פורום פסיכולוגיה קלינית

אז זהו, היא יצאה לחופשה השנתית שלה.. הגיהנום שלי רק מתחיל.. אני לא מפסיקה להתעסק בה, להיות צמאה אליה, להתגעגע ולהכסף אליה... מה זה נותן הטיפול הזה שמעלה בי רגשות נזקקות נואשיים? מה זה נותן לי להרגיש כל כך הרבה, להיות צמאה לקרבתה והיא רק מתרחקת...הרי היא לעולם לא תיהיה באמת שלי, הרי הקשר בחיים לא יהיה אמיתי..אז מה זה נותן לעזאזאל? מה אני יכולה לעשות בתקופה הקשה הזאת, היא כמו אובססיה בראשי , מה יהיה ? ואיך אפשר לא להרגיש שהתקופה הזאת היא נצח עבורי, לא מסוגלת אפילו לראות את קצה האור של הפגישה הבאה... אני נזקקת ועייפה מהנזקקות אליה...איך שורדים את התקופה, האם לרגשות שיש לי יהיה אי פעם קץ?

ניבה שלום, נשמע לי שהמטפלת שלך מאוד חשובה לך ואת מאוד זקוקה לה. וכמו בכל קשר קרוב כאשר ישנה פרידה, אפילו זמנית זה קשה. השאלה היא האם את יכולה להחזיק את הדמות שלה בראש, להיעזר בה ברגעים קשים. לא לחשוב רק על התלות שלך בה ועל מתי היא תחזור. זה רק מגביר את הקושי. אלא לנסות לחשוב איך הנוכחות שלה הייתה עוזרת, ולנסות להיעזר בכך. למצוא את האיזון בין תחושה שאת לא יכולה בלעדיה אך גם לא להתנתק ממנה לגמרי. זה אמנם קשר מסוג אחר, אך הוא אמיתי לגמרי. הוא נותן לך להרגיש מוכלת, שיש לך מקום, נסי לזכור זאת. גם כשהיא נוסעת, היא לא עוזבת אותך. דרור

דרור, האם זה לא קלישאה "גם כשהיא נוסעת, היא לא עוזבת אותך"

דרור, תודה על תגובתך. חשבתי על מה שכתבת. העניין הוא שאני עברתי נטישה של אמי בגיל 4-7 , נטישה קשה ואכזרית. היום בטיפול כל הרגשות האלה עולים ורגשות אהבה עזה כלפי המטפלת, שממש לא מתאימים למציאות, ההזדקקות שלי היא של ילדה קטנה שנזקקה לאמה. העניין הוא שאני עייפה מזה, ושום דבר לא קורה. כלמור, ציפית שהרגשות יחלשו, שמשהו ישתנה, שהפכיסולוגית שלי תיהיה פחות דומיננטית או משמעותית ברמה של הנזקקות שלי, וזה לא קורה. האם זה יעבור, רגשות העברה ההללו האם חולפים מתי שהו? מתי.. עוד כמה זמן אני אסבול כל כך להרגיש דבק אליה. מה זה נותן להרגיש את זה ולא לקבל מענה, זה סתם ע י נ ו י. כמו כן , בתוכי איני נושאת אותה חיובית כמו שאני זועמת שאני לא צמודה אליה כמו דבק וחיה את הכאב הזה בכל פגישה מחדש, אבל עכשיו זה עוד יותר קשה, כי לא אראה אותה כשלושה שבועות.. אני פטתית, אני עלובה, "מאוהבת" בה עד כלות וזה לא בשליטתי. מה אני צריכה להגיד בטיפול בכדי שהרגשות הללו והנזקקות ירדו? אשמח אם תענה לי בנושא ניבה

מה אפשר לעשות עם אהבה שאני יודע בראשי שאינה יכול להתממש אך אני חושב עליה כל הזמן, אני מחכה לאפשרות לראות אותה, וכשאני רואה אותה קשה לי כשהיא הולכת. אני יודע שאהבה זו אינה יכולה להתממש אבל אני חושב עליה לפחות פעמיים ביום, אני מסביר לעצמי רציונאלית שזה בלתי אפשרי אבל הלב עם רצונות משלו. הקול שלה, היופי שבה, הדברים הקטנים האלה שנותנים ללב להתכווץ. אני מתחיל לחשוב שלא סתם נפגשנו אלא שלאהבה יש דרך משלה מוזרה אבל עדיין דרך להפגיש בין שני אנשים. איך אפשר להתגבר על משהו כל כך חזק? אני גנן בגן ילדים והיא אחת האמהות, ובבוקר כשאני מגיע לעבודה אני מחכה שהיא תביא את הילדה שלה, כשהיא מחייכת הכל נראה טוב יותר, אני תמיד מרגיש צער שלא הכרתי אותה לפני מספר שנים, אני בן 26 והיא נראית כבת 32, יש לה בעל מדהים כפי שנראה והם מאוד אוהבים אבל זה משהו שלא הרגשתי כלפי אף אחת.

בהנחה שאין לה אחות...:) זה בסדר להיות מאוהב בה כי זה יעבור לך עם או בלי שתהיו ביחד. לדעתי זה נחמד אפילו כי ה מראה שאתה יכול להתאהב ואם יש אותה אז בטח יש גם עוד לא? אל תילחם בזה, דברים עוברים מעצמם אם תרצה או לא... (אני לא דר' או פסיכולוגת או יועצת משום תחום, סתם אישה שנשבר לה הלב ועבר לה)

אלעד שלום, יש משהו מאוד מתסכל בלהתאהב במישהי שאתה מרגיש ויודע שאינה מושגת עבורך. ויחד עם זאת, לעיתים יש בזה משהו מסעיר, הנותן טעם ליום, כפי שאמרת החיוך שלה, לראות אותה. השאלה האם אתה נוטה להתאהב בנשים שאתה יודע שהן לא מושגות עבורך או שזהו מקרה חד פעמי. אם זהו דפוס חשוב לנסות להבין מה המקור שלו, וכיצד מתמודדים איתו ועם ההשלכות שלו על חייך. אם זהו מקרה חד פעמי, ניתן לתת לפנטזיה מקום, לא להיבהל ממנה כל כך, ומדברייך אני מתרשם שיש לך את הכוחות להתמודד עם אי ההגשמה של הפנטזיה. דרור

בעלי רוצה לבוא איתי לטיפול, הוא רוצה לדעת מה קורה איתי ולספר למטפל שלי כמה קשה לו איתי, אני מרגישה כמו ילדה בת עשרים אני בת 41 והוא החליט שהוא בא או שהוא מתקשר אליו מה לעשות?איך המטפל יגיב? אני פוחדת שהמטפל יספר לבעלי תחושות ודברים שקרו בטיפול!

סתם מחשבה שחלפה לי בראש.. את יכולה להגיב באולטימטום משלך או שהוא מותר על הרעיון ,או שאת מפסיקה טיפול (אם הטיפול חשוב לו..) קשה לי להאמין שהמטפל שלך ידווח לבעלך על התרחשויות טיפוליות ללא הסכמתך.

אם בעלך ינסה ליצור קשר עם המטפל הפרטי שלך (זה לא טיפול זוגי) הוא יתקל בחומה ככל הנראה. החומה ששומרת עליך ועל המקום הבטוח שלך. שלך ורק שלך. אולי בעלך מקנא או מנסה להשיג שליטה ולכן הוא מנסה לפרוץ לתוך הטיפול שלך? אם זה טיפול אישי מקומו לא שם. זו דעתי.

ציפי שלום, אורנה תהיה פה ביום שלישי אך עד אז אשמח להגיב לשאלתך, מבחינה אתית המטפל שלך לא יכול ולא ימסור מידע כלשהו העולה בטיפול. אני מניח גם שהוא ייטה לומר לבעלך שזה לא מקצועי ולא נכון עבורו לדבר איתו. אבל השאלה היא מה קורה שם. נשמע שבעלך זקוק שמישהו בעל סמכות, ידע, יאמר לו שהוא צודק, שקשה איתך, יטפל בך עבורו. כך שהוא יהפוך למוקד ומטרת הטיפול. עצתי היא לא להיבהל מכך אבל כן להקשיב למסר הלא מדובר של בעלך על הקושי ביניכם ולהציע לו שבמקביל לטיפול שלך, שיישאר רק שלך, תפנו למטפל זוגי, מטפל חדש, מטפל של שניכם. דרור

אני בטיפול אצל מטפלת מצויינת, כל תקופת הטיפול זה היה פעם בשבוע. בחודש האחרון אני במצב רגיש והיא רואה זאת , השאלה היא למה היא לא מציע לי להגיע פעמיים בשבוע. אני לא רוצה לבקש פעמיים בשבוע, כי חשוב לי שזה יבוא ממנה, מפריע לי שהיא רואה את כאבי ואת הצורך שלי ולא מציעה תדירות גבוהה יותר. האם אתם מציעים פעמיים בשבוע רק לאנשים במצב ממש קשה? לתשובתכם המנוסה אלישע.

אלישע שלום, אני נוטה להציע פגישות נוספות כאשר אני חש שהמטופל זקוק לכך או עשוי להפיק מכך תועלת. גם אם הוא לא במצב ממש קשה כדבריך. לעיתים אני "שומע" בדבריו של המטופל את הבקשה, שאותה הוא מתקשה לבטא, ואני אומר אותה במקומו. לעיתים מטופלים מבקשים ישירות. אני תוהה מה קורה ביניכם, מדוע היא לא מציעה, בהנחה שמדובר במסגרת טיפולית המאפשרת זאת, ומדוע כל כך חשוב לך לא לבקש בעצמך, או לשאול אותה מדוע לא מציעה לך. אני לא יודע את התשובה, וממליץ לך לנסות לברר, גם אם זה אומר שתרגיש שאתה זה שרצית וזה לא בא ממנה, על כל המשתמע מכך. דרור

יש לי שלושה ילדים אחת בת 28 אחריה 16 והקטן בן 10. הבת הגדולה בקושי מגיעה הבייתה היא כל הזמן מבלה עם חבריה ועם החבר שלה. בעבר היינו בקשר מצויין אבל בשנה האחרונה היא התרחקה. השבוע היא הודיעה לנו שהיא נוסעת לטיול בעולם למשך שנתיים ואולי אף תתחיל ללמוד צילום בניו-יורק. אני לא יודעת מה לעשות הפרידה קשה עלי, איך היא תסתדר שם. היא עד לפני שנתיים הייתה מאושפזת תקופה ארוכה עקב בולמיה קשה ונסיון התאבדות שכשל תודה לאל, ואני פוחדת ששם לבד היא תחזור לזה ואנו ההורים לא נהיה שם לעזור לה. היא גם ילדה שלא מספרת אם קשה לה, היא תמיד דאגה לאחיה וכולם מעריצים אותה בגלל כשרונותיה הרבים. היא אמרה לאבא שלה שהיא צריכה למצוא את עצמה ורוצה לעשות זאת הרחק מהכל. מה לעשות ואיך למנוע ממנה ליסוע. תודה אסתר וגדעון

לא פסיכולוגית אבל.... מנסיון אישי שלי ,אין מה לעשות! אם היא החלטית היא תסע ,בלי להתחשב באלה הנשארים. וחבל לבזבז אנרגיות על מלחמות . תצטרכי לקבל את הדין ,ולתת לה את ברכת הדרך..... ומה שהכי חשוב להתפלל ולקוות שהכל יעבור בשלום. שיהיה בהצלחה.

רציתי לדעת האם בולמיה בה משקל הגוף נשאר תקין זה מסוכן או שאין צורך להתערב? מדובר באחותי

שלום, אימי איבדה את זכרונה באופן מוחלט לפני שנה ו4 חודשים עקב דום לב. אנחנו 5 אחים שהגדולה (אני) בת 25 והקטן בן 9 (יש עוד אח בן 21 שהפך נכה לאחר תאונת דרכים קשה). אני יודעת שכולנו "התבלבלנו" לאחר הארוע הזה וכל אחד נכנס בתוך עצמו וחש עצב פנימי. אחי הקטן בן 9 התחיל להשמין וזה רק הולך וגובר מה לעשות? איך לכוון אותו לדרך טובה ובריאה?

