פורום פסיכולוגיה קלינית

לא משנה. אפשר למחוק את זה.

היי רשת, מה שלומך? יש לך אולי עוד כמה מילים? יעלה

רשת יקרה. אני דווקא מכירה את התחושה הזאת, שאין בנמצא מילים, שתוכלנה להביע כלפי חוץ את מה שמרגישים שם בפנים. ובכל זאת חשוב לנו שהאח?ר המשמעותי לנו יידע שקשה לנו. כך הבנתי את ההודעה הראשונה שלך. ואחר כך כתבת, שלא משנה ושאפשר למחוק. ונהיה לי עצוב. הרגשתי שאת רוצה שנוותר עליך. חשוב לי להגיד לך, שאפשר לראות אותך לשמוע אותך, להיות איתך - גם במקום הזה של ה"אין מילים". ואם יימצאו לך המילים, ותרצי לשתף, אנחנו פה. מקווה שהוטב לך. הדר

רשת, הקריאה שלך שנותרה באוויר, הזמינה אותי להגיב אפילו בשעה הזויה כזאת, כשחזרתי הביתה. מצטרפת ליעלה, ומבקשת ממך לנסות לספר לנו מעט יותר. חושבת שתוכלי? ליאת

רציתי שמישהו יהיה איתי, לרגע, אפילו מרחוק, אפילו בלי להכיר, בלי לדעת. רציתי להרגיש את הקיום של רשת דרך מישהו אחר. כי רשת לא היתה. אבל אז נעלמו המילים ולא נשאר כלום חוץ מקריאה חרישית... ריקה מתוכן. הראש של רשת בבלאגן. בעוד שבוע מתחילה תקופת המבחנים ורשת הפוכה לגמרי. הפסיכולווגית אמרה שניתן לרשת להתארגן עם ההגנות שלה ולא נכאיב לה, בשביל שהיא תוכל להתארגן, אבל הכאב נמצא בפנים. אף אחד לא צריך להכאיב לרשת, יש לה מספיק כאב משל עצמה בשביל לא להצליח להתפנות ללימודים. בעוד חודש תגמר תקופת המבחנים ואז רשת תצטרך לחזור הביתה, להורים, עד שנת הלימודים הבאה. אני לא יודעת איך בדיוק. לרשת אין מקום שם. לרשת אין בית. הטיפול הפך את הכל לבלתי נסבל בשבילה. רשת לא יכולה להתמודד יותר עם הערות שלו, עם הצרכים שלו, עם הרצונות שלו. הדינאמיקה הזו, במשפחה הזו, היא בלתי נסבלת לרשת. ההבנות החדשות האלה, שלרשת אין מה לעשות איתן... איך אפשר לתפקד ברמת עוררות כל כך גבוהה? איך מפנים מקום בראש? השבוע למדנו על ההבדל בין חיים והישרדות. רשת שורדת. היא לא חייה. אין לה אנרגיות לחיים. הכל מושקע כל הזמן בלהשאיר את הראש עוד קצת מעל פני המים. והמים מלאים בגלים. לפני שבועיים הפסיכולוגית העיזה לשאול שאלות קשות בטיפול. רשת ענתה עליהן בכן ולא. רשת לא זוכרת מה היא שאלה ומה היא ענתה, אבל מאז הבטן של רשת כואבת נורא. כמו כאבי מחזור. הכאב הזה לא עובר. הוא מוחשי כל כך. רשת רוצה לצעוק שכואב לה, אבל זה סוד. חוץ מהפסיכולוגית (ואתם) אף אחד לא יודע עם מה רשת צריכה להתמודד. כולם חושבים שרשת מוכשרת, מוצלחת ושלא חסר לה כלום. הם לא יודעים שרשת רקובה מבפנים. אין לה בית, אין לה אמא. אין לה איפה לבכות. רשת שונאת את עצמה. שוןנאת את ההתבכינות שלה. שונאת את מה שנהיה ממנה. כל השבוע היא הסתובבה עם בכי תקוע בגרון. רגעים של מוצפות מוחלטת ורגעים של ריק מוחלט. אני שונאת את זה. אני שונאת את כל הדבר הזה ואת כל מה שאני אולי יודעת ואולי גם לא רוצה להאמין. אוף, הכל מגעיל אותי :-((((((((((((((((((((((((

הי ליאת, מה שלומך? מזמן לא כתבתי לך, משום מה אני פחות זקוקה לגיבוי/ עידוד/תמיכה של הפורום, משהו כנראה מסתדר איכשהו..אני לא חושבת שאני נמ צאת באותו המקום, דברים משתנים גם מול החיים/ אנשים וגם מול הפסיכולוגית שלי, שאני רק הולכת "ומסתבכת" בהיקשרות שלי אליה... הרצתי היום את השם שלה באינטרנט, סתם , ממש סתם, אולי בכדי לגלות משהו מהחיים האמיתיים שלה.. גיליתי שהיא בת של שני פרופסורים מפורסמים... אני ממש בהלם, פשוט בהלם, המון תחושות קשות.. אני מצטערת שבכלל הרצתי את החיפוש, היא השתנתה לי בבת אחת, כאילו מציאות חייה כל כך שונה ורחוקה שאני תוהה איך בכלל היא יכולה להבין אותי, איך אני יכולה להיות ראויה לה? אני באתי מבית כל כך קשה, הורים כל כך "גרועים", והיא באה ממקום כל כך אחר... היא בטח בהלם מהסיפורים שלי... ולחשוב שאני ריחמתי עליה כל הזמן, רציתי לעזור לה, לדאוג לה בזמן שכנראה היא בכלל לא היתה צריכה את זה... מה את אומרת ליאת, חשבתי לכתוב לה על זה SMS מרוב שזה מעיק עלי,, אבל עכשיו זה יעמוד שם בינניו , עד שהתקרבתי אליה , היא מתרחקת...אני כל כך מאוכזבת... מרגישה עלובה, כאילו היא מודל שאני אף פעם לא אגיע אליו, כאילו היא רחוקה שנות אור ממני ומהקיום שלי.. מה אני בכלל מחפשת אצלה?? אשמח לשמוע את דעתך ניבה (המקורית)

שלום ניבה, למקרא הדברים שלך, מצאתי את עצמי מחייכת, מתפעלת בפעם המי יודע כמה, מכוחן של השלכות ודמיונות להכתיב את הלך הרוח שלנו. את בונה בדמיונך איזה סיפור חיים נפלא למטפלת שלך, הורים מושלמים ועשירים המעמידים בצל את ההורים ה"גרועים" שלך; ילדות מאושרת; עשירה; חיים ללא מחסור מכל סוג שהוא. אני חושבת שכל הרגשות שהתעוררו אצלך מול התגלית הזו - חשוב שיהיו מדוברים בחדר, בעיקר כדי ללמוד משהו על תחושות הנחיתות, הקיפוח והזעם המתעוררים אצלך מול מה שנראה מוצלח, אקדמי, ובעל סטטוס. זהו חומר טיפולי בעל ערך רב. נסי להתאפק עם הSMS, אך כדאי מאד לפתוח זאת מולה, בשעה הטיפולית. בהצלחה. ליאת

ליאת, סתם כמה שאלות שעולות לא מתוך מצוקה אלא מהתענינות בתחום. (כך שאם אין לך זמן אל תעני) השאלה העיקרית שלי היא :רציתי לשאול האם זה לא מתסכל אתכם המטפלים לעיתים התהליך האיטי של טיפול פסיכולוגי..? (כשאתה רופא אתה רואה מהר יותר תוצאות לטוב ולרע ואילו בטיפול דינמי זה תהליך.. שלפעמים קשה לומר מה היה בדיוק ב-50 הדקות וכן יש הרבה פעמים של החמצה כמובן שיש תירוצים שונים לכל תקיעות בטיפול וכד' אבל אין ספק שלעפמים זה פשוט כלום.) (מה תפקידו של נוירופסיכולוג קליני?- בסה"כ בעיות כמו אפקרסיה וכד' לא כל כך שכיחות וגם אם אני לא מבינה במה הוא יכול לעזור) האם קרה לך כמטפלת שהמעודדת או גרמת למטופל או מטופלת להשג שאת עצמך רחוקה מלהשיג? מתי מגיעה הרגע של "די" בטיפול הרגע שצריך לעזוב ... הרי תמיד יש מה לשפר להתקדם וגם אם לא אם היה קשר טוב אז נחמד להרגיש קצת מוכל גם אם אין בעיות אז מתי מפסיקים? איך אדם יכול לדעת אם מתאים לו להיות פסיכולוג? ותודה רבה על כל היחס כאן בפורום עד כה. רחל

שלום רחל, טיפול דינמי, שבהגדרתו אינו מכוון ליעד קבוע מראש, דומה לסיור במערת נטיפים יותר מאשר למסע כומתה. ככזה, הוא יכול להתנהל רק בקצב איטי וסבלני, והתגמולים מגיעים כל הזמן (ולא רק בקו הגמר). לגבי שאלתך השניה, איני בקיאה לצערי ברזי עבודתו של הנוירופסיכולוג הקליני, למעט העובדה שהוא עוסק ביחסי הגומלין שבין פתולוגיות עצביות-מוחיות לבין תפקודים פסיכולוגיים שונים. כמטפלת, אני משתדלת מאד לא לגרום לכך שמטופלים שלי יעשו משהו או ישיגו משהו שלא הם עצמם רוצים. לפעמים אני מנסה לחשוב איתם מה מפריע להם או חוסם אותם מלהתקדם כמו שהיו רוצים. יש, כמובן, מטופלים (וגם בני משפחה, חברים, מכרים ובכלל) שמשיגים דברים שאני עצמי אפילו לא מתקרבת אליהם. בטח. רגע סיום הטיפול, הוא לא תמיד כזה שאפשר לחוש בו במדויק. לפעמים המטופל מרגיש שמספיק לו, לפעמים מחליטים על זה במשותף, ולפעמים נסיבות חיצוניות גוזרות את גורלו של הטיפול. זאת שאלה קשה. בעניין בחירת המקצוע, אני מניחה שזאת ידיעה שמתגבשת לאורך זמן, מתוך מחוייבות לתהליך ממושך של הכשרה ואמונה שאי אפשר אלא כך. מקווה שבכל זאת, קצת עניתי לך :-)) שבת שלום ליאת

שלום אביגיל! אני מניחה שאת עוד אחת במצוקה.אכן,קלעת בול ובהחלט הצטבר אצלי מטען רב עד כדי הרגשה שאין לי יכולת יותר להכיל.אני אדם סגור ומופנם ולכן במשך השנים הבעתי את כאביי בכתיבה אך היום גם לכך אין לי כוח.התסכול הוא שכלפיי חוץ המשחק נמשך ואני מחייכת,צוחקת(צחוק מאולץ)וכאלו ממשיכה.חדי עין ואבחנה, שאולי גם הם במצוקה,העירו לי שאיני כתמול שלשום,אך בטלתי זאת.אני חושבת שהגעתי לנקודה שצריך להניח הכל בצד ולתחיל לטפל.אני מניחה שפנייה למרפאות חוץ היא דרך רופא משפחה ולשם אגש.תודה מקרב לב.

האם יש באמתחתך מספיק חומר בכדיי לאגד ולערוך לספר..זה יהיה דווקא נחמד. סתם מחשבה שעלתה בי. כל טוב אני מאמינה שאם תתמידי בדרך שבחרת לבסוף תקטפי את פירותיו. בהצלחה.

שלום רב, אני אישה בת 65 וסבתא לנכדים, מקסימים כמובן. בעקבות קשיי פרידה ממני, של נכדתי בת ה-5 לאחר כל ביקור אצלי או אצלה, ייעצו לי לבדוק בין היתר את נושא הפרידה אצלי. ואמנם אני מרגישה בצורה די כנה ש"פרידות" הן נושא רגיש מאוד אצלי והייתי מאוד רוצה קצת כילים לעבד את זה. היו במשך החיים אלפי פרידות. אולי נתחיל מהמשמעותית ביותר והיא התייתמות מאמא מגיל מאוד צעיר. אני מבינה שלמרות הזמן והמרחק דבר זה היה טראומתי עבורי שכן נמחק מזכרוני כל דבר קשור לזה, כולל תמונת אמא שלי, עד אותו רגע. זאת אומרת כל זכרונותי מתחילים בגיל 9 לאחר מות אמי. אני לא התעסקתי עם הנושא עד גיל מבוגר כאשר התעוררו בעיות תקשורת בקשר עם בן זוגי ושם כמובן עלה בין היתר גם נושא זה. זאת אומרת חייתי, לפחות לגבי זה, בהתכחשות מוחלטת. כל דבר שקושר לפרידה מעציב אותי, לפחות באותו רגע, עד שאני מחליטה להתגבר ולשכנע את עצמי לראות צדדים נוספים מלבד העצב. זה יכול להיות פרידה מבן אדם, בעל חיים, ערב נעים, עונה מתחלפת או סרט מרתק. איך ומה אפשר לעשות? קודם כל הייתי רוצה להבין את עצמי בקטע הזה קצת יותר. ואחר-כך מאוד הייתי רוצה גם עצה מעשית איך להקל על הנכדתי בפרידות ממני. דרך אגב בעית הפרידות מתבטאת באופן בולט רק עם הנכדה הזאת ולא לגבי היתר. תודה מאוד גדולה.

שלום מטי, הדברים שלך נוגעים ללב. פרידות הן דבר עצוב, בעיקר כאשר הן לתמיד. מעניין שמשהו חזק קורה לך דווקא מול נכדתך הקטנה, משהו שלא קרה לך קודם. דווקא איתה, נעים בך אותם מיתרים דקים, מהדהדים הד רחוק, אולי מן הימים המאושרים שלך, כילדה קטנה, חבוקה בזרועותיה האוהבות של אמא, הרבה לפני שהלכה ממך. יש כאן, ללא ספק, משהו רך מאד, מרתק, מסקרן, שקושר ביניכן ברית לא מדוברת, של יחד המבקש להתמזג עד סוף כל הימים. הדחף המיידי אותת לי להמליץ לך על טיפול. במחשבה שניה, נדמה לי שקיימת אפשרות אחרת, סבלנית יותר, יצירתית יותר. לא בטוחה שהייתי נלחמת בכל מחיר בעצבת הזאת שמתעוררת בך ובה כל אימת שהפרידה קרובה. במקום זאת, הייתי מנסה להקשיב לקול הזה שהתעורר בך. חוזרת אל תמונות הילדות הישנות שלך, ממשיות או תמונות-זיכרון, מנסה להחיות אותן, לאוורר אותן, להציף את הרגשות שהן מעוררות בך. אולי דרך נכדתך הקטנה, תצליחי לשחרר מתוכך משהו שהיה כלוא וכאוב כל כך הרבה שנים. וכמובן, שעומדת תמיד האפשרות לפנות לאיש טיפול, ולעבד את כל הפרידות כולן, שנולדו מאותה פרידה ראשונה, שקרעה אותך מגן העדן של הילדות. שבת שלום ליאת

שלום! אני בשנות הארבעים לחיי.כל חיי(אם נשתמש במטפורה)הרגשתי כמי ששוחה בים סוער כשכל רגע מאיים גל גדול ועצום להטביע אותי.מעולם לא ויתרתי ותמיד נאבקתי בקשיים גם כשנאלצתי להשקיע אנרגיות עצומות.היום אני מרגישה שפשוט אין לי כוחות להמשיך להאבק ב"גלים" שנותרו גבוהים וחזקים.אני עייפה מאוד פיזית ונפשית,מרגישה לבד למרות שאני נשואה ,לא רוצה ולא יכולה לשתף חברות בצרותיי ובעיותיי.אני נתנהלת בחיי היום יום בכבדות וכל מטלה דורשת אנרגיות עצומות.ממשיכה לעבוד,להחזיק בית ומשפחה,אך בפנים ריקנות,עצבות ויאוש ממצב מתמשך ולא מספק.אין לי כוח ל שינוי מקצועי (שאליו אני משתוקקת)מפני שגם הערכתי העצמית בשפל ,ולא חשוב שאחרים חושבים אחרת.אני מרבה לבכות,מרגישה אובדת עצות.לא מסוגלת לצאת מהמצב וגם לא להמשיך בו,לולא ילדותיי הייתי מרפה את ידיי ונותנת ל"גלים" להטביע אותי.לפי כל האיפיונים זהו מצב דכאוני מתמשך אך אין לי אפשרות כלכלית לטפול פסיכולוגי.מה עושים?

הי עידית, דבריך נשמעים לי כה מוכרים. קחי נשימה עמוקה (אולי עזרה עם קצת כדורים, אם תרצי), ופני למרפאות קופ"ח , שם תוכלי לקבל עזרה במחיר מסובסד. ואם מאוד תחפצי בטיפול, ישנם מרפאות חוץ של בתי החולים ללא עלות כלל. נשמע שנצבר אצלך הרבה במהלך השנים הללו...אפשר לפרק את החבילה לאט לאט. נשמע גם שאת משתוקקת לשינוי מקצועי( גם אני אגב, רק שאני לא יודעת מהו הכיוון החדש. יש שינוי משמעותי או דרמטי שעברת לאחרונה? אני למשל, נפגע לי כ"כ חזק התפיסה העצמית שלי ..שמן הסתם יש סוג של דכאון...ואין את ההתלהבות של פעם, הכל מאוס וחסר טעם. אני אומרת, בואי נתחיל בקטן, חוג, קורס, פעילות גופנית וכוי'ב.. אבל נראה לי שחייב לצאת החוצה דברים ששמרת בפנים זמן רב. האם את חושבת לעיתים על להוציא דברים החוצה, לתת להם ביטוי לאוו דוקא באמצעות שיחה מילולית אולי דרך ריקוד, יצירה? דרך צלחה

שלום עידית, טיפול פסיכולוגי הוא אכן עניין יקר, אך הוא זול בהרבה ממצוקה רבת שנים. כמו שכבר נאמר כאן, יש מסגרות ציבוריות בהן ניתן לקבל טיפול חינמי או מסובסד, וכדאי מאד לבדוק את האפשרות. קיימת גם האופציה התרופתית, אך היא מומלצת - לפחות בעיני - כל עוד היא מלווה גם בטיפול שיחתי. אני מעודדת אותך לפנות ללא דיחוי ולהיעזר. בהצלחה ליאת

אני כבר לא יודעת להעריך אם אני בסדר ועד כמה. לכאורה, המצב השתפר אך, עדיין אני מלאה בחששות,פחדים וחרדות..משהו מאין פוסט טראומה. עשיתי מספר טלפונים עכשיו למטפלות בתנועה, משום מה אני חוששת ללכת לכיוון הפסיכודינמי. אני כ"כפוחדת מכל הדברים שקראתי: פוסט טרואמה כרוני, דכאון כרוני עם ליקוי. אני כבר לא יודעת כ"כ מה שלי ומה שייך לספרות, מה שייך למטפלת דאז שלא חזרה לשאול לשלומי. ומרגיז אותי שאני לא יודעת לעשות את החיבור של לפני המשבר ואחריו, משהו ברצף הלך לאיבוד. יש לי חור לא מוסבר ולא מובן באמצע. כ"כ צרכים, מחשבות ורגשות הוצפו ולא קיבלו מענה ואת התוקפנות הפנמתי פנימה. ידעתי שאני צריכה לעזוב בזמן, ע"פ כל תחושות הבטן שלי ולא עשיתי זאת...ידעתי גם שאם אמשיך אני בכיוון של כליון ושגעון והפלא ופלא- כך היה. מרגיז אותי ששלוש שנים אני תקועה בעבר, לא מסוגלת להיות עמוק בתוך משהו אחר... ורק צופה על החיים מהצד. פעם החיים היו כ"כ בתוכי. וכל הזמן פוחדת שאני משתגעת או לפחות כבר חולה או לקויה או משהו כזה.

