פורום פסיכולוגיה קלינית

הי אורנה, לפני כמה שעות כתבתי לך הודעה כועסת נורא וארוכה, ומרוב שהיא הייתה ארוכה ולא הצלחתי לקצר כלום, החלטתי לא לשלוח אותה (וטוב שכך). אז כמה שעות אחרי, אני רק רוצה לספר לך שהיא נורא העליבה אותי היום ושאין לי כוח שוב פעם לכעוס עליה. חודשים כבר אני יודעת שאני צריכה להעלות את נושא הפרידה. גם היא רומזת שזה משהו שצריך לדבר עליו- על מתי נפרדים- אבל זה לא מצליח לי. כל פעם אני מרגישה שזה לא מתאים או שיש לי משהו אחר, חשוב יותר, לדבר עליו. היום, אחרי שהצלחתי לאזור אומץ ולשאול אותה שאלה אחרת, הרגשתי נינוחה וקרובה יותר, והרגשתי שאני מסוגלת לומר לה שאני חושבת לאחרונה יותר על הפרידה שלנו. "את יודעת", היא אמרה, "זה מעניין שדווקא עכשיו, בסוף הפגישה, את מחליטה להעלות את נושא הפרידה". הרמתי אליה עיניים מופתעות, לא ידעתי שכבר נגמר הזמן, והיא פרצה בצחוק גדול. מלמלתי שאביא את זה בתחילת הפגישה הבאה, והצחוק שלה רק התגבר. את יכולה לדמיין את זה, אורנה? אותי הולכת ומאדימה ומתכנסת ואותה ממשיכה לרעוד מרוב צחוק. היא ממש התנדנדה אחורה וקדימה בכיסא מרוב צחוק. כל כך נפגעתי. בכוח עצרתי כמה דמעות-עלבון. לא האמנתי. באיזשהו שלב היא ראתה שמשהו לא בסדר ואמרה שאולי לא הייתה צריכה להגיד את זה. מלמלתי "אולי". היא ניסתה לעודד אותי לדבר בכל זאת, אבל כבר לא יכולתי להסתכל עליה. אמרתי שאביא את זה בפגישה הבאה. היא קשקשה עוד כמה משפטים על החשיבות של הנושא ועל כמה חשוב שנדבר עליו, ואני בנתיים תהיתי עד כמה זה יהיה לא מנומס לקום ולהגיד שלום, או עד כמה אצליח, כשאצא, לא לשים לב שנעלבתי. עמד לי על קצה הלשון לקטוע אותה, עם כל דיבורי "חשיבות ה-.." שלה, ולומר "די, מספיק- נפגעתי", אבל הכעס כבר היה שם חזק וברור. לא יכולתי להסתכל עליה. היא הרי יודעת שקשה לי להביא את הנושא הזה, שכבר חודשים זה מאבק פנימי, אז למה דווקא לצחוק? ולחשוב שחשבתי לשתף אותה בכמיהה הזאת לחיבוק, בחרדה הכבירה שתדחה אותי.. לא נראה לי שזה יקרה. ואם אצליח לספר לה רק בסוף הפגישה הבאה... האם גם אז תפרוץ בצחוק גדול? אני פתאום מתביישת בכל הוידויים הקטנים והתובנות הישנות-חדשות שהסכמתי לפרוש בפניה בשבועות האחרונים. לא מבינה מי היא לגביי. אני מרגישה כאילו דווקא כשהיא קרובה יותר היא צריכה להיזהר יותר. כאילו כל דבר קטן יכול לזרוק אותה בחזרה לאחור. כמו במשחק סולמות ונחשים, שככל שמתקדמים במעלה הלוח, יש נחשים ארוכים יותר, שמחזירים אחורה, כמעט לנקודת ההתחלה. יש סיכוי שהיא לא יודעת את זה? הקשר איתה כל כך מעייף אותי.. טוב, אשלח ודי, לפני שאאריך שוב.. מקווה ששלומך טוב פלוס :-) לילך

לילך,את בטוחה שאת עדיין רוצה את החיבוק שלה? לא בטוחה שמישהי שצוחקת,בחוסר רגישות,כמעט על גבול הרשעות. ותהיה הכי קרוב בעולם,מסוגלת לחבק וגם להתכוון לזה. מה שבטוח אני לא הייתי רוצה שתתקרב אליי אפילו! גאה בך על שהצלחת להחזיק את עצמך מולה,למרות שכל כך נעלבת. אני לא חושבת שאני הייתי מסוגלת לכך,ואם כן זו בטוח הייתה הפעם האחרונה שבו היא רואה אותי.זו לא התנהגות של מי שהכי אמורה להיות קרובה בעולם.ועכשיו ההתנהגות שלה בתקופות אחרות בחייך נראית הכי טיבעית בעולם. ניבזית אבל אמיתית מבחינתה.