כמה עצוב היה לי לשמוע את שאת עוברת, לדעתי את צעירה מדי מכדי להיות אמא לאחייך, תנסו ללכת לטיפול משפחתי ואף כל אחד מכם לטיפול פרטני ולנסות לעבור את הטראומה הקשה הזו בצורה השפויה ביותר. שולחת לכם חיבוקים והמון תמיכה

שלום לך, את מאוד מודאגת מהקושי של אחיך, ואכן ייתכן והוא משתמש במזון כדרך להתמודד עם בעיותיו. אוכל מהווה נחמה בסיסית ביותר, ואף מהווה מבחינה פסיכולוגית חיבור ראשוני לאם. חיבור שאולי כעת הוא מנסה להחזיר. בכל מקרה המלצתי היא שתנסי לדבר איתו, לברר איך הוא מרגיש בעניין. זה נכון שיש אולי סימפטום של השמנה אך זו בוודאי לא הבעי הגדולה ביותר שלו ושלך. תהיי שם בשבילו, נסי לשמוע אותו. אם תרגישי שהכאב שלו גדול, או שאת לא יכולה להתמודד איתו, ובהחלט ייתכן שזה המצב. פני לטיפול עבורו. באותה הזדמנות נסי לבדוק גם עם עצמך איך את מתמודדת. דרור

קראתי את ההתקשרות שלך מול מר T מלמטה, אני פשוט מזועזעת ממה שהוא עשה לך, לא יאמן שהוא העז להתקשר אלייך ולשלוח SMS בשעות הקטנות של הלילה וכל מה שסיפרת שם. אני שולחת לך את תמיכתי ואני מצטערת שאנשים מתייחסים למנהלי הפורום כאילו הם המטפלים האישיים שלהם. ויותר מזה אפילו למטפל שלי אני לא מתקשרת באמצע הלילה ועושה את הדברים שהוא עשה. ולמר T תטפל בעצמך.

דניאלה שלום, אני בטוח שליאת תקבל את דברייך ותמיכתך, ולי אין אלא להצטרף אלייך, ולחזור על ההדגשה כי מנהלי הפורום אינם מחליפים מטפל אישי, והתייעצות בפורום אינה מחליפה טיפול פרטני. דרור

אני בטיפול חצי שנה אצל מטפל שזו הפעם השניה שאני חוזרת אליו, הפעם הראשונה הייתה לפני 12 שנים, הבעיה שהיום כשאני כבר בת 47 אני מרגישה שזו לא אותה קירבה, תקשורת ותמיכה שהייתה בפעם הראשונה. בפעם הראשונה הוא טיפל בי שנתיים עקב תקיפה פיזית חד פעמית שחוויתי בנעורי והשפיעה עלי קשות, הפעם חזרתי אליו בגלל בעיות עם בן זוגי. אז הוא היה רגיש וקרוב יותר, אפילו היה מתקשר פעם בשבוע לשאול לשלומי בעיקר אחרי פגישות קשות. הפעם הוא נתפס בעיני יותר מרוחק עדיין מאוד תומך ורגיש אבל "מקצועי" משהו. מה לעשות כהמצב הנוכחי גורם לי להתרחק ממנו ולא לסמוך עליו כפי שסמכתי עליו בעבר.

יונית שלום, ייתכן בהחלט וכשם שאת השתנית בזמן בו לא היית בטיפול גם הוא השתנה, גם מבחינה מקצועית באופן שמקשה עלייך. ועדיין אני הייתי רוצה להציע לך מחשבה נוספת. את אומרת שאת חווה אותו כמרוחק יותר, פחות אכפתי ושהדבר מפריע לך לסמוך עליו. האם זה משהו שאת יכולה לחשוב עליו כרלוונטי בחייך העכשווים, בסיבת הפנייה העכשווית שלך סביב הקשר עם בן זוגך. כלומר האם ההתרחקות מהמטפל, שהיום, שלא כבעבר מרוחק יותר מזכירה לך משהו מהדינמיקה עם בן זוגך. זו נקודה למחשבה. ובכל מקרה, אני ממליץ לדבר על תחושותייך בטיפול, עם המטפל. יש בכך טעם רב. דרור

אני מתקשר למטפלת שלי כל פעם שאני מבואס, אתם חושבים שזה בסדר? זה יכול להגיע למקסימום שלוש פעמים בשבוע.

גם אני, הרבה מטפלים מוכנים שהמטופל יתקשר אליהם אין בזה שום דבר חריג.

אלון שלום, ככלל אני מאמין שזה משהו שצריך להיות מוסכם ביניכם ומדובר ביניכם. יחד עם זאת לדעתי השאיפה היא שעם הזמן לא תזדקק לטלפון אליה. שיהיה בך את היכולת להכיל את המצוקה שלך במהלך השבוע עד לפגישה, בשלב ראשון, ולאחר הטיפול בשלב שני. זו יכולת לא פשוטה, המתבססת על הפנמה של הדמות שלה, תוכל לחשוב מה היא הייתה אומרת, כיצד הייתה עוזרת לך להתמודד. בינתיים כאמור, אם זה מוסכם על שניכם אין עם זה בעיה, כל עוד זוכרים שזה זמני. דרור

"האוויר סביבך היה עז, מתוח... בגלל ששמעתי אני זוכרת, ובגלל שאני זוכרת טרור, אבא, אני זוכרת אותך. אבא מה אתה זוכר ? מה שאני זוכרת הוא שמעולם לא דברנו. לא השמעתי אפילו אנחה. אני, שותפתך השותקת לפשעים שאין להם מחילה. בעלת בריתך הסודית לחטאים שאין לבטאם. אהבת אותי ? שנאת אותי? או שפשוט חשבת שאני שלך ? גופי – רכושך ? מה אמר לך העור שלי ? האם הוא רעד כמו הוילונות או שנשאר קפוא, הלום לכדי שתיקה ? אתה ליבתה של שמש אדומה. אני עומדת עטופה בסדין של זכוכית בוערת, עד שהשמש מרסקת אותו. חלקיו נופלים. ריסקת אותי. זה קרה בלילה. סודות קורים בלילה. חיכיתי לך בלילה. זה היה רק בבוקר, כל בוקר שניקינו את העדויות, אבא, כל הדם הזה. כל בוקר אתה ואני היינו חמורים ונקיים ועדיין שותקים. אני שואלת אותך אבא מה אתה זוכר ? אם לא תאמר כלום, אני אומר לך. אם לא תאמר כלום, אני אזכיר לך שאתה, אבא, פגעת במישהו שהיה חלש, מופחת, קטן: ילדת הלילה שלך." נושא קודם נושא הבא

שלום לך, אין תשובה למה את, כפי ששאלת בכותרת. את מתארת אירוע שחזר על עצמו מספר רב של פעמים, על ידי אדם קרוב ביותר. אירוע שהושתק שנים ארוכות, ועכשיו מתחיל להיות מדובר בדיאלוג שלך איתו. גם אם כרגע רק את שותפה לדיאלוג הזה. יש משהו בשתיקה שמעצים את הכל. ההחלטה לדבר, גם אם כואבת, יכולה להיות מועילה מאוד אם היא נעשית בליווי מקצועי, או באופן מבוקר. כדי שיהיה מישהו לקלוט את ההצפה של הרגשות שיכולה לעלות. דרור

תגיד לאנשים להפוך נושא כה קשה לשירה. ולמי שבאמת כואב זה לא המקום.

שלום מבקשת לדעת מה זה אדם עם הפרעה אנטי סוציאלית קשה, מה עובר לו בראש, במחשבות, ואיך להתנהג עם אדם כזה (אבא, במקרה שלי).

מירית שלום, הפרעה אנטי סוציאלית היא הפרעה לא קלה להתמודדות איתה, בעיקר לסביבה. היא מערבת התנהגויות פוגעות, היעדר תחושות אשמה, חיפוש ריגושים לרוב על ידי התנהגויות עברייניות או על סף העבריינות. לא מדובר באי שיפוט תואם של המציאות, אלא באנשים המבטאים את הדחפים שלהם ללא מוסר פנימי, כשהדבר המדאיג אותם הוא איך לא להיתפס, ולא איך לא לפגוע באחרים. אם אביך אכן עונה על האבחון של הפרעת אישיות אנטי סוציאלית, הרי שמאוד קשה לשכנע אותו לשנות את דרכיו. עדיין ניתן לנסות ולבדוק מהן הנקודות הרגישות שלו. האם אכפת לו מדברים מסויימים. וכאן יש שאלה גדולה מה זה להתמודד, ועם מה את מבקשת עזרה. דרור

האם הפרעה אנטי סוציאלית יכולה להיגרם עקב לקיחת כדורים לא מתאימים?... איבחון לא נכון של בעיה?

שלום לך, אני שומע את הצורך והבקשה שלך לעזרה ומוכן להיות פה בשבילך, כמישהו לשתף אותו במה שעובר עלייך, דרור

קראתי כתבה פה בפורום משנת 2001 על איזה בחור שמספר את אותו הסיפור שאני עוברת והייתי רוצה להשיג את המייל שלו ....האם יש אפשרות כזאת?

מנהרת הזמן...

וואלה מצחיק

רק אם הוא ציין את כתובת המייל שלו- תוכלי להשיגו. בהצלחה

הי ניקול כנראה שזה הסיפור עליו דיברת כפי שהופיע בפורום http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-178,xFT-166807,xFP-166807,m-Doctors,a-Forums.html חיפשתי אותו גם ברשת ומצאתיו גם באתר הנפלא של קולות. חלק מהרושמים באתר מוכרים ביותר בפורומים, ואולי הם יודעים במי מדובר. אז אולי תוכלי להתחיל איכשהו מכאן http://www.voices.co.il/articles/art68.asp

כן זה זה איך ידעת?....אבל בכל זאת איך אני מוצאת אותו?

האם מקובל לקחת פסק זמן מהטיפול? המטפל יוצא לחופשה ואח"כ אני , חשבתי לעשות פסק זמן של חודש ואח"כ לחזור. למטפל הדבר לא נראה. מוזר? האם יש חוקיות לדבר ? פעמים נדמה שהאינטרס של המטפל גדולה יותר מאשר של המטופל . היה מאוד סימפטי ואמפטי בתחילת השיחות ואילו עתה אחרי שנוצרה היכרות יותר עמוקה משום מה נדמה ומורגש שהקערה התהפכה על פיה.

אנונימוס רק שתדעי שמנהלי הפורום לא עונים על שאלות שנשאלו בשבת, אלא דרור עונה רק על שאלות שנשאלו ביום ראשון.

משנה העיתוי... אם רצית לקחת פסק זמן (או בכלל לחתוך) כתוצאה ישירה לחופש של מטפל (עם או בלי לדעת), ייתכן שיש לכך משמעויות שכדאי לדון בהן. במיוחד לאור ההרגשה של אי האכפתיות שהתעוררה ועוד. נראה לי שכדאי לכם בטיפול עצמו לשים לב לאפשרויות השונות, ואפילו להתעסק בדברים שלכאורה לא קשורים ולהבין ראשית וביחד מאיפה בא הדחף. ייתכן שחבוי כאן כעס על מטפל שנוטש שבא לידי ביטוי בצורה זו או אחרת. כדאי לכם לדון בנושא, כדאי לך להביא את הרגשות שתיארת כאן אל המטפל, ואחר-כך להחליט. בכל אופן, ההחלטה אם לבוא או לא היא תמיד בידיך ובאחריותך.

ליאת יקרה תבורכי על החום, הכנות והרגישות האין סופית, את שילוב מדהים של חמימות וידע. אני לא יודעת אם בגלל היותך עובדת עם ילדים אבל זכינו והם זכו ואת זכית בעצמך. שולחת גם לך מכולנו אני מניחה חיבוק ואיחולים לטוב ביותר.

ערב טוב, לאחרונה, שמתי לב שהמטפלת מחכה את תנועות הגוף שלי, ואני את שלה. מה אתם יכולים לומר על זה?