התחושות הקשות ביותר שקודם מעולם לא חוויתי אותן אלו, התחשות של חוסר שייכות לשום מקום, ניכור פנימי שנוצר מהדחיות, מהפגיעות ומההאכזבות הרבות שקרו בדרך. תושת זרות כלפי עצמי, תחושה כה מאיימת ומבהילה שאני מנסה פשוט להתעלם ממנה (ואולי מעצמי). אני לא יודעת היכן אני, איפה השארתי את עצמי- איביגיל עם החיוניות שלה והברק בעיניים. הניכור צרב וחרך את עורי..כועסת שאני עשיתי זאת לעצמי...לא מסוגלת לראות מעבר... ובנתיים, איך "לאכול" את שלוש השנים המוחמצות..שנים יקרות מפז בגילי, שרוצים להתקדם ולבנות חיים. בנתיים לא מצאתי כל משמעות לאובדן הזמן וחוסר העשייה. ואולי בעצם הכל היה מעטפת אחת גדולה, פאסדה שהתמוססה ועכשיו אין משהו אחר שיחזיק וירצה להמשיך. הצלחתי לתפקד ולהתנהל טוב, היו בי קודם לפחות רצונות לעשות דברים. ואני חושבת היום, בשביל מה ? בשביל מה לעבוד להתקדם, ללמוד? מה הטעם בכל זה? זו סתם בריחה ...הפסיכולוגית דאז אמרה לי, שאני זקוקה לתפקיד ניהולי בכיר על מנת שיגדיר אותי. כאילו אני לא עומדת בעיניי עצמי. אז הנה עכשיו, אני זו אני..ללא צורך במסכות של תפקידים. לומר אני מנהלת... אני יועצת.. הרי התפקידים ההם שמילאתי גרמו לי לתחושת שביעות עצמית ולערך- והרי זה "חטא" שגעון גדלות, להרגיש קומפוטנטית ומלאה ביכולות. אני הושמצתי והואשמתי בזאת. הואשמתי שאני חושבת את עצמי, שאולי אני מדמיינת, והפער בינו לבין המציאות גדול. לכן, החלטתי לוותר על עצמי ולקחת כל מחלה או לקות שיתנו לי..ורק שיתנו לי.. ואולי אני עדיין ממשיכה לחשוב את עצמי לגדולה שהובסה... הספק..הספק...לא מפסיק. והחשיבה המעגלית נמשכת...

שלום אביגיל, אני מסכימה שעולה כרגע צורך להיות בטיפול, ובלבד שהוא יהיה מקצועי מאד ואחראי. הרצון להיאסף מחדש אחרי התפרקות פסיכוטית, להיות מוחזקת, מוכלת, ועם זאת אמיצה מספיק לצורך בקרת נזקים ולקיחת אחריות - מובן מאד. כל השאלות החשובות שאת מעלה - מוטב שייעשו בזהירות הראויה, עם איש מקצוע, שיוכל לסייע גם בהערכת מצבת הכוחות העכשווית. בהצלחה ליאת

ליאת יקרה, שלוש וחצי שנים אני כבר שם - אצל המטפלת שלי. עדין מתעטפת בשתיקה; דומה שזו המהות הבסיסית שלי. אם בגלל שאני שתקנית למדי מטבעי (למה?), ואם בגלל שהעיבוד הפנימי שלי מתרחש בשברים קטועים - רק לעיתים רחוקות (ובתקופות) באה עלי ה'תרועה' הרציפה והבהירה. לפעמים אני מעדיפה לא להביא את עצמי: השברים מ?ל?א?ים אותי ומאיימים לפזר את הבלגן הפנימי לתחום רחב עוד יותר. ויש לי הנחה שהבלגן הזה ימיס לי את המיקוד ואת התפקוד היומיומי שאני כל כך שוקדת עליהם. היום חשתי לראשונה באופן חזק מאד איך עטיפות השתיקה מאיימות להכנס גם לשעות העבודה שלי. נבהלתי מכך... שמעתי שם דברים לא נעימים; ננגעתי עד נימי נפשי כנראה. נדחקתי יותר מדי לחלץ מעצמי תגובה, ורק בהמשך הבנתי שיכולתי להשאר במילים הכי פשוטות ובמבט המקשיב. אחר כך באתי אל המטפלת שלי ופשוט בכיתי. בכיתי ושתקתי. (רק בסוף סיפרתי מעט). אני טפשה כשאני שותקת. אני טפשה וקטועה מדי כשאני טעונה רגשית. רק שאלתי אם היא זוכרת אם כל הקיץ הוא בלתי נסבל כמו הימים האחרונים. רציתי שתרגיע אותי, וזה לא כל כך שינה אם ההרגעה תבוא דרך ערוץ הקיץ או דרך דיבור ישיר על הדברים. למה לעזאזל כל כך קשה לי לספר?? זה כאילו שיש חציצה בין החוויה לבין המילים; כאילו המילים עשויות להביא אותי למקומות מקובעים מדי שמעוותים את החוויה הגלמית. לפעמים אני רוצה פשוט להשהות את החוויה ולא לקטלג. אני יודעת (מנסיון) שהדיבור והעיבוד והקטלוג (הרחב - זה שמכיל היבטים רבים) עשויים לעזור לי לשאת את החוויה טוב יותר. ובכל זאת... זהו. עדכון יום חמישי. מקווה שהכל (או חלק) בסדר אתך. נויה

טוב - אם כבר אז כבר. ואני אמשיך להשתפך. הגוף מדבר אלי בימים רגישים. אני רוצה למעט קצת את עודף הקליטה שלו; העולם חודר לתוכי ואני לא מצליחה להגיף חלק מהתריסים. די שמשהו אחד יוציא אותי מכלל איזון וכבר כל הריחות מסביב מציפים מ-ד-י, כל פעימה קטנה באברי הגוף הופכת להלימה חזקה, האור כואב בעיניים, האויר נוגע בעור, מוסיקה (ולו ברקע) הופכת מכבידה ומעיקה. אני רוצה לכבות אותו מעט. הוא עמוס לי, מפטפט יותר מדי - לא שתקן כמוני... אי אפשר באמת לדבר את כל מה שהוא אומר.

נויה אהובת ליבי, כל כך קשה ומבלבל היום... את הרי יודעת כמה אני מתחברת לדברים שכתבת.. את יודעת כמה אני מתחברת למילים שלך. מחכה להן, משתתקת מיד כדי להצליח לינוק אותן ממך, להטמיע בי אותן.. אבל את גם יודעת כמה אני מתחברת לשתיקות שלך. כמה אני אוהבת לשמוע אותך חושבת בלב. לחכות..להמתין לך בידיעה בוטחת, שהנה עוד מעט קט תצליחי לברור את המילים שמתאימות לך. שנאמנות לך. שמייצגות אותך בדיוק. כשאת שותקת אני הרבה פעמים מוצאת את עצמי עוצמת עיניים ובחיוך מתעטפת בשתיקה שלך. שהיא כל כך הרבה יותר מסתם שתיקה בשבילי. את כל כך לא טפשה כשאת שותקת. אני יודעת שלא בדיוק על זה חשבת כשדיברת.. שהתכוונת אולי לשתיקה שבינך לבינך.. אבל לא יכולתי להתאפק והייתי חייבת לספר לך מה זו השתיקה שלך בשבילי. ועוד לא התחלתי לספר לך מה מאפשרת *לי* השתיקה שלך... נויה'לה, אינני יודעת מה לומר..כל כך הרבה ממה שכתבת נשמע מוכר ממני ואני חוששת לעשות עוול לדברייך ולדבר בלי כוונה עליי. זה כל כך קשה לפעמים למצוא את האיזון בלי לחוות את הדברים בעצמך, באופן הכי אמיתי ואותנטי עבורך, לבין הצורך החיצוני, המתדפק על קליפתך מבעד לעיני המאזין, לתקשר את עצמך החוצה. והאם המטפלת 'אמורה' להבין את תחושותיי גם כשאני ספוגה בתחושות מעורפלות ובקטעי מילים שאינן נאמרות? או שעליי להיאבק בזה. להיאבק בי ובכוח לחלץ מתוכי מילים שיסבירו..גם במחיר של התמסמסות התחושה. גם אני, כמוך אולי, מרגישה שיש מילים או תחושות (ואולי זה עניין של תקופה) שברגע שהן נאמרות הן נספגות לאיזה מרחב שאיננו שלי.. מתמסמסות ואני נותרת בלי כלום. זרה לעצמי. מדריכה וירטואלית אחת יקרה, שאולי תגיע בקרוב, אמרה לי פעם שאם ארגיש זרה לעצמי סימן שלקחתי את הפנייה לא נכונה במבוך הפנימי. שזו סמטה שאולי לא הייתי אמורה להיכנס אליה. ואולי היא צודקת. אולי לא צריך בכוח לחלץ מעצמנו דברים.. כל דבר בקצב שלו..לקחת את הסמטאות שמבטאות אותנו באופן שהכי נאמן לנו. ואם זו שתיקה, אז so be it. תני לעצמך את הזמן לעבד בקצב שמתאים לך. בקצב שטוב לך. אני וגם את מעריכות מאוד את כוחה של מילה מדויקת לעשות את כל ההבדל..אבל כדי להצליח ללדת מילים צריך לפעמים לשקוע ולהתחבט בתוך נחשי-ערפל.. ובכלל, בימים האחרונים אני מרגישה שיש דברים, יותר מאחד, שאי אפשר לבטא באופן שלם במילים. יש חוויות של גוף וחושים ודמיון ורגש, שהמילים לא נאמנות להן. לפעמים אופן וקצב הנשימה שלי או העפעוף הקל של שמורות העיניים מבטאים אותי טוב יותר. וזה בסדר לשקוע בזה בלי מילים. גם אני כמוך, מתעטפת בשתיקה..כמהה שהגברת שלי תהיה איתי גם בשתיקתי. תיתן לי לשתוק ולא תעודד לחלץ מילים. תשמע אותי פנימה בלי שאאלץ לשמוע את עצמי.. אני לא יודעת למה זה כך.. ממה אני מפחדת. מאיפה הגיעה התחושה שהדברים יעלמו לי ברגע שאומר אותם. שהתחושה *שלי* החמקמקה, תהפוך ברגע למשהו תבניתי וזר..שזה יגרום לי להתנכר לעצמי. להקטין את עצמי אפילו עוד.. אני חושבת שהייתי רוצה ללמוד לזהות את הרגע שבו זה קורה. לזהות את המצבים שבהם השתיקה משרתת אותי טוב מהדיבור ולדעת לומר במילים 'רק רגע..עדיין לא..' נויה, האם זו השתיקה כשלעצמה שאיתה קשה לך, או התחושות המקוטעות שהולידו אותה? או אולי הצורך הלא מפורש לדבר את השתיקה, להסביר אותה..? אשלח לך את החיוך הכי אוהב שיש לי בארסנל החיוכים, ואעצום עיניים להקשיב לך חושבת לילה טוב יקרה שלי, וביזו קטן נוסף.. לילך.

לילכי אהובה, אני עונה לך חיוך. כי ידעת לגעת נעים ונכון. כי הצלחת לתת פסקאות שלמות לשברי המשפטים שלי. כי אכן היית אתי בשתיקתי. ואת צודקת (אני חושבת שאמרת גם את זה (?)) - ישנם גוונים רבים של שתיקה; ובדבריי (ובתחושותי) לא כל כך הצלחתי להפריד ביניהם. יש שתיקות מחכות ומטמיעות, כאלה שנותנות זמן ומרחב (לעצמי ולזולתי). ויש שתיקות עוכרות שלווה, כי - כמו שאמרת - הולדתן במקטעים של חוויה. את יודעת? לפעמים אני מתבלבלת בין מושגי עודף וחוסר. מפני שישנו חוסר שמקורו בעודף לא מווסת: למשל, עודף מודעות לתחושות הגוף גורר לבסוף תחושה חסרה של numb; או מחשבות שרצות מהר מדי, מבלי שאוכל לאחוז או לבחור במי מהן, מניבות חוויה של "לא כלום" - אין לי שום 'תעודה' שחשבתי אותן אי פעם. משהו קורס שם כשלאורך זמן לא מצליחים לתפוס שום דבר ולקרוא לו בשם, גם אם השם אינו ממצה דיו. ולכן אני רוצה לבחור לדבר (לא תמיד, לא בכל שניה נתונה, לא בכח (אבל לפעמים כן במאמץ)). ועדיף לדבר למישהו. למישהו שמקשיב. כמוך. [תראי איך ערקתי ברגע מן השתיקה אל הדיבור]. תודה לילכי יקרה, שולחת חיבוק דובים. אל תשכחי שגם אני אתך, טוב? נויה

נויה'לה אני דווקא רוצה להתחבר דרך ערוץ הקיץ. הימים הדחוסים והכבדים האלה, שמעיקים בהבל היוקד שלהם, רושפים עלינו את זעמם. מה כבר אפשר לעשות בהם, אם לא שתיקה. ההיטפשות הזאת שאת מזכירה, ההיטפשות של השתיקה, הזכירה לי פתאום את אותן חיות מדבר המסוות את עצמן בצהוב ובחום, ונדמות כעלה יבש, מפחד הכיליון. "עושה קולות של שטיח" - כמה טפשי, כמה מועיל. כמה הישרדותי. היום, בעבודה, זזת קצת. הסגרת שאת בכלל לא צהובה-חומה, וכמעט נטרפת. מצאתי את עצמי כועסת על מי שהעז לפגוע בך. לחלץ ממך תגובה בכוח, דווקא כשהיית מוכרחה להיט?פש. הודיתי בלבי למי שהיתה שם בשבילך, אוהבת אותך בתרועה או בשברים. יופי שלילך הייתה כאן, לפני, לחבק כמו שרק היא יודעת. תראי מה השעה. בואי נלך לישון ודי. ליאת

אוף, ליאת, איך ידעת להיטפל כך ל'טפשה' ול'מטפישה'?? לפעמים אני באמת נוטה לצהובה-חומה. נטפשת לעצמי. לא רואים אותי אם לא מתבוננים היטב. פתאום אני נזכרת בהנאה (בזמנו זה דווקא עצבן אותי) שבתקופת הדכאון שלי - בהיותי מסכנה, חלושה, גוררת רגליים, ובחוויה שלי בלתי נראית - התחילו אתי הכי הרבה שאני זוכרת. נחמד שדווקא ראו... היום בעבודה באמת נחשפתי. תודה מקרב לב שכינית זאת "תזוזה". זה חשוב לי ! (אם כי יש לזה גם היבטים שליליים ואני אצטרך ללמוד). לילה טוב, ליאת יקרה מקוה שנעבור את הקיץ בשלום - בצהוב-חום או בירוק או באדום, נויה

היי לילך... יותר טוב..??? לא זה לא יותר טוב...? ממש קשה לי להסתדר עם האובדן של אמא יקרה, וחברה טובה... הגנתי עליה בכל כוחי, אבל היא פשוט התעייפה מהכל והלכה לנסות עולם חדש... הכי קשה בעולם זה לדעת שהיא באמת לא תהיה בחתונה, שלי, לא תעזור לי עם כל ההתלבטויות, לא תבכה איתי אחרי הלידה הראשונה, לא תשיר לילדי, לא תביא אותם מהגן כשאני ממש לחוצה בעבודה... אבל הכי קשה זה לקום בבוקר ולא למצוא אותה עם החיוך שלה להגיד לי בוקר טוב... אני לא מבינה איך אנשים עוברים אחרי אובדן של אדם ממש קרוב לסדר יום רגיל. אצלי הכל השתבש....אין...

