פורום פסיכולוגיה קלינית

אני רוצה להתחיל טיפול, אבל לצערי שמעתי שפסיכולוגים לא אוהבים לקבל אנשים שהובחנו כבעלי הפרעת אישיות גבולית. שהם דוחים אותם ופוחדים לטפל בהם בגלל הסמפטומים שלהם, ושהם מעבירים אותם כמו חבילה מאחד לשני. האם זה נכון האם אתם לא מתמודדים עם זה וזורקים אותנו? אשמח לתשובה

סופי יקרה, את צודקת לגמרי, הם נוטשים כי הם לא יכולים להתמודד עם טיפול שדורש דאגה ולעמוד עם היד על הדופק, רוב המטפלים מעדיפים לגמור עם החמישים דקות עד לפגישה הבאה, באישיות גבולית זה דורש גם קשר טלפוני דאגה,, הפחד של המטפלים מפגיעות עצמיות והמון בלאגן, יש מעט פסיכולוגים דגולים שמסוגלים להתמודד עם זה ואלה שכן הם נהדרים ורואים את יעדם כאמיתי ולא רק בהקשבה. אל תתיאשי יש לאן לפנות ותלכי לטיפול תספרי לו ותראי איך הוא או היא מתמודדים עם זה. הפרעת אישיות גבולית זה לא עונש לאף אחד, זה פשוט דורש מן המטפלים להיות יותר בני אדם. (תקראי את הספר "סערת נפש") בהצלחה

מה זה השטויות האלה, אני מטופלת אצל מטפל מדהים כבר שנה, הוא היה איתי בכל הרגעים הכי קשים, הוא היה תמיד זמין טלפונית, ואף פעם לא נתן לי תחושה שהוא רוצה להתפטר ממני. ואני שולחת לכן איחולים שתמצאו מקום מבטחים כמו שאני מצאתי. נכון שההתחלה היתה קשה ועשיתי לו את המוות, אבל הוא לימד אותי שהמוות הוא לא פיתרון.

סופי שלום, מדברייך אני מבין כי את חושבת שאת סובלת מהפרעת אישיות גבולית. איני יודע האם אובחנת על ידי גורם מקצועי, או מקריאה עצמית. אבל בכל מקרה האבחנה של הפרעת אישיות גבולית מתייחסת לסימפטומים ודרכי התנהלות המשותפות לאנשים הסובלים מהפרעה זו. עדיין, קיימת שונות רבה בין אותם אנשים ויהיה זה לא נכון להתייחס אליהם כאל אותו אדם. לשאלתך, בשל הסימפטומים המאפיינים הפרעת אישיות גבולית, כגון תנודות רגשיות, קושי בשמירת גבולות ומרחק, פגיעה עצמית ועוד ישנו איתגור בלתי פוסק של הטיפול. אחד החששות הבולטים בהפרעה זו הוא להינטש. כך שלצד כמיהה לתת אמון יש חוסר רצון בולט לתת אמון דבר שמקשה על הטיפול, ומוביל ל"מבחנים" רבים כפי שכבר כתבו לך. אבל, מכאן ועד לומר שככלל מטפלים אינם מוכנים לטפל באנשים הסובלים מהפרעת אישיות גבולית, רחוקה הדרך. זהו מאבק המשותף לשני המשתתפים בחדר. ועצם ההתמודדות איתו היא חלק חשוב בטיפול, בהצלחה בטיפול, דרור

שלום דרור, מדוע אם כן מוסיף יורם יובל בספרו סערת הנפש. משפט שנאמר בחצי הומור, נדמה לי, שעל המטפל לדאוג שיהיה לו מטופל גבולי אחד(ולא יותר...).תודה

שלום דרור, מדוע אם כן מוסיף יורם יובל בספרו סערת הנפש. משפט שנאמר בחצי הומור, נדמה לי, שעל המטפל לדאוג שיהיה לו מטופל גבולי אחד(ולא יותר...).תודה

שוב מזוודות קטנות פתוחות על המיטה שלי אורזת את כל השקרים שכבר סיפרת לי והסיפור אותו סיפור של מוות ופרידה שלום געגועים להתראות לאהבה הזכרונות מאחורי ישארו קפואים חנות של מזכרות אקנה לי כמה חדשים... ובטיסה אל תוך שמיים שצבועים שחור אני נשבעת אף פעם לא להביט אחור אתה וודאי ישן אז בטח לא תשמע אותי אנ'לא בוכה צועקת ולא נשברת, לא חוזרת בי החברים מאחורי ישארו שלך במילא הם היו תמיד שם ורק בשבילך... רבות הדרכים לאהוב אותך ארוכה ביותר הדרך לשכוח אהבנו עמוק אהבנו פתוח אבל הכי בטוח זה מרחוק... בכל סיום יש התחלה של משהו חדש ומרחוק אפשר לראות את זה לא מטושטש האהבה שלך אלי היתה לאזיקים סגורה בתוך קופסא נשארת תלויה כמו בובת חוטים הכאבים מאחורי ישאירו בי סימן רבות הן הדרכים וארוכות...אבל לאן?

מסובב ת'ראש אל הכיוון הלא נכון נתפס לי הצוואר בפעם המיליון פתאום אנו תקועים כשמבטי במבטך עכשיו כשאת כבר כאן לאן בדיוק אלך אז מה - מה כבר אעשה אהבה כמוך לא מתאפשרת זה מה שאני רוצה אז מה - מה כבר אעשה אהבה כמוך רק מייסרת אהבה על הקצה את כל כך יפה הייתכן - שאהבת אותי כבר פעם עשית אותי מסכן את כל כך יפה הייתכן - שהיינו כבר ביחד בגלגול קודם מסובב ת'אוזן ומקשיב לכל מילה למרות שאת שותקת זה נשמע כמו צעקה שם את כף ידך כל כך עמוק בכך ידי תהיי פחות שלו - תהיי יותר שלי אז מה - מה כבר אעשה אהבה כמוך לא מדברת זה מה שאני רוצה אז מה - מה כבר אעשה אהבה כמוך תמיד נגמרת אהבה על הקצה

ולם אומרים לי תיזהר אבל אני נמשך אליה כולם אומרים לי תיזהר אבל אני נמשך אליה כולם אומרים לי תתרחק אבל אני נצמד אליה כולם אומרים לי תתנתק אני אבוד בין חומותיה אני אומר זה יסתדר כשאת לאט תוקעת מחט את מרחפת באוויר אבל אני שוכב מתחת כולם אומרים לי תזדקף אבל אני נשען עליה אני הולך ומתעייף מסע אל תוך הזיותיה כולם אומרים לי תיזהר אבל אני נצמד אליה אני הולך ומתנתק אני אבוד בין חומותיה

שלום. אני סובלת מאיזושהיא דילמה : יש משהוא בהתנהגות שלי שלעיתים "מתפלק" לי להעביר – שלא מרצוני – תשדורת של סקס. או כאילו בא לי בדיוק עכשיו סקס או אני חושבת על סקס – תשדורת שאני באופן אישי חווה אותה כמשהוא שנחווה על ידי האחר ומפדח אותו או הורס את הסיטואצייה. העניין שזה תופס אותי גם ברגעים הכי הכי רשמיים. מה עושים ? איך מתמודדים ? ברור לי שכולנו רק בני אדם, אבל מצד שני אנו חיים בעולם שכן מאוד מסתיר את עניין המין עצמו והופך אותו למשהוא שלא מדברים / חושבים / עושים בגלוי.... אז איך מתמודדים עם דבר כזה ? לעיתים זה גורם לי לחשוב שהרסתי סיטואציה שלמה כי נפלתי במאזן אימה הזה של "מי יחשוב על סקס קודם" כי הרי כולנו משדרים איזה פאסון ביומיום ועושים מאמצים להסתיר שזה עובר בראש.... אז מה דעתכם ? איך להסתיר "יותר טוב" ומה עושים כדי להקדים תרופה ?

שירית שלום, מיניות היא חלק בלתי נפרד מחיינו. ובכל זאת בחברה בה אנו חיים ישנם ביטויים הולמים ולא הולמים למיניות. למרות שהמצב שונה מזה של וינה בסוף המאה ה - 19, עדיין ישנן נורמות מסוימות. את כותבת שלך קשה לעמוד בנורמות לעיתים, מה שמעלה את השאלה מדוע, האם זהו דחף שאת לא מצליחה לשלוט בו, סוג של דרך למרוד או למשוך תשומת לב, או חוסר הבנה של כללים חברתיים. אני לא יודע את התשובה, אבל ברור שזה מפריע לך. לכן עצתי היא שתנסי לברר מהי התשובה ומכאן גם מה הדרך להתמודד עם תופעה זו. את כללי העולם קשה לשנות ניתן לבחור ללכת בשוליים שלהן, אבל על כך יש מחיר. מחיר זה מפריע לך ולכן אני ממליץ שתנסי לבדוק את המקור להתנהגות בתוכך. דרור

כזכור, החל מהשבוע שאלות שייכתבו בשבת עד השעה 10 בערב לא יקבלו מענה. אלו שלא שמו לב עדיין לשינוי מוזמנים לכתוב את השאלה שלהם היום והיא תקבל התייחסות., ערב טוב, דרור

לפחות תסגרו את הפורום בשבת אם אתם לא נותנים מענה.

שלום, זו אכן אפשרות שנשקלה, אך כרגע מסיבות שונות חלקן טכניות וחלקן לא, הוחלט להשאיר את הפורום פתוח בשבת ולאפשר תמיכה הדדית בין משתתפי הפורום. דרור

שלום לך, אני מראה קשיחות ונוקשות בפגישות. למרות שבפנים אני ממש רוצה להתרכך ולתת לה לעזור לי, אבל אני לא מצליחה להרשות לעצמי. לא מרשה לעצמי לבכות, לדבר, לגעת, לשתף, להעזר, לאהוב, להביע אהבתי, רגשותי....כלום. אני שם כבר שנה ו-8 חודשים. אני עייפה ונראה לי גם היא למרות שהיא מתעקשת עלי למרות הכל..

נעמה שלום, ראשית חשוב לי לדעת האם זה קורה לך רק בפגישות ורק איתה. ייתכן ומשהו במפגש עמה גורם לך, כנגד רצונך המודע, להתנגד, לפחד להישען ולהיפתח. חשוב לנסות, למרות שאני מניח שזה כבר נוסה, לברר מה זה, מה גורם לקושי הזה, מה היא מזכירה לך, מה הדמיון שלך אומר לך שיקרה אם תפתחי ותשתחררי מה המפגש ביניכן מעורר בך. אלו שאלות חשובות וקשות אבל נשמע לי שלמרות העייפות שלך ושלה שתיכן רוצות שמשהו שם ישתחרר, דרור

דרור יקר שלום, שבוע שעבר שאלתי אותך לגביי טיפול במבוגרים ע"י מסגרת תומכת מאתגרת ומאוד נוקשה. http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-752,xFT-662608,xFP-663254,m-Doctors,a-Forums.html רציתי לדעת האם הצלחת לברר לי האם קיימות קבוצות שכאלו בארץ? אם לא, אז איפה אני יכולה לנסות ולברר בעצמי? כמו כן, לגביי טיפול dbt אותו הזכרת, איפה אני יכולה למצוא מטפלים שמטפלים בשיטה זו בצפון? (דרך פסיכולוגיה עברית לא הצלחתי למצוא.). תודה ושבוע טוב

שלומפי שלום, מהבירורים שעשיתי עד כה עלה כי אין מסגרת כזו בארץ כיום. זה לא אומר שבוודאות אין אלא שבסביבתי לא יודעים על מסגרת כזו. לגבי טיפול בשיטת DBT את יכולה לברר דרך גוגל (פשוט להקליד את ראשי התיבות הללו), ולקבל מידע רב, כולל מטפלים המתמחים בשיטה זו. בהצלחה, דרור

שלום, מדברים כל הזמן על חשיבותו של הביטחון העצמי ושאנו צריכים להאמין בעצמנו.לעיתים אדם מרגיש חוסר ביטחון עצמי בחברה מסוימת של בני אדם כי הוא מרגיש לא מספיק יפה,לא מספיק חכם,לא מספיק מעניין וכו'.... ראשית יש לציין כי מבחינתו של האדם הלא בטוח בעצמו,חוסר הביטחון יייתפס תמיד כמוצדק,שכן אחרת האדם כן היה בטוח בעצמו. אבל מה אם נניח לרגע,רק לרגע, כי אותו אדם אכן צודק בתחושת חוסר הביטחון שלו?אז הוא הולך לפסיכולוג או מטפל כלשהו ומדבר איתו על זה....איש המקצוע הרי לא יגיד לו-טוב,שמע-צר לי להגיד לך,אבל הרגשת הנחיתות שלך מוצדקת כי אתה באמת די מכוער,טיפש או משעמם..... אז איך הבן אדם ידע אם חוסר הביטחון שלו באמת מוצדק או לא? הראל.

