים שלך לא משמיעים מילים חמות... ולכן, גם אם הקולות בחוץ נשמעים אחרת הם לא מגיעים פנימה. כדאי לעבוד על תחושת ההרס העצמי, ללמד את הקולות הפנימיים להישמע אחרת, אף שמדובר בתהליך ממושך המלווה בהיזכרויות מכאיבות. אם תוכלי לעבוד על הדברים בטיפול, מה טוב. בינתיים, אני שולחת לך איחולים לתקופת בחינות מאתגרת ויעילה, ומזמינה אותך לעדכן אותנו, אורנה

אורנה יקרה מאד. השבוע קשה.לא כמו השבועות ההם חלילה....עכשיו אני יכולה להכיל.לחיות דרך זה. אבל רציתי לשתף אותך. השבוע,בעקבות תהליך שעברנו בקבוצה שסיפרתי לך עליה (אם את זוכרת...) הבנתי שאני זקוקה נורא לדעת שאמא שלי גאה בי,ומרוצה ממני. לשמוע אותה אומרת שאני בסדר.אפילו יותר מבסדר. ברור שזה לא הדבר היחיד,הרי זה פשטני לקבוע שכל הוויתנו נעוצה בפרט אחד.נכון? אבל את הנקודה הזו ראיתי השבוע בבהירות מכאיבה. והבנתי שאני לא רוצה להפסיק ללמוד ושלראשונה אני לומדת משהו שמעניין אותי באמת ושאני רוצה לעסוק בו.אני רוצה להיות טובה בזה.אך אני זקוקה לידיעה הזו שאמא שלי,אף שראתה אותי מתחילה ומפסיקה ללמוד,סובלת שם ולא מצליחה,תהיה גאה בי..עצוב וכואב לי אורנה יקרה.

ויק יקרה מאד גם... מה שכתבת מאד נוגע לליבי. אני מרגישה אותך גדלה ומתפתחת. איזה יופי... וכמה כואב... טוב שאת רואה דברים בבהירות, וטוב שמותר לשנות החלטות, וטוב שיש מי שמבין... כתמיד, אורנה

שלום רב, אני חושבת שאני צריכה פסיכולוג (ולא סקסולוג)... להלן הסיפור, תגידו לי מה דעתכם - אני בת 25.5 . יש לי חבר 5 שנים ולאחרונה התארסנו. אנחנו אוהבים אך יש בעיה שהורסת את כל היחסים- אין לי כל חשק מיני. בכלל (כשאני יודעת שאין חשש שזה יגיע לאקט מיני אני יותר משוחררת). אפשר להגיד שתמיד סלדתי מזה- וככל שקשר נהיה רציני- כך יותר סלדתי מזה... גם עם חברים קודמים לא הייתי ממש 'חית מין' (די עשיתי טובה תמיד) אולם עם הנוכחי זה החמיר במהלך השנים (היום אנחנו עושים את זה בערך פעם ב- 3 שבועות וגם זה... את יודעת...). ככל שהיחסים התחזקו וידעתי שהוא יהיה בעלי בעתיד כך החשק המיני שלי ירד והמבוכה גברה. באופן כללי אני אדם מאד חברותי וחייכן, אבל בינינו לבין עצמינו, אני מאד מאד ביקורתית כלפי בן זוגי (אין ספק שמעבר לנדרש), עושה הרבה פעמים "דווקא" ולא מוותרת או מתפשרת... אני חייבת להודות שכל אלה (במיוחד היחסים במיטה) די מורידים לי את הביטחון באשר לחתונה כי איך נוכל להחזיק מעמד כך כזוג נשוי ?! היינו בעבר בטיפול מיני- רק מספר פגישות (4-5 פגישות)- אבל היינו מאד עסוקים באותה תקופה (הייתי בהתמחות) ולא היה לנו זמן להשקיע.. בנוסף, בדיעבד, איני בטוחה שטיפול מיני זה הפיתרון משום ששם ישר נתנו לנו "תרגילים" בעוד שאני לא הרגשתי כלל מוכנה להשתחרר ולחלוק את גופי. הרגשתי שאף אחד לא בא ואומר לי מה באמת הבעיה שלי ..... (ניסיתי להחליף גם מספר פעמים גלולות- כלום לא עוזר) אני מודה שיש לי בעיה עם הגוף שלי (אני הולכת לדיאטנית, מעלה ומרזה ולעולם לא מרוצה) , אנחנו גם יחסית שניים מאד עסוקים (שני עו"ד), מעולם לא נהניתי ממש בסקס (לא היה לי "גן עדן" כמו שנוהגים לתאר)- חוץ ממלכלך לא מצאתי בזה הרבה... השאלה היא ל-מ-ה .... אני חוששת שהבעיה היא שלי- עצמי, נפשית.. מחסום מסוים מלהתשחרר, חוסר אמון בי, אולי בקשר (מי יודע... המצב כל הזמן מעלה תהיות) , ביחסים, אולי אני פשוט כזאת וצריך להתרגל לרעיון... אני מאד מאד מפחדת שנתחתן כך. (באופן כללי עניין החתונה מאד מפחיד אותי)... האם את חושבת שאת האדם הנכון לפנות אליו (או לפחות לאבחן שאין לי באמת בעיה "נפשית" וצריך רק תרגילים מיניים, שאז אפנה כמובן לסקסולוג שוב) ? אודה מאד לכל הצעה... אם אני באמת צריכה- אודה להמלצות על פסיכולוגים באיזור רמת גן, גבעתיים, רמת אביב...

שלום מישהי, אני בהחלט מאמינה שטיפול פסיכולוגי יכול להיות מרחב מתאים לחיפוש התשובות לתהיות החשובות שהעלית. הייתי מתחילה בטיפול פסיכולוגי פרטני עבורך, ושוקלת משם אפשרויות נוספות כמו טיפול פסיכולוגי זוגי ו/או התייעצות סקסולוגית חוזרת. בנוגע להמלצות על מטפלים, צרפי כתובת דואל עדכנית על-מנת שניתן יהיה לשלוח לך המלצות. שיהיה בהצלחה, אורנה

אורנה שלום, הבנתי לאחרונה (יחד עם הפסיכולוגית שלי) שההתעללות המינית שעברתי גרמה לי לראות את המיניות שלי והמיניות בכלל בצורה מעוותת מה שמקשה עלי כמובן ביחסי מין. אבל הידיעה הזאת לא עוזרת לי לפתור את הבעיה שלי מדחיה ממין... כלנית.

תודה אני אשמח להמלצות לפסיכולוגים דרך קופ"ח מכבי (יש לי רשימת רופאים שהוצאתיממכבי אם צריך) [email protected]