אויי....א.פ.ס.ח.... כל כך כואב לי לשמוע.. באמת. אני כל כך מצטערת על האבדן..כל כך כל כך מצטערת.. וכל כך מצטערת אם לא הייתי רגישה מספיק..אם שפכתי את העצב והפחדים שלי בלי לחשוב עלייך. איכשהו הייתי בטוחה שהדברים הסתדרו, עד כמה שאפשר.. לא העלתי על הדעת. אני כל כך מצטערת אם הכאבתי יותר. באמת א.פ.ס.ח . מעומק הלב. אין דבר יותר כואב מאבדן של אמא אהובה, זה לא קל בכלל.. להתמודד עם תחושת ההחמצה והאבדן.. הלוואי ויכולתי לשלוח שתי זרועות ארוכות וחמות מבעד למסך ולתת לך חיבוק אדיר, כזה שמחבק חזק את הגוף ומשאיר גם כתף רחבה להניח עליה ראש. מכל הלב. לא חוויתי אבדן כזה אף פעם, אז אולי המילים שלי יהיו ריקות מתוכן בעינייך..אולי יש דברים שמבינים רק כשעוברים אותם בעצמך..אני לא יודעת.. נדמה לי שיש דברים שלא מחלימים עד הסוף אף פעם. שהכאב ותחושת האבדן של אמא זה לא משהו שעובר כל כך בקלות. כנראה שתמיד תחשבי עליה והיא תמיד תחסר לך... אבל אני בכל ליבי מקווה שלאט לאט לומדים לחיות לצד ההעדר. לשלב את ההחמצה והעצב, ואולי עוד כל מיני רגשות קשים שקשורים בזה (כעס? תסכול? אשמה?..) בתוך איזו נישה בנו שמאפשרת לנו לנשום.. ואז אולי בהדרגה לפרק את גוש הכאב, שנצרר יחד בצרור כבד אחד, לחלקים קטנים יותר, מעין פתיתי שלג, או חוט כסף דקיקים. אולי בהדרגה הזכרונות כולם נשזרים במכלול של חיינו. נוגעים בכל התחומים. שוזרים את חוטי הכסף הדקיקים של העצב והגעגוע במחשבותינו. ואולי אולי, ממש בהדרגה, כשהכל ארוג יחד; פסים צבעוניים של שמחות של היום, עם פסים ישנים, משובצי-כסף, של זכרונות שמחים מפעם, גאווה של היום, עם גאווה, שזורה חוטי-כסף-געגוע, של זכרונות-פעם, תקוות של היום עם תקוות של פעם... אולי כשהכל נשזר בהכל, אפשר לחייך מכל הלב ולתת לעיניים קצת לדמוע במקביל. אולי אפשר אז להתרפק בחיוך על זכרונות טובים שיש לנו מאלה שהלכו. לחייך בגעגוע, אך גם בהנאה שקטה, על הזכות שהייתה לנו לבלות ולהכיר את היקרים לנו. לשאוב חלקים מהם לקירבנו.. אמא שלך היקרה פועמת בך עדיין.. זה נשמע כמו קיטש של סרטים אמריקאים, אבל החיוך שלה שמפציע בבוקר נמצא בך. החיבוק שלה, ההליכה שלה, התנועות שלה כשהיא מבשלת. הצורה שבה היא מניעה את אצבעותיה... כל ההרגלים האלה, הקטנים, שלכאורה חסרי משמעות, טבועים ונמצאים בך. היא בך, אמא שלך, ואת יכולה להתרפק ולהיעטף בזכרונות המגינים שלה. וכן..אני יודעת..זה לא תחליף בכלל וזה לא מנחם ולא עוזר.. אני יודעת.. ומה בכלל אני מבינה בכאב מהסוג הזה..ואיך אני מעיזה.. את צודקת. הכאב הוא אדיר, ולעיתים בלתי נסבל. ובכל זאת, אני מצליחה לדמיין אותך מחייכת לילדים שיהיו לך, חיוך מאיר עיניים, גאה ונפעם על כל גילוי קטן, ונזכרת במקביל בהבעות הפנים של אימך. נזכרת כמה נהדרת היא ומה היא ודאי הייתה עושה אילו... אני יכולה לדמיין אותך מצליחה לחייך ולדמוע יחד. מצליחה להרגיש עונג ורוגע ושמחה, שמהולים בהם געגועים ונוסטלגיה.. להיתעטף בזכרונות הטובים של אמא, גם אם הם מהולים בכאב, ולהרגיש לא רק עצב וחסר..אולי אולי גם רגשות שקטים ורוגעים, להתרפק בשקט על אהבתה וחומה. הלוואי הלוואי שלא הכאבתי, א.פ.ס.ח יקרה, הלוואי שתצליחי להיעזר, שתצליחי לכאוב קצת פחות עם הזמן..לספוג לתוכך את הזכרונות הטובים ולחבק אותם בצער, אבל לא רק.. הלוואי שתסכימי לקבל ממני חיבוק מבין. חיבוק של צער כנה ושל תקווה ואמונה הלוואי שיהיה לך טוב. איתך, לילך.

א.פ.ס.ח. ולילך אני מוצאת את עצמי קוראת ובוכה בליבי. המחלה הארורה לקחה לי 3 אנשים יקרים בחיים. המחלה הזאת אכזרית. אין לה גבולות.היא לא מבחינה בין טוב לרע, פשוט מגיעה וגורמת למהפכה.בחיים של החולה,בחיים של המשפחה,ומותירה את כולם חסרי אונים אל מול סבל נורא.המחלה הזאת זוועה.ולפעמים קשה להתגבר...רק לנסות להמשיך הלאה. מחפשת עוד מילים להקל אבל לא בטוחה שמסוגלת לתת את ההרגשה הזאת... מניחה שהזמן יעשה את שלו. סליחה שככה התפרצתי ... וסליחה שאני כמעט אף פעם לא מגיבה, רק שתדעו שאני תמיד קוראת ,ולא תמיד יודעת מה לומר... מאחלת רק טוב.

היי ליאת, מה שלומך? כפי שאמרתי אתמול לאורנה זה עדיין מתיש. מרוב שאני נלחמת. וזה לא בכוונה. זה ממש בא לי באמצע הפגישה. וכשהיא לוחצת יותר מדי (כי אני שקטה מדי), אז אני מתעצבנת ומאבדת סבלנות. יש בינינו הסכם שאני שולחת SMS אם אני מרגישה רע והיא תענה בזמנה הפנוי. היא תמיד עונה מתישהו לפני הפגישה הבאה. השבוע היא פשוט התעלמה ממני (ואני לא מנדנדת, אני פשוט שולחת כשממש קשה לי). ובגלל שהיא התעלמה אני "הענשתי" אותה ואת עצמי וביטלתי את הפגישה הבאה, ונראה לי שאבטל את זאת שאחריה, למרות שרע לי נורא ואני ממש רוצה לפגוש אותה. ואפילו אם אני מבטלת היא תמיד מתקשרת לראות אם הכל בסדר ומה סיבת הביטול, והפעם לא... אני לא מבינה מה קורה? האם אני טעיתי? איך אני אסביר לה שקשה לי לדבר שם.... קשה לי עם כל הקרבה הזאת, החשיפה, החנק.....הכל... ושאני צריכה מישהו שיתמוך בי ולא יעצבן אותי..... סליחה שכתבתי יותר מדי... שיהיה לך סופ"ש נעים

שלום רב, אחת ממטרותיו החשובות ביותר של הטיפול, היא היכולת לתרגם את התחושות והרגשות למילים *במקום* להתנהג אותם. בהתייחס לשאלה ששאלת בכותרת, אני חושבת שיהיה טוב יותר כשתצליחי להגיע לטיפול, גם אם נפגעת או כעסת או הרגשת נטושה, לדבר על תחושות אלה ולאפשר לעצמך להישאר בקשר גם כאשר יש בו כשלים בלתי נמנעים. כשהיכולת הזו תשתכלל בטיפול, יש להניח שהיא תוכל לשפר גם מערכות יחסים אחרות בחייך, ואז כבר יהיה הרבה הרבה יותר טוב... :-)) ליאת

אני יודעת שלקיתי בסכיזופרניה!!! אני אחרי 2 אפיזודות קלות. קראתי רבות אודות המחלה ואני אפילו יודעת לאבחן את הסוג הספציבי בו אני חולה. הרופאים לא טוענים כך. אבל אני לא מאמינה להם...(עוד סימפטום). הסכיזופרניה שלי היא פרנואידית/ פרנויה נוירוטית. מחלה מהוג "הקל" מתחיל בהדרגה ולא קל לאבחן, ייתכן ויש שילוב עם סכיזופרניה פשוטה, שבה בעיקר בולטים חוסר עניין, הנאה, ירידה בתפקוד, התרחקות חברתית. אז למה הרופאים מתקשים לראות? חל בי שינוי עמוק ואני לא מוכנה להשלים עם הרעיון.

שלום soul מסתבר שלא תמיד מרוויחים בקלות אבחנה של סכיזופרניה. ההיסוס של הרופאים נובע לעיתים קרובות גם מניסיון להימנע בכל מחיר מלכבול את עצמם ואת החולה להגדרה שעלולה להכתיב פרוגנוזה עגומה שלא בצדק. הרופאים - בניגוד אליך - יודעים שהסימפטומים אותם את מתארת יכולים להיות חלק גם ממחלות אחרות, קלות יותר. אני מזמינה אותך לקרוא את תגובתי לאביגייל (בקומה מתחת), ולפעול לקראת תפקוד מיטבי, תוך מתן כבוד למצבך הנפשי, ושיתוף פעולה מלא עם המלצות הרופאים בעניין הטיפול התרופתי. אני מצדדת, כמעט כמו תמיד, גם בטיפול פסיכולוגי תמיכתי, שבמקרה שלך נראה חשוב אף יותר. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

ליאת מתי תהיי פה? מקווה שאתפוס אותך לפניש אלך לדפוק ת'ראש....

הנה אני פה! זכרי - אם שותים לא נוהגים... סוף שבוע נעים ליאת

האמת היא שאנילא יודעת איך להתמודד עם פרידה....אז הלכתי לשתות משהו....(תרגעי ברגל...לא נהגתי:) לא שאלתי איך את מתמודדת עם החום? הכל תקין אצלך? את יודעת רק המכורים נכנסים לפורום בשעות האלה...:) מותר להיות תחת השפעת אלכוהול ולגלוש בפןרום?טוב לפני שאתחיל לדבר שטויות..שיהיה לילה טוב ליאת

ייאוש כבד מאוד, חוסר טעם ועניין בחיים מזה הרבה מאוד זמן. טיפול פסיכולוגי קשה כושל ללא אמפתיה הביא אותי למצב זה. תאמינו לי , לחזור לאותו אדם שהייתי , מלאה בשמחת חיים, רצון לעשות, להנות, ליצור, להתקדם ...אני לא אהיה כבר לעולם יותר. משהו עמוק בי נשבר ואבד ואתו התקווה ...אני לא מאמינה שאלו המילים שיוצאות מליבי. אבל זו האמת. ואני בסה"כ בשנות השלושים לחיי עם לב שנכמר ומח שנשרף בפסיכוזה. היו בי הרבה כוחות פעם..כוחות שלא אופייני לכל אדם שגדל בצל עצמו. אבל הכוחות אינם ולא ברור לי לאן. זו לא אני יותר, זו משהי כבדה, מיואשת עד העצם, כיליתי הכל במחשבותיי עד אובדן. התאבדות רגשית, ככה קראה לזה פסיכולוגית ששמעה את אשר עברתי ועד היום אני לא יודעת לענות על השאלה, בשביל מה? עבור מי? אין כל משמעות. לראשונה בחיי, אני נתקלת בתובנה..שלא תמיד קורים דברים בעלי משמעות. לעיתים, יש טרגדיות, עצובות ומיותרות. ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי...מצד אחד, התאבדות עלתה במוחי, הרי מה הטעם להעביר כך את כל חיי ומאידך, החיים יקרים מדי...מקבלים רק הזדמנות אחת לחיות. אז מה עושים? המחשבה שנותר בי ליקוי אולי ודכאון כרוני, ע"פ הפסיכאטריה...לא מעודדת במיוחד. זאת אומרת, שכל מה אעשה לא יועיל באופן כזה שיהווה שיפור משמעותי. והספק אוכל אותי, לא ידוע, אין רנטגן שיכול לומר עם יש ליקוי קטן ומהו, שכ"כ מגביל לחזור להרגיש חי?. נאמר שאין לי לקוי אבל למה אני מרגישה שההדרדרות הקוגניטיבית שהתרחשה, לא תוקנה במלואה?

שלום אביגיל, סיפרת את הסיפור שלך מספר פעמים. את שבה ומזכירה שההתדרדרות הפסיכוטית נגרמה בעטיו של טיפול פסיכולוגי כושל. לתחושתי, הניסיון לתלות את האשם במישהו או משהו, הוא חלק מניסיון עיקש להדוף את הרעיון המאיים של פוטנציאל להתלקחות פסיכוטית נוספת בעתיד. לטעמי, אין טעם ותועלת להתעסק כרגע בשאלת קיומו (כן או לא) של ליקוי קוגניטיבי. כל מיני אירועים בחיינו יכולים לצרוב צלקות, לגרוע גרעונות, לפצל את דרך המלך של חיינו לדרכים צדדיות, לא תמיד סלולות, שאחריתן חידה. לו הצלחנו לתקן באופן מלא את הקלקולים שזימנה לנו ההיסטוריה הפרטית שלנו, חיינו היו מאבדים מערכם והופכים לטיוטה. נדמה לי שאת מבקשת משהו בלתי אפשרי. אל תתני לספק לאכול אותך. ותרי לו מראש. הניחי שאיש מאיתנו אינו חוזר לאחור, ובכל זאת כולנו חיים. מקווה שתצליחי להתנער מהמרחב הטרגי, ולהחזיר לעצמך את הביטחון בכוחם של החיים להימשך למרות הכל. בהצלחה ליאת

אבי חלה בסרטן ולפני מספר ימים נאמר לו שהסרטן מפושט ושכבר לא ניתן להחלים. יש עוד טיפולים דוחי זמן ויש לו עוד חודשים ואולי אף שנים לחיות אבל עכשיו הכל נראה שחור משחור. הייתי איתו אצל הרופא והוא נראה כאדם שהשמיים נפלו עליו. הוא בדיכאון (וגם אני) מנסה להעמיד פנים שהכל כרגיל ושהוא לוקח את זה בקלות. אבל אני רואה עליו כמה קשה לו אפילו להעמיד פנים. אני מתקשה להתמודד עם הכאב של חסרונו העתידי מחיי ורוצה עוד לנסות ולהנות מהתקופה האחרונה אך הדיכאון הקשה של שנינו מקשה לדבר בכלל במושגים של הנאה קשה לי יותר מכל הדיכאון של אבי, אינני יודע איך לעזור לו. האם צפויה הסתגלות מסוימת לבשורה הרעה? האם עוד יהיו ימים מאושרים? או שמע צפוי לנו רק דיכאון? אשמח אם תוכלו לכוון אותי ליעוץ נפשי לחולי סרטן.

שלום אורי, השאלות איתן אתה מסיים את דבריך מכמירות לב ומרגשות. כאשר מי מהיקרים לנו חולה לפתע, כל מה שהיה עד לרגע זה מובן מאליו, זוכה למעמד חדש, עז וחריף ונוכח מאד. הניסיון מלמד שלא רק שצפוייה הסתגלות, אלא גם יכולת להתבונן על החיים, על האהבה, על הזריחה והשקיעה באור חדש, ואפילו אופטימי. ככל הנוגע לייעוץ נפשי לחולי סרטן ולבני משפחותיהם, אני ממליצה לך מאד לברר עם הרופאים או הצוות הסיעודי במרפאה האונקולוגית בה אבא מטופל. לטעמי, לא מוכרחים להיבהל כל כך מפרץ הרגשות הגואה כרגע אצל שניכם. יש לאפשר מקום לעצב, לדאגה ואפילו לחרדה. אלה שלבים הכרחיים, המקדימים בדר"כ את ההתגייסות וההסתערות על המחלה. אני רוצה להפנות את תשומת לבך לטור נדיר שמפרסם מדי שבוע אורי פנחס ב-ynet, בו הוא מספר בהומור ובפתיחות יוצאת דופן ומאלפת על ההתמודדות הממושכת שלו עם המחלה. http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3346911,00.html עליך לזכור כי כל המקרים דומים ושונים גם יחד, ולהכיר במאמצים האדירים הנעשים כיום בתחום המחקר והטיפול במחלת הסרטן. מה שנראה מאוחר מדי עבור חולה אחד, יכול להיות פתח תקווה ופריצת דרך במקרה אחר. מאחלת לכם דרך צלחה, ניצחון מוחץ, והרבה שנים מאושרות יחד. ליאת

אני רואה את העצמי לראשונה באמת כפי שאני ולא כפי שהייתי רוצה או מדמיינת אותי כאידיאלית. גיליתי לאכזבתי שאני לא כשרונית בשום דבר או לפחות לא השקיעו בי בשביל לפתח את אותם הדברים שאולי היו יכולים להיות. תמיד אמרו שאני פוטנציאל. פוטנציאל שלא מתממש הוא בעליל לא פוטנציאל. אני יודעת שאני לא טיפשה. תגדירו חוכמה, יש סוגים שונים של חוכמה. בלימודים מעולם לא הייתי תלמידה טובה ובכל זאת עשיתי תואר ראשון. אני כבר לא ילדה אבל מרגישה כמו. נעמדת לראשונה במבוי סתום, לא יודעת מה רוצה לעשות עם חיי. לא יודעת אם אנירוצה להיות אשה נשואה. לא יודעת אם אני טובה בסקס לא יודעת אם אני אוהבת גברים לא יודעת מי אני ומה אני. ואני לא ילדה. החזות שלי היתה צריכה להתמוטט מתי שהוא. אבל מה עושים שלא מוציאים דרך חדשה? הייתי רוצה להיות בתיכון להתחיל הכל מהתחלה או לפחות אחרי צבא. הייתי רק לומדת ומשתתפת בחוגים שונים, בודקת , מגלה מה מתאים לי , במה אני טובה ובעיקר מה אני אוהבת. לכאורה נראה שאני אוהבת הכל ובעצם לא אוהבת כלום, באופן מספיק נחרץ כדי ללכת על זה. ואני לבד כל כך לבד שאת עצמי אני לא מסוגלת לשמוע. ואני לא ילדה. ממש לא ילדה.

שלום דנה, את צודקת. ככל שהפער בין תפיסת העצמי האידיאלית לתפיסת העצמי הסובייקטיבית גדול יותר, כך גדלים התסכול, האכזבה והדיכאון. הדברים שלך שמנוסחים יפה כל כך ובכנות נוגעת ללב, נתפסו אצלי - למרות הכל - כלוקים בהטייה או עיוות, המשמרים את הפער הגדול בין המציאות לאידיליה. לתחושתי, הפער הזה קטן בהרבה, וקיים כאן פוטנציאל טוב (הנה, שוב יש לך פוטנציאל!!!) לשיפור משמעותי בחוויה המודעת שלך. יש כל מיני דרכים לעבוד על זה, הקשורות הן בהגדרה מחודשת של הציפיות שלך מעצמך, והן בהסתכלות יותר ריאלית עליך ועל הישגייך עד כה. אפשר לעשות זאת לבד, או עם עזרה, ואני מניחה שאת מנחשת איזו מבין האפשרויות היא המומלצת בעיני. :-)) בהצלחה ליאת

יש לי בעייה, יש לי פחד מהשמנה, אני לא שמנה ואף פעם לא הייתי אני אוכלת , אבל מעט האם אימון כושר יכול לעזור במקרה שלי? חברות אומרות לי שרזיתי גם עברתי תקופה קשה- הפלה

שלום פלונית, יש מעט מאד נשים בעידן שלנו שישמחו להשמין. מאחר ואינך שמנה (מזלך!) כל מה שנותר לך הוא לנהל אורח חיים בריא ומאוזן, וחדר כושר יכול בהחלט להיות חלק מזה. למרות זאת, ניתן לחוש ללא קושי שאת נמצאת תחת חוויה של עומס רגשי מתמשך, שיכול להיות קשור להפלה שעברת, אך יכול להיות קשור גם לדברים נוספים, מוקדמים יותר, הקשורים לתפיסה העצמית שלך, לצורך בשליטה ולדימוי הגוף שלך. אז חוץ מאימון הכושר שיכול לתרום לגוף בריא ומאוזן, הייתי ממליצה לך לבדוק גם אפשרות של טיפול פסיכולוגי, כמענה לחוויות חוסר האיזון הנפשי. מאחלת לך התאוששות מהירה בכל מקרה, והרבה בריאות ליאת

שלום,בדרך נס,פלא ואולי טפשות שרדתי את הלילה הארוך והקשה הזה!בתקווה ליום בו מעט יותר שפיות בכדי להתכונן על המלחמה של הלילה הבא. שיהיה לכולכם יום טוב,שקט ורגוע ובעיקר שפוי!

