פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום רב, אקדים ואכתוב שניסיתי טיפולים פסיכולוגיים ולא נעזרתי בהם. גם הטיפול התרופתי, אליו הגעתי מאוחר, אינו יעיל באופן מוחלט. שאלתי היא - אני בת 42, נעה ונדה כל ימי בין דכאון לחרדות, בודדה, מיואשת וסובלת ממחשבות לא סימפטיות בלשון המעטה על עצמי ועל העולם סביבי. מרגישה כמו פרח בין קוצים, ולא מצליחה להתמודד עם רוע ואכזריות. מרגישה שההתפתחות הקוגניטיבית שלי טובה יחסית, אולם מבחינה רגשית, נותרתי ילדה בת 4, שתמיד מרגישה לא מוגנת ומחפשת דמות שתגן עליה. אני מבינה שעלי להשתדל לפתח את העצמאות שלי ואת זאת אני עושה אולם התחושה הזו תמיד מבעבעת בפנים. אני מרבה להיזכר באפיזודות מהילדות והנעורים בהן נתקלתי ב"פן" הלא יפה של החברה, בין אם מצד ילדים או מבוגרים, וגם היום, 20 ויותר שנים אחרי אני מרגישה פגועה וחשופה כמו אז. פשוט לא מצליחה לבנות גרעין אישיותי חזק ובוגר ומרגישה כמו עלה נידף. אני שמנה וסובלת מחרדה חברתית חזקה מאוד ובשל אב ביקורתי באופן הרסני, אשר סירס אותי ואת אמי, אני סובלת גם מחרדות גדולות מכל דמות סמכותית, וכל "המבוגרים" מסביבי מאיימים עלי בכל תחום. אעשה הכל, כולל התרפסות מסויימת, כדי לא להתעמת עם איש, אך איני יכולה לסבול את ההתנהגות שלי. מרגישה כאילו יש לי אישיות של זיקית המתאימה עצמה לכל סיטואציה כדי להציל את נפשה. לצערי, הדרך היחידה שבה אני מצליחה איכשהו לנווט את עצמי בעולם העוין היא באמצעות התנהגות פסיבית אגרסיבית: אני אוגרת כעסים עד שמגיעה ההתפוצצות. בגלל גילי המופלג הולך ונצבר בתוכי זעם עצום על כל מה שהפסדתי ולא יהיה לי בחיים, ובכלל על היותי שונה מרוב בני האדם. מרגישה שהובסתי במלחמת הקיום אך מתקשה להשלים עם כך. אשמח לקרוא התייחסויות. תודה

שלום לך. אם אני לא טועה כתבת בפורום כבר כמה פעמים...תקני אותי אם אני טועה.. משום מה אני זוכרת את ספורך שנשמע עצוב ואותנטי. ומשום כך אולי גם נכרת בזכרוני. אני מבינה שאת מעונינת באוזן קשבת. ואני בטוחה שרבים קשובים לך פה ,גם אם אינם מגיבים. את נשמעת לי בחורה מאוד אנטליגנטית ,ואני יכולה להבין את תסכולך ,את תקועה ודורכת במקום שאינו מתאים לך.אם לא היית חושבת שמגיע לך יותר ,לא היית מתלוננת על מצבך. אני מבינה שניסית טיפולים פסיכו' ולא כל כך הלך, ניסית אולי טיפולים אלטרנטיבים ,שמעתי על טיפול באומניות שאפשר לברר דרך האנטרנט. בכל אופן מציעה לך לא לאבד תקוה ,אני יודעת, זה מסוג ההצעות שקל לתת.... והעובדה שאת כותבת פה מעידה שאת לא נכנעת לגורלך ,ולא מרימה ידיים ,וכל עוד זה המצב, אני מאמינה שתמשיכי להאבק למען חיים נסבלים יותר. מאחלת לך סוף שבוע נעים ומלא תקוות..

שלום לך, אחת האמירות המשאירות אותי קצת חסרת מילים זה משפטים כמו "ניסיתי טיפולים פסיכולוגיים ותרופתיים, ללא הועיל". אנשים אחרים מגדילים לעשות ומבקשים מפורשות "רק אל תשלחי אותי לטיפול! אבל כאשר מגוללים סיפור מורכב כמו שלך, איני רואה איזו התייחסות מכאן תוכל לתת מענה רציני ובעל ערך. במקומך, לא הייתי נשאבת לדפוסים של גינוי עצמי על מה שאת ועל האופן בו את מתנהלת בעולם. לפעמים, בנסיבות ספציפיות, רק כך אפשר לשרוד. מן הסתם, פיתחת מנגנונים שאפשרו לך להתקיים בצורה הרמונית עם הזולת, הגם שהיו (ויש) להם מחירים נפשיים כבדים. אני רוצה להזכירך שגם בגילך המופלג (ואולי דווקא אז) אפשר לעשות שינוי משמעותי באורח החיים ולהתחיל להרוויח בחזרה את מה שהפסדת. בדר"כ קל יותר להרים ידיים, ולטעון ש'שום דבר כבר לא יעזור', אבל לאמונתי, זהו טיעון שאינו 'מחזיק מים'. אפשר וכדאי לטפל בכעסים (ללמוד לווסת אותם באורח מסתגל), בחרדות, ובנטייה להתבטל בפני סמכות. בהצלחה ליאת

שלום רב, אני בחורה בת 23, בטיפול מגיל 12 (מטיפול לטיפול לטיפול...), עם דכאון מג'ורי (במנוחה- אחרי נזעי חשמל), ובהיסטוריה אנורקסית ובולמית. גבולית עם פציעה עצמית.. לאחרונה התחלנו לדבר בטיפול על מין, הטרדה מינית, אלכוהול, נגיעות, גרייה, דברים שהיו כשהייתי קטנה, ולאט קצת מטפטפים החוצה מהזכרון.. אני לא מספיק זוכרת, הגוף שלי כן.. איכשהו.. במקביל המטפלת שלי מרגישה שהיא לא יכולה להשקיע כמו שהיא השקיעה בשנים האחרונות כי היא שמה לב שזה לא נשאר בתוכי, שזה נעלם לי. שבמקום לגדול ממה שהיא נותנת, ברגע שהיא לא שם לשניה, אני מתפרקת ושוכחת לה הכל. בורחת ונעשית אלימה. זה נכון לגבי כל האנשים שהיו בחיי. מאז שאני קטנה. אני לא ממש יודעת מה אני רוצה לשאול, אולי אם קיימים עוד אנשים כאלה. אולי אם זה הגיוני או בסדר בעיניכם. אם יש לזה סיבה.. כי כל המטפלים שלי תמיד נטשו בגלל זה.. ואני לא יודעת מה לעשות.

שלום תמנע, השאלה שלך "האם זה הגיוני או בסדר" נגעה ללבי. עולם בו ילדות קטנות נפגעות ומוטרדות הוא לא הגיוני. זהו עולם אכזר, שמתערבבים בו טוב ורע, מותר ואסור, אהבה ושנאה, רוך ותוקפנות, הזנחה והשגחה, מלחמה ושלום. חוקי ההיגיון וה'בסדר' עמומים ומטושטשים, בטח בעיניה של ילדה קטנה, שגופה ונשמתה נשדדו בחוסר רגישות. אם מתבוננים כך על המציאות, כל תגובה והתנהגות יכולה להיות לא הגיונית והגיונית כאחת. ומי בכלל יכול לשפוט? שולחת לך עידוד ומפצירה בך להמשיך ולטפל בעצמך. אני משוכנעת שגם במקום בו מטפלים רבים נכשלו, יש תקווה לשיפור ושינוי, אם רק נסכים להאמין. החזיקי מעמד והמשיכי להילחם ליאת

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%99%D7%94

שלום אורית, הלינק שנשלח לך יכול להיות התחלה לא רעה בכלל לקרוא בצורה פשוטה ומובנת על ההפרעה הבולימית. חיפוש נוסף דרך גוגל יכול להעלות אתרים רבים בנושא. בהצלחה ליאת

שלום יש לי פחדים מליפגוע באנשים שאני אוהב......שאני שולח הודעות sms אני בודק וקורא לפחות פעמיים מה רשמתי בהודעה בחשש שאולי רשמתי משהו רע(עלבון קללה או איחול רע)אני יודע שזה רק בראש שלי אבל זה משתלט עליי לפעמים עוברים לי משפטים רעים בראש ואני פוחד שאני יאבד שליטה ואני יגיד אותם בטעות לאחד האנשים שאני אוהב....האם אני משוגע?מה יש לי אולי זה או סי די שהחמיר איך אני יוצא מהמחשבות הרעות האלה ומהפחד מאיבוד שליטה....אני יודע שזה הכל בראש לפני חצי שנה לא היה לי את המחשבות האלה מאיפה זה בא לי?

שלום מורן, ככל הנראה, מקורן של המחשבות הטורדניות נעוץ בקונפליקט פנימי לא פתור סביב נושאים של תוקפנות ושליטה, המתעוררים במצבים של עומס רגשי ומעוררים חרדה. אני ממליצה לך מאד להגיע להתייעצות אצל פסיכולוג קליני, ולשקול יחד איתו האם להיכנס לתהליך של עבודה דינמית, או אולי להתמקד באמצעות טכניקות CBT בסילוק הסימפטומים המחשבתיים וההתנהגותיים. בהצלחה ליאת

סליחה על הגסות אבל אני הרבה מחטטת באף ורוצה להפסיק את זה אבל אני לא יכולה , זה הפך אצלי כמו סמרטוט ועכשיו אני רוצה לדעת באיזה יד מחטטים באף הימנית או השמאלית ומה עדיף?

רק לא כמו שימי http://www.flix.co.il/tapuz/showVideo.asp?m=990019

ט ו ב ים ה ש נ י י ם ............................. בהצלחה.

שלום רב. הנני בן 19, בוגר, רציני, ועצמאי. לי ולמשפחתי הקרובה (הוריי בעיקר) עבר, המלא באי הסכמות, חוסר כבוד, זלזול, פגיעה רגשית, גרימת עצב, ועוד. אותם רגשות כואבים אשר בעיקר הם גרמו לי, לא קיבלו התייחסות רצינית מצידי עד כה. מאותם רגשות נוצרה לי למשל תחושת נתק ממשפחתי, ותחושת אי שייכות לה. הדבר מתבטא באי שיתוף שלי את משפחתי בענייניי האישיים, אלא שיתוף חבריי ומכריי. יש לציין שנוח לי ביותר עם התנהלות זו, ונראה שגם למשפחתי. התנהלות זו כאמור, מאפשרת חיים יציבים יותר. רק שמשהו אחד קשה לי, וזה שאותם רגשות ממשפחתי לא קיבלו ממני ממש התייחסות. לאחי הקטן אירוע בר מצווה בקרוב. מיד ברגע ששמעתי על כוונתם של משפחתי לארגן אירוע משפחתי עלתה לראשי התהייה האם יהיה חיוני עבורי, לבחור, עם מלוא הכבוד כלפי משפחתי כמובן, שלא להגיע לאירוע. לפי דעתי, אי ההגעה לשמחה המשפחתית תיהיה בחירה סמלית מצידי (כמו כל אדם אחר מהמשפחה שיבחר לא להגיע כי אינו מרגיש שייך), וגם, בגלל קרבתי לבעלי השמחה, תאפשר לי להרגיש שמיציתי איכשהו את אותם רגשות שליליים כלפי משפחתי. שאלתי העיקרית היא האם ישנו סיכוי, שיש היגיון בדעתי, ושאכן אי ההגעה לשמחתם של משפחתי הקרובה תביא למיצוי אותם רגשות שליליות שנגרמו לי ע"י משפחתי, לפחות במידה כלשהי? אני מודה מראש על התייחסות הפסיכולוג ושאר בעלי הדיעה המקצועית לשאלתי, תודה רבה לכם מראש, דניאל.

