פורום פסיכולוגיה קלינית

אני מרגישה צורך לשתף.... זה לא יתן כלום ומחר אני כבר ארגיש מגוכחת שכתבתי את זה אבל אני עכשיו כל כך כועסת שבא לי לצעוק..... זה לא פר שעכשיו אני מרגישה פגומה זה לא פר שאני צריכה להרגיש שאני צריכה להציל אנשים ממני , זה לא פר שעכשיו אני לא מתפקדת זה לא שאני זאש שנשארה עם כאב וזכרונות זה לא פר שאני מתסכלת על עצמי ורק שאני כנה אני מעיזה לומר שכנראה אני צריכה טיפול זה פר שעכשיו זו אני שנותרתי עם הקשיים והם מסתכלים עלי כאילו אני לא בסדר ! אני לא בחרתי שיפגעו בי כ"כ הרבה אני לא בחרתי את כל סוגי ההתעלללויות מהאנשים שאני הכי בטחתי בהם , אני לא בחרתי לחיות חיים ללא טיפת הרגשה של בטחון אפילו במקום שהיה אמור להיות הכי בטוח , הם לא כואבים את זה ורק מסתכלים עלי כאל מישהי לא בסדר , והחברות הנורמליות כ"כ שלי שדברי חכמה בוקעות מגרונם ואני ממשיכה לדבר צרורות של היגיון ,תקווה, חוזק , שהם החמודות האלה לא מבינות כלום כי במקרה הכי גרוע חוו אולי מקרה אחד הכי עדין שאני חויתי, אני שניסיתי להיות אחת מהם , כאילו לא מבינה את אלו הקרואים לא נורמלים ,המרחמת עליהם , אפילו בהרגשה שאני חלק מהאנשים הנורמלים, החזקים , החיים , אבל אני לא , אני לעולם כנראה לא אצליח להפתר מהקשיים , מהחרא הזה שהכניסו לתוך חיי כל ימי חיי , עכשיו אני זאת הפגומה שצריך להזהר ליפול מרשתה כי אתה לא יודע איזה מפלצת תצא בסוף! עכשיו אני זאת שצריכה להתאמץ , לחזק את עצמה , ועדיין ליזכור להיות בן אדם... עכשיו אני זאת שצריכה לפחד מעצמה! שונאאאאאאת את כל מי שגרם לי לפחד כ"כ!!!!! והרשימה ארוכה אני הבסדר הם החולים!

סתםםםםםםםםםםם מותק איפה היית ואנחנו כאן שאלנו וכתבנו ודאגנו מה קורה?

סתם יקרה ומתוקה שלי כל כך דאגתי לך מה קורה עם החבר המקסים המטפל המדהים החיים אני רואה שעדיין קשה לך. שתדעי לך שכתבתי לך המון ודאגתי נורא אני חושבת עלייך לפעמים ותוהה לגבייך בעיקר כשקשה לי חושבת על הסיפור שלך ונכנסת לפרופורציה מקווה שאת לא מתבאסת מזה אבל הסיפור שלך עשה לי משהו. המנהלים לא העלו את ההודעות שלנו אני רואה שעכשיו הכל נרגע ואפשר לכתוב לך. נשיקות וחיבוקים ותשמרי על עצמך

סתם עמיר בניון מילים: עמיר בניון לחן: עמיר בניון סתם לחבר סתם, סתם לחסר סתם,סתם לפטפט, סתם לדבר, סתם לשקר, סתם לדבר על החיים, להתחזק ומן הסתם לכתוב שירים סתם לקשקש ולפשפש להתחדש להתעקש סתם להיות או לא להיות או לא להיות זה סתם שטויות הכל שטויות סתם לחפש ולאפס להתפוצץ להתאפס פשוט סתם. סתם להרכיב סתם, סתם לפרק, זה סתם להתנתק, להתברק(לא סגור על זה חח), סתם להקדים סתם לאחר או לבטל, סתם למהר, סתם לא לרצות להיגמר סתם להצדיק, להצטדק, להשתנק, להתרחק ,סתם להיות או לא להיות בינינו זה הכל שטויות סתם לתרץ, להתאמת, להתנוצץ להתחפש, הכל סתם. להתבייש סתם,להשתרש גם סתם, סתם לבקש להתבקש וסתם לכתוב וסתם גם להיות כתוב להתגאות ומן הסתם להיות עלוב בסתם לרוץ להיעצר להשתכר להיתפורר גם להיות או לא להיות זה סתם שטויות הכל שטויות סתם לעלות ולעלות ליפול חזק להתגלות,פשוט סתם לחיות.

שלום לך, נשמע לי שיש בך בלבול רב, תחושה שאת בסדר ולא בסדר, חשש עז מאותה מפלצת בתוכך שתצא ותפגע באחרים ובך. קשה לחיות בתחושת סכנה כזו ואף אחד לא צריך לחיות כך, ואני מבין את תחושת הכעס העז שלך בשל כך. אבל אבל אני שומע אותך גם מתארת את הדברים כך שאו שאת בסדר והם הלא נורמלים או ההיפך. מעבר לבידוד שזה שם אותך בו, הכואב כשלעצמו, זו נראית כהנחה ששוה לשים עליה סימן שאלה. האם באמת רואים בך רק כלא בסדר, לא מבינים אותך. האם ניתן לחשוב שהדברים מורכבים יותר וכך להרגיש בתוך כל הרע יש גם חלקים אחרים, לא שחורים בהכרח. דרור

הי, כה מובן... המון זעם בדברייך. המון חיפוש צדק... אבל מי אמר שעוזר להיות צודק... לפני זמן לא רב היה פיגוע. דווקא ברגעי פיגועים נוראיים מפחידים ומזעזעים, משמעותן של אמירות כשלך מתחדדת אף יותר. לפי מה שהבנתי מתיאורך, מה שעברת אולי דומה בחוויה הפנימית למן פיגוע מתמשך, ואף מסובך מכך - המפגעים הם הקרובים ביותר, ומה שקרה אינו ראוותני כזה. את יודעת, כשמישהו פוגע בך שלא באשמתך, לו? מגיעות כותרות החולי והאשמה, זה נשמע נכון. ייתכן שהיית מייחלת שהוא ישלם את המחיר וייענש, יחוש אשמה, אולי היית מתה לנקום, לקבל פיצוי, ושהשינוי יחול בו, ושהוא "יטופל" במובן הבלתי אפשרי... ואת יודעת, מותר, מותר להרגיש ככה ועוד איך ובמלוא העוצמה. ומותר, ואפילו רצוי להגיד או לצרוח את זה עד לשמיים במקום בטוח כמו בטיפול. ולכי תרגישי בטוח אחרי הכול... אבל עצוב ומרגיז, המשאלות והבעת הרגשות הן רק ההתחלה... גם לו? ניתן היה להעניש מישהו אחר בשטח, זה לא היה בהכרח מספק דיו, כי עדיין, את עכשיו פצועה קשה, כואבת, ו... כן... חולה... וצריך לטפל בך. והטיפול, לטיפול המסכן הזה, מה בסה"כ ניתן להפיק ממנו? לו, לטיפול, יש סיכוי להקל. הוא אמנם ישאיר צלקות שמספרות סיפור איום וכאוב, אבל לפחות עשוי לעצור את הזדהמותן ללא הרף. משהו קטן, הטיפול הזה, אבל הוא אמור בכללו, להיות חובש-מחבר בידיים רכות-אמיצות. דעי, הוא מכאיב מאד הטיפול, אי אפשר אחרת, אבל הוא בעדך, שלך ועבורך (כן, גם בזה צריך להאמין באיזה שלב). בואי נאמין שאם תנסי, הוא יצליח להפריד את החרא המזהם, כך שלא הכול יהיה חרא כל הזמן. את עצמך מבחינה בכך שיש בך משהו מאד בריא. עוד משהו בהקשר לדברייך - לאנשים שלא עברו התעללות או מסכת חיים מטורפת עד כדי כך (גלויה או סמויה) אין מושג איך זה, ואין כל-כך דרך להעביר אליהם. לטוב ולרע. אפשר לקנא בהם מאד, בפשטות הזאת (לפחות כפי שנראית בעיננו), ובמקביל, אפשר ללגלג על כוחותיהם הדלים מול תעצומות הנפש של מי שהתחשל בנסיבות מעציבות כל-כך. השורדים. זה עושה אותך מיוחדת. להיות שונה זה כואב נורא, אבל גם משהו להתגאות בו. וגם זה... בזהירות ובמידה. מאחלת לכולנו שנצליח לזכור שהדברים המחורבנים האישיים המסוימים הללו קרו, אבל גם לזכור שהיום הם כבר פסקו מבחינה מציאותית חיצונית (מקווה שזה המצב אצלך). ישנה נטייה ופיתוי גדול להיצמד אליהם, להמשיך לזעום ולא לעזוב, אך חייבים למצוא דרך להיפרד מהם. להיפרד מהקשר השטני ההוא. הטיפול אמור לעזור בכך. המעט שהטיפול (הדינמי והלא קצר) יכול להשיג, עשוי להיות שווה זהב אם וכאשר הוא מגיע להיות מדויק. מעט שיכול לחזק. להעניק ביטחון. לאזן. לווסת. אפילו לרגעים. גם אצלי דברים מאד לא סגורים, אך אולי בכל זאת חלק מהם ידבר אלייך. תודה על השיתוף, שומעת אי שם בין המילים שלך תקווה, היי בטוב

לאור התגובות הנוספות שעלו, רציתי רק לציין שהתייחסתי בדבריי לתכנים הכואבים שנרשמו ולפרטים. באופן אישי, זיהיתי כאן כתב יד אחר ממה שאחרים זיהו. בכל אופן לא קישרתי אותו למישהי מסוימת או מוכרת. פשוט הגבתי בדרכי להודעה נוגעת.

סתם שלי לאן נעלמת? אני אכתוב דברים נחמדים כדי שיעלו את ההודעה הזו. כתבתי לך המון דרך אגב אך לא העלו אז הודעות שמיועדות לך אמרו שאנו תוקפים את הפסיכולוגיה.............. בכל מקרה מה קורה איתך, איתך איך החיים "המדהימים" שלך? חזרת לחבר המהמם והרגיש שלך (את המטפל אני לא אזכיר תביני לבד)............. את בטח תצחקי אבל חושבת עלייך לפעמים בעיקר כשהמטפל שלי מביא לי את הפיוז או שקשה לי. היה לי עצוב לראות שכל כך קשה לך אבל טוב שחזרת אלינו ונשמה אבודה שלי את בסדר הם מי שלא יהיו הם החולים תזכרי את זה...........ברור?! אוהבת אבל באמת אוהבת מיכלי

לסתם אני קוראת אותך וזוכרת את כל החוויות הנוראיות שסיפרת על החיים שלך ורואה שהחיים עדיין לא נחמדים אלייך...... אין לי אפילו מילים להגיד לך כמה בטח קשה לך רק מקווה שתשמרי על עצמך ותנסי להחזיק עוד קצת.... אז כשכתבת את ההודעה שלך בפורום המנהלים לא העלו הודעות קראו לזה "החלטה מקצועית". ניסיתי שהודעות יגיעו אלייך לא נתנו. מחבקת אותך ומקווה שאת לא לבד בסיפור הזה כיף לראות אותך אך עצוב לראות שקשה לך.....את ממש לא סתם))))-:

אני גרה מול המים בין שדות ובין חול מעלי השמיים וממול ים כחול לפעמים אתה חי פה לפעמים אתה מת לפעמים הדמיון פה כבר נראה כמו אמת יש לילות של ירח במזרח הזה יש ימים שצורח הכאב בחזה אני גרה מול המים והאופק רחוק וגבוהים השמיים והים הוא עמוק יש ליופי פה טעם של עקבות מלחמה פה גדלים עשבי זעם בין פרחי נחמה כאן יודעות השפתיים לחייך לזמן כאן בוכות העיניים כבר שנים מעצמן אני גרה מול המים ונופים משכבר מספרים לי בינתיים איך הפכו לעפר כאן תמצא בכל אבן גם שרידי חלומות כאן נושאים את הסבל בתוך סל השמחות כאן שותים את הצער בגביעי אהבה כאן שרים שירי סער בין תפילות אשכבה

סתם שלנו תכנסי לחיפוש בפורום "חיפוש בפורום זה" תרשמי את המילה "סתם" ותראי כמה היינו בשבילך ועדיין כאן איתך. גילה

אני חוגגת עוד מעט 40 רציתי לדעת מדוע לחוויות ילדות יש כזו השפעה עלינו למה אי אפשר במשך הזמן לשכוח אותם ולמה הם מחוויבים בטיפול כדי להרגיש אדם בוגר בריא במה טמון הכח שלו, של הילדות?

הילדות, הכוח שלו הוא בכך שהוא טמון ונסתר, טמון בתוכנו כשורשים עיקשים שלא מניחים צמיחה אמיתית עד אשר נודה בקיומם, עד אשר נבחין בצורך שלהם בהשקייה ובשמש. שם הכל מתחיל, זה הבסיס להחזקתנו כעצים בוגרים, השורשים יקבעו את בריאותנו, יכולתנו להתמודד מול כוחות הטבע, והאם נהיה לנצח שיח טרי או ניוולד כעץ עבות המיועד לכריתה. שם זה מתחיל ושם זה נגמר, רק מקווים שהילדות הייתה מספיק דיה כדי שלא נהיה עצים הרוסים, עלים נושרים ופירות רקובים. ולאלו שכך היה צריכים לחפש גנן טוב טרם יגיע חוטב העצים.

גל שלום, ישנם כל כך הרבה הסברים ותשובות לשאלתך. אני מניח שהמשותף להן הוא שילוב של אפקט הראשוניות וההנחה שבמידה זו או אחרת אנו נתקלים שוב ושוב בדברים בהם נתקלנו בעבר, אכזבות קשיים, שמחות, וההתמודדות איתם נגזרת גם מניסיון העבר, הילדות שלנו. גם הדרך בה אנו רואים דברים מושפעת מהמשקפיים שלנו, שמעוצבות על פי הילדות שלנו וחוויותיה. אני לא בטוח שצריך למחוק את העבר. צריך ללמוד להתמודד עמו בצורה שתפגע פחות בנו בהווה. דרור

מוזר, אצלי זה הפוך- אני לא זוכרת שום דבר מהילדות שלי... רואה תמונות ולא זוכרת את הסיטואציות, כששואלים "מה זכרון הילדות הכי מוקדם שלך" אני עונה שאין לי כזה (לא זוכרת כלום עד לסביבות גיל 20)

מה יוצא לכם בהתנדבות כאן מעבר לפירסום?

"אהבה" פה "סתם" פה ממש נוסטלגיה ברוך מחייה המתים. את "סתם" המתוקה אני אוהבת אבל אהבה נו באמת התחלת עם הכעסים והירידות שלך, הם מתנדבים כי הם אנשים טובים שהמקצוע שלהם טיפול הוא יותר ממקצוע הוא מהות. ודרך אגב "סתם" שמחה לראות אותך פה למרות שאני רואה וזוכרת כמה את סובלת. נורית

אהבה שלום, המפגש כאן עם מגוון שאלות מוסיף יכולת לחשוב על דברים, לחדד אותם, להתעמת עם נושאים בתחומים שונים ולהעשיר את הידע. במקרים רבים אני מוצא עצמי לומד מניסיונם של משתתפי הפורום, ומהידע שלהם. מעבר לכך היכולת לעזור, בין אם בהכוונה לטיפול ולעזרה נכונה, ובין אם בעצה ברגע קשה נותנת גם היא משהו. דרור

יש לי בעיה עם אמהות מחבקות ומנשקות את תינוקיה מה יכולה להיות הסיבה לכך?