הי הראל למה לא אומרים? בטיפול שלי אומרים לי ישר בפרצוף כאשר משהו מגעיל בי או בלתי נסבל או דוחה, וגם איפה טעיתי והתנהגתי בצורה הכי מטופשת בעולם ומה דפוק בתפיסה שלי, ועוד כל מיני דברים לא נעימים. למה לא? אבל זה לא רק להגיד מה מכוער, אומרים גם מה נחמד ויפה. מוצאים איפה אתה מוכשר וכדאי לנסות וגם איפה אתה אפס ולא מתאים לך, וגם לאיזה ח?ב?רה / קשרים אתה מתאים יותר ולאילו קשרים פחות. הרי אנחנו לא טובים בהכול הכול ומתאימים לכל מצב. ההסבר הזה הולך גם הפוך - אף אחד מאיתנו גם לא גרוע בהכול. מה פסול בלומר זאת? זה כואב מאד לשמוע על עצמך דברים לא נעימים, אבל אין כמו אמת. יש דברים מכוערים בכל אחד ויש גם דברים יפים. את שניהם מכירים בטיפול, ומוצאים את האיזון. כשמכירים במגבלות או החולשות יכולים להתקדם. נכון, פסיכולוג לא יאמר לך מייד בראשית הדרך מה לא נעים בך, זה יישמע כמו הטחה יותר מכל דבר אחר. השלב שבו אומרים לך אמיתות בפרצוף הוא שלב מתקדם יותר בטיפול כאשר כבר נוצר קשר טיפולי וניתן בהדרגה לספוג אותן מבלי להתפוצץ לגמרי.

הראל שלום, אתה שואל שאלה חשובה, הנוגעת גם באיך מתמודדים בטיפול עם בעיות בעלות אחיזה במציאות, וגם באיזו מידה יש אמינות בטיפול מצד המטפלים המעיזים או לא מעיזים להתמודד עם האמת. לגבי החלק הראשון, הטיפול בא לעזור לאדם המבקש עזרה בהתמודדות עם משהו המפריע לו. לא כל אדם היה פונה בשל אותה סיבה לטיפול, כלומר המוקד יהיה לנסות ולהבין מדוע זה תופש כל כך הרבה מקום בחוויה של האדם. מתוך מחשבה שכאשר זה תופש כל כך הרבה מקום זה מקרין ישירות ובעקיפין על הסביבה וכך האדם נמצא כל הזמן בסביבה הרואה אותו בדרך בה הוא רואה את עצמו. הטיפול ינסה לשנות את המעגל הזה. לגבי האמינות בטיפול, שוב העיסוק הוא לא בבחינת מהי האמת המוחלטת, אלא מה המשמעות שלה עבור המטופל. דרור

אני ובעלי רבים המון. ואז אנחנו מפסיקים לדבר. אחרי כמה ימים אני שוכחת את הכעס שלי, ורק רוצה להתפייס איתו. אני פתאום לא זוכרת את הדברים הרעים אלא רק את הטובים ומוכנה למחול על כבודי כדי להתפייס עד הפעם הבאה. לאחרונה הוא נסע לחול במסגרת עבודתו למשך מספר חודשים. בחודש הראשון נהניתי מאוד מהחופש שזכיתי לו ומהשחרור של כל הלחצים. אבל פתאום אני מתגעגעת אליו. והוא חסר לי ואני מרגישה עצב גדול.ואני סופרת את הימים עד לחזרתו. איך זה יתכן שאני מרגישה ככה למרות היחסים העכורים ביננו?. שאלתי - למה אני נוטה לשכוח כל כך מהר את העלבונות שהטיח בי, את הכעסים וכל מה שאני רוצה זה שיחזור ארצה.? . למה אני שוכחת הכל? ומוכנה לעשות הכל כדי להשלים?

שירלי את מתארת כי את חיה במעגל שבו יש פאזות של רגיעה, כעס, "פיצוץ" , ואז חרטה ו"ירח דבש" , ושוב רגיעה.. כעס וחוזר חלילה. מדברייך עולה כי את חשה עייפות מהתנודות במערכת היחסים ובעיקר לא מרוצה מעצמך על כי ניחנת ביכולת לשכוח ולסלוח.. השאלה האם בין מריבה לפיוס אתם מסוגלים לתקשר בינכם ולדבר על הדברים שבגינם רבתם בצורה רגועה ושקולה, האם אתם מסוגלים לנהל מו"מ על כל אותם דברים שמעוררים את הכעס? נראה כי המריבות חוזרות על עצמן כיוון שאינכם מקדישים זמן ואנרגיה לפתור את הבעיות, כך שלאחר המריבה הן נרגעות אך עד מהרה הן שוב צצות מפריעות וגורמות לעוד מריבות.. עצתי לך, במקום להיות עסוקה בשאלה "למה אני סולחת", הקדישי אנרגיה לשאלה "איך אנו ניגשים לפתור את המצב" , איך מבטאים כעסים בלי להעליב ולפגוע, איך מנהלים קונפליקט ומריבה בצורה לא הרסנית (שהרי אי אפשר ללא מריבות בכלל..) וכו.. וכו.. בהצלחה, גאולה

אני רוצה להוסיף לדבריה של גאולה: הרצון להשלים ושיכחת ה"דברים הרעים" אופיינית לרבות מהנשים והגברים החיים במעגל בו את חייה (אותו גאולה תיארה). במנגנון הרגשי האוטומטי רוצה לשמר את הזוגיות מכיוון שישנם גם חלקים טובים. כאשר מתרחשת מריבה קשה, אנו נמצאים במצב של דיסוננס קוגניטיבי (מצב פסיכולוגי של קונפליקט בבחירה מתוך מספר אפשרויות מנוגדות) מצד אחד רע לך ובן זוגך פוגע בך ומצד שני, את גם אוהבת אותו וגם יש דברים טובים בזוגיות. המנגנון שפותר את הדיסונאס הוא ה"שיכחה" או ההתעלמות מהדברים הרעים.

המטפלת שלי נראית כאילו אני משעממת אותה, היא נראית נטולת אנרגיות כל הזמן כאילו לה קשה, היא עושה טובה שהיא מדברת, הקול שלה נורא שקט ומרוחק, נורא מבאס אותי לדבר איתה על דברים כואבים כי נראה כאילו שום דבר לא מעיר אותה. וזו לא העברה ודומה לזה, זו פשוט תחושה שלי אמיתית וכואבת. בא לי להגיד לה אפשר לקבל קצת יותר ממך, תגבירי את קולך שאני אדע מתי את מרגישה משהו. מה זה הפסיכולוגים הפלקטיים האלה? מה שכחו איך להראות אנושיים?

תגיד מאיזה פורום המטפל הזה? אולי כמה מאיתנו גם יזכו לתשומת לב אמיתית ממישהו שבאמת איכפת לו.

עדי שלום, אני אנסה להתייחס אל שאלתך בכמה דרכים המתייחסות אלייך אליכן ואליה. ראשית, נשמע שאת חשה שלא אכפת לה ממך, שאת מתקשה ל"קרוא" אותה ולהבין האם אכפת לה. ובמצב כזה את מרגישה שלא אכפת לה. בתוך טיפול ישנו מפגש, לא נעים לעיתים עם חלקים הקשים לנו. נשמע לי כי את עומדת כרגע מול מפגש שכזה. אם תצליחי להפוך אותו לנסבל, להתמודד מולו תהיה לכך חשיבות רבה עבורך גם במצבים שמחוץ לחדר. שנית נשמע שקורה משהו ביניכן, לא מדובר. אם תצליח להתמודד עם החלק הראשון תוכלי לנסות ולדבר איתה על מה קורה ביניכן כפי שהצעת בשאלה שלך. להבין ממנה האם לא אכפת לה. לבסוף, היותה שקטה, לא הופך אותה ללא אנושית, אבל אולי לא מאפשר לך להרגיש שאת יכולה לשתף. אני מציע שלפני שתגיעי למסקנה מה לעשות נסי לעבור את השלבים שהצעתי, ואם בסופם תרגישי שהיא לא מתאימה לך תוכלי לעזוב ולחפש מטפלת שתתאים לך יותר. דרור

שירית שלום, עקב השינויים בפורום, שאלות שנשאלות בשבת לא יקבלו מענה, אך את מוזמנת בהחלט לשאול את שאלתך שנית ואני אשמח לענות עליה, דרור

אני חושבת כבר המון זמן על התאבדות, אני בטיפול אבל לא סומכת על המטפלת שלי בלספר לה. היא כל כך לא קוראת אותי, אני לפחות שלוש פעמים בשבוע בין פגישה לפגישה מתקשרת אליה לספר לה כמה קשה לי היא מקשיבה ותומכת, אבל אני מרגישה שהיא נורא רוצה להציל אותי אבל לא יודעת איך. היא בכל סוף פגישה מסיימת את השיחה ב"אם את מרגישה צורך אני בשבילך" יש כל כך הרבה כאב שאני לא יודעת איך לגרום לה להבין אותו בלי לספר כל דבר. אין לי ממש שאלה פשוט הרגשתי שאם אני לא משתפת מישהו אז אני משתגעת.

נילי שלום, את חשה מאד מבודדת עם הכאב שלך, רוצה להיות מובנת אך לא מרגישה שזה אפשרי, שאי אפשר להכיל את הכאב שלך. את אומרת שהמטפלת כל כך לא מבינה אותך, ובכל זאת אני תוהה מדוע היא מזמינה דווקא אותך להתקשר בסוף כל פגישה. כפי שאני מבין את זה היא מרגישה כמה קשה לך כמה את צריכה אותה, אולי אפילו מודעת למשאלה שלך למות. אבל היא זקוקה לך שתעזרי לה לעזור לך. שתוכלו ליצור אמון והבנה משותפת. זה לא קל, אבל זה מתחיל בכך שתנסי לראות מה היא כן מבינה למרות שאת לא מספרת לה. לילה טוב ושקט, דרור

לא יכול לברוח המבט שלך תקוע בי כשיצאת אצלי מתוך החדר את נשארת לא יקרה עם זה כלום לא נדע מה אנו מפסידים אם לא היתה לך מציאות אחרת אם לא היית בשלך... לא יכול לשכוח את כל הדברים שאת אמרת אחרי כל חיוך שלך יש בכי תודי אך עדיף שלא תגיבי אם רק היה לי כוח לוותר כנראה שלא הייתי כותב לך את השיר

סחתיין בנים על גילויי האהבה שמופיעים פה. מי חילק לכם רגשות ולא הודיעו לנו.. סתם;)

מה שהרס אותי היה הצחוק שהיה לך בעיניים כשאמרת נעים מאוד מה שהמיס אותי היה החום שזרם ממך כשנתת לי ידך היתה זו אהבה ממבט ראשון כמו בסיפורים אהבה ממבט ראשון מה שהרס אותי היה הכן שהיה לך בעיניים כששפגשת את מבטי מה ששבה אותי היה החופש שקרן ממך כשאמרת לי את שמך היתה זו אהבה ממבט ראשון כמו בסיפורים אהבה ממבט ראשון מה שהרס אותי היה הצחוק שהיה לך בעיניים כשאמרת נעים מאוד

היא לא דומה לאף אחת אחרת לאף אחת שעוברת ברחוב היא משונה וכשהיא מדברת קולה עושה לי משהו קרוב. היא לא רואה אני כאן כל הלילה עומד בצד ומסתכל איש מאוהב, עומד בצד ומסתכל. והלילה העיניים עייפות עד אור הבוקר השפתיים לוחשות ללא מנוח לא דומה לאף אחת.