פעם ראיתי בערוץ 8 שזה סימן לחיבה בין אנשים.

חיבה , קרבה וקשר טוב. בדרך כלל הצד המקשיב והאמפטי הוא הצד היותר מחקה.

שלום רב, הנה משהו מעניין שמצאתי בנושא, מתוך האתר של המרכז לדמיון מודרך http://www.retter.co.il/Default.aspx?tabid=171&ModuleID=504&UserDefinedRowID=265 שבת שלום ליאת

ליאת מה קורה?

נעים להגיע לקצה המשמרת ולראות פורום רגוע. שבת נעימה ליאת

נעים להגיע אחרי דאנס בר ולראות שכברלא מחבבים אותך יותר....האמנם?הייתי מוסיפה עוד אך אני גמורה.....

לפעמים נראה לי שהכל מאחוריי.שהנה אני בסדר. חבר מדהים,חברים טובים,עבודה טובה.מה עוד אפשר לבקש הצרות מתחילות כשאני מתחילה לדהור לתוך התהום החשוך. ואני נופלת אליו. לפעמים אני רוצה להגיע אל התחתית ושהכל ייגמר שם. לא מצליחה לא לראות את הדברים כגדולים מנשוא,בלי לחשוב על איך אני גומרת את החיים האלה אני מנסה להיתפס על איזה קרן אור ,לטפס למעלה ,להוציא את עצמי משם ואני לא מצליחה. אני שנתיים ככה עולה ויורדת כאילו מתנדנדת בנדנדה. אם אני בירידה אני מגיעה לתהומות הכי עמוקים. ואם יש עלייה- אז עלייה גדולה . כאילו משהו לא מאוזן אצלי. פשוט רע לי.רע.אני לא יודעת מה אני רוצה לשאול. אין לי אוויר ולא רוצה אותו בכלל.

ערב טוב, החיים בסחרחרה שאת מתארת, אף כי לבטח לא משעממים, יכולים להותיר גם אנשים חזקים באפיסת כוחות. את אמנם מספרת על מעברים חדים שלכאורה באים משום מקום, אך נראה בעיני ראוי לנסות ולהתחקות אחר הסימנים המקדימים שיכולים - אולי - לשפוך אור על המקור לקושי. טוב בהרבה לעשות את התחקיר הזה בליוווי איש מקצוע, שיוכל לסייע בתובנות ובטקטיקות מקלות. שולחת לך בכל זאת קצת אוויר וחיוך :-) ליאת

אני בטיפול כבר שנה .. אתם תמיד אומרים שהיחס בין המטופל למטפל הוא מעין שיחזור של יחסים מהעבר .. אני לא טוענת שזה לגמרי לא נכון .. דבר שלי מציק בטיפול זה העובדה שמצד אחד אני צריכה לסמוך לתת אמון , ולחשוף את עצמי בפני אדם זר .. שאומנם מוכן לשמוע ולהיות שם אבל במסגרת של 50 דקות פעם בשבוע ..(אני מטופלת "טובה " מגיעה בזמן הולכת בזמן .. ואפילו שממש בא לי אני לא מעיזה להתקשר .. ) ,אז אומנם אני מקבלת את זה כי אלו החוקים .. אבל זה גרם לי להגיע למין השלמה כזאת שלאף אחד אף פעם לא באמת אכפת .. וכנראה אני והבעיות שלי תוקועים אחד עם השני לנצח ..

שלום מישהי, הגבולות בטיפול באים, בין השאר, כדי לייצג את המציאות, ובמציאות אפשר לאהוב ואפשר שיהיה אכפת למרות (ואולי דווקא בזכות) האילוצים והגבולות. מטופלים נוטים להתבלבל בנקודה זו, ולפעמים גם ילדים מול הוריהם. הציפייה לקבל ללא גבול ובכל מצב אינה ריאלית, והאכזבה והתסכול הם תופעת לוואי בלתי נמנעת. כמו שכבר נאמר כאן לא פעם, מטופלים רבים מנסים לתקוף את הגבולות שוב ושוב כדי להוכיח או לאשש את הנחת היסוד המעוותת לפיה העולם רע ומתעלם. היכולת לוותר על העמדה הזו טומנת בחובה הבטחה ותקווה לשינוי. חושבת שתצליחי? ליאת

לא יודעת אם אני אצליח.. אבל אני בהחלט מנסה..:) שבת נעימה ורגועה.. תודה ..

שלום, קודם כל אני חייבת להודות לכם על הפורום המעניין. יש לי שאלה, לקחתי את החברה שלי לייעוץ אצל אותה פסיכולוגית שאני הולכת אליה כבר שנה וחצי. החברה שלי הסתדרה איתה והם ממשיכות להיפגש. עכשיו אני מצאת יאת עצמי בורחת משתיהן? למה? לא בא לי לראות את שתיהן, ואם אני כן פוגשת את החברה שלי אני תמיד מנסה לדעת מה היה שם בפגישה שלה, איך הלך....וכו' מה קורה לי? והאם אני צריכה לדבר עם המטפלת שלי על זה? סופ"ש נעים

בתחושה שלי את פוחדת שהן "מדברות" עלייך וכמו לקחו ממך קצת את מרכז הבמה - ככל הנראה, עכשיו שני אנשים שייצגו משהו קרוב אצלך ומשמעותי בחייך "שותפות לסוד משלהן" זה קצת דומה לחברות בילדות כשאנו מכירות לחברה טובה אחת חברה טובה אחרת ופתאום הן מתקרבות ואת ואנו מרגישות קצת "בחוץ". חשוב שתשתפי את המטפלת שאני מניחה ותרד ללב הבעיה מה שיקל עלייך באינטראקציה עם שתיהן. בהצלחה

שלום יפעת, למרות שאנחנו מדינה קטנה, וכולם מכירים את כולם, בכל זאת לא נהוג לקחת לטיפול חברה קרובה של מטופלת, בדיוק בגלל התלונה שאת מעלה כאן. אני מניחה שכרגע זה כבר מאוחר מדי עבורך, וכל מה שנותר לך לעשות זה לשתף את המטפלת שלך בתחושות ה*מאד מאד טבעיות*, ולתת לה לנסות לחשוב על פיתרון מניח את הדעת. עם חברה טובה מומלץ בחום שלא לחלוק בעל או פסיכולוג/ית! בטח לדבר איתה. שבת נעימה ליאת

הילד שלי בן ארבע וכמה חודשים. אני נורא דואגת ולי יודעת מה לעשות בעניין. יש לו שתי אחיות מבוגרות ממנו ונראה לי שהוא כל הזמן מחקה אותם. ז"א הוא כל הזמן רוצה להיות ילדה, אוהב שמלות, עקבים, רואה רק סרטים של בנות, נסיכות, ברבי, בראץ...... ולפעמים הוא מתעקש לצאת מהבית עם שמלה, וכי אני לא מרשה לו אז באוטו הוא לובש את החולצה או את המכנס בצד אחד ואז זה נהיה כאילו שזו חצאית. הוא לפעמים אפילו על רצונו להיות ילדה. הוא אוהב שיער ארוך, גם אצלי . האם יש מקום לדאגה או שזו רק תקופה שתעבור? ואיך אני אמורה להגיב או להתנהג במצבים דומים?

הסיפור שלך מזכיר את שכני בילדותי הלא רחוקה, רק שהיום אותו ילד שרצה באז ככל הנראה למצוא מכנה משותף עם אחיותיו האהובות והנערצות, הוא קצין בצה"ל נשוי ואב לילדה. ואני בטוחה שהוא זוכר זאת כנסיון נעים שלו להתחקות אחר דמויות מרכזיות בחייו. אבל קטונתי מלהסביר את שאלתך.

שלום לאמא המודאגת, מצאתי בשבילך תשובה שנתתי מזמן באותו הנושא ממש. http://nana.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xFT-517206,xFP-517266,m-Doctors,a-Forums.html אם יהיו שאלות נוספות, אשמח לענות. ליאת

אוי ליאת ליאת, המילים שלך משבוע שעבר היו לי לטנק דלק מלא, נתנו לי המון כוח להמשיך ולעשות. כל כך הרבה דברים הייתי רוצה לספר לך... חשבתי השבוע על תחילת הטיפול, כשאמרתי לה שאני פוחדת להיות כמוהו. היא אמרה שאני לא אהיה. השבוע אמרתי את זה לראשונה לעצמי. היום אני כבר פחות פוחדת. היא לימדה אותי לרצות, להעיז, לחלום. לאחרונה הוא אמר לי שני משפטים שלא יוצאים לי מהראש. ואמא... היא משגעת אותי. אני מבינה אותה, אבל עם זאת סף הסבלנות שלי מגיע לקיצו... זהו בערך. המון שלווה. נורית

נוריתי, לרצות, להעיז, לחלום... מה עוד צריך, בעצם? כל כך הרבה פחדים יכולים לטמון לנו את פחיהם הרעועים, עד כי נדמה שמוטב להניח להם מראש. בשיר העצוב כל כך של אברהם בן זאב, נכתב- כל אחד ממשהו בורח, נס בסתר אל השחר, אל האור. לכאורה בשביל צועד שמח, אך בתוך חדרי ליבו לעד יזכור: יום אביב אשר דעך, צרור תקוות אשר נבל, קבר - בור בודד, נשכח, והרע בו מוטל, ובלב כל איש ישכון סוד עצוב, עצוב כל כך, הד של קרב לא אחרון, יעלה שוב, יתלקח. לרצות, להעיז, לחלום... אני מוצאת שזו הנחמה. וגם לאהוב. מותר לפעמים לאבד סבלנות וכוח. הם חוזרים בגדול, כשלא שמים לב... חיבוק חזק ליאת

ליאת שלום לא נעים 'לומר' אך אני מאוכזבת מכך ש'סגרתם את הפורום' ביום שבת,ומרגישה ש'נטשת' אותנו ושלא איכפת לך יותר מאיתנו,לפחות לא כמו מקודם. זה לא שכל יום אני גולשת וכותבת בפורום,ויש ימים שלמים שאיני נכנסת לפורום,אך הידיעה שאתם תמיד שם בשבילינו,הרגיעה אותי ועזרה לי,וכעת אין לי תחושה כזו,כי אם מחר ארגיש צורך עז להתייעץ איתך או אפילו סתם לקבל תמיכה,עידוד,חיבוק,אני יודעת מראש שלא אקבל זאת ממך. אני יודעת כמה זמן ומאמץ ניהול הפורום דורש ממכם,ומעריכה אתכם על כך,אך לדעתי יכולתם לעשות לפחות 'משמרות' בשבתות,ככה לא כל השבתות היו 'נופלות עלייך'.זו בכל אופן דעתי האישית. להתראות, משתנה

שלום משתנה, אכזבה, כעס ותחושות נטישה הם בהחלט רגשות לגיטימיים, ולא צריך להיות לך לא נעים לבטאם. ההחלטה להשבית את הפורום בשבתות התקבלה אחרי לבטים, מתוך הבנה שייתכנו תגובות אכזבה כמו שלך. אנו מאמינים שהפורום שלנו לא נועד למטרות חירום, ומי שזקוק לעזרה S.O.S יוכל למצוא ברשת ומחוצה לה ארגונים שזה ייעודם דוגמת ער"ן. שלושת מנהלי הפורום הם אנשים שעובדים קשה מאד, וגם להם מגיע להנות משבת מנוחה בחברת בני משפחותיהם. אני מקווה שתצליחי להנות ממה שהפורום מעניק במשך ששת ימי השבוע למרות הכל. בברכה ליאת

אני נמצאת במצב קריטי ,אני רוצה לפנות אליך אבל הנושא הוא מאוד אישי האם מותר לשלוח לך מייל ?