גרמת לי לחייך :-) לא, היא לא נבזית.. אבל אין לי מושג מה כל כך הצחיק אותה היום אני פחות כועסת מאתמול וגם פחות נעלבת לא יאמן כמה מהר אני שמה אותה בקטגוריה "לא רלוונטית". היא עוד לא לגמרי שם, אבל אני משחקת עם האפשרות הזו, ביני לביני, וכך אני מצליחה להישאר קרת רוח (פחות או יותר). יש לה צחוק ממש מעליב, לגברת הזאת. ("הגברת הזאת"...כל כך מהר, לילך?) לא יודעת על מה אני יכולה עוד לדבר איתה בלי להרגיש שזה אישי מדיי ולא עניינה. ולא, חיבוק נראה עכשיו כמו רעיון מוזר ולא שייך. קירבה מיותרת וחשודה. היא לא תתנצל. היא גם לא תעלה את האפשרות הזאת שאולי פגעה. ככה היא. אני קצת עייפה מלהיות גם זו שנפגעת וגם זו שמקרבת מחדש. זה הולך להיות מאבק שסופו, כרגיל, מאכזב. חבל שאני לא בן אדם יותר תובעני.. המצבים האלה הם כמו מבוי סתום. אם לא אעלה את הנושא ואתעלם ממנו, הוא יאגר איפשהו והיא רק תעצבן אותי יותר בזה שהיא לא מעלה את העניין בעצמה. אם אעלה את העניין אני, אתעצבן שאני הייתי זו שצריכה הייתה לומר "פגעת בי" ושהיא לא יכולה להכיר בזה בעצמה. ואתעצבן עוד יותר כשהיא לא תענה מספיק לעניין, אלא רק תטייל מסביב, נוגעת לא-נוגעת בחלקה שלה בפרשה, ומיד תרוץ לקשור את זה למקרים נוספים. הייתי רוצה שהמעבר יהיה איטי יותר, שרגע לפני שהיא תווה את רשת הקישורים שלה תעצור לומר, "צודקת, פגעתי ולא התכוונתי שתיפגעי". ככה פשוט, בלי התחכמויות והררי מילים. מה יותר יפה מזה? האמון שלי בה ירוץ לקראתה בזרועות פתוחות. לסחוט ממנה הכרה זו עבודה קשה... ועד שמשהו כבר מצליח, זה מאוחר משציפיתי והמילים שכל כך חיכיתי לשמוע לא נספגות לשום מקום. אני מתבוננת בהן כשהן עוברות לידי, והן מתבוננות בי בחזרה. כך אני נעשית מתוסכלת. אני מקווה שלא כתבתי כאן את תקציר הפרקים הבאים.. טוב, יהיה בסדר.. 'אולי זה רק משבר קטן וזה חולף' :-) (אולי פשוט אני נהיתי קצת עייף... ) לילך

אאוץ'... הייתן כל-כך לא מסונכרנות :-(((( אנסה לגשת בזהירות, בסדר? לילך יקירה, כל כך יפה הדימוי הזה שבין משחק הלוח לתהליכי הנפש. סולמות ונחשים שם יחדיו. זוגות זוגות. בצמדים. פעם אלה מראים פניהם באופן ניכר יותר על פני השטח ופעם אלה. מי מתחבא מי צץ, ומה קורה איתם כשהם נפגשים עם המציאות. מי מהצדדים אימץ דבר שקרה לכיוונו ומי משך. כמה מפתים-מסנוורים הסולמות הארוכים-ארוכים, כמה מעוררי ציפיות ותקווה, ואיך זה (הא!) שתמיד, תמיד לפני הסיום יש שם את הנחש-מגלשה הכי ארוכים... איזו אכזבה... נראה לי שלא בכדי המציאו את המשחקים האלה, כן... ואת כל סיפורי הילדו?ת ובכלל... חשבתי על כך רבות, אם לומר או להניח. בזמן האחרון את נשמעת חרדה עד למאד מכל הנושא של פרידה ונפרדות והגבול הקיים-לא-קיים שבינך לעולם. כמה שלא קרוב, לא מרגיש התאמה בין מה שאת מרגישה חזק בפנים לבין מה שבחוץ: תגובת המזכירה ששברה אותך לרסיסים, השם שלך ששרף לך נורא בשבוע שעבר, הפגיעה הנוכחית... באמת לעולם אין התאמה מושלמת, אבל בזמן חרדות, מספיק רק מעט בשביל להיות הכל ולאבד שליטה... וכמה אנחנו צריכים בכל זאת תגובה מבחוץ. חלף זמן מאז הודעתך, איני יודעת מה התרחש עד עתה... בין כך ובין כך, ואת יודעת, שבדיוק כאשר קורים דברים מכאיבים כאלה צריך להחזיר אותם כמו שהם לטיפול... לדבר, להטיח, לדבר, מיליון פעם לדבר... אוף. וזה מסובך ומפחיד לך כשלעצמו... כן... אפילו אם קוראים לזה במילים כמו "כשל אמפתי" או איזה מושג שלא יהיה, כשכואב כל-כך, אז... אבל מהחומרים האלה הוא אמור להיות בנוי. להחזיר את הכעס, את האכזבה, את שברון הלב... טיפול ארור וכואב ואהוב ומקשר. נורא בא לי לבקש ממך לאתר עוד ועוד סולמות שהיו בטיפול שלך, היכן ראית התקדמות. אבל פתאום זה נשמע מפחיד לדבר על זה, שוב זה מזכיר את הסיום, את החרדה מנפילה, אפילו אם רק סיום של פרק אחד באמצע. אני גם מאד רוצה להאמין (למרות שאיני יודעת שום פרט) שגם אם לקשר הנוכחי יהיה סוף במתכונתו הנוכחית (בגלל מגבלות מציאותיות), יוכל להיות המשך טיפולי במסגרת שונה באם תזדקקי לו. לא'דעת, אולי איני בכיוון נכון, אבל כמה הגיגים עבורך. אם תוכלי משהו מהם ללקט לטובה. וחוצמזה, לדעתי המטפלת מאד יודעת ומכירה את ה"סולמות ונחשים"... מאד... ובכל זאת, שיט, קורה... :-( מושיטה לך יד, רק יד, לא סולם ארוך. כזאת שתאפשר לך פשוט להרים את הראש מהרצפה למקום קצת גבוה יותר. בעדינות, הפניקס

לא יודעת איך פספסתי את ההודעה שלך! סליחה שלא עניתי התגובה שלך מאוד דיברה אליי.. מאוד.. והתרגשתי קצת לקרוא אותך מחברת דברים בשבילי, זוכרת איתי ובשבילי את כל הדוגמאות של השבועות האחרונים.. (לעזאזל, אני ממש פרושה פה, הא? :-) כן. אני מגלה לאחרונה שאני פחדנית לא קטנה. איזה באסה.. ומעניין שראית את הקשר בין הפרידה לנפרדות :-) גם המטפלת שלי קשרה אותם יחד. אפשר לחשוב על עוד מילים עם השורש הזה ולדבר עליהן.. קצת מצער אותי שעכשיו הרבה יותר קל לי להביא את נושא הפרידה, בגלל שהיא צחקה צחוק שהתפרש אצלי כצחוק לא מאמין. סוג של דווקא- להראות לה שאני כן יכולה ושזה לא סיפור. זה נעשה פתאום כמו המקרים שקשה להתקשר לכל מיני אנשי מקצוע, אבל קל יותר כשמתקשרים עבור חברים ובשמם. זה מנותק מאיתנו. אז כך גם עכשיו (פחות או יותר.. :-). ואת צודקת- "שיט, קורה.." קורה באמת. יהיה בסדר תודה על המילים המדויקות והעדינות שלך, ותודה על היד המושטת וגם על חזון הסולמות שהיו :-) הקוביה כבר מתגלגלת ביד הסגורה, חצי חיוך חצי חשש.. תורי לזרוק? מאחלת לך סולמות במקומות לא צפויים, ונחשים שהולכים ומתקצרים תודה! :-) לילך