שלום לך לא קל להסתכל מהצד על מישהי אהובה. בעיקר לא כשאתה חש שקשה לה. אם זו אכן תחושתך נשאלת השאלה למה לעמוד מהצד. ולהרגיש חסר אונים. דרור

שלום גאולה הייתי רוצה לדעת מדוע לעזאזל יש לבעלי מנהג לחנוק אותי עד היום הוא היה עושה את זה כשבא לו להציק לי שבוע שעבר פעם ראשונה שהוא עשה את זה מתוך כעס מה זה עושה לו גורם לו לרגוש?או להרגשה של שליטה או מה?

רותי קשה לי לאמר בוודאות מה בן זוגך מפיק מכך שהוא חונק אותך, אבל השאלה החשובה היא מה זה עושה לך? , האם את חשה שחייך בסכנה? מושפלת? פגועה? , מה את עושה עם כל הרגשות הללו, לאן את מוליכה אותם? איך את רואה את עתיד היחסים בינכם,?

כמובן שאני חוששת שחס ושלום יום אחד הוא לא ירפה.וזה יהיה מאוחר מדי וכן אני מושפלת ןפגועה. את הרגשות שלי אני מאפסנת במקרר ואין לי מושג מה יהיה טיב היחסים ביננו

איך ניתן להשיג כת עת "שיחות" לפסיכותרפיה" בישראל, האם ניתן לעשות מנוי לכתב עת זה?

התשובה היא כן. טלפון המערכת: 03-6817920

שלום לכולם, הייתי רוצה לשאול אתכם האם הפורום ומה שקורה בו תופס מקום גם בטיפול שלכם? או שמסתירים?

אצלי לא. אני לא מדברת בטיפול על מה שאני שואלת כאן. אני שואלת כאן מה שאני לא מסוגלת לדבר עליו עדיין בטיפול.

לא יודעת אני הרגשתי שהייתי בטיפול (הפסקתי לחודשיים) לא נוח לדבר על זה כי הרגשתי "כאלו" בגידה למרות שאין בזה כלום וגם לא נוח שאולי היא תיכנס ותקרא פה.(למרות שלא נראה לי שיש לה זמן)

אני דיברתי בטיפול על זה שאני משתתפת בפורומים (פה אני בעיקר קוראת) והיא מאוד תמכה, היא אמרה שזה טוב לקבל תמיכה מכל מקום שאפשר. חוץ מזה הרבה פעמים הפורומים מכינים אותי לדבר על אותו נושא בטיפול, כי יש נושאים שקשה לדבר עליהם ובעזרת האנונימיות של המחשב זה נהיה יותר קל לדבר על זה גם פנים מול פנים.

מה שטוב בפורום שאחרי שאני כותבת גם אם עוברים חמישים דקות אף אחד לא זורק אותי עם כל הכאב החוצה, ואומר "אנו מסיימים להיום" , מנהלי הפורום עדיין בשבילי. פה אני לא פוחדת שהשעה תיגמר ואני ימות במהלך השבוע עד לפגישה הבאה. בה שוב פעם אני כואבת כשנכנסת אליו וכואבת כשיוצאת משם.

שמחתי מאד שעניתן לי, אצל כל אחת זה קצת אחרת. כמו בכל דבר :-) אנסה לחשוב גם איך אצלי. עוד לא החלטתי. אוף :-) תודה תודה :-)

בנות- לא יפה!

אחרי מה שכתבו על דרור השבוע הייתי ממליצה לך ולנו להיות עדינים בלדבר עליו. אחרת יצנזרו אותך...

מה שעשו לדרור השבוע זה פשוט אכזרי ומכוער. מכאן שולחת לדרור ממני ואני בטוחה שמעוד הרבה חברים, התנצלות גדולה על האנשים החיים בקרבנו. תודה על סבלנותך ורגישותך לבני אדם. ואני בטוחה שאלו שכתבו דברים מרושעים פשוט מאוכזבים מהמטפלים האישיים שלהן והשליכו זאת עליך. שבוע טוב מכולנו!!

האם אמא שלך מטפלת בנשים מוכות נפשית? אני מעונינת להיפגש איתה לקבל תמיכה ועזרה במאבקי מול הבעל האלים נפשית ומילולית

אמא של מי???????????

"האוויר סביבך היה עז, מתוח... בגלל ששמעתי אני זוכרת, ובגלל שאני זוכרת טרור, אבא, אני זוכרת אותך. אבא מה אתה זוכר ? מה שאני זוכרת הוא שמעולם לא דברנו. לא השמעתי אפילו אנחה. אני, שותפתך השותקת לפשעים שאין להם מחילה. בעלת בריתך הסודית לחטאים שאין לבטאם. אהבת אותי ? שנאת אותי? או שפשוט חשבת שאני שלך ? גופי – רכושך ? מה אמר לך העור שלי ? האם הוא רעד כמו הוילונות או שנשאר קפוא, הלום לכדי שתיקה ? אתה ליבתה של שמש אדומה. אני עומדת עטופה בסדין של זכוכית בוערת, עד שהשמש מרסקת אותו. חלקיו נופלים. ריסקת אותי. זה קרה בלילה. סודות קורים בלילה. חיכיתי לך בלילה. זה היה רק בבוקר, כל בוקר שניקינו את העדויות, אבא, כל הדם הזה. כל בוקר אתה ואני היינו חמורים ונקיים ועדיין שותקים. אני שואלת אותך אבא מה אתה זוכר ? אם לא תאמר כלום, אני אומר לך. אם לא תאמר כלום, אני אזכיר לך שאתה, אבא, פגעת במישהו שהיה חלש, מופחת, קטן: ילדת הלילה שלך."

כמה כאב, כמה שתיקה מסביבנו, כמה אף אחד לא רואה ולא מאמין שנשלח יד בנפשנו. עד שזה פתאום קורה ופתאום אפילו הקירות זוכרים. לעזעזל מטפלים, אמהות, חברים וכל מי שחושב שהוא מבין ורואה ואז אנו נשארות עם הכאב והכל כך לבד הזה.

אני חותכת בבשר החי, הדבר היחיד שנותן להפר את הריק והלבד, אוכלת עד אובדן חושים ואז מקיאה אותו החוצה. ואף בן אנוש לא רואה, הכתובת רשומה על הקיר בדמי, ועדיין כולם מסביב חיים ומחייכים. כשכבר לא אהיה פה ויטמנו את גופי בשקט הראשון שלא יפחיד יותר, פתאום כולם יגידו היא לא דיברה, לא סיפרה איך יכולנו לדעת....

שלום, מדברים כל הזמן על חשיבותו של הביטחון העצמי ושאנו צריכים להאמין בעצמנו.לעיתים אדם מרגיש חוסר ביטחון עצמי בחברה מסוימת של בני אדם כי הוא מרגיש לא מספיק יפה,לא מספיק חכם,לא מספיק מעניין וכו'.... ראשית יש לציין כי מבחינתו של האדם הלא בטוח בעצמו,חוסר הביטחון יייתפס תמיד כמוצדק,שכן אחרת האדם כן היה בטוח בעצמו. אבל מה אם נניח לרגע,רק לרגע, כי אותו אדם אכן צודק בתחושת חוסר הביטחון שלו?אז הוא הולך לפסיכולוג או מטפל כלשהו ומדבר איתו על זה....איש המקצוע הרי לא יגיד לו-טוב,שמע-צר לי להגיד לך,אבל הרגשת הנחיתות שלך מוצדקת כי אתה באמת די מכוער,טיפש או משעמם..... אז איך הבן אדם ידע אם חוסר הביטחון שלו באמת מוצדק או לא? הראל.

http://nana.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-753,xFT-662756,xFP-662756,m-Doctors,a-Forums.html

יש לי בעיה חמורה בשינה מזה שלושה חודשים אני מתעוררת מספר פעמים במהלך הלילה, הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי מתעוררת ומתחילה לאכל בלי לשם לב לכך, וגם כאשר אני מבטיחה לעצמי שגם אם אתעורר בלילה, אני א נגת למטבח אלא ממשיכ לישון, אבל לא מצליח לעמוד בהבטחה וכאילו נשלטת ע"י דחף ללכת למטבח. אני נמצאת במצב הזה כבר שלושה חודשים. ברור לי שהסיבה לכך היא דברים רבים שמטרידים אותי, עברתי תקופה לא קלה בשלושת החודשיםהאחרונים ואני עומדת בפני תקופה לא קלה ושינויים רבים. השאלה הא איך מטפלים במצב? .

http://nana.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-753,xFT-662756,xFP-662756,m-Doctors,a-Forums.html

הי ליאת. שמי אלינור (שם בדוי) ואני בת 19. אני מתגייסת לצבא בעוד מספר ימים ואני מאוד מאוד פוחדת. אני מאוד ביישנית, וקשה לי להסתדר עם אנשים חדשים. אני פוחדת להיות לבד כל הזמן. כולם גם חושבים תמיד שאני סנובית או לא נחמדה כי אני לא מדברת איתם אבל הם לא מבינים שאני מאוד רוצה להיות עם כולם ומאוד קשה לי. ועוד משהו: יש לי צלקת מאוד מכוערת ברגל בעקבות תאונה שעברתי. אני חוששת מכך שהבנות בטירונות יראו ויירתעו ממני (הבנתי שיש מקלחות משתפות...) אני כל הזמן בחרדות בגלל זה ואני לא יודעת מה לעשות. חשבתי אולי ללכת לקבן כדי להשתחרר אבל אני לא רוצה שזה יפגע בי בעתיד. מה את מציעה לי לעשות במצב כזה? אני מבקשת תשובה בדחיפות, כי אני צריכה להחליט כבר מה עושים ולפעול מייד! אני מאוד בלחץ מזה. תודה על ההקשבה אלינור

רק עד שהפסיכולוגית תענה, מהנסיון האישי שלי: הכי קל זה ללכת לרבנות ולהוציא פטור עקב דת ומצפון. מגיעים עם חצאית, מדברים עם הרב, וחצי שנה אח"כ נזהרים לא להיתפס בליל שישי בדיסקוטקים, מועדונים וכו'. אחרי הטאראומה שלי מהצבא הצעתי לאחותי לעשות כך וזה עבד. אבל זה היה לני 10 שנים. תבררי קודם. לפני האופציה של קב"ן, יש יציאה על "אי התאמה". זאת אומרת ועדה שאת צריכה לשכנע אותה שאת לא תסתגלי לצבא, ואולי גם עדיף לצבא בלעדייך, מבלי לגלות חולי נפשי. כי לצאת על קב"ן אומר כי אינך בריאה נפשית, שזה דבר אחד, אבל לא חברתית או לא מסתגלת, או לסבית ולא יכולה לישון ולהתקלח עם נשים או דברים מסוג זה (בטח ניתן לחשוב על דברים חזקים נוספים) לא מתועד כחוסר שפיות. יתכן וגם לזה יש אילושהן השלכות, כמו תיעוד של אנטי מימסדית, אנטי מסגרתית, ואילו מילים שאת גם יכולה להגיד להם בעצמך. לאחר שהתגייסתי, אני באופן אישי הצטערתי על שלא הלכתי לקב"ן. אבל זה אינדיבידואלי. צלקת על הרגל זה דבר חיצוני. הגרוע זה כיעור פנימי. תהיי שלימה עם עצמך. אם את לא מתגייסת, תבררי על טעמי דת. בהצלחה רבה.

http://nana.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-753,xFT-662756,xFP-662756,m-Doctors,a-Forums.html

פחדים לפני גיום הם נורמאליים וקורים לפני דבר גדול וחשוב זה. אני בטוחה שברגע שתגיעי לשם תביני שהמציאות מחייכת אלייך. מה שכן כל אחת מביאה איתה את החששות שלה למקום החדש, את תגלי שם את הכח שבך. מהמלצה אישית הצבא זו חוויה בכל המובנים, שחבל שתפספסי אותה. מאחלת לך גיוס נעים ומחכה לעדכוני כשתצאי לשבת מהבסיס.