שלום, יש לי המון מה לשאול ולכתוב וקשה לי להחליט איך להתחיל. קראתי את המאמר "מניעת אלימות במשפחה" של גאולה פלדמן, חשתי הזדהות עם הרבה דברים שכתובים שם, ולמרות שאני עסוקה רבות בחשיבה וניתוח של מה שקורה בחיי ובחיי ילדי, הדברים שנכתבו שם קצת מיקדו אותי יותר ואולי אפילו גרמו לשינוי חשיבה לגבי החלטות אודות המשך חיי המשותפים עם בעלי. אבל עדיין אני מאד מבולבלת ומתלבטת. אני חיה עם בעל לא תומך, לא מפרגן, שנוהג להשליט טרור בבית בעת התקפי זעם, שהם לאחרונה רבים מאד. אם הוא לא זועם, אז הוא פשוט לא מתקשר, אני מדברת אליו והוא לא מגיב- מתייחס אלי כאילו אני אוויר. אני בהחלט סובלת מהתעללות נפשית (לא פיזית). הילדים לא פעם אמרו לי שנמאס להם מהאבא הזה ושהם היו רוצים שהוא יצא מחייהם (גילאי 10, 6). קשה לי להמשיך לחיות כך, הוא לא מוכן לשמוע מללכת לטיפול נגד אלימות/ טיפול פסיכולוגי, בכל פעם שאני מעלה את הנושא, הוא מטיח בי האשמות, וטוען שהוא בסדר גמור ושמקור הבעיות הוא בי. לפני כשנה ניסיתי לקחת אותו לטיפול זוגי, ואפילו הצלחתי (בקושי רב) להביאו למס' פגישות, אך זה לא החזיק מעמד, והוא החליט להפסיק זאת ביום שבו סיפרתי ליועצת הזוגית על התקפי הזעם האלימים שלו, היא שאלה אותו האם הוא היה מעוניין ללכת לטפל בזה, והוא השיב שלא. מאז לא חזרנו אליה. גם כי היתה תחושה שהיא מנסה להוביל אותנו לכך שאנו צריכים להתגרש. וזה הבהיל, למען האמת, את שנינו.אחרי זה פתאום היתה לנו תקופה טובה יחסית, אך המצב שוב חזר לקדמותו. בעלי גם עובד בעבודה מאד תובענית, וכמעט שלא רואים אותו בבית. יש לי הרגשה, שזה גם קצת מבחירה, שהוא לא מגיע הביתה. הוא חוזר כל יום בין השעות 11-12 בלילה. לטענתו הווא מצוי בלחץ נפשי קשה בגלל העבודה, הוא לא אוהב את העבודה שלו, והוא מחפש משהו אחר. אבל זה עדיין לא יכול להיות תרוץ להוציא עלינו את מה שמצטבר לו בפנים. בנוסף, הוא כמעט ולא נוטל חלק במטלות הביתיות, מתנהג ממש בפרזיטיות (לדוגמא: משאיר אחרי עצמו כלים מלוכלכים על השולחן, משאיר בגדים מלוכלכים זרוקים על הריצפה בחדר האמבטיה לאחר מקלחת, ועוד ...) וכל זה לא היה לפני שמיסדנו את הקשר ביננו, או שהוא מאד השתנה, או שהוא ממש שיחק משחק כאילו הוא אדם אחר ממה שהוא באמת. בקיצור, אפשר לכתוב עוד ועוד. חיי קשים מאד במצב הנוכחי ואני זקוקה לעזרה דחופה, אני במצוקה רגשית אמיתית, ואני לא מרגישה בנוח לפנות למרכזים למניעת אלימות קהילתיים/ אזוריים, אולי במקרה שלי עדיף לי ללכת למישהו באופן פרטי, ואינני יודעת למי לפנות. זה כבר נמשך יותר מדי זמן...

ל"אני" שלום, קודם הייתי רוצה להתייחס לכינוי שבחרת - "אני". זו בחירה שאולי משקפת את השינוי שאת מתחילה לעשות בחייך - להסתכל על עצמך, להפסיק לאבד את ה"אני" שלך. הבלבול שאת נמצאת בו, מאד טבעי לנשים שחוות אלימות במשפחה. האדם שהיה אמור להיותץ הכי קרוב, הכי תומך, שהיה אמור לספק הכי הרבה בטחון - הוא האדם הכי פוגע, הכי משפיל, הכי מפחיד. גם מה שתיארת לגבי הניסיון הכושל לרתום אותו לטיפול הוא מוכר. לצערי הרב, רוב הגברים אינם מגיעים לטיפול ואם הם מגיעים, כפי שבעלך הגיע, הם מוכנים לטיפול זוגי (שם, כביכול, האחריות לאלימות מתחלקת בין שני בני הזוג) וכשמגיעים לדבר על האלימות, הם נושרים מהטיפול - רובם, אך לא כולם. התיאור שתיארת לגבי האלימות שהתפרצה רק לאחר מיסוד הקשר, גם הוא אופייני לגברים שמשתמשים באלימות. לא כאן המקום לפרט מדוע זה קורה, אך יש מעין נצרה שמשתחררת בעת הנישואים. ה"נשק" היה "דרוך" אך "נצור", עכשיו הוא לא נצור יותר ו"יורה". חשוב לי לומר לך שאת לא לבד, שלא רק לך זה קורה (לצערי הרב) ושאפשר לעזור לך. את יכולה לצאת ממעגל האלימות. לאף אחת לא מגיע לחיות במערכת יחסים אלימה. המרכזים למניעת אלימות במשפחה הם מענה טוב מאד, אולם ישנם מטפלים/ות פרטיים העוסקים בתחום. אם תוכלי לציין את אזור מגורייך אולי אוכל לעזור לך בעניין (אם זה מקובל על גאולה, מנהלת הפורום). מאחל לך מכל הלב שתמשיכי להיות עם "אני" שלם, חזק ומוגן. זיו סופר - עובד סוציאלי יועץ אישי וזוגי עבודה עם נשים וגברים החיים במעגל האלימות הדרכת הורים

אתכותבת כי מחד, את ממוקדת והגעת החלטות ומאידך את מבולבלת ומתלבטת, כפי שקראת במאמר זהו מצב אופייני וצפוי למי שנמצאת זמן רב במערכת יחסים המאופיינת באלימות , שליטה וטרור. המצב הוא כזה מכיוון שהמצב הוא כה עדין ומורכב שלכל החלטה עשוי להיות מחיר גבוה! את כבר התחלת בתהליך, פנית לטיפול וסיפרת את אשר על ליבך, למרות שלא המשכת זוהי נקודת מפנה!, אני מציעה לך לפנות לטיפול גם במידה ובעלך אנו מעוניין, מה גם שבמקרה של אלימות, טיפול זוגי אינו נכון! דווקאה הטיפול במסגרת המרכזים אשר מציעים טיפול קבוצתי עשוי לסייע מאוד!, מנסיוני , אי הנוחות שבפנייה וחשיפת הבעיה, היא כאין וכאפס לעומת הסבל שאותו את מתארת, מה גם שאי הנוחות מורגשת בדר"כ בשלב ההתחלתי ונעלמת חיש מהר לטובת רגשות אחרים שאותם מעבדים בטיפול. אל תוותרי!, ככל בני האדם גם את זכאית לחיים של שקט ובטחון!!

האם אפשר לפנות למרכזים שלא ממש באזור מגורי? חשוב לי מאד שכל העניין יישאר דיסקרטי ולא להחשף, פנייה למרכז כזה באזור מגורי עלולה היא בעייתית מכיוון שאנו גרים ביישוב קטן ובאזור בו "כולם" מכירים את "כולם", כמו כן חוג חברי ושכני- כולל לא מעט אנשי מקצוע מהתחומים הרלוונטיים ודומים להם - רופאים, עובדות סוציאליות, פסיכולוגים וכו', וכאמור, אני ממש לא מעוניינת שהעניין יוודע בדרך ישירה או עקיפה למישהו ממכרי או מאזור מגורי... זו גם הסיבה שהעלתי את השאלה לגבי פנייה לייעוץ פרטי.

בד"כ, המרכזים לטיפול ומניעת אלימות במשפחה הם אזוריים ושייכים למחלקת הרווחה בעיר המרכזית באזור. עם זאת, ישנן לשכות רווחה ללא מרכזים שבתוכן נמצאים עו"סים המתמחים בתחום זה. אין אפשרות לפנות למרכז שאינו משרת את האזור הגיאוגרפי שבו את גרה (כתובת בת.ז.) - הם לא יוכלו לטפל בך. גם כשהמרכז הוא אזורי, אך לא נמצא באזור מגורייך, בד"כ, יהיה עליך לפנות לרווחה ומשם יפנו אותך (זהו עניין תקציבי - הרווחה באזור מגורייך צריכה להתחייב למרכז לטיפול באל"ב להעביר תקציב עבור הטיפול בך).