לילך לילך, השרשור הזה התפתח מאוד מאז שכתבת את ההודעה הראשונה, אבל אני רוצה להתייחס אליה דווקא בגירסתה הראשונית והגולמית. אני חושבת שהתגובה של המטפלת שלך היתה מאוד לא מוצלחת עבורך, ואני חושבת שזה משהו לדבר עליו ולהתעקש עליו. לאחר שתבררו את הרגשתך, אולי תוכלי לראות בתגובה האותנטית שלה איזשהו סוג של הצצה למשהו שרוב הזמן מטופלים כמהים אליו - המגע הישיר עם המטפל "כפי שהוא". אבל קודמת לכך את "כפי שאת", וכפי שאת זקוקה שיהיו איתך. אז ממשיכים לברר, באומץ ובנחישות... אורנה

לילכונת, (מאמצת רשמית את השם...:-) אוי... התקצפתי והתכעסתי ביחד איתך כשקראתי. ומכירה מקרוב איך תגובות כאלה שלהן פוצעות כל כך, בדיוק כשכבר הרשנו לעצמנו לשחרר משהו מבוהל ועצור, בדיוק כשהיינו צריכות את ההתכווננות והרגישות... וכמה זה מכאיב, וכמה שנוטים (גם אני, ממש כמוך) לבלוע את העלבון, ולבטל אותו ביננו לבין עצמנו בלי לשתף אותן בתהליך. והחזרת אותי במחשבות למשהו דומה שקרה לי מולה. הבעתי רצון ילדותי משהו, שהתביישתי בו מאוד. משהו פעוט, שלא עלה בדעתי שהיא תסרב לו. והיא סרבה. ואצלי זה נחווה כדחייה איומה, כדחיה שלה אותי. ביטול מוחלט. היה קצת קשה לפספס את האפקט של תגובתה עלי. זה היה אי שם באמצע הפגישה ואני נעלבתי כל כך, שנאטמתי למולה לחלוטין. התכנסתי כל כך עמוק לתוך עצמי, גם רגשית וגם פיזית, התקפלתי הכי קטן שיכולתי לתוך הכורסה, מנסה להעלם. נורא רציתי לברוח משם, אני זוכרת. לקום וללכת הכי רחוק ממנה שאפשר, אם רק הייתי יכולה לסמוך על הרגליים שלי שיישאו אותי... הפגישה ההיא נגמרה לא טוב. יצאתי עם מועקה קשה ועם הרגשה שאני לא רוצה לחזור לשם. יצאתי עם הרגשה כל כך נוראית, שאני לא יכולה לזכור מתי עוד הרגשתי כל כך רע. (לא להיכנס לדיכאון, יש סוף טוב...). שלא כהרגלי, ואני דווקא שמחה שהעלבון (קשה לי נורא לכעוס, במיוחד עליה...) הניע אותי, שלחתי לה סמס כאוב. היא ענתה שלא התכוונה לפגוע, וביקשה שנשוב ונדבר על כך. ודיברנו. וזה היה קשה. דמעות העלבון שבו ועלו, ואני לא רציתי שהיא תראה. אבל היא ראתה. והיא הכירה בעלבון, והיא ביקשה סליחה. אני עדיין מתכווצת כשאני חושבת על הפגישה ההיא. אבל סביר להניח שלא הייתי היום בטיפול אם לא היינו מדברות על זה. וזה כואב. והלוואי שהיא הייתה יכולה להבין לבד כמ היא פגעה, ושלא אצטרך להגיד לה את זה במילים. היא כבר קוראת אותי כל כך טוב, איך זה שהיא לא ידעה בעצמה שהיא ככה תפגע בי? אבל הן לא תמיד יודעות. והן לא צמיד מצליחות להיות מסונכרנות אלינו במאה אחוז. ואולי זה עדיף... ואולי יש לנו פה הזדמנות להגדיר את מה שאנחנו צריכות, עם כל הקושי שבדבר, וגם עם כל היתרונות שבכך. עם ההזדמנות שאנחנו נותנות להן (ולנו) להיות במקום מותאם יותר, נכון יותר. לתת להן הזדמנות להיות שם בשבילנו הכי מדויק שאפשר. אוף, לילך, כל כך רוצה שיסתדר לך... אבל רוצה שיסתדר לך איתה, בשיח משותף, ולא שתתרצי ותתפשרי רק את עם עצמך... תני לה צ'אנס לתקן איתך, לתקן בשבילך... (וקצת לא קשור אבל בכל זאת - תודה על השיר ההוא... באמת צחקתי... ולא שלחתי תודה שם... סליחה...) שלך כתמיד, נועם

