פורום פסיכולוגיה קלינית

מחפשת קבוצת תמיכה נשים שעברו הפלה ואבססיבים להריון ובינתיים לא מצליחות( אין ילדים)

שלום אלמונית 2, אינני מכירה קבוצה כזו, כך שלצערי אין באפשרותי להפנות אותך באופן אישי. אני מציעה לפנות למרכזים שעוסקים בפוריות, כמו בנק הזרע ויחידות IVF. יתכן שאנשי הטיפול שעובדים שם יוכלו לעזור בהפנייה. זה בהחלט נשמע לי רעיון טוב לחלוק את הצער עם מבינות דבר... בתקווה להגשמת חלומותייך, אורנה

די פשוט נמאס לי מעצמי שאני מצפונית ולוקחת הכול ללב ברמות מוגזמות מרגישה שיש בי הרס עצמיי אני תמיד רוצה לרצות את כולם שהכול יהיה טוב,לא משנה כמה אני מנסה עבוד על עצמי אני חוזרת לאותה נקודת התחלה סתם דוגמא:יצא לי לדבר ככה בלייט עם חברה שלי ופתאום העלונו נושא מסויים על סוגים של אנשים והיא אמרה שהיא מפרגנת לאנשים ואני מרתי לה ....ככה זרקתי שהיא לא ממש מפרגנת ואז היא אמרה לי אז את באמת לא מכירה אותי ותחשבי מה שאת רוצה ומאז אני לא מפסיקה לחשוב על זה כי וזה באמת היה סתם אבל מצאתי את עצמי מבקשת סליחה אלף פעמים וכו וכו ולא ישנה טוב ויש לי משהו על המצפון ועל מה פשוט על סתם מה עושים איך מתמודדים???? בבקשה אשמח לדחוות דעת מקצועית

שלום ניקול, אני מבינה שאת מייסרת את עצמך במשך זמן ארוך, גם על התנהגויות שנראות סבירות, כמו חילוקי דעות עם חברה. החשש לפגוע באדם אחר יכול להיות קשור לתפיסה שלנו את עצמנו כהרסניים, כלומר בעלי יכולת וכוח להרוס את הזולת. אם תרצי בכך, אני חושבת שזה יכול להיות מאוד מועיל לבדוק את התחושות האלה בטיפול פסיכולוגי: כיצד נוצרו בעברך, כיצד הן באות לידי ביטוי כיום, וכיצד ניתן לרכך אותן, כך שתחושי יותר חופש לבטא את עצמך מבלי לדאוג. שיהיה בהצלחה, אורנה

שלום רב יש לי בעיה שאני תמיד בוחר בדרך בקלה מעיין עצלנות שכזאת שמביאה אותי לתבוסתנות האם טיפול פסיכולוג קליני יכול לעזור ?

שלום משה, אם אתה מוכן להשקיע זמן ומאמץ בניסיון להבין מדוע אתה בוחר בדרך בקלה, ומה מעורר בך תחושת תבוסתנות, הרי שטיפול בהחלט יכול לעזור. שיהיה בהצלחה, אורנה

אורנה שלום, אני נמצאת בטיפול קרוב ל-6 שנים.תמיד כשאני חושבת על כך זה נראה לי המון ובכל זאת אני ממשיכה ללכת.יש לי קשר טוב עם המטפלת ובמהלך השנים עלו סוגיות שונות ודברים שהטרידו אותי והצלחנו ללבן אותם יחדיו.עם זאת לאחרונה אני מרגישה שאני באה,שוטחת בפניה את כל הקורות אותי במהלך השבוע ללא כל התייחסות ממשית לדברים.אני מגיעה,נהנית לפגוש ולראות את המטפלת וזהוא ה 50 דקות חולפות ביעף ואני הולכת.היו תקופות שבמצבים כאלה הרגשתי שאני סתם זורקת כסף והרבה, נתקעת בפקקים כשכל המאמץ הינו לשווא.דיברנו על הרצון שלי לעזוב אינספור פעמים. היום,בתם פגישה וגם במהלכה הרגשתי שזהו מיציתי, שאני זקוקה למישהוא חדש ונייטרלי שאיתו אני אוכל "על אמת" לגעת בדברים ולזוז קדימה או שמנגד להפסיק ולהמשיך הלאה בעצמי.אין לי כל כוונה להתחיל הכל מחדש, אני מרגישה שאני מגיעה יותר כדי לראות את המטפלת בעיניים להרגיש שהיא עדיין פה בשבילי (למרות שתמורת כסף זה תמיד יהיה אפשרי). אז מה את אומרת? אם אני מרגישה שזהו אז אכן הגיעה העת? ומה עם הגעגועים לראות אותה,לראות מה היא לובשת? את הבעת פניה?... תודה,יעל.

שלום יעל, קשה מאוד (מאוד) להתייחס לטיפול של אנשים אחרים עם כל-כך מעט אינפורמציה. אם אני מנסה לגבש אמירה בזהירות, מתעוררת תחושה שהמטפלת מהווה עבורך דמות "רגילה" ומוכרת, כמעט ביתית, כמו בנישואים ארוכי שנים בהם הכל כבר ידוע, כולל הריבים וכולל ההתפייסויות... אני חושבת שאת מתלבטת האם את זקוקה למשהו חדש ומרענן, או שאת יכולה למצוא את החדש והמעניין בתוך הביתי והמוכר. אני חושבת שאת גם מבינה את הסיכונים, למשל, מה יהיה אם אתגעגע לנעלי הבית המוכרות... אני מציעה לנסות לחשוב על הדברים, בעצמך ואיתה, ולנסות לדבר על הקונפליקט שלך לגבי המשכיות הטיפול באופן מרענן וחדש. אח"כ תוכלי להחליט האם את נשארת, או שאת מנסה להיות קצת "פרודה" ולראות איך זה... בהצלחה בכל מה שתבחרי, אורנה

הי אורנה 1. את רואה בטיפול? ביום ראשון היה הפרק עם טליה והיא האשימה את ראובן (הפסיכולוג) שהיא לא עניינה אותו. אני גם חושבת על זה לגבי המטפל שלי אבל אף פעם לא אמרתי לו כי אולי זה יפגע בו. פסיכולוגים נעלבים בעקבות אמירות כאלה ממטופלים או שהם תמיד אומרים לעצמם שזה לא קשור אליהם אלא לעבר של המטופל כמו שראובן עשה? תודה, מיטל

מיטל, אני רואה בטיפול מפעם לפעם, ומוצאת שם לא מעט דברים מעניינים עבורי. את הפרק המדובר לא ראיתי, אך יש לציין שאחדים ממטופליי כבר העלו בפניי את הקונפליקט של טליה. כרגע, בטרם השלמת צפייה ב- VOD, אני יכולה לומר שני דברים: א. בוודאי שנכון לדבר עם המטפל על תחושתך שאינך מעניינת אותו. אין לי מילים מספיק דרמטיות על-מנת להדגיש שזהו לב לבו של הטיפול, ואין שום טעם לנסות להימנע ממנו. ב. בוודאי שמטפלים נעלבים לפעמים, אבל לאחר שאנחנו חושבים על זה, אנחנו משתדלים להשתמש גם בעלבון כאינפורמציה נוספת להבנת הקשר והמטופל. כחלק מזה, יתכן שננסה לברר כיצד הדברים קשורים גם לכאן ועכשיו (הקשר הטיפולי) וגם לעבר של המטופל, ויתכן שזה מה שראובן ניסה לעשות. צפייה נעימה, אורנה

קראתי וראיתי כל מה שנכתב כאן בפורם וגם במחקר עצמאי משלי, אך עדיין רציתי לפנות למומחה, מה הטיפול הטוב והיעיל ביותר להפרעת אישיות גבולית? אני שואל זאת משום שאני חושב שבגלל התסמינים של הפרעה זו יהיה קשה מאוד להביא אדם בעל הפרעה מסוג זה בטיפול, לשכנע אותו לקחת תרופות גם נראה לי כמעט בלתי אפשרי במיוחד כשהוא לא מודע לכן שיש לו הפרעה כזו. אני שואל לא סתם זה בעקבות אדם שאני אוהב, אני יודע לצערי כי זו הבעיה שלה, אנחנו כבר לא בני זוג, אני יודע שההפרעה בהחלט תרמה לכך... היא חשובה לי והייתי רוצה לראות אותה מחלימה ומטפלת בעצמה. יש כאן שוב עוד סיבוך כלשהו שהיא חולה אפילפטית, אז אני מבין שתרופות פסיכאטריות שעובדות על החומרים המופרשים במוח,יכול להוות בעיה. אשמח לתשובה מפיו של אדם מקצועי שישפוך מעט אור על הנושא בשבילי

אני מצרפת קישור, (ואם לא יוצא קישור, פשוט תכנס לכתובת הזו) יש שם סרטון בנושא הפרעת אישיות גבולית. הראיון עם פרופ' אלי זומר וד"ר יפעת כהן. מסתבר שיש טיפול די חדש בשביל אנשים עם ההפרעה הזו... http://elearning.haifa.ac.il/actv/Item.aspx?it=726

שלום אריאל, אני חושבת שהרבה מההנחות שהנחת בשאלתך אינן לגמרי מדויקות, ובמציאות הכיוון הוא (לעניות דעתי) הרבה יותר אופטימי. אנשים הסובלים מהפרעת אישיות גבולית בהחלט באים לטיפול, ואף שלעיתים הטיפול כאוב מאוד וסוער בתחושות נטישה עזות, הוא בהחלט יכול להיות מוצלח. גם ברמה התרופתית, כבר נתקלתי במספר שילובים יצירתיים שהביאו רגיעה. והחדשות הטובות מכל - זה נעשה קל יותר עם השנים... ההמלצה של שיר ל- BDT בהחלט מקובלת עלי, וכך גם טיפול דינמי שיש בו מודעות והבנה לצרכים הרגשיים המיוחדים. ובכלל, בורדרליין זו ממש לא מילת גנאי, אלא יותר תיאור של כאב שיש בו עוצמה גבוהה של התמסרות ונטישה. בריאות ושמחה לך ולחברתך לשעבר, אורנה

הייתי בטיפול הרבה שנים והפסקתי התחלתי לחיות חיים עצמאיים..עם כל הקושי החזקתי מעמד..ואני שוב נופלת ולא מוצאת עזרה. לא יודעת לאן לפנות ולא יודעת מה לכתוב ומאיפה להתחיל, אני רק יודעת דבר אחד שאם לא אטפל בעצמי הכל יחזור על עצמו..דיכאונות הפרעות אכילה התנהגות אובססיבית והרס עצמי..סגורה בבית לפעמים ימים שלמים והמוח נטחן כבר..חייבת עזרה!!! למי עליי לפנות(שנים שאני לא גרה באיזור המגורים שבו טופלתי) ואין לי כבר כוח. הפנו אותי לבריאות הנפש בבני ברק ומשם עדיין לא קיבלתי תור ואני לא יודעת מה לעשות. ולאן באמת פונים במקרים דחופים

הסיפור שלך מזכיר את שלי. גם אני עזבתי את עיר הולדתי ועברתי לגור בעיר הרחוקה כשעתיים ממקום מגוריי הקודם. כשהרגשתי שוב את הנפילה- 5 שנים אחרי, החלטתי שלא משנה במה זה כרוך, עליי לדאוג לעצמי וחזרתי לפסיכולוג שלי משנים עברו. אני נוסעת בכל יום ראשון לפגוש אותו. שעתיים הלוך, שעתיים חזור. לא פשוט, אבל הוא היה כל כך טוב שרציתי רק אותו. ואני לא מתחרטת על כך!! תחשבי על זה...

שלום לילך, באמת נשמע שקשה, וטוב שאת רוצה לטפל בעצמך במהירות. מירב הציעה להתעקש על המטפל הקודם, ולפעמים זה נכון, אבל לפעמים אפשר להצליח ליצור מחדש קשר רגשי משמעותי ומיטיב. אם את בוחרת באופציה הזו, כדאי לעשות "סקר שווקים" קטן: בשירות הפסיכולוגי של אוניברסיטת תל-אביב ובר-אילן אפשר לקבל טיפול בעלות מסובסדת (גם אם אינך סטודנטית), האופציה של קופת חולים פתוחה תמיד, וגם למרפאה של בריאות הנפש אפשר לגשת אישית ולהסביר מדוע את זקוקה לפגישת אינטייק בהקדם האפשרי. אם את יכולה, ניתן לפנות גם למטפלים פרטיים באיזור מגורייך, ולהתחיל בטיפול באופן מיידי. שיהיה קל, אורנה

היי..לחזור לאיזור מגוריי ולמטפלת שטיפלה בי במסירות רבה אין סיכויי כי היא לא בארץ ואת שאר האנשים אשר טיפלו בי אני לא זוכרת לטובה..אין באפשרותי לממן כרגע טיפול ואני לא רוצה לחשוף פרטים אשר יוכלו ל לזהות אותי...אני טופלתי במשך שנים רבות ואשפזתי..ומה שבמיוחד שובר אותי כרגע זה שכנראה בגלל כל החוויות המיניות הטראומתיות(והיו כמה) זה משפיע כרגע על החיים שלי והנזק וההרס העצמי החלו כבר..אני שונאת את עצמי אבל רוצה לתת לעצמי צ"אנס זה כאילו שיש בי שניי אנשים מצד אחד רוצה טיפול מצד שני לא אני חלולה ולעומת זאת מלאה בלכלוך.אני לא מסוגלת יותר לסבול את עצמי ואת ההתנהגות שלי ואני בטוחה שאת מבינה על מה אני מדברת..ביקשו ממני לשלוח פקס לבריאות הנפש שכיום עברה לבני ברק אבל אין תשובה אני מרגישה אבודה,חסרת אונים ..אי אפשר להסביר את מה שאני מרגישה!!!!!!!!!!!!

אורנה שלום אני לא בטוחה מה לכתוב, לא בטוחה שזה בכלל נכון לכתוב כאן ועכשיו.. היה לי טיפול לא קל היום.. אני לא מוצאת את עצמי... הכל כל כך מבולגן, מבולבל, מפחיד עד מוות. אני לא יודעת מה מפחיד יותר, הידיעה או הידיעה של אי הידיעה... הכל עלה היום ביחד.. הדיבור על זה שיש לי הפרעת אישיות גבולית, על ניתוקים, על טראומות.. קצת מוזר כל המצב... המטפלת לא רוצה להגדיר אותי עם "הפרעת אישיות גבולית" היא לא מאמינה בקטלוגים, ואני דווקא מתעקשת על זה.. כי הסמפטומים כן קיימים בי. המטפלת אומרת שאני מתנתקת ואני מתעקשת שאני לא. אולי אני לא ממש זוכרת דברים, אולי אני מאבדת את עצמי לפעמים, אולי נעלם לי זמן, אבל אני לא דיסוציאטיבית. המטפלת מתעקשת שאני פוסט טראומטית. אני מתעקשת שלא. אני לא! נכון שעברתי כמה דברים בחיים שלי, אבל זה לא פגיעות (כי אני הייתי שותפה) וזה לא טראומות. אני לא דיסוציאטיבית. אבל זה כל כך קשה ומפחיד לדעת לא לדעת. לנסות לדבר ולהבין משהו שקרה כשאת לא זוכרת מה קרה כשאת לא זוכרת את הרגע, את המקום, את.. ואת מתעקשת שאת לא דיסוציאטיבית.. :-( הבפנוכו כואב בטרוף, מסרב לקבל ולהבין, מעדיף לבטל ולתת הסברים משל עצמו, או פשוט להגיד שאין הסבר מלבד זה שאני לא שפויה... אני באמת לא שפויה.. יודעת, לא שאלתי כאן כלום.. קצת באיבוד.. סליחה שיר

שלום שיר, אין כל צורך להתנצל. אני שומעת את ה"איבוד" שלך, את הבלבול ואת הקושי. אני שומעת גם את העוצמה בה את מתעקשת שאינך, אבל אינך, פוסט-טראומטית, אבל בורדרליין כן. אני מציעה לשאול את עצמך מהי המשמעות של הדיבור הזה עם המטפלת שלך, במובן עמוק יותר מאבחנה זו או אחרת. על מה את נלחמת מולה, מה נעשה חשוב כל-כך, ומהר כל-כך. לפעמים, כשאנחנו מגיבים קשה וחזק מול נושא מסוים, בעצם המלחמה מתחוללת בכלל בזירה אחרת... האם את נאבקת על הזכות להישמע? על ההכרח להיראות? על הצורך הכואב במבט שיתבוננן בך בבהירות, מבלי להסתיר ולכסות אמיתות כואבות? האם קרה כבר בחייך ש"סיבנו" אותך, ש"מרחו" אמת שאי אפשר היה לומר? אם משהו במה שכתבתי מהדהד לך נכון, נסי לדבר איתה על ז-ה. וגם על אבחנות... שיהיה קל, אורנה