שלום, אני בגיל 36 והחלתטי שאני חייבת לפנות לטיפול. התלבטתי שנים רבות אם לשתף מישהו בהתעללות שעברתי, אבל לא הצלחתי אף פעם להתגבר על הפחד שלי, והבושה מהנושא. לכן נשארתי לבד עם החוויה הכואבת, דבר שמנע ממני זוגיות, וחיי משפחה. -רציתי לדעת, האם בטיפול אני חייבת לשתף עד פרטי פרטים? - שמעתי שטיפולים דינאמיים לוקחים המון זמן, ואני הרי איבדתי המון שנים מחיי, האם יותר נכון לפנות לטיפול קוגניטיב בכדי לטפל בבעית הפחד מאינטימיות/מגע/יחסים.... או מי שעבר התעללות עדיף שיעבור את הטיפול בשיטה הדינאמית? אם הרגשתי שאני לא יכולה לדון עם המטפלת בנושא, האם עדיף לעזוב מההתחלה או לתת לדברים זמן מה? תודה רבה

שלום סמדר, כפי שכתבתי לפני מס' דקות ליערה, בטיפול לא חייבים כלום. לטיפול מגיעים מתוך צורך להבין וללמוד על עצמנו, ולהיחלץ מאחיזתם ההרסנית של חוויות עבר קשות המפריעות לנו לתפקד באופן מיטבי בהווה. אינני חושבת שלצורך כך מוכרחים לשתף בפרטי הפרטים של ההתעללות, אלא דווקא בחוויה הרגשית שנלוותה לה ובדרך בה היא ממשיכה להתקיים בתוכך עד היום. ההחלטה באיזה טיפול לבחור צריכה להביא בחשבון את הציפיות שלך, את אורך הרוח שלך, ואת הנכונות שלך להשקעה רגשית אינטנסיבית. נסי לקרוא קצת באתר "מקום", כדי לקבל מושג על חשיבותה של ההתערבות הטיפולית, ועל דרכי הטיפול האפשריות. כשתדעי לאן מכוונת כל שיטה, תוכלי לחשוב מה נכון עבורך. הנה- http://www.macom.org.il/ בהצלחה ושבת מנוחה ליאת

הי ליאת, אם אמי לא היתה אמה טובה דיה, ופתחתי חוסר אמון בסיסי וקשיים בקירבה ובטחון , האם אהיה גם אמא כזאת לילדיי? אם לא חוויתי אמון, איך אוכל לדעת לתת אותו לילדי? ואיך אפשר לבדוק את זה מולם היום? איך מתקנים מול הילדים? תודה, ניבה

עם מודעות כל כך יפה ומודעות מעמיקה להתנהגותה הקולקלת של אמך, אני בטוחה שתהיי אמא מדהימה.

שלום ניבה, היכולת לראות את האחר, להתכוונן לצרכיו, להיענות להם באופן מכיל ומיטבי, גם אם האחר הוא הילד שלנו, תלויה בגורמים רבים כמו פניות רגשית, בשלות פסיכולוגית, מודעות עצמית - ברמה הפנימית, וגם תמיכה, שותפות מצד בן הזוג, סביבה בינאישית מספקת, ועוד - ברמה החיצונית. ההתנסויות שלך, כילדה, יכולות לצבוע במידה זו או אחרת את תפיסת העולם שלך, ובעקיפין גם את אלה של ילדייך. כלומר, אם את חווית את העולם כפוגעני ומסוכן, מתוך עמדה חשדנית המתקשה לבטוח, יתכן שמשהו מזה יחלחל גם לילדים. אני רוצה להאמין שמודעות עצמית, עבודה עצמית, ונכונות להודות בכשלים הבלתי נמנעים של ההורות, יכולים למתן את ההעברה הבין-דורית, ולהביא תקווה ושינוי. התפיסה הדטרמיניסטית אינה יפה לכאן, שכן לכל ילד (איזה מזל) יש שני הורים, ומגוון השפעות סביבתיות המעצבות את גישתו אל העולם. לנו, כהורים, יש חלק חשוב ומרכזי, אך לא בלעדי על גורלם. באמת מזל... שבת שלום ליאת

ליאת, תודה על תגובתך. חשבתי עליה היום בהקשרים שונים. למשל, במצבים מסויימים אפילו קשה לי להביט בעיני ילדיי. חשבתי עם מילים/ מושגים שלא הפכו לחוויות אצלי, בתוכי, ברמה הפסיכולוגית (אם אין לצייר צבע כחול לצייר בו, כיצד יזהה כחול?) . חשבתי על כך שיש מנעד לכל מושג / חוויה ובאיזה רמה אני קיבלתי אותה, וכמה קשה לי מול הפסיכולוגית שלי ברמה של נתינת אמון, גם לאחר 4 שנות טיפול. חשבתי הרבה על אמון מול חברים, ובזוגיות וממש הלכתי לאיבוד, אני לא יכולה אפילו לדעת את רמת האמון שיש לי בקשר הזוגי. חשבתי על סביבה ועל חברה שנותנת אמון/ מקבלת אמון.. חשבתי המון על המילה עצמה, אך דומה שהחוויה עצמה חסרה אצלי בכל כך הרבה מערכות יחסים. כמו לברוח מקשר, לנתק מגע, לא לדבר עם אף אחד כשאני הכי צריכה עזרה. כמו לבטוח רק בעצמי.. ועוד .. לא פשוט הנושא...לא פשוט בעיקר כי כואב לי על ילדיי. ניבה

אני בטיפול שנה בערך. אני והמטפלת של משחקות במשחק של "מי נשבר קודם" אני שותקת, אז היא שותקת. אני מפסיקה להתקשר אליה אז גם היא מפסיקה לבדוק מה קורה איתי.... היא יצאה לחופש, אז אני לקחתי גם חופש משלי, אז ההפסקה נהיית כפולה עכשיו... ולא היינו בקשר בערך חודש. לא יודעת איך אני אחזור... לא יודעת אם להתקשר או שלא.... אני רוצה לחזור אבל נוח לי עם החופש, אבל גם קשה לי לי להגיד לה גם הרגשתי בחסרונה בתקופה הזו למרות שאני זו שיזמה את הארכת החופש.... לחכות שהיא תתקשר? (אני יודעת שהיא תתקשר בסוף, כי איכפת לה ממני, אני מרגישה את זה, אבל השאלה בעצם למה אני עושה את זה, אם אני מאוד רוצה להיות שם? למה אני שותקת? למה אני מבטלת פגישות?.....

יקירתי אם פונה לכאן בשאלה ככל הנראה שאת "נשברת קודם".....

שלום מעין, בדומה לפנייה של T כמה קומות מתחתייך, גם כאן יש לי הרגשה שלו דיברנו עם המטפלת, היינו מגלים הסתכלות שונה מאד על הטיפול. חשוב לנסות להבין מדוע את חווה אותה כמי שנאבקת בך או משחקת משחקים, ובמיוחד כדאי להתייחס למחשבה כאילו היא מחכה שתישברי ראשונה. אני מאמינה שהאופן בו אנו תופסים את הדמויות הטיפוליות קשור קשר הדוק לקשרים משמעותיים אחרים שחווינו בעבר. לכן, אם תשתפי אותה במחשבות שלך על הטיפול ועליה, יתכן שתגלו איזו תובנה חדשה על המגעים הבינאישיים שלך, כפי שבאים לידי ביטוי בטיפול ומחוצה לו. נסי להתגבר על התחושות ה'אוטומטיות', להתקשר ולקבוע פגישה, ולנצל את השעה כדי ללמוד משהו חדש על עצמך. שבת שלום ליאת

שלום לך, אני רואה שהזכרת אותי כאן בהודעה. אני רוצה לציין שלא הבאתי את כל הפרטים במלואם על מנת לא לפגוע במנהל הפורום ולהגן עליו איכשהו. אני יכול להביא את כל הפרטים במידה ויידרש. יש לי אף תיעוד שלהם. התרצי לדעת פרטים נוספים?

שלום לכם, אשמח אם תעזרו לי בהתלבטות שלי. הייתי בטיפול בפעם הראשונה בחיי למשך שנתיים. הפסקתי אותו כי לא הרגשתי שום התקדמות למרות כל הניסיונות שלי, של המטפלת, ולמרות היחס הטוב שהיה בינינו. עכשיו אני מתכוונת לפנות למישהי אחרת, אבל רציתי איך הטיפול בפעם השנייה יתנהל. כלומר, האם אני חייבת להגיד לה שהייתי בטיפול? האם אני חייבת לחזור על כל התהליך מההתחלה, או אני יכולה לבחור בבעיה אחת ולהתמקד בה. כי בעצם "הבריחה" שלי מהטיפול הראשון הייתי בגלל סירובי לשתף את המטפלת שלי בנושא מאוד כאוב, שלפי דעתה וא נושא מאוד חשוב ואי אפשר להתעלם ממנו, כי הוא הנושא המרכזי בחיי. אבל הפעם אני רוצה להסתיר את הנושא הזה, לא להתייחס אליו ולהתמקד בכמה נושאים שמריעים לי מסביב? האם זה אפשר? הכון? טעות?!!!! אני ממש לא יודעת מה לעשות תודה על תשובתך ואשמח לשמוע מאחרים שעברו לטיפול שני, או אנשים שמסתירים דברים בטיפול???!!!!!!!!!!!!

שלום יערה, פנייה לטיפול שני, ואפילו שלישי, אינה חריגה כל כך. אנשים בוחרים להגיע לטיפול בנקודות משמעותיות שונות לאורך מעגל החיים, או בעקבות אירועי חיים שונים, ולא תמיד הם חוזרים לאותו מטפל. לפעמים טיפול מגיע לכלל מיצוי, ורוצים לגוון ולהחליף סגנון עבודה או גישה טיפולית אחת באחרת. למעשה, אין שום דבר בטיפול שחייבים לעשות או להגיד. ובכל זאת, סודות והסתרות הם גזלני אנרגיה גדולים, ועדיף להימנע מהם ככל האפשר. כדאי לזכור שהטיפול הוא שלך, וניסיון להתעלם ממוקדי מצוקה משמעותיים כמוהו כהכשלה עצמית. בעיני, עדיף לומר שיש נושא כאוב ברקע, עליו תדברי רק כשתוכלי, על פני ניסיון להסתירו בכוח. בהצלחה ליאת

היי אני סובל כמה שנים ממחשבות אובססיביות וטורדנות כפייתית.....אני בודק כל דבר כמה פעמים.....יש לי אובססיה ופחד מעיוורון מכיוון שאני לא רופא עיניים ולא פסיכולוג זה ממשיך להציק לי הרבה זמן בגלל חוסר ידע אם זה עלול לקרות כתוצאה מהפחד.....ברור שזה לא הגיוני אבל עדיין אני לא איש מקצוע.....רציתי לשאול מה דעתך על הפחד מעיוורון?וגם לשאול אם כדי לצאת מהארון ולהתיעץ אם פסיכולוג מתאים?והכי חשוב האם יש סיכוי ואפילו קטן שפסיכולוג מתאים יחמיר את המחשבות ואת המצב או שזה אמור רק לעזור.......האם יש מצב שתוך מספר שיחות אני ירגיש הקלה ואני יגיד למה לא הלכתי מזמן?תודה אשמח אם תעזרו לי ותתנו לי תשובות.

שלום שלומי, הדברים שלך עוררו אצלי מחשבות והרהורים על 'בחירת' הסימפטום שלנו, ועל כמה היא אינה מקרית או שרירותית. אתה פוחד מאד מהעיוורון, ובו בזמן כולא את עצמך בארון חשוך, מתוך התעקשות שלא להיעזר. טיפול, מהרבה בחינות, הוא התבוננות חדה ואמיצה דווקא על מה שפחות נעים לנו לראות. הפחד מעיוורון אינו יכול לגרום לעיוורון. טיפול פסיכולוגי (אולי גם בליווי טיפול תרופתי) יכול להביא להקלה משמעותית, אולם קשה להתנבא בתוך כמה זמן. לפעמים, בשלבים מסוימים בטיפול יכולה להיות החרפה זמנית של הסימפטומים החרדתיים, ובדיוק לשם כך קיימות התרופות נוגדות החרדה. אני מעודדת אותך מאד לצאת מהארון החשוך, ולפנות לאיש מקצועע. בהצלחה ושבת שלום ליאת

יש לי מחשבות ואובססיות מוזרות פחד מאיבוד שליטה ופחד מלפגוע באנשים שאני אוהב או להעליב אותם אפילו שאני יודה שזה לא יקרה בקיצור או סי די וטורדנות כפייתית......האם אני נקרא בנאדם שלא בריא בנפשו?