היא בנאדם דרמטי שלא יודע כלום על עצמו ולא מעריך את עצמו. כפועל יוצא היא לא העריכה אותי ולא לימדה אותי הערכה עצמית מה היא. היא שלחה אותי לפסיכולוגים כל החיים אף על פי שלא הייתה בעיה ממשית, היא לא סמכה עלי באף פעולה, לא בשטיפת כלים, לא בקיפול כביסה כל דבר שהייתי מנסה לעשות היתה אומרת שזה לא מספיק טוב והיתה חוזרת על הפעולה בעצמה. התקשורת שלי איתה היתה רק דרך דרמה. כלומר, הייתי מצליחה לדבר איתה רק אם יש לי סיפור רע לספר לה, לבכות לה, להתלונן, ולהראות לה כמה שרע. מה שיצא הוא שאני כרגע בת 25 ולא ממש מתפקדת כלומר, אני לא עובדת, למרות שהשנה התחלתי קצת ללמוד, לשלים בגרות ופסיכומטרי, גם מבחינה חברתית אין לי חברים. רק גברים, שרוצים לשכב איתי. אני חלשה, אני שוכבת איתם. ההערכה העצמית שלי נמוכה,בנוסף אני סובלת מOCD שמפריע לפני בחינות ובתהליך הלמידה עצמו שצצות לי כל מיני מחשבות טורדניות... איך אני סולחת, איך אני יכולה להמשיך לשמור איתה על קשר, ולא לנתק את הקשר שלי איתה לגמרי -מה שבלתי אפשרי עכשיו כי אני תלויה בה מבחינה כלכלית לגמרי- אני כל כך כועסת עליה, מאהבה גדולה, קיים רגש של תיעוב, אני מתפרצת עליה מקללת אותה ומשפילה אותה בדברי כי אני מבינה איזה נזק אישיותי היא גרמה לי. בדידות, אי כשירות חברתית, וגברים שאני לא יודעת איך להתמודד איתם. אני מפחדת. מה עושים?

היי קינן, סיפורך מזכיר לי במקצת את עצמי אלא, שלמזלי התאפשר לי לצאת אחרי הצבא מהבית לעצמאות דרך לימודים, טיול ועבודה בהמשך... התאפשר בזמנו מבחינה כלכלית ולפיכך, שכרתי דירה במימון ההורים והתחלתי לבנות את חיי כשאני ניהנת משני העולמות. דאגתי לבוא לבקר אבל במינונים שהתאימו לי ושמרתי לא לחשוף חולשות או לספר על קשיים על מנת לא להזין אותה ואף יותר מכך למשך תקופה מאוד ארוכה מגיל צעיר, חיזקתי אותה בדברי, במחשבותי לפי מה שהיה נראה שחסר לה ובכך בעצם גם חיזקתי את עצמי והדברים חילחלו אלי פנימה. (לצערי, היום המצב התהפך לגמרי ואני חשה קטנה, לא שווה ונתונה כקורבן אחרי ויתורים וטעות שנכנעתי למטפלת שביקרה אותי שלילית על ימין ועל שמאל). אני מנסה לומר לך..השתדלי לשמור על כזה מרחק שמצד אחד, ישמר הקשר ומאידך, לא תיפגעי יותר מדי. חיזקי ואימצי כרמית

שלום קינן, נשמע שהקשר שלך עם אימא מסובך ועמוס, ויש בו מזה ומזה - אהבה ותיעוב. אני מבינה שאת מרגישה שהיא אשמה בחלק גדול מהסבל שלך, וזה לא פשוט משום שאת זקוקה גם לתמיכתה, בכל המובנים. אני מציעה לך לבדוק את הדברים יותר לעומק - והפעם לא בגלל שהיא "שלחה אותי לפסיכולוגים", אלא כבחירה בוגרת שלך. אני חושבת שהפרדה טובה יותר בין הדברים "שלך" ו"שלה" יעזרו לך להמשיך קדימה - ולבנות את חייך כאישה צעירה עצמאית וחזקה. כדאי, ואפשר, לטפל ב- OCD, בקושי החברתי, בבדידות ובפחד. בהצלחה, אורנה

אני רוצה לציין שכרגע יש לי שני חדרים עמוסים בדברים וזה רק גולש החוצה גם לעוד חדרים, אני מאוד סובל מזה, זה משפיע עלי, אבל כשאני יוצא מהבית אני נראה נקי ודי מסודר... כלומר, אף אחד לא יודע איך אני חי בכלל, יש לי כמה חברים שיודעים שאני אדם מבולגן ויודעים שהחדרים מבולגנים והכל על הרצפה, גם ההורים שלי יודעים ועדיין זה מביך אותי מאוד. אני פשוט לא יכול לזרוק כלום, אפילו עטיפה של מסטיק. תמיד זה היה ככה, ולדעתי זה רק החריף עם השנים. מה אפשר לעשות עם זה? אני די נוסטלגי, אוהב לשמור דברים אבל לפעמים הייתי רוצה להעיף הכל אבל אני לא יכול, כי אני לא יכול להיפטר מהמחשבה של אולי אני אצטרך את זה. עוד דבר- כשאני מצליח לזרוק משהו, למשל מסמך הנושא את שמי אני חייב תמיד לקרוע אותו למלא חתיכות שלא יזהו, כל מסמך כזה שמכיל מידע אישי חייב לעבור "הרס" למנוע זיהוי, אני לא יודע, אולי מישהו ימצא את זה בפח... אני מפנטז שיש לי מגרסה או משרפה ושם אני שורף את כל הזבל, לכן בינתיים אני שומר כאלה מסמכים כדי שיום אחד אולי אני אעשה מדורה ואשרוף הכל כדי שלא ישאר זכר... כמובן שאני לא באמת עושה, והכל נאגר פה להרים של זבל

לירון, לא קראתי קודם את הודעת ההמשך שכתבת, אבל אני חייבת להוסיף שהיא מחזקת את חששי שמדובר באגרנות כפייתית המהווה אחד הטיפוסים של OCD. פנה לייעוץ אצל פסיכולוג קליני המתמחה בעבודה קוגניטיבית-התנהגותית - אפשר בהחלט לעזור לך! אורנה

הצילו, החדר שלי נראה כמו פח זבל, אני אוסף הכל, ניירות, עיתונים, פתקים, דברי דואר שפג תוקפם, שטויות, עטיפות, סוגי זבל שונים שאני מתעצל לזרוק לפח, כל מיני דברים שאני חושב שאולי אני אצטרך בעתיד (מובן שאני לא אשתמש בהם) כמו חוברות לימוד מבית הספר היסודי ועוד המון דברים שסתם עומדים שם כי אין לי אומץ לזרוק אותם. אני לא יכול להכניס אף אחד לחדר, הוא תמיד נראה נורא, לא רק שהוא מזוהם הכל גם על הרצפה ולא רואים אותה. ממש קשה לי לחיות ככה, אני לא ישן בחדר ומחפש מקומות אחרים לישון בהם כי זה מגעיל וגם כל הזמן אני מחפש דברים ואין לי מושג איפה הם. מה אפשר לעשות? ברור שזה גם משפיע על החיים שלי בכל התחומים... הוצאתי כל מיני רהיטים מהחדר כדי שלא יהיה לי מקום לזרוק עליהם חפצים כמו בגדים וכיו"ב אבל המצב לא השתנה, להפך אז נוצר מצב שיש לי יותר מקום בחדר לארגזים מלאים בזבל, וגם את הרצפה כבר לא רואים כי פשוט הכל זרוק עליה. המצב ממש לא טוב.

