פורום פסיכולוגיה קלינית

אשמח לקבל המצות לפסיכולוג/ית המתמחה בזוגיות באיזור ירושלים. תודה!

תמר שלום, אנו לא נוהגים לפרסם המלצות על מטפלים בפורום. אני מקווה שהמייל שצירפת עדכני, ואני מאמין שחברי הפורום ישמחו להמליץ מניסיונם. בהצלחה, דרור

ממליצה על מטפלת לרונית שלום, אני מעריך את נכונותך לתרום מניסיונך ולהמליץ על מטפלת. אבל לא ניתן להמליץ על מטפלים בפורום. לכן, את יכולה לשלוח ישירות את המלצתך למייל שצורף לפנייה. דרור שטרנברג מנהל הפורום

בחשש... את מי ש'מכיר' אותי... האם מצליחים לראות שמעבר להצגת החוזק והיש, נחבא בנאדם מרוסק וחסר? נורא חלש שנזקק להמון המון עזרה, יותר מכולם ביחד, ואינו מאפשר אותה אלא אולי במחיר חיים? רוצה סוף סוף להצליח להרשות לעצמי ליפול למשכב ליותר מרבע שנייה, להיכנע, ולהפסיק להתרוצץ ולהראות ששום דבר לא מחסל אותי :-( זה לא מצליח לקרות. הקטע הזה יותר חזק ממני. איך משתמשים? מקווה שתדעו מי אני לפי אופי השאלה, התוכן, המשאלה והכינוי הנבחר עבור הודעה זו... הגיגים זהירים...

למה המשחק הזה -פשוט תגעידי מי את...

"סתם" זו את?

לילך שלי זו את? לא מזהה:-(

שלום לך, אני מניחה שבכולנו יש גם נקודות חוזק וגם אזורי תורפה, כשהמשימה החשובה היא להתנהל מתוך גמישות, בעיקר בזירה הבינאישית. אם לא יכולים לבד, דואגים לקבל עזרה מאיש מקצוע. בהצלחה ליאת

לא לא ולא מה אתן לא מזהות? בכל מקרה לא אגיד אם את רוצה תגידי בעצמך וזה בסדר להגיד יקרה שלי לא עשית שום דבר רע ופעם לא היית מסתתרת או עושה חידות מה השתנה?

אני מודה ומתוודה שאני חלשה מאוד בזיהוי.. לפעמים גם את מה שנמצא לי מול העיניים אני לא רואה. (אני חושבת שכך התרגלתי מפעם, אבל זה לפעם אחרת..) אני מזהה אותך דווקא לפי בין השורות שלך, אם אפשר לקרוא לזה כך.. לפי הרווחים שביניהן. הניסיון לעשות סדר (זו כבר פרשנות..). אבל לא רק לפי הרווחים, אלא גם לפי אוצר המילים שלך, שהוא כמו טביעת אצבע ייחודית. אני נבוכה..מאוד יכול להיות שאני טועה.. השאלה ששאלת כל כך אמיצה וישירה.. מכירה אותך במטאפורות ומילים מורכבות.. אם זו את, ריגשת אותי מאוד.. שולחת מבט חם מלא הערכה.. (באמת) לגבי השאלה ששאלת.. אני חושבת לעצמי כמה זה דומה/מורכב, לבחור כינוי לא מזוהה כדי לשאול את מי שמצליח לזהות האם הוא מזהה. האם הוא מזהה *אותך* כמו שאת חווה את עצמך מבפנים. אני מלאת ספקות.. עדיין לא בטוחה שזו אכן את.. קשה לי להשיב כך (כתבתי משהו ומחקתי) אומר רק באופן כללי שלפעמים צריך להתגלות כדי לדעת אם כך חוו אותנו קודם שנגלינו, ולאחר שנגלים זה כבר לא כל כך משנה מה ראו קודם.. עוד אומר, שאני לא בטוחה שהחלוקה הזו היא חדה כל כך כמו שהצגת אותה; בקוטב אחד מצויה הצגה של יש וחוזק ובקוטב השני חוסר וריסוק. איך משתמשים זו שאלת השאלות.. גם אצלי. חשוב לבחור נכון במי- ותמיד יש כמה אנשים טובים בסביבה (גם רק אחד זה מספיק).. צריך להעיז ולנסות ולראות מה קורה.. אני בשבועות האחרונים לומדת שכדאי להתייחס לדברים כמו שהם, וכך גם להציג אותם. זה מקל קצת איכשהו.. אני לא מתרוצצת ממקום למקום כשקשה לי, אני מוותרת ונופלת למשכב לכמה זמן שצריך. נותנת ליאוש ולנרפות להכתיב את סדר היום. זה כבר שנים ככה ואני נוטה להתבייש בזה מאוד. להסתיר את זה, עד כמה שאני יכולה, ולומר שחליתי. כבר שנים שאינני חולה (להזכירך את משאלות השפעת הישנות, ואת הסופלה..). לפני שבוע העזתי ו"הצהרתי" או התוודתי שאני לא חולה ואף פעם לא הייתי- פשוט מדוכדכת מאוד ובעיקר מפוחדת מאוד. רעדתי מפחד... ויודעת מה קרה? הצד השני חשב שזה לגיטימי ואפילו מובן ונרתם (באופן מפתיע כל כך שזה מכאיב) לעזור. להיות שם. לתת לי לנוח קצת, בלי להרגיש עם זה רע. לדאוג לשלוח זרועות תופסות בדיוק ברגע הנכון. בפעם השנייה שהתנצלתי על הברזה כללית מהעולם היה כבר הרבה יותר קל, בלי רעידות פחד ובכי.. פשוט הצגתי את העניין כמו שהוא, ושוב הצד השני הבין. צריך להעיז..., זו מסקנה אחת שלי. החיים הרבה יותר פשוטים כשמוציאים אותם לפועל. מסקנה שנייה היא שכנראה אנשים רואים אותנו טוב ממה שחשבנו.. (וזה אולי גם לשאלתך..) לא בטוחה אם אצליח להגיע לפורום..כבר ממש לילה, אבל ננסה בכל זאת לילך (ל. הישנה) ...

הי ילדת חמד, תודה ממיק על המילים החמימו?ת, הרכ?ו?ת, הזהירו?ת, החכמו?ת. את יודעת שאני מוצאת עניין רב וקרוב בהודעותייך, נכון? בוודאי שזכרתי את הסופלה, איך לא... :-) קראתי הכל, המילים המרגשות איתי. יודעת כמה פחד. כמה אומץ. ושוב, כמה פחד. לפעמים מבינה, ומבינה ומכירה לעומק וכמה עבודה שעשינו, אבל... עוד לא שם, עדיין לא... העומקים האלה... הקצב ... חסר לי מאד האפילו-בנאדם-אחד הזה בעולם שמחוץ. חסר מאד :-( שלך מכל הלב, יקירה, סוריקט

עוד ארבעה חודשים היא תיסע מכאן אל מעבר לים בא לי לצרוח איך את יכולה לעזוב אותי רעל של כעס ועצב ושיממון ופחד מציפים אותי אני רוצה שתסבול שיהיה לה כאב שאין לו מרגוע כאב ללא נחמה שיהלך מעליה כמו צל לעד בלי מפלט. אמא, גם אני רוצה למות ועל הזין שלי כולם.אני מדמיינת שאני קוראת לך ממיטתי בחדר ואת באה.כמה פשוט.מאזינה לטיפופי רגלייך מתקרבים ושוב מתרחקים.צליל שמביא איתו חום ונחמה. בנתיים מחכה לשעה שלי להסתמם לישון

אוי ויק, כמה קשה לך. את מוצפת ברגשות מרים כל כך, שתובעים את מחיר הזעם והעלבון ממי שנתפס בעינייך כאחראי להם. הלוואי שתצליחי יום אחד ולגלות בתוכך כמוסה של רוך, אהבה ונחמה, שתאפשר דיאלוג חדש עם אמא. עד אז, שמרי על עצמך מפגיעה, והקשיבי לקול פסיעותיה המתקרבות, מפעם, בתקווה לנחמה. איתך ליאת

כל כך שונאת עצמי כשמגיע יום שישי אם אני אוכלת יותר מהרגיל בא לי ממש למות, אם מעלה שני קילו שונאת את עצמי עד רצון אובדני. הייתי בעברי הרחוק אנורסית ובולמית היום אני בריאה אך החשיבה נשארה לקוייה איך משנים זאת? ואיך גם המחשבות עוזבות אחרי שנים ולא רק הטקסים?

שלום לי, העובדה שהצלחת להתגבר על הפרעות האיכילה שלך (לפחות במישור ההתנהגותי) משמחת כשלעצמה. כדי להשלים את התהליך, אני ממליצה לך לפנות לטיפול פסיכולוגי, המיועד בדיוק למטרה שאת מבקשת: שינוי דפוסי חשיבה מעוותים. לפעמים, רק היציאה המוחלטת ממצב החירום מאפשרת את הפנ?יו?ת האמיתית לעסוק בדינמיקה שמאחורי הסימפטום. בברכה ליאת

שלום רב, מצמוץ בעיניים בתדירות גבוהה שמופיע פתאום אצל ילדים- מה משמעותו? מהן דרכי הטיפול? האם טוב להעיר לילד על כך או להתעלם? אודה על כל כיוון ועצה רמי

שלום רמי, בדר"כ המצמוץ משקף חרדה או מתח כלשהו שהתעוררו בתגובה לאירוע חיצוני או תוך נפשי. אם ידוע על אירוע כזה, כדאי לשוחח עליו ולדאוג שהילד יחוש מוגן ובשליטה. (יש לזכור שהתגובה יכולה להופיע גם באיחור ניכר). אם מדובר באירוע חד פעמי וחולף, אפשר להסתפק בתמיכה וחמימות כלפי הילד, אך אם מדובר במצב חריף ומתמשך - יש טעם להתייעץ עם פסיכולוג קליני של הילד. בכל מקרה עדיף להתעלם ולא להעיר דבר. בשמחות ליאת

היי ליאת, נפגשנו היום. היתה רעידת אדמה במהלך הפגישה(חשבתי שיש לי סחרחורת...הכל זז...). את הרגשת? כבר היה לנו ג'וק, רעידת אדמה ואיזה עניין של ועד הבית... :-) מה עוד? היא יותר מפחדת מג'וקים מאשר רעידות אדמה... האמת שאני מרגישה שכבר אין לי על מה לדבר בפגישות....מה עושים? היא חושבת שאני רוצה להחליף אותה על פני דירת יוקרה:) (וכן, היא יודעת הכל..., אני פשוט מספרת גם לך) טוב, שתהיה שבת שלום

שלום מימי, מעניין שכולנו חושדות, לפני הכל, שמשהו בנו לא בסדר. האמת שגם אני חשבתי מיד על סחרחורת. זה היה די חזק, אבל מרגש. אני אוהבת מופעים סוערים של איתני הטבע, בעיקר כשאין נפגעים. ג'וק בהחלט מדאיג הרבה יותר, ונדמה לי שגם ועד בית. כשאין יותר על מה לדבר בפגישות, זה אולי סימן שצריך לרדת קומה, ולהגיע לרובד חדש. כמו במשחק מחשב, כשעוברים ל'עולם חדש'. אומץ! אומץ! ליאת

בחודשיים האחרונים הכל משתנה, הכל לא יציב או פחות יציב מלא יציב, הכל מבולבל ואני מרגישה כ"כ אובדת עצות... הבוקר התעוררתי קצת מידי מאוחר וגרמתי לעצמי לפספס את הפגישה עם המטפלת. כח ההרס העצמי פשוט מחריד, מגעיל ועצוב... וכמה שאני מבינה מאיפה זה מגיע וכמה זה לא טוב וכמה זה לא מגיע לי ואני לא אשמה שפגעו בי... אני פשוט לא מצליחה להפסיק לקלקל לעצמי..והכעס בעקבות זאת רק מביא אותי לעוד הרס עצמי...סחור סחור... כעסתי שאחרי שבוע עמוס רגשית בצורה מטורפת, אני לא אוכל לפרוק איתה את הכאב...כנראה שנרדמתי שוב כי לאחר זמן מה קמתי והכל רעד ולא הבנתי מה קורה... חשבתי שאולי סוף סוף הגוף שלי מרשה לי להרגיש באמת את הכאב ע"י הרעד אבל לא, התברר שזו היתה רעידת אדמה והכל נשאר רק בגדר פנטזיה... די כבר. לא יכולה לסבול את השקט הזה בבית. לא שקט כהגדרת המילון כי אם שקט של בדידות במערכה... את החלל הגשמי ניקיתי וצחצחתי, שמתי פרחים על השולחן, כביתי את האורות והדלקתי נרות בכל הבית לרקע השיר 'אנה בכח'... אפילו הכנתי לעצמי כוס תה והנחתי מאפה לצידו... אולי במילים אחרות אני מנסה לנחם את עצמי על הבדידות אבל אני לא בטוחה כמה זה עוזר, אני צריכה משהוא ולא רוצה משהוא, אני לא מבינה את עצמי... מדוע אני לא מחליטה להפסיק להכאיב לעצמי, לפגוע ולהרוס, מדוע אני לא סומכת על עצמי? מדוע אני מפחדת מעצמי? קשה לי, רע לי, לבד לי... ורק השיר היפה מנגן לו ואני תקועה, ללא תווים וללא כילים.... רק עם מילים, קצת קשים... :(

שלום אור, העצב שלך על הפגישה שהוחמצה מעיד על החשיבות הרבה שיש לו בחייך. את מדברת על כוח ההרס העצום שאת מפנה כלפי עצמך, על כך שאת שבה ומקלקלת לך. בתיאור ההתנהלות שלך במרחב הגשמי יש מעט יותר חמלה כלפי עצמך. חשוב להבחין בזה, ולרתום את החלקים האלה גם לטובת הפחות-גשמי. אני רוצה לקוות שעם התקדמות הטיפול תוכלי לנתב את הכעסים שלך לעבר מטרות חיצוניות לך, או לשלוט בו כך שלא יופנה פנימה. היי בטוב ליאת

שלום לך, אני מטופלת בטיפול דינמי בערך שנתיים. יש לי בעיה רצינית עם הגבולות. כלומר, נכון שאני מגיעה בזמן ומדייקת, ומודיעה על ביטולים או איחורים, אבל העובדה שאני צריכה להגיע ביום מסוים ובשעה מסוימת בכדי לדבר על מה שמצי ק לי, לא נתפס אצלי. ואם אני מרגישה ממש רע, אני צריכה להשאיר הודעה וכשיש לה זמן אז היא חוזרת אלי, ואני תמיד מאבדת חשק לדבר. וקורה לי גם שבגלל הגבולות, אני גם מאבדת חשק לדבר, וזה מעצבן אותה ואותי, כל אחד בגלל הסיבות המיוחדות שלו.