שלום, רציתי לשאול, אני נשואה כשנתיים, יש לנו תינוקת בת 10 חודשים, אני חיה עם בעל אוהב ותומך ומפרגן בחיי היום יום, אך מדי שבועיים נכנס לקריז של התקפי זעם מאד חזקים, צעקות וצרכות (רק מילולי), זה יכול לבוא משטויות, וזה יכול להתבטא גם בזריקת חפצים ולשבורם (לא עלי), ועושה זאת מול התינוקת (מאד נבהלת). להרגיע אותו לא עוזר, כתוצאה מכך אני תמיד בוכה, הולכת לחדר אחר, ולא מדברים כמה ימים. אחרי כמה ימים הוא נרגע ומתנצל, אך בגלל זה כמעט אין לי סופי שבוע רגועים, בחגים אנו רבים, ואפילו בחופשות. אני רק רוצה חיים רגועים...זה הכל. תודה מראש.

אגם שלום רב, לצערי, הפורום אינו פעיל יותר. אשמח לענות על שאלתך דרך המייל כמי שמתמחה בטיפול בנשים וגברים החיים במעגל האלימות. גמר חתימה טובה, [email protected] ___________________________ זיו סופר עובד סוציאלי מנהל פורום יחסי הורים ילדים http://www.doctors.co.il/xRF-2,xFF-List,xFI-1234,m-Doctors,a-Forums.html

הי. אני לא מצליחה לדבר עם אף אחד על מה שעובר עליי בזמן האחרון. התחלתי לקחת תרופה פסיכיאטרית לפני חודש, אבל לא נראה לי שהיא עוזרת, אני מתחילה להפחיד את עצמי, על פני השטח אני מצליחה לשמור על ארשת פנים רגועה, והרוגע הזה מלווה אותי גם כשאני אוגרת כדורים, חושבת בשמחה על המוות של עצמי, וכשזה קורה זה כאילו אני מסתכלת על עצמי מהצד ואין לי שום יכולת לעשות כלום...הדבר השונה הוא שפעם הייתי עושה מעבר מוחלט, או שהייתי בדיכאון, לא חושבת בהגיון, בבכי הסטרי ולא לחלוטין מודעת למה שאני עושה ( או לפחות זה נראה לי הגיוני ) ועכשיו זה כאילו התרופה לא פועלת עד הסוף אלא יוצרת ניתוק, אבל באיזשהו מקום אני עדיין מרגישה את ה"אני" הרגילה הנורמאלית שאני מכירה, צופה מהצד על הנעשה בלי יכולת לעשות כלום ( בזמן התקפים שכאלה ) גם ההתקפים עצמם רגועים יחסית, פשוט עם אותן מחשבות הרסניות, אך הפעם אני מרגישה כמו רוצחת שכירה, עושה הכל ברוגע מושלם ומוצאת את האני הנורמאלית שלי צועקת כמו משוגעת בלי קול, אין חוויה יותר מפחידה מזה, וגם הדד ליין שהקרייזי מי שמה לעצמה, ברגע שאיזו מחויבות נגמרת לה, מתקרבת ואני די בפאניקה..(זה בדרך כלל קורה בערב ונמשך ללילה ) ברור לי ( עכשיו ) שזה נשמע מופרע לגמרי..

שלוש נקודות יקרה, אני רוצה לבקש ממך להפנות את שאלתך לפורום פסיכיאטריה, משום שהם בעלי המקצוע המתאימים להשיב על שאלות תרופתיות. בינתיים, אשתף אותך בניסיוני עם מטופליי. במידה ומדובר בטיפול תרופתי נוגד דיכאון וחרדה, תחושת הניתוק שתיארת אינה מתחייבת, ובהחלט כדאי לשקול החלפה תרופתית. את המצוקה הרגשית שתיארת אני מקווה שתוכלי להביא אל טיפול פסיכולוגי, או לקשר עם אדם שאת סומכת על קרבתו ועל שיקול דעתו. מחזיקה אצבעות להקלה קרובה, אורנה

במפגש סיכום של מערך סדנאות התבקשו הנוכחים להתייחס למשתתפים, משתתף אחד אמר לבת זוגי שמאוד תרמה לקורס ושרבב מילה ''תמימות'' בת זוגי בעת שחזרה הביתה שאלה אותי יש בי תמימות? אכן יש בה תמימות מסויימת. רציתי לדעת כיצד להגיב?

שלום שי, אני מבינה משאלתך שאתה סבור שבת זוגך עלולה להיעלב מהסבר בנוגע לתמימותה. אני חייבת לומר שתמימות היא אחת התכונות הענוגות שאני מכירה, ולא בטוח שצריך להיערך במיוחד לקראת דיבור עליה. בכל מקרה, המלצתי היא לשוחח עמה ברגישות, מתוך תשומת לב וקשב להבעות פניה ולשפת גופה, שאולי ירמזו לך מתי 'די לה'. בהצלחה, אורנה

היי שמי מירב ואני בת 34. אני סובלת מחוסר יכולת להירדם בלילה, ואם אני כבר נרדמת, אז זה בשעות הבוקר. אני מטופלת בכדורי הרגעה בשם קלונקס שנותנים לי לישון אך הם ממכרים. רציתי לדעת אם למישהו ידוע כל מרפאה להפרעות בשינה שתוכל לעזור לי. אני מתגוררת בחולון. תודה.

שלום מירב, בדקי את אתר האינטרנט של החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל-אביב. יש שם מעבדת שינה, ויתכן שהם יוכלו לעזור. חלומות פז, אורנה

רציתי הסבר על מה זאת אישיות טוטאלית

שלום אור, אישיות טוטאלית אינה אבחנה בפסיכולוגיה קלינית או בפסיכיאטריה, כך שאיני בטוחה שאוכל לעזור. אני מניחה שהכוונה לנטייה להתמסר באורח שלם ומלא לנושא מסוים, אך יתכן שהכותב התכוון לדבר מה אחר וכדאי לשאול ישירות. בברכה, אורנה

ערב טוב דרור הרבה קרה משבוע שעבר והחיים נראים הרבה יותר יפים. אתה מוזמן לעלעל ודי הרבה בזכות הכנות שלך. איריס.

איריס שלום, תודה, אני שמח מאוד לשמוע על התחושות הטובות שלך, בהצלחה בהמשך ואני מזמין אותך להמשיך לשתף פה בפורום, דרור

אני השתדל.

שלום זיו סופר תודה על ההתיחסות אם אלך למרכז למניעת אלימות.אני לוקחת סיכון שיעצרו את בעלי לא? ואין סיכוי שאפנה לשום מקום של נפגעות תקיפה מינית.אני לא יכולה אפילו לדמיין את זה

מכיוון שעל אלימות בין אנשים בגירים (מעל גיל 18) אין חובת דיווח. להיפך, יש להם חובת סודיות כלפייך. הם לא יפנו ואינם יכולים לפנות למשטרה במקומך. למעשה, על פי חוק, אף אחד לא יכול להגיש תלונה במקומך. אז כפי שכתבתי, את לא מסתכנת במעצרו, את מרוויחה טיפול ומרוויחה את עצמך. זיו

היי דרור, אורנה וליאת יש לי חברה ממש טובה שנמצאת בדיכאון עמוק כבר די הרבה זמן... אני יודעת שבאתר לא נותנים המלצות על פסיכולוגים וכ"ו. אבל איך אני כן יכולה להשיג שם של פסיכיאטר שאפשר לסמוך עליו??? בבקשה תעזרו לי ותפנו אותי למישהו, כי אני ממש דואגת לה ורוצה לעזור לה.. אני רוצה לראות אותה מחייכת שוב... תודה מראש.. טלי.

כן, היא מוכנה. למרות שהיא ממש בדכאון, יש בה שביב של רצון לצאת מזה.