שלום לך "?". אל תתיאשי יקירה. יכול מאוווווווד להיות שבעוד מספר שנים זה יעבור וכשתסתכלי אחורה תצחקי על הימים האלה. חבל לאבד הכל ברגע. הרי מה כבר יכול להיות? העולם לא התפוצץ. ואין שום דבר חדש. את בוודאי תוהה לעצמך מה העיוורת הזאת מבינה הרי היא לא חוותה כלום. נכון. אולי לא חוויתי הרבה. אבל חוויתי מספיק כדי לאמר לך שגם אני יודעת מהו הצד האפל של החיים. אולי זה ישמע לך מוזר או פטתי אבל התרופה הטובה ביותר שיש נגד המצב הזה זה לשמוע כיוון אחר בחיים. שונה מהמציאות שהכרת עד עכשיו. זה מה שקרה לי בעצם. ניסיתי הרבה דברי בכדי שזה יעלם ושום דבר לא עזר (או שעזר למעט זמן וחזר). הדבר היחיד שבאמת עזר לי זה ללכת לשיעורי תורה. אלמונית יקרה את לא יודעת איזה יופי. (ואני באה מבית חילוני לגמרי), ואני לא חושבת שזה קשור לקטע הדתי או משהו כזה-זה פשוט בקטע של לראותמציאות אחרת בהצלחה לך.... ויום מקסים!

אני דווקא כן באה מבית מסורתי,ואולי באמת האמונה לפעמים מחזקת וגורמת לראות דברים באור אחר.אלא שישנם דברים שאי אפשר לראות באור אחר אלא אם זו אשליה!השנים שעוברות לא גורמות לי לצחוק על מה שהיה ההפך הוא הנכון בכול יום חודש או שנה אני מוצאת את עצמי מתמודדת גם עם העבר גם אם ההשלכות שלו וגם עם המבט לעתיד שאני כ"כ לא רוצה בו!מכעיס אותי שאני כל הזמן נלחמת בעצמיכי אני יודעת טוב מאוד מה אני רוצה בלי שום ספק או חרטה ומולי עומד הפחד הזה להרוס את הקרובים לי שכך או כך עוברים תקופה קשה. ועם כל זאת אני בדילמה רצינית כי אני לא רוצה לחיות יותר כל יום שאני מצליחה להעבי ולשרוד הוא עינוי עבורי נראה לי שמספיק הקרבתי את עצמי למען אחרים בלב שלם אומנם וזו הפעם היחידה שאני רוצה משהו למען עצמי ולא ממש אין לי מה להפסיד.מעולם לא התחברתי לחיים האלה מעולם לא הרגשתי שייכת!ו...תודה לך על מילות העידוד

מיקה, אני מסכימה שצריך לזכור שגם הדברים הרעים חולפים ויש ימים טובים יותר. אבל גם במבט לאחור על הקריסה שהייתה לי במשך שנתיים , שנתיים זועתיות מבחינתי גם מהמקום הטוב שאני היום בו אני עדין רואה את שנים אלה כשנים איומות ואני לא יכולה להסכים עם משפטים כמו "יכול מאוווווווד להיות שבעוד מספר שנים זה יעבור וכשתסתכלי אחורה תצחקי על הימים האלה." מה שכן אני בטוחה שאפשר לצאת מהמצבים האלה ולחיות טוב מאוד לאחר מכן למרות שנמצאים במצב המגעיל והמדפרס הזה לא רואים מוצא והכל נראה שחור גם העתיד.

מיקה, אני מסכימה שצריך לזכור שגם הדברים הרעים חולפים ויש ימים טובים יותר. אבל גם במבט לאחור על הקריסה שהייתה לי במשך שנתיים , שנתיים זועתיות מבחינתי גם מהמקום הטוב שאני היום בו אני עדין רואה את שנים אלה כשנים איומות ואני לא יכולה להסכים עם משפטים כמו "יכול מאוווווווד להיות שבעוד מספר שנים זה יעבור וכשתסתכלי אחורה תצחקי על הימים האלה." מה שכן אני בטוחה שאפשר לצאת מהמצבים האלה ולחיות טוב מאוד לאחר מכן למרות שנמצאים במצב המגעיל והמדפרס הזה לא רואים מוצא והכל נראה שחור גם העתיד.

שוב שלום לך, יופי ששרדת את הלילה, וגם את היום והערב שאחריו. את מייחסת זאת לנס, פלא, או אולי טפשות, ואני אומרת שלא כל כך חשוב איך זה קרה, אלא שזה פשוט קרה. המחשבות שלנו מגדירות עבורנו את המציאות, ובמידה רבה, ההסבר שתתני הוא גם זה שי?בנה עבורך את ההתנהלות גם להבא. אם זה היה נס או פלא, יתכן שתעדיפי להמתין גם בעתיד לניסים ונפלאות. אם זו הייתה טפשות, יתכן שאפשר ללמוד להשתפר, ולמצוא דרכים נעימות יותר להעביר את הלילה. יכולים להיות, כמובן, הסברים אחרים. אני מוכנה להודות בכל זאת בקיומם של ניסים הקטנים, המפגישים בני אדם כאובים באישון לילה עם נשמות טובות שמוכנות להושיט יד, כתף או מילה טובה. אז תודה גם לכן, מיקה ורחל. מקווה שלכולנו יהיה לילה שקט ליאת

שלום ליאת,במצב הנתון אין הרבה סיכוי שלילותיי יהפכו לשלווה ומנוחחה אמיתית,אלא אם זה לתמיד.נכנסתי למעגל קסמים שאין ממנו דרך חזרה או פתח מילוט והמחשבות על המוות הקרוב עד כדי אובססיה לא מניחות ולמען האמת אני גם לא ממש רוצה שיעלמו כי אני כל הזמן מרגישה שעכשיו זה הזמן למרות הכל.אני מסתובבת בתחושה של התפוצות וכנראה שעד שלא יגיע הבום הזה לא אמצא מנוחה!!!

דיוק מכאיב... אבל אני לא ישנה, אני מנסה להניח את הראש על הכרית אבל היא כאילו לא שם ,לא מחזיקה את הראש....אני מנסה להדוף את הדחף המוכר להפסיק הכל, לוותר ולהיעלם.לא לחיות.זה כמו יצור שנטפל אליי .דביק.אני מקלפת אותו מעליי במקום אחד והוא נדבק במקום אחר.לא מרפה. ואין לי כח לעוד סיבוב כזה. ואני מרגישה שאין תרופה בשבילי.לחור השחור הזה.לרצון הזה שלעולם לא אוכל לספקו.להרגיע.למלא.

ויק ערב טוב, אם ברצונך להמשיך את הדיון עם אורנה, הגיבי בעץ המקורי, ואני בטוחה שאורנה תראה ותגיב. ובינתיים, אשלח לך מכאן בכל הכוח חמימות ועידוד, שיוכלו - אולי - לאפוף ולעטוף אותך כך ששום דבר רע לא תצליח לדבוק בך עוד. החזיקי מעמד ליאת

תודה.התעטפתי בחמימות שהצעת.

בת שלושים.. עשיתי חויתי טיילתי למדתי עבדתי משעמם ממצא נמאס לי כבר מזמן מכאן , כבר מספר שנים שאני הייתי שמחה (אם יכולתי לחוש תרגש הזה..) לעזוב כאן .. אני פוחדת לגדול לא רוצה לגדול להקים משפחה זה קוסם אך מלחיץ ההמשך מפחיד אותי , אני כבר שנים ללא שאיפות אין לי שום ראייה קדימה שאליה אני מנסה להגיעה, וככל שהזמן עובר הוא לא מטיב עם השקפת העולם שלי , אני כאן עצובה בתוך שגרה מתסכלת, נסיתי מספר סוגי כדורים נגד דכאון וכפי הנראה לא מצאתי את הנכון , אני מאובחנת כ היפר אקטיבית אולי זה תורם למצב גם כן הרצון כל החיים והחיפוש אחר הריגושים והנפילה התמידית הריגשית לקרשים שאין את אותם הריגושים, יש לי בן זוג שמודע להכל הוא איתי כ שלוש וחצי שנים עם הפסקות לפעמים כשאני לגמרי בשגרה ולא יכולה להיות בתוך הזוגיות הזו.. זהו בגדול לגמרי עצוב לי כי באמת ניסתי לגעת בתחומים מגונים ללמוד ולעבוד , לא הגשמתי את עצמי ואין בי אף לא ניצוץ קטנטן של רצון או מוטיבציה לכך כבר המון המון זמן אין

ערב טוב, כמי שאובחנה כהיפראקטיבית, בוודאי למדת על בשרך שהשלכותיה של האבחנה אינן מוגבלות רק לזירת חיים אחת. לעיתים קרובות, כשמדברים על ילדים היפראקטיביים, מתעוררת, כמעט באופן אוטומטי, מידה של 'השתתפות בצער' כלפי מי שנמצאים בסביבתו. הילדים עצמם זוכים להרבה פחות אמפתיה והבנה, לפעמים מתוך האמונה המוטעית שהם פועלים ללא התחשבות או בכוונה. למעשה, החוויה הפנימית של האדם התנועתי-יתר היא קשה ומתישה מאד מאד. הוא מתקשה להתמיד במשימות אקדמיות, מתקשה לשבת במנוחה במקום אחד, חסר סבלנות, מעורר-יתר, עצבני, ומתוסכל לעיתים קרובות מדי. עם ההתבגרות, כשעולה המודעות, אדם כזה עלול לחוש ביתר שאת את הגרעונות שנוצרו בתפקוד שלו, כמעט בכל תחום אפשרי: בלימודים, בתעסוקה, בחברה ובזוגיות. כדי לא לפתח פגיעה משמעותית בדימוי העצמי או להישאר תחת מרותה של תחושת חוסר ערך (במידה וכבר נוצרה), מומלץ לפנות לטיפול אצל איש מקצוע, שיוכל לסייע בהבנייה מחדש של התפיסה העצמית, של הצרכים הבוגרים הייחודיים ושל הדרכים להיענות להם באופן בוגר ומסתגל. אין לי ספק שעם העזרה הנכונה, תוכלי להגיע להגשמה עצמית ולסיפוק, ובמקומך לא הייתי מחכה. יש לך המון להרוויח. בהצלחה ליאת

עוד לילה של סיוט,מחשבות וטיפוס על הקירות.עד מתי אהיה בסיוט הזה בסרט רע שאין בו הפסקה?ולמה לעזאזל אני עוד ממשיכה על אף שאני יודעת טוב מאו שאין למה חושבת כ"כ לא לפגוע באחרים,לא להכאיב.אבל אני לא יכולה יותר יש לי חור בנשמה וכל כוחותיי אוזלים.פעם חשבתי שאני חזקה יותר אבל די אין לי כח יותר!!!!!!!!!!!!!

שלום סימן שאלה, מקווה שקרני השמש של הבוקר הצליחו בסופו של דבר לפוגג את מועקת הלילה האחרון. מאחלת לך שלילותייך יהפכו - הכי מהר שאפשר - לשעות של שקט, שלווה ומנוחה אמיתית. ליאת

הכל הרוס.... אין טעם לכלום... הלוואי שיפסיק! למה היא מענה אותי???

ימית יקרה, אני מקווה שאת מרגישה כעת טוב יותר, ושתוכלי לדבר בכנות ובאומץ עם המענה שלך. לילה טוב, אורנה

אני שם כבר שנה ומשהו ולא מצליחה לתת לזה להתקדם. לפעמים אני מאשימה את עצמי, ולפעמים אני מאשימה אותה שהיא לוחצת מדי או שהיא לא נותנת להתקרב. לפעמים אני מתעצבנת מכל מה שהיא אומרת, ולפעמים אני רק מחכה למילים המלטפות והתומכות שלה. התנועה הזו בים להתקרב ולהתרחק מתישה מאוד ואני לא מצליחה להתמודד איתה או להיפטר ממנה. תמיד אחרי תקופה מסוימת שאני נותנת לה כן להתקרב אני נבהלת וממציאה כל מיני דרכים לעצבן אותה ולהתרחק. אני לא מצליחה לבנות את האמון הבסיסי, לא מצליחה לראות את הטוב שבטיפול לכן לא מנצלת אותו עד הסוף... ויש ימים שאני מרגישה שנמאס לה ממני, היא לא יודעת מה לעשות איתי, ואז זה מפחיד אותי יותר שיבוא יום אחד והיא תגיד לי שאין לה יותר מה להציע לי... זה נורא מפחיד אותי. אני כבר עייפה ורוצה עזרה אבל לא יודעת איך לבקש אותה או איך להשיג אותה..

א.פ.ס.ח יקרה, תיארת את הקונפליקט שלך יפה כל-כך, מדגימה ומזכירה לכולנו את המרחק בין הבנה אינטלקטואלית של הדברים והבנה רגשית. אכן, קונפליקט קשה, אך הוא אינו חסר סיכוי. בפעם הבאה בה תרגישי את עצמך עושה את המהלך הקבוע - התקרבות וקלקול ושוב קרבה, אולי תוכלי לעצור ולדבר איתה על מה שקורה ממש ברגע זה. אני אשמח מאד לשמוע עוד על הרגשתך אז... אורנה

זה מרגיש כאילו בכל מקרה אמות.אמות איתה ואמות בלעדיה...היום אחרי עשרה ימים שנעדרה נפגשנו.טיפסתי על הקירות.חיכיתי בכל מאודי.והיא הגיעה חולה - לא ביטלה,כי ידעה שאני מחכה.זקוקה לה.אבל לא הצלחתי לדבר.להגיד לה.וכעסתי נורא.למרות שידעתי כמה השתדלה להיות שם היום.כעסתי ולא יכולתי להגיד כי הכל נראה לי מטופש והזוי.איך אגיד לה שאני כועסת כי התגעגעתי נורא.ורציתי שתשוב אליי כמו שאמא שבה אל ילדיה.שאוכל להיות כרוכה אחריה.כעסתי שחיכיתי כל כך ולא יכולתי לדבר.כעסתי כי אני רוצה להיות איתה יותר זמן.כי אני רוצה שתלטף את פניי.כי אני לא יכולה לשמוע אוה מדברת אל ילדותיה שלה.כעסתי כי בשבוע אחד הרגשתי שכל המאמצים שלי והשינויים הקטנים אבדו לי.והתקוה אבדה לי.ואיך היא תעזור לי אורנה יקרה?

אורנה,אני חושבת שמשהו מאד מאד חולה בי.והחלק הבריא כל הזמן צריך להילחם על מקומו.בשבועות האחרונים נראה היה שהוא מבסס עצמו ושחזרתי..ועכשיו שוב המאבק הזה.והאובססיה הזו כלפיה...למה זה קורה לי שוב? והאם יהיה לזה סוף? יכול להיות לזה סוף בטיפול איתה או שזהחסר סיכוי ככה? אני לא יודעת מה לעשות.לא יודעת אם זה בגלל הדינמיקה בין שתינו או שזה אני וזה יקרה לי שוב ושוב גם עם מטפל אחר?האם זה בעצם מזיק לי?

ויק ויק, אני מרגישה שבעצם לכתה כבר "נקבעה" תחושת הייאוש שלך עם שובה. כמעט כאילו זוהי הדרך היחידה (נכון לעכשיו) להראות לה איך את ב-א-מ-ת מרגישה, לגרום לה לראות עד כמה הדברים בלתי נסבלים. ואז הפספוס הנורא - כי בעצם חיכית לה כל-כך, רצית כל-כך כבר לאהוב אותה ולהיאהב על-ידה. איזה קלקול מכאיב. ויק - דרכם של קלקולים לעודד אותנו לשוב ולחפש את הדרך. אני מאמינה ביכולת שלך, גם כשאת מרגישה שהמלחמה אבודה. לילה טוב, אורנה

אולי צרות של עשירים אבל ממש מדפרס בחודשיים האלה כולם נוסעים ואני תקועה פה בעבודה ולא יכול לקחת חופש כל החברות הטובות שלי והידידים נוסעים לחו"ל , הפסיכולוגית שלי גם חודשיים תעלם מהשטח. ורק אני לא יכולה לעשות זאת. לא יודעת למה אבל אני מפתחת מעין חרדת נטישה קלילה (-: (מקווה שלא שמו לב בתגובה שלי מאוד השתדלתי לפרגן) קצת עצוב לי שכולם זזים למרות שהם יחזרו. (ותחושת החרדה עם תחושה של מעט דכדוך פתאום איזה ארוע מחיי לא זז לי מהראש למרות שעברה חצי שנה הפשלה של רופא שהרג בחוסר שיקול דעת ובניגוד לרופאים המטפלים ילדה שאהבתי מאוד מאוד מאוד (סטזיונר שרצה כנראה לנסות שהוא יודע מה שהרופאים המטפלים אמרו שנייה קודם שלא יעשו כי זה מסובך , עזבנו לרגע את המיטה ומאז חלה הדרדרות במצב) לא יודעת למה זה צף לי עכשיו זה לא מה שהיה לי בראש עד עכשיו יותר כאבתי את הסיפור והמשכתי בחיים ופחות חיפשתי מי אשם ועכשיו זה כמו מחשבה טורדנית לא מרפה הפרצוץ של הרופא קצת הקל עלי שסיפרתי על כך בטיפול ולהפתעתי הדמעות התחילו לזרום אבל עדין חושבת על זה) וכולם עוזבים....