שלום לך, יכולות להיות לכך מספר סיבות. ייתכן ואת מרגישה שלך היה חסך בכך מצד אמך. ייתכן ואת מתגעגעת לקשר עם אמך. ייתכן ואת מאוד רוצה להיות אמא, אולי אפילו ניסית וזה חסר לך. תהיה הסיבה אשר תהיה, זה מפריע לך מאוד, נסי לטפל בכך בהקדם. דרור

אבל בולעת בכוונה... חונקת את שמרגישה ולא, ממש לא מבינה, למה כלפי עצמי, אני לא אחראית, למה כלפי עצמי, אני כ"כ קפדנית, למה קשה לי לוותר, ולא רק קצת -לשחרר...זה נכון ששם ביקרתי, רק לפעמים, מידי פעם -הצצתי, להרשות, לבכות והכי חשוב -לראות, לחוות, להרגיש מהות שהיא רעות... אולי עכשיו סוף סוף ארשה לאנשים אלי להתקרב, אני לא אותה מסכנה כמו אותה הגדרה אותה הדבקתי לעצמי, אני לא אותה רעה כמו שחשבתי, כי אם יותר חלשה משרציתי... כן, להראות פנים לפנים זוהי משימה לא קלה, אותה ברגעים אלו ממש, אני מרגישה...והלב מתכווץ, רוצה להתפוצץ, לא פשוט לחיות את שלך, להתמודד בלי בריחה, לגדול מתוך הכאב, לראות את שאוהב, להבין שהכל אפשרי ולא כל דבר = שלילי... אולי יש לי הכח, להתמיד ולפרוח? אולי יש לי הכח, להבין, ולסלוח? הכיצד אדע? כי אם שוב אינני בטוחה אם בעצמי, אני מאמינה??? די כבר, כואב הלב, לא רוצה להיות פה, בחדר הזה, הבודד..... :(

אור שלום, את מעבירה הרבה כאב בדברייך, אבל משום מה התחושה המרכזית שעלתה בי היא שאת חשה בדידות קשה. לא כי את לבד דווקא, אלא כי את מרגישה שאת לא מצליחה לפרוץ איזשהו קיר לא נראה, להיות מובנת באיזושהי צורה, לעצמך ולאחרים. אני מקווה שאת נעזרת בטיפול, אני ממליץ על כך אם לא. ובכל מרה את יכולה להיעזר בפורום בינתיים. דרור

האם טיפול פסיכולוגי יכול לטפל בעצב עמוק ולא ברור?

דליה שלום, אחת המטרות של טיפול דינמי היא להבין, לגעת בשורשים שלהתחושות הלא מובונות הקיימות בתוכנו. במובן זה עצב אינו יוצא דופן, להיפך. הניסיון להבינו ולתת לו מילים עשויה להקל באופן משמעותי עליו. דרור

ליאתי כל הזמן כותבים פה על קרבה ואינטימיות מול המטפל על קשר מצויין על התקשרויות טלפונייות מיילים פגישות חירום אהבה ותחושה של מישהו יקר למה אצלי אין את כל האלה למה אצלי אני מרגישה טיפול ללא אינטימיות ללא קרבה ללא כלום סתם שעה בשבוע של אדם זר שיושב מולי רציתי מליון פעם לחפש מטפל אחר אך אני עצלנית מדי מכדי לחפש גם אני רוצה טיפול קרוב ואינטימי אוהב ומחבק קרוב ומנחם דואג ואוהב מישהו שילווה אותי וידאג מישהו שלא ארצה לעזוב מישהו שיגרום לי להרגיש קרובה איפה ואיך מגיעים צריכה מפה. ליאתוש יש לך מפה כזו? גם אשמח אם משתתפים אחרים יספרו לי אולי גם אצלם אין כלום או שזה רק אצלי....

היי קרניתי, קרן אור קטנה אני חושבת שטיפול אמור להיות חוויה שתחליף את הדמויות ההוריות הלא מתפקדות בחיינו, ולכאלה שיש כאלה, יש טעם וצורך בטיפול אצל מטפל שיוכל לקחת זאת על עצמו שיתן לנו את אותה החוויה רק ממקום טוב מכיל אוהב ומחבק. זה מגיע לך את לא חושבת?תעשי מאמץ קטן למשהו כל ךכ גדול וחשוב כמו החיים שלך, צרפי מייל נעזור לך....

קרנית שלום, ליאת תהיה פה ביום חמישי. בינתיים אני אענה. תחושה של קרבה בטיפול היא דבר שנוצר בהדרגה, ולעיתים מייצגת מאפיינים אישיים של המטפל ושל המטופל. אני מניח שהסיבה שלא עזבת היא לא רק כי את עצלנית, אלא גם כי במובנים מסויימים נוח לך לא להרגיש קרובה מדי, אולי תלויה מדי. כן, היית רוצה שזה יהיה, אבל לא בטוח שאין בזה חלקים שאת חוששת מהם. אגב, המקרים בהם ישנם טלפונים מחוץ לפגישות, ודוגמאות דומות, אינם המצב השכיח, לא בכל הטיפולים, ואף לא באותם טיפולים בהם זה כן קורה. כך שטיפול יכול להיות טוב גם ללא זה. אם עדיין את מרגישה זרות, לא מדוברת עם המטפל, וללא התקדמות, ניתן לשקול איתו את המשך דרככם. דרור

לי יש מטפל אך אין ממש טיפול.....הטיפול על הפנים....ממש לא עובד..... המטפל לעומת זה משהו:-)

תמיד במשמרת שלך הודעות המשך לא עולות במשמרות של אורנה וליאת כפרות עליהן זה לא קורה. יש הודעות שהועלו במשמרת שלך כהמשך ולא עלו עד היום וזה קורה בכל משמרת שלך מה הסיבה?מה הנוהל לגבי הודעות שרשור המשך במשמרת שלך?

אין גבול, יש אנשים שגבול מוכר להם רק ממפות, נותנים נותנים ועוד קצת נותנים אך כרגיל הביקורת והתובענות אינה באה על סיפוקה,חבל. תנסי לחשוב על כל מה שאת כן מקבלת כאן ואולי גם במקומות אחרים, זה מאפשר פרספקטיבה חיונית ונעימה יותר. בשמחות כן?

נועם שלום, המדיניות שלי היא להעלות ולהתייחס להודעות המשך במידת האפשר אם הן עולות בתוך המשמרת שלי. הודעות שנכתבות לאחר זמן המשמרת שלי יכולות להכתב כהודעות חדשות במשמרת הבאה, או אם זה ממש חשוב ניתן לבקש שאעלה אותן ואשתדל להתפנות אליהן. דרור

דרור אני מעריכה אותך מאוד וגם את אורנה וליאת ובכל זאת לא חושבת שזה בסדר שאתם לא מתייחסים להודעות המשך. כשאני מתחילה להתכתב, למשל איתך, נוצר איזה חיבור, ישנה הבנה ורצון להמשיך ולשאול, בגלל משהו שכתבת שעורר שאלה או מחשבה.. הריי זה לא קורה תמיד, אלא רק אם חשים שמשהו נגע ומרגישים מובנים. זה ממש לא נוח ולא נעים לחכות שבוע עד שתחזור או לשלוח הודעה ולא להענות. אני יודעת שלפעמים אתה עונה לשאלות המשך, אך לפעמים גם לא וזה מוציא את החשק בכלל לפנות כי מה הטעם? אני מבינה שאתם לא יכולים כל היום להיות סביב הפורום ושיש לכם חיים, אך מבקשת שתיכנסו- אפילו יום או יומיים אחרי ותענו גם לא במשמרת שלכם. התחלופה הזאת שכל יומיים מתחלף מישהו מאוד מקשה. קשה להתחיל לכתוב מחדש למישהו אחר ושוב להתחיל להסביר ולפעמים אין את אותו החיבור שנוצר עם מי שהתחלת להתכתב איתו ובגלל זה החלטת לחזור ולהוסיף שאלה או עירעור

את האמת לא יודעת מאיפה להתחיל , אבל חייבת לכתוב משהו ! אני עם נטייה גבוהה להתאבדות ( ניסיתי בתקופה האחרונה כמה פעמים למות , אבל לא הצלחתי ) ומקווה שהפעם הזאת אצליח , למה לא ?! אני בטיפול פסיכיאטרי (פרטי) כבר חודשיים (פעמיים בשבוע) , ולפני זה גם כן הייתי בטיפולי פסיכיאטרים (פרטים-כל טיפול נמשך חודש-חודשים ונפסק ) . כל הרופאים שראו אותי אבחנו שאני סובלת מדיכאון קליני קשה והפרעות אישיות ... , כולם נתנו לי כדורים שעדיין לא לקחתי כלום , אני קניתי אותם , אבל... כבר אמרתי לרופא שלי שאני עומדת לשים קץ לחיי עוד פעם , ואני לא יכולה עוד להמשיך כך , כבר נמאס לי מהכול , ... כן אמרתי לו , למה לא?! כבר קבעתי מועד , שיטה ,... הכול כבר מוכן , אבל מחכה שיבוא התאריך...

GOLDI שלום, אני מבין עד כמה את מיואשת, כמעט מצפה למוות שיגיע. ובכל זאת יש בך חלק שלא רוצה למות, שמחפש מוצא מהייאוש. העימות הפנימי הזה הוא קשה ביותר עבורך, וכרגע את מתקשה לנקוט בפעולות שאולי יפיגו במעט את הייאוש, כמו נטילת התרופות שניתנו לך. אבל מנגד את מספרת למטפל שלך, את כותבת כאן ומנסה למצוא פתרון כלשהו. נסי לתת לעצמך את הזמן שמגיע לך כדי למצות את האפשרויות השונות. כדי להצליח ולנסות באמת, בכל הכלים, להרגיש טוב יותר. דרך הטיפול, כאן בפורום ובכל מקום בו זה ייראה לך אפשרי. דרור

GOLDI לא ברור לי איך מישהי שניסתה כבר כמה פעמים להתאבד לא מאשפזים אותה. ומה זאת אומרת אמרת לפסיכיאטר שאת רוצה להתאבד והוא לא עשה כלום. איזה מן פסיכיאטר זה. מה קורה לרפואה היום אנשים מתאבדים וככה סתם מאפשרים להם להיות עם עצמם? אם זה כך אז מי נמצא בבתי חולים לחולי נפש אלה שרוצים לחיות?

שלום לכם בתי בת 27 סובלת מזה שהיא חותכת את עצמה, אני דיברתי איתה שזה מסוכן ושהיא יכולה פעם לחתוך את עצמה ולמות. שום דבר לא עוזר, אני אלמנה כך שאין לי את אבא שלה שיעזור לה. אבא שלה נפטר לפני שנה ומאז המצב רק החמיר, היא לא מוכנה ללכת לטיפול ואני לא יודעת מה לעשות. אם תוכלו להציע לי איך לעזור לה מאוד אודה לכם כי אין לי למי לפנות. יש לה עוד שני אחים האחד בן 17 והשני בן 29 בטיול בחו"ל כך שאני ממש לבד פוחדת שעלולה לאבד אותה. היא ילדה יפה חכמה ויש לה המון חברים אני לא מבינה למה היא עושה את זה, אני מבינה שצעירות עושות שטויות אבל זה ממש מפחיד.

דיאנה שלום, החשש שלך ברור, וכך גם תחושת חוסר האונים שלך מול הסירוב שלה ללכת לטיפול. נראה שיש משהו בטיפול שנחווה עבורה כמפחיד, ואולי חשוב לה לפנות מעצמה כאשר תרגיש שלא יכולה ללא טיפול. במובן זה העצה שלי היא לספק לה את המידע, לא ללחוץ עליה, אבל כן להיות נוכחת, לשאול, לברר כיצד היא חשה, לא רק בהקשר הזה אלא בכלל. לגבי החיתוכים, זוהי התנהגות נפוצה של פגיעה עצמית, אם כי לרוב לא קטלנית. את יכולה להרחיב את ידיעותיייך, פשוט על ידי חיפוש באינטרנט על "פגיעה עצמית". דרור

http://www.sahar.org.il/self_injury7.asp צירפתי לך קישור תקראי אך אל תמהרי להסיק דבר לגביה, או לשפוט אותה. שיהיה לה קל

http://benafshenu.jerusalem.muni.il/psycology/selfinjury.htm

כמה קשה הכל כמה כואב ושורף הכאב הזה שאמות כבר או שהכאב יחלוף מה שיבוא קודם חבל שאי אפשר להעביר את הצרחה והכאב והדמעות דרך המסך אבל בתוכי צורחת כואבת ובוכה.

למישהי הכאב הצרחה והדמעות אכן עברו את המסך סדקו ושברו אותו והגיעו בעוצמה עד אלי לחלל הבטן, שומעת אותך, רואה אותך וכואבת איתך. תצרחי תבכי ותכאבי אנו פה. רק בבקשה אל תמותי לנו. תחזיקי מעמד אני פה איתך, אני ובטוחה שגם יתר החברים. חיבוק,

שלום לך, כואב לי לשמוע את התחושות הקשות שלך. ברור לי שהיית רוצה שהכאב יפחת לרמה בו תוכלי לשאת אותו ולא להרגיש שהוא הורס מבפנים. להרגיש שאת נשמעת גם בלי לצרוח. ואני מקווה שתגיעי לתחושה הזו. בכל מקרה אני, וחאברי הפורום כאן בשבילך בשביל לתמוך בינתיים. דרור

http://www.macom.org.il/

http://www.macom.org.il/The_Courage_to_Heal.asp קראתי דווקא את הקישור הזה אלוהים כמה זה קשה ונוראי.

נולדה בעיר קטנה כל כך לא מיוחדת שאם לא היו נותנים לה שם הייתה בזה יותר אמת תמיד הלכה לטייל על פסי הרכבת בין אקליפטוסים שלא רצו להיות שם בעצמם אבל בלב תפילה קטנה הלכה איתה את כל הדרך בגדים שחורים שיער שחור שלא יראו לה את העור יש כזאת תהום בין העולם בחוץ לזה בפנים אני מכוסה עננים מזל שיש לי מדרגות שחצובות בתוך תוכי שמוליכות למקום סודי גדלה להיות סוכן סמוי כל כך לא מיוחדת מבחוץ רק עוד קונה בעולם של לקוחות אבל בפנים היא כבר הייתה מלכה ומאהבת הסתחררה בנשפים בארמונות מכושפים ואותה תפילה קטנה הלכה איתה את כל הדרך למצוא לה נפש תאומה היא תיפתח לה כמו פנינה יש כזאת תהום בין העולם בחוץ לזה בפנים אני מכוסה עננים מזל שיש לי מדרגות שחצובות בתוך תוכי שמוליכות למקום סודי

שלום, נשמע שדרך השיר את מצליחה להתחבר ולבטא את המקום הקשה בו את נמצאת, דרור

שלום לכם צריכה שתעזרו לי הייתי בפגישה היום בבוקר דיברנו על משהו שהיה לי מאוד קשה, המטפל שאל אותי משהו ולא רציתי לענות אז עברתי נושא והוא חזר לנושא ושוב ברחתי אמרתי לו שיפסיק שלא רוצה לדבר הוא אמר אני חושב שהגיע הזמן ששנינו נפסיק לברוח למקומות שאת לוקחת אותנו אני רוצה שננסה ביחד להתמודד עם הכאב אני פה איתך את לא לבד. קמתי ללכת הוא נעמד ואמר שהוא מבקש ממני להישאר צרחתי עליו שאני רוצה ללכת הוא אמר שהוא יודע שזה מה שאני רוצה והוא לא רוצה שאצא כך מהחדר שנשב ביחד וננסה לדבר על זה. אמרתי לו שאני הולכת והאדיוט אמר שזה לא יהיה נכון לשנינו אם נשאיר את הדברים כך ושהוא רואה כמה קשה לי ובשביל זה הוא פה לעזור לי להיות בשבילי ולכאוב איתי, מה הוא יודע על כאב עם המשפטים הצבועים שלו. יצאתי מהחדר בבכי ישבתי בספסל באזור הקליניקה והלכתי הוא התקשר שלוש פעמים והשאיר הודעות מפגרות שהוא רוצה שנקבע פגישה שוב להיום בערב או למחר בבוקר או מתי שנוח לי אך חשוב שלא נחכה עם זה לשבוע הבא. לא מסוגלת לא רוצה לדבר על כאב עד עכשיו חמישה חודשים מאז שהתחלתי טיפול הכל היה בסדר הוא לא התעקש ודיברנו על מה שאני רוצה איך שאני רוצה ובקצב שלי. התחלנו את הפגישה היום בזה שאני רוצה לקחת הפסקה של חודש מהטיפול במקום להבין את זה הוא החליט היום להיות אכזרי ממש נאצי. אני ממש ממש אבל ממש כועסת עליו ולא רוצה לדבר איתו כשאני רוצה לברוח אז שיתן לי לברוח. תודה לכם