שלום ש.ל. מאימתי שקיבלת על עצמך את ההחלטה לפנות לטיפול, את מחוייבת לחוזה טיפולי המגדיר (גם אם בע"פ) את הנהלים. לגבולות הזמן והמקום (כמו גם לנהלי ביטול, תשלום ותקשורת בין הפגישות) יש חשיבות רבה מאין כמוה. המתקפה על הגבולות, כמו ההחלטה להעניש באמצעות שתיקה, היא חלק מהקושי לווסת רגשות קשים כמו תסכול וכעס. נדמה לי שחשוב להבין מה קורה לך ב-ד-י-ו-ק ודווקא שם, ולדבר את זה במקום להתנהג את זה. אני מזמינה אותך לדפדף מעט בפורום באמצעות מנגנון החיפוש, ולקרוא קצת בנושא הגבולות בטיפול. כל טוב ליאת

הגעתי אני והמטפל שלי למקום בלי תזוזה. אני הולכת לשם מתעצבנת ברגע שאני נכנסת לחדר, מסתכלת על השעון כל הזמן, ואם יש תקופת שתיקה (ויש הרבה כאלו) אני שואלת אם אפשר ללכת. אני מאשימה אותו באי התזוזה הזו, והוא מאשים אותי וזה חוזר על עצמו כל פעם מחדש. כל פעם שאנחנו מדברים על זה, אנחנו מסכמים על מה צריך לדבר, אבל אין, אפילו אם זה קורה, התזוזה היא איטית לגמרי, ולפעמים עד כדי שעמום. אני שם שנה ושמונה חודשים, מאוד קשה לי לדבר על דברים אנטימיים. ביישנית, ובקושי משתפת אחרים ברגשות שלי. זה הטיפול הראשון שלי. לקח לי המון זמן עד שהחלטתי לפנות לטיפול, ועזיבה משמעה שאני לא מנסה עוד פעם. וברגעים האמיתיים אני לא מוותרת וגם הוא לא מוותר. האם אני צריכה לעשות צעד אמיץ ולעזוב? ומה יקרה אם אעזוב עם תחושת תלות חזקה כזו? תודה רבה על עזרתך

שלום שרון, אנא, קראי את תגובתי שתחת הכותרת "תקיעות". אומר שוב שאין טעם לחפש אשמים. מוטב לנסות להבין את ההימנעות מקרבה וקשר, אשר בוודאי מקבלת ביטוי דומה גם בחייך שמחוץ לטיפול. את ההחלטה האם עזיבת הטיפול היא צעד אמיץ ונכון או בריחה והימנעות - טוב יותר לעשות לאחר שיקול דעת ומחשבה, בטיפול עצמו. בהצלחה ליאת

לכתוב או לא,לשתף או לא,להיות או לא,לחיות או לא,לוותר או לא,להתמודד או לא,לרצות או לא,להרגיש או לא,זה המאזניים הכי לא יציבות בעולם.מרגישה כמו ברולטה מסוחררת מהסיבוב המהיר,ומתפללת שתעצור.כמה קל להשאב לתוך זה וכמה קשה לצאת.נכנסתי באין כניסה והגעתי לדרך ללא מוצא. והפיתוי הפיתוי הפיתוי שטן או שד רע. כל הזמן כאן בראש ולא מרפה.גם הדרך יציאה הופכת פיתוי.אני יודעת שאני יכולה לדבר איתה עכשיו אבל לא רוצה, וגם לא מסוגלת אבל אני יודעת שיש סיכוי שהיא קוראת אותי,ויודעת כמה באמת באמת הבחירה קשה.ושהיא חייבת להיות רק שלי.לא דתיה אבל מאמינה,ובכח שנותר לי קוראת לך, שמע ישראל אדוני אלוהנו אדוני אחד,כוון ובעיקר הצלח דרכי לכאן או לכאן.

איך את יודעת ש"יש סיכוי שהיא קוראת אותך" מה גם מטפלים קוראים פה?הצחקת אותי

ד. יקרה, אני מצטרפת בכל לבי לתפילה, יודעת כמה קשה האחריות שלקחת על עצמך. המאזניים המיטלטלים בין תקווה ויאוש הם גם סוג של תקווה: תמיד יש שני קטבים, ולא טוב להישאר באחד מבלי להביא בחשבון את קיומו של האחר. ראיתי משהו ממך לא מזמן, ולא הגבתי בגלל השעה המאוחרת. אם את עדיין ערה, אני שולחת לך נגיעה רכה מכאן. לילה שקט וחמים ליאת

שלום. אני ובעלי נמצאים בטיפול זוגי עקב אי הסכמות בנושאים שונים. במהלך היעוץ הבנתי מבעלי שאינו מסכים לדרך וליעוץ שאנחנו מקבלים ולמרות זאת הוא ממשיך ללכת ליעוץ ופועל למרות רצונו והבנתו כדי שיהיה שלום בית ושקט תעשיתי . אני מאוד נבוכה כי הוא טוען שהוא עושה זאת לטובתי . האם עלי / עלינו להמשיך ללכת ליעוץ או לחפש יעוץ אחר ששנינו נסכים על הדרך. תודה

שלום ליאור, סיכויי ההצלחה של טיפול 'כפוי' בדר"כ נמוכים בהשוואה לטיפול הנעשה מבחירה ורצון. מבחינה זו, מדובר במצב בלתי רצוי. אני מציעה לפתוח את הנושא מול המטפל/ת ולחשוב האם וכיצד אפשר לשפר את תחושותיו של בעלך. למרות האמור כאן, כדאי לציין שבטיפול זוגי יתכן שהמוטיבציה הראשונית אצל שני בני הזוג אינה זהה, וקורה שהאחד מוותר קצת או מתפשר למען האחר. בעיני זה לא אסון. אני ממליצה לפתוח את זה בטיפול, ולבדוק גם את האפשרות שהאמביוולנציה כלפי הטיפול משקפת אמביוולציה כלפי הקשר שלכם. בהצלחה ליאת

היי ליאת, (תהיתי ביני לבין עצמי האם אוכל להעביר שבוע ולא לכתוב לך... אבל הגעתי למסקנה שלא אאבק ברצון הזה שלי...) אז מה שלומך? רוצה לספר לך שהמדריך שלי ואני ישבנו לכתוב את ההערכה השבוע. הרבה מהשיחות שלנו הן בדימויים, ובשבועות האחרונים (כמה מפתיע) הדימויים הם של גשם ושלוליות. חשבתי שתאהבי... ההערכה, אגב, הייתה הרבה פחות נוראית משחשבתי שתהייה. הוא כתב עלי כמה דברים שמאוד ריגשו אותי. נמש עבר סירוס השבוע. אני חושבת שכל העסק היה הרבה יותר קשה בשבילי מאשר בשבילו. הוא היה טושטוש יום שלם, אבל בערב כבר חזר לאישיותו העליזה והמקפצת. הוא ממשיך לעקוב אחרי בכל הבית, כמו אחרי אמא אווזה. אני חושבת שזה מתוק להפליא. הבאתי היום תמונות לפגישה הטיפולית. תמונות מפעם. אני נוצרת בלב את הפנים שלה, העיניים המתרגשות והחיוך הרחב שנפרש על פניה כשהיא ראתה תמונה שלי כילדה. הייתה שם חיבה עמוקה, (מפחיד אותי לכתוב אהבה...) מין חיוך של שמחה, של קרבה, של אמא... את חושבת שיש משמעות לעובדה שהייתה רעידת אדמה (אמיתית! הרגשת?) בדיוק כששלפתי את התמונות? היא שומרת את התמונות ההן. יש משהו מנחם בזה שאני שמורה קרוב אליה. יאללה, שישי בצהריים. לא נשבור את מסורת השנ"צ... ד"ש לירדנה, ושבת שלום! נועם

נועם יקרה, תודה על השיתוף. נעים לקרוא על דברים טובים מתוך חדר הטיפול ומחוצה לו. מסרי הבראה מלאה לנמש. ירדנה עברה את תהליך העיקור כמו גדולה כבר לפני כשנתיים, וזאת הקלה גדולה כי לפני כן היה לה הריון מדומה, שנחווה כאן כסיוט. שמחתי לשמוע על ההערכות הטובות שצצו מתוך השלוליות.אין לי ספק שהן מגיעות לך. נחמד לעבור רעידת אדמה ביחד עם אדם קרוב (בטח שהרגשתי). לא בטוח שזה היה מתוכנן במיוחד בשביל התמונות, אך ללא ספק זה הוסיף להתרגשות שבחדר סימן קריאה גדול. שבוע טוב לא פחות מקודמו ליאת

שלום ליאת, פניץי אליף פעם כאן, והמלצת שאכתוב את מה שאיני יכולה לבטא במילים. כתבתי לה כמעט הכל. היא התייחסה קצת לזה, והמכתב נשכח. העליתי את העניין בפגישה האחרונה והיא טוענת שהיא זוכרת את כל מה שכתוב שם, והיה לה חשוב לקרוא את זה אבל היא רוצה שאנ יאבטא את הכל במילים. קשה לי נורא עם עניין המילים הזה. אני שונאת לדבר על עצמי, שונאת להתבטא, ושונאת להיות במרכז העניינים. מה אפשר לעשות? איך מתקדמים הלאה? זה נתקע ואני לא רואה משהו קדימה. **והאם התקיעות היא תמיד אשמתו של המטופל?

שלום לך, ההחלטה לפנות לטיפול פסיכולוגי כרוכה, מן הסתם, בהסכמה מדעת לפרוצדורה המקובלת. טיפול הוא ברית בין שני אנשים, כשחלקו של המטופל הוא להביא אל החדר- באמצעות דיבור - חומרים מתוך עולמו. המטפל אמור לסייע, להקשיב, לתמוך, לשקף, לפרש, וכד'. יש מטופלים המתקשים, יותר מאחרים, לדבר את עצמם, ועליהם ללמוד להעיז בהדרגה. לכן, אין טעם רב לחפש אשמים, אלא לקחת אחריות ולדבר. אם לא על עצמך, לפחות על הקושי שלך עם מילים ועל מקורותיו האפשריים. בהצלחה ליאת

הי ליאת הנה שוב אני כאן כותבת לך. אני חודשיים וחצי אחרי לידה נולד לי בן מקסים. אך כרגיל כל היום כולם משגעים אותי. ליאת אני כבר לא יודעת מה לעשות לכן אני פונה אלייך.בבית שלי נהיה בלאגן גדול ההורים עדין יחד אך רבים כל הזמן , אמא שתתה כדורים וניסתה להתאבד, וכמה חודשים לפני היה אותו סיפור עם אחותי בת ה- 17, אחי בן 15 דורדר בלימודים. וכו... הבית נהרס ואמא שלי ממורמרת וכל הזמן מקללת את כולם. עם האחיות היא פעם בקשר פעם לא...כרגע לא, הסיפור התגלה ע"י ניבה לכל המשפחה כולל להורים של אמא שלי מאז אף אחד לא מדבר עם ההורים שלי ואת האמת אני יכולה להבין אותם שלא מדברים איתם.(ואף אחד לא מדבר גם עם ניבה שחשפה את הסיפור להורים שלה שהם מבוגרים ומאז ממש לא מרגישים טוב כולם כועסים עליה שסיפרה להם.) בקיצור בלאגן גדול מאוד. מה שקורה זה שאותי כולם משגעים הדודות מתקשרות ללא הפסקה מקטרות לי, ההורים שלי מקטרים לי , אמא שלי בוכה המון , נמאס לי וגם לבעלי שרוצה כבר לצעוק על כולם שמערבים אותי. המון פעמים הסברתי לכולם שאני לא רוצה לשמוע יותר ואף אחד לא מתיחס, כמה פעמים ניתקתי גם קשרים עם דודותי כי בתקופת הההריון כבר לא יכולתי לשמוע אותן. היום למשל התעוררתי ושמעתי הודעה מדודה שלי לחזור אליה, לא חזרתי. אין לי כבר עצבים. גם בבית של ההורים שלי נמאס לי להיות , אני כבר בקושי הולכת , יום שישי נכנסתי לשם לארוחת ערב עם בעלי והילד וכרגיל מריבות וצעקות של אחים שלי ואבא שלי ונכנסתי לבית והתחלתי לבכות ולצעוק עליהם שיותר אני לא באה לאכול איתם ימי שישי שהם ממש חיות , אחים שלי לא מכבדים את הורי מאז ומתמיד. בקיצור נמאס לי . האם עלי לנתק קשרים עם כולם? מה לא אענה להם מה אעשה? אני מרגישה כבר ממורמרת מכולם בייחוד שאני רואה את אמא שלי כמה מדברת בטיפשות וכמה מקללת ואני כועסת עליה וגם מרחמת עליה. הקמתי משפחה שככ חלמתי על זה ולא נותנים לי להנות ממנה בשקט, גם באים אלי הרבה אף ע"פ שיודעים שאין לי כוח בשבילם. (ההורים, האחים) רוצים לראות את הבן שלי. אני גרה מהם במרחק רבע שעה בשכירות ואני ממש רוצה כבר לעבור דירה רק בגללם. אני מרגישה עצבים וחוסר שקט. אפילו דוגמה אתמול אחי רב עם ההורים שלי בבית בן ה 22 זרק דברים וקילל ופתאום אני מקבלת הודעה לפלאפון שלי תתקשרי לבית שלך , יש בלאגן. החזרתי לה הודעה שאני לא אמא שלהם וזה לא מעניין אותי ושלא תפנה אלי עם דברים כאלה יותר. אני מרגישה שאני חיה במשפחה דפוקה. אני םשוט אוהבת את כולם וגם מרחמת ולא יודעת מה לעשות . לטיפל כרגע אני לא יכולה לחזור , וגם הפסיכולוגית שלי כבר לא עובדת שם יותר. מה יהיה? מחכה לעצתך הדחופה.

ערב טוב לך, אתחיל דווקא מהסוף. בכלל לא בטוח שאת זו שמוכרחה טיפול כרגע. אחרי הכל, הצלחת להקים לך משפחה קטנה משלך, לשמוח בה, ולהבין שבבית בו גדלת יש בעיות אך אינך חייבת להמשיך ולשאת אותן כאילו היו שלך. זוהי עמדה בריאה, וכל שנותר לך כרגע הוא להוציא את עצמך באופן נחרץ יותר מהקלחת הזו. תוכלי להמליץ להורייך לפנות לטיפול זוגי, ולבקש מהדודות שלך חד-משמעית לאפשר לך להתרחק ממעורבות-יתר. כשמגיעים הטלפונים מהבית, תוכלי לומר בשקט: אני עסוקה כרגע, ואני מקווה שתסתדרו. אם לא תצליחי לבד, כדאי יהיה בכל זאת למצוא דמות מקצועית שתסייע לך להציב גבולות ממרחק נכון. מאחלת לך הרבה אושר ושלווה ליאת

רציתי לספר לך שנפגשתי איתה כבר פעמיים והיא כל כך מיוחדת וסבלנית וטובה אלי וסופסוף אני מרגישה שיש יחד איתי מישהו. מפחדת לפתח ציפיות גבוהות מידי, אבל נראה לי שזה זה. רוצה לומר לכולם שהלוואי ש- "יום אחד זה יקרה בלי שנרגיש, משהו ישתנה משהו ירגע בנו, משהו יגע בנו ולא יהיה ממה לחשוש... והלב השומר לא להיפגע יפעם בקצב רגיל". תודה לך ליאת וכמובן גם לדרור ואורנה על עבודת הקודש, תודה לכם על המקום הזה. שתהיה שבת של שלום. א'

ערב טוב, איזו הודעה משמחת! מצטרפת לאופטימיות ולהתרגשות, ומאחלת לך מסע של הרפתקה וגילוי. המשיכי לשתף. שבת שלום ליאת