האמת שסתם קשקשתי בגלל המצב רוח שלי שנדמה לי שישתפר בקרוב לא צריך להתייחס להודעה שלי

רחל יקרה, יש לי איזו תחושת בטן ששני הנושאים שתיארת, שלכאורה נדמים כל-כך שונים זה מזה, הם בכל זאת קשורים. את מרגישה נטושה, וקצת מתביישת כי אלה "צרות של עשירים", כולם הרי עוד מעט חוזרים... ופתאום צפה ועולה תמונתה של זו שלא תחזור. ילדה קטנה שמיטתה נעזבה רק לרגע... ואני מבינה שגם שם את מרגישה נטושה - התחלת לדבר על כך, הדמעות זרמו, והמטפלת נוסעת. אובדן נורא כל-כך וודאי עוד ידובר וידובר, ואני מקווה שבהמשך הדרך תרגישי מוחזקת יותר. אנחנו, בכל מקרה, ממשיכים להיות כאן. אורנה

שלום רב! אני עברתי אירוע טראומטי מבחינתי. דכאוןו חרדה גבוהה עם גלישה פסיכוטית בעקבות טיפול פסיכולוגי כושל, השתתפות מאסיבית בפורום פסיכולוגיה שהיתה אינטנסיבי בתגובותיו התוקפניות, לחצים קשים. עברו קרוב לשלוש שנים מאז ולא חזרתי לעצמי. (לא אובחנה אצלי מחלת נפש) מטופלת בכדורים אנטי דכאוניים. עיקר הבעיה המשולבת מכילה תחושה של ירידה בכישורים (ע"פ כל העדויות שטוענות להשלכותיו של דכאון הפסיכוטי), וחוששת כי נותר בי ליקוי לכל החיים. אני חשה אשמה כבדה שלא הרבתי לחזור לעשייה מיד אחרי האירוע, דבר שהיה אולי עוזר להשיב את אותן היכולות (ישבתי שנתיים בבית). נעשה לי אבחון דיאגנוסטי, לא העיד באופן מובהק על ליקויים או סימנים פסיכוטים כלשהם. בנוסף, האירוע אותו עברתי הכיל בחובו קשיים ופגיעות רגשיות שהועלו , הוצפו ולא הוכלו, עובדו ולהבדיל מכך נשארתי לבד ומאוד בודדה בטיפול ששוחזר בו קשר מהעבר. הטיפול נגמר באופן חד צדדי כאשר הותקפתי ע"י המטפלת ולא חזרה לשאול לשלומי. בנוסף, אני די אומללה, חשה חשש ופחד מתמיד ממה שעברתי (שהיה מבהיל עד אימה ונמשך חמישה חודשים). אני גרה בגפי ולא מרבה להפגש ולצאת לבלות. אני חשה כי אני סובלת קצת מכל דבר וכל האוסף הזה מתבטא בירידה משמעותית בחיי. הייתי מאוד רוצה לשוב ולהיות מלאת שמחת חיים כבעבר ומלאה במוטיבצייה. כיום, אני לא רואה שום סיבה למה לי להמשיך בלימודי התואר השני, למה לי למצוא עבודה שבה אפשרויות צמיחה. אני נמנעת להתקרב למשפחתי , שהיתה חלק מהטראומה במחשבותיי הפרונאידיות משהו. שהם רק יזיקו לי , גם כך הם לא מועילים ותומכים וכו'.. חבל לי שהכל יצא דרכי מעבר לכל פרופורצייה , כואב לי על דברים שחשה שאיבדתי בחיי ובאישיותי. קוראת הרבה על ההפרעות השונות וחוששת כי אני סובלת מסוג של דכאון כרוני (בכל זאת עברו כבר למעלה משנתיים וחצי). אני לא מצליחה להבין איך הדרדרתי למצב ההוא, חשה אכזבה וכשלון טווטאלי בחיי. ייעצו לי על טיפול בתנועה, טענו שהמילים הם האויב שלי (לא ברורה לי כוונתם). אני מצטערת שאיבדתי את חלון ההזדמנויות שהיה ולא קיבל מענה הולם. מאוכזבת ממשפחתי עד שאני חשה אשמה ו"חולה". אני לגמרי אשמה במצבי, יכולתי למנוע אותו (האמיני לי). בכל אופן , אין משהו ספציבי שרציתי לשאול. אני ממשיכה לעיתים לחפש אחר מושיע. מעולם לא הייתי כה בודדה. הדימוי העצמי נפגע ומקשה עלי להרגיש טוב סביב אנשים. רק לאחרונה התחלתי לעבוד בחצי משרה, די פשוטה להבדיל מתפקידי הקודם. פתוחה לשמוע את מחשבותייך...

אביגיל יקרה, את מתארת כאב רב, שהלך ונצבר, התעבה והתקשה. עולה התחושה שקשה לפרק את 'גוש' הכאב, להשיל חלק מהקליפות והעטיפות שלו. אינני יודעת דבר על הטראומה שעברת, אבל אני יודעת שטראומה יכולה להיות מקור לצמיחה (לאט ובזהירות, אבל יכולה). התחושה הברורה ביותר שעלתה בי היא תחושת הבדידות שלך, ההתעקשות להתמודד לבד, לאור שפע האכזבות והפחדים. בנקודה הזו אני רוצה להציע לך את האמונה האופטימית שלי, שהטיפול הנכון יכול להועיל. בהחלט יכול. תחשבי על זה? לילה טוב, אורנה

שלום אני מטופלת בחרדות המון שנים.לפני שנה ילדתי וחזרו החרדות .חזרתי לסרוקסט והעליתי ל40 מ"ג. עכשיו שוב אני מרגישה שיש לי בעיה לצאת בספונטניות וכל יציאה מעלה מחשבות וחרדות. אני יודעת שאינכם נותני תרופות אבל האם ,לדעתכם, להעלות מינון סרוקסט או שיעילותו ירדה וכדאי לעבור למשהו אחר ?(יש לציין שבמהל 14 השנים האחרונות עברתי כבר עוד שניים). מה דעתכם על אפקסור ובמה יעילותו טובה יותר או פחות מסרוקסט? חשובה לי תגובתכם המהירה דינה

אני לא תולה בפורום שלך כלום וניסיתי לפנות לעזרה בכל הכיוונים אבל לא מוכנים לעזור לי לצערי הרב בלב זה מה שיש בסיפור שלי וזו לא הפעם הראשונה . אני כבר לא אפנה לכאן ולא אציק יותר אם אין נכונות לעזור ולצערי אין . בכל חיי גם כש עברתי אלמות במשפחה לא עזרו לי גם שעברתי אונס לא עזרו לי וגם עכשיו לא יעזרו לי אני לא מטומטמת של אף אחדולא תולה את עצמי בפורום של אף אחד ואת לא מבינה אותי אני מנסה לעזור לעצמי ואין לי מזור אז .... מה את רוצה פניתי לרווחה לא עוזרים לי פניתי לאלימות במשפחה לא עוזרו לי פניתי לעיצה למי לא ולא עוזרים ליאז מה א י אמורה לעשות??????? לרווחה של מכבי פניתי ואין להם יכולת לעזור לי מה אני עושה עכשיו???. במקום להאשים אותי ולכעוס עלי יש לך פתרון?

ליאת, את נמצאת במצוקה רבה וזקוקה לעזרה, ביחד עם זאת את מאד כועסת ונסער ולכן עסוקה בלתקוף במקום להיות במקום של קבלת סיוע. בואי תנסי שוב להסביר כדי שנבין ואולי נוכל לסייע לך: כשאת כותבת שפנית לרווחה ולמרכז לטיפול באלימות ולא עזרו לך, למה את מתכוונת? מה זאת אומרת לא עזרו לך? מה אמרו לך בדיוק? שאלה שניה: כשאת מבקשת מהפורום עזרה, איזו עזרה את צריכה? מה הציפייה שלך? אני באמת מנסה להבין. זיו

אני ממש ממש מיואשת אין בי יותר כוחות להתמודד עם הדברים הכל גדול עליי אין לי כח יותר לכלוםםםםםםםםםםםם!!!!!!!!נמאס לי מהכל ואני רק רוצה שקט זהלא נראה לי מוגזם לבקש.ואיפה אלוהים שלא רואה אותי?!רק דבר אחד שקט מנוחה לתמיד

שלום ?, מקווה להקלה קרובה, ולמציאת הכוחות האבודים. לילה טוב, אורנה

היי לכל מנהלי הפורום באשר הם: שלום רב והמשך יןם עבודה נחמד. שאלתי היא. 1.האם קיימת אפשרות שיווצר מצב שבו אדו יכול לפתח פוביה משא פחד ממפגש עם מורים שלימודו אותו בעבר מדובר באיחוד על תקופת בעית ספר התיכון. *איך אפשר במידה וקיימת פוביה כזאת מהם צרכי התמודדות איתה. ויש לי עוד פוביה שהיא די בולטת והיא פחד מירידה ורק מירדה במדרגות חשמליות *איך ניתן ליתמודד עם פוביה זאת בתודה מראש שולמית

שלום שולמית, ראשית, חשוב לי שתדעי שאינני בטוחה שהפחדים שתיארת - החשש לרדת במדרגות נעות והתחושות הקשות סביב מפגש עם מורים לשעבר - עומדים בקריטריונים לאבחנה קלינית של פוביה. כך או כך, כדאי לטפל בפחדים באמצעות טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, שהינו טיפול ממוקד ויעיל. בהצלחה, אורנה

הכאב שובר אותי מבפנים...אני שוכבת על המיטה מתחת לשמיכת פוך ביום חמסין...ובוכה ולא מסוגלת להפסיק..ולאף אחד לא אכפת מספיק מכדי להיות שם...לדעת שאני ממוטטת.אני אומרת לעצמי תפסיקי עם השטויות שלך ותעשי כבר משו עם עצמך. אבל אני לא עושה... אני מקנאה באנשים שאוהבים אותם,גם אני רוצה שיאהבו אותי.זה צורך בסיסי.ואני נזכרת בזה שפעם אהבו אותי ואני הרסתי הכל. מי יתן ולא אתעורר מחר.

חן יקרה, אנסה להיות איתך עם הדמעות מתחת לשמיכה. ואנסה להיות הזיכרון החלופי שלך, זה שבכל זאת יודע שיש מחר. הלוואי שמחר יהיה קל יותר, אורנה

אורנה יקרה גם, כשמטפל מביא איתו הבטחות, ולא הבטחות כאלה שרק במילים...אלא הבטחות של מעשים... של תחושות. אסור לו לעמוד בהן? כנראה שאצל המטפלת שלי לא... איך אפשר לעקור את הטוב שבלבד ממישהו ואז להחזיר אותו לשם... כשהוא בעצם זקוק לביחד? ואיך אפשר להיות עד כלות ובקושי הראשון שניצב(ביני לבינה) לוותר ולא להתמודד? "לא רוצה לפגוע".... אבל פוגעת. תודה אורנה.

אורנה... אני זקוקה. ממש זקוקה, בלי לדעת לגמרי למה. קשה לי היום. מרגישה בא?בל. יש ימים כאלה, אני זוכרת.. ולא תמיד זה קשור למצב החדש ובכל זאת.. כמו מעיל של קדרות, כבד ומעציב הופך אותי לקטטונית קצת, מאלים אותי כל השבוע חיכיתי לפגוש אותה אני זקוקה לה. זה חדש. רציתי לפשוט את המעיל הזה שעוטף וחונק להצטנף על הרצפה שלה, הקרירה, ולתת לעצמי להרגיש זה כנראה אף פעם לא יקרה.. ואני כל כך רוצה. זה פשוט לא מצליח לי אין דבר כואב כמו פגישה מוחמצת כבר פגישה שנייה שאני משונה בה שזה לא מצליח לי דיברתי על מלא קטעי סיפורים קטנים ולא הצלחתי לחבר אותם תוך כדי שסיפרתי לא זכרתי למה אני מספרת את זה, ומה זה קשור אפילו להביע אותם כמו שצריך לא הצלחתי רק התהלכתי בזהירות ביניהם, מדלגת על מילות קישור משמעותיות מדלגת על מילים של רגש צרורות של "לא יודעת" ושל "אני עייפה".. לא הצלחתי להיות ברורה והיא לא הצליחה לחבר לי אותי הכל מפורד-מפורז הלוואי וידעתי מה היא חושבת, איך היא מבינה, מה היא רואה..(וחבל שאין לי אומץ לשאול). עד שיגיע השבוע הבא זה כבר לא יראה לי קריטי ושוב אשחזר הכל מחדש.. זה לא סוף העולם, ובכל זאת.. אני מותשת. מתחילה לשתף יותר ויותר אנשים וזה מתיש אותי נורא.. אורנה, את חושבת שהיית קצת מאוכזבת אם היית מרגישה שאת מתקדמת עם מטופלת שלך בנושא מסויים, ואז כל מה שהיא הייתה מצליחה לעשות זה להיות עילגת סביב המצב החדש בבית (נגיד, שלאמא שלה יש סרטן, סתם דוגמא מהשרוול)? לא יודעת אם מאוכזבת זו המילה שחיפשתי, אולי החמצה או פספוס. היום הייתי ממש עייפה מלדבר על אמא שלי, ומצד שני לא היה שום דבר אחר שיכולתי לדבר עליו. הרוב נראה שולי..או שאני פשוט שוכחת מזה כשאני שם. מה גם שמצב הרוח שלי נצבע בצבעים של המצב הכללי ואז אני קצת 'נתקעת'.. היום שמתי לב שלא רק בדיבור אני נתקעת. גם ההליכה שלי שונה. אני נעצרת כל כמה צעדים לבהות בדברים ממש קטנים. כמו ילד... טוב, אני מתפזרת.. (תודה שאת מקשיבה לי, אורנה, כאן ובעצים עתיקים..) לילך.

ואורנה.. היום קראתי ש-75% מהאנשים שעוברים ניתוח להסרת אונה בר?יאה, חיים בממוצע 5 שנים לאחר הניתוח. וזה כי המצב של הסרטן התחלתי. נכון שזו סטטיסטיקה וכל זה.. אבל גם 7 או 10 שנים זה לא הרבה..היא רק בת 56 מה אני אמורה לעשות עם הנתון הזה? איך את מציעה להתייחס אליו? תמיד חשבתי שאמא שלי תהיה סבתא נהדרת.. האמת שתמיד הצטערתי לראות שהיא מזדקנת.. עכשיו זה כל מה שאני רוצה. אני לא מסכימה לחמש שנים! לא מסכימה! זה לא הוגן! ואיך בכלל אפשר לתזמן חיים? לא יכול להיות שזה באמת קורה..זה לא יכול להיות הכל הולך להשתנות עכשיו, אני חושבת.. אורנה, מה אני אעשה...? :-(( מה אני אעשה בלעדיה? (אוף, אני ממש מתייפחת פה, אני מותשת מזה כבר..) מצטערת שזה כאן וככה.. בדיבור זה מרגיש לי לא אמין מצידי להגיד את כל זה..כאילו עושה סצנות, או בחורת בכוונה מילים שמעלות דמעות. אני לא יודעת איך להיעזר בה. זה אולי סיכום היום..

לילך יקירתי, כאובה ופשוטת איברים מעייפות ומייאוש, כך אני מרגישה אותך. אני רוצה לכתוב לך מהמקום שבו שאלת אותי אם לפעמים אני מאוכזבת בחדר הטיפול. איך אסביר שטיפול הוא לאט ובשקט, התרחשות נפשית רבת ממדים וגוונים שמתרחשת לאט ובשקט בתוך חדר אחד. יש מקום להכל בתוך החדר הקטן ההוא - מקום לפריצות דרך ותובנות משמעותיות, מקום לרוך פשוט ויומיומי, מקום לשנאה ולקנאה, מקום לרווחים שבין המילים. אז עכשיו המילים שלך קורסות ונתקעות זו בזו. בסדר... לא נשמע לי נורא בכלל. בנוגע ל - 5 שנים אני פחות יודעת מה לכתוב. מציעה לחשוב על זה כל יום לגופו. כולנו לא יודעים כמה זמן נותר. כולנו מנסים לחיות כאילו אין הקצבה, או דווקא לאורה של ההקצבה. כל יום בפני עצמו. חלומות פז, אורנה

אורנה שלי, 'כאובה ופשוטת איברים'... זה בדיוק מה שאני מרגישה.. מילון ראובן-מגריל תמיד נפתח עבורי בעמודים הנכונים..מדהים.. את נותנת מילים לתחושות מבולגנות היום קצת נרגע, לפחות לבנתיים יש בי עייפות אחרת. עייפות שיש בה רגיעה קלה One day at a time את צודקת... הלוואי שתבריא. הלוואי שזה יעלם. הלוואי שתהיה שוב שיגרה. (חזרתי לבקש משאלות מריסים...) את יודעת, אתמול שכבתי בצילו של העץ הכי יפה וגדול בקמפוס, לא רחוק מאיתנו (העץ ואני) עופפה אמא-עורבני, מנסה בציוצים רמים ונפחדים לגרש גור חתולים שהבחין בגוזליה, מוסתרים בתוך שיח. פתאום מצאתי את עצמי מלטפת את הגזע הכביר של העץ שלי, ולוחשת-מבקשת שישמור עליי..שידאג שיהיה בסדר..(אני חושבת שגם העץ הופתע קצת.. כנראה שאני מאבדת את דעתי.. מילא, לא נורא...) שיהיה לך יום נעים, אורנה יקרה (ותודה) לילך.

קראתי אותך, הרגשתי הרבה, רציתי לבטא מה שעבר אצלי כשקראתי אותך. רציתי להושיט לך יד, להחזיר לך מבט מבין. שתדעי שאת לא לגמרי לבד, שהצלחת לגעת, שהרעדת את כלי הדם. אבל העצב גודש את כל המעברים ונחסמו המילים בגרון, ונבלמו המחשבות בין חדרי המוח ונסגרו מעברי הביטוי האחרים. אז חשבתי- אולי שוב אשאיל מילים ממישהו אחר אבל בסוף החלטתי לכתוב לך את מה שעבר עלי כשקראתי אותך

אהובה, חשבתי עלייך אתמול/היום כשנתקלתי בעורבני וגוזליה.. יום פרפר יום ציפור.. לפני המקרה עם החתול זה היה מדהים לראות פתאום על הקרקע לידי, ממש מקרוב, גוזלים רכים ואת האם והאב מגינים ומאכילים. כמעט פספסתי את הפגישה עם הגברת מרוב שהייתי מרותקת.. מסוג הדברים שמעלים חיוך ומחזירים לרגע את הנשימה. ואולי רק אצלי... מה שלומך את, יקרה? אצלי קצת בלאגן.. רגע מרגישה כלום, רגע עצב, רגע תסכול.. ופתאום שוב חזרו מחשבות ה'בשביל מה להמשיך בטיפול'..נשארו רק 4 חודשים והיא מרגישה לי רחוקה פתאום, לא מתחברת.. וקשה לי כל כך להמשיך לעדכן בקורות המשפחה.. זה סוחט אותי לגמרי.. ולעדכן גם אותה מרגיש לי כמו לסחוב אותה על גבי וזה כבד לי. גם אמא וגם היא זה כבד.. אני שמחה שאת כאן איתי. במילותייך שלך, נמצאת בנוכחות הכל כך מיוחדת שלך. תודה, משבצת בלי מסגרת שלי לילך.

שלום רב דר אני בן 28 מטופל נפשי מזה כ4 שנים ומקבל חמש סוגי תרופות שונים למצבי. מזה כשנתיים כמעט ואין חשק להתקרב לאשתי ואפילו אם יהייה זיקפה יורדת מהר ופשוט מיואש מכול דבר סביבי אין בכלל מחשבה על קיום יחסי מין אין לי רגשות לזה כבר ומצבי מבחינה מינית יורד ומדרדר . עשיתי בדיקת מעבדת שינה ברמב"ם יצאה תקינה . האם עניין המין קשור למצבי הנפש .אם כן איך ולמה ומה צריך לעשות . ואם לא אז ממה זה בבקשה עזרה.