אני לא בעלת מקצוע (אתה יכול להפסיק לקרוא :) אין שום סיכוי שבעולם שיש היגיון בדבריך שכן גם בעלי שאבא שלו התעלל בו(!!) הזמין אותו לחתונה (גם כדי שהצד שלי לא ישאל שאלות מיותרות) ואתה הרי לא רוצ שכל העולם ישאל למה אתה לא שם. כביסה מלוכלכת אפשר לנקות עם איש מקצוע אבל לא עם כל מי שמגיע לבר מצווה. תראה, זה לא סתם שאח שלך לא ישכח לך את זה בחיים. תתלבש הכי יפה שאתה יכול, תהיה מקסים ולבבי, תחייך לכל העולם, תבוא ראשון ותישאר אחרון ובשום רגע אל תחשוב לרמוז שיש איזשהו מצב לא נעים אצלכם. חשוב לי שתדע שנכנסתי להודעה שלך מתוך תחושת הזדהות גדולה עם הכותרת! גם אני מלאה בכעסים והכל ורציתי לשמוע איך אנשים אחרים מתמודדים ולכן שלא תחשוב שאני שופטת אותך חס וחלילה או משהו אלא שאח שלך לא אשם הוא צעיר ואם לא תגיע זה יהיה נושא הבר מצווה עליו ידברו כולם וזה לא מגיע לו... מה דעתך? בהצלחה, סטלה

דעתי היא, שעם כל הכבוד לך, התייחסת להוריי, התייחסת לאח שלי, התייחסת למה שעלול להיות "הנושא המרכזי" באירוע, אבל לדבר אחד לא התייחסת כלל, והוא אליי. לא התחשבת בי ברגשותיי בנפשי ולא עניין אותך אם בכלל יש כאלו. סיפרת על בעלך שאביב התעלל בו, אינני יודע למה בעלך בחר זאת, אבל אין ספק שאם אבא שלי היה עושה לי את זה הוא ממזמן לא היה ממשיך להיקרא אבא שלי ובטח שלא הייתי נמצא לידו בשום עת ביחד, וגם בחתונה. כבוד האדם הוא דבר ראשון וחשוב פי אלף ואלף ממה שידברו משפחתך על "למה האבא של החתן לא הגיע", אנחנו בשנות האלפיים ועל הפרימיטיביות להישאר הרחק מאחורינו. אז דעתי לצערי היא שמחקת את רגשותיי מהעסק ועל כן נראה לי שאיני יכול לראות בתגובתך כתגובה אובייקטיבית, כך או כך הנני מודה לך על התייחסותך. שלום רב לך.

שלום דניאל תשמע ,אולי תבדוק עם עצמך מדוע אינך מעונין להשתתף במסיבה ,אם תגיע למסקנה שהסרוב נובע מנקמה במשפחה ,הייתי מציעה לך לוותר על הנקמה שהיא די מתוקה לפעמים.אך לא תורמת דבר. ואולי אתה חושש שהשתתפותך תוביל לחידוש המריבות המשפחתיות? גם לא ציינת, אם משפחחתך מעורבת בלבטיך בענין ההשתתפות, ומה דעתם , והאם, הם מעונינים בכלל שתשתתף? ואולי ההשתתפות דוקא,תיצור ספתח לפיוס בינך לבינם....יכול להיות? וחוץ מזה מדובר באחיך הקטן,שבטח היה רוצה לראות אותך בשמחתו.בר מצווה זה אירוע של פעם בחיים...לא? אני מאוד מקוה שכן תשתתף למרות הכל.. שיהיה במזל..

שלום דניאל, גם אני לא משוכנעת שהחרמת האירוע בהכרח תביא הקלה רגשית. יתכן שההיעדרות תגרום לך, נוסף על כל רגשות הכעס, גם רגשות שליליים נוספים, כמו אשמה ויסורי מצפון. כדי להשתחרר מן המועקה הרגשית הממושכת, יש לברר מהן החוויות שקדמו לה, לעבד אותן, ואולי אפילו להצליח לסלוח. המרחב הטבעי למשימה הזו הוא חדר הטיפול של הפסיכולוג, אבל לא רק. תוכל להחליט שאתה לוקח אחריות, פותח את הנושא בבית, ומכונן אווירה מאפשרת לדיבור רגשי שכזה. נדמה לי שההתלבטות אם להגיע לאירוע, או אולי להחרימו, קשורה גם לשאלת השייכות שלך למשפחה.. האם אתה חלק מהם, או חלק מהמוזמנים? האם מבפנים או מבחוץ? ללא קשר להחלטה שתקח, מאחלת לך הקלה מהירה, וכמובן מזל טוב גדול לאחיך ליאת

הוריי אינם יודעים על ההתלבטות שלי בנושא, ואני בהחלט מוזמן לאירוע והם אפילו בטוחים שאהיה שם אני חושב. אדגיש כי הקשר ביני לבין הוריי כיום הוא די נורמלי, ולמעשה, מן הצד הוא אף עלול להיראות תקין לגמרי וטוב ביותר. (על כן אני נראה שייך למשפחה לגמרי ובאופן טבעי, מכל הבחינות) מה שמפריע לי אלו אותם הרגשות הרעות שנגררות שאני והוריי יודעים עליהם, מבחינת הוריי אני חושב שהם מוצו, אך מבחינתי לא. איני חושב שצריך להגזים ולהגדיר את זה כ"החרמת האירוע", הרי זה ברור מאליו, למשל, כשלדוגמא אנשים מבוגרים שמוזמנים אינם מגיעים, עושים זאת כי אינם מרגישים שייכים או כדומה. על כן זהו מעשה לגיטימי. השאלה היחידה והעקרונית שלי היא אם אכן יש סיכוי שאי ההגעה בהחלט תגרום לי להרגשה לה אני מצפה, שאני והוריי כביכול "שווים" כעת, ושאכן חסרוני שם כבן משפחה מדרגה ראשונה, היוותה סמל לאותם רגשות שליליים (אולי גם גרמה להם לאי נעימות, אך זה לא העניין המרכזי פה), ותאפשר לי להרגיש שמיציתי את הרגשות האלו. האם יש סיכוי כלשהו שכך יקרה במידה כלשהי לפחות? אני מודה לך רבות על התייחסותך ליאת, בתודה, דניאל

יש לי חבר כ-10 חודשים. מע' היחסים הרבה פעמים לא נעימה ותמיד מאד קיצונית. אני לא מדברת חו"ח על אלימות פיסית אלא על זלזול בי בחברים שלי (שלא בנוכחותם) וכו'. אני אישה חזקה ומעמידה אותו במקום די מהר - זה אף פעם לא קללות אלא ביטויים מעליבים וכו' (כאלה ש"כל הגבול" שאפשר להגיד בדיחה וכו'). הסיבה שאני איתו היא שהוא בחור עם נתינה גבוהה מאד וברגעים הטובים (ויש כאלה כל יום) אני מרגישה שמצאתי מה שתמיד חיפשתי. אני בחורה מצליחה בכל קנה מידה ולכן אני מרגישה שאני בוחרת בו ולכן זה לא מוריד לי מהערך העצמי אבל הפחד שלי הוא שאם נתחתן יום אחד אז הוא ירגיש חופשי להיות ממש אלים מילולית ואולי אפילו נפשית ופיסית (פיסית - קשה לי להאמין). אז השאלה שלי היא כזו - במידה ויש שיפור במער' היחסים כתוצאה מטיפול, והשיפור נמשך זמן רב (נאמר אפילו כמה שנים) האם כדאי ללכת על זה (אני לא מפחדת מהתמודדות ותמיכה), או שזה בבחינת מחלה רדומה שגם אם נדמה שנפתרים מנה היא תוקפת שוב ברגעי כעס, מה שאומר שאין בעצמם טעם לטפל ועדיף לוותר ולא להמשיך עם ראש בריא במיטה חולה? מצטערת על המכתב הארוך, מקווה שירדת לסוף דעתי..

כמי שמטפל מס' שנים בנשים ובגברים החיים במעגל האלימות אני יכול לומר שאלימות איננה מחלה, אלא בחיר. בן זוגך בוחר לזלזל בך ברגעים ובמצבים מסויימים. ניתן לטפל בבעיית האלימות, אך כמובן בן זוגך צריך לרצות להגיע לטיפול ולהכיר בבעיה. במידה וגבר המשתמש באלימות כנגד בת זוגתו (כל אלימות) רוצה להגיע לטיפול ולהשתנות - בהחלט ניתן לסייע לו. מכיוון שלא קיימת אצלכם אלימות פיזית, הייתי ממליץ לכם ללכת לטיפול זוגי ועדיף אצל מטפל/ת בעלי ניסיון בתחום האלימות. בהצלחה ואל תתפשרי בעניין הזלזול שלו בך.

האם לדעתך יש מקום לנסות לטפל כי בסה"כ הוא יכול לחזור ולבחור שוב לזלזל בי גם אם יעברו שנים רבות של אושר, לא? כלומר "הבחירה" הזו - האם ברגע שמטפלים בה זה אחת ולתמיד או שיש סיכוי שזה אח"כ חוזר? הרי יהיו עוד ריבים - האם הוא יבחר גם אז לזלזל או שברגע שאנשים כאלה מקבלים טיפול הם מפסיקים לבחור ככה לתמיד? שאלה נוספת - מנסיונך, האם יש אפשרות להתדרדרות לאלימות פיסית? כלומר, איך ניתן לאבחן אם מדובר בזלזול שהוא קצת יותר מהנורמלי לעומת זלזול שיכול חו"ח להתפתח לסטירה בעוד כמה שנים, הרי ברור שאלימות פיסית אינה דבר שמתבטא מיד עם תחילת מע' היחסים, לא? אצלי הסממן המדאיג הוא דווקא הקיצוניות השניה (אהבה, דאגה, תשומת לב מוגזמת וביטיים כמו "חיים שלי" ו"נשמה" שבחברה שממנה אני באה לא מקובלים) והתנצלות וחרטה מופרזות מדי שמראות אולי על דפוסים לא רצויים.. האם אני מגזימה בחשיבות של ביטויי האהבה הללו? שוב תודה רבה

ל"אני " היקרה שלום. בחרת בכינוי "אני " כדי להזדהות בפורום זה, אני מניחה שיש בבחירה זו משהו המעיד על אישיותך שבה ה"אני" הוא חשוב ומשמעותי לא פחות מהאחר שבקרבתך. ועל כך תעיד רגישותך הרבה והדרך שבה את בוחנת את הדברים. משאלתך עולה כי את מנסה לקבל איזשהו מושג על יחסיכם בעתיד לאור התנהגותו כיום, יש לך סימני שאלה ואת מעונינת בתחושת בטחון לעתיד. אלא שהדבר לא תמיד (או תמיד לא) אפשרי, הנבואה כידוע ניתנה לשוטים, ולא תמיד ניתן לצפות מי יהיה בן זוג אלים ומי לא. אולם ישנן סימני אזהרה אשר בדיעבד נשים (וגם גברים), אומרים כי כבר מתחילה שמו לב אליהםובחרו להתעלם . אלו הן "נורות צהובות" (בניגוד לנורות אדומות הומעידות על סכנה ברורה), בדרך כלל מדובר על התנהגות שאינה מכבדת את גבולות הצד השני, לעיתים גם תוך כדי חיזור אגרסיבי (הצפת הבית בפרחים), חוסר כבוד לגבולות הזמן (להגיע שעתיים קודם לפגישה שנקבעה כי הוא "התגעגע"| ), חוסר כבוד לפרטיות שלך, נסיונות להחליט עבורך לאן ללכת, מה ללבוש,עם אילו אנשים להיפגש ובעיקר עם מי לא. ביטוים כמו - "בלעדייך אין לי חיים", ועוד ועוד, כל אלו עשויים להתפרש כאהבה גדולה אולם הם משקפים תפיסה סימביוטיות שבה בת הזוג אינו יישות נפרדת אמורה למלאאת צרכיו הקיומיים בלבד - וזה עשוי להיות בהמשך מסוכן. לסיכום ,בן זוג עם אישיות תלותית או עם צרכי שליטה מוגברים- עלול בהמשך להפוך לבן זוג אלים, אבל לא בהכרח, כמו כן ישנם כאלו שלא יגלו סימני אזהרה ובהמשך ינקטו באלימות. אני מציעה שתשוחחי בפתיחות עם בן זוגך, על מה שמפריע לך ועל חששותייך מפני העתיד ושימי לב לתגובתו, תוכלי בוודאי להסיק ממנה כמה מסקנות. בהצלחה ! גאולה.

איפה אפשר למצוא עוד חומר שלה? האם היא פסיכולוגית?

