פורום פסיכולוגיה קלינית

בתחילת השבוע, כשברקע "שיר סיום" של חוה אלברשטיין, הובא למנוחות עודד שריר (31), שדר בתחנת הרדיו 88FM ועוזר במאי בתוכניות "ערב חדש" ו"תיק תקשורת", ששם קץ לחייו חבריו לעבודה ומכריו מ"בטי פורד",הפאב בו השלים הכנסה, מספרים על אדם רגיש ומבולבל, שתכנן חיים חדשים מחוץ לתל אביב שבוע לפני מותו הקדיש שריר תוכנית לזכרו של אסף קרן, קודמו בתוכנית הרדיו, שהתאבד לפני כשנה קולגות: "הוא ביקש לדעת הכל, אפילו איך אסף עשה את זה" חברתו, חגי קוטון: "כנראה הוא היה מאוד שלם ובטוח בעצמו" מותו של שדרן מאת: הדס בשן וירון פרוסט למכור את הדירה למכור את המכונית להפקיד את הכסף המזומן שעל השולחן להחזיר את האופניים כך, בארבע הוראות לקוניות, סיכם שדרן הרדיו עודד שריר את מעט העניינים שדרשו טיפול לאחר מותו. ההוראות נכתבו בדף האחרון של מחברת ריקה, אותה מצאו בני משפחתו בדירתו שברחוב אבן גבירול בשבת שעברה. "בדיעבד תמיד אפשר לחפש סימנים למה שהוא עמד לעשות", אומרת יעל בק, אחותו הבכורה. "זו חוכמה שלאחר מעשה". השבועות האחרונים לחייו של עודד שריר (דדי בפיו חבריו) אופיינו בלבטים רבים. לחבריו ולמשפחתו הוא סיפר כי הוא שוקל ברצינות לעזוב את תל אביב, ולהתחיל בחיים חדשים כמדריך נוער בפנימיה באזור זכרון יעקב. מבחינת עודד לא היה מדובר במהלך פשוט. המעבר דרש ממנו לשנות לחלוטין את אורח חייו - לעזוב את עבודותיו בטלוויזיה החינוכית ובתחנת הרדיו MF88, ולהתרחק מכל החברים. משהו בתוכו בער, מספרים בני משפחתו. לא נתן לו מנוח. הוא רצה לעבוד עם נוער, לעשות משהו שמתחבר למהות שלו, להתנסות בדברים שחסרו לו בחייו כאיש תקשורת תל אביבי. חברים מתארים בלבול גדול בו היה מצוי לאחרונה. עד כמה היה נסער - איש לא תיאר לעצמו. לקראת סוף השבוע, במועד שאינו ידוע, יצא עודד מדירתו בתל אביב, נכנס לרנו קליאו הירוקה שלו, ונסע צפונה. בשבת לפנות בוקר שלח יד בנפשו. הוא בחר לעשות זאת בחניון הסמוך לצומת כוח, בדרך לקרית שמונה. בלי מכתב התאבדות. בלי הסברים. בלי להיפרד מאיש. עודד שריר ז"ל. משמאל לימין: כפעוט, ילד, חייל ומשוחרר. צילומי רפרודוקציה: רונן מחלב "הוא היה מבולבל" עודד שריר (31), בן לשולה ועוזי ואח לנילי ויעל, נולד בפתח תקוה. כשהיה בן עשר עברה משפחתו להתגורר במזכרת בתיה, שם גדל והתבגר. בצעירותו הוא אובחן כילד מחונן, ולמד בבית הספר היסודי במזכרת בתיה ואחר כך בתיכון קציר ברחובות. כשסיים את שירותו הצבאי כקצין בתותחנים, עבר לגור בתל אביב והחל ללמוד בבית הספר לתקשורת "כותרת". את הצעד הראשון בעולם התקשורת עשה עודד בתחנת הרדיו האזורית רדיו ללא הפסקה 103FM כעורך תוכניות. הוא ערך בין השאר את "הבוקר טוב" של פנינה בת צבי, ובמקביל השלים הכנסה במלצרות במסעדות פסטלינה ומנטה ריי. מאוחר יותר החל לעבוד כעוזר במאי ב"ערב חדש" ו"תיק תקשורת" בטלוויזיה החינוכית, וכשדר מחליף בתחנת הרדיו 88FM של קול ישראל. לאחר התאבדותו של חברו לתחנה, אסף קרן, לפני כשנה, תפס עודד את מקומו בהגשת "טיסת בוקר". "הרעיון שעודד יקבל תוכנית משלו התבשל אצלנו תקופה ארוכה", מספרת העורכת המוסיקלית של התחנה וידידתו, טל השילוני. "כשאסף בחר ללכת, החלטנו שעודד יעשה את התוכנית אחריו". צחוק הגורל הוא שהשבוע האחרון בחייו של עודד החל בשידור תוכנית מיוחדת לזכרו של קרן ז"ל. השידור כלל שירים של להקת "מוסיקת המקרה", בה היה חבר קרן, כפי שהוקלטו בערב לזכרו לילה קודם במועדון הייניקן הבימה קלאב. עודד, שהשתתף באותו ערב, סיפר לחבריו שהיה מיוחד ומרגש. "הוא היה מאוד מלא אחרי ההופעה", סיפרה השבוע חברתו חגית קוטון, מבעלי הפאב בטי פורד בנחלת בנימין, בו עבד כאחראי משמרת. "הוא אמר שזה היה עצוב אבל מכובד. עודד ואסף לא היו חברים קרובים אמנם, אבל ראו שהוא מתרגש". חברה אחרת מהעבודה מספרת כי בתקופה האחרונה הביע עודד עניין מיוחד בפרטים הקשורים למותו של אסף. "הוא ביקש לדעת הכל, אפילו איך אסף עשה את זה", סיפרה אחת מחברותיו. גל אפלרויד, מנחה תוכנית הרדיו "גלגל" ב- 88FM ושותפו לדירה לשעבר של אסף קרן: "נהגתי להחליף את עודד בשידור בשמונה בבוקר, אז תמיד היינו יושבים לדבר כמה דקות. בשבוע האחרון הוא לא נשאר לדבר איתי, וזה היה יוצא דופן. היינו יחד גם בפסטיבל הג'אז באוגוסט, ויצא לי לספר לו על אסף. גם עודד וגם אסף היו בדיוק ההפך מפרופיל המתאבד, הם נתנו תחושה שהכל בסדר. הם היו אנשים של חברה, שבעיניים שלהם אתה קולט את הצמא להכיר ולדבר". צורית קסלר, עורכת בטלוויזיה החינוכית: "ידעתי שקשה לו, שמתחוללת אצלו סערה, אבל כמו כולם לא הצלחתי להבין עד כמה. בשבוע האחרון הוא אמר לי שמבולבל לו בראש ושהוא לא יודע מה הוא רוצה, אבל בעצם הוא לא הצליח להסביר למה הוא מרגיש ככה, מה בדיוק קשה לו. היה לעיתוי של השנה למותו של אסף קרן חשיבות מסוימת, אבל זה לא היה העיקר. אני יודעת שעודד שאל בזמן האחרון איך אסף עשה את זה, והתעניין בפרטים הטכניים. אני והוא דיברנו קצת על אסף, הוא אמר שהיה לו עצוב לעשות את התוכניות לזכרו". אסף קרן ז"ל. התאבד לפני שנה לא ברור מתי החליט לשים קץ לחייו, אך כבר ביום רביעי, כך נדמה, החל עודד בהכנות האחרונות. תחילה הוא התקשר לקוטון, ואמר לה שלא יגיע לעבודה בפאב כי הוא סובל מכאב ראש. במקביל, ביקש למצוא לו מחליף לתוכנית הבוקר למחרת ברדיו. את תוכנית הרדיו האחרונה בחייו, "שבע שמיניות", שידר עודד באותו הערב. "התוכנית היתה רגילה לגמרי", נזכרה השבוע השילוני, שערכה את התוכנית. "הוא לא אמר בשידור שום דבר שממנו אפשר להסיק שהוא עומד לירות בעצמו. בתקופה האחרונה הוא היה מצוברח, אבל לא יותר מכולם במדינה הזאת". יום לאחר מכן הגיע שריר בפעם האחרונה לטלוויזיה החינוכית. בדרכו חזרה משם הרים טלפון לאמו שולה, איתה נהג לדבר מדי יום. הוא סיפר לה על תוכניותיו לסוף השבוע, והוסיף שהוא עייף ומתכוון ללכת לישון. הוא הבטיח להתקשר שוב למחרת. לאחר אותה שיחת טלפון הפסיק עודד לענות לטלפונים. עשרות חבריו ומקורביו שניסו לתפוס אותו אחר כך, לא נענו. "זה לא התאים לעודד לא לענות לטלפונים", מספר גיסו, אילן שטרן. "הוא מאוד פולני באופיו, תמיד התקשר וסיפר איפה הוא ומתי הוא יחזור. אם היה מתקלקל לו הטלפון או שהוא היה שוכח אותו, הוא היה מתקשר לעדכן". "היתה תחושה לא טובה" בערב שבת, כשממכשיר הטלפון של עודד עדיין לא היה מענה, התעוררו סימני דאגה ראשונים. בני משפחתו יצרו תחילה קשר עם מכריו הקרובים, ובהמשך ביקשו מאחד החברים לקפוץ לדירתו באבן גבירול. היה היתה ריקה. החשש התגבר לאחר שהתברר כי המכונית של עודד לא נמצאת ליד הדירה. קוטון: "נכנסנו ללחץ. דווקא מתאים לו לנסוע לתפוס שקט. כבר קרה שהוא נסע ליומיים לצפון בפתאומיות, אבל אף פעם לא בלי להודיע. לא מתאים לו לסנן את כולם בצורה כזאת". בינה לוז, עורכת "תיק תקשורת" וחברה קרובה: "עודד יכול היה להיעלם מדי פעם, לנסוע לגליל להתבודד. הוא היה נוסע, יושב על פיסטין וחוזר. הוא היה ילד תועה ומבולבל, כנראה כל הדברים שהוא הכיל היו גדולים עליו". יעד החיפושים הראשון היה הפנימיה בזכרון יעקב, מקום עבודתו המיועד של עודד. כשלא מצאו אותו שם, פנו בני משפחת שריר לתחנת המשטרה המקומית. כאן בעצם החלה שרשרת אירועים, אותה מכנה הגיס אילן "כישלון של משטרת ישראל המעיד על חוסר מקצועיות". אילן: "הרגשנו שמתייחסים לתלונתנו באותה מידת רצינות שמתייחסים לרעש במסיבה. ביקשנו שיאתרו את הטלפון הנייד של עודד באמצעות החברה הסלולרית, אבל אמרו לנו לחכות. הלילה הגיע, חלפה שעה ושום דבר לא קרה. אחרי שהשוטר במקום שלח פקס לתחנה בתל אביב, נסענו למרחב ירקון, אבל לא היה להם שום מושג שהפקס נשלח אליהם. עד מהרה הבנו שכל עוד לא מדובר בחשד לאירוע חבלני, לא עושים שום דבר מיידי. בינתיים כבר מצאנו את הטלפון בדירה שלו, והיתה לנו תחושה שמשהו לא טוב קורה. בטי פורד, השבוע. "התנפצה לנו הבועה של הנורמליות". צילום: ניר אילון "החלטנו להקים חפ"ק שלנו, כי הבנו שעם המשטרה זה לא ילך. הערנו עשרות חברים בשבת בחמש בבוקר, וחילקנו את הארץ לחברים. היתה לנו תחושה שיש סיכוי למעשה אובדני. מצאנו את המחברת, והאוטו לא היה - כל הסימנים הצביעו לכיוון הזה. התמקדנו באזורים בהם הוא אהב לטייל". אתה חושב שאם המשטרה היתה פועלת יותר מהר, אפשר היה לעצור את עודד? "אני לא יודע אם אפשר היה למצוא את עודד לפני, אבל אם זה התפקיד של המשטרה, אז שיעשו אותו. אולי היינו מוצאים, אולי לא. אולי היינו מנצלים את הזמן יותר טוב. אני לא מאשים את המשטרה בכך שהוא מת, הוא רצה למות, אבל הטיפול לדעתנו לא היה מקצועי. רק בשלב מאוחר יותר, כשמשטרת קרית שמונה נכנסה לתמונה, הרגשנו שמשהו מתחיל לזוז ושיש יחס אנושי ואכפתי. מרחב צפון ויחידת חילוץ גולן היו מעל ומעבר". ידעתם שיש לו אקדח? "כן, הוא החזיק אותו ברשיון, כי הוא היה קצין במילואים. לפני כמה חודשים הוא דיבר על הרצון למכור את האקדח, בדירה הוא לא היה". במקביל להבטחת המשטרה להעביר את תמונתו של עודד לכל תחנות המשטרה בארץ, הצטרפו לחיפושים חברים, בני משפחה ומתנדבים. הסריקות התמקדו בעיקר במקומות גבוהים עם נוף יפה, שהיו חביבים במיוחד על עודד. חיפושים נערכו גם בתל אביב, לאורך החוף ובמקומות ציבוריים. בשמונה בבוקר לערך הגיעו האב עוזי, האחות יעל והגיס אילן לאזור הצפון. "התקשרנו למרחב ירקון כדי להתעדכן, אבל הם אפילו לא ידעו על מה אנחנו מדברים, כי התורן של הלילה התחלף ולא עדכן את מחליפו", מספר אילן. בשלב מסוים התקבל דיווח על מכונית נעולה וריקה שנמצאה על ידי עובד קק"ל בסמוך לצומת כוח. יחידת גששים דרוזית, מתנדבים ויחידת חילוץ הוזעקו למקום. שלוש שעות אחר כך, בסביבות אחת בצהריים, נמצאה גופתו של עודד על ידי יחידת הגששים. בדיעבד התברר כי הוא ירה בעצמו כשבע שעות לפני כן, בשעת דמדומי הבוקר, לאחר הזריחה. "הוא לא התאבד בלהט הרגע" יום שני, 22.00, בטי פורד. הבר מתמלא לאיטו, ורבים ממכריו של עודד זורמים אל המקום בו עבד. מודעת האבל התלויה בכניסה למקום מבשרת שמשהו רע קרה כאן. חבר מהפאב מתאר ריקנות שהתפשטה במקום מאז מותו של עודד. "בכל ערב היינו יושבים, שותים, מעשנים ומדברים. היתה הרגשה שהכל בסדר. עכשיו יש תחושה שהתנפצה לנו הבועה של הנורמליות". "אתמול סגרנו את בטי והיום החלטנו שוב לפתוח", מספרת קוטון. "יש כבר מחשבות על ערב לזכרו כאן בפאב. כל הלקוחות הכירו אותו, וכולם יודעים מה קרה. הוא היה איש מדהים, מבולבל לפעמים, אבל לא יותר מכולנו". למה הוא עשה את זה? "כנראה הוא היה מאוד שלם ובטוח בעצמו. הוא עשה החלטה אינטלקטואלית לחלוטין, ולא התאבד בלהט הרגע. הלוואי שהיינו רואים סימנים, אז היינו מפרשים. אנחנו כועסים על עצמנו שלא ראינו, אבל אני לא יודעת אם היה מה לראות. בעיקר יש הבנה שאם זה מה שהוא רצה, אז זה כואב, עצוב ומתסכל - אבל אולי הוא שקט עכשיו, ועומד שם ומחייך". הלוויה, שנערכה ביום ראשון בטקס חילוני בקיבוץ עינת, היתה עמוסת משתתפים. בזמן שעודד הורד לקבר הושמעו הנעימה "רחם" ו"שיר סיום" של חוה אלברשטיין, שהוא מאוד אהב. בתוך זמן קצר התמלא בית המשפחה במזכרת בתיה במאות מנחמים. "כל אחד חשב שהוא החבר הכי טוב של דדי, כי הוא היה זה שפונים אליו כשצריך", מספרת האחות יעל. "בשבילנו הוא לא היה סלבריטי, למרות שהוא שידר ברדיו והיה בטלוויזיה. זה מוזר לראות את השם שלו עכשיו בכל העיתונים. אני שומעת את הרדיו עכשיו, וכל היום יש שירים עצובים. לא מפתיע אותי שכולם לוקחים את זה קשה, כי הוא נכנס לאנשים לתוך הנשמה - אלה היו העוצמות שלו". יכול להיות שהיו בו צדדים שלא הכרתם? "דדי היה איש של ניגודים. מצד אחד הוא היה נון-קונפורמיסט, ועשה מה שבראש שלו. מצד שני, הוא היה מאוד דעתן, רהוט וחד. היה בו משהו מעופף, אבל לא חשבתי שהוא יעשה דבר כזה". הוא היה מבולבל? "אני לא יודעת. היו לו שאלות שלכולנו יש לפעמים, הרי כל הסצינה של החברים התל אביבים שלו שואלת את אותן השאלות". בינה לוז: "התחושה של כולם היא שאולי היו רמזים, אבל לא פירשנו אותם נכון ולא קלטנו את העוצמה. לאנשים נוח להכניס הכל לתבניות, לחשוב שאם הוא היה חייב קצת כסף לאנשים, כמו כולנו, אז זה אומר שהוא היה בקשיים כלכליים. אבל זה בכלל לא נכון". "חייכן עם דוק ציניות" המלה הראשונה בה משתמשים חבריו של עודד על מנת לתאר אותו היא רגישות. המלה השנייה היא ציניות. "הוא הביט על העולם קצת מגבוה", מספר יואב גינאי, מנהל תחנת הרדיו. "הוא תמיד היה חייכן, אבל עם דוק של ציניות". עודד מתואר כבחור חריף (בשנה שעברה העפיל למקום השני בשעשועון הידע "החוליה החלשה" בערוץ 10), בעל ראייה רחבה ואירוניה עצמית. הוא גם נודע כבשלן מצוין, ולא אהב במיוחד סדר. במהלך עבודתו בבטי פורד השתתף עודד באיסוף מזון לנזקקים, יוזמה של הפאב בשיתוף ארגון על"ם, למען נוער בסיכון. ביולי הוא ביקש להתנדב לפרויקט "ערים בלילה", המסייע לבני נוער העוסקים בזנות. עודד שימש כמלווה צמוד לאחד הנערים. "עודד והנער היו עדיין בשלב קשירת הקשר הראשוני", מספרת ענבר אלוש, רכזת הפרויקט. "הם היו מדברים בטלפון, נפגשים לשתות קפה. לוקח זמן בדברים האלה עד שמכירים ומתפתח תהליך. כשראיינתי את עודד לראשונה, ראיתי שהוא אדם שיכול לנהל שיחה, להתחבר לרגשות ולהיות פתוח. היו בו רגישות ואנושיות. הוא הבין שהילדים האלה ראויים ליחס, ואלה דברים שמאוד חשובים לפרויקט שלנו". איך הנערים קיבלו את הידיעה על מותו הפתאומי? "דיברנו איתם על הנושא, וחלקם אף היה בלוויה. הנער שעודד ליווה החליט לא להגיע לשם, כי זה היה לו קשה מדי". בתגובה לטענת המשפחה על התנהלות המשטרה, נמסר ממרחב חוף, האחראי על תחנת המשטרה בזכרון יעקב, כי "השוטר קיבל את התלונה מבני המשפחה, ומיד שלח אותה בפקס ליחידה המטפלת בהיעדרות. אם המשפחה חשה אי נוחות כלפי התנהגות השוטר אנו מתנצלים, ובכל מקרה ניתנה הנחיה לרענן את הנוהל שיש לטפל מיידית במקרים בהם יש חשש לחיי אדם. אנו משתתפים בצער רב באבל המשפחה". מלשכת דובר מחוז תל אביב במשטרה נמסר כי "משטרת מרחב ירקון מצרה על מותו של עודד שריר. עם קבלת הדיווח על ההיעדרות, ננקטו מכלול הפעולות הנדרשות באירוע מסוג זה. בטיפול בבני משפחת הנעדר נקטו שוטרי מרחב ירקון סבלנות, אמפתיה ורגישות ראויים". ?

ד. שלום, אכן מקרה עצוב שאי אפשר להישאר אדישים אליו, המעורר מחשבות שאלות ותהיות רבות. דרור

האם נהוג שמטפלים יגיעו להלווית מטופל שלהם???

מה זה חשוב,הוא גם ככה לא ידע אם הוא בא או לא!

שלום, לא מדובר כאן במנהגים. כל מטפל מחליט, מטעמים מקצועיים ואישיים, האם להגיע לאירוע שכזה או אפילו לאירוע משמח יותר כמו חתונה, . יחד עם זאת לא יכולתי שלא להסתקרן מהיכן מגיעה השאלה. דרור

שלום דוקטור ושנה טובה יש לי בעיה אני מאוהב בבחורה במכללה שלי אני מת לגשת אליה ולהזמין אותה לצאת איתי הבעיה שכולם חושבים שהיא מוזרה, היא בקושי מגיע ללימודים תמיד מתבודדת מתלבשת בבגדים מוזרים אבל מקבלת ציונים הכי גבוהים בכיתה. אני לא רוצה שחברים שלי יצחקו עלי שגם אני מוזר אם אני יוצא איתה. למרות שהיא יפיפייה יש בה משהו לא ברור לא שהיא משוגעת או משהו היא סוג של חנונית משנות השישים. כשכולם עושים קטעים בקפיטרייה היא על הדשא קוראת ספר או כותבת משהו כל פעם אני מת לגשת ולשבת לצידה אבל כשאני עובר לידה היא מחייכת ואני ממש קופא וממשיך ללכת. אני חושב עליה כל היום ולפעמים מחפש תירוץ להתקשר אליה מהדף קשר כדי לשאול אותה משהו טיפשי על פרוייד, היא תמיד שמחה להסביר לי ומאוד נעימה בטלפון אבל נראה שפרוייד מדליק אותה יותר מזה שהתקשרתי אליה. אני לא יודע אם יש לה חבר גם אף אחד לא יודע ביררתי, מה אם אני אגש אליה אעשי מעצמי צחוק והיא עם החיוך הכובש שלה תדחה אותי. אולי עדיף לאהוב אותה מרחוק. אני מדבר על תקופה של שנתיים שאני מרגיש כך וזו השנה האחרונה שלנו ביחד כי אנו מסיימים את הלימודים ואחר כך יש סיכוי שלא אראה אותה בחייים. העניין הנוסף הוא שאני לא מתאהב בקלות, יצאתי עם מלא בנות ואף אחת לא ממש עושה לי את זה, הן ילדותיות קצת ורדודות, ומשהו בבחורה הזו גורם לי לרצות להיות לידה אפילו בלי לדבר 24 שעות. יכול להיות שתחשבו שהשתגעתי, או שאני ילדותי אבל באמת שלא אני פשוט מאוהב. אני חייב לציין שכל הבחורים והבחורות בכיתה כן ניסו במהלך השנתיים להזמין אותה למסיבות וכאלה אבל היא דחתה את כולם בנימוס עד שכולם החליטו שאין טעם לגשת אליה יותר. מה שמרגיז אותי זה שאם מישהו צריך תאוריה או שיסבירו לו משהו על מטלה הם מתקשרים אליה, וכל פעם שהיא עוברת וחבר פולט הנה הכוסית המוזרה ממש בא לי להכניס לו אגרוף, כי אני יודע שהוא אומר את זה כי מעצבן אותם שהיא לא רואה אותם ממטר. האם נכון לסיים את הלימודים ולוותר ופשוט לאהוב אותה מרחוק, או שיש לך דוקטור איזו הצעה איך להתקרב אליה. אני בן 28 ומולה אני מרגיש כמו ילד קטן מבולבל וחסר אונים והיא תמיד נראית כאילו שום דבר לא נוגע בה, לא רוצה לגשת אליה ולהרוס את הסיכוי לכן חשובה אסטרטגיה גאונית ויפה משהו כמוה. נ.ב. אני יודע שהיא אוהבת ספרים, חשבתי אולי לקנות לה ספר מתנה עם הקדשה ולצרף מכתב על מה שאני מרגיש, מה דעתכם??

אריאל שלום, נשמע לי שמאוד חשוב לך להצליח במפגש איתה, עד כדי כך חשוב שאתה מתקשה לחשוב על עצמך עושה צעד בכיוון מפחד להיכשל. בעיני לא צריך אסטרטגיה גאונית, כי חיפוש אחר אסטרטגיה מלחיץ והלחץ יתבטא בבירור במפגש עמה. עצתי היא, אם אתה באמת רוצה בקשר עמה, לנסות ולהתקרב אליה בהדרגה. לא עם משהו גרנדיוזי, נשמע גם שהיא לא טיפוס של דברים גרנדיוזיים. ייתכן וספר תהיה דרך טובה, אך דרך טובה לא פחות תהיה לדבר איתה פשוט, על כל דבר. אבל, חשוב שתקח בחשבון שהיא אינה מעוניינת בקשר, איתך או בכלל ובמקרה כזה אין הרבה מה לעשות. דרור

שלום, אני מעוניינת בטיפול פסיכולוגי, אך קשה לי לסמוך על אנשים ולהרגיש בנוח לספר פרטים אישיים מתוך חשש שאני מספרת לאדם הלא נכון, ושהוא ישתמש במידע הזה בצורה לא טובה. פעמיים פניתי לפסיכולוגיות אך הפסקתי להפגש איתן מאחר שלא הרגשתי בנוח איתן. נראה לי שחוסר האמון הזה באנשים הוא משהו שרצוי לטפל בו, אך אני לא יודעת איך להתחיל. באופן כללי אני מרגישה בנוח עם אנשים רק אחרי תקופה של הכרות - לא מיד. מה עושים? תודה מראש...