שלום נתן, הגדרתה של 'בריאות נפשית' או של ה'נורמליות' היא הגדרה חמקמקה ביותר, תלוית תקופה, חברה ותרבות, וככזו עשויה להשתנות בהתאם לפריזמה דרכה אנו מתבוננים על הנפש. העיסוק בהגדרות, סיווגים ואבחנות הופך משני ולא ממש חשוב כאשר האדם יודע לומר באופן בהיר ממה הוא סובל, למקד את מאמצי הטיפול באזורים הכואבים, ולפעול בעזרת הכלים הנכונים כדי להשתחרר מלפיתתם. אני מזכירה לך שהמצוקה שלך ניתנת לטיפול טוב ויעיל. בהצלחה ליאת

שלום, יש לי בעיה שמציקה לי מאז מאז שאני מכירה את עצמי. הורי הם זוג מאד אוהב , אך מידי כמה ימים לפעמים שבועות הם נכנסים למצב של 'מריבה' שהוא מאד קשה. זה מתחיל בויכוח על נושא לא משמעותי וממשיך לאלימות מילולית וגם פיזית. אמי סובלת מלחץ דם גבוהה ובזמן של מריבה היא נכנסת למין טירוף של צעקות וקללות (גם זריקת חפצים באה בחשבון). בזמן כזה אבי יכול להתנהג כמו ילד קטן ולצחוק ולעצבן עוד יותר או לשתוק או להשתתף בחגיגה. אני ואחיותי ניסינו לגרום להם לפנות ליעוץ אך הם מסרבים. כשזה מתחיל אי אפשר לעצור את אמי ואנחנו כבר מיואשות. אני חייבת לציין שהיחסים האלה בינהם היו ככה מאז ומתמיד. מה אפשר לעשות? כיצד אפשר לעזור להם ובכך גם לעזור לנו? אשמח לתשובה.

שלום אלמונית, כמו שאת מצליחה להעביר אלינו במילים, ילדים הנמצאים בחזית המאבק של הוריהם סובלים סבל ממשי ומשלמים מחיר רגשי גבוה. הבית הופך - פתאום - לזירת התגוששות, וכל מה שהיה בטוח ויציב מתערער בבת אחת והופך לעיסה גדולה של אמוציות. פנייה לייעוץ זוגי היא אכן הדרך המועדפת במקרים כאלה. מעניין שדווקא הילדים מצליחים לחשוב על הפיתרון הבוגר והאחראי... עם זאת, קיימת לעיתים נטייה אצל ילדים להיבהל - יותר ממה שמוכרחים - ממריבות ההורים. זוגיות היא עבודה קשה ומעייפת, ומשברים (לפעמים גם עם 'רעמים וברקים') הם חלק מהדיל. כילדים, לא כדאי להיכנס לעמדה של אחריות לקשר בין הורים, או להפוך בבלי דעת לבוררים או מגשרים. זהו עניין פרטי מאד של בני הזוג, ועליהם גם האחריות לשינוי. אני מציעה לך להדפיס את פנייתך אלינו, ולהשאיר אותה (עם התשובה) במקום גלוי לעיני ההורים. מי יודע, אולי תהיה כאן מחשבה שניה בעניין הפנייה לגורם מקצועי? לפעמים הורים מוכנים להתאמץ מעט יותר, כשהם מבינים את גודל המצוקה של ילדיהם. בינתיים, מאחלת לך שבת של שקט ושלווה ליאת

ליאת האלמונית למעלה נשמעת בוגרת אמנם, אבל אמירה "יותר ממה שמוכרחים", גם לבוגרים, היא הרבה פעמים בלתי אפשרית כאשר גדלים במשפחה אמוציונלית. כאשר מעורבים אלימות מילולית וגם פיסית כמו שנכתב, פחד מות עשוי להיות תלוי באויר, תרתי משמע. אני התנחמתי מכך שאלמונית כתבה שהם אוהבים. רק מלקרוא את התיאור נחרדתי, למרות שעברו כשלושים שנה מאז המריבה האחרונה של ההורים שלי.

היי אתם יכולים להמליץ על כדורי הרגעה??

שלום מישהו, כדורי הרגעה נמצאים בתחום אחריותו של פסיכיאטר. בברכה ליאת

לפני זמן רב שאלתי שאלה בפורום פסיכולוגיה כלשהו ויצרתי קשר עם מנהל הפורום בפורום ולאחר מכן נוצרה תקשורת באמצעות האימייל (על מנת לשאול אותו שאלה לגבי הטיפול בו אני נמצא). משאלה תמימה במייל התקשורת בינינו הפכה להיות אינטנסיבית. יש לציין שהוא ענה על כך מייל ומייל בחמימות ונחמדות רבה, הוא אף עודד את התקשורת ואמר שתמיד ישמש כאוזן קשבת הן במייל והן בפורום. לעיתים היו בינינו גם שיחות טלפון. המיילים היו סביב נושא הפסיכולוגיה, הטיפול וכד' אם כי זה גלש מעט לנושאים אישיים אצל אותו פסיכולוג וכמובן שגם אצלי. לכאורה היה נדמה שגם הוא נהנה מסוג הקשר הזה. הוא תמיד ענה בסבלנות וחמימות לכל פנייה שלי. הוא כל הזמן אמר שאין בעיה והוא ימשיך לתת לי מענה הן בפורום והן במייל, ויהיה אוזן קשבת וכד'. בתקופה שהייתי שרוי בדיכאון, הוא קיבל המון מיילים ממני . עד שבשלב כלשהו, כרעם ביום בהיר הוא החליט שהוא לא רוצה לקבל ממני מיילים. הוא החליט להפסיק את התקשורת בינינו. אני יודע שזה לא מתפקידו לתת לי מענה. אני זוכר את אותו היום בו הוא שלח לי את המייל- זה היה מכאיב. עם זאת, המשכתי לרשום לו. בהתחלה הוא לא השיב על המיילים ולאחר מכן השיב.הוא כנראה לא עמד בגבולות שהציב לעצמו והשיב לעיתים. למעשה, שוב חודשה התקשורת במייל. באותה העת הייתי בתקופה מאד לא טובה בחיי. ואיכשהו המיילים שלו סייעו לי. אחרי זמן מה רציתי להודות לו על היחס האדיב והזמן שהוא מקדיש לי (המון שאלות שלחתי לו למייל). רציתי להביע את תודתי בדרך כלשהי והוא הציע שניפגש, ואכן נפגשנו. לאחר זמן מה התחלתי טיפול, שבו הזכרתי את אותו הפסיכולוג,דיברתי על התקשורת שהייתה בינינו וכיוב'. הפסיכולוג שלי פירש את זה כמשיכה שלי לאותן דמויות שמבלבלות אותי. כפי שקורה לי עם דמויות אחרות. המשכתי לאחר מכן לרשום לו בפורום (מאחר ולמייל הוא לא השיב). לעיתים הרגשתי שהוא עושה טובה שהוא רושם לי (מכיוון שהוא לא הסכים להשיב למיילים שלי). לעיתים, הרגשתי שהוא עונה לי כדי לצאת מדי חובה. בסך הכל אני מבין שהיו לו כוונות טובות, אך התקשורת רק פגעה בי. לא מזמן פניתי אליו למייל. הוא הסכים שארשום לו. הוא השיב לפניה שלי ואף הוסיף משהו מחייו האישיים. שוב זה אותו מצב מבלבל החוזר על עצמו. הלא הוא אמר שלא ישיב להבא לפניות שלי. הקשר איתו די מבלבל. הוא לא תמיד ברור. מדוע הוא מתנהג ככה? האם זה בכוונה? אני חש רגשות מעורבים כלפי אותו פסיכולוג והגעתי למסקנה שלא כדאי להמשיך את התקשורת איתו, למרות שקשה לי. למעשה אין לי כלל שאלה, אלא ברצוני לקבל חוות דעת. תודה מראש

שלום לך, כמנהלת פורום אני מכירה מקרוב את המצב שאתה מתאר. אני חושדת שאילו היינו שואלים את מנהל הפורום, הדברים היו מוצגים מעט אחרת. מנהלי פורום מופצצים בפניות למייל הפרטי שלהם. הם משתדלים לסייע כמיטב יכולתם, ולהיענות במידת האפשר לפניות הללו. ברוב המכריע של המקרים הפונים מסתפקים בתשובה שניתנה להם ויודעים לכבד את גבולות הזמן והמקום, מתוך הערכה למחווה יוצאת הדופן. הצרה מתחילה כאשר אנשים מפרשים בטעות את הנימוס והאדיבות של מנהל הפורום ואת רצונו הטוב כסוג של מחוייבות טיפולית. במצבים אלה יש סיכוי רב יותר לאכזבה ופגיעה, בעיקר כאשר המנהל מציב את הגבול בצורה חד משמעית. אתה עצמך מתאר כיצד המשכת לכתוב אליו, למרות שהתבקשת שלא לעשות זאת. אני חושבת שטוב עשית כשהבאת את הסוגיה לטיפול שלך, שכן שם המקום לטפל בנטייה לתקוף את הגבולות שוב ושוב. בנוסף, אני מסכימה עם ההחלטה להימנע מהמשך הקשר המוזר הזה, שכן נראה בעליל ששניכם מעניקים לו משמעות שונה לגמרי. בהצלחה ליאת

איזו משמעות לדעתך מעניק המנהל לסוג הקשר הזה? מדוע אם כן הוא יזם את הפגישה עמי? האם עם כל גולש בפורום הוא עלול להתנהג כך? אני מודה שלא הקפדתי על גבולות בקשר אך לטעמי גם הוא לא תמיד...

את אומרת שהקשר מוזר. את חושבת שגם לא רצוי לרשום לו בפורום?

התקשורת ברשת יכולה להיות כר נרחב להשלכות, מאחר וחסר בה מבט העיניים, טון הדיבור והניגון, האדם השלם. הפרסונה האינטרנטית היא חלקית מאד, עמומה מאד, ומאפשרת אין סוף ייחוסים וכוונות שאינם תמיד עולים בקנה אחד עם המציאות. אם אתה מרגיש שסוג כזה של תקשורת הוא בעל פוטנציאל מזיק עבורך, נסה לצמצם. בכל מקרה, אני מניחה שתצטרך ללמוד לחיות עם מה שיש, ולקבל ממנהל הפורום *רק* את מה שהוא מסוגל לתת, תהיה החלטתך אשר תהיה. לילה טוב ליאת

התחלתי טיפול ונורא קשה לי, כשקשה לי במיוחד אני שולחת מייל למטפלת שלי, אני מרגישה כרגע זוועה איך היא תגיב אם אני אתקשר אליה? פשוט לא נעים לי להפריע לה בחיים שלה, אני פשוט עוברת תקופה נוראית, אבל לא רוצה לשגע אותה, כשאני שולחת לה מייל היא תמיד בשבילי השאלה איפה זה כבר נודניקיות?

שלום נועה, ככלל, היכולת לכבד את גבולות הטיפול היא יכולת מבורכת. שיחות טלפון 'טיפוליות' יוצרות 'רעש' מיותר, ומחלישות את המפגש הטיפולי, בהיותן 'בנות חורגות'. אני חושבת שאם היא מאפשרת לך שליחת מיילים כשקשה לך (אמצעי נפלא, לא חודרני ויכול לקדם טיפול), אין צורך גם בשיחות הטלפון. אם את מרגישה שאת חייבת את נוכחותה לעיתים קרובות יותר, יהיה הוגן ומכובד יותר לעלות את המפגשים לפעמיים בשבוע. מטופל שמכבד הסכמים וגבולות הוא מטופל אהוד, ויש סיכוי קטן יותר שיוכרז כניג'וס. לילה טוב ליאת

שלום.האם מבחינה אתית יש חוק שמונע ממטפל לנהל פגישה טיפולית עם המטופל וחברתו לחיים, (צעירים שאינם נשואים) אפילו שהדבר נעשה בהסכמתו ורצונו של המטופל? האם לפסיכולוג מותר מבחינה אתית לשלב בפגישה טיפולית רק בני משפחה של המטופל? תודה

בהנחה שלא מדובר בקטין אין שום בעיה אתית. אין גם שום בעיה אתית לשלב בפגישה את הסבתא של שכנתו אם המטופל מסכים. האם זה נכון מבחינה מקצועית ? זו כבר שאלה אחרת, שהמטפל צריך לדון בה בכל מקרה לגופו.