שלום אורנה קודם כל, תודה על התגובה... כנראה את צודקת, כנראה יש משהו שהוא הרבה מעבר.. אני לא יודעת מהו... אולי זה הדברים שאמרת, חלקם באמת מהדהדים, ואולי בניגוד מוחלט, זה בכלל הסירוב שלי לראות את עצמי כנפגעת. גם אחרי 4 שנים של טיפול. אולי זה בכלל השנאה העצמית שלי, אולי זה שאני צריכה ורוצה עובדות לכך שאני דפוקה.אולי זה שאני רוצה שבאמת פעם אחת היא תקבל ותגיד באופן הכי פשוט שאני הייתי חלק בכל הדברים ואני אשמה. אולי זה שלמטפלת יש הסברים ללמה אני ככה ואני לא מוכנה לקבל את ההסברים כי הבפנוכו לא מוכן לזה. כי אני יודעת שאני צריכה לשלם על הדברים. אולי זה הרבה דברים... זה התחיל בפגישה, וממשיך, מרגישה איך אני מתרסקת, איך נופלת לעוד בור. בטלתי את הפגישה הבאה. השארתי לה הודעה שלא אגיע. לא מסוגלת להתמודד עם כלום, במיוחד עם עצמי. וזה מעגל שכזה. שונאת את עצמי, לא מתמודדת, כועסת על עצמי, מעלה את כל ההאשמות שלי מולי, מתמודדת בדרך לא דרך, שונאת את עצמי על ההתמודדות הזאת, כועסת, מאשימה, וכו'... מעגל קסמים. שיר

שלום רב, ביתי בת ה - 8 ניגשה אלי בשאלה כזו. אמא אם אני מנשקת בת בפה אז אני לסבית ? מה אני עונה לה? תודה רבה

שלום רחל, את עונה לה שלא, ומסבירה לה בקצרה ומבלי להיכנס לפרטים מיותרים מהי משמעות המילה לסבית. היא עוד תשמע הרבה מילים, ועוד הרבה שנים תזדקק לך שתתווכי את העולם ותעשי בו קצת סדר... בהצלחה, אורנה

הייתי מוכנה, הייתי רוצה מאד אפילו להיות הרובוט שמעלה הודעות לפורום. מבלי לרשום כאן לאף אחד. מבלי להגיב רגשית. מבלי שידעו מי אני (לא הקהל, לא המנהלים). רק רובוט ששומר שלא תתפספסנה הודעות ושיעלו תוך פרק זמן סביר. שתהיה הרגשה של נוחות וזרימה ואפשר יהיה לנוח מהעצירות הזאת שמעוררת בי רגשות תוקפניים רבים והם, כדרכם, מופנים כלפי עצמי פנימה. רוך אי אפשר בשום פנים לחוש ככה... קצת רובוט בעייתי הרובוט הזה, הוא לא יידע להחליט מה מותר ומה לא, אפילו אם יסבירו לו, יתנו הוראות. הוא לא יידע. הסינון הזה זו חסימה שכואבת לי במיוחד במיוחד. מה לעשות. :-( לקחתי את הרעיון-משאלה הזו לטיפול, כמובן. זה הרי לא הפורום עצמו. זה ממש העולם הפנימי שלי. הפורום, הוא פורום ורק פורום. קל לי לשכוח... אדם לבד עם מחשבותיו מול מחשב. לבד. ניסינו למצוא איפה זה נוכח מול הקשר הטיפולי ממש כאן ועכשיו. אנחנו כבר יודעים למה זה צמח כך, ושוב נוגעים. לא יודעת מה נהיה. אולי זה הזמן לתפוס מרחק מכאן. רע לי פה מאד מאד, נפגעת בצורה קשה מידי, כנראה התחלתי לעשות יותר מידי שטויות, מאסתי בהודעותיי שלי מאד, ולא תמיד הולך לנתק, להיפרד. את הבעיה הזו אנחנו גם מכירים כבר. נראה :-( מפחיד לשלוח הודעה כזו. פורום, כמו בעולם, ממש לא אינטימי, ולא, לא שמור, כי ככה זה, אז מקבלים נבוט בראש :-(

רציתי לנצל את העץ הזה בשנית. מה כפת לי, לאפ'חד לא באמת בא לגשת להודעות ארוכות מסורבלות. ה-ס-ח-ה. שוב זה קורה לי, והלוואי והיו לכך עדים. שלשום כתבתי תגובה לאחת ההודעות שעדיין נמצאות כאן בתחתית העמוד הנוכחי, לפחות זה שאנכי, כצופה, רואה כעת. הפנייה שנרשמה דיברה על לבי, ועניינה דומה לנושא שכעת מדברת עליו, דומה לפחות לפי הקישורים הפנימיים שלי... אמנם זה רק פורום, ומה ש"התרחש" כבר עבר חלף לא מכבר, ואמנם זה לבי הקפוא והיבש, אבל באמת, באמת שהתכוונתי לרשום בתגובתי תכנים חשובים וטובים שלמדתי בטיפול (כך חשבתי כשכתבתי אותה...). ההודעה שניסיתי לשלוח עדיין נמצאת אי שם במרחבי מסד הנתונים של דוקטורס, בלי חוט מקשר לכאן. מהר מאד התפתחה בתוכי סערה מכאיבה, ואולי פרשנויות מרחיקות לכת. אם תועלה ההצעה כפי שכבר הועלתה - איני מסוגלת לפתור את הבעיה בניסיון בקשה / שאלה או פנייה למקורות. זה אחד הקשיים העיקריים שלי לפי שעה... זו אינה הפעם הראשונה, או השנייה, שכך קורה לי כאן. די משוכנעת שלא רק לי. איני יודעת איך אחרים מגיבים לאורך זמן. ובעצם אולי כל זה כבר חסר חשיבות כלל. בתכל'ס, במקרה שלי, לקחתי את ההודעה ההיא ואת הסיפור שמאחוריה בעודו חם לחדר הבטוח וחסל. מקווה שהרגשות שלי ישככו להן בהדרגה, ארפא ואתאושש קמעה. תוצאות טיפוליות צריכות להיות פעם... הזדקקות, תלות, נפרדות ושליטה ארורות. קנאה ארורה. ספרים שלמים אפשר לכתוב. כבר לא יכולה לשמוע את המילים האלה. עכשיו, בעולם האמיתי, מאד נזקקת ומאד תלויה ברמה בלתי נסבלת. רק בשנים הספורות האחרונות למדתי, בין השאר, להרגיש כעס, להתאכזב, לקרוא לזה כך במילים. יש עוד כל-כך הרבה דברים שהייתי אמורה לרתוח עליהם ואפילו איני מבינה שכך צריך היה להיות. מותר להתלהב שיש שם כעס מזוהה? אולי בחדרי חדרים מותר, אבל פה... עזבו, אני עושה את עצמי כאילו אני יכולה לעמוד בזה... האמת היא שאני חלשה עד אימה. סורי על המצברוח וההפגזות, יום האין-משפחה לי היום ועוד כואב לי מהניתוח ועוד כל מיני שאני לא יודעת מהם בכלל. הלוואי ואפשר היה לנוח, וסתם, לדבר שטוח, הלוואי והיה אפשר להניח ראש על מישהו ולהצליח לבכות פעם אחת בחיים, הלוואי שאי פעם היה מישהו שמוכן וירצה לכסות אותי כמו שמכסים ילד לפני השינה, עם חיבוק מאמץ ונשיקה על המצח (איכס מי ייגע בי, וגם לא אתן אחרי שכל-כך הרבה שנים לא היה שם אפחד), והלוואי ויכולתי לא להרגיש שאני חייבת להתנצל (מאמינה שבצדק) על כך שאני מטריחה שוב מישהו שלא חייב לי מאום להעלות עוד הודעה שלי, או בלית ברירה לקרוא אותה עם כל הכובד המוגזם הזה, או להיות עד, או להקשיב לה מבלי להפיל גם את עצמו עליי, או ש (לא חשוב כבר). ובשורה התחתונה, כבר די יודעת למה כל אלה, כלומר, באופן חלקי יש להניח, מכירה אותם עם כל הקושי להודות במה שזה באמת, ואולי ממש לא, אבל נו טוב, יותר מידי לכאן. את השאר שומרת לי. אז... מה זה משנה איזה קטע זה לדבר ככה לעצמך במצב מעוות... פתטי... ממש ליצן רפואי שהפסיק להבין את עצמו. טוב, טוב, יאללה, נחיתה (?), יש לי בכל זאת כמה דברים מציאותיים לעשות... היו שלום.

שלום מה זה משנה, אני מרגישה היטב את כאבך, שעבר תהליך משל עצמו בתוך המרחב של הודעותייך - מכעס לאכזבה לייאוש לאשמה לספק עצמי... תהליך מכאיב ושורט, וגם אם הוא מוכר לך ממקומות נוספים, בכל זאת צר לי שאת מרגישה כך אצלנו. אני מתחברת מאוד לתקווה שיכסו אותך כמו שמכסים ילדה לפני השינה, עם חיבוק מאמץ ונשיקה על המצח (בלי האיכס, בבקשה, קצת רחמים וחיבה לילדה הזו שהיא את...). אני יודעת שמכאיב לחשוב שלפעמים עלינו לכסות את עצמנו, ומכאיב גם לחשוב שנרשה למישהו לכסות אותנו, ונאמין, ונקווה שלא ניפול מהמיטה... יגון כאן ושם... מכאן, ננסה להקפיד עוד על העלאת הודעות אחרי המשמרת (אעביר את המסר), אורנה

שלום, האם ידוע למישהו על בית מרגוע איפשהו בארץ, על מנת לעזור למישהו אשר נמצא בדכאון קשה, לתקופה של שבועיים-שלוש? אתם יודעים, משהו באותו סגנון שתמיד מספרים עליו בהוליווד, כששחקן חוטף התמוטטות עצבים או משהו והולך להרגע באיזו קליניקה לשבועיים? אשפוז בבי"ח פסיכיאטרי רגיל לא בא בחשבון, ואני מנסה למצוא קליניקה פרטית כלשהי במקום. תודה מראש לעוזרים, ובבקשה התייחסו כי זה די דחוף!

שלום חסויה, לצערי אינני מכירה בית מרגוע כזה שאוכל להפנות אותך אליו. הרעיון מצויין, ואם תמצאי מקום מתאים את מוזמנת לעדכן. בהצלחה, אורנה

היי אורנה, את חושבת שאפשר להחלים אחרי ילדות בה הייתה תקופה ממושכת של התעללות מינית על ידי בן משפחה קרוב מאוד? זאת שאלה גדולה, אני יודעת. ובכל זאת, תנסי... אז כן, אני בטיפול. אפילו אצל מטפלת שמתמחה בפגיעות מיניות. כבר שנתיים שאני אצלה, פעמיים בשבוע. ומושקעת בטיפול רגשית עם כל הלב. אחרי תקופה ארוכה של התנגדות אפילו התחלתי לקחת כדורים כדי להרגיע את החרדות שעלו עם פתיחת הסוד. ואני עובדת שם קשה, קשה מאוד. את חושבת שיש אנשים שעם כל הרצון שלהם לא יכולים להחלים? אני כן רואה שינויים לטובה בעקבות הטיפול. אבל לא בנושא היכולת להתקרב לגברים, לא מסוגלת למגע מיני הכי פשוט שיש. נמנעת בכפייתיות כמעט להגיע לסיטואציות שעלולות להפוך למיניות, ואם אני נופלת לסיטואציה כזאת, אני נעלמת או שדוחה את הצד השני באגרסיביות מרושעת. גם לעדינים ולנחמדים אני לא מרשה להתקרב. יש לי הרבה ידידים, אבל אף אחד מהם לא סטרייט. יכולה להתקרב רק כשאין איום של מין באויר. אני רוצה, זוגיות. אני רוצה להפסיק לפחד כל כך ממין ומגברים. אני רוצה משפחה וילדים וסופשבוע בצימר בגליל עם בן זוגי. אני רוצה, ולא מסוגלת לראות את עצמי שם, הכל נשאר אצלי בדמיון, איפה שאני יכולה לוודא שאני לא נפגעת. אז מה את אומרת? אפשר לצאת מזה?

יציאת חירום יקרה, אני כל-כך מקווה שכן, שאפשר. ואני מאמינה בכל ליבי בכוחות שיש לבני אדם לצמוח גם מתוך הטראומות הנוראות ביותר. נשמע לי שאת עובדת מאוד קשה בשביל זה. כל הכבוד. יש לי תחושה, וסלחי לי אם היא מוטעית, שלצד העבודה הקשה אולי הגיע הזמן להוסיף גם שמחה והרפתקה ושעשוע ועונג... וגברים, תודה לאל, אינם האופציה היחידה לכך... מחזיקה אצבעות, אורנה

הכוונה שאני בורח מלעשות דברים קשים בוחר בדרך הקלה ...

משה, אני מניחה שאתה מגיב לדיון קודם. אם יש צורך כתוב מחדש. אורנה

רוחות סערה מתחוללות בתוכי, והזכרונות שוב עולים.. בוכה מכאב ..שחונק בגרון .. ויחד עם זאת מנסה לחייך .. חיוך אחד ?.. אולי עוד חיוך אחד .. אפילו אם זה יהיה ה..אחרון ?.. לא ! אני לא ! אבכה , אני צועקת לעצמי , אני לא אבכה , אני חייבת לנסות לצחוק .. אבל הבכי .. כבר עולה על גדותייו , ופורץ מעיניי בלי לשאול .. זוכרת דברים שהדחקתי , שוכחת את מה שביקשתי לזכור , אני לא אני .. כי הלכתי .. ומי יודע מתי באמת כבר אחזור???? והמבט המאיים בעינייו עולה , וריח של סיגריות באויר , הוא לקח את ידי הרועדת ועל גופו העביר , עוצמת עיניים ... מתרכזת.. מנסה נורא להזכר , אבל התמונות שעולות הן כולן בצבע שחור , ידיים קרות מטיילות על גופי , ציפורניים פוצעות את נפשי , הוא נשען על יירכי הקטנות .. וידיי עוד מפחד רועדות, עוצמת עיניים , מנסה להשלים , לזכור מה באמת שם קרה , אבל התמונות שעולות הן תמונות מבולבלות של חושך אחד גדול , ולא של אור . והכל מבלבל , הכל עולה אחד על השני מה שהיה בגיל 18 .. מתערבב עם הילדה שחשבתי שהייתי .. ואולי הכל המצאה אחת גדולה ? בדיחה גדולה על חשבוני?.. אי אפשר !!!! אי אפשר להתמודד יותר !!! וקשה לי , ואני נופלת ..והימים האלה עוברים .. ואני יחד איתם , וכמעט ודבר לא משתנה , אותו כאב , אותה הרגשה של ליכלוך וגועל , אותה הרגשה של הזונה הזו שבי .. אותה הצעקה שלא משחררת ואותי שם חונקת .. אני נשארת חנוקה .. בין אלפי תמונות וזכרונות .. שלא ברורים .. נשארת לבד , לא מסוגלת לומר דבר , לא מסוגלת לומר דבר .. ו..עיניים להם ולא יראו, אוזנים להם ולא ישמעו , פה לאנוכי אך לא אומר מילה .. השקט והשלווה יחסיים .. אך הכניעה אינה . היא חמורה בכל מידה . לא הבנתי אז עד כמה קשה ההתנגדות שלי מולם .. רציתי להלחם , להאבק , לא להכנע . דקות לא רבות עברו , והכניעה עליי גם השתלטה . גם כאשר ניסיתי לעמוד על שלי לא עזר דבר שניות עברו ואני ..עשיתי כרצונם .. נכנעתי לגופם למשקלם .. ונותרתי מתה תחתיהם .. דברים נוראים נעשו לי אז .. ועל כניעתי לעולם לא אסלח.. ואת השפלתי בטח ..לעולם לא אשכח. לחשוב , ששנים ניסיתי לשכוח, שנים השתדלתי מהאמת הדפוקה הזו לברוח , כנראה בתוך תוכי ידעתי ..שזו מלחמה אבודה מראש . לאחר שנכנעים פעמיים ..הרי אין יותר דרך חזרה.. עיניים להם ולא יראו , אוזנים להם ולא ישמעו, פה לאנוכי אך לא אומר מילה . ומה הפלא?.... שהכניעה עליי כבר השתלטה .. והיום השתיקה אותי מלווה , ((((((ו..היא עדיין ..חברתי הטובה ...)))))) עזבתי את הטיפול.. דרור ... הכל ככ כואב .. הכל ככ כואב ... סליחה , סליחה שאני לא מסוגלת , וההצפה הרגשית ככ גדולה .. לא כתבתי כאן הרבה זמן , נעלמתי .. נעלמתי לעצמי ולכולם .. המקום הזה ..היה בית עבורי .. ומרגיש לי ככ רע .. כאילו ואני תופסת מקום של מישהו אחר ..עם כל ההצפות הקשות האלה .. אז ני רק קוראת בשקט , ועוצרת את הדמעות אתה כאן דרור ?..עדיין כאן גם בשבילי? מחבקת , שרית

שרית שלום, אני שומע את הכאב שלך, את תחושת ההצפה את הזכרונות הקשים שעולים ואיתם הספק מה אמת ומה לא. האם ייתכן וזוהי אמת הייתכן שלא? צר לי לשמוע שעזבת את הטיפול, אני מבין את ההחלטה שלך כניסיון לא לגעת, להתרחק בכדי לא להרגיש, לנסות לאסוף את עצמך. אני מקווה עבורך שתצליחי, ושאם לא תוכלי להצליח ולחזור לטיפול, ממש כפי שהצלחת לחזור ולכתוב כאן. דרור

שרית יקרה לקרוא את המילים שלך.. ולהזדהות עד כאב(הלוואי ולא הייתי מזדהה)והדמעות כבר יורדות.. עם כמה שקשה לקרוא יודעת שהרבה יותר קשה להזכר בחוויות כאלו,לכתוב את זה,לחיות את זה.יודעת,יודעת. ויש בי המון הבנה והערכה אלייך על היותך את. בתחילת הטיפול שלי..הטיפולים העיקו עליי לפעמים והקשו עליי.היו הרבה דברים שקשה לעבד אותם, פתאום פלאשבקים שלא קשורים לכלום, פחד לחשוב על הפגיעות שקרו בעבר ,לנסות להבין. ואני נזכרת עכשיו ממרחק של זמן עד כמה רציתי לעזוב את הטיפול. אבל כמה שרציתי לעזוב..לא הרגשתי שמיציתי את הטיפול מספיק כך שאני יכולה להמשיך הלאה...בלעדיו. כשקראתי שעזבת את הטיפול חשבתי שאולי זה ככה גם אצלך?? שרית. לעזוב תמיד אפשר..את יודעת.. אבל כרגע לא בטוח שזה נכון.. לפעמים החיים מחייבים אותנו לעזור לנו.. וזה בסדר . תחשבי על זה ,בשבילך. בתקווה שעכשיו קל יותר חן

אין לי כרגע כסף לטיפול פסיכולוגי, איך אני מתמודדת עם מצב של אמהות עם תינוקות(אני כמעט שנה אחר הפלה) אני מרגישה גרוע במצב כזה( רואה כמה שהאם מאושרת ומרגישה אומללה) אחר כך גם כואב לי הראש איך אני מפסיקה את המצב הזה רוצה שדברים יחזרו לקודם גם אמירות שיהיה לי תינוק ויהיה הכי הכי לא בדיוק עוזרות לי מה אני עושה?

