פורום פסיכולוגיה קלינית

ערב טוב, אני מעוניינת לקנות מתנה קטנה וסימלית עבור המטפל שלי. חשבתי לכתוב לו משהו , אבל בוא נגיד שכשרון הכתיבה שלי שואף לאפס... :-) מה יכול להיות נחמד ולא מאיים? משהו שמביע המון תודה אבל לא קרבת יתר. בפגישה הקודמת אמרתי לו דברים לא כ"כ נעימים, שבא לי להכות אותו ולנער אותו ולעורר אותו ואפילו שאני שונאת אותו. כמובן שהבנו מאיפה זה הגיע והוא יודע שאני אוהבת אותו כמטפל. ובכל זאת, אני מרגישה צורך לתת לו מתנה ובאמצעותה להעביר לו את המסר ש" אני מאוד מעריכה אותך גם אם אני קצת אגרסיבית כלפיך לפעמים". תודה...

הנה נסחת את המתנה הכי טובה עבור מטפלים ועבור אחרים. זה נחמד לקבל מתנות, כולנו אוהבים אבל ביננו, המתנה עצמה פחות חשובה אלא עצם הנתינה. לכן, קני כרטיס יפה או שתעשי אחד, ותכתבי עליו את המשפט האחרון מההודעה שלך, וזה יעשה - מצוין - את העבודה. חוץ מזה השאלה הזו נשאלה אלפי פעמים בפורום הזה, תעשי חיפו' תחת "מתנה" גמדון הבית מתחזה לאורנה

הי איילת ובוקר טוב, לדעתי, וכפי שהבנתי ממה שרשמת, בגלל שהרעיון שלך להעניק מתנה נובע מתוך רצון לפצות על התנהגות או תוקפנות שאת קצת מתביישת בה, כדאי ראשית לדבר על זה בדיוק. דיבורים במקרה זה אפקטיביים פי כמה מונים מן המעשה (נתינת המתנה). זה גם הקטע של הטיפול, לדבר את זה... מה שרשמת כאן יפה כל-כך (מזתומרת כישרון כתיבה שואף לאפס? ניסחת יפה מאד!) הם הם הדברים אותם את צריכה להפנות אליו. לדעתי הם יוערכו מאד מאד. מטופלת שמשתתפת בפורום

שלום איילת, מדברייך עולה תחושה שהמתנה שאת רוצה להביא מספרת סיפור שלם על היחסים ביניכם. סיפור שנוגע בקושי לבטא תחושות כמו תוקפנות ושנאה, ולהישאר איתן, ולראות מה קורה לנו כשמישהו מוכן להישאר איתנו ועם השדים הפנימיים שלנו. אני מבינה שכרגע את מביעה את התחושות האלה, ומיד חשה צורך לתקן - לוודא שהוא יודע שאת אוהבת אותו כמטפל, להבטיח שה'רע' עוד לא הספיק לקלקל את כל הטוב שיש ביניכם. אני חושבת שכרגע את עוד לא באמת מאמינה שהתחושות המורכבות האלה יכולות לחיות ביחד בתוכנו ובתוך הקשר - תקווה וזעם, אהבה ושנאה, בנייה והרס... אני רוצה לעודד אותך לבטא את המורכבות הזו במילים, בתוך הטיפול שלך. לדבר על הרצון לתקן משהו, ועל הפחד מפני הקלקול. למעשה, זה לא כל-כך קשור לשאלה אם תבחרי להביא מתנה קונקרטית או לא (ועל כך באמת תוכלי לקרוא עוד בשרשורים קודמים על מתנות). בהצלחה, אורנה

אחד הנושאים המרכזיים בטיפול. תודה!

אני בטיפול כבר כשנה וחצי , אני מחכה ללכת לשם ושמחה לראות אותה , אבל אני מרגישה שהיא בכלל לא מבינה אותי או מכירה אותי , ודווקא הטיפול גורם לי להרגיש כיאלו אני לעולם לא יוכל להשתנות ..מה עושים ?!

עצם ההבנה שלעולם לא תוכלי להשתנות מדגישה אולי את הכרתך בצורך בשינוי זה גם משהו לא?:-)

שלום לך, את מתארת שאת מחכה לפגישות שמחה ללכת, אבל מרגישה שהיא לא מכירה או מבינה אותך, ושהתקווה שלך להשתנות ירדה. לא ברור כל כך אם כן למה בדיוק את מחכה. האם ייתכן שנעים מדי בטיפול, שמשום מה אתן לא נוגעות בחלקים כואבים, שאולי יגרמו לפחות רצון להגיע אבל גם יגרמו לתחושה שהיא מכירה אותך באמת. בכל מקרה זה צריך להיות מדובר ביניכן הפער הזה. דרור

מה זאת אומרת למה היא מחכה? למה המטפלת מחכה למה להפיל את הבעיות על המטופל ואת ההצלחות על המטפל? המטפלתת אמורה גם לגעת במקומות פחות נעימים לעיתים להוביל לעיתים "להתלכלך" בשביל זה אנו שם לא כדי שמישהו לא יפחד לגעת בנו לא?דרור איבדת את המקום של המטופל אתה היום יותר בעד המטפלים......

היכן אוכל להשיג חומר על הנושא? האם אדם נוירוטי יכול בעזרת טיפול לחיות חיים נורמלים? האם הטיפול יכול להיות עצמי או חייב להיות מעורב באדם נוסף?..

שלום רינת, ראשית את יכולה לחפש באינטרנט ודרך ויקיפדיה. באופן מעמיק יותר את יכולה לקרוא את פרויד, שראה בנוירוזה כהפרעה השונה מהדרך בה היא מוגדרת כיום. להשקפה עדכנית יותר קראי את חלוקת מבני האישיות של קרנברג מ1996. לפי קרנברג אדם נוירוטי הוא בעצם האדם הנורמלי. אין זה אומר שהוא לא נזקק לטיפול לעיתים אבל הוא בוודאי יכול לחיות חיים תקינים בסך הכל. לגבי טיפול, ישנו קושי רב לעשות טיפול עצמי, משום שאותה נקודה עיוורת שמובילה לבעיה ולקושי לצאת ממנה לאורך השנים, לא מאפשרת לעשות טיפול ללא עזרה נוספת. דרור

אני מתעניינת בנושא לא מהיום, את פרויד מכירה ואת את ההגדרה המדוייקת היום הייתי מעוניינת למצוא אולי ספרים או מאמרים על דרכי הטיפול והצלחתם אולי. אני יודעת שהינני אדם נוירוטי.. ויודעת בדיוק איפה זה מתבטא אצלי ומנסה לצאת מזה.. יהיה סיכוי בעזרת למידה על הנושא והכוונה עצמית אולי? יהיה לי קשה להכניס גורמים נוספים ואולי יהיה לי יותר קל לנסות להשתנות לבד. אני אכן מסוגלת לחיות עם זה אך מעדיפה שיהיו חיים קלים יותר בכמה נקודות

שיהיה לך בכיף וחג שמח

בילבי שלום, נשמע שהסדרה תופסת מקום משמעותי בחייך כרגע. הייתי רוצה לנצל את ההזדמנות ולהתייחס לדעה שהוצגה בנוגע לפרק הראשון אתמול (שאגב לא ראיתי), ולהזכיר שעם כל הכבוד לכך שזו סדרה עשויה היטב, היא עדיין סידרה ולא מציאות. כך שרצוי לא לקפוץ למסקנות לפיהן מטפלים שוכחים את מטופליהם, או שלא אכפת להם מהם. דרור

רוב המטפלים בטוחים שאכפת להם מהמטופלים שלהם ושהם לא שוכחים אותם, איך לא הרי זה מה שצריך להיות בפועל, אך, אולי תשאלו את המטופלים שלכם איך הם מרגישים האם הם מרגישים שאכפת מהם האם הם מרגישים שלא שוכחים אותם ובכלל מה הם מרגישים תעשו קצת בדיקה עצמית לא מה אתם מרגישים שהם מרגישים אלא מה הם באמת מרגישים אולי תגלו מספר דברים אפילו על עצמכם "נוחות זו האנוכיות הכי גדולה שיש".

אבל למטופלים מותר לשכוח:-) אני מטופלת ודי שכחתי מטפלים. טופלתי לפני הרבה זמן אצל פסיכולוג תקופה לא קצרה. כשניסיתי לברר עם עצמי לאחרונה, לקח לי הרבה זמן להיזכר בכלל איך קראו לו. כמעט איני זוכרת דבר שקשור לפגישות, אפילו לא את התדירות שלהן או כמה זמן נמשך כל הטיפול או התקופה שבה התרחש, אין לי שום זיכרון של המקום, למעט העובדה שהטיפול לא הצליח במיוחד, שלא נבנה קשר טיפולי, והוא ויתר בסוף, ואת מה שקרה בעקבות זה :-(

איני יודעת אם זה 'רק בראש שלי' ,במיוחד שאני כרגע בתקופה של שינויים הורמונליים (במחזור החודשי),אך היום במקום שהיתי בו נראה לי היה שכולם לא הבינו אותי ואולי אף היו נגדי,וזו תחושה נוראית,הרגשתי שעשיתי עליהם רושם שלילי ובגלל זה הם מתייחסים אליי ככה,ושהם אינם באמת מכירים אותי ושכל מילה שאני אומרת יוצאת מהקשרה ואולי הם חושבים שאני סתם 'ילדה טיפשה' שלא מבינה כלום מהחיים שלה. אדם אחר שפגשתי בחוץ כן היה נחמד אליי ונתן יחס נהדר,חם ואוהב,אך שם אני כאילו 'מתוייגת' בצורה שונה ממי שאני באמת. האם זה רק בראשי? הOCD גם גורם לי לפקפק בעצמי,לכן אני חייבת לוודא טוב כל דבר, ולפעמים אולי אחרים חושבים שאני חסרת-ביטחון עקב כך.

משתנה שלום, ייתכן ואת מזהה נכון את הדרך בה ראו אותך היום, אבל השאלה היא מה את עושה אז. האם זה מתלבש על דפוסים מוכרים מהעבר, על הדרך בה את מרגישה מול אנשים בדרך כלל. האם זה מעצים את עצמו ומהסתייגות קלה במציאות, זה מועצם לכדי תחושה של דחייה. במקרים כאלו יש גם נטייה לעשות הכללה. לא הייתי ממהר לשייך את זה ל OCD, אלא דווקא לשאלה של דימוי עצמי. לדרך בה את רואה את עצמך מול אנשים. דרור

יש לי מין מנהג שכזה לגביי "יציאות " שיש לי... אם זה יציאות של שתן,או של צואה,או של זרע... אני מרגיש ממש הקלה אחריי ,וגם מתלהב מעצמי אחריי בילויי בשירותים ואו אחריי אוננות... מה אני יכול לעשות בשביל לשנות את המצב????

שלום לך, התשובה לשאלתך מתחחילה בשאלה האם זה מפריע לך, האם היית רוצה לשנות את זה, או לוותר על העונג שאתה מתאר. אם התשובה היא כן הרי שבעזדרת טיפול, גם אם זה לא יהיה קל, ניתן להבין מה יש שם בדיוק שמרגש אותך, עד כי נשמע שרק זה מרגש אותך. כך ניתן יהיה לאפשר לך למצוא ממה עוד אתה יכול להתרגש ולהינות. אבל אם בתוכך זה חשוב לך מדי, ולא באמת מפריע לך, אז תהיה לך מעט מוטיבציה לשינוי, ואז גם ייתכן ומדובר במצב שלא ניתן לטפל בו. דרור

שחרור הוא בהחלט מיוחל לנעים בכל הרבדים בעיקר הרגשיים שבהם.

למטפל שלי זה מיועד לך פשוט לא יכולה להגיד לך זאת בפגישה היום בעצם לא יכולה להגיד לך כלום כי אתה מפגר אידיוט טיפש עיוור עצלן נכה חסר אחריות אגואיסט פועל כמו רובוט חלאת המין האנושי שונאת אותך שנאת אמת ולא שנאת חינם כי הטיפול הוא בהחלט לא בחינם אתה עם השיקופים הפטתיים שלך בחצי גרוש שכל פסיכולוג מתחיל משתמש בהם עד שהוא מבין איך להיות פסיכולוג אמיתי אתה אדם בודד ועלוב חסר רגישות ואמפטיה גורם למטופלים שלך להרגיש רע יותר ממה שהיה לפני כן מדבר על הכאב שלי כאילו זו שיחת חולין חסר התחשבות שגורם לאנשים לבכות ואז בוהה בהם כאילו הם פסל החירות שונאת אותך שונאת שונאת שונאת שונאת שונא ת אתה אומרת שאני חשובה לך ויקרה לך ושאכפת לך ממני מעניין גם אם לאנשים אחרים בחייך האישיים אתה מתייחסת באותה אדישות וקור רוח כשהם בוכים תחשוב על חבר טוב שלך שכואב לו איך היית עוזר לו אולי זה יעזור לך לצאת מהבועה המפוחדת שלך תעשה קצת טעויות מה יקרה אולי תלמד משהו אולי תרגיש משהו סוף סוף בספר של יאלום הוא אומר שאם מטפלים חושבים שהם יכולים להגיע למפגש אנושי אינטימי חשוף קרוב וכנה בלי להיות כאלה אז שלא יבואו בשנאה ובכנות שלומית

ייופי לך אחותי רק אולי כדאי גם שתתקשרי אליו תקריאי לו את זה ותחפשי לך מישהו מקצועי יותר כזה שיעשה לך טוב.

שלומית שלום, נשמע לי שהתעורר בך כעס רב, שנאה של ממש, כלפי המטפל שלך, לאחר שהוא לא הגיב כפי שהיית רוצה שיגיב. לאחר שהרגשת מולו חשופה וחשת אותו מרוחק. אני חושב, שגם אם זה לא קל, לשניכם, יש טעם בכך שתצליחי לומר לו את זה בתוך החדר, שתצליחו לדבר על זה בתוך החדר. דרור

בשביל להשקיע כל-כך הרבה אנרגיות בשנאה צריך להיות מאוהב... לי זה נראה כמו מכתב אהבה עם המון תסכול על אי היכולת לממש מגע קרוב, עד כדי התמזגות. מכתב מדהים.

אם כן מתי?

שלום לך, כפי שכבר כתבתי בעבר, אני מאמין שאפשר להתייעץ בפורום, אף כי זה אינו טיפול ולקבל מענה מסויים. אם מסיבה כלשהי את מרגישה שזה לא אפשרי עבורך, כתבי לי למייל, ובמידת הצורך נתאם בדרך זו זמן לשיחה בטלפון. דרור

מה גורם לאנשים לרצות להיות מטפלים?

שלום לך, את שואלת שאלה שאין עליה תשובה אחת. אנשים בוחרים להיות מטפלים מסיבות שונות, חלקן אישיות מאוד וחלקן אפילו לא מודעות. לדוגמא סקרנות לגבי מפגש עם אחרים, מפגש עם עצמך, רצון לעזור ועוד. כמובן שיכולות להיות סיבות שונות הפועלות במשולב אצל אותו אדם. דרור

מאחלת לכולנו שלא נהיה מושלמים אלא שלמים. חג של צמיחה התחדשות והרבה אור פנימי לכולנו, שיעטפו אותנו, שלא נרגיש כאב או צער ונהיה כעלים ירוקים השמחים בהיוולדם.