שלום עירן, אינני יודעת מספיק על הבעיה הנפשית ממנה אתה סובל ועל הטיפול התרופתי המורכב שאתה מקבל. עם זאת, ניתן לשער שחלק מהתרופות שאתה מקבל משפיעות על התפקוד המיני, ומאד כדאי לדבר על הדברים עם הרופא שלך, ובמידת האפשר לשקול שינוי תרופתי. בנוסף, אני מאמינה שאתה ואשתך תפיקו תועלת מייעוץ סקסולוגי, שיסייע במיקוד הבעיה ובבחינת פתרונות אפשריים. החזק מעמד, אורנה

שלום היום גילית שהאקסית שלי שאהבתי כל כך חיה עם משהו.......הייתי חבר שלה כמה שנים ובלי קשר בעת קיום יחסי מין היא סבלה מכאבים מייד עולים השאלות האם עכשיו היא מקיימת יחסי מין עם הבחור הזה?סביר להניח שכן......האם היא נהנית?ולא כואב לה?יכול להיות וזה מסקרן ומציק ומכאיב.......בנסוף איפה היא נמצאת היום ואיפה אני??? אני שכבתי עם זונה מפחד ממחלות מין לא יוצא עם בחורות זמן מה לא מצליח לסיים את התואר ומרגיש מת.......היא לעומת זאת סיימה חלק מהתואר שלה(היא עושה רפואה אז סיימה את החלק הראשון ועכשיו היא בטח מתמחה או משהו לא יודע) היא גרה עם משהו ויש לה חברים ראיתי אותה לא מזמן והיו לה הרבה חברים.......אז זה אני מולה זה מה שקורה לה וןזה מה שקורה לי .........ודיי ברור לי אני חייב למות ובהקדם.......

ממש רע לי אני לא יכול יותר פשוט לא יכול יותר.........למה הייתי צריך לפגוע בעצמי ככה וללכת לזונה היה לי כל כך הרבה בחיים........עכשיו הכל גמור אני מת לעולם אני לא יקיים יחסי מין לעולם אשאר לבדי.........אני מת......אני מת אני לא יכול יותר...........אפילו הורים שלי אומרים שאני חי כאילו אני כבר מת........הלוואי ויכולתי כבר למות בשקט.......איזה מן חיים אלה???ללא אהבה ללא מין ללא כלום............המוות מחכה לי ואני מת לפגוש אותו איך אני מקנא בכל האנשים שעושים תאונות דרכים או מתים סתם כך הלוואי וזה יקרה לי מהר אני פשוט לא יכול יותר....מצד שני לא מסוגל להתאבד......אני מתבייש אבל שזה יגיע אני אשמח איבדתי את האישיות שלי איבדתי כבר את מי שאני איבדתי את מה שהיה יכול להיות הכל נאבד אני זקוק למוות הזה.......

אהבתי את המוות מחכה לי מת לפגוש אותו! תאמין לי שגם אני יותר מכל דבר אחר רוצה לגעת במוות. המקום היחיד בו אפשר לנוח להפסיק לשמוע לראות לחשוב ובעיקר להרגיש!!! רק דבר אחד אני לא מבינה כל זה כי הלכת לזונה? תאמין לי עדיף בלי אהבה ובלי מין ולא מין בלי אהבה לא מועיל ובהחלט מזיק!פשוט תגיד הייתי הבנתי לא עוד ותמשיך הלאה!בדיוק כמוה

מר בלו , אני מבינה את הסלידה שאתה חש ואת רגשות החרטה... זה רק מעיד על האדם האיכותי שאתה. די כבר סבלת מספיק בגלל זה , צא מזה .. חבל שזה יתקע את חייך תעשה במקום זה משהו מועיל אחר (אין לי רעיון כרגע) אולי זה ישחרר אותך ותנסה לעשות הכל ככדי לגמור את התואר זה חשוב אל תשאר מאחור! אני קוראת אותך הרבה אתה נשמע בחור ממש איכותי ולענין.

הקטע שאני מרגיש מגעיל ומלוכלך יש הרבה מחלות שאפשר לקבל מזה לכן חייבים לספר לבחורה לפחות מבחינה מוסרית......לחלקם הגדול והנפוץ נבדקתי אבל יש מחלות שלא ניתן לבדוק........ למה עשיתי את זה ...לא מחרמנות אלא מהרגשה של שנאה עצמית הרגשתי שזה מה אני שווה זה מה שמגיע לי ושזה מה שמגיע לחברה שלי לשעבר חבר לשעבר שהי עם זונה מה גם שרציתי לחוש בטעם המוות ללכת לזונה מבחינתי זה כמו מוות רציתי להזיק לעצמי וזה יצא משליטה

הי מר בלו, נשמע לי באמת נורא נורא כואב לפגוש בה כך ולגלות שהיא התקדמה בחייה בעוד שאתה חש תקוע ומת. אבל בוא נחשוב לרגע - באופן היפותטי לגמרי - על מה שקורה לה: יש לה כאבים בעת קיום יחסי מין. אני משערת שעובדה זו אינה קלה להתמודדות. אולי היא מורידה את בטחונה בכל הקשור ליחסי מין, ונוגעת בנכונותה ובהנאתה בכל הקשור לתחום זה. אולי הפחד מיחסי מין מתפשט ומתרחב לתחומים נוספים, דוגמת חשש ממגע בכלל, חשש מזוגיות, חשש מאינטימיות, מקרבה ועוד. יתכן שזמן מה במהלך חייה היא התהלכה בעולם בתחושה שהיא מוזרה, יוצאת דופן - פגומה אפילו - בשל אותם כאבים. אולי חשבה שאיש לא ירצה בה כך, או שאין לה כל סיכוי לנהל זוגיות נורמלית בעתיד. תסתכל על שני המשפטים האחרונים שכתבתי: נדמה לי שניתן להלביש אותם גם עליך. גם אתה חש פגום (עד "לא ראוי לחיות"); גם אתה לא רואה תקוה לזוגיות עתידית, לכך שמישהי תקבל אותך כמו שאתה, או חשוב מכך - שאתה תקבל את עצמך. ומה היא עשתה (היפותטית כמובן, ובהנחה שהכל טוב ויפה כפי שזה נראה לך מהצד)?? היא עשתה *עבודה*. זו לא בהכרח עבודה ישירה של 'העלמת' הבעיה או העלמת הכאב (אני לא יודעת אם אפשר באמת להעלים את הכאב עצמו, כמו שאי'פשר לעשות "פו?" לכל מה שקרה לך עם הזונה). זו עבודה של להתגבר על החששות ולפעול למען עצמה; עבודה של להאמין על אף הספיקות וחוסר הבטחון שמקננים בה; של לקבל את עצמה ולראות את עצמה כמי שראויה לחיים נורמליים למרות הפגם לכאורה שטבוע בה. נראה לי שזו גם העבודה שלך. בעצם, של רבים מאתנו... לא? נויה

היי נויה תודה על התגובה.... כמה הסברים אני חושב שהיה לה קל בגלל שאני עשיתי לה את זה קל אני תמכתי בה למרות שיחסי המין בינינו היו גרועים כשהיא אמרה שהיא פגומה אני אמרתי שלא ושאנחנו פגומים חבקתי ואהבתי אותה ולכן היה לה קל יותר חוץ מזה שהיינו ראשונים אחד של השניה דבר שני אני לא כועס שהיא המשיכה הלא אני פשוט רואה איפה ואיפה היא דבר שלישי זה המחשבה שהיא אולי מקיימת יחסים טובים ומהנים עם בחור אחר בעוד איתי אולי היה לה בעייה נפשית של חוסר משיכה או אהבה וכו וזה דבר מעיק.....אולי הבעייה היא בכלל אצלי.......... ולפעמים נראה לי שהיא לא כיבדה אותי כשאני משחזר שיחות וכו אולי זה קשור ליחסי המין כך שזה מצב לא נעים........

שלום MR BLUE, קראתי בתשומת לב את העץ שהתפתח כאן סביב הודעותיך - אתה מביע יאוש קודר, והכותבים מציעים התבוננות קלילה יותר ב"חטא" הנורא שחטאת, ואופטימיות זהירה בנוגע לאפשרות שגם אתה, כמו חברתך לשעבר, תצעד צעדים קדימה. אני חושבת שבעץ הזה נגעת בכמה אלמנטים בסיסיים שהופכים את ה"חטא" לכל-כך עמיד מבחינתך: הוא קשור לרצון להעניש את עצמך, הוא מעורר אשמה כבדה סביב מיניות ותוקפנות, הוא מפעיל מערך שלם של מחשבות אובססיביות ואולי גם התנהגויות קומפולסיביות שנועדו לתקן. אני ממליצה לטפל בדברים בדומה לאופן בו מטפלים ב- OCD. המטפלת שלך בוודאי תדע כיצד לעזור. לילה טוב, אורנה

האם שמן דגים של אלספה יכול לעזור במקרה של דיכאון( שבא והולך) גם אין לי תיאבון(אוכלת בקושי)

כן, זה יכול לעזור לכיסים התפוחים של היצרנים..... טפלי בדכאון באמצעים אחרים , מוסיקה טובה ,ספר טוב ..יכולים גם לעשות את העבודה בהצלחה

שמן דגים יכול לעזור מפני שיש שם אומגה3 (_אבל זה לפעמים זה כמו לתת לאדם גוסס שום.) אם צריך אז למה שלא תקחי תרופה נגד דיכאון ותרגישי טוב חבל לסבול בחיים.. אם את רוצה לקחת משהו טבעי (ואני לא מבינה את התפיסה הזו) אז את יכולה לקחת תרופה טבעית בשם רמיטוב (בעבר השם היה היפרקיום) נדמה לי שבתקופה האחרונה התחילו לדרוש מרשם בשביל זה, הרמיטוב מתאים לדכאון קל עד בינוני ובהחלט יכול לעזור. תרגישי טוב

שלום מוזרה, אינני יודעת אם נערכו מחקרים מבוקרים על השפעת שמן דגים על מצבי דיכאון. למיטב ידיעתי, אין תוספי מזון שהשפעתם על מצב דכאוני מוכחת. אני מציעה להתייעץ עם פסיכיאטרית, ובמידת האפשר לשלב בטיפול המבוקר אלמנטים של טיפול אלטרנטיבי. בריאות, אורנה

סבלתי מחרדות -אגורופוביה-לפני כ-15 שנה ובגלים זה חזר לי בעיקר אחרי לידות. לפני כשנה ילדתי ואחרי הלידה חזרתי לסרוקסט 40 מ"ג. היום שנה אחרי אני מרגישה חרדות לפני כל יציאה וקשה לי להתרחק מהבית. שאלתי -האם להמשיך עם אותם כדורים ובאותה כמות או שמומלץ לעבור לכדורים אחרים? אם כן לעבור אז מה מומלץ? עם הכי פחות תופעות לוואי והכי הרבה אפקט.(אני נמצאת גם בפחד מתמיד מעליה במשקל ומחרדות רבות על ילדיי ,אך העוצמה התמתנה ,אולי בעקבות הכדורים.) קשה להגיע לתור לפסיכיאטר ולכן חשובה לי תשובתכם ואיתה ללכת הלאה. מה גם שאני כעת בחופש של חודשיים וזה הזמן ,לדעתי, היעיל לעשות מעבר בלי לפגוע בעבודה. נ.ב. אם להגביר מינון בסרוקסט אז לכמה ועד איזה מינון זה בסדר? בעבר שוחחתי עם דרור בקופ"ח כללית . תודה מראש,דינה אך המלצתכם קריטית לי בהקדם,כדי להקטין את הסבל שלי. תודה מראש.

שלום דינה, אני מבינה את סבלך ואת הרצון להקל עליו במהירות. עם זאת, בפורום פסיכולוגיה קלינית איננו משיבים על שאלות תרופתיות. הסיבה לכך פשוטה - אף שכולנו מכירים את נושא הטיפול התרופתי מעבודתנו, זהו באופן חד-משמעי תחום התמחותו של הפסיכיאטר. אשתף אותך בשתי מחשבות: הראשונה - אני ממליצה בחום לשלב טיפול קוגניטיבי-התנהגותי עם טיפול תרופתי נוגד חרדה. התוצאות מצויינות. השנייה - מזג אוויר חם ולח אינו מוכר כקשור לחרדה באופן כללי, או לאגורופוביה באופן ספציפי. בהצלחה, אורנה

קודם כל תודה על ההתיחסות. אמי מבינה לגבי התרופות ,אבל אם אפשר לומר את יחסך לתרופה אקסלור XR. ומתי כדאי לקחת אותה? האם זה שאני רוצה לישון בכל הזדמנות(בלי חסר דם) אבל צריכה לתפקד מכסימום שעות זה מתופעות הלוואי של הסרוקסט.והאם האקסלור או דומיו מתאימים למעבר? תודה מראש

דינה, אין טעם להתעקש לקבל מפסיכולוג קליני תשובה בנוגע לטיפול פסיכיאטרי. אנא פני לפסיכיאטר המטפל בך. אני מקווה שבקרוב תרגישי טוב יותר, אורנה

שלום. לאחרונה גיליתי שאני לבד. לא, יש לי חבר, וזה מדהים אבל...חברות אין לי. בנות שאפשר לצלצל ולבקש עזרה בצביעת שיער, לקבל הצעה להסתובב בקניון, ללכת לסרט או סתם לספר איך עבר היום, להתלונן אם יש בעיות או לרכל על משהו. אין לי...ונראה לי שגם לא היה לי. עם אחת ש"יש" לי אני לא מצליחה לקבוע כמו שצריך, וזו אני ש"רודפת אחריה" ומנסה לראותה, למרות שהיא לא מתנגדת דווקה, אבל תמיד זה נכשל, הפגישות שלנו, השנייה רחוקה ויש קשר טלפוני בלבד, די דליל, ואחת שלא מעניין אותה כלום בחיים, שום תחביב, התעניינות. זה כל ה"אוצר" שיש לי. אז הכל נופל על חברי. הוא דווקה מקשיב, מתעניין, אבל זה לא זה...אי אפשר לדבר איתו על ה-כ-ל. יש דברים "רק של בנות", אתם יודעים... אני פשוט לא מעניינת אותם. עובדת איתם בכל מקום, אבל הן מתקשרות רק כדי להחליף איתי משמרת, לא יותר. אלה לא חברות בהחלט. אני מקנה בסתר בחברי שאומר שהחברים שלו באו והם הולכים לשתות בירה. יש לו אותם מבית הספר, צבא, כמו לכולם. אני לא למדתי כאן בתיכון, ומהצבא לא הוצאתי שום קשר עם אף בחורה... וזה לא שאני סגורה ושתקנית, להיפף. ידידותית, תקשורתית, מצחיקה, אוהבת לעזור, יודעת להקשיב, מוכנה לוותר אם צריך משהו. אבל אני לא מעניינת אותם, את הבנות. חבר יותר קל להשיג לי, מאשר אחת שאפשר להיות בכיף איתה. במה בדיוק הבעיה? בי? מה לעשות עם זה? החיים שלי זה עבודה וחבר. זהו... אני לא יכולה ככה! זה לא טבעי! תעזרו לי בבקשה להבין מה קורה פה, בבקשה...

אחת חמודה..... קראתי אותך ודי הזדהתי לגבי דעתך על בנות את די צודקת .לא משנה כמה טובה תהיי ונכונה לעזור תמיד. יחסן של הבנות אלייך לא ישתנה .מבחינתן את תמיד תהיי בהישג יד..וכשיזדקקו לך כבר ימצאו את דרכם אלייך.כנראה שצריך להשיב להם באותו מטבע -התעלמות . ובטח לא לחזר אחריהן .זה משיג את התוצאה ההפוכה.... אני יודעת שקל לתת עצות ..אף פעם לא ישמתי אותן על עצמי.. במקרה שלי .תמיד הייתי זו שמרימה טלפונים לשאול בשלומם ואף פעעם לא זכיתי לאותה תכיפות של התענינות. למרות שאני יודעת שאני כו חשובה להן.. לא יודעת .אולי זה ענין של מנטאליות. אם אינך צברית כפי שניתן להבין מדברייך מן הסתם הרגישות שלך לקשר שונה .משל אותן בנות. הייתי מציעה לך להשקיע פחות אנרגיות בענין .אם את מוכנה להשקיע בקשר .והם לא ,אז הבעיה היא שלהם, וגם ההפסד. מאחלת לך בכל זאת, למצא את הקשרים שאת כה מיחלת להם.

דבר ראשון את נשמעת מאוד חמודה,דבר שני חברות ובכלל קשרים אם אנשים אפשר למצוא בכל מקום:עבודה,לימודים,חוגים.יבוא יום ובאמת תכירי את החברה הכי טובה שלך את הנפש התאומה,לי אישית זה קרה בחו"ל. ולא כזה נורא אם תהיה לך חברה אחת באמת טובה,ממש כמו אחות. אז הבעיה היא ממש לא בך,ומי שלא שמה עליך אין סיבה שתשימי עליה. תהני מהחיים ותמיד תזכרי,שאפשר לדבר בפורומים ולהכיר גם כאן. אז מתוקה,החיים יפים,תהני לך,שלך אלונה

שלום אחת, את מתארת בבהירות וברגישות כיצד את מסוגלת לקיים קשר רגשי אינטימי, אך לא עם בנות גילך. אני מבינה את החסר - החסר באחוות אחיות, בשיחת בנות, בחמימות אכפתית וקרובה. משהו 'נתקע' שם בדרך, ואני חושבת שכדאי לברר מה. אני הייתי מתחילה לברר לעצמי את הדברים בחשיבה על הקשר עם אחיות ביולוגיות (אם יש לך). האם הקשר מאופיין בקרבה ובשיתוף, האם יש בו חוויה דומיננטית של קנאה ומאבק על מקום, ואולי מדובר בחוויה אחרת. משם הייתי עוברת אל הקשרים המוקדמים עם בנות-גילך הילדות - בגן וביבה"ס. כיצד זה הלך? וכך אפשר להתקדם בחקירה עצמית, ואף להיעזר בהתבוננות ובתובנות של אשת מקצוע. בהצלחה, אורנה

שלום! חבר שלי בן 26 כיום,איבד את אימו לפני כשנה וחודשיים. בעקבות המוות במשך שנה הסתגר בעצמו,שרה בדיכאון אך למרות הפגיעה הממשית בתפקוד יש לציין כי המשיך לתפקד כסטודנט.כיום הוא מרגיש ב"גלים" עצוב ומדוכא בעקבות האובדן.לעיתים מתקשה ללמוד ולהתרכז ונסגר בתוך עצמו. אני האדם היחיד שהוא מדבר איתו על אימו והייתי מאוד מבקשת לקבל כלים בסיסיים לעזור לו.מה אוכל להגיד לו במצסים אלו? זקוקה נואשות לעצתך...תודה מראש רוני

שלום אתה חבר שלו תיקח אותו דרך קופת חולים שלו לפסיכיאטר ושיתן לו כדורים נגד דיכאון זה יעזור לו מאוד

אובדן אחד ההורים הוא דבר קשה ביותר{מנסיון שלי שאיבדתי לפני כמה חודשים}.וזה נורמלי וטבעי שכך הוא יגיב היה מוזר אם לא החסרון הוא קשה מאוד ויש ימים שהוא אף קשה ביותר. אז נכון שצריך לעודד ולתמוך אבל יחד עם זאת זה משהו שחייבים לעבור למה בכזו קלילות כולם רוצים כדורים שגם להם יש די הרבה תופעות ולא בהכרח יעילות בכול מצב.בתןר חבר\ה פשוט תהיה שם זה הרבה גם אם לא תמיד זה נראה כך!