שלום לך, נשמע לי שההפלה שעברת גרמה לך לתחושות קשות שאת עדיין מתקשה להתמודד איתן וזה לא הופך יותר קל. אני גם משער שכניסה לטיפול, מעבר לפן הכלכלי מרתיעה אותך, אבל בעיני אין לך כרגע אפשרות אחרת. הדרך היחידה בה תוכלי לשקם את תחושותייך באמת זה לגעת בכאב שלך, לעבד אותו בטיפול. אם כסף הוא הבעיה נסי לפנות לטיפול מסובסד דרך קופת חולים, או למרפאה לבריאות הנפש. ייתכן ותאלצי להמתין אבל אל תוותרי, זה חשוב ביותר. דרור

יש איזשהי דרך להתמודד עם מצבים הנ"ל, בינתיים עש שאני אטפל בזה כי מיד אחרי ההפלה(הייתי בטיפול מסובסד 15 פגישות)

פתאום צצה לה תגובתך (באדיבות ליאת החרוצה), יש לי הרושם שאת מוכרת כאן בפורום בשם אחר? האמנם? פיסול במרציפן מזכיר לי ימים רחוקים מאוד, נשכחים, של שנת שירות, מפגש עם תרבות עשירה ואחרת - מרוקאית - ומגש עצום ממדים של פירות יפיפיים, מיניאטוריים, עשויים מרציפן, ויותר מכל זכורים לי האגסים, בירקרק בהיר, עגולי חמוקיים, כשלכל אחד נעוץ בחוטמו מקלון של ציפורן ריחנית

הי מעלה, ... בדרך כלל מסתובבת כאן כאילו לא קיימת לעתים עם פסקי זמן של שבועות בין לבין... עוברת... חולפת... שם קבוע - א?ין, אבל יש אחד שהשתמשתי בו יותר ו... קשה לי גם אתו. אבל חושבת שזיהית במי מדובר... תודה על התגובה החמה. אח, מרציפנים... כן, היו ימים... עליך העדכון של פריחת השקדיות, נכון? ;-) ושנחזיק איכשהו מעמד

שלום! אני אם לילד בן 9. הוא ילד חמוד ונחמד. במחצית שניה של כיתה א התחילו בעיות התנגותיות בבית ספר. בכיתה ב-קצת רגיעה. שנה שלישית עברה לא קל, כל דבר קטן הוציא אותו מדעתו והוא מתחיל להשתולל בצורה מזעזעת. עכשיו הוא ב-ד. התחיל שנה יפה מאוד. ושוב הדרדרות. אבל הפעם בעוצמה מאוד גדולה. הוא יכול להפוך כל השולחנות בכיתהת, יש לו ברגעים האלה כוח, ומאוד קשה להחזיק אותו.הוא מרביץ, פןגע בילדים, מבוגרים, בעצמו. כשהוא נרגע הוא לו זוכר מה היה. הלכתי לפסיכיאתרים שונים-כל אחד מציע תרופה אחרת. אני מבולבלת. הדבר הכי מפחיד שתופעה כזאת קרא לו גם בבית. (קודם זה היה רק בבית ספר).איך אפשר לעזור לילד?

קסם שלום, האם הפסיכיאטרים אבחנו את הבעיה של ילדך. אני מודאג בעיקר מהקושי שלו לזכור את שארע. קשה לי לאבחן מכאן אך ברור שהוא צריך לעבור אבחון מעמיק ובניית תוכנית טיפולית משולבת של טיפול תרופתי כמו גם טיפול פסיכולוגי. לגבי שאלתך השנייה, לא העליתי אותה משום שאנו לא מפרסמים שמות של מטפלים על גבי הפורום, אבל את יכולה לנסות לברר דרך האינטרנט, או בפורומים של פסיכיאטרים על גבי האינטרנט. דרור

דרור אתה שומע בעונה הקודמת של "טיפול" הפסיכולוג התאהב במטופלת רציתי לדעת האם דברים כאלו קורים גם במציאות. האם קורים מצבים בהם מטפלים או מטפלות מתאהבים במטופלים שלהם ואם תגיד שלא איך זה ייתכן שזה לא קורה הרי מטפלים הם גברים ונשים והמטופלים הם גברים ונשים. ואם זה קורה מה קורה אז ממשיכים את הטיפול ומדחיקים רגשות ומתנהגים כאילו הכל רגיל, איך מטפל מתנהג כשהוא מתאהב במטופל ואיך הוא יודע שזו התאהבות ולא העברה נגדית או מילים ותחושות טיפוליות נטו אלא התאהבות אמיתית? תודה

בילבי שלום, בוודאי שהתאהבויות קורות בטיפול משני הצדדים. במקרה כזה ניתן להפסיק את הטיפול, אבל בעיני זוהי האופציה האחרונה שצריכה להישקל אחרי שכל האחרות נפסלו. על מנת להתמודד עם מצב שכזה, לא מפרידים בין העברה והעברה נגדית לבין הרגשות שמתעוררים, אלא מנסים לחשוב כיצד ניתן להבין את מה שקורה כאן. מדוע זה קרה, האם זה קשור לטיפול ויכול אפילו לעזור לו. זה לא פשוט, דורש מאמץ רב, לעיתים, אבל זה חשוב. חשוב לזכור בהקשר זה שאנו לא מאפשרים ביטוי לרגשותינו, למרות מה שהיינו רוצים לחשוב, בכל מצב, אפילו אם זו אהבה. דרור

מתי פונים לטיפול? מתי יודעים שצריכים טיפול? האם כולם מתאימים לטיפול?האם יש מצב בו מטפל אומר למטופל בפגישה הראשונה אתה לא צריך טיפול.

שלום לך, אנשים פונים לטיפול מסיבות שונות ומגוונות. יש הפונים בכדי להעמיק את הבנתם את עצמם, לשפר את איכות חייהם, לעיתים זה מגיע עקב תחושה שאי אפשר להמשיך כך יותר. אני נוטה לחשוב שיש משהו, סובייקטיבי לעיתים, הגורם לאדם סבל ומוביל אותו לבקש עזרה. משום כך גם כאשר אדם אומר שהוא צריך טיפול, שקשה לו, מעטים המטפלים שיאמרו אתה לא צריך. יש שיאמרו אני לא יכול לעזור לך, אבל לא אתה לא צריך. ולא, לא לכולם מתאים טיפול ובוודאי לא אותו סוג טיפול. במקרים מסויימים מטפל יכול לומר למטופל שסוג טיפול מסויים לא יעיל עבורו. דרור

אני מבינה שאסור למטפל להיות בקשר מיני או חברי עם מטופל השאלה אחרי כמה זמן מתום הטיפול אפשר ומותר להיות בקשר מסוג אחר ולא קשר טיפולי והאם זה קורה.

נאורה שלום, האיסורים שאת מציינת שייכים לקוד האתי של הפסיכולוגים ולא של כלל המטפלים. פסיכולוג אינו יכול להיות בקשר בינאישי קרוב עם מטופל גם לאחר שהטיפול הסתיים ללא קשר לזמן שחלף. דרור

שלום שאלה קצת טיפשית אבל רציתי לדעת אם אתם חושבים על המטופלים שלכם גם אם לפעמים אני חושב על המטפל שלי רציתי לדעת אם יש סיכוי שהוא חושב עלי לפעמים, האם אתם חושבים עליהם כאנשים ועל דברים שהם אל טיפוליים או רק על הטיפול שלכם בהם זאת אומרת האם אתם חושבים עליהם מעבר למה שקורה בטיפול ולא רק בהקשר טיפולי למשל כמו איזה מיוחד המטופל הזה איזה מצחיק איזה יפה חכם כיף לי לשוחח איתו וכו'? אני יודע שאני חושב על המטפל שלי כאדם ולא רק כמטפל מה לגביכם כמטפלים?

רוני שלום, נשמע לי שמאוד חשוב לך לדעת האם ישנה הדדיות בינך לבין המטפל שלך. האם הוא רואה בך מעבר לבעיות עמם הגעת לטיפול, כמכלול? אני לא מכיר אותו, אבל אני יכול לשער שכן. פשוט משום שהמפגש הטיפולי כמו כל מפגש בין אישי מעורר תחושות ורגשות שונים. דרור

אני משתגעתתתתתתתתתתתתתתתת חושבת על המטפלת שלי כל היום לא מתפקדת כבר לא אמא כמו שהייתי לא רעיה לא חברה רק חושבת עליה ועל הטיפול 24 שעות ביום נראה לי שפיתחתי אובססיה מטורפת כלפיה לא יודעת כבר מה לעשות לעזוב? לא יכולה להישאר משתלט לי על כל המחשבות והרגשות היא איתי 24 שעות ביממה בראשי בגופי בנפשי. מה קורה לי? זה כבר לא נורמאלי למה זה קרה לי? אין חיים הטיפול השתלט לי על כל החיים ורק המחשבה של עזיבה מעוררת בי חרדה. בעלי והילדים מוזנחים רגשית שום דבר כבר לא מעניין אותי מלבדה.

שלום לך, קשה לי לקבוע מה קרה לך, אני שותף לדאגתך שזהו משהו חריג הדורש בדיקה, עדיף בתוך הטיפול. להבין מה עורר בך את התחושות הללו בכזו עוצמה. על פניו נראה כי את מרגישה קרבה ותחושת הקרבה מעוררת בך חשש עצום, לאבד אותה. ייתכן ואת עסוקה כל הזמן בכיצד לא לאבד אותה עד כי הכל נראה חסר חשיבות. אז שוב, הביאי זאת לטיפול. דרור

יש לי צורך בטיפול פסיכולוגי, אין לי הרבה כסף והייתי מעוניינת לקבל המלצות על פסיכולוגים מאזור המרכז תודה.

אזור המרכז ומעט כסף לא הולים ביחד :-) תנסי בקופות החולים.

לילי שלום, ראשית, את יכולה לפנות לפסיכולוגים דרך הסדר עם קופות חולים. לחלופין את יכולה לפנות למרפאה לבריאות הנפש באיזור מגורייך. לבסוף, בצירוף מייל עדכני ייתכן וחברי הפורום יוכלו לתרום לך מניסיונם האישי. בהצלחה, דרור

שני משוגעים עולים לשידור בתחנת רדיו ומספרים אחד לשני איך עבר עליהם היום. נשמע לכם כמו התחלה של בדיחה ? בארגנטינה זה הפך למציאות. אחת מתוכניות הרדיו הפופולאריות במדינה משודרת מתוך החומות הסגורות של בית חולים פסיכיאטרי. היום, עם 12 מיליון מאזינים ואחוזי שיקום גבוהים, אף אחד כבר לא חושב שזה רעיון מוזר: "הרדיו משחרר אותך, שובר גבולות" אומר אחד המטופלים. "שאני משדר, הקיר של בית המשוגעים נעלם".

נו באמת את רואה את המשוגעים שבבתי החולים שלנו בארץ עולים לשידור, מי יאזין להם הרי רק הידיעה שהם בבית חולים לחולי נפש גורמת לנו לזלזל בהם ובכלל פעם שמעת על חולה בבית חולים שיש לו אינטילגנציה להשלים שני משפטים הרי הם נראים חולים ונשמעים חולים רק הרעיון מעורר בי צחוק ממש מסכנים אלוהים יעזור להם אבל רדיו נו באמת....

ל. שלום, לא שמעתי על כך קודם לכן, אבל זה נשמע כמו רעיון טוב מאוד. הוא מעלה שאלות מסקרנות מאוד על תחושת החופש במקום המרגיש כסגור, על היכולת לתרום ולעניין גם כאשר לנפש קשה. ובוודאי מעלה מחשבות על היכולת הטיפולית של פרויקט שיקומי זה. דרור