תודה על הברכות, חג שמח גם לך, דרור

נשים ובריאות נפש ההגדרה של בריאות נפש או הפרעות נפשיות, כמו גם בריאות נפשית הינן הגדרות שנויות במחלוקת ומשתנות על פי נורמות וערכים חברתיים – תרבותיים, כמו גם השפעות פוליטיות. לדוגמא: הוצאת ההגדרה של הומוסקסואליות ממילון ה DSM . כמו גם הוצאת מונחים כמו פאראפליק רפיסט ועוד על ידי התנועה הפמיניסטית . ג’ודית הרמן מספרת על מחלוקת שהתעוררה באמצע שנות השמונים בעת הכנת מהדורה מתוקנת של DSM . קבוצה של גברים פסיכואנליטיקאים הציעה את האבחה "הפרעת אישיות מזוכיסטית" שחלה על כל מי שנשאר "ביחסים בהם אחרים משתמשים בו, מתעללים בו, או מנצלים ואתו, למרות הזדמנויות לשנות את המצב". כמה קבוצות של נשים נזעקו, והנשים דרשו לפתוח בפניהן את תהליך כתיבת הרשימה הקנונית האבחונית, שהייתה עד אז נחלתם של קבוצת גברים קטנה, ובפעם הראשונה השתתפו בקריאת שם למציאות פסיכולוגית. לדברי הרמן הטענה כנגד האבחנה הייתה כי חסרה בה הבנה של הפסיכולוגיה של הקורבן, חקר הטראומה הנפשית שהתפתחה משנות ה 70. הפשרה שהושגה הייתה לשנות את המושג להפרעת אישיות מכשילת עצמה, ושינויים שהוכנסו בקריטריונים לאבחון מנעו את החלת התיוג על מי שהיה נתון להתעללות גופנית מינית או נפשית. ההפרעה לא נכללה בגוף המדריך, אלא בנספחים. היא נדחקה מחוץ לקנון. ד"ר פיליס צ’סלר, פסיכולוגית קלינית אמריקאית הייתה הראשונה שניתחה בספרה "נשים ושגעון" שנכתב בשנת 1972 (תורגם לעברית 1994) מנתחת את התופעה של נשים מכל השכבות שמבקשות עזרה נפשית, או מאושפזות במוסדות פסיכיאטריים. הספר עוסק בסיבות הרבות לביקוש העזרה, מה עובר על המתנסות בכך ובשאלה איך עוזרים או לא עוזרים לנשים הללו. ראשית צ’סלר מנתחת כיצד רבים מדרכי התיוג והדיאגנוזות המקובלות בבריאות הנפש הם אמצעי פיקוח ובקרה על התנהגות הנשים בחברה הפטריאכלית. צ’סלר מראה בסקירה היסטורית כיצד נודו ותויגו לאורך ההסטוריה נשים שחרגו מהתפקידים הנשיים המסורתיים: לדוגמא במאה ה 16 נשים נכלאו בבתי משוגעים או בארמונות מלכותיים על ידי בעליהן. במאה ה 17 היו מקומות כליאה מיוחדים לזונות, נשים בהריון, נשים עניות ונערות. נשים הועלו על המוקד כמכשפות. כיום נשים מחפשות עזרה פסיכיאטרית יותר מבכל תקופה אחרת בהיסטוריה. עליה זו יכולה להיות מובנת בקונטקסט של חיפוש עזרה, תלותיות ופאסיביות, שקשור לתפקיד הנשי. צ’סלר מנתחת את הכמיהה של נשים להזנה, אותה הן לא מקבלות מספיק כילדות. ואת הציפייה מהן להזין אחרים, תוך הכחשה של הצרכים שלהן. נשים לכן, פעמים רבות, צמאות להתיחסות אותה הן מקוות להשיג בהיותן מטופלות פסיכיאטריות. לדוגמא: עפרה, כבת 40, מטופלת אצלי בקליניקה פרטית כשנתיים וחצי. בתחילת הטיפול ספרה על התעללות מינית ונפשית קשה מאוד שעברה בבית. באנליזה שעברה בהיותה כבת 30 נידון נושא האינססט עם האב, כמקובל בגישה הפרוידיאנית, כפנטזיה אדיפלית שלה. במהלך הטיפול מבטאת עפרה את כמיהתה להזנה אימהית שנשללה ממנה: "את יודעת יש לי פנטזיות שיאשפזו אותי בבית חולים פסיכיאטרי. כל החיים שלי אני חולמת על זה. שיטפלו בי, שיכירו באומללות שלי. שאת תבואי לבקר אותי" "אני מדמיינת שאני מתאבדת וממש לפני שאיני מתה אני מבקשת שיזעיקו אותך, את בודאי לא תגני אותי על זה, תביני אותי" בטיפול אנחנו מדברות על הצורך של עפרה בטיפול ובהזנה של דמות אם חזקה שיכולה לתת כוח לילדה, כניגוד לאימה הפאסיבית שהתעלמה ממצוקותיה, תמכה באב האלים ואף שיתפה איתו פעולה בדיכוי הבת. סילביה פלאת המשוררת הינה אחת הדוגמאות שצ’סלר מנתחת שהייתה מאושפזת בבתי חולים לחולי נפש. כמו גם נשים אחרות היו עקשניות, מוכשרות ותקיפות. היא מנעה מעצמה שנים רבות את החובות והזכויות שכרוכות בכשרון. בדומה לנשים רבות היא טיבעה את יעודה בנישואין משופעים ברומנטיקה ראוותנית, באמהות ובהנאות שנחשבו הולמות נשים. אולם מאגרי המרץ שלה השתחררו במהלך השנים ותבעו את מחיר דחיית פירעונן: גילויי חוסר נאמנות לבעל ולילדים, נידוי חברתי, כליאה, שגעון ומוות. סילביה פלאת החלה לכתוב שירים וסיפורים בגיל צעיר מאוד. שיריה וספרה האוטוביוגרפי "פעמון הזכוכית" מתארים את מאבקה כאמן, בתנאים שהתקיימו לגביה עקב היותה אישה. עוד בטרם מלאו לה שלושים ניסתה סיבליה פלאת להתאבד. אושפזה במוסד לחולי נפש, סיימה את לימודיה באוניברסיטה, הוציאה לאור את יצירותיה, נישאה ועברה לגור באנגליה וילדה שני ילדים. חוקר הספרות "באותם ימים נראתה סילביה כאילו נמחקה: המשוררת נדחקה לקרן זווית ומפנה את מקומה לעקרת הבית הצעירה." בשנת 1963, בהיותה כבת 31 התאבדה. צ’סלר טוענת כי פלאת, כמו אומניות אחרות, נאבקה נואשות בתפקיד הנשי, והתקוממה נגדו. היא "השתגעה" בניסיון לברוח מהחיים-למחצה שתחם להן תפקידן הנשי. שם בבית המחסה לחולי נפש, כילדות "חסרות ישע" בעלות נטייה ל "הרס עצמי" היו חופשיות מסממניו החיצוניים של התפקיד הנשי כמפסידניות הן מבחינה חברתית, הן כרעיות והן כאמהות. אולם גם השיגעון וגם האשפוז לא העניקו להן מקלט או חופש. כפי שכתבה פלאת: "בננו השוכנות בבית החולים בלסייז לבין הצעירות המשחקות ברידג’ ומרכלות, אין שום הבדל. הלוא גם הן שוכנות בתוך פעמוני זכוכית משלהן" צ’סלר מנתחת איפה את השגעון בקרב נשים כ acting out של התפקיד הנשי הלא-מוערך. המושגים של בריאות נפשית משתנים על פי הג’נדר. מחקרים מראים כי גברים ונשים חושבים אחרת על הבריאות הנפשית שלהם, התחושות שלהם לגבי ה - well-being , והדרכים בהם הם מחפשים עזרה. נשים, לעיתים קרובות יותר, מגדירות בעיות כמחלה לעומת גברים. ואנשי בריאות הנפש נוטים לעשות מדיקליזציה של בעיות של נשים לעומת בעיות של גברים. כיום יש מגמה של שינוי בכיוון הזה הן עקב כך שנשים פונות לכיווני עזרה אחרים כמו שירותים מיוחדים לטיפול בנשים (שהוקמו על ידי הפמיניזם): שרותי טיפול בנשים מוכות, מרכזי סיוע לנפגעות תקיפה מינית, מרכזי יעוץ לנשים וכדומה. לנשים כיום יש יותר לגיטימציה לזהות את גורמי הלחץ והבעיות כקשורות למצבים של לחץ חברתי וכלכלי, ולא רק בעיות תוך אישיות. התפתחות זו היא תוצאה של שינויים באקלים החברתי ברוב החברות המערביות, שמאפשר לנשים לחשוב בדרכים שונות על הנסיונות שלהם של דיכוי ואביוז, ועל דרכים שונות להתמודד עם מתן עזרה לנשים במצבים של לחץ. יחד עם זאת חשוב לזכור כי שינויים אלה עדיין לא נגישים לכל הנשים ויש עדיין קבוצות של נשים לדוגמא: מיעוטים אתניים, עוני וכו’ ששינויים אלה בכיוונים של חיפוש עזרה לא כוללים אותן.

ל. שלום, תפיסות פוליטיות כחלק מהשקפות תרבותיות וחברתיות משפיעות בוודאי על הדרך בה אנו מתבוננים על דברים, ובריאות הנפש אינה יוצאת דופן במובן זה כפי שהשינויים ב DSM מעידים. שינויים אלו באים לידי ביטוי לא רק בטיפול בנשים. לניתן לומר שנשים פונות יותר לטיפול משום שהן מרגישות מתוסכלות בשל אי הכרה בחשיבות תפקידן. ניתן גם לומר שהן פונות לטיפול משום שהן מאפשרות יותר לעצמן להיעזר מגברים, ושהערוץ המילולי פתוח יותר עבורן. עם זאת בכל הנוגע לטיפול תרופתי, ואשפוזי הרי שאין הבדל משמעותי בין המינים. דרור

אולי זה בגלל ט"ו בשבט חג הצמיחה או בגלל משהו אחר אבל זה לא משנה, הייתה לי פגישה טיפולית טובה היום סוף סוף פעם ראשונה שהמטפל לא פוחד לדבר על הכאב שלי, כל כך הרבה זמן שהוא מחכה שאני אדבר ויספר חשבתי שזה לעולם לא יגיע חודשיים שאני מתבשלת מבפנים ויוצאת כועסת מהטיפול על הטמטום שלו ועל החוסר יכולת לקחת סיכון, היום הוא עשה זאת דיבר ולא ויתר גם כשהיה לי קשה הוא התעקש ודיברתי סוף סוף באמת יצאתי מהפגישה עם פחות אבנים על הכתפיים. תודה לאלוהים על רגעים קטנים של חסד ועוד לא אבדה תקוותנו . מקווה שהוא לא יחזור לייבוש הקודם בבקשה שיעשה טעויות שידבר שישאל שלא ייותר רק שלא ייתן לי להשאר עם הכל לבד. תחזיקו לי אצבעות :-) חג שמח הכי שמח שאפשר

נעמי שלום, אני שמח בשמחתך, ומקווה שאכן יהיה המשך. לדעתי גם לך יש חלק בתשובה האם יהיה לזה המשך, האם תצליחי גם את לא רק לחכות לדבריו אלא גם להרגיש בטוחה שקולך יישמע, ליזום ולדבר. בהצלחה, דרור