הוא כל כך צודק המטפל הזה שלך, תחשבי על זה טיפול לא אמור להיות משהו פשוט הוא אף פעם לא כזה, הוא כנראה הבין למרות שבאיחור שגם ההפסקה שאת רוצה וגם ההתנהלות שלך בטיפול מייצגים בריחה באופנים שונים . הפעם הוא לא ויתר, זה הכעיס אותך, כי עד היום הוא איפשר לך לברוח ולא לדבר כאב אמיתי, הוא כנראה מבין שההפסקה שלך היא עוד דרך מעשית הפעם לברוח ולא להתמודד והוא בדרכו רצה לנפץ את הדרך שאליה הגעתם, דרך בה לא מדברים על כאב שהכל "קל ונוח". הוא למעשה עכשיו התחיל את הטיפול האמיתי ולא שיחות על הא ועל דה. תחשבי על זה וטוב שהוא התעקש זה מגיע לשניכם. ודי לברוח מהכאב הוא לא יעלם אם לא תעמדו מולו שניכם. סבלנות וכוח, לינוי

דגנית שלום, את מתארת פגישה קשה היום, אולי משום שהייתה שונה, אולי משום שהרגשת שהוא נגדך. אבל הייתי רוצה להתייחס לרצון שלך לברוח, האם את יכולה לומר, שלא היה בך גם חלק שרצה שהוא לא יוותר עלייך, שלא יתעלם מהכאב והקושי שלך, שייעז להתמודד עמו? ברור לי שזה קשה, ואולי כרגע זה לא נראה כך, אבל במצב מסויים אני יכול לראות איך ההתפתחות הזו יכולה לקדם דווקא את הטיפול. דרור

אני עובדת בחנות רהיטים, היום באה מישהי עם תינוק בזמן שתינוק היה בעגלה היה בסדר וכש האם הוציאה את התינוק ושמה אותו על הידיים ואחר- כן חיבקה ונישקה אותו, נתקפתי התקף שיעול והלכתי לחדר אחר

שלום, נשמע שהמפגש והקרבה הפיזית בין אם לתינוק קשה לך. את לא יכולה להתעלם או להכחיש אותו. לא ברור אם זה עכשווי או משהו מתמשך אבל ברור שזה פוגע בשגרת חייך ודורש טיפול. דרור

אני בת 37 בטיפול שלושה חודשים, שלושה חודשים קשים נורא, בטיפול אני מפורקת לגמרי בוכה מול המטפל שלי כמו ילדה קטנה מתנהגת כמו ילדה, מתקשרת אליו ובוכה לו בטלפון כמו נערה היסטרית. הולכת לפגישות חירום מביאה לו מכתבים לפגישה שזו הצעה שלו שאכתוב על תחושות שלי מחוץ לקליניקה,בקיצור שום דבר לא מרגיע. אני מפורקת לגמרי והטיפול הרס לי את התיפקוד. אחרי פגישה לוקח לי שעות לחזור לעצמי. הלכתי לטיפול בעקבות הפלה ובמקום להתחזק אני מרגישה שהמטפל יוצר בי תלות נוראית לא מתפקדת ולא יכולה לעזוב את הטיפול כי נורא צריכה אותו. מה יהיה מתי אחזור להיות ולהתנהג בהתאם לבחורה בגילי? המטפל עוד הציע שנעבור לפעמיים בשבוע באמת מה שחסר לי זה להתפרק פעמיים בשבוע לא מספיק פעם אחת? צריכה עזרה דחופה

ניבה שלום, את מתארת תחושות קשות. אבל לעיתים קרובות במהלך טיפול עולות תחושות מעין אלו. הגעת לאחר אירוע קשה בחייך, שייתכן ופער פצעים ישנים בתוכך. התלות שכה מפריעה לך היא בעצם צורך שלך, שיהיה שם מישהו עבורך. נשמע שזה קורה, והמטפל מוכן לכך. אבל זה מבהיל אותך. בעיני ההצעה לפעמיים בשבוע נכונה, היא הדרך להוביל אותך להתחזקות פנימית אמיתית. לא העמדת פנים כלפי חוץ שהכל בסדר. אלא התמודדות עם הכאב מבפנים עד שתרגישי שאת יכולה להתמודד עם העולם לבדך, זה יכול לקחת זמן, אבל זה יגיע. דרור

למנהל הפורום שלום כבר כמה זמן שאני מתלבטת בשאלה האם להתחתן עם חברי הנוכחי או לא. יצאנו תקופה, נפרדנו לכמה שנים וחזרנו לצאת שוב. אני יודעת שהפעם השתניתי ואני באה עם תובנות אחרות לחלוטין מאלה שהיו לי. כמו כן אני יודעת שהמצב היום זה או כן או לא.. אם כן - חתונה ואם לא - פרידה ומי יודע אם נחזור להיות יחד בעתיד. במשך השנים הללו עברתי דברים בחיים, השתניתי (ירדתי במשקל באופן ניכר מה שמשפיע גם על מצב הרוח) ומן הסתם גם התבגרתי. עד היום היה נראה לי שאני אמורה להרגיש פרפרים והתאהבות עצומה כלפי האדם איתו אני מתחתנת ואני מוצאת את עצמי מסתכלת על הדברים בצורה מאד שכלתנית. כלומר, אני יודעת בידיעה ברורה שחברי אדם עדין, אמין, נאמן שיהיה בעל טוב ואבא מדהים. הוא לא הכי שנון בעולם ולא נראה הכי טוב בעולם וזו בעצם ההתלבטות שלי. האם אני מתפשרת מאחר שאני בחורה בת 30 ורוצה כבר להתחתן? האם עד היום מה שמנע ממני להתחתן היו רצונות של ילדה בת 16 (פרפרים והתלהבות)? ברור לי שהתלהבות ראשונית דועכת ואילו אהבה נבנית עם הזמן. אגב, אני באה מבית דתי מאד שלא מקובל לגור יחד לפני חתונה ולכן האופציה הזו לא רלוונטית. עוד דבר... מאחר שרזיתי במשקל השאלה היא אם אני אמורה לפתוח את הראש להצעות אחרות (אם יהיו) לפני החלטה או אם מצאתי את האדם שמתאים לי מבחינה אישית - לא לחכות? אני יודעת שתמיד "יהיו טובים יותר" השאלה היא אם להמשיך לחכות להם. לאחרונה גם גיליתי (או יותר נכון אותו בחור גילה לי) שהוא סובל מלחץ דם בערכים היסטריים ופעם היה על גבול שבץ מוחי כמעט. לאחרונה הוא התאזן בעקבות כדורים אבל השאלה היא אם כדאי לי להכנס לזה והאם זה לא להכניס ראש בריא למיטה חולה. ועוד דבר. אבא שלי אמר לי אתמול שאם חתונתי לא תהיה נפרדת "הוא לא יהיה שלם" איתה. זה דבר שמאד כואב לי ואני כל היום חושבת עליו. לא הגעתי לגיל כזה כדי שאבא שלי פתאום לא יהיה שלם עם החתונה שלי. הבחור המדובר מגיע מבית הרבה פחות דתי משלי ואני כמעט בטוחה שהוא יתעקש על חתונה מעורבת. לא בא לי כל כך להתחיל ריב איתו ועם המשפחה שלו. זו לא הקדמה של המאוחר. חתונה עומדת על הפרק ובגלל זה כל ההתלבטויות... תודה מראש

העלית כל כל הרבה התנגדויות ללמה לא להתחתן שלא מצאתי את הלמה כן, את עכשיו רזה את אומרת "אולי יהיו הצעות אחרות" אני דתיה, אבא שלי מתנגד לחתונה משותפת, לא יכולים לגור יחד, הוא חולה או אפילו "שבץ" חלילה. ולמה בגיל שלושים את אמורה לשאול את אביך? זה שזו אהבתך מגיל שש עשרה אינו אומר שאת אמורה להתנהל מול הורייך ככזו, האהבה אולי נשארה אך את גדלת וטוב שכך. מה את מרגישה ומה את רוצה? בהצלחה

שרון שלום, ההתלבטות שלך אכן נראית משמעותית. הבחירה בבן זוג היא בחירה בעלת משקל, וגם ההבנה הפנימית שאי אפשר שהכל יהיה מושלם בחיים אינה עוזרת תמיד. אני לא יכול להכריע עבורך בשאלות שמטרידות אותך, את צריכה להכריע האם עומד מולן משהו אחר, חזק ומשמעותי. האם את מדמיינת את עצמך במהלך כל חייך עסוקה בהן, מתחרטת על בחירתך? באיזו מידה הן חשובות לך, וכמה מהן הועלו על ידי הסובבים לך. התשובות לשאלות אלו עשויות לסיייע לך לחדד את תחושתך. אני גם יכול להבין את רצונך שאביך יהיה שלם עם החלטתך. זהו רצון מובן, אבל נשמע שאת מוכנה לעשות פשרות בתחומים רבים עבור סביבתך שלא תמיד, לפחות במקרה של אבא, עושה פשרות עבורך. חשוב שתביני מה בדיוק קורה שם, מה חשוב לך, ותדרשי את זה. דרור

היינו ביום הולדת של חבר,ראיתי מישהי שילדה, כולה מאושרת זורחת אחר- כך גם ראיתי אמא רוקדת עם תינוק היתה מוסיקה נוסטלגית, שתיתי קצת, הסתובב לי הראש ופשוט התחלתי לבכות האם זה נורמלי במצבי?

אלמונית שלום אני רואה את רצף ההודעות שלך אני זוכרת את סיפור ההפלה שלך מלפני שנה לדעתי מאוד חשוב שתפני לעזרה אני רואה אותך גם במשמרות של ליאת ואורנה ונראה שאת מאוד מועסקת בכאב הזה שלא מניח לך, לדעתי רצוי ואף הכרחי שתפני לטיפול שיתן לך כלים וכוח להתאבל ולעבד את האובדן ולחיות קצת.

שלום לך, נראה שיש משהו במפגש עם נשים אחרות שהן אמהות שקשה לך, נוגע בחלק מאוד לא מעובד אצלך , שבעזרת מעט אלכוהול משתחרר ויוצא החוצה. נראה חשוב לברר מהו החלק הזה, מדוע את מרגישה כך, ודרך הבנה זו לראות האם את יכולה לבחור לנהוג אחרת בחייך. דרור

אני זקוקה בדחיפות לעזרה. הבת שלי סובלת לאחר פרידה קשה מחבר המצב מדרדר והיא רוצה מאוד להגיע לפסיכולוג על מנת לקבל עזרה ואין לי מושג למי לפנות. המצב קשה כי היא מיואשת לא מצליחה להתרכז במבחנים ואנו מרגישים שהיא ממש במצוקה. מה עלי לעשות ולמי לפנות באזורזו. מבקשת תשובה בדחיפות.

יפית שלום, את יכולה לכתוב את האיזור שלך כאן ואני מאמין שמשתתפי הפורום ישמחו להמליץ על מטפל עבור בתך. שנית במידה והיא בגיל בית ספר ניתן להתייעץ עם יועצת בית הספר שיכולה גם כן להמליץ. מעבר לכך, ניתן לפנות לקופת חולים אליה אתם שייכים ולקבל רשימה של פסיכולוגים בהסדר. בהצלחה, דרור

שלום לפסיכולוגים התחלתי טיפול פעם ראשונה, הייתי בשתי פגישות עם מטפל איך אני אמור לדעת אם היא טובה לי איך יודעים אם יש כימיה אם זה מה שאני צריך. הוא היה בסדר למרות שזו רק ההתחלה אין לי נסיון מול מטפלים אחרים כך שלא משנה מה אני מרגיש לא יודע אם זה אומר שהטיפול טוב או לא. רציתי גם לדעת אם גם למטפלים יש לפעמים חוסר כימיה עם מטופלים ואם כן מה הם עושים, או שהם ממשיכים לטפל במישהו שלמשל מעצבן אותם או לא נוצרת כימיה מולו. תודה רבה יואב

יואב שלום, בעיני הדבר המרכזי בטיפול הוא קשר. קשר אינו מחייב את אותו הדבר שמכונה כימיה, או התלהבות ראשונית. לעיתים קרובות זוהי עבודה קשה לבסס קשר טיפולי טוב, ולעיתים זוהי הבעיה המרכזית ממנה סובל המטופל. לכן אם אתה מרגיש בנוח מול המטפל, אני לא רואה סיבה מיוחדת שתחפש מדוע לא להיות אצלו, נשמע שזה טוב דיו. אותה תשובה נכונה גםלחלק השני של שאלתך, בכל טיפול מטרת המטפל היא למצוא את הדרך, גם אצלו להתחבר וליצור קשר עם המטופל. דרור

שלום. אני בן 20, כרגע עתודאי, ואני בהרבה מבוכה משתף פה בבעיה (שלא הייתי מעז לשתף לולא הייתי מבין מהיא). כבר כמה שנים שהייתי חרד מלראות ילדים, מאחר שחשבתי שהם גורמים לי משיכה מינית. היו פעמים שהצלחתי להפגש עם ילדים ולדחוק את המחשבות, אולם היו פעמים בהם הייתי מבוהל מעצמי. ברור לי (גם בעקבות חומר שקראתי על העניין) שאני לא פדופיל ולעולם לא אפגע בילד! מאז שהבנתי את הבעיה נרגעתי- המחשבות פחתו. האם הן ישובו לפקוד אותי? מה כדאי לעשות? מבהיל אותי לחשוב שהגעתי למצב כזה...

שלום לך, נשמע לי שהמחשבות שלך מאוד הפחידו אותך, עד לכדי המנעות מקרבה לילדים. הבהלה מעידה על חשש שלך שלא תוכל לשלוט במחשבות, ואם תחשוב זה גם יקרה. הפחד הזה עלול לקרות לגבי מחשבות שונות, ובמקרים בהם ישנו איסור כה חמור כמו במקרה זה, הבהלה אף עולה. שמחתי לשמוע שהצלחת פחות לחוש חרדה ופחות להיות עסוק במחשבות הללו. זו התחלה טובה. השאלה אם זה קורה לך רק בתחום הזה, או שישנם חלקים נוספים בך שאתה חושש מהם. אם אתה מרגיש שזה מפחיד או מטריד אותך, אני מציע שתפנה לטיפול, תנסה להבין מה בדיוק קורה לך, מדוע חששת שאתה נמשך לילדים. הבנות אלו יכולות לעזור לך פחות לפחד מהדברים הלא ידועים לך. דרור