מיה שלום, נראה שאת מודעת לקושי שלך לסמוך על אנשים ולהרגיש בנוח איתם בהתחלה. זוהי תובנה חשובה, וחשוב שתיעזרי בה כשאת פונה לטיפול. תני לעצמך להרגיש לא בנוח. את לא חייבת לדבר בקצב שאינו מתאים לך. ייתכן ותחילת הטיפול תתאפיין דווקא ביכולת שלך לסמוך עליה, להרגיש בנוח איתה, ובבדיקה מדוע זה כה קשה לך. טיפול אינו חייב להיות נוח, לעיתים טיפול שהוא רק נוח אינו טיפול טוב כי הוא לא נוגע במקומות קשים הזקוקים לטיפול ולהתייחסות. אז פני לטיפול והתאזרי בהרבה סבלנות בהתחלה, דרור

שלום.האם עיסוק וקריאה יום יומית באתרי אינטרנט על חרדות,טיפולים וכו' גוררת הגברת חרדה?יש לי חרדה וכל יום אני קורא בפורומים על טיפולים תרופתיים, דעות של אנשים וכו. אין לי עיסוקים אחרים(פרט לעבודה)והחרדה היא מרכז עולמי.האם להחזיק את עצמי ולהפסיק לקרוא?זה מזיק?

ערן שלום, עיסוק מתמשך בחרדה, ובעיקר כפי שאתה מגדיר אותה כמרכז עולמך בוודאי שלא מפחיתה את רמת החרדה, וברוב המקרים מגבירה אותה. ההמלצה שלי עבורך היא להפסיק לקרוא על טיפולים ולגשת ולקבל טיפול, בכל שיטה בה תבחר. כי כרגע ברור שזה מטריד אותך ואולי במידה מסויימת זה מצביע על קושי מסויים שראוי לטפל בו בהקדם. דרור

בוקר טוב אני אמא ילד שאומץ מאז שהגיע לפני שנים היה ברור שאינו נורמטיבי, לאחרונה ומס סיבות משניות הוא נכנס לדיכאון כאשר לאחרונה יש גם פגיעה עצמית, הוא מטופל אצל פסיכאטרית עם תרופות של פלוטין ורספרידל..מצב רוחו מאוד משתנה, עם ירידות ועליות למצב רוח מרומם במיוחד. הגנים הביולוגיים מאוד לא סמפטיים לצערי..הרופאה רצתה לאשפזו אולם אנו סברנו שעקב חרדת הנטישה שלו זה לא רצוי כרגע..ההתמודדות לא פשוטה,הוא צעיר מאוד בכיתה ב' בלבד.הוא ADHD בנוסף ובכל פעם שיש הרעה במצב רוחו הוא מתנהל כמו "רובוט" זה כל כך קשה לאחרונה סמנו לב שבכל פעם שהוא נתקל בקושי בה"ס כמו דף עבודה או בבית שבדרך כלל הוא עושה אותו בקלות הוא כועס ומורט את גבותיו מכה את עצמו תחושה של סוג מנפולציה מה עושים באישפוז? עיצה יותר פרקטית. תודה

שלום לך, את מתארת מצב קשה ומורכב של ילדך. המלצה לאשפוז בכלל ובמקרה של ילדים בפרט ניתנת לאחר שיקול בכובד ראש של המצב. המחשבה היא שאשפוז מהווה מסגרת תומכת מכילה אינטנסיבית מאוד. בה זוכה הילד לטיפולים מגוונים, ולהשגחה רפואית במטרה לייצב את מצבו עם מחשבה כללית לשחררו ככל הניתן מהר לטיפול בקהילה. אם אתם חושבים שאינו זקוק לזה או שהמצב רק יחמיר אני מציע שתפנו בהקדם לחוות דעת שנייה, בה תציגו את התלבטויותיכם לגבי האשפוז. מכאן קשה לי להמליץ באופן ספציפי על דרך טיפול חלופית. דרור

שלום ותודה רבה האמת היא שאין לנו ספק שהילד זקוק לאישפוז אולם מפאת היותו מאומץ המחשבה היא שהוצאתו מהבית תשים חותם על פחדיו עקב חרדת הנטישה...הרופאה הולכת עימנו ואינה דוחפת רק שלעיתים עבד מידי להחליט...השאלה באמת בגיל שכזה מה כבר יש לעשות חוץ מלהשגיח עליו כך לפחות נאמר לנו...השאלה האם פחדיו והנזק לא יהיה גדול מהתועלת באישפוז? יש במפורש עליות וירידות ישנם ימים טובים יותר ואולי בגלל זה אין אנו ששים לאשפז. תודה

שלום , ובכן אגש לעניין זה מספר שנים שאני משתמש באלכוהול גראס סיגריות וקפה באופן קבוע הווה אומר - מכור. כבר זמן רב ברור לי שמדובר גם בבעיה נפשית ואף נגשתי לטיפול פסיכיאטרי ובמשך השלוש שנים האחרונות אני נוטל רסיטל מה שעוזר במעט . לאחרונה החלטתי לנסות להגמל והפסקתי לצרוך אלכוהול וגראס רק שזה ממש לא קל ואיני יודע לאן לפנות בכדי לקבל עזרה. האם מישהו מכיר מסגרת או מטפל שמקיף גם את נושא הגמילה וגם טיפול נפשי מקיף כי אני לא יודע ממה להתחיל אודה לכם אם תענו לי .

אשר שלום, למיטב ידיעתי בעבר הלא רחוק פעל במסגרת השירות הפסיכולוגי של אוניברסיטת תל אביב פרוייקט ששילב טיפול פסיכולוגי ביחד עם טיפול ממוקד בנושא של גמילה ביחד עם עיריית תל אביב. אני לא יודע אם ובאיזו מידה הפרוייקט עדיין קיים אך שווה לנסות ולברר בטלפון 03-6408505 דרור

מי אני מאת נרי ליבנה בספר "אהבה זה לא סכין" קוראים לה "שרה" ויש לה שבע זהויות שונות. בחיים קוראים לה רבקה בן דוד ורק בשנים האחרונות, אחרי ניסיונות חוזרים ונשנים לפגובעצמה, מצאה את זהותה האחת רבקה בן דוד. כשאני מסתכלת עכשיו בראי אני יודעת שאני רואה אותי וזאת אני צילומים: אלכס ליבק עוד בנושא האם: כן, הרבצתי לה הפסיכולוג: הדמויות התאחדו לאחת לפני עשרים שנה נולד בנה של רבקה בן דוד, שהוא היום בחור מקסים, מחונן, חברותי, חייל ביחידה סודית המשרת קרוב לבית ולאמו. "קודם כל אני אמא של הילד הכי מקסים בעולם", אומרת בן דוד. "ועם פתיח כזה לתעודת הזהות, אפשר להגיע רחוק מאוד". יחד עם לידת בנה, נולדה אצל בן דוד עצמה האשה שהיא קוראת לה כיום "אני". הזהות שלה היתה פעם עניין מורכב מאוד. הפסיכולוג זאב ברגמן, שטיפל בה, הוציא לאור לפני חמש שנים את הספר "אהבה זה לא סכין" (הוצאת "ידיעות אחרונות"), ספר שגם היא חתומה עליו כמחברת-שותפה בשם הבדוי "שרה". הספר, שהיה לרב מכר, מתעד לכאורה את הטיפול של ברגמן באותה "שרה", את השיחות ביניהם, המכתבים והציורים ששלחה לו "שרה" - שהיא בעיני המטפל לא מטופלת רגילה אלא אשה שבתוכה מתקיימות שבע דמויות שלכל אחת אישיות שונה, שבו-בזמן גם מנהלות עלילות חיים שונות. אכן, סיפור נפלא ומורכב בעל פוטנציאל הוליוודי מובהק. ייתכן שלנגד עיניו של ברגמן עמדה הצלחתם הגדולה של ספרי ארווין יאלום, אלא שיאלום כתב בדיון. ברגמן השתמש באשה בשר ודם שהגיעה אליו מדממת, תרתי משמע: לנגד עיניו חתכה בבשרה, בהחלט לא בפעם הראשונה, בסכין. יותר מזה, כפי שברגמן עצמו כתב בספר, אותה אשה על כל דמויותיה, כולן ביחד וכל אחת לחוד, לא רצתה להוציא את הספר לאור. "למרות התנגדותה התקיפה של שרה לכתיבת הספר", הוא כתב בעמוד 257, "מעולם לא איבדתי תקווה שהוא אכן ייכתב בסופו של דבר. הרגשתי שאני חייב לשתף אנשים אחרים בהתנסות המיוחדת הזאת שעברה עלי ובכתיבה המיוחדת כל כך של שרה, המעידה על אישיותה המורכבת ורבת הפנים". בסופו של דבר הסכימה "שרה" לכתיבת הספר. בן דוד, לעומת זאת, כתבה מכתב תלונה לוועדת האתיקה של הפסיכולוגים ונענתה בתשובה המגוחכת שעליה לשטוח את טענותיה לפני המטפל שלה. בצורה הזאת התנערה הוועדה משאלות אתיות מהותיות: איזו משמעות בכלל יש להסכמה של מטופלת שבעיני המטפל שלה חולה עד כדי כך שאישיותה מפוצלת לשבע דמויות שונות? מי מהן - לואיזה, מריה, אולי דולי - הסכימה להוצאת הספר ומה חשבו על כך שש הדמויות האחרות? האם אין כאן חשש להתנהגות גבולית מבחינה אתית, שלא לומר סוג של ניצול רגשי למטרות מסחריות, כאשר בין ה"מסכימה" לבין המחבר שוררים יחסי תלות של מטפל ומטופלת? פרסומו רבקה בן דוד מאחורי אחת מעבודותיה. פחדתי מאנשים, אז הייתי מתיידדת עם אבנים צילומים: אלכס ליבק של הספר עורר אמנם ביקורת אתית, אבל זו נשארה בתוך קהילת המטפלים והמטופלים. על בן דוד, שהיתה עדיין מוגנת על ידי שמה הבדוי, עברו ימים קשים ויחסיה עם ברגמן נעכרו. בשום אופן לא הסכימה להוצאתה לאור של מהדורה נוספת ועכשיו ממש היא עומדת בסירובה להתיר לברגמן לתרגם את הספר לאנגלית, "כי הוא חושב שזה יכול להפוך לרב מכר בינלאומי ואפילו לסרט בהוליווד ואני אומרת לו כל הזמן, אני מרגישה מאוד לא נוח עם כל הסיפור של הדמויות השונות, שכולו שקר והדמויות האלה הרי לא היו ולא נבראו". כמטפל ברגמן עזר לה מאוד, היא אומרת, אבל מעולם לא הסכימה עם האבחנה שלו ועם הפרשנות שנתן לבעייתה. "אני חושבת שלא רק שלא היו בי הרבה דמויות, אלא אפילו דמות אחת לא היתה בי. זה בדיוק העניין. המסע שלי והחיפוש שלי היו למצוא דמות אחת שאני יכולה לזהות בי, ולמרות שהאבחנה שלו היתה שגויה, הכיוון היה נכון. משום שהאבחנה שלו בסופו של דבר היתה בעיית זהות וגם אני מדברת על בעיית זהות". שבילי דם על הקיר תערוכת ציורים של רבקה בן דוד מוצגת עכשיו בתיאטרון ירושלים. בן דוד מציירת על נייר ועל אבנים, בטושים צבעוניים דקיקים. האבנים הופכות אצלה לפרצופים של אנשים, על הנייר רואים חלקי פנים ואיברי גוף שמצטרפים בסופו של דבר לדמות אנושית שלמה. התערוכה הזאת היא מעין הד מצויר לתהליך רב שנים של חיפוש הזהות ובנייתה על ידי מי שגדלה בצילה של אם מתעללת. בגיל 17 וחצי אושפזה בפעם הראשונה. "עברתי אז מבית המשוגעים שבו גדלתי לבית משוגעים חדש והצלתי את עצמי", היא אומרת. "בבית המשוגעים החדש היה טוב יותר". עשר שנים נשארה בבית החולים "עזרת נשים", ובהן ניסתה להתאבד פעמים רבות. גם אחרי שהשתחררה חזרה להתאשפז מדי פעם, לפני או אחרי ניסיון התאבדות. כשהגיעה אל ברגמן, אז היתה כבר אם לילד בן שש, נהגה לחתוך את עצמה כמעט כמעשה שגרה. בן דוד, שגדלה כ"בעלת נכות קשה, כי זאת נכות קשה מאוד לא להיות מסוגלת ליצור קשר", היא היום אשה משוקמת, שמתיידדת בקלות, ויש לה חברים רבים. רק שפע הצלקות המעטרות את זרועותיה הדקיקות, הנחשפות בחולצת קיץ, מספרות מעט ממה שעבר עליה. היא שברירית למראה, בעלת מבט גלוי, חיוך נלבב ויכולת ביטוי יוצאת דופן. יכולת הביטוי שלה, כתב ברגמן, היא שעוררה אצלו את הרעיון להפוך את עולמה המסויט לספר. בספר מצוטטים מכתבים וקטעי סיפורים שלה. היא כותבת היטב ומייחדת לכך זמן רב גם כיום. יש במגירותיה שפע של סיפורים קצרים המחכים למו"ל בעל מעוף. היא גרה בשכונת עוני, בדירה צנועה מאוד בבית משותף, ומתפרנסת מ"קיצוצי הביטוח הלאומי פלוס אופטימיות פלוס קרני השמש שחודרות בעד החלון ושעליהן אין לשר האוצר שלנו השפעה". היא נולדה כבת שביעית להורים דתיים יוצאי עיראק, אב פועל דפוס ואם עקרת בית. "שיניתי את שם המשפחה שלי כשהבנתי שאני נושאת את שמם לשווא ולא רציתי שגם בני אחרי ימשיך לשאת את השם הזה לשווא", היא אומרת. "אבא שלי נפטר ב-99'. באתי לבקר אותו בבית החולים ונורא נורא כאב לי. הוא היה איש סגור, מופנם, די ראיתי בו את עצמי. כמוני הוא היה איש שבא מטראומת ילדות שסגרה אותו. הוא לא דיבר, הוא לא היה מסוגל להישיר מבט, אבל הרגשתי בלב שאיכפת לו ממני. כשהייתי מאושפזת ב'עזרת נשים' הוא בא שלוש פעמים לבקר אותי. ישב לידי על הספסל, הגיש לי חצי מנה פלאפל ושתק. אהבתי אותו מאוד". היא למדה בבית ספר לילדות חרדיות ואחר כך בתיכון, "משם סילקו אותי מהר מאוד". בדף ההסבר לתערוכה היא מספרת שבתיכון לא ראו בעין יפה את נטייתה לרקוד על מעקה הגג ולרוץ ברחובות כדי להידרס. "הייתי במצוקה נוראית וניסיתי לשדר אותה בכל דרך. חייתי תחת טרור יומיומי של אמא שלי. זה היה זוועה. היא היתה מושכת אותי בשיער ומטיחה את ראשי בקיר. אני זוכרת שפעם ראיתי אחרי זה שבילים של דם על הקיר. כדי לחזק את התלות שלי בה היא כלאה אותי בבית ובודדה אותי. לא היו לי חברים. לא מאלוהים פחדתי, אלא ממנה". אמה, כך הרגישה, רצתה במותה. "היא היתה מקללת אותי בערבית שאמות, זה היה החלום שלה, ואני באיזשהו שלב החלטתי כנראה להגשים לה את החלום". מישהו מהאחים שלך הגיע לאשפוז? "לא, אני צעקתי הכי חזק. אני רצתי בכבישים וניסיתי לקפוץ ממרפסות ולחתוך את עצמי אז אותי אישפזו, כי אני צעקתי החוצה והם צעקו פנימה ושילמו על זה מחיר רגשי כבד. אני חושבת גם שעלי היא הוציאה יותר שנאה וכעס מאשר עליהם, כי אני כל הזמן התמרדתי". מכורבלת מתחת לשמיכה לאחר שסולקה מהתיכון היא נותרה כלואה בבית עם אמה. היא רצתה ללמוד משחק, אבל אמה הודיעה לה ש"מהבית הזה לא תצא שרמוטה". היא רצתה לטפל בילדים, אמה לא הסכימה. "מה שאמא שלי רצתה זה שאעשה בגרות, היא רק לא הבינה שבנאדם שנתון לטרור שעה-שעה לא ממש יכול ללמוד לבגרות". בפעם הראשונה ניסתה להתאבד כשהיתה בערך בת 14. אחר כך באו ניסיונות רבים נוספים. "פעם קפצתי מהמרפסת בחג השבועות. אני זוכרת מה הרגשתי. את גודל הייאוש. את לא רוצה לקפוץ, את רוצה לחיות, אבל אין לך סיכוי לחיות. גם לא היתה משפחה מורחבת סביבנו, או שכנים שיכלו לעזור. אסרו עלי לדבר עם השכנים. אסרו עלי ליצור קשר עם חברות". בשלב כלשהו הגיעה לטיפול בתחנה לבריאות הנפש. ברגמן מספר בספרו שזכר אותה מהתקופה שעבד בתחנה הזאת. באחד מהמכתבים שכתבה לו והמצוטטים בספר תיארה בן דוד את תוצאות השיחה בין אנשי התחנה לאמה. הם, הפסיכולוגים, הודיעו לאם שהילדה זקוקה לתשומת לב. האם, כהרגלה, היכתה אותה כשהיא צועקת "בשביל מה את צריכה תשומת לב, שרמוטה?" כדי להקל על בדידותה נהגה לשוחח בטלפון עם המתנדבים בער"ן (עזרה ראשונה נפשית). כך הגיעה לאשפוז הראשון שלה. "עמדתי בתא של טלפון ציבורי ודיברתי, בהחלט לא בפעם הראשונה, עם ער"ן. הפעם הם כנראה ביקשו מבזק שיאתרו את השיחה ובעודי מדברת אתם פתאום אני רואה מישהי מאחורי והנה באה מכונית והופה, אני באשפוז". באותו יום באה אמה לבקרה בבית החולים. "היא ראתה אותי שוכבת במיטה והרביצה לי כשהיא צועקת עלי, 'איך את מעיזה לעשות לי כאלה בושות'". בכך לא תמו צרותיה. בבית החולים, היא מספרת, אנס אותה אח מעשי, יותר מפעם אחת. מתורגלת מהבית, היא לא התלוננה. אבל היו באשפוז גם צדדים חיוביים. "בבית החולים היו דברים שהחזירו לי את כבודי העצמי. למשל, היו קוראים לנו לאכול צהריים. בבית שבו גדלתי לא היה דבר כזה. הייתי חוזרת מבית ספר, אף אחד לא התעניין בשאלה מה היה ואם אכלתי, מיד היו שולחים אותי לעשות משהו". מלבד הביקור הראשון של אמה ושלושת הביקורים של אביה, היא אומרת, במשך עשר השנים שהיתה מאושפזת לא היו לה ביקורים נוספים. "אני זוכרת את עצמי עומדת ליד הטלפון הציבורי ושואלת את עצמי, לו היה לי עכשיו אסימון, למי הייתי מתקשרת? לא היתה לי נפש חיה להתקשר אליה. במשך השנים נודעתי בקרב המטפלים והמטופלים כזאת שאיש אינו מבקר ואיש אינו מתקשר אליה". חלק גדול מזמנה בבית החולים, היא מספרת, בילתה כשהיא מכורבלת מתחת לשמיכה. מדי פעם היתה מנסה להתאבד. "חוסר היכולת ליצור קשר זאת נכות קשה מאוד. גם בית החולים הוא לא מקום ליצירת קשר. אבל היו הדברים הנחמדים הקטנים, אחות נחמדה או מישהו שפתאום מראה תמונות של הילדים שלו. ניצני קשר. אחות אחת היתה קופצת בשבת הביתה וחוזרת אלינו עם עוגה שאפתה במו ידיה". הרופאים, היא אומרת, לא הגיעו לתמימות דעים על מחלתה. "רופא אחד אמר סכיזופרניה. אחד אמר הפרעת אישיות גבולית. אחד אמר הפרעה דו-קוטבית. עשו עלי ניסיונות בתרופות, קיבלתי שוקים חשמליים. שום דבר לא עזר. לא הצליחו לסלק את המצוקה מתוכי. תרופות ושוקים לא מסלקים מצוקה. זאת היתה בדידות נוראה". אבנים עם פני אדם שוב ושוב ניסתה להתאבד, בעזרת תרופות שהצליחה לגנוב בבית החולים, ריצות אל הכביש הסואן כשהיתה משתחררת לחופשה, חיתוך גופה שלה. בכל פעם הצילו אותה. "ההחלמה היתה תהליך סיזיפי", היא אומרת. "מלחמה יומיומית במוות שקורץ לך וקורא לך 'בואי אלי והכל ייפתר'. ואת רוצה בכל זאת לחיות ואת מאמינה שאולי בכל זאת בפנים יש מישהי ואולי גם יש עולם אחר ואנשים אחרים". מה היית עושה בחופשות מבית החולים? "לא היה לי לאן ללכת אז לפעמים הייתי מוותרת על החופש, לפעמים הייתי מסתובבת בגן סאקר, בחורשות, ישנה בחוץ. הייתי מאמצת לי אבנים ומתיידדת איתן". פה ושם, כך מסופר בספר, גם פגשה גברים. כאשר קרב מועד שחרורה מבית החולים היא יצאה לחופשה ולא שבה. "לקחתי את התרופות שגנבתי מארון הנרקוטיקה ובקבוק של מיץ תפוזים וחיפשתי מרתף או מקלט בבית הכרם כדי למות. היתה שעת בין ערביים ומהמרתף בבית הכרם אפשר היה לראות את העצים ואת השמים מאדימים והיה יפה מאוד. הסתכלתי על המיץ ועל התרופות ואמרתי לעצמי, אם אדם אחד בעולם ישים אלי לב עכשיו אני לא אבלע את התרופות. אבל לא היה שם אף אחד". היא התעוררה בחדר טיפול נמרץ מחוברת לצינורות. "הייתי מאוד מיואשת מכך שלא הצלחתי למות. שאלתי את הרופאים, איך התעוררתי? והם אמרו, כנראה שמשהו בתוכך עדיין מקווה. אני חושבת שתמיד הייתי גם אופטימית. הבן שלי אומר שאני אופטימית חסרת תקנה". היא אושפזה לזמן קצר בבית החולים טלביה ובגיל 28 השתחררה ונכנסה להתגורר בעליית גג בשכונת רחביה. שכר הדירה, היא מספרת, היה בגובה הקצבה שקיבלה מהביטוח הלאומי, "לא היה לי כסף לאוכל ולפעמים הייתי קוטפת חובייזה ואוכלת". אבל יותר מכך הכביד עליה המחסור בקשר אנושי. "האיסור המוחלט ליצור קשר עם בני אדם אינו מדכא את הצורך בקשר הזה", כתב ברמן בסיכום הספר, "וכך נוצר מתח בין הצורך לקשר לבין חוסר היכולת להגשים אותו. המתח הולך וגובר עד שהוא נעשה בלתי נסבל ונוצר צורך בפתרון". הפתרון של בן דוד היה להתנזר מחברת אנשים. היא הסתגרה בעליית הגג והיתה יוצאת בעיקר בלילות. "הייתי מסתובבת ומדברת אל העצים והאבנים", היא אומרת. "אנשים מאוד הפחידו אותי". באבנים התחילה לזהות פרצופים אנושיים וכעבור זמן החלה לצייר עליהן את תווי הפנים שזיהתה. אלה הפסלים שמוצגים היום בתערוכה. בשעות הבדידות האינסופיות בעליית הגג התחילה לכתוב ולצייר, "והציורים הראשונים לא היו ברורים אפילו לי. לאט לאט זה התפתח ועכשיו, כשעבדתי על התערוכה, ממש יכולתי לראות את השלבים שבהם ניסיתי ובסופו של דבר הצלחתי לבנות לעצמי זהות". פגישה עם החיים מאז שהשתחררה מבית החולים לא נטלה תרופות, אך המשיכה להיות במעקב פסיכיאטרי. מדי פעם הלכה למפגשים במועדון "אנוש" והוצמד לה גם מתנדב. היא התחילה ללמד את עצמה ליצור קשרים. זה היה לה "קשה עד מוות". ואז, בגיל 29 - "כתוצאה מפגישה מינית, שמאוד קיוויתי שייצא ממנה ילד" - היא הרתה. "ופתאום היתה לי בפעם הראשונה בחיים סיבה לחיות. כשאמרו לי שאני בהריון שמחתי נורא. לא חשבתי על זה שאין לי כסף. חשבתי על זה שעכשיו יש לי הבטחה לחיים ובמקום שבו נמצאתי, כשמזדמנת הבטחה כזאת מאמצים אותה בשתי ידיים ומסתערים קדימה. אחרי שפגשתי כל כך הרבה מוות, להיות בהריון היה בשבילי לפגוש סוף סוף את החיים". הלידה היתה קשה, בניתוח קיסרי שהסתבך. היא הלכה ללידה לבדה וכך גם חזרה אל דירתה הזעירה, עם תינוק בידיה, מתייסרת עדיין בכאבי הניתוח. "היה לי קשה מאוד לחזור הרוגה מהניתוח הביתה ולהתחיל להרתיח בקבוקים ולכבס בגדים שאנשים טובים נתנו לי". לא פחדת שאולי, כמו אמא שלך, לא תדעי איך לאהוב ילד? "אהבתי אותו מהרגע הראשון, אבל לא כל כך ידעתי איך לבטא אהבה. אהבתי אותו מאוד ואני בטוחה שזה עבר אליו, וכל יום אהבתי אותו יותר. בסופו של דבר הילד לימד אותי על אהבה הכי הרבה. הבן שלי תמיד אומר שלא רק שאני אחלה של בנאדם, אני האמא הכי טובה ביקום. כשהוא אומר את זה אני אוחזת את קירות הבית שלא יתמוטטו עלי לפתע". ובכל זאת, כשהיה הילד בן שש, כדי להיות בטוחה שאינה עושה טעויות ומשום שעדיין נהגה לחתוך בבשרה כדי לשכך את אימת הריקנות, החליטה ללכת לטיפול, כביכול למען הילד. "בבית החולים מזריקים ומסממים ומרגיעים, אבל לא עושים שום בירור נפשי עמוק. רציתי לברר למה אני בבלגן כל כך גדול". עוד לא היה לה אומץ להודות בעובדה שהיא זקוקה לטיפול, היא אומרת. "אז הלכתי לרופא שלי, פרופסור יגאל גינת, ואמרתי לו שאני מחפשת פסיכולוג של ילדים, כאילו בשביל הבן שלי, אבל בעצם חיפשתי פסיכולוג לילדה שרוצה לגדל את עצמה ואת הילד שלה ורוצה לברר למה כל כך קשה בפנים ולמה מפחיד כל כך. כי למרות שכלפי חוץ תיפקדתי, בפנים היה עולם אחר. עולם של חלומות זוועה בלילות, היעדר הרגשה שיש שם מישהו בתוכי שקוראים לו 'אני', היה שם משהו ריק ומפחיד נורא בריקנותו. גינת שלח אותי לזאב ברגמן והתחלתי טיפול אצלו. זה התחיל ב-89' והסתיים ב-96'". באחד הטיפולים הראשונים, היא אומרת, הציע לה ברגמן ששניהם יכתבו ביחד ספר על הטיפול. "אני לא הסכמתי, מההתחלה אמרתי לו שאני לא מסכימה. אפילו הוא בעצמו כותב כך בספר". מה לדעתך הוליד בו את הרעיון? "זה התחיל בזה שאני דיברתי על עצמי בגוף שלישי, בגלל ההרגשה שאין בפנים משהו שאפשר לקרוא לו 'אני'. גם שלחתי לזאב שני סיפורים של בורחס, 'בורחס ואני', ו'היוצר'. בסיפור הראשון בורחס מדבר על עצמו ועל עוד מישהו ששמו בורחס ובסוף הסיפור הוא כותב, 'אני לא יודע מי משנינו כותב את העמוד הזה'. בסיפור השני אלוהים אומר לשקספיר, 'גם אני אנשים רבים ולא אף אדם אחד'. אלו סיפורים שהתחברתי אליהם בגלל הבעיה הזהותית שלי ובאמת בתחילת הטיפול התחושה שלי היתה שאני יכולה להיות כל אחד. "יום אחד הוא אמר לי, 'שלחת לי סיפורים של בורחס כדי לומר לי שאת לא אחת'. הוא הסביר לי שיש לי, במקום אישיות אחת, מה שנקרא 'אישיות רבת פנים'. בהמשך הטיפול, על פי אופי השאלות שלו הבנתי שהוא מחפש בי הרבה אישיויות, שלכל אחת מהן יש אופי ושם משלה. מאוד רציתי את תשומת הלב שלו ונעניתי לרצונות שלו. הוא לא הסתיר את זה שהסיפור נורא מרתק אותו ואני רציתי למצוא חן בעיניו". אז כמה דמויות היית? "אני לא הייתי אף דמות. זאת היתה הבעיה. לא היתה לי שום זהות. אבל הוא אותת לי בבירור שהוא רוצה לראות בי כמה וכמה דמויות נפרדות. במשך כל השנים האלה בקושי נפגשנו, רוב הקשר בינינו התקיים בטלפון ובמכתבים. הוא היה קובע אתי פגישות ולא הייתי מגיעה ובמקום זה הייתי מדברת איתו בטלפון וכותבת לו והוא תיעד הכל בקלסר. אותי כל הסיפור שיעמם, כי הדמויות האלה היו פלקטיות: אחת זונה, אחת דתייה, אחת אחראית על הרגשות, אחת אחות רחמנייה, אחת שמתפקדת והולכת לעבודה, דמויות לגמרי קלישאיות". באת אליו כדי להיעזר בו, אז מה היה הטעם לביים לו דמויות כדי להקשות עליו ולהערים עליו? "זה לא היה ביום. הוא היה שואל אותי בטלפון אם אני עכשיו מריה ואני הייתי אומרת, כן. אחר כך הוא היה שואל, עם מי דיברתי אתמול, עם לואיזה? ומתוך שיעמום הייתי מאשרת לו". רואה את עצמה בראי כבר בפגישתם הראשונה נאלץ להוציא מידיה את הסכין שבו חתכה את ורידיה. מאז ואילך מנע ממנה כמה פעמים לשים קץ לחייה. ברגמן טיפל בה בחינם, ובקריאת הספר אי אפשר להתעלם ממידת החיבה וההערכה שהוא רוחש ל"שרה" שלו. הבעייתיות נובעת מהעובדה שניסה להשפיע על המטופלת שלו שתסכים שיוציאו לאור ביחד ספר על הטיפול שהוא נותן לה. "עשיתי הכל כדי שלא יהיה ספר", היא אומרת. "בהתחלה ביקשתי ממנו יפה שלא יוציא את הספר. אחר כך בכיתי והתחננתי שלא יוציא את הספר והוא התווכח ואמר שזה נורא חשוב שאנשים יראו שאפשר להיות חולים כמוני ולהבריא, וכמה חשוב לא להתעלל בילדים, כי אחר כך הם גדלים למבוגרים שרוצים למות כל הזמן". מה קרה אחרי שהספר יצא לאור? "היה לי מאוד מאוד קשה, היו לנו הרבה עימותים מאז. אנשים כל הזמן אומרים לי שהוא ניצל אותי, אבל זאת לא היתה התחושה שלי. התחושה שלי היא רק שאני שמחה שזה נגמר. את הספר לא קראתי. קיבלתי חצי מהתמלוגים וקניתי טלוויזיה וטוסטר ועוד כמה דברים". פרופ' יגאל גינת, לשעבר מנהל בית החולים הפסיכיאטרי טלביה, טיפל אישית ברבקה בן דוד באשפוזיה שם ושמר איתה על קשר גם לאחר ששוחררה. "אני התרשמתי ממנה מאוד", הוא אומר. "היא אוטודידקט באופן מדהים. יש לה השכלה מרשימה ואוצר מלים ודימויים נדיר. היתה תקופה, לאחר שיצאה מבית החולים, שעבדה בטיפול בילדים ואז ראיתי כמה היא נהדרת עם ילדים. הנושא של ילדים בכלל לא נכנס אצלה לתחום הפתולוגי ובגלל זה שמחתי ועודדתי אותה ללדת". גינת מספר שהוא הפנה אותה אל זאב ברגמן. "חשבתי שהיא מבקשת עזרה בשאלות שקשורות לבנה, והוא פסיכולוג לילדים. היא לא רצתה לפנות למרפאה ציבורית, כי פחדה שייקחו ממנה את הילד והיה צורך למצוא לה פסיכולוג ילדים שיטפל בה בחינם. ברגמן, ויש לומר זאת לזכותו, הסכים מיד, עוד בטרם התחיל לטפל בה, ולא בילד, תפנית שכלל לא ידעתי מלכתחילה שתקרה". מה דעתך על הבעיה האתית שבפרסום הספר? "השאלה האתית היא לא שחור-לבן. רבקה הרי בסופו של דבר הסכימה להוציא את הספר וחתמה על החוזה, ומכאן שזה נעשה בהסכמתה. אני, אגב, מעולם לא הסכמתי לדיאגנוזה שלו - ריבוי אישיויות - וגם אמרתי לו את זה. אני בכלל לא בטוח שיש דבר כזה, אבל אני בטוח שזה לא מה שהיה לרבקה. אני עד היום לא בטוח מה האבחנה שלה, אבל אין ספק שבשנים שבהן היתה אצלו בטיפול מצבה השתפר מאוד. אני לא יודע כמה מזה אפשר לתלות בטיפול וכמה בדברים אחרים, אבל אין ספק שהיא נעזרה מאוד". בן דוד מאשרת: "הוא עזר לי מאוד, ובעיקר בכך שהטיפול הפסיכולוגי - לאחר שהסתיים בשנת 96' - נתן לי דחיפה לשנים של בירור עצמי ובניית זהות. אני לא מייחסת חשיבות גדולה לפסיכולוגים, הם מעצבנים, אבל יכולים לעזור וצריך לדעת להשתמש בהם בתבונה ובזהירות, לדעת מה לקחת ומה לזרוק, להפריד כל הזמן את המוץ מהתבן. טיפול יכול להיות מנוף לשינוי. כל מפגש שהיה לי במהלך הטיפול ואחריו היה עוד נדבך בכיוון של בנייה מתוך ההרס הנורא והיסודי שהיה שם, בבית אמא". לידת הבן, היא אומרת, תרמה רבות להחלמתה. "מהרגע שנולד בני התחילה להיבנות אצלי זהות. בילדות לא הייתי משהו ולא הייתי של מישהו, לא בת של מישהו ולא אחות של מישהו. פה פתאום הפכתי למישהו של מישהו - הפכתי לאמא של הילד". בספר את מופיעה בשם בדוי, מדוע החלטת עכשיו להיחשף? "באוקטובר יקרינו בטלוויזיה את הסרט 'מכחול הנפש' על ארבעה אמנים, ואני בתוכם, שבעברם היה אשפוז פסיכיאטרי. הבמאי חיים אברהם ריאיין אותנו ברגישות ובחוכמה על מקומה של האמנות בחיינו ועל הרקע הביוגרפי שלנו. בסרט החלטתי להיחשף בשמי האמיתי ואחרי זה כבר לא פחדתי להציג את הציורים בתערוכה בשמי המלא ולספר הכל, כי פתאום ירד ממני החשש. חשש ממה? לא עשיתי רע לאיש, הייתי קורבן של חיים רעים, אבל פילסתי לי דרך בכוחותי ועכשיו אני יכולה לעמוד איתנה ולהראות את העבודות שלי". עכשיו, היא אומרת, היא גם יכולה לזהות את עצמה כיצור שלם. "כשאני מסתכלת בראי אני רואה אותי ואני יודעת שאני רואה אותי וזאת אני. אני רוצה שהתערוכה תראה לאנשים שאפשר לצאת מתהום כל כך עמוקה למסלול חיים רגיל. אני לא אומרת שזה לא נורא קשה, אבל זה אפשרי". *