שלום רב...אני יודע ליאת שאת מאמינה בטיפול אבל לפעמים איך טיפול יכול לעזור??? לעיתים יש אובדן מאוד גדול שכל השיחות על אבא אמא דוד ודודה לא יכולים לרפא את הכאב....ניסיתי הכל בדרך הטיפולית פסיכיאטרים פסיכולוגים ומה לא...כולם ניסו לשכנע אותי שאני מטורף מייחס חשיבות רבה מדיי לדבר פעוט....אך לא כולם התנסו בחוויה המצמררת כמו שאני רואה אותה....ואף אחד לא יגיד לי שזה פעוט ואף אחד לא יגיד לי שאפשר לחיות עם זה כי אני לא מאמין שאפשר לחיות עם זה...כמעט שנתיים וחצי עברו מאז ועוד אף אחד לא שכנע אותי שמדובר בדבר של מה בכך....שאין פה אובדן של ממש...ואף אחד לא יצליח לגרום לי לחיות עם זה......כל הדרך הטיפולית הזו היא מניפולציה כדי שאנשים לא יראו את הדברים נכוחה שיצליחו למצוא סיפור חיים אחר שיכסה על הבעיות אבל לפעמים יש בעיות פיסיות ניכרות לעין או סיפור חיים יפה שנופץ ברגע....בשני המקרים האובדן הוא עצום והמטפל שלא צריך לחיות עם הבעייה מספר לך שלא הכל אבוד למה?ככה כי הוא לא יוכל לומר אחרת.....כל מטפל בפורום זה או בפורמים אחרים(אני מודה שבפורום הזה אני כותב ברבה יותר מאשר באחרים) כתבו שניתן לעזור לי....מזכיר לי משחק כדורגל שראיתי לפני שנה שבו מכבי תא פיגרה 2 0 והמאמן ניגש לשחקן בן 18 שבחייו לא שיחק ברמות הללו ושאל אותו אם הוא יכול להכנס ולהבקיע צמד והוא אמר שכן....ברור הוא רוצה לשחק...כולם צחקו על המהלך המשונה הזה וכמובן שמכבי תא הפסידו....כולם מאמינים ביכולת שלהם לעזור אך לא תמיד אפשר איך טיפול של פעם בשבוע אמור לטפל בבדידות של אדם....ובכאב אמיתי על אובדן שלעיתים גורם לכאב צמרמורות ורעידות בגוף...אני חש שאיבדתי את הילדות שלי הייתי ילד כשזה קרה גם אם לא בגיל הכרונולוגי אלא במהות שלי בתחושה שלי ובבת אחת זה נלקח ממני ונהייתי אדם אחר......טיפול לא יכול להחזיר את זה...הייתי בטיפולים פסיכולוגיים פגשתי פסיכוטרפיסטים פסיכיאטריים התייאשתי אף אחד לא יכול לעזור לי והטיפול בכל הבעיות שיש לי מאז שאני תינוק לא מעניינים אותי כרגע....תחושת המוות מציפה אותי אין עתיד אין עבר אין הווה....אתמול בלילה בזמן הסערה טיילתי בגשם ליד הים...היה נראה כל כך פשוט לפתור את כל הבעיות הללו באבחה אחת קלה.......הים געש ושצף היה מוכן לקראתי ואני לקראתו......אני לא רוצה לנשום את האוויר שאני נושם אני רוצה לפגוש את הים שייסחף אותי שהמקום שמסמל את החופש והאינסופיות ייקבע כבר את מותי ואת סופי אני כל כך עייף ....גבר קרוב לגיל ה30 עם השכלה אקדמית באונ (עם משרות מוצעות במקצוע שלי במשכורות גבוהות)לא מסוגל לעבוד בכלום לא מסוגל להיות בזוגיות לא מסוגל פשוט לחיות את החיים בצורה הכי בסיסית שלהם...

שוב שלום מיסטר בלו היקר, אני מניחה ששמת לב לכך שכבר הפסקתי לנסות ולדבר איתך על המקרה ההוא. אנחנו נתקלים לא פעם, אפילו כאן בפורום, באנשים שלא מצליחים לנוע מעבר לאירוע יחיד בחייהם, שלתפיסתם שינה את המהלך התקין שלהם לבלי שוב. אתה כותב - "והמטפל שלא צריך לחיות עם הבעייה מספר לך שלא הכל אבוד". יש כאן איזו הנחה, לפיה מטפלים אינם מכירים מקרוב את הסבל והמצוקה, והם מתיימרים לסייע לאנשים מכוח מילים ריקות. לצערי, זוהי הנחה שגויה. אנשים רבים (בהם גם פסיכולוגים ופסיכיאטרים) חווים מצוקות ואובדנים, ומצליחים - לפעמים בכוחות על אנושיים - לחלץ את עצמם מלפיתתו האכזרית של הגורל. זו אינה גזירת גורל שלך בלבד. אין בדברי אלה כדי לבטל ולו שמץ מתחושת הסבל שלך, אלא רק כדי להמשיך ולטעון שיש תקווה. מתפללת שאוכל לחזות בזה, מכאן. שלך ליאת

שלום לך,ליאת.נעים לפגוש אותך כאן.תודה על הבנה.היה לי חשש תתחילי לדבר משהו אחר...אני מרגישה שחסר לי משהו וזה עושה אותי עצובה בפנים.כתבתי עוד הרבה ומחקתי,זה מיותר...ויש לעצבות הזות טעם של דיכאון.

שלום חני, סנונית אחת אינה מבשרת את האביב, אמרו כבר, ולכן לא כל דכדוך סופו דיכאון. תני לעצמך מנוחה וזמן, ואם המצב ימשיך, פני לקבל עזרה. אם יש עוד כאב על לבך ותרצי לחלוק אותו - אני כאן במהלך הערב. שבת שלום ליאת

תודה על התמיכה.את יודעת?אפילו אם אני היתי רוצה לשתף אותך במה שאני מרגישה לא היה לי מילים.אני לא כל הזמן עצובה ולא כל הזמן כואב לי.בגדול אני ודיכאון חברים טובים.תמיד ניתן לזהות את דמותו בצל שעל המדרכה ביום חם ובהיר...אני לא ניראת מסכנה,אני רגילה שמחבבים אותי כולם ובכל מקום,בחיים לא היו לי שונאים,שמחים לפגוש אותי אחר שנים,בקיצור נראה שאני בן אדם נחמד.אני חוויתי מעבר חד ועולמי התמוטט לעיני,כל מערכות הערכים קרסו.אני מרגישה הרבה פעמים שאין לי מבנים פנימיים לחיות באותו עולם שאני חיה בו...נוסיף לזה עייפות ועומקים שלי...בטיפול פסיכולוגי אני גם לא מאמינה יותר,זה גם מוסיף כי, נגיד, יש לי חלק על שני כיסאות שבחדר.לשאול שאילות אני גם יודעת יפהיפה...גם אני יודעת שלא קיבלתי חינוך לא להורות ולא לזוגיות ולכן עם כל ההבנות והמסירות זה לא נותן לי תחושת שייחות.את יודעת אני מרגישה כמו עץ שתלשו אותו וההעבירו מקום,והוא באמת פרח ויצר קשרים והכל היה לטובתו,יום אחד הוא לא הרגיש שמתגעגע.רק שהרגשה שאדמה הזות זרה לו לא עוזבת אותו למרות שהוא יודע שהיא שלו...

ליאת היקרה, פעם כתבתי פה,, די מזמן. אני תוהה אם את זוכרת. אני חושבת שאמרת שאהבת את השם שהמצאתי לעצמי.אני מיואשת לגמרי כבר.. כל כך צריכה שמישהו יעזור לי וניסיתי כבר הכל. כמה פסיכולוגים, רפואה משלימה, ספורט. אני מתפקדת מצויין כלפי חוץ אבל בפנים אני ילדה עצובה ובודדה עד אינסוף שעדיין מחכה שמישהו יבוא להציל אותה, להוציא אותה מאיפה שהיא.ואף אחד לא מוכן לקחת על עצמו את האחריות הזו. גם לא אני. יש בי רגישות עצומה שהיא יפה בעיניי, אבל במקום שתשמש אותי היא משמשת אותי לרועץ. אנשים לא רואים את זה או לא עדינים איתי מספיק ואני פגיעה וממוטטת..מה את אומרת?

שלום טלילי, אי אפשר לשכוח את השם המתוק הזה... יופי שחזרת. ככלל, מעבר ממטפל למטפל, מסוג טיפול אחד למשנהו, משקף אמביוולנטיות ביחס לשינוי. לא ציינת כמה זמן נמשכו הטיפולים שלך, אך כדאי לזכור שככל הנוגע לטיפול פסיכולוגי, יש להצטייד בסבלנות, ולהתכונן לתהליך ממושך. המשאלה להצלה מבחוץ מאד נוגעת ללב ואנושית, אבל הסיכויים שלה להיפגש עם המציאות קלושים. גדילה פירושה לקיחת אחריות, כולל האחריות לחילוץ שלך מהמקום המכאיב בו את נמצאת כיום. אשמח להמשיך ולעודד מהיציע. :-) ליאת

אני מאוד מזדהה עם ההודעה ורציתי לדעת למה את מתכוונת בלקיחת אחריות ?! , איך באמת מצליחים לשנות ?! מה צריך לקרות בטיפול כדי שזה יצליח? איך מצליחים לגדול כשמרגישים קטנים ?

שלום 1-אני חושב שיש לי נטיה משולבת....מחד אני אוהב נשים יפות,מצד שני נמשך לנערים יפיופים, ולפעמים נמשך לסאדומאזוכיזים מאישה גבוה ויפה מאד מעין השפלה 2- רציתי לדעת מימה יכול להיווצר עירוב כזה של משיכה רבה ,מחד לאישה יפה וקלאסית,ומאידך לבחור יפיוף, ומאידך לסאדו-מאזוכיזים ? האם זה מילדות קשה? אימי הייתה קשה מאד, אגרסיבית, מאיימת, משפילה אותי....בנוסף סבלתי מהטרדות מיניות מילדות עד גיל 25 3- איך אפשר לבחור צד אחד....מהמשולש המיני הזה? האם בכדורים, או בטיפול קוגנטיבי, או ? ואיפה מומלץ לקבל הטיפול שאתה מציע ....אני במאוחדת -ירושלים אודה לך אם תפרט

שלום ישראל, הזהות המינית שלנו, כמו גם האוריינטציה המינית (כלפי נשים או גברים) היא תוצאה של תהליכים והשפעות מן הילדות המוקדמת (ילדות קשה היא מושג יחסי מאד), וככל הידוע לי אין הסבר מוסכם יחיד לתופעות שאתה מתאר. לא תמיד מוכרחים 'לבחור צד', ויש לא מעט אנשים שמקיימים יחסים מספקים עם שני המינים. טיפול תרופתי אינו הפיתרון לגיבוש זהות יציבה, ולהערכתי גם לא טיפול קוגניטיבי. נדמה לי שטיפול דינמי הוא ההמלצה המועדפת, בו תוכל לבחון את הקונפליקטים והדינמיקה שמאחורי הבחירות המיניות שלך. במידה ואתה סובל במקביל מסימפטומים של חרדה או דיכאון יש מקום לשקול התערבות תרופתית. תוכל להתעניין במרכז המידע של קופ"ח שלך, ולקבל את רשימת המטפלים שעובדים עמם. לאחר שרשימה זו תהיה בידיך, נסה לברר ולהתעניין בסביבתך אם יש המלצות יותר ספציפיות. בהצלחה ליאת

1. האם מודעות עצמית קשורה לפסיכולוגיה ואם לא אז למה אם תוכלו לתת קישורים לאתרים וכל מה שצריך 2. איך אפשר לשפר מודעות עצמית.

שלום ישראל, גוגל מחזיר 1,020,000 תוצאות בתגובה למילות החיפוש "מודעות עצמית". מודעות עצמית היא אחת מנקודות המפגש המעניינות בין הפסיכולוגיה לסוציולוגיה. 'מודעות עצמית' היא היכולת שלנו להתבונן על עצמנו מבחוץ, ללמוד לזהות ולהכיר את עצמנו בנוכחותם המשקפת של האחרים, תוך יחסי גומלין מתמשכים עמם. המודעות העצמית שלנו מתעצבת במהלך שנות ההתפתחות. הגישות הסוציולוגיות ידגישו את הציפיות החברתיות כמעצבות העיקריות שלה, בעוד הגישות הפסיכולוגיות יתמקדו בפן הקוגניטיבי (עיבוד וארגון המידע החברתי), המוביל בסופו של דבר לתפיסה העצמית שלנו. תוכל לשפר את המודעות העצמית שלך באמצעות אינטראקציות אינטנסיביות עם אנשים אחרים, תוך קבלת משוב מהם, או באמצעות קשר טיפולי שיפנה את הזרקור אל התפיסות העצמיות שלך ואל התנהגותך. בהצלחה ליאת

את זוכרת את המזכרות שהבאתי מארצות הקור? ואת השמחה הגדולה כשהתברר שזה הצליח? אז זהו זה היום זה נגמר כ"כ עצוב, כ"כ כואב ,כ"כ לא פייר . קיבלתי את מה שהכי רציתי בעולם ואחרי שבוע וחצי זה נלקח ממני )-: למה???????????????????

אוי איריס, כמה עצוב. מחבקת אותך חיבוק גדול, ובטוחה שהאושר בוא יבוא, גם אם צריך יהיה להתאמץ ולהביאו. נסי להתעודד בכל כוחך, לקראת הניסיון הבא. עצובה איתך ליאת

אחרי שלוש שנים בסרט הזה ועליית מדרגה ,מרגישה כאילו חטפתי אגרוף בבטן. מקווה לא לאכזב אף אחד,אבל בא לי להיכנס למיטה ולא לצאת ממנה לעולם.

רציתי לברר לגבי פסיכולוגים שמתמחים ברלקסציה. לאחר בדיקת מנומטריה שהראתה סוגר תחתון היפרטנסיבי. נאמר לי שהיו הצלחות בטיפול בבעיה מסוג זה דרך פסיכולוג. בתודה גל.

שלום גל, פסיכולוגים קוגניטיביים-התנהגותיים עושים בעבודתם שימוש בטכניקות של הרפייה ודמיון מודרך. במסגרת קופות החולים אפשר להיעזר גם בביו-פידבק. נסה להתעניין באתר המטפלים הקוגניטיביים התנהגותיים- http://www.itacbt.co.il/ בריאות ליאת

המצב של חוסר אנרגיה שאחרי אכזבה אי כניסה להריון, נמשך כמעט חודשיים אני הולכת לעשות בדיקות דם אני לא בדיכאון יש לכם עצות איך לצאת מהמצב הזה?

שלום אלמונית, ממליצה לך בחום לפנות לטיפול פסיכולוגי תומך. בהצלחה וסוף שבוע נעים ליאת

חברה טובה סיפרה לי פעם שעזר לה מאוד להתכתב באינטרנט עם נשים שבאותו מצב.אני יודעת שזה תהליך שמייבש את הנשמה,אולי יעודד אותך שכל החברות שלי שהיו בטיפולים עוד לפני שנתיים-שלוש-כולם,אבל כולם ילדו בשלום.בכל מקרה את חייבת,חייבת לבנות לעצמך מעגל תמיכה,אפילו אם אין כח.ברכה והצלחה מכל הלב וחיבוק דוב.מהתבוננטת שלי בחיים אני אומרת לך:אל תתיאשי מהר מידי.אנחנו איתך כאן...

אני בטיפול כבר 3 חודשים (דרך בית חולים), המפגשים עד היום היו כל שבוע, לצערי אין מקום לטיפולים אצל הפסיכולוגית בשבועות הקרובים(לא שיריינתי מספיק מראש את המועדים), כך שיוצא שהפעם הבאה שאפגש איתה תיהיה עוד יותר מחודש, אני מפחדת שהתקדמות הטיפול תפגע בעקבות זה, ושתיהיה נסיגה לאחור, שאלתי....האם קטיעת רצף הטיפולים מזיקה? מפחדת לחזור למקומות קשים יותר. האם כדאי ללכת אליה פרטי באותה תקופה(עד לתור הבא בבית החולים)? האם יש משהו טוב בחופשה ה"מאולצת" הזו?