השקר - מגרש המשחקים של הפסיכותרפיה פורסם ב'נפש', רבעון לפסיכולוגיה, גליון 2, פברואר 2000 כל הזכויות שמורות לפני תשעים ותשע שנים, באוקטובר 1900, קיבל פרויד מטופלת חדשה בשם דורה. היא לא ביקשה לבוא לטיפול, אבל אביה כפה עליה לראות את פרויד, משום שלטענתו בדתה סיפורים שעירערו את שלוות רוחה. האב ביקש מפרויד להנחות אותה לדרכים טובות יותר. דורה סיפרה לפרויד שהוטרדה מינית על?-ידי ידיד המשפחה. היא פנתה לאביה, אך הוא סירב להאמין לה, משום שאשתו של ידיד המשפחה היתה המאהבת שלו. גם המאהבת, שהיתה ידידתה של דורה, מעלה באמונה והעלילה עליה עלילות. דורה היתה מוטרדת. איש לא האמין לסיפורה, והיא חיפשה אצל פרויד אוזן קשבת. ופרויד אכן האזין לה בתשומת?-לב, והאמין לסיפורה. אבל הוא לא התעניין בסיפורה הגלוי. הוא התעניין בסיפור אחר, בסיפור הסמוי של דורה, אותו הסתירה מפניו מבלי שידעה זאת. הוא חקר אותה כמו חוקר משטרה מיומן, בניסיון לחשוף את סודותיה הכמוסים ביותר. וכך 'גילה' לדורה שהיא מאוהבת במי שהטריד אותה מינית, שעליה להיעתר לו, ושיש לה משיכה הומוסקסואלית למאהבת של אביה. הסיפור של דורה, המכונה על?-ידי פרויד בשם 'דורה', הוא התיאור המפורסם ביותר של הטיפול הפסיכואנליטי, ועד היום הוא משמש כמודל לכל חשיבה פסיכותרפויטית. מן הסיפור של דורה אנו למדים, שפרויד האמין שמטופליו מסתירים ממנו את סיפורם האמיתי, כפי שהם מסתירים אותו מפני עצמם. באותו מקום סיפר פרויד שיש מטופלים הטוענים בפניו: "הרי הכול נכון ואמיתי? ומה ברצונך לשנות כאן, אחרי שסיפרתי לך את כל זה?" אבל פרויד חיפש אמת אחרת, וטען שהמחשבות ה'אמיתיות' משמשות את החולה להסתרתן של מחשבות אחרות, המבקשות לחמוק מן הביקורת ומן המודעות. את תגובותיו המודעות של המטופל מפרש פרויד כשקר. לדעתו, כאשר המטופלת אומרת 'לא', לפירוש שנותן האנליטיקאי למחשבותיה, היא מתכוונת לומר 'כן'. אם כך, עיקר עבודתו הטיפולית של פרויד היה חשיפתם של השקרים הלא מודעים והצגתם בפני מטופליו. הוא האמין שהפיכת השקרים הלא?-מודעים למודעים, תסלק את הסימפטומים שבגללם הופנו המטופלים לטיפול. את עקרונות הטיפול הפסיכואנליטי ביסס פרויד על המודל הטופוגרפי של הנפש, המחלק אותה לשלושה חלקים: החלק המודע, החלק הלא?-מודע והחלק הפ??ר?ה?-מודע. חלוגה זו מציגה את הנפש כמנגנון של הטעייה ורמייה. באמצעות ההדחקה אנו מסלקים מן התודעה את התכנים הלא?-נעימים, ושומרים אותם בחלק הלא?-מודע של הנפש. החלק הפרה?-מודע מאפשר לנו, על?-ידי החלום, להציץ בתכנים המודחקים המוצגים לנו באופן שקרי. רק אם נפענח אותם, בעזרת הפסיכואנליטיקאי, נגלה את פשרם האמיתי. על?-פי גישה זו, השקר הוא מגרש?-המשחקים של הפסיכותרפיה. מגרש?-המשחקים של הפסיכותרפיה קשה להיות פסיכותרפיסט. בין אם תרצה להיות פסיכואנליטיקאי, פסיכולוג קליני או פסיכותרפיסט בגישה טיפולית כלשהי, עליך לעבור תקופה ארוכה ומפרכת של לימודים והכשרה. במהלכה של תקופת ההכשרה עליך להתוודע לתיאוריות מורכבות, להיחשף למשך תקופה ארוכה אל מול עיניהם הבוחנות של מדריכים, ואף להתנסות בעצמך בחווית הטיפול הנפשי. זהו אולי המקצוע היחיד שכדי להתמחות בו יש להתנסות בחוויה הסובייקטיבית של מקבלי השירות )תארו לעצמכם שכל רופא מנתח היה חייב להיות מנותח בעצמו(. אם נשווה את ההכשרה המקצועית של פסיכותרפיסט להכשרה המקצועית של רופא, שגם היא אינה קלה, ניתן היה לצפות שבסוף תקופת ההכשרה יהיו בידיו של הפסיכותרפיסט כלים, שבאמצעותם יוכל לאבחן את קשייו של המטופל ולסייע לו להתגבר עליהם. אילו כך היה, ניתן היה לפקח על הטיפול הנפשי ולשפר את תוצאותיו. אבל למרות הדמיון שבתהליכי ההכשרה, קיים שוני עקרוני בין הסיטואציה הטיפולית הרפואית לבין הסיטואציה של הטיפול הנפשי. הסיטואציה הטיפולית לעומת מורכבותו של תהליך ההכשרה בפסיכותרפיה, וההבדל שבין הגישות הטיפוליות השונות, הסיטואציה הטיפולית פשוטה להפליא, והיא שבה וחוזרת על עצמה מבלי להתחשב בגישה הטיפולית ובמאפייניו האישיים של המטפל. במפגש הטיפולי נוכחים רק שני אנשים: המטפל והמטופל. האחד מספר את סיפורו, והשני מאזין, מהנהן בראשו, לעתים מפרש את הסיפור ולעתים אף מוסיף סיפור משלו. זהו כל התהליך כולו. גם במפגש שבין רופא לחולה מאזין הרופא לסיפורו של החולה, המסייע לו לאבחן את המחלה. בשלב זה קיימת בין רופא לחולה סיטואציה פסיכותרפויטית, המקדימה את הטיפול עצמו, שבמהלכו בודק הרופא את הקשר שבין סיפורו של המטופל לבין עובדות המציאות הנתונות לאימות. בסיטואציה של הטיפול הנפשי הסיפור, ההקשבה והפירוש הם התהליך כולו. אפשר להתווכח על מהותו של התהליך, על הדרך שבה הוא מבוצע ועל האפשרות לבדוק את תוצאותיו. אבל אפשר גם להסכים על כך שחומר הגלם של התהליך הוא עולם השקר, או, במלים אחרות, הבדיון )הפיקציה(. אמנם חומר הגלם של הטיפול הנפשי, שהוא מגרש המשחקים של הפסיכותרפיה, הוא הסיפור. זהו סיפורו של המטופל, המעורב בסיפורו של המטפל, וזהו גם סיפורו של הקשר הטיפולי הנוצר מחדש בכל פגישה טיפולית. אבל כפי שניתן היה ללמוד מן המקרה של פרויד ודורה, הטיפול הנפשי אינו עוסק בסיפור הגלוי, אלא בפענוח התרמית של הנפש, ובגילוי הסיפור הסמוי אותו מסתיר המטופל מעצמו וגם מן המטפל. השקרים של המטופל כשמנצח תזמורת מתחיל לעבוד עם תזמורת שמעולם לא ניצח עליה לפני?-כן, הוא מגלה שהתזמורת מזייפת. גם התזמורת הטובה ביותר בעולם מזייפת, כשהיא מקבלת מנצח חדש. הסיבה לכך פשוטה: הנגנים רוצים לבחון את המנצח, האם הוא מסוגל לזהות את טעויותיהם. רק כאשר המנצח אינו נבהל, והוא מסביר לנגנים ש'טעו' את טעויותיהם, נוצר אמון בין המנצח לתזמורת, ושוב אין התזמורת מזייפת. כך קורה גם בתחילתו של טיפול נפשי. כמו הנגנים בתזמורת, גם מטופלים רבים מנסים לבחון את המטפל. לא קל לפגוש אדם זר ולספר לו את כל סודותיך. זה לא טבעי. לכן אינני מתפלא שמטופלים שמעולם לא היו בטיפול ומגיעים אלי לפגישה ראשונה מתיישבים ואומרים שאינם יודעים במה להתחיל או שאין להם מה לספר. זהו, כמובן, שקר מוסכם. מי שבא לטיפול חוזר בדמיונו שוב ושוב על הסיפור שהוא רוצה לספר למטפל, ימים רבים לפני שהוא פונה לעזרה. מטופלים שכבר התנסו בטיפול קודם משתמשים בטכניקה אחרת של שקר, כדי לבחון את המטפל. מטופלים כאלו נכנסים ומספרים לי סיפור, שנועד לכסות על הסיפור האחר, אותו יספרו לי רק כאשר יאמינו שאני ראוי לאמונם. לא תמיד גישה כמו של פרויד, המבקשת להסיר את המסך מעל סיפוריהם של המטופלים ולחשוף את השקרים הנחבאים מאחוריו, משיגה את מטרתה. במקרה של דורה , למשל, פרויד נכשל, והמטופלת עזבה את הטיפול משום שסירבה לקבל את פירושיו המיניים. אילו היה מיטיב להאזין לסיפורה, היה מגלה שהיא מחפשת באופן נואש מישהו שיאמין לסיפורה, ויסייע לה לחשוף את השקר בסיפור המשפחתי?-חברתי שמסביבה. כאשר פרויד נמנע מלסייע לה, היא עשתה זאת בכוחות עצמה, והצליחה לגרום לאביה, למאהבת של אביה ולאיש שניסה להטריד אותה מינית להודות בהתנהגותם ולקבל את גירסתה. במקרה של דורה , השקרים שהביאה המטופלת לטיפול לא היו השקרים המרכיבים את סיפורה שלה, אלא שקרים הנובעים מן המערכת החברתית שסבבה אותה. השקרים של המטפל לא כל המנצחים מגיבים באופן דומה כשהם נתקלים בתזמורת מזייפת. מנצח צעיר עשוי להתבלבל ולאבד את ביטחונו, והסיכויים שיצליח לנצח כהלכה על התזמורת קלושים למדי. מנצח מנוסה יזהה מיד את הנגנים המנסים להכשיל אותו, ויאמר לכל אחד מהם במה שגה. ישנם גם מנצחים חכמים, שיודעים שלא מדובר כאן במוסיקה, אלא ביצירת אמון, והם אינם ממתינים אפילו לרגע שבו התזמורת תתחיל לבחון אותם. הם נוהגים לעצורת את התזמורת מיד עם תחילת נגינתה, ונוזפים במספר נגנים על נגינתם, גם אם כלל לא שגו. בכך הם מקדימים את התזמורת ומצהירים על מנהיגותם. גם למטפלים יש טכניקות דומות, המאפשרות להם להתמודד עם מה שמציג בפניהם המטופל בפגישה הראשונה. מטפלים לא?-מנוסים עשויים למהר ולבחון בדמיונם את התיאוריות שלמדו, כדי לזהות באמצעותם את סיפוריו הסמויים של המטופל, ולמצוא את התגובה הנאותה, המתאימה לגישתם הטיפולית. בדרך?-כלל, מחשבות מעין אלו עשויות להסיט את מחשבותיו של המטפל מן המטופל, ולפגום ביכולתם להקשיב כהלכה לסיפורי המטופלים. מטופלים מנוסים יותר יוותרו בשלב זה על העיסוק בעצמם, יניחו לרגע את התיאוריות ואת העדפותיהם האישיות, ויאזינו בתשומת?-לב לסיפורו של המטופל. במקרים רבים, יכולתם של המטפלים להקשיב כהלכה ולקבל את סיפורם של המטופלים ללא שיפוט ערכי, היא התשובה הנאותה למבחן שעורכים להם המטופלים. באופן כזה הצליח פרויד להסתיר מדורה לזמן מה את תגובותיו האמיתיות למשמע סיפורה, ולהביע את אמונו בסיפור שסיפרה לו. בכך גרם לה להמשיך ולספר לו את סודותיה הכמוסים, ואת חלומותיה. ישנם גם מטפלים שינסו כבר בשלב זה של הטיפול לשלוף שפנים מכובעם, כאותו מנצח חכם, ולפרש באמצעותם פרט מסיפורו של המטופל. כך, למשל, הם עשויים לגלות בסיפור תמים את המניע האמיתי לבואו של המטופל לטיפול, ולחשוף אותו הישר בפניו. מעשה כזה מציג בפני המטופל החדש את מיומנותו של המטפל ומדגים את יכולתו. אבל באותה מידה יכול מעשה כזה לחשוף את חולשותיו ושקריו של המטפל, ולפגום בתהליך הטיפולי. כך, כבר בתחילת הטיפול בדורה, הניח פרויד שכאשר ידיד המשפחה חיבק אותה בניגוד לרצונה היא חשה בזיקפתו ונגרם לה גירוי מיני. זו היתה, כמובן, הנחה פיקטיבית, שלא התקבלה על דעתה של המטופלת, אבל הנחה זו התאימה לתיאוריה של פרויד, והכשילה אותו לכל אורכו של הטיפול, עד שהמטפלת מאסה בפירושיו ועזבה את הטיפול. השקרים של הקשר הטיפולי כשמכר פוגש אותנו ברחוב ושואל אותנו מה שלומנו, אנו אומרים: "טוב, תודה," או "בסדר," או "יהיה טוב," או "חיים". אלו שקרים מוסכמים המיועדים לשמור על נימוס מקובל. מי שיתחיל להרצות ברחוב על מצב בריאותו, ויספר את כל האמת על מחלותיו ומיחושיו, יזכה לתגובה מופתעת בפעם הראשונה, ולהתעלמות בפעמים האחרות. השקרים המוסכמים הם הבסיס לכל קשר אנושי. גם בסיטואציה הטיפולית יש חשיבות לקיומם של השקרים המוסכמים. חשיפתם וגילויים מאפשרים התבוננות במה שהוא בדרך?-כלל מובן מאליו. לכאורה, היכולת לוותר על השקרים המוסכמים ולראות בסיטואציה הטיפולית הזדמנות נדירה לומר את כל האמת, הופכת את הקשר הטיפולי לקשר מיוחד במינו, השונה מכל יתר מערכות היחסים שבחיינו. אחת ההמצאות הטכניות המרכזיות של פרויד משמשת לחיסולם של השקרים המוסכמים. זוהי טכניקת האסוציאציות החופשיות, המאפשרת למטופל לדבר על כל מה שעולה בדעתו, ללא כל סייגים וכללי התנהגות. ובאמת, האפשרות לוותר על השקרים המוסכמים, ולחשוף בפני אדם זר גם את מה שהיינו רוצים להסתיר מפני עצמנו, היא הזדמנות נדירה המייחדת את הקשר הטיפולי מכל קשר אחר. אך איך ניתן ליצור קשר של אמון בלתי מסויג, אמון שקשה לנו למצוא אפילו בקרובים לנו ביותר, עם אדם זר? כדי לעשות זאת יש צורך בשקר אחר, שקר המעמיד פנים שהשעה הטיפולית השבועית היא אכן מפגש של קירבה מיוחדת במינה. שקר ההופך את המטופל, או את המטפל, לאדם הקרוב לנו ביותר למשך שעה אחת. פרויד כינה את אשליית הקשר הזו, שבה רואה המטופל במטפל אדם הקרוב לו במיוחד, בשם העברה. זהו תהליך המאפשר למטופל לשחק משחק תפקידים חד?-צדדי, ולראות במטפל מישהו המייצג את הדמויות המשמעותיות בחייו. באופן דומה התייחס פרויד ליחס המיוחד שמפתח המטפל כלפי המטופל. יחס זה הוא כינה בשם העברה?-נגדית. היכולת שלנו, כמטפלים, להקשיב ולהכיל את כאביהם ומצוקותיהם של המטופלים, ולהתייחס אליהם באהדה בלתי מותנית, היא יכולת כמעט בלתי אנושית. היא אפשרית רק כאשר אנו מתייחסים אליהם כאילו היו ילדינו, או דמויות משמעותיות אחרות בחיינו. ההעברה וההעברה?-הנגדית הם השקרים המוסכמים של הטיפול הנפשי, המאפשרים את הקשר המיוחד בין מטפל למטופל, ומשמשים כתנאי מוקדם להצלחת הטיפול. פרויד ראה בהעברה כלי ראשוני להתמודדות עם התנגדותו של המטופל לטיפול, ובעצם אמצעי ליצירת קשר טיפולי. גישות חדשות בפסיכותרפיה, כגון הגישה האקזיסטנציאלית, אינן שוללות את תופעת ההעברה, אלא רואות בה תהליך טבעי ונורמלי המאפיין כל קשר הנוצר בין שני אנשים. השקרים של התיאוריה אם הסיטואציה הטיפולית היא תהליך שבו מקשיב המטפל לסיפורו של המטופל ומסייע לו להבחין בשקרים ה'מקלקלים' את הסיפור, איזה מקום שיש לתיאוריות הטיפוליות? מטפלים רבים יאמרו שהתיאוריה מנחה אותם בעבודתם המעשית, ושהיא מספקת להם מצע להתבוננות עצמית. אלו דברים מובנים מאליהם. אך האם יש להם גם השלכה מעשית על הטיפול? האם הם משפיעים באופן ישיר על המטופל? נראה שכן. אם כך, למרות שהסיטואציה הטיפולית היא אחת, התיאוריה היא הסיפור הנגדי שמביא איתו המטפל, אותו הוא מעמיד כנגד סיפורו של המטופל. אם תפקידו של המטפל לחשוף את מנגנון השקר של המטופל, ובעקבותיו את סיפורו הסמוי, הרי שהתיאוריה מציעה סיפור חלופי נטול שקרים. במאה השנים שחלפו מאז תחילתה של הפסיכואנליזה נוצרו עשרות גישות טיפוליות, שכל אחת מהן מושתתת על תיאוריה משלה, ולעתים קרובות היא מנוגדת לתיאוריות אחרות. למרבה ההפתעה, לכל גישה יש חסידים משלה, ומטופליה מקבלים עליהם ברצון את מושגיה. אבל המושגים וההנחות, העומדים בבסיסן של התיאוריות הטיפוליות, הם בהכרח שקרים מוסכמים, או בניסוח מעודן יותר: אמונות. אפילו המונח המשותף לכל הגישות הטיפוליות, הנפש, הוא מושג ערטילאי, והוא מעורר שאלות שמעצם טיבן אין להן תשובה. זוהי, כמובן, הבעיה הפסיכופיסית שדורות של פילוסופים ניסו לרדת לחקרה ללא הצלחה. חלק מן המושגים המשמשים כשקרים מוסכמים, בעיקר מושגי היסוד של הפסיכואנליזה, הפכו לחלק בלתי?-נפרד של הלשון המדוברת בעולם המערבי, עד שיש כאלו הבטוחים באמיתותם. בין המושגים האלו נמצאים ה'לא?-מודע' )או התת?-מודע, בלשון העם(, ה'אגו', ה'הדחקה' ו'תסביך אדיפוס', שלמרות השימוש הנפוץ בהם מעולם לא הוכח קיומם. בתהליך הטיפולי משמשים המושגים התיאורטיים, השקרים המוסכמים, כשפה משותפת המשמשת כעוגן, בעת שחשיפת השקרים האחרים מערערת את תמונת עולמו של המטופל. בה בעת משמשים השקרים התיאורטיים מקום מפלט לפסיכותרפיסט, בעת שהוא מסיר את ההגנות החברתיות והתרבותיות ומניח לעצמו להיחסף אל תוך המערבולת הכאוטית של סיפורי מטופליו. השקרים של הפרקטיקה בתוך הסיטואציה הנתונה של מטפל?-מטופל?-וסיפור ניתן לפעול בדרכים שונות ומשונות, וכל מטפל מפתח את צורת עבודתו הייחודית, ומשלב בה עקרונות טכניים שלמד מאחרים. לעתים נראית הפרקטיקה הטיפולית כמערכת של כללים מובנים מאליהם, למרות שבדרך?-כלל גם שקרים אלו משמשים כשקרים מוסכמים המאפשרים את העבודה הטיפולית. כך, למשל, התפתחה שיטת הכורסה שעליה שוכב המטופל בטיפול הפסיכואנליטי, בשעה שהמטפל יושב מאחוריו. יש לכך הסברים תיאורטיים, הקשורים בנייטרליות של המטפל ובתהליך של אסוציאציות חופשיות. אבל מקורו של מנהג זה, כפי שסיפר פרויד באחד מכתביו, בכך שלא רצה שאנשים זרים יתבוננו בו במשך שמונה שעות רצופות בכל יום. כיום מקובל שמטפל ומטופל יושבים זה מול זה בזוית מסוימת, ובדרך?-כלל מוביל המטפל את המטופל אל הכסא המיועד לו. מעולם לא פגשתי מטופל שניסה להתיישב על הכסא השני, או על הרצפה, או להתהלך בחדר. המוסכמה של ישיבה, זה כנגד זה, הפכה למין שקר מוסכם של הפרקטיקה הטיפולית, למרות שאפשר להניח שטיפול תוך כדי טיול בגן יהיה יעיל הרבה יותר. קלישאות טיפוליות רבות, הנהוגות במהלך הפרקטיקה הטיפולית והפכו גם הן לשקרים מוסכמים, נוצרו על?-ידי הספרות והקולנוע. מטופלים רבים מגיעים כבר לפגישה הראשונה כשהם מוכנים לטיפול המתנהל על?-פי מה שראו בסרטים. הם יודעים שהטיפול יימשך חמישים דקות, פעם אחת בשבוע, ושעליהם לשבת מול המטפל ולספר לו את סיפורם. הם גם מצפים שהמטפל יאזין להם בשקט ויהנהן בראשו, מבלי לומר מלה. מה שעשוי היה להיראות מוזר בכל מפגש חברתי אחר, מתקבל כאן כמוסכמה. אבל מוסכמה זו היא שקר מוסכם. האם אין למטופלים זכות להיות שותפים בקביעת תנאי הטיפול? האם אסור להם להתמקח על המחיר, לבקש בקשות מיוחדות, לשנות את מקום הכיסא ואת מועדי הפגישות? גלגוליו של מנגנון השקר הדוגמאות שהצגתי כאן מתייחסות בעיקרן לגישה הפסיכואנליטית, שפותחה על?-ידי פרויד לפני מאה שנים, ולסטראוטיפים הרבים שצמחו בעקבות חדירתה לתרבות המערבית. אבל במאה השנים שחלפו מאז פותחו גישות טיפוליות רבות השונות זו מזו גם בתשתיתן התיאורטית וגם בפרקטיקה הטיפולית. אציג כאן כמה מהגישות החדשות, כדי לטעון שגם בהן משמש השקר כמגרש המשחקים של הפסיכואנליזה. הגישה הקומוניקטיבית הפסיכותרפיה הקומוניקטיבית, שהיא פיתוח מאוחר של הפסיכואנליזה מיסודו של רוברט לנגס, עוסקת גם היא במנגנון השקר כמוקד העבודה הטיפולית. אך שלא כמו הגישה הפסיכואנליטית, לא מדובר כאן בהטעיה עצמית אלא בשקרים המופנים לזולת. הגישה הקומוניקטיבית מניחה שבני?-האדם חרדים זה מפני זה, וכדי לשרוד במציאות עליהם להימנע מלגלות לזולת את כוונותיהם האמיתיות. אבל השקר הגלוי מתגלה בקלות, וכדי להימנע מלהיתפס בשקר התפתח מנגנון השקר הלא?-מודע, המאפשר לנו לשקר מבלי להיות מודעים לכך. המטפל הקומוניקטיבי אינו מנסה לחשוף את סיפוריו הסמויים של המטופל, אלא אך ורק את השקרים הנובעים באופן ישיר מן הקשר הטיפולי. את הסיפורים שמספר המטופל מפענח המטפל הקומוניקטיבי כמסרים סמויים המופנים אליו. אם, למשל, יספר לו המטופל על מקרים של מוות, ייחס זאת המטפל לסיום הצפוי של הטיפול. הגישה האקזיסטנציאלית גישה זו שוללת את ההנחות הפסיכואנליטיות בנוגע למבנה הנפש, ומתייחסת אל הטיפול הנפשי כמסע משותף ושוויוני לגילוי עצמו, בו משמש המטפל כמדריך או כשותף לדרך. זוהי גישה השוללת כל טכניקה טיפולית, ומתמקדת בהבנה פילוסופית של ערכיו של המטופל. עם זאת, אחד הנושאים המרכזיים המאפיינים את הטיפול האקזיסטנציאלי הוא שאלת האותנטיות, ולמעשה מכוון הטיפול לזיהוי המאפיינים הלא?-אותנטיים של המטופל, כדי לאפשר לו להמשיך ולשאוף לאותנטיות. המושג 'חוסר?-אותנטיות' אינו שונה באופן מהותי ממושג השקר, ולמעשה גם גישה זו, השונה כל?-כך במהותה מגישות אחרות, פועלת גם היא במגרש המשחקים של השקר. הגישה הקוגניטיבית גישה זו מבוססת על ההנחה שבני?-האדם נולדו עם יכולת לחשיבה רציונלית, כמו גם לחשיבה מוטעית ואי?-רציונלית. הבעיות הנפשיות נגרמות בשל תפישת מציאות מוטעית או הבנה עצמית שגויה. הטיפול הקוגניטיבי מכוון לרכישת הבנה פילוסופית ריאליסטית של החיים, ולרכישת אמצעים להתמודדות עם קשיים עתידיים. אחת ממטרותיו העיקריות של המטפל בגישה הקוגניטיבית היא לעמת את המטופל עם ערכי האמת השגויים שלו. גם כאן, כמו בגישות האחרות, מתמקד העיסוק הטיפולי בזיהוי השקרים ובניטרולם. השקר והמסגרת הטיפולית פתחתי בפרויד, ובתיאוריה שלו על מנגנון השקר האנושי הלא?-מודע. מאז ועד היום עוסק הטיפול הנפשי במנגנון זה, והשקר משמש כמגרש המשחקים של הפסיכותרפיה. האם אכן כך הוא הדבר? השקר מקבל את משמעותו רק ביחס לאמת כלשהי, שהוא מהווה לה תכלית. אילו באמת היה עניינה של הפסיכותרפיה בשקר, אפשר היה להניח שמנגד קיימת מערכת תיאורטית של אמיתות. אילו היה פרויד מוכיח את אמיתותה של התיאוריה הפסיכואנליטית, אכן כך היה הדבר. אבל לא קשה לראות שגם התיאוריות הפסיכותרפויטיות מבוססות על שקרים מוסכמים, ואם כך, הרי שהשקרים שבהן עוסקת הפסיכותרפיה אינם שקרים של ממש, אותם ניתן לעמת עם אמיתות המציאות, אלא שקרים יחסיים בלבד. אם כך, ראוי יהיה אולי לכנות אותם בשם פיקציות, ולומר שהסיפור הבדיוני הוא מגרש המשחקים של הפסיכותרפיה. אך אם אין לבטוח לחלוטין בתיאוריות הטיפוליות, והעבודה הטיפולית עוסקת בסיפורים בדיוניים, איך יוכל המטפל שלא לשקוע בכאוס של סיפורים בדויים ובדויים למחצה. איך יכוון את דרכו בין השקרים המוסכמים והשקרים למחצה? איך יוכל להפריד בין סיפוריו שלו לבין סיפורי המטופל? יתכן ואין לשאלה זו תשובה. איש אינו יודע מה באמת קורה בארבע האמות של הסיטואציה הטיפולית, וכאשר עבודתו של המטפל אינה מושתתת על תיאוריה חד?-משמעית, עליו ליצור מסגרת צורנית שתסמן את גבולות העבודה הטיפולית. זוהי המסגרת הטיפולית. המסגרת הטיפולית היא מנגנון קבוע ומוגדר הכולל את החוזה הטיפולי, את כללי?-היסוד של הטיפול ואת הסביבה הטיפולית. מנגנון זה משמש כנקודת מוצא, מעין אמת זמנית, המאפשרת התמודדות עם השקרים היחסיים שבהם עוסק הטיפול. המסגרת הטיפולית היא התנאי המוקדם ליצירת הקשר הטיפולי, ולתחילתו של כל טיפול. החוזה הטיפולי החוזה הטיפולי מגדיר את ההסכמה העקרונית בין המטפל לבין המטופל בקשר לתנאי הטיפול, והוא נחתם, בכתב או בעל?-פה, בתחילתו של הטיפול. החוזה הטיפולי מגדיר את הציפיות של המטפל ושל המטופל, את מועד הטיפול, את משך הטיפול, את תדירות הטיפול ואת התשלום. כללי?-היסוד של הפסיכותרפיה כללי?-היסוד מגדירים את גישתו הטיפולית של המטפל, ומשמשים מעין ספר חוקים המאפשר למטפל לבדוק את עבודתו בעצמו או בעזרת מדריך מוסמך. כללי?-היסוד מתארים את גבולות הטיפול ואת הסביבה הטיפולית, וכן את העקרונות התיאורטיים של הטיפול ויישומם בפרקטיקה המעשית. מטרתם של כללי היסוד ליצור מסגרת טיפולית שתשמש כמסגרת ביטחון, ותאפשר יצירת אמון בין המטפל והמטופל. הסביבה הטיפולית הסביבה הטיפולית היא המקום שבו מתקיים הטיפול באופן קבוע. אצל המקפידים זהו חדר נייטרלי שאינו מכיל את חפציו האישיים של המטפל, ואינו נמצא בביתו הפרטי. אצל אחרים זהו חדר עבודה המשמש גם כקליניקה. בדרך?-כלל מכילה הסביבה הטיפולית אלמנטים קבועים המאפשרים למטופל לחוש תחושת ביטחון ונוחות. סיכום המסגרת הטיפולית היא מערכת מלאכותית שנועדה ליצור תחושה של קביעות וביטחון, ולאפשר את העבודה הטיפולית הלא בטוחה, במגרש המשחקים של השקר.