שלום רב, איני יודעת לאיזה שיר התכוונת. נדמה לי שדליה מרקס היא רבנית. אבל אני לא בטוחה. נסי לעשות חיפוש קצר ברשת ליאת

הרבה ד"ר דליה מרקס מרצה בהיברו יוניון קולג' ובאונ' העברית

שלום לליאת מנדלבאום . בעקבות ניסיוני המר מיחסי אנוש , למן ילדותי ( אני היום בת 37 ) , אני טוענת ( וסליחה על ההכללה הפרובוקטיבית ) שיפי הנפש הם ( בעיקר הן ) רוצחי אופי בפוטנציה , כי הם יודעים לעשות '' אמבוש פסיכולוגי '' ולהמם את הזולת , בכל מיני מניפולציות מכוערות של האשמות . הם לא מנסים אפילו לחשוב בצורה הוליסטית ואמפאטית . לצערי הרב ברוב המקרים בהם הייתי קרבן לאנשים אלו , הפוגעים היו נשים ( סותר את הסטריאוטיפ של הרגישות הנשית ) . בתודה , עינת

שלום עינת, הביטוי "יפי-נפש" מתייחס אכן למי שמציגים כלפי חוץ ראווה של צדקנות ורוב חסד, כשלמרבה הצער, לא תמיד למופע החיצוני הזה יש גם תוכן פנימי תואם. כולנו מכירים אנשים כאלה, ובכל זאת מופתעים בכל פעם מחדש מהניגוד שבין החוץ לפנים. לא בטוחה שאפשר לייחס את התכונה הזו למגזר ספציפי, אך רצוי ללמוד לזהות את אותות האזהרה במידה ולמדת לאפיין אותם. למרות האמור לעיל, דווקא בגלל שאת מציינת שזה קורה שוב ושוב, הייתי מציעה לך לבדוק עם עצמך האם משהו בך יוצר פגיעות מיוחדת לסוג כזה של מניפולציה, או אולי את נוטה לפרש בטעות (או לעוות) התנהגויות מסוימות כ'רצח אופי'. הבשורה הטובה היא שתמיד ובכל מקום יימצאו גם האנשים הטובים, שפיהם וליבם שווים, ואשר מוכנים לעשות הרבה למען זולתם. נסי למצוא אותם ליאת

אשמח מאוד אם תשלחו לי המלצות לפסיכולוגית טובה מאזור תל אביב המון זמן רוצה לנסות טיפול וזה צעד גדול בשבילי לנסות תודה רבה גלי

לצערי, ביום חמישי אוכל להגיע אל הפורום רק מאוחר מאד בלילה. מתנצלת מראש ומודה על הסבלנות. ליאת

משהו בשעונים שלכן לא מתואם :-) זה נחמד... אורנה, את נביאה של ממש! ענית לליאת לפני שכתבה.. (החופשה ללא ספק היטיבה איתך, גברת ראובן-מגריל :-) ליל מנוחה, (לילך)

ליאת... אני צריכה עזרה דחופה! לא ממש מצליחה להחזיק מעמד...

0 יקרה, אינני יודעת דבר על סבלך, ואני מזמינה אותך לכתוב ביתר פירוט כדי שנוכל לעזור. ליאת תהיה כאן בחמישי בלילה, ועד אז אני שולחת לך את תקוותי להקלה, אורנה

בעלי בן 50 מכור למריחואנה. הוא מעשן כל יום מספר ג'וינטים. רציתי לברר האם יש התמכרות למריחואנה ומה ההשלכות של זה על הבן אדם ומשפחתו. עלי לציין שהוא מעשן כ30 שנה מריחואנה בכמויות גדולות. האם עלי להיות מודאגת?

שלום נטע, לתחושתי, השאלה המשמעותית אינה מהן התופעות הכלליות הקשורות למריחואנה, אלא מהן התופעות הייחודיות שבעלך ומשפחתך סובלים מהן בהקשר לשימוש בסם. הלא בעלך הינו משתמש וותיק ביותר, ואת בוודאי יודעת לציין את הקשיים שיתכן והתעוררו בעקבות השימוש. באופן כללי, אציין ששימוש במריחואנה יכול ליצור תלות, וכי מוכרות תופעות הקשורות לפגיעה בזיכרון בעקבות שימוש מסיבי. עם זאת, כדאי לפנות למומחה בתחום משום שידיעותיי בנושא מוגבלות למדי. בברכה, אורנה

היי אני בחורה מסורתית נשואה שנה...שלא שכבה עם בעלה לפני חתונה כרגע יש לנו בעיות ולחצים שלא כ"כ קשורה לזוגיות... הבעיה שלבעלי אין שום חשק מיני במצב כזה הוא לא מסוגל לחשוב על סקס....הבעיות האלו מתחילת הנישואים הוא ממש מקשר בין סקס לרגשות אני איני כזאת סקס נורא מרגיע אותי מהעצבים מהלחץ ודווקא בתקופה כזאת אני מרגישה יותר צורך בסקס לכן לרוב אני עצבנית משום שאני לא "מקבלת" חוסר הסקס גורם לי להרגשה שהוא לא אוהב אותי ונמשך אליי...אני ממש מבינה שיש לו בעיות ולחצים אך קשה לי לתמוך בו כל עוד אין סקס......הוא מסוגל לא לשב איתי חודש ואף יותר וזה משגע לי את המוח .....הבעיות כמו שאמרתי לא קשורות לזוגיות שלנו.....דיברנו על זה הרבה ואני תמיד אומרת לו שאני מבינה אותו ומאחלת שנצא מהמצב הזה כמה שיותר מהר....גם על החסר בסקס דיברנו ואני לא לוחצת עליו יותר מאז שביקש שאפסיק ללחוץ עליו כי הבנתי שזה יותר מסרס את האדם....גם אוננות ואורגזמה בעקבותה לא מספקים אותי נורא בא לי חום גברי.........אני משתגעת ועוד:למשל אם אנו עושים סקס של 10 דקות זה לא מספיק לי ואני מתאכזבת שבעלי גומר אני כמעט תמיד אומרת לו אל תגמור עכשיו והוא אומר לי לפעמים ככה זה גברים. אני כמעט תמיד אומרת לו בא לי שנשכב עד מחר.... מעבר לכך אין לנו בעיות מיניות ואני באמת עושה הכל במיטה...ככה שאין לו מה להתלונן....כמו כן הבעיות שדיברתי עליהן זה לא שלו אישיות זה משפיע על שנינו..... בבקשה תעזרו לי......

שלום פזית, הבדלים בתשוקה ובדחף המיני מציבים אתגר משמעותי לזוגיות, ובהחלט כדאי לטפל בקושי שנוצר ביניכם לפני שיחלחל לתחומי חיים נוספים. אני מציעה לפנות לייעוץ סקסולוגי או לטיפול זוגי, שיעזור לכם להכיר בהבדלים ולמצוא דרכים מועילות לגשר עליהם. בהצלחה, אורנה

דוקא עכשיו כשאני מרגישה הטבה במובנים רבים כל כך , ויש אפילו דברים אובייקטיבים שהשתנו באופן שקיווינו לו (בן זוגי ואני),דוקא עכשיו התעייפתי.ואני נעה מקצה לקצה במהירות לא סבירה.רגע אני יכולה לשמוח ולהתרגש לקראת השינויים הצפויים ורגע אני נמלאת פחד מהם.רגע אני גאה בעצמי ששרדתי ואני מרגישה אופטימית ושהכל פתוח, ורגע אני בזה לעצמי וחשה מיואשת, נוכח המחשבות הסופיות המפחידות והמפתות המבליחות להן (לא יודעת מה קודם למה..).אבל מה שלא משתנה בכל מקרה זה שאני מביטה בעצמי,חשה סלידה וניכור - כאילו אני לא שם - ואני רוצה להרוס ולחבל.בימים האחרונים חשתי ממש רצון חזק לעשות זאת. אז התחלתי לגרום לעצמי להקיא.אני יודעת שזה מגעיל ונורא, וטיפשי לבחור בזה בצורה כזו מפוכחת.אבל הרגשתי שאני זקוקה לזה.וזה קל כל כך.אני מפחדת להגיד לה,ולאכזב אותה (גם אותך..)כי כבר הגענו למקום שממנו רואים את היבשה...ואת מה שהיא תגיד אני כבר יודעת - כדאי להפסיק מהר לפני שזה יהיה קשה יותר.אני יודעת,נגעלת ויודעת, אבל לא רוצה.כאילו רוצה לפצוע את עצמי.איך את מסבירה את זה? את העיוות הזה?למה את חושבת שזה קורה? שזה הרצון שלי?

ויק יקירה, אין סוף להתמודדות... זה גילוי מאד מפחיד, אבל בעיני הוא גם גם קצת מסעיר... תמיד יהיה משהו לעשות בתוך נפשנו, משהו ללמוד לשאת ולקבל, משהו לשנות, לאזן בעדינות משהו שהתרופף, לחזק בהחלטיות משהו שנשכח... נדמה לי שאת קצת שם, במקום של שיפור גדול, ושל גילוי שאין בדיוק זרי דפנה לנוח עליהם... אני רוצה לחזק אותך להמשיך לעבוד. להבין שהנפילות לאורך הדרך הן סבירות ואפילו הכרחיות, שכל הרעיון הוא לקום גם מחר ולהתאמץ שוב, וגם מחרתיים... ואת האוכל תשאירי בפנים בבקשה - במקומו תוציאי מילים, חיוכים, דמעות, חיבוקים... שלך, אורנה

האם אהבה למטפל יכולה להתממש, עזבי העברה ואטיקה האם באופן תיאורטי מטפל יכול לחוש התאהבות למטופלת או לחשוב עליה יותר מהרגיל? אם כן כיצד הוא מתמודד עם זה? האם גם אז הוא מסביר זאת לפי תכני הטיפול או שהוא מרשה לעצמו להרגיש מאוהב, אפילו אם לא מממש זאת?

כן, זה גם קורה העברה נגדית גם קיימת בטיפול.

יונית יקרה, מאחר ומטפלים הם בני-אדם, הם חשים לעיתים קרובות תחושות חזקות מאוד כלפי מטופלים, כולל אהבה. מאחר וביקשת ממני לעזוב העברה, אתיקה, וגם העברה-נגדית (תודה רחל), לא נותר לי אלא לכתוב שמטפלים מתמודדים עם רגשותיהם בכל מיני צורות - כולל לתת לעצמם להרגיש את מה שעולה מתוכם, ולנסות ללמוד מכך על המטופל, על הקשר הטיפולי, ועל עצמם... לילה טוב, אורנה

זה התחיל ביני לבין לילך.... וזה התפתח לעץ סתמי כזה.....עד כדי וויכוח סוער (למרות שזה התחיל בלחישה!!!!) כנראה (לאחת המשתתפות שאמרה לי למה ללכת לפסיכולוג אם לא רוצים לדבר....) שיש הרבה מה להגיד בשקט... ואנשים שקטים הם האנשים הכי כואבים, הכי בודדים והכי מנומסים שאינם יכולים לפגוע באחרים, לכן ממשיכים בשקט שלהם וסופגים את העלבונות והכאב בשקט...... מקווה שאת מבינה?!!!! תודה לכל אלה שתמכו ולכל אלה שהתנפלו עלי.... לא משנה כבר. אין לי כוח. אני אמשיך לקרוא כאן כמו תמיד בשקט, ולענות למי שבאמת איכפת לו. לליאת- תודה על הכל, לא הייתה כל כוונה להעליב אותך.... פשוט התשובה שלך לא התאימה לי או למצב הרוח שהייתי בו.... אבל אני מלאת הערכה לך ולכל מנהלי הפורום על מה שנעשה שם. אבל כנראה באמת שאת דואגת לחלק מהאנשים בצורה אחרת מאחרים... זכותך... ביי

זה נכון שאנשים שקטים, הם מאוד כואבים. ואני אומרת אם החלטת לעזוב את הטיפול סופי,אולי בכל זאת אל תפסיקי לכתוב כאן,כי זה די ברור שאת כן צריכה זאת ודוקא עכשיו. עיזבי לרגע את התשובה של ליאת,נכונה לך או לא.אני מאמינה שגם ליאת לא הייתה רוצה שכך תגיבי.בשורה תחתונה את רק מענישה את עצמך וזה ברור שיש לך צורך עצום לדבר,אם בקול רם,או אם בלחישה!!! חישבי על זה שוב לפני שאת באמת מחליטה. אני אומנם לא אחת מהחבורה אתה את מתכתבת,אבל באמת אכפת לי,תרגישי טוב שזה בעצם הכי חשוב.