שלום גלי, אין ספק שטיפול רציף ויציב הוא האופציה המועדפת. לפעמים, אילוצי המציאות מכתיבים התנהלות שאינה אופטימלית, לפחות לזמן מה. ככל הידוע לי, מטפלים במקומות ציבוריים לא יכולים לקחת מטופלים לקליניקה הפרטית שלהם ללא תקופת צינון מתחייבת, או אישור מיוחד מהמוסד בו מטפלים. זוהי אינה התנהלות תקינה ויש להימנע ממנה ככל האפשר. תוכלי לנסות ולבקש פיתרון ביניים (אולי מפגשים תמיכתיים עם מטפל אחר, שימלא את מקומה, או עם מטפלים בהבעה, שלבטח נמצאים בביה"ח). אני מאמינה שבדר"כ הישגיו של טיפול טוב אינם נעלמים בזמן חופשה או הפסקה. תוכלי לכתוב לה בזמן החופשה, להביע את רגשותייך באמצעים אמנותיים, או לעסוק בפעילות מהנה אחרת כלשהי, שתמלא את החסר. תוכלי, כמובן, גם להיעזר בנו, מכאן, כממלאי מקום צנועים עד שהמטפלת תשוב לראותך. בהצלחה ליאת

יום אהבה שמח, אוהבים אתכם ושוב אוהבים אתכם:-)תודה שאתם אוהבים בלי תנאי . אם נדע לאהוב אז הבוקר ייעור ונשיר שיר חדש אביבי ושיכור אם נדע לאהוב תחלוף האיבה כל דרכינו שלום לילותינו שלווה אם נדע לאהוב בחיים כבשיר בשמחה נחבק גם זקן גם צעיר אם נדע לאהוב לאהוב כמטר אז הארץ תפרח ויוריק המדבר אם נדע לאהוב גם קרוב וגם זר העולם יתנער ויקום מעפר אם נדע לאהוב נעזור לכושל נרפא לכואב ננחם לסובל אם נדע לאהוב אז תחדל מלחמה ובמקום שדות הקרב שדות תלתן וקמה אם נדע לאהוב עיר שלם תיבנה בעולם אין גבולות אין אויב אין שונא אם נדע לאהוב כברושים נזדקף לא יהיה עוד עריץ לא נרדף לא רודף אם נדע לאהוב אז נישא את הראש לא גאים לא שפלים כי פשוט בני אנוש אם נדע לאהוב אז נכבוש מרחבים את השמש הזמן וריבוא כוכבים.

תודה ולנטיין, על המחווה הלירית ועל גילויי האהבה. הפורום הזה מאד מאד יקר לשלושתנו. נעים כשמצליחים לגעת גם מעבר למסך זכוכית. הרבה אהבה בחזרה :-) ליאת

רק רציתי להגיד לך כל הכבוד. את עונה פה בפורום בצורה שמראה איזה לב חם יש לך, אפילו אחרי כל המטופלים שאת פוגשת במהלך כל הימים. אחרי כ"כ הרבה עצב, כעס, תסכול ודכאון שמופנים אליך את ממשיכה להאמין, בלב שלם, באנושות (אממ... לא יודעת בדיוק איך להגדיר את זה), ופשוט מקרינה את זה החוצה בצורה כזו אמיתית ויפה... ישר כח

תודה ME2, אני שמחה להיות כאן ושמחה בדברייך. סוף שבוע נעים ליאת

לפי השעה, ליאת, ניתן להבין שלא הכל טוב. אני משוטטת לי על פני המקלדת, ערנית, כיון שכבר בחמש התעטפתי בחומה הטוב של המיטה, נמלטת מפני העולם. רציתי רק לומר לך שליוית אותי השבוע, ברגעים מסוכסכים, כי מעתה כל שקד פורח, והם פורחים, מזכיר לי אותך עם איזו לוית נחמה. אפילו, באיזה רגע פחות מסוכסך, צלמתי את הפריחה בכוונה לשלוח לך, אבל זה דורש ככ הרבה התעסקות טכנית, שבנתיים התמונות ישכנו להם אחר כבוד בתוך המצלמה. מ?ע?ל?ה

מעלה יקרה, איכשהו, גם את המשכת ללוות אותי במחשבותי השבוע. אני לא יכולה להתאפק מלומר שלפעמים, כדי להיאחז בחיים, כדי ללכוד את רגעי הפריחה הכל כך חמקמקים ולהביאם אל חיינו, אין מנוס מהתעסקות טכנית, מאמץ, עבודה קשה ונחישות. מבחינתי כרגע, גם כאשר הם במצלמה זה בסדר. כשתבחרי - אשמח להתבונן על מה שבחרת ללכוד באמצעותה, ולשמוח בו שמחה גדולה. (אין בזה כדי לשבש את תכניותי להגיע ולחזות במו עיני ביופי, שנמצא אצלכם תחת האף). שלך ליאת

כן, נדמה לי שהשארנו איזה דיון פתוח בשבוע שעבר. זה חבט בי כשקראתי את מה שכתבת לח?ב?ר?ה הנרגנת, שם למטה, כמה קומות מתחתי. כתבת:" הגם שאני מכירה בו כזכות אלמנטרית של כל אדם." הופתעתי, כי לו זו זכות אלמנטרית אז מה ענין המשמעות לכאן, חיים משמעותיים, הכוונה. אלה מילים, ליאת. אני מוצאת את עצמי נדרשת ללא מעט מילים לאחרונה. ביני לביני, וביני לאחרים משמעותיים, מילים קשות לעיתים, רעיונות קשים, אבל רק הדושיח הזה יכול להפיג משהו. שמחה בהיותך מ?ע?ל?ה

הי מעלה, קודם כל, סתם שתדעי שבדיוק אתמול בערב הקשבתי לי ל"בנות נחמה" וכשראיתי את כותרת ההודעה שלך, זה יצא נורא נחמד... וגם... אם מדברים על מצלמות, היום בדרכי חזרה לכדתי לי קשת בענן. תמונה לא משהו, אבל זו הייתה הקשת המיוחדת שנקרתה בדרכי, והצליחה קצת להסיט מחשבות מהסוג הנחמד פחות. רוצה לשתף אותך בדבר מה. לפני כמה שנים קראתי בפורום אחר. שם התכתבה קבוצת אנשים עם אדם שהציג את עצמו חולה במחלה גופנית סופנית. הוא הופיע יום אחד עם הודעה אובדנית שמאחוריה כוונה אמיתית לביצוע מיידי. אדם מבוגר, ומשכיל ונבון עם משפחה ואף בעברו עבר תהליך של הכרת הנפש שלו לעומק. הפורום סער מספר ימים, ואחר-כך אותו בחור נעלם ולא אותר. אין לי כל מושג מה קרה מאז. מה שאני זוכרת הוא, שניתנה לו אז תשובה יפיפיה (לדעתי) שביקשה ממנו לשקול את התאבדותו רק אחרי דיון טיפולי מחודש ולא כמעשה של דחף רגעי. נראה לי, שבסופו של דבר לא ניתן לכבול אדם להישאר בחיים, אבל חושבת שאם רק ניתן, מנסים לעזור לבדוק בעודנו בחיים את פנטזיית המוות. לפעמים ההתעסקות בה יוצרת ריגושים גדולים ויכולה לתת תחושת חיו?ת דווקא, או אשליית כל יכולו?ת. השהות הזו ככה על הגבול שבין לבין. או שמא אני טועה. ושוב, מילים מילים... בכל אופן, כשבטיפול שלי נאמר לי שזכות להתאבד תהיה לי תמיד, זה נשמע די מרגיע ומתיר באותו רגע, ואז נראה היה ששווה לנסות לראות למה יוביל הטיפול, ולהחזיק את השיקול והתוכניות המפורטות בסטנד ביי בכיס. וכן, להרגיש כבולים זה באמת זיפת... עוף החול (כינוי חדש להיום...)

פניקס יקרה אני מניחה, וזה כבר נאמר, מוקש על ידי מקלדת, שההתעסקות הזו שלי, היא בעיקר בשביל החירות. לא להיות שמאפשר להיות ( ואני מפנה את המילים האלה גם אליך ליאת). אני חיה שנים, ואני מספיק קשישה כדי שאוכל לומר שלמעלה מעשרים שנה, עם תחושות קשות מאוד של צורך לפגוע בעצמי. מחשבה ספציפית שצולחת ברגעים כאלה, אבל גם ברגעים אחרים. לתקופה מסויימת, לא מזמן, הפגיעה נעשתה פיסית, דוקא בתקופה שבה פרחתי. מעבר לתחושות הללו, המחשבות על האפשרות של לא להיות הן בנות לויה שלי לסרוגין במהלך חיי. בחודשים האחרונים היתה התעצמות, התגרתי במזל, עשיתי דברים לא אחראיים, המילים הן אולי אלו שיאפשרו לי להרגיע. אז אני מציפה את המקלדת. ואני קוראת בכובד ראש את מה שנכתב לי - תודה, פניקס, על המילים.

דבש ארי גורלי ורעות יהודאי מילים: ארי גורלי לחן: ארי גורלי באה הביתה ולובשת פרצוף של כלום לא מזיז לי אתה עולה לי פתאום מסתירה אותך בניירות נועלת טייס אוטומטי שעון מחוגים הטיסה לעולם לא תצא כלום לא קרה דבש, הכל דבש כל יום אני משקרת אותי מחדש דבש, הכל דבש כל יום אוהבת אותך ושונאת מחדש שנים אני ככה עוצמת רגשות מרדים ת'כאב סיפורי אגדות מי בכלל ביקש ממך לבוא החומות שלי נופלות נשאר רק לקוות דבש, הכל דבש כל יום אני משקר את עצמי מחדש דבש, הכל דבש כל יום אוהב אותך ושונא... דבש, הכל דבש כל יום אני משקר את עצמי מחדש דבש, הכל דבש כל יום אוהב אותך דבש הכל דבש... דבש, הכל דבש כל יום אני משקרת אותי מחדש דבש, הכל דבש כל יום אוהב(ת) אותך ושונא מחדש דבש, הכל דבש כל יום אני משקרת אותי מחדש דבש, הכל דבש כל יום אוהב אותך ושונא מחדש

שלום לכולם, אורנה תשוב לענות בשבוע הבא. אשיב היום במקומה. במידה ולא אספיק הכל הערב, אמשיך מחר. ערב נעים ליאת

אפילו מרחוק,שמחה שאת כאן דווקא עכשיו.

הנה היגעתי בכל זאת עד למעלה, אולי גם בגלל העידוד שלך... ליל מנוחה :-) ליאת

את מילוי שוקולד מתוק ויש לך תמיד מקום חם בליבנו......

ד"ר שלום , אני בת 28 ויש לי בעיה בשהיה במקומות סגורים . אני מרגישה כאילו אין לי אוויר ואני חייבת לצאת החוצה לנשום . התופעה גם גורמת לי לחץ ואינני יכולה להתרכז עד שאני נרגעת . מה שמעניין זה שזה לא קורה לי תמיד , אפילו שאני יודעת שיש לי את הבעיה הזו השתדלתי לא להימנע ממקומות לגמרי כאלה וכשהרגשתי שאני לא מסוגלת פשוט יצאתי . אני מחפשת כרגע עבודה והייתי בראיון במקום שמצא חן בעיניי מבחינת עיסוק ועוד כמה פרמטרים שהיו חשובים לי . הפידבק מהם היה חיובי והם ממתינים לתשובתי , הבעיה היא שהמיקום הוא בתוך מקום סגור ועוד במעין קומת מרתף... כמובן אין מה לדבר על חלונות ... כואב לי מאד שעליי לוותר על המשרה אבל אני לא יודעת איך אוכל להיות שם יום יום?! אני אמורה להשיב להם בימים הקרובים ואין לי מושג מה לעשות. יש איזו עצה? עדיף לוותר? בתודה מראש...

שלום שיר, אנסה לענות לך בשני מישורים. ברמה הפרקטית, תוכלי להתנחם בכך שמקום מוכר הופך להיות פחות מאיים. כאשר תכירי את פתחי המילוט ותרגישי שליטה, הפחד יירגע בצורה משמעותית. אז לא כדאי לוותר על מקום עבודה טוב. ברמה הטיפולית, מדובר בטיפול קצר וממוקד יחסית, עם אחוזי הצלחה גבוהים. פני למטפל קוגניטיבי-התנהגותי המתמחה בטיפול בפוביות וחרדות, והתגייסי למאבק על החופש. בהצלחה, גם בעבודה החדשה ליאת

אז ביום רביעי קבוע הפורום לא מקבל תגובה. אפשר פשוט להודיע זאת במקום סתם לא להגיע כל יום רביעי.

שלום רחלי, אורנה לא יכולה לענות השבוע, והיא דאגה לממלאת מקום. צר לי אם נגרמה לך אכזבה. ליאת

חשד: פרופסור התחזה לגניקולוג ותקף מינית פרופסור לפסיכואנליזה, בן 62 מירושלים, נעצר בחשד שביצע מעשים מגונים בנערה שבאה אליו לטיפול פסיכולוגי. "הוא גרם לתלות מצד הנערה וניצל זאת", אמרו החוקרים. החשוד מכחיש אפרת וייס פורסם: 13.02.08, 21:12 המשטרה עצרה אתמול את סטנלי שניידר, פרופסור לפסיכואנליזה בן 62 מירושלים, בחשד שביצע מעשים מגונים במטופלות שלו. בית משפט השלום בירושלים האריך הערב (יום ד') את מעצרו בחמישה ימים. שניידר מכחיש את המיוחס לו. חקירת המשטרה החלה לאחר שנערה התלוננה כי שניידר מתחזה לגניקולוג. ראש מחלק חקירות בתחנת מוריה, פקד עופר אוסטה, סיפר ל-ynet: "מדובר בחקירה סמויה שנמשכה במהלך החודשיים האחרונים. החקירה החלה בעקבות תלונה שהגישה נערה נגד החשוד, בטענה כי הוא מתחזה לגניקולוג ונותן 'טיפול' לנשים במגזר החרדי בירושלים". פקד אוסטה סיפר כי בעקבות התלונה החלה המשטרה בחקירה - במהלכה התברר כי האיש הוא פסיכואנליטיקן. "צריך להבין שלאדם כזה יש סמכות אך ורק לטיפול הכולל ייעוץ מילולי", אמר פקד אוסטה. לדבריו, לפי החשד פרופ' שניידר נתן גם המלצות לתרופות והפנה מטופלים לרופאים שיתנו תרופות, ואף ביצע מעשים מגונים תוך כדי טיפול. מודעה על הנערה שהתלוונה סיפר קצין המשטרה: "היא הגיעה אליו לקבל טיפול פסיכולוגי ואז במהלך הטיפול הוא אמר לה שכל הבעיה מתחילה במיניות, והוא כבר 35 שנים גניקולוג. הוא אמר לאותה נערה 'אני אבדוק אותך'. הוא גרם לנערה ליצור בו תלות, הציע את הכתף שלו, ואז ניצל את העובדה הזאת. תחילה, לפי החשד, הוא נגע בה בכל מיני איברים, ואז לאחר כמה פעמים ביצע בה מעשים מגונים"

ואל תשכחי שזה עוד אחד שנחשב בירושלים מבחירי הפסיכולוגים!! הוא היה באוניברסיטה העברית מרצה והיום הוא ראש מכון מגיד........ כבר קשה לדעת לפני שזה קורה מי מועד ומי לא. כי "אם בארזים נפלה שלהבת...." אולי גברים מטפלים לא יכולים לטפל בנשים.. כל כך הרבה סיפורים! ובהקשר הזה אני מסכימה עם כל הםסיכולוגים והפסיכולוגיות שלא נוגעים שום סוג של נגיעה במטופל לשהם, לא חיבוק ולא חצי חיבוק!! הגדר והגבול חייב להיות מוגדר, זה טיפול מילולי בלי מגע, ברגע שזה נחצה קשה למטופל לפעמים לדעת היכן עובר הקו בין לגיטימי ללא לגיטימי. גם אם רוב הפסיכולוגים אנשים הגונים.

אולי מישהו מהמומחים או הקוראים יודע איך קוראים לתופעה שסטודנטים לרפואה או בכלל למקצועות טיפוליים מתחילים לחשוד שכל תופעה שהם פוגשים יש גם להם? זה ממש יעזור לי להבין קצת את עצמי, תודה, תמר

קוראים לזה -אנשים נורמאליים:-)

שלום תמר, התופעה שאת מתארת מוכרת למדי (גם אצל מי שלמדו פסיכולוגיה). המודעות הגדלה והולכת לסכנות הבריאותיות המקיפות אותנו יכולה בהחלט להעצים את החרדה מפניהן. הבשורה הטובה היא שזה נרגע עם הזמן, ככל שגוברת גם יכולת ההאבחנה והאבחנה המבדלת. אל תשכחי לקרוא את הפרק הראשון בספר הבלתי נשכח "שלושה בסירה אחת", וכמובן גם את יתר הפרקים. בריאות ליאת

במידה ויש לי הרגשת נחיתות עצמית בגלל המראה שלי. האם רק פסיכולוג קליני יכול לעזור או גם פסיכולוג רגיל ?