"החולה מוטרדת במחשבות כפייתיות כתוצאה מניצול מיני בידי אביה" דיכוי פוליטי של נשים בידי המערכת הפסיכיאטרית הישראלית השימוש לרעה בז'רגון ובטיפול הפסיכיאטרי ושיתוף הפעולה של הפסיכיאטריה עם ניצול ואפליה מינית אירית יער בהתבסס על ניסיוני בעבודתי אעיד שקורבנות ניצול מיני וגילוי עריות אושפזו בכפיה וקיבלו טיפול כחולות פסיכוטיות. בכך שיתפה המערכת הפסיכיאטרית הישראלית פעולה עם מבצעי העבירות להשתקת הקורבן ולהעלמת הראיות, בהגדרתן כלא שפויות ובכך בערעור אמינותן. המערכת לא התייחסה למהות הנושא, כלומר הדיכוי והניצול לרעה של הקורבן בידי מבצע העבירה. לפי החוק והתקנות בישראל החל משנת 1990 בתי חולים מחוייבים לדווח על אלימות בתוך המשפחה. רק בשנת 1999 החלו בתי חולים להיענות לדרישות כלל זה ­ חוץ מבתי חולים פסיכיאטריים. ברצוני להציג קטעים מתיקים רפואיים כדי להדגים את השימוש הרב לרעה בלשון הרפואית, כדרך לטיוח מציאות של התעללות פלילית בקורבנות. הז'רגון הפסיכיאטרי מופעל לטשטוש הפשעים המזוויעים שבוצעו כנגד ה"חולות" ולהתמקדות בתגובת הקורבן לטראומה, ובכך הופכים אותה ל"בעיה". הפסיכיאטרים לא הציגו בפני הקורבן את האפשרות של הגשת תלונה פלילית כנגד מבצע העבירה ונקיטת צעדים מעשיים כדי להגן על עצמה מפני ההתעללות. לעומת זאת, פסיכיאטרים שיתפו פעולה באופן פעיל עם מבצעי העבירה בעידוד הקורבנות להתאים עצמן לפשע על ידי שיגוע עצמי שימנע מהן מודעות למציאות שלהן. (על פי רוב במתן תרופות והטמעת רגשות אשם בקורבנות בשל היותן מוטרדות ע"י הפשע וע"י הקורבניות המתמשכת שלהן ופחדן. פסיכיאטרים יצרו רגשות אשם ע"י הטבעת "שמות" מקצועיים שונים לדאגתן המובנת של הקורבנות לביטחונן האישי ולחוסר הצדק שנעשה להן). דוגמא א: במקרה של א.ב. ­ קורבן לגילוי עריות ממושך שבוצע בשנים 1980/86 בידי אביה החורג, מדען בכיר במתקן הגרעיני בדימונה. לאחר שא.ב. התעמתה עם משפחתה ונתקלה בהכחשות ובהאשמות, היא ניסתה להתאבד ואושפזה בשנת 1997 במוסד הפסיכיאטרי 'טלביה' בירושלים. בסיכום המחלה נכתב כך*: "אושפזה לאחר שאובחנה כלא פסיכוטית או דכאונית, למרות שמוטרדת במחשבות כפיתיות. ההמלצה באשפוז התבססה על הצורך להגן ולשמור עליה. במשך ימים ספורים היתה עסוקה במחשבות אובדניות אך כשהחלה בטיפול בריספרידול 2 מ"ג מצבה השתפר בהתמדה ושוחררה כדי להמשיך בטיפול מרפאתי. אנו רואים צורך להמליץ שהחולה תשמור מרחק באופן גיאוגרפי למשך תקופה מסוימת של זמן ממשפחתה משום שקרבה למשפחה עלולה לגרום להדרדרות במצבה כתוצאה מחיכוכים ביניהן." בשום מקום בדו"ח זה אין אנו מוצאים המלצה הנוגעת למבצע העבירה או למשפחה. זאת אף על פי שעובדת ניצולה המיני מוזכרת בתוספת אישור בהתחלת תאור תולדות מחלתה. "באשר לנעורייה, החולה תיארה מחשבות אובדניות ודיכאון כתוצאה מניצול מיני שהיא עברה." הדו"ח מתאר ביובשנות את העובדה שהחולה אינה משלימה עם העובדה שאימה ממשיכה לחיות עם אביה החורג "שניצל אותה מינית". האשה הצעירה ממשיכה להתמודד עם העובדה שמערכת אכיפת החוק ממשיכה לספק חסינות לאביה החורג**. המערכת הפסיכיאטרית במקרה זה הטביעה סטיגמה בקורבן ("מחשבות כפייתיות") וגם כלאה את הקורבן, הרחיקה את מגוריה ממגורי מבצע העבירהוהשתיקה אותה בעזרת תרופות. למרות המטרה המוצהרת של הגנת ושמירת הקורבן, הרי שמבצע העבירה הוא זה המוגן למעשה. ** המקרה פורסם בהרחבה ב'כל העיר' (מאי 2002) לרבות תיאור הסחבת המשפטית בתיק זה. דוגמא ב: במקרה קודם, של מ.ל. החולה אושפזה לראשונה בשנת 1976, הוחזקה בבתי חולים לתקופות זמן ארוכות מאוד, אובחנה כסובלת מסכיזופרניה, וקיבלה מספר מכות חשמל. דו"ח מאישפוזה הראשון מזכיר בקצרה שהחולה התלוננה שאביה החורג ניצל אותה מינית. למרות זאת, עובדה זו לא זוכה לכל אזכור נוסף או להרחבה או לכל הסבר המקשר פשע זה למצבה הנפשי. אישפוזיה הנוספים מתעלמים לחלוטין מהעובדה שהחולה נאנסה, החל מגיל 6 ועד לאחר שנישאה והיתה לאם, בידי אביה החורג. רק 20 שנה לאחר שהחולה אושפזה לראשונה במחלקה פסיכיאטרית (ומכך שהיתה במשך רוב שנות בגרותה במוסדות פסיכיאטריים וטופלה בכמעט כל תרופה אפשרית) נאסר מבצע העבירה בשל ניצול מיני של שתי בנות חורגות אחרות (קטינות), בנותיה של אשתו השניה שהוא נשא לאחר שנפרד מאמה של מ.ל. במקרה זה נמצא האב החורג חייב בכל האישומים ונידון ל- ­8 שנים בכלא ממ.ל. נמנע מלהשתתף בהליכים על בסיס הטענה של חוק ההתיישנות והעתירה אותה הגישה, כדי לאפשר לה להיות נוכחת בדיון, נדחתה. למרות זאת לאחר המשפט השתפר "מצבה הנפשי" של מ.ל. באופן דרמטי והאיבחון שלה השתנה. בהתייחס לתפקיד המערכת הפסיכיאטרית במקרה זה, אנו רואים בבירור מגמה להפיכת המתלוננת לחולה, ל"אשה משוגעת" ­ במקום לקורבן של פשע ­ "לסבית", "שקרנית" ו"פסיכופטית" ­ אלה מקצת מן המונחים שמופיעים בסיכומי המחלה שלה. דו"ח המחלה מפגין אכזריות וחוסר רגישות מצד הרופאים לתנאי חייה ולמחלת הסכרת החמורה ובהחלט אמיתית שלה. הרופא התעלם לחלוטין מהעובדה שהחולה עדיין חשופה לנסיונות למגע מיני מצד אביה החורג, דבר שיכול להסביר את נסיונותיה הנואשים למצוא מקום מבטחים בבית החולים, אך הרחק מהפסיכיאטרים שהתעללו בה והדביקו לה כינויי גנאי של חולה. עלינו לציין כאן שקרוב לוודאי שהתערבות מוקדמת יותר במשפחה היתה מונעת את הניצול המיני של שתי הבנות האחרות. למרות שקביעה זו יכולה להתאים לכל המקרים של התנהגות חריגה שמקורה בטראומה הרי שחוסר התערבות זה הופך להיות מרושע יותר במקרי ניצול מיני של ילדים. מבצעי פשע ידועים בכך שהם מנצלים לרעה את הכוח שיש להם בנוגע ל"מציאות" של ההתעללות ובהכחשתה המוחלטת של ההתעללות בפני קורבנותיהם. פגיעה מוכרת בילדים שעברו התעללות מינית בילדות היא הניסיון של מבצע העבירה לשכנע את הקורבן שההתעללות מעולם לא התרחשה, ועל ידי כך להפוך את הקורבן ל"לא שפוי". ילדים שנחשפו לסוג משני זה של התעללות מינית סבלו מפגיעה ביכולת לסמוך על חושיהם, ומקורבנות משנית ממושכת לנוכח פגיעה חמורה זו ביכולת להתגונן מהתעללות נוספת. משום כך, המשך ההתעללות בידי המערכת הפסיכיאטרית גורמת נזק נוסף ולעיתים תכופות קטלני יותר לקורבנות. הפסיכיאטריה נוטלת על עצמה תפקיד של מסייע לדבר עבירה, וממשיכה את ההתעללות של מבצע העבירה. בהקשר פוליטי נרחב יותר, הפסיכיאטריה משרתת ככלי דיכוי להשתקת הקורבנות ולטיוח המציאות בדבר שכיחות ניצולן המיני של נשים צעירות בידי זכרים בוגרים יותר במשפחותיהן. העובדה שרוב הפסיכיאטרים הבולטים בישראל הם עדיין זכרים מדגישה את האפליה המינית ואת נושא הכוח. לסיכום: הפסיכיאטריה משמשת כלחץ נוסף בחייהן של נשים שנפלו קורבן לניצול מיני ואלימות במשפחה. הפסיכיאטריה השיגה יעד זה בהפיכת הקורבנות ל"חולות" ובהתעלמות ממציאות חייהן ומתפקיד מבצע העבירה. במסווה של הגנה וריפוי, מענישה השיטה למעשה את הקורבן בהשתמשה באמצעי כפייה כנגדה ובהפיכתה לחסרת תועלת וחלשה ובכך חוסמת כל אמצעי פעולה יעיל כנגד מבצע העבירה. נזקי המערכת הפסיכיאטרית גרועים הרבה יותר מהנזקים הנגרמים כתוצאה מההתעללות המקורית תקיפות מיניות נגד חולות המערכת הפסיכיאטרית נכשלה בהגנת חולות ובחשיפתן לתקיפות מיניות בידי עבריינים. במקרים מסוימים מוקמו מיטות של חולות במחלקות באותו חדר עם עברייני מין מורשעים, דבר שהסתיים באלימות מינית חמורה כנגד הקורבנות. לקוחה שלי ב.כ. נשלחה בידי הצבא בשירותה הסדיר, בזמן מלחמת המפרץ בשנת 1990, לבית חולים 'איתנים' בירושלים להסתכלות (הלקוחה גויסה למרות דו"ח המעיד על בעיותיה הפסיכולוגיות הקודמות כתוצאה מהתנהגותו המתעללת של אביה). לבחורה בת ה­19 ניתנה מיטה בבית החולים בחדר סמוך לעבריין מין מורשע והיא נאנסה בלילה הראשון לאשפוזה. 10 שנים לאחר אירוע זה, ההליכים נגד בית החולים עדיין לא הסתיימו. בית החולים מסרב להודות באחריותו ומתקשה לשתף פעולה עם המשטרה בחקירה. דבר שגרם למשטרה ולבית המשפט להוציא נגדו צווי אזהרה. במטרה להתחמק מאחריות טוען בית החולים שהחולה "הוזה" או שאולי היא "פיתתה" את האנס. אשפוז ומניעת זכויות הורים במהלך דיוני החזקת ילדים וגירושין המערכת הפסיכיאטרית בישראל משתפת פעולה עם בעלים המבקשים לזכות בחזקה על ילדיהם ע"י הפיכת נשותיהן ל"חולות נפש". במקרים רבים נמנעו מאמהות זכויות הורה רק על בסיס העובדה שהן ביקשו טיפול פסיכיאטרי (בכמה מקרים, כתוצאה מתלונות­פניות הבעלים למערכת הפסיכיאטרית). פקידות הסעד ובית המשפט מכריזים על אמהות כבלתי כשירות לטפל בילדיהן רק על בסיס ה"הפרעה הפסיכיאטרית" מבלי לערוך בדיקה עצמאית של מסוגלות הורית, ומבלי לבדוק את מקורה של "מחלת הנפש", אשר במקרים רבים היא תגובה לטראומה. ייצגתי 5 מקרים כאלו, ב-­2 מהם הצלחתי להפוך את הקערה על פיה לטובת האשה לאחר עריכת בדיקה פסיכיאטרית עצמאית שלה. עיוות דין כתוצאה מהטיה על יסוד מגדר בדיונים פליליים בעבירות מין ואלימות במשפחה המערכת הפסיכיאטרית בישראל משתפת פעולה עם זכרים אלימים שהואשמו בעבירות פליליות. במקרים רבים המערכת הפסיכיאטרית מעניקה חסינות מהליכים משפטיים לגברים שביצעו עבירות מין אלימות. במקרים רבים העבירות מבוצעות שוב עם תוצאות טרגיות לנשים שנפלו קורבן. העבריינים הוכרזו בינתיים מניה ובי כ"בלתי כשירים לעמוד לדין" וזמן קצר לאחר מכן שוחררו מטיפול פסיכיאטרי, רק כדי לשוב ולתקוף את הנשים. לאחרונה, ובעקבות מחאה ציבורית, פנה בית המשפט למשרד המשפטים, בפרשת גד כרמי, בתביעה לשנות את החוק בנידון. דוגמא מצוינת היא המקרה של מ.ל. שעניינה צוטט בפסקה הראשונה. כפי שצוין קודם אביה החורג נתפס לבסוף כשהוא מנצל מינית את בנותיו­הוא והועמד לדין. הבה נבחן בזהירות את חוות הדעת הפסיכיאטרית בעניינו בתיק הפלילי כפי שהוצגה לפני בית המשפט. חוות דעת רפואית בנוגע לד.כ. נשוי, מנהל מחלקת תחזוקה המנהל העירייה. אב ל-­6 בנות. בעברו: לנבדק ילדות קשה וטראומטית. במטרה לא להיות לבד התחתן ב­1950 עם אלמנה אם ל-­2. בשנים הראשונות הוא לא עבד וקיבל קצבת סעד. רק ב­1953 שוכנע לעבור תכנית גמילה מסמים ואושפז. הצליח להיגמל ומעולם לא שב לסמים. החל לעבוד. קודם ונעשה ראש האגוד ופעיל בועדות ציבוריות רבות. כלפי חוץ מאורגן, שקט, ומנומס. בבית נעשה תוקפני, תובעני וחסר סבלנות, למרות שתמיד פרנס את משפחתו. נפגע מכך שנולדו לו רק בנות. היה תמיד חרוץ. היחסים עם בת זוגו היו תמיד מתוחים ורעים. לפני 19 שנים פגש אשה, עולה חדשה, אמא ל-­2 שעברה לגור איתו. נולדו להם 2 ילדות. גם במשפחתו החדשה היה לעיתים תוקפני, דרש סיפוק מיידי של צרכים, אך גם העניק חום, דאג לחינוך בנותיו, לקח אותן לטיולים. הנבדק אומר שלמשך 7­6 שנים היה חסר כוח גברא ביחס לבת זוגו. גם לפני כן, בשל הפרעות בשינה ובעיית השיהוק שלה, עבר לישון בחדר אחר ולבסוף ישן במיטה הזוגית עם בתו החורגת, כעת בת 14, והאם נשארה עם הבנות. אומר שבהדרגה פיתח "קרבה" עם הבת. אומר שאולי הוא חולה וזקוק לטיפול רפואי. אומר שלאחרונה נטה לשכוח הרבה דברים וסובל מכאבי ראש. בסיכום, יש לנו כאן אישיות לא מפותחת, דיסהרמונית עם הפרעות רגשיות, בעיות שליטה, ארגון לא בשל של דחפים, אימפולסיבי, זהות מינית מופרעת, חסך רגשי עמוק וצרכים לחום ותשומת לב ­ שגרמו לו לקשיים בהסתגלות רגשית, ולאגוצנטריות בשיפוט ובקביעת גבולות. אגוצנטריות זו גרמה לטשטוש בקבלת נורמות חברתיות ומוסריות. ללא ספק תנאי בית סוהר ירעו לאישיות חלשה ולא בשלה זו ועלולים לגרום לו להתמוטטות כללית. למרות זאת, הוא מוכן לקבל תרופות ופסיכוטרפיה בקהילה, וטיפול להשגת שליטה בדחפים מיניים. השוואת התעודות של הקורבן ומבצע העבירה מדגימה הטיה ברורה לטובת מבצע העבירה הזכר שהרס את חייהן של לפחות 3 מבנותיו ושתי בנות זוג. סיכום מקרים אלו ורבים אחרים כמותם, מדגים שהמערכת הפסיכיאטרית בישראל פועלת להנצחת אפליה קיימת נגד נשים. יותר מכך, המערכת הפסיכיאטרית משרתת כסוכן­ מבצע מדכא כנגד זכויותיהן הפוליטיות והאישיות וכבודן של הנשים. המערכת הפסיכיאטרית אינה מציעה טיפול מרפא או רפואי אלא מתפקדת כזרוע מענישה לקיום הסדר החברתי והיררכיות הכוח הקיימות. מערכת זו מנוצלת כאמצעי עונשין פוליטי לדיכוי נשים והשתקת מחאתן כנגד אלימות, התעללות מינית וניצול. ראוי לציון שאמצעי הענישה המיושמים בידי פסיכיאטרים חמורים הרבה יותר מאלו של מערכת המשפט. כליאה פסיכיאטרית אינה מוגבלת בזמן ואינה תחת פיקוח. לכלואה אין כל כלי הגנה חוקתיים ותנאי הכליאה קשים יותר מאשר בבתיהכלא הרגילים. המערכת הפסיכיאטרית משתמשת בסימום ובטיפול כפוי החודר לגופו ולנפשו של הכלוא ושולל את כבוד האדם שלו. במקרים של נשים, שהבסיס היחיד למחלתן נובע מהעובדה שהיו קורבנות של אלימות זכרית, הרי שהמערכת הפסיכיאטרית גורמת להן לטראומות בהנציחה את הפשע (­חדירה גופנית לשלמות הגוף) והכחשה חברתית (­בתמיכה בהכחשות ובהשלכות שנוצרו בידי מבצע הפשע במהלך העבירה). בשום קנה מידה סביר לא ניתן לכנות התנהגות זו כ"רפואית" או "מרפאה". פסיכיאטרים נותרים חסרי ישע ופייסנים כלפי התוקפים, ותוקפים את הקורבן שוב ושוב בייחוס כל ההיבטים הממאירים של פושע לקורבן, סימומה עד לשגעון מוחלט וכליאתה, במקום את התוקף, במסווה של שיקולים רפואיים. הערה לסיום: אבחון מוטעה של אלו המפגינים התנהגות חריגה בשל הטראומה שחוו ושיתוף הפעולה של פסיכיאטרים עם ההכחשה החברתית קיימת לגבי קורבנותגברים כפי שהיא קיימת לגבי קורבנות נשים. למרות זאת ראוי לציין את האפיון המיוחד של קורבנות נשים, לאור המודעות הגוברת לדפוסי דיכוי מיני דרך אלימות ועבירות מין. אירית יער, LLM במשפט בינלאומי, ניהלה פרוייקט לסיוע משפטי בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העבריתי? 1995/99 . סקירת הפרוייקט נמצאת ב"שיחות" 1998, כולל סטטיסטיקה ותיאור תיקים. הפרוייקט העניק סיוע בהגנה על זכויות אדם במערכת הפסיכיאטרית, ונסגר בשנת 1998, עקב הפסקת המימון על ידי ועדת העזבונות, בראשות השופט טל. ייחודו של פרוייקט זה בשיתוף הלקוחות בתהליך קבלת ההחלטות ובניהול ההליכים המשפטיים.

שלום לך, קראתי בעיון רב את הכתבה, היא מציגה מספר מקרים, בחלקם ישנם מקרים שאם קרו יש לתת עליהם את הדעת ואף את הדין. עם זאת צר לי על ההטיה, ויותר מכך על ההכללה לפיה מטרתה הבלעדית של המערכת הפסיכיאטרית היא לפגוע בנשים שעברו תקיפה מינית. בכך מתעלמים מהטיפול באותם מטופלים שלא עברו תקיפה מינית. מעבר לכך, אין התייחסות הולמת לכך שתפקיד המערכת היא לטפל באנשים שסובלים ולא לקבוע האם הם סובלים בצדק או מהי הסיבה לסבלם. לבסוף, כמו בלא מעט כתבות שהועלו כאן בעבר, לא הצלחתי להבין מה המניע של המערכת הפסיכיאטרית לפגוע בקורבנות ולהגן על התוקפים. דרור

האם לכל פסיכולוג קליני יש תחום התמחות מסויים שבו הוא מומחה? לדוגמא לפסיכולוג מסויים יש אתר באינטרנט שבו רשום שהוא מטפל בדימוי עצמי,מצבי חרדה ודיכאון,קשיים ביחסים בינאישיים ועוד, אבל לא רשום עוד דברים שאני חושב שאני סובל מהם, האם זה אומר שהוא לא יוכל לעזור ובמה זה מתבטא כשאומרים שפסיכולוג מומחה בתחום מסויים האם הוא רכש את הידע הנוסף בתחום בלימודים עצמם או במהלך הכשרתו?