טיפול בילדים נפגעי פגיעות מיניות יעל פרי זהר (2007) ילד, עם השנים הולכים ומתרבים האיסורים על המילים, כבוגר תמנע ממילים מדוברות. ילד, עם השנים הולכים ומתרבים האיסורים על רגשות, כבוגר תבין שרגשות הורגים. ילד, עם השנים קשה מיום ליום חובת התבונה השותקת, כבוגר תדע הכל, תגיד מאומה. ילד-גבר, ילדה-אישה, הרחמים אינם חלים על הנידונים לאלם. ילדים שעברו פגיעה מינית חווים במלוא העוצמה את האיסורים על המילים, האיסורים על רגשות. גופם נחדר ונפשם כמו נעתקה ממקומה. קשה לתאר את עוצמת הבהלה, האימה והבלבול אותו הם חווים. באותו רגע איום בו נחדרו ונפרצו כל הגבולות, התחושה הנה כי נידונו לאלם, מעטפת עורם הפיזית והנפשית חוררה, והשבר כה גדול עד כי המילים באמת הופכות דלות מכדי לתאר את עוצמת הזוועה. התעללות מינית בילדים כוללת לרוב חוויה של מגע גופני או לא גופני בין ילד ומבוגר, בה הילד נתון לניצול או השפלה מיניים. היא כוללת מעשים שבהם יש מגע מיני ישיר בין הילד למבוגר או מעשים בעלי תכנים מיניים המיועדים לסיפוקו של המבוגר, כמו התערטלות בפני הילד או חשיפתו לחומר פורנוגרפי. היחסים בין הילד למבוגר מאופיינים בעיקר על ידי כוחנות, תוקפנות, שליטה ופיקוח מצד המבוגר, והנזק הנגרם לנפשו ולגופו של הילד הוא עצום (Webster, 2001 ). התעללות מינית יכולה להתרחש בתוך המשפחה או מחוצה לה, על ידי אדם זר או כזה המכיר את הילד. יש שההתעללות הנה אירוע חד פעמי ולעיתים היא מתמשכת זמן רב, אפילו כמה שנים (לביא– קוצ’יק, 1999). שכיחות התופעה משתנה כתלות בקריטריונים המתודולוגיים, אך נתונים עדכניים מצביעים על שכיחות שנעה בין 60%-41 , כאשר רק כחמישית מהקורבנות משתפים אדם אחר בכך שעברו פגיעה מינית. בנוסף נמצא כי התעללות מינית, לרוב, אינה אפיזודה חד פעמית וכי ילדים שנחשפים אליה חווים, לעיתים קרובות, טראומות רבות במהלך ילדותם, עובדה המגבירה את הסיכוי להתפתחות בעיות רגשיות בחייהם הבוגרים (Webster, 2001 ). הנזק הנגרם בשל ההתעללות המינית הנו רחב היקף הן בטווח הקצר והן בטווח הארוך. בטווח הקצר קיימת פגיעה באיזון הנפשי הכללי כדוגמת הפרעות אכילה, הפרעות בשינה, פוביות, פחדים, בושה אשמה ודיכאון (לביא- קוצי’ק, 1999). מאפיינים קליניים בולטים של ההתעללות המינית בילדים על גיל ההתבגרות הנם: הערכה עצמית ירודה, שנאה עצמית, העדר יציבות אפקטיבית, שליטה ירודה בדחפים אגרסיביים, חוסר אמון בסביבה, התנהגות מתגוננת, תחושת ריקנות, העדר רגש, פיצול אמביוולנטי, אירועים חוזרים של אובדנות ונזק עצמי, דיכאון של נטישה ועוד (אדר, 1997). בטווח הארוך קיימת פגיעה בדימוי העצמי, דיכאון, התקפי חרדה, הפרעות שינה, הפרעות אכילה, הפרעות דיסוצאטיביות, קהות רגשית, הרס עצמי וקשיים משמעותיים בהסתגלות המינית (לביא-קוצ’יק, 1999). כמו כן חווית הטראומה גורמת לכשלים חמורים בקשרי הזולת, נפגעת היכולת למתן אמון, לאוטונומיה ליוזמה ולאינטימיות (הרמן, 1992). ילדים שחווים פגיעות מיניות גדלים באווירה של יחסים משובשים עד היסוד. שומה עליהם ליצור קשרים ראשונים עם מטפלים מסוכנים או מזניחים, עליהם לטפח אמון בסיסי במטפלים שאינם ראויים לאמון זה, לפתח יכולת לוויסות עצמי של הגוף בסביבה שגופם אינו עומד לרשותם, יכולת להרגעה עצמית בסביבה שאין בה נוחם ולפתח יכולת לאינטימיות בתוך מערכות שהיחסים האינטימיים בה מושחתים (הרמן, 1992). במשפחות מתעללות הגבולות החיצוניים הנם נוקשים ביותר לעומת הגבולות הפרוצים והמטושטשים שקיימים בתוך המשפחה. הילד הקורבן צריך להסתגל למשפחה בה ניצול, חודרנות ובגידה באמון הם מושגים מקובלים, ונאמנות למשפחה, סודיות והקרבה עצמית הנם המרכזיים שבמערכת הערכיים של המשפחה (אדר, 1997). בדומה לאדר, גם פרניס (1995), מדגיש את השוני שבין ההתעללות המינית בילדים ובין צורות אחרות של התעללות בילדים, בעצם קיומם של שני תנאים משולבים הייחודיים להתעללות המינית: ההבנה בדבר טבעה הספציפי של ההתעללות המינית בילדים כתסמונת של התמכרות עבור המתעלל וכתסמונת של סודיות עבור הקורבן והמשפחה. עבור המתעלל, בהתעללות המינית קיימים מרכיבים אגו-סינטוניים ממכרים הטמונים בטבעה המיני של הפגיעה המינית ובתענוג שהמתעלל חש באמצעותה. ההתעוררות המינית והפורקן המיני הבא לאחר מכן יוצרים אצל המתעלל תלות פסיכולוגית והכחשה של תלות זו. הילד הופך להיות כלי להתעוררות המינית וזהותו כאדם נשללת לחלוטין. להסתרת הפגיעה המינית והפיכתה לסודית ומוסתרת, סיבות רבות. ראשית ילדים תלויים במבוגרים מבחינה פיזית ורגשית ומגיל צעיר הם לומדים לציית למבוגר ועלולים כלל לא לדעת שמותר לסרב למבוגר (לביא קוצ’יק, 1999). לעיתים קרובות נאמר לילד לא לגלות דבר וכי מה שמתרחש הנו סוד בינו ובין המתעלל. סודיות המחוזקת פעמים על ידי איומים, אלימות או ענישה (פרניס, 1995). לחלופין, פעמים, הפעילות המינית מלווה בטובות הנאה כמו פינוקים, כסף ובגדים. מעמד הבת במשפחה עולה והיא הופכת לבת המועדפת המורמת מעל אחיה ואחיותיה, ולרוב אף מעל אמה. האב יכול בקלות להעביר את העדפתו מבת לבת אחרת, בדר"כ לצעירה יותר, הן בגלל התנגדות הבת להמשך היחסים או מפני שהריגוש המיני פחת (רימרמן, 1986). למעשה במצב זה, הבת אשר רכשה את כוחה באמצעות קשר מעוות זה עם אביה, הופכת לכודה במלכודת עכבישים עוקצנית ומסועפת. יתכן וברגעים מסוימים היא זוכה לחום ולקרבה אליהם היא כה משתוקקת אולם באותם רגעים בדיוק גם כל יישותה הנפשית נהרסת ושוב היא הופכת לקורבן תוך שימוש אכזרי בגופה ובנפשה. היא מטלטלת, נקרעת ולנפשה ששוסעה אין כוח די לשאת מורכבות איומה זו. ל’ בת ה-16, עברה התעללות מינית מתמשכת, היא סובלת מהפרעות אכילה קשות ומספר פעמים ניסתה לפגוע בעצמה. במהלך כל תקופת ההתעללות נאמר לה כי אם תדבר הכל יוכחש, איש לא יאמין לה והיא תישא באחריות לפירוק המשפחה. רק לאחר ניסיון אובדני שכמעט וצלח סיפרה לקרובת משפחה אחר המתרחש. ל’ הפנימה בצורה כה חזקה את דבריו של הפוגע ובמשך תקופה ארוכה בטיפול המשיכה לשאת באחריות ובאשמה הקשה מנשוא כי בגללה התפרקה המשפחה. רובד נוסף שייחודי להתעללות המינית ומגביר את עוצמת הבושה, תחושות האשמה וככזה המוביל להסתרת והכחשת האירועים הנו הגירוי הפיזי שעלול להתעורר כתוצאה מהפגיעה. מגע עור אינטנסיבי וגירוי הגוף במשך הפעולה המינית יוצרים מצב של גירוי פיזי ופסיכולוגי בילדה. הגירוי הפיזי יכול לגרום לתחושות גוף עזות, משולבות וסותרות, של כאב נוראי והתעוררות מינית, רמות החרדה אותן חווה הילדה מתעצמות עוד יותר על ידי תחושת חוסר האונים ושליטת האחר בה. כל זאת כאשר ההתנסות המבלבלת מבחינה חושית מתרחשת בהקשר בו מנסה המתעלל לפצל ולהכחיש את קיומה של ההתעללות המינית וזאת באמצעות טקסים שונים דמויי דממה, חשכה, מגע פיזי טקסי, הימנעות מקשר עין ויצירת אינטראקציה נוקשה וטקסית (פרניס, 1995). גם "בלבול השפות" בין המבוגר לילד, כפי שמיטיב לתאר זאת פרנצי (1933, אצל:פרנצי, 2003) מוביל לחרדה איומה, משתקת, מפרקת ובסופה גם להפנמת רגשי אשמה של המבוגר המתעלל, בקרב הילד, קורבן ההתעללות המינית. פרנצי (1933) מתאר את האופן בו לילד יש פנטזיה על משחק עם מבוגר, משחק העשוי ללבוש גם אופי אירוטי, אך כזה הנשאר כל הזמן, עבור הילד, בממד של הרוך. לא כן הדבר עבור המבוגר בעל המשאלות המיניות שהנו בשל מבחינה מינית וכזה המרשה לעצמו להיסחף לאקטים מיניים עם הילד. כאמור, במצב נוראי זה הילד חש חסר אונים וחרדה מפרקת, אישיותו שטרם גובשה חווה טלטלה עזה כזו שאינה ניתנת לעיקול ולעיבוד. וכדבריו של קוהוט (1987, עמ’ 371 אצל: קוהוט, 2005, עמ’ 172) ".. המקור החשוב ביותר למבנה פסיכולוגי מתפקד היטב הוא אישיות ההורים, ובאופן ספציפי- יכולתם להיענות לתביעות הדחף של הילד בתקיפות בלתי עוינת ובחיבה לא פתיינית.. אם נחשף הילד באורח כרוני לתגובות הוריות בלתי בשלות, עוינות או פתיניות כי אז החרדה או גריית היתר רבות העוצמה הנובעות מכך יובילו לדלדולה של הנפש הגדלה.." הנפש המדלדלת נדרשת להישמר מפני פרגמנטציה וכאמצעי לשרוד פעמים רבות היא תנקוט במנגנונים הגנתיים ודיסוצאטיביים. סאמיט (1983) מתאר, כיצד עשויה הילדה לגלות מצבי מודעות שונים כדי להימנע מכאב או להתנתק מגופה כדי שלא לחוש בהתעללות. אחד המאפיינים של ילדים שחוו התעללות מתייחס לשימוש השכיח במנגנוני הגנה פרימיטיביים- הכחשות, השלכות, בידוד, פיצול, רגרסיה והדחקה. הילד נוטה להתנתק ולבודד את עצמו מהרגש הכרוך בכאב ובהשפלה, הוא נוקט בפיצול של דמויות ההורים, מעוות את החוויות המכאיבות ולאורך זמן מתעוותת ראיית המציאות שלו והוא עלול להאמין כי הוא הגורם להתעללות (פינצי ועמיתיה, 1999). מנגנון הפיצול על פי קליין (1946, אצל: סגל, 2003), הנו כתגובה הגנתית - עולמו של הילד מורכב מחלקי אובייקט הנחלקים לרעים הורסים ולטובים מגנים. המשימה הפסיכולוגית הראשונה של התינוק היא טיפול בסכנה הנובעת מדחף המוות. סכנה הנחווית על ידי התינוק כאיום של הרסנות פנימית (כגון פנטזיות של טורף ונטרף). הדרך לטפל באיום זה הנו כאמור, באמצעות פיצול פנימי של טוב ורע, פיצול והפרדת מקור הסכנה מזה שנמצא בסיכון (אוגדן, 2003). ה"פיצול" נתפס גם כפעולה שמארגנת את החוויה הראשונית של התינוק לקטגוריות של עונג ואי עונג, סכנה וביטחון וכיוצ"ב. כל אירוע קיים כשלעצמו, אך לא ביחס לעצמי, המתקיים לאורך זמן או מצוי בקשר עם משהו פרט לעצמו (אוגדן, 2003). במקרים קשים של פגיעה מינית הילד נעזר במנגנונים אלו כדי להמשיך ולשרוד . הילד זקוק לאשליה של הורים טובים כדמויות מציאותיות בעולם החיצון, ואילו הקווים ההורסניים והרעים של ההורים הפוגעים הופכים לאובייקטים פנימיים רעים שאתם האגו מזדהה. ש’ בת ה-5 נפגעה מינית ע"י בן משפחה. בחדר טיפולים המשחק מבולגן ומבולבל, הבובות מתבלבלות בתפקידים, החיות הולכות לאיבוד, לי ניתנים מספר הנחיות סותרות והרצף הסיפורי אף הוא מבולבל ולוקה בחסר. אני מתקשה לעקוב אחר המתרחש ולבסוף משקפת בפני ש’ את תחושותיי ואומרת שאולי גם היא לעיתים חשה כך – מבולבלת, אבודה. לרגע אחד, בתוך הכאוס שבחדר, ש’ עוצרת, היא מביטה בי ואומרת "אני מבולבלת, ילדה רעה ומבולבלת אני רוצה להיות ילדה טובה לא רוצה להיות ילדה רעה ומבולבלת". מנקודת מבט של תיאוריית ההתקשרות, בילד אשר חווה הורות מתעללת ופוגענית, מתפתחות הפרעות רגשיות, עקב מודלים סותרים ובלתי תואמים של דמויות ההתקשרות, אשר מובילים לעיוותים הגנתיים ולנקיטת דיסוציאציה הגנתית. כאשר התנהגות ההתקשרות של הילד מתעוררת ובתגובה הוא נענש או נלעג על ידי ההורה, או שכתגובה לראייה נכונה את המציאות המשפחתית, הילד נענש או מואשם, נוצר מצב לפיו בייצוגים הפנימיים של הילד, הכוללים הן את דמויות הוריו והן את עצמו, יהיו 2 מודלים סותרים, תפיסת החוויות תיוותר מעוותת והילד יאלץ להרחיק מהמודעות את הזיכרונות עליהם נענש (בולבי, 1988). גם הרמן (1992) מתייחסת לכך שילדים שחוו התעללות מפתחים סגנון התמודדות דיסוציאטיבי. מצב דיסוצאטיבי הנו מצב שבו האירוע אינו מקודד בזיכרון כחוויה הוליסטית, שלמה ומאורגנת. בדיסוציאציה יש ניתוקים, פיצולים ולעיתים חלקים שלמים מהאירוע נשכחים (אליצור ואחרים, 1998). הזיכרון הטראומתי, מאופיין בדרך כלל, בהיותו דיסוצאטיבי. לרוב, אין לזיכרון זה עלילה והקשר מילוליים, והוא מקודד בתחושות ובתמונות חיות (הרמן, 1992). הפסיכיאטר וואן דר קולק (1995) העלה סברה שבזמן שמערכת העצבים הסימפתית שרויה בעירור גבוה, הקידוד המילולי של הזיכרון מושבת ומערכת העצבים המרכזית חוזרת אל צורות חושיות ואיקוניות, השולטות בילדות המוקדמת. חסרון העלילה המילולית וצורת הזכרון החווייתית והחזותית, אופיינית לפעוטות ונראה שהיא חוזרת ומופיעה גם אצל ילדים ומבוגרים בנסיבות של אימה כובשת. סגנון התמודדות זה, בקרב ילדים שעברו פגיעות מיניות, נחקק ונלמד היטב ומוביל לעיתים לידי כך שבבגרותם, קיימת התעלמות או המעטה בערכם של אותות ורמזים חברתיים, שבנסיבות רגילות היו מעוררים את דריכותם לסכנה. באופן שכזה נפגעות התעללות, פעמים רבות, מוצאות את עצמן שוב ושוב במצבי פגיעות והן נותרות קורבנות (הרמן, 1992). ד’ בת 17 עברה מספר פגיעות מיניות במהלך שנות חייה. בטיפול ד’ מתארת כיצד כשנער מחמיא לה מיד היא מסתנוורת ונהיית עיוורת. למעשה אלו גם הרגעים הבודדים בהם היא חשה חיה ושלמה. תיאור מצמרר וקשה זה המחיש בעוצמתו את הריקנות העצומה ששוררת בד’, אותו צורך קיומי ב"אחר" שיראה אותה, יגע בה ויפריח חיים. רק באמצעות ה"אחר" ד’ מרגישה את עצמה, רק כך היא "חיה", בלעדיו, הכול מרוסק ומפורק, חסר בסיס, חסר שלד, חסר קיום.. בתהליך טיפולי ארוך נדרש הצורך להבחין בצרכיה האמיתיים לחום, מבט, ליטוף ואהבה, אשר תורגמו למין. הצורך להתחיל ולראות שיש ד’ בתוך המעטפת של הגוף, יש ד’ עם צרכים ותשוקות ומשאלות, ד’ מלאה ברגשות. עמדתו של התרפיסט המטפל בילדים שעברו פגיעות מיניות התבוננות במורכבותם של יחסי הריפוי, כפי שמתארת אותם הרמן (1992), מאירה ומאפשרת התבוננות על המורכבות הנפשית שנפגעי הטראומה נתונים בהם. הפגיעה הראשונית במגוון היחסים עם האחר עד כדי רצון להתנתקות, בריחה, הימנעות, סגירות ובידוד מוחלט ומאידך הצורך הנואש וההזדקקות לאחר כדי לשרוד, חוסר האונים, תחושת הקורבנות, יחסי הכוח והשררה, האימה החרדה והדריכות התמידית לתגובות הזולת אשר עוטפים את כל עולמו והוויתו של נפגע הטראומה מובילים לידי שיחזור בלתי נמנע של אותם דפוסים שנלמדו, באמצעות ההשלכות ויחסי ההעברה, גם באותה מסגרת טיפולית, שמורה ועוטפת. הילד שעבר טראומה מינית ואשר סבל מהתעללות ואלימות, חווה דינמיקה מעוותת של יחסים. יחסים פוגעים, הרסניים ומשפילים, יחסים אשר וודאי טלטלו וערערו את קיומו הפיזי, הנפשי והרגשי. אותה עוצמה הרסנית חודרת ליחסים הטיפוליים וככזו הנה מחייבת התבוננות והבנה מעמיקה ביחסי הטיפול. ללא הבנה מעמיקה של הקושי והמורכבות המצויה בקשר הטיפולי, הבנה של ההעברה הטראומטית, ושל הטראומטיזציה החלופית, עלול הטיפול להיכשל ובעצם לשחזר שוב סוג של יחסים פוגעים, נוטשים, יחסים המעוררים תחושה של כשלון, ערך עצמי מופחת, מחשבות אפשריות מצד הפציינט על ההרסנות האדירה המצויה בו שהצליחה לכלות אפילו את היחסים הטיפוליים וכיו"ב. על המערכת הטיפולית, המתבצעת בתוך מערכת של יחסים, ליצור, לבנות ולשקם את אותם אינטראקציות עם הזולת, שנפגעו פגיעה כה חמורה ולשקוד על הרחבתם של גבולות ההכלה וההחזקה. י’ בת ה-11, הופנתה לטיפול לאחר ניסיון אובדני שביצעה. אמה, וכל סובביה לא הבינו את פשר האירוע והגורמים שהובילו לניסיון באובדני. י’ הייתה ילדה נעימה, תלמידה טובה, בבית תמיד הקפידה לסייע לאם וזו תיארה אותה כילדה שקטה ללא קשיים מיוחדים. ניסיון האובדנות היה בגר הפתעה מוחלטת לאם. במהלך הטיפול י’ חושפת בפני ניסיון לאונס שעברה מספר שנים קודם לכן. כשאני בודקת את הדבר עם האם היא מציינת כי אכן היה אירוע כזה אך "י’ כבר עברה אותו... זה לא מעסיק אותה... ובכלל למה להתעסק בעבר" . האם מופתעת שי’ בכלל זוכרת. אך י’ זוכרת. חלקים מסוימים יותר וחלקים אחרים פחות, היא חשה מבולבלת כואבת מתקשה לתת מילים. לאט לאט דברים מתבהרים. בצעדים איטיים קדימה ואחורה ניתנת לה הזכות והאפשרות לזכור ועם האפשרות הזו, גם האפשרות לעבד את אותן חוויות קשות. הורים רבים מנסים להגן על ילדיהם מפני "התעסקות בכאב". לעיתים קיימת אמונה שמכיוון וילדים הם "קטנים" נכון יותר "לתת לזמן לעשות את שלו", עולות תהיות בדבר יכולתם לזכור דברים ולהבין את משמעותם של אירועים. פעמים רבות יש גם דרישה מודעת או לא מודעת של הסביבה המשפחתית ב"השתקתם של האירועים" מתוך חשש לפירוק המשפחה, בושה ועוד. חשוב להדגיש כי ילדים זוכרים. כל חוויה נחרטת באופן שונה וברמות שונות של התודעה. חווית הפגיעה המינית מהווה אירוע כה טראומתי עד כי אצל ילדים רבים שנפגעו ניתן לצפות במצבים דיסוצאטיביים. לזיכרון החלקי, המנותק, הדיסוצאטיבי רווח ראשוני גדול. רבים מקרב נפגעי טראומה שלקו בזמן האירוע בהתנסויות דיסוציאטיביות (peritraumatic dissociation ), מציינים כי הייתה להתנסות זו השפעה אדפטיבית - הפחתה מעוצמת הכאב וההשפלה הכרוכה בזכירה מלאה ומקיפה של האירוע הטראומתי(Candel & Merckelbach, 2004 ). עם זאת השפעותיה של הדיסוציאציה ו"הניתוק מן הכאב", לטווח הארוך, יקר ביותר. קיים קושי לעבד את החוויה ולהגיע לשליטה עליה באמצעות שחזור ובנוסף נמצא כי קיים קשר הדוק בין הופעתם של זיכרונות דיסוצאטיביים, בשלב הראשוני שלאחר הטראומה, להתפתחותה של תסמונת כרונית פוסט טראומטית (Candel & Merckelbach, 2004 ). כאשר לטראומת האירוע עצמו מצטרפת אימתה של הסביבה אשר בצורות לא מודעות מעודדת את השתקתם של אותם זיכרונות קשים (מסיבות שונות, אשר רק חלקן תואר לעיל), נותר הילד בחוויה של בדידות עזה, ועם עוצמה איומה של כאבים וזיכרונות לא מעובדים, שבשלב מסוים, לעולם יחפשו את פורקנם. בטיפול יש לשאוף לאפשרות לשמוע ולאפשרות להשמיע. ההתעללות עטופה בחשאיות ולרוב נעשית בחדרי חדרים, לרוב קיים סביבה קשר של שתיקה, והפגיעות, חוסר האונים והחולשה הנם כה קשים עד שפעמים רבות לילד, לילדה, לנער או לנערה שעברו את הזוועה לא נותר עוד כוח לצעוק, לזעוק, לדרוש את הסיוע, המבט, האמונה בעצמם ובעצמיותם. מחובתנו, להיות שם, אתם, בתחילה כילדים ואחרי כן כנשים וגברים, לסייע להם להסיר ולו במעט את האיסורים על המילים.. האיסורים על רגשות.....