שלום ירון, פסיכולוג קליני, אך גם פסיכיאטרים ועובדים סוציאליים קליניים, הם מי שהוכשרו לעסוק בפסיכותרפיה ומורשים עפ"י חוק לטפל באנשים, כולל בבעיות של דימוי גוף שלילי וחוסר ביטחון. פסיכולוג 'רגיל' יכול להיות מי שטרם השלים את התמחותו הקלינית (ואז הוא יכול לטפל תחת הדרכה) או פסיכולוג שלמד במגמה אחרת (חינוכית, התפתחותית, שיקומית, רפואית) ואז הוא יכול לטפל בעניינים הקשורים לתחום עיסוקו. אל תלך למי שלמד רק תואר ראשון או למי שאינו רשום כפסיכולוג בפנקס הפסיכולוגים. בהצלחה ליאת

שלום אורנה מקווה שאת זוכרת אותי...הכאב שלי מתעצם מיום ליום כאילו הדבר הנורא קרה רק אתמול......אני מרגיש שאני לא יכול יותר...המטפלת שלי חושבת להפסיק את הטיפול התייאשה ממני......אני מרגיש שהכל נגמר עבורי........אני חי עבור משפחתי אבל לא עבור עצמי......אם הייתי אגואיסט הייתי מטביע את עצמי בים התיכון...(אין בעייה לעשות את זה(: ) לי עצמי אין שום סיבה להמשיך להתקיים בעולם בשל הטעות שעשיתי בגלל המחשבות המוטעות שחשבתי אז...והיום אני מבין כמה טעיתי......משום מה יש נשים שאכן רואות בי גבר מושך מה שחשבתי אז כדבר לא הגיוני......הרי הייתה לי חברה מדהימה וגם עכשיו אני יוצא עם נשים שנמשכות אליי אך אני עושה את זה סתם כדי להרגיש גבר אני מתקשה לגעת בהן לחבק אותן או כל דבר אחר...וגם כשזה קורה אני חש מלוכלך....מה שמטריד אותי יותר זה שלנשים שיצאתי איתן לא ממש אכפת ממה שעשיתי ....אבל אני לא מסוגל...לא מסוגל ...אני מרגיש מלוכלך....לפני זמן מה הייתה אצלי משהי והתמזמנו כאן בחדר שלי היא ידעה על אותו קטע עם נערת ליווי...אני נגעתי בה בצורה שלא להדביק אותה בכלום ושהיא לא תדביק אותי היא באה להתנשק איתי ולא הייתי מסוגל.....אני לא רק מפחד להדביק אלא מפחד להדבק...התמזמתי כאן בדירה שלי עם בחורה והרגשתי כל כך מרוחק...כל כך בודד כל כך הרגשתי שזה לא נכון שזה יקרה....הרגשתי מנוול...והיא ידעה על הכל...ולא היה אכפת לה...והיא בחורה משכילה שהכרתי באונ...ועדיין לא עניין אותה בשיט......ולא הרגשתי כלום שזה הכי מטריד לא נהנתי לא סבלתי...לא הרגשתי כלום....ושלא מרגישים כלום עדיף להיות במקום היחיד שבו לו להרגיש כלום זה מחייב....מוטבע בים...

שלום מיסטר בלו, אין לי ספק שאורנה זוכרת אותך, אבל היא תשוב לענות ביום שלישי הבא. כרגע אינך רואה סיבות להמשיך ולהתקיים, וזוהי עמדה מדכאת ביותר. אולי ההתלבטות של המטפלת תוכל לחלץ ממך מידה של אחריות ויוזמה. אחרי הכל, אי אפשר להיאבק בהתנגדות עד אין סוף. ואשר לים התיכון - כמי שחיה לחופו כבר עשרים שנה, קרוב מאד לקו המים, אוכל לומר לך שהוא יודע להיות ידיד נאמן דווקא בימי משבר. לא מאמינה שהוא יצטרף למזימה שלך :-) מעודדת אותך לא לוותר, ליאת

מבקשת לא להגיב לי, זו לא פנייה, זו אינה שאלה, זה אינו כלום למעשה. רק רוצה להפר את הפחד הנוראי הזה, לנסות להפחית את הכאב החותך בבשר החי, רק רוצה שיתאפשר לי להשתמש במרחב הזה לימים הקרובים, לנסות לנשום נכון, לנסות לנשום. יש משהו פחות לבד בלכתוב ולשלוח, כאילו מישהו אוחז בזה קצת בשבילי. כל חיי הורגלתי שאם אין לי אין אני, ועכשיו משאין אני, לא יודעת איך נשארים בחיים. ניסיתי להיות במרחב טיפולי, אך ברגע שהרפיתי את האחיזה התרסקתי, מן התרסקות שרק השאול יכול להציע. עזבתי את אותו מרחב, שהיה לי בית, מקום קרוב ואוהב, המקום שקירב אותי לעצמי, עזבתי אדם שראה ולא נבהל, אדם שכל כך פגעתי בשגרת חייו, לא יכולתי להושיט יד אמיתית, חיבלתי בעצמי ובשקט שלו בכל דרך אפשרית, כדי שיוותר , כדי להפסיק את קיומי, כדי לחזור להיות אני לעצמי. השגתי את מבוקשי שמתי בו את הייאוש וההבנה שאין באמת אפשרות אמיתית לעזור לי, הוא וויתר, אני כאבתי עד אימה את הוויתור הזה, אך כנראה אימה ולבד הם דברים שמורגלת בהם. אני כותבת והדמעות האלה מרטיבות את המקלדת,הן לא פוסקות מלרדת, שנים לא בכיתי כמו שבוכה בתקופה האחרונה, כאילו מבקשת מהדמעות לבוא במגע עם הכבל המחובר למחשב ושיחשמל אותי למוות, תוך כדי הדבר היחיד שמסוגלת לו, הכתיבה. גופי ונפשי הם ארץ זרה, כל כך רוצה לנסות ולהישאר בחיים, אני אוייב מוצהר לעצמי, רוצה לצרוח לא יכולה לבד, לא יכולה לבד, לא יכולה. שמישהו יתן לי את ידו וילווה אותי כמו שמלווים ילד רך בשנים ליומו הראשון בגן, ומחכים מבעד לסורגים שהוא לא לבד, שהוא מכיר חבר או שניים, ושהפחד נעלם. מבטיחה שביום השני אלך לגן בעצמי, לא אעיר את אמא, ואפילו אסדר את תיק האוכל לבד. רק לעבור את היום הראשון ביחד, כל כך רוצה אך נשארנו הרצון ואני. הפכתי מאדם עם תעצומות נפש, שניטרלה ונגמלה מכל הרס, אדם שנתמכו בו כולם, אדם אופימי חסר תקנה, לשבר כלי, לחולשה בהתגלומותה, לחברה הכי טובה של המוות, לחלל ריק שאפילו החיידקים לא מעוניינים לאכלס אותו. מנהלת לוח שנה בו מציינת עוד יום לחיי, עוד יום שצלחתי להשאיר את קיומי החסר משמעות ביניכם האנשים. בודדתי את עצמי מכל מגע אנושי, מרגישה שעורי כמו מסננת שכל הנורא דולף החוצה חוששת שמא אלכלך עם החומר הרעיל הזה. כל היום כותבת לעצמי כמו מטורפת, כאילו אין מחר, אולי חוששת שלא כאילו, מתעדת חיים שלמים מן צוואה שקטה, שיהיה מוכן לכל מקרה בו לא אצליח להחזיק ראשי מעל הביוב הזה שקוראת לו חיים. עוד מילים ועוד מילים בלי קול לא זוכרת איך נשמע קולי. פעם אמר מישהו לא זוכרת מי ש"הדבר היחיד שהאדם לא יכול למנוע ממנו מלהגיע הוא האושר" משפט שאומרת לעצמי בין נשימה לדמעה. אומרת אולי מחר יהיה אחרת, הרי גם למדרון תלול יש סוף, גם לתהום יש פתח יציאה ועוד כל מיני אוטוסוגסטיות בגרוש. למה מעדיפה למות מאשר להגיד לא יכולה לבד, למה יש בי את הילדה העקשנית ההיא שלא מוותרת לעצמה, להרפות קצת, להודות שהפסידה, למה היא מתעקשת להביא למותנו לפני שמישהו יראה את כאבה וחולשתה, איך נפטרים ממנה, איך מושיטים יד אמיתית בלי מאבק בלי מלחמה בלי הרוגים. הבטחתי לעצמי שאם אשאר בחיים לא אבקש עוד מאומה לעצמי, כל מה שארצה אוכל להשיג בכוחות עצמי, ואז לרגע נוגעת בקצה הכאב האפור, אך האימה מתגנבת כשבא לה מחניקה ותופסת מקום, וזה הולך ונחלש מלילה ללילה ושוב מרגיש לי כמו סוף.

ל -חבל קראתי את ההודעות שלך למטה ולא ברור לי למה התכוונת (בפנייה השנייה למטה) מה קורה איתך?

שלום לך, אכבד את בקשתך, ורק אומר שדברייך נקראו בתשומת לב, ולא נזרקו לחלל ריק. למילים שלך יש הרבה כוח. הלוואי שגם לך. חזקי ואמצי ליאת

לילות בלי מילים ענבל פרלמוטר מילים: ענבל פרלמוטר לחן: ענבל פרלמוטר רציתי לצרוח בקולי לעקור שורשים עמוקים של עצים עתיקים וההד ינער אז אבק מעלים עיר שלמה תיבהל קירותיה נופלים. רציתי לצעוק בקולך המתוק שניגן בתוכי ונגע בי עמוק. ומן האוקינוס יבואו גלים כמו דמעה ענקית של לילות בלי מילים. לילות בלי מילים לילות בלי שינה אני לא ישנה אין לי שום מנוחה מחכה רק לך

ילדות שדודה זכרונות מכים מחייכת אין בי שנאה סולחת אין תקנה כאבים רחוקים מרחק נשימה. זוכרת לילה מיטה קטנה רוקמת חלום בית פרדס וגינה יודעת ומבינה. רק חיות אימצה אל ליבה הן החזירו חיבה לא נדרשו למילים טור של נמלים עמלות בוחנת שעות יצאה איבדה שפיותה. בלילה במיטתה הקטנה רוקמת בדמיונה שקט ביטחון בלי אימה זוכרת ומבינה. איש לא יגול בשבילה אבן מפי הבאר היא לא אימנו רחל יעקב הוא מספר אחר לא הבינה מה הם רוצים מבט חוגר נועצים קפואה בפינה מילים בפיה כבדות לא יכולה להודות אמא לא מבינה. שוב בלילה במיטתה הקטנה רוקמת בדמיונה חלום מוות קבר פרדס וגינה נעלמה ואינה. איש לא יגול בשבילה אבן מפי הבאר היא לא אימנו רחל יעקב הוא מספר אחר

מה עושים עם תובנות, הבנות קטנות, לגבי עצמי, הטיפול המטפל. האם יש בכוחן להבריא, להחלים, נראה שלא הן רק מסייעות לשדרג את המציאות הכואבת להסבר עם כתובייות. הבנה לגבי הטיפול, "היענות לא מודעת לתפקיד", דחקתי במטפל לא במודע לגלם תפקיד מפתח מעברי, תפקיד הקורבן שכילדה המציאות כפתה עלי, ואילו אני לקחתי על עצמי באופן מלא את תפקיד המקרבן, שלא באשמתו בילדותי נחשב לתוקף. לגבי עצמי, אין תובנה חדשה, למעט העובדה שהעמסתי ואימללתי את כל מי שבא איתי במגע, שמתי עצמי במרכז ושכחתי אותם, את רצונם ואת שגרת יומם. לגבי המטפל, לא ממש דואג, מעציב אך כל כך צפוי ורצוי עבורו. לא תובנות מסייעות במיוחד, דברים שלא הבנתי כשהייתי בתוך הקובייה. מה שעכשיו עושים אותן תובנות, הם לגרום לעוד קצת שנאה עצמית, לעוד אכזבה מדמות טיפולית, והעצמת הכאב הבדידות וחוסר האונים. אך לא בכאב עסקינן, הלבד, למרות היותו מוכר, מקבל צביון היום, כמה חבל שבסופו של דבר נשארתי לבד, אמנם עם קצת יותר הבנות , אולי מעט תובנות, אך הכאב עדיין ביניהם דוחף אותם למקום הראוי להם, לחלל, בלי אחיזה, הוא דואג לתפוס מקום שלם בתוכי, ולהזכיר לי שוב ושוב, כמה בסוף כולנו לבד, כמה תמים להאמין לאנשים והצהרות, ועד כמה המציאות קשה מדי מכדי לרכך אותה במילים ריקות.

אורנה, מה נשמע? השבוע היה לי נורא נורא קשה לחכות לפגישה... לא יכולתי כבר לחכות. ממש ספרתי ימים לאחור, גררתי את עצמי כל השבוע כדי להפקיד את עצמי אצלה בחדר ל-50 דקות. הייתי מוכנה לבוא בבוקר ולהתיישב לה ליד הדלת עד שתבוא. זו כמיהה משוגעת. קשה איתה.. אני חושבת המון על חיבוק בזמן האחרון. אני אפילו לא בטוחה אם אני באמת אצליח לקבל חיבוק, גם אם תיתן.. לא תמיד קל לקבל כזה. סבך של מחשבות מפריע להרגיש ולחוות אותו ממש. אני חושבת שגם לו? הייתה מסכימה לתת לי חיבוק, לא הייתי מרגישה כלום. רק בדיעבד, אחרי שהייתי משחזרת אותו שוב ושוב בדימיון ואומרת לעצמי "ד' נתנה לי חיבוק, ד' נתנה לי חיבוק" הייתי מצליחה להתרגש ממנו ולתת לו את המשמעות שמגיעה לו. מתקשה אפילו לרשום "ד' חיבקה אותי".. ב"לתת חיבוק" יש משהו שהוא פחות ממש לחבק.. יותר טכני (נכון?) אורנה, אני כמעט רוצה לבקש ממנה לשקול להיפרד בחיבוק, כשניפרד לתמיד בעוד כמה חודשים (5-6).. רק כדי להרגיע שם איזו נקודה. משהו בחיבוק הזה כל כך מבהיל אותי.. אני מדמיינת דחייה אלף פעמים.. "זה בסך הכל חיבוק", אני יודעת, אבל בדימיון שלי אני כל כך מפחדת לכפות עליה חיבוק, שהיא לא באמת רוצה, אבל אין לה ברירה כי היא לא רוצה לפגוע. אין שום סיכוי שאצליח לבקש חיבוק. זה ממש מעל לכוחותיי. האפשרות להיפגע תמוטט אותי לגמרי. אתמול דמיינתי שהיא לא מסכימה ופרצתי בבכי מטלטל וכל כך פגוע, ההתכנסות פנימה הייתה כל כך מהירה, בשנייה קרסתי לרצפה.. לא יודעת במה זה נוגע שבכיתי כל כך הרבה.. נראה לי ש-i'm losing it... קצת מטורף לבכות ככה בגלל דימיון, לא? בלילה חלמתי שחיבקתי קיר.. מוזר לקבל מישהו לטיפול בלי לדעת שכל השבוע הוא דמיין ודמיין; נפגע ואהב וחובק ונדחה ופחד ונזקק.. בלאגן שלם. מחקתי כאן משהו... לא מצליחה לכתוב אותו. זה משהו שדמיינתי לפני כמה חודשים, בקשר לחיבוק שלה ולתחושה הדחויה, ונתקפתי בסוג של התקף חרדה ("סוג של" כי אני לא יודעת איך לקרוא לזה). הנשימות שלי נהיו כל כך מהירות שנחנקתי עליהן. לא הצלחתי לנשום. זה היה מבהיל מאוד. למה חיבוק זה כזה אישיו? מה הסיפור שלי? ולמה אני מדמיינת כל כך הרבה? ולמה דווקא דחייה? אני מרגישה ממש טרחנית לאחרונה.. אני גולשת.. כבר לא בטוחה מה התכוונתי לספר לך. אולי רק שהכמיהה הזאת והגעגוע קשים לי. הם גם מחזיקים אותי, אבל הם גם קשים לי נורא. טוב, בזבזתי בהצלחה עוד כמה דקות... נו? כבר הגיע שוב יום שלישי? עוד לא? .. אחח..ןנאנחתין למה זה ככה, אורנה? מה זה הכמיהה-געגוע הזה? למה זה קורה? אתן לך להתפנות להודעות אחרות.. משגרת חיבה עם חיוך :-) לילך