שלום למטופל, אני נוטה להסכים עם ים 3, וסבורה שכל חדירה של גורם שלישי אל תוך המרחב הטיפולי היא משמעותית, ויש לבחון היטב את מטרת הדבר ואת תוצאותיו. זה נכון שגם אם נכנס אל החדר האדם הנוסף בהסכמתו של המטופל, על המטפל להיות זהיר, ולהימנע ככל האפשר מחשיפת תכנים מתוך הטיפול. בברכה ליאת

ליאת היקרה, נראה לי שהתכוונת לכתוב: "על המטפל להיות זהיר" ולא "על המטופל..."

נכון מאד. תודה. אתקן בגוף הטכסט שלי (מנפלאות הפרוטקציה של מנהל פורום...)

מקווה שלא יהיה מאוחר מידי ......................................................................

טוב מאוחר מבכלל לא... :-) ליאת

אני מרגישה שהכל מסתחרר מסביבי שלא אפול האדמה תחתיי רועדת נפערת ואני נעלמת בה מרגישה כי אינני עוד אני כל כך אינני עד צעקה ואין איש ששומע את הדמעות שבפנים כבר אין בי רגש כואב לי עד פחד עד עילפון הכל מסתחרר מסביבי אין במה להחזיק אין משהו בטוח שום משענת בתוך התהום החשוכה

שלום רב, עלי להופיע בפני בית דין רבני בעצמי ויש לי פחד קהל אדיר. נשימתי הולכת וגוברת, חוט מחשבותי נקטע, כביכול אני משקיפה על עצמי מלמעלה, רואה אותי בחרפתי ועוד יותר נסערת, מגמגמת וממש לא מוסיפה לעצמי כבוד. ובעצם אני צריכה לייצג את עצמי וזו הזדמנות חיי! אשמח מאד לקבל עצות מועילות או הפניה לכתבות בנושא. תודה מראש

שלום עינת, יש די הרבה מידע באינטרנט על פחד קהל (או חרדה חברתית), ובכלליות רבה גם על הדרכים לטפל בזה. חיפוש בגוגל מחזיר די הרבה קישורים. בדר"כ, העצה הטובה ביותר שהייתי נותנת לך בנושא היא "לפעול למרות החרדה, ולהבין שמבחוץ חויים אותך לגמרי אחרת מן האופן בו את חווה את עצמך". עם זאת, אם בבית הדין הרבני את אמורה לטעון טענות שעלולות להיות גורליות וקריטיות עבור עתידך, מוטב להכין מראש עו"ד מלומד הבקי בפרטי הדברים, ולא לסמוך על המזל. לאחר שיושגו היעדים המשפטיים שלך, תוכלי להתמסר לתהליך הטיפולי באופן מסודר, ולתרגל באופן מעשי טכניקות שונות להפחתת החרדה. בשמחות ליאת

באי בודד אפשר לחלות בשפעת אבל לא במחלת נפש-אין שם איש לשפוט אותך.....

אף אחד גם לא יגיש לך תה עם לימון... :-)

מה בא קודם, האמון או הפחד? הספירלה הטיפולית המפורסמת, גורסת שכל פעם נחזור לאותם נושאים, לאותן נקודות מהותיות, אבל כל פעם ממקום קצת אחר. כל פעם עם תובנות קצת אחרות, עם נקודות מבט שונות... וספירלות הרי יכולות להיות אינסופיות... האם זה בהכרח אומר שלעולם אני אתחבט בשאלות האמון, לעולם אני אפחד מלתת למטפלת להתקרב ואמשיך ואשחזר את התגובות שלי, אמנם קצת אחרת כל פעם, אבל במין מעגל חזרה אינסופי שכזה? האם זה לא סותר במשהו את מהות הטיפול? מה צריך לקרות (או מה אני צריכה לעשות) כדי שהפחד יפסיק, כדי שהתחושה הפנימית תשתנה מחשש מתמיד אל אמון ובטחון? האם זה בהכרח קשור אליה, או שזה משהו אצלי שתקוע? היא אומרת ספירלה, אני מרגישה מעגל ללא מוצא... וכמו שמישהי חכמה אמרה לי אתמול, 'זו עבודה קשה להיות מטופלת'... ומה שלומך, ליאת? נועם

נועם, לי נדמה שנגזר עלינו לנוע באופן תמידי בתוך המעגלים או הספירלות או השמונה (8), אלא אם כן נבחר להחליט אחרת. אם למשל, נשנה את המסלול בצורה החלטית ונמשוך עצמנו מתוך היקף המעגל אל עבר מרכזו, דרך הרדיוס... לא לגמרי להתפרע ולהפוך עורנו, זה עדיין קרוב להיקף המעגל, תמיד אפשר לחזור אליו, הוא ימשיך להסתובב לעד, אבל זה מין ניסיון שכזה למרוד קצת בדפוסים האוטומטים. או לחילופין, אפשר לבנות, בתוך המעגל הנצחי, מרובע, או משולש, ולהתחיל לשוטט קצת שם, אולי נמצא שם אפשרויות מפתיעות? סתם הגיגים שבאים לי תוך כדי שאני כותבת לך, אני עצמי לא בטוחה שזה רעיון כל כך טוב, או אפשרי, סתם נקודות למחשבה. שיהיה לנו טוב, א.

אבישג יקרה, שמחה ממש לראות אותך! מה שלומך? תגידי, (רק אם מתאים לך כמובן), לך יצא ככה למרוד במעגל? אני חושבת שהיו לי כמה נסיונות "גבורה" כאלה. אני מרגישה שבמידה כלשהי גם זה חלק מהלמידה. מין ניסוי וטעיה שכזה... אבל זה מרגיש לי כאילו זה היה יותר טעיה. אולי כי לא הייתי מוכנה, אולי כי ניסיתי למרוד בעצמי מוקדם מדי. אולי עוד לא היו לי מספיק כלים להתמודד, אולי לא היה שם מצע רך מספיק בשביל ההתרסקות. כי ככה זה הרגיש.. כאילו הוטחתי בחזרה למעגל, שומעת ברקע צחוק לועג לתמימות שלי. איך חשבתי שככה אני אוכל פשוט לשנות דברים. למה נראה לי שאני יכולה להפוך עיגול למשולש... קצת מרגיש כאילו משהו מושרש שם כל כך עמוק, ושזה בכלל לא בשליטתי. או שאולי פשוט עוד לא הגיע הזמן... יותר מדי שאלות פתוחות. למה זה לא יכול להיות כמו מבחן אמריקאי? תודה שאת פה איתי, נועם

שיחה על מעגלים וספירלות.. מותר לצרף את עצמי כצלע? :-) הצלע הראשונה במעגל! צריך להתקשר לגינס.. (לא הבירה, השיאים) רק קמתי (כמו שאולי ניכר..)- אז בנתיים רק בקצרה.. זו שאלה טובה, מה בא קודם..(וקשה) אני חושבת שכן. כן- זה תמיד ישוב וישתחזר.. נדמה לי שתמיד יגיע הרגע שהאמון שלי יפנה את תותחיו לא רק כלפי הפחד והריחוק וההגנות הישנות, אלא גם כלפי עצמו, ושוב אאלץ להתחיל מחדש. ויהיו תקופות של אמון מלא, (או שקט?..), או קירבה ואני ארגיש שנגאלתי, אבל תקופות אחרות יבואו ושוב אהיה מנותקת, זרה לעצמי, מרוחקת וספקנית. ארגיש שהתקופה הטובה, האחרת כל כך והמפתיעה, הייתה רק יציר הדמיון שלי ולא יותר. אבל אני גם חושבת שאולי אולי, אם מתמידים מספיק זמן ואם הצורך בשינוי עדיין חי ובועט שם למטה, ואם מספיק אמיצים לעצום/לפקוח עיניים לפעמים- אז בסיבוב הבא נהיה רמה קטנה מעל הסיבוב הקודם שלנו. עדיין הכל יפול לאותם דפוסים מרגיזים, אבל טיפטיפה אחרת. ממש טיפה. וכל פעם קצת יותר. בפעם הראשונה תחושות הקירבה הטובות יכו אותנו בהלם, בפעם השלישית נרגיש שמשהו פה מרגיש מוכר, ובפעם השביעית הספקן הקטן שבנו יציע בלחש שאולי-אולי אנחנו יכולים להיות גם רכים וחלשים ולא מפחדים לתת אמון. לאט לאט משהו חדש ירגיש כאילו הוא יושב עלינו יפה דווקא..בניגוד לכל הציפיות. ואז אולי שוב יבוא הספקן הגדול ויערבל ויפרק הכל. אבל לא באמת הכל..כי לא את הכל אפשר יהיה כבר לפרק.. ואולי אולי, באיזשהו שלב, יכולת חדשה תהפוך לתכונה. למשהו שהוא ממש שלנו. (אחח.. אחרית הימים :-) אני אולי תמיד אפחד קצת וכנראה שתמיד יקח לי זמן להאמין. כך נדמה לי עכשיו. אבל אולי מה שמשנה בסוף זה מה בוחרים לעשות עם הפחד הזה או הספקות, או הקושי לתת אמון. וזה אולי תלוי במה אנחנו כבר מכירים.. (שוב הביצה והתרנגולת).. אני מרגישה שיש יותר מאפשרות אחת טובה.. 'אבל איך מנסים כשמפחדים לתת אמון, ומפחדים לנסות..?' :-) הכותרת שלך באמת מתאימה, נועם.. אני מניחה שגם ל'איך מנסים' יש יותר מפתרון טוב אחד.. לא התעוררתי כל כך אופטימית! נשבעת! משהו השתבש לי באמצע כנראה.. :-) נתראה, ל.