אני תמיד רואה את עצמי בתור ילד...בתור נער,בתור מישהו שגילו פחות מגילי... ופתאום הבנתי למה-אני רוצה להיות שם,אני רוצה לחזור להיות ילד ,אני רוצה לחזור להיות אותו ילד אשר צריך את המגננה של ההורים שלו,אשר צריך את ההגנה של התא המשפחתי שלו...כי אני מפחד,מפחד ,מפחד!!!!!!! יש כלכך הרבה דברים מפחידים בעולם הזה,ואני לא רוצה להתבגר,אני לא רוצה הכיר בעובדה שאני בן שלושים עוד מעט,אני לא רוצה להכיר בעובדה שאני יאבד את ההורים שלי,אני לא רוצה להכיר בעובדה,שעוד מעט הם ילכו ממני,ואני אשאר לבד בעולם הזה...ואני אמשיך לפחד ,כי אני מפחד!!!!!!!!! ואני מפחד כי אני לא יודע להמשיך ליצור חברויות,אני לא עברתי עדיין את השלב הזה שבו אני הולך לבד,ומרגיש נוח עם מה שעשיתי...אלוהים להודות בגילי,שאני עדיין מפחד,זה מפחיד אותי...אני לא מרגיש שייצרתי קשר מספיק הדוק בשביל לומר-אני כבר לא מפחד,להוית מי שאני ומה שאני-והכל מבולבל לי.... אני לא יודע כבר במה לגעת בטיפול שלי-אני כלכך מבולבל.....

שלום אוהד, התיאור שלך נוגע ללב. אתה מתאר בלבול גדול, הצפה רגשית, ובעיקר הרבה חרדה וחוסר אונים מול מה שאתה חווה כיחסי כוחות לא הוגנים בינך לבין העולם. אתה צודק. העולם יכול להיתפס לעיתים מפחיד ועוין, בעיקר כאשר מתבוננים בו דרך עיניו של ילד. שמחתי לשמוע שאתה בטיפול. המפגש הטיפולי מזמן חוויה חדשה של ביחד, מתוכה אפשר להתחזק ולצמוח אל תפיסת עולם ותפיסת עצמי אופטימית יותר. תן לעצמך את הזמן. בינתיים, נשמח להיות כאן בשבילך כאוזן קשבת ליל מנוחה ליאת

אוהדי ילד יקר אתה בהחלט ילד מה זה גיל שלושים אתה ילד אנשים גדולים ממך פי שתיים פוחדים, כמוני למשל. אתה ילד כל החיים לפנייך. לך לטיפול תפחד מול מישהו ואל תבהל מזה שאתה פוחד. אל תישאר לבד קח את הבלבול ואת הפחדים למישהו שלא נבהל מהם, פסיכולוג כן? בהצלחה ילד יקר, מרים

הדבר הראשון שחשבתי ברגעים הראשונים שקראתי את מה שרשמת,זה לשים את הראש שלי על ברכייך,ולבכות ,פשוט לבכות,ושאת תחבקי אותי,ושהפחד יעלם... למה את מפחדת מרים??? מה אותך מפחיד??

היי ליאתי, מה נשמע? אחרי עוד שבוע מבולבל, אני יותר טוב. שבוע שעבר כשכתבתי לך שאין לי כוח, כתבת לי: "אפשר לקחת את ה"די" בכל מיני צורות גם לצידה, לאוורר סוגיות שאינן נפיצות, ולהתבונן בטוב יחד." זה לא מצליח לי. היא לא נותנת. היא אומרת: "את בורחת". לא נורא. אני מקבלת את זה בחיבה :-). ועוד מילה, ההודעה של נועם (נועם, מה נשמע? ונמש, מה שלומו?) מאוד נגעה בי. היו לי כמה דמויות כאלה משמעותיות במהלך החיים. אני חושבת שהן קצת (אני מתלבטת בין "הצילו אותי" ל- "תרמו לי"... אני חושבת ש"הצילו" יהיה יותר מדויק, אז...) הצילו אותי. שבת שלווה שלווה. נורית

לא יכולתי שלא לכתוב לך מילה... תודה על ההתעניינות בשלומנו. נמש מתוק כתמיד, ישן כאן על הפוך לצידי... אפשר לראות שהוא חולם, הוא זז כאילו הוא רודף אחרי משהו, לפעמים גם מיילל מתוך שינה... אני... אני בתקופה קשה, די נטולת מילים להביע. צריכה יותר ויותר מהמטפלת, צמאה למגע המנחם והמרגיע. היא מאוד מעניקה, דואגת, ומחזיקה לא מעט בשבילי. אין טיפת מנוחה בטיפול כרגע, אני דווקא רוצה, אבל אי אפשר... גם כן מילה, תראי איך השתפכתי... בתקווה לעוד דמויות משמעותיות בחיינו (ומי ייתן ונהיה גם אנחנו משמעותיות כך לאחרים...) שבת שלום, נועם (ליאת - תודה תודה. באמת.)

נועם, אני שמחה שכתבת לי מילה, ועוד יותר שמחה שהשתפכת... שומעים שקשה לך. אני לא מומחית גדולה (או יותר נכון, מומחית קטנה מאוד) אז אין לי מילים חכמות לכתוב לך. זה יעזור אם אני אכתוב שאני מכירה את המקום הקשה ואת זה נטול המילים? כנראה שלא... כל כך כיף לשמוע שהמטפלת מעניקה, דואגת ומחזיקה בשבילך (האמת, זה מרגיע גם אותי). אני מקווה שאת מאפשרת את זה לעצמך... המקום הצמא... הוא נורא כואב... אני אצטט את ליאת ואכתוב: "אני סומכת עלייך שתדעי להילחם על ה'די'ים המתחייבים." :-) כשנורא נורא כואב *מותר* גם לנוח קצת. את יודעת, אני דווקא ניסיתי "להיגמל" מהדמויות המשמעותיות האלה. כנראה שזה לא ילך... ולהיות משמעותית לאחר זה חתיכת תיק. אני צריכה לחשוב על זה... ;-). ודבר אחרון, שקלתי גם לאמץ בעל חיים. אני חושבת שזה יכריח אותי להיות יותר רכה, פחות נוקשה ונלחמת. כרגע זה יהיה יותר מידי בשבילי. אז אני מקנאה בך על נמש... תמסרי למתוק דרישת שלום חמה חמה. ונשיקות לך. ליאתי, נו... את יודעת... נשיקות. נורית

נורית יקרה, אני קונה בשתי ידיים את ה"אני יותר טוב" שלך. מול ציפיות צנועות קורת הרוח הופכת אפשרית יותר, וזמינה. יופי. איכשהו, בגלל שבוע קצת עמוס רגשית, השיח שלנו לא הושלם. טוב שיש מי שלא נותן לך לברוח. אני סומכת עלייך שתדעי להילחם על ה'די'ים המתחייבים. גם אני, כמוך וכמו נועם (אין בעד מה...), יודעת להוקיר תודה על אנשים יפים שנקרו בדרכי. הקונץ הכי גדול זה לדעת לזהות אותם מבעוד מועד, להכיר בטוב שהם מציעים לנו, ולהתכופף להרים. שיהיה טוב לכולנו, ושקט ליאת

אני לא מוצאת את המילים הנכונות שיסבירו אותי , לא כאן וגם לא בטיפול (כבר יותר משנה), חבל שאין מישהו שיכול לתרגם אותי למילים . אבל מאז שאני שם איבדתי תקווה לשינוי (לא שאני מאשימה מישהו ) , אבל אני מיואשת , אני חיה חיים נורמלים כיביכול , אבל אני עושה הכול כי צריך ,ומחכה כבר שכול יום שיסתיים , החלק היחיד שאני באמת "נהנת" ממנו זה החלק שבו אני ישנה . הגעתי לטיפול עם תקוונת קטנה לשינוי , אבל איפשהו משהו בדרך גרם לי להבין שאין סיכוי וחבל שאני מבזבזת כאן זמן ( בעולם) אני תמיד נשאר אני . מה זה שווה לחיות אם לא באמת מצליחים לחיות ?(הכול מסובך ומפחיד ) יש לך פיתרון פרקטי בשבילי ?! (ובבקשה אל תגידי לי לדבר איתה על זה , כי כבר עשיתי את זה וזה לא עוזר )

שלום מישהי, הכותרת שנתת לפנייתך מכוונת מאד גבוה, אל עבר המהות והמשמעות של החיים, והנה בסוף דברייך את מבקשת פיתרון פרקטי. אני לא כל כך בטוחה איזה פיתרון את מחפשת. האם פיתרון לחידת מהות החיים? האם לקושי שלך לתרגם את רגשותייך למילים? האם לקושי שלך לחיות חיים מלאים ומספקים? שלושת אלה אינם יכולים לבוא על פתרונם באופן פרקטי. לטעמי, זה עניין של מכוונות, חיפוש מעמיק, נכונות לשלם מחירים, ובעיקר של לקיחת אחריות. ובכל זאת, פטור בלא כלום אי אפשר: ברמה הפרקטית, כדי להביא להקלה בתחושות הדיכאון והחרדה שלך, תוכלי להיעזר בטיפול תרופתי, ולשם כך יש צורך בפגישה אחת אצל פסיכיאטר. זה הכי פרקטי שאני מצליחה לחשוב עליו כרגע. בהצלחה ליאת

הי, מה זאת החיה הזאת אינטימיות? כולם מדברים על זה כאילו שזה דבר מוסכם תוכלו לענות על זה בבקשה

שלום ריקי, פתחתי למענך מילון לועזי-עברי. קבלי - אינטימי - (ר' intimus = קרוב ביותר), נפשי, לבבי, טמיר; ידיד-נפש; קרוב ביותר. בדר"כ, כאן בפורום, אנו מדברים על קרבה ואינטימיות הנוצרות בחדר הטיפול, ואשר מעוררות אצל חלק מהאנשים חרדה גדולה שמא יסתיימו באכזבה ונטישה (כפי שאולי קרה בעבר). מקווה שנפתרה התעלומה :-) ליאת

את מצחיקה...