לילכונת, (זה בסדר לקרוא לך ככה? רציתי שם של חיבה, וזה מה שקפץ לי ראשון...) את יודעת, קראתי אותך בבוקר, אבל מיהרתי לי, אז רק דיברתי אליך-ניסחתי את התשובה שלי בחלקים, כל היום... (שמעת אותי מדברת אליך?) אני כל פעם עולה חזרה לקרוא חלקים ממה שכתבת. אני זוכרת שבבוקר, חייכתי לעצמי כשקראתי אותך. זה היה חיוך אחר מבדרך כלל, זה היה מין חיוך כזה בעיניים עצומות, מין חיוך שמחייכים כשנזכרים ברגע מיוחד, או כשמתענגים על שוקולד... חיוך של חיבה, וקירבה, ומוכרות... חיבוק... אני יכולה לכתוב ולכתוב ולעולם לא לסיים את כל מה שסובב סביב העניין הזה. המחשבות, הכמיהה, וגם הבכי המטלטל רק ממחשבת הדחייה, הכל כל כך מוכר, גם אני הייתי שם. גם אני רציתי המון זמן. גם אני דמיינתי את עצמי משתכנת בפתח הקליניקה, מתחבאת באיזו פינה כדי שתנעל אותי 'בטעות' בפנים... רק להיות קרובה יותר, קרובה יותר למקום שהיא נמצאת בו, לנשום מהאויר שהיא נושמת... (אני נסחפת... אז די...) והיא ידעה שאני רוצה חיבוק. רציתי עוד כל מיני דברים, אבל את הכל היא קראה במילים שכתבתי אליה, ומעולם לא העזתי לבקש באופן ישיר. משהו בי ידע שהיא תסרב, ואותו משהו ידע שאני אתפרק ככה שלא יהיה שום סיכוי לחבר את השברים חזרה. אבל... לפני זמן מה, הייתה לנו פגישה מיוחדת. מין פגישה כזאת של קרבה בטוחה ומרגשת, מין פגישה כזאת שאת רק רוצה שתימשך ותימשך... בסוף הפגישה אמרתי לה כמה דברים שאני מחזיקה בבטן כבר המון זמן, דברים שמרגישים לי בקשר לקשר שלנו. בסוף הפגישה, כשהיא ליוותה אותי החוצה, רגע לפני שהיא פתחה את הדלת... היא אמרה לי "בואי הנה"... ועטפה אותי. חיבקה. באמת באמת חיבקה. אני רק זוכרת את ההרגשה של להיות עטופה בה, את איך שהסוודר שלה הרגיש, את הלחי שלי מונחת על הכתף שלה. אויש... כמה אני נסחפת פה לדבר על עצמי... (בהתנסחויות הבוקר שלי הייתי ברורה יותר...) אבל אני חושבת, שבשורה התחתונה - לדעתי לפחות - תרצי. תרצי ותרגישי בסדר עם זה שאת רוצה. ויכול מאוד להיות שהיא גם תרצה להיפרד ממך בחיבוק... נעים לכתוב לך שוב :-) התגעגעתי...

כי קראתי את עצמי, ונראה לי שהייתי קצת חסרת רגישות... :-/ את זוכרת מה כתבת לי מזמן מזמן? בפעם הראשונה שכתבת לי, אני חושבת... כתבת לי שאת קשורה מאחוריי בחבל, ושנמשיך ונטפס יחד (זה כבר תוספת ופרשנות שלי, נראה לי...) ובכל זאת - אני כל כך מזהה אותי, בכל מה שאת כותבת. בכל הלבטים, הכמיהות, הקושי והגילויים של התחושות של להיות שם, איתה. (ולמרות שזו לא אותה "איתה"...) ואני רוצה להאמין, ולקוות, ולהחזיק לך את (כל) האצבעות (גם את אלה שברגליים) שתוכלי איכשהו לגלות לה על הכמיהה הזאת שלך, ועוד יותר - שגם את תמצאי עצמך עטופה בזרועותיה, ותדעי לקבל את החיבוק הזה ולתת לה אחד חזרה... זהו. מבטיחה לא להציק יותר. לישון.

אוי..נון, חברה יקרה :-) גם אני קצת התגעגעתי כבר.. מקפידה לקרוא אותך תמיד. גם כשלא תמיד אני מוצאת מילים לומר, בלי "לקלקל", כך לתחושתי, איזה משהו אותנטי וחזק ואמיתי שאת מביאה איתך.. לפעמים אני כותבת ומוחקת ולפעמים אני רק חושבת עלייך.. קוראת אותך כמה פעמים בשביל התחושה. היה לי "טעים" לקרוא אותך גם היום... כל הלב התכווץ והתרחב באהבה והתרגשות למקרא ה"בואי הנה".. בלתי נשכח, כך זה מרגיש :-) תודה שכתבת משלך, שהתחברת אליי קצת.. לילך התכוונתי לשלוח, אבל בא לי לשתף בעוד משהו.. זה לא כל כך קשור, אבל על הדרך.. סתם על סדרת חלומות מטרידה. לא ממש סדרה, כי זה רק פה ושם בשנים האחרונות, אבל יש משהו שקושר אותם יחד. בכל אחד מהם אני רואה את עצמי ואז מתעוררת בבהלה גדולה.. שאם אני שם, אז איך אני יכולה להיות גם כאן. תחושה נוראית כאילו האני השנייה תעלים אותי. מאיימת על האפשרות שגם אני קיימת.. מפחדת נורא שתראה אותי. אם כבר יש לילך אחת, אחרת, אז לא צריך עוד אחת..ואז לאן אני אלך? באחד החלומות הייתה דפיקה בדלת וכשהצצתי בעינית ראיתי אותי, עם ראש מורכן. התעוררתי מיד- (אחד החלומות המפחידים שהיו לי). בחלום של אתמול דיברתי עם הדמות שלי במראה ופתאום היא הישירה מבט עם הבעה חזקה מאוד, הרבה יותר ממני.. זה היה מאיים מאוד מאוד. דורסני. התעוררתי כשאני אומרת לעצמי בבהילות "קומי, קומי, קומי".. בחלום אחר יצאתי מפתח החדר שלי לאיזה מרחב המשותף לעוד אנשים, ומרגע שיצאתי לא יכולתי לחזור. לא זכרתי בוודאות איפה החדר שלי נמצא. הייתה דלת איפה שהיה החדר שלי אבל לא הייתי בטוחה שזו הדלת שלי. חיפשתי סימנים חיצוניים, כמו קילוף מוכר בדלת, או איזו זוית מיוחדת עם הרצפה כדי לזהות את החדר שלי, אבל לא הייתי בטוחה ונטיתי לקבל את דעת הרוב, שזה חדר של מישהו אחר ונשארתי בלי מקום. לא יודעת למה אני מספרת את זה... כאילו שינוי מתדפק לי על הדלת, ואני לא בטוחה שהדלת מובילה למקום בטוח.. אולי אני קצת הולכת לאיבוד.. נראה לי שנסיים כאן.. אני גולשת ומתחילה להיות נבוכה..:-) טוב לראות את השם שלך, ליאת! (סוג של "בעזרת השם", אם תרצי ;-) מרגישה כאילו מזמן לא כתבתי לך לכאן.. משונה.. נתראה, לילך

ליזום.. להרים טלפון.. לדבר.. להגיד משהו.. כל דבר.. רק לא לשתוק להגיד שלום.. לשאול מה נשמע.. לחייך.. לשים מסיכה! ליזום.. לצאת החוצה, לנשום אוויר, לראות אנשים, לראות עצים, לראות שמים , לראות כוכבים, כל דבר העיקר לראות ולהרגיש שיש ..עולם אחר !! להגיד, אסור לי להיות לבד!!! להגיד, אני רוצה מישהו לידי!!! להגיד, אני רוצה לצרוח!!! רק להגיד!!! להעסיק את עצמי, לקרוא, לכתוב, לישון, רק להעסיק כבר.. לחייך.. לשים מסיכה! לנשום.. הרי , אנשים לא רוצים להיות ליד מישהי "שכואבת" אנשים לא רוצים להיות ליד מישהי "שעצובה" אנשים אוהבים מסיכות, ובעיקר ..חיוכים!!! אז .. לחייך לשים מסיכה לנשום.. ושוב מהתחלה .. ליזום ... ועל מי אני עובדת אם לא רק על עצמי ?!!!!!! אורנההההה... מרגישה שאין מקום בטוח אפילו לעצמי בעצמי .. חיבוק ממני .. שרית

שלום ש', אולי יבוא יום בו תוכלי לחיות כאשר כל החלקים שבך יוכלו לדור בכפיפה אחת, ללא הצורך במסיכות והעמדת פנים. בטוחה שאורנה תקבל את החיבוק ותשמח בו :-) ליל מנוחה ליאת

זהו אני שונאת את תחום הזה של ההייטק שוק של עבדים כפויי טובה אומנם שכר לצעירים גבוה מאוד בסביבות ה- 20 אלך שקלים + מכונית בחודש על תחילת הקריירה, אבל שוק ממש כפוי טובה שבגיל 45 כבר מפטר עובדים . אני צריכה הסבה מהירה מאוד מאוד מקווה להחליף למקצוע אחר, ירידה בשכר אולי אבל צריך להסתכל קדימה. ולמה כל המחשבות האלו: אני לפני דיון בבית משפט לתעבורה על מהירות מופרזת. הבוס שלי הודיע לי שאם אני אקבל שלילה הוא ככל הנראה לא יוכל להעסיק אותי. (הוא צייד אותי במכתב לשופט שלא יתן לי כי אפסיד כך את מקום עבודתי ) זה מרגיז כי אני יודעת שהוא לא התכוון ברצינות, וכנראה בגלל שהוא מכיר אותי הוא יודע שאני עם עבר נקי ללא שום עברה קודמת ולכן לא אקבל שלילה רק קנס אבל אמר זאת ככל הנראה כי הייתי מעדיפה שלילה וליסוע לחופשה של חודש בחו"ל מאשר לשלם קנס. (זה מרגיז כי שלילה חודש או קליטת עובד חדש אז עדיף לחכות חודש למעסיק אז זה סתם איום וזה לא יפה מצידו) אבל מה שמפריע לי בדברים ובצורה שהוא אמר זאת, זה הרעיון שאם אדם שגה דקה אחת יכולה לגרום לו להפסיד הכל, לפטר על כזה דבר. אני לא הגבתי לדבריו כי בסך הכול אין לי משפחה לפרנס, או משכנתא זה לא מדאיג אותי בתחום המחשוב אני שווה הרבה. אך מה היה קורה אם הייתי במצב אחר בחיים , לא בשנות העשרים אלא אדם מבוגר או אמא לילדים או עם בעיה קטנה כלשהי וזה מה שהדליק לי הרבה נורות אדומות והבהובים בראש, שאני חייבת לחשוב על העתיד שלי, כי יש לי בעיה ראיה שמדרדרת אני לא יודעת מה יהיה איתי בעוד כמה שנים ואם זה יחס של מעסיקים אז אני חייבת כבר עכשיו לסדר את עצמי עם משהו אחר ביד כי מהר מאוד גם אם אני יתפקד יעיפו אותי היום אני חזקה אבל אין מקום לחלשים כנראה בחברה שלנו גם אם הם יכולים לתרום, אני בעבודתי לא חייבת ליסוע ממקום למקום לא חייבת רכב למרות שהוא אמר שהגדרת התפקיד שלי זו גם ניידות אבל גם כרגע אני לא ניידת אז זו היתממות שלו. אני לא מבינה את הקטע הזה. (אני כבר מתחילה לחשוב למה אתה מחפש סיבות לפטר אותי פשוט תפטר, למרות שחשבתי וכך זה נראה שמרוצים ממני אז אני מבולבלת( ונושא אחר שלא קשור ואולי גם לא לפסיכולוגיה אבל זה מרגיז , היום סתם הרצתי את השם שלי בגוגל( אולי יש לי קטע קצת נרקיססטי (-: ) ומצאתי את עצמי שם בהקשרים שונים , חלקם נחמדים כנס מסוים וכד' אבל הופתעתי לראות שם פסק דין שלי נגד קופת חולים אני לא מבינה למה אין היום בכלל צנעת הפרט מדוע נושא רפואי צריך להתפרסם בכל מקום למה אתר בתי המשפט מאפשר זאת???? למה אדם רגיל שהוא לא עורך דין צריך לדעת בדיוק מה הבעיה הרפואית שלי (זה לא משהו שצריך להתבייש בו) במובן מסוים נמאס לי מהעידן הזה של האינטרנט וקדמה יש לו גם מחיר מטורף הלוואי שהיינו חמש עשרה שנה אחורה.. מקווה שזה לא מפריע שאני מקשקשת פה את כל זה..

שלום רחל, שלילת רישיון היא אכן עונש כבד, אך נהיגה במהירות מופרזת היא עבירה כבדה הרבה יותר, שיכולה לעלות במחירים גבוהים בהרבה בהשוואה למקום עבודה. את כרגע כעוסה ומאוכזבת, ומביטה על העולם דרך משקפיים זועמות. פיטורין וניצול עובדים היו מאז ומתמיד, וההיי-טק רק משדרג את הסגנון. אי הצדק זועק חזק יותר כשהוא מתקרב אלינו, וכשהוא מתרחק אנחנו נוטים לשכוח אותו שוב. אני מאחלת לך שהמשפט יעבור בשלום, ושסכנת הפיטורים תחלוף. אשמח אם תעדכני ליאת

אני לא רוצה את המטפלת אבל כל כך רוצה אותה. ישבתי מולה ולא יכולתי לומר מילה.. היא ראתה כמה כואב, כמה קשה.. הדפתי אותה.. אבל היא יודעת, תמיד יודעת, איך להגיע לבפנוכו, איך להתקרב, איך לגרום לי להרגיש אותה.. וכשאני מרגישה אותה רוצה אותה קרוב קרוב ובאותה נשימה רוצה אותה כל כך רחוק, רחוק שלא אראה אותה, שלא ארגיש אותה, שלא ארגיש את המבט שלה עלי.. בקשתי שלא תסתכל עלי.. קשה לי עם המבט שלה עלי.. יש במבט שלה משהו מאוד חם, אוהב, יש בו טוב.. ואני לא יכולה לקבל טוב.. ישבתי מקופלת על הריצפה, דמעות זולגות בלי שום שליטה שלי, לפעמים זולגות במהירות זו אחר זו מרטיבות לי את כל הפנים.. לפעמים הדמעה זולגת לה באיטיות מטיילת על לחיי, על פני.. שמעתי אותה אומרת "כואב לך".. והפנים התעוותו מהכאב... אולי הייתי צריכה שמישהו יגיד את המילים האלה.. הייתי צריכה לשמוע אותן.. הייתי צריכה לדעת שהיא יודעת ושהיא אומרת... נתנה לי חיבוק.. במילים.. חיבוק.. שאמור להחזיק אותי עד הפגישה הבאה.. הבטחתי לעצמי, הפעם לא אתקשר אליה.. לא אתקשר ולא משנה איך ומה יהיה.. לא אתקשר אליה עד לפגישה הבאה... אני אוהבת אותה, את המטפלת. פוחדת שהיא תלך ממני. פוחדת שאלך ממנה. כאב הבפנוכו הורג.. מרסק.. איך אפשר להרגיע כאב, אולי אפילו רק להפחית מעוצמתו? הבפנוכו יש לו חוקים משלו.. הוא אוהב להרגיש את הכאב במלוא עוצמתו..