א.פ.ס.ח. יקרה, קראתי את העץ שלכן (שלך ושל לילך); ככל שהתקדמתי עיני התרחבו בהפתעה: איך חוף ים פרטי ואינטימי הופך כך לנחלה הומה - מלאת קולות - שבה הרוחצים מתנצחים לעיתים על הטריטוריה שלהם, רוצים שכסא הנוח שלהם ימוקם הכי קרוב לים? זה לא יפה... ובטח לא קל. אני נוטה לשכוח שהפורום חשוף להמון עינים צופיות ולמגוון דעות. בהודעה הזו שלך - עם כל הכאב שגלום בה (ובמה שקורה לך בימים אלה) - אני מדמיינת אותך *לא* בורחת מחוף הים, אלא נעמדת באיזו נקודה שקטה, מרוחקת (ועדין קרובה להמון, עדין אפשר לשמוע אותך), ואוכלת איזה ארטיק תות בננה. נדמה לי שהפרת שתיקה הפעם, לפחות כאן... מקוה שיכאב פחות ושלא תוותרי על האופציה להשמע, נויה

לא.פ.ס.ח. רוצה לומר לך כמה מילים מהלב. תמיד משמח אותי לשמוע שיש עוד כמה שתקנים בעולם... שתקנות תמיד נתפסה בעיני כמשהו חריג ובלתי נסבל.מלווה בהמון עכבות וכאבים. ובגלל זה גם פניתי לטיפול ,שלא הפסקתי שם לשתוק .והתסכול רק הלך וגבר. וכשעזבתי את הטיפול מהסיבה הזו בדיוק, לא הרגשתי שממטפלת שלי הצטערה במיוחד.. כנראה ,שאנו השתקנים לא אהודים במיוחד על המטפלים. ולא רק..כנראה. היום. אני בפסק זמן ארוך מהטיפול, ,אפילו לא מתגעגעת ,(מקווה שאני לא מרגיזה אף אחד,) וממלא את עתותי בדברים המהנים אותי באמת .והם רבים וטובים. התאוריה שלך על אנשים שתקנים מדויקת להפליא ,ומאוד מקווה שתמשיכי לכתוב ,כי יש לך הרבה מה לומר מאחלת לך הצלחה בהמשך עם טיפול או בלעדיו.

א.פ.ס.ח, אני מבינה שאני משתלבת כאן בדיון וותיק יותר, עוד מימי חופשתי... בתקווה שאינני חוטאת לרוח הדיון ההוא, אכתוב שלשתיקה יש מקום של כבוד בטיפול, אך גם להתעקשות על מילים - על ביטוי עצמי חי ואותנטי, שהוא הדם הזורם בעורקי הטיפול - יש מקום. המשיכי לחפש את הדרך האישית והייחודית שלך, אורנה

דמעות על מה שחוויתי,על מה שחווה,על מה שלא אחווה לעולם, דמעות על נזקים בלתי הפיכים,על הרס עצמי,על אשמה, דמעות על היגיון ללא רגש, על רגש ללא שליטה, דמעות על פחד ,על כאב, על חיים. אני שונאת את עצמי ברגעים האלה שאני מבינה שאני דפוקה,חסרת תקנה,שאני מרגישה כעס על עצמי, אשמה, אני שונאת שהשליטה נעלמת.

חן- אצל כולם חצי דף ריק בפורום.. את יודעת למרות שזה נשמע אולי לא מציאותי אצלך כרגע, יוצאים מהמצב שאת נמצאת בו. הייתי שם שנה וחצי ואז בהדרגה של עוד שנה וחצי די מדוכדכים אבל עם תיפקוד ,בסוף איכשהו נמצאים מחוץ לזה, איך זה עבר למה אין לי מושג. את צעירה עוד הכל פתוח לפניך שום דבר לא דפוק לעולם, הכל יכול להשתנות. מה שבטוח שהשינוי צריך להתחיל בך.

חן, הרגע הגבתי אל המילים החמימות שלך, והנה מילים כאובות כל-כך... אני יודעת שזה תמיד נשמע לך משונה, אבל במילים שלך אני קוראת התפתחות ועבודה-עצמית מאומצת שאת עושה בחודשים האחרונים. גם הפעם - להיות מסוגלת לחשוב את מה שחסר, לבכות אותו, לא לעשות מיד משהו בקשר אליו, זהו בעיני הישג גדול. מקווה שכבר כואב פחות, אורנה

אורנה, אז הלילה הקודם לא עבר משו... גם בגלל הכאבים בגוף(עברתי תאונה..) מקווה שהלילה הזה אצליח למצוא מנוחה שאני כה זקוקה לה, אין עלייך, ליל מנוחה.

אורנה מקסימה, ברוכה הבאה,גם ממני. מקווה שנחת בחופשה הקצרה. וכייף שחזרת לכאן. שאלה לא קשורה, זה רק אצלי שחצי דף בפורום מחוק,או שזו תקלה? שוב, כיף שחזרת, לילה טוב.

חן יקרה, לא בדיוק תקלה, אבל כרגע הכל בסדר... כיף לחזור אל המילים החמימות, אורנה

מין שקט מהוסס, שקט מקו?ה תוהה, האם שקט שכזה אפשרי, שקט שבא מבפנים, נינוח. מנסה השקט להתרווח מבפנים, כל כך רוצה שיניחו לו, נאבק על זה. האם אפשרי? האם ניתן? שקט שמפחד להאמין שאכן הגיעו זמנים כאלה, של שלווה. לפעמים, בא זמזום קטן ומטריד, מנסה לכרסם בשקט, שואל, מחטט, מעלה ספקות, לא נותן מנוח, פולש אל תוך השקט ומבקש תשובות. ולשקט אין תשובות להכל, אין לו דרך להרגיע את כל הספקות, אבל הוא כאן עכשיו, השקט, ורוצה להשאר, להתבסס, לקבוע נוכחות בלי להאבק כל הזמן בספק.

יקירה, כמה יפה את כותבת... שישאר השקט המיטיב הזה... מגיע לך! השקט כאן, גם אם נוכחותו מפתיעה. הרפית וצעדת בקצב שלך, חייכת אל מול הרמזור המהבהב כתום, והשקט חייך בחזרה. תני לספקות לרחוש לידך, ולשקט שבך לספוג את הזמזום. אל פחד..גם למה שנדמה כשברירי יש כוחות משלו.. אצרף מילים של בחורה אחת, יפה.. (עם ניקוד דווקא..מקווה שזה בסדר :-) ס?פ?יח?/ רחל ה?ן ל?א ח?ר?ש??ת??י, ג??ם ל?א ז?ר?ע?ת??י, ל?א ה?ת?פ??ל??ל?ת??י ע?ל ה?מ??ט?ר. ו?פ?ת?ע, ר?א?ה-נ?א! ש??דו?ת?י ה?צ?מ?יחו? ד??ג?ן ב??רו?ך? ש??מ?ש? ב??מ?קו?ם ד??ר?ד??ר. ה?א?ם הו?א ס?פ?יח? ת??נו?בו?ת מ?ק??ד?ם, ח?ט??י ח?ד?ו?ה ה?ם, ק?צו?ר?ים מ?א?ז? א?ש??ר פ??ק?דו?נ?י ב??ימ?י ה?ע?נ?י, ב??ק?עו? ע?לו? ב??י ב??א?ר?ח ר?ז. ש??ג?ש??ג?נ?ה, ש??ג?ינ?ה, ש??ד?מו?ת ה?פ??ל?א ש??ג?ש??ג?נ?ה, ש??ג?ינ?ה, ו?ג?מ?ל?נ?ה ח?יש?! א?נ?י זו?כ?ר?ת ד??ב?ר?י ה?נ?ח?ם: ת??אכ?לו? ס?פ?יח? ו?א?ף ס?ח?יש?.

תודה לילושקה שלי, על המילים הנעימות שלך. וגם על כך שאת עדיין זוכרת את הכתום המהבהב שלי, תודה. אני באמת שמחה שבסופו של דבר לא התעקשתי אז על הצבעים הברורים של הירוק או האדום. דווקא דרך הכתום המהבהב, שממנו פחדתי, הצלחתי למצוא ולפלס ולהרחיב את הנתיב המתאים לי. נתיב חדש ומפתיע, וכל כך לא צפוי. אני באמת מנסה להתרווח בשקט שלי. אבל לספקנית כמוני זה קצת קשה. טוב, די. אני שוב מלאה אותך. תודה על השיר היפה, הוא באמת קצת מתאים לי עכשיו :-) אני באמת מרגישה ככה בזמן האחרון... אני שמחה לשמוע על אמא שלך, אבישג

אבישג ולילך, מילים ענוגות לשעת ליל מאוחרת... באיזו רכות אתן נוגעות זו בזו בכתיבתכן. לילה, אורנה

שלום רב, בתי בת 12 ומזה כחודש ימים היא החלה לחשוב מחשבות שליליות (לדעתה) עלי ועל אשתי. למשל, היא חושבת שאני שמן (ואני אכן שמן) ושאשתי מעצבנת אותה. הפעם הראשונה שעלתה בראשה מחשבה שלילית עליי הייתה שכעסתי עליה ואז היא חשבה עלי מחשבות רעות, מאד נלחצה מהן ופרצה בבכי (הארוע קרה לפני כחודשיים לערך). היא משתפת אותנו כל העת במחשבותיה (הקשר שלה איתנו מאד גלוי ופתוח) והיא מאד מוטרדת מהן, כי לדעתה מדובר על מחשבות שליליות הפוגעות בנו במובן זה שהן מעליבות. אנחנו מנסים לתת לה לגיטימציה לכל מחשבותיה אבל היא מאד לא רגועה מהן והיא כל הזמן "מתעסקת" איתן. לדבריה הן תוקפות אותה כל העת ללא כל ארוע נלווה למחשבה, וכיום בימי החופשה, בימים שהיא ללא תעסוקה מלאה, המחשבות עולות בראשה עם וללא כל טריגר. האם ידועה לך על איזושהי תופעה המתאימה לגיל? האם יש לך איזושהי עצה עבורנו כיצד לנהוג? תודה, משה

שלום משה, אכן, מחשבות מטרידות יכולות להיות מטרד רציני... אני רוצה להציע לך עיקרון מסוים למחשבה ולשיחה עם בתך, ואם תרגיש שהיא ממשיכה לסבול כדאי לתאם עבורה מספר פגישות עם פסיכולוג קליני - עדיפות לפסיכולוג המתמחה בעבודה קוגניטיבית. העיקרון הוא כדלקמן: כדאי להסביר לבתך שלמחשבות יש דרך התנהלות מאוד מיוחדת. הן פשוט באות (אם אנחנו רוצים בהן ואם לאו), ואם מתעקשים לסלק אותן ולהיפטר מהן הן 'מתעצבנות' ומתחילות להתעקש. מחשבות מתעקשות על-ידי כך שהן 'מתרבות', והופכות להיות יותר ויותר 'צעקניות'... לכן, הדרך הטובה ביותר להרגיע מחשבות הוא לתת להן 'להיות', מבלי לנסות לסלק אותן ולהיפטר מהן. אם נותנים להן להיות הן נשארות קצת, ואחר-כך מתפוגגות ונעלמות, כמו מליוני המחשבות האחרות שעוברות בדעתנו במשך היום. בטיפול קוגניטיבי אפשר ללמוד כל מיני 'טריקים' נחמדים שעוזרים לפתח התנהלות יותר נינוחה עם המחשבות שלנו - מעין התבוננות פסיבית, מבלי לעשות איתן שום-דבר שגורם להן להתעקש... בהצלחה רבה, וחופש נעים לבתך, אורנה

מחכה למילים... אבל במקום אחר... :-( כוכבית

כוכבית יקירתי, קוראת את זעקתך, זו במילים וזו הדוממת... והמילים בוא תבואנה. במקום הנכון. אורנה שלך