כתבה מעניינת. דרור

יש לי בעיה שהתרגלתי לדברים קלים וזה מביא אותי למעיין תבוסתנות.. האם טיפול אם פסיכולוג קליני יכול לעזור ?

משה שלום, אם הבנתי נכון, אתה אומר שבגלל שהתרגלת שדברים באים לך בקלות קשה לך כשהדברים לא מסתדרים. אם זהו המצב הרי שטיפול בהחלט יכול לעזור לך לברר מה קשה לך במפגש מול קשיים. מה זה אומר לך "הכל היה קל", האם המסר שהפנמת היה שרק אם זה יהיה קל ומוגן תוכל לעמוד בזה? דרור

נכנסה אלי עוד אם עם תינוק, אבל החזיקה אותו על הידיים והרגשתי בסדר זה לא הפריע לי אבל יש משהו במצב שאם מחבקת, מנשקת מדברת עם תינוקה

שלום, אשיב להודעתך שלמעלה, דרור

שלום לדרור שטרנברג ולגולשי הפורום . אני בת 38 ומאובחנת ע''י אנשי בריאות הנפש כסכיזופרנית ( עברתי גם אישפוז מרצון בשנת 95' עקב התמוטטות עצבים ) . יש אמנם מאחוריי אי אלו טראומות ו''שריטות'' ( ילדה מוכה-חיילת מוכה-אישה מוכה , כיום אני גרושה ) , אבל האסקפיזם שלי בחיים ( הפיצוי ) הוא יצירתיות רבה ( למדתי פרסום בשנת 93' ולפני שנה למדתי באונ' ת''א קורס ייחודי לאנשים העוסקים בפטנטים והמצאות ) . אני רק רציתי לומר שאני כן מוכנה לשלם את מחיר ה''אי-שפיות '' . מעולם לא הצטיינתי ביחסי-אנוש ( נהפוך הוא , לאורך כל חיי אנשים עשו עליי מניפולציות '' פסיכולוגיות '' מכוערות הגובלות ברצח אופי ) ועל כן אני נעשית אובססיבית כלפי כל מה שמאפשר לי בריחה מהמציאות האיומה של חיי ( אני גם מתעניינת מאוד ברפואה וגם עוסקת באומנות וגם פותרת סודוקו ) . לסיום רק רציתי לומר שהחברה הישראלית הייתה מרוויחה הון אנושי שלא יסולא בפז אילו רק השכילה , לנצל את הפוטנציאל האינטלטואלי שלנו '' המשוגעים '' ( במקום לנדות אותנו ולהתייחס אלינו כאל מצורעים ) . כי בסך הכל , אנשים חולי נפש צריכים מעבר לכל אהבה והערכה והרבה .

ארונה, הבעיה עם אנשים צרי בינה ודעת, שמתייחסים למחלת נפש באופן שונה מכל טיפול רפואי, הסטיגמה נובעת מבורות שלהם לגבי פיתולי הנפש ומורכבותו. מחלת נפש לא מחלת נפש את עדיין את. לגבי יכולת לתרום והערכה של הסביבה כהכרה בנתינתך ויכולתייך, אני אומר שגם אלו "הבריאים" נופלים למקומות בהם לא מיצו או מימשו עצמם בלי קשר ליכולתם או עברם הנפשי. היי גאה ביכולת להכיר בעצמך על כל מרכיבייך, ולגבי הצורך ב"אהבה והערכה רבה" ככלל כולם צריכים, יחד עם זאת אלו שנפשם הצעירה לא ידעה אותם צריכים היום בבגרותם קצת יותר, את יודעת מה, מגיע לך, מגיע לך לשאוף, לרצות, לחלום ובעיקר להיות את. אני גם לא רואה צורך בהנפת הדגל של יכולותייך המקצועיים והאינטלקטוליים כי באופן פרדוכסאלי זה רק מחדד את הנזקקות של "החולים" להתנצל על היותם פגועים בנפשם בכפרה דרך רבדים אחרים בעצמם, אני לא רואה את "הבריאים" עושים זאת. מעבר לכל והחשוב ביותר, אני גאה בך ובטוחה שפנייתך פה שמה אותך במקום שבו נמצאים כולם-בריאים כחולים המחפשים ללא לאות אחר עצמם והגדרתם החברתית. המון הצלחה, , חברה

שלום לך, נשמע שעברת דברים לא פשוטים בחייך, הצטבר בך כעס רב ותחושה של נידוי, עליה את מגיבה בניסיון לברוח מהיומיום. כל עוד דרך התמודדות זו עוזרת לך אין בכך בעיה, להיפך. אני לא יכול להתווכח עם תחושת הנידוי, אלא רק לקוות עבורך ובכלל שלא תוותרי, ובתוך הקושי תמצאי גם את אותם מקומות בהם תוכלי להרגיש ביחד, ולא מנודה. דרור

שלום דרור, אתה רואה "בטיפול"? היום צפיתי בפרק של טליה. כמה בכיתי. ועד עכשיו לא מפסיקה לבכות. היו קטעים שהיא נורא הזכירה לי אותי. בול. היה משהו(לא משנה בדיוק מה..) שהפסיכולוג אמר לטליה ..והמטפלת שלי אמרה לי את אותו דבר.. היה לי טיפול היום ודיברנו על זה שבזמן האחרון כמה חברים שלי אמרו לי שהם מרגישים שאני מתרחקת, שנראה להם "שעובר עליי משהו" והם לא טועים... כבר הרבה זמן שעובר עליי משהו ,אבל הפעם זה משהו לא טוב. כבר אי אפשר לטעות ,כנראה.מי שמכיר אותי טוב כמוהם יכול לראות את זה.עד עכשיו הרבה אנרגיות וכוחות יקרים שלי "התבזבזו"על להסתיר..וכבר נהייה קשה להסתיר פתאום..כי לא נשארו לי אנרגיות ולא כוחות נפש. אני לא אוהבת את המבטים המודאגים שלהם,זה לא עושה לי טוב, אז אמרתי להם שזה שטויות,אבל האמת היא שאני מתרחקת כי אני לא כאן.אני לא בעולם הזה בכלל.הכל כואב לי נורא. אני גם לא נותנת לאף אחד(גם לא לה..)להתקרב יותר מידי מחשש "שיראו"אותי שיבינו את החולשות שלי.לא יודעת. היא אומרת שאני רוצה "ביחד" אבל בורחת לצד השני לגמרי. לא נותנת להתקרב. וכולם מדהימים באמת.זו שוב אני שדפוקה. אבל לא יכולה לבחור אחרת. לא מאמינה שקיימת אפשרות שמשהו יסתדר בחיים הדפוקים שלי.. וכרגע גם קצת חרדה למצב של ההורים שלי.. אוף אוף אוף אני יודעת שאני אתחרט על שרשמתי כאן. פשוט כואב לי אני חנוקה מדמעות,והרגשתי פתאום צורך "לדבר"עם מישהו.. שבאמת יבין...ואתה התקווה האחרונה שלי. זה נשמע פתטי ועלוב. אולי אני אבקש שתמחק.. אבל בינתיים, 'שלח'

חן שלום, אני מבין עד כמה קשה לך לכתוב את הדברים הללו, ושמח שהצלחת בכל זאת. נשמע לי שהתחושה שלך היא שמשהו בך דפוק וכולם סביבך מדהימים. זה מחזק את תחושת הלבד שלך, גם אם זה מקל עלייך את ההתרחקות. אני לא בטוח שהמחיר שווה במקרה הזה, ולכן אני מציע שתנסי לראות היכן את גם פחות "דפוקה" והסובבים אותך פחות מדהימים, כך הקשר שיכול להיווצר איתם מורכב ומשמעותי יותר. דרור

דרור, היום הלכתי למזכירת החוג שלי לבקש טופס למשהו. הייתה שם אישה מבוגרת אצלה במשרד, מישהי מהפקולטה, אז הצצתי וחיכיתי בחוץ. חיכיתי 10 דקות ואז בא מרצה מאחד החוגים בפקולטה ונכנס. לאחר מספר דקות יצאה זאת שהייתה שם. שוב הצצתי למשרד שלה.. המזכירה לא הסתכלה עליי בכלל ואמרה, "____, חכי כמה דקות בחוץ בבקשה". אני באמת אף פעם לא נודניקית. בדרך כלל אני אפילו מנומסת מדיי, אז אני לא רגילה אולי.. נורא נפגעתי. הרגשתי קטנה ונודניקית. יצאתי החוצה, ירדתי דרך מדרגות החירום ולאחר כמה מדרגות נעצרתי, התיישבתי וסתם התכנסתי. לא זזתי. נעלבתי והיה לי קשה לנער את זה ממני. ממש כמעט בכיתי. הרגשתי נורא מטופש אבל הייתי צריכה רגע עם עצמי, להתגבר על הבושה. כמובן שלא חזרתי למזכירה והעדפתי לשלוח לה מייל. לא יודעת למה היה לי כל כך קשה עם דבר כל כך קטן. אני מודה שזה קורה לי פה ושם.. גורם לי גם להרגיש שאין לי סיכוי.. זאת ביישנות? למה זה ככה? מה בטיפול עוזר להתגבר על זה?