שלום לך, ראשית במקרה הספציפי שלך, אתה יכול להפנות את כל השאלות הללו לאותו פסיכולוג ואני בטוח שהוא ישמח לענות לך. ככלל, פסיכולוגים קליניים עוברים הכשרה ממושכת. במהלך ההכשרה פסיכולוג יכול להיחשף לשיטות טיפול שונות. חלק מהפסיכולוגים בוחרים לעבור הכשרות בשיטות מסויימות. לא תמיד מדובר בתוכנית מסודרת, לעיתים מדובר בלמידה מתוך הדרכה וניסיון, ולעיתים ישנן תוכניות מסודרות עליהן יש גם תעודות. בכל מקרה פסיכולוג המצהיר על עצמו שהוא מטפל בתחומים מסויימים עומד בדרך כלל מאחורי אמירות אלו וניתן לסמוך עליו. וכאמור ניתן לשאול ולברר עוד. דרור

שלום אני רוצה לשתף בחלום מוזר שהיה לי לפני יומיים אני נמצאת באיזה מקום לא ידוע לי, ושם משהו יורה והכדור לכיווני, זזתי ולכן הכדור שיפשף לי את הבטן באיזור הטבור לכל הרוחב. הרגשתי את הבטן שורפת והתחלתי לקרוא לאמא שלי אמא אמא אמא אמא ובקול רם מתוך שינה אמא אמא וכשפתחתי עיניים קראתי אמא אמא. היא לא הגיעה. למרות שכבר קמתי ושמתי לב שזה היה רק חלום כעסתי למה היא לא הגיעה?רצתי שהיא תבוא. מה יכול להגיד לי החלום? תודה מראש

שלום לך, נשמע מדברייך שאת משתוקקת, כמהה לנוכחות של אמא לידך כאשר את צריכה אותה. שהיא היחידה שיכולה להיות שם כאשר קשה לך, ויש לך תחושה שהיא לא תגיע כשתצטרכי אותה. בניתוח חלום לעומק יש צורך בהעלאת אסוציאציות אישיות, לראות לאן החלום לוקח אותך באופן אישי. לא ניתן לנתח חלום לעומק באופן גלובלי, עבור כולם. לכן אני לרוב מציע להביא חלומות לתוך טיפול, בהקשר של טיפול. אם לא נמצאים בטיפול לא תמיד ניתן לרדת לעומקו של החלום. דרור

לדרור, אני מיואשת,עצבנית רוב הזמן על הסביבה,כל דבר גם ההכי קטן וחסר חשיבות יכול לגרור אותי להתפרצות כעס לריבים עם הסביבה... בשבוע שעבר המטפלת החליטה שנחזור ליום ושעה קבועים פעם-פעמיים(התעקשה שרצוי פעמיים במצב שלי)בשבוע,( עד עכשיו הייתי קובעת איתה בטלפון כל חמישי את הפגישה של השבוע הבא) והיא חשבה שזה לא נכון כי צריכה להיות איזה שהיא מסגרת בטיפול,וכעסתי עליה אני לא יודעת למה אבל התעצבנתי נורא,ואחרי הפגישה התקשרתי..התנצלתי.. אני חוששת שהיא כועסת עליי.. הבעיה שלאחרונה אני כעוסה על הסביבה ,הזוגיות כבר לא זוגיות נורמלית ורוב הזמן אני רבה איתו והוא מבליג(כי הוא יודע שרע לי) עד שגם לו יימאס ,והבית לא בית מתפקד (הכל נופל עליי ואני לא מתפקדת ..) ובעבודה אני עצבנית כל הזמן, חלמתי אתמול שאני לוקחת כדורים ומישהו מציל אותי(אדם שאני לא מכירה) והתעוררתי פתאום בבית החולים ... אני פשוט מיואשת כבר..המצב בבית לא קל לי..ובמיוחד המצב של אמא ..מאז שמצבה הורע גם מצבי כך... נמאס לי מהחיים...סליחה שאני מתבכיינת.. חן

חן שלום, אני מבין עד כמה קשה לך, כשאת מרגישה שאת צריכה לשאת בנטל כבד נוסף על שלך. את מסתכלת סביב ומתקשה למצוא נקודות אור, גם אם הן קיימות. אני שומע את הקריאה שלך לעזרה אפילו דרך החלום, את חולמת שאת בוחרת למות אבל גם בחלום את דואגת שיהיה מי שיציל אותך. אבל אולי זו לא הדרך היחידה. במציאות יש מי שמציעה את עצמה לעזור לך, היא מציעה לעשות זאת בדרך שנראית לה נכונה, ואני חייב לומר כאן שאני מסכים איתה בנוגע למסגרת קבועה. אז נסו ביחד למצוא את הדרך לעזור לך. דרור

היא היתה חזקה מהחורף היא היתה חזקה מסופה לצמוח מכלום שהיה לה זה סוד הכח שלה את ליבה היא שמרה בכספת את גופה היא שמרה לעצמה היא רואה או אולי מתעלמת ממה שקורה בגללה מתוך עולמות שבורים היא צומחת לילות שלמים היא רוקמת כל מה שיקרה לה

שלום לכם אני עובדת במקום מאוד נחמד כ8 שנים מתקרבת בעוד מס' שנים לגיל 60,אני יכולה לומר על עצמי שאני עובדת מאוד יעילה,עובדת הכי טוב שאפשר,לא מחסירה ימים תמיד מוכנה ומזומנה לעבודה שאני מאוד נהנית ממנה,אני בדרך כלל לא מחמיאה על עצמי אבל בגלל שאני בפרשת דרכים רצינית ,אני צריכה להביע את עצמי ולספר את האמת ,אני יכולה לומר בפה מלא שכולם מחמיאים על עבודתי הדייקנית המסודרת והלבבית יש לומר,הבעיה שאני נימצאת בה שיש קיצוצים במחלקה שלנוכולם ניבהלו וקיבלנו מצב רוח רע,המנהלת שלנו לדבריה עושה מאמצים כדי לפסוח על המחלקה שלנו,והיא אומנם הצליחה במובן מסוים,היא הורידה את מס' המשרות להרבה פחות,אבל מסתבר שהיא לא פסחה עלי,היא טוענת שאני עובדת מצויין ,אבל כן האבל פה מאוד מכעיסאותי,אבל אין לך תעודה ולכן אקצץ לך בחמישים אחוז מהמשרה,היא טוענת שקיצצה לאחרים שהם בלי תעודה כמוני ,אבל מסתבר שהיא הורידה להם עשרים אחוז ולי חצי,נכון אני לא אקדמאית אני מקבלת משכורת מינימום אבל אני מאוד נהנית מהעבודה אני עושה עבודה לא פחות מאלה שיש להם תעודות עם כל הכבוד לאלה שיש להם אבל זה לא אומר שהם עובדים יותר טוב ממני,אני לא מעוניינת ללמוד לתואר טוה לי איך שאני מה דעתך ,בכל זאת ניפגעתי מאוד מפני שהרגשתי שהיא מפלה אותי מאחרים מה דעתך ואם אפשר לקבל עידוד בקשר לנושא ,אני מודה לך מאוד להתראות

אסתר שלום, הדברים שלך מעוררים עצב רב, אך גם כעס. אמנם ידוע שתעודות אקדמיות מוסיפות לשכר ואפשר להתווכח על כך. אבל לרוב ההבדל בשכר נקבע עם הקבלה לעבודה. כאן את מתארת שמסיבה כלשהי מקצצים יותר לחסרי תעודה אקדמית, למרות שממשיכים להעסיק אותם, ומשום מה לך מקצצים באופן מיוחד יותר. אני לא יכול לומר מה, אבל משהו כאן גם נשמע לא חוקי, ואולי כדאי לפנות עם זה לפורום המתמחה בתחום. בכל מקרה אני מבין את הכעס שלך ואת הפגיעה שלך. אני יכול רק לומר שצר לי באופן אישי שדברים כאלו קורים. דרור

שלום בזמן האחרון יש לי נטייה לפחד מהמוות,ז"א אני מהרהרת המון בנושא הזה של מוות ומה קורה לבנאדם אחרי שהוא מת, כאילו זה נראה לי איום שבנאדם רגע אחד חי ובשניה מת וזהו אין את אותו בנאדם יותר..ברור שאני מבינה שזה טבע העולם וכאלה...אבל.. אני חושבת אם קרובים לי ימותו וכאלה דברים, כאילו זה נראה לי מפחיד אותי יותר מאנשים אחרים כי אני חושבת שאני לא אדע להתמודד עם מוות של מישהו קרוב, זה נראה לי כזה דבר לא אפשרי , האובדן הזה , אני בוכה הרבה שאני חושבת על זה אני משתדלת לא להראות את זה לסביבה אבל אני פוחדת עד מוות מזה(תרתי משמע).לאו דווקא על עצמי.. נראה לך שזה בעיה נפשית ? אני זוכרת גם לא יודעת אם זה קשור שהיתי קטנה היתי מסתכלת בחלון מחכה שההורים שלי יבואו וכל הזמן רצות לי בראש תמונות וסרטים של דברים שיכולים לקרות, מין פחדים לא מוסברים כאלה, אפשר לקרוא לזה חרדות או מחשבות על הדברים הכי גרועים שיכולים לקרות..לי זה נראה קצת לא נורמלי.. תודה.

שלום לך, הפחד מהוות שלנו ושל הקרובים לנו הוא פחד טבעי למדי. זה נכון שכילדים, בגיל בו מגלים על המוות ומהותו ישנן מחשבות וחרדות רבות על כך שההורים ימותו - ינטשו והילד יישאר לבדו. משהו מהחרדה הזו נשאר גם בהמשך. אבל כמו בכל דבר גם כאן המידה היא הדבר הקובע. במקרה שלך נשמע שזה פוגע משמעותית באיכות החיים שלך, ואולי אפילו בתפקוד שלך - את סובלת מהחרדות הללו. עצתי היא שתפני לטיפול, על מנת לקבל הבנה טובה יותר מדוע את לא מניחה למחשבות אלו להתעורר רק לעיתים אלא חווה אותן ללא הפסק. דרור

שלום לכולם, היום מתחילה עונה שניה של "בטיפול". התוכנית הכי טובה שראיתי, אתם זוכרים איך ראובן הפסיכולוג התאהב בנעמה המטופלת שלו ובמהלך הטיפול הוא הסביר לה שזה העברה ועוד כל מיני הסברים, אך כשהלך למדריכה שלו אמר " אני מאוהב בה, פשוט מאוהב בה, חושב עליה, דואג לה, מחכה לפגישה איתה, רוצה להיות איתה, אני מקנא לה, חולם עליה היא מעוררת בי את התשוקה להרבה דברים, היא כל כך שונה כל כך לא דומה לאף אחת שהכרתי" בקיצור היום זה ממשיך רק שנעמה בעונה שעברה עזבה לצערנו את הטיפול. לא להחמיץ הולך להיות מאלף (10 בלילה).

אוי............. נכון איזו אהבה אסורה קשה זו הייתה ואיך הוא בסוף אמר לה שהוא מסיים איתה את הטיפול והיא אמרה לו " מה אני המטופלת הראשונה שמאוהבת בך? תתמודד. בטח כל המטופלות מתאהבות במטפל שלהן, איך אתה זורק אותי? מה הקטע שלך?" ואיך הוא היה הרוס מזה זוכרת? הוא לא רצה שהיא תלך אך לא יכל לחיות עם השקר הזה..... תודה שעדכנת

שלום לכן, אכן "בטיפול" היא סדרה טובה וחשובה למדי, שכן היא מאפשרת באופן עשוי היטב הצצה אל תוך חדר הטיפולים. מאפשר חשיפה למהו טיפול גם עבור אלו שלא התנסו בטיפול עדיין, ומעורר תחושות מוכרות עבור אלו שהתנסו ומתנסים בטיפול על כל המורכבות והייחודיות שהתנסות זו מערבת בתוכה. דרור.

בת 34. מצד אחד אני זקוקה לסדר, לארגון, לזריקה של דברים מיותרים, ולידיעה מראש של דברים (חלק מסמפטומים ה- ocd שלי). מצד שני יש לי נטיה לבלגן את הבית בזמן קצר עד שבקושי אפשר לדרוך על הריצפה ולסדר לוקח הרבה זמן. איך שני הנתונים הקיצוניים האלו יכולים להיות על בנדם אחד? האם יש קשר ביניהם? האם זה קשור להפרעת קשב? אשמח לקבל השערה מהממוחים. שיר

בלי בלאגן איך אפשר לעשות סדר? הרצון לשלוט או להרפות בעיה כל כך ידועה גם בלי OCD (-:

שיר שלום, לרוב, אנשים הסובלים מ OCD, סובלים מחרדות, ומקושי לשלוט בדחף לפעול, למשל לסדר באופן קיצוני כדי להרגיע את החרדה שלהם. משום כך, התופעה בה יש OCD וגם נטייה לבלגן אינה תופעה שכיחה למיטב ידיעתי. היא יכולה להצביע על קונפליקט בנוגע לסדר וללכלוך, על חלק בך שרוצה לבלגן, וחלק אחר שחרד מכך מאוד ומנסה להתגבר עליו. לא ברור לי מהיכן האבחנה של OCD, אם איש מקצוע שמכיר אותך נתן לך אותה ספרי לו על כך ונסו להבין ביחד מה קורה. דרור

הודעה זו נכתבת גם כהעברת משמרת מאוחרת, וגם כדי להזכיר למתלוננים "מאחורי הקלעים", שהודעות הנשלחות במהלך השבת (מיום שישי בשעה 22:00 ועד מוצ"ש באותה שעה) אינן מועלות אל הפורום. אתם מוזמנים להעלות שוב, וההודעות יקבלו התייחסות. לכן, למי ששאלה, התשובה היא: לא. זה לא בגלל תוכן ספציפי. זה בגלל חוקי הפורום ומנהגיו. שבוע טוב ונעים ליאת

שבוע טוב, ראשית תודה על ההבהרה, אך היכן כתובים חוקי הפורום הנ"ל? ראיתי את ההודעה בראש הפורום אך אין שם התייחסות לשעות פעילות....איני משתתפת קבועה ולכן גם כאשר חשבתי שאולי ייתכן שבשל השעה זה לא הועלה דיפדפתי למטה וראיתי שהודעות שנשלחות בשעות מאוחרות יותר, כמו גם הודעות שנכתבו ביום שבת כן נמצאות בפורום. זה צורם ומעליב לכנות אותי מתלוננת. ענת

שלום ענת, ראשית, אתנצל מעומק לבי אם נפגעת מדברי, הגם שלא הייתה בהם ולו שמץ של כוונה כזו. את צודקת. בראש הפורום מוזכר רק כי בשבת הפורום אינו פעיל, אך לא מצויינת שעת הגבול שהיא 22:00. אנו מקווים לתקן את הדרוש תיקון בהקדם. ולגבי ההודעות האחרות שכן הועלו, אני נוהגת להתייחס להודעות המשך, אך לא לפניות חדשות. אדם שדורש הבהרה כהמשך לדיון קודם - אני מוצאת שראוי להשיב לו, גם מחוץ לשעות המשמרת שלי. גם החלטה זו שלי מסוייגת למקרים בהם שאלת ההמשך רלוונטית ומתבקשת, ולא למקרים בהם יש ניסיון להמשיך את השיח, ידידותי ככל שיהיה. אני מתנצלת על בחירת המילים הלא רגישה, ומזמינה אותך להמשיך ולהביא את שאלותייך אל הפורום בימי הפעילות שלו. בברכה ליאת

שלום אני אפילו לא יודע מה לשאול עשיתי נסיון אובדני לפני חודשיים ומאז שהשתחררתי לא מסוגל לחזור למטפלת שלי לא ראיתי אותה מאז ודוחה כל הזמן את הפגישה כשהייתי בבית חולים ביקשתי ממנה מפורשות שלא תבוא לא יודע מה קרה לי פשוט לא מסוגל להתסכל עליה כאילו משהו נשבר בי ומרגיש מן בדידות פנימית אבל מעבר לזה ככל שעובר הזמן האפשרות שאחזור לטיפול מתרחקת ממני. רציתי לדעת מבחינה אתית אם כשהייתי מאושפז היה למטפלת שלי זכות להתקשר ולברר פרטים כמו באיזה מחלקה אני מאושפז ולבקש פרטים על מצבי או שיש איסורים גם על פסיכולוגים בנוגע לפרטיות המאושפז? הייתי רוצה לחזור לטיפול אך רק הרעיון מעלה בי המון תחושות שחלקם זה פחד בושה יאוש כעס חוסר אמון תחושה של חולה נפש ועוד....