אורנה יקרה, טוב שחזרת! :-) מקווה שהייתה חופשה נעימה, שהצלחת לנוח ושיצא לך לחייך מלא.. בזמן האחרון אני חושבת שהכי חשוב מהכל זה להנות. את יודעת, הייתי על סף דוקטורט כשפתאום חשבתי לי שזה לא כיף ולא מספיק מעניין לי, ונדמה לי שאני הולכת להקדיש את זמני ללמוד להנות מהדברים הקטנים..מהדברים שחשובים באמת (לא בטוחה שאצליח, זו משימה לא קלה). מה חשובים חלומות גדולים כשאין הנאות קטנות? אולי זה בגלל כל הסיפור עם אמא, שהכל היה יכול ברגע להיעלם לי, ואולי זה משהו שהתבשל בי ממילא. אני לא יודעת. ובעצם זה אולי לא חשוב למה. ככה זו גם תשובה לפעמים, לא? אבל לא תכננתי להכריז מניפסטים :-), זה ככה יצא... רציתי לשאול אותך משהו. נפגשתי היום עם גברת יום שלישי שלי, אחרי שבועיים שלא פגשתי אותה. את הפגישה הקודמת ביטלתי כי הייתי כל השבוע בביה"ח עם אימי (עכשיו הכל בסדר), וגם כי לא רציתי לפגוש אותה. כעסתי עליה שקצת השאירה אותי לבד, שלא הצליחה ממש להיות איתי ונשארה מאוד אנליטית ומרוחקת ביחס לכל הסיפור.. כאילו הוא כבר מאחוריי. לא יודעת.. הרגשתי שבעוד אני שקועה באבל, היא מבקשת ממני להתבונן קצת ממרחק על המקרה הזה להשוותו למקרים אחרים שמדוברים בינינו. ועוד לא היה לי מרחק כזה.. אני יודעת שזה יכול לקרות וכל זה, ובכל זאת.. בכל אופן- היום אזרתי אומץ וסיפרתי לה הכל. אמרתי גם ששקלתי להפסיק להגיע, או לפחות להגיע שוב רק כשאצליח לשוב להיות אנליטית. לקח לה קצת זמן להבין למה התכוונתי אבל נדמה לי שהיא הבינה. רק שבאיזשהו שלב כשדיברתי היה לי נדמה שהיא קצת בוכה..לא ממש בוכה, אבל העיניים נצנצו קצת ולא ידעתי מה לעשות. הקפדתי להרכין ראש ולא להסתכל עליה כשאני מדברת.. לתת לה קצת מרווח, נקי מהמבט שלי, אבל ... קצת לא נוח לי. מקווה שראיתי לא טוב. אני לא בטוחה מה גרם לה להגיב כך.. אני בטוחה שהייתי מאוד עדינה, שהצגתי את הדברים בצורה הוגנת וגם אמרתי דברים לטובתה.. אני לא יודעת. היא סיכמה קצת את הדברים שאמרתי, דיברה על כמה הרגשתי שהיא לא מגיבה אליי נכון, כמה השאירה אותי לבד, על האכזבה, ואיך דווקא כשהייתי כל כך צריכה.. לא יכולתי שלא לצחוק במבוכה.. הרגשתי צורך להגיד שזה שום דבר ולא נורא. לא יכולתי שלא לשאול את עצמי איך מרגיש מישהו שצריך לחזור ולסכם רשימה ארוכה כזו של תחושות לא נעימות שנאמרות עליו. הרגשתי שזו חריגה ממקומי לשאול אותה איך היא מרגישה, אבל בכל זאת.. איך את מרגישה במצבים כאלה, אורנה? (בי זה עורר כל מיני דברים, לא כולם טובים.. גם רגישות ודאגה אבל גם כוח..מביש קצת) לא בטוחה לגמרי מה אני שואלת. אני חושבת שאשמח לכל דבר שתרצי לומר נחמד שחזרת :-) לילך.

היי אורנה, ברוכה השבה גם ממני... :-) ולך, לילך יקירתי - שולחת חיבוקים. נורא שמחה שדיברת איתה על הכל... את אמיצה, את יודעת? אוהבת, אבל ממש נועם

תודה לילך, תודה נועם, נעים להיפגש שוב... לילך יקירתי - את מתארת תיאור מלא אשמה של הכוח שלך, אולי של התוקפנות שבך, ותוך כדי שוכחת שהרגשות האלה הם חלק טבעי לחלוטין מטווח הרגשות האנושיים, וככאלה יש להם מקום של כבוד בטיפול. לא רק חמימות ורוך - כעס, תוקפנות, ייאוש, אכזבה, שנאה - כולם ראויים להיות שם, לא רק בסיפורים על עצמנו עם אנשים אחרים, אלא 'בזמן אמיתי' למול המטפל. זוהי הדרך לגדול... איך אני מרגישה במצבים כאלה? לפעמים עצובה, לפעמים זוכרת שמשהו חשוב קורה כעת ביננו, משהו שעוד ידובר בו... לילה טוב, אורנה

האם יתכנו סימפטומים להתעללות מינית בילדות ללא התעללות מינית?

למה את מתכוונת סימפטומים? למשל דיסוציאציה רחפנות וכד'? יש אנשים שנוטים לזה יותר ויש שפחות השאלה מה הם סימטומים של התעללות מינית בעינייך?

שלום נועה, אינני בטוחה שאני מבינה את שאלתך, ואת מוזמנת לכתוב שוב ולהסביר ביתר פירוט לאיזה סימפטומים את מתכוונת. אגב, נדמה לי שמבלי משים נגעת באחד הקונפליקטים העתיקים ביותר בפסיכואנליזה - האם הזכרונות המיניים המוקדמים של המטופלות של פרויד הינם פנטזיה או מציאות... לילה טוב, אורנה

הפסיכולוגית שלי יצאה לחופשה בחו"ל לתקופה של כמעט חודשיים... קצת חששתי מזה אבל הופתעתי כרגע דוקא זה טוב אבל מה שמציק לי זה שמשום מה אם אני ניזכרת בה או בטיפול אני מרגישה מן תחושה של כאב אולי ניתן לומר עצב או מעט דכדוך, אני לא כל כך יודעת איך להגדיר זאת. אני לא יודעת איך להסביר את התחושה הזו, למרות שאני לא חושבת על כך הרבה אני חושבת אולי זה אומר לעזוב .. עם מחשבה על טיפול גורמת לי לכזו הרגשה אז בשביל מה???

שלום רחל, שמחה לקרוא שאת מרגישה טוב... אני יכולה להבין את תחושת העצבות שמתעוררת בך כשאת מהרהרת בטיפול, אך הפירוש שאני נותנת לה מעט שונה משלך. תראי, טיפול אינו "ממציא" את העצבות שלנו יש מאין, אבל הוא בהחלט יכול להציף אותה כלפי מעלה, כשם שהוא מציף בעיות וקשיים אחרים. אם יש בך עצבות, והמחשבה על הטיפול מציפה אותה, אני חושבת שיש עוד דברים שכדאי לדבר עליהם... - כמובן, אם תרצי בכך. בהצלחה בכל, אורנה

טוב שחזרת. טוב ונעים לדעת שאת כאן.שם.... אני מתגעגעת אלייך ומעלה אותך בלבי ובראשי לעתים מזומנות... מתעטפת בך.

כתבתי לך היום הודעה נוספת אך לאור התקלות המוזרות היום...היא מבודדת לה באיזה עמוד ריק..בנפרד מההודעות בעמוד זה.מקוה שתראי אותה מתישהו.ושתהיה לך חזרה קלה למטר השאלות והגעגועים שחיכו לך כאן...ובטח לא רק כאן..

ויק יקרה, חן חן על המילים החמות. עוד מעט אגיע להודעה הנוספת שכתבת... בינתיים, אורנה

שלום, התחלתי טיפול פסיכולוגי לפני מספר חודשים עקב תחושת ההתמרמרות שגברה בי בעקבות כשלונות בחיים האישיים.כולם מכירים את הקלישאה הידועה "זה עוזר לדבר על מה שמציק".אז אני יושב מול הפסיכולוגית ומדבר מדבר ומדבר.....הפסיכולוגית מאזינה,מהנהנת בראשה ומדי פעם מעירה הערות שלא מחדשות לי הרבה. לדאבוני גיליתי שכל הדיבורים האלה לא כל כך עוזרים. האם יש משהו בכל התהליך הזה של הטיפול הפסיכולוגי שנסתר מעיני? משהו שבאמת עובד אבל אינני מודע לו? איזו תחושה של אושר פנימי שתציף אותי פתאום בזכות הטיפול? אנא הסבירו לי כיצד אני ארגיש שדברים מתחילים להשתנות,כי כרגע אינני מדמיין זאת.אינני רוצה להרגיש שאני מבזבז את זמני וכספי סתם. תודה.

שלום אהוד, קראתי את הודעתך, ולא יכולתי שלא לחשוב: אוי ואבוי, רק שגם הטיפול לא יהיה כישלון... תראה, באופן כללי יש שתי תיאוריות מרכזיות לגבי מה שעוזר בטיפול פסיכולוגי דינמי: תיאוריה של תובנה ותיאוריה של קשר. תיאוריה של תובנה אומרת שאנחנו לומדים להבין משהו באופן חדש ואחר, וההבנה הזו משנה אותנו. תיאוריה של קשר אומרת שדרך הקשר שנוצר עם המטפל אנחנו לומדים על עצמנו דברים ישנים-חדשים, דברים שנוגעים בקשרים משמעותיים אחרים בחיינו, ואולי הפעם - גם חווים את הדברים אחרת. לעניות דעתי, ולא רק שלי, במציאות התיאוריות משתלבות במידה רבה. אז מה קורה עכשיו בטיפול שלך? יתכן שעדיין לא נוצרו תובנות מספיקות ויתכן שהקשר מדשדש בצעדיו הראשונים. יתכן שאתה בדרך הנכונה - כי אתה חווה בטיפול דברים שבאמת מעסיקים אותך בחיים - תחושה של כישלון, אולי ייאוש, אולי התמרמרות, אולי אי-ביטחון. כמובן שתיתכן גם האפשרות שאינך במקום הנכון. על-מנת לדעת על כך יותר תצטרך לדבר עם המטפלת שלך בכנות על התחושות המורכבות האלה. שיהיה בהצלחה, אורנה

א.פ.ס.ח ....! (קוראת לך ב'נושא' בלחישה...) אני לא כל כך אוהבת שהשם שלי כתוב בנושא, אבל רציתי בכל זאת לקרוא לך.. אז בלחישה. לא למשוך יותר מדיי תשומת לב ושבכל זאת תשמעי אותי.. אני חושבת עלייך בימים האחרונים יותר מבדרך כלל.. ו... רציתי לשאול לשלומך.. לא בטוחה אם את עוד כאן קוראת.. ואת גם לא חייבת לענות אם את לא במצב רוח לזה, סתם רציתי שתדעי שאני חושבת עלייך ומקווה מאוד שאת בסדר. ואולי אפילו קצת מחייכת.. (מה שלומך?) לילך.

הייייייי לילך... (תאמיני או לא, שמעתי את הלחישה שלך למרות כל הרעש שמסביבי) ממש כיף לדעת שאת חושבת עליי בזמן הנוראי ומתוך כל הלחץ שאת עוברת..... מה שלומך? והכי חשוב מה שלום אמא? האם היא חזרה הביתה? אני תמיד כאן מחפשת לקרוא "בשקט" מה שלומך ושלומם של אחרים, שבדרך מוזרה התחברתי אליהם ומרגישה שהם חברים שלי. אני לא מרגישה טוב, כי אני באמת עזבתי את הטיפול והיא עדיין לא התייחסה להחלטה שלי (אולי בגלל שזה היה דרך הודעהSMS). אבל נורא קשה לי עם ההחלטה שלי, עם ההתעלמות שלה, ועם הפחד ממה שיהיה הלאה ואיך אסתדר לבד. (כנראה שהיה משהו שם גם עם כל השתיקות) אני לא יודעת מה אעשה, מרגישה הכי בודדה בעולם. *** החלטתי לא להשתתף יותר בפורום (אלא רק לקרוא בשקט ולבדוק מה שלום החברים), כי תגובת ליאת לא היתה ממש הולמת. אבל אני תמיד כאן ואשמח לשמוע ממך. תשמרי על עצמך א.פ.ס.ח

סליחה על כניסה לעץ שאינו קשור אלי.. דיפדפתי אחורה וקראתי את התגובה של ליאת. אני לא מבינה מדוע את חושבת שתגובתה לא הייתה הולמת, מה רע בה? התגובה שלה הייתה מאוד קונקרטית ולענין , בעיני. ולכן אני חושבת שאולי לקחת את דבריה קצת אחרת ממה שהתכוונה (אני כמובן לא דוברת או סניגורית שלה)