שלום לך, ניתן לשמוע מדברייך שמשהו בתגובה של המזכירה פגע בך מאוד, אפילו במידה בה את חשה שזו תגובה מוגזמת. ניתן לחשוב מדוע זה כל כך פגע בך, מדוע כל כך חשוב לך לא להיתפס מפריעה, שלא יחשבו עלייך דברים לא טובים. את זה בדיוק הטיפול מנסה לעשות. להבין באיזו נקודה רגישה היא נגעה. מה זה הזכיר לך לעמוד שם ולהרגיש שעשית משהו לא בסדר. מרגע שתביני, ייתכן ותוכלי לבחור בפעם הבאה האם לנהוג כך או אחרת. דרור

דרור, אני מרגישה לפותה באיך שאני, בחיים שלי.. זה מרגיש לי כל כך מוגזם מצידי עד שאני מיד נסוגה. לא יודעת מה חסר לי ולמה אני ככה אני לא יכולה לסבול יותר את איך שאני.. את ההידבקות הזאת לקירות, את הלקחת אויר לפני כל דבר קטן שאני עושה, את הדאגה והאשמה והבושה על כל דבר קטן..גם על דברים חסרי היגיון בעליל. מפחדת מאוד לשקוע במחשבות האלה עמוק מדיי.. יודעת לאן הן הובילו אותי פעם העיניים לאחרונה כל הזמן מחפשות את הצללים שמתחת לשולחנות וכסאות, שם נמוך הכל שקט ומוגן.. כל הזמן בא לי להצטנף. לא משהו... אני מתוסכלת ועייפה ורוצה אחרת ולא יודעת אם זה אפשרי טיפול באמת יכול לשנות את כל זה, אתה חושב? מאוד מפתה לענות מיד שכן, אבל תחשוב על זה עוד רגע לפני שאתה ניגש לענות.. באמת טיפול יכול לשנות את כל זה? אני כבר שנים ככה (עם הפוגות טובות יותר, אבל בגדול..) שלא אצטרך לדבר עם עצמי, לנהל בית משפט פנימי באופן מתמיד על כל דבר קטן, שלא אאלץ לדחוף למטה מחשבות מאפסות לפני כל דבר קטן.. לא יכולה להמשיך בזה יותר.. כל כך הרבה כוחות מתבזבזים לי רק על דברים פשוטים כמו לקום בבוקר, להרים טלפון, לגשת לבקש טופס, להתמיד.. אני עייפה ומדוכדכת מה לי ולמימוש או הגשמה עצמית..? לא יכולה להתפנות להתנהלות מכוונת מטרה כשרוב הזמן אני רק עסוקה בלפנות את סבך המחשבות המתישות כדי בכלל להצליח להסתכל לדרך בעיניים.. אני מותשת ועייפה ממני. אנשים סביב פשוט מתנהלים ואני מרגישה חסרת סיכוי אני לא בטוחה שכל זה יכול להשתנות אתה באמת חושב שבן אדם כמוני יכול גם להיות מישהו עם להט ביחס למה שהוא עושה? להרגיש טוב עם עצמו ועם מה שהוא עוסק בו? גאה לדבר על זה? לקדם את זה? ההתנהלות שלי תמיד חסרת כוח, חסרת חשק, מסוייגת.. נדמית חסרת עניין. כאילו מתוך כורח או חובה. אני בעצמי לא בטוחה שהיא לא נעשית מתוך תחושת חובה. בכנות- זה באמת יכול להשתנות? (אני יכולה לעמוד גם ב"לא לגמרי", או בתשובה מסוייגת) תודה דרור

אני מרגישה צורך לשתף.... זה לא יתן כלום ומחר אני כבר ארגיש מגוכחת שכתבתי את זה אבל אני עכשיו כל כך כועסת שבא לי לצעוק..... זה לא פר שעכשיו אני מרגישה פגומה זה לא פר שאני צריכה להרגיש שאני צריכה להציל אנשים ממני , זה לא פר שעכשיו אני לא מתפקדת זה לא שאני זאש שנשארה עם כאב וזכרונות זה לא פר שאני מתסכלת על עצמי ורק שאני כנה אני מעיזה לומר שכנראה אני צריכה טיפול זה פר שעכשיו זו אני שנותרתי עם הקשיים והם מסתכלים עלי כאילו אני לא בסדר ! אני לא בחרתי שיפגעו בי כ"כ הרבה אני לא בחרתי את כל סוגי ההתעלללויות מהאנשים שאני הכי בטחתי בהם , אני לא בחרתי לחיות חיים ללא טיפת הרגשה של בטחון אפילו במקום שהיה אמור להיות הכי בטוח , הם לא כואבים את זה ורק מסתכלים עלי כאל מישהי לא בסדר , והחברות הנורמליות כ"כ שלי שדברי חכמה בוקעות מגרונם ואני ממשיכה לדבר צרורות של היגיון ,תקווה, חוזק , שהם החמודות האלה לא מבינות כלום כי במקרה הכי גרוע חוו אולי מקרה אחד הכי עדין שאני חויתי, אני שניסיתי להיות אחת מהם , כאילו לא מבינה את אלו הקרואים לא נורמלים ,המרחמת עליהם , אפילו בהרגשה שאני חלק מהאנשים הנורמלים, החזקים , החיים , אבל אני לא , אני לעולם כנראה לא אצליח להפתר מהקשיים , מהחרא הזה שהכניסו לתוך חיי כל ימי חיי , עכשיו אני זאת הפגומה שצריך להזהר ליפול מרשתה כי אתה לא יודע איזה מפלצת תצא בסוף! עכשיו אני זאת שצריכה להתאמץ , לחזק את עצמה , ועדיין ליזכור להיות בן אדם... עכשיו אני זאת שצריכה לפחד מעצמה! שונאאאאאאת את כל מי שגרם לי לפחד כ"כ!!!!! והרשימה ארוכה אני הבסדר הם החולים!

סתםםםםםםםםםםם מותק איפה היית ואנחנו כאן שאלנו וכתבנו ודאגנו מה קורה?

סתם יקרה ומתוקה שלי כל כך דאגתי לך מה קורה עם החבר המקסים המטפל המדהים החיים אני רואה שעדיין קשה לך. שתדעי לך שכתבתי לך המון ודאגתי נורא אני חושבת עלייך לפעמים ותוהה לגבייך בעיקר כשקשה לי חושבת על הסיפור שלך ונכנסת לפרופורציה מקווה שאת לא מתבאסת מזה אבל הסיפור שלך עשה לי משהו. המנהלים לא העלו את ההודעות שלנו אני רואה שעכשיו הכל נרגע ואפשר לכתוב לך. נשיקות וחיבוקים ותשמרי על עצמך

סתם עמיר בניון מילים: עמיר בניון לחן: עמיר בניון סתם לחבר סתם, סתם לחסר סתם,סתם לפטפט, סתם לדבר, סתם לשקר, סתם לדבר על החיים, להתחזק ומן הסתם לכתוב שירים סתם לקשקש ולפשפש להתחדש להתעקש סתם להיות או לא להיות או לא להיות זה סתם שטויות הכל שטויות סתם לחפש ולאפס להתפוצץ להתאפס פשוט סתם. סתם להרכיב סתם, סתם לפרק, זה סתם להתנתק, להתברק(לא סגור על זה חח), סתם להקדים סתם לאחר או לבטל, סתם למהר, סתם לא לרצות להיגמר סתם להצדיק, להצטדק, להשתנק, להתרחק ,סתם להיות או לא להיות בינינו זה הכל שטויות סתם לתרץ, להתאמת, להתנוצץ להתחפש, הכל סתם. להתבייש סתם,להשתרש גם סתם, סתם לבקש להתבקש וסתם לכתוב וסתם גם להיות כתוב להתגאות ומן הסתם להיות עלוב בסתם לרוץ להיעצר להשתכר להיתפורר גם להיות או לא להיות זה סתם שטויות הכל שטויות סתם לעלות ולעלות ליפול חזק להתגלות,פשוט סתם לחיות.

שלום לך, נשמע לי שיש בך בלבול רב, תחושה שאת בסדר ולא בסדר, חשש עז מאותה מפלצת בתוכך שתצא ותפגע באחרים ובך. קשה לחיות בתחושת סכנה כזו ואף אחד לא צריך לחיות כך, ואני מבין את תחושת הכעס העז שלך בשל כך. אבל אבל אני שומע אותך גם מתארת את הדברים כך שאו שאת בסדר והם הלא נורמלים או ההיפך. מעבר לבידוד שזה שם אותך בו, הכואב כשלעצמו, זו נראית כהנחה ששוה לשים עליה סימן שאלה. האם באמת רואים בך רק כלא בסדר, לא מבינים אותך. האם ניתן לחשוב שהדברים מורכבים יותר וכך להרגיש בתוך כל הרע יש גם חלקים אחרים, לא שחורים בהכרח. דרור

הי, כה מובן... המון זעם בדברייך. המון חיפוש צדק... אבל מי אמר שעוזר להיות צודק... לפני זמן לא רב היה פיגוע. דווקא ברגעי פיגועים נוראיים מפחידים ומזעזעים, משמעותן של אמירות כשלך מתחדדת אף יותר. לפי מה שהבנתי מתיאורך, מה שעברת אולי דומה בחוויה הפנימית למן פיגוע מתמשך, ואף מסובך מכך - המפגעים הם הקרובים ביותר, ומה שקרה אינו ראוותני כזה. את יודעת, כשמישהו פוגע בך שלא באשמתך, לו? מגיעות כותרות החולי והאשמה, זה נשמע נכון. ייתכן שהיית מייחלת שהוא ישלם את המחיר וייענש, יחוש אשמה, אולי היית מתה לנקום, לקבל פיצוי, ושהשינוי יחול בו, ושהוא "יטופל" במובן הבלתי אפשרי... ואת יודעת, מותר, מותר להרגיש ככה ועוד איך ובמלוא העוצמה. ומותר, ואפילו רצוי להגיד או לצרוח את זה עד לשמיים במקום בטוח כמו בטיפול. ולכי תרגישי בטוח אחרי הכול... אבל עצוב ומרגיז, המשאלות והבעת הרגשות הן רק ההתחלה... גם לו? ניתן היה להעניש מישהו אחר בשטח, זה לא היה בהכרח מספק דיו, כי עדיין, את עכשיו פצועה קשה, כואבת, ו... כן... חולה... וצריך לטפל בך. והטיפול, לטיפול המסכן הזה, מה בסה"כ ניתן להפיק ממנו? לו, לטיפול, יש סיכוי להקל. הוא אמנם ישאיר צלקות שמספרות סיפור איום וכאוב, אבל לפחות עשוי לעצור את הזדהמותן ללא הרף. משהו קטן, הטיפול הזה, אבל הוא אמור בכללו, להיות חובש-מחבר בידיים רכות-אמיצות. דעי, הוא מכאיב מאד הטיפול, אי אפשר אחרת, אבל הוא בעדך, שלך ועבורך (כן, גם בזה צריך להאמין באיזה שלב). בואי נאמין שאם תנסי, הוא יצליח להפריד את החרא המזהם, כך שלא הכול יהיה חרא כל הזמן. את עצמך מבחינה בכך שיש בך משהו מאד בריא. עוד משהו בהקשר לדברייך - לאנשים שלא עברו התעללות או מסכת חיים מטורפת עד כדי כך (גלויה או סמויה) אין מושג איך זה, ואין כל-כך דרך להעביר אליהם. לטוב ולרע. אפשר לקנא בהם מאד, בפשטות הזאת (לפחות כפי שנראית בעיננו), ובמקביל, אפשר ללגלג על כוחותיהם הדלים מול תעצומות הנפש של מי שהתחשל בנסיבות מעציבות כל-כך. השורדים. זה עושה אותך מיוחדת. להיות שונה זה כואב נורא, אבל גם משהו להתגאות בו. וגם זה... בזהירות ובמידה. מאחלת לכולנו שנצליח לזכור שהדברים המחורבנים האישיים המסוימים הללו קרו, אבל גם לזכור שהיום הם כבר פסקו מבחינה מציאותית חיצונית (מקווה שזה המצב אצלך). ישנה נטייה ופיתוי גדול להיצמד אליהם, להמשיך לזעום ולא לעזוב, אך חייבים למצוא דרך להיפרד מהם. להיפרד מהקשר השטני ההוא. הטיפול אמור לעזור בכך. המעט שהטיפול (הדינמי והלא קצר) יכול להשיג, עשוי להיות שווה זהב אם וכאשר הוא מגיע להיות מדויק. מעט שיכול לחזק. להעניק ביטחון. לאזן. לווסת. אפילו לרגעים. גם אצלי דברים מאד לא סגורים, אך אולי בכל זאת חלק מהם ידבר אלייך. תודה על השיתוף, שומעת אי שם בין המילים שלך תקווה, היי בטוב

לאור התגובות הנוספות שעלו, רציתי רק לציין שהתייחסתי בדבריי לתכנים הכואבים שנרשמו ולפרטים. באופן אישי, זיהיתי כאן כתב יד אחר ממה שאחרים זיהו. בכל אופן לא קישרתי אותו למישהי מסוימת או מוכרת. פשוט הגבתי בדרכי להודעה נוגעת.