את כבר יודעת שאת מעלה לי חיוך רחב עם המילים שלך, נכון? (ושוב אני מגלה כמה אנחנו דומות...) כי כל המילים שלך כל כך מדוייקות לי... אני יודעת שזה ככה, ואולי לפעמים אני גם מצליחה להרגיש את זה לרגע.. אבל את בטח יודעת איך זה, שהרגעים הנעימים האלה, שמשהו מרגיש כאילו סוף סוף זז לו קצת שם בפנים, התקבע, הם הרגעים שנעלמים הכי מהר כשיש איזשהו ספק, או כשהפחד שב ומרים ראש. אני כן חושבת שאני מרשה לעצמי לפקוח עיניים יותר, במיוחד בסיבובים החדים. לפעמים זה שווה כי בעיניים פקוחות זה נראה פחות מפחיד, ולפעמים זה שווה סתם כי בעיניים עצומות אני מפספסת את החיוכים שלה... אהבתי שכתבת שיש יותר מאפשרות אחת טובה.. איכשהו אם אני הייתי כותבת את זה, יש לי הרגשה שהייתי כותבת שיש כמה אפשרויות רעות, וצריך ללכת על הרע במיעוטו. לא יודעת.. נתת לי נקודה למחשבה, מאיזה כיוון בכלל להסתכל על הדברים. אולי שווה קודם כל לעמוד על הראש ואז להסתכל על הדברים.. את חושבת שזה יעבוד? :-)) (מקסימום אני אקח אדויל בשביל הכאב ראש... :-)) מאחלת לך עוד הרבה שיבושים כאלה, שיציפו באופטימיות... :-) כיף לי שיש לי אותך נועם

שלום נועם, בנות, איכשהו, תמיד הייתה שם קודם הביצה. תיאוריות התפתחותיות שבות ומדגישות את היחסים המוקדמים עם הדמויות ההוריות (בעיקר אמא) כמסדירות איזשהי מהות פסיכולוגית שנקראת 'אמון בסיסי'. כאשר התינוק לומד שיש מי שמגיב ונענה לקריאות המצוקה שלו, ועושה זאת באופן נכון, עקבי ומיטיב - יתפתח אותו אמון בסיסי, שעליו תישען בעתיד תפיסת עולם, תפיסת עצמי ותפיסת האובייקט. לפעמים משהו משתבש בדרך (כולנו כבר יודעים שאין אמהות מושלמות!), ותחושת האמון (גם אם הושגה) נסדקת או מתערערת. במצב עניינים כזה, תופיע חשדנות במגעים הבינאישיים, וקושי גדול מהרגיל להתמסר ולבטוח. איני יודעת אם אפשר בכלל לחיות מתוך תחושת אמון עיוור. בעיני, בתהליך הספירלי אנחנו לומדים - בכל פעם קצת יותר - לקחת סיכונים, לאפשר לעצמנו קרבה רבה יותר, ולמתן את תחושות החרדה מפני הבאות. למה זה סותר את מהות הטיפול? זהו, הרי, לב ליבו. לפחות כל עוד אנו מתייחסים אל הטיפול כאל מעבדה קטנה, זירת לימוד והתנסות, ופחות כאל 'פותר בעיות' ליניארי. תנועה ספירלית יכולה להיות נעימה ומערסלת, מטלטלת ומסחררת, אבל גם "גם וגם". אולי במקום לרצות להחלים, עדיף לרצות לגדול קצת, לצמוח, ולראות מה יהיה. שלומי טוב, אבל עייף עד מוות. יש ימים כאלה. ליל מנוחה ליאת

כי לא קמתי בבוקר יום אחד, ואמרתי לעצמי שאני רוצה ללמוד על עצמי יותר. הגעתי לטיפול עם נושאים מוגדרים - זה מה שמפריע לי, זה מה שתקוע. עכשיו צריך לבדוק למה זה ככה ולתקן את זה. המטרה הסופית, לפחות מבחינתי, היא השינוי. הלמידה וההתנסות היא הדרך שאמורה להוביל אותי לפתרון הקונפליקטים והתקיעויות, אבל אני לא רוצה לשבת ולחפור בילדות שלי עד אין סוף... רוצה להבין מה היה שם שתקע, אבל רוצה גם לשנות, רוצה שיהיה אחרת... אז אני כבר יודעת שכנראה משהו באמת התפספס לי שם, בשלב האמון הבסיסי. אני אפילו יודעת מה זה היה. וכן, אני גם קצת פחות כועסת על עצמי על כל פעם שאני נרתעת אחורה ונבהלת. גם למדתי בנתיים לשים את האצבע ולתת שם לאירועים שעיצבו את מי שאני היום. מה עוד? למדתי להישאר נוכחת, (רוב הזמן..) גם כשהאינסטינקטים הכי בסיסיים שלי צורחים לברוח. למדתי לתת לה להיות איתי, לא רק במובן הפיזי, כשאני הכי רוצה להסתגר ולהיות לבד. אין ספק שמתרחשת למידה... לא חושבת שאני אי פעם אוכל להגיע למצב של אמון עיוור, אבל אני גם לא חושבת שאני רוצה. זה נראה לי מסוכן, וזה גם לא ממש הוכיח את עצמו בעבר. אני קצת מפחדת, ליאת, להתייחס לטיפול בעיקר כאל מקום של למידה. אני מרגישה שאני חייבת להציב לעצמי את מטרת ההחלמה, כי אני חייבת לשאוף למשהו מוחשי, לשאוף למקום טוב יותר בשביל עצמי. אני מרגישה שללא מטרות ויעדים מוגדרים, אני עלולה רק לשקוע יותר לתוך העבר, לתוך הניתוחים האינסופיים ולתוך דברים שאין בכוחי לשנות, אבל שמשפיעים עלי כל הזמן, ושמנהלים אותי, תוקעים אותי ולא מאפשרים לגדול ולצמוח. אולי זה קצת כמו עמוד האש לפני המחנה... או הארץ המובטחת... המטרה הסופית, המקום אליו אני שואפת נותן לי כוח לעבור את התקופות הקשות. נותן כוח לדבר על מה שאני הייתי מעדיפה להמשיך ולשתוק, עוזר להאמין שאפשר לצאת מהמצב המסוייט, שאפשר להתגבר גם אחרי שנבגדת בצורה הכי נוראית על ידי מי שהיה אמור לשמור. אני קוראת את מה שכתבתי, וקצת מרגישה כאילו אני חושבת כמוך והפוך ממך באותו זמן. או שאולי אני רואה את הטיפול בדרך מאוד מסויימת. אולי אני מאדירה את כוחו ומצפה ליותר מדי. אולי, אבל לא נראה לי. פשוט כי כבר קורים דברים, דברים משתנים בי, משתחררים... לא משנה.. אני כנראה עוד צריכה לחשוב על הדברים.. שבת שלום בנתיים, נועם ועוד שאלונת, (לא ממש קשורה) אם אפשר... האם לך כמטפלת, מפריע שמטופלים קוראים חומר מקצועי רב הנוגע לבעייתם? האם את חושבת שזה פוגע בטיפול בדרך כלשהי? האם את מעודדת? מעדיפה שלא? תודה...

אם לדוגמא מישהו רוצה להתאבד, מה המינון ואילו כדורים צריכים לקחת כדי שלא יהי תקלות אני פשוט עושה עבודה בנושא. אשמח למידע אמין ולא בערך.

אם לא רוצים תקלות,אז עדיף דרכים שונות לפרט? כי בכדורים שזה יהיה ודאי צריך מעל 100 ושיהיו כולם כדורי שינה! והמידע מאוד אמין מתוך מחקר פרטי שלי. בהצלחה!

אילו כדורי שינה?

את בטח כותבת מהקבר....

ליאת אני לא יודעת מה לעשות, אני נורא עצובה, אין לי חשק לכלום אני לא עונה לטלפונים, אני מתה מפחד, המטפלת שלי התקשרה לשאול לשלומי אחרי שביטלתי שתי פגישות, אמרתי לה שהכל בסדר, כל כך רוצה להתקשר אליה ולהגיד לה שכלום לא בסדר, כל כך רוצה לבכות ולא יכולה, אני לא יודעת אפילו מה לכתוב, או מה לשאול, הכל בלאגן אצלי בראש.

שלום אבודה, בעיני, חבל לבזבז בלאגן בראש מחוץ לחדר הטיפול. :-) הנטייה לשמור על פסאדה חיצונית נינוחה כשבפנים הכל רועש ורוגש, יכולה להיות תוצאה של חוויות מוקדמות, בהן אי אפשר היה לבכות, להישען, להיעזר, אולי כי לא היה עם מי, אולי כי מי שהיה נתפס לא חזק מספיק כדי להכיל. מקווה שתצליחי לגייס בתוכך את הכוח לשנות הרגלים ישנים, ולהיווכח שאפשר אחרת. שולחת לך מלוא חופניים אומץ ליאת

ליאת את חושבת שאם אני אבכה בטיפול המטפלת תצחק בתוכה?

ד"ר שלום, אומרים שרוב האנשים סובלים מחרדה בשלב כלשהו של חייהם. האם זה נכון?

שלום גיל, חרדה היא חלק מהחיים הבריאים. יש לה ערך הסתגלותי חשוב, בהיותה מעודדת זהירות ותשומת לב לסכנות פוטנציאליות. בהקשר זה, מרבית בני האדם חשים חרדה כעניין שבשגרה. אני מניחה שאתה מכוון אל אותם מצבים בהם החרדה מוגזמת, והופכת מגורם מקדם הסתגלות לגורם לחץ מעכב. זה קורה, בדר"כ, כאשר מופיעה תגובת חרדה בהיעדר סכנה ממשית תואמת. מצבים אלה, גם אם שכיחים, אינם מחוייבי המציאות, ויש אנשים שמצליחים לפסוח עליהם. למה אתה שואל? :-)) ליאת

לכבוד דר' אורנה ראובן מגריל שלום רב אני רווקה בת 45 . אני מנסה למצוא זוגיות ואהבה. אני נפגשת עם גברים רווקים וגרושים. תופעה מאוד שכיחה בפגישות היא שכבר בפגישה הראשונה או השניה הגברים שולחים ידיים. לי זה נותן את הרושם של חוסר רצינות, מכיון שלאחר מכן הם נעלמים. לעיתים קוראים לי פרימיטיבית,או שאומרים שזה מרתיע ברגע שאני מגלה התנגדות או מציבה גבולות. האם אני באמת מרחיקה ממני את הגברים ומקטינה את סיכויי למצוא בן זוג? מה לעשות? תודה א.

שלום א'. אורנה תשוב לענות ביום שלישי הבא. בינתיים אציע לך את מחשבותי בנושא. פגישות עיוורות, מעצם הגדרתן, טומנות בחובן מרכיב בלתי נמנע של חוסר וודאות. את יכולה 'להגריל' כל מיני מפגשים, בהם כאלה שיתאימו לך, וכאלה שלא. בהחלט יתכן שבהתנהגותך את מרחיקה מעליך גברים מסוימים, אך נדמה לי שגברים אלה ממילא אינם אלה שאת מחפשת. אחד המנבאים הטובים להצלחת קשר הוא דמיון בדעות, אמונות, ותפיסת עולם. הצורך שלך בקרבה רגשית לפני הקרבה הגופנית הוא צורך לגיטימי, ואין לי ספק שיש לא מעט גברים שיעריכו תכונה זו. אם, לעומת זאת, את מרגישה שקיים אצלך קושי בסיסי ביצירת אינטימיות באופן כללי, כדאי לברר אותו במסגרת טיפול פסיכולוגי (שהוא, כשלעצמו, מהווה הזדמנות לקשר קרוב ומשמעותי). בהצלחה ליאת

אני רוצה להוסיף שלי קורה אותו הדבר ואני בת 26. חלק מהגברים דווקא בסדר עם העיניין וממשיכים גם לדייט שלישי ורביעי עד שאני אסגר על עצמי. אני תמיד מבהירה שהסיבה היא שאני מתקרבת לאחר שאני מרגישה קרבה גם בראש וזה לא שחס וחילילה יש לי משהו נגד האדם ומי שנורמלי גם מבין אפילו אם לא רגיל... בהצלחה:)

אמא האם כדאי לי לצאת לאויר העולם אמא איך הוא יהיה לי, העולם האם הוא יהיה טוב אלי, האם יהיה קרוב אלי האם הוא יהיה חם ורך כמו בתוך הגוף שלך האם הוא יפתח כמו היירכים שלך ואולי הוא יהיה רע אלי אדיש קשה וזר ואולי הוא יהיה רע אלי קר ולא מוכר פזמון: והחיים, האם יהיו טובים אלי או שיהיו רעים האם יהיו טובים איתי האנשים האם הם יאהבו אותי או ישנאו או לא ישימו לב אלי בכלל אמא האם כדאי לי באמת להיוולד אמא האם יתנו לי להיות מה שאני רוצה ירצו לדעת מי אני, האם בכלל ירצו אותי או שירצו להשתמש בי ואחר כך יזרקו אותי פזמון: אל החיים, האם יהיו טובים אלי או שיהיו רעים האם יהיו טובים איתי האנשים האם הם יאהבו אותי או ישנאו או לא ישימו לב אלי בכלל וכשיבוא הזמן להיפרד האם יהיה קשה לצאת מהעולם האם יהיה פשוט או שיהיה קשה למות קשה יהיה להפרד שלא כדאי להיוולד פזמון: אל החיים, האם יהיו טובים אלי או שיהיו רעים האם יהיו טובים איתי האנשים האם הם יאהבו אותי או ישנאו או לא ישימו לב אלי בכלל.