אלינור מתוקה... אני מניסיון מציעה לך להתגייס הצב"א זאת חוויה לכל החיים, זה גם ייסייע לך דווקא בגלל שאת ביישנית. אין לך מה לחשוש מהבנות החדשות כי כולם מרגישות אותו דבר, לכולן זה חדש.. גם אני בעקרון קצת ביישנית ואנשים מפרשים את זה כסנוביות אבל בטירונות את מתחברת אם את רוצה ואם לא.. ותאמיני לי שזאת חוויה ובחיים לא הייתי מוותרת על זה. זה גם זורק אותך למים ומחייב אותך להתמודד עם עצמאות וזה ממש חשוב בשביל המשך החיים. ובקשר לצלקת ברגל- אני בטוחה שזה לא כל כך נורא כמו שאת רואה את זה, וגם לאף אחת לא יהיה ממש זמן בשביל להסתכל הכל בלחץ של זמן וכולם עסוקות בעצמן. אז את יכולה להיות רגועה.. ואם יש לך שאלות בקשר לצב"א את מוזמנת לשאול...

עזרתן מאוד! פתחתן לי כמה כיוונים למחשבה. מקווה לקבל גם את חוות דעתה של ליאת מנדלבאום. תודה אלינור

לפני זמן רב שאלתי שאלה בפורום פסיכולוגיה כלשהו ויצרתי קשר עם מנהל הפורום בפורום ולאחר מכן נוצרה תקשורת באמצעות האימייל (על מנת לשאול אותו שאלה לגבי הטיפול בו אני נמצא). משאלה תמימה במייל התקשורת בינינו הפכה להיות אינטנסיבית. יש לציין שהוא ענה על כך מייל ומייל בחמימות ונחמדות רבה, הוא אף עודד את התקשורת ואמר שתמיד ישמש כאוזן קשבת הן במייל והן בפורום. לעיתים היו בינינו גם שיחות טלפון. המיילים היו סביב נושא הפסיכולוגיה הטיפול וכד' אם כי זה גלש מעט לנושאים אישיים אצל אותו פסיכולוג וכמובן שגם אצלי. לכאורה היה נדמה שגם הוא נהנה מסוג הקשר הזה. הוא תמיד ענה בסבלנות וחמימות לכל פנייה שלי. הוא כל הזמן אמר שאין בעיה והוא ימשיך לתת לי מענה, ויהיה אוזן קשבת וכד'. בתקופה שהייתי שרוי בדיכאון, הוא קיבל המון מיילים ממני . עד שבשלב כלשהו, כרעם ביום בהיר הוא החליט שהוא לא רוצה לקבל ממני מיילים. הוא החליט להפסיק את התקשורת בינינו. אני יודע שזה לא מתפקידו לתת לי מענה. אני זוכר את אותו היום בו הוא שלח לי את המייל- זה היה מכאיב. למרות זאת, המשכתי לרשום לו. בהתחלה הוא לא השיב על המיילים ולאחר מכן השיב.הוא כנראה לא עמד בגבולות שהציב לעצמו והשיב לעיתים. כלומר, שוב חודשה התקשורת במייל. באותה העת הייתי בתקופה מאוד לא טובה בחיי. ואיכשהו המיילים שלו סייעו לי. אחרי זמן מה רציתי להודות לו על היחס האדיב והזמן שהוא מקדיש לי (המון שאלות שלחתי לו למייל). רציתי להביע את תודתי בדרך כלשהי והוא הציע שניפגש, ואכן נפגשנו. לאחר זמן מה התחלתי טיפול, שבו הזכרתי את אותו הפסיכולוג, על התקשורת שהייתה בינינו וכיוב'. הפסיכולוג שלי פירש את זה כמשיכה שלי לאותן דמויות שמבלבלות אותי. המשכתי לאחר מכן לרשום לו בפורום. לעיתים הרגשתי שהוא עושה טובה שהוא רושם לי (מכיוון שהוא לא הסכים להשיב למיילים שלי). הרגשתי שהוא עונה לי כדי לצאת מדי חובה. בסך הכל אני מבין שהיו לו כוונות טובות, אך התקשורת רק פגעה בי. לא מזמן פניתי אליו למייל. הוא הסכים שארשום לו. הוא השיב לפניה שלי ואף הוסיף משהו מחייו האישיים. שוב זה אותו מצב מבלבל. הלא הוא אמר שלא ישיב להבא לפניות שלי. הקשר איתו די מבלבל. הוא לא תמיד ברור. מדוע הוא מתנהג ככה? האם זה בכוונה? אני חש רגשות מעורבים כלפי אותו פסיכולוג והגעתי למסקנה שלא כדאי להמשיך את התקשורת איתו. למעשה אין לי כלל שאלה, אלא ברצוני לקבל חוות דעת. תודה מראש T

http://nana.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-753,xFT-662756,xFP-662756,m-Doctors,a-Forums.html

בשעה זו הפורום יוצא למנוחת שבת. אנא, התאפקו עם שאלותיכם עד ליום ראשון, בו דרור ייכנס למשמרת. להתראות בסוף השבוע הבא ליאת

שלום לפסיכולוגים, יש לי ילד בן 5, מאוד חכם ופיקח, וכן חברותי. אך מידי פעם יש לו התקפי זעם קיצוניים, הוא צועק, ומרביץ ומשתולל. יש לציין שזה קורה רק כשהוא נמצא איתי או עם אביו בבית, ולא ליד אנשים זרים. אנו עומדים חסרי אונים למול ההתפרצויות המזוויעות הללו. הילד מאוד אהוב, אנו לא מחסירים ממנו דבר, ובוודאי שלא חום ואהבה. איננו מבינים מה גורם לכך. נשמח לכל עזרה או המלצה. תודה מראש ושבת שלום. סימה ענבי

שלום סימה, התקפי זעם הם טקטיקה של מי שלמד להשיג באמצעותם סוג של תגמול. הילד שלך למד, בחכמתו, שנוכח התקפי הזעם שלו אתם מגלים אוזלת יד וחוסר אונים, וכנראה שהעמדה הזו שלכם גם מזכה אותו בתגמולים. לפעמים, כשההורים מבוהלים מהתקף הזעם, הם נוטים לעשות הכל כדי שהוא ייפסק. ילד חכם לא יחמיץ הזדמנות פז כזאת להשיג את מבוקשו. הפיתרון הוא התעלמות שקטה מההשתוללות, ברוח הכלל הידוע: אין הצגה אם אין קהל! אם את מרגישה שאתם מתקשים לטפל בזה בכוחות עצמכם, פנו להתייעצות עם פסיכולוג ילדים. בדר"כ מדובר בלא יותר משתיים שלוש פגישות הדרכה. בהצלחה ליאת

נראה שמוטב יהיה להתאפק עד יום ראשון, כשדרור יהיה כאן.

שלום לכולם! נפתחה קומונה לתמיכה הדדית ועזרה עצמית DID/ MPD /הפרעת זהות דיסוציאטיבית http://173.tapuz.co.il/Communa/MsgesAdmin/Communa.asp?Communaid=25718 הקומונה סגורה וצריך להרשם.

רק עכשיו פרסמת וכבר אין מקום?

מה זאת אומרת אין מקום? צריך להרשם ואז מקבלים אישור כניסה. הקומונה סגורה כדי לתת יותר ביטחון לכותבים. מקווה שתנסי שוב.

נרשמתי בעבר כבר, נכנסתי לשם מעט ולא רשמתי עדיין. כשראיתי את ההזמנה למעלה ניסיתי להיכנס שוב הוא לא מקבל אותי יותר. הסיסמא נכונה. יכול להיות שנמחקתי אוטומטית?

כנראה שנמחקת, אתה מוזמן להרשם שנית. אנשים שרשומים אך לא כותבים בכלל נמחקים אוטומטית אחריי תקופת זמן.

עייפתי!עייפה מלהסביר,מלרצות לנסות להיות,עייפה מהסביבה ובעיקר מעצמי.עייפה מלכאוב ולהרגיש,עייפה מלזעוק ואין מי שישמע,עייפה מהחיים.כל כך עייפה ולא נרדמת.רק רוצה לעצום עיניים ולישון,מבלי לראות,לשמוע ולהרגיש גם לא בחלום.רוצה לישון המון ואם אפשר גם לא לקום,לא לפקוח שוב עיניים ולגלות ששוב אני פה!לא רוצה להיות עייפה יותר רוצה פשוט לא להיות!

שלום לעייפה, שולחת לך משירי סוף הדרך של לאה גולדברג, במחשבה שאולי ילטף קצת "הדרך יפה עד מאוד - אמר הנער הדרך קשה עד מאוד - אמר העלם הדרך ארכה עד מאוד - אמר הגבר ישב הזקן לנוח בצד הדרך. צובעה השקיעה שיבתו בפז ואודם הדשא מבהיק לרגליו בטל הערב ציפור אחרונה של יום מעליו מזמרת התזכור מה יפתה, מה קשתה מה ארכה הדרך. אמרת יום רודף יום ולילה - לילה הנה ימים באים בליבך אמרת ותראה ערבים ובקרים פוקדים חלונך, ותאמר: הלא אין חדש תחת השמש. והנה אתה בא בימים, זקנת ושבת, ימיך ספורים ויקר מניינם שבעתיים, ותדע כל יום אחרון תחת השמש ותדע חדש כל יום תחת השמש. למדני אלוהי ברך והתפלל על סוד עלה קמל, על נוגה פרי בשל על החירות הזאת לראות, לחוש, לנשום לדעת, לייחל, להכשל למד את שפתותי ברכה ושיר הלל בהתחדש זמנך עם בוקר ועם ליל לבל יהיה יומי כתמול שלשום לבל יהיה עלי יומי הרגל." חזקי ואמצי ליאת

יומי עלי הרגל,יומי עלי כתמול שלשום.ואיה החרות לנוח? האגע בה פעם? הארדם לעולמים? "ימיך ספורים ויקר מניינם שבעתיים"?האומנם?!

רשת רוצה לכתוב וצפוף לה כאן היא גם מתגעגעת למילים של אורנה מפעם

שלום רשת, אורנה תהיה כאן בימים שלישי ורביעי. אולי יהיו לה, בשבילך, את המילים של פעם. אני בכל זאת מאמינה שגם כשצפוף יש מקום לכולם. אבל לא מכריחים :-) היי בטוב ליאת

יש לי חברה מזה כשנה,יש לנו קשר מצויין ואני מרוצה ממנו אני נורא קנאי לה,פיתחנו על זה הרבה שיחות והיא אומרת שהיא לא מסוגלת לראות את עצמה אפילו מתנשקת עם גבר אחר כי זה מגעיל אותה. היא סיפרה לי שהיא חלמה חלום שהיא חושדת בי שאני בוגד בה ולכן בגדה בי עם גבר אחר(בחלום) אך ללא מגע מיני. רציתי פירוש מעמיק לגבי החלום הזה,האם זה מחזק את הדברים שהיא אומרת או שבעצם יכול להיות שיש לה פנטזיות על אחרים בתת מודע שלה וזה בא לידי ביטוי בחלום. אשמח לתשובה מפורטת.