שלום ME אכן כתבה מעניינת המעלה שאלות בנוגע להאם קיימת אבחנת פיצול אישיות. אך בעיקר בנוגע לשאלת פרסום טיפולים במקרים מסויימים. זוהי שאלה אתית ויש עליה וויכוחים כשמצד אחד עומדת טובת המטופל ומנגד היכולת לשתף וללמוד וללמד. המטרה היא לנסות ולאזן ככל האפשר בין שני הצדדים הללו. ממה שקראתי נשמע לי שנעשה ניסיון מתמשך לעשות כך. דרור

האם אנשים בעלי הומור ציני הם בעצם חסרי ביטחון? או שלא בהכרח? ומה לגבי שימוש בהומור ציני לגבי דברים שלא מאיימים או קשורים לציניקן? האם גם אז ניתן להסיק משהו על בטחונו או שאין קשר. תודה ושבוע טוב דיקלה

דקלה שלום, הסקה על אדם אחר על בסיס מאפיין אחד של התנהגותו היא דבר שיש לעשותו בזהירות ובצניעות. ציניות מהווה לרוב הגנה כנגד גילוי רגשות, ביניהן גם של חוסר ביטחון. מדובר לרוב בגישה כללית כלפי העולם המנסה להראות ששום דבר לא מזיז להם. לכן לא ברור למה הכוונה ב- לא דברים שקשורים אליהם. דרור

דף מידע על מחקר תרופתי בריספרדל אצל אנשים הסובלים מהפרעת אישיות גבולית* במרכז הרפואי תל-אביב על שם סוראסקי (בית החולים איכילוב) מתנהל מזה כשנה מחקר הבודק האם תרופה בשם רספרדל יכולה למתן סימפטומים הקיימים אצל אנשים אשר סובלים מאישיות "גבולית". סימפטומים אלו יכולים לכלול אימפולסיביות (עד כדי הסתבכות), תגובות אגרסיביות, סף תסכול נמוך ושינויים קיצוניים ובלתי צפויים במצב הרוח. המחקר אינו ממומן על ידי חברת תרופות, ההשתתפות בו היא בהתנדבות וניתן להפסיקה בכל זמן לפי רצון המשתתפת וללא צורך בהסברים. זהות המשתתפות במחקר נשמרת בסוד על ידי כל המעורבים במחקר ולא תפורסם בכל פרסום מדעי או אחר. יש למשתתפות כיסוי ביטוחי מטעם המרכז הרפואי תל אביב. המעוניינות להשתתף יעברו תהליך של מיון למחקר. אם תעמדי בתנאי הכניסה למחקר ותסכימי להשתתף בו, תקבלי טיפול פסיכיאטרי שבמהלכו תקבלי את התרופה ריספרדל במינון 1 מיליגרם ליום או תכשיר א?ינבו (גלולה שאינה מכילה חומר פעיל) למשך 10 שבועות. הקביעה אם תקבלי את התרופה עצמה או גלולות אינבו נעשית באופן אקראי כך שגם את וגם הרופא המטפל לא תדעו מה מכילות הגלולות עד תום המחקר. בתחילת הטיפול, במהלכו ובסיומו תתבקשי למלא שאלונים ולעבור הערכה פסיכיאטרית ופסיכולוגית. כל הטיפול והמעקב, שנעשים במסגרת המחקר, יתקיימו בבית החולים איכילוב. יש לציין כי תרופת המחקר, ריספרדל, הינה תרופה מוכרת ומקובלת ואינה תרופה ניסיונית. קיים סיכון נמוך של תופעות לוואי, אך המחקר בודק מינון נמוך מאוד של התרופה ולכן סיכון זה הינו מינימלי. המחקר מאפשר בדיקה ואפיון יסודי ואישי של דפוסי התנהגות הקשורים לאישיות אשר קיימים אצלך. המחקר גם יכול לבדוק האם דפוסים אלה, אשר לעיתים קשורים למצוקה נפשית, ישתנו עם הטיפול בתרופה. במידה ואת/ה מעוניין להשתתף במחקר אנא מלא/י את הטופס הבא. ניתן למלא את הטופס באופן אלקטרוני ולשלוח אל המייל [email protected] או להדפיס ולמלא באופן ידני ולשלוח לפקס 03-6974586

שלום לכולם, לפני שמצטרפים למחקר שכזה יש לברר מי העומד בראשו האם קיבל את האישורים המתאימים (מוועדת האתיקה למשל ) ורק אז לשקול האם להצטרף. חשוב לדעת כי הניסוי לא פורסם על ידי אתר דוקטורס או על ידי מנהלי האפורום ולכן חובת הבדיקה היא חובה אישית. דרור

רוצה למות. פשוט רוצה למות. יש הכל בחיים: ילדים, בעל שרוצה לתקן בנינו, עבודה טובה, הורים בריאים. יש הכל, ורוצה למות. איך אפשרי כל הקצוות האלה?

כשרוצים למות ההכל הופך לכלום כשרוצים לחיות נאחזים בכלום.

היי לירון, ודאי שאפשרי להימצא בכמה קצוות במקביל; הנפש האנושית מורכבת מאוד. אפשר להיות בדכאון, לרצות למות או "סתם" לסבול מקושי כלשהו גם כשהסביבה בסדר. הרעיון הוא, לדעת להשתמש בסביבה תומכת כשנקלעים לקושי (או קשיים). וקשה לשדר מצוקה או לבקש עזרה... יש חשש שמא הסביבה לא תפרש נכונה את המסר, או שאולי אנשים ירתעו ממך או כל חשש אחר שיכול לעלות בדעתך. השאלה היא, למרות הדברים שציינת, מה בכל זאת לא בסדר מבחינתך, שדוחף אותך עד למקום של לרצות למות? אני מנחשת (וייתכן שניחוש שגוי) שזה יותר משהו שהוא בינך לבין עצמך, ולכן הפיכת הרצון הזה לנחלת העבר גם היא עבודה שצריכה לעשות בינך לבין עצמך (עם עזרה של איש מקצוע, אולי?). ס.מ.

לירון שלום, הקצוות הללו אפשריים, והם אפילו מחמירים את הרצון למות כשמרגישים שאין סיבה אמיתית להתלונן עליה ובכל זאת מרגישים רע. אבל לרוב יש משהו שמאוד מפריע, הוא לא חייב להיות חיצוני או כתוצאה ממשהו עכשווי. אבל הוא שם והוא משמיע את קולו מולך. תקשיבי לו, ואם תקשיבי גם להמלצה שלי אז תפני לטיפול בהקדם. דרור

חיפוש חופשי באתר Working... שירותי דוקטורס לקהילהחדשות דוקטורסנשיםהריון - לידהדיאטה ותזונהבריאות הנפשילדים והורותרפואה משלימהסקס ומיניותגבריםכושר וספורטרפואה אסתטיתגיל הזהברוקחות ותרופותמחלות ובעיותמומחיות רפואיתרפואת שינייםרפואת עינייםרפואה ומשפט בריאות הנפש בוחרים בחיים כ-400 איש מתאבדים מידי שנה בישראל. על הגורמים, הסימנים המוקדמים ודרכי הסיוע - בכתבה שלפניכם. שומרים על התקווה מאת: יצחק גילת התאבדויות היוו מאז ומתמיד תופעה מסתורית שעוררה עניין וסקרנות. לנוכח העובדה שהיא עומדת בניגוד לכוח החזק ביותר המניע את הפעולה של אנשים: יצר ההישרדות. חקר התופעה של התאבדויות חשוב לא רק מן מבחינה העיונית, אלא גם מבחינה מעשית. מידי שנה מתאבדים בעולם יותר מ-800,000 איש. על-פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בישראל מתאבדים כ-400 איש בשנה, והתאבדות היא סיבת המוות השנייה בשכיחותה אצל מתבגרים והשלישית בשכיחות אצל מתבגרות. הגורמים להתאבדות התאבדות היא תוצאה של שילוב בין מספר גורמים. חוקרים בתחום ההתאבדות מחלקים את הגורמים הללו לשלוש קבוצות: גורמים פרטניים, כגון: דיכאון, שימש בסמים ובאלכוהול, הפרעות אכילה והפרעות התנהגות, גורמים משפחתיים וחברתיים, כגון: "נוכחות" הנושא של התאבדות במשפחה, לגיטימציה להתאבדות בסביבה החברתית, תחושת בדידות והיעדר תמיכה חברתית שמקבל הפרט, חשיפה לנושא של התאבדות באמצעי התקשורת, לחצים סביבתיים, כגון: אובדן אדם אהוב, כישלון, אהבה נכזבת, אכזבה קשה או לחצים כלכליים. התהליך שמוביל להתאבדות מוסבר על ידי זיקת הגומלין בין הגורמים השונים: הגורמים האישיים מחלישים את יכולת ההתמודדות של האדם עם לחצים חיצוניים ומגבירים את הנטייה האובדנית. הגורמים החברתיים יכולים לחזק את הנטייה הזו, או למתן אותה. הלחצים הסביבתיים מהווים מאיץ (טריגר) להתנהגות האובדנית. הם לא מהווים את הגורם הישיר, אך מפעילים את התהליך הפנימי שמוביל בסופו של דבר להתאבדות. כך למשל, אדם שסבל מדיכאון, גדל במשפחה שבה היו בעבר התאבדויות או ניסיונות התאבדות, ואינו זוכה לתמיכה רגשית בסביבתו, עלול לחשוב על התאבדות כפתרון למצוקה שמתעוררת בעקבות מוות של בן משפחה אהוב. קישורים ממומנים למידע נוסף העלמת כתמי עור בפרופורציה גם העור שלך יכול להיות אחיד ונקי מכתמים בטיפול מהיר המותאם במיוחד בשבילך לפרטים נוספים-לחצו כאן חידוש מהפכני בנושא הצלוליט! חדש: הצלוליט הוא מפגע שניתן להיפטר ממנו! באספאידה, קליניקה חדשנית שנפתחה בת"א, יראו לך איך לפרטים נוספים - לחצו כאן מימוש זכויות רפואיות ייעוץ וסיוע בקבלת הזכויות הכספיות: ממס הכנסה, ביטוח לאומי ומוסדות לחץ כאן נפגעת, נפצעת, פיצויים? רופאי ומומחי "ברמדיקס" יודעים איך. ייעוץ ראשוני חינם: 1-700-702-707 לחץ כאן סימנים מוקדמים קיימות עדויות לכך, שברוב המקרים אנשים שהתאבדו השאירו סימנים שהעידו על כוונתם. בחלק מן המקרים סימנים אלה היו אמירות מפורשות ביחס להתאבדות ובחלק אחר של המקרים הסימנים היו סמויים, והופיעו בצורות שונות, כגון: שינויים קיצוניים בהתנהגות או במצב הרוח. למרות הימצאותם של סימנים מוקדמים, הסביבה של המתאבד מגיבה לעיתים בהפתעה מוחלטת לנוכח ההתאבדות. אחת הסיבות לכך היא, שהסימנים הם מוסווים והסביבה אינה מפרשת אותם בצורה מדויקת. בנוסף, גם כאשר אנשים משדרים מצוקות באופן ישיר, הן לא תמיד נתפסות על ידי הסביבה כמעידות על כוונה אובדנית. התופעה שכיחה במיוחד לגבי מתבגרים, אשר נוטים לשלב בשיח היומיומי שלהם מצוקות קשות, גם אם אינם מתכוונים להתאבד. קבלת סיוע מסתבר, כי רק חלק קטן מן האנשים שהתאבדו לא פנו לקבל סיוע. מחקרים אודות אנשים שהתאבדו הראו, כי רובם פנו לעזרה לפני ההתאבדות, אם כי לא בכל המקרים הם פנו לגורם מקצועי ולא בכל המקרים האדם אליו פנו איתר נכונה את הכוונה האובדנית. מומחים בתחום ההתאבדות מסכימים, כי ברוב המקרים אנשים אובדניים נמצאים בקונפליקט פנימי חזק בין הרצון למות ולהביא קץ לסבל שלהם לבין הרצון הטבעי להמשיך לחיות. מאפיינים משותפים קיימים שני מאפיינים משותפים, האחד במישור הרגשי והשני במישור החשיבתי (קוגניטיבי). מבחינה רגשית, אנשים החושבים ברצינות על התאבדות סובלים מכאב נפשי. הכוונה היא לתחושה פנימית בעלת אופי ייחודי, שנוצרת על ידי תערובת של רגשות שליליים, כגון: דיכאון, ייאוש, ריקנות, אכזבה, חרדה, חוסר אונים. החוויה הסובייקטיבית של כאב נפשי דומה לזו של כאב פיזי, בכך שהוא יוצר סבל, והאדם מוכן לעשות כל דבר על מנת למצוא הקלה. כאשר האדם מרגיש, כי הכאב הנפשי הוא בלתי נסבל, הוא עלול לבחור בהתאבדות כדי להפסיק אותו. החשיבה של אנשים אובדניים מצטמצמת למצוקה ממנה הם סובלים. קשה להם לראות חלקים אחרים, חיוביים יותר, בעולם שלהם. אם אדם נכשל בפרויקט חשוב, או נעזב על ידי חברתו, האירוע ממלא את כל העולם המחשבתי שלו, הוא יתקשה לחשוב על אירועים מוצלחים בהם התנסה, ועלול לפתח תפיסה של דימוי עצמי שלילי בכל התחומים. סיוע הסיוע של אנשים קרובים בסביבתו של האדם האובדני עשוי להיות משמעותי, ולעיתים קריטי. בשלב הראשון, חשוב מאד להטות אוזן קשבת ולאפשר לאדם האובדני לשתף באופן מלא במחשבות וברגשות שלו. ככל שהאדם ידבר יותר ויפרוק מעליו את העול הכבד של המחשבות הקשות, כך עולה הסיכוי שיקל מצבו הרגשי. גם אם האדם שנמצא במצב רגשי קשה, אינו מגלה התלהבות לדבר, כדאי לדרבן אותו, ולעודד אותו, אם כי יש להיזהר ולא ללחוץ עליו יותר מידי. חשוב מאד לגלות אהדה, להבין את מצבו הקשה, לא לשפוט אותו ולא למתוח עליו ביקורת. בשלב השני, אפשר לעודד אותו, לומר לו שקשה לו עצמו לראות את התמונה כולה, אבל ניתן לחשוב על דרכים להתמודד עם הבעיה ועם המצוקה שלו. לבסוף, חשוב להפנות את האדם לגורם מקצועי לצורך המשך הסיוע. לשרות של עזרה ראשונה נפשית בטלפון ובאינטרנט (ער"ן) יש מספר מאפיינים אשר עשויים להקל על אנשים אובדניים, את ההחלטה לפנות לעזרה. השרות ניתן 24 שעות ביממה, דבר המאפשר לאדם הנתון במשבר לזכות בהקשבה ובסיוע, מייד עם התעורר הצורך. שיחה עם מתנדב עשויה להרגיע את הפונה, ולמנוע את הדחף האובדני. אם יש צורך, יקבל הפונה מידע על שירותים נוספים בהם יוכל לקבל עזרה מקצועית. בנוסף, הפונים לשרות רשאים לשמור על אנונימיות, דבר המקנה להם תחושה של ביטחון, ומגביר את הנכונות שלהם לפתיחות ולחשיפה אישית. המתנדבים מביאים איתם לשיחה לא רק את ההכשרה המקצועית שרכשו בנושא של מניעת התאבדויות, אלא גם את ההבנה האנושית למצוקות של הפונים, את האכפתיות ואת הרצון הכן והאמיתי להיות עם הפונה בעולמו המיוסר, ולצאת איתו אל מקום שיש בו יותר אור ותקווה. ניתן להתקשר 24 שעות- 1201. לפרטים נוספים: הקליקו על אתר ער"ן.