ויק, מאחלת לך שתמצאי את החיים ראויים, שכדאי לחיותם. ושיהיו טובים אליך, ככל שאפשר לצפות. מעצם זה שהשיר מנוסח כשאלה, אין לו, כנראה, תשובה אחת. החזיקי מעמד עוד. אני יודעת שקשה לך בימים אלה ליאת

אני מחורה נקיה כ7 חודשים השתמשתי בסמים 20 שנה בלי יום נקי היום אני בטיפול מאוד קשה לי יש לי חשק עז לבעוט בהכול מה שמחזיק אותי זה הידעה שאני לא רוצה להחזב את הבת שלי אבל אני מרגישה שזה עומד להתפוצץ לי פניים קשה לי ואני לא יודעת לבקש עזרה אני חושבת שאף אחד לא יכול לעזור לי באמת בבקשה תנסו לעזורלי

שלום נטע, כל מי שפעם היה מכור למשהו, יודע אילו מאמצי-על נדרשים כדי להיגמל. להיות נקייה אחרי 20 שנות התמכרות זו גבורה של ממש, ואת ראויה לכל שבח. עם זאת, מדובר במלחמה יומיומית ועיקשת, שאסור להפסיד בה אפילו קרב אחד. את צודקת - זוהי מלחמה של לוחמים בודדים. התחושה היא של קרב 'אחד על אחד', כשהאויב תוקף מבפנים. היכולת לסרב לדחף המוכר כל כך לעוד מנת סם עולה בדמים. אני מקווה שהמסגרת הטיפולית שלך טובה ומחזיקה, ובמקביל, אולי כדאי למצוא פורום תמיכה לנגמלים. אני מאמינה שחיפוש קצר בגוגל יניב תשובות. בינתיים, נשמח להיות אוזן קשבת, ולעודד מכאן ככל שיידרש. כל הכבוד, והחזיקי מעמד בכל הכוח. ליאת

חשבתי עליך השבוע...

מה הקטע עם הד"שים האלה?! את מטופלת של אורנה?

רשת, תודה על מחשבותייך. תודה שביטאת אותן. מקווה שאת בטוב... לירז, את בוודאי מבינה שאי אפשר להתייחס לשאלתך. טיפול הוא עניין פרטי, ופורום הוא הלא עניין ציבורי. לילך, מלאת אכפתיות, מלאת טיפים, מלאת התנצלויות (בזמן האחרון אני קוראת אותך מרבה להצטער על תפיסת מקום. מותר לתפוס. חשוב אפילו). לילה טוב!

שלום, אני בן 24,סטודנט להנדסה בתום שנתי השלישית ללימודים.עד לסיום לימודיי נותרה לי שנה אחת אחרונה . מזה שלוש שנים אני נמנע מללכת ולחפש לעצמי בת זוג משום שהלימודים חשובים לי ודורשים ריכוז רב,לכן החלטתי שאינני רוצה הסחות דעת.מחד אני לא רוצה להתאהב כרגע כי אדם מאוהב נוטה לפעמים לאבד את הראש ולהזניח דברים שהיו חשובים לו(אני לפחות...),ומאידך אני גם מרגיש שהחוסר בזוגיות יוצר חלל ריק בנשמה שמונע ממני מלהגיע למיצוי מקסימלי של כל יכולותיי.אני מנסה לפתור כרגע את הבעיה עם פסיכולוגית אך בינתיים ללא הצלחה. אני שואל את עצמי האם להמשיך לסבול עוד שנה לבד או לא? מה הפיתרון הטוב ביותר לדילמה הזאת? דורון.

שלום דורון, הפתרון המתאים עבורך מסתתר כמובן אצלך, לא אצלי... אבל אנסה לעזור להבהיר דבר מה. אתה מתאר ניסיון להימנע מהסחות הדעת שיש באהבה. ואני שומעת אותך אומר: אם רק אצליח לחיות מבלי שהחיים יבלבלו אותי... אבל הם כל-כך מבלבלים, ומסעירים, ולא צפויים, והשליטה שלנו במהלכם ממילא חלקית כל-כך... והנה אתה מגלה שדווקא השליטה הגבוהה שניסית להגיע אליה, היא המסיחה את דעתך. מעניין, נכון? כיצד דווקא הניסיון להיות בשליטה מלאה מפריע לנו לחיות... המשך עבודה פוריה - באוניברסיטה, בטיפול ובחיים, אורנה

לראשונה בחיי העזתי ואמרתי שאתגעגע. לא טיפול ראשון, לא פרדה ראשונה, אני כבר מזמן לא ילדה. אמא כבר שנים. היא נסעה לשבועיים ותהיה בחופשה עד תחילת ספטמבר. היא בקשה שאצור איתה קשר כשתחזור, ולפני שנפגש, כדי שתדע מה קורה איתי. יש עוד שבועיים והגעגוע כבר צורב אותי. כואב. פיזי. ורק אתמול נפגשנו. כאילו אני צריכה רק לדעת שהיא בסביבה. מוזר לי. זר לי. אני כמעט מתמכרת לגעגוע. לא מתנגדת. לא נלחמת. טבלת היאוש אומרת 15 אולי 16. אני עוד אעדכן.

מרגש לקרוא! נשמע כמו געגוע טוב.. אולי לא קל (זה טיבו של געגוע), אבל מבשר טוב.. כמו גשם ראשון.. (מעניין אלו פטריות תצמחנה אחרי הגשם :-) מחזיקה אצבעות.. לילך.

שלום יולט, כתבת מילים נוגעות, אולי כפי שננגעת... זה בסדר, לפעמים מתעוררים בנו דברים שלא ברור מאיפה באו, ולמה עכשיו, ואיך הסתדרנו קודם בלעדיהם. הטוב ביותר לתת להם להיות. וגם לספר לנו עוד, "כדי שנדע מה קורה אתך"... לילה טוב, אורנה

שלום רב, אני בת 30. אני עוברת משבר מאוד גדול שאני לא יודעת איך לצאת ממנו. אני לא מוצאת את הכוחות לצאת מהדיכאון, מהפאסיבות ומהמרה השחורה. אני לומדת ועובדת. אני מרגישה שהן הלימודים והן העבודה הם משא כבד על כתפיי. אני לא מוצאת אנשים שאיתם אוכל לדבר. חברים בלימודים מתרחקים ממני כשאני דיכאונית ומעיקה (גם אם אני לא אומרת כלום). כששיתפתי חברה מהלימודים (באוניברסיטה) היא נשמעה אכפתית, אבל היא כ"כ עסוקה בלימודיה שהיא די נעלמה.. אני מרגישה בדידות מאוד גדולה, כי גם האנשים שאני כן בקשר, הם בקשר איתי מתוך אינטרס, או שהידידות שטחית. הם לא מבינים אותי, וגם לא רוצים להתעסק ולשמוע על קונפליקטים של אחר. אנשים מאוד עסוקים בעצמם. ניסיתי לפני כמה חודשים להשתמש בפרוזק שהחמיר מאוד את הרגשתי, ואיני מעוניינת בתרופות. אני יודעת שהמשבר שאני חווה עכשיו הוא משבר גדול שיש בו תכנים מאוד מורכבים העוסקים בזהות, תפיסת חיים, אידאולוגיה, בדידות, מהות החיים... כדור הקסם לא יפתור לי את הקונפליקטים הקשים האלה, את האכזבה שאני חשב בקשריי עם אנשים. אני חווה את העולם כמקום קר ומנוכר. אולי הבחירות שלי הביאו אותי עד הלום: בעבודה, בחברים...אני יודעת שאני לא אמורה לצפות שמישהו יציל אותי מעצמי, מהמועקה הנוראה שאני סוחבת איתי כבר כמה זמן. אני לא מצליחה להתרומם..ואני מרגישה שהכל סוגר עלי. אין בי אנרגיה לכלום. איך יוצרים/מביאים לשינוי מנק' פתיחה של כלום? תודה. מישהי

חשבת אולי לפנות לטיפול פסיכולוגי?

שלום ליליה, כשסיימתי לקרוא את הודעתך חשבתי שהמילים שלך, המנוסחות בקפידה, במעין השלמה מיואשת, מסתירות מאחוריהן הר געש של כאב. כל-כך מתחשק לי לכתוב לך בפשטות לא לוותר על הגעש, ולא על התקווה... אני חושבת שבאיזשהו אופן זה מה שאמרה התגובה הקצרה שקבלת. לא לוותר על הדיבור, על האפשרות לבטא את רגשותייך למול אדם שימשיך לה-י-ו-ת שם. האם תכתבי לנו עוד ותספרי האם התנסית בטיפול פסיכולוגי? חזקי ואמצי, אורנה

דוגמא לאנשים עם דיכאון שמתמודדים http://www.tapuz.co.il/blog/userBlog.asp?FolderName=ympr

כתבתי כאן אני חושבת למטה. אך יש לי עוד שאלות- בילדותי חייתי בצל אלימות די קשה מצד אימי החד-הורית. וכן פגיעה מינית קשה מצד החבר שלה בגיל חמש/שש. כשאימי כבר הייתה בוגרת בת 21 בערך(כבר לא קטינה והייתה אמורה להיות לה אחריות!) כל חיי חונכתי לשתוק על האלימות (על הפגיעה המינית אינה יודעת ומעולם לא ראתה). משום שתמיד נאמר לי שאימי ילדה אותי בגיל 15/16 הייתה ממש תינוקת והיא לא אשמה בכלום ולא אחראית. היום אני בת 32 נשואה עם ילדים בקשר רופף עם משפחתי. דודתי הודיעה לי שאימי מתחילה להתמוטט נפשית כי כל העבר שהיה לה איתנו מתחיל לצוף ולעלות לה והיא מתייסרת על כך מאוד ונפשה לא יודעת מנוח. אני שוב מתחילה להרגיש אשמה כמו בעבר. כי בגללי שוב יש בעיות- תמיד מאשימים אותי. אבל כועסת- כי במי שצריך לתמוך זה בנו- הילדים- אנחנו היינו ה-קורבן! אני מאוד רוצה לתמוך באימי אבל מצד אחד כועסת- בי מעולם לא תמכו ואף פעם לא קיבלו ותמיד נאלצתי לשאת על גבי הכל משום שאימי ומשפחתה האוהבת אותה מאוד תמיד אמרו שאינה אחראית לכל מה שקרה כי הייתה ילדה. ומה איתנו הילדים האומללים לשעבר- איש לא שעה לבכיינו! אנחנו אשמים שבכלל נולדנו ועכשיו אימי גם מתייסרת בגללנו. אני רוצה לנער אותה שתיקח אחריות לדברים פעם אחת ולתמיד שתפסיק לרחם על עצמה שהיא קורבן כי מי שהיה פה קורבן זה אנחנו- שני ילדים קטנים חסרי ישע שהופקדו בידי אם עצבנית ומוטרפת שכאשר הייתה מכה הייתה ממלמלת "תכף תבוא המשטרה.." "זהו היום לוקחים אותי לבת-הסוהר" ובמזל איכשהוא הייתה מפסיקה. אבל אנחנו תמיד חשנו פחד קיומי מפניה כי היא הייתה יכולה להרוג אותנו בקלות בהתקף זעם. ואף פעם לא ידענו מתי היא תתחיל להכות ולמה. נמאס לי שמשפחתי כל הזמן מצדיקה אותה- שהיא הייתה ילדה. עד גיל 4 גדלנו אצל סבתא ולא היו מכות והתעללות ז"א שמגיל 18 שעברנו לדירת עמידר היא כבר הייתה בגירה ואמורה להיות אחראית למעשיה.

נראה כי כולכם, את, אחיך וגם אימך, קורבנות של נסיבות קשות והמצוקה משותפת לכולם. העיסוק בחיפוש אחר אשמים, הוא חסר טעם כיום מאחר והוא דורש אנרגיה. את לכוחות כדי לתפקד וחשוב שתשמרי את כוחותיך מבלי לתת לגורמים חיצוניים לדלדל אותם. לכן אני מייעצת לך להיות קשובה לעצמך, לנסח לעצמך מה את באמת רוצה ולפעול בהתאם לכך.