שלום לך, אם הקשר הזה חשוב ויקר לך, ואתה מעוניין שהוא יאריך ימים, יהיה עליך ללמוד לרסן את הנטייה הקנאית, בעצמך או בעזרת מטפל מקצועי. מחוייבות בקשר, אין פירושה עצימת עיניים או רתיעה מקשר עם מישהו אחר. אני מניחה שגם אתה לא ממש נגעל מהרעיון של נשיקה עם בחורה אחרת. המחוייבות והנאמנות פירושה *בחירה*, כלומר וויתור על כל האפשרויות האחרות ש-ל-ע-ו-ל-ם יהיו זמינות לנו. הצורך שלך לבלוש אחריה גם דרך החלומות אינו מבשר טוב. כדי לתת פירוש מעמיק לחלום שלה, יש צורך להכיר אותה, ולשמוע את האסוציאציות והמחשבות שהוא עורר אצלה. עזוב את זה. אף אחד לא רוצה שיחדרו ברגל גסה אל תוך חלומותיו. נסה לעבוד בכל הכוח על עצמך, ולהנות מקשר של אמון הדדי. אין לזה תחליף. בהצלחה ליאת

הי ליאת, צדקת... אני אכן בועטת כמו שניבאת.. פחות בפניה ויותר בתוכי.. לאט לאט גם בפניה, אבל רק אני ערה לדקויות השינוי שבי. היא לא רואה כלום. לא את השינויים הטובים, להם היא מייחלת, ולא את השינויים הפחות נעימים. אני לומדת עליי לבד. רושמת בפניי את השינויים שלי וממשיכה לנווט את דרכי. די בלעדיה. גם אני, כמו חברה שלי מהקומה למטה, חושבת שאולי זה מספיק לי.. מכירה את זה, כשאת מצליחה לתפקד, אפילו באופן חמים למדיי, כנה רוב הזמן, רוצה ומשתף פעולה, אבל בפנים איזה מישהו קטן נשאר מאוד אדיש לכל הסיטואציה. מסתכל מהצד, מושך כתפיים ומרגיש שכל זה לא מדבר אליו. לא נוגע לו ולא נוגע בו. אני קרה. מסתכלת עליה מהצד, מצליחה לדמיין איך חיכיתי קודם לחיוכים ולמילים שלה, ובמקביל מסתכלת על זה מהצד עכשיו..כאילו בוחרת אם להמשיך לעשות זאת. אולי כל כך רציתי שזה יצליח ששכנעתי את עצמי שאנחנו באותו ראש. זה גורם לי להרגיש שכל תחושות הקירבה הקודמות היו מדומיינות. שזו הייתה בחירה שלי להרגיש כך. אמא שלי הייתה אומרת לי פעם שגם התאהבות כרוכה בהחלטה. שגם זה לא באמת משהו שסוחף אותך מהרגליים בלי ששמת לב. אולי היא צודקת.. ליאת, אני לא מרגישה כלפיה כלום יותר. אין לי חשק לשתף אותה בשום דבר. פשוט לא בא לי במיוחד.. זה מרגיש לי מאולץ וטירחה.. אני מושכת בתוכי כתפיים ואומרת לעצמי 'נו טוב, שיהיה' רגע לפני שאני מנסה בכל זאת לומר לה משהו. המקום המיוחד שהיה לה אצלי מתמוסס במהירות מפתיעה. הדבר היחיד שמשאיר אותי שם הוא התחושה שמשהו בי מסוגל עוד לחבב אותה קצת. לא בטוחה שזה מספיק. אני עוד באמת כועסת. את לא יודעת כמה מעט אני כועסת.. יכולה לספור על עשר אצבעות את מספר הפעמים שכעסתי באמת בהמון המון שנים.. אני פשוט לא מצליחה לשים את זה מאחוריי. היא מכעיסה אותי! ממש מכעיסה אותי! אני אפילו לא מצליחה עד הסוף להבין למה ומה. אולי יותר מכל מתסכלת אותי התחושה שהיא לא באמת מבינה למה כעסתי עליה אז. שהיא לא מביעה במילים איזשהו צער שכך יצא. וכשזה כך, כמעט כל דבר שהיא אומרת מתפרש אצלי לא טוב. כאילו היא באה בטענות. היא פשוט לא מבינה אותי וממשיכה בדרכה היא. אני מתוסכלת. לא עושה עליה רושם שאני כועסת. היא קרה. היא פשוט מרגישה לי קרה. עדיין קרה, כמו כשרק בישרתי על הסרטן, כמו במהלך הניתוח כמו אחריו. אז גם אני..מרחיקה את עצמי ממנה. כועסת. אמרתי לה כמה פעמים שאני כועסת, אבל היא לא מעניקה לזה את המשמעות שיש לזה בעיניי. למה חייבים לכעוס בלהט ובכלל לדבר בלהט כדי שמשהו מזה ירשם אצל הצד שני בעוצמה שהתכוונתי. אוף עם הכעס הזה...הוא גואה בי.. אני חושבת לקבוע פגישת פרידה או שתיים כשתחזור מהחופשה הקרבה שלה ולסיים עם העניין הזה. אפילו את הרתיעה שלי מהאומנות היא עדיין לא ממש הפנימה. עדיין מציעה לי כאילו זה משהו שגם בעיניי מוצא חן. מעולם לא ניסתה לסייע לי להתגבר על המכשול הזה, על הדעה הקדומה. גם בהתמודדת עם האומנות היא השאירה אותי לבד. אין לי כוחות יותר להתמודד עליה. אני מתוסכלת מהמאמץ הזה. שבת שלום, ליאת וכמו קודמתי אאחל שתהני מהיום החופשי המבורך! להתראות, לילך.

לילך יקרה, לא יודעת איך יסתיים הסיפור הזה שלך, אבל איכשהו אני חשה שגם הוא עוד בועט. אני עסוקה הרבה בשאלה עד כמה יכול מטפל 'לקחת סיבובים חדים', להיות עם המטופל שלו גם בפינות הנידחות של הקיום, מתוך הבנה שלמה של החוויה. האם זה בכלל אפשרי? אין לי תשובה על זה. בתחושה שלי, גם אם תעזבי וגם אם תבחרי להישאר - זה לא סוף פסוק. אני מאמינה שתימצא לך הדרך הנכונה ללמוד עוד עליך. ההתמודדות האחרונה גזלה ממך הרבה משאבים, ואולי צריך להמתין קצת, עד שרוחה הטובה של השגרה תקהה את חודיו של הכעס, עליה ועל מה שהיא מייצגת. נוחי קצת גם את. מגיע לנו. שבת טובה ליאת

יקירתי, התדירות שבה אני מספיקה להגיע בזמן האחרון לכאן נמוכה, וכשאני משלימה חסכים של מספר ימים אני לא יכולה שלא להרגיש את הסערה, כאן בפורום, אווירה אחרת קצת, לא בטוחה שמתחברת לכל זה. ראיתי שנסחפת לאחת מהן בעל כורחך, מקווה שלא לקחת ללב יותר מדי...זה לא שווה את זה. איכשהו, כשאני קוראת את הדברים שלך בזמן האחרון, אני מקבלת את ההרגשה שמצד אחד את אמנם מדברת על לעזוב, אבל מצד שני, את מחפשת קצוות להאחז בהם ולמצוא סיבה מספיק טובה כדי להשאר. כאילו יש משהו שלא נותן לך לגמרי לעזוב וללכת. כאילו יש עוד איזה תקווה (?) סמויה מן העין, שרק צריך למצוא אותה. היא נסתרת, נעלמת, הפכפכה ומתלבטת, אבל נראה לי שהיא שם. בגדול, נראה שאת עדיין לא בטוחה לגמרי, ולדעתי, כל עוד לא בטוחים לגמרי, כדאי לתת צאנס. יכול גם להיות שכל מה שכתבתי הוא קשקוש מוחלט, ולא הבנתי כראוי את דברייך. סלחי לי אם כן. אפשר אולי לראות את כל התסכול שלך כאפשרות שלך להתעקש על מה שחשוב לך, להתעקש על ההבנה המגיעה לך, אולי זאת נקודה לעבוד עליה? אולי הכעס שלך (הכל-כך נדיר) מבקש התבוננות נוספת? (טוב, זה כבר דיבור של אנשי מקצוע, ואני לא מתיימרת להיות כזאת). בכל מקרה, אני מקווה שהבעיטות שלך יניבו פירות שתוכלי ללמוד מהם... ממשיכה להקשיב לך כאן, א.

אוף א. שלי.. :-( קשה לי היום. וגם אתמול.. את מאוד צודקת.. אני מצד אחד מרגישה שזה בלתי נמנע להיפרד.. שאני לא מוצאת בי את הכוחות או החשק לשתף אותה. שאני עייפה מלנסות. שמשהו שם פשוט לא הולך.. שאי אפשר לדבר איתה על אמא, דווקא כשאני כל כך צריכה. כבר שלושה חודשים שאנחנו לא מצליחות לדבר על זה כמו שהייתי רוצה, את מאמינה? 3 חודשים.. אני מותשת מהמאמץ.. היא שואלת את כל השאלות לא נכונות והלא מעניינות.. כל כך הייתי רוצה שתביע כבר קצת רגש.. רק איזו מילה טובה, איזה מבט חם, רוך אולי.. משהו. אבל היא לא מצליחה כנראה ואני לא יודעת לבקש כאלה דברים. 'להתעקש על ההבנה שמגיעה לי', כתבת.. תחושת ה'מגיע לי' לא נמצאת בכלל בלקסיקון שלי.. אני כל כך נמוכה.. וחוסר היכולת לבקש משאיר אותי מתוסכלת. הלוואי שתיקח את הכעס שלי באופן אישי פעם אחת- הרי זו אני שכועסת עליה..אני לא מדגימה איך אני נראית כשאני מתוסכלת או כועסת.. לא מעניינת אותי התבוננות משותפת בסיטואציה כרגע- למה אי אפשר פשוט לדבר איתה, בלי שתתבונן בכל דבר? הלוואי שהייתה לוקחת את הכעס שלי באופן אישי. בלי להיפגע, אבל באופן אישי. מרוב שנסחפתי שכחתי שהתחלתי למעלה משפט של 'מצד אחד ומצד שני'.. אז מצד שני, כשאני מנסה בדמיון להיפרד ממנה, להסביר לה איך אני מרגישה ולה אני לא יכולה להמשיך ככה, אני פורצת בבכי מר שלפעמים ממש מטלטל אותי. אני לא יודעת מה לעשות.. חייב להיות לזה פתרון..קשה לי נורא להקציב לנו פגישות פרידה.. חייב להיות פתרון, אבל אני לא יכולה לפתור את זה לבד.. היא חייבת להבין אותי מתישהו, נכון? אני מתלבטת.. מצד אחד אני מרגישה בקצות האצבעות שיש כאן משהו חדש, איזו הבנה חדשה ביני לביני, צומחת בי מתוך הדברים שהיא אומרת.. דווקא מהכיוון המנתח והאנליטי שממנו הייתי רוצה להימנע כרגע (כן, היא ממשיכה בשלה, לא חשוב כמה אני אומרת שאני זקוקה לחום :-( ). אני רוצה להעמיק בהבנה הזו, אבל מוצאת שאין לי חשק לשתף אותה. 'למה דווקא אותה', אני אומרת לעצמי.. מפתה להמשיך כי יש כאן משהו חשוב שאני רוצה לפתח עם עצמי, אבל הכעס לא מרפה,.. רוצה אותה אוהדת. רוצה אותה מטפלת..ולא גברת.. (לא מאמינה שככה כתבתי..) אולי הייתי צריכה מלכתחילה לקרוא לה המטפלת שלי.. אני כותבת מדיי.. את צודקת, ג'ונגל מדיי פה בשבילי... צפוף ורועש ולא נעים.. איך קודם לא שמתי לב שיש פה כל כך הרבה קוראים?.. נחכה בסבלנות.. גם זה ישכך בהדרגה.. תודה א., שגם בפורום ה'חדש' את מוצאת לנו עלה רחב, לעמוד תחתיו מוגנות מהגשם. שכבר יבוא גשם.. לילך.

לילכי , יהיה מוזר לקרוא את הדברים האלה ממני. תתפלאי... באשר אלייך -יכולה להבין את הכעס שלך , יחד עם זה -כמו שאת יודעת - מטפלים הם גם בני אנוש וככאלה לפעמים הם טועים,מאכזבים, משתנים וכו', מקום של טיפול הוא מקום בו שני *בני אנוש* פוגשים אחד את השני, נכון שגם נוצר קשר מיוחד,ואינטימי ושונה מקשרים אחרים ,אבל בניגוד אליהם המפגש הטיפולי נועד בעיקר לעזור לך - גם לבנות מחדש את מה שנפגע מחוסר הבנה לצרכייך,או שתיקה או מה שזה לא יהיה. לילך, אל תפסיקי את הטיפול... לא נראה לי שזה הזמן. תדברי איתה? תשלחי לה מכתב? תאמרי לה שאת כועסת ושנפגעת? יש לי הרגשה שהיא תהיה איתך ,ושהדיבור על זה יקרב בינכן. אם תרגישי שזה לא זה המשיכי הלאה,ובלי כעסים. אני מקווה שתנסי . מקווה שאת לא כועסת עליי..