שלום שיר, הכאב המרסק מצליח לעבור דרך המילים שלך במלוא חריפותו. אני חושבת שככל שתאפשרי לטוב לגעת בך, כך הוא יוכל להזין אותך לאורך זמן. הרשי למבט הטוב לגעת בך, ולמילים המחבקות לעטוף אותך. היכולת להגיד 'מגיע לי טוב' היא צעד ענק קדימה. כרגע ה'בפנים' שלך אוהב להרגיש את הכאב, ועליך מוטלת האחריות להרחיב את התפריט, וללמד אותו להנות גם מדברים נוספים. איתך ליאת

את יודעת ליאת?.. זה באמת צעד ענק.. אולי ענק מידי.. אני לא מסוגלת לו.. רציתי להגיד שאני לא בטוחה שהבפנים שלי אוהב להרגיש את הכאב, אבל נראה לי שאת צודקת.. אני לא בטוחה שהמילה 'אוהב' היא הנכונה, אבל הוא בהחלט רגיל, ומכיר, וזה כנראה הכי בטוח לו.. בפגישה הזאת היא אמרה לי שהיא מעריכה אותי וגאה בי על דברים מאוד קשים לי שהצלחתי לעשות.. שהם בשבילי היו כמו חלום.. פנטזיה.. שלא תתגשם.. והנה עשיתי אותם.. בקושי רב, בהרבה כאב, בידיעה שיהיו ימים קשים של התמודדות בגלל זה... אבל עשיתי.. אני עשיתי.. בשבילי... אני כותבת את זה והדמעות מציפות בעיניים, והכאב באמת מכה בי חזק.. כמו מלחמה שבתוכי.. בין החלק שעשה וגאים בו ומעריכים אותו, לחלק שצריך לכאוב ולהתמודד עם הקושי, הלא מוכר, אולי הצעידה קדימה.. המטפלת אומרת שצמיחה וגדילה יכולים להיות קשים ולכאוב נורא.. היא בטח צודקת.. נכון?.. אני אסיים בזה שאגיד לעצמי שאני גאה בי, גאה בי שלא התקשרתי אליה למרות מה שהרגיש לי.. מותר לי להגיד לעצמי שגאה, נכון?.. שיר

לפניי כמה שנים ניסיתי להתאבד.. ניסיתי במהלך חיי כמה פעמים להתאבד,פעם בלעתי כדורים והקאתי,פעם ניסיתי לדקור את עצמי עם סכין,לא היה מוצלח יותר מדי.הייתי גם פוצע את עצמי,שהייתי מרגיש כאב..לא יכולתי להביעה את עצמי בדיבור,אז עשיתי דברים ,שהייתי ילד אמרו לי שאסור לבכות,שאסור לומר שאתה מצטער,שתמיד "אני הוא האשם "בדברים שקורים". נסיון ההתאבדות העיקרי שלי היה לפניי תשע שנים. הייתי חייל וביימתי תאונת דרכים...ניסיתי להתאבד,ונכנסתי בקי הפרדה,ולא יכולתי לומר שניסיתי להתאבד-קראתי לזה "תאונת דרכים עם בלאק אאוט".. זה הלך והחמיר...ביימתי פציעות גופניות ,פתעץי את עצמי,הבאתי את עצמי למצב של אשפוז. המשכתי בהסתובבות עם סמים,בזבוז כספים בלתי נשלט,ביימתי סיטואציות כל הזמן,סיטואציות חברתיות ,מפניי שהייתי שבוי בתהליך רגשי חשיבתי בשנים האחרונות. השיא היה שלפניי כמה שנים אשפזתי את עצמי,פשוט שמתי את עצמי במוסד לחולי נפש,כי שם מקומי,ושם אני צריך להיות.שקרתי לאנשים שאני הכי רציתי שיאהבו אותי. וקבלתי אבחנה ממוסד אשר משלם לי קיצבה כל חודש,על זה שאני מאז נסיון ההתאבדות שלי,שאני קראתי לו תאונה,משלם לי על זה כסף. ובשלוש השנים האחרונות הייתי במוסד שיקומי במרכז הארץ,ובמקום לגעת בדברים ,לגעת בנקודות הרגישות שבי,לגעת במציאות שלי,מלאתי אותי במציאויות של אנשים אחרים,מכיוון שלא יכולתי לגעת במציאות שלי. והיום ??? זה די מוזר-אני פתאום מבין למה אני עדיין עושה דברים "נגדי",במקום דברים שהם בעדי-במקום לבנות את החיים שלי-אני הורס אותם... ואחר כך אני כועס על עצמי..וזה מרגיש לי כמו מערבולת שאין לה סוף,אין התחלה ואין סוף...אותה מערבולת כל הזמן,רק העומצות שלה פוחתות,לאט לאט.. אשמח לדבר עם אנשים שניסו אי פעם להתאבד...או לדעת אם יש פורום שעוסק בנושא הזה,מקום שאפשר לשתף אנשים בחוויה,באפטר שוק שלה,ואיך לצאת מזה....

שלום אוהד, צר לי לשמוע על הסבל הנורא שאתה מתאר. לאחרונה, הפורום שלנו מוצף בפניות המבטאות משאלה למות או רצון לפגיעה עצמית. זוהי מגמה מדאיגה, ולהערכתי גם קצת מדבקת. אורנה דרור ואני משוחחים על כך מדי פעם, ומתלבטים כיצד לנהוג בהודעות אלה. הרעיון של פורום תמיכה המוקדש לנושא זה, המתנהל ע"י איש מקצוע מיומן, הוא רעיון טוב. אני מציעה לך להפנות את ההצעה הזו למנהלי האתר http://www.doctors.co.il/xFF-List,xFI-1226,m-Doctors,a-Forums.html ולראות אם ירימו את הכפפה. מאחר ואינך מעלה שאלה ספציפית, אני מרשה לעצמי לנצל את המרחב שזימנת לי, כדי להדגיש שכפורום שאינו מאוייש כל שעות היממה, קשה לתת מענה להודעות של מצוקה אובדנית. אני שמחה לקרוא שהצלחת, למרות הכל, להשיג לעצמך טיפול הולם, להגיע לתובנות חשובות ביחס לעצמך, ולהפחית מעוצמות הכאב. מאחלת לך הרבה בריאות והשתקמות מלאה ליאת

ליאת משהו בתגובתך לאוהד, לא מצליח להניח את דעתי . יש כאן אין ספור הודעות ,בעלות תוכן קשה יותר (מבלי להזכיר שמות ) אשר זוכות למענה רך ,נעים ומלטף.. והס מלהזכיר שהפורום אינו מתאים...ושהמגמה נמצאת בעליה....וכו אני לא רוצה לחשוב לרגע ,שזו דרככם להעדיף מתאבדים פוטנציאלים מסוימים ,ולהתיחס אל אחרים בחומרה . אני מאוד מקווה שאני טועה...

לא חושבת שהרצון למות הוא מחלה מדבקת ולצערנו גם האושר הוא לא כזה, זה קצת כמו "לצאת מהארון" אנשים פוחדים לעיתים להגות ולומר רצון זה ופתח של אחד מביא אחריו אחרים המרגישים שמותר ושמבינים שלא מתים מעצם האמירה אלא יותר מהשתיקה. בפעם הבאה שאת דרור ואורנה משוחחים בזה חישבו גם על המעט שרוצים פה במותם בעוד היותו של הפורום, מקום תמיכה לרגשות הכואבים ביותר שבשיאם הרצון למות.

למרות הנימה העוקצנית שבדברייך, אשיב לך בכל זאת, ואדגיש שאורנה דרור ואני יודעים דבר או שניים על הסבל האנושי. כל אחד מאיתנו בחר במקצוע הזה לא במקרה, ונוסף על עבודתו, מקדיש גם חלק מהפנאי שלו לטובת אנשים במצוקה. הפורום שלנו נועד לתת מענה לסוגיות הקשורות בפסיכולוגיה הקלינית. הוא אינו יכול לקחת על עצמו אחריות של מוקד מצוקה. פניות המשדרות סבל ומכאוב זוכות להתייחסות במלוא תשומת הלב. עם זאת, הפורום פתוח לאוכלוסייה מגוונת, הכוללת גם בני ובנות נוער, וכמנהלת עלי להביא בחשבון גם השפעות מזיקות אפשריות על כלל באי הפורום. אידיאליזציה של המוות אינה עולה בקנה אחד עם תפיסת עולמי כמטפלת וכאדם, הגם שאני מכירה בו כזכות אלמנטרית של כל אדם. בברכה ליאת

לאחרונה אני מרגישה שאין לי אנרגיית חיים, הזמן נעצר מלכת וגם אני חולמת חלומות שמנסים להרוג אותי, ואני מתאבקת בכל הכוח מה הפשר? איך אני יוצאת מהמצב הזה?

שלום אלמונית, את פשר החלומות שלנו ומשמעותם ניתן להבין רק בעזרת ניתוח משותף עם החולם עצמו, ומתוך היכרות עמוקה עם עולמו ועם התכנים שמעסיקים אותו. אם את מרגישה חסרת אנרגיה ונשללה כל סיבה רפואית לכך, כדאי להתייעץ עם פסיכולוג קליני או פסיכיאטר, שיוכלו להעריך יחד איתך את מצבך ולחשוב על טיפול הולם. חוסר אנרגיה, בעיקר אם הוא מתמשך ולאורך זמן, יכול להיות קשור למגוון מצבים נפשיים, והשכיח בהם הוא דיכאון. למה לסבול? ליאת

המצב נמשך הרבה זמן, אבל אני לא בדיכאון ואני הולכת לעשות בדיקות דם כדי לבדוק בעייה רפואית

שלום, נכון שעברתי את הקשה מכל, אפשר רק לדמיין ...לאחר שההגנות החיוניות קרסו בלא שהמטפלת בנתה קודם תשתית טובה יותר ואז נטשה ולא לקחה אחריות שהגעתי למצב קשה אז של חרדות, פחדיפ, פחד מפני התפרקות והתפרקות, פרנויה, מחשבות שווא, מחשבות יחס ופגיעה משמעותית ביחסים שלי כיום עם משפחתי כאשר נותרו בי שריטות מהפרנויה שנחוו בעוצמה רגשית ובלתי מבוקרת. רציתי לדעת, וסליחה אם זו שאלה קצת הדיוטית אבל מה קורה במקרים אלו....אני לא רוצה לחשוב שאשתנה לגמרי עכשיו. אני יכולה להעיד שאני לא מרגישה שייכת ושאין לי מקום בעולם, אני לא נחמדה ממקודם, אין לי את הצבע שלי ושמחת החיים ובעיקר פוחדת מהמשך השלכות של כל הכדור שלג הזה...לאן עוד זה יכול להוביל כאשר ההגנות קורסות ומתמוטטות באחת...איך אפשר לבנות הגנות טובות יותר אחרי משבר שכזה במקום ולפני שבעצם התמוטטו בהצפה היסטרית וחרדת נטישה? אני מרגישה קצת זרה לעצמי, כבר לא יודעת אם מי שהייתי באמת היה נכון...והרי את מיני המגלומיה שחשבה שהיתה לי - עירערה תכופות ואיימה על האגו שלי כאשר ולו לרגע אחד התייחסה לדברים ולצצדים החיובים והחזקים שהיו בי, ואני במקביל התעקשתי יותר ויותר שתראה וככל שאני נלחמתי כך היא במקביל תקפה גם את הדברים הטובים עצמם. לכן, היום אני כבר לא יודעת אם וכאשר הייתי מנהלת X האם זו היתה מגלומניה ויכולותי נבעו מתוך דפוס הפרעתי זה...ולו מעצם היכולות והכישורים שלי... בקיצור אני מקווה כי אחרי המחיקה הבלבול והכאוס הזה (עם כל הזכרונות החוויתים השרוטים שהיו), ניתן באופן מלא ונכון להחזיר למצב חיוני, שמח ותקין כפי שהיה קודם...בעיקר שעברו מס' שנים מאז ולא טיפלתי בזה. תודה

כרמית יקרה, רוצה לומר לך דבר מה כמטופלת מהעם, ואולי דבריי יוכלו לסייע במידה זו או אחרת. בטיפול שלי למדתי, שבכל אחד, בכל אחד יש חלקים כאלה מהסוג שכביכול "הס מלהזכיר" ולעתים קשה יותר לקבל את נוכחותם. הם אינם מנותקים מאיתנו, יכול להיות מבהיל מאד לגלות שהם שם, והם שם פנימה עד לבלי גבול, גם בתוככי מוחו של האדם הנוח והבריא ביותר. את יודעת במה לדעתי טיפול יכול לסייע? מאמינה שמתוך הקשבה ובירור פנימי לגבי הכיוון שלקחו החרדות, הוא יכול להקטין אותן משמעותית, וכך גם לעזור לך להשתחרר מהדיבור המסחרר והחותך הזה עליך שמגביל אותך מאד. במקום זה, הוא יאפשר לך, למשל, לדבר מול עצמך בפחות זרות וריחוק, ותוכלי להתייחס אליך ואל חלקים בתוכך (גם אלו המחרידים לפי שעה) באופן קרוב, מכיר, מרוכך, סלחני וידידותי יותר. אז גם תוכלי להפנות את האנרגיות שלך לכיוונים חדשים. אישית, אני מאמינה שככל שהטיפול יהיה דווקא יותר לכיוון התפיסה הדינמית/אנליטית, כך יש סיכוי גבוה יותר להצליח לטפל בנושאים מורכבים. למרות למרות למרות כל ההתנגדויות, ולמרות ואולי דווקא בגלל שכבר הייתה לך התנסות כואבת. אם רק תקרה בדרכך ההזדמנות, מאמינה באפשרות לחוויה מתקנת ובניית אמון מחודשת. לי זה נראה ממש חשוב לנסות לפעול דווקא מהכיוון הזה שהנפש מושכת לכאורה הרחק ממנו. אבל, לא יודעת, לפעמים בוחרים במשהו שמאפשר כניסה מחודשת מסוג קצת אחר, דבר שנתפס באותם רגעי חרדות כחם ורך יותר. זה ממש תלוי. הישגי טיפול שמצליחים להתמיד בו, יכולים להפתיע לחיוב ולפנות לכיוונים בלתי צפויים שלא את או המטפל/ת יכולים לשער בנפשכם מראש. גם מאוחר, וגם אחרי שנות הרס והחמצות מכאיבות, יש אזורים בנפש שמתגלים כגמישים ואזורים בלתי מבוטלים שנשמרים בריאים וחדים. חוטים מקשרים יוצרי מחשבות - גם על כך ניתן לעבוד. מדהים ויפה. מאמינה שהניצוצות של פעם לא כבו (לחרדות יש נטייה להעיב עליהם ביג טיים) ונקווה שהמילה האחרונה עוד לא נאמרה... מקווה שיוקל לך

אני מבינה את שכתבת אבל לצערי אני בכלל במקום אחר... רק עכשיו (קרוב ל- 4 שנים), אני מנסה להתחיל להשתקם לאחר שהדיסוציאציה עברה ונותרתי עם התפתחות שחזרה אחורה בשל משבר מסויים ומאוד קשה... בנתיים אני ללא האופי שלי ובקושי מרגישה, מקווה כי אוכל להשיב את הכל בחזרה. תודה