היי רציתי לשאול האם אובססיות מחשבות כפיתיות וטורדנות קשורות לחוסר ביטחון עצמי?

כפיר שלום, באובססיניות וכפייתיות יש נטייה מולדת, ביולוגית משמעותית המערבת בעיקר קושי לשלוט בדחף ורצון חזק להילחם בקושי זה ולהשיג שליטה גם במקומות בהן אין אפשרות לשלוט. רבים מהסובלים מהפרעה זו סובלים גם מדימוי עצמי נמוך. בעיקר בשל ההפרעה ותחושת הבושה המלווה את הסובלים ממנה שמרגישים שאינם מסוגלים לשלוט בעצמם ובחרדות שלהם. אחת המטרות בטיפול היא להתמודד עם תחושות אלו, לעודד את האדם להיחשף, לפחות למספר חברים ולגלות שהדברים לא תמיד כפי שהוא דמיין אותם. זו עבודה קשה ולא פשוטה, אבל בהחלט אפשרית, דרור

בת 33, הובחנתי בהפרעות קשב וריכוז בניצן, נכון להיום סובלת מאובססיביות מצבי רוח וחרדות, קושי בארגון חיי ובטחון עצמי ירוד. פסיכיאטר בעבר אמר לי שהבסיס לבעיות זה דימוי עצמי נמוך. הייתי מטופלת בעבר אצל פסיכולוגים, אך ללא הצלחה. הנכונות להשקיע בעצמי קיימת, למרות הקושי הכלכלי, אך ללא הועיל. לאחרונה נאמר לי שאני צריכה פסיכולוג שמתמחה בהפרעות קשב וריכוז למבוגרים ושאולי הוא יוכל לסייע לברדק בחיי. אשמח לשמוע את דעת המומחים בנושא, ובנוסף כיצד מאתרים פסיכולוג כזה והאם יש אפשרות לקבל המלצה, (אם לא מהמומחים אולי ממשתתפי הפורום). בברכה שיר

שיר שלום, בנוגע להמלצות על מטפל המתמחה בהפרעת קשב וריכוז את מוזמנת לצרף את המייל שלך ואני בטוח שיישלחו אלייך המלצות. בהצלחה, דרור

יש פסיכולוג המתמחה בהפרעות קשב וריכוז? הלא זה חלק ממסלול הלימודים של כל פסיכולוג לא? תודה

אשמח לקבל המלצות אם ישנן שיר

שיר שלום, אני בטוח שחברי הפורום ישמחו להמליץ לך על פסיכולוגים מתאימים, בהצלחה, דרור

היי דרור, השבוע נכנסתי לחנות ספרים,בין היתר, הסתכלתי גם על ספרי ילדים(יש לי אחיין בן 3.5 שנים, שעדיין לא נפרד מהמוצץ..) עיינתי באיזה ספר נחמד שדיבר על פרידה מהמוצץ,סופר על ילד שנפרד בסוף מהמוצץ, בסך הכל הסוף היה טוב, הוא נפרד מהמוצץ וזה היה בסדר לילד בסיפור...., זה מאוד ריגש אותי, וממש הרגשתי חנוקה מדמעות. אני בת 34, ונשמע לי קצת מוזר שאתרגש עד כדי כך מסיפור שכזה !!!! אני לא מצליחה להבין מה ריגש אותי. לא היתה לי בעיה של פרידה ממוצץ, ולא של פרידות באופן כללי. כבר זמן רב(מאז שהתחלתי לסבול מדיכאון ) שכל דבר מאוד מרגש אותי,גורם לי לבכות ולהרגיש חנוקה מדמעות (שמתי לב שסיפורים על ילדים גורמים לזה , וגם דברים אחרים) גם בתקופות שאני מרגישה טוב זה קורה לי. מה דעתך?

טלי שלום, בתקופות של דכאון, גם אם ספציפית באותו יום מרגישים יותר טוב, חלק מהאנשים מגיבים בבכי בלתי נשלט בתגובה לגירוי רגשי כלשהו. כלומר אירוע שביומיום היה מרגש, מעלה מחשבות אבל לא מוביל לכדי בכי, מקבל העצמה בזמן דכאון, הופך נגיש יותר והדמעות זורמות מעצמן. סיפור ילדים, תמים ככל שיהיה עשוי לעורר נוסטלגיה שהיא כידוע מעוררת רגשות חזקה ביותר. בכל מקרה המצב הזה הרבה פעמים אינו נוח אבל חשוב לדעת שהוא ניתן לטיפול. לילה טוב, דרור

שלום אני מקווה שאני בפורום הנכון.הבעיה שלי כזאת אני סובלת מדכאון וחרדות כבר הרבה שנים הדימוי העצמי שלי נמוך מאוד.קשה לי מאוד בתפקוד היומיומי במיוחד בבית כשאני יוצאת מהבית לעבוד פעמיים שלוש בשבוע הרבה יותר קל לי.בעיה נוספת בעלי. הוא לא מוכן שאדחה אותו וכשזה קורה הוא פשוט כופה את עצמו עלי.וזה גורם לי לדחיה עוד יותר ממנו.שבוע שעבר הייתי ממש בחרדות כבר דימיינתי שהוא מעין מפלצת השבוע כבר נהייתי אדישה כבר לא אכפת לי.איך אני יכולה להסביר לו.שזה פשוט גומר אותי נהיה לי סיוטים ואני מפחדת מסתם אנשים ברחוב.יש לי עבר לא כל כך נחמד נוצלתי מינית וזה כנראה גורם לי להגיב כך.בכל מקרה אני לא רוצה שבעלי יצטייר כמפלצת.כי הוא לא.אך ברגע שאני דוחה אותו .הוא מסרב לקבל את זה.אנחנו שומרים נידה.אני זקוקה לטיפול אך אין לי אפשרות כספית.אין לנו אפילו בטוח משלים.

את מתארת מצב קשה וכואב מאד. הרבה מאד פעמים, נפגעות תקיפה מינית סובלת מחרדות ודיכאון ולעיתים גם ממחשבות חודרניות (מחשבות שמופיעות כביכול משום מקום בלי יכולת שלנו לשלוט עליהן). כל אלה הן תגובות לטראומה שחווית בילדותך. זו תגובה נורמאלית לחוויה קשה ובלתי נורמאלית. לכך מתווספת האלימות המינית אותה את חווה מבן זוגך שאין ספק שהיא מגבירה את החרדות והדיכאון שלך. "כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת?" - את מתכוונת ללא!! בשום אופן אסור לו לכפות את עצמו עלייך - זו עבירה על החוק. בעניין טיפול - את יכולה לפנות (ואני ממליץ על כך) למרכז לטיפול באלימות במשפחה באזור מגורייך. הטיפול הוא בעלות מינימאלית. בנוסף את יכולה לפנות למסל"ן (מרכז לנפגעות תקיפה מינית) בטלפון 1202. זיו סופר - עובד סוציאלי במרכז לטיפול באלימות במשפחה

דנה יקרה מתיאורך עולה תמונה קשה שבה את חווה חזרתיות של פגיעה שחווית בעבר, דווקא במקום שבו את אמורה לחוש מוגנת ובטוחה - בבית שלך! אין לי ספק כי לדיכאון והחרדות שאותן את מתארת ישנו קשר ישיר למה שאת עוברת - יחסי מין בכפיה , מאחר ודווקא בתחום יחסי המין שבו את אמורה להתענג ולהנות את חווה ניצול והשפלה. כך שבעצם העולם שלך הפוך- מה שאמור להגן עלייך- פוגע בך, מה שאמור לגרום לך הנאה - גורם לך סבל. את משתמשת במנגנון של ניתוק הרגש מהגוף כדי לשרוד את זה , אלא שנפשך וגופך מתקשים להתמודד עם הבלבול הזה ומגיבים בהתאם. כפי שהציע זיו, כדאי שתפני בהקדם לטיפול במסגרות ציבוריות שבהן ניתן טיפול ללא תשלום, בטרם יחמיר מצבך!