הי חן, דיברת על המסגרת הטיפולית ולאחרונה זה מעסיק אותי. ציינתי בפני המטפלת שלי, לא מזמן, קשרים משמעותיים אחרים שחוויתי עם כל מיני 'בעלי סמכות' בעבר. והיא התקרבה ובחיוך מבין אמרה שזה לא אותו דבר ולא פירטה. אני לא בטוחה שהיא לגמרי צודקת. יש משהו במושג 'מסגרת טיפולית' שכאילו לא דורש ממך להסביר יותר. מן מובן מאליו כזה, שכאילו ברור שבמושג כלולים, בעסקת חבילה, כל מיני רגשות ואינטימיות, וקירבה, והחזקה ומוכלות ומרחב משותף והתבוננות וכל מיני מילים בסגנון, שלאחרונה קצת ריקות מתוכן בשבילי. לטעמי 'מסגרת טיפולית' לא אומרת דבר על הקשר הטיפולי. או על הקשר בכלל. החיוך המבין שלה מתפרש לי חיוך יומרני.. קשר טיפולי ומסגרת טיפולית אמורים לעזור לי, זה נכון..רק שכרגע אני לא בטוחה אם זה יהיה דווקא איתה. מתחברים לי כאן הדברים של ליאת, שלא בטוחה עד כמה תמיד אפשר לקחת סיבובים חדים עם מישהו. אני נוטה להאמין שצריך כימיה, מוכנות, אבל בעיקר מזל.. הרבה דברים נראים לי כמו 'פוקס' מפתיע.. להיות בסטייט אוף-מיינד הנכון, להקשיב לדברים הנכונים, לשאול ולהגיב נכון.. זה הרבה פעמים מרגיש לי מזל. לפעמים אפילו לא צריך שהקשר יהיה חזק במיוחד מראש; אם יש מזל וכימיה בסיסית ומוכנות לנסות זה לפעמים מספיק. אז אני אנסה את מזלי :-) תודה חן. ולא, אני לא כועסת.. אין לי על מה.. לילך.

היי ליאת, מה שלומך? אני רוצה לשמוע ממך, אם אפשר, מה דעתך על תקשורת של המטפל עם הורה של מטופל? למשל, אם יצא לך פעם לדבר עם אמא של מטופלת, איזה השלכות היו לזה? אמא רוצה לדבר איתה (לפני...). היא (הפסיכולוגית) חושבת שזה בסדר, שכדאי, שזה ירגיע, שזה טוב. ואני חושבת שכדי שהן ידברו צריך לקרות משהו קיצוני. ואם אני אתן להן לדבר, אז בעצם אני מודה שמשהו קיצוני הולך לקרות...??? ועוד דבר, לאחרונה התחילו להתגנב לי לראש מחשבות על סיום הטיפול. משהו מאוד מאוד ראשוני ולא מעובד. אני יודעת שזה לא יקרה בזמן הקרוב, אבל בכל זאת החלטתי לתת להן להיות... אני זקוקה להמון כוחות בתקופה הזאת. תשלחי לי קצת...? שיהיה לך מחר יום חופש מקסים! מגיע לך! שבת שלום! נורית

מה שכתבת מדבר אליי לסיפור אישי, שמתאים למערכות הקשרים שלי ולמבנה שלי ואינו מעיד דבר על הכלל. אנחנו הרשינו משהו דומה אבל אחר, ואני לא בגיל העשרה. זה לא היה הורה אלא דמות אחרת, ורק שיחת טלפון קצרה בלי נוכחותי. וכן, זה היה מצב חירום, ולא ממש הייתה ברירה, ולכן איכשהו נתנו להחלטה הזו להתקבל אחרי מחשבה ארוכה. זו הייתה שיחה שהציפיות ממנה היו גבוהות עשרות מונים מהתוצאות, התוצאות אכזבו באופן כואב במיוחד ולמדנו ממנה לקח עגום ביותר. האמת שאני לא הופתעתי עד כדי כך. הכרתי את הדמויות הפועלות טוב מכל אחד אחר. לסיכומו של דבר ולעת עתה - לא היה שווה. פתחנו דלת לתוך המקום הכי מוגן ובטוח שבקושי הצלחנו להשיג, והמחיר היה נוראי. המשמעויות היו קשות ביותר בשבילי. מבלי לפרט, ערעור גדול, כמעט פירוק של כל הטיפול ואולי לא כמעט. עדיין מצב חירום. לא אמרנו נואש לחלוטין ואולי אפשר לתקן? איו לי מושג :-(

נורית יקירה, אוי, שאלה קשה. איכשהו, כשמדובר בבני אדם, נורא קשה לנסח חוקים שיתאימו לכולם. בדר"כ, כשמדובר במטופלים בגירים, מעבר לגיל 18, לא נהוג להכניס את ההורים לתהליך. לי, אישית, יצא לפגוש הורים של מטופלים בוגרים בשני מקרים, וגם אז, הם אמנם היו מעבר לגיל 18, אך קרובים אליו מאד. בדיעבד, אני מרגישה שהמפגשים הללו לא היו מאד נחוצים או קריטיים להצלחת הטיפול. הרעיון שהילד, בכל גיל, נמצא בטיפולה של דמות אחרת עלול לאיים מאד על ההורה. הוא נדחק לעמדה אמביוולנטית: מחד, הוא רוצה מאד לראות הטבה במצבו של הילד, מאידך, ובו זמנית, מתקשה לשאת את הנפרדות ואת העובדה שהילד מקיים קשר כה משמעותי עם דמות חיצונית. המטפל עלול להיתפס כמתחרה, ואולי גם כ'סכסכן' (בעיקר כאשר בעקבות הטיפול חלה התרחקות מסוימת), מה שיוצר לפעמים התנגדות עזה כלפיו ורגשות שליליים שיבואו לידי ביטוי גלוי, או לא. נדמה לי שרצונו של ההורה להיכנס אל הטיפול אינו מהווה, כשלעצמו, סיבה להיענות לזה. לפני שמאפשרים צעד כזה יש לשקול היטב מה המטרה האמיתית של המפגש, ומהן *כל* ההשלכות שיכולות להיוולד ממנו. אני חושבת שכל עוד יש לך ספקות, מוטב להשהות את ההחלטה. מדי פעם יוצא לי להרהר בך, ולתהות איך מתקדמים העניינים אצלכם. כשזה קורה, אני מזכירה לעצמי את שיקול הדעת שלך, את השכל הישר ותבונת הלב. כשיש כל כך הרבה אהבה ורצון טוב, הכוחות באים כמו מאליהם. כמובן שאני שולחת לך מלוא חופניים תגבורת, לשעת צורך. שומעים עד כאן איך את גדלה. חיבוק ליאת

אני מגיעה לטיפול מוצפת בראש במליון נושאים, רוצה לדבר על הכל, פוחדת שיגמר הזמן ושלא אחזור איתם הבייתה, מאז שהתחלתי טיפול (לפני שלושה חודשים) אני מלאה במחשבות זכרונות נושאים וכו'. איך אפשר לעבוד כך. גם אני והמטפלת לא מדברים על נושא ספציפי, היא רק שואלת אותי על אנו מדברות היום. לכי תסבירי לה שאין לי מושג מאיפה להתחיל מכל הבלגן שבראש. ליאתי תעשי לי קצת סדר....

שלום שני, טיפול פסיכולוגי, בעיקר בתחילתו אך לא רק, יכול להציף בבת אחת הרבה תכנים טעונים מן העבר, ובעוצמות חריפות. לרוע המזל, אין סיכוי לתקוף את כולם בפגישה אחת, ולחזור הביתה כאילו כלום... אני מניחה שנדרשת איזו יכולת בסיסית ל?ת?ע?ד?ף את הנושאים המטרידים יותר, ולתקוף אותם אחד אחד. פעם עלה כאן, בפורום, הדימוי של שמיכת טלאים, הנארגת לאט לאט, מחברת חלקים ושברי חלקים מחיינו למארג אחד לכיד ובעל משמעות. תוכלי לנסות לכתוב את הדברים, או לדבר אותם בחדר, תוך שאת מנסה לזהות מה מהם פוגש אותך ביום יום, ומה מהם יכול להישאר בשלב זה רק ברקע. אני מאמינה שגם אם לא תעשי דבר, הדברים יירגעו בהדרגה, ויימצא לך איזה חוט שני שישמש קו מנחה לעבודה. כנראה שהמהומה שאת חשה כרגע, בחדר מולה, מייצגת איזו מהומה פנימית שיש לכבד. והעיקר לא לפחד כלל... ליאת

האם פסיכולוג קליני רשאי לתת תרופות נגד דיכאון

שלום חיים, רק רופא (פסיכיאטר או רופא משפחה) רשאי לתת מרשמים לתרופות נוגדות דיכאון. פסיכולוג קליני יכול לזהות את הצורך בטיפול תרופתי ולהמליץ עליו, אך חובתו להפנות את המטופל לצורך כך לפסיכיאטר. הרבה בריאות ליאת

למה אני כל הזמן מרגישה שאני לא במקום שאני צריכה להיות בו.. זה לא שלא טוב לי, יחסית טוב לי בחיים אבל לא יודעת זה בטח לא המקום שהייתי רוצה להיות ברגע זה ומבחינתי אני כשלון מסוים. אני שואלת את עצמי,האם שאני ישיג חלק מיעדי אני ירגיש אחרת או שזה משהו סוביקטיבי ?? בעוד כמה שנים האם הערכים שחשובים לי היום ואני מוכנה לשלם עליהם מחיר יקר יהיו גם בעתיד ערכי או שהגיל עושה את שלו ...... אני קצת כועסת על עצמי שאני לא יכולה פשוט להשלים עם המצב שלי..

שלום רחל, אם את שבה ומרגישה "לא במקום בו את צריכה להיות", מעניין יהיה לבחון מה הביא אותך לשם מלכתחילה. האם הבחירות שלך משקפות רצון חופשי ועצמאות, או שמא במודע או שלא במודע את מכווננת לצרכים, לרצונות ולהעדפות של אחרים. עניין אחר שכדאי לבחון מקרוב, זו השאלה האם *באמת* אינך נמצאת במקום הנכון. לפעמים נוח לנו להאשים את הסביבה החיצונית, את מקום העבודה, את האנשים שסביבנו, ולראות בהם את הגורם הישיר לתחושות חוסר נחת וחוסר משמעות. על בשרי למדתי, שזוהי עמדה בעייתית, הפוטרת אותנו מלקיחת אחריות על חיינו, על הבחירות שלנו, ועל יצירת השינוי. במקומך, הייתי מזמינה את עצמי לחשבון נפש נוקב, ומחפשת את התשובות בתוכי. שבת שקטה ונעימה ליאת

שלום רחל רציתי לשאול אותך : מה את עושה בחיים ?? ומה עובדת

ליאת, תודה אין לי ספק שהתואר (הראשון שעשיתי) במחשבים הוא לא מה שאני רציתי לעשות, אלא רצון של אנשים אחרים לראות אותי שם ואז בגיל 20 הייתי צעירה ועשיתי מה שרוצים שאני יעשה. כבר תוך כדי התואר בגיל 21 וגם כשגמרתי(בהצטיינות) אמרתי שזה לא בשבילי אבל אז אמרו לי " מה עכשיו שסיימת את רוצה משהו אחר" אני לא מאשימה אף אחד למרות שאני חושבת שעם קצת עדוד וגם עזרה(גם כלכלית) הייתי היום במקום ומצב אחר לגמרי. גם היום לאנשים סביבי יש הרבה תוכניות אחרות לחיים שלי אם אני לא רוצה לעסוק במחשבים , אהפעם הם אומרים זאת "קצת בשקט" ואני היום אומרת בלי היסוס לא זה לא מתאים לי את הטעות אני לא יעשה עוד פעם אם אני יעשה שינוי זה רק באמת למה שאני רוצה. כן יש לי מקום למחשבה ז הכל פעם שאבא שלי אומר לי שעובדים בשביל כסף ואותי זה מדכא , אני מבינה שצריך להתפרנס אך זה נראה לי איום להעביר את החיים עד הפנסיה רוב שעות היום בלי תכלית רק בשביל להרויח כסף. הבעיה העיקרית שלי זה שכל פעם כשאני חושבת על כיוון אחר תוקפת אותי תחושת חרדה של: מה יהיה, איך אני יסתדר, וכד' בעבר בגיל עשרים זה לא היה כי היום גם מענין אותי להקים משפחה וכמה ילדים ואז זה לא היה בראש לי ולכן היה לי יותר קל... כשאני רואה בטלוויזיה אנשים שחיים באוהלים, או אנשים קשיי יום שאין להם מה לחיות זה רק מגביר את התיסכול ותכחושת דיכאון מתגנבת לה אצלי, כי אני מרגישה שאני "סתם" מתלוננת ויותר מכך אם אני יעזוב את ה"בטחון" שיש לי היום אולי אני ימצא את עצמי בסופו של דבר כמו אותם אנשים שבקושי מצליחים לשרוד. וכך אני מרגישה במין לולאה שלא כל כך יש דרך לצאת ממנה. ומשום מה הצרות הקטנות שלי ממש מתכלות אותי.