הי לירון לא יודעת אם יש לי פתרון מעשי ...אבל אנסה.. אני נשואה לאדם העונה לתיאור בו תארת את עצמך. לא יכול להיות תאור מדויק יותר. אצלו (אצלי) זה היה גרוע יותר ,כי לא עלה בדעתו של בעלי שמשהו לא בסדר ,כשלא זורקים דבר, בטענה שיהיה לזה שימוש בעתיד . אחרי מספר שנים ,כשנמאס לי מהררי הנוסטלגיה ,החלטתי לעשות מעשה. התחלתי בעצמי לחסל פריטים ,שלא היה לו צורך בהם ,ואפילו לא ידע על קיומם .כמובן שלא עשיתי את זה בנוכחותו ,כדי לא להכאיב. ככה 'ניקיתי' את הבית מהמטרד שנקרא 'חבלים' ,בשטתיות וביסודיות,בלי שבעלי יהיה מעורב בכך. אין לי ספק שבעלי שם לב שנעלמים דברים.. יתכן שהיה לו נח יותר ,שלא הוא זה שבצע את "הפשע" שנעשה בעצם על ידי. אולי תוכל ליישם את הרעיון ,ולבקש ממשהו המקורב אליך, לזרוק כל מה שראוי לזריקה . (יחד אתך או בלעדך) ובטח,לא הכל בבת אחת. אם זה המקום לאחל הצלחה--שיהיה !

שלום לירון, ברמה הפרקטית אפשר בהחלט להיעזר בהצעות כמו של ריקי, ולתת למישהו אחר להתמודד עם הבלגן. הבעיה היא שבכך עדיין לא נגענו במה "שמייצר" את הבלגן, וימשיך לייצר אותו גם אם מישהו אחר ייקח על עצמו את סילוק העדויות... אני מציעה לפנות לייעוץ פסיכולוגי, על-מנת לאבחן האם מדובר בבעיה של אגרנות, המהווה "שלוחה" של ההפרעה האובססיבית-קומפולסיבית. במידה וכך הדבר, אפשר להיעזר בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי. גם במידה ולא תאובחן כך, עדיין מומלץ מאוד להיעזר במטפל על-מנת להבין את התהליך הנפשי העומד ביסוד האגירה. מניסיוני, לרוב אפשר להמשיג זאת היטב במונחים של שליטה, למשל כמאמץ להשיג שליטה מלאה בכל, גם בדברים (ולא רק קונקרטיים) שעלינו לוותר עליהם ולתת להם ללכת... בהצלחה, אורנה

אורנה האם היית מקשרת כל קושי בלהיפרד למאמץ להשיג שליטה?

היי אורנה, שבוע שעבר כ"כ רציתי לכתוב לך אבל כל מה שכתבתי מחקתי. ניסיתי לכתוב לך על הפגישה שהייתה. פגישת שתיקה. הרגשתי שלא הייתה לה סבלנות. שפת הגוף שלה צעקה שאין לה כח לשטויות שלי, ניסתה לשאול שאלות אבל לא עניתי הרגשתי שהיא כועסת עליי. לא דיברתי ובסיום הפגישה הלכתי בתחושה שהצלחתי להרגיז אותה, תחושה שהייתה מצד אחד קצת נעימה ומצד שני לא ממש מגיע לה. בפגישה האחרונה הסתבר שמה שהרגשתי היה באמת נכון. היא אמרה לי שאני מפריעה לה לעבוד שאני לא נותנת לה לעבוד שאני באה אליה ללא מטרות שאני מגיעה אליה סתם. אמרתי לה שאני אפסיק להגיע והיא אמרה שצריך למצוא מטרה. נמאס לי ממטרות ואני מפחדת מפרידות. היא אמרה לי בכל מיני הזדמנויות שנראה לה שהיא מופנמת אצלי בצורה מספיק חזקה ונראה לה שאני אסתדר בלעדיה. החלטתי לנסות. אולי היא באמת צודקת ואני סתם מפחדת מהפרידה? אולי אני צריכה לתת לעצמי הזדמנות להוכיח לעצמי שאני יכולה בלעדיה? משהו בפנים צועק לי שאני לא אצליח, מאז שהחלטתי לנסות להפסיק את הטיפול אני עצבנית בצורה בלתי נשלטת ( ומי שסובל זה האנשים הלא נכונים :( ). אני שונאת את התלות הזו. התלות הזו משגעת אותי. לפי מה שהיא אומרת הפסקת הטיפול זו החלטה שלי אבל היא נותנת לי הרגשה שזה הדבר שצריך לעשות למרות שאני מפחדת. אורנה, אין לי מושג מה אני רוצה לשאול, אני שונאת את עצמי ככה, מרגישה "לא יוצלח" אפילו בטיפול... הלוואי והענן היה יכול להוריד ממטר קטן אפילו טפטוף היה יכול לעזור. לא מסוגלת לבכות. עננית.