שמחה ששמעת אותי.. גם אני מרגישה שהחברים הוירטואלים שכאן הם באמת חברים, גם אם מסוג אחר מבדרך כלל. וודאי שחשבתי עלייך. קצת דאגתי... דאגתי שאולי באמת ברגע הקשה את נשארת לבד. כמו טל, לא מצאתי טרוניה בהודעה שלך הקודמת, רק מצוקה וקושי ובלבול, ולכן קצת דאגתי לשלומך. אני לא יודעת מה לומר כדי לעזור.. שמחתי לקרוא שהבאת משהו כתוב, גם אם ברגע האחרון בחרת לקרוע אותו. חשבתי שאולי משהו כבר ממש יושב על הסף שבין הפנים לחוץ, ועוד רגע ימצא את דרכו החוצה. לכן בהתחלה חשבתי שאולי הרצון לעזוב את הגברת שלך מגיע אולי רגע לפני איזו פריצה, שאולי פחד הוא שמניע להתרחק. אני לא יודעת.. מאידך, שנה ושלושה חודשים זה בכל זאת זמן. כל אחד בקצב שלו, ואין לדברים האלה לוח זמנים, אבל אם את מרגישה שבכל הזמן הזה את לא מרגישה מספיק בטוחה כדי לשתף אותה קצת, אז אולי באמת משהו בכימיה ביניכן לא מאפשר לך יותר מכך. אבל זה בעצם לא המקום שלי לקבוע קביעות, זה עניין של התחושה שלך. את גם מספרת שבכל זאת משהו בך נקשר, אז אני מניחה שהדברים לא חדים וברורים ואכן לא קל להחליט מה לעשות. אני חושבת שההצעה של טל מצויינת. שאולי טיפול באמנות יכול לסייע. ואולי אפשר גם לנסות פעם אחרונה עם הגברת שלך, שבכל זאת מכירה אותך קצת. ואולי לקבוע, כמו שהציעה טל, חוקים מאוד ברורים, מעין חוזה, לאיך מתנהלים ומה מותר לה לומר ומה עוד לא. משהו שלא ישאיר לך מרחב גדול מדיי לדמיין ולפחד ממה יהיה, ולבטל או לקרוע מכתבים רגע לפני. רואה, אני לא ממש עוזרת.. הצבעתי על כל האופציות נדמה לי..רובן של טל :-) (אהלן טל).. את יודעת, כתבתי מכתב ארוך מאוד לגברת שלי ושלחתי למייל שנתנה לי. כתבתי שם המון דברים וכל היום ישנתי לקראת הפגישה איתה, רק מהמתח של מה יהיה. בסוף כשבאתי התברר לי שהמייל לא הגיע. אני חששתי מדיי להתקשר במהלך השבוע לשאול אם הגיע המייל, והיא (אולי בגלל דברים שאני מקרינה) חשבה שכנראה ויתרתי על לשלוח לה ולא רצתה 'להציק' ולשאול אם אכן זה מה שקרה. מרוב שאני הנחתי הנחות וגם היא, משהו בתקשורת בינינו השתבש. אולי זה גם המקרה עם ה-SMS ששלחת.. אולי שווה לוותר על הנחות מקדימות ולהיות קצת אמיצים, כדי להימנע מברדק וסערות מיותרות.. יש לך מספיק לחשוב עליו גם בלי הצער והאכזבה הזו. אם את בוחרת להיפרד ממנה, זה גם בסדר, אבל אולי יהיה לך קל יותר לעשות את זה בצורה מסודרת, שתאפשר לך להמשיך הלאה בלי לחוש עזובה או מאוכזבת.. לא יודעת אם כל זה בכלל מדבר אלייך.. אם תעדיפי לא לענות ורק לקרוא זה גם בסדר, אני לא אפגע... אל תישארי לבד מדיי, בסדר? לפעמים כשלבד צריך בכוח לקבוע להיפגש עם מישהו, גם אם לא ממש מתחשק.. סתם כדי לא לטבוע בדכדוך.. שולחת חיוך ורוגע, ומוסיפה איזה חיבוק קטן :-) לילך. (אמא חזרה הביתה, תודה שאת שואלת :-)... מרגישה שנעשה לי נס...)

אמרת שהחלטת לא להשתתף בגלל התשובה הלא הולמת של ליאת. הרי יש עוד מנהלים לפורום אז למה צריך את ההפגנה. זאת הבעיה אם אנשים כמוכם שחושבים שהם מענישים מישהו אם האיומים שלהם. ואתם אפילו לא מקיימים את ההבטחה. קצת מצחיק שאתם מרשים לעצמכם לבוא בטענות למי שעוזר לכם כל פעם שמשהו קצת לא מוצא חן בעיניך. למה אתם הולכות לטיפול אם אתם לא רוצות לדבר, ואחרי זה עוד באות בטענות לפסיכולוג. מעניין שפה אתם דווקא מדברים הרבה. ליאת אני רוצה להודות לך שאת ממשיכה בסבלנות שלך לבנות כאלה. הוותיקה בפורום

זה התחיל ביני לבין לילך.... וזה התפתח לעץ סתמי כזה.....עד כדי וויכוח סוער (למרות שזה התחיל בלחישה!!!!) כנראה (לאחת המשתתפות שאמרה לי למה ללכת לפסיכולוג אם לא רוצים לדבר....) שיש הרבה מה להגיד בשקט... ואנשים שקטים הם האנשים הכי כואבים, הכי בודדים והכי מנומסים שאינם יכולים לפגוע באחרים, לכן ממשיכים בשקט שלהם וסופגים את העלבונות והכאב בשקט...... מקווה שאת מבינה?!!!! תודה לכל אלה שתמכו ולכל אלה שהתנפלו עלי.... לא משנה כבר. אין לי כוח. אני אמשיך לקרוא כאן כמו תמיד בשקט, ולענות למי שבאמת איכפת לו. לליאת- תודה על הכל, לא הייתה כל כוונה להעליב אותך.... פשוט התשובה שלך לא התאימה לי או למצב הרוח שהייתי בו.... אבל אני מלאת הערכה לך ולכל מנהלי הפורום על מה שנעשה שם. אבל כנראה באמת שאת דואגת לחלק מהאנשים בצורה אחרת מאחרים... זכותך... ביי

אולי באמת צריך להפסיק להגיב וזה באמשתי כי אני הראשונה שניכנסתי לעץ של היה מיועד אלי. אבל א.פ.ס.ח אני לא יודעת מי כתבה לך למה ללכת לפסיכולוג עם שותקים שם אבל מה שבטוח שאחת כזו לא מבינה בזה וכנראה גם לא הייתה בטיפול מימיה,שכן כל אחת ואחד שהיו בטיפול מכירים את השתיקות הקיימות שם לחלק מהאנשים זה בלתי נסבל (אני שונאת את זה וכועסת כל פעם שהפסיכולוגית שלי לא עוזרת לצאת מהמצב הזה) וחלק מוצאים בזה משמעות ותוכן.. לשקט יש משמעויות רבות אני חושבת שהם כן צריכות להתאים את עצמן למטופלות וכשיש צורך פשוט לשבור את הדממה הזו....

לאחר שנים של תסכול ביקשתי מבעלי ללכת לייעוץ זוגי, הוא מסרב בכל תוקף בטענה שהוא מודע לזה שהוא לא מושלם וקשה או לא מעוניין להשתנות ושעלי לקבלו כמו שהוא. אי לכך, החלטתי,להפסיק לקטר-כי זה לא יעזור, להפסיק לדמוע-כי לא מגיע לי, אני אתחיל לחיות: אבקר יותר את יילדי, נכדי, חברותי, ארחיב את חוג החברים, ואכניס לי לראש על מנת לשרוד כאילו יש לי בעל נכה. מה דעתך על הנ"ל?

יוכי יקרה, דעתי משולבת: חלקה אומר שזה מצויין שתחיי את חייך באורח מלא ושלם ככל האפשר, וזוהי תמיד האחריות שלנו, כל אחד מאיתנו בפני עצמו. החלק השני חושב לעצמו, או.קי. ועדיין ישנו תסכול גדול שאת חיה עמו שנים רבות, והוא לא ייקטן אם תקראי לו 'נכות'... אני מניחה שתצטרכי למצוא את השילוב בין דאגה לאיכות חייך האישית, והמשך מחשבה והתמודדות עם איכות חייך הזוגית. בהקשר זה חשוב לי שתדעי שעבודה עצמית שלנו, בטיפול אישי, יכולה להשפיע באורח מרחיק לכת גם על תהליכים זוגיים. כך שבמובן מסויים הוא לא "חייב" לבוא לטיפול הזוגי כדי שדברים יתחילו לזוז... אני מחזיקה לך אצבעות לחיים מרגשים ומספקים, אורנה

אני במצוקה נוראית דוקטור(בן 28) אין לי חברים,אני אף פעם לא התחלתי עם בנות אני מאוד רוצה להכיר יש לי מה להציע ואהבה לחלוק אבל אני פשוט לא מצליח לעשות את זה-אני מאוד משתוקק לגעת באישה אף פעם לא קיימתי וזה חורה לי אני ממש עצוב ומדוכא-קשה לי לקרוא בפורומים ובעיתונים על נערים ממש שקיימו יחסים ואני עוד לא קשה לי עד דמעות לראות ילדים ברחוב מתנשקים-אני לא חוויתי את זה עד היום.אני רוצה להנות להפיק חויות מהחיים ולא לסבול .א י ן לי ידע ונסיון במין(מי יכול לעזור לי-אין לי מספיק ידע עח לבישת קונדום) א ת ה ב ט ו ח צוחק עכשיו אבל זאת האמת אף אחד לא עוזר לי .הפסיכולוגיים שלי צוחקים עליי במקום לעזור תעזור לי בבקשה-תן לי תשובה כנה(לא כמו התשובות שאני קורא פה לגבי פונים) רב תודות: ע האומלל נ.ב- בגלל העצבות והדיכאון הזה קשה לי להיות מרוכז אני לא עובד ולא מצליח אפילו ללמוד

אמרת שהלכת לפסיכולוגיים ושצחקו עלייך...קשה לי להאמין..נשמע שאלה בעיקר פרשנויות שלך.לפעמים גם צוחקים כדי לנסות לקחת דברים יותר בקלות הרי זה לא ישפר לטובה את המצב אם הפסיכולוג שמולך יסכים ויגיד:"תשמע חבוב,מצבך נוראי,פשוט חסר תקנה":))) תנסה לקחת את הקטע יותר בקלות..אז מה אם אתה בתול?הבן אדם היחידי שעומד בדרך שלך זה אתה.אל תחכה לתרופת קסם.פשוט לקום ולהתחיל לעשות לאט לאט ולהפסיק לתת לפחד להחליט במקומך.ראוי לציין שאני בחורה בת 21אובייקטיבית לחלוטין שלא הייתה חייבת להגיב ואין לה שום אינטרס.:)

ע יקר, הכאב שלך אינו מצחיק כלל וכלל, ואני יכולה להבין את דאגתך ואת המצוקה שאתה חש. מהתיאור שלך עולה קושי חברתי הן ברמת קשרי חברות עם בני מינך, והן מבחינת יצירת קשר עם בנות המין השני. אני הייתי מתחילה לטפל בדברים במקביל, זאת אומרת בודקת ומנסה להבין מה קורה לך הן במפגש חברתי ללא הקשר מיני, והן במפגש שיש לו הקשר מיני. יתכן שאתה סובל מביישנות קיצונית ומחרדה חברתית, יתכן שאתה נמנע מהזדמנויות שיכלו לאפשר לך התנסויות חדשות ושונות, ויתכן שהבעיה במקום אחר. אני מבינה שאתה נמצא בטיפול פסיכולוגי, אך חשוב שיהיה מדובר במקום שאתה חש בו מספיק בטוח לבטא את כאבך. שם תוכל להתייעץ גם בנוגע לשילוב של טיפול מיני (סרוגייט), שיאפשר לך לחוות התנסות מינית ראשונה באווירה בטוחה ומוגנת. ובינתיים, נסה לא להתייאש, אורנה

היי דרור, השארתי לך הודעה לילה טוב, חן

מוטי שלום, אתה שואל שאלה כללית ללא פירוט מה טיב הקשר שלכם, האם זו מחשבה ספציפית או באופן כללי וכן הלאה. בכל מקרה אם המחשבה הזו מטרידה אותך, ואתה מרגיש אשמה בגללה, או חרדה, עצתי היא שתפרט יותר פה, או תפנה לטיפול כדי לברר קצת יותר מה אתה מרגיש וכיצד להתמודד עם זה, דרור

שלום לך, טוב לראות שאת כאן, גם אם כרגע בוחרת להשתתף בשתיקה, דרור

אני במצוקה נוראית והמומחים לא עוזרים לי

חורה לי נורא שאנשים פה פונים לפורום,ורוצים לשמוע רק את מה שנראה להם! מצד אחד כמעט כולם פה מספרים על כל מני כעסים כאלה או אחרים, מול המטפלים.ובאותה הנשימה על כמה הם מתגעגעים,למרות שהם נורא נורא פגועים. גם לך דרור,לאורנה ולליאת יש את הזכות או יותר נכון חובה לומר את מה שנראה נכון ולא סתם על מנת לרצות!!! וזה מעצבן אותי הלו שימו לב זה אנשים שעושים זאת בהתנדבות ובצורה הכי מעמיקה שאני מכירה,זה לא פייר לבוא בתלונות על תשובה שלא נראית חכם מי שמעיז לשאול צריך בעיקר להעיז גם לקבל תשובות! קחו זאת לתשומת לבכם!