שלום יהונתן, ניסיון אובדני יכול לייצג לפעמים את שיאו של משבר אקוטי, ויש בו כדי ליצור טלטלה רגשית קשה הן למטופל והן למטפל. אני מניחה שהמטפלת שלך דאגה לך מאד, ואולי אף עשתה ניסיון כלשהו לקבל מידע על מצבך, ולו כדי להירגע. עקרונית, מידע על מצבו הפיזי והנפשי של מטופל מאושפז נמסר לבני משפחה בלבד. בכל מקרה אחר, המידע יועבר רק בהסכמתו המפורשת של המטופל, המתבקש לחתום על טופס וויתור סודיות. לעניות דעתי, במצבך - כפי שאתה מתאר אותו כאן - יש טעם רב לחזור לטיפול, על אף (ואולי דווקא בגלל) התחושות הקשות שהרעיון הזה מעורר בך. אשפוז לאחר ניסיון אובדני אינו מתייג אותך, כשלעצמו, כחולה נפש, אך הוא מחדד את הצורך בליווי פסיכולוגי אינטנסיבי, שיפיג את תחושות הבדידות והייאוש שהיו עוד קודם לחוויה הנוראה שעברת. תחושות הפחד, הבושה, הייאוש, הכעס וחוסר האונים קיימות בך ממילא, וסביר להניח שהן חוצצות כרגע בינך לבין העולם החברתי כולו. אני מאמינה שהמפגש הטיפולי יהיה רך ומקבל, ויכין את הקרקע לקראת חזרה לחיים חברתיים ובינאישיים בחוץ. שולחת לך עידוד ותקווה ליאת

ליאת אפשר לכתוב לך למייל האישי? צריך מרחב מוגן

יהונתן היקר מכל כל כך היה לי קשה לקרוא את מה שעברת, אתה בטח מרגיש נורא לבד ועברת את החוויה הקשה מכל. אני כל כך מקווה בשבילך שתמצא את הכח לחזור לטיפול ולמצוא יד מקרבת ונחמה. אני בטוחה שהמטפלת דואגת לך נורא זה קשה לדעת שאדם יקר לנו רוצה במותו. מבינה את הבדידות והיאוש ואת הכאב הנורא אך בבקשה שמור על עצמך ואל תישאר לבד עם הכאב הזה הוא גדול מדי לאדם אחד. רוצה להקדיש לך לקראת טו בשבט חג הצמיחה החידוש וההתחדשות את השיר הבא. שיהיה לך רק טוב שולחת לך חיבוק חם ומנחם עד כמה שאפשר. ואתה בהחלט לא חולה נפש רק מישהו שסובל נורא ושלא ראו אותו. עדכן אותי לפעמים בשלומך. נעמה יום אחד זה יקרה בלי שנרגיש משהו ישתנה משהו יירגע בנו משהו יגע בנו ולא יהיה ממה לחשוש וזה יבוא כמו קו חרוט על כף יד זה יבוא בטוח בעצמו כאילו היה שם תמיד וחיכה שנבחין בו וזה יבוא אתה תראה הידיים הקפוצות יתארכו והלב השומר לא להיפגע יפעם בקצב רגיל זה יבוא כמו שהטבע רגיל אתה תראה הידיים הקפוצות יתארכו והלב השומר לא להיפגע יפעם בקצב רגיל זה יבוא כמו שהטבע רגיל להיות שלם עם עצמו. יום אחד זה יקרה בלי שנרגיש משהו ישתנה משהו יגע בנו משהו יירגע בנו ולא יהיה ממה לחשוש וזה יבוא כמו קו חרוט על כף יד זה יבוא בטוח בעצמו כאילו היה שם תמיד וחיכה שנבחין בו וזה יבוא אתה תראה הידיים הקפוצות יתארכו והלב השומר לא להיפגע יפעם בקצב רגיל זה יבוא כמו שהטבע רגיל אתה תראה הידיים הקפוצות יתארכו והלב השומר לא להיפגע יפעם בקצב רגיל זה יבוא כמו שהטבע רגיל להיות שלם עם עצמו. וזה יבוא אתה הרי יודע לא הכל יטלטל אותנו לא הכל יכה ומה שייפתח לנו מחכה

יהונתן אני רק יכולה לשער כמה קשה לך ואיזו חוויה מפחידה ונוראית זו. אבל כל כך חשוב שלא תדחה את המטפלת שלך תן לה לעזור לך כי אתה כל כך לא צריך להתבייש לא עשית שום דבר למעט לכאוב. אני חושבת שככל שיעבור הזמן ולא תלך לטיפול התחושות הקשות שלך רק יתעצמו ואיתן ירד הסיכוי שאי פעם תחזור לטיפול והסיכוי לתמיכה האינטנסיבית לה אתה זקוק וראוי. תנסה בכוחך האחרון להגיע אליה אל תברח אני בטוחה שהיא חושבת עליך דואגת לך מאוד ומחכה שתחזור בטח גם לה יש כמה תחושות ורגשות קשים שאולי תרצה לשתף אותך בהם נסיון התאבדות של מטופל זה הדבר הכי קשה למטפלים זה מסע משותף של שניכם מן החושך הנוראי לחיפוש אחר זיק של אור, אתה לא לבד! שיהיו לך חיים ארוכים וטובים, לירון

"בשביל החיים" – עמותה למניעת התאבדות WWW.PATH-TO-LIFE.ORG.IL העמותה מקיימת ימי עיון, קבוצות תמיכה לבני המשפחות ומעורבת בהכנת התכנית הלאומית למניעת התאבדות. · ער"ן – תמיכה טלפונית למי שפונה לבקש סיוע. · סה"ר – "סיוע מקוון ברשת"

שלום בנות תודה על המילים ועל התמיכה, אם בא לכן ככה לשמוע-העניין הוא שהאישפוז במחלקה עשה לי רק רע הוא גמר אצלי כל רצון לחיות, אני מרגיש שאני הולך ברחוב וכולם יודעים שהייתי במחלקה סגורה. יש לי סיוטים כל לילה כאילו אני עדיין שם ומתעורר לוודא שאני במיטה שלי. אני אמנם לא חולה במחלת נפש אך האישפוז לא השאיר לי חלקה אחת שפויה, כל החולים שהיו סביבי עם הדיבור המוזר וההתנהגות המוזרה לא עוזבים אותי אני מרגיש רדוף ופוחד להגיד לאחרים שאני עדיין רוצה להתאבד כדי לא לחזור לשם. לא מסוגל לחזור למטפלת היא לא עזרה לי, היא לא הבינה שברגע שאני יוצא מהקליניקה אני הולך להתאבד. לא מסוגל לחזור לשם ולהמשיך כאילו כלום לא קרה כלום ולדבר כאילו עכשיו הכל נורמאלי. כלום לא נוראמלי לא הסיוטים לא הביקור החודשי אצל הפסיכיאטר שכל פעם מחדש אני פוחד שיראה בי משהו לא תקין החברים והמשפחה שמדברים איתי כאילו אני פסיכי על כל הראש לעולם לא אחזור להיות עצמי. כולם שואלים למה רציתי למות מה שמשנה זה למה אני לא רוצה לחיות זה חזק ממני ומרגיש היום יותר מתמיד שאני לבד. אז נכון המטפלת התקשרה אלי בבוקר ובערב כל השלושה שבועות שהייתי שם והתחננה להגיע והייתה ממש אחלה אז מה זה התפקיד שלה או רגשות האשם שלה או משהו אבל אני נשארתי על כל החרא ואני טובע בו. אתן לא מבינות כמה קשה להרגיש ולהראות שפוי שבשלט כתוב מחלקה סגורה הרגשתי שבמצוקה הנוראית אני צריך מרחב פתוח ולא מרחב מוגן למרות שזה סוג של מלחמה .מקווה שבפעם הבאה אצליח למות כדי שלא אתעורר שוב בגיהנום ההוא שיהיה כתוב על המצבה שלי בן 31 במותו סוף סוף זה נגמר הפעם הוא הצליח. לא מבין מה הקטע עם החג הזה (שנת שמיטה הרי לא באמת פורח משהו) אך שיהיה לכן בכל זאת חג שמח מצטער אם כתבתי יותר מדי יהונתן

יהונתן אתה צודק אני לא יכולה להבין ומקווה שלעולם לא אבין מה התחושה של רצון למות ומחלקה סגורה אך זה אסור בתכלית האיסור שתשאר בלי טיפול ואני מקווה שהמטפלת שלך תתעקש עליך ולא תוותר כדי שתחזור ותושיט לה את היד מקווה שהפעם היא תפספס את אותה היד. חיבוקים לירון

בנות אפשר לשמור איתכן על קשר במייל? אשמח אם תשאירו את המייל שלכן ונדבר קצת מבטיח שאני לא נודניק

יהונתן יקר אולי תגיד למטפלת שלך שאתה מצד אחד רוצה לחזור ויחד עם זאת תספר לה על כל התחושות הקשות אני בטוחה שהיא תהיה בשבילך אולי אפילו בהתחלה תדברו בטלפון במקום להיפגש ועם הזמן תרגיש בטוח וקרוב יותר לחזור אך בבקשה אל תישאר לבד. בריאות וטוב ואל תשכח לבקר פה לפעמים אתה נשמע אדם מדהים ויותר בריא מהרבה שהכרתי

אני רוצה לעזוב את הטיפול, אבל אני לא יכולה, לא מצליחה לראות את עצמי בלעדיה. אבל די, כמה זמן אפשר להישאר בטיפול. היא מכירה אותי יותר מעצמי.

שלום א. ההחלטה האם להמשיך/לעזוב את הטיפול היא החלטה נכבדה, ויש להקדיש לכך מחשבה מעמיקה, תוך הבאה בחשבון של ההשלכות לטווח הקצר והארוך. תלות במטפלת אינה סיבה להישאר בטיפול, ממש כשם שאינה סיבה לעזוב אותו. יש משתנים נוספים אחרים המצטרפים למערכת השיקולים, בהם גם משך הטיפול, עוצמת הסימפטומים, רמת התפקוד שלך בחייך, ועוד. למזלך, יש לך מטפלת שמכירה אותך מצוין, ותוכל לסייע לך להגיע להחלטה הנכונה. בהצלחה ליאת

היי ליאת האם טיפול דינמי יכול להיות ממוקד בנושא מסויים ? קודמתי בעבודה, הכניסה לתפקיד היתה קשה,אני נמצאת שעות רבות בעבודה. מצד אחד אני מתפקדת טוב יחסית, אך אני לחוצה מאוד,חושבת הרבה על העבודה. לעיתים יש לי התפרצויות קטנות של זעם (לא על אנשים). אני מרגישה חסרת ביטחון ביכולת שלי לבצע את התפקיד טוב,רגישה לכל משפט שאומרים הבוסים (מתרגמת את דבריהם ל-לא סומכים עלי,נתנו לי את התפקיד כי לא היה למי לתת וכד'). הלילה התעוררתי מוקדם.התעוררתי עם תחושה כבדה בראש,ומחשבות על מטלות שאני צריכה לעשות.אני לא זוכרת בדיוק על מה, אבל התחושה היתה לא טובה.לא הצלחתי לישון עד השעות המאוחרות של הבוקר. מחשבות על חזרה לטיפול מסתובבות לי בראש לאחרונה,ובלילה חשבתי על זה שכנראה הגיע הזמן ליישם.. שצריך לפתור את חוסר הביטחון הזה. בלילה אמרתי שבבוקר אקבע פגישה, אך משום מה לא עשיתי זאת בסוף. אני תמיד מחכה למצבים קיצוניים ורק אז מטפלת .. האם טיפול דינמי מאפשר טיפול ממוקד בנושא מסויים בזמן קצר יחסית ? (למשל 10 פגישות) הטיפול הקודם נמשך קרוב לשנתיים. לפני כ8 חודשים הופסק ביזמתי. תודה ושבת שלום.

שלום טלי, טיפולים דינמיים קצרי-מועד הם בהחלט עניין רווח בתקופה בה time is money. לא כל נושא ולא כל מטופל מתאימים לטיפול קצר מועד, ולכן מומלץ להגיע למי שמתמחה בסוג כזה של עבודה, שיוכל להעריך לאחר ראיון ראשוני את סיכויי הצלחתו של טיפול בן עשרה מפגשים. עקרונית, אני מאמינה שפנייה לטיפול רק במצבים של סבל קיצוני יכולה להיות פחות חסכונית. אדם עם כוחות יכול להתקדם ולחתור לקראת יעדים טיפוליים טוב יותר ממי ששרוי במשבר קיצוני. כרגע את מזהה מצוקה סביב נושאים של דימוי עצמי, הצלחה וכישלון, ואלה נושאים מהותיים מאד שראויים למרחב ההתבוננות שבטיפול פסיכולוגי. לכי על זה. בהצלחה ליאת

ערב טוב, יש לי שאלה. אני לפעמים צריכה להיות בקשר עם המטפלת שלי יותר מפעם אחת לאורך השבוע (שיחות טלפונית), ול]עמים אני מתנתקת ממנה לגמרי, כלומר אני מפסיקה להתקשר, פחות מדברת בשיחה, פשוט מחפשת את השקט הפנימי שלי. וזה משגע אותה, היא לא מבינה למה אני מנסה להתנתק ממנה, והיא מסבירה את זה בקושי שלי להתקרב, וכשאני מרגישה שהיא קרובה מאוד, אני מתרחקת. אבל לי אין הסבר, פשוט לפעמים אני מרגישה שכל הטיפול עושה לי "רעש" בראש, ובחיים, אז מחפשת את הפינה השקטה שאני רגילה לה לבד, ובלי אף אחד מה הבעיה בזה? למה אני צריכה להחשף לגמרי, להוריד הכל, עד העצמות!!!

שלום שני, את מתארת תנועת מטוטלת בין התקרבות ונזקקות, לבין התרחקות וזהירות, אותן את חווה מול המטפלת שלך, ואולי גם מול אנשים נוספים. המשאלה לקשר קרוב ו'מחבק' וההזדקקות לאחר, מעוררות אצל אנשים מסוימים חרדה עזה בהיותן מסכנות אותם בנטישה או אובדן. חרדה כזו מתעוררת ביתר שאת אצל מי שכבר חוו בעברם נטישה או אובדן. נדמה לי שמטרת הטיפול אינה בהכרח להיחשף "עד העצמות", אלא דווקא ללמוד להתקיים בתוך קשר קרוב ומשמעותי מתוך מרחק 'נכון'. זוהי למידה איטית וממושכת, וכדאי להצטייד בסבלנות והתמדה. בהצלחה ליאת

היי ליאתי, מה נשמע? אני יותר טוב. את יודעת, יצא לחשוב הרבה על אמון בזמן האחרון. ולצערי, אני חושבת שאין לי אמון באנשים. אני חשדנית לא קטנה... אז בא לי ככה לשאול אותך בקלות: מה עושים? אמון זה אחד הבעייתיים, אה? ולבננות מהקומה למטה, תודה! זה נותן תחושה של בית. שבת שלווה. נורית

שלום נוריתי, תחושת אמון וביטחון היא אחד ההישגים הפסיכולוגיים המוקדמים ביותר, וכשהיא מושגת (אם היא מושגת) היא תוצאה של יחסי גומלין מורכבים בין האני לאחר. תיאורטיקנים קראו לזה בשמות שונים ("התקשרות בטוחה", "אמון בסיסי") אבל התכוונו לדברים דומים. תינוק שצרכיו נענים באופן מיטבי (גם אם לא מושלם) מתוך עקביות, ותוך גילויי חיבה וחמימות, יפתח אמון הן במבוגר המעניק לו אהבה וביטחון, והן ביכולתו לסמוך על עצמו. כל מיני דברים יכולים להתקלקל לכל אורך מעגלי החיים, אבל גם לקבל תיקון. אחרי הכל, אין הורים מושלמים, ולכן הקונפליקט בין אמון לחשדנות הוא עניין מתמשך, שראשיתו בינקות, אך הוא לובש ופושט צורה על פני ציר הזמן, ועל כולנו להתמודד איתו בדרך זו או אחרת. אני יודעת שלא ביקשת תיאוריה, ונדמה לי שיש לך היכרות לא רעה עם תיאוריות. אולי נוח לי יותר לברוח לשם, כאשר אין לי תשובה טובה אחרת שאפשר לתת ממרחק. אמון זה אחד הבעייתיים. כן. אני אוהבת להרוויח את האמון, ויודעת כמה אחריות זה מטיל עלי כמטפלת. אני יודעת גם כמה קל להיכשל בזה, וכמה זה עצוב כשזה קורה. רווח לי לשמוע שאת יותר טוב. איתך ליאת

קשה לתת אמון, במיוחד כשפסיכולוגים מלמדים אותך שאי אפשר לסמוך על אף אחד.

לצערי התכוונתי אלייך

אי אפשר לסמוך על אף אחד

ליאת.. ניסיתי פעם לשאול את אורנה, אבל אז נבהלתי ונסוגתי.. אז אני שואלת עכשיו. זה סתם כי בא לי להגיד לך שלום ואני צריכה תירוץ טוב :-)) אז כבר נכתוב משהו.. שיהיה ;-) רציתי לגלות לך שטוב לי.. (ששש...) לא הכל מושלם, אבל מי צריך מושלם?! יש המון התקדמויות קטנות, בכל מיני דברים- גם חיצוניים, בדברים שדחיתי שנים או בדברים שכבר שנים לא קרו לי, וגם בדברים פנימיים, שקשורים בנינוחות הולכת וגדלה שלי עם עצמי (לא תמיד ולא בכל סיטואציה, אבל בגדול אני מרגישה עם עצמי "אני בסדר".. וזה מעבר לנפילות קטנות פה ושם). לפעמים בא לעשות רשימה, כדי לא לשכוח.. ואולי גם כדי לספר לה על הכל.. היא מבינה שטוב לי כי אני אומרת לה וגם כי השיחות שלנו נינוחות יותר (לא כולן, אבל יש מגמה כזאת).. אבל אני לא מספרת לה את הפרטים. לא מספרת לה על ההתקדמויות בפרטים- רק בכותרות, ובעיקר לא מפרטת באזניה מה זה בשבילי, השינויים האלה.. אני מדברת עם עצמי, מספרת לעצמי כמה התקדמתי.. משווה עם עצמי מילים שהיה לי קשה להגיד אז והיום פחות, או התנהגויות שכפרתי בהן פעם והתקשיתי לקרוא להן "אני", והיום פחות.. אלה דברים שממלאים אותי התרגשות קטנה (שאני מיד משטחת, כי "לא להגזים".. אבל בינינו, זה דווקא נחמד.. אני אוהבת את המקומות אליהם אני מתקדמת. אליהם בחרתי להתקדם..קצת מחבבת את עצמי. אבל אם ישאלו אותך, אז לא ממני שמעת את זה :-) את חושבת שאם יהיה לי טוב היא תקדם לקראת פרידה? אני אוהבת את הנוכחות שלה בי.. אני מרגישה בטוחה יותר לטעות כשיש "___" פעם בשבוע (כמעט כתבתי את שמה).. קשה לי להסביר מה היא בשבילי, אני רק יודעת שטוב לי שהיא כאן.. מטיילת לי בראש כל השבוע. אני אוהבת אותה, למרות שמלבד שמה אני לא יודעת דבר וחצי דבר עליה. היא ממלאת אותי בתחושה חמימה כזאת, כאילו מחזיקה לי את היד. (נדמה לי שגם היא קצת מחבבת אותי.. אני מקווה..). אני יודעת שכשניפרד אהיה כבר מוכנה לזה, אבל חוששת שאם אספר בפרטים את כל מסקנות וסיכומי הביניים שאני עושה עם עצמי, לגבי הטוב שעכשיו, היא תתחיל לסכם גם היא.. תכוון לקראת סיום.. (גם כאן, איתך, אני מוצאת את עצמי מסייגת את הטוב, מתלבטת אם לכתוב סתם כך "טוב", או להוסיף את המילה "יחסי" בסוגריים..).. אני לא רוצה שתיפרד ממני.. אני יודעת ביני לביני שעוד לא נגמר..שיש לי עוד דבר או שניים (או שלושה) לומר.. לאו דווקא בתכנים (גם), אבל בעיקר במה שמעבר לתכנים.. ביכולת שלי להתקרב אליה עוד קצת, ביכולת שלי לשתף אותה- או יותר מזה- להתלבט איתה (זה באמת קשה!).. אבל איכשהו, דווקא כשטוב לי קשה לי יותר לשתף אותה.. אני שותקת עכשיו יותר מפעם.. (והיא כל כך רוצה לעזור, שאני לא מצליחה לא לחייך לעצמי כשאני חושבת עליה).. השבוע אני ממש אוהבת אותה חזק כל השבוע..(זה קצת כיף לחייך חיוך-דביל כל כמה רגעים..;-) אם היא הייתה בחור כנראה שהייתי מתבלבלת :-) קשקשתי מספיק ליום אחד :-) מותר לדרוש בשלומך? (כי כאמור, כל זה היה רק בשביל שיהיה לי תרוץ להגיד לך שלום..- אין לי מה לכתוב גם לך כשטוב לי). אתחיל לאסוף את חפציי... :-) לילך