אוי עננית, זה עתה ראיתי ש"קפצתי" על הודעתך, וזה כל-כך כל-כך סימבולי... אני מתנצלת, והנה אני משיבה... את מבטאת השערות מאוד קשות, לגבי האופן בו המטפלת שלך חווה את נוכחותך בחדר: "שפת הגוף שלה צעקה שאין לה כח לשטויות שלי", "הרגשתי שהיא כועסת עליי", "הלכתי בתחושה שהצלחתי להרגיז אותה", "אני מפריעה לה לעבוד"... טוב, אז זה המצב: מצד אחד, ממש לא כדאי להרגיש ככה בטיפול. חשוב שתרגישי שהמטפלת שלך מתעניינת בך מאוד מאוד, ושיש לה יכולת לקחת את הדברים שאת אומרת ולעשות להם איזושהי "טרנפורמציה" שאת מזדהה איתה. מצד שני, אם תחושות הדחייה האלה מוכרות לך ומהדהדות בתוכך יחסים נוספים, ואת מאמינה שיש לכן את היכולת לבדוק את זה ביחד, כדאי להתעקש על יצירת מקום והבנה, דווקא בתוך התנאים הרגשיים היחודיים שנוצרו. וזו, עננית יקרה, מטרה טיפולית חשובה מאין כמוה!!! בכל דרך שתבחרי, חשוב שתאפשרי לעצמך את הזמן והמרחב לעכל את הדברים גם בתוך הטיפול. לעשות את זה בתוך הטיפול יכול להקל על העצבנות ומתח שאת מרגישה מחוץ לטיפול... בתקווה לטפטוף, ובתקווה לחיוך, אורנה

אורנה מאוד אהבתי את תשובתך...בייחוד את המשפט "ואת מאמינה כי אתן יכולות לבדוק את זה ביחד..."

אורנה, כל ההשערות אומתו על ידה. והיא גם הוסיפה כמה משלה. לא המצאתי שום דבר :). התשובה שלך הצליחה קצת להרגיע, לתת תקווה שאולי יבוא יום ואני אהיה מובנת. שיהיה לך יום מקסים. קצת מחייכת בזכותך עננית

מה עושים במצב שאחרי שנים אתה מבין שעברת חיים ממש קשים בבית (אבל אני פונה כרגע לצד אחד בעניין הזה) שהוא אחותי... עדיין עם זכרוני העגום, שאני בכלל לא זוכרת את העבר שלי אבל הוא גדוש בטראומות קשות וגם מתמשכות במשך שנים, אני יודעת שאחותי הגדולה -השניה מבין עוד 5 בנות (שהיא בת 38-עדיין גרה בבית, ובעצמה עם בעיות "לא פשוטות"-בלשון המעטה) הייתה מתייחסת אליי בצורה נוראית וכנראה שגם הייתה מרביצה לי ואני לא אתפלא על כל דבר שאני אגלה שהיא עשתה לי. בערך בגיל 15 היא התחילה לקנות לי דברים, לקחה אותי לטיולים בחו"ל, ועדיין עד לא מזמן הייתה באמת לוקחת אותי אם היה מתחשק לי ללכת לאנשהו, משלמת עליי ממש כמעט על כל דבר, מחזירה או לוקחת אותי ממקומות... וכאלה. גם אחרי שאבא שלי נפטר, שזה קרה לפני 5 שנים.. אני התחלתי לפחד ממנה ממש נראה לי מגיל 19, היום אני בת 23.. כשהייתה נכנסת הביתה בלילה ושמעתי את הצעדים שלה והיא הייתה מזיזה את המפתחות וכאילו "מראה נוכחות" או לא יודעת מה... עד היום יש לי חרדות עזות בסביבתה ואני לא יודעת מה המקור העיקרי להן לומרות שאפשר להבין אבל אני לא יודעת. בקיצור היום אני בטיפול פסיכולוגי, אני אובחנתי כסובלת מהפרעת אישיות גבולית, ואני מנותקת או לא יודעת מה השם האמיתי של מה שאני עוברת בצורה שנראית לי בכלל לא אפשרית, נוסף לדהפרסונליזציה ושאר ניתוקים... נוסף לזה חרדות קשות ודכאונות... אני בכלל לא מרגישה קיימת. לא יודעת מי אני. אני רק דבר שסובל בלי סוף....טוב נסחפתי- השאלה! נכון להיום אני לא זוכרת כמעט כלום בקשר לאחותי, אך נאמר לי שפעם היא בעטה בי כשהייתי קטנה ובכיתי מאד (היא סיפרה לי על זה באיזו פעם) אבל את זה אני לא זוכרת... היא אמרה שבגלל זה היא לקחה אותי לטיול הזה וכו אבל אני מאמינה שזה הרבה הרבה יותר מזה! חוץ מזה היא אדם מפחיד מאד, היא ממש סוג של מכשפה שאני לא יכולה לתאר את התופעה הזאת. היא הייתה מטרידה חבר שהיה לה טלפונית, מאתרת ססמאות שלו בשביל לשמוע הודעות, ניסתה להרוס לו יחסים וגם דיברה עם חברות שהיו לו דרך שם בדוי בדרכים לא נורמליות והכל בחשאי... היא סוג של נחש.. היא גם גונבת דברים מחנויות וממש הייתה ועדיין נותנת לי הרגשה כאילו הדברים שהיא עושה הם בסדר גמור ואני מורגלת לכל מיני דברים, ומורגלת לחינוך דפוק (במילה הכי פשוטה) מהשורש. לא רק בגללה אלא גם משאר המשפחה! ובחיים לא היה מישהו שיכוון אותי בחיים האלה אז היו מוציאים עליי את העצבים. היא עד היום מקללת אותי לפעמים וכו... ועושה לי כל מיני פסיכולוגיות הפוכות ... ממש קשה לי להסביר את העניין. אני ,היא ואמא שלי גרות ביחד, אמא שלי בעצמה אשה מאד מאד קשה ומסובכת, ועד היום או שהיא חיה באשליות או שהיא באמת ממש אטומה ולא מבינה מה היא עשתה לי בחיים ומה אחותי עשתה לי. העניין הוא שהיום היא כאילו "יפת נפש" היא משחקת את זה מאד טוב, ותמיד מנסה לגרור אותי למקום הזה ומנצלת את החולשות שלי לטובתה, הכל כבר אוטומטי ...שהיא עשתה בשבילי המון וכך גם שאר המשפחה ואני רק מתחילה להבין כל מה שקרה לי בבית... היא משתמשת בהפחדות פסיכולוגיות עליי, קשה לי להסביר במיוחד כרגע כשאני נסערת בכלל לדבר על זה. היא כל הזמן תזכיר לי את כל מה שהיא" עשתה" בשבילי, כל מה שהיא קנתה לי... היא תמיד תשתמש בזה. היא תנגן לי על המצפון כל החיים. אתמול לידה אחותי השניה אמרה לי "אז מה, לא משנה מה היא עשתה, את לקחת" ה"את לקחת" הזה... הרג אותי לגמרי. השאלה שלי- באמת, מה עושים עם העניין הזה? אני לא מצליחה להשתחרר מזה. מה גם שכל המשפחה לטובתה איכשהו גם כנראה בגלל סיבות אנוכיות כי היא נוהגת להיות אצל אחיות שלי הרבה וגם לעשות בשבילן דברים ולקנות להן דברים ולבשל... אני מקווה שהבנת את שאלתי, אני פשוט מספיק מסובכת קשות עם עצמי וקשה לי להסביר. תודה :(