ישנן קבוצות סיכון ממוקדות שיש להפנות לעברן זרקור מיוחד בעת הכנת תכנית לאומית למניעת התאבדות, ובהן אנשים הסובלים מבעיות נפשיות, אנשים לאחר ניסיון התאבדות, צעירים, ואנשים שהתרחשה התאבדות במשפחתם.

דרור, כפי שאתה יודע, הרישום למגמות הקליניות מתקרב. אולי תוכל לתת כמה טיפים מה בדיוק קורה שם במסלול הקבלה המפרך? המון תודה, יונית

מסע מפרך בהחלט לגבי קבלה אפשר לצחוק קצת....

יונית שלום, אכן תהליך ההרשמה מתקרב. אני מניח שאת יודעת לא מעט על התהליך ואין לי הרבה לחדש לך מבחינת המידע. אבל אני כן יכול להמליץ לך שבזמן הקרוב עד לשליחת החומר תתמקדי בכתיבת קורות חיים שמצד אחד יאפשרו הצצה כלשהי עלייך. אך מנגד לא תתפתי למחשבה כאילו עלייך לחשוף את הקרביים שלך בתהליך. כי הבדיקה היא בדיוק על מידת האיזון בין היכולת להיות מודעת לעצמך, להיות קשובה לביקורת, עמידה בפני לחצים, לבין השמת גבולות ראויים. מעבר לכך נסי להתמקד בהשגת המלצות טובות. בהמשך, לקראת שלב הראיונות הייתי מציע גם לנסות ולהתכונן בין אם לבד ובין אם ביחד עם מישהו על איך זה לדבר על עצמך. זה לא פשוט כמו שזה נשמע וזה לא טיפול - חשוב לזכור את זה. דרור

דרור, מה זו העברה נגדית ומתי משתמשים בה? בתודה, יפית

יפית שלום, העברה נגדית אלו כל אותם רגשות ומחשבות לא מודעות שהמטפל מרגיש מול המטופל, בין אם בשל מה שהמטופל הביא לטיפול ובין אם בשל מה שמטפל מהביא עמו לתוך החדר. בעבר נטו ללחשוב שיש להיות מודעים להעברה הנגדית ולא לתת לה ביטוי. כיום מודעים לכך שהיא מהווה כלי טיפולי חשוב על מנת להבין חלקים חשובים בטיפול. יש הטוענים כי כמו שהמודע של המטופל מדבר עם הלא מודע של המטפל כך גם הלא מודע של המטופל מדבר עם הלא מודע של המטפל. ודרך ההעברה הנגדית ניתן להבין את הלא מודע של המטופל. נשמע קצת מסובך, אבל העברה נגדית, והלא מודע בכלל, אינם פשוטים. דרור

העברה נגדית בעבר וכיום/ מאת יששכר עשת מושג העברה נגדית עבר שינויים מאז ימי פרויד. הראשונים התייחסו להעברה נגדית בשלילה ושאלו בעיקר איך לנטרל אותה על מנת שלא תפריע לתהליך הטיפולי. רייך למשל (3) הגדירה העברה נגדית כהשפעת הצרכים והקונפליקטים הלא מודעים על הבנת המטפל והטכניקה שלו. המטופל מייצג עבור המטפל דמות מהעבר עליו משאלות ורגשות העבר מושלכות כמו בהעברה של המטופל. השפעות אלו מפריעות למטפל לנהל תהליך טיפולי מכוון לצורכי המטופל. אך כבר בתקופה זו מטפלים כליטל (4) וויניקוט (5) היימן (6) ואחרים, לא הסתפקו בקביעה זו, ושאלו מה ניתן ללמוד מההעברה וההעברה הנגדית, לטובת השעה הטיפולית בתקופה זו הגישות ההומניסטיות והקיומיות ניסו לפתור את הבעייתיות של ההעברה הנגדית על ידי הזנחתה. ההרגשה הכללית הייתה שהחשיבה במושגים הללו, מרחיקה את המטפל מן המטופל ומן החוויה האוטנטית של השניים. שיילין (7) מביא את דברי רוג'רס וממשיכיו הטוענים שמושגי העברה והעברה נגדית אינם מתאימים לעבודתם. גם סוליוון (8) שהתייחס לבעיות הקיומיות של למטופל בחייו והיה אחד מאבות הגישה הבין אישית, לא התעניין כלל בהעברה והעברה נגדית. המושג שלו PARATAXIC DISTORTION או בעברית, עוות תפיסתי ללא מודעות, הוא תהליך לא רציונאלי הדומה בעיקרון להעברה והעברה נגדית. גם אריך פרום (9) מדבר על אינטראקציה בין אישית עמוקה ספונטנית ואוטנטית ואינו משתמש בשפה של העברה והעברה נגדית כלל. אך מטפלים אחרים המשיכו להתמודד עם הבעייתיות של המשגים הללו. טומפסון (10) טוען כי תופעה ההעברה הנגדית נוצרת על ידי המטפל והמטופל. והיא הופכת להיות לתפיסה שעשויה לתרום לקריאת מפת השדה הבין אישי. פרום רייכמן (11) שבאה מן הגישה הבין אישית טוענת שאין להפריד בין העברה והעברה נגדית לבין רגשות אמיתיים. לדעתה יחסים אמיתיים ויחסי העברה והעברה נגדית מופרדים באופן מלאכותי ומושגי. הימן (12) טוענת אל לא למטפל להיות "מוח מכני" שיספק פרשנות אינטלקטואלית. עליו להיות מסוגל לשאת, לקבל ולסבול את רגשותיו, במקום לפרק אותם כמו שעושה הפונה. היימן אחת מחלוצות הגישה הקונסטרוקטיביסית, טוענת שהעברה נגדית מתייחסת לכל הרגשות שיש למטפל כלפי המטופל היא מתבססת בין השאר גם על מלאני קליין שלדבריה ההעברה הנגדית, כעל יצירת המטופל והיא חלק מאישיות המטופל. על בסיס גישות אלו ביון (13) המשיל את המטפל למיכל המתמלא בחוויית רגשות שליליים מצד המטופל, ומחזיר אותם למטופל ללא שיפוט, כדי שהוא יוכל להתמודד עמם. ביון (14) מדגיש שההכלה אינה פעולה פסיבית. מדובר בתהליך אקטיבי בין אישי גמיש שבו החומר המוכל משפיע על המטפל המכיל שמשתנה ומתאים עצמו לתכולתו, תוך שהוא שומר על איזון שכלי. יש כאן תהליך מתמשך של השפעות הדדיות. גם סרלס (15) טוען שהרגשות שלנו הם מדד חשוב למה שקורה בטיפול ואסור לוותר עליהם. רגשותינו הם התוויות למתרחש ביחסים הבין אישיים בין אדם לחברו. עלינו להיות מודעים לרגשותינו, היות והם מועברים לזולת גם באופן התנהגותי ועלינו לשלוט בהם או להכיר במסרים שהם מעבירים. כיום טוען יאנג (16), אנו נמצאים בתקופה שבה היחסים הטיפוליים נראים יותר אינטראקטיביים ונבנים באופן הדדי. לדבריו מגמת השנים האחרונות בפסיכותרפיה לכיוון ההומניסטי והנרטיבי, שינתה גם את התפיסה לגבי מושגי ההעברה והעברה נגדית שעברו תהפוכות רבות מאז ההתחלות. משאלתו של רקר (17) להביא למיזוג בין העבר להווה, הקשר המתמשך והאינטימי בין מציאות ופנטזיה, בין חוץ ופנים ובין מודע ללא מודע, קבלת מענה בשנים הללו. קוטלר (18) מציע את שלושת השימושים שיש להעברה הנגדית מבלי להכריע בין שלושת. א. כל רגשות המטפל כלפי הפונה, ב. כל תגובות המטפל להעברה של המטופל, ג. ההעברה של רגשות המטפל כלפי המטופל. לדעתו בהעברה נגדית יש פוטנציאל ללמד אותנו על עצמנו ועל המטופל, אבל כאשר אנו מתעלמים מתגובתנו הרגשית או מעוותים אותה, הטיפול והבריאות שלנו נפגעים. בסופו של דבר, המטפל יקבע אם העברה נגדית תהיה לעזר או לרועץ. רק כאשר אנו מעיזים לחקור את רגשותינו כלפי המטופלים והשפעתם על השיפוט הקליני שלנו, האנרגיה הזו יכולה להיות חיובית. קהאן (19) טוען שהעברה קיימת בכלל ביחסים בין בני אדם ולא רק בין מטפל ומטופל. בכל יחסים אנו משחזרים חלק מעברנו. פטרסון וניסנהולץ (20) טוענים שההעברה הנגדית מחייבת את המטפל להגיב בדרך לא אובייקטיבית. יאנג (21) גם טוען שההיסטוריה של רעיון ההעברה הנגדית מראה על סגירת הפער המרחבי בין המטפל למטופל. ההעברה הנגדית היא בסיס לעבודה הטיפולית ובסיס לכל יחסים בין בני אדם היות וכל תקשורת משמעותית בין אנשים מבוססת על תגובות מעומק רגשותנו והמרחב בין האנשים במפגש, מתמלא בהתאם לתגובות שאנו מעוררים בזולת. סמיט (22) מסכם את הגישה כיום וטוען שהעברה נגדית בו זמנית תורמת ומפריעה לתהליך הטיפולי. העברה נגדית יכולה להיות גם ברמה המודעת וגם ברמה הלא מודעת שבה רגשות מודעים מדריכים את המטפל למצב הנפשי הפנימי של המטופל. לכן לדעתו העברה נגדית תמיד תוביל אותנו גם מן המטופל וגם אליו. היות וההגדרות הן אמבוולנטיות. כשם שהזדהות עם המטופל ואמפטיה הם העברה נגדית חיובית, הקשבה לצורכי המטפל על חשבון צורכי המטופל הם העברה נגדית שלילית