יקירתי, אולי תחליפי כבר לסימן קריאה :-) אני קראתי את הדברים שכתבת כאן ויש בי רצון לא מוסבר להושיט לך יד ולהקל על מכאובייך. יש משהו שאני יכולה לעזור בו עבורך? אני כאן

הי רוני, נשמע לי שכבר את עוזרת לו בדרך בה את לצידו ותומכת בו ועוד מחפשת דרכים נוספות. צריך לתת לזמן לעשות את שלו...לכאוב ולהתאבל יחד אתו וגם הוא לבד עם עצמו. חזקי ואמצי

רוני שלום, אובדן קרוב משפחה מדרגה ראשונה זו חוויה קשה ביותר ולא סתם נותנים גם ביהדות וגם בסיווג הפסיכיאטרי שנה להתמודד עם האבל. רק לאחר מכן הופך אבל לדיכאון. התיאור שלך מצביע כי חברך מתקשה עדיין מאוד להתמודד, עם ירידות בתפקוד הקשורות מן הסתם לאבל על אמו. במקרה כזה, למרות הרצון הטוב שלך, ואני בטוח שיש, התערבות של איש מקצוע היא חיונית. ייתכן ויהיה צורך בשילוב של טיפול פסיכולוגי וטיפול תרופתי, או רק אחד מהם, אבל יש צורך בהתערבות. ההשערה שלי היא שיש שם רגשות לא מעובדים כלפי האם, קונפליקטים שלא מניחים לו. את יכולה לעזור בכך שתאפשרי לו לתת ביטוי לשקונפליקטים הללו, אבל דווקא בגלל הקרבה ביניכם המלצתי היא לפנות לאיש מקצוע ולתמוך בו כפי שעשית עד כה. אשמח לענות על שאלות נוספות בנושא ולייעץ אם תרצי בכך דרור

יש בי כעס עצום על עצמי. הגעתי לגיל 35 רווקה, ללא עבודה מסודרת, ללא בן זוג. היו לי ציפיות מאוד גבוהות מעצמי. אני בעלת תואר ראשון, נראית לא רע בכלל, נבונה ואם זאת תקועה מזה הרבה זמן. הבעיה היא שעדיין אני לא יודעת מה אני רוצה לעשות אם החיים שלי. חשבתי להמשיך לתואר שני (זו השנה השלישית שאני חושבת על כך וההרשמה כבר נסגרה) תמיד ברגע האחרון אני חושבת להרשם, חשבתי על יעוץ ארגוני אבל נראה לי שזה יותר כמו "עסקי אויר" מה שנקרא ובכלל יש ים של היצע ופחות ביקוש. אני לא חושבת על הכוון תעסוקתי, עשיתי זאת בעבר ונאמר לי שאני טובה עם אנשים. אני מרגישה מבוזבזת ובעיקר שביזבתי את מיטב שנותיי. בעבר, ראיתי עצמי בגיל הזה כבר נשואה+2 ועם קריירה. אני חשה כשלון, אכזבה עמוקה מעצמי...כל ההבטחות שלכאורה התרחשו סביבי נמוגו והתפוגגו לכדי כשלון טוטאלי. מה שלא אעשה (אם בכלל החליט על לעשות משהו), זה נראה די מאוחר. לעולם לא אצליח להשיג את האנשים בני גילי מבחינת הקריירה, תמיד הם יהיו לפני, אם זה בנסיון התעסוקתי שלהם ואם זה מבחינת היצע של בחורים טובים ואיכותיים שבגיל הזה כבר נהיה דליל. היה לי עיכוב של מספר שנים לאחרונה עקב בעיה אישית והייתי רוצה למצוא דרך לפצות על כך אך, עדיין אני חסרת מוטיבציה וחשק גדול אין לי (לגבי המוטיבציה זה לא היה כך לפני גיל 30). מרגישה שהבועה בה חייתי ,תקרא לזה אולי פנטזיה, התפוצצה לי באכזריות בפנים. בעברי הרגשתי שלמות ותחושת שביעות עצמית ופניתי לתפקידים בכירים, וכיום האומץ נעלם ומקסימום אני מאפשרת לעצמי להיות פקידה בחצי משרה. אשמח לשמוע את דעתך בעניין ואולי להאיר את עיניי.

נופר שלום, הדבר המרכזי שאני שומע ממך הוא אכזבה גדולה מעצמך. אכזבה שהפכה לדבר המרכזי בחייך, שדרכו את מתארת את עצמך. אני תוהה למה זה, למה זו הדרך בה את מסתכלת על עצמך, מה קרה שם. אבל בולט לי שאת בעיקר מתקשה להחליט, לוותר על אפשרות, להינעל על משהו ולומר לעצמך זו אני, לשם אני הולכת. זו אמירה לא פשוטה, אבל עבורך היא הפכה למורכבת במיוחד. אולי זה כי באיזשהו מקום את ומה שתעשי בחייך הפכו לאחד, ואיך תחליטי על מי שאת? אני לא יודע אם זו הסיבה, אבל אני שומע את המצוקה הרבה שלך, ומעבר לנקודות למחשבה שהעליתי כאן אני מציע לך בחום להפנות לטיפול, לעבוד על התחושות הקשות שלך כלפי עצמך, לזכות במעט מהביטחון והמוטיבציה שהיו לך, ולברר עם עצמך איך את מצליחה לקבל החלטות בלי להרגיש שהפסדת משהו. את בצומת דרכים בעיני, וזה זמן מעולה ללהיעזר ולהחליט על הכיוון בחייך, זה בהחלט לא מאוחר מדי, דרור

גבירתי היקרה תודה לתשובה אבל הבהלה כך הרבה הרבה שנים ללא קשר למלחמה שהיתה דוגמה לגיבור עם אבל קטן .... גם לפני שנים שעוד עבדתי , והייתי שקוע בניירת ומישהו התפרץ לחדר , שלא שמעתי צעדים במסדרון , קרה אותו סיפור . שאני " ברעש " עוד משהו רועש או פתאומי לא מזיז לי . ששקוע נבהל . כמובן משתדל להרחיק ולהתרחק מהפתע שאני בשלווה אבל בחיינו המודרנים הם קורים.. יש עצות מועילות ? לפני , ושזה כבר קורה .או הסברים .?פתרונות . תודה

משה שלום, התגובה שאתה מתאר היא תגובה נורמלית של ברח/ הילחם. אבל לעיתים מסיבות שונות פיזיולוגיות או נפשיות המערכת משתבשת והיא מופיעה בעוצמה גבוהה תוך קושי רב להירגע. לא ברור מה הסיבה לשיבוש אצלך, ומדוע אתה מתנגד לבירור הזה בטיפול. אבל לדעתי זה המקום הנכון עבורך, למרות הבקשה שלך לא לשלוח לשם. וזאת משום שאין הרבה שניתן לשעשות ללא עזרה מקצועית אינטנסיבית במקרה זה. זה לא אומר שהטיפול יהיה ארוך טווח בהכרח, הוא יכול להיות ממוקד, או בשיטת CBT. זו דעתי המקצועית, דרור

איך מחלימים מפגיעות נרקסיסטיות רבות וקשות שנגרמו כתוצאה של תקיפה מילולית אינטנסיבית במשך זמן רב...הדבר יצר אצלי "סוג" של דכאון ומרגישה נחותה, מרגישה סביב אנשים "מותקפת", דחויה, סלידה כלפי עצמי. אני במצב הזה מספר שנים ומבחינה כי האשיות שלי השתנה בעקבות זה. כאילו "המעבד" בראש שלי הוחלף ואת האותנטיות שלי איבדתי, את אמונותי של אז, מחשבותי נעלמו. מה עושים? איך והאם ניתן להשיב בחזרה את עצמי? מרגישה מאוד בודדה בגלל זה.

שלום ליאת, המצב שאת מתארת הוא אכן לא פשוט, למדת להסתכל על עצמך באור שלילי, לחוש נפגעת ומותקפת כמעט בכל מקום שאת נמצאת בו. מצב זה אינו קל לשינוי, אבל זה אפשרי. בוודאי אפשרית הטבה במצב. הדרך לכך עוברת בטיפול. בתוך הטיפול ניתן לעבד את ההתקפות המילוליות שחווית, ולבנות עבורך, באופן הדרגתי "מעבד" חדש כדברייך. מעבד שיוכל לאפשר לך לבחון דברים מכמה נקודות מבט, ולא רק מהנקודה העכשווית בה את נמצאת. זה לא קל אבל זה אפשרי, בהצלחה, דרור

בבקשה הצילו

לי לא ידוע על קבוצות פרטיות בתחום הנ"ל. מדוע שלא תפני לטיפול פרטני?

ליאת את פונה כאן בבקשה נואשת להצלה - הצלה מעצמך איך לדעתך ניתן באמצעות פורום זה להציל אותך או את בנך? למי בדיוק פנית ולא נענית? אחריותי כאשת מקצוע מחייבת אותי לידע אותך כי פורום זה אינו מהווה תחליף לטיפול וודאי שלא "טיפולי הצלה". נראה כי שלל העצות שזיו סופר שלח אלייך מתוך כוונתו הכנה לסייע לך , מועילות כמו כוסות רוח למת, ואת ממשיכה לנסות ולהפקיד את האחריות והדאגה לך ולבנך כאן בפורום, תוך תיאור מצמרר של ילד חסר אונים הסופג אלימות ואין לאל ידינו להושיע אותו מאחר ואיננו יודעים שום פרט מזהה אודותיו!!! האחריות לגורלך ולגורל בנך היא ביידייך בלבד! בכל רשות מקומית קיימת לשכה לשרותים חברתיים וזוהי הכתובת היחידה שבה תוכלי לקבל סיוע במצבך, ולא, מה גם שאני מאמינה שבמידה ולא תעש זאת, במוקדם ובמאוחר מישהו ידווח לרשויות ואז מצבך יהיה גרוע יותר. זכרי האחריות לכל תוצאה של מעשייך היא שלך!

אני בטיפול אצל פסיכולוג כבר שנתיים, (אני בת 15) והייתי בטיפול גם בגיל 9-10. לא אובחנתי עם דיכאון או משהו כזה, אבל כן, אני בדיכאון כל הזמן. התחילו לי בעיות בלימודים לכן עזבתי את בית הספר באמצע השנה, התחלתי לעשן לשתות לעשות הכל כדי לא לחשוב על הדיכאון. יש לי חברים שתומכים, אבל עדיין אני מוצאת את עצמי יותר מדי שעות בוכה וכואבת ופשוט רוצה להרוג את עצמי. ההורים שלי אף פעם לא הבינו אותי, עד שהתחלתי את הטיפול אצל הפסיכולוג שמסביר להם שיש לי בעיה. כרגע אני נמצאת בארה"ב (אני גרה בארץ) לבד, כבר חודשיים, בחווה של דוד שלי (אני רוכבת על סוסים, וזה עוזר לי קצת) בלי הסוס שלי שנשאר בארץ (שזה גם מדכא אותי). נשאר לי להיות פה חודש וחצי לפני החזרה לארץ. דבר ראשון, לאחרונה שמתי לב לבעיות שינה אצלי, אני מתעוררת מעל ל3 פעמים בלילה בשעות הבוקר המוקדמות, רק אם אני לוקחת כדור אדויל לפני השינה אני מצליחה לישון רצוף. האם זה געגועים או משהו.? או אולי דבר יותר דחוף לטיפול או לפחות לבדיקה? (אני לא בטיפול אצל פסיכולוג מאז שהגעתי לכאן) דבר שני, אני לא על כדורים נגד דיכאון. קיבלתי הצעה מהפסיכולוג ודחיתי אותה. האם כדי לשקול את זה שוב? תודה על העזרה

שלום לך, אצל חלק גדול מהסובלים מדיכאון ישנה נטייה לקום מוקדם יותר, ובכלל להתקשות בשינה טובה (למשל לקום בארבע בבוקר). אם זו נטייה חדשה עבורך הייתי מציע לברר האם אין סיבה פיזיולוגית מלבד דיכאון הגורמת לכך. במידה ולא נמצאה סיבה שכזו, אני מציע שתשקלי מאוד בחיוב נטילת כדורים נגד דיכאון, וכאן אני מצטרף לפסיכולוג שלך. הרי ממילא את כבר הרבה זמן עושה Self medication (טיפול תרופתי עצמי - תרגום חופשי שלי), באמצעות אלכוהול עישון ועוד. אז למה לא לעשות זאת מסודר ובפיקוח רופא. ועוד דבר, הייתי מייעץ לך לנסות לחזור למסגרת כלשהי, בהדרגה ועם הרבה עזרה אבל לעשות את זה. זה מאוד חשוב. בהצלחה, דרור

שלום, אני צריכה להתייעץ איתכן. עובדת ממקום עבודתי שאני לא כל כך מכירה, הוכתה על ידי הבן שלה. בביה"ח היא טענה ששנשדדה, ולכן כנראה לא התלוננו שם. היא לא רוצה להתלונן בעצמה, וגם לא לפנות לעובדת סוציאלית. מה אפשר לעשות איתה? האם יש גופי עזרה שפונים לקורבנות שמלכתחילה לא עשו את הפניה הראשונית מיוזמתן? תודה!

דרורה שלום, אחד השלבים החשובים ואולי הקשים ביותר בקבלת עזרה היא בקשת עזרה. מדברייך עולה שחברתך עדיין אינה נמצאת בשלב בו היא מוכנה לקבל סיוע. במידה והייתה רוצה, הייתה ועדיין יכולה לפנות למרכז לטיפול באלימות במשפחה. לא ניתן לעשות הרבה כדי לעזור למעט זה שאת, כחברה שלה, תקשיבי לה, תתמכי בה ותנסי לשכנע אותה לפנות לטיפול.

המקרה המדובר שבו קיימת אלימות מצד ילד כלפי הורה, הוא מורכב וטעון, ישנן אפשרויות עזרה שונות , כגון הוצאת צו הרחקה לבן שאינן כרוכות בפניה למשטרה, אלא שבשל מורכבות המקרה אני מניחה כי בשלב זה חברתך מתקשה לנקוט בצעדים, את כחברה , מסייעת לה בהיותך אוזן קשבת וכן במסירת אינפורמציה לגבי אפשרויות סיוע . כמו כן תוכלי להפנות אותה להתייעצות בפורום זה.

הי.....טוב אז אני לא ממש יודעת למה אני נשארת אולי בעצם בגלל שהוא הדבר היחיד היציב שיש לי אני חושבת שאולי הוא יכול לספק לי דברים אחרים שאני צריכה ואני יודעת שזה לא נכון להישאר בגלל סיבות כאלו רק שפשוט גם נורא קשה לי כי התרגלתי אילו והוא באמת בנאדם מדהים שהיה מוכן לעשות בשבילי הכול אז כאילו כואב תרתי משמע והוא יכול לקדם אותי באיזשהו מקצה מקצועי שאני מאוד רוצה להצליח והוא בשבילי מן חלון הזדמנות על מנת שאני יוכל להתקדם קצת אם כך אני מאוד מבולבלת ואני ממש רוצה שהתוכניות שלי יצליחו ועם זאת נמצאית במין מבוי סתום האם להישאר ולנסות בכול כוחי לשיג את מטרתי ולתת לזה עוד קצת זמן או שמא ללסיים ולצאת ל"חופשי"כבר עכשיו כי הקשר מאוד הזוי וכן יש המון קשיים אולי זה פשוט לא וזהו..למרות שאנחנו מאוד דומים ומאוד אוהבים אחד את השני מעומק הלב...:( אוףף זה כזה עצוב...

שלום לך, אכן התלבטות קשה. בעיקר בגלל הסיום, זה לא רק שיקולים פרקטיים המנחים אותך להישאר שם. זו גם אהבה. עצתי לך היא לא להישאר לבד עם ההתלבטות הזו. את יכולה לפנות לאיש מקצוע ולהביא את ההתלבטות הזו וביחד לברר מה את באמת מרגישה שנכון לך. ניתן גם לברר מדוע את חושבת שאת צריכה עזרה כדי להתקיים. גם אם תחליטי לא להיעזר באיש מקצוע, את חייבת לעצמך בירור של הסיבות שבגללן את רוצה להישאר בקשר. ואז לבחון האם הן מספקות אותך ברמה כלשהי. בהצלחה, דרור

למה לאף אחד לא אכפת? אני כבר לא מצפה מאנשים שיהיה להם אכפת, הורדתי את הציפיות ממזמן. מה שאני לא מבינה למה לאלוהים לא אכפת. אני באה מבית מסורתי, אני מאמינה בו, היתה תקופה שהייתי שומרת שבת... והוא... מסתכל עליי מלמעלה ולא מושיט יד ולא נוקף אצבע! גם הוא לא שם לב אליי. אני כזאת קטנה וחסרת ישע? אני אוויר שלא קיים? אני שונאת את עצמי.. היום היה לי טיפול הקדמנו את הפגישה כי מחר לא אוכל להגיע... הודעתי לה עוד בטלפון שאני במצב עדין... ישר היא התחילה לדבר על הביטולים שלי(פגישה אחת ביטלתי כי עבדתי,ולפגישה אחרת לא התעוררתי...אבל לא בכוונה) ועל כך שאני מתקשרת בין הפגישות, היא לא אמרה שזה מפריע לה(היא יכולה להגיד אני לא מאמינה לה) רק אמרה שהמקום לדבר הוא בפגישות עצמם כי היא לא יכולה לעזור לי בטלפון... דיברנו כבר על הנושא הזה והיא הסכימה שאתקשר בין הפגישות,זה בא מהצד שלה אני אמרתי שאני מפסיקה להתקשר... וכשאני מתקשרת פתאום שוב זה לא בסדר... אני מבולבלת ואני כבר לא יודעת מה אני עושה עם כל הבלבול... היום לא הרגשתי שהיא מנסה להקשיב לי היא רק דיברה ניסיתי לומר משהו היא נכנסה לי בדברים... היא אמרה שאני חשובה לה וכו'(בולשיט,אני לא מאמינה לה) אבל לא נתנה לי לדבר. אם המצב שלי היא קל בסדר,אבל המצב שלי גרוע, היום היא כל כך פגעה בי( למה היא פגע בי זה לא לפורום..) וזהו אני עוזבת את הטיפול.לא יכולה עם הכאב הזה.חייבת לנתק אותה מתוכי ולהמשיך הלאה. אני כועסת עליה שבא לי לבכות. לא מגיע לה אחרי כל מה שהיא נתנה והשקיעה בי, אבל אני כבר לא יכולה, זה שובר אותי,שורף את כל הבפנים שלי...לא יודעת איך אצליח לוותר על קשר כזה.....(מה שבטוח שלא אני זאת שמוותרת היא זו שויתרה עליי. היתי צריכה לראות את זה) אבל אני חייבת להתנתק לטובתי,אני חייבת לסגור את הדלת הזו,להשאיר הכל מאחור. סליחה שרשמתי סתם אין לי שאלה אפילו . וליאת. תודה רבה לך. פורום.... לא לכל אחד יש מקום בו...