קראתי עכשיו מאמר על האדם הפרוורטי ומה אני מגלה- אחד לאחד זאת היתה המטפלת שלי (ההיא שהרסה אותי). ברצינות, מקווה שאני נשמעת אמינה ולא (שוב) עושה השלכות/ העברות עליה ואליה... איך אני יכולה "להתנקות" מכל האמירות שלה- שעדיין צורמות לי באוזניים בקול מחריש שמקפיא אותי ומוחק אותי. אני כועסת ומרגישה מרומה ואולי יש בי צורך "להחזיר" לה... בגלל שלא קמתי ממנה בזמן ונתתי לה להביס אותי לבסוף כשהיא דשנה משביעות רצון עצמית כשידה על העליונה. אורנה - אני לא מדמיינת או עושה השלכות (כפי שנהגה לבטל את הדיאלוג שניסיתי לקיים וכך סתמה את פי והחלישה אותי), אני יכולה לצטט לך משפטים מתוך מצבים מסויימים - ששערותייך יצטמררו... יכולתי להמשיך עכשיו אבל חייבת להספיק לפני 22 אחרת לא אספיק לקרוא דברייך כרמית

שלום , יש לי שאלה. אני בחורה בת 31 נראית מעולה גם פנימיות טובה (בדרך כלל אני צנועה).אני לבד ,לבד לבד. אני חושבת שאני בררנית אולי יותר מידיי.אני לא מוצאת את האחד המיועד. אני לא רוצה רזה וגם לא שמן, לא גבוה מדיי ועוד.......... אין לי חברה,ואני לא יוצאת הרבה מהבית,נכון אני צריכה לצאת יותר. אני רשומה באתרי הכרות אך כל הבחורים הפונים אליי לא נראים לי. מה אני יכולה לעשות כדיי לא להיות יותר מידיי בררנית?או שאולי זה משהו אחר? אני יודעת שאני רוצה להתחתן עוד השנה אך אין לי אם מי...........זה מפחיד, אך משהו שאני מאוד רוצה. אני רוצה לציין שהייתי בטיפול פסיכולגי בעבר בעקבות אי רצון לחיות וחרדות, כיום אני עדיין עם כדורים כמו סרוקסט ולוריוון. אני רוצה לפתור את הבעייה אך מה לעשות?????????!!!! תודה רבה מראש

ערב טוב, לצערי, אין בכיסי מתכון שיבטיח לך חתונה עוד השנה :-) בררנות יתר אכן יכולה להיות קשורה לאמביוולנטיות סביב קרבה ואינטימיות. יתכן שזאת גם הסיבה לכך שאינך נמצאת בטיפול פסיכולוגי. אחרי הכל, גם טיפול הוא סוג של אינטימיות בשניים. יכול להיות שהטיפול הקודם התמקד במצב המשברי בו היית נתונה, ולא איפשר התבוננות אמיצה פנימה. אני רוצה להזמין אותך לניסיון נוסף. מה את אומרת? ליאת

שלום רב, אני בת 30. בשנה האחרונה בריאותי הידרדרה מאוד, חליתי בסרטן עם כל המשתמע מכך, וכל חבריי נעלמו. רוב קרובי משפחתי גם הרימו רגליים; נותר רק אדם אחד שעוזר לי (ועוזר הרבה מאוד), אבל מכל השאר, כל החברים האינטימיים ובני-הדודים, נשארה רק דממה מוחלטת. כתוצאה מהערת אגב שכתבתי במכתב לחברה (בה ציינתי שבשנה האחרונה הרגשתי בודדה להחריד, ומאוד מבודדת), הבנתי פתאום חלק מהפאזל: תגובתה היתה נזעמת, והיא אמרה שאני הייתי מגעילה בתקופה בה הייתי חולה מאוד, לא פתחתי את הדלת, לא עניתי לאנשים שצלצלו אליי, לא הזמנתי אנשים לבוא אליי, החמצתי פנים, וכו'. בקיצור, אם אמרתי שהרגשתי בודדה, זה באשמתי. אני משתדלת לזכור את הפחד שמעוררת המחלה בזולת ולא לקחת דברים כאלה באופן אישי. את כל החברים הנעלמים אני משתדלת לזכור לטובה ולא להיעלב יותר מדי. מאוד לא נעים כשמתעלמים ממך, אבל מזמן הפסקתי לכתוב או לנסות ליצור קשר איתם אז אין הרבה פוטנציאל לעלבון. ואין לי ספק שלא הייתי מאוד חייכנית בשנה האחרונה: במשך רוב השנה שכבתי במיטה עם כמויות עצומות של מורפיום, וניסיתי לשרוד. קשה לי לדעת שאנשים כועסים עליי כל-כל בגלל שהייתי מגעילה - איך? בכך שלא הצלחתי להעלים מן העין את המחלה ולא יכלתי לתפקד כרגיל ולהיות מנומסת להפליא? מאוד מעציב אותי לחשוב שמצב כזה, של כאב ואומללות כל-כך גדולים, לא מעוררים באחרים אמפתיה אלא כעס. אני מבולבלת, קשה לי להגיע למסקנה. אני רק יודעת שמאוד נפגעתי מהתגובה הנזעמת, ומהידיעה שכשאני חושפת חולשה - מודה בכך ששכבתי במיטה שנה שלמה ולא הייתי מסוגלת אפילו לדבר בטלפון - התגובה לכך היא כעס, כי לא נהגתי בנימוס. כי פגעתי ברגשות האחר. אני מתפתה להסיק את המסקנה הצינית המתבקשת ולומר לעצמי שאין חברים אמיתיים; ושאנשים חלשים, חולים, תמיד מטואטאים הצידה. שזו דרכו של עולם.

לדעתי את טועה ! אם נהגת כמו שהחברה ציינה במכתב ,אז אין פלא שזו היתה התגובה הכללית. לו קרוביך היו יודעים את המצב לאשורו ,אין לי ספק ,שהיית זוכה למלא האמפתיה וההתחשבות . מנסיון, אני יודעת שאנשים הופכים למלאכים ,כשהם נדרשים לעזרה,במיוחד במצבים שתארת. אני לא שופטת אותך ,ומבינה את התנהגותך. מאחלת לך בריאות שלמה.

אני שמחה שאת מכירה אנשים כאלה עם לב רחב שהופכים למלאכים. זה נחמד. אבל זה לא אומר שכולם נוהגים כך אחד בשני וזה לא אומר שמי שלא מוקף במלאכים הוא אדם שלילי. כן, קרוביי יודעים את המצב לאשורו וכן, כשיכלתי לדבר, דיברתי. וביקשתי את חברתם של אחרים, ונעניתי בשלילה. תודה לך. להתראות.

ערב טוב טליה, ההתמודדות עם מחלת הסרטן עלולה להיות תובענית מאד, ולשעבד את מיטב המשאבים שלנו למערכה האמיתית על הבריאות. לחוסן המנטלי יש משמעות מיוחדת, ולכן גם למעגלי התמיכה שסביב החולה ומשפחתו. אם לשפוט עפ"י דברייך, בחרת לשמור על פרטיותך בימים הקשים של המחלה. לא ענית לטלפונים ולא פתחת את הדלת. זוהי בחירה לגיטימית, אך יש לה מחיר. אנשים נוטים לכבד את הבחירות הללו, ולנהוג בהתאם. את מפרשת את התנהגותם כאילו טאטאו אותך החוצה, ומסיקה כאילו אין חברי אמת. נדמה לי שבמקום להעמיס על כצמך כרגע כעסים ועלבונות, מוטב לנסות לשדר משהו אחר, ולחדש קשרים חברתיים שיסייעו לך לחזור לשגרה. אני רוצה להאמין, כמו א', שהחברים שימצאו את דלתך פתוחה, ישמחו לזרום חזרה ןלהעניק לך את התמיכה לה את זקוקה עכשיו. מאחלת לך החלמה מלאה והמון חברים ליאת

אני חושבת שלא הבהרתי את עצמי ומה שכתבתי לא הובן. לא בחרתי לשמור על פרטיותי. אלא: הייתי חלשה מכדי לענות לטלפון. התנצלתי, הסברתי וביקשתי את חברתם של אחרים ואמרו "הכל בסדר" במשך זמן רב אך נעניתי בשלילה. קיים הבדל גדול בין כאב לבין כעס. דיברתי על כאב. לא דיברתי על כעסים ועלבונות. אני מאחלת לך לעולם לא להיות במצב של חוסר אונים שבו תיאלצי להיות תלויה באחרים ולגלות אם הם אכן טובי-לב כמו שאת רוצה להאמין. גם אני רוצה להאמין באותם הדברים כמוך אבל אני לא משוכנעת שכולנו טובי-לב. תודה רבה לך. להתראות.

מצטערת אם השאלה נטחנה כאן בעבר...חייבת לשמוע חוות דעת... אני קצת מתלבטת האם ללכת לטפל או למטפלת..בעצם לא ממש מתלבטת עד עכשיו היתה לי תחושה שהייתי די בטוחה בה שכדאי ללכת למטפל (דוקא בגלל התפישה שלי השלילית לגבי העולם הגברי ) אבל אני מרגישה באיזשהו מקום שזה יהיה לי מקום מתסכל - יהיה לי הרבה יותר נוח/קל/ידידותי עם אישה. מה דעתך? ת

שלום לך, דעתי האישית היא שבבסיס מין המטפל לא ממש משנה מסיבות שונות. אבל מה שכן משנה הוא מאיזה מקום מתחילים את הטיפול. התחלת טיפול קשה גם כך. ולא תמיד חייבים להוסיף מאבק נוסף. אם את מרגישה שיהיה לך נוח יותר מול אישה פני לטיפול אצל מטפלת. גם שם תוכלי להתמודד עם קשייך מול העולם הגברי. דרור

אני לא רואה את עצמי מטופלת ע"י אישה, בדיוק מאותה סיבה שציינת- היחס השלילי לעולם הגברי. כל הנושא של ההעברה מקבל משמעות חזקה אצלי בטיפול ומאפשר לי ולמטפל לגלות הרבה דברים עליי.

קשה לי עם הרגשות האלה.קשה לי עם עצמי.מוצפת.נחנקת מהכל. כל פעם כשעוצמת את עיניי חוזרים מראות ותחושות. זה לא עוזב. נראה לי שיהיה לי יותר קל לא להיות פה מאשר להישאר בחיים האלה. אני לא יודעת איך להישאר בהם. יש כל כך הרבה אנשים מסכנים וחולים בעולם שצריכים את החיים יותר ממני שיותר ראויים לחיים הלוואי ויכולתי לתת להם את חיי שלי אני לא יודעת איך ממשיכים לחיות שכל יום הוא עוד יום של כאב מרסק מבפנים. קורסת מתמוטטת והכל בהילוך איטי וזה מכאיב. חן

תפני ל <> או ל'חבל' שם למטה נראה שהן גם הולכות בדרכך "לעולם טוב יותר" חבל שאף אחד לא חוזר משם לספר.

תנסי להתמודד עם כאב שאני חווה אותו יום יום.. ויש לי הכל בחיים עושר,זוגיות ואהבה זה מה שהבנאדם צריך.. אני רק רוצה להיות מאושרת.. וכשאני אהיה יום אחד את תבלעי את המילים שלך בחזרה,הבנת מותק? צוחק מי שצוחק אחרון

לדעתי <> ו'חבל' הם אותה אחת תשימי לב לסגנון הכתיבה ותראי שאני צודקת.

חן שלום, אני שומע את הכאב שלך, את התחושה שאין מפלט ממנו כי הוא בתוכך. מדברייך נשמע שאת יוצרת קשר בין הכאב הזה, לבין התחושה שלא מגיע לך לחיות. אולי כי יש בך חלק שלא רוצה. אבל הוא לא לבד יש חלק נוסף. ברור לי שהכאב שלך עמוק, והתחושה כרגע היא שאת לא יכולה לראות אפשרות שזה ייראה אחרת, אבל אולי יש, ואולי כרגע את זקוקה לאנשים שיוכלו להחזיק עבורך את התקווה עד שאת תוכלי להחזיק בה. דרור

חבל שיש אנשים צינים ומגעילים ומסכנים שלא מבינים את מצב בו האחר נמצא ומעבירים את המסר שאין כל כך מקום... מה הרעיון בפורמט הנל אם אתם מאפשרים לתגובות מגעילות כאלה לעלות?

לדרור, אבקש שתמחוק את העץ. אני לא מתכוונת לרשום כאן יותר,

אני מפנטזת מינית על המטפל שלי רוצה מאוד לדעת אם יוצא למטפלים לפנטז או לחלום חולמות מיניים על מטופלות שלהם הרי אומרים שהחלום הוא התת מודע אז אולי שלא במודע יוצא למפלים לחלום מינית על מטופלת, האם זה קורה או שמטפלים לא חוטאים בחלקים האנושיים שבמפגשים אינטימיים כמו טיפול. הרי זה המפגש הכי אינטימי שיש? במידה ומטפלים מפנטזים על מטופלות האם הם מספרים זאת בהדרכה או שומרים זאת לעצמם?

בילבי שלום, משאלתך נשמע לי שאת לא רק מפנטזת על המטפל שלך, אלא גם מפנטזת עליו מפנטז עלייך. ואולי כך גם מקווה שהפנטזיה תתממש. נראה לי חשוב שתבדקי את הנושא הזה בטיפול, גם אם לא במפורש. דרורי

התשובה שלך נשמעת מתחמקת משהו... לא ענית על אף אחת מהשאלות שלה.

אני בטיפול דינמי שנה פלוס , אני מאוד קשורה לפסיכולוגית שלי ,אך יחד עם זאת אני לא מצליחה לספר לה שום דבר מהותי , ואני יוצאת מהפגישות בתחושת פסיפוס , קשה לי עם העובדה שהיא נמצאת שם רק בגלל שאני העבודה שלה (אני לא כועסת עליה או מאשימה אותה זאת באמת העבודה שלה ) , אבל איך מצליחים לסמוך על מישהו שנמצא שם רק שהוא חייב ?! (באמת אפשר לקנות אכפתיות ?!)

שלום לך, לא, לא ניתן לקנות אכפתיות, וזו גם תשובתי אלייך היא שם גם בגלל שזו העבודה שלה ולא רק בגלל שזו העבודה שלה. את משלמת לה על זמנה אבל מה שמתפתח ביניכן יכול ללכת לכיוונים שונים. אני חושב שקשה לך לשחרר את עצמך מהגנות ולתת לעצמך להרגיש שאכפת לה באמת ממך. הרגשה כזו תביא לכך שתסמכי עליה, תפתחי בפניה, אולי גם תרגישי תלויה בה, וייתכן ואת חוששת מכך. דרור

אני תמיד תוהה, כיצד אפשר לטפל בכל כך הרבה מטופלים וכאילו לתת לכל אחד תשומת לב אישית. ולצערי צריך לשלם כסף לאנשים שישמעו את הצרות שלנו. להיחשף לדבר על דברים אינטימיים קשים וכואבים, ולך תדע מה עושים עם הדברים. לפעמים נדמה שהמטפל מתחזק יותר מהמטופל ולוקח דברים המתאימים לו. המטפלים הם בשר ודם כמונו הם לא אלוהים. זה שהם בחרו במקצוע גם כן מעיד על משהו. יש הרבה אשליה בטיפול ואדם צריך לשאוב מכוחות עצמו ולא לבלבל בין מציאות לפנטזיה.

מכתב נגע לליבי. אני חש שאת עוברת מסכת של יסורים, סבל בלתי נגמר, וחשוב לי לומר לך שגם מהמצב הזה את יכולה לצאת. אני מבטיח לך שלמרות שהכל נראה שחור כעת חייך יכולים להשתנות לקצה השני. אני מחזק את ידייך, את מוזמנת ליצור קשר בכל עת ואנסה לעזור לך . כל טוב לך. שלום לך, לא נהוג בפורום זה להשאיר מספר טלפון, ומשום כך הוא נמחק. אם ברצונך לצרף כתובת מייל, זה אפשרי. מעבר לכך, לי לפחות לא לגמרי ברור עבור מי הפנייה. דרור

עדי למי את כותבת ולמה דרור חתום? דרור זה לא ברור............ ואם אתה עונה כך לאנשים בפניות אישיות זה מאוד יפה!