תהליכי העברה והעברה נגדית בטיפול בנפגעות גילוי עריות הרצאה שניתנה בכנס השנתי של האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה, הרצליה, 15.12.2000 אורית נוה M.A פסיכולוגית קלינית, מדריכה, "אופק" - מרכז לשירותים פסיכולוגיים, הרצליה. המציאות של פגיעה מינית בילדים בכלל וגילוי עריות בפרט, מושתתת על ניצול, שתלטנות, בגידה באמון, חציית גבולות והפרה של ערכים תרבותיים מהותיים לתפיסת ההורות כמגנה ומיטיבה. גילוי עריות מערער תפיסות מושרשות של הורות טובה, כפי שהיינו רוצים לראות את עצמנו, או כפי שהיינו רוצים להיות, מהצד המקבל, כילדים. הנושא מעורר בנו לסירוגין דחייה, בהלה, זעם, חמלה, כעס, חוסר אונים ובהתאם, מצד אחד רצון להתגייס ולטפל או להפך, מצד שני, רתיעה והימנעות. תגובה שכיחה היא חוסר אמון. הרגשה שזו המצאה, שהדברים שנשמעים מפי המטופלת אינם אמיתיים. עדיף לנו להאמין שאין כזה דבר משום שמציאות ההתעללות סותרת את כל מה שאנו מאמינים בו. עדיף לבטל את בעלת הבשורה, המטופלת, ולפרש הכל כפנטזיות מאשר להכיר בהתעללות. האמת היא, שגם למטופלות רבות עדיף לחשוב שהן משוגעות מאשר להכיר בזוועה שעברו. ההתלבטות סביב אמיתות התחושות והזיכרונות יכולה להיות הגנה מפני האמת. ברמה אחרת מתקיימת בדיקה של התאמת הרגשות והתחושות הללו לחוויות עצמי נוספות, כחלק מתמונה כללית. עולה בלבול כשמתקרבים לנושא גילוי עריות כמו שגם בחוויה עצמה יש בלבול כשמשהו הורי הופך למתעלל, כשמשהו עם משמעות מוכרת פתאום מקבל משמעות אחרת לגמרי. כמו בלבול בסיסי בין אהבה למין. כל אחד מאתנו חייב לבדוק בכנות את עמדותיו לגבי גילוי עריות. האם יש מציאות כזו? או שמא אלה פנטזיות. כאשר אנחנו מדברים על פנטזיות אינססטואלית הן נובעות מעולמו הפנימי של המטופל, מצרכיו, חרדותיו ומהבלבול שלו. הן יכולות לגרום לחרדה, לבושה ואשמה אך הן אינן טראומטיות. לא נלווים אליהן סימפטומים פוסט טראומטיים. כשאנו מדברים על גילוי עריות בפועל, על התעללות מינית, הפגיעה ברקמות הגוף והנפש מפרקת. לחרדה, לבושה ולאשמה נלווים אימה, חוסר אונים עד כדי שיתוק, תופעות דיסוצאטיביות ועוצמות רגשיות יוצאות דופן. ובהתאם, כפי שתגובת המטופלים שונה גם התגובה הקאונטר-טרנספרסיאלית שלנו שונה בשני המקרים. העבודה עם מטופלים שעברו טראומה חושפת אותנו לטראומה באופן ישיר באמצעות החוויה הרגשית החזקה, הבלתי אמצעית והבלתי נסבלת, לעיתים. שיחזור הטראומה בטיפול, באמצעות הקשר הטיפולי, מהווה את גרעין הטיפול. שחזורים אלה משקפים באופן לא מודע ייצוגי סלף ואובייקט לא נגישים וחלקי מערכות יחסים מנותקות, שלא ניתן לתאר מילולית, משום שלא עברו המשגה וורבליזציה. דרך מנגנוני הזדהות השלכתית נוצר שיחזור מאלף של מרכיבים של הטראומה המוקדמת בתוך הקשר הטיפולי. הצלחת הטיפול תלויה ביכולת המטפלת להשתתף באופן חופשי בשחזורים שמתרחשים דרך ההעברה וההעברה הנגדית. להשתתף בהם מבלי להיבלע לתוכם. לשמש, בלשונו של ביון (BION), כמיכל לכל אותם BETA ELEMENTS שמעולם לא עברו עיבוד ובאמצעות יכולת ה- REVERIE להכיל, להבין ולעבד אותם, בטרם ניתן יהיה לעבד אותם עם המטופלת (1993, BION). השינוי מתרחש בעקבות התחברות לחוויה ברמה הרגשית, הגופנית והקוגניטיבית, הבנת המשמעות שניתנה לה בעבר והענקת משמעות חדשה לחוויה על ידי המטופלת כך שתהפוך להיות חלק מרצף נרטיבי של חייה. למטפלת צריכה להיות הנכונות להיפתח לתחושות ורגשות, לעיתים קרובות קשים, מבלבלים עד מערערים במטרה לעשות בהם שימוש בטיפול. במילים אחרות ניתן לומר שהמטפלת צריכה להיות מוכנה שהמטופלת תעשה בה שימוש ולסמוך על עצמה שתתעל את האינטראקציה למקום טיפולי ולשמור שהשימוש הזה לא יהפוך לשימוש לרעה. ההעברה וההעברה הנגדית הם הערוץ דרכו עוברת אינפורמציה מורכבת זו. הזירה שבה מתרחשים תהליכים אלה היא הקשר הטיפולי. עבור נפגעי טראומה בילדות ההתפתחות של קשר טיפולי היא תהליך מרכזי בריפוי. כיון שהטראומה התרחשה בקונטקסט של קשר, הסביבה הבינאישית החדשה של הקשר הטיפולי, גם היא מעוררת אמביוולנציה חזקה. המטופלת מגיעה לקשר עם פחד, חוסר אמון עמוק, כעס, כמיהה, בדידות רבה ותקווה לתיקון. היא מגלה רגישות מוגברת לכל סימן שיכול להתפרש כניצול או כבגידה מצד המטפלת. רגישות זו מעמידה את המטפלת בעמדה חשופה יותר בהשוואה לטיפולים אחרים. האמינות שלה מקבלת משמעות קריטית משום שבמציאות ההתעללות השימוש הרב בהכחשה, פיצול, ניתוק ושאר הגנות טשטש את היכולת לזהות את המציאות כפי שהיא. וגם כאשר המטופלת כילדה הצהירה על רגשותיה הם טושטשו ובוטלו. מטופלות רבות מספרות שכאשר ניסו לספר על ההתעללות הן נתקלו בתגובות מבטלות כמו: "זה רק חלום", בתגובות מכחישות וכועסות: "לא יכול להיות. איך את יכולה להגיד דבר כזה?" כשמטופלת ניסתה לפנות לאביה, לבקש את עזרתו, להגיד לו שזה כואב, הבטיח לה שזה לא יכאב ותוך כדי חדירה אמר לה: "הנה עכשיו זה לא כואב". או במקרה אחר הרחיק לכת ואמר: " אבא לא מכאיב לך, אבא אוהב אותך". ההעדר המוחלט של הדהוד לעולם הפנימי של הילדה, לרגשותיה ולחוויותיה פוגע ביותר בהתפתחות יכולת השיום, במיומנות להקשיב לתחושות פנימיות, להבין מה היא מרגישה ומה נכון לה ולפעול על סמך זאת. הטיפול אמור לאפשר לה לרכוש מיומנויות סלף בסיסיות אלה דרך הקשר הטיפולי, דרך פרדיגמת ההעברה וההעברה הנגדית בתוכו. לכל אורך הרצאה זו מלווה אותי מאיה, אישה שהגיעה לטיפול באמצע שנות העשרים שלה. היא עברה התעללות קשה במיוחד מגיל מאוד מוקדם על ידי אביה, שנמשכה עד גיל 14. אמה ידעה אך לא הגנה עליה. יתרה מכך, היא האשימה אותה בפיתוי האב ומעולם לא הייתה נגישה רגשית לבתה. במשפחה תמיד ראו את ההתנהגויות הבעייתיות של מאיה כחסרות סיבה וכהוכחה לכפיות הטובה שלה. ההסתגרויות, השתיקות הממושכות, התפרצויות הזעם והניסיון האובדני שעשתה בגיל ההתבגרות לא פרצו את מעגל ההכחשה. גם היא בעצמה לא קישרה את המצוקה שלה להתעללות שעברה דיסוציאציה. החוויה שליוותה אותה לכל אורך ילדותה הייתה של זרות, ניכור, איום לא מוסבר, הרגשת שוני, שנאה עצמית והזדהות מוחלטת עם כל יצור חלש ופגוע. הטיפול עמה החל בתקופה ארוכה של בדיקת האמון, הגדלה מסיבית של אירועים קטנים שקרו בפגישות שנחוו על ידה כמערערים, שתיקות ארוכות ולא ברורות ורגישות מרבית לתנועות והבעות פנים שלי, לתגובות מילוליות ורגשיות שבד"כ התפרשו על ידה כדחייה, כעס או חוסר עניין שלי כלפיה. בעזרת הטיפול הזה אנסה להמחיש לאורך דברי את המורכבויות של פסיכותרפיה עם נפגעי גילוי עריות. אולי זה המקום לציין שיש כמובן שוני בין המטופלות. לא כולן מגיבות באותן עוצמות , לא כולן עושות שימוש מסיבי בדיסוציאציה ולא כל טיפול בנפגעות גילוי עריות קשה באותה מידה. גם התגובות שלנו כלפי נשים אלה יכולות להיות שונות בנקודת ההתחלה של הטיפול. ברור שככל שהפגיעה מתחילה בגיל צעיר יותר ונמשכת זמן רב יותר ההשלכות הנפשיות שלה קשות יותר. אך דרך המקרים הקשים שבהם התהליכים הנפשיים וההגנתיים נחשפים בצורה יוצאת דופן, ניתן ללמוד הרבה על המתרחש בנפשה של נפגעת גילוי עריות. לפני שאתאר את אפיוני ההעברה וההעברה הנגדית הבאים לידי ביטוי בטיפולים אלה, ברצוני להתייחס לפן מסוים של טראומה שמשפיע על פרדיגמה זו, והיא השפעת החוויות שלא עברו סימבוליזציה. רבים מהמטופלים שעברו התעללות מינית בילדותם מגיעים לטיפול ללא זיכרונות מודעים של ההתעללות או עם תחושות או זיכרונות מעורפלים. לעיתים קרובות החוויות הטראומטיות נשארות ללא ארגון ומבלי שעברו סימבוליזציה. כאשר בטיפול פרדיגמות ההעברה וההעברה הנגדית מגיעות לאינטנסיביות מסוימת, זיכרונות אלה מתחילים לצוף על פני השטח, לעיתים קרובות בתגובות לא צפויות לגירויים חיצוניים. בשלב זה המטופלת מרגישה לכודה על ידי רגשות מבעיתים, חסרי פשר וצורה ועל ידי תחושות גופניות שאין ביכולתה להגדיר במילים. בתקופות אלה בטיפול, גם אנשים שתפקדו היטב ברוב תחומי החיים חווים חוסר ארגון פנימי, פגיעה בתפקוד וחוויה מציפה של חרדות, תחושות פיזיות וחוסר שליטה על הרגשות הנלווים, הכל בעוצמה רבה. כדי להעריך את כוחם של הזיכרונות שלא עברו סימבוליזציה, חשוב להפריד אותם מהחזרה מהמודחק, מהחוויות שעברו סימבוליזציה בטרם הודחקו. האספקטים הטראומטיים של חוויות ההתעללות המיוצגים בזיכרונות אלה לא עברו סימבוליזציה. החוויות היו כל כך טראומטיות לגוף ולנפש שהן נחוו כענקיות, חסרות צורה, חסרות שם ומשמעות והן אוחסנו בצורה לא מאורגנת. בטיפול, הם עולים באותה צורה ומטרת הטיפול היא לעזור למטופלת לשיים ולסמל אותם כדי שתהליך זה יתאפשר (1994,Frawley & Davis). על המטפלת להיות מוכנה ומסוגלת להכיל תחושות ורגשות גם במצב גולמי זה, לפני שהיא יכולה בעצמה להגדיר ולהבין את מה שהיא מרגישה ולעזור למטופלת לתת לתחושותיה משמעות. תהליך שבולאס התייחס אליו כאל רגרסיה בהעברה הנגדית (BOLLAS). דפוסי יחסים אופייניים ישנם מספר דפוסי יחסים האופייניים למטופלות שעברו התעללות מינית בילדותן, שמשתחזרים בקשר הטיפולי. אנסה לתאר בפניכם את הדפוסים השונים בניסיון דידקטי לפרק ולפרט אותם, חלקם בהרחבה רבה יותר. יחד עם זאת חשוב לי להדגיש שהם יכולים להופיע במרחב הטיפולי בו זמנית, בהתחלפויות מהירות או במנותק והתמונה האמיתית מורכבת מהמכלול ומהדינמיות שלו. העבודה הטיפולית מתאפשרת בזכות יצירת ברית טיפולית איתנה. מאמצים רבים מושקעים ביצירת הקשר ומבחנים אין ספור נערכים על מנת לבדוק אם אכן ניתן לסמוך על המטפלת ועל נכונותה להציע את עצמה לשימוש המטופלת ברבדים שונים. באופן סכמטי ניתן לתאר את העבודה כמעבר מהמישור המציאותי בטיפול למישור הטרנספרסיאלי שזורק הן את המטופלת והן את המטפלת למציאות אחרת, גולמית וקשה לעיכול, שההכלה שלה, ההבנה והעיבוד שלה מחזירים אותן שוב לברית המציאותית וחוזר חלילה. קטגוריה מרכזית של דפוסי יחסים מתייחסת למגוון העמדות המתקיימות בין הורה לילד. אחד הרגשות המתעוררים במטפלת הוא הרצון לגונן על המטופלת. עולה משאלה לתקן את הנעשה ולפצות על הפגיעות. המטפלת מגיבה למטופלת כאל ילדה עזובה ופגועה המעוררת לעיתים רצון אצל המטפלת לחבק ולעטוף אותה. היכולת לראות במטופלת את הילדה שבה, מאפשרת את ההתחברות לאספקט הילדי שלה. מטופלות רבות מדברות על ילדה קטנה בתוכן שמשבשת להן את החיים, מפחדת, מקלקלת וחלשה. זהו אספקט של העצמי (self) שאינו נחווה כחלק מהן. ההתחברות למקום פנימי זה מאפשרת הבנה מעמיקה של חוויותיה של המטופלת כילדה עם מקורות כוח כה מוגבלים בעולם המבוגרים. קונצפט הילד שבמבוגר יכול להיות מטפורה מקדמת להכרת העצמי הפגוע והנזקק שנמצא בבועה בצורה לא אינטגרטיבית בתוך העצמי של המבוגר המתפקד (,1991 FRAWLEY + DAVIES 1949 FERENZI). הרצון לגונן והמוכנות להציל, כשנעשה בהם שימוש מקדם בטיפול מגדיר עבור המטופלת תפקודים הוריים מותאמים: שהיא מעוררת רצון להיטיב עמה, שמגיע לה שיעזרו לה, שהיה אכן ממה להציל אותה בעבר ושהצרכים שלה לגיטימיים. כמו כן, התייצבות זו בעדה מאפשרת הפנמה של הקול המיטיב והמגן של המטפלת שיהווה בסיס לפיתוח יכולות של טיפול עצמי הולם. כשמאיה הייתה בתקופה בטיפול בה עלו זיכרונות ההתעללות פגישה אחרי פגישה זכור לי שבאחת הפעמים הרגשתי עצב גדול כלפי הילדה הנטושה והפגועה שהייתה, ורצון עז להגן עליה. כשאמרתי לה שעצוב לי שלא יכולתי אז לעזור לה, כל אותם מסרים התגלמו במשפט הקצר הזה. לעומת זאת, כאשר הרצון להציל מתורגם ל - acting out או משתמר על ידי הצורך של המטפלת לחוות את עצמה כמצילה, לעיתים כתגובת נגד לחוסר האונים שלה, הרי שהיא עלולה לגרום לאינפנטיליזציה של המטופלת, להגביר את התלות שלה במטפלת ולרוקן אותה מהיכולת שלה לסמוך על כוחותיה הפנימיים המתהווים. עמדה זו גם מעבירה מסר שעזיבת הטיפול והמטפלת בלתי אפשרית. כאן משתחזר המצב שבו הילדה תלויה לחלוטין במבוגר יודע וחזק ממנה שגורם לה להרגיש שאינה יכולה להשתחרר ממנו גם אם מתרחשים דברים בקשר במעיקים עליה ופוגעים בה. צרכי התלות שלא עברו אינטגרציה יכולים לגרום למטופלת לשחזר עיוותים בינאישיים שנחוו כטראומטיים. למשל ביחסים של הורה מעניש ופוגע וילד פגיע. לעיתים קרובות קיים אצל המטופלת זלזול ובוז כלפי צרכים ורגשות הנחווים כחולשות. קיימת שנאה עצמית כלפי חלקים אלה המתבטאים לא פעם בפגיעה עצמית, הזנחה וביקורתיות הרסנית. ערוץ נוסף לביטוי עמדה זו הוא בקשר הטיפולי. המטפלת יכולה להרגיש נוקשה ומענישה ואף לתת לכך ביטוי ישיר בגבולות נוקשים ולא קשובים לצורכי המטופלת. למשל, מצב בו המטפלת מרגישה כעס וחוסר סבלנות כלפי מטופלת שמתקשה להתארגן לקראת סוף הפגישה ולמרות זאת מסיימת את הפגישה בדיוק עם סיום 50 הדקות של הטיפול. זאת מעמדה רגשית של הורה ששופט ומבקר את הילדה על קשייה וחולשותיה, במקום לרתום את עצמו לעזור לה להכיל קשיים אלה. לחילופין, גם המטפלת יכולה להרגיש את עצמה תחת ביקורת צולבת ומעליבה שמעוררת בה רגשות של חוסר אונים, בושה , חוסר יכולת, עלבון, פגיעה וזעם מבלי שהיא תרגיש שהיא יכולה למחות נגד יחס זה או לעצור אותו. בכל דפוס טרנספרנסיאלי בינאישי התפקידים תמיד מתחלפים. המטפל חווה את הרגשות הקשורים לכל תפקיד ורק כך יכול להבין את המשמעויות המורכבות של הסיטואציה הרגשית והבינאישית בקונסטלציה של התעללות. ברצוני לחזור לעמדת המציל הכל-יכול או ההורה האידיאלי ולהציג פן נוסף של עמדה כל-יכולה זו שנובע מהזדהות עם ניסיונות המטופלת כילדה, להציל את הפוגע על ידי הקרבת הצרכים שלה. מאיה תארה זאת בצורה מזעזעת. בקול של ילדה קטנה תיארה שהרגישה גועל ממה שהיה לה בפה וממה שנמרח לה על הפנים, אבל היא לא אמרה שום דבר כי לא רצתה לבייש את אבא על כך שעשה לה פיפי בפה. ילדים שעוברים התעללות מתכווננים באופן לא מודע לכמיהות ולפגיעות הפסיכולוגיות הקיימות בפוגעים בהם. במחיר אישי כבד הם מנסים לתקן את השבר במבוגרים שהם אוהבים, להיענות לצרכים של המבוגרים בתקווה שירגישו טוב ויוכלו לטפל בהם בצורה הולמת. מקור אחד לאשמה המתמשכת היא מה שנתפס על ידי הילדים ככישלון להציל את המתעלל אותו הם אוהבים, למרות ההתעללות. הרצון להציל ולהקל מתעורר ביתר שאת גם בתקופת האבל של המטופלת על אובדן ילדותה. מאיה תהתה פעמים רבות אם היה שווה לחשוף בפני עצמה את ההתעללות משום שעוצמת הכאב, העצב, הפחד והבדידות הייתה בלתי נסבלת. אצלי התעורר רצון להקל עליה יחד עם רגש אשמה על כך שכביכול גרמתי לכאב הזה. בדקתי עם עצמי אם האצתי בה יתר על המידה אם ניתן היה לא להגיע לתכנים הללו ותמיד הגעתי לאותה מסקנה - היא הוליכה אותי. אני רק אפשרתי זאת ובכל זאת הרגשתי אשמה. במצב זה יכול להתעורר חלק מנותק של המטופלת, החלק של ילדה תובענית שזקוקה לפיצוי ושאינה מסופקת משום ששום דבר לא ממש מפצה עד תום. המטופלת מפנה את התובענות שלה כלפי המטפלת שמתוך הרצון לפצות עלולה להתקשות להציב גבולות או לחילופין, תרגיש אשמה בגלל חוסר ההיענות לבקשותיה. במצב אחר לתובענות יכולה להיות משמעות אחרת. לא פיצוי אלא שיחזור של חוויות התובענות האינסופית של המבוגר הפוגע. בטיפול, הדבר יכול לבוא לידי ביטוי כאשר המטפלת מרגישה שהיא משקיעה, מתאמצת, אמפתית וקשובה, "נותנת את הנשמה" אך שום דבר לא מספק את המטופלת. התסכול, כפיות הטובה, הכעס וחוסר האונים שמתעוררים במצבים אלה גורמים למטפלת לרצות לנטוש פיזית או רגשית את המטופלת. המלחמה נגד הרצון לנטוש והישרדות המטפלת במצב הבלתי נסבל, יאפשרו בהמשך את הנגיעה בניסיונות האינסופיים של הילדה לרצות את הפוגע בתקווה לשנות את המצב. ניסיונות שנחלו כשלון ולוו בתסכול, כעס וחוסר אונים. עמדה הורית נוטשת נוספת היא זו של ההורה שלא רואה ושל הילד הבלתי נראה (DAVIES 1994 FRAWLEY +) זו של ההורה השני, שאינו מתעלל אך נוטש ופוגע בכך לא פחות. עמדה זו יכולה לבוא לידי ביטוי בכך שהמטופלת תחווה את המטפלת כמרוחקת, מנוכרת ולא אכפתית. מטפלת שלדבריה קיימת רק בשעה הטיפולית ושאינה מהווה משענת מכל סוג. חוסר המגע הפיזי בטיפול יכול להוות ראיה עבור המטופלת לעמדה זו, כך גם התשלום עבור הטיפול. בחילוף התפקידים המטפלת היא זו שיכולה לחוות את המטופלת כמתעלמת, לא מגיבה לכל ניסיונותיה ליצור קשר, להתייחס רגשית למה שקורה בחדר וכו'. קורה גם שבתגובת העברה נגדית המטפלת בעצמה מרגישה מרוחקת, מתבוננת מהצד, ללא רגש, במצוקת המטופלת. כל אלה הם ייצוגים של עצמי ושל ואובייקט המשתחזרים במערכת היחסים במרחב הטיפולי. לפעמים המטפלת באמת נוטשת את המטופלת לרגע, לשעה או יותר ובחושיה המפותחים המטופלת מיד מגיבה, גם אם אינה יודעת בדיוק להגדיר את מה שהיא מרגישה. התגובה יכולה להיות בכיוון של התקפה או להפך, בכיוון של נסיגה, שתיקה, התנתקות. הטיפול אינו מבטיח התקשרות או שיקוף(mirroring) מושלמים. הוא כרוך במעגלים חוזרים של התקשרויות וניתוקים, תיקון וחיבור מחדש המתאפשרים בזכות הברית הטיפולית. האמון בקשר וביכולת העקבית שלו לשרוד את הנתקים והשברים יוצר מציאות בינאישית חדשה עבור המטופלת בה עם הזמן הולכים ומתמעטים הנתקים בקשר וכשהם קורים ולוקח זמן קצר יותר לאחות את השברים. יחס פיתוי והתפתות משוחזרים גם כן בקשר הטיפולי. סוגיית הפיתוי מורכבת ביותר. פיתוי, בהגדרתו, מניח אפשרות של בחירה - אפשר להתפתות ואפשר גם לא. במערכת אינססטואלית לילדה אין לדעתי בחירה. כשההתעללות היא מחוץ למשפחה, יש בהסכמה הראשונה ללכת עם המבוגר המפתה, בחירה. לאחר מכן, האיום, האשמה והפחד מעיבים על יכולת הבחירה. יחד עם זאת, החוויה של הילדה היא של התפתות, הסכמה, קבלת אחריות ואשמה. הפיתוי בהמשך יכול לספק לילדה תחושת כוח והשפעה על המבוגר. לעיתים הפיתוי גם בא כדי לבטל את החרדה שמלווה את אי הודאות באשר לעיתוי הפגיעה הבאה. הפיתוי מעניק הרגשה של שליטה. הפיתוי בטיפול יכול להיות בעל אופי מיני כמו באמצעות לבוש פרובוקטיבי, רמיזות מיניות, הזמנות גלויות לקשר מיני או תיאורים פלסטיים של פעילות מינית בתוך ההתעללות או מחוצה לה. כאשר המטפל הוא גבר התנהגויות אלה יכולות להיות מודגשות יותר מאשר עם מטפלת אישה. הפיתוי יכול להתבטא גם בדרכים מעודנות יותר כמו לזרוק רמזים לגבי אירועים בהווה או בעבר מבלי לפרט. הפיתוי מעורר ריגוש מיני, סקרנות, מציצנות. מטפלת יכולה למצוא את עצמה בודקת אם שאלה את השאלות מתוך סקרנות שלה, מתוך רצון להציץ ולראות או שמא התבקש לשאול שאלות אלה. המטפלת יכולה למצוא את עצמה מדמיינת סיטואציות מיניות של המטופלת ולשאול את עצמה מה מופעל כרגע פה בחדר שגורם לה לדמיונות אלה. הפיתוי יכול לבוא גם מצד המטפל. הביטוי הבוטה מכל הוא פיתוי המטופלת לקיום יחסי מין עם המטפל. התנהגות שהיא פשע לכל דבר, התנהגות שמשחזרת את המעילה באמון, הבגידה והפגיעה. אך ישנם גם אזורי פיתוי ברמה אחרת לגמרי. יש להכיר בכך שיש מרכיב של פיתוי בעבודה שלנו כמטפלים. בתחילה אנחנו מפתים לקשר, בשם ליווי, תמיכה ותקווה לשינוי. אנחנו מעודדים אנשים בדרכים שונות לדבר על מה שקשה וסגור בתוכם, לפתוח סודות מעיקים. אני מציגה פעולות אלה במסגרת מהלך מכבד, תקין, אחראי ומקצועי של טיפול. בקונטקסט של טיפול בהתעללות מינית, הפיתוי הבריא הזה, אם ניתן לקורא לו כך למטרתנו, יכול במהירות לקבל כיוון נוסף; לקבל ניחוח של הקשר האינססטואלי. זכורה לי סיטואציה בטיפול בה מאיה הייתה מכונסת בעצמה, סגורה ומפוחדת. זה היה מצב מוכר לנו. היא הייתה מגיבה לגירויים בקשר בנינו וגם לגירויים אחרים, לא קשורים לטיפול, בהתכנסות והסתגרות מתוך פגיעה והיה לה מאוד קשה לצאת ממצב זה בגלל פחד להיפגע שוב. היא יצרה לעצמה מעטפת מגן קשיחה ואטומה מפני החוץ והחוויה הפנימית הייתה של מצוקה אדירה משום שלהרגשתה אין איש בעולם שיכול להגיע אליה כך. בפעם ההיא, כמו בפעמים רבות קודמות, ניסיתי להגיע אליה דרך סדקים בשריון. כשבקול ובהתכוונות, אם לא ישירות במילים, הייתה הזמנה לצאת מהקונכייה, תוך הבטחה גלויה או סמויה שלא תפגע מכך. פתאום שמעתי את עצמי מדברת מעט אחרת מהרגיל, הרגשתי שאני מפתה אותה לצאת החוצה. רק דרך ההעברה הנגדית יכולתי לזהות שמתרחש משהו חדש בחדר. הבנתי שאני בתפקיד האב המפתה את מאיה הילדה לצאת מההתבצרות הפנימית שלה, מבטיח לה שיהיה בסדר, שלא יפגע בה יותר, מפתה אותה לחדש את הקשר אתו. פיתוי שבסופו של דבר הייתה נענית לו, ממוססת את הקיר שביניהם, מתקרבת ושוב נפגעת. מלאכת הפיתוי משחזרת את האספקטים הללו כפי שהיו נוכחים בקשר הפוגע כשהאשמה מהווה רגש משלים, הן מהצד המפתה והן מהצד המתפתה. התעללות היא מוקד מרכזי המשתחזר בקשר הטיפולי, דרכו נפרש המצב הנפשי של המטופלת בתוך הקשר הפוגע עם ניסיונותיה להגן על עצמה. המטפלת מזדהה לסירוגין עם חלקים קורבניים ותוקפניים מנותקים של המטופלת ויכולה לתת להם ביטוי דרך החוויה שלה. המטפלת צריכה לאפשר לעצמה לחוות רגשות הקשורים לפגיעה, חוסר אונים, התפרקות, ייאוש טוטלי לצד סאדיזם, כעס, הרס - כולם רגשות של המטופלת שלא עברו עיבוד מעולם ושיש להם בהכרח נגיעה לעולם הפנימי של המטפלת עצמה. יכולת ההכלה ותהליך העיבוד, ההבנה והענקת המשמעות הם המסגרת שבה ניתן להפוך את הרגש הגולמי למעובד ולאפשר החזרתו למטופלת במטרה לעשות אינטגרציה שלו. תהליך זה כרוך בקושי אדיר שלא פשוט להמחיש. הוא דורש כוחות נפש רבים מצד המטפלת כדי לשרוד את העוצמות הללו, לחוות את הפרוק שמלווה התעללות מבלי להתפרק, להתחבר לכוח ולשפיות אחרי שנוגעים בזוועה, בחוסר האונים ובטרוף. בשלבים שונים בטיפול המטפלת נחוות כמתעללת. שאלות או הערות יכולות להחוות על ידה כחודרניות ומכאיבות. שאלות לגבי פרטי ההתעללות יכולת להיתפס כמציצנות לשמה, כניצול המטופלת לצורכי המטפלת. אך לעיתים כאשר המטפלת לא שואלת מתוך חשש לפגוע זה יכול להחוות על ידי המטופלת כסימן לניכור וחוסר עניין או כמסר לכך שהמטפלת אינה יכולה לעמוד בפרטים של מה שהיה. קורה גם ששתי האפשרויות מתקיימות בו זמנית, מה שיוצר מלכוד שניתן לפרק רק ע"י פתיחת הדילמה בפני המטופלת. לעיתים תכונות פשוטות של המטפלת מקבלות משמעות מתעללת. אחד הרגעים הקשים שזכורים לי בתחילת הטיפול עם מאיה היה כאשר אמרה לי שאיננה יכולה לסבול את הקול שלי. היא ביקשה שאשתוק כי הוא "קורע" לה את העור. התגובה שלי הייתה כפולה. אשמה על כך שאני מכאיבה ורצון לא להכאיב שוב, מחד, אך הרגשה של היותי נשלטת מאידך. המלכוד היה בכך שלא היה פתרון טוב. אם אדבר על הסיטואציה בקול הקורע שלי, אצא מעמדה נשלטת אך אכאיב ואם אשתוק אתן לה לשלוט בי ובכך בסופו של דבר אשאיר אותה לבד במצוקה שלה. זה היה שיחזור של סיטואציה כה מוכרת לה בה אין פתרון טוב. כעבור זמן רב ניתן היה להבין יחד, שהקול קרע משום שהמחיש לה את כל מה שלא קיבלה מאמה - רוך, קבלה ואהבה. היו מצבים בהם מאיה ביימה סיטואציות שהמחישו את החוויה שלה אותי כסדיסטית ומענה. פעם אחת היא ביטלה באותו יום את הפגישה הקבועה שלנו ובכל זאת הגיעה בזמן, תוך הכחשה שהיא ביטלה, אך עם הוכחה נוספת עבורה שהמטרה שלי הייתה לשגע אותה. בהעברה הנגדית מה שבלט מלבד הכעס והתסכול שלי הייתה גם תחושה של חוסר ביטחון לגבי המציאות, מעין דיסאורינטציה - ידעתי מה באמת קרה אך לשניות לא הייתי כבר כל כך בטוחה. זה היה שחזור של חוויה דומה של מאיה שכל הזמן הרגישה כילדה שמה שמתרחש בביתה אינו תקין אך תגובת המשפחה גרמה לה להרגיש שהיא משוגעת. המטפלת נמצאת לעיתים קרובות גם בצד של הקורבן. ההתעללות של המטופלת מקבלת פנים שונים ודרכה היא משחזרת את הקשר המתעלל, הפעם מהצד החזק. החודרנות הופכת להיות אמצעי סדיסטי בידיה. היא מתקיפה את גבולות הטיפול ואת גבולות המרחב הפרטי של המטפלת. היא יכולה להתעלם מסיום הפגישה, להרבות בטלפונים בין הפגישות, לצלצל ולנתק במשרד או בבית, לנעוץ מבטים חודרים במטפלת, להעיר הערות ישירות ולא תואמות על לבוש והופעה. החודרנות מתבטאת גם ביכולת המדהימה של מטופלות אלה לאסוף פרטים על חיי המטפלת, לפגוש אנשים שמכירים אותה ולטפטף רמזים בשיחה עמה על כך שהן יודעות יותר ממה שהן אומרות. מצב זה מעורר אצל המטפלת חווית רדיפה ואיום. המטפלת מגיבה באי נוחות, בחרדה מהיחשפות. היא חווה חשש לפני הפגישות הטיפוליות, בודקת את החדר ברגע האחרון, לוודא ש"הכל בסדר" כדי למנוע תקריות לא נעימות. פן נוסף של התעללות כלפי המטפלת הוא הפגיעה העצמית. מאיה הייתה מגיעה עם סימני כוויות או חתכים, מצהירה דרכם על מצוקה, אך לעיתים קרובות סירבה לדבר על כך. אותי היא הציבה חסרת אונים מול הכוח ההרסני שבה. הייתה בזה אמירה על כך שיש לה דרכים משלה להרגיע את עצמה משום שלטיפול ולי אין היכולת לעזור לה. היא גם חוותה שליטה דרך הפגיעה. כלומר, לאירוע אחד יכולות להיות משמעויות שונות בו זמנית או לחילופין משמעות אחת יכולה להתחלף באחרת כהרף עין. הפגיעה העצמית יכלה לשמש כשליטה בי וביטול היכולת שלי, אך גם יכלה להדגיש את המצב בו שימשה בו זמנית כמתעלל וכקורבן והפכה אותי לצופה מן הצד, חסרת אונים ונוטשת. הפגיעה העצמית יכלה להיות גם דרך להראות לי, כהורה ולא רואה, עד כמה המצב חמור. תגובות ההעברה הנגדית היו שונות במצבים השונים ועל פיהן התאפשר לי לקרוא את הסיטואציה. דרך נוספת שהייתה לה להפעיל את החלק ההרסני והסדיסטי שלה היה בהרג התקווה. הטיפול נע בין תקווה ויאויש. היו תקופות קשות שבהן לא ראתה סיכוי להתגבר על רוחות העבר ועל המצוקות הבלתי נסבלות שלה בהווה. היו גם תקופות שדרך הקשר חוותה את עצמה עם יותר כוחות והעיזה לבוא במגע עם רצונות ותקוות. אך אז היה מתעורר בה קול אכזרי שלעג לה על האשליות המתוקות וניבא התרסקות שלא אחרה לבוא. קול שביטא את האמונה שלא יצא ממנה שום דבר ושכל דבר טוב הופך לרע, כואב ומאכזב. במכה אחת תקפה את עצמה ואת הטיפול, רוקנה ממנו את התקווה ואת מה שניתן היה להפיק ממנו. בו זמנית היא גם יצרה שליטה - במקום לשאת את החרדה המצטברת המלווה את התקווה, היא פרקה אותה על ידי יצירת ההרס בעצמה. החוויה של ההתעללות משני צדי המתרס קשה ומתישה. היא מצריכה מהמטפלת להיות בפנים ובחוץ בו זמנית. עליה להיאבק כדי לא להישאב לתוך המערבולת, להציב גבולות, לא להתבטל וגם לא לפגוע, ובכל זאת להיות מסוגלת להכיל את הבלתי נסבל. ההתמודדות המתמשכת הזו יכולה לעורר בה את ההרגשה שהיא איננה רוצה להיות שם ואת העובדה שהיא נאלצת לחוות חוויות אלה, כהתעללות בפני עצמה. את החלק הבא על תגובות העברה נגדית לדיסוציאציה בטיפול התקשתי במיוחד לכתוב. כאילו הותקפו החיבורים וההקשרים גם אצלי - כדרכה של דיסוציאציה. קשה לתאר בקוהרנטיות תופעה שהיא מטבעה מפרקת. הדיסוציאציה משקפת את הצורך לא להרגיש, לא לדעת ולא להיות וכן לשמור על הקשר הבינאישי מפני החלקים הבלתי נסבלים שבו. הדיסוציאציה מפרקת והיא משאירה פרוק בחדר שיכול להתבטא בדרכים שונות. הניתוק מרגש יכול להחוות בטיפול בצורה של דלות ושעמום, נטייה להירדם והרגשה שהזמן לא עובר. במצבים יותר בולטים מרגישים פתאום שהמטופלת איננה, שהיא במקום אחר. התגובות להיעלמות זו הן של חוסר אונים, בהלה, הרגשה של חוסר יכולת, חוסר נגישות וחרדה. חווית האין-קשר יכולה להיות מאוד חזקה. במקרים אחרים ההיעלמות יכולה להתפרש בטעות כשקיעה במחשבות למרות שהמטופלת נמצאת ב"שום מקום". ההתנתקות יכולה לעורר במטפלת תגובת התנתקות משלה. שתיהן ישובות בחדר, בשתיקה, ללא קשר. במצבים אחרים המטפלת יכולה להרגיש כעס ונוטה ליצור פעילות מוגברת במטרה להחזיר את המטופלת למצבה הרגיל, ולהחזיר לעצמה תחושת שליטה. הבנת הדיסוציאציה נותנת מסגרת התייחסות לשתיקות, העדר זיכרון ותגובות מעורפלות. בהעדר מסגרת התייחסות זו ניתן להתייחס לתופעות אלה כהתנגדות, אגרסיביות פסיבית, מניפולציה, פסיכוזה, רגרסיה וה- acting out. הבנות אלה יוצרות ריחוק. מטרת הטיפול היא לחתור לאינטגרציה של גוף הידע, הרגש והאספקטים של העצמי שנותקו. להפוך את הלא מודע למודע ולהחזיר למטופלת חוויה של עצמיות שלמה. כשהמטופלת מתנתקת מרגשות לעיתים קרובות רגשות אלה מתיישבים אצל המטפלת. המטפלת מרגישה לעיתים רגשות חזקים שמנותקים מקונטקסט נראה לעין, או שבתהליך של הזדהות השלכתית היא מגיבה בעוצמות רגשיות חריפות. כאשר מאיה החליטה לחשוף את ההתעללות בפומבי, למרות ההסתייגות שלי, היא פנתה לעיתונות בזמן שהייתי בחופשה. היא הייתה נחושה בדעתה ולא יכלה להתייחס לאופן בו היא עלולה להיפגע מחשיפה בלתי מבוקרת זו. אני לעומתה נכנסתי לפאניקה. הרגשתי רדופה על יד האב, שלדבריה של מאיה, היה בעל השפעה. כבר ראיתי אותו תובע אותי על הוצאת דיבה. הורס את המוניטין שלי. הרגשתי אותו כל יכול, הרסני וחסר מעצורים. היכולת להכיל את הרגש אפשרה לי להבין את החוויה המנותקת של מאיה. תוך כדי החוויה העוצמתית מתקיים ניסיון לזהות את המקורות לחוויה הרגשית ולתת לה משמעות. האינטרפרטציה, גם אם אינה נאמרת מיד, נותנת הרגשת שליטה והבנה של מה שמתרחש. היא מעניקה משמעות ומקשרת בין עבר להווה. היא מחזירה את השפיות. זו הדרך היחידה להפסיק את המעגל של הדיסוציאציה, השלכה והזדהות השלכתית, מעגל שהופך את ההיסטוריה של ההתעללות למציאות מתמשכת. הצורך לא לדעת הופך להיות ציר בהתפתחות של מי שעובר התעללות ותנאי להישרדות. לכן תהליך ויתור על אי הידיעה כרוך בפחד עצום. הזיכרונות שעולים לעיתים קרובות אינם מתווכים על ידי שפה או נרטיב כרונולוגי, הם באים לידי ביטוי דרך חושים, תמונות, חלקי תמונות ורגש לא מעובד. כך עולה גם החוויה וייצוג העצמי בתוך האירועים הטראומטיים וגם החוויה וההפנמה של הזולת בעולם הפוגע. כלומר, עולות גם המשמעויות השונות שניתנו אז לאירועים ולאנשים שפעלו בתוכם. תגובות העברה נגדית שכיחות המעידות על קיומו של תהליך דיסוציאטיבי הן שכחה של מה שהיה בפגישה הקודמת; הרגשה לא נוחה סביב מחשבה לא שלמה, הרגשה שמשהו לא בסדר מבלי להבין מה בדיוק, חלקי זיכרון, תחושה פיזית דומיננטית אבל לא מוכרת או לא שייכת - והכל מנותק מקונטקסט ומשמעות. התגובה לכך יכולה להיות בלבול, התערערות, חוסר בהירות לגבי מה אמיתי ומה דמיוני, חוסר רצון לדעת. ככל שהתהליך מתעצם מתחזקת האמביוולנציה גם אצל המטפלת סביב הרצון לדעת מול הרצון לא לדעת. היא יכולה להרגיש בו זמנית שהיא יודעת ולא יודעת, כפי שעושה הדיסוציאציה - שני גופי ידע קיימים במקביל, סותרים זה את זה אך לא נפגשים. תגובה שכיחה היא לרצות לדעת לפני המטופלת ולהגיד לה. תגובה שעונה למשאלה של המטופלת שהמטפלת תגיד לה אם היה או לא וכן מה היה. המטפלת צריכה להיות מסוגלת לסבול לא לדעת. היא גם צריכה לסבול לדעת ולא להגיד בטרם עת. בתקופה בה מאיה העלתה בטיפול את פרטי ההתעללות היו פגישות בהן היא תארה בניתוק רגשי דברים מזעזעים באכזריותם. היה ברור שאינה מבינה עדיין את מה שהיא אומרת ושמלוא המשמעות נחוותה על ידי ונשמרה בתוכי עד שתוכל להרגיש בעצמה. הדיסוציאציה בקונטקסט של קשר בינאישי מאפשרת לשמור על הצד החיובי של האובייקט. היא יכולה לשמר אותו מבלי שכעס , אכזבה ופגיעה יהרסו אותו. היא גם מאפשרת לנתק את הפוגע מהפגיעה. ממאיה למדתי איך הדיסוציאציה פועלת בכל רמה אפשרות. היא ציירה ציור בו ילדה שוכבת על מיטה ומעליה 3 ראשים - 3 עיגולים. האחד עם עיניים, השני עם אוזניים והשלישי עם פה סגור. את הפגיעה היא חוותה ללא קונטקסט. היא יכלה להתפתל מכאבי בטן עזים בחדר הטיפול עם הרגשה שמשהו נכנס לתוכה, אך כאילו הפגיעה והכאב היו אוטונומיים. את התנועה של הגוף בעת האונס חוותה כתנועה נפרדת - לא היה אדם בעל זהות, או אדם ללא זהות שיוצר את התנועה שמזיזה את הגוף - הייתה תנועה בחלל שמאיימת עליה, תנועה שלא ברור היה לה אם היא שלה או לא, תנועה שנדבקת, רודפת, מדבקת. תנועה שהעירה אותה בלילות. תנועה בעלת כוח חיים משלה שכנגדה לא יכלה להיאבק. רק עבודת נמלים שחיברה תחושות גופניות למשמעות תחושתית, לרגש הנלווה להן ולמשמעות שלהם, אפשרה השתחררות הדרגתית מאוד מהאיום של התנועה. במצבים אחרים הדיסוציאציה מהווה הגנה בתוך הקשר. היא מאפשרת להתחבא למתעלל, היא מאפשרת הגנה מפני קירבה, היא משמשת מחבוא כשמרגישים בושה ופחד. היא מתריסה כשמטרתה להפגין שליטה לצד ביטול המטפלת הנשארת חסרת אונים מול החסימה הזו. פרדיגמת המתעלל והקורבן בפרט והחשיפה לתוכני טראומה בכלל, מפעילה מערכת תגובות קאונטר-טרנספרנסואלית נוספת, בעלת אופי פוסט-טראומטי (1992, Herman) המטפלת מגיבה בדריכות יתר כמו בחיפוש אחר המילה המדויקת שלא תעורר התפרצות תוקפנית. היא יושבת בחדר, מצפה למכה שתרד עליה מבלי לדעת מאיפה היא תגיע. היא יכולה לשבת ללא רגש תוך כדי הקשבה לפרטי ההתעללות או לסבול מחדירה לראשה של תמונות ההתעללות גם מחוץ לשעה הטיפולית (1995,Pearlman & Saakvitne) (1995) Pearlman ו- Saakvitne מרחיבות את השפעת העבודה עם מטופלי טראומה למה שהן מכנות טראומטיזציה משנית (Vicarious Ttraumatization). הן מתארות תהליך בו החוויה הפנימית של המטפלת משתנה באופן שלילי דרך מעורבות אמפתית עם החומר הטראומטי של המטופלת (1990 Pearlman + McCann). היא עדה לטראומות המתוארות בחיות רבה, אכזריות, סדיזם, אימה, ייאוש ופחד. זה עלול לפגוע בתפיסת הזהות שלה כאדם וכמטפלת ובתפיסת העולם שלה. גם אצלה מתערערת התפיסה של עולם טוב ובטוח. הטראומטיזציה המשנית אינה תגובה למטופל מסוים אלא לחשיפה המתמשכת לחומר הטראומטי. זו לדעתן תגובה נורמטיבית ובלתי נמנעת. פתאום המטפלת נחשפת לחלקים בתוכה, אותם לא חוותה ושכנראה לא הייתה חווה ללא חשיפה מתמשכת זו לשחזורים הטראומטיים בו היא לוקחת חלק. היא חשופה למשאלה של מטופלים למות כמוצא אחרון מהסבל והכאב וכאקט אחרון של שליטה ובחירה. המטפלת חשופה למתח רב הגובה ממנה מחיר. הדאגה לחיי המטופלות לנוכח משחקן עם המוות יכולה לגרוע לפרקים מהיכולת ליהנות מהחיים השוטפים. המחשבות על כך יכולות, לחילופין, לתת לה אשליה של שליטה אך למעשה יש לנו מעט מאוד שליטה על בחירת המטופלות למות או לחיות. יחד עם זאת, לא לדאוג יכול לגרום למטפלת לשאול את עצמה שאלות לגבי מקצועיותה ואנושיותה. ההתמודדות מול כוחות הרסניים מפגישה אותנו עם צניעות לנוכח המגבלות שלנו ושל הטיפול בכלל. ההכרה בתהליכים שוחקים אלה חיונית משום שהשארתם ברמה לא מודעת עלולה לגרום ל - acting out מצד המטפלת. בנוסף, ולא פחות חשוב, ההתמודדות עם תופעות אלה מאפשרת יצירת תנאים מכילים ומחזקים עבור המטפלת בשמירה שלה על עצמה: דרך היכולת ליצור שיפוט עצמי הוגן, להפעיל אינטרוספקציה, לזהות צרכים אישיים, לדאוג להדרכה מקצועית, לשמור על גבולות ולהכיר במגבלות אישיות, לשמור על פרספקטיבה כוללת, להפעיל אמפתיה והומור ולשאוף לצמיחה אישית תוך הערכה מוגברת למה שחשוב ברמה הסובייקטיבית ולמה שמעניק כוח ותמיכה. לסיכום, טיפולים עם נפגעות גילוי עריות מאופיינים באינטנסיביות רבה ובאינטימיות שקוראת לאוטנטיות ולזמינות רגשית מצדנו כמטפלים. רגשות שלנו משמשים מדריך להבנת המתחולל בנפש המטופלת ובקשר הטיפולי. אנו מאפשרים שימוש בעצמנו באופן אינטנסיבי יותר מאשר בטיפולים אחרים וזה האתגר המרכזי שמוצב בפנינו. עלינו לפתח עמידות, גמישות, יצירתיות ויכולת הכלה שמאפשרות את הליווי של מטופלות פגועות אלה במסע הקשה והאמיץ שלהן לגיהינום ובחזרה. אך לצד המאמץ הרב שנדרש מאתנו ישנו גם רווח גדול. זו חוויה של מפגש עם עולם אחר, עם יכולת לצפות בתהליכים נפשיים בהתהוותם ולהבין הבנה מעמיקה של מנגנונים נפשיים. ישנם אמנם רגעים של חוסר אונים אך ישנם גם רגעים רבים של הרגשת הצלחה וסיפוק, אפילו רגעים של חוויה כל-יכולה. העבודה דורשת מאתנו ללכת אל מעבר לגבולות המוכרים שלנו כמטפלים ולמצוא בתוכנו מקורות כוח ויצירתיות שמפתיעים גם אותנו לעיתים. הרגישויות וההבנות המתפתחות בנו משמשות אותנו גם בטיפולים האחרים ונראה לי שגם בחיים בכלל.