שלום אני בת 34, רווקה. אין לי אבא מגיל 9. אני לחלוטין תלויה באימי, גם מסיבות כלכליות וגם מסיבות רגשיות. אין לי חברות בכלל. אני לא יוצאת לאף מקום חוץ מלקצת חוגים. מאז שהשתחררתי מהצבא, לא פיתחתי את עצמי מבחינת קשרים עם אנשים, לא עברתי לגור לבד, וזה כנראה הסיבה שגרמה לכישלון שלי. ניסיתי לפני 4 שנים לגור לבד וזה לא הלך. חזרתי אחרי חודש אחרי שהייתי מבקרת כל יום בבית. הרגשתי בדידות נוראה בבית השכור למרות שהיו שם גם שותפים. אני לא יודעת מה זה להיות עצמאית. ניסיתי לקשור קשרים עם בחורים למטרת חברות רצינית ממודעות הכרויות, אבל פעם אחת הבחור הלחיץ אותי, כי אמר שאני לא מדברת כמעט, ואני לא יודעת איך לעניין אותו כי אני "ראש קטן". לא יודעת הרבה דברים, לא מטיילת בארץ. והבחור הזה רצה כל הזמן מין איתי ואני חושבת שאולי הוא רצה לנצל אותי למטרות מיניות אבל אני לא בטוחה. לא הסכמתי וניתקתי את הקשר. לאחרונה אמא שלי מתנכרת לי. היא לא מדברת איתי ולא רוצה לשמוע את מה שיש לי להגיד. היא לא נותנת לי חום בכלל. אני מפחדת שאני אשתגע אם המצב יימשך, כמה בנאדם יכול לחיות בלי לדבר? היא אמרה שהיא רוצה שאני אתחתן, והיא תהיה תקיפה עם הרעיון הזה עד לאחרי החתונה של אחותי בעוד חודש. ואם הבחור ירצה מנני רק מין? ואם אני לא אוהב אותו? אשמח לתגובות ממכם.

אילנית שלום, את מתארת מצב בו את מרבה להסתגר, לא יוצרת קשרים עם בני גילך, לא מבלה, ומרגישה תלות חזקה באמא, רגשית וכלכלית. נשמע לי שיש קשר בין הדברים הללו, שבאיזשהו מקום לא נוצר מרחק, שיאפשר לך להתפתח, מאמא. כאילו היא הפכה לתחליף לכל מה שיש בחוץ, וייתכן גם שמציאת משהו מעניין בחוץ מתפרש בעינייך כהתרחקות מפחידה ממנה. במצב הזה לחשוב על חתונה נראה כמצב מלחיץ, זה מערב גם הכנסת מישהו לחייך, מלבד אמא, וגם מעבר מחוץ לבית. בעיניי מדובר בקפיצת מדרגה חדה מדי. את צריכה לעבוד על מערכת היחסים עם אמא, לנסות ליצור מרחק חשוב ממנה ובהדרגה למצוא לך את תחומי העניין שלך והכי חשוב שהחיפושים יבואו ממך ולא כתוצאה של לחץ חיצוני בלבד. מקווה שתוכלי להיעזר, דרור

למה אני מתאהבת תמיד במה שאי שאפשר?????????????????

טלי שלום, את שואלת שאלה קשה שאני מניח שרבים נתקלים בה. לא תמיד ניתן לענות על זה, אבל אפשר לחשוב שאת מחפשת את הדבר הבלתי אפשרי דווקא בשל היותו בלתי אפשרי. כך ניתן לשמור על אותו דבר כפי שהיינו רוצים לראות אותו מבלי שנגלה ונתמודד עם העובדה שיש בו גם חלקים פחות טובים, שאנחנו פחות אוהבים. לפעמים זה גם מאפשר לנו להתחבר לצדדים בנו שאנחנו לא באמת מוכניםשיבואו לידי ביטוי במציאות. אבל אלו רק כמה מחשבות, לילה טוב, דרור

טלי שלום את יודעת .יש משפט שאומר "מים גנובים ימתקו...." את בטח מבינה למה הכונה .... ואני חושבת שאולי ....ברגע שמבינים שזהו מצב פסיכולוגי מוכר וידוע . תתכן השלמה שלא נשיג את מה שאינו בר השגה... לילה טוב- א.

הפסיכולוגית שלי נסעה ולא ניפגש השבוע.ועל אף שבסך הכל המצב השתפר ואהייתי מצפה שיהיה לי קל יותר, קשה לי המחשבה וההרגשה שלא אהיה איתה השבוע.אני מרגישה עצב כבד ומועקה, ובעיקר כעס.אני לא רוצה שהיא תוכל ככה להיעלם לי מהחיים..אני שונאת את זה.ושונאת את ההרגשה הזו ואת ההתפרקות הזו מבפנים בגללה.לא יודעת איך לעבור את השבוע....

ויק שלום, בכותרת שלך כתבת פרידה, ואני שומע אצלך באמת את חווית הפרידה. כמשהו שלא יחזור. אני בטוח שאת יודעת, הגיונית שזה לא נכון והיא תחזור בעוד שבוע, אבל משהו מבפנים לא מרגיש ככה. אולי משהו ביכולת שלה לקום ולעזוב כשהיא רוצה מזכיר לך משהו מוקדם יותר בלתי נסבל שבו החזרה לא הייתה וודאית. יש משהו מאוד קשה בטיפול כשנקשרים. מחד זה הכרחי כדי שהטיפול יצליח, ומנגד זה מעורר כל כך הרבה רתיעה ואפילו כעס כלפי המטפל שעורר רגש זה ועכשיו יכול לנטוש. אבל המטפלת שלך לא תנטוש אותך, והשבוע יעבור ואני מאמין שבהדרגה זה יהפוך ממילים האומרות את זה לתחושות של ביטחון. בהצלחה ומקווה שהשבוע הזה יהיה נסבל, דרור

שלום רב. תודה רבה על תגובתך,אני כתבתי שיש לי משיכה לאחרונה מעבריינים והמלצת לי לא להדחיק את זה אלא להתמודד עם זה. אני לא יכולה להדחיק גם אם אני רוצה ...שאלתי היא האם יהיה נכון לנסות "להתחיל" עם אותו עבריין כי אני חשה שאם יהיה לי איתו סקס פעם אחת אז כל הנושא ייעלם לי!אך איני יודעת כיצד להתחיל איתו,הוא נשוי,ויש בינינו שלום שלום... תודה.

לינור שלום, משיכה לעבריינים היא במידה מסויימת משיכה אל הצד האפל החבוי בנו. נשמע לי שאת מתלבטת האם ובאיו דרך לתת לדחף הזה מקום. לדעתי סקס חד פעמי איתו לא יעלים את הרגשות שלך. הוא ימשיך להיתפס בעינייך כחזק אפל ומרתק. זאת אלא אם כן הוא יחשוף בפנייך צדדים אחרים, פחות אפלים. קצת קשה לי לתת לך עצה כי דעתי היא שאת צריכה לחפש נתיב אחר, בריא יותר לך לתת ביטוי לחלקים האפלים שלך. אבל עצם העצה הזו רק תחזק את היותו אסור ותגביר את המשיכה אליו. אני יודע שזה נשמע מסובך, אבל נשמע לי שאת נמצאת במקום לא פשוט עם עצמך. ומאחר והמקום כאן קצר יריעה אני ממליץ לנסות ולפרוש את היריעה בטיפול ולאפשר לך להבין יותר מה קורה לך. לילה טוב, דרור

ליאת, רציתי לרשום לך משהו...אך לא יודעת מה בדיוק ואיך..