שלום. אני סובלת מאיזושהיא דילמה : יש משהוא בהתנהגות שלי שלעיתים "מתפלק" לי להעביר – שלא מרצוני – תשדורת של סקס. או כאילו בא לי בדיוק עכשיו סקס או אני חושבת על סקס – תשדורת שאני באופן אישי חווה אותה כמשהוא שנחווה על ידי האחר ומפדח אותו או הורס את הסיטואצייה. העניין שזה תופס אותי גם ברגעים הכי הכי רשמיים. מה עושים ? איך מתמודדים ? ברור לי שכולנו רק בני אדם, אבל מצד שני אנו חיים בעולם שכן מאוד מסתיר את עניין המין עצמו והופך אותו למשהוא שלא מדברים / חושבים / עושים בגלוי.... אז איך מתמודדים עם דבר כזה ? לעיתים זה גורם לי לחשוב שהרסתי סיטואציה שלמה כי נפלתי במאזן אימה הזה של "מי יחשוב על סקס קודם" כי הרי כולנו משדרים איזה פאסון ביומיום ועושים מאמצים להסתיר שזה עובר בראש.... אז מה דעתכם ? איך להסתיר "יותר טוב" ומה עושים כדי להקדים תרופה ?

אחותי ככר ענו לך למטה, מה עניינים איתך!

האם הבעיה שלי בשאלתי הקודמת יכולה להיות חרדה חברתית ואם כן מה הטיפול?

שלום מוטי, עקרונית, ה'כותרת' לא מאד חשובה. זו יכולה להיות חרדה חברתית או ניואנס שלה. השאלות עדיין נשארות אותן שאלות, אותן אפשר לברר במסגרת טיפולית. הטיפול המקובל בחרדה חברתית יכול להיות פרטני או קבוצתי (אז יקראו לזה לעיתים קרובות "סדנה להתמודדות עם ביישנות וחרדה חברתית"), בגישה קוגניטיבית-התנהגותית עם או בלי תרופות. יש לציין שגישה קוגניטיבית התנהגותית פחות תתעסק בשאלות ה'למה', ותתמקד יותר בסימפטומים עצמם. כשאלה יירגעו, אפשר יהיה לעבור לגישה יותר דינמית שתכוון פנימה, לסיבות העמוקות יותר. בהצלחה ליאת

שלום למומחים אני פשוט אתחיל זה יותר מידי מורכב אז ככה אני בת 24 ועברתי לגור עם חבר שלי לפני 3 חודשים בינתיים סבבה רק שלפעמים אני מאוד בסטרס שאנחנו לא מסתדרים ואני די חייה עליו כי אני לא עוסדת כרגע ואני סטודנטית ואני מפחדת פתאום אובר לאבד אותו גם מהפן הכלכלי והביטחון כי בבית אין לי שום תמיכה כספית ואני רק באה הבייתה מידי פעם לבקר ואני מקבלת עצבים בכל גופי אני ממש חסרת יישע אני חייבת למצוא עבודה וזה לא ממש הולך לי אני מאוד מפחדת חייה בפחד אני גם כועסת על עצמי שאני מתעצבנת על המשפחה שלי את אבא שלי אני בכלל לא מחשיבה שיש סיבה אבל אני מעוצבנת על אמא שלי ואחי אני מפחדת שאני אצטרך לחזור הבייתה אני מרגישה שאני כבולה שם מבחינת חיים אפילו מבלי שיעשו הרבה כי די יש לי פרטיות שם אבל זה מעבר אם איך אני מרימה את עצמי מאיפה מוצאת את הכוחות לא להתייאש ולעוד קדימה???? תודה מראש על ההקשבה והנכונות לעזור ולייעץ

שלום לך, היציאה מבית ההורים לחיים עצמאיים כרוכה כמעט תמיד בחרדה. קשה ומעיק ככל שיהיה, בית ההורים מאפשר ברוב המקרים סוג של נוחיות, ולו מעצם היותו מוכר כל כך. אני חושבת שאחת המשימות החשובות כרגע זה לבסס לעצמך סוג של עצמאות כלכלית, כדי לא להמשיך את הדפוס התלותי גם עם בן הזוג שלך. אני ממליצה לך בחום לפנות לשירותי הייעוץ באוניברסיטה, ולברר פרטים בנוגע לטיפול פסיכולוגי מוזל הניתן לסטודנטים מן המניין. בעזרתו של מטפל סבלני, תוכלי לעשות את המעבר הזה עם פחות כאב, ופחות לבד. בהצלחה ליאת

היי ליאת, מאז שהתחלתי בטיפול, לפני שלוש שנים, כל מה שלא קורה, או קורה רע או סתם תקוע, אני מאשימה את עצמי. לאחרונה אני מייסרת את עצמי בכל הנוגע לפיצוץ במפגש האחרון שהיה לנו. מלאה טענות כלפיה שנשמעות לי מאוד מוצדקות ומצד שני אני חוזרת להאשים את עצמי בכך שאני גורמת לה לבצע את הדברים עליהם יש לי טענות. איך יודעים, מתי זאת לא העברה/השלכה/ מנגנוני הגנה וכו' אלא באמת טעות או כשל אמפטי של המטפלת? זה מאוד קל להאשים תמיד את העברה בהכל...

שלום דנה, קצת קשה להבין ממך עד הסוף האם את מאשימה אותך או אותה, וקשה להתייחס מבלי לדעת על מה מדובר. בכל מקרה, אם את *מלאה* טענות (כדברייך) הסיכוי שמדובר בכשל אמפתי פוחת. קשה להאמין שמדובר בכל כך הרבה כשלים בטיפול אחד... כנראה שאין מנוס מלהמשיך ולדבר ולדבר איתה על זה, עד שתדעי. שבת שלום ליאת

אני קוראת זאת ובוכה, בוכה בשבילך, בשבילי, בשביל כל אלה שהשתיקה היא עדיין חלק מגופן. הדמעות יורדות כמו רוצות להרגיע, אך דבר לא ינחם והמילים קטנות מכדי לטהר ולתאר את גודל הכאב. והזוועה אוחזת בי למקרא המילים, ואבא גם גופי מתכווץ.

חבל. כל כך חבל שדברים כאלה קורים והורסים כל כך הרבה בגיל כל כך צעיר

ליאת שלום. יש לי שאלה שאול הייתי צריכה לשאול אותה מזמן. אני כנראה טיפוס לא חברותי. אני בת 31, והיו לי רק 2 חברות בחיים. לא חברים, לא חבר'ה, לא יוצאת, לא חבר, לא רומנטיקה. אני לא מוכנה ללכת לטיפול נפשי. ניסיתי 3 פעמים, ואין לי כימייה עם אנשים. אוקיי אז אני איאלץ לחיות עם זה השאלה שלי היא למה.למה אני כזאת. אז אוקיי, זה נכון שאת לא מכירה אותי, אבל מהו הגורם להתפתחות לא תקינה כזאת? כבר מבית ספר יסודי, ולאורך כל החיים.. לא יודעת. תודה, דנה

שלום דנה, את התשובות לשאלה שלך אפשר לקבל באמת רק תוך תהליך מתמשך של חקירה עצמית. בגדול, היכולת שלנו לקיים אינטראקציות מתגמלות עם הזולת נשענת, ברובה, על טיב הקשרים המוקדמים שלנו עם הדמויות המשמעותיות (הורים בדר"כ) בחיינו. כאשר הקשרים הראשוניים היו פוגעניים והרסניים, או לחילופין בולעניים וסימביוטיים, יש סיכוי גדול יותר להימנעות ממצבי קרבה בעתיד. זוהי תשובה פשטנית להחריד, כללית מאד ולא ממצה, ובכל זאת - בנתונים הקיימים - זה מה שאפשר. למה לא טיפול, בעצם? ליאת

כי ניסיתי ואין לי כימייה עם אנשים וגם לא עם מטפלים. בנוסף אין לי כסף ולא רוצה דרך קופת חולים כי הכל מתועד ואני בלאו הכי פארנואידית וחסרת אמון מלכתחילה, אז התיעוד הלא אישי, הממסדי, מאוד מרתיע אותי. אבל את צודקת. הקשר שלי עם ההורים הוא בהחלט הרסני ובולעני. תודה. דנה.

"האוויר סביבך היה עז, מתוח... בגלל ששמעתי אני זוכרת, ובגלל שאני זוכרת טרור, אבא, אני זוכרת אותך. אבא מה אתה זוכר ? מה שאני זוכרת הוא שמעולם לא דברנו. לא השמעתי אפילו אנחה. אני, שותפתך השותקת לפשעים שאין להם מחילה. בעלת בריתך הסודית לחטאים שאין לבטאם. אהבת אותי ? שנאת אותי? או שפשוט חשבת שאני שלך ? גופי – רכושך ? מה אמר לך העור שלי ? האם הוא רעד כמו הוילונות או שנשאר קפוא, הלום לכדי שתיקה ? אתה ליבתה של שמש אדומה. אני עומדת עטופה בסדין של זכוכית בוערת, עד שהשמש מרסקת אותו. חלקיו נופלים. ריסקת אותי. זה קרה בלילה. סודות קורים בלילה. חיכיתי לך בלילה. זה היה רק בבוקר, כל בוקר שניקינו את העדויות, אבא, כל הדם הזה. כל בוקר אתה ואני היינו חמורים ונקיים ועדיין שותקים. אני שואלת אותך אבא מה אתה זוכר ? אם לא תאמר כלום, אני אומר לך. אם לא תאמר כלום, אני אזכיר לך שאתה, אבא, פגעת במישהו שהיה חלש, מופחת, קטן: ילדת הלילה שלך."

שותפה לכאב שלך,לריסוק ולאימת הטרור! דעי שכולנו שותפות לפשעים שאין להם מחילה,ובעלות ברית לחטאים שאין לבטאם!וסודות קורים בלילה אך גם ביום...!לא מנסה לנחם יודעת שאין איך.כל אחת פגיעתה ועוצמתה שונה,ו"החיים"אחרי אין מילה שתתאר.אם אוהב,שונא,זוכר או בוחר לשכוח. לא משנה ולו במעט את ההשפלה,את ההרגשה שמשהו לקח ממך באכזריות את הלב והנשמה והגוף....הוא רק עדות לזוועה!!!!!!!! הצלקת שמזכירה יום יום שעה שעה עד כמה נורא להיות כלוא בתוך גוף...........שבי מעביר חלחלה! מאחלת לך שתצלחי להשתחרר(בספק)או לפחות להצליח להביט בצלקת ולו להגעל,כי נרצה הוא לא מישהו הפך אותה לכל כך שלנו,להכי עמוק בתוכנו,ולא דאג לוותר דקה לפני שיהיה מאוחר!ועכשיו כבר מאוחר...מאוחר מאוד....שלך שותפה לזוועה אחרת,ומן הסתם גם מאוד דומה!