ליאת , תודה. עדיין לא ניפתרה התעלומה ושאלתי שאלה לא תמימה עד כדי כך. אני שואלת מה יוצר קירבה ואינטימיות ואייך מזהים את זה, ולא את החרדה מזה. אני שואלת גם על הטיפול שלי וגם על מחוץ לטיפול, למשל עם בנים בתודה מראש

ליאת יקרה אני כבר סופרת את הדקות עד יום שני,נגמרה לי כבר הסבלנות ופינתה את מקומה לספק, אולי זה לא הצליח? למרות שעד אתמול הייתי אופטימית. איך עוברים את השבת? שילחי לי קצת דברי חוכמה שירגיעו אותי ,את תמיד מצליחה בדרך המיוחדת שלך. שבת שלום ,ואיריס.

איריס יקרה, לצערי, אין דברי חכמה שיכולים להאיץ את השעות, ולמרבה המזל שום דבר גם לא יכול לעצור אותן. כולנו נעים על פני ציר הזמן, מחכים להרפתקה הבאה, ומקווים לטוב. נדמה לי שאמרתי פעם למשתנה, שכאשר אנחנו לוקחים על עצמנו פרוייקט, עלינו לצפות לכל מיני הפתעות וסיבובים חדים, ולזכור שמה שחשוב הוא החתירה המתמדת אל היעד הסופי. הגם ששתינו מכירות בערכו של מה שהושג במאמץ, אני מאחלת לך שהפעםן יילך בקלות. אמן אמן... שלך ליאת

אני יכולה בבקשה לכתוב לך?למייל.

את מוזמנת.

בוקר טוב ליאת אחרי שבוע עבודה אינטנסיבי ועניינים אישיים, נדמה לי שקרסתי אתמול והתחלתי לבכות בעבודה. לא הצלחתי להפסיק. לא נעים...איך מפסיקים? ניסיתי להסתתר מאחורי המסך, אבל הבוס ראה אותי:) מאד מרוצים ממני. הוא רוצה שהדמעות שלי יהיו דמעות של אושר... לא יודעת איך אני מגיעה למצב כזה במאמצע העבודה שוב הדמעות זולגות..מה נסגר איתי? רגישות מחורבנת...

שלום מימי, שבוע אינטנסיבי ועניינים אישיים יכולים להטיל מעמסה כבדה על כל אחד מאיתנו, וטוב שהמתח מצליח לפלס את דרכו החוצה באמצעות הדמעות. טבען המחוצף של הדמעות עלול לסבך אותנו באי-נוחות, בעיקר כאשר הן מחליטות להגיח מתוכנו ללא התראה מוקדמת. למרות שלעיתים קרובות זה כרוך במבוכה, יש בבכי גם משהו שיכול לגייס מהסביבה היענות ואמפתיה. אם הבוס שלך היה רוצה שתבכי אצלו מאושר, הוא ודאי יהיה קשוב וסבלני גם לדמעות מסוג אחר. אני שמחה לשמוע שמרוצים ממך. גם אנחנו :-) שבת מנוחה ליאת

ליאת איפה את? דווקא עכשיו הפסיכולוגית שלי בחו"ל.. אגב, לא נפגשתי איתה לפני הנסיעה ולא נראה לי שאחריה... הבוס באמת מקסים, הוא לא וויתר לי באותו היום ורצה לדעת במה מדובר (הוא היה בטוח שיוכל לעזור..לא כמו הפסיכולוגית:) וטוב שהמתח יוצא בדמעות? לא חושבת...

לראשונה בחיי אני נותן למילים ולמחשבות לצאת החוצה אל מחוץ לתודעה. גדלתי עם אמא חרדתית,בורדרית.גדלתי עם אבא קר ,עם אבא שלא מדבר... ואלו הזכרונות שלי שאני סוחב עם עצמי...אני סוגר את עצמי בגלל שאני סוחב את הזכרונות האלו,ואת דפוסי ההתנהגות האלו,ואני רק עכשיו מבין ,מה שזה בעצם גורם לי,שבמקום לחיות את החיים שלי,אני חי את החיים של משהו אחר....את דפוסי ההתנהגות של משהו אחר,את דפוסי החשיבה של משהו אחר,את הדפוסים לא שאני בניתי אותם ולא שאני רוצה,אלא את הדפוסים שינקתי מהעולם החיצון...

שלום 'אני', ההבנה וההכרה בכך שאתה מתנכר לחלקים אותנטיים שלך, בשל הצורך להתאים לצרכים ולרצונות של אחרים, חשובה מאין כמותה. זו יכולה להיות נקודת פתיחה טובה מאד לטיפול פסיכודינמי, בו תוכל לברר בנינוחות מה ב-א-מ-ת אתה רוצה וצריך, ולהתחיל להניע את חייך לעבר מטרות חדשות, בנפרד מאלה שהוגדרו ע"י האחרים. כנראה שאף פעם לא מאוחר. בהצלחה רבה ליאת

אני אל יודע מה באמת חשוב לי ומה באמת מניע אותי....אני חושב שאני לא יודע,אני לא באמת מכיר את עצמי יותר מדי,אני כן יודע שאני מושפע מאחרים,מושפע ממה שאנשים אחרים אומרים לי,מושפע מה"מה שנורמלי לעשות"ולא מה שאני רוצה לעשות.... הצילו???

ערב טוב, היש הבדל בין פסיכולוג שהולך למדריך לבין פסיכולוג? יש הבדל בתכנים?

שלום גילה, כמעט כל פסיכולוג נעזר מדי פעם בהדרכה כזו או אחרת. ההדרכה מסייעת לפסיכולוג לטפל ב"נקודות העיוורות" שלו, לרווחת הטיפול והמטופל. ההדרכה אינה אמורה להשפיע באופן ישיר על התכנים בטיפול, אלא על ההבנה של המטפל את המקרה או את רגשותיו שלו מול המטופל. בברכה ליאת

יש לי מין טכניקה שאני משתמשת בה כשאני מפחדת ממשהו. אני פושטת מתנתקת מהדבר ומהמחשבה עליו, עד לרגע שהוא אמור לקרות, ואז אני נכנסת או עושה אותו בלי חשיבה. וכך בדיוק קורה לי לפני הפגישה. אני מתנתקת כל השבוע, לא חושבת על מה היה, על מה אני רוצה להביא בפניה השבוע. כלום, ואני נכנסת כל פעם כאילו אני נכנסת למקום חדש! אני גם יכולה לשלוט ברגשות שלי, פשוט להקפיא אותם, עד כדי שאני גורמת לה לבכות אבל שולטת בעצמי. ואם אני ממש נשברת מולה, אני בורחת. קמה והולכת - פשוט ולעניין. מה דעתך על זה?

אנה, העובדה שאת שואלת מה דעת האחרים על התופעה הספציפית אצלך מראה כמה את אולי מרגישה שיש לה עוד רבדים נוספים ואולי אף סיבות נוספות בשבילך ל'התמודדות' קלה יותר עם הרגשות העולות אצלך בפגישה, בעקבותה ואחריה...? לפעמים כל כך קשה להעלות זכרונות ורגשות כואבים, כך שכדי לא 'להתמוטט' או להרשות לעצמנו להרגיש פגיעים אנחנו פשוט מתעלמים מהרגשות במקום להסתכל להם 'בעיניים' ולא לברוח... זה כן נכון שאנחנו צריכים להרגיש בטוחים בתוך מסגרת הטפול כדי לשחרר את שבאמת מכביד על ליבנו... חשוב אכן לבדוק את עצמנו בכנות כדי שנוכל להפיק את המירב מהטפול ואם זה לוקח זמן, סבלנות... אנחנו נותנים לתת מודע לשחרר רק כשאנחנו מוכנים ואז, אין זמן טוב יותר לגדול וללמוד על עצמנו. מחזיקה לך אצבעות אנה. שיהיה מסע מאמין ומוצלח.

שלום אנה, המנגנון שאת מתארת הוא אחד מני רבים המסייעים לנו להתמודד ביעילות עם מצבי לחץ. נדמה לי שהבעיה אינה טיב המנגנון, אלא הגדרת המצב. את מתייחסת אל הטיפול כאל סיטואציה בעלת פוטנציאל מאיים מאד, ומפעילה כנגדה הגנה מסיבית של ניתוק. חשוב להכיר בחרדה שלך מול קרבה בינאישית, או מול האפשרות שתיד?ח?קי אל מקומות מאיימים כנגד רצונך. ודאי ירגיע אותך לדעת שאת המנווטת העיקרית של הטיפול שלך. תוכלי לדבר על כך עם המטפלת שלך, ולבקש ממנה לכבד את קצב ההתקדמות שלך. עליך לזכור שאחרי הכל, טיפול פסיכולוגי יכול להיעשות רק באמצעות מפגש בינאישי פתוח ומתוך כנות גמורה. אם קשה לך לגעת בתכנים מאיימים, מוטב לדבר על הקושי והפחד שלך על פני לברוח מן החדר. בהצלחה ליאת

ברחתי עכשיו מהפגישה. זה לא היה כל כך באמצע זה כבר היה לקראת הסוף, נתקפתי סערת רגשות, שאפילו לעצמי לא יודעת כל כך להסביר, והדמעות כבר התפרצו להן וקמתי ונמלטתי. ואני כל כך בעצם רוצה שיהיה לה אכפת ועושה הכל כדי להמאיס. נשארתי בעצם לבד. כל מה שנותר הוא לדבר עם המקלדת. כמה עלוב

מזדהה עם מה שאתה עובר...

שלום מעלה, קודם כל, אנחנו לא סתם מקלדת... :-) שום דבר לא עלוב. קשה לך מאד, והיום פעלת את זה במקום לדבר את זה. אני בטוחה שהיא רואה ויודעת, ושאכפת לה. תמיד אפשר לנסות שוב. צר לי שלא הייתי כאן, בשבילך, מוקדם יותר. את לא לבד. ליאת (ומה מצב השקדיות?)

כן אתם לא מקלדת, אבל זו ההרגשה. אני לא לבד בחיים. אני אם ורעיה. אבל שם הכל התקלקל והסתכסך. ואני לבד עם הבלבול. וכבר שבועות מתנהגת את המילים שלא נאמרות. ומחשבות הפגיעה בעצמי הופכות לחברותי הטובות ביותר. השקדיות בגובה של 300 -400 מטר מעל פני הים ראיתי שקדיות פורחות. אני גרה נמוך יותר ואחפש היום לראות האם פרחו.

לא ראיתי שקדיות, לא פורחות ולא שאינן פורחות, אצלנו פה בשיפולי ההר הנמוכים, אבל מבטיחה לעקוב ולדווח. פשוט לא יצאתי מהבית. אולי מחר. הלבד לא נרפא. השארתי לה הודעה. היא חזרה בסמס. אבל יש כל כך הרבה תיקון לעשות, שאני כבר מתעייפת. סהכ כולנו מחפשים את הפשטות, לא? בגד ללבוש, לחם לאכול ומים לשתות, והכל כל כך מסתבך, אולי בגלל החמאה שעל הלחם, הקישוט לבגד, והמים שיהיו מזוקקים. אני רוצה פשוט. אבל מסבכת. אני רוצה ביחד אבל עושה לבד. רוצה פחות ודורשת יותר. אני רוצה להחזיר אותי לעצמי ולא יודעת איך.

היי כתבתי אתמול לאורנה, והיא הציעה שאני אדפיס את המכתב שלי כאן למטפלת שלי!! נו בחייכם, נראה לכם שמישהו עושה את זה מכל קוראי הפורום, כי אם היה לנו האומץ היינו אומרים את זה בפנים, למה שנביא את זה כתוב? איך אני אמורה להעביר לה את התחושות שמעיקות עלי, וגורמות לי להיתקע שם, אבל ממש ממש להיתקע, אני והיא. איך אני אצעק לה בפנים? באוזן אולי? שהיא תראה אותי, שתרגיש אותי יותר!!

היי ס.ט, אולי תשלחי לה למייל? אני גם חושבת שזה רעיון טוב. אני למשל פתחתי תיקייה חדשה על שולחן העבודה שלי, בה נמצאים המון מכתבים שלי למטפל שלי. לא את הכל אני מראה כי חלק גובל בתכנים מיניים שלא כל כך קשורים אליו אבל מה שיכול להיות רלוונטי, ובכל זאת קשה לי לדבר עליו, אני מראה לו. אני הבנתי עם הזמן שמותר להיות ולהרגיש- הכל! אני כבר לא מסתירה כלום! בהתחלה התאהבתי בו ולא גיליתי לו כי פחדתי שהוא יזרוק אותי מהטיפול. בסוף קיבלתי לגיטימציה אחרי שהבנתי שזה קורה, וסיפרתי לו ותנחשי מה? זה עבר!! אזרי אומץ ואל תחששי. הכל מסתדר בסוף. הם יכולים להכיל הרבה יותר ממה שנדמה לנו.

שלום ס.ט, אני מסכימה עם מירב (ונשענת גם על ניסיוני), ומאמינה שלפעמים אפשר להחליף את הערוץ המדובר בערוץ חלופי, שמפחית את המבוכה ומאפשר אמירות שלא היו יכולות להיאמר בדרך המקובלת. אולי כדי לא להיות ישירה מדי, תוכלי להביא לה שיר או קטע ספרותי ש'מדבר' אותך דרך מילים של מישהו אחר. כמו שבטח הבחנת, יש לא מעט אנשים כאן בפורום שמוצאים במילות השירים משהו שמדבר אליהם, שמדבר אותם. מוכנה לנסות? ליאת

התייאשתי ממני. רוצה להעלם סופית. הורסת לעצמי כל מה שאפשר. זהוווווווווווווווווווווווו. איכס איכס איכס.

ערב טוב, מאמינה שתמיד, גם אם בפינה קטנה, נשאר משהו מואר, לא הרוס, מבטיח. נסי לשמור עליו, ליתר ביטחון... שולחת כוחות ליאת

אילו הייתם מאמצים אותי הייתם יודעים שאבקש מעט מאד מעט מאד מאד שאדע לשקוט להיות שותף נאמן לשמור ולא לפרוץ אילו רק הייתם רוצים לאמץ הזאב הזה לא הכי צעיר עם שיניים צהובות שבורות כאלה תוקפני למראה אבל הוא בסוד הוא יודע שהוא כל כך כל כך לא אילו רק מישהו היה מאמין אילו רק מישהו אי שם היה מוכן לאמץ אילו רק מישהו היה מוכן לאהוב אילו (הזאב שלא יכול לבכות) ככה בערך סיימתי את הפגישה האחרונה שלי...

ערב טוב, הלוואי שיהיה מי שיראה את החלק הרך והמשתוקק, יאמץ אותך אליו, ויהיה מוכן לאהוב. ליאת

עברתי הפלה כמעט לפני כשנה היתי בטיפול אחר כך ואז נחלתי אכזבה לא נכנסתי להריון(הייתי בטוחה שאני בהריון- היו לי כל הסימפטומים קיבלתי מחזור(בכיתי כמעט כל היום) נכנסתי לדיכאון ,יצאתי ממנו ועכשיו מצב רוח נורמלי, אבל אני מרגשה שזמן נעצר רוצה להמשיך בחיים, להגיד שהחיים נמשכים, אבל לא יודעת איך אני חודש במצב הזה רוצה להרגיש גם שמחה , ללא הריון כמה זמן מצב זה נקרא נורמלי האם לפנות לטיפול, או שזה יעבור לבד?