איך מטפל מתמודד עם חיבוק של מטופלת האם הוא מרחיק אותה, מחבק חזרה מה הוא יכול להרגיש?איך זה משפיע על הטיפול?

חני שלום, ככלל, בטיפול פסיכולוגי אין מגע כלשהו בין מטפל למטופל, ובוודאי לא במטפל מול מטופלת או מטפלת מול מטופל בוגרים. כך שרצון לחיבוק במהלך טיפולסביר להניח שיוביל לסירוב. לעומת זאת לעיתים קורה שבסיום טיפול ישנו חיבוק של פרידה, אבל גם כאן לא תמיד זה אפשרי או נכון, תלוי בנוחות של שני הצדדים ובמחשבה האם זה נכון. דרור

שלום, יש לי שאלה. בכל פעם שאני מביעה את כעסי, חששותי, הפחדים שלי, ההתלבטויות לשי בנוגע לטיפול,, אני מרגישה שהמטפלת שלי עושה צעד אחד אחורה, כאילו שהיא מפחדת מהתגובות שלי, כאילו שהיא לא יודעת מה לעשות איתם. כאילו שהיא מפחדת לאבד אותי. יש לציין שהיא מטפלת וותיקה ומוכרת מאוד מבחינה מקצועית. אני בחורה שקטה עם המון בעיות, וקשה לי לשתף אותה בהרה דברים, הכל בא בקטנה. ביקשתי ממנה שהיא תעשה את הדחיפות, שהיא תאיץ את הקצב...אבל שתהיה לצידי ותתמוך בי. אבל היא תמיד מפחדת מהתגובות שלי למרות שהיא מכירה אותי כמעט שנתיים. אני אוהבת להיות שם, אבל מפחדת מהתכנים, מפחדת שתעזוב אותי, ומפחדת יותר כשהיא מביעה את פחדיה מהתגובות שלי בדרך ברורה או בלתי ברורה!

היי רונית, כתבת "אני מרגישה שהמטפלת שלי עושה צעד אחד אחורה..." ולאחר מכן השתמשת 3 פעמים המילה "כאילו". אולי התחושות הללו אינן מציאותיות מבחינת ההתנהגות שלה בפועל, אלא ביטוי של הפחדים שלך, שכתבת בסוף ההודעה? אני מתכוונת לכך, שכתבת שאולי היא מפחדת לאבד אותך ולאחר מכן כתבת, שאת מפחדת שהיא תעזוב אותך, למשל. זה נראה שכל הפחדים הם שלך, ושאת משליכה עליה חלק מהפחדים שלך. אין לי ספק שהיא לא רוצה לאבד אותך (אני לא מכירה הרבה מטפלים שכן רוצים לאבד מטופלים), אבל הפחדים הם שלך, גם אלה שאת מייחסת לה כנראה. ולפעמים זה נכון שמטפל נסוג צעד אחד אחורה. בעיקר כשהוא חושב או מאמין, שהמטופל צריך ספייס כדי לעבד דברים, או שהנושא המדובר עמוס מאוד רגשית, ויש חשש מהצפה רגשית אצל המטופל, בעוצמה שהוא עדיין לא יכול להכיל. ובכל זאת, על-מנת להפריך/לאשש את החששות שלך, מדוע שלא תעלי את הנושא במסגרת הטיפול? דברי איתה על זה (אני יודעת שקל לכתוב - קשה לעשות), זה עשוי להבהיר לך את המציאות שלה כפי שהיא באמת חווה אותה, לעומת המציאות שלה שאת בונה לעצמך... ס.מ.

רונית שלום, רציתי לשאול אותך רק שאלה אחת - האם אמרת לה את זה? חשוב שזה יהיה מדובר ביניכןלהבין ממה היא מפחדת, או ממה שאת חושבת שהיא מפחדת. עד שזה לא ידובר את תפחדי לדבר ויהיה משהו מאוד לא נכון בטיפול הזה. אז תאזרי את האומץ ותעלי את זה בפניה, זה בשבילך. דרור

יש לי שאלה האם מטפלים משחקים אותה עם אותה פוזה של אכפתיות ודאגה כלפי כל המטופלים שלהם וכאילו נותנים לכל אחד מהם יחס כאילו זה אישי ומיוחד? האם למטפלים יש תחושות שונות או או עצומות יותר למטופלים שונים או שעבורם המטופלים הם מטופלים ומריגישים כלפיהם אותו דבר? הרי הם אומרים לכולם אכפת לי ממך ומנסים להתקרב אז מה ההבדל בין מטופל למטופל מעבר לסיפור האישי? מה גורם למטפל להרגיש קרבה יתרה או מועטה למטופל מסויים ומה קורה למטפל שמרגיש שהוא חושב על מטופל מסויים יותר מהרגיל האם זה קיים?איך מטפלים עושים סוייטש ממטופל למטופל בעיקר שהטיפולים צמודים בשעות?

ירונה שלום, הבסיס לכל השאלות שלך בעיני נעוץ באמירה שלך לפיה האכפתיות היא פוזה, שאין בה אמת. האמירה הזו כשלעצמה מזמינה בדיקה. בעיני זוהי אינה פוזה כלל ועיקר. למטפלים באמת אכפת מהמטופלים שלהם. העובדה שלמטפל יש עוד מטופלים, לעיתים בזה אחר זה, אינה מורידה מהעובדה שאכפת לו מהם. אבל נשמע שאת מתקשה להאמין בכך שלמטפל שלך אכפת ממך באמת. שאם יש לו עוד מטופלים למה שיאהב דווקא אותך או אפילו גם אותך. טיפול זה דבר מורכב ומפגש עם מטופל אחד אינו זהה למפגש עם מטופל אחר. ותאמיני או לא למטפל שלך יכול להיות אכפת ממך וגם ממטופל אחר. דרור

השאלה שלי אז במה המפגש עם מטופל אחד למשנהו שונה עבור המטפל מעבר לשוני בתוכן הטיפולי?

אני לא מבינה את המטפל שלי פעם הוא נשאר איתי בפגישה שעה ורבע פעם שעה פעם חמישים דקות אני שמתי לב שכשיש פגישה קשה הוא נשאר איתי יותר שזה יפה מצידו אבל כשהפגישה קלה יותר הוא חוזר לחמישים ומשהו דקות האלה פעם שנורא בכיתי לא התייחסנו בכלל לשעון עד ששמתי לב שכבר עברה שעה וחצי, למה הוא לא יכול להישאר איתי קבוע שעה או שעה וחצי מה הקמצנות הזו על הכסף. מה אצל מטפלים כסף זה הכל?

רעות שלום, השאלה שלך עוררה בי מחשבות רבות. מדוע נפגשים חמישים דקות, מדוע זמן הפגישה קבוע, מה קורה כאשר זמן הפגישה משתנה באופן לא מתוכנן על פי גורמים שונים. חשבתי גם מדוע את שואלת למה הוא לא נשאר קבוע איתי שעה וחצי, ולא שואלת מדוע הוא לא נשאר קבוע איתי חמישים דקות כפי שסיכמנו בינינו. או מדוע את שואלת מה זו הקמצנות הזו שלו על הזמן והכסף, בעוד שלא ברור האם עלה בדעתך להציע לשלם על הזמן הנוסף של הפגישה שלכם? אלו שאלות שעלו בי, ללא תשובה בינתיים. אבל הדבר שננשמע בין השורות מדברייך הוא שהיית רוצה שהוא יהיה שם בשבילך ללא הגבלת זמן או כסף. וכאשר הוא לא עושה זאת את חשה אכזבה עצומה. דרור

לי נראה שהשאלה שלי עוררה בך זעם רב ולא מחשבות רבות. כנראה שהמטפל שלי בכל זאת בסדר יחסית.

באיזה מצב מטפלים ממליצים למטופל שלהם להעביר אותו למטפל אחר קולגה שלהם?

שלום לך, ישנם מספר מצבים בהם מטפלים ממליצים למטופל שלהם לעבור למטפל אחר. המשותף לכל המקרים הללו הוא שמסיבה כלשהי מרגיש המטפל שהוא אינו יכול לעזור למטופל, או שמטפל או שיטת טיפול אחרת יכולה לעזור יותר. דרור

למה המטפלת שלי לא קנתה לי מתנת יום הולדת היא יודעת מתי יום ההולדת שלי וזה נורא מעליב שהיא כזו לא רגישה מה אומרים יום הולדת שמח וזהו מה עם איזה כרטיס ברכה משהו אני כבר חודשיים אצלה אולי אעזוב אותה וזהו.

היי זיוית, תארי לך שכל מטפל היא קונה מתנות יומולדת לכל המטופלים שלו, וזה כמובן מחייב אותו לזכור את תאריכי הלידה של כולם... וברצינות: אני קוראת את העלבון שלך אבל - למה כ"כ חשוב לך לקבל מתנת יומולדת מהמטפלת שלך? או אפילו כרטיס ברכה...? ואיך זה מהווה סיבה מספיק טובה להפסקת הטיפול אחרי חודשיים בלבד? ס.מ.

זיווית שלום, נשמע לי שמאוד התאכזבת מהמטפלת שלך, שרק אמרה לך מזל טוב ליומולדת. אבל האם את יודעת מדוע כל כך חשוב לך לקבל ממנה משהו, מדוע האמירה שלה אינה מספיקה? את יכולה לעזוב את הטיפול אבל חשוב להבין האם זה באמת בגלל היעדר המתנה או שמשהו אחר עומד מאחורי הרצון לעזוב. כאמירה כללית רציתי לומר לך שמרבית המטפלים אם לא כולם אינם קונים מתנות יום הולדת למטופליהם. אין זה אומר שאין הם זוכרים או שלא אכפת להם מזה. דרור

אורנה כתבה שתהיה כאן גם בחמישי, ואתה בשישי. יש כאן הרבה לבבות דואבים. מה קורה?

יאירה שלום, אני כאן כרגע. אני יכול להבין כיצד שינוי יכול לעורר חרדה האם אני אגיע או לו. אבל כתמיד אני מציע להתאזר בסבלנות. דרור

שלום דרור, אני מאד מדוכאת. מיואשת ממש. אני נמצאת כבר 10 שנים במערכת יחסים שהולכת ושוקעת. מלכתחילה לא הייתה ממש תשוקה והתלהבות מצידי, בעיקר פחד שלחיים אין משהו טוב יותר להציע לי. 10 שנים של השתקת הקול הפנימי שצועק מתוכי שזה לא הדבר הנכון בשבילי. בימים האחרונים אני מרגישה שהכל פורץ ממני החוצה, אבל עדיין חוששת שאם אומר הכל, וניפרד, אמצא את עצמי עוד יותר מדוכאת, ולבד, לעולמים... איך מתגברים על הפחדים האלה? איך יודעים מבפנים מה נכון? אלית

אלית שלום, אני מבין גם מהפנייה הזו וגם מזו שמעליה שבעצם את מתקשה לדעת מה את באמת רוצה. את טוענת שהבעיה היא לא בו אלא שאת לא יודעת אם את רוצה להישאר שם. למעשה את אומרת שמלכתחילה הסיבה המרכזית לקשר הייתה הפחד להישאר לבד. במקרים כאלו אני ממליץ שלפני שאת עושה החלטה תפני לטיפול, תנסי לברר מה באמת מפחיד אותך בלהיות לבד, האם את יוכלה לדמיין מצב בו את לא נשארת לבד? בכל מקרה אני לא מאמין בשמירה בבטן, אבל לעיתים קרובות אני שם לב שהסיבה לניסיון לשמור בבטן היא החשש שהדיבור ילווה בהתפרצות בלתי נשלטת. לכן אני מייעץ לך להתחיל לדבר קודם כל בטיפול, לברר עם עצמך ואז אני מאמין גם שתפחדי פחות לדבר. דרור

האם לשאול מטפל מה גרם לו לבחור במקצוע שלו, נחשב לשאלה לגיטימית כמו לשאול שאלות על הכשרתו המקצועית או שזה נחשב לשאלה פרטית שהוא לא חייב לענות עליה, אלא לפי שיקול דעתו והוא יתחיל לשאול אותי למה אני שואל אותו?

היי, הייתי אומרת שגם וגם וגם: גם אפשר לשאול. גם המטפל לא חייב לענות, אלא אם הוא רוצה (מאחר וזה לא פרט טכני שנוגע להכשרה שלו). וגם בהחלט עלולה לצוץ השאלה הנגדית של "למה אתה שואל?" פשוט תהיה מוכן לכל האפשרויות :) ס.מ.

שלום לך, נשמע לי שאתה יודע שזוהי שאלה אישית למדי. מטפל אינו מחוייב לענות על שאלה כזו, ולדעתי חשוב שתנסה לברר, רצוי איתו, מדוע מסקרן אותך לדעת מה הוביל אותו לבחור במקצוע הזה. דרור

יש בי מישהי אחת קרה ואכזרית קשה וסגרירית שבויה יש בי מישהי אחת שאין לה כל תכלית טיפשה ושברירית כנועה יש בי מישהי אחת רכה ואוורירית שקטה וסלחנית כבויה יש בי מישהי אחת נפגעת בקלות נבהלת מכל שטות פצועה יש בי איזו שחקנית זולה חקיינית גרועה פרועה יש בי מישהי אחת נוגה ומלכותית חמה ואימהית ברורה... יש בי איזו פחדנית גדולה ילדה קטנה פגועה

אורלי זה שיר על פיצול אישיות נכון?מה עושים במצב של פיצול אישיות יש תרופה לזה?

אורלי'לה בימים האחרונים את כותבת כאן אבל רק דרך שירה, כתבי משהו אישי יותר, שתפי זה מקל. בכל מקרה זה אנונימי את לא צריכה להסתתר שפכי ספרי כתבי את לא צריכה להיות כל כך נעימה ומעודנת לפעמים אפשר ורצוי גם לכעוס באמת. וגם אם בין המילים בשירייך קולטים את הכאב שלך אל תשארי עם זעם וכאב עצור שחררייייייייייייייייייי. יש בך אכן כל כך הרבה שלך חברה קבועה

אורלי במשמרת של אורנה כתבת את השיר הבא תהיתי מה המשמעות שלו ולמה התכוונת בו כי השיר מאוד נגע לי שאלתי אותך במשמרת של אורנה אבל משהו קרה להודעה שלי (צירפתי לך אותו) התעייפתי רוח עולה מן הים גל מתקדם ועוד גל מישהו בא ומבחין בי מישהו בא ונבהל ואני שוכבת קפואה קול מהדהד במרחק מישהו בא ונשם בי בא ולוחץ בי חזק כל התחושות נשכחו כבר כל הכאב נעלם אין בי דבר להציל עוד אין לי בכל העולם רוח עולה מן הים טעם מלוח בפי מישהו לא מוותר לי בא ונלחם במקומי באשכול אנשים צל מכסה את פניי מישהו בא ובוכה לא אל תבכה לא עליי כל התחושות נשכחו כבר כל הכאב נעלם אין בי דבר להציל עוד אין לי בכל העולם

השיר הזה הוא שיר של דליה רביקוביץ שכתבה שבועיים לפני התאבדותה. איזו משוררת גדולה היא הייתה זכרונה לברכה. אורלי הכל טוב אצלך?