הפונים בשאלות באמת סובלים גברת שמנת אני מקבל תגובות לא ענייניות מהמומחים הבנת ג ב ר ת

הלואי והייתי גברת שמנת האמיני לי אני רחוקה מזה שנות אור! ואין לי ספק שהכותבים פה סובלים!לצערי אני חלק מהסובלים ובגדול וגם לי הרבה פעמים יש אכזבה מהתשובות,עד כדי כמעט מעשה קיצוני רק בגלל תשובה.אבל צריך להיות מציאותי ולא לצפות לרצות לשמוע רק דבר אחד אם האמת באמת חשובה לכם אז צריך לשמוע הכל את לא חייבת לקבל זאת. ו...אני מאחלת לעצמי שארגיש אפילו בתור אשליה איך זה להיות גברת שמנת.אין ספק גרמת לי לעשות משהו שלא עשיתי המון זמן לצחוק!*

שלום, אני מסכימה איתך מאד אבל המנהלים יודעים עם מי יש להם עסק ולא מתרגשים מכל טמבלית שמנסה לחנך אותם זה המזל של הפורום הזה. בהזדמנות חגיגית זו גם אני רוצה להגיד לכם תודה מירי

שלום לכם, הפורום הוא מקום בו ניתן לשאול שאלות ולקבל תשובות. לעיתים התשובות אינן נוחות, מעמתות עם מקומות קשים ואז התגובה עליהן יכולה לבוא ממקום כואב. זה בסדר כל עוד מקפידים לא לחצות גבול מסויים, גבול שכל אחד שם לעצמו ושאנו כמנהלי פורום משתדלים לשים גם כן. יש מקום להבעת דעות סותרות וכעסים בפורום, כל עוד שומרים על הגבול הזה, זו לפחות דעתי, דרור

לעצבנית שלום. אם את כבר מתעצבנת ,אז אולי תבהירי למשתתפים במה הדברים אמורים? אני מנחשת שגם מנהלי הפורום לא ממש מבינים על מה הקצף.. האם את מבינה.???

אם את כל כך רוצה לדעת, אני מזמינה אותך ללכת קצת אחורה ולבדוק בעצמך!

אם תקבלי תגובה שנראית לך לא נכונה,לא תעירי על כך למנהלים ?בטוחה שאת כן. אני מסכימה איתך שלמנהלים יש את הזכות להגיב באופן בו הם יודעים,אבל באותה מידה גם לכל אחד יש את הזכות לא להסכים עם התגובות. את יודעת כמה פעמים המטפלת שלי טעתה והודתה בזה? פסיכולוגים לא תמיד צודקים בהכל,מסתבר, ואותי מעצבן שיש אנשים אטומים שלא מבינים את זה.

היי מנסה להתעורר... ולא מצליחה למצא סיבה לכעסים. את בעצם כועסת על מנהלי הפורום ומשתתפיו,ולטעמי את קצת מגזימה. המנהלים עושים עבודה נהדרת ,שלא על מנת לקבל פרס ,וגם..שלא על מנת לרצות אף אחד.כך לפחות אני מתרשמת. אי הסכמה,,גם אם היא קימת ,אינה סיבה להרעשה. אדרבא,אני נתקלת כאן לרוב בתגובות חמות ואוהדות. ובצדק! .

ליאת אפשר לשלוח לך EMAIL? מקווה שעד שתשיבי לא אסיים את כלהיין........

שלום לך, ליאת תהייה פה ביום חמישי ותוכל לענות לך, דרור

המטפלת שלי נראית נורא צעירה ואני מניחה שהיא גם צעירה. כשאני מדברת אני מרגישה שהיא כמו חברה בגלל גילה הצעיר וזה מונע ממני להרגיש בטוח שם. התחושה היא שאם היא צעירה אז אין לה נסיון ארוך טווח ושאין לה מה להציע לי, אני אצלה כבר חצי שנה, האם כדאי לחפש מטפל מבוגר יותר ואז אני ארגיש יותר בטחון? (מצטערת אם זה נשמע טיפשי)

חני שלום, המטפלת שלך צעירה את זה את רואה. את כל השאר את מניחה - שאין לה ניסיון ובעיקר שאין לה מה לתת לך ולכן את לא מרגישה בטוחה. אלו הנחות שייתכן ונכונות אך המסקנה שאין לך מה לקבל ממנה אינה וודאית. לפחות לא בשל הגיל או הניסיון. נשמע לי שהיא קשורה יותר לצורך שלך להיות אצל מישהו שנראה לך "שווה" יותר ממך ורק ממנו תוכלי לקבל משהו. שווה לחשוב על זה ולבדוק את זה לפני שממהרים להחליף טיפול. זה לא אומר שאי אפשר להרגיש לא טוב בטיפול ושהוא לא מספק אבל אם הסיבה היא זו שציינת הייתי מציע לבדוק אותה לעומק בעזרת הטיפול, דרור

איך יש אנשים שחושבים בלי להתבלבל שאם הייתה להם ילדות עם עבר של התעללות קשה אז מותר להם להתנהג בצורה סוטה לאנוס ולבגוד וכולם צריכים לסלוח להם ולהבין אותם תמיד? איך יש אנשים שתמיד סולחים להם? נמשכים אליהם? סומכים עליהם? איך יש אנשים שחושבים שאם הם עשו משהו רע כי השד השתלט עליהם ולא שהם התכוונו, אז אם הם ישבו ביסורי מצפון או יתחננו ויבטיחו שיהיה פיצוי אז זה בסדר ואפשר לסלוח? איך יש אנשים שרוצים להאמין להם כל פעם מחדש? איך יש אנשים שחושבים שאם תיתן להם משהו והם ירעיפו עליך שבחים ויאמרו לך המון פעמים תודה עד שתחנק, זה הופך להיות הכי בסדר מבחינתם לבקש עוד ועוד ועוד? איך יש אנשים שממשיכים לתת בלי גבול? איך יש אנשים שמחפשים רק מה רע באחר ומצפים שכל העולם ישתנה בשבילם רק חלילה לא הם, כי הם בסדר? איך יש אנשים שמוכנים להשתנות רק למען אלה? איך יש אנשים שלא מוכנים לקבל שיש להם תכונות מגעילות? למה כל כך קשה לאנשים לקחת אחריות? אלו לא שאלות באמת. אבל ראית מישהו עם תפיסה כזאת שעבר טיפול והצליח להשתנות?

שחר שלום, עלתה בי השאלה כשקראתי את דבריך מה הביא אותך לשאול את השאלה ומאיזה כיוון. אתה יכול להשיב או לא, נתון לבחירתך. בכל מקרה בנוגע לשאלתך, כדי להשתנות בטיפול יש צורך במינימום רצון לשינוי. בחלק גדול מהמקרים שהצגת לא נשמעת מצוקה או רצון לשינוי ואז אין סיבה לרצות בשינוי, ומכאן גם שאין שינוי בטיפול. דרור

בת 26+1, לפני חויים עברתי גרידה בסוף חודש 2 עקב אי הופעת דופק בעובר. חזרתי הביתה לאחר הגרידה במצב מצויין ויום למחרת נתקפתי ברעד בלתי ניתן לשליטה, הזעה,יובש בגון וחולשה כללית בכל הגוף.טופלתי ב"אסיבל" בהתייצבותי במיון. ללאחר מכן לקחתי שבוע ימים "וואבן" והבעיה העיקרית שהפסקתי לאכול-לא הצלחתי להוריד פירור בגרון והייתי דוחפת עם מים כמו תרופה כל דבר. התאוששתי לאחר שבועיים, חזרתי לעבודה והתחלתי לאכול שנית, ביום חתונה של אחי שוב פעם התחלתי להרגי רע והאי יכולת לאכול הופיעה שוב.(לכך נלוו גם טיפול שיניים,עקירות שמהם פחדתי).ביום האחרונים התחלתי להתאושש שוב... יש לציים כי מזה 3 שבועות אני מתלוננת על משהו שתקוע לי בגרון. בדיקת רופא א.א.ג וצילום חזה לא העלו דבר. התחלתי לקחתPAXXET , רופא המשפחה מסר שיש לקחת אותו למשך חצי שנה ושרק בשבוע ה-3 מתחיל להשפיע לטובה. האם אני נמצאת בסוג של דיכאון??כי אני לא חושבת על ההפלה שעברתי! ואם כן, האם הטיפול התרופתי יעזור???האם מחלימים מזה לגמרי??האם הכדורים הם ממכרים??והאם שיחות יועילו יותר מהכדורים או שיכול לצמצם את משך נטילת הכדורים?? תודה מראש רופא המשפחה

שלום לך, את עברת אירוע לא פשוט שהשפיע עלייך למרות התחושה המודעת שלך שאת לא עסוקה בזה. נזקקת לעזרה תרופתית בכדי להתגבר על הסימפטומים שאת סובלת מהם. למיטב ידיעתי פאקסט אינה מתאפיינת בהיותה תרופה ממכרת במיוחד, בשונה מהוואבן. בכל מקרה רצוי להתייעץ עם פסיכיאטר בנוסף להתייעצות עם רופא המשפחה. הסימפטומים שאת מתארת הם סימפטומים חרדתיים בעיקרם. והם מצביעים על משהו לא מעובד סביב האירוע שחווית. עצתי היא שלצד הטיפול התרופתי תתני את הדעת על עיבוד האירוע, אפילו בעזרת כניסה לטיפול בשיחות ממוקד. דרור

אבא של חברה שלי נפטר לפני חודשיים, בהתחלה היא לא בכתה חשבתי שהיא בהלם. אבל לפני יומיים היא אמרה לי שהיא שמחה אמתי לה שהיא בטח לא מתכוונת לזה היא אמרה "את לא מבינה מתוקה אני באמת שמחה" אני לא יכולה להסתכל עליה היא הכעיסה אותי כל כך אבל יחד עם זאת אני מאוד אוהבת אותה ולא מבינה למה היא אמרה זאת היא אמרה את זה בלי למצמץ, אולי הוא השתגעה או סתם פסיכית?

מוזר שלא שאלת אותה לפשר השמחה.... אם היא אמרה לך שהיא שמחה ,מן הסתם ,היתה אומרת לך גם מדוע ,אם היית שואלת אותה. סתם,תמהתי לי.,

מיטל שלום, אני מבין את התמיהה שלך וגם את התגובה שלך אליה. יחד עם זאת ייתכן ויש דברים שאת אל ודעת אליהם בנוגע לקשר בינה לאביה. אם זה באמת חשוב לך את יכולה לנסות להבין אותה, ולהבין מאיפוא השמחה מגיעה, דרור

אני בת 43 מעולם לא הייתי בטיפול, פתאום העבר מתחיל להציק לי ולהכאיב. הילדות חוזרת אלי. איך זה יתכן בגילי לכאוב על דברים שקרו לפני שלושים שנה, האם אני משתגעת?

מיכל שלום, כאבים שאנו צוברים בחיים, במיוחד כאבים שהתאמצנו להדחיק שנים ארוכות עלולים לעלות בעוצמה רבה בשלב זה או אחר בחיינו. אין המדובר בשיגעון או במשהו מוזר, אלא במשהו שמסיבה כלשהי עלה עכשיו ומבקש התייחסות וטיפול. וזה משהו ששווה לתת עליו את הדעת ולנסות להתמודד איתו בטיפול. זה לא מאוחר, זה הזמן, דרור

היי ליאת, שאלתי את דרור ולא ידע. ראי בבקשה "קבוצת תמיכה בצפון" הודעה קודמת. אני מעוניינת לדעת היכן יש תמיכה הדדית בנוגע לנושא הנל. תודה אורית.

אורית שלום, ליאת תהיה פה ביום חמישי את יכולה לפנות אליה אז ואני בטוח שהיא תעשה את המיטב לעזור לך, דרור

האם אפשר להגיד למטפל שלי שאני רוצה שעתיים רצוף במקום שעה בשבוע. כי בשעה אני לא מספיק כלום. ולמה הוא לא מציע לי פעמיים בשבוע כשהוא רואה שקשה לי?

היי תשמע, הטיפול כל כך יקר , תצטרך לשלם כפול... אם יש לך יכולת לעמוד בתשלום ,אתה בעצמך יכול לבקש פגישה כפולה. אני חושבת שהמטפל לא יתנגד.

יניב שלום, אתה יכול לבקש ממנו שעתיים רצוף, אולם מרבית המטפלים אינם עובדים כך באופן קבוע. לגבי פעמיים בשבוע אתה יכול לבקש ממנו, אם זו מערכת ציבורית לא בטוח שזה יהיה אפשרי מבחינתו. אם זו מסגרת פרטית הוא יעשה איתך את השיקול של מה נכון לך מקצועית ותחליטו ביחד. בכל מקרה אני מציע שתדברו על זה. דרור

מרגישה שלא מספיק אנדורפינים בשוקולד אמנם אני לא בדיכאון, האם כדאי ליטול משהו נגד דיכאון קל- כי יש לי תנודות במצבי רוח(הפלה לפני 3 חודשים) שמעתי על רמטיב- האם זה יכול לעזור?