שלום אלמונית, אני זוכרת את סיפורך הנוגע ללב. כל אחד מאיתנו מגיב אחרת למצבי משבר, ולכן קשה להעריך מהו זמן סביר להתאוששות. חודש של דכדוך וקהות רגשית אינו זמן מדאיג, אך זהו אינו האינדיקטור היחיד לפנייה לטיפול. המשאלה להריון וילד יכולה להכניס אותך למערבולת של ציפיות ואכזבות מדי חודש, כפי שקרה לך לאחרונה. זהו מצב לא רצוי, שעלול לטלטל אותך רגשית, ולהביא אותך אל ההריון הרצוי (בעזרת השם במהרה בימינו) מותשת ומרוטת עצבים. אני מאד בעד פנייה לטיפול. בהצלחה ליאת

מחקר ארוך טווח נירך על ידי פסיכולוגים מאוניברסיטת אריזונה סטייט העלה כי בניגוד לדעה הרווחת, נשים שעברו הפלה עשויות שלא לסבול מנזק פסיכולוגי ארוך טווח. המחקר בדק את השפעתם של גורמים כגון מוצא עדתי , רמת השכלה, ביטחון עצמי ועוד- על תופעות הלוואי הפסיכולוגיות של ההפלה. ממצאי המחקר מראים כי המנבא הטוב ביותר למצבה הנפשי של האישה לאחר ההפלה הוא מצבה הנפשי לפני ההפלה, ובמיוחד רמת ההערכה העצמית שלה.

שלום שמעתי שכ-50% מן הכלואים בבתי הכלא הם פסיכופטים. האם מישהו יכול להגיד לי ממה מורכבים ה-50% הנותרים? איזה סוגי בעיות? זאת מפני שנתקלתי בבעיה כזו אצל קרוב משפחה שלי.

שלום מירב, אנשים יכולים להסתבך עם החוק בכל כך הרבה אופנים... הפסיכופתים (בעלי הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית) הם מי שנעדרים רגשות חמלה ומצפון, וככאלה הם עשויים להימצא בכל רמות הפשיעה. מלבדם יכולים להיות אנשים רבים שהתגלגלו אל הפשע כתוצאה מתנאים סוציו-אקונומיים קשים, כתוצאה של התדרדרות לסמים, נשירה ממסגרות, פיגור סביבתי, בעיות פסיכולוגיות ואישיותיות, ולפעמים גם חוסר מזל. שלא נדע ליאת

לפקוח עיניים בכל בוקר,ולגלות שכלום לא השתנה. שהמציאות היא אותה מציאות מרה. שהכל יכול להשתנות מסביב וכלום לא ישתנה בתוכך. לשדר לסביבה אופטימיות גם אם זהירה,שרע מאוד אבל נאחזת בכוחות ההישרדות. ומה בסך הכל רוצה,שמשהו יילחץ כבר על ההדק,שמישהו יהדק חזק חזק את החבל,עד איבוד נשימה.שהאדמה תאסוף אותי לתוכה,שתשאב עמוק עמוק ותכסה במילון ואחת טון של בוץ.שעל כסא הנידונים למוות,לא אמתין עוד זמן רב.שילחצו כבר על הכפתור,שמכת החשמל תהיה כה חזקה שלא ישאר זכר לדבר כל כך נורא.יש דברים שאינם סכנת הכחדה-אלא חובה!ויש דברים שאסור לנסות ולמחזר,הם עלולים להתפוצץ בכל רגע, ולהיות רעילים לסביבה. לחייך בשביל האחר,לנשום למען האחר,לחיות פה בגיהנום כדי שהאחר יוכל לנשום.כל ה"אני" שייך לאחרים גוף ונפש. תא קטן ממני כלוא במקום זר, מקום רע ואכזר, מקום בו לא רוצה להיות, לא אתמול לא היום לא מחר.עוטפת את התא הזה בסרט ונותת למי שרק רוצה.מוסיפה אזהרה בקטן קטן לא ניתן להחזרה או החלפה! נגעת שילמת! רוצה לצאת מהשותפות הלא שיוויונית הזו של החיים בא אני אחוז אחד מתוך מאה.ולא רוצה ללקט את האחוזים שנלקחו ממני בדרך, רוצה להיפטר מהאחרון,זה שנוצר בתוכו את כל הרוע וההרס והארס והגועל.פלא שאפילו אלוהים לא ממהר לקחת אותו,גם כאשר הוא אחד מתוך מאה.אלוהים שלי מכרתי את כל כולי בעודי חיה, קח אותו ותשחרר אותי סוף סוף.

ערב טוב, מול כל כך הרבה ייאוש וחוסר תקווה, גם אחוז אחד קטן של סיכוי - נחשב. אני רוצה להזכיר לך שלמרות אכזריותם של החיים, יש לנו מרחב ניכר של בחירה ואחריות. לפעמים, בצל נסיבות קשות, אפשר לפספס את הידיעה הזאת. אפשר לחשוב בטעות שלהיות טוב או הגון פירושו לוותר כליל על עצמי או ועל רצונותי. הבשורה הטובה היא שאפשר ללמוד בכל גיל לשמור על עצמנו, להעניק משמעות חדשה לחיינו, ולקחת אחריות על העתיד. כל אלה יכולים להתרחש רק בעולם החיים. אני מזמינה אותך לא להישאר עם האימה הזו לבדך. מקווה שאת נמצאת בטיפול, ומרשה לעצמך להינצל. החזיקי מעמד ליאת

היי, בחיים שלי לא הייתי תלויה במישהו כמו שאני תלויה במטפלת שלי. הייתי תלויה באמי והיה לי נורא קשה ועדיין אחרי שהלכה אבל לא כמו בקשר עכשיו עם המטפלת. ניסיתי גם פגישות פעמיים בשבוע, אבל זה לא הספיק לי, וחיכיתי מאוד לפגישות שיגיעו. אני איתה גם בקשר טלפוני ובהודעות, אבל הכל מתי שנוח לה! זו הרגשה נוראית, אני לא יודעת למה זה קורה לי איתה ואיך אני אתפטר מהתלות הזו. אני לא יכולה יותר. אני לפעמים מענישה את עצמי ומבטלת שתי פגישות בכדי להוכיח לעצמי שאני כן יכולה בלעדיה אבל בפנים אני כבר מחכה לשבוע השלישי שיבוא ושאהיה איתה.

שלום אירית, נדמה לי שחלק נכבד מהמצוקה העכשווית שלך נובע מהקושי לקבל את התלות שלך במטפלת. את נאבקת בתחושות הללו ומענישה את עצמך על כך באמצעות 'הרחקה', שרק מגבירה את הנזקקות. במקום לנהוג כך, הייתי מציעה לך לנסות להשלים לפי שעה עם התלות והנזקקות, כמו גם עם החלק השואף לעצמאות ונפרדות. את נעה בין שני הקטבים הללו, נלחמת בהם, ומרגישה אשמה ותסכול. בכולנו קיימים שני החלקים הללו, ועלינו ללמוד להכיר בהם, ולאפשר להם לדור בתוכנו בכפיפה אחת. אני מאמינה שעם התקדמות הטיפול תוכלי ללמוד לחיות בשלום עם כל מיני היבטים סותרים הקיימים בך, בהם גם שני אלה. סבלנות... :-)) ליאת

בני בן ה-7צפה באינטרנט באתרים פורנוגרפיים להומואיים כששאלתי לפשר הדבר הוא טועןכי יש לו בלב ילדים קטנים ששולטים עליו ומכריחים אותו לראות את אותם דברים ושהם גם אחראים על סיוטים שיש לו באמצע הלילה. מבחינה חברתית הוא מקובל מאוד ע"י הבנות בכיתה ורק איתן הוא משחק ומרגיש בטוח ויש לו מעט מאוד חברים בנים אם בכלל. יש לציין כי במשפחה הוא בין יחיחד בין 3 בנות ומאז ומתמיד הוא נמשך יותר ל"משחקי בנות מאשר בנים". מעבר לזה אנו חיים במשפחה חמה ואוהבת אך כרגע מאוד לחוצה ומודאגת.

חמור מאוד שמה שמטריד אותך זה שהבן הקטנטן שלך צפה בפורנו של הומואים. אם הוא היה צופה ב"סתם" פורנו היית רגועה????????????את מפספסת בגדול.

שלום לך אם מודאגת, צפייה באתרי סקס באינטרנט היא בעלת פוטנציאל מזיק לילדים בכל גיל, ללא קשר לזהות המגדרית שלהם. עם זאת, ילדים מגלים סקרנות רבה כלפי מיניות בכלל ועירום בכלל זה. כהורים, מוטלת עלינו האחריות לספק סביבה בטוחה עבור ילדינו, ולמנוע מהם סכנות גם בתוך המרחב הוירטואלי. אני מבינה שאתם מוטרדים כרגע בעיקר מהאפשרות של ניצנים לנטייה הומוסקסואלית. התנהגויות שאינן אופייניות למין בגיל צעיר אינן בהכרח מבשרות על בעיות בזהות המגדרית, והן יכולות לשקף השפעות סביבתיות או העדפות חברתיות פחות נורמטיביות. כדי להבטיח התפתחות פסיכולוגית תקינה, יש לעשות כל מאמץ להימנע מביקורת, עוינות או זלזול בילד, ולהציע מרחב של פתיחות וקבלה שיאפשר התנסות חווייתית מגוונת ועשירה. אם את מרגישה שקשה לכם, ההורים, לקבל את התנהגותו בטבעיות ונינוחות, פנו להתייעצות ולהדרכה קצרה אצל פסיכולוג ילדים קליני, שיוכל לסייע בהכוונה והרגעה. בשמחות ליאת

שלום רב, אני וחבר שלי יוצאים שנתיים וחצי ואנחנו גרים ביחד אנחנו בני 30 לאחרונה אני מרגישה שהשגרה נכנסה לנו לזוגיות אנחנו כבר לא כל כך מתקשרים חבר שלי לא יודע איך להתמודד עם המצב הזה והוא אמר לי שאנחנו כבר לא מתקשרים וזה מבאס אותו ושכבר לא כיף לו לחזור הביתה כי משעמם לו אני לא יודעת איך להתמודד עם העניין הזה כי אני חשבתי שנתחתן אבל הוא נורא חושש הוא חושב שאין לנו נושאי שיחה משותפים ושאנחנו לא אוהבים את אותם דברים והוא מפחד שככה חיי הנישואין שלנו יראו. אני כבר לא יודעת מה לעשות ואיך להגיב כי המצב הזה נמשך כבר שנה ואני חושבת שמה שהוא רוצה שניקח פסק זמן וכל אחד יחשוב לבד על הקשר. הוא אומר שהוא אוהב אותי. אני מרגישה שאנחנו ממש מתרחקים אחד מהשני והוא מבחינתו לא יוזם דברים ולא מנסה אפילו לנסות לפתח שיחה אני מרגישה שכבר פחות אכפת לו ממני הוא כבר לא מראה לי אהבה כמו שהוא היה מראה לי פעם.. אני ממש לא יודעת איך להתמודד עם העניין הזה האם לעזוב את הבית? איך יודעים בכלל אם יש עדיין לקשר הזה סיכוי? אם כן חשבתי על זה שאני רוצה להתחתן איתו אני כבר לא יודעת אם כל ההתנהגות הפסימית שלו, יש לו מצבי רוח משתנים שבוע שעבר היינו בצפון והיה לנו ממש כיף ביחד שבוע אחרי כן הכל מתהפך אני מאד אשמח אם תוכלי להדריך אותי בעניין? אני כבר לא יודעת איפה נעוצה הבעיה בי בו? אני יודעת שהוא נורא מפחד מכישלון המערכת היחסים הקודמת שלי גם נגמרה ואחרי שנפרדנו הוא הכיר מישהי והתחתן התחלתי כמה פגישות אצל פסיכולוגית ואני לא מרגישה שזה עזר לי איך יודעים אם יש סיכוי לקשר הזה, והאם הוא באמת אוהב אותי? אני ממש לא יודעת מה לעשות אני מרגישה אובדת עצות אני לא יודעת איך לנתח את הבעיה ואיך לפעול תודה מראש

שלום לי, השגרה היא האויב הגדול ביותר של הזוגיות, והאחריות להילחם בה מוטלת על שני בני הזוג במידה שווה. זה לא יכול לקרות ללא השקעה, מאמץ ומכוונות של שניכם. מעניין שלמרות שאת מודעת לקשיים, את רוצה מאד להתחתן. הוא זה ש'מחזיק' את הפחד מכישלון מערכת היחסים. אני נוטה להסכים עם הדאגה שלו, וממליצה לך (לכם!) לבחון מה בעצם מחזיק אתכם עדיין יחד. אם אין לכם נושאי שיחה משותפים, אינכם אוהבים את אותם הדברים, אתם משועממים זה בחברתו של זו, ולא ממש אוהבים לחזור הביתה בסופו של יום - הדאגה מוצדקת. מאחר ואת נמצאת בטיפול, יש לך כתובת מצויינת לבחון מדוע בעצם את מוכנה להינשא גם בתנאי פתיחה כאלו. זכרי שטיפול (כמו מערכת יחסים זוגית) הוא תהליך ממושך, שדורש השקעה, כנות, מאמץ ואומץ. "כמה פגישות אצל פסיכולוגית" אינן מספיקות כדי לפתור מצב עניינים מורכב כשלכם. נסי להימנע מתחושת דחיפות, ולפעול בשיקול דעת. בהצלחה ליאת

אממממממ טוב אז אני לא יודעת מאיפה להתחיל...אני בעיקר צריכה עצה כי נקלעתי למצב לא פשוט לדעתי. אני בטיפול התנהגותי-קוגנטיבי כבר 5 חודשים לערך. הטיפול הוא לא טיפול פרטי. לאחר שהרגשתי טוב, והרגשתי שאני כן יכולה לסיים את הטיפול, נפרדו דרכינו שלי ושל הפסיכולוגית. הבעיה היא ששבועיים אחר כך חזרתי אליה בטיל כי הייתה רגרסיה נוראית ברגשות שלי. חזרנו לטיפול, אני אצלה כבר חודשיים בערך מאז הפרידה הקודמת. הבעיה היא שהתחלתי ממש לפתח אליה רגשות. אני גם נמשכת אליה. זה גורם לי להרגיש רע רק מהמחשבה על זה שבקרוב נצטרך לסיים את הטיפול. מצד אחד, לומר לה את זה זה יכול להיות הדבר הכי מביך בעולם, למרות שהיא יודעת על כל האהבות המוזרות שלי... אז סביר להניח שזה לא יפתיע אותה. אבל בכל זאת. מצד שני, אם אני לא אומר לה אני חושבת שהעזיבה של הטיפול תהיה שוב כישלון גדול. אני ממש מרגישה איך זה יכול לפגוע בכל ההחלמה שלי עד עכשיו. ממש לא בא לי לעזוב אותה. אני אוהבת אותה. רק המחשבה על פרידה ממנה גורמת לי לזעזועים רציניים. הלפ

ערב טוב, טיפול קוגניטיבי-התנהגותי הוא בדר"כ ממוקד ומכוון מטרה, ונוח יחסית לאמוד את הישגיו. רגשות עזים כלפי המטפל עשויים להיות חלק מכל טיפול (מכאן הוא שואב, בין השאר, את כוחו המרפא), ומסיבה זו בדיוק עולה הצורך בעיבוד הפרידה זמן מה לפניה. אני ממליצה לך לדון איתה על רגשותייך, בעיקר על החרדות הקשורות בפרידה, ולחשוב האם יש טעם בהצבת מטרות טיפוליות חדשות. בהצלחה ליאת

היי, לאחרונה קיבלתי המלצה על קרימינולוג קליני שהוא פסיכותרפיסט. השאלה שלי- 1. האם יש הבדל בין טיפול אצל פסיכולוג ובין טיפול אצל קרימינולוג? האם יש הבדל בגישות? 2. אני מעוניינת ללכת לטיפול שהוא אנליטי, האם טיפול כזה נחשב עמוק יותר? תודה רבה! ליטל

שלום ליטל, איני בקיאה במסלול ההכשרה של הקרימינולוג הקליני. עקרונית, במוקד עבודתו של הקרימינולוג עומדת ההתנהגות החברתית הסוטה, ולכן זירת עיסוקו תהיה באופן טבעי המסגרות הנותנות מענה לאוכלוסיות עברייניות או לקורבנותיהם. יתכן שהמטפל הספציפי הזה הוכשר במסגרת בי"ס לפסיכותרפיה, ועליך לבדוק האם זה כך. נכון לרגע זה, חוק הפסיכותרפיה עדיין לא אושר, אך הוא מגדיר את הפסיכולוגים הקליניים, הפסיכיאטרים והעו"סים הקליניים כמי שרשאים לעסוק בפסיכותרפיה. טיפול אנליטי הוא אכן טיפול מעמיק וממושך בהשוואה לטיפולים באוריינטציה ממוקדת יותר, דוגמת CBT. בהצלחה ליאת

המטפלת שלי כל הזמן מעירה לי שאני בדכאון, וזה מעצבן אותי, ואפילו מכניס אותי לדכאון. אני פניתי אליה בגלל אובדן והרגשה של תקיעות עם האובדן הזה. אנ יסירבתי לקחת תרופות, ולזה היא מייחסת את כל התקיעות בטיפול. אני פשוט יש לי הגדרות אחרות למצב. זה בדיוק כמו מי שעובר תאונת דרכים ונפגע קשה, והוא יצטרך לתקופה ארוכה בכדי שיתרגל למצב החדש. וכך אני מרגישה אחרי האובדן הזה, שהחיים שלי השתנו, אני מסתכלת על החיים באופן שונה לגמרי, אז למה אני צריכה לקחת תרופות, בכדי לחזור ולראות אותם בדרך הישנה?!! אולי דווקא עכשיו אני רואה יותר נכון, יותר ברור.