שלום לילך, זה אחד ה"מה שלומך" הכי נחמדים ששאלו אותי. (טוב, תודה). אנחנו שומעים כאן כל כך הרבה ספקות, זהירות, חששות, התנגדויות, פחדים, ביטול, כעסים וגם תלות, התייסרות, פגיעויות, התאהבויות - כל כך הרבה עמדות והתייחסויות כלפי השעה השבועית הקטנה הזו. אנחנו שומעים הרבה פחות על הטוב (גם אם טוב יחסי), הנכון, המגדל, המתגמל, החמים והבטוח. לכן אני שמחה בדברים שלך גם מעבר לש?מ?חה בשמחתך. אחזי בטוב, שמרי עליו מכל משמר, כי מגיע לך כל כך. יופי ליאת

ליאת :-) אני לא אשמור על הטוב שלי מכל משמר. זה רק יגרום לי להרגיש שהוא פגיע ושברירי.. ובכלל, לא בטוחה שאפשר לשמור על הטוב- כרגע הוא פשוט נמצא וזו כל מהותו; שהוא נמצא. (ועד שהוא ילך, יש הרבה דברים שצריך להספיק..) לא התכוונתי להאדיר את הטוב (למרות שהוא נחמד, אני חייבת להגיד).. התכוונתי לשאול מה קורה בטיפול כשטוב.. אם אתחיל להישמע אחרת בטיפול, לשחרר אמירות בשלות ומקבלות, לסכם בקול תקופה של כמה שנות שינוי.. האם תשחרר אותי לדרכי? אני עושה לעצמי פרצוף... "מאיפה ליאת צריכה לדעת מה יקרה אם.." :-) כנראה שאין ברירה אלא לנסות... מה גם שבשלב מסוים השיח הפנימי יהפוך לחיצוני ממילא.. אז בעצם לא שאלתי כלום :-) תשכחי מזה.. :-) תודה שאת שמחה בשבילי.. (ויופי ששלומך טוב) סוף שבוע נעים! לילך

ליאת שלום, האם זה אומר שאני נאיבית וחיה באשליות,אם בכל פעם מחדש אני מצפה שמשהו ישתנה ביחסיי עם אחי הגדול. לאחרונה-בשבוע-שבועיים האחרונים,היתה לי תחושה שמשהו בקשר בינינו השתפר,אני השתדלתי כמעט ולא להעיר לו בכלל והוא לא 'ירד עליי' והעליב אותי,ואף יצא לנו 'דבר נדיר' - לשוחח קצת כשלקחתי אותו כשביקש זאת,והאמנתי לתומי שבאמת משהו השתנה והוא מתחיל להעריך אותי יותר,אך היום נוכחתי שוב ו'בעוצמה' שבעצם כנראה הכל היתה 'הצגה' עבורו כשהיה צריך ממני טובות וברגע שאינו צריך טובות,מיד חוזר 'האני האמיתי' שלו והוא חוזר להתייחס אליי 'בצורה מגעילה'; כמו היום למשל,שהערתי לו על כך שזרק במכונית המשפחתית שקית מלוכלכת ומחוץ לשקית זרק נייר מלוכלך {הטעות היא שאמרתי זאת ליד הוריי},ואחרי הערה זו הוא מיד התחיל 'לרדת עליי' ולנסות להשפיל אותי ואמר שאני 'משוגעת' שחושבת כל הזמן על ניקיונות ושרק אישפוז יעזור(נראה לי שזה מה שהוא אמר -איני זוכרת במדוייק) ושחיי לא שווים וכו' ושאחת כמוני צריכה לקחת כדורים,כי לטענתו אני' פסיכית' וכו' ואמרוב ה'"מחמאות" שקיבלתי ממנו איני זוכרת במדוייק; מה שאני כן זוכרת זה שאני 'טיפשה' שכל פעם מחדש אני משלה את עצמי בקשר ליצירת קשר כלשהוא איתו ואז מתאכזבת בגדול. ה'פרוייקט' שלי שהיה בהפסקה כרגע חודש ואני במהלכו,ואני צריכה את כל הכוחות עבורו, אך אני 'מאבדת' כוחות רבים ב'מלחמות' איתו. למה איני מסוגלת להפסיק לגמרי להתייחס אליו? למה זה כ"כ כואב לי?היתי רוצה לנתק את עצמי לגמרי ריגשית ממנו ולצערי איני יכולה לעשות זאת. {כפי שסיפרתי לך במייל הקודם,דעתי כרגע אולי מושפעת גם מ'גורמים אחרים'.}.

שלום משתנה, את ואחיך הגדול נמצאים, למעשה, בסטטוס דומה, כשני אנשים מבוגרים שאינם מצליחים לחיות בכוחות עצמם מחוץ לבית ההורים. אני מניחה שכל אחד מכם משמש מעין מרא?ה לא מחמיאה עבור אחיו, מה שמוציא מכם את החלקים התוקפניים והבוטים. אחיך מרגיש שאם הוא יקטין אותך ויזלזל בך, התפיסה שלו את עצמו תשתפר, והוא לא ירגיש חסר אונים ומתוסכל בגלל עצמו. אני מניחה שכל עוד תמשיכו שניכם לחיות בצל הוריכם ועל חשבונם, הכעסים והעלבונות ההדדיים יימשכו, כחלק מהקונטקסט הבעייתי. במצב עניינים זה, תוכלי לנסות ללמד את עצמך "להתחרש" מול הערותיו ולדבוק במטרותייך. בהצלחה, בעיקר בפרוייקט ליאת

שלום. אני חיילת בת 19, ויש לי שאלה לגבי מחשבות אובססיוויות. לפני כמה שנים הייתה תקופה ארוכה בה היו לי מחשבות כפייתיות (אם אני אלא אעשה ככה יקרה ככה וכו') וגם נקיפות מצפון בעקבות כל מיני מחשבות. אחרי חצי שנה בערך הצלחתי להפסיק עם הקטע הזה (שליווה אותי כל הזמן בתקופה ההיא), אבל תמיד תפסתי מעצמי טיפוס די אובססיווי, לאו דווקא בצורה כפייתית אלא רצונית לחלוטין, אבל עיסוק אינטנסיבי בדמויות מסוימות, צורך לחשוב על מישהו כל הזמן... במשך שנתיים עכשיו היו לי מחשבות פולשניות בנושא מסוים. הן לא הפריעו לי בחיי היומיום, אבל זה עניין שהיה ברקע כל הזמן. לפעמים הצלחתי 'להדחיק', אבל היו כמה פעמים שחשבתי על העניין ונכנסתי לחרדה ממנו. כל הזמן חשבתי שמשהו לא בסדר אצלי עד שקראתי על המושג לפני כמה ימים. כרגע אני בסדר, אבל אני חושבת, האם אני צריכה לפנות לפסיכולוג או משהו כדי שהעניין לא יחזור שוב? כדי לברר מה זה בדיוק היה? או שאפשר להתעלם ולהמשיך כרגיל? תודה!

שלום N, מחשבות אובססיביות טורדניות, כפי שלמדת היטב על בשרך, יכולות להיות סיפור מעיק ומעכב. לפעמים זה חולף מעצמו, לפעמים לובש אופי מחזורי, ולפעמים מתעצם לממדים בלתי נסבלים. כמו במקרה של הפרעות החרדה האחרות, אפשר לחיות גם עם זה, אך טוב יותר להגיע לטיפול, וללמוד לשלוט בחרדה בדרכים מסתגלות יותר. אני ממליצה לך מאד להגיע לפסיכולוג קליני שמתמחה בטיפול בהפרעות חרדה בגישה הקוגניטיבית-התנהגותית. בהצלחה ליאת

עדיין אני מרגיש מלוכלך....ורע לי אני מרגיש מגעיל ששכבתי עם זונה עוד יותר מעצבן שהשבוע הבנתי את מהות הפספוס

ערב טוב מיסטר בלו, אפשר היה לשמוע גם בהודעתך הקודמת שאתה עדיין מתייסר סביב נושאים של זיהום והדבקה, כמי שנושא עליו מחוללי מחלה חשוכת מרפא. הבנות האלה, שהסכימו לחלוק איתך רגעים אינטימיים משל עצמן, הזכירו לך - אולי - את הפספוס, אבל יש להן גם תפקיד נוסף. אתה מרגיש נגוע בזיהום כלשהו שאינו מעוגן בבדיקות מעבדה, זיהום פסיכולוגי-מנטלי מבית היוצר הפרטי שלך. אם אתה יכול להדביק מישהו בזיהום מנטלי כזה,רק מעצם הנגיעה בו, כמעט באופן מאגי, אתה יכול גם להירפא, באמצעות אותו מנגנון ממש, ולהיטהר מהזיהום. זוהי לוגיקה פשוטה למדי, אתה חייב להסכים, שקשה לסתור :-). מאחלת לך להידבק הכי מהר שאפשר בשמחת החיים ובחיוניות והחיות של מי מהבנות שמוצאות אותך ראוי ומושך. אני מסכימה איתך עד כאב בעניין הפספוס, ויודעת שכלום לא מאוחר. שלך ליאת

באתי רק לחבק אותך ... בלי מילים מיותרות. ולהגיד שהתגעגעתי ..כן אפשר..גם אם מסך מפריד...:-) כיף לקרוא אותך , ובכלל , שמחה שאת פה .. מחבקת אותך המון המון ומאחלת לך שבת של מנוחה . מכל הלב, שרית

ערב טוב שרית, אני משתדלת לעקוב ולראות מה שלומך גם ב'משמרות' שאינן שלי, ואני יודעת שאת עוברת מסע מפרך אל תוך עצמך ולעבר ההבראה. תודה על המילים הטובות שלך. החיבוק הגיע, גם דרך המסך... שבת טובה ונעימה גם לך ליאת

ליאת,מה שלומך? זקוקה למקום לפרוק קצת ככל שעובר הזמן המעגל של הכאב והשתיקה חונק אותי,וחונק וחונק... כמו חבל על הצוואר שמתהדק .. יש בתוכי יש קול שצורח ולא נשמע.. אני באמת צריכה לעבור כזה חושך גדול כדי לראות את האור סוף כל סוף? מרגישה ריקנות איומה,מבולבלת,והמלים לתאר את התחושה ,רחוקות ממני אלפי שנות אור... אולי תדברי כבר ילדה(הילדה שבתוכי) תפתחי את הפה ותדברי מה יש לך את מפריעה לי את שמה לי מקל בגלגלים את מטומטמת את סתומה את מגעילה את זונה את דפוקה את פתטית את חולה את כל החיים תמשיכי לפגוע בי,ילדה? אני שונאת אותך-אותי. כן, את היא אני.. מצטערת... כבר כמה ימים הולכת עם מועקות ... מרגישה שלא יכולה יותר אין לי כוחות .. ויופי אני שוב מציפה............ סליחה.. חן

חן, הייתי רוצה טיפה להמשיך את הדיבור הפנימי שלך-שלה, להשלים בדרכי נסי לחשוב על כך גם את כן, יש בך את כל החלקים המגעילים האלה, יש. נכון. יש והם שם. והם יישארו שם. והם באמת דוחים. שנואים. ו - כן, נעשה מאמצים נכבדים כדי לשנות את זה. לא את נוכחותם, אלא את היחס שלנו אל החלקים הפנימיים שבנו, כדי שלא נמשיך לומר זאת לעד על עצמנו מתוך עמדת ויתור של "זה מה יש". כדי שלא ניתן להם לגיטימציה להמשיך לתקוף אותנו ללא הפסק. כרגע ככה את. וככה קשה. ומשם מסובך לזוז. אבל הרגע הזה, גם אם לא קצר ממש, יכול לחלוף. לפחות מעת מעת ובהדרגה. באופן שלם יש בך מזה ומזה. כמו אצל כולם. יש בך חלקים מגעילים, ויש בך חלקים טובים ויפים ובריאים. בכל החלקים הללו מטפלים. לפחות מנסים באופן הכי מאוזן שאפשר. בשביל זה יש איתך עוד מישהו שמבטיח תקווה.

שלום חן, עצוב לשמוע שעדיין כל כך קשה לך. אנסה להציע לך בזהירות, להפחית את הציפייה לישועה מן החוץ, ולנסות לעבוד על התפייסות איטית, צעד צעד, עם עצמך. אני מרגישה שחלק גדול מהכוחות שלך את מ?פנה כתוקפנות כמעט ברוטלית כלפי עצמך, ואולי יש בזה החמצה. יש לי אמונה עמוקה ביכולת שלנו לאסוף את עצמנו, להתמודד, להיבנות מתוך הכאב, ולגדול. אין לי ספק שהיכולת הזו טמונה גם בך. אם רק תרצי. שבת רגועה ליאת

ליאת, מנסה..וכל פעם מחדש נופלת באפיסת כוחות... אחרי הפגישה השבוע הבנתי באמת כמה קשה להתמודד עם המלחמה הזאת ... קשה לי כרגע שאין לי את הכוחות הדרושים לעזור יותר לאמא, פשוט חסרת אונים מול המצב אני לא יודעת מה להגיד.... אני כל כך שונאת את עצמי וכמה השנאה הזאת משאירה אותי במעגל של יאוש וחוסר תקווה וזה כמובן לא יוביל אותי קדימה. ויש לי סיבות טובות לשנוא את עצמי ולא מבינה איך אפשר שלא לשנוא בנאדם כמוני..אין אני בחיים לא אשלים עם החלקים האלה שאני שונאת בי(ויש...המון..) [לא משנה....] סליחה אם יצא מבולגן... תודה רבה שאת פה ,שבת מקסימה מחר. חן

ילדים תמיד יודעים. הם יודעים שההורים שלהם לא אוהבים אחד את השני. הם יודעים שאבא שלהם לא אלים, ולמרות זאת יש להם שני זכרונות ברורים שהוא היכה אותם. הם יודעים שיש סוד בבית. הם מנסים לא לראות מה שקורה בבית, וכמעט תמיד מצליחים. ילדים תמיד יודעים. ילדים מסתכלים על עצמם באלבומי הילדות. ילדים רואים את העיניים העצובות שלהם, את החיוך הספק מבויש ספק עצוב. ילדים יודעים שהחיוך עצוב. ילדים תמיד יודעים. ילדים גדלו מאז. גדלו הרבה. הם כבר לא כל כך ילדים. אבל החיוך עדיין עצוב, הסוד עדיין נוכח. ילדים גדולים מבחוץ, אבל הם נשארו קטנים מבפנים.

ערב טוב, עצוב, וכבד, ונכון כל כך. שולחת נגיעה רכה, ומשאלה לטוב. אני מאמינה שאפשר ליאת

ילדים תמיד יודעים. ילדים למדו שקרוב זה מסוכן, אז הם שומרים מרחק. ילדים מחייכים וצוחקים, מחייכים וצוחקים, ובוכים בלילה לבד, מתחת לשמיכה. ילדים משכנעים את עצמם שקל יותר כשאף אחד לא יודע, ילדים משכנעים את עצמם שאין מה לדעת. ילדים תמיד יודעים. ילדים מבינים פתאום, שהחיים שלהם צומצמו מדי. ילדים הולכים לטיפול, ילדים רוצים שיתקנו אותם. ילדים מתטלטלים בין תקווה לייאוש. ילדים עצובים נורא. ילדים בודדים. ילדים כבר בכלל לא בטוחים שאפשר...