אורלי שלום, אני שומע את התחושה שלך שקיים בתוכך פער גדול מאוד בין חלקים פרועים לחלקים רגועים, בין חלקים "טובים" ל"רעים". פער שאת לא מצליחה לגשר עליו עד כי נראה שלא מדובר באותה אורלי. אני חושב שחשוב, שתנסי דרך טיפול לאחד את הרגשות שלך את התחושות שלך כלפי עצמך כך שתוכלי לחוות את עצמך כשלמה. דרור

ערב טוב, אני פניתי לטיפול לפני שנה וחצי, ו"הזהרתי" אותה שמאוד קשה לי לדבר על עצמי ולשתף או להיחשף, אבל יש כמה דברים שמקשים על יאת החיים ושבגללפ פניתי אליה. לקח לי בערך שנה וקצת עד שהצלחתי להתחיל נושא מסוים, לבקש עזרה, אבל יש עדיין פגישות שהיא "עושה את כל העבודה". הגענו למצב עכשיו שאין הרבה התקדמות ואם אני מרגישה התקדמות מסוימת או שהיא מנסה להתקרב עוד קצת או לפתוח נושא חדש, אני "ממציאה" לי משהו בכדי "לפוצץ" את הפגישות ולשנות את כיוונם. האם אני לא מאמינה בה מספיק או שאני מפחדת ממה שיהיה? או שאני בכלל צריכה לעבור למישהי אחרת שאוכל להאמין בה ולזרום איתה ביתר קלות? (היא הביעה כמה פעמים עד כמה קשה לה איתי ושהיא לפעמים מנסה להבין איפה טעתה!!) מה דעתך?

יוליה שלום, אני לא מכיר את כל הפרטים מהטיפול שלך. אבל אני אתחיל דווקא מהסוף. לא נשמע לי מהתיאור שלך שהסיבה לקושי שלך נעוצה בקשר שלך עם המטפלת שלך. זהו קושי שאת מביאה ושאתן מנסות להתמודד איתו. כרגע זהו הנושא הטיפולי, כיצד ליצור קשר, אמון יכולת שלך לאפשר קרבה. עבורך זה לא דבר של מה בכך. אל תיבהלי ואל תפסיקי את הטיפול, תמשיכי ואני חושב שדרך החיפוש המתמיד של שניכן אחר הדרך הנכונה להיפגש בחדר זה יגיע במוקדם או במאוחר. דרור

בפגישה האחרונה דיברתי על כך שיש לי פנטזיה, אולי מן מניפולציה שכזו, לשאול מטפלים אחרים מחוץ לטיפול (למשל בפורום) עד כמה חשובים להם המטופלים, וממש לבקש דוגמאות. איך זה באמת קורה. "אתם לא יודעים עד כמה המטופלים חשובים לנו וכמה גדולה המושקעות הרגשית" הם משפטים שראיתי כאן ולא פעם. אבל... לא תופסת אותם. לא ייפול משמיים, ובכל זאת, חשבתי לתור אחר דוגמאות. איך מתבטאת המושקעות הרגשית מצד המטפלים בתוך ומחוץ לשעות הטיפול? מבינה שחוזרת ושואלת האם חלק ממני קיים באחרים, או בפרט בטיפול, גם מעבר לזמן הנוכחות שלי (וגם בזמן הנוכחות שלי מצליחה לכעוס לפעמים שהריכוז מוסת ממני, כמו שפשוט קורה, כי ככה זה, אבל אני רוטנת, כי משהו חסר בכל זאת), ולמרות שאני שומעת איכשהו תשובות שכן, זה לא נטמע. זה לא. אף פעם לא. רציתי להזכיר גם, שהוסבר לי שמאד קל להתפתות לשבור גבולות איתי ובמצבי, וייתכן שמטפלים אחרים היו עושים מעשה, אבל אותו מעשה, שהיה יכול להיות נפלא עבור שני הצדדים באותו רגע, היה מקלקל לטיפול, והחשוב הוא לשמור על הטיפול. אז איך בכל זאת? לא מוצאת תשובה ובעצם היו אלה מחשבות ששלחתי... שתהיה שבת שלום

שלום רב, מטופלים הופכים יקרים מאד ללבם של המטפלים, ורגשות אלה, חזקים ככל שיהיו, מקבלים ביטויים במבט, במילה טובה, בחיוך, ובהתכווננות מיטבית (גם אם לא מושלמת) לצרכים של המטופל. המטפל חושב על המטופל שלו גם בהיעדרו, דואג לו, מושקע בו, רגשית, האם אהבה כזו נחשבת פחות? ליאת

אני אתן לך דוגמא חיה לכמה מטופלים חשובים למטפלים שלהם: לפני שלושה חודשים שברתי את הרגל, המטפל שלי הגיע אלי הבייתה בשעה הקבועה שלנו. התקשר לשאול לשלומי וליווה אותי עד שחזרתי לקליניקה. חמוד לא? מטפל שלא חושב על המטופלים שלו ודואג להם ומשקיע מחשבה ודאגה הוא לא מטפל כמובן שלכל מטפל יש רגישות מיוחדת למטופל מסויים גם אם לא יודו בזה תמיד יהיה את המטופל שיעסיק אותו יותר ויחשוב עליו יותר , קשרים גם אם טיפוליים כוללים רגשות כמו אהבה ודאגה ופחד וקרבה וגעגוע ועוד הרבה.

שלום לך, הפנטזיה שלך היא להבין כיצד בעצם מרגישים שלמטפל אכפת, באמת. איך מפנימים את ההרגשה הזו. לא קל להרגיש את זה כשקיים חוסר אמון פנימי שזה אפשרי בכלל. הדרך להרגיש את זה היא לא דרך מעשה כזה או אחר. אלא דווקא דרך העקביות, התחושה המתמשכת שמחלחלת בהדרגה שהמטפל זוכר דברים שדוברו, שהוא לא נבהל מהכעס ולא נרתע מהדרישות להוכיח את אהבתו. אני לא אומר שזה קל, אבל אני לא חושב שדוגמאות ספציפיות הן העניין, דרמטיות ככל שיהיו, אלא דווקא העקביות היא החשובה. דרור

שלום, כתבתי לפני כמה ימים לאורנה לגבי הנסיעה של המטפלת שלי ועד כמה קשה לי עם הפרידות ובמיוחד לאור מה שהיה בינינו. ואורנה הציעה לנסות ולהשקיע עוד מאמץ בקשר הטיפולי הזה. הלכתי לפגישה בסוף ולא ביטלתי אבל מרוב שהייתי כועסת עליה עם הרגשה של נטושה ונבגדת, לא הוצאתי מילה שם. כלום, לא הצלחתי לומר שום דבר הייתי באי שקט, ניסיתי לצאת אחרי עשר דקות מתחילת הפגישה, אבל היא לא נתנה לי, והיא המשיכה לדבר ולא הקשבתי לשום דבר...אפשר אפילו שלא הייתי שם, סתם נוכחתי שם... היא הרגישה את זה וביקשה שאני אעדכן אותה אם אני רוצה להמשיך או שאני רוצה לקחת חופש... מה אני אמורה לעשות, בא לי לצעוק, לבכות, להוציא הכל, אבל לא יכולה. חזרתי הביתה בכיתי כמו שלא בכיתי בחיי, ישנתי כמה שעות טובות, וזהו. אבל מה עכשיו? מה הלאה? איך אני אחשור להאמין בה? להתקרב ממנה? תודה וסופ"ש נעים

מה זאת אומרת את רוצה לקחת חופש זה היא שלוקחת חופש לא? מה היא עושה מפילה עלייך את החופש שלה-נורא זול...

שלום א. נסיעה לש מטפלת יכולה לעורר רגשות קשים של נטישה ובגידה ונשמע שזה מה שזה עורר בך. התגובה שלך הייתה לשתוק להתנתק ממנה, לא להרגיש את הצורך שלך בה, ואלי גם לתת לה להרגיש מעט ממה שאת מרגישה. לטעמי זו לא צריכה להיות סיבה להפסקת טיפול. זהו שלב קשה, אבל שלב שאפשר וחשוב להתמודד איתו גם בטיפול וגם מחוצה לו. לדעתי עם הזמן תוכלי לבטוח בה שוב, ובהדרגה גם לשאת פגיעות שכאלו מצידה בהמשך מבלי שזה יגרום לך כאב כה רב. דרור

שלום דרור, איזה שיטות טיפול טובות יש לדיכאון? במיוחד למי שלא רוצה תרופות. הבעיה היא של אמא שלי, בת 60, שנמצאת בדיכאון בשנה האחרונה בעקבות פיטורים מעבודה וגילוי מחלה אוטואימונית. תודה רבה

שלום רות, כאשר הדכאון הוא דכאון חריף, כמעט תמיד יש צורך בהתערבות תרופתית. יחד עם זאת נשמע שחשוב שיחד עם הטיפול התרופתי, או אפילו כשלב מוקדם להם, היא תפנה לטיפול בשיחות בין אם בגישה פסיכודינמית ובין בגישה התנהגותית - קוגנטיבית. שתי הגישות הללו יכולות לעזור לה מאוד להתמודד עם אירועי החיים הקשים שהיא עוברת. דרור

שלום דרור, רציתי להעלות שאלה בנוגע לפורמט של הפורום: מתי חוזרים לפורום פתוח ולא מסונן? אם אני זוכרת נכון, בזמן האחרון לא היו בעיות מיוחדות מעבר לעץ של סתם. יש חדשות בנושא? טל

טל שלום, אין עדיין חדש בנושא ואנחנו שוקלים מה לעשות בהמשך. יחד עם זאת חשוב לזכור שבפורמט הזה ישנה רגיעה בין היתר בשל המבנה הנוכחי שלו, על אף החסרונות. דרור

שלום רב, רציתי לשאול מה בדיוק צריך לברר עם פסיכולוג בפגישה הראשונה, מבחינת השכלה, המלצות, שיטת טיפול וכו'. זה נראה לי מאוד מביך, אבל אני לא רוצה ליפול. בתודה מראש, גילה

גילה שלום, אין משהו שצריך לברר עם המטפל. אבל ניתן כפי שאמרת לברר את ההשכלה שלו, שיטות הטיפול בהן הוא משתמש, הסטטוס המקצועי שלו. אלו חשובים בעיקר כדי לדעת שאת יושבת מול איש מקצוע. אבל לא בהכרח ייתנו לך תשובה האם הוא איש מקצוע טוב. לכן הדבר החשוב הוא לנסות ולראות כיצד את מרגישה בפגישה. פגישה ראשונה היא מלחיצה ולעיתים אף קשה, לכן חשוב לזכור שאת לאאמורה להרגיש בנוח, אבל חשוב שתרגישי שהוא איתך, שהוא מקשיב ומנסה להבין אותך. לגבי בקשת המלצות ממנו לא רק שזה לא מקובל אלא שאף הקוד האתי אוסר על פסיכולוג לבקש ובוודאי להציג המלצות על עצמו ממטופלים אחרים. בהצלחה, דרור

שלום דרור, לאחר טיפול של שנה, עם עליות ומורדות, הפסיכולוגית שלי שיתפה אותי במחשבה שלה שאני סובלת מהפרעת אישיות גבולית ושכדאי לי לפנות לטיפול DBT. האם זה מקובל שמטפל יפנה מטופל לטיפול אחר? אני די בתדהמה. בתודה, קרני

איזו נטישה מטורפת.......למה היא עוזבת אותך? רק אחרי שנה היא קלטה שאת צריכה מטפל אחר אלוהים איזה קטע מסריח

קרני שלום, אני יכול להבין את ההפתעה שלך, כמו גם את התחושה שהיא מוותרת עלייך אולי. אבל אפשר להסתכל על זה גם אחרת. ייתכן והיא מרגישה שהיא לא מצליחה לעזור לך, והיא סבורה על בסיס הערכה מקצועית ששיטת טיפול אחרת בה היא לא מתמחה תעזור לך יותר. במקרה כזה היא עושה צעד לא פשוט גם מבחינתה כשהיא משתפת אותך במחשבה שייתכן ושיטה אחרת תעזור לך יותר ממנה. שימי לב שזוהי הצעה ולא הכרח. דרור

למה את חושבת שזה "קטע מסריח"? לפעמים עד שרואים שצריך משהו אחר. בכל מקרה להפרעת אישיות גבולית בהחלט DBT זה יכול להיות הרבה יותר מתאים מטיפול פסיכולוגי שמרני, בין אם מדובר בשילוב הקבוצתי וטיפול פרטני לבין טיפול פרטני עם מטפל זמין יותר לפי הסדר שניקבע זה הרבה הרבה הרבה יותר נוח.

שלום דרור, אני רוצה להמשיך להתייחס לנושא המתנות למטפלים. אני חושבת שמרוב אג'נדות מרשימות שכחתם שמטופלים לפעמים פשוט ר-ו-צ-י-ם להוציא כסף על מתנה למטפל, ולא רוצים שיפרשו להם את זה. מה דעתך? מיה

היי מיה, לא עקבתי אחרי הדיון סביב הנושא, שהתקיים עד עתה. אני כן יכולה לספר לך, שהמטפלת שלי מקבלת ממני מתנות בשמחה רבה (כל מה שאני צריכה זה להציע משהו :)), וברוב המקרים בלי נסיונות לפרש ולהבין יתר על המידה. היא יכולה לשאול, למשל, "למה בחרת להביא לי דווקא x"? ולרוב תשובה קצרה מספקת אותה. כמובן שלא מדובר במתנות בשווי של מאות ואלפי שקלים, אלא בעיקר דברים קטנים, שלרוב אני גם יודעת למה בחרתי להביא לה אותם. אגב, מדי פעם זה הדדי - גם אני מקבלת מתנות ממטפלות (גם מהנוכחית וגם מהקודמת). וגם אני ביררתי מה המשמעות של המתנה עבורן, ולמה הן בחרו לתת לי אותן. ס.מ.

תמיד אפשר לבקש שיחסכו מאיתנו את הפרשנות. לפחות באופן זמני. לפעמים הם גם נעתרים, ולפעמים יש סיכוי שיניחו לנו. פשוט, בדיוק דבר כזה קרה לי בפגישה האחרונה. לא בהקשר של מתנה, אבל דומה. חשבתי שכבר אין אוויר יותר, ובאופן מפתיע, הניחו לי בסוף וחסל. חוץ מזה, ולאו דווקא בהקשר המתנות, לפעמים באמת יש דברים שלא אומרים כלום ואין מה לפרש אותם, למרות שמה זה בא להיסחף.

מיה שלום, ישנן גישות שונות כיצד להגיב למתנה ממטופל, האם לפרש, האם לנסות להבין עם עצמך כמטפל, אפילו האם לדחות את המתנה. אני אישית, וזו דעה שלי, חושב שלא צריך לפרש מתנות, בעיקר לא מתנות בסוף טיפול. לעומת זאת מתנות שניתנות במהלך טיפול חשוב לנסות ולהבין מדוע המטופל רוצה להביא מתנה. האם זה קורה לו רק בחדר או גם מחוצה לו. הנושא הזה אינו כה פשוט, ולרוב מטופלים אינם מביאים סתם מתנה. זה לא אומר שצריך לפרש את זה אבל בהחלט שווה לתת על זה את הדעת. דרור

הי דרור ואורנה שלור רב לכם מנהלי הפורום אני בתחילה אומר שאני מקוו מאד שליאת מרגישה טוה ושכל בדר אלה. שאלתי היא: איך נקרא מצב שבו אני מדברת אם בין אדם מסוים על בן אדם אחר ואומרת לו מה אני רואה שמתאים לבן אדם הזה לעסוק ובעצם בין לבין מעלימה אצ העובדה שזה מה שאני רוצה לעסוק וחושבת שמתאים לי אפילו יתר מאותו בן אדם. אם זה לא השלכ אז מה זהמצב הזהאיך הוא ניקרא?אנא ערו לי להבין זאת גם לבד וגם יחד איתכם. ושולחת שמחה ואבה מכאן לכולם. בתודה מראש שולמית

שולמית שלום, ליאת בסדר גמור ותהיה פה בשבוע הבא. לשאלתך, עניתי לך בתחילת השבוע שהשלכה מתייחסת להשלכת תכונה או רגש לא רצויים על האחר. למשל לא להיות מסוגל לקבל את התוקפנות שבעצמך ולראות באחר כתוקפן. לא נשמע לי שזה מה שאת מדברת עליו, אבל השאלה היא מדוע חשוב לך לדעת מה השם של זה. הרי נשמע שאת מבינה את זו שרוצה לעשות את אותו הדבר שאת ממליצה עליו. דרור

היי דרור אבל בכל זאצ אילך זה ניקרא מצב כזה מבחינה מקצועית. אם אינו ניכלל בהמושג השלכה.

שלום בעלי חלה לפני יותר מחצי שנה כשאושפז לראשונה הוגדר במצב מאני פסיכוטי עם חשש לפגיעה בסובבים אותו גם באישפוז השני שהיה לאחר כמה ימים מיום השחרור אותו דבר ומאז שהשתחרר היה שרויי במצב דפרסי החל ליטול כדורים וטיפה התאזן אך ממש קשה מאז כי הוא לא מתפקד מבחינת תקשורת תקינה עם הסביבה למרות שעובד והן מבחינה זוגית על כל מובניה >>לפי אישור מהרופא אף רשום באנגלית סכיזופרניה אני מנסה לשכנע אותו ללכת לשיחות כמעט ללא הצלחת שכנוע שזה יעזור לו . אני רוצה שהחיים יחזרו למסלולם במידת האפשר מה ניתן לעשות יש אולי טיפול אחר שאפשר לתת כי הכדורים מדכאים לו חשקים (הוא שותה ולפורל וזיפרקסה>>כעת רק ולפורל) אשמח לייעוץ בנושא תודה....

לולי שלום, בהפרעה דו קוטבית (מאניה דיפרסיה), או בסכיזופרניה, הדעה כיום, ואין מערערין עליה, שיש הכרח בטיפול תרופתי מתמשך. תופעות הלוואי של הכדורים הללו עשויות להיות לא נעימות, אם כי התרופות מהדור החדש יותר, כפי שהוא לוקח, הן בעלות פחות תופעות לוואי. אגב לגבי החשקים, אחד מסימני ההיכר של דכאון הוא אובדן היכולת להינות. כך שלא הייתי ממליץ על הפסקת הטיפול התרופתי. ניתן בכל זאת להתייעץ עם הפסיכיאטר ולבדוק האם ישנן תרופות טובות יותר. לגבי טיפול אחר מלבד שיחות, ניתן להיעזר במקרים מסויימים בטיפול באומנות לסוגיו, אליו אנשים יכולים להתחבר לעיתים ביתר קלות. אבל מדברייך לא נשמע לי שזה המצב. בינתיים המשיכו עם בטיפול התרופתי ומדי פעם העלי את האפשרות של שיחות. דרור

שלום, אשמח את תעני לי מהלב. לרוב אתם מחזירים אותנו למטפלים שלנו לדבר איתם, להחזיר את ההרגשה של בגידות או נטישה, או השפלה, או חוסר אימון.... לחדר הטיפול, אבל אתם בתוך תוכם יודעים שהמטפל/ת ימצאו תמיד תשובה כלשהי בכדי לשכנע את המטופל שהם לא טעו בדרך. אף אחד מכם לא יודה באשמה. כי אתם או שתאבדו את הלקוח, או שתגובת הלקוח תהיה חריפה מדי לטעמכם. וגם כי לא יפה כאנשי מקצוע להופיע כטועים.אז תמיד בחדר הטיפול המטופל הוא האשם, והוא הטועה...

הי מעיין, בראש ובראשונה, כל מטפל הוא גם בן-אדם. ובני אדם עשויים לפגוע - בלי כוונה - בזולתם. חשוב להבין עם המטפל ממה נובעת תחושה הבגידה, השפלה, חוסר אמון וכו', אבל לא פחות חשוב להיות קשובים לקול הפנימי. באופן אישי אני יכולה לספר, שהיו פעמים שהאשמתי את המטפלת שלי במשהו, ובירור יסודי יותר העלה שאני לא הבנתי אותה נכון. אבל! לעתים הסתבר שהיא אכן היתה לא בסדר, ואז היא לוקחת על עצמה את האחריות, ומתנצלת אם צריך. כל דיאלוג, טיפולי או לא, צופן בחובו פוטנציאל של אי-הבנה, פגיעה (לאו דווקא מכוונת) בזולת וכדומה. אבל לדעתי תמיד כדאי לבדוק בפנים, מה באמת קרה - לפעמים האחריות היא שלנו ולפעמים של הצד השני. העניין הוא, שצריך להיות מוכנים לכך, שחסתבר שבאמת הטעות היתה שלנו, ואז לשאת באחריות. ס.מ.

מה שאמרת מזכיר לי אותי ברגעים מסוימים, שבאו לידי ביטוי חריף כזה פעם בשלב כלשהו בטיפול. היום יודעת שזה לא נכון כל כך... מטפלים כן מודים בטעויות, אם ישנן טעויות. אתן לך דוגמא למשפט ששמעתי בטיפול שלי: " יש טעויות, אבל יש טעויות שאני לא עושה". לאורך תקופת הטיפול שלי הבנתי שזה באמת נכון. באופן כללי, עד כמה שאני מבינה מהטיפול שלי, הטיפול הוא בעצם ניסיון למצוא דרכים מכל מיני כיוונים. אילו הדרך למטרה הייתה ידועה מראש, הכל היה אחרת... אבל בתהליך הזה ישנם הרבה ניסיונות שמטרתם להוביל אותנו לניסיון הבא בתקווה שקצת נתקדם בדרך. אלו לא טעויות, אלה הניסיונות לאורך המסלול מלא המהמורות שצריך להכיר אותן. הניסיונות הללו כואבים. אי אפשר לגדול בלי שיכאב. בכל מקרה, בכל תגובה שלך אינך אשמה, ולמרות שמאד מאד מרתיח, אז כן, צריך לחזור גם עם מה שאמרת עכשיו לטיפול...

ההבדל בין פסיכולוג לאלוהים שאלוהים יודע שהוא לא פסיכולוג(-:

לפעמים מגיעים לטיפול מטופלים שההורים שלהם איכזבו ואולי אפילו פגעו. מטפלים אמורים לגונן ולדאוג ואם הם טועים חשוב שיקחו אחריות אחרת הם הופכים להיות אותם הורים מאכזבים ונטולי אחריות.

שלום רב לפסיכולוגים, אני מטופלת כשנה בטיפול דינאמי. ככל הנראה יש לי בעיה הנקראת וגיניסמוס (ע"פ מה שקראתי). העלתי את הבעיה מול המטפלת, אך כרגע אין לי בן זוג ולכן המטפלת טוענת שלא ניתן לטפל בבעיה באופן ישיר, אלא רק באמצעות דיבור באופן כללי על יחסים, מאחר ואין כרגע פרטנר קונקרטי. שמעתי שיש מכונים שמטפלים בבעיות מסוג זה ללא תלות בבן זוג. אני חוששת שמא היא לא מיומנת לטפל בבעיה מסוג זה, אם כי היא פסיכולוגית קלינית, בעלת ניסיון רב. אודה על חוות דעתכם, וכיצד עלי לפעול. תודה רבה לילך

שלום לילך, ישנן שתי גישות מרכזיות לטיפול בבעיות כמו וגיניסמוס: גישה אחת (באופן כללי מדובר בגישה דינמית) תנסה להבין את הרגשות והחוויות שהובילו לבעיה, ועל-פיה בהחלט כדאי לדבר ולדבר... נראה שהמטפלת שלך דוגלת בעמדה כזו. גישה שנייה (התנהגותית בעיקרה) תמליץ על סדרה הדרגתית של תרגילים המכוונים ספציפית לפתרון הבעיה. סקסולוגים בהחלט יכולים לסייע בבניית מערך תרגילים שכזה. לעניות דעתי, נכון לשלב בין הגישות וכדאי לדבר עם המטפלת שלך על אפשרות כזו. בהצלחה, אורנה

שלום לך אורנה, אני חוזרת עם אותה שאלה (שאני בקשר דרך האינטרנט עם בעלה של המטפלת). אני רוצה להבהיר משהו ואז אשמח לשמוע את דעתך הסופית. הקשר שלי איתו הוא רק סביב המאמרים שלו, ואין שום זכר או התייחסות לחייו האישים. ואני אחת מאלפי קוראים שמביעים את דעתם , אז למה שאני צריכה להזדהות בפניה, או להודות תודה

שלום שיר, את לא צריכה (במובן "חייבת") להזדהות או להודות ואת לא עושה שום פשע נורא, זה לחלוטין עניין של רצון להפוך את הטיפול למרחב כנה ואותנטי, שיכול (בתוקף היותו כנה ואותנטי) ללמד אותך דברים חשובים על עצמך. להרגשתי, זה לא סתמי שבחרת בו מבין כותבים רבים אחרים שיכולת להתמקד ביצירתם, וזו אחת הדרכים שלך להתקרב אליה, לדעת עליה... בעיני כדאי לדבר על זה, בשבילך. לילה טוב, אורנה

ילדה בתוך קופסא סגורה מחפשת דרך מילוט לתוך עולמה הצר.. קופסא בתוך ילדה פתוחה , מחפשת דרך מוצא.., להתנקות מכל הרע .. רק .. רוצה לברוח אל הדימיון במסע אינסופי שלא נגמר... ולשכוח מכל הזכרונות הקשים האלה ..(שככ אי אפשר) ו..השדים יוצאים מתוך בקבוק .. בריקוד זדוני .. מכסים לא מכסים?! נוגעים לא נוגעים?! רואים לא רואים?! חיים מתים.. מתים חיים.. הקופסא סגורה, ו..הילדה צרה.. והעולם שם בחוץ .. כולו מאיים ורעעעע "אז זהו אבא..כבר לא משחקים בוא ונשבור את הכלים..:-( אבל ..הנה ..אבא בא ברוך ה (א) בא !! " אז.. מה זה היה ?! גילוי או גלוי? נסתר או חבוי? (האם אצליח לדעת פעם?!).. בואו .. ו..נחבר לה חוטים ו..נחבר לה מילים ו..נחבר לה סודות ו..נחבר לה פחדים .. ומה ייצא ? ילדה של חוטים ..?! הלב שלי ככ כואב ...:-(((((( שרית

שלום שרית, מילותייך מצליחות להמחיז מחזה זוועה, ילדה אבודה תלויה על חוט השערה (הסערה)... לא יכולתי שלא לחשוב כמה טוב שאת כבר (גם) גדולה... לילה טוב, אורנה

הי ליאת המטפלת שלי טסה שבוע הבא לחו"ל(יש לנו עוד שני מפגשים לפני). בשני מפגשים האחרונים יש שתיקה מעיקה ביננו,היא אומרת שזה בגלל שאני כועסת שהיא נוסעת(בגלל שדרך זה אני חווה שוב את האובדן שקשה לי עם פרידות). הסברתי לה שאני לא כועסת אלא עצובה שהיא טסה לשבועיים,אבל היא בשלה מסבירה שהשתיקה שלי היא דרך להגיד לה שאני כועסת. איך אני אשרוד כשהיא תיסע גם ככה המרחק בין פגישה לפגישה מרגיש כמו נצח ואנחנו נפגשות פעמיים בשבוע ואיך כן מנסים למצות את שתי הפגישות האחרונות לפני הנסיעה ולא להמשיך לשתוק. יש הרגשה של סוף.