סתם שלי לאן נעלמת? אני אכתוב דברים נחמדים כדי שיעלו את ההודעה הזו. כתבתי לך המון דרך אגב אך לא העלו אז הודעות שמיועדות לך אמרו שאנו תוקפים את הפסיכולוגיה.............. בכל מקרה מה קורה איתך, איתך איך החיים "המדהימים" שלך? חזרת לחבר המהמם והרגיש שלך (את המטפל אני לא אזכיר תביני לבד)............. את בטח תצחקי אבל חושבת עלייך לפעמים בעיקר כשהמטפל שלי מביא לי את הפיוז או שקשה לי. היה לי עצוב לראות שכל כך קשה לך אבל טוב שחזרת אלינו ונשמה אבודה שלי את בסדר הם מי שלא יהיו הם החולים תזכרי את זה...........ברור?! אוהבת אבל באמת אוהבת מיכלי

לסתם אני קוראת אותך וזוכרת את כל החוויות הנוראיות שסיפרת על החיים שלך ורואה שהחיים עדיין לא נחמדים אלייך...... אין לי אפילו מילים להגיד לך כמה בטח קשה לך רק מקווה שתשמרי על עצמך ותנסי להחזיק עוד קצת.... אז כשכתבת את ההודעה שלך בפורום המנהלים לא העלו הודעות קראו לזה "החלטה מקצועית". ניסיתי שהודעות יגיעו אלייך לא נתנו. מחבקת אותך ומקווה שאת לא לבד בסיפור הזה כיף לראות אותך אך עצוב לראות שקשה לך.....את ממש לא סתם))))-:

אני גרה מול המים בין שדות ובין חול מעלי השמיים וממול ים כחול לפעמים אתה חי פה לפעמים אתה מת לפעמים הדמיון פה כבר נראה כמו אמת יש לילות של ירח במזרח הזה יש ימים שצורח הכאב בחזה אני גרה מול המים והאופק רחוק וגבוהים השמיים והים הוא עמוק יש ליופי פה טעם של עקבות מלחמה פה גדלים עשבי זעם בין פרחי נחמה כאן יודעות השפתיים לחייך לזמן כאן בוכות העיניים כבר שנים מעצמן אני גרה מול המים ונופים משכבר מספרים לי בינתיים איך הפכו לעפר כאן תמצא בכל אבן גם שרידי חלומות כאן נושאים את הסבל בתוך סל השמחות כאן שותים את הצער בגביעי אהבה כאן שרים שירי סער בין תפילות אשכבה

סתם שלנו תכנסי לחיפוש בפורום "חיפוש בפורום זה" תרשמי את המילה "סתם" ותראי כמה היינו בשבילך ועדיין כאן איתך. גילה

אני חוגגת עוד מעט 40 רציתי לדעת מדוע לחוויות ילדות יש כזו השפעה עלינו למה אי אפשר במשך הזמן לשכוח אותם ולמה הם מחוויבים בטיפול כדי להרגיש אדם בוגר בריא במה טמון הכח שלו, של הילדות?

הילדות, הכוח שלו הוא בכך שהוא טמון ונסתר, טמון בתוכנו כשורשים עיקשים שלא מניחים צמיחה אמיתית עד אשר נודה בקיומם, עד אשר נבחין בצורך שלהם בהשקייה ובשמש. שם הכל מתחיל, זה הבסיס להחזקתנו כעצים בוגרים, השורשים יקבעו את בריאותנו, יכולתנו להתמודד מול כוחות הטבע, והאם נהיה לנצח שיח טרי או ניוולד כעץ עבות המיועד לכריתה. שם זה מתחיל ושם זה נגמר, רק מקווים שהילדות הייתה מספיק דיה כדי שלא נהיה עצים הרוסים, עלים נושרים ופירות רקובים. ולאלו שכך היה צריכים לחפש גנן טוב טרם יגיע חוטב העצים.

גל שלום, ישנם כל כך הרבה הסברים ותשובות לשאלתך. אני מניח שהמשותף להן הוא שילוב של אפקט הראשוניות וההנחה שבמידה זו או אחרת אנו נתקלים שוב ושוב בדברים בהם נתקלנו בעבר, אכזבות קשיים, שמחות, וההתמודדות איתם נגזרת גם מניסיון העבר, הילדות שלנו. גם הדרך בה אנו רואים דברים מושפעת מהמשקפיים שלנו, שמעוצבות על פי הילדות שלנו וחוויותיה. אני לא בטוח שצריך למחוק את העבר. צריך ללמוד להתמודד עמו בצורה שתפגע פחות בנו בהווה. דרור

מוזר, אצלי זה הפוך- אני לא זוכרת שום דבר מהילדות שלי... רואה תמונות ולא זוכרת את הסיטואציות, כששואלים "מה זכרון הילדות הכי מוקדם שלך" אני עונה שאין לי כזה (לא זוכרת כלום עד לסביבות גיל 20)

מה יוצא לכם בהתנדבות כאן מעבר לפירסום?

"אהבה" פה "סתם" פה ממש נוסטלגיה ברוך מחייה המתים. את "סתם" המתוקה אני אוהבת אבל אהבה נו באמת התחלת עם הכעסים והירידות שלך, הם מתנדבים כי הם אנשים טובים שהמקצוע שלהם טיפול הוא יותר ממקצוע הוא מהות. ודרך אגב "סתם" שמחה לראות אותך פה למרות שאני רואה וזוכרת כמה את סובלת. נורית

אהבה שלום, המפגש כאן עם מגוון שאלות מוסיף יכולת לחשוב על דברים, לחדד אותם, להתעמת עם נושאים בתחומים שונים ולהעשיר את הידע. במקרים רבים אני מוצא עצמי לומד מניסיונם של משתתפי הפורום, ומהידע שלהם. מעבר לכך היכולת לעזור, בין אם בהכוונה לטיפול ולעזרה נכונה, ובין אם בעצה ברגע קשה נותנת גם היא משהו. דרור

יש לי בעיה עם אמהות מחבקות ומנשקות את תינוקיה מה יכולה להיות הסיבה לכך?

שלום לך, יכולות להיות לכך מספר סיבות. ייתכן ואת מרגישה שלך היה חסך בכך מצד אמך. ייתכן ואת מתגעגעת לקשר עם אמך. ייתכן ואת מאוד רוצה להיות אמא, אולי אפילו ניסית וזה חסר לך. תהיה הסיבה אשר תהיה, זה מפריע לך מאוד, נסי לטפל בכך בהקדם. דרור

אבל בולעת בכוונה... חונקת את שמרגישה ולא, ממש לא מבינה, למה כלפי עצמי, אני לא אחראית, למה כלפי עצמי, אני כ"כ קפדנית, למה קשה לי לוותר, ולא רק קצת -לשחרר...זה נכון ששם ביקרתי, רק לפעמים, מידי פעם -הצצתי, להרשות, לבכות והכי חשוב -לראות, לחוות, להרגיש מהות שהיא רעות... אולי עכשיו סוף סוף ארשה לאנשים אלי להתקרב, אני לא אותה מסכנה כמו אותה הגדרה אותה הדבקתי לעצמי, אני לא אותה רעה כמו שחשבתי, כי אם יותר חלשה משרציתי... כן, להראות פנים לפנים זוהי משימה לא קלה, אותה ברגעים אלו ממש, אני מרגישה...והלב מתכווץ, רוצה להתפוצץ, לא פשוט לחיות את שלך, להתמודד בלי בריחה, לגדול מתוך הכאב, לראות את שאוהב, להבין שהכל אפשרי ולא כל דבר = שלילי... אולי יש לי הכח, להתמיד ולפרוח? אולי יש לי הכח, להבין, ולסלוח? הכיצד אדע? כי אם שוב אינני בטוחה אם בעצמי, אני מאמינה??? די כבר, כואב הלב, לא רוצה להיות פה, בחדר הזה, הבודד..... :(

אור שלום, את מעבירה הרבה כאב בדברייך, אבל משום מה התחושה המרכזית שעלתה בי היא שאת חשה בדידות קשה. לא כי את לבד דווקא, אלא כי את מרגישה שאת לא מצליחה לפרוץ איזשהו קיר לא נראה, להיות מובנת באיזושהי צורה, לעצמך ולאחרים. אני מקווה שאת נעזרת בטיפול, אני ממליץ על כך אם לא. ובכל מרה את יכולה להיעזר בפורום בינתיים. דרור

האם טיפול פסיכולוגי יכול לטפל בעצב עמוק ולא ברור?

דליה שלום, אחת המטרות של טיפול דינמי היא להבין, לגעת בשורשים שלהתחושות הלא מובונות הקיימות בתוכנו. במובן זה עצב אינו יוצא דופן, להיפך. הניסיון להבינו ולתת לו מילים עשויה להקל באופן משמעותי עליו. דרור

ליאתי כל הזמן כותבים פה על קרבה ואינטימיות מול המטפל על קשר מצויין על התקשרויות טלפונייות מיילים פגישות חירום אהבה ותחושה של מישהו יקר למה אצלי אין את כל האלה למה אצלי אני מרגישה טיפול ללא אינטימיות ללא קרבה ללא כלום סתם שעה בשבוע של אדם זר שיושב מולי רציתי מליון פעם לחפש מטפל אחר אך אני עצלנית מדי מכדי לחפש גם אני רוצה טיפול קרוב ואינטימי אוהב ומחבק קרוב ומנחם דואג ואוהב מישהו שילווה אותי וידאג מישהו שלא ארצה לעזוב מישהו שיגרום לי להרגיש קרובה איפה ואיך מגיעים צריכה מפה. ליאתוש יש לך מפה כזו? גם אשמח אם משתתפים אחרים יספרו לי אולי גם אצלם אין כלום או שזה רק אצלי....

היי קרניתי, קרן אור קטנה אני חושבת שטיפול אמור להיות חוויה שתחליף את הדמויות ההוריות הלא מתפקדות בחיינו, ולכאלה שיש כאלה, יש טעם וצורך בטיפול אצל מטפל שיוכל לקחת זאת על עצמו שיתן לנו את אותה החוויה רק ממקום טוב מכיל אוהב ומחבק. זה מגיע לך את לא חושבת?תעשי מאמץ קטן למשהו כל ךכ גדול וחשוב כמו החיים שלך, צרפי מייל נעזור לך....

קרנית שלום, ליאת תהיה פה ביום חמישי. בינתיים אני אענה. תחושה של קרבה בטיפול היא דבר שנוצר בהדרגה, ולעיתים מייצגת מאפיינים אישיים של המטפל ושל המטופל. אני מניח שהסיבה שלא עזבת היא לא רק כי את עצלנית, אלא גם כי במובנים מסויימים נוח לך לא להרגיש קרובה מדי, אולי תלויה מדי. כן, היית רוצה שזה יהיה, אבל לא בטוח שאין בזה חלקים שאת חוששת מהם. אגב, המקרים בהם ישנם טלפונים מחוץ לפגישות, ודוגמאות דומות, אינם המצב השכיח, לא בכל הטיפולים, ואף לא באותם טיפולים בהם זה כן קורה. כך שטיפול יכול להיות טוב גם ללא זה. אם עדיין את מרגישה זרות, לא מדוברת עם המטפל, וללא התקדמות, ניתן לשקול איתו את המשך דרככם. דרור

לי יש מטפל אך אין ממש טיפול.....הטיפול על הפנים....ממש לא עובד..... המטפל לעומת זה משהו:-)

תמיד במשמרת שלך הודעות המשך לא עולות במשמרות של אורנה וליאת כפרות עליהן זה לא קורה. יש הודעות שהועלו במשמרת שלך כהמשך ולא עלו עד היום וזה קורה בכל משמרת שלך מה הסיבה?מה הנוהל לגבי הודעות שרשור המשך במשמרת שלך?

אין גבול, יש אנשים שגבול מוכר להם רק ממפות, נותנים נותנים ועוד קצת נותנים אך כרגיל הביקורת והתובענות אינה באה על סיפוקה,חבל. תנסי לחשוב על כל מה שאת כן מקבלת כאן ואולי גם במקומות אחרים, זה מאפשר פרספקטיבה חיונית ונעימה יותר. בשמחות כן?

נועם שלום, המדיניות שלי היא להעלות ולהתייחס להודעות המשך במידת האפשר אם הן עולות בתוך המשמרת שלי. הודעות שנכתבות לאחר זמן המשמרת שלי יכולות להכתב כהודעות חדשות במשמרת הבאה, או אם זה ממש חשוב ניתן לבקש שאעלה אותן ואשתדל להתפנות אליהן. דרור

דרור אני מעריכה אותך מאוד וגם את אורנה וליאת ובכל זאת לא חושבת שזה בסדר שאתם לא מתייחסים להודעות המשך. כשאני מתחילה להתכתב, למשל איתך, נוצר איזה חיבור, ישנה הבנה ורצון להמשיך ולשאול, בגלל משהו שכתבת שעורר שאלה או מחשבה.. הריי זה לא קורה תמיד, אלא רק אם חשים שמשהו נגע ומרגישים מובנים. זה ממש לא נוח ולא נעים לחכות שבוע עד שתחזור או לשלוח הודעה ולא להענות. אני יודעת שלפעמים אתה עונה לשאלות המשך, אך לפעמים גם לא וזה מוציא את החשק בכלל לפנות כי מה הטעם? אני מבינה שאתם לא יכולים כל היום להיות סביב הפורום ושיש לכם חיים, אך מבקשת שתיכנסו- אפילו יום או יומיים אחרי ותענו גם לא במשמרת שלכם. התחלופה הזאת שכל יומיים מתחלף מישהו מאוד מקשה. קשה להתחיל לכתוב מחדש למישהו אחר ושוב להתחיל להסביר ולפעמים אין את אותו החיבור שנוצר עם מי שהתחלת להתכתב איתו ובגלל זה החלטת לחזור ולהוסיף שאלה או עירעור

את האמת לא יודעת מאיפה להתחיל , אבל חייבת לכתוב משהו ! אני עם נטייה גבוהה להתאבדות ( ניסיתי בתקופה האחרונה כמה פעמים למות , אבל לא הצלחתי ) ומקווה שהפעם הזאת אצליח , למה לא ?! אני בטיפול פסיכיאטרי (פרטי) כבר חודשיים (פעמיים בשבוע) , ולפני זה גם כן הייתי בטיפולי פסיכיאטרים (פרטים-כל טיפול נמשך חודש-חודשים ונפסק ) . כל הרופאים שראו אותי אבחנו שאני סובלת מדיכאון קליני קשה והפרעות אישיות ... , כולם נתנו לי כדורים שעדיין לא לקחתי כלום , אני קניתי אותם , אבל... כבר אמרתי לרופא שלי שאני עומדת לשים קץ לחיי עוד פעם , ואני לא יכולה עוד להמשיך כך , כבר נמאס לי מהכול , ... כן אמרתי לו , למה לא?! כבר קבעתי מועד , שיטה ,... הכול כבר מוכן , אבל מחכה שיבוא התאריך...

GOLDI שלום, אני מבין עד כמה את מיואשת, כמעט מצפה למוות שיגיע. ובכל זאת יש בך חלק שלא רוצה למות, שמחפש מוצא מהייאוש. העימות הפנימי הזה הוא קשה ביותר עבורך, וכרגע את מתקשה לנקוט בפעולות שאולי יפיגו במעט את הייאוש, כמו נטילת התרופות שניתנו לך. אבל מנגד את מספרת למטפל שלך, את כותבת כאן ומנסה למצוא פתרון כלשהו. נסי לתת לעצמך את הזמן שמגיע לך כדי למצות את האפשרויות השונות. כדי להצליח ולנסות באמת, בכל הכלים, להרגיש טוב יותר. דרך הטיפול, כאן בפורום ובכל מקום בו זה ייראה לך אפשרי. דרור

GOLDI לא ברור לי איך מישהי שניסתה כבר כמה פעמים להתאבד לא מאשפזים אותה. ומה זאת אומרת אמרת לפסיכיאטר שאת רוצה להתאבד והוא לא עשה כלום. איזה מן פסיכיאטר זה. מה קורה לרפואה היום אנשים מתאבדים וככה סתם מאפשרים להם להיות עם עצמם? אם זה כך אז מי נמצא בבתי חולים לחולי נפש אלה שרוצים לחיות?

שלום לכם בתי בת 27 סובלת מזה שהיא חותכת את עצמה, אני דיברתי איתה שזה מסוכן ושהיא יכולה פעם לחתוך את עצמה ולמות. שום דבר לא עוזר, אני אלמנה כך שאין לי את אבא שלה שיעזור לה. אבא שלה נפטר לפני שנה ומאז המצב רק החמיר, היא לא מוכנה ללכת לטיפול ואני לא יודעת מה לעשות. אם תוכלו להציע לי איך לעזור לה מאוד אודה לכם כי אין לי למי לפנות. יש לה עוד שני אחים האחד בן 17 והשני בן 29 בטיול בחו"ל כך שאני ממש לבד פוחדת שעלולה לאבד אותה. היא ילדה יפה חכמה ויש לה המון חברים אני לא מבינה למה היא עושה את זה, אני מבינה שצעירות עושות שטויות אבל זה ממש מפחיד.

דיאנה שלום, החשש שלך ברור, וכך גם תחושת חוסר האונים שלך מול הסירוב שלה ללכת לטיפול. נראה שיש משהו בטיפול שנחווה עבורה כמפחיד, ואולי חשוב לה לפנות מעצמה כאשר תרגיש שלא יכולה ללא טיפול. במובן זה העצה שלי היא לספק לה את המידע, לא ללחוץ עליה, אבל כן להיות נוכחת, לשאול, לברר כיצד היא חשה, לא רק בהקשר הזה אלא בכלל. לגבי החיתוכים, זוהי התנהגות נפוצה של פגיעה עצמית, אם כי לרוב לא קטלנית. את יכולה להרחיב את ידיעותיייך, פשוט על ידי חיפוש באינטרנט על "פגיעה עצמית". דרור

http://www.sahar.org.il/self_injury7.asp צירפתי לך קישור תקראי אך אל תמהרי להסיק דבר לגביה, או לשפוט אותה. שיהיה לה קל

http://benafshenu.jerusalem.muni.il/psycology/selfinjury.htm

כמה קשה הכל כמה כואב ושורף הכאב הזה שאמות כבר או שהכאב יחלוף מה שיבוא קודם חבל שאי אפשר להעביר את הצרחה והכאב והדמעות דרך המסך אבל בתוכי צורחת כואבת ובוכה.