שלום ME גם כשאת לא כותבת, את מלווה אותי במחשבות, ואיכשהו, אפשר לחוש בנוכחות שלך כאן, גם אם היא שקטה. (רק שטלילי לא תחשוב שוב שיש לי כוחות על-טבעיים...). מקווה שאת בסדר, ומתחילה להתאקלם. אם תרצי, אהיה כאן שוב בסוף השבוע הבא. לילה טוב ושבוע טוב ליאת

היי האמת שלא הייתי פה הרבה... ולהתאקלם? איפה? מקווה שאת גם בסדר...

ליאת...40 דקות לסיום יום החג שלי(יום הולדת)

חשבתי לא לכתוב השבוע .. קצת מרחמת על טוב לבך בגלל זה יש לך יותר עבודה... אבל לא יודעת איך יוצאים מהמצב הזה שמלווה אותי כבר שלוש שנים , במשך השבוע אני אדם מתפקד יופי גם בדברים שנאי לא אוהבת, סופי השבוע שלי סיוט עלי אדמות. אני מחזיקה את עצמי בכוח , זה מתחיל בתחושת עצבנות הכל מקפיץ אותי ועובר לתחושות שלדכדוך וחוסר משמעות וחשק כד' זה קבוע ביום שבת הלכתי כמה פעמים לפסיכיאטר המתעקש לא לתת לי תרופות בטענה שאיני צריכה ואני בסדר גמור וכל עוד אני מתפקדת בעבודה וזה לא גורם לבעיות לדעתו אין צורך. אני מבינה אותו כמה שאני יתאר לו את המצב כמו שאני נראת במהלך השבוע שהוא רואה אותי, אין סיכוי ! וסתם מה שגם הרגיז אותי היום, אנשים שהכל הולך להם בחיים לעיתים יש להם הערות כל כך לא טקטיות , למשל הסיוט שלי הכי גדול בחיים זה למצוא את עצמי ללא וילדים, והחרדה מתעצמת בעיקר בגלל הצורך שלי בשינוי מקצוע ובנינת קרירה חדשה וכד' והפחד שמסלול ארוך זה ירתיע בני זוג פוטנצייאלים (בכל אופן סוף שנות העשרים ללכת על מסלול לימודים ארוך זה לא כל כך רגיל) והמשפט האחרון שהייתי צריכה לשמוע היום ולצערי שמעתי "אף אחד לא ירצה להתחתן איתך" זהו סתם בלי מצב רוח.

שלום רחל, מי שלא ירצה אותך בגלל מסלול הלימודים הארוך שהחלטת לאמץ - ממילא לא ראוי לך ואין להצטער על אובדנו. מי שמחפש 'אישה קטנה' שתחכה לו בבית ממילא אינו מתאים לאישה שאפתנית החותרת להגשמה. אז למה לתת למשפטים מיותרים כאלה להעכיר לך את מצב הרוח? בעניין השבתות, את מעלה תלונה מוכרת. לפעמים, דווקא שלוות סוף השבוע מעמתת אותנו עם עצמנו, מבלי שנוכל לטשטש ממצאים באמצעות עבודה, טלפונים, פגישות ועיסקי-חולין. בשבת, דווקא במפגשים המשפחתיים, בולטת בדידותם של האנשים הרווקים, ועולה מפלס הדאגה שלהם ושל הוריהם. למרות שהקושי מאד מובן, שבתות מצוברחות הן עדיין לא סיבה מספקת להתחיל טיפול תרופתי. טיפול פסיכולוגי הולם הרבה יותר, שכן שם המקום לדון בצרכים וברצונות האמיתיים שלך, ובדרך לממש את עצמך באופן הכי נכון לך. אני שמחה שהחלטת בכל זאת לכתוב, כי נוכחותך נעימה תמיד. הנה נגמרה עוד שבת! שבוע טוב ליאת

כמו תמיד זה מעודד ונחמד לקרוא מה שאת כותבת! והתיאור שלך לגבי סופי השבוע שלוות סוף השבוע שמעמתת אותנו עם עצמנו זה ממש כך ..תיאור מדיוק. וזה נורא כי בעבר הכי האהבתי רגעים אלו וכיום זה פשוט סיוט.. לא חלמתי שכך זה יכול להיות, הרגעיים המשפחתיים בעבר היו הרגעים הכי יפים ונעימים של חיי. (אני מקווה שאי שם קיים גבר שימצא חן בעיני ואני בעניו שזה לא יפריע לו השילוב של הגשמה לצד משפחה(ואני גם טיפוס מאוד מאוד משפחתי) כי לאחרונה כל מי שפגשתי פתח עלי "עיני תרנגולת."..) ליאת, תודה מאוד.... זה מוזר אבל אגם כשלא מכירים אנשים ניתן לעזור להם המון כמו שלדוגמה כרגע נעזרתי בך.

ערב טוב, כתבתי פה מס' פעמים ואהבתי מאוד את התגובות לכן אני פונה שוב ושוב בבקשה לעזרה, אני בת 24 במשך שנים ועד היום אני אנציקלופדיה מהלכת להפרעות נפשיות מהקלות כמות חוסר ביטחון עצמי והערכה עצמית נמוכה ועד הרציניות יותר כמו בולימית פציעה פגיעה עצמית (היתי חותכת את עצמי) וגם קצת פרנויה (אני מרגישה שכולם מרכלים וצוחקים עלי מאחורי הגב) וסוף סוף הגעתי למצב אחרי המון שנים שאני רוצה לצאת מזה לצאת מהדיכאון העמוק להפסיק להקיא ולא לקבל בחילה כשאני מסתכלת במראה וכאן מתחילה בעיה חדשה איפה מוצעים עזרה שאני יוכל להרשות לעצמי אני חייה לבד מתפרנסת ומפרנסת את עצמי לבד ועד כמה שאני יודעת שאני חייבת עזרה 200-400 ש"ח לפגישה אני לא יכולה להוציא אז לאן פונים כדי לקבל עזרה מקצועית ולא פושטים את הרגל בדרך תודה רבה ושבוע טוב

שלום תמרה, כל הכבוד על ההחלטה החשובה לקום ולחתום את האנציקלופדיה... יש לפניך דרך לא קלה, שתציב בפניך תביעות מסוג חדש ושונה מאלה להן הורגלת. אבל מדובר במסע מרתק, ששכר רב בצידו. כדי להגיע לטיפול טוב במחיר סביר, תוכלי לפנות לקופת החולים שלך (בחלקן, אגב, יש מרפאות מיוחדות לטיפול בהפרעות אכילה, הכוללות צוות רב מקצועי מיומן), או למרפאת בריאות הנפש הסמוכה למקום מגורייך. בקופות החולים מדובר במחיר מסובסד, בעוד במרפאות בריאות הנפש הטיפול הוא חינמי, אך 'עולה' במחיר רשימת המתנה ממושכת. אם את במקרה גם סטודנטית באוניברסיטה, תוכלי להגיע אל שירותי הייעוץ ולקבל גם שם טיפול טוב במחיר מוזל. בהצלחה רבה, ושובי לעדכן. :-) ליאת

יש לי חברה הסובלת מדיכאון קליני כבר חודשיים. מדובר בבחורה אינטיליגנטית מאוד שכרגע לא מסוגלת לתפקד כלל. הייתי מעוניינת לדעת כיצד ניתן להגיע לפסיכולוגים טובים באיזור אשקלון והסביבה.

שלום גל, מקווה שכתובת המייל שצרפת מעודכנת, ושאנשים ישלחו לך המלצות אליו. בכל מקרה, תוכלי לחפש גם באלפון המטפלים באתר פסיכולוגיה עברית, המסודר לפי אזורי הארץ. בהצלחה ליאת

היי,שלי ממש מעולה היא נמצאת באבן יהודה ...עובדת גם עם מכבי..ממש מליצה לך..