שלום ספיר, אני לא בטוחה שהבנתי את כל הפרטים, אבל דבר אחד עולה מאוד ברור וחי מתוך דברייך - הקשרים הקשים, המבלבלים, הסוערים, שאת מקיימת עם בנות משפחתך. שמחתי לקרוא שאת בטיפול, משום שזה באמת אחד המקומות הכי טובים שאני מכירה לנסות להבין מה "שלנו" ומה של ה"אחר", מה ניתן לשינוי ומה נתון שצריך ללמוד לחיות איתו וכן הלאה. אם תוכלי, נראה לי נכון לצמצם את נקודות המפגש הבעייתיות עם בנות משפחתך, למשל על-ידי הגדרת גבולות ברורים (גם קונקרטיים וגם רגשיים). זה מסובך, וכדאי לחשוב על זה עוד בטפול. שיהיה קל, אורנה

היי לדעתי האישי ומניסיון אישי...הכי כדאי שתעברי דירה...סהכ את בחורה בת 23 ובגירה מספיק כדי לצאת משם....לדעתי היציאה מהבית תעזור לך...עדיף מלהוציא את הכסף הזה על מטפלים למיניהם ...תעשי את זה לפני שייגרם לך נזק גדול יותר.... חוץ מזה שכשיוצאים מהבית...פתאום המשפחה הופכת לנסבלת יותר...אם תעברי דירה תראי שהפגישות עם האחות והאמא הופכים לנסבלים יותר...מה שכתבת מרגש מאוד ואני מבין על מה את מדברת...את חייבת לצאת משם בשבילך ואפילו בשבילם ואל תתני להם לעשות עלייך מניפולציות כדי להשאיר אותך איפה שאת היום....

שלום סבא שלי נפטר אתמול, ואני לא יודעת מה לעשות. זה בכלל לא נתפס. זה בכלל לא הגיוני. זה כאילו הוא תכף נכנס בדלת עם סבתא שלי או משהו. הבגדים שלו עוד בבית שלהם והמשקפיים שלו שם. והכל אותו דבר והכל כל כך עמוס זכרונות. כאילו הוא תכף נכנס והכל חוזר להיות כרגיל. אף פעם לא הבנתי למה אנשים אומרים את המשפט הזה, אבל זה באמת נדמה לי שזה איזה חלום רע ותיכף המשפחה שלי חוזרת לקודם וחוזרת להיות שמחה. אני פשוט לא יודעת מה עושים עם כל זה. החיים שלי תמיד היו מוגנים ושלמים כאלו. לא איבדתי אף אחד. לא הייתי בלוויה. תמיד הייתי ככה ובזמן האחרון גם הייתי מאד מודעת לזה לכמה שהחיים שלי כאילו מוגנים כאלו. המשפחה שלי נורא מגובשת ונורא מלוכדת. או היתה. זה מפחיד כי עכשיו כשסבא הלך, הוא היה כאילו הסלע שסביבו כולם התקבצו. וזה נכון שאנחנו חזקים אבל אולי זה יתפורר עכשיו. בלעדיו. הוא וסבתא שלי היו נורא מעורבים בחיים שלי מאז ומתמיד, באמת לאף אחד אין סבא וסבתא כאלו. והם תמיד היו סבא וסבתא בשבילי. מין שלם כזה ועכשיו רק סבתא נשארה וזה עכשיו מין חצי בודד כזה. זה בכלל לא נקלט שהמשפחה שלי שתמיד היתה שלמה ושמחה נפגעה ככה. זה בכלל לא הגיוני. וזה כאילו כל אותו דבר וכאילו הכל כרגיל ומחר אני מתעוררת והכל אותו דבר. ואני בכלל לא יודעת מה אנחנו אמורים לעשות. על דודים שלי אני לא דואגת כי הם יסתדרו. לאמא שלי קשה אבל היא תסתדר גם. אבל סבתא. היא היתה עם סבא שלי כל החיים והבית שלהם כולו זכרונות והם באמת היו מאושרים ביחד. והיא תמיד היתה קצת תלויה בסבא. וגם הם גרו בקיבוץ והיו להם 4 ילדים, וב10 שנים האחרונות כולם עזבו את הקיבוץ (כולל אנחנו). ובעצם עכשיו היא נשארה לבד לגמרי לגמרי לגמרי בקיבוץ. אנחנו אמנם גרים קרוב (כל הדודים חוץ מאחת שגרה בחו"ל) אבל זה מחוץ לקיבוץ. ואין לה רשיון אז היא בכל מקרה תהיה תלויה בנו. היה לה את כולם עד לפני כמה שניפ ועכשיו זה כאילו לא נשאר לה אף אחד. בקיבוץ לפחות אבל גם כולנו. וסבא שלי הוא תמיד היה הסלע כאילו שסביבו כולם התקבצו, וסבתא תמיד היתה פחות במרכז. ופחות קשורה לכולם. ואני מפחדת שעכשיו היא תהיה נורא בודדה. ונורא לבד. ושהיא ממש תכאב ותכאב ולא תוכל לעשות הרבה. וזה נורא. כי כאילו מה שהיה לפני זה נראה כל כך קרוב וכל כך בהישג יד וכל כך טוב ולא כואב. כל כך קרוב שזה כ אילו כל כך קל להכחיש ולהגיד גם אם רק לכמה שניות שכאילו הכל בסדר וכאילו הכל אותו דבר וזה בכלל לא יכול להיות. היה לי קטע כזה בחצי שנה האחרונה כאילו שקיבלתי מודעות להרבה דברים וממש הראיית עולם שלי השתנתה, וקיבלתי לי את התובנה שהחיים הם מורכבים וסבוכים ואין טוב ואין רע יש רק את מה שאתה חווה ואתה צריך לחוות כמה שיותר מהכל. ואתה צריך לאהוב ולכאוב פשוט כי ככה וזה מה שיש בעולם הזה. וממש אמרתי לעצמי, זה מה שאני רוצה, לחוות ולכאוב ולאהוב. ועכשיו אני מסתכלת על עצמי ואומרת לעצמי, איזה טיפשה. עד עכשיו לא חוויתי שום כאב גדול. החיים שלי היו מוגנים ושלמים כאלו. ולפי התיאוריה הזאת שלי דווקא עכשיו כשאיבדתי מישהו אז החיים שלי אמורים להיות יותר מלאים כאילו ויותר שלמים כי אני חווה משהו שאף פעם לא חוויתי וכואב לי. אבל עכשיו כל מה שאני חושבת זה שזה שטויות ושזה בכלל לא טוב שכואב לך וזה בכלל לא אומר שהחיים שלך יותר שלמים. ולאבד זה רע וזה לא משהו ממלא או שמוסיף משהו לחיים שלך. זה פשוט כואב. ושאני בכלל לא רוצה לחוות את זה ואני לא רוצה להתמודד עם זה אני לא רוצה. ואני לא יודעת מה לעשות. אני לא יודעת איך בכלל חוזרים לשגרה עם כל הדאגות והכאב. וזה כאילו באמת אין מה שלעשות וזה בכלל לא נתפס. זה ממש יעזור לי אם תענה לי על כל הדברים שרשמתי למרות שזה בטח היה נורא מבולבל (כמו שאני מרגישה עכשיו), כי זה פשוט באמת חשוב לי וזה באמת מאד יעזור לי עכשיו. תודה רבה.