שלום מטופלת, הרבה תקיעות יש בהודעתך: את פנית לטיפול בגלל הרגשה של תקיעות עם אובדן, ואילו המטפלת שלך סבורה שהתקיעות בטיפול נובעת מסירובך להיעזר בתרופות. אני חושבת שנכון וכדאי לדבר על תחושת התקיעות, משום שמשהו כנראה תקוע ביניכן... משהו שקשור ליכולת להבין דבר מה ביחד, לאו דווקא להסכים לגביו, אבל להרהר בו ביחד מתוך תחושת שותפות ואמון וקרבה. אני חושבת שזה אחד הדברים החשובים ביותר בטיפול: הידיעה שיש שם מישהו שיחשוב איתי ביחד, וביחד נצליח להמשיג את הדברים בצורות חדשות ושונות. אני ממליצה לנסות לעבוד על התקיעות הזו ביניכן, לפני שאת מקבלת החלטה לגבי הטיפול. בהצלחה, אורנה

אורנה שלום, רציתי לשאול... כתבתי לך אתמול תגובה להודעה מלפני כשבוע.. ואני לא רואה אותה... :-( לא ניתן הלגיב להודעות מעמודים קודמים?.. זה מרגיש לא נעים בכלל.. אבל אני יודעת שזה משהו בתוכי שמעלה בי כל מיני דברים שלא ממש קשורים כנראה באופן ספציפי להודעה שלא הועלתה.. שיר

ברכות על הפורום הנכבד... אני נמצא כרגע בסיטואציה שאני צריך עזרה בה. יש לי שני חברים קרובים,שאני מאוד הייתי קשור אליהם. לאחרונה קראתי את הספר "הדרמה של הילד המחונן" שקצת שינתה לי את המציאות...פתאום התחלתי להרגיש כמו הילד שמסופר עליו בדרמה.. ופתאום אני רואה את הדברים שאני עושה כדרמות,שכל דבר שאני מרגיש ועושה הוא חלק מדרמה.. היום אני מאוד מבולבל,ואני מרגיש שאני רוצה להקיא מתוכי את החלק המקולקל הזה שנמצא בי...אני מאוד מרגיש רע כלפיי עצמי,ואני מזלזל בכל מה שמתרחש בתוכי,אני מרגיש אבוד בתוך ים של הרס עצמי כלכך גדול ,שאני לא יודע מה לעשות.... ושוב פעם אני אומר לעצמי שזאת רק דרמה,וששום דבר לא אמיתי... מה לעשות???? מבולבל קלות ואשמח לתשובה... שלי...

שלום שלי, ראשית, לתשומת לבך, כדאי היה לשלוח את הודעתך בתור "הוספת הודעה חדשה", משום שהיא איננה תגובת המשך להודעה של שיר. אני חושבת שיש כאן בלבול מסוים בין הרעיונות המובעים בספר 'הדרמה של הילד המחונן', שעוסק, למיטב זכרוני, בעולמו הפנימי של הילד שמגלה רגישות גבוהה לעולמם הפנימי של הוריו, לבין תחושת זיוף ודרמטיזציה כללית. אני לא חושבת שלכך כיוונה הכותבת. בכל מקרה, אני מציעה להתמודד עם תחושת הזיוף והדרמה בייעוץ אישי, שיוכל לסייע לך להבין מה התקלקל עבורך. בהצלחה, אורנה

שלום שיר, האמת היא שדי מסובך לאתר הודעות מלפני שבוע. בפורמט הנוכחי, אנחנו רואים מספר מצומצם יחסית של הודעות בכל עמוד, וצריך לדפדף ולדפדף גם בשביל הודעות משלשום... בכל זאת, נעניתי לבקשתך, דיפדפתי ודיפדפתי, ועניתי שם. אם תרצי לשאול עוד, עדיף לשלוח הודעה חדשה. אורנה

אורנה כשפותחים הודעה חדשה כהמשך להודעה, אתם לא עונים כי זה כבר לא היום שלכם ואז צריך להסביר מחדש לבא בתור במשמרת או לחכות שבוע. יוצא שאי אפשר לכתוב שאלות המשך, כי כך או כך הן לא נענות וחבל.

הי אורנה סליחה על הבלאגן שעשיתי, לא ידעתי שזה עובד באופן הזה ושזה מסובך.. באמת סליחה... ותודה רבה על התגובה.. שם... וגם כאן... מאוד מעריכה. אני חושבת שיש משהו מאוד קשה בלהבין שיש לך משהו שיש לו שם, ברגע שיש שם למה שקורה לך, או למה שאתה, זה בעצם באיזשהו מובן גם "עושה אותך" למשהו שונה מאחרים, אולי לא טוב, אולי אפילו רע...(בשבילי זה רק הרע) להבין שיש לי הפרעת אישיות גבולית, זה באמת מאוד כואב. אמרת שבכולנו יש את הדברים בעוצמות כאלה ואחרות... נכון שיש את זה בכולנו, אבל השם (הפרעת אישיות גבולית) שנותנים, השיוך לדבר הזה, כבר עושה את הדברים להרבה יותר עצמתיים ואחרים. רציתי שהמטפלת תהיה איתי, שתבין את מה שמרגיש לי, שתדע כמה זה כואב לי. היא חשבה שאני מחפשת את המילים שלה, שאני מחפשת שהיא תגיד שיש לי הפרעה כזו, כדי לפגוע בעצמי. אני רק רציתי שתהיה ותבין את הכאב העצום החותך את הנפש כשאתה מבין שיש לך הפרעה כזו. כשיש לך הפרעת אישיות גבולית. והיא כל כך לא היתה במקום הזה, אלא להיפך.. זה כואב, זה מרסק. זה כאילו שלא מספיק ההבנה והידיעה של מה שאתה, במקום פשוט להיות איתי בכאב שלי, היא הולכת למקום כל כך לא נכון, למקום שמוביל אותי לנסות להצטדק מולה שלא מחפשת לפגוע בי בעזרת המילים שלה. מוביל למקום שאני לא רוצה לדבר איתה על זה יותר. זה פשוט כואב. שיר

שלום למומחים היקרים וחיזוקים על הפורום הנהדר.... ככה אני בת24 וחצי ואני יוצאת עם מישהו קרוב לשנה ושמונה חודשים כבר המון זמן שאני בהתלבטות אם להישאר שם מאחר וחסרים לי המון דברים בזוגיות הזאת וכבר דיברנו על אותם דברים אבל זה לא ממש משתנה...עם זאת אני מאוד אוהבת אבל חושבת שאני צריכה לנסות משהו אחר כי נכון לעכשיו לא מרגיש לי טוב ואני חושבת שאני צריכה משהו אחר..בזוגיות לפי מה שראיתי על עצמי. אני מאוד מבולבלת מאחר וזאת גם,המערכת יחסים הרצינית הראשונה ככה שאני לא באמת ידעתי מה אני צריכה או רוצה..יחד עם זאת מאוד לא רוצה לפגוע ולהיות דרמטית פשוט חושבת שאני צריכה זמן לעצמי לראות איפה אני עומדת הבעיה היא שאני גם עובדת אצל החבר הנוכחי שלי וזה עוד יותר מסבך את העניין אם כך אני מאוד מתוסכלת ומיואשת ואובדת עצות וממש לא יודעת מה לעשות... אשמח לתגובה מקצועית שאולי תפתח לי כיוונים נוספים במחשבות שלי אני מאוד מפחדת לעשות צעד פזיז שמא אחר כך אני אתחרט...

שלום עדי, נשמע שאת מאד מתלבטת, ושכרגע ההתלבטות לוקחת הרבה מהטוב שיש בתוך הקשר, ומשאירה אותך מתוסכלת ומיואשת. אם אינך מצליחה לחשוב על הדברים בבהירות ו"להרגיש" בתוכך מהו הכיוון הנכון עבורך, כדאי להיעזר בהתבוננות של מטפל. מטפל מן הסתם לא יחליט עבורך, אבל יוכל לשקף לך מגמות שונות בדברייך ולסייע "למיין" את התחושות הסותרות. יתרון חשוב מבחינתך - טיפול אפשר לעשות גם בתוך העמימות הנוכחית, ולא צריך לעשות צעדים פזיזים קודם לכן. שיהיה בהצלחה, אורנה

לפני כמה חודשים החלטתי שאני לא חוזרת לטיפול (שנמשך שנה וחודשיים), אז שלחתי לה SMS ולא חזרתי. היא ביקשה שניפגש, נפגשנו לרבע שעה ,והיא אמרה לי שהדלת שלה תמיד פתוחה, ושהיא יודעת שתוכל לעזור לי רק אם אני אתן לה. פתאום, אני מרגישה ריקנות, חרדה מזה שעזבתי אותה, צורך עז לראות אותה, אחרי חודש ביקשתי לחזור. אני שם כבר 4 חודישם, ועוד פעם יש לי רצון לעזוב - כי אני מרגישה שהטיפול מאוד איטי, וממילא אני לא מאמינה שאוכל לעשות שום שינוי עם עצמי. האם אם אני אעשה את הפרידה באופן יותר מסודר, זה יהיה פחות כואב ואוכל להתמודד עם זה?

שלום נעמה, קודם כל - כן, בטיפול נותנים לפרידה זמן, כדי שלאפשר לרגשות ולתחושות לעלות כל עוד אנחנו ביחד, ויכולים לעבד אותם ביחד. אם תחליטי להיפרד שוב, אני ממליצה לתת לזה הפעם את המקום הראוי. אבל, לפני הפרידה, אני חושבת שנכון לחשוב ביחד על מהלך הדברים הרגשי המוביל אותך לרצות מאוד ואז לאבד עניין. כשאני קוראת את הדברים אני מרגישה אותך נשמטת, ממש מתחשק לתפוס אותך ולהחזיק... אורנה

מאז החופש הגדול, אני בבעיה קשה מאוד. אני סובל מטורדנות כפייתית שלא עוזבת אותי למנוחה. בכל פעם שאני צופה בתוכנית מצוירת ורוצה ליהנות ממנה, אני מקבל מחשבות טורדניות מיותרות על הטעויות שעשיתי במיוחד מדונה. ואני מרגיש שאני מאבד את האמון לצפות בתוכניות האהובות עליי וגם בתוכניות שסיימתי לראות מזמן, וגם כאילו שהם מנסים להרוג אותי. בבקשה עיזרו לי להיות במצב שלא היו לי בעיות טורדניות כפיתיות בכלל.

שלום ברק, אני מציעה לפנות במהירות לקבלת עזרה מקצועית, אין צורך שתתמודד עם כל זה לבד. מהמעט שתיארת נראה לי נכון לפנות קודם כל לייעוץ תרופתי אצל פסיכיאטרית, ובהמשך לטיפול אצל פסיכולוגית קלינית. בהצלחה, אורנה

אני שם שנתיים. בא לי לפתוח את הפה ולהקיא את הכל. אני מאופקת מדי (אבל ממש מדי), וזה חונק אותי. אני רוצה שהיא תמצא דרך לפרוץ אלי פנימה ולעזור לי להקיא. אבל היא הפסיקה לנסות. היא פוחדת מהתגובות שלי. היא פוחדת ואני נחנקת והכל תקוע שם באמצע, רק המונה של החיים שלי דופק והמונה שלה. בא לי לברוח משם, אבל משהו תופס אותי חזק, כאילו שהיא המשיח שחיכינו לו. אבל המשיח הזה שותק כשאני שותקת, ומדבר כשאני מדברת.!!! האם לברוח? לשאר? להעיז? לטלטל אותה? לצעוק? לנסות אחרים? מה ? מה? מה ניתן לעשות שהחיים ימשיכו לדופוק אבל עם קצת חיוך!

שלום ס.ט., מילים כדורבנות כתבת, עזות ושובבות. אני חשה רצון להציע להישאר, להעז, לטלטל, לשאוג - לפחות לנסות לפני שאת הולכת, אבל אני רואה את הדברים ממרחק ואינני נוכחת שם. אולי תוכלי להדפיס את מה שכתבת ולתת לה לקרוא בפגישה? את מוזמנת לספר עוד, אורנה

שלום, יש לי כמה דברים שמפריעים לי בטיפול. -אנחנו פונים למישהו "זר", בכדי שהכל יהיה ניטרלי, ושהוא יוכל לבחון דברים בעין אחרת ושונה ממישהו קרוב. אבל פתאום האדם הזה הופך להיות הכי קרוב בעולם, יודע הכל על חיינו ועל מחשבותינו (לפעמים אפילו יותר), ומתחיל שם קשר מאוד מיוחד. אז בעצם העניין של זר, באיזשהוא שלב נמחק!! איך זה? -ההרגשה של תלות היא בעצם הרגשה של תקיעות. כי ברגע שאתה תלוי במישהו אתה מצד שני תקוע איתו ועם כל "הרע" שבו. אז למה בעצם התלות היא דבר הכרחי בטיפול? -הטיפול הוא דבר בלתי שוויוני, אני חושפת הכל, נהיית "ערומה" לגמרי, אין לי שום דבר שלי, מול אדם שאני לא יודעת עליו כלום, וגם לא יודעת מה הוא חושב עלי באמת!! שיהיה לכלונו יום חם!!

שלום שירה, העלית שאלות חשובות ומעניינות, ואני ממליצה לך (בנוסף לתשובתי) לערוך חיפוש בפורום ולקרוא דברים שכבר נכתבו על ניטרליות, תלות ואי הדדיות. בנוגע לזרות וקרבה: טיפול פסיכולוגי באמת מחדד מאוד את שני הקצוות האלה - מצד אחד נשמרים גבולות הקשר, ומצד שני בקשר טיפולי טוב יש מידה לא מבוטלת של התמסרות ואהבה. כמטפלת אני יכולה לומר לך שכל קוטב למעשה מאפשר את ההתקיימות של האחר (למשל, גבולות הקשר מאפשרים 'צניחה חופשית' לעומקים בלתי ידועים), ולכל אחד מהם תפקיד בלמידה שלנו את עצמנו. תלות היא נושא מרכזי בחיים של כולנו, למן הקשר הראשוני שלנו עם הורינו ועד יחסי האהבה שאנחנו מקיימים כבוגרים. לכן, זהו גם נושא מרכזי בטיפול שמנסה בכנות להבין את נפשו של המטופל. נסי לחשוב על התחושות שיש לך כלפי תלות בחייך, והאם תחושות אלה באות לידי ביטוי בטיפול שלך. טיפול הוא אכן קשר לא שיוויוני. הוא מוגדר ככזה מראשיתו ועד סופו. כאשר מטפל רוצה לדבר על עצמו הוא הולך לטיפול משלו, לא משתמש בטיפול של מטופליו עבור עצמו. עם זאת, אני לא חושבת שזה יהיה נכון לומר שאת אינך יודעת דבר על המטפלת שלך: היא נמצאת שם, על שלל מחשבותיה ותגובותיה (הגופניות והמילוליות), הסתכלי ותראי... בהצלחה, אורנה