היי אורנה שלום לך זאת האנונימית שכתבה לך בתאריך ה-15 ל- 1 על החבר שעתיד להיות בעלי בקרוב, את נתנת לי עצה ללכת ליעוץ שבעצם את אומרת שהגבר הזה לא מתאים לחיי אני ממש צריכה את עזרתך בבקשה אין לי פה בחול למי לפנות ולחזור לארץ כרגע אינני יכולה רק תני לי עצה קטנה כי אני באמת בסדר ביחסים האלו הוא זה שקנאי באובססיביות רבה כלפיי וכל הזמן בוחן ומסתכל , הוא בקיצור צריך טיפול אבל אהבה כן קיימת אצלי מאוד וגם אצלו אבל מבחינתו אני כביכול רכוש שלו וזה לא כייף להרגיש ככה כל דבר שאת אומרת או עושה את צריכה לחשוב פעמיים וזה לא כייף נהייתי חולה כבר מהיחסים האלו אבל מצד שני קשה נורא לוותר , אז בעצם 4 חודשים הם כלום למערכת יחסים אבל באמת שיש לנו אהבה גדולה חיבה וחמימות כמו שאת אומרת רק האובססיביות שלו מאוד אבל מאוד מלחיצה אפילו אמא שלו אומרת שהוא צריך טיפול ושייתן לבנאדם חופש אני באמת לא רוצה להיפרד אבל רוצה לשפר את היחסים בבקשה עזרי לי זאת שלא גרה בארץ,, תודה

שלום אנונימית, אורנה תהיה כאן שוב בימים שלישי ורביעי בשבוע הבא. בינתיים אוסיף את מחשבותי. את מתארת מערכת יחסים בה הסכמת להפוך לחפץ או קניין של בן הזוג שלך. את מזהה היטב את הבעייתיות, אומרת ש"נהיית חולה מהיחסים האלה", ובו בזמן מדברת על אהבה גדולה וקושי להיפרד. אישית, אני סבורה שאת מכניסה את עצמך ביודעין למערכת יחסים הרסנית, שעתידה מפוקפק. לצערי, אי אפשר לפתור בעיות סבוכות כאלה ב'עצה קטנה', מלבד העצה הגדולה לחזור מיד ארצה, אל משפחתך, ולבחון את מערכת היחסים הזו ממרחק, בעזרת איש מקצוע. בהצלחה ליאת

אני פשוט המומהההההההה ממה שסיפרת לי פה מדברת האנונימית שהחזרת לה תגובה אני עוד מנסה לחשוב את כל כך נתת לי חיזוק עם כל מה שכתבת פה על החבר האובססיבי שהיה לך ואת כל כך צודקת אני ייקח לצומת ליבי על החבר שלי שאמור להיות בעלי לעתיד אני חושבת שאת צודקת בכל מילה אני לא רוצה לחיות בפחד כל חיי ומה יהיה שיהיה ילדים אני לא רוצה שהילדים יסבלו עם אבא שיש לו כריזות ופיצול אישיות ממש תודה מקרב לב באמת ,

להלן ההודעה הישנה http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-818,xFT-709420,xFP-709407,m-Doctors,a-Forums.html

הי, זאת אני שרשמה לך את הדברים למטה. שמחתי מאד שהתייחסת. אנונימית, אנא, נסי להקשיב, ולהקשיב ולהקשיב ולהקשיב למה שנאמר לך כאן. בא לי לומר לך "בפקודה" לשמור על עצמך. את מזהה משיכה גדולה מאד, וזה דבר שרצוי (כמעט חובה) שתבררי בשיחות משלך, כי איך שזה נראה לי מכאן, זו מערכת יחסים די סוטה. בידייך ובאחריותך להיות או לא להיות שותפה לזה. את רוצה לשלוח אותו לטיפול ולפתור חיש את הבעיה. שלו. אומר לך משהו - היום אני יודעת, שלפחות ככל שמדובר בטווח זמנים קצר, ספק שהבעיות העמוקות והכבדות 'תסתדרנה' בטיפול, גם כשהאדם אומר "הן". וכפי שהצגת זאת, אלה בעיות עמוקות וכבדות מאד... בסופו של דבר נדרשת איזו מידה של שיתוף פעולה גם כשאתה שם. והבחור שלך בכלל אומר לאו ענקי... היי טובה אל עצמך

לאחר פחדים רבים השבוע יצאתי עם שתי נשים שונות התפלאתי מאוד אבל הן מאוד נמשכו אליי עם האחת היו כל מיני מזמוזים הקטע המוזר שאני ממש מפחד ממחלות הן להדביק והן להדבק אז נגעתי בה בצורה דיי מחורבנת שבה אני כל הזמן שומר על זה שהיא לא תדביק אותי בכלום ואני לא אותה....הקטע הזה ממש ממש לא היה צריך לקרות בטח לא בפעם הראשונה שאני נוגע במשהי מאז העניין ההוא ...מה שיותר מוזר שהיא יודעת על מה שקרה לי וממש לא אכפת לה והיא בכלל לא פחדה לבוא אליי ולהתמזמז אצלי במיטה....בכל מקרה יצאתי אחרי כמה ימים עם בחורה אחרת האמת שבכלל לא ניסיתי שייצא מזה קשר או סקס או כל דבר אחר כל מה שרציתי לבדוק זה אם אני עדיין גבר אם בכלל גם הבחורה השנייה חשבה שאני בסדר ויצאנו בדייט הראשון היא אמרה שאני מושך אותה מאוד בדייט השני היא אמרה שלא ממש הייתי קשוב מה שהמטפלת שלי אומרת הרבה וכמובן אני לא מקשיב לה לא כזה הפריע לי רק עניין של אגו בגדול אני אמור לשמוח הנה יצאתי עם שתי נשים תוך שבוע ושתיהן ממש רצו או נמשכו האחת ממש נגעה בי ורצתה והשנייה באה לפגישה שנייה ולא ממש אכפת לי שהיא לא אהבה את האופי שלי יותר עניין אותי שהיא כל הזמן אמרה שאני נראה טוב מה שגורם לי תסכול מהמעשה הדבילי שעשיתי וההבנה עד כמה זה טראגי....בכל מקרה גם אחרי כל הקטעים המוזרים הללו לא חשתי טוב יותר..ולא הרגשתי גברי או שהשגתי משהו יותר הרגשתי גועל על כך שאני יוצא עם נשים ולא רוצה שייצא מזה כלום אפילו לא סקס רק בחינה סוציולגית של תגובות כלפיי ממש אידיוט.... אההה ופתרו אותי מעבודה ששמחת חיים היא חלק אינטגרלי בה אז שוב אני מחפש עבודה...לא נעים

אתה צעיר פטרו אותך בגלל המצב שלך העכשווי ולא בגלל מי שאתה. כשהייתי בקריסה אני התפטרתי ולא יכולתי לעבוד שנה וחצי אבל אחר כך התסדרתי )והיה קשה להתסדר הייתי מפשלת בכוונה מארחת לראיונות לא עונה לטלפונים וכד') כבר שנה וחצי אני עובדת בעבודה זהה אבל עם שכר הרבה יותר גבוה, כך שזה לא סוף העולם פטורין בשנות העשרים או השלושים שלנו.(במיוחד בתקופה שאנו רואים הכל שחור אז פשוט מחבלים בעצמינו בלי לשים לב) יהיה בסדר.

MR BLUE היקר, מסתבר שיש חיים גם אחרי הזונה. נכון שזה לא עשה לך טוב יותר,ואפילו הרגשת יותר גועל. אבל למיטב ידיעתי עד לא מזמן,לא האמנת שמישהי תרצה בקרבתך, אילו תשמע על "החטאים שלך". והנה לא לאחת ולא לשניה,זה שינה במשהו העובדה שהיית עם זונה. שמת לב שזו ההודעה הראשונה שלך מזה זמן רב,שאינך מדבר על המוות לפחות לא באופן מיידי?! יישר כח ועל זה נאמר:"אבל עברנו את פרעה נעבור גם את זה".

שלום מיסטר בלו, גם אני חושבת שיש כאן צעד קטן לקראת החיים. אמנם מהוסס, זהיר ("רק בחינה סוציולוגית"), אבל בכל זאת צעד קדימה. הניסיון לבחון 'האם אני עדיין גבר' הוא ניסיון חשוב. כאילו ביקשת לבחון האם עוד קיים בך משהו יצרי, חיוני, חי. יהיו אשר יהיו תוצאות הניסוי שלך, אני מתנחמת בכך שהתגליות הגדולות של עולמנו - ראשיתן בניסויים קטנים, כביכול לא חשובים, שלא קיוו לשום דבר מרעיש. ממשיכה להחזיק למענך את התקווה לטוב. סוף שבוע חמים ואופטימי ליאת

אז ככה- התחלתי עם בחור שאני רואה פה ושם לפני יותר מחודשיים. מסתבר שהיתה לו חברה, וכבר הספקתי לשכוח מזה. רק מה, בזמן האחרון נזכרתי בזה, ואני לא מפסיקה לחשוב עליו, למרות שחוץ מכמה שיחות חולין איתו מדי פעם, אני לא ממש מכירה אותו. ניסיתי לשכוח מזה שוב, אבל אני לא ממש מצליחה, והעובדה שאני חולמת עליו (ורואה אותו) גם לא כ"כ תורמת לעניין. מה זו האובססיה הזו כך פתאום? מבחורים אחרים שלא באו בחשבון תמיד הצלחתי לסגור את העניין כמו שצריך (מבחינה רגשית), אני אפילו רואה אותם הרבה וחלקם הפכו להיות ידידים טובים שלי. מה קרה לי? אני לא מבינה...

שלום ME2 יש לי הרגשה שהשימוש במילה "אובססיה" הפך מעט שחוק לאחרונה. לא בטוח שמדובר באובססיה, אלא בעיסוק-יתר באותו בחור, שדחה אותך כי הייתה לו חברה, ועורר אצלך משהו שלא נותן מנוח. יכול להיות שהמשולש הזה הצית משהו נושן וכאוב, משהו שיש בו תחרות וקנאה ותסכול צורב. יכול להיות שזה משהו אחר. נסי לחשוב עם עצמך או בטיפול שלך, על איזה נים זה פורט, ומהיכן הכאב. סוף שבוע נעים ליאת

לאבי עקב חילופי מטפל חלו שינויים קשים כמו התקפי זעם וצעקות. רופאה פסיכיאטרית המליצה על חצי כדור 25MG של SERQREL וכרגע בבית האבות החליטו להוסיף לו אלידול האם שי התרופות יכולות להלקח במקביל והאם לא כדאי להגדיל את המינון של ה-SEROQEL ללא האלידול

שלום אילנה, ככלל, לתרופות פסיכיאטריות יכולות להיות השפעות שונות, ולכן אפשר לפעמים לשלבן. על השילוב המסויים של סרוקוול והלידול (כמו על תרופות פסיכיאטריות בכלל) יש להיוועץ ברופא פסיכיאטר. בריאות ליאת

שלום לליאת מנדלבאום ולגולשי הפורום . עד היום חקוק במוחי אותו מקרה מביך וקפקאי שקרה לי בחורף 2004 ( אני אז הייתי נשואה טרייה ) . עליתי עים חברתי הטובה על אוטובוס בחיפה ביום שישי בצהריים ( הייתי בדרך לביקור בביתה ) . האוטובוס היה עמוס באנשים כך ש''אי אפשר להכניס אפילו סיכה '' ) . חברתי נתנה לי את הכרטיסייה שלה כדי שהנהג ינקב אותו , ובדיוק באותו רגע קרה לי שלא בכוונה הראתי לנהג את הכרטיסיה שלה כך שחסמתי לו את שדה הראייה ( היו לי גם שתי ידיים תפוסות עים שקיות קניות לשבת ). אותו נהג כמובן נזף בי קשות והאשים אותי שאני סיכנתי את כל נוסעי האוטובוס ... ( הוא גם עוד רמז לאדם נוסף שישב לידו על כך שאינני שפוייה ) . אני רק שמעתי את זה וחטפתי התקף זעם , צעקתי על הנהג ( ולא היה אכפת לי באותם רגעים שאני עושה לעצמי בושות בפני כל אנשי האוטובוס ובמיוחד לפני חברתי ואמה ) , ומזלי שנזכרתי באותם רגעי לחץ '' להחזיר לנהג '' על כך שנהגי אגד יותר מסכנים את שלום הנוסעים בכך שהם עובדים שעות נוספות רבות מעבר למותר בחוק ( הוא ניסה להשתיק אותי פן יבולע לו , אבל לא כל כך הצליח ) . כל הבלאגן קרה לי רק כי התביישתי לסרב לבקשת חברתי לנקב לה את הכרטיסייה ( ראיתי שהאוטובוס היה עמוס להחריד אבל לא רציתי לסרב לחברתי )

שלום אורנה, צר לי לשמוע על התקרית שהותירה אותך נבוכה ופגועה. לפעמים הערה קטנה שנופלת על אוזנינו ברגע לא מוצלח יכולה לפצוע אותנו לזמן רב. מקווה שתוכלי לשכוח את התקרית הזו, לגלות יותר אסרטיביות מול חברותייך, וכמובן לנסוע באוטובוסים כהרגלך, ללא חשש. סוף שבוע נעים ליאת

שלום מאז גיל מאוד מוקדם יש לי בעיות אם המראה שלי זה לא טוב וזה ככה וכדומה חשבתי על טיפול פסיכולוגי שיעזור לי לחיות יותר טוב עם עצמי פסיכולוג קליני זה מי שאני צריך???

שלום ירון, פסיכולוג קליני הוא בהחלט כתובת מתאימה לבירור סוגיות של דימוי עצמי פגיע, דימוי גוף בעייתי ותפיסות-עצמי שליליות. בהצלחה ליאת

שלום, יש לי בעיה בעת קיום יחסי מין. עם הפרנטר הראשון והיחיד שהיה לי, היו לי כאבים בעת החדירה, ובכל זאת שכבנו. מאז לא שכבתי עם אף גבר. מעולם לא הייתי בבדיקה שגרתית אצל רופא נשים, כיוון שאני חוששת להגיע לבדיקה. התחלתי לפני מספר חודשים טיפול פסיכולוגי. האם זה יכול להועיל לפתרון הבעיה לעיל? אודה על חוות דעת מקצועית שרון

שלום שרון, לא פרטת האם הכאב שהרגשת התמיד לאורך זמן, או שמא בפעמים בודדות. אחרי הכל, כאבים בפעמים הראשונות אינם דבר יוצא דופן. כך או כך, כאב בזמן יחסי מין יכול להיות ממקור פיזיולוגי או ממקור פסיכולוגי, אך יש חובה לברר ולשלול את האספקטים הרפואיים לפני הכל. במידה וישללו האופציות הרפואיות-פיזיולוגיות, טיפול פסיכולוגי-סקסולוגי הוא הדבר הנכון לעשותו, ורצוי שזה יהיה במסגרת מרפאה מסודרת המתמחה בתחום זה. אני מסכימה איתך שביקור אצל רופא נשים אינו דבר נעים, אבל כולנו מתגברות ועושות זאת, כחלק מקיום אורח חיים בריא ואחראי. אולי רופאה? בהצלחה והרבה בריאות ליאת

שלום ותודה על התגובה המהירה. ברצוני להדגיש שכיום אני בטיפול נפשי. הכאב הופיע לאורך כל הקשר מלווה לעיתים בצריבה, למעשה, כל פעם שקיימנו יחסי מין. בעזרת הטיפול ניתן לטפל בבעיה מן הסוג הזה? לאן מומלץ לפנות? שוב תודה שרון

את ההודעה הזאת אני כתבתי: http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-816,xFT-708501,xFP-708501,m-Doctors,a-Forums.html את ההודעה הזאת אני לא(!!!) כתבתי: http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-817,xFT-708858,xFP-708858,m-Doctors,a-Forums.html אורנה, מה שלומך? מצחיקונת

נורית! :-) חושבת עלייך פה ושם ולא יודעת מה שלומך.. (מה שלומך??) אני מקווה שהכל בסדר, או לפחות הרוב שקל לך וטוב לך ומעניין לך. אני מצטרפת לתיקונים... לצערי, ל. הושאל לעת עתה לאחרת, אז אני כבר לא ל. (חבל..) אבל אני ל. מסוג אחר... (אזרתי אומץ ;-) סתם התחשק לי לשלוח דרישת שלום... :-) לילך

גם את כתב היד שלך, לילך, לא קשה לזהות. רק מרגיעה... ליאת

נוריתי, אורנה כבר לא כאן,.. אני מזכירה לך שאנחנו כבר קצת מכירים את כתב היד שלך. ומה שלומך את? ליאת

ליאתי ליאתי, עדיין בלי מילים... אולי אני אזעק במקום...? ליאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאת!!! כמה טוב שאת פה... לילכי, תסלחי לי, אין מילים... נורית

הי נורית הישנה והטובה , צמחו לנו כאן פרחי נורית ולילך חדשים...(הי לילך) באשר לי ,אני מעדיפה את הישנים... שלכן.