חן שלום, כואב לי לשמוע את התחושה שלך. אבל אם להתייחס לפגישה שהייתה לך היום אז נשמע לי שהיום את הגעת עם תחושה קשה, והרגשת שהיא לא שם בשביל להקשיב לך. משהו בקשר שלכן "צרם" היום. בעיני, על אף הכאב הנגרם כתוצאה מכך , ניתן להיתרם מאירועים כאלו. אם מצליחים להישאר ולברר מה קרה ביניכן. את למשל יכולה לשתף היכן עוד בחיים את מרגישה כך, לא נשמעת לא נראית. שכופים עלייך רצון לא לך. לא נשמע לי שהיא וויתרה עלייך. זה נשמע יותר שהיא היום לא הייתה במקום שלך. למרות שלא כתבת שאלה הרגשתי רצון לשתף אותך במחשבות ובתחושות הללו. דרור

אם הייתי קודם קוראת את ההתכתבות בינכם הייתי מבינה שאני שואלת ומתעניינת סתם. אין ספק שבעייני שתייכן הטיפול הוא יותר מאיים מאשר עוזר אני חושבת שקיבלתי את התשובה הכי טןבה להתלבטויות שלי מאחת שזה עזר לה ואחת שלא אבל פחות או יותר אם אותם תתובנות.רחל,אני חושבת שיש מצבים בחיים שאי אפשר להגיד שזה כמו ליפול על סנדלר לא טוב אז עדיף כבר ליפול מראש ולבד למה צריך לכך שותפים?!

אם את מחליטה לא ללכת לטיפול רק בגלל שבחורה אחת טוענת שהיא התאשפזה בגללו אז תסלחי לי אדם שמגיע לאשפוז היה מגיע אליו גם ככה זה לא בגלל הפסיכולוג שלה. חוץ מזה שזה פורום פסיכולוגיה אז מה אתם עושות פה? תלכו לפורום עבודות יד או גידול דגים. למה חשוב לכם נורא לקלקל לאחרים? רחמים

זה אכן לא כמו סנדלר טוב וסנדלר רע כי זה אדם שמתעסק בנפש שלנו אך התכוונתי שיש טובים יותר ופחות כמו בכל תחום ואני לא רואה בזה בעיה או סיבה לא לפנות ולכן המסקנה בגלל זה לא ללכת שגויה! כמו שאת בוחרת רופא, וכל איש מקצוע אחר גם כאן אף אחד לא שולל את הבחירה שלך את יכולה לנסות לאחר פגישה לומר שלום ולא להתראות או לחילופין ללכת לאחר המלצה , מה הקשר בין ליפול לבד או אם שותפים כמו שאת כותבת המטרה היא להתקדם... אני משערת שאת אדם שיכול לבחור מה מתאים לך. הפכתם את האדם לנטול בחירה גם בטיפול את עדין האדם הבוחר ואת בוחרת אם להישאר או לעזוב לו מתאים זזים.... ולכן העליהום שאתם עושות על הפסיכולוגיות מוגזם. אני גם מסכימה עם רחמים בכל מה שכתב וחבל שאנשים שיכולים להעיזר ירתעו בגלל הודעות שונות, בעיני זו החמצה ... ובאמת למה אתם בפורם כל פסיכלוגיה אם אתהם מתקיפות פסיכולוגים בצורה קשה זו מנהלי הפורום לא קורצו מחומר אחר.. אז בין כל חוסר האמונה אולי כן יש משהו קטן אחר. הטיפול שלי זה אחת מהחווית של חיי, (ושמעתי אנשים רבים שחושבים כך) למרות שהיו זמנים קשים בגלל המצב כשהגעתי ולא הייתי רוצה לזכור אותם אני חושבת שקשה לאמוד אותו בכסף או בכל דבר אחר זה ותמיד אניי יזכר בפסיכולוגית שלי בחיבה והוקרה רבה (על התשלום המוזל והסימלי היחס והאכפתיות לאורך כל הדרך ואני שמחה שאת התוצאות היא גם רואה) אז לא כולם צריכים ללכת לטיפול מי שמתאים ויכול להיעזר ולא מפחד "מתופעות לוואי" פוטנציאליות זמניות ביותר כגון: מתלות תקופתית, מהעברה מידי פעם וכד' ירויח בגדול!

סימן שאלה יקרה, אשמח לשמוע את החלטתך בעניין. ולשאר, אני לא חושבת שיש כאן מקום לייעץ לכאן או לכאן למתלבטים למינהם, אם להמשיך או לא, אם לבחור ללכת לטיפול או לא. כל אחד רשאי כאן לספר את סיפורו מנקודת מבטו האישית ועל סמך נסיונו. אין כאן שום עליהום רחל, רק נסיון לספר סיפור אישי כואב מאוד. מה שכל אחד יעשה אתו זה סיפור אחר לגמרי, ונטול בידיו. אני באמת הייתי שמחה לראות כאן..חופש..ולא מאין מלחמה על "האמת". לכל אחד יש אמת פנימית שלו, אין צודק או לא צודק. יש לצערי גם חוויות מצערות וכואבות שראוי וישמעו...ויתנו להם גם את המקום הראוי להם מבלי מיד להיבהל ולנסות למדר אותם בדרך של שלילה, ביקורת ושיפוט. בטיפול עצמו אין עדי ראיה, הכל בחדרי חדרים..יש את "האמת"שלך מול "האמת" של המטפלת. אם תשאלו אותי, לדעתי מרבית הכותבים כאן הם סוג של "נפילים" מהטיפול. בכל אופן, מאחלת לאנשים לא להקל דעת בטיפולים פסיכולגים ומיד לרוץ אליהם כי הם פשוט אוהבים לדבר ולהתפלסף. יש גם השלכות שליליות מטיפול. יום טוב אביגיל

זה נכון שאני מאוד פוחדת להכנס לטיפול ועוד יותר מהחשש שזה יוביל לאישפוז! אבל בעיקר אני לא בטוחה שבאמת אפשר לעזור לי בשלב בו אני נמצאת כרגע{והייתי במצבים}זה נראה כאילו מפה אפשר ללכת רק אחורה {אם עוד יש ממה}והדבר היחיד שעוד נכון לי הוא להעביר את הימים האלה בצורה קצת יותר שפויה לא מעניין אותי העתיד אלא הרגע!והרגע הזה נראה כמו נצח אחד גדול איך שורדים?איך ממשיכים את היום יום מבלי להכנס לטיפול ארוך ומייגע ובעיקר חסר טעם עבורי לפחות.

שלום לך, לא לגמרי ברור לי מדוע טיפול הוא חסר טעם עבורך כרגע. לי נשמע שדווקא תחושת חוסר הטעם בחייך היא הדבר המאיים כרגע. אבל בכל מקרה ישנן אפשרויות נוספות. את יכולה לנסות להיעזר, ככל האפשר, באנשים הסובבים אותך. כל מי שיכול לעזור. לשתף אותוו במה שאת מרגישה ולבקש ממנו להיות איתך בזמן הקרוב עד שהגל הזה יחלוף. את גם יכולה להיכנס לטיפול תמיכתי קצר, שיעזור לך להתארגן. מעין טיפול בשעת משבר. אבל אחרי שאמרתי את כל זאת, אני עדיין מקשיב לקול שבך, שביטא את עצמו דרך השאלות בימים האחרונים, והקול הזה מדבר על תחושה שאת צריכה עזרה. למרות כל החששות והניסיונות לבטל את יעילות הטיפול. אני מדגיש אותו כי אני מרגיש שאת מנסה לבטל אותו. הבחירה בידיים שלך, ובכל מקרה אני מקווה שתרגישי טוב יותר, דרור

חוסר הטעם בחיים הוא באמת מאיים,אבל הפחד מהחיים מאיים הרבה יותר! העניין הוא לא בלבטל טיפול אלא בלבטל את עצמי מה שכך או כך קורא רק לא באופן רישמי ופה בדיוק החוסר החלטה המאוד קשה שלי!נ.ב לפעמים דוקא הקרובים לך הם הרחוקים ביותר!בכול מקרה ממש תודה על ההקשבה ועל התשובות המפורטות איכשהו זה אולי יגרום לי להחיט מה ולמה?!

אני שלוש שנים אחרי טיפול פסיכולוגי. נכנסתי לטיפןל אדם שבטוח ומאמין בעצמו ויצאתי פגיעה מאוד. נפגעת ולוקחת באופן אישי דברים אחרי הטיפול...אם אחי הגדול למשל (שהערצתי אותו כל חיי) נוהג בי בחוסר סבלנות בכל פעם שאני מתקשרת אליו מאז אותו טיפול כושל שהכניס אותי למשבר נפשי קשה ושכל המשפחה היתה מודעת לכך שירדתי מהפסים. אני מרגישה שאת הנעשה אין להשיב לפחות מבחינת הדימוי שלי שנפגע קשה בתוך המשפחה. וכך התחושה חוזרת אלי כבומרנג. ז תאמר לי דרור, מה טוב כ"כ בטיפול פסיכולוגי? שאני רואה איך אתם שולחים כל אחד כאן וממליצים על טיפול. אני משערת שיש עוד נזקים שנגרמים מטיפול פסיכולוגי ואני מאמינה כי הכל חל עלי רק מעדיפה כבר לא לדעת. יש בי כעס אולי זעם על כל הפסיכולוגים שחושבים שהחיים בלעדיהם נטולי איכות. אז אני רוצה לומר לך ובטח לא לך באופן אישי, שאני לא אותו הבנאדם אחרי "הטיפול". מרגישה כי נלקח ממני משהו שהיה שלי ובלעדי ובעל גוון יחודי והוא אבד. מרגישה כמו אחד האדם עם פחות בטחון, אמונה בעצמי ועם פחות תחושה טובה וקומפוטנטית כלי עצמי. אני משערת שלא היו לנו הרבה יצירות אומנות, לא היה לנו את פיקאסו, וואן גוך, בטהובן, מוצרט וכו'..אם הם היו יושבים שנתיים ועוברים "טיפול".

אמנם אני לא דרור אבל בכל אופן מתחשק לי להגיב. אני מבינה את כאבך ותיסכולך אבל ממש ממש לא מסכימה עם ההכללה שלך לגבי פסיכולוגים, טיפולים, ואמנים: אני לא חושבת שהפסיכולוגים חושבים שהחיים בילעדיהם נטולי איכות כמו שציינת , יש אנשים שסובלים וצריכים עזרה ומה רע בזה?? אדם לא פונה לטיפול כי טוב לו אדם פונה לטיפול ממצוקה אישות כך שאנשים שטוב להם לא פונים ופסיכולוגים גם מודיעם לכך. יתכן ונפגעת בטיפול יתכן והמטל לא הבין אותך נכון וכד' אבל גם מאוד יכול להיות יש מצב שנקרא רגרסיה ויש תקופות בטיפול הרבה יותר קשות גם מהרגעים שניכנסנו אבל יוצאים מזה בסופו של דבר חזקים יותר (אני יודעת שאדם בנפילה לא כל כך מענין אותו לשמוע שבסוף יהיה טוב) אני אומרת זאת כאחת שנמצאת בטיפול כבר שלוש שנים ומרוויחה מזה המון, גם לפסיגולוגית שלי יש טעויות אבל אולי לסלוח לה זה גם חלק מטיפול ומלמד לחיים עצמם. (ואין לי איך להודות לה על כל האכפתיות והתמיכה) אני מציינת זאת שאם משהו קורא וחושב על טיפול שלא ירתע זה מסע קשה מפרך לפעמים כמעט "אכזר" אבל בעיקר "מחבק" תומך ועוזר ו למי שזה מתאים זה בהחלטו משתלם. לגבי אמנים שונים, נכון שבזמן שיגעון ניתן גם להפיק דברי אומנות וכד' אבל לא ניתן להפוך את ואן גוך לאדם שפוי או לאדם שלא סבל הוא הרי חתך לעצמו את אוזנו.. ובסופו של דבר התאבד, וחבל כי לאדם זה כמה שנים של טיפול לא הספיקו הוא היה מאושפז ... אז איך אפשר לומר שאולי היה עדיף שאם היה ניתן לעזור לו לא הוא לא היה מפיק את דברי האומנות שלו.. ההיבט בעיני צריך להיות לסבל האישי שלו ואם יהי ניתן להקל מעליו אז זה מה שצריך לעשות.

תרשי לי לרגע להיות בוטה. אבל את נשמעת לי כמו כלב מאולף ששטפו לו את המח. יש משהו לדעתי באותנטיות שהולך לאיבוד... כל המשפטים שכתבת לי נשמעים מאולצים משהו ...ואולי קרוב יותר לאוטוסוגסטיה. בכל אופן, אני חושבת שמרבית הבעיות יכולות להיפתר בדרך של עשייה, ניסוי וטעייה, אולי תרופות בשעת מצוקה. על מנת להרחיב את ידיעתך, יש אנשים שהולכים לטיפול לא רק בשעת מצוקה אלא לשם בריחה מהמציאות, ככה אני רואה את זה.

גם לי מתחשק להגיב אני מסכימה לחלוטין עם דבריה של אביגיל,די לקרא את מרבית פניותיהם של הכותבים כדי להבין לאיזה דרגה של תסכול מגיעים מטופלים בעקבות טיפול .שלרוב נמשך חודשים רבים .וברוב המקרים מטופלים נוטשים את הטיפול כשנגמר להם הכח להמשיך ולהתמודד עם הסיוט שבכל פגישה ... וישנה תמיד הדרישה ברקע שיש להתאזר בסבלנות .שתהליך הריפוי איטי וממושך.... ובנתיים נוצר מצב שהוא אופיני בכל טיפול .והוא התלות שמפתח המטופל במטפל שברוב המקרים אפילו אינו מודע לה. כתיבתי מבוססת גם "מהחויות" האשיות שלי מחדר הטיפולים .שהן די דומות לכל מה שנכתב על הכשלים הטפוליים.המופיעים פה בפורום.

אולי תוכל לעזור לי אתה ניסיתי לקבל עזרה ולא הולך לי כרגע אני אחרי תאונת דרכים אבל חשוב לי לפתור את הבעיה אם תוכל אתה לכוון אותי אשמח מאוד אני עם הכעס סיימתי בדרך של כתיבת שיר המבטא את הרגשות השליליים שלי ואני מדברת עם הבן שלי על כך אומרת לו שאני כועסת ולא רוצה להיות גיפה גירפה כעסנית אז מצאתי דרך להתמוד עם זה אבל עם האלימות לצערי לא. יש לך כלים שיכולים לעזור לי? כלים תרגילים פסיכולוגיים ? מה שהוא שיכול להציל אותנו מהדור הבא של אלימות????? בבקשה הצילו אולי קבוצת תמיכה בשרון אולי מי שהוא הצילו

ליאת, אני קורא את המצוקה הרבה והייאוש בהם את נמצאת. אני לא מאמין בפתרונות קסם שיפתרו את בעיית האלימות בין-רגע. כתבת שכתיבת השיר מאד עזרה לך. אני מציע שתמשיכי לכתוב. אולי תנהלי יומן אישי ובו תכתבי את הכעסים והמצוקות שאיתם את מתמודדת. את יכולה גם לעשות תרגילי הרפיה בו: ברגע שאת מרגישה את הכעס עולה תכנסי לחדר ותסגרי את הדלת. המטרה היא לנתק מגע. בחדר תשבי על כיסא או על המיטה, תיישרי רגליים (כך שיהיו ישרות ובאוויר) וגם את הידיים (הידיים והרגליים מבילות באוויר). תנשמי עמוק ותוך כדי הוצאת האוויר תכווצי את כל שרירי הגוף: הפנים, הכתפיים, הידיים (תאגרפי את היידיים חזק, הכי חזק שאת יכולה), את שרירי הבטן והרגליים. תשארי כך לפחות 5-10 שניות ותשחררי. תנשמי עמוק 3 פעמים ותעשי את התרגיל שוב. תחזרי על התהליך לפחות 3 פעמים ברציפות. את תרגישי איך השרירים מתעייפים ונעשים רפויים, כך גם הכעס. בנוגע לקבוצת תמיכה באזור השרון: יש מרכזים לטיפול באלימות במשפחה שם, בד"כ, יש טיפולים קבוצתיים. ישנם מרכזים ב: כפר סבא, נתניה, רעננה. הפניה אליהם היא עפ"י מקום מגורים. את בדרך הנכונה, המשיכי כך זיו

שלום שמי לילך ואני אובחנתי לפני כ3.5 שנים כאדפ עפ נטייה לדיכאון אבל אף פעם לא הייתי בטיפול תרופתי מאז הייתי בדיכאון לפני שנתיים שנמשך כשנה עקב מות סבי שהייתי מאוד קשורה אליו והתלחתי איכשהו לצאת מזה לפני כ 3 חודשים התחילו לי חרדות סביב הבראיות שלי ורופאת המשפחה שלי נתנה לי רסיטל 20 מ"ג ולפני חודש העלתה אותו ל 40מ"ג מיום רביעי האחרון אני מרגישה את אותם הסיפטומים של הדיכאון מה אני יכולה לעשות?

לילך שלום, אני באופן אישי חושב שאת הטיפול התרופתי הפסיכיאטרי, לפחות הראשוני עד לאיזון צריך לתת פסיכיאטר. זו המלצתי הראשונה עבורך, לפנות לפסיכיאטר ולהתייעץ עמו על סוג הטיפול התרופתי המתאים לך. מעבר לכך את אומרת שאת עם נטייה לדכאון אבל לא ברור האם היית בטיפול פסיכולוגי בעברך על מנת להתמודד עם נטייה זו, ועם הנושאים המרכזיים בחייך הגורמים לה. בכל מקרה אני ממליץ לך, במקביל, או כחלק מהפנייה לפסיכיאטר, לפנות גם לטיפול פסיכולוגי. בהצלחה ולילה טוב, דרור