למישהי הכאב הצרחה והדמעות אכן עברו את המסך סדקו ושברו אותו והגיעו בעוצמה עד אלי לחלל הבטן, שומעת אותך, רואה אותך וכואבת איתך. תצרחי תבכי ותכאבי אנו פה. רק בבקשה אל תמותי לנו. תחזיקי מעמד אני פה איתך, אני ובטוחה שגם יתר החברים. חיבוק,

שלום לך, כואב לי לשמוע את התחושות הקשות שלך. ברור לי שהיית רוצה שהכאב יפחת לרמה בו תוכלי לשאת אותו ולא להרגיש שהוא הורס מבפנים. להרגיש שאת נשמעת גם בלי לצרוח. ואני מקווה שתגיעי לתחושה הזו. בכל מקרה אני, וחאברי הפורום כאן בשבילך בשביל לתמוך בינתיים. דרור

http://www.macom.org.il/

http://www.macom.org.il/The_Courage_to_Heal.asp קראתי דווקא את הקישור הזה אלוהים כמה זה קשה ונוראי.

נולדה בעיר קטנה כל כך לא מיוחדת שאם לא היו נותנים לה שם הייתה בזה יותר אמת תמיד הלכה לטייל על פסי הרכבת בין אקליפטוסים שלא רצו להיות שם בעצמם אבל בלב תפילה קטנה הלכה איתה את כל הדרך בגדים שחורים שיער שחור שלא יראו לה את העור יש כזאת תהום בין העולם בחוץ לזה בפנים אני מכוסה עננים מזל שיש לי מדרגות שחצובות בתוך תוכי שמוליכות למקום סודי גדלה להיות סוכן סמוי כל כך לא מיוחדת מבחוץ רק עוד קונה בעולם של לקוחות אבל בפנים היא כבר הייתה מלכה ומאהבת הסתחררה בנשפים בארמונות מכושפים ואותה תפילה קטנה הלכה איתה את כל הדרך למצוא לה נפש תאומה היא תיפתח לה כמו פנינה יש כזאת תהום בין העולם בחוץ לזה בפנים אני מכוסה עננים מזל שיש לי מדרגות שחצובות בתוך תוכי שמוליכות למקום סודי

שלום, נשמע שדרך השיר את מצליחה להתחבר ולבטא את המקום הקשה בו את נמצאת, דרור

שלום לכם צריכה שתעזרו לי הייתי בפגישה היום בבוקר דיברנו על משהו שהיה לי מאוד קשה, המטפל שאל אותי משהו ולא רציתי לענות אז עברתי נושא והוא חזר לנושא ושוב ברחתי אמרתי לו שיפסיק שלא רוצה לדבר הוא אמר אני חושב שהגיע הזמן ששנינו נפסיק לברוח למקומות שאת לוקחת אותנו אני רוצה שננסה ביחד להתמודד עם הכאב אני פה איתך את לא לבד. קמתי ללכת הוא נעמד ואמר שהוא מבקש ממני להישאר צרחתי עליו שאני רוצה ללכת הוא אמר שהוא יודע שזה מה שאני רוצה והוא לא רוצה שאצא כך מהחדר שנשב ביחד וננסה לדבר על זה. אמרתי לו שאני הולכת והאדיוט אמר שזה לא יהיה נכון לשנינו אם נשאיר את הדברים כך ושהוא רואה כמה קשה לי ובשביל זה הוא פה לעזור לי להיות בשבילי ולכאוב איתי, מה הוא יודע על כאב עם המשפטים הצבועים שלו. יצאתי מהחדר בבכי ישבתי בספסל באזור הקליניקה והלכתי הוא התקשר שלוש פעמים והשאיר הודעות מפגרות שהוא רוצה שנקבע פגישה שוב להיום בערב או למחר בבוקר או מתי שנוח לי אך חשוב שלא נחכה עם זה לשבוע הבא. לא מסוגלת לא רוצה לדבר על כאב עד עכשיו חמישה חודשים מאז שהתחלתי טיפול הכל היה בסדר הוא לא התעקש ודיברנו על מה שאני רוצה איך שאני רוצה ובקצב שלי. התחלנו את הפגישה היום בזה שאני רוצה לקחת הפסקה של חודש מהטיפול במקום להבין את זה הוא החליט היום להיות אכזרי ממש נאצי. אני ממש ממש אבל ממש כועסת עליו ולא רוצה לדבר איתו כשאני רוצה לברוח אז שיתן לי לברוח. תודה לכם

הוא כל כך צודק המטפל הזה שלך, תחשבי על זה טיפול לא אמור להיות משהו פשוט הוא אף פעם לא כזה, הוא כנראה הבין למרות שבאיחור שגם ההפסקה שאת רוצה וגם ההתנהלות שלך בטיפול מייצגים בריחה באופנים שונים . הפעם הוא לא ויתר, זה הכעיס אותך, כי עד היום הוא איפשר לך לברוח ולא לדבר כאב אמיתי, הוא כנראה מבין שההפסקה שלך היא עוד דרך מעשית הפעם לברוח ולא להתמודד והוא בדרכו רצה לנפץ את הדרך שאליה הגעתם, דרך בה לא מדברים על כאב שהכל "קל ונוח". הוא למעשה עכשיו התחיל את הטיפול האמיתי ולא שיחות על הא ועל דה. תחשבי על זה וטוב שהוא התעקש זה מגיע לשניכם. ודי לברוח מהכאב הוא לא יעלם אם לא תעמדו מולו שניכם. סבלנות וכוח, לינוי

דגנית שלום, את מתארת פגישה קשה היום, אולי משום שהייתה שונה, אולי משום שהרגשת שהוא נגדך. אבל הייתי רוצה להתייחס לרצון שלך לברוח, האם את יכולה לומר, שלא היה בך גם חלק שרצה שהוא לא יוותר עלייך, שלא יתעלם מהכאב והקושי שלך, שייעז להתמודד עמו? ברור לי שזה קשה, ואולי כרגע זה לא נראה כך, אבל במצב מסויים אני יכול לראות איך ההתפתחות הזו יכולה לקדם דווקא את הטיפול. דרור

אני עובדת בחנות רהיטים, היום באה מישהי עם תינוק בזמן שתינוק היה בעגלה היה בסדר וכש האם הוציאה את התינוק ושמה אותו על הידיים ואחר- כן חיבקה ונישקה אותו, נתקפתי התקף שיעול והלכתי לחדר אחר

שלום, נשמע שהמפגש והקרבה הפיזית בין אם לתינוק קשה לך. את לא יכולה להתעלם או להכחיש אותו. לא ברור אם זה עכשווי או משהו מתמשך אבל ברור שזה פוגע בשגרת חייך ודורש טיפול. דרור

אני בת 37 בטיפול שלושה חודשים, שלושה חודשים קשים נורא, בטיפול אני מפורקת לגמרי בוכה מול המטפל שלי כמו ילדה קטנה מתנהגת כמו ילדה, מתקשרת אליו ובוכה לו בטלפון כמו נערה היסטרית. הולכת לפגישות חירום מביאה לו מכתבים לפגישה שזו הצעה שלו שאכתוב על תחושות שלי מחוץ לקליניקה,בקיצור שום דבר לא מרגיע. אני מפורקת לגמרי והטיפול הרס לי את התיפקוד. אחרי פגישה לוקח לי שעות לחזור לעצמי. הלכתי לטיפול בעקבות הפלה ובמקום להתחזק אני מרגישה שהמטפל יוצר בי תלות נוראית לא מתפקדת ולא יכולה לעזוב את הטיפול כי נורא צריכה אותו. מה יהיה מתי אחזור להיות ולהתנהג בהתאם לבחורה בגילי? המטפל עוד הציע שנעבור לפעמיים בשבוע באמת מה שחסר לי זה להתפרק פעמיים בשבוע לא מספיק פעם אחת? צריכה עזרה דחופה

ניבה שלום, את מתארת תחושות קשות. אבל לעיתים קרובות במהלך טיפול עולות תחושות מעין אלו. הגעת לאחר אירוע קשה בחייך, שייתכן ופער פצעים ישנים בתוכך. התלות שכה מפריעה לך היא בעצם צורך שלך, שיהיה שם מישהו עבורך. נשמע שזה קורה, והמטפל מוכן לכך. אבל זה מבהיל אותך. בעיני ההצעה לפעמיים בשבוע נכונה, היא הדרך להוביל אותך להתחזקות פנימית אמיתית. לא העמדת פנים כלפי חוץ שהכל בסדר. אלא התמודדות עם הכאב מבפנים עד שתרגישי שאת יכולה להתמודד עם העולם לבדך, זה יכול לקחת זמן, אבל זה יגיע. דרור

למנהל הפורום שלום כבר כמה זמן שאני מתלבטת בשאלה האם להתחתן עם חברי הנוכחי או לא. יצאנו תקופה, נפרדנו לכמה שנים וחזרנו לצאת שוב. אני יודעת שהפעם השתניתי ואני באה עם תובנות אחרות לחלוטין מאלה שהיו לי. כמו כן אני יודעת שהמצב היום זה או כן או לא.. אם כן - חתונה ואם לא - פרידה ומי יודע אם נחזור להיות יחד בעתיד. במשך השנים הללו עברתי דברים בחיים, השתניתי (ירדתי במשקל באופן ניכר מה שמשפיע גם על מצב הרוח) ומן הסתם גם התבגרתי. עד היום היה נראה לי שאני אמורה להרגיש פרפרים והתאהבות עצומה כלפי האדם איתו אני מתחתנת ואני מוצאת את עצמי מסתכלת על הדברים בצורה מאד שכלתנית. כלומר, אני יודעת בידיעה ברורה שחברי אדם עדין, אמין, נאמן שיהיה בעל טוב ואבא מדהים. הוא לא הכי שנון בעולם ולא נראה הכי טוב בעולם וזו בעצם ההתלבטות שלי. האם אני מתפשרת מאחר שאני בחורה בת 30 ורוצה כבר להתחתן? האם עד היום מה שמנע ממני להתחתן היו רצונות של ילדה בת 16 (פרפרים והתלהבות)? ברור לי שהתלהבות ראשונית דועכת ואילו אהבה נבנית עם הזמן. אגב, אני באה מבית דתי מאד שלא מקובל לגור יחד לפני חתונה ולכן האופציה הזו לא רלוונטית. עוד דבר... מאחר שרזיתי במשקל השאלה היא אם אני אמורה לפתוח את הראש להצעות אחרות (אם יהיו) לפני החלטה או אם מצאתי את האדם שמתאים לי מבחינה אישית - לא לחכות? אני יודעת שתמיד "יהיו טובים יותר" השאלה היא אם להמשיך לחכות להם. לאחרונה גם גיליתי (או יותר נכון אותו בחור גילה לי) שהוא סובל מלחץ דם בערכים היסטריים ופעם היה על גבול שבץ מוחי כמעט. לאחרונה הוא התאזן בעקבות כדורים אבל השאלה היא אם כדאי לי להכנס לזה והאם זה לא להכניס ראש בריא למיטה חולה. ועוד דבר. אבא שלי אמר לי אתמול שאם חתונתי לא תהיה נפרדת "הוא לא יהיה שלם" איתה. זה דבר שמאד כואב לי ואני כל היום חושבת עליו. לא הגעתי לגיל כזה כדי שאבא שלי פתאום לא יהיה שלם עם החתונה שלי. הבחור המדובר מגיע מבית הרבה פחות דתי משלי ואני כמעט בטוחה שהוא יתעקש על חתונה מעורבת. לא בא לי כל כך להתחיל ריב איתו ועם המשפחה שלו. זו לא הקדמה של המאוחר. חתונה עומדת על הפרק ובגלל זה כל ההתלבטויות... תודה מראש

העלית כל כל הרבה התנגדויות ללמה לא להתחתן שלא מצאתי את הלמה כן, את עכשיו רזה את אומרת "אולי יהיו הצעות אחרות" אני דתיה, אבא שלי מתנגד לחתונה משותפת, לא יכולים לגור יחד, הוא חולה או אפילו "שבץ" חלילה. ולמה בגיל שלושים את אמורה לשאול את אביך? זה שזו אהבתך מגיל שש עשרה אינו אומר שאת אמורה להתנהל מול הורייך ככזו, האהבה אולי נשארה אך את גדלת וטוב שכך. מה את מרגישה ומה את רוצה? בהצלחה

שרון שלום, ההתלבטות שלך אכן נראית משמעותית. הבחירה בבן זוג היא בחירה בעלת משקל, וגם ההבנה הפנימית שאי אפשר שהכל יהיה מושלם בחיים אינה עוזרת תמיד. אני לא יכול להכריע עבורך בשאלות שמטרידות אותך, את צריכה להכריע האם עומד מולן משהו אחר, חזק ומשמעותי. האם את מדמיינת את עצמך במהלך כל חייך עסוקה בהן, מתחרטת על בחירתך? באיזו מידה הן חשובות לך, וכמה מהן הועלו על ידי הסובבים לך. התשובות לשאלות אלו עשויות לסיייע לך לחדד את תחושתך. אני גם יכול להבין את רצונך שאביך יהיה שלם עם החלטתך. זהו רצון מובן, אבל נשמע שאת מוכנה לעשות פשרות בתחומים רבים עבור סביבתך שלא תמיד, לפחות במקרה של אבא, עושה פשרות עבורך. חשוב שתביני מה בדיוק קורה שם, מה חשוב לך, ותדרשי את זה. דרור

היינו ביום הולדת של חבר,ראיתי מישהי שילדה, כולה מאושרת זורחת אחר- כך גם ראיתי אמא רוקדת עם תינוק היתה מוסיקה נוסטלגית, שתיתי קצת, הסתובב לי הראש ופשוט התחלתי לבכות האם זה נורמלי במצבי?

אלמונית שלום אני רואה את רצף ההודעות שלך אני זוכרת את סיפור ההפלה שלך מלפני שנה לדעתי מאוד חשוב שתפני לעזרה אני רואה אותך גם במשמרות של ליאת ואורנה ונראה שאת מאוד מועסקת בכאב הזה שלא מניח לך, לדעתי רצוי ואף הכרחי שתפני לטיפול שיתן לך כלים וכוח להתאבל ולעבד את האובדן ולחיות קצת.

שלום לך, נראה שיש משהו במפגש עם נשים אחרות שהן אמהות שקשה לך, נוגע בחלק מאוד לא מעובד אצלך , שבעזרת מעט אלכוהול משתחרר ויוצא החוצה. נראה חשוב לברר מהו החלק הזה, מדוע את מרגישה כך, ודרך הבנה זו לראות האם את יכולה לבחור לנהוג אחרת בחייך. דרור

אני זקוקה בדחיפות לעזרה. הבת שלי סובלת לאחר פרידה קשה מחבר המצב מדרדר והיא רוצה מאוד להגיע לפסיכולוג על מנת לקבל עזרה ואין לי מושג למי לפנות. המצב קשה כי היא מיואשת לא מצליחה להתרכז במבחנים ואנו מרגישים שהיא ממש במצוקה. מה עלי לעשות ולמי לפנות באזורזו. מבקשת תשובה בדחיפות.

יפית שלום, את יכולה לכתוב את האיזור שלך כאן ואני מאמין שמשתתפי הפורום ישמחו להמליץ על מטפל עבור בתך. שנית במידה והיא בגיל בית ספר ניתן להתייעץ עם יועצת בית הספר שיכולה גם כן להמליץ. מעבר לכך, ניתן לפנות לקופת חולים אליה אתם שייכים ולקבל רשימה של פסיכולוגים בהסדר. בהצלחה, דרור

שלום לפסיכולוגים התחלתי טיפול פעם ראשונה, הייתי בשתי פגישות עם מטפל איך אני אמור לדעת אם היא טובה לי איך יודעים אם יש כימיה אם זה מה שאני צריך. הוא היה בסדר למרות שזו רק ההתחלה אין לי נסיון מול מטפלים אחרים כך שלא משנה מה אני מרגיש לא יודע אם זה אומר שהטיפול טוב או לא. רציתי גם לדעת אם גם למטפלים יש לפעמים חוסר כימיה עם מטופלים ואם כן מה הם עושים, או שהם ממשיכים לטפל במישהו שלמשל מעצבן אותם או לא נוצרת כימיה מולו. תודה רבה יואב

יואב שלום, בעיני הדבר המרכזי בטיפול הוא קשר. קשר אינו מחייב את אותו הדבר שמכונה כימיה, או התלהבות ראשונית. לעיתים קרובות זוהי עבודה קשה לבסס קשר טיפולי טוב, ולעיתים זוהי הבעיה המרכזית ממנה סובל המטופל. לכן אם אתה מרגיש בנוח מול המטפל, אני לא רואה סיבה מיוחדת שתחפש מדוע לא להיות אצלו, נשמע שזה טוב דיו. אותה תשובה נכונה גםלחלק השני של שאלתך, בכל טיפול מטרת המטפל היא למצוא את הדרך, גם אצלו להתחבר וליצור קשר עם המטופל. דרור