שלום איריס, ליאת תהיה כאן בשבוע הבא. אני חושבת שהתשובה שיש לי לכתוב מסתתרת בתוך מילותייך: את מרגישה עצובה, את מתקשה להסביר זאת ונשארת קצת לבד כבר מעכשיו, את חוששת מהפרידה הזמנית ותוהה האם היא מסמנת את הפרידה הקבועה והסופית. כל-כך הרבה דברים חשובים, שחבל לשתוק אותם... דברי איתה על זה, הפכי את עצמך לפחות לבד כבר מעכשיו... לילה טוב, אורנה

בשלהי היום ובכלות השבוע, ממש אחרי העיקול האחרון, מול הנוף העזוב והלא מטופח של הדרך הביתה, יכולתי לרגע אחד, שהמשיך ונכנס אל תוך הזמן הנוכחי, לנשום, להרגיש שיהיה בסדר, לשקוט.

למי שכתב/ה... מילים יפיפיות. מלאות נפח. גרגרי האבק, נדמה שדומים, ריקים, מרחפים לכל משב רוח, אבל, כל גרגר הוא גרגר, עולם ומלואו בפני עצמו, ולכל גרגר הילה משלו. ובסוף נוחתים :-) שיהיה בסדר...

יש לי משיכה לבנות בטירוף אבל רק מינית, לעומת גברים שזה גם רגשי וגם מיני יש לי חבר וכשאני איתו אני מפנטזת על בחורות אני משוגעת עליו אבל זה מדליק אותי...... בסרטי פורנו אני מעדיפה להתמקד בבנות האם זו בעיה נפשית? מה זה אומר? יש לי סטיה?

שלום נירית, המיניות האנושית היא דבר מורכב, ואם את מוטרדת מהגיוון שתיארת את מוזמנת לברר זאת בקשר טיפולי אישי ואינטימי, לא מעל "גלי האתר". לילה טוב, אורנה

האם זה מקובל לתת מתנה למטפל? כביטוי להערכה ותודה..

לא זה לא מקובל. רבים מהם יסרבו לקחת מתנה. אבל משהו סימלי תמיד ניתן לתת.. (וכמו פסיכולוגים טובים הם יתחילו לנתח את הרצון שלך לתת להם מתנה וכד') ובלי קשר לשאלתך, את הרי משלמת לטיפול אז למה את מרגישה את הצורך לתת מתנה להערכה ותודה?

אשתף אותך קצת מניסיוני כמטופלת - תוך כדי התהליך הטיפולי, עדיף לדבר עם המטפל על הפנטזיה להביא "מתנה", ואפילו ממש לתאר את מה שהיה בתכנון, אבל לא נראה לי רצוי ממש לבצע. על פי רוב, זה נושא מאד רגיש, ובואי נאמר, למתנות חומריות רשמיות, עשוי להיות פוטנציאל מזעזע פגישות ומפר איזונים. מהמון סיבות. לפעמים אפילו נראה לי שזה עושה את הדבר ההפוך בדיוק. כלומר, הופך לאי נתינה. בעצם, לדבר על זה, זו הנתינה. באופן אישי, הפגישות בהן רק דיברתי על הרעיון מבלי לבצע היו יעילות אלפי מונים ופחות מבלבלות. למדתי בטיפול, שהמתנות האמיתיות העמוקות ביותר, מתרחשות בין המילים והרגשות. מעת לעת, לפעמים לפני פרידות של חופשות מתוכננות של סיום שנה, אפשר להשאיר משהו קטן ממך. מעשה ידייך, פרי עטך וכד', בהתאם להרגשתך באותו עיתוי.

שלום אפרת, מאחר ואין כלל אתיקה חד-משמעי בנושא, מטפלים מתייחסים לנושא המתנות באופן מאוד אישי, הקשור לסגנונם הטיפולי, לאישיותם ולקשר הייחודי שנוצר עם המטופל הספציפי. לכן, אני נוטה להסכים עם ההמלצה שקיבלת לדבר על זה במילים לפני המעשים (זה כלל טוב לטיפול בדיבור באופן כללי...). לכשעצמי, אני סבורה שמתנות חומריות אינן באמת נחוצות, ומכתב עם מילים אישיות יקר בעיני לא פחות. מתוך כנות רבה אתוודה שבקליניקה שלי פזורים מספר פריטים מעשה ידיהם של מטופלים לשעבר, ואני מתבוננת בהם בחיבה ובחמימות רבה... לילה טוב, אורנה

אורנה, יש תמיד יתרון לאנשים שיש להם כושר הבעה בתכתב טוב ידים טובות, יצירתיות וכד' אבל יש כאלה שאין להם תכונות אלו (למשל אני כשאני קונה מתנה יש לי בעיה אפילו לכתוב כרטיס ברכה) למטופלים כמונו אם יש צורך בהכרת הטוב הפתרון להביא מתנה וכך בצורה כספית חומרית להראות את תחושתינו. (בכל אופן זו הוצאה וכסף תמיד זה דבר יקר להוציא (-: ) רחל

היי אני בת 26, יש לי חבר שנתיים וחצי , סיימתי ללמוד בהצלחה ואני עובדת. תמיד הייתי מלאת חיים שמחה וצוחקת, אבל בזמן האחרון משהו מציק לי, גם המראה הפיזי שלי פתאום לא נראה לי, אני פתאום חושבת שאני מכוערת למרות הפידבקים מהחברים,מה שמדהים אותי זה שבעבודה אני שמחה וצוחקת, אבל איך שאני יוצאת החוצה אני מרגישה מאויימת-מבחינה כזו שאני מרגישה מכוערת ושמנה, ולא רק זה, משהו גדול יותר מפריע לי ואני לא יודעת מה זה, פשוט לא יודעת, היה לי יום שפשוט לא הלכתי לעבודה, והתחלתי לבכות ואני לא יודעת למה...משהו מפריע לי, ממה זה נובע? מה זה אומר? זה דיכאון? אני מפתחת מחלה נפשית או משהו??? מה זה ??? \

אולי זה משהו שהדחקת ו"קורץ" לך לטפל בו...

שלום לילה, אני חושבת שבמקומך הייתי פונה לטיפול פסיכולוגי, ומנסה להבין מה מכאיב ומפחיד . זה בסדר גמור להרגיש כאב נפשי גם כשיש בחיינו כל-כך הרבה דברים טובים, ואני לא חושבת שאת מפתחת מחלה נפשית. נשמע לי סביר יותר שאת מפתחת התבוננות מורכבת יותר בעצמך ובסביבתך, וגדילה היא בהחלט עניין מכאיב. לילה טוב, אורנה

הי, קשה לי מה עושים? המטפלת האריכה את החופשה וזה משגע אותי........ מה יהיה? לחפש מישהי אחרת?

שלום רוני, אינני יודעת מהו אורכה של החופשה המדוברת (ימים, שבועות או חודשים), אך אין ספק שהפרידה קשה לך, ובסך הכל זה מצביע על קיומו של קשר, חיבור ביניכן. עם הזמן, תלמדי "לדבר" איתה גם בעולמך הפנימי, ויהיה לך "אותה" בכל עת, גם בחופשות. דווקא בגלל החיבור הזה, מעט תמהתי למקרא שאלתך האם כדאי לחפש מישהי אחרת. זו כמובן אפשרות, אבל הרי רגשות והתקשרות לא באמת מעבירים כל-כך בקלות ממקום למקום. אני חושבת שכדאי לחשוב על האופן בו את מגיבה לגעגוע, לתחושת הנטישה והאובדן, וכשתחזור - לדבר על זה איתה. אנחנו כאן, אורנה

האם זה לגיטימי שמטפל ישקר מדי פעם למטופל או שלא יציג בפני המטופל באופן מלא מה הוא חושב לגביו, במידה והמטפל חושב שזה עשוי לקדם את הטיפול ולחזק את ביטחונו העצמי של המטופל?

שלום גלית, הבחירה במילה שקר היא מעט בעייתית, משום שקשר טיפולי אינו קשר חברי הדדי בו שני בני אדם מחליפים את תחושותיהם ומחשבותיהם בחופשיות. בטיפול יש אחד שעושה זאת (המטופל), ושני שעסוק - לצד החווייה של היותו בחדר ובתוך הקשר - גם בהמשגת התהליך הטיפולי, זיהוי צרכיו הרגשיים של המטופל, מקורות הקונפליקטים שלו וכן הלאה. מכאן יובן שחלק מרכזי בעבודת המטפל היא בחירה מושכלת מה ואיך לומר, ואני חייבת לומר שמניסיוני לעיתים קרובות גם ה'מתי' חשוב ביותר. אורנה

צר לי,אך נראה לי שהתשובה שקיבלתי מתחמקת למדי. האם בבחירה המושכלת של מה ואיך לומר נאמרים למטופל דברים שהמטפל אינו מאמין בהם באמת,דברים שנועדו רק לשפר את הרגשת המטופל ואינם אלא טכניקה טיפולית-כן או לא?

שלום לכולם. אני מגיעה לכאן בעקבות קריאת הניוזלטר של האתר, שעסק השבוע בנושא דיכאון. האמת, עד שקראתי את הניוזלטר לא חשבתי שכיום אני בדיכאון אבל הקריאה גרמה לי לחשוב קצת על הדברים. אני יכולה לענות בחיוב על הרבה מהשאלות שהוצגו במאמר שכלל בתוכו מעין "מבחן דכאון". תופעות של חוסר מנוחה וחוסר שקט, עצבנות, עייפות, בעיות בעיכול וירידה בלתי מוסברת במשקל (אם כי התיאבון שלי תקין בדרך כלל) וגם מצבי רוח משתנים... אלה יכולים, על פי המאמר להיות סימנים של דיכאון אבל אני חייבת לציין שאני גם סובלת מתת פעילות של בלוטת התריס (ומטפלת בבעיה הזאת) וכל התופעות שהזכרתי יכולות גם לנבוע מאותה בעיה. בעצם גם דיכאון יכול להיות סימפטום לחוסר האיזון ההורמונאלי. מצד שני בהחלט יכולות להיות גם סיבות חיצוניות לתחושות שתיארתי: חרדה קיומית (מצב כלכלי קשה), קושי ביצירת קשרים עם אנשים ומכאן גם בדידות מסוימת. יש גם דברים שמשפרים אצלי את ההרגשה, כמו פעילות גופנית, תרגול יוגה וכו' אבל באופן כללי אני מרגישה ירידה באנרגיה... השאלה שלי היא איך אני יכולה בעצם לדעת אם התופעות שהזכרתי הן לחלוטין נפשיות או שפשוט קשורות לעובדה שבלוטת התריס שלי עדיין לא מאוזנת?

שלום נטע, הדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא להתייעץ בפגישה פנים אל פנים עם פסיכיאטרית. הביאי עמך למפגש את תוצאות בדיקות ה- TSH האחרונות שלך, ובררי האם במצב האיזון הנוכחי נכון להיעזר גם בטיפול נוגד דיכאון וחרדה, בטיפול פסיכולוגי וכד'. בריאות ואושר, אורנה

שלום, שלשום שאלתי שאלה תחת הכותרת- "שתיקה של המטפלת" ואף קיבלתי תשובה ואני מודה על כך מאד, אבל נראה לי שההתייחסות בתשובה היתה דווקא לדברים שאני מצליחה לקבל ולהבין ופחות לנקודה שמטרידה אותי. מה שאני לא מבינה זה האם השתיקה של המטפלת שלי היא דרך טיפולית, האם אני אמורה להוביל את הסיטואציה בחדר או שהאחריות הזו מוטלת עליה?. אני מרגישה שאני מנסה לשתף ולהיות פתוחה ככל יכולתי (למרות שזה קשה מאד)והתגובה שאני מקבלת מסתכמת בזה שהיא פשוט מתמצתת במס' משפטים מה שאמרתי ולא מעבר לכך ולפעמים היא בכלל לא מגיבה. האם כך זה אמור להיות? איך זה אמור לעזור לי? אני מטיפול בסה"כ שלושה חודשים ואין לי ניסיון קודם, אני חשבתי לפני שהגעתי שדברים שאני מעלה ינותחו לעומק כדי להבין מאיפה הם נובעים ושלאחר מכן נעלה כלים להתמודדות עם אותם דברים. כרגע אני מציפה המון דברים ולא יורדת לעומקם, כל הזמן קופצת מנושא לנושא, אני לא מרגישה שהיא מכוונת אותי לשום מקום. זה בגלל שאנחנו עוד בהתחלה, ככה זה אמור להיות? אני אמורה לעשות הכל לבד? כי אם כן למה בעצם אני צריכה אותה? תודה ולילה טוב

שלום סתם אחת, האחריות לבחירת התכנים שיועלו (ולהעלאתם בפועל) מוטלת על המטופל, ולכן פסיכולוגים קליניים מחכים בסבלנות בתחילת הפגישה, ואם יש צורך לעזור עושים זאת באופן פתוח ככל האפשר, מבלי להכריע עבור המטופל מה יביא. במהלך הפגישה מטפלים בהחלט מגיבים לתכנים, שואלים שאלות הבהרה, משקפים ומפרשים. הבחירה מתי ואיך להתערב היא גם מונחית תיאוריה טיפולית, וגם קשורה למאפייני האישיות והסגנון של המטפל. אם את מרגישה שהתגובות שאת מקבלת מהמטפלת שלך אינן מספקות אותך, חשוב שתדברי איתה על תחושתך. יתכן שהיא תרצה להסביר את המניעים שלה להגיב בצורה מסוימת (למשל, יכול להיות שהיא זקוקה לעוד אינפורמציה וחשוב לה לא להיות נמהרת), יתכן שתסביר לך כיצד היא רואה את התקשורת ביניכן ומה מבטאת לדעתה האכזבה שלך מרמת התגובתיות הנמוכה שאת מקבלת. כך או כך, היכולת לברר עם המטפלת שלך את הקשר ביניכן מהווה התקדמות משמעותית ביחס למצב בו את שומרת את תחושותייך לעצמך או מבררת אותן עם מישהו שאינו נוכח שם איתך... בהצלחה, אורנה

רוח עולה מן הים גל מתקדם ועוד גל מישהו בא ומבחין בי מישהו בא ונבהל ואני שוכבת קפואה קול מהדהד במרחק מישהו בא ונשם בי בא ולוחץ בי חזק כל התחושות נשכחו כבר כל הכאב נעלם אין בי דבר להציל עוד אין לי בכל העולם רוח עולה מן הים טעם מלוח בפי מישהו לא מוותר לי בא ונלחם במקומי באשכול אנשים צל מכסה את פניי מישהו בא ובוכה לא אל תבכה לא עליי כל התחושות נשכחו כבר כל הכאב נעלם אין בי דבר להציל עוד אין לי בכל העולם

אורלי, לא תמיד אנחנו יודעים כיצד להגיב כאן לשירה, לתהייה המרחפת באוויר ללא סימן שאלה בקצה. לכן אנסה לומר במילותייך, שאני מקווה שתרגישי שמישהו מבחין בך ולא נבהל כל-כך... ושדרך ההתבוננות שלך בעצמך, תוכלי התחמם, ולנשום, ולזכור... אורנה

"איך זה, שמטפלים, שאין להם הרבה מושג מה זה להיות מישהו שלא היה אף פעם במעגל קרבה ראשון והכי חשוב ולא סוטה של אחר, יכולים לומר לנו שאפשר ללמוד לחיות עם החסר. ראיתם מישהו שהצליח להשתקם מתוך חסר כזה?" שאלה ששבה על עצמה. הולכת וחוזרת מכיוונים שונים. בעצם, תיקון: אמרו לי (מי רוצה לדעת בכלל, הסתכלות-נכונה-ארורה), שאלמלא היה בהיסטוריה אפילו רגע מיזערי, בריא, לא הייתה שורדת פגישה טיפולית אחת. זאת אומרת, שאיפשהו, באיזו שנייה נסתרת בנבכי עברי - היה. פיצקי, אבל היה. פפפפ צריך לחפש אותה בדיוק לשם מטרת ההשתקמות. אבל בחייכם, כמה אפשר, ולמה להסכים לבנות על מעט כל-כך ולוותר על הזעם והדבקות בריק, ומי מאמין, ומה איכשהו יחליף. אודה שברגע זה שוב התמלאתי קנאה במי שיש לו בעיניי, מן שפע יחסי. באופן הרסני עדיין. ת'אמת, אולי במי שנהייתי לעומת מי שהייתי. ובכלל, חל שינוי? נראה לי שרשמתי את ההודעה הזו כדי לנסות להרגיש קרבה וגעגוע ותודה. מותר בכלל לרשום הודעה שכזאת? מותר? תלות ארורה-ברוכה. צפויים לי ארבעה ימים ללא קשר ממשי עם בני אנוש. רע מאד. כן. באחריותי לדאוג למצב שונה? כן. אבל בהן צדק, לא הולך לי לממש ולמצוא חדש. מידי לי. מידי. מה שכן, למרות הפיתוי, אשתדל לרשום פחות באינטרנט. רגעים בהם נדרשת מציאות יותר מכל, אינם רגעים לחפש במחשב. הו לא. אבל הודעה אחת פעם ב... שיהיה... נו, אל תתפסו אותי במילה. "נחיה ונראה" אמר המת לעיוור. >שלח<

גבי אל-תיגע-בי, אנסה לגעת בך בזהירות... קשה וכואב להסתובב בעולם עם attachment שבור. קשה וכואב. וכשסופסוף נראה שהנה מצאנו, סביר כל-כך שנתאכזב. ושוב להילחם... ושוב לקום... מטפלים, תתפלאי לשמוע, הם לעיתים אנשים שמבינים את זה מאוד מאוד, ודווקא לכן הם עסוקים מרבית שעות היממה בניסיון נלהב-נואש ליצור תיקון. בתקווה בשבילך, אורנה

תקווה... איך עוד יש ממנה אחרי כל השנים הללו. נשגבות דרכי הנפש. איך היא עוד שם. כן, זה הצד היפה בכל הסיפור. וגם הכואב... תודה, אורנה. על הזהירות ועל האומץ ובכלל... יש לי עוד המון עבודה פנימית לעשות בשביל המעט הזה, ורק שיהיה שם שותף... רק שיהיה... לילה

"די במעט מהמוחלט הכחול האינסופי להקל את נטל הזמן ולנקות את זוהמת המקום" (דרוויש)

מקסים... היי, את כאן... תודה... המממ... שווה לחזור על זה, להגות שוב: "די במעט מהמוחלט הכחול האינסופי להקל את נטל הזמן ולנקות את זוהמת המקום"...

בדיוק הבוקר חשבתי עלייך... תהיתי מה שלומך נדמה לי שכבר היו ימים טובים יותר... אני חוששת שלא אדייק במילים הפעם.. אז לא אנסה לייצר איזו אמירה בעלת תוכן משמעותי או חדש.. כל מה שבא לי זה לגשש בלי מילים לכיוון היד החוששת-רוצה שלך, להחזיק בה בשקט ולא לומר דבר. לעמוד יחד על גבעה קטנה, להתבונן באורות ראשונים של ערב שמתחילים להידלק במרחק, להרגיש את הרוח הקלה מלטפת את הפנים ולחייך קצת על המחווה הזו, של הרוח. חסרת לי כאן. חסרת מאוד. אני שמחה שויתרת לעצמך, והרשית לשחרר הודעה קטנה הפעם .. כמה יש במילים שלך.. אני שבה לקרוא בהן תוך כדי הכתיבה.. כמה יש בהן ובך.. 4 ימים לבד-לבד? זה באמת לא קל בכלל.. אני אשמח לקרוא ממך, אם תרגישי שתרצי. אני תמיד שמחה. וגם אם לא תשיבי זה בסדר. טוב לי גם סתם לעמוד לידך, להשקיף איתך מגבעה, ולהציץ בך בחיוך.. "אני עומדת ליד גבי אלתיגבי".. חיוך קצת נרגש קצת חם.. חיבוק ממני שמחה שאת פה

לילך יקרה, לא אשאיר מילים כאלה ללא תגובה... תודה על מילים של משב רוח מלטפת. תודה... כן... יש הרבה רגעי שבר, שוב מאותו דבר. לא נעים בכלל. ובכל זאת סליחה. ובקפיצה חדה - רק לומר, שחלק מהזמן לא הייתי כאן פשוט בגלל בעיות מחשב. (אושר צרוף למצוא את עצמך פתאום מנקה כל מקש ומקש במקלדת, מה שלא מגיעים אליו גם בפסח...) אז, מבחינה זו אפשר לקזז קצת מהדאגה... מינוני המחשב ירדו באופן דרסטי לאיזו פיסת זמן - לזכר ימים עברו. משעשע. והנה, יום חלף... מזדקנים... הלוואי שיהיה ליל מנוחה

היי אני צעירה בת 26 נמצאת בחיי זוגיות ללא חיי מין מספקים ....הדבר הזה מאוד חשוב בעיניי ....אנו מסתדרים מחוץ למיטה אך תמיד תחושת הבגידה מעיבה ......(לא שאני יודעת בוודאות או שיש ממש סימנים מחשידים) אלא שפשוט נראה לי מוזר שגבר צעיר ירצה סקס רק פעם בחודש....הוא אומר שנהנה כשאנו שוכבים.....גם הכמות וגם האיכות לא מספקים אותי....בעיקר מטרידה אותי הכמות.....הוא היה בלחצים כשהכרנו עקב חוסר עבודה ועוד בעיות וחשבתי שזה נובע מזה וזה מה שהיה אומר כל הדברים השתפרו לטובה לפני כמה חודשים אך מבחינת מיניות כלווווום גם כשאין סקס לא נוגע בי בכלל לא חיבוק נשיקות שומדבר....הדבר מטריף את דעתי.....כמה זמן את\ה חושב שאפשר להמשיך ככה? איך אני יכולה לדעת אם זה בגללי או בעיה בו? (כשאנו שוכבים ביוזמתו או יוזמתי עומד לו והכל בסדר).....דיברתי איתו על הנושא מס פעמים וכל פעם יש לו תירוצים חדשים ואפילו לפעמים אומר שדברים קטנים שאני עושה מורידי לו תחשק (קונה דברים שלא צריך בחנות...לא מטפחת עצמי....מה שממש לא נכון....שאני מדברת בקול נמוך מידי).....מה את\ה אומר?

שלום עופרה, החשיבות והמרכזיות שכל אחד מאיתנו נותן למיניות הן עניין אישי. מדברייך עולה בבירור שאת אינך מרוצה, ולמעשה מעולם לא היית מרוצה מההיבט המיני של מערכת היחסים. בן זוגך טוען שהוא שבע רצון, ואני רוצה שתקחי בחשבון שיתכן וזה "הטמפרמנט המיני" הטבעי שלו, ולא תמהרי לפרש בגידה או לקחת על עצמך את האשמה. אם אכן זהו הקצב והסגנון המתאימים לו (וזה דבר שצריך לברר), את תצטרכי לחשוב ולהחליט האם זה מתאים לך, האם ניתן להתאים את הדברים גם לרצונות שלך בצורה טובה יותר, והאם את יכולה להיות מרוצה בתוך הקשר. אלו הן התלבטויות קשות, ואולי תרצי להיעזר במטפל/ת שילוו את תהליך הבירור והחשיבה. בכל מקרה, לא נראה לי נכון או מתאים שאת תשאי באשמה ("ואפילו לפעמים אומר שדברים קטנים שאני עושה מורידי לו תחשק"), ואת התהליך הזה חשוב לעצור בעודו באיבו. אורנה