את לא לקחת חלק בזה. אל תגרמי לעצמך להיות חלק מזה, מעצם היותו פשע, את הקורבן. יש נטייה לאנשים להמשיך את החוויה גם אחרי שעברו אותה. אבל, את יודעת, הוא כבר לא שם איתך, כבר לא ממשיך עם מעשיו. הבעייה היא שעכשיו א ת שם - ואת - ממשיכה את מעשיו מבלי לשים לב. בבקשה,תפנימי, אם עברת את זה, את ילדה/אישה חזקה ולא צריכה להישאר שם, במרכז השמש, עטופה בסדין זכוכית בוערת. את צריכה להוציא את עצמך משם. כי עכשיו את בזכות עצמך ועכשיו את מסוגלת. את לא שם יותר. דנה

ערב טוב, תודה, מישהי, על הקטע המרגש של סילברמן שהבאת לכאן. לפעמים, דווקא בגלל השתיקה והקושי לפגוש את האימה שבפנים, מילים מן החוץ מסייעות כל כך להגדיר עבורנו את מה שקפא והתאבן באותם לילות רחוקים, לפני שנים, כשאיש לא היה שם כדי לשמוע. כדי לדעת. עכשיו באמת כבר אפשר לזכור ולהרגיש. ועדיין הבטן מתכווצת. שבת רגועה ליאת

שלום, אומרים-"בן אדם צריך להיות מודע למגבלות שלו". יש המון אנשים בעולם שלא היו מגיעים להשגי העל אליהם הגיעו אילו שמעו למשפט הזה. איך אדם יכול לדעת בכלל מהן המגבלות שלו? אלעד.

אלעד הייתי משנה קצת את המסקנה שלך..אנשים ההגיעו להישגים יוצאים מן כלל למרות מוגבולותם... אל תדאג !. מי שיש לו מגבלות, מודע להן בהחלט.

שלום אלעד, איזו שאלה יפה לערב שבת! אחד הכוחות המניעים אותנו לפעולה הוא הפער בין מה שיש לנו לבין היעד אותו הצבנו לעצמנו. כאשר הפער הזה נמצא בגודל סביר, אנו מעריכים שאפשר יהיה להגיע אל היעד, ומתאמצים בכיוונו. כאשר הפער גדול למדי, יהיו מי שירגישו שהקרב אבוד ויוותרו, ויהיו כאלה שירגישו מאותגרים וימשיכו לחתור במרץ עד להישג המרשים. כאשר הפער גדול מאד, מדי, ההחלטה 'ללכת על זה' יכולה להיתפס כבזבוז זמן, מגלומניה, פגיעה בשיפוט ואפילו טירוף (תלוי כמובן בטיב המשימה). מסתבר שלאופן בו אנו תופסים את גודל המרחק אל היעד תהיה השפעה מכרעת על ההחלטה האם לפעול. לפעמים מה שנתפס בעיני האחרים כחסר סיכוי, אינו תואם את תחושתו של האדם עצמו. אני מניחה שכך היה במקרים אותם הזכרת, בהם אנשים הגיעו להישגים מרשימים, לכאורה כנגד כל הסיכויים. אני מניחה שגורמים כמו חינוך, תרבות, מזג, תכונות אישיות וניסיון חיים הם המסייעים לנו להעריך בסופו של דבר את המגבלות שלנו, ולהציב לעצמנו מטרות בהתאם. מאחלת לך הגשמה מלאה ומספקת של חלומותיך. ליאת

ואיזו תשובה נפלאה לערב שבת. עד לפרטים הקטנים. מתומצתת מהירה ומלאת תוכן. אהבתי מאד.

ליאת שלום, האם פיתוח כישורי חיזור וביטחון עצמי יכולים לסייע לגבר ממוצע ולא עשיר להשיג בקלות אישה יפה ומושכת ממנו,או שמא הסיכוי קלוש ביותר? דודו.

לדודו הייתי מפתחת כשורי בטחון עצמי למטרות נעלות יותר...(וישנם כאלו) אתך הסליחה..

שלום דודו, כישורי חיזור וביטחון עצמי עוד לא הזיקו לאף אחד, ואין ספק שהם יכולים לקדם כל דייט. אישה יפה ומושכת יכולה להתאהב (לפחות פוטנציאלית) בגבר פחות יפה ממנה, אם היא תופסת אותו כבעל סגולות טובות רבות אחרות. שבת שלום ובהצלחה ליאת

התחלתי טיפול לא מזמן, וכל פעם שהמטפלת מזמינה אותי לדבר על חוויה מהעבר אני פשוט לא מסוגלת להעלות זאת על דל שפתי, תחושה כאילו אני לא מסוגלת לשמוע את עצמי מספרת. לא בגלל שקשה לי פשוט לא סומכת עליה עדיין, מתביישת, ולהיות חלשה ופגיעה נראה עבורי פטתי. נראה לי שבסוף ימאס לה ממני, אני מתביישת להגיד שאת רב הדברים שקרו אני גם לא כל כך זוכרת ולא מרגישה אותם קרובים אלי. מפחדת שזה יתפס בעיניה כלא אוטנטי, שהיא לא תאמין לי. מה שקורה שאני קופצת מנושא לנושא ודוחה כל בקשה שלה לדבר על משהו עם הרגש הנלווה לו. יכול להיות שהיא תפסיק לטפל בי?

שלום מישהי, אמון וביטחון במטפל נרכשים בתהליך ארוך, בו עליו להרוויח אותם. מטפל מנוסה יודע שמדובר בתהליך איטי, הדורש זמן ומאמץ. כשמדובר באירועים קשים מן העבר התהליך יכול להתארך אף יותר, וגם זה מוכר וטבעי. הקושי שאת מתארת נשמע מאד אותנטי. הניסיון להאיץ באופן לא טבעי תהליכים שאורכים זמן יכול להיות בעייתי לא פחות מההימנעות. תני לעצמך עוד זמן. את רק בראשיתו של הטיפול. בברכה ליאת

מהו הטיפול המועדף עבור בעיות מיניות ופסיכולוגיות? תודה מראש

שלום רותם, פסיכולוגיה ומיניות הרבה פעמים הולכים נהדר יחד, ובמובנים רבים המיניות לוקחת חלק כמעט בכל טיפול פסיכולוגי. אם מדובר בבעיות ספציפיות בתפקוד המיני, אפשר לפנות לסקסולוג, שיכוון את ההתערבות שלו לכיוונים יותר פרקטיים (אם כי לא רק). אני רוצה להזכיר בהזדמנות זו שיש באתר זה לא מעט פורומים העוסקים במין ובמיניות. בהצלחה ליאת

שלום לכם, מה הכוונה למושג העברה בטיפול? תודה רונית

שלום רונית, בלי בושה, העתקתי למענך, כמעט כלשונה, תשובה 'ישנה' שלי, שנכתבה לפני מס' חודשים. הנה - המונח 'העברה', הוא מושג מרכזי בתיאוריות הפסיכואנליטיות, והוא מתייחס לקשת רחבה של רגשות עוצמתיים, שבמקורם הופנו כלפי דמויות משמעותיות בעבר, ובטיפול מועברים ומשתחזרים מול דמות המטפל. מטפלים מהגישה הדינמית מאמינים שבאמצעות הבנה ופירוש של יחסי ההעברה ניתן ללמוד על הקונפליקטים התוך נפשיים המודחקים, ולפיכך מדובר בתהליך רצוי שכדאי לעודדו. מסיבה זו, מטפלים רבים שומרים על מידה של עמימות וריחוק בכל הנוגע לחייהם הפרטיים, כדי שהרגשות המופנים כלפי המטפל יושפעו מעט ככל האפשר מהיבטים מציאותיים. סוף שבוע נעים ליאת

היי אני רוצה להתחיל טיפול. האם מישהו מכיר פסיכולוגית טובה באיזור המרכז?

שלום רועי, מאחר ואין אנו נוהגים להמליץ על מטפלים ספציפיים דרך הפורום, אנא שלח כתובת מייל מעודכנת, ואזור יותר ספציפי. אני מאמינה שתקבל המלצות מחברי הפורום. בהצלחה ליאת

היי אני מחפש פסיכולוגית המטפלת בת"א. [email protected] תודה לכם

[email protected] זוהי כתובת המייל המעודכנת.

חזרתי... :-))) וזה נורא משמח... (אותי לפחות... ;-)) גם היא אמרה שהיא שמחה שחזרתי... כל כך הרבה נושאי שיחה, ממה להתחיל? :-) נועם

גם מנהלי הפורום הם פסיכולוגים טובים, תנסה אותם. (קצת לפרגן לכם אחרי היום הזה מותר לא?)

ברוכה השבה אלינו ממרחקים!!! כמה נעים לפרוש זרועות ולקבל בחיבוק גדול את השבים אלינו מרחוק. האמת, את נראית נהדר! כל כך הרבה חיוכים... נשמח לשמוע חוויות נוספות, כשיתאים לך. אני בוחרת לראות בחזרתך את אחד ממבשרי הסתו. אמרו שכבר נצפו חצבים פורחים. היית מאמינה!? יופי שאת כאן ליאת

איזו קבלת פנים כיפית! אני צריכה לנסוע יותר (בשביל לחזור כמובן..) אני? מבשרת את הסתיו? לכבוד הוא לי... :-) (תליתי את מעיל הגשם חזרה בארון, בגיחוך קל.. רק לפני 4 ימים עוד ירד עלי גשם..) כיף לחזור אחרי חודש וחצי אינטנסיביים משהו, בהם ביליתי את רוב זמני עם ילדודים בני 8. אמנם זכיתי לנהל שיחות פילוסופיות משהו על טעמי גלידה ובובות פרווה (ובנינו, זה תמיד עדיף על פני מבחנים באוניברסיטה) אבל כיף גם לחזור הביתה לחברים, לחיים שהשארתי מאחור :-), לטיפול... (כבר הספקנו להיפגש, וזה היה נעים ומשמח לשתינו, כך נראה לי...) האמת, מתה לראות משהו שמצליח לפרוח בחום הזה. (עציצים במזגן זה לא נחשב..) :-)) בברכת 'אוגוסט לך מפה, נמאסת!' יופי שאת כאן! :-) נועם

הייתי בטיפול שנתיים אצל מטפלת בשיטת הדינמית. עזבתי את הטיפול לפני שישה חודשים בערך, כי מיציתי את זה, והפסקתי לגלות דברים חדשים שם, הנושאים התחילו לחזור על עצמם. אבל נשאר בי משהו בלתי מובן. הטיפול התמקד הכי הרבה בהתעללות שעברתי, ובכל פעם שדיברנו על הנושא הייתי לי תחושה של כיווץ שרירים בבטן (אותה תחושה שהייתה באירוע). ועכשיו כל פעם שאני נזכרת במטפלת או בחדר שלה, התחושה חוזרת ולוקח לי הרבה זמן עד שאני נפטרת ממנה!!! האם אני חייבת עדיין לטפל בנושא הזה? תודה

לדעתי כן, נשמע כי החוויה שוחזרה אבל לא עובדה ולא עלתה על פני השטח. מה שנורא זה שהחדר של המטפל הפכה כהתניה להתעללות שחווית. את חייבת לחזור לטיפול ולעבד את זה, אחרת את נמצאת בשלב ממש לא בריא לך בשחזור הטאומה. בהצלחה חברה שעברה זאת

שלום מעיין, את מתארת תהליך מוכר של 'התנייה', המתרחש כאשר תחושה ספציפית שנקשרה בעבר לאירוע אחד, מתעוררת בתגובה לאירוע אחר, בשל קרבה או קשר שנוצרו ביניהם. גם אם בהדרגה ייאבד זכר הטיפול את כוחו לעורר כאב בטן, נדמה לי שמשהו בכל זאת נשאר לא מעובד דיו. אני מציעה לך לשקול פניה לטיפול בשיטת הEMDR, באמצעותה תוכלי ללמוד לשחזר אירועים קשים מבלי שיתלוו לכך תחושות רגשיות עוצמתיות. עוד על הטיפול בשיטת הEMDR תוכלי לקרוא במקבץ הכתבות של ד"ר אורן קפלן בשולי הפורום שלנו. בהצלחה ליאת