המילמו לי על פסיכולוגית מרמת השרון האם משהו מכיר אותה ויכול לתת לי המלצות עליה

רונית שלום, אין אנו נוהגים לבקש/לתת המלצות שמיות על פסיכולוגים, כדי לא להפוך לאתר פרסום או השמצות. לפיכך, הודעתך נערכה ונמחק ממנה שם הפסיכולוגית. תוכלי לנסח בקשה להמלצה על פסיכולוגים ברמת השרון, לפרסם כתובת מייל מעודכנת, ולקוות שיינתנו לך המלצות למייל הפרטי. בהצלחה ליאת

בחודש אוקטובר 2007 יפתח המרכז להכשרה ושיקום תעסוקתי הרצליה והשרון קורס: טיפול בבעלי חיים- פינת חי, מספר 4. משכו 9 חודשים 5 ימים בשבוע, לימודים עיוניים ומעשיים, בלווי עו"ס פרוייקטים , בסיומו תנתן תעודת מקצוע השמה ולווי במקומות העבודה ייעשו ע"י עובדי השמה. משתתפי הקורס יקבלו חומרים לימודיים והחזר הוצאות נסיעה זכאי שיקום של ביטוח לאומי, לשכות הרווחה, משרד הביטחון ומשרד הבריאות לפנות לשרי 09-9506111

חלמתי חלום מוזר, פרשי לי אותו בבקשה מישהי מנסה להרוג אותי, אני אפילו לא נאבקת ואז בעלי נאבק אתה ומתברר שבסוף אני חיה

שלום פלונית, פסיכולוגים, בניגוד למיסטיקנים, אינם מפרשים חלומות, אלא בעזרת החולם, שמנדב את האסוציאציות שלו לחלום, את הרגשות שהתעוררו בו, ואת הרקע לחלום. נסי לבדוק עם עצמך, אילו מחשבות ואסוציאציות עולות אצלך בתגובה לחלום. למשל - מי הייתה האישה שרצתה להרוג אותך? מה היא מייצגת עבורך? מדוע לא נאבקת בה? והאם במציאות את אדם שנאבק עבור עצמו? מה היה תפקידו של בעלך בחלום? האם ביקשת את עזרתו? האם התגייס מיוזמתו? האם קרה לו משהו בחלום? מה עשית בזמן שבעלך נאבק בה? חשוב לבחון גם מה הייתה תחושתך כשהתעוררת. האם התעוררת בבהלה? בהקלה? כל התשובות לשאלות הללו, יוכלו לשפוך אור על עניינים שאולי מעסיקים אותך בימים אלה, ואינם יכולים לבוא לידי ביטוי גלוי בחיי הערות. בהצלחה ליאת

לא יודעת אם זה המקום, אבל בכל זאת: מה הקטע הזה של החיבוק ו/או נשיקה בכל פגישה ופרידה? כל אדם שמכיר אותי יותר מחצי שעה כבר מרגיש חופשי לנשק/לחבק וזה מטריף אותי.. וכבר קרה פעם שפשוט הדפתי ממני מישהו בלי לחשוב והוא ממש נעלב. ולי היו ייסורי מצפון כלפיו, כאילו עשיתי משהו ממש רע.. לאנשים קשה להבין שיש כאלה שצריכים לאהוב מישהו כדי לתת לו לגעת בהם? מה קרה ללחיצת היד החביבה מימי קדם? אני מתגעגעת.. ומכיוון שהסיכוי שכולם סביב 'לא בסדר' נמוך למדי, אני שוב המוזרה שלא מסתגלת להתנהגויות מקובלות בחברה? תהיות לשעת לילה מאוחרת.

שלום מיקי, את צודקת. נולדה אופנה. כל ישראל חברים. ממש כמו שלמדנו לומר "שיהיה לך יום נעים", למדנו גם את גינוני ארמונות דמשק והתחלנו להתנשק. יש לי הרגשה שאפשר איכשהו לשלוט בזה או להדוף מעט, עם שפת גוף יותר ברורה. אפשר, כמובן, גם לנסות להתרגל ולראות מה יקרה. אולי עוד תלמדי לאהוב את זה. מי יודע... ליאת

היי :) אני זוכרת במעורפל, מושג שנקרא- העברה או השלכה/ טרנספר של המטפל על המטופל. תוכלי בבקשה, להסביר לי מה הכוונה ואולי אף לתת דוגמא להמחשה. תודה

תודה ליאת, מצאתי על העברה נגדית שפע חומר באינטרנט. תודה בכל אופן וסופשבוע נעים

ליאת בוקר טוב, אני די מצליחה לקבל חזרה את כוחותיי ומצב רוח סביר. המחשבה שרופא אחד טען שיש לי הפרעה דו קוטבית מדאיגה אותי ביותר. ע"פ כל החומרים שקראתי באינטרנט, ראיתי שיש לי את כל הסימנים. היה לי דכאון עם מריכיבים פסיכוטים, חרדה, לחץ טראומטי ועדיין מחשבות אבססיביות כפייתיות בדבר ההפרעה הדו קוטבית שאני לוקה בה. המחשבות הללו מעכבות אותי להתרומם ולהמשיך הלאה בחיי, אני בחרדה, בלופים. כל פעם שאני מתחילה להרגיש טוב, מייד עולה לי המחשבה...טוב זה בגלל שאני מאנית דפרסיבית, זה לא בגללי שאני מרגישה טוב. אני בהחלט רוצה ללכת לטיפול אבל אני עדיין מתלבטת מהו הנכון ביותר עבורי- קוגניטיבי התנהוגותי או דינמי. הכל התחיל מטיפול דינמי כושל ופוגע השאיר בי הרבה מטען. הטיפול הופסק מצידי אחרי שנתיים + ולא היתה שם פרידה וסגירת מעגל, יצאתי עם "בטן פתוחה" עם תחושת דחייה מאוד קשה. שבת שלום.

ערב טוב או בוקר טוב עברתי משבר מאוד משמעותי, קשה ומכביד לפני 3 שנים ועדיין לא חזרתי לעצמי. עברתי פסיכוזה במשך מספר חודשים אך, יש גם ספק עד כמה באמת היתה שם פסיכוזה, אולי גלישה. בכל מקרה, אני עסוקה די באובססיביות מוכרחה להודות בעיסוק של מה יש לי. הייתי אצל מספר מומחים ולא קבילתי מאף אחד אבחנה של סכיזופרנית על אף, שחצי שנה קודם למשבר האינטנסיבי גם היה משהו קטן, ניתן לומר. קראתי כמעט את כל מה שיש לאינטרנט להציע בנושא של כל ההפרעות והמחלות הנפשיות, כמובן שחרדתי גברה. בנוסף, גם התפזרתי לכל עבר... כיום אני לא יודעת מה יעזור, אם בכלל...אני חוששת שלא אצליח להחזיר לעצמי את החיות שהיתה לי, האנרגיה, המוטיבציה... אני גם לא יודעת אם אני טיפוס לטיפול פסיכולוגי, ניסיתי מספר חודשים אחרי הטיפול הכושל שדירדר אותי למצב הנ"ל. אני מתלבטת בין טיפול קוגניטיבי התנהגותי לבין דינמי, הרי לפרק אותי כבר לא ניתן יותר ממה שהתפרקתי לגורמים. אני מנסה לנחם עצמי, שעברתי הרבה ובטח יקח לי עוד זמן (יש לי שנתיים בראש) עד שאדע לומר בוודאות איפה אני לעומת קודם לכן. אני מרגישה כי הרסתי לעצמי את חיי במו ידי...ניו נסיבות שלא עצרתי מבעוד מועד, עידעתי שזה הדבר הנכון עבורי, נסחפתי כנראה מתוך התת מודע, הצרכים שלא הוכלו בטיפול וקיבלו מענה תוקפני, איך קראת לזה..דוקרני ועולב...הופנם אולי אצלי כלפי פנים. מעניין הוא שמלבד הפרעת חרדה וד"ר אחד שבחר לומר הפרעה דו קוטבית (מעולם לא הייתי במאניה). אני חושבת מזה שלוש שנים שאני חולת נפש לצמיתות, דימוי העצמי שלי מן הסתם ירד פלאים. שמנתי מהתרופות שאני מקבלת וזה מקשה עלי יותר, נשארתי די לבד (עברתי לעיר אחרת),והתחלתי עכשיו בעבודה די משעממת לטעמי. אני נוטה להאמין לד"ר שיש לי מאניה דפרסיה, ואולי אף סיכזואפקטיב או בכלל יש סכיזופרניה. האמת, שדי השתגעתי עם כל הבחנות הללו..אבל אין בכוחי ובמרצי לעשות דברים אחרים...לא נהנית מכלום. אני חושבת, מה בעצם אני רוצה לומר או לשאול אותך...אני לא כ"כ יודעת. אני יודעת שהתאכזבתי קשות מבת משפחה שאגב גם היא פסיכולוגית קלינית אשר הפנתה לי את הגב אחרי שהגעתי עליה בפעם השלישית לדבר בזמן ןהקריטי, שחשבתי ששם היה חלון הזדמנות..להראות לי שאני שייכת ושרואים אותי..הדחייה הזו בנוסף לדחייה של המטפלת דאז ועוד..המיתו אצלי נדבך אחרי נדבך בנשמה, כיום אני כבויה. מדהים איזה הבדל התחרש אצלי באישיות וברגש, לכן אני חושבת שאולי זוהי אכן, דו קוטבית. טוב, אם יהיו חדשות טובות בעוד שנתיים, מבטיחה כי אחזור לספרם. כל טוב נעלמה