בנות יקרות, במקרה הנוכחי, אפשר היה לנחש, ובכל זאת טוב שכתבתן במפורש. המממ... אבל (!) האם אני מזהה דברים שכתבתי בעצמי? שאלה טובה ;-) (לא לדאוג, אני מזהה, פשוט... החיבורים...)

שלום, יש לי קטע כזה שתמיד אם יוצא שאני רבה עם מישהיא- לדוגמה הרלוונטית שלי, מקורס מסויים שבו אני לומדת - מישהיא אקראית שאחרי סיום הקורס אפילו לא אפגוש בה. (העלבתי אותה בפני מישהיא והיא נפגעה ואמרה לי על זה שהיא שמעה). עניתי לה על זה , שהיא שואלת שאלות בסיסיות נורא אבל היא לא צריכה להפגע . יצאתי במין הרגשה כזו רעה , אין לי מושג אבל חשבתי על זה גם כמה שעות אחרי , היה לי לא נעים .. יש לי מן תופעה כזו שאני מרגישה רע עם דברים כאלה אפילו שלא מדובר במישהו קרוב ... למה אני ממשיכה לחשוב על זה גם כמה שעות אחרי ..? למה זה מפריע לי עדיין ? אפילו שזה נושא קטן ופשוט ..זו מן הגזמה שלי לעניינים מהסוג הזה.. ואני לא מבינה למה..?

שלום שירה, אני מניחה שלמעט קומץ קטן ומיוחד של אנשים, איש מאיתנו אינו רוצה להיתפס פוגעני, תוקפני או מעליב בעיני האחרים. אנו מצויידים במנגנונים של אמפתיה ומצפון, הפועלים כל אימת שפגענו במישהו שלא לצורך. ובכל זאת, יש אנשים המתקשים יותר מאחרים להתמודד עם גילויי התוקפנות שלהם עצמם, והם מתקשים לחזור לאיזון גם אחרי תקריות קטנות מהסוג שאת מתארת. כדי להבין מדוע זה קורה, יש צורך להכיר את ההיסטוריה שלך, את המידה בה יכולת כילדה לבטא באופן גמיש כעסים ותסכולים, ואת דפוסי החשיבה שלך ביחס לעצמך וביחס לזולת. כדאי יהיה לנסות ולהתבונן גם באופן בו את בוחרת להתקרב אל האחרים. במחקרים שעסקו ברכילות נמצא, למשל, כי הריכול - גם אם בפועל הוא פוגעני ומעליב - נועד, לפני הכל, ליצור אינטימיות וקרבה בין המרכלים, ופחות לפגוע ב"מרוכל". חומר למחשבה ליאת

בקורס פסיכולוגיה למדנו על הגישות ללמידה לפי הבהביוריסטים. אני רוצה להרגיל את עצמי לא לנשנש בין ארוחות (דבר שאני עושה באופן קבוע). אדם יכול ללמד את עצמו ע"י התניה קלאסית או אופראנטית? תודה :)

שלום הילה, עקרונות ההתנייה הקלאסית והאופרנטית בהחלט יכולים "לעבוד" גם בלמידה עצמית. אפשר לבצע הכחדה (התנייה קלאסית) לנשנוש, אם מצליחים לנתק את הקשר - למשל - בין הנשנוש לבין השעה/המקום/תכנית הטלוויזיה וכיוב' שהוצמדו לפעולה זו. ידוע שהחלק הכי קשה לנגמלים מסיגריות, למשל, הוא לנתק את הקשר החזק שבין הקפה לסיגריה. מאימתי שמצליחים לנתק את הקשר הזה הכל כבר קל יותר. אפשר להפעיל גם התניית-נגד, ולהחליט על פעולה אחרת שתמלא את מקום הנשנוש, כמו למשל משחק מחשב או תרגילי הרפייה. עקרונות ההתנייה האופרנטית יבואו לידי ביטוי אם תצ'פרי את עצמך בכל פעם שהצלחת להתגבר על הנשנוש. תוכלי לפנק את עצמך בקניית בגד או קרם גוף כתמורה לשבוע ללא נשנוש. כמובן שהתגמול החזק מכולם יהיה המשקל שלך, או היכולת להשתחל בחזרה לג'ינס הישן והטוב שמחכה לך בארון... :-))) בהצלחה ליאת

האם אתן/ם מאמינים שלמזל יש תפקיד חשוב בחיים,ושיש אנשים ש'המזל משחק להם' ויש אנשים עם 'ביש מזל' קבוע? אומנם שאלתי בעבר את ליאת שאלה זו,אך מעניין אותי 'לשמוע' עוד דיעות. {אני שואלת זאת בתור אחת שכל מה שהיא עושה לבסוף 'משתבש',ועם חוסר-מזל -מבחינה אישית - קבוע בחיים}.

משתנה, למזל צריך לעזור... בעבודה קשה ובאמונה יוקדת. שיהיה טוב, אורנה

היי, גם בקרב שומרי המסורת נהוג לומר, שאלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו... אני מאמינה שלפעמים קורים לנו אירועי חיים, שאין לנו שליטה עליהם. אבל מזל ביש קבוע, לדעתי, הוא כבר סוג של חוסר אונים נרכש או נבואה (שלילית) שמגשימה את עצמה. העניין הוא, שברגע שנותנים למזל כזה תפקיד מרכזי בחיים, בעצם סומכים על כוח חיצוני ולא על היכולת האישית ועל ה"עצמי", וככה אין שום אפשרות לצמוח ולהתקדם באמת, משום שלכאורה אין לנו שום השפעה על מה שקורה לנו - לטוב ולרע. מה דעתך? ס.מ.

הי משתנה יקרה, הרגשתי שמאד לא טוב לך ואת די מיואשת, שבא להרים ידיים. רוצה להוסיף ולומר, שנתרמתי משאלתך, שנשמעת אולי קצרה ופשוטה, אבל ראיתי בה עולם ומלואו. רוצה לחלוק איתך את מחשבותיי, אולי תוכלי למצוא בהן דבר מה. מקווה שיהיה לך כוח לקרוא, זה קצת ארוך... אני חושבת שתחושות של "יש לי מזל" או "הכל נאחס" מדברות בעצם רגשות של תקווה מול אכזבה וייאוש. לדוגמא, אם אני זוכרת נכון, סיפרת פעם על איזה מכר או קרוב שבעקבות פגישה או שיחה איתו נראה היה שמובטח שם משהו חדש באופק. ונדמה היה לי שהתעוררה בך תקווה גדולה. ציפיות גדולות. אולי הרגשת מאד בת מזל באותו רגע? סיפרת אז שהרופא או מישהו מהמטפלים אמרו שלדברים שקרו היה אפקט חזק יותר משכל כדור יכול לעשות. ואני מאמינה מאד שאכן זה היה כך. אממה, פה יכול להתחיל מן בלאגן... כי, כשמחשבות הן רק בדמיון שלנו, הן יכולות להיות מושלמות, ולכן, הן יוצרות גם ריגושים גדולים. לטוב ולרע. אבל, ברגע שיש ניסיון ביצועי להפוך דברים למציאותיים, המציאות מאכזבת. תמיד. ולכן, כשדברים מתרחשים במציאות הן מרגשים פחות במידה ניכרת. לפעמים, בגלל שהמציאות מאכזבת, בקטן או בגדול, אפשר למצוא את עצמנו נתקעים במן פסיביות וממשיכים להימנע, רק כדי לא לחוות את האכזבה, או את רמת הריגושים הנמוכה יותר. בנוסף, ובאופן מוזר, מה שמאפשר להרגיש הנאה במציאות היא ההבנה וההכרה בכך שיש סוף. המציאות באמת מאכזבת ברמה זאת או אחרת, אבל במציאות יש, ובדמיון למעשה אין ממש, ולכן אי אפשר להגיע לשום סיפוק אמיתי רק עם שיטוט בדמיון, שבו יש שליטה מוחלטת. בעיה... משתנה, מה שרשמתי למעלה אינו הטפה כלל וכלל, אלה דברים שאת יכולה לקחת לך רק אם תרצי. אם וכאשר תוכלי. אין כמוני יודעת, שקל לומר את כל הדברים האלה, שהידיעה שלהם היא רק התחלה, והיא אינה ממגרת את החרדות העמוקות ביותר שמונעות מאיתנו עשייה. במיוחד חרדות שנוגעות לאיבוד שליטה. ויתור הוא עניין מסובך וכואב, ולעתים כרוכה בו פרידה ואבל. אבל גם לדעת ולהבין זה סוג של התחלה. אני מקווה. אני מקווה שאת מצליחה לראות בעצמך קצת בת מזל בכך שאת מטופלת וממשיכים לנסות עוד ועוד לעזור לך. מאחלת לך שתצליחי לפרוץ את המעגל. זאת עבודה קשה מאד, מפרכת, מלאת מכשולים. מקווה שבכל זאת תוכלי להמשיך ולנסות. לסיום, חוזרת (שוב) לקטע המצוטט שקרוב אליי לאחרונה: "הביטי", אמרה פיורי, "מעולם לא הבטחתי לך גן של ורדים. מעולם לא הבטחתי לך צדק מוחלט... ומעולם לא הבטחתי לך שלווה או אושר. עזרתי ניתנת לך בכדי שתוכלי להיות חופשייה ללחום למען הדברים האלה. המציאות היחידה שאני מציעה היא אתגר, ולהיות בריאה פירושו להיות חופשייה לקבלו או לא, בכל דרגה שאת מסוגלת. אף פעם איני מבטיחה שקרים, ועולם גן הורדים של השלמות הינו שקר... וגם שעמום". (מעולם לא הבטחתי לך גן של ורדים" / חנה גרין) בוקר של אור

אני בת 24, סובלת מחרדה חברתית, סובלת מחוסר בקירבה של אנשים, מעולם לא היו לי חברים קרובים ואת הידידים אפשר לספור על יד אחת בקושי. אני מנסה לא לחשוב על הבדידות אך לפעמים זה מתפרץ, במיוחד אחרי שאני מאוד מנסה ליצור קשרים ולא מצליחה.הקשר גם עם הורי לא ממש טוב. עם אבי כמעט ולא מדברת בכלל. הורי גרושים ואני גרה כיום לבד. הקשר עם אימי סביר- מדברות בטלפון אחת ליומיים שלושה בדרך כלל, אך מעולם גם איתה לא היה קשר עמוק. אני בנאדם שמאוד מדחיק הכל לבטן, אני רגילה לעשות הכל לבד ולא אוהבת את זה. החרדה או הבעיה הזאת ממש מילדות, מגיל 0 לא היו לי חברים ובגן תמיד שתקתי. שקלתי טיפול אך לא בטוחה כמה לדבר עם אדם חיצוני על המתרחש יעזור. אולי תרופות יעזרו?.. נמאס להרגיש לבד בעוד שכולם בחוץ נהנים.

שלום מיואשת, אני שמחה שכתבת שנמאס להרגיש לבד בעוד שכולם בחוץ נהנים, משום שזו עדות חשובה לכך שאינך רק מיואשת. אני רוצה שתדעי שאני משוכנעת שטיפול יכול להוות אופציה טובה עבורך. נסי לדמיין איך זה יהיה לבנות מרחב משותף עם אדם אחר, קשוב ואכפתי, מכוון כולו להבין ביחד איתך מה כאב ומה התקלקל שם בעבר... ואת האופציה התרופתית, או את האפשרות להוסיף טיפול קוגניטיבי-התנהגותי קבוצתי (כן! דווקא כן!) בחרדה החברתית תוכלו לשקול ביחד. שיהיה בהצלחה, אורנה

איפה אני משיגה מידע כללי על קבוצה של טיפול קוגנטיבי- התנהגותי? או שזה דרך המטפל בלבד? אני סטודנטית.. היכן אוכל להשיג מטפל בזול יחסי? קיימת חיה כזאת?

ביתי בת 8 ילדה יפה ונשית מאוד אבל אינה אוהבת ללבוש ביגדי בנות להיפך אם ארצה שהיא תלבש משהו עליי להגיד לה שזה בגד של בנים. אוהבת לשחק משחקי דימיון ומשחקי מלחמה עם אחיה הקטן, אוהבת מאוד חברה של בנים מאשר חברה של בנות . דבר נוסף ששמתי לב שכשהיא משחקת עם חברות בבובות היא תמיד בוחרת להיות עם הבובה של הבן והחברה עם הבובה של הבת . אני מגלה שיש לה המון סקרנות לגבי המיניות שלה היום אבל לפעמים נדמה לי שהיא היתה רוצה להיות בן בכלל.... יכול להיות שכבר בגיל כזה ניתן לזהות את הזהות המינית שלה? האם כל מה שציינתי מעיד על נטייה מינית כלשהיא? או שמה זה מתאים לילדים בגילה לשחק ולהשתעשע עם הזהות המינית שלהם.... אשמח לתשובה מהירה

שלום מיקה, אני יודעת שקל לומר מלעשות, אבל כדאי להפסיק לדאוג. הבת שלך נוטה ככל הנראה להיות "טום-בוי", ילדה הנוטה להתנהגויות שהחברה שלנו מייחסת לבנים, וזה בסדר גמור וחסר כל משמעות מבחינת ההעדפה המינית שלה כאישה בוגרת. נסי לתת לה זמן ומרחב לגדול ולגלות... לילה טוב, אורנה

רק.. רוצה .. (((((לצרוח!!!!))))) להוציא ממני את כל הרעלים להוציא ממני את כל הכעסים להוציא ממני את כל האנרגיות השליליות.. שלא שלי !!!! אז.. לא לשתוק, רק ..להפנים, או.. אולי..לבלוע? שוב, להדחיק????!!!! הכי חשוב , לשים עליי מסיכה, לנשום עמוק, ולספור שוב.. עד עשר עד מאה עד אלף עד אינסוף עד שייגמר לי האוויר!!!! עד שייגמר לי האוויר!!!! ואז, לספור שוב.. עד עשר עד מאה עד אלף עד אינסוף עד שייגמר לי האוויר!!!! העיקר .. לעבור.. עוד שנייה, עוד דקה, עוד שעה, עוד יום, עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה, עוד חיים... רק.. לנשום עמוק, ולספור.. מהסוף להתחלה מההתחלה לסוף מעבר לזה.. באמת, שאני .. כבר לא יודעת מה לעשות. אורנה ....

ש', מילותייך תמיד חזקות ועזות, מביעות בעוצמה את הזעקה הפנימית שלך. הלוואי שתצטרכי פחות לצרוח. עם הזמן, והטיפול והחיים. לילה טוב, אורנה

אורנה , יש לי שאלה הנוגעת לאנשים ,אשר מזמן היו צריכים להיות במסגרת מסודרת של משפחה ילדים וכו'. הם נראים טוב, משכילים ,יוצרים קשרים .. כל הקשרים מתפרקים ,בתירוצים מתירוצים שונים ,ומגיעים תמיד לאותה נקודה... לפעמים אני חושבת לעצמי,אולי באמת יש כאלה שלא מתאים להם להקים משפחה ,ובסך הכל צריך לקבל ולכבד את רצונם לחיות את חייהם ,איך שהם מבינים ורוצים. הם בטח לא יאמרו זאת בקול ,כדי לא להשלח תיכף ומיד לאיזה יעוץ פסיכולוגי לאבחן את מידת השפיות אצלם...(הם נראים שפויים לחלוטין) אשמח לשמוע דעה מקצועית בענין

שלום ריקי, את מבטאת את ההנחה שמסגרת מסודרת של משפחה וילדים היא ביטוי לנורמליות, ואת לא לבד בתפיסה כזו של התפתחות נורמטיבית. אבל, כאשר מסתכלים על הפרט בפני עצמו, ודאי שמדובר במסלול אישי והרבה יותר מגוון. אני מתכוונת לכך שלכל אחד מאיתנו מסלול מאוד פרטי להגיע אל ההגדרות האישיות של משמעות ואושר. לכשעצמי, אני חושבת שזה מעניין... מי שמרגיש תסכול ועיכוב בדרך אל המשמעות והאושר, בוודאי מוזמן לחבור אל המטפל המתאים ולחפש ביחד את הסיבות. ואת זה, את צודקת, צריך לרצות... בברכה, אורנה