שלום לך, רמוטיב היא תרופה יעילה עבור מצבי דכאון קל ודכדוך. בכל מקרה עצתי החמה היא להתייעץ עם פסיכיאטר מה הדרך הטובה ביותר לעזור לך להרגיש טוב יותר. אין זה אומר משהו על חומרת מצברך אלא על כך שזהו איש המקצוע המתמחה בתחום הטיפול התרופתי הקשור למצבי רוח, וטבעי להתייעץ איתו. דרור

טוב האמת שכבר די מכירים את הסיפור שלי כאן ובכן אני עדיין באותו המקום הייתי שמחה אם תוכלו לעזור לי לנתח את הקשר הזה אני אותה בחורה בת 24 שיוצאת עם גבר בן 36 ואנחנו סוג של ביחד לא ממש מוגדר או מובן ועם זאת הוא כול הזמן רוצה לעזור לי מבחינה כלכלית וכו וכו ואני מאוד מרגישה שהחברות האמיתית שלנו מתפספסת רק החברות הזאת אני "מפחדת לגשת אילו למשל שהוא עייף" או דברים מהבוג הזה כאילו נורא הזוי מה הייתם יכולים לומר על זה מבחינה מקצועית???

אביב שלום, את אומרת שקשה לך שזו לא ממש חברות, שאת לא מצליחה להרגיש בנוח לגשת אליו, האם זה נכון, לכך את מתכוונת, שמשהו בטבעיות שבקשר שלכם פגומה? אם זה כך, את צריכה לבדוק מדוע את שם. מה הוא בשבילך, האם נוח לך במקום שהוא דואג לך כלכלית והאם זה קשור לקושי שהצגת. ייתכן ומולו את מרגישה בתפקיד מסויים אבל לא בתפקיד בת הזוג שלו, או לפחות לא כמו שהיית רוצה. דרור

אין מה לעשות, אנשים, בסופו של דבר, הם שטחיים ונתפסים לפרטים חיצוניים. אני תוהה מה היה קורה אילו לא הייתי גבוהה ורזה אלא שמנה, נמוכה ומכוערת. העולם הפנימי שלי לא היה מעניין אף אחד מלכתחילה מאחר והחיצוניות לא משהו. היה לי הרבה הרבה יותר קשה להסתדר בחיים. עצוב עד כמה שזה ישמע, ניתן להשתמש בכח היופי לדברים שלכאורה אין להם שום קשר למראה חיצוני... פעם זה נורא הפריע לי. אך עכשיו, כמה שזה ישמע אכזרי, גם אני משתמשת בכח הזה, רוב הפעמים אפילו שלא במודע. זה כח שעוזר מאד לפתוח דלתות...

לתוהה בקול. .... אין חדש תחת השמש ,ולא המצאת דבר. רבים וטובים עושים שמוש ביופי במודע או שלא במודע,כדי לקדם ענינים ,ואין צורך להתנצל.. אגב ,אני מכירה כאלה שרחוקים מלהיות יפים שהסתדרו מצוין בחיים.. ועוד משהו ,כמו שיש צרות של עשירים ,כך יש צרות של יפים (תמיד יימצאו יפים מהם...)

יפה אהבתי!

כמה שזה נכון... זה לא רק יופי, לפני שבוע התפרסמה כתבה בעיתון בנושא בתחום שאני עוסקת בו ובמקרה לאור הצלחה נקודתית שלי פורסמה תמונתי...וכתבה עם מחמאות. כל האנשים צלצלו אלי , האנשים שזה שיחק אצלם תפקיד היה לי מוזר...... אני לא אוהבת את תחום עבודתי ולכן הפרסום לא דיבר אלי (אם זה היה בתחום שאני אז אולי כן) מה שכן הדהים אותי זה כמה זה שיחק אצל הסביבה וגם אנשים לא מהתחום התלהבו...וממש לא הבינו במה מדובר ק פתאום הפכתי לאדם "שווה" כאלו מפורסם. וזה מזכיר לי כל פעם את השנה שלא עבדתי איך אנשים התייחסו אלי כאלו אני כלום אפס מאופס ומזכיר לי את העתיד הקרב שאני יעזוב עבודה בתחום נחשק שלא מתאין לי ויצא למסע לימודים ארוך ומענין , הדבר הכי קשה בתקופה זו זה הסביבה והיחס שלה : לעבוד ה, כוח, יופי, וכסף (אני יהיה כמה שנים "עניה", סטודנטת בלי עבודה יחסית בגיל "מבוגר") אז כן פנימיות לרוב האנשים אל משחקת הרבה, עצוב.

שלום לתוהה בקול רם ולשאר המגיבות, זה נכון שמראה חיצוני ותדמית לא מזיקים, ובכל זאת הדבר המרכזי שאני שומע מכן הוא הפער בין התדמית החיצונית לחוויה הפנימית. פער שלעיתים אינו פשוט. כך, מראה חיצוני טוב, דורש לכאורה רדידות מסויימת. את אינך רדודה ולכן בעבר התקשית מאוד להשלים עם היתרונות שבמראה החיצוני שלך. רק כאשר השלמת, חלקית, שהמשוואה הזו לא חייבת להיות בצורה הזו, שאת יכולה להיראות טוב, שאנשים ישימו לב לזה, מבלי לאבד את העומק שלך יכולת להתחיל להשתמש בכל היתרונות שניתנו לך. וזה לא מובן מאליו. דרור

דרור. השבוע כמעט עברתי תאונה,כמעט נכנסתי ברכב, אני מצטערת שזה עבר בשלום ויצאתי ללא פגע,חוץ ממכות יבשות שקיבלתי,אבל למי אכפת, בטח לא לי. כשכ"כ רוצים למות,זה מבאס שהמוות הצליח להתחמק. אני רוצה לומר שלום לעולם אבל העולם לא רוצה להיפרד ממני אף פעם. כל הגוף כואב וסחוט מרגישה כמו סמרטוט,וכשהגוף כואב כך גם הנפש. כולם שואלים אותי מתי אני מתחתנת,בעבודה ומשפחה,והמשפחה שלו רוצים להזמין את ההורים שלי, אמרתי לחבר שלי שיגיד להם להוריד את הלחץ כי אני עוברת גיהנום אין לי כוחות גם לזה... הוא רוצה שנקבע תאריך מהיום לעוד שנה, אמרתי לו שאני לא מוכנה עדיין חתונה אמור להיות האירוע הכי משמח בחיים... וצריך להיות מוכנים לכך, אחרת זה מתכון לסבול כל החיים,אם מתחתנים שלא מוכנים לכך.יותר מידי אכפת לי ממה שהסביבה חושבת , אני רואה את חברות שלי מתחתנות מאהבה ובאושר ולי רע כבר לא נעים להגיד שרע כל הזמן. זה מתסכל. התקשרתי למטפלת והיא חזרה אליי,אמרתי לה שאם לא הייתי מתקשרת ומשאירה לה הודעה היא לא היתה חוזרת אליי כי לא אכפת לה, והיא יודעת שעברתי תאונה והיא אפילו לא שאלה מה הרופאים אמרו לי . אין לי ספק שלא אכפת לה. כואב לי שהיא סתם אמרה כל הזמן הזה שכן...

אני לא מצליחה להבין את זה,(כמעט כולם בפורום הזה) כל הזמן מדברים על כמה מפריע להם, שהמטפל/ת לא מתעניין, סתם אומר שאיכפת לא,ההתעסקות המסיבית הזו בדעת המטפל והתנהגותו. עם כל הכבוד לקרבה ולאינטימיות אשר ישנה,כאילו יש גבול! הכל הופך להיות סובב ומרגיש סביב המטפל ותגובותיו ופחות סביב הבעיה, כל השבוע לחשוב, לתהות,להבין או שלא,כל זה בשביל שעה אחת בשבוע? מפחד כל כך התלות הזו יש עוד דברים לחשוב עלייהם אפילו עם קשים הם,והם לא בהכרח טיפול מטפל. תחשבי על זה נראה לי שיש לך דברים יותר חשובים להוציא עלייהם אנרגיה, מאשר לחשוב לנתח ולתת לעצמך תשובות על המטפלת שלך.

חן שלום, אני שמח לשמוע שיצאת בשלום מהתאונה, למרות דברייך שזה משהו שאת מצטערת עליו. את מדברת על התחושות הקשות שלך והעצב שלך מול החבר, החתונה, החברות ושאר האנשים מסביב ונראה כי מדובר בכאב אותנטי. יחד עם זאת לעיתים עולה בי השאלה האם אין בך גם חלק הרוצה להישאר במקום הזה של חוסר אמון באחר, תחושה שרע לך. אולי כי המקום הטוב לא מוכר דיו ואולי מסיבות אחרות. אבל לפעמים כדי לשנות את התחושות הקשות צריך להבין וגם לעשות משהו בנוגע לצד הקיים בהרבה מאיתנו ואולי גם בך שלא באמת רוצה לשנות ולהשתנות, דרור

לדעתי, שפסיכולוג לא מתקשר למטופל, זה לא מפני שלא אכפת לו! יכול להיות שהרבה פעמים הם היו רוצים ועוצרים בעדם, כשאת משאירה הודעה אז היא יכולה לחזור אליך בלי היסוס. אם את עם חברות או ברגע שלא מתחשק לך להיזכר בטיפול או בה(אם יש רגע כזה (-:) במידה והיא מצלצלת היא כאלו שוברת זאת נכינסת לך לחיים גם בזמנים שהיא לא אמורה להיות שם, ברגע שאת צלצת והשארת הודעה אז זה משהו אחר.

איך יתכן,שככול שהאדם מנסה להתמודד,מתאמץ בכל הכח בכדי לנסות ולראות משהו קצת אחר.פחות מפחיד,פחות כואב ופחות מאיים. הדברים מתנפצים לא בפרצוף,כמו בדומינו שאחד מפיל הכל. כמה כוחות עוד צריך?ומתי ייעצר הכל? האם באמת אפשר וצריך להתמודד עם הכל? האם באמת יש סיבה להתאמץ על מנת להתקיים?לא יכול להיות מצב שזה פשוט מיותר?ופשוט לקחת את כל הכח שמתבזבז לחינם ולהמיר אותו בלוותר,זה נראה הרבה יותר קל ,הרבה יותר מציאותי,עם הרבה פחות סבל וכאב,ובויתור ניתן גם לא להכשל!האם אני טועה?או לא הגיונית? לא נראה לי שצריך להיות "משוגע" על מנת לבחור במוות. זה נראה לי לפעמים ההחלטה והמחשבה הכי שפויה שיש לי.

שלום לך, כן, לפעמים נדמה שהחיים קשים מדי ושהפתרון הטוב ביותר הוא המוות, המוות כבריחה מהסבל. זו מחשבה נפוצה למדי, בדרגות שונות של חומרה. אבל לא כל מחשבה כזו מובילה בהכרח למעשה. מרביתן לא מובילות למעשה, כך שהמחשבה היא בהחלט לא דבר "משוגע". הדרך בה את בונה את הנימוקים נשמעת הגיונית מאוד, רק שלא תמיד ברור במה המוות עדיף. איפוא ההגיון שם. כך שלמרות הכאב הבלתי נסבל לעיתים, יש טעם בחיים, ובניסיון החשוב לנסות ולמצוא טעם וחיים נסבלים ואפילו טובים יותר. דרור

כשהמטפל אומר לך שהוא חושב עליך זו אמירה שרירוית או מתיימרת להיות מעבר לסתם אמירה.

שלום לך, השאלה לא לגמרי ברורה לי, אבל ברור שלאמירה כזו יש משמעויות, וצריך להבין אותן בהקשר הטיפולי בו הן נאמרות. אבל משמעות בוודאי יש לכך, דרור

זה לא יהיה שלם אם לא אקבל את פניך גם פה. בבית הזה. אוהבת שאת פה איתי, ובכלל. הדר

אחותי, תודה. על שנשארת לי. על הכל. וכאמור "זה נגמר, זה עבר, לתמיד, אולי מעגל שנסגר ונשארת חי ניפגש, נתראה - לב אוהב אינו טועה כמו אל ים נזרום, נזרום נבקש עד שנגיע וניגע אל החלום." טוב לחזור. אלייך. אל הבית. יעלה