שלום נעלמה, השאלה "מה יש לי" יכולה לנקר ולטרוד מנוחה. איש מאיתנו אינו אוהב עמימות, אבל כשמדובר בנפש האדם, הדברים אינם שחור/לבן (או אדום/ירוק, כמו שמישהי ביקשה כאן קודם). לרוע המזל, כשמדובר בהפרעות היותר 'נכבדות' בפסיכיאטריה, רק המהלך בזמן קובע את האבחנה. לפעמים רופאים עושים מאמץ מכוון להימנע מאבחנה סופית, ולו מתוך התקווה להחלמה ושינוי. אני חושבת שחשוב, במקרה שלך, להיות בטיפול כלשהו, שיסייע לך להיחלץ מהמקום האבוד אליו דחקת את עצמך, ובוודאי מן התחושה שאת עצמך - בחוסר זהירות או חוסר שיקול דעת - גרמת למחלתך. חשוב לזכור שגם אצל מי שלקו במחלת נפש כלשהי ישנם חלקים בריאים, משתוקקים, מחפשים הגשמה. מחכה איתך לחדשות הטובות ליאת

עוד לא עברו חודשיים מאז שהרגשתי טוב יותר, ושוב אותן תחושות. שוב הגוף כואב,שוב תחושת הפחד,המועקה,ההרגשה הרעה והמוזרה הזאת, חוסר היכולת להתרכז, חוסר הרצון לעבוד. חוסר הרצון לחיות כך, הרצון שיקרה לי משהו רע. זה יותר קשה בבוקר. ואחר כך נרגע. ועכשיו - תחושה מוזרה.לא טוב ולא רע. רוצה ולא רוצה, מרגישה משהו ולא מרגישה. זה מעיק, זה מבלבל. שוב ההתלבטות - להתקשר למטפלת או לא? לא רוצה לחזור לטיפול אבל רוצה מישהו שיקשיב, והיא ידעה לעשות זאת. רוצה להגיד, קשה לי ,רע לי נמאס לי. לא מסוגלת להגיד לאף אחד חוץ ממנה. ניסיתי להגיד, אבל קשה להם לשמוע. ואולי זה יעבור לבד? אולי צריך לחכות "עד יעבור הזעם" ?? כמה זמן לחכות?

שלום טל, לטעמי, לא כדאי לחכות. דיכאון - ממש כמו מיגרנה - כדאי להרוג כשהוא עוד קטן. פני ללא דיחוי אל המטפלת שלך, והתחילי לטפל בעצמך כמו שצריך. תזכרי שאם יצאת מזה פעם אחת, אין סיבה שלא תצליחי שוב, אולי אפילו מהר יותר. אשמח להמשיך ולשמוע על ההתקדמות ליאת

: רטלין זייבן טופמקס תאריך: 15.6.2007 שעה: 19:32 בני בן השמונה אובחן עם בעיית קשב וריכוז האם כל מי שמאובחן עם בעית קשב ישאר כך לתמיד או שהדבר חולף עם הגיל?, כמו כן ניסינו סוגים שונים של ריטלין , הן הריטלין 20 מ"ג בשחרור איטי שמשפיעה כ-8 שעות והן ריטלין 10מ"ג לאחר לקיחה של כשבוע גרמו לתופעות לוואי קיצוניות במקרה הראשון לכאבי ראש בלתי ניסבלים ואפיסת כוחות, ובמקרה השני לתוקפנות קיצונית בתום ההשפעה של התרופה,האם יש תרופה מומלצת נוספת ?(מלבד קונצרטה שהבנתי שהיא חזקה יותר) כמו כן הבנתי שיש דרגות שונות בהפרעת הקשב, מי אמור לאבחן את רמת הפרעת הקשב? בני עשה אבחון עם ריטלין וללא ריטלין ווניכר שינוי משמעותי כאשר לקח את הריטלין BRC. אשמח לתשובה בהקדם

שלום רב, הפרעת קשב וריכוז ממקור אורגני מלווה, מן הסתם, את האדם לכל חייו, הגם שהשפעותיה עשויות להשתנות ואף להתמתן עם הגיל. יש, כמובן, מצבים נפשיים שונים, הכרוכים בפגיעה זמנית במשאבי הקשב והריכוז, כמו גם בכישורים קוגניטיביים אחרים. כמובן שקיימות דרגות שונות של חומרה, אותן ניתן לאבחן בצורה מקצועית במסגרת מכונים או מרפאות המתמחים בנושא. ככלל, אבחון טוב ומדוייק יותר יהיה כזה המסתמך על מקורות מידע רבים ככל האפשר (שאלון הורים, שאלון מורים, בטרייה דיאגנוסטית רחבה לאיתור לקויי למידה, מבחן TOVA הממוחשב, בדיקת נוירולוג ובדיקת פסיכיאטר). חשוב לעשות את ההתאמה התרופתית בליווי רופא, והוא גם הכתובת הראויה להתייעצות לגבי תרופות חלופיות. בהצלחה ליאת

שלום רב, מדוע יש משהו ממכר במחשבות שליליות כגון ציניות,ביקורתיות ופסימיזם,אך עם מחשבות חיוביות זה לא המצב? תודה.

שלום דוד, לא בטוח שמדובר בהתמכרות. ציניות וחספוס רגשי, כמו גם פסימיות, יכולים להוות טקטיקה הגנתית יעילה כנגד דיכאון, בדידות, ייאוש ואכזבה. כאשר אני מצפה לרע מכל, אפשר להיות מופתע רק לטובה. כאשר אני ציני וביקורתי, אני משאיר את האחרים (אנשים ומה שהם נותנים לי להרגיש) הרחק בפריפריה, ולא מאפשר להם לגעת בי באמת. הצרה עם המנגנון הזה, שגם שום דבר טוב לא יכול להתקרב. הכל נשאר מורחק ולא נוגע. כנראה שגמישות או וויסות הן המפתח לחיים מסתגלים ובריאים. אבל צריך לעבוד על זה. שבת שלום ליאת