שירה יקרה, לאבד אדם אהוב זה באמת אחד הדברים הקשים ביותר שכולנו עוברים לאורך החיים. אני חושבת שאת מצפה מעצמך להרבה מאוד, מהר מאוד, ואני רוצה להציע לתת לעצמך את הזמן הנחוץ לך כדי לעכל ולעבד את הדברים. זה באמת טבעי שבהתחלה תרגישי שהאובדן בכלל לא מציאותי, ואח"כ תביני שכן ותכעסי על זה, ואולי אחר-כך הכעס ישקע ויבוא עצב גדול, ובעקבותיו אולי השלמה, וחוזר חלילה שוב ושוב, עד שבהדרגה מרגישים מעט טוב יותר. אני רוצה להציע גם להישאר קרובה לסבתא ולאימא ולשאר בני המשפחה, ולשוחח איתם על רגשותיהם ועל רגשותייך. דרכם תוכלי ללמוד הרבה על התמודדות עם אובדן ועל שינויים בתפיסת העולם שלפעמים מתרחשים בעקבות אובדן. תני להם להיות במגע אמיתי ואותנטי עם עולמך הפנימי, עם התהיות שלך, זה עוזר לכל הנוגעים בדבר... בנוגע למחשבות שלך על חיים מוגנים ומושלמים, אני חושבת שזה אף פעם לא לגמרי כך. בחיים של כולנו יש פוטנציאל לאובדן, אבל האתגר האמיתי (בעיניי) הוא ללמוד לחיות עם זה, כלומר לחיות חיים עזים ושמחים עם הידיעה הזו, שלא הכל בשליטתנו ושדברים עצובים עלולים לקרות. אני מקווה בשבילך שתרגישי צומחת וגדלה מתוך ההתמודדות הזו, ומזמינה אותך להיעזר בנו ככל שתרצי, אורנה

שלום. הייתי רוצה לדעת איך מאבחנים רוצחים? כלומר, האם פסיכולוג (או קרימינולוג) יכול לאבחן אדם נורמלי לחלוטין ולקבוע שהנ"ל עלול לבצע מעשים קיצוניים? האם אפשר לראות אולי מבדיקה גרפולוגית שיש "סיכויים טובים" שהנ"ל יהיה בסיכון לבצע מעשים קיצוניים שכאלה, או אולי בדרך אחרת? ומה עושים אם יש כאלה אנשים שנמאים בסיכון הזה, מה הפסיכולוג/פסיכיאטר יכול לעשות?

שלום ?, אני קוראת בשאלתך את התקווה (או החשש?) שיש בנמצא "קרני רנטגן" שיוכלו לזהות את הפשע טרם התרחשותו. ובכן, אנשים המבצעים פשעים קשים מאופיינים בדרך כלל באישיות סוציופתית, שניתן לזהותה בכלים אבחוניים רגילים. עם זאת, כלים אבחוניים משקפים את תמונת המצב הנוכחית, ואינם מאפשרים לפסיכולוג לקרוא את העתיד. מה כן אפשר לעשות: בהיבט הפסיכיאטרי - לתת טיפול תרופתי מרגיע שמסייע לאדם להיות פחות אימפולסיבי, ובהיבט הפסיכולוגי - לעזור למטופל להכיר את עצמו טוב יותר ולזהות דחפים תוקפניים בעודם "קטנים". לילה טוב ושקט, אורנה

למה לא מגיבים לשרשורי המשך ולא מעלים?

בילבי שלום, סבלנות, במידת האפשר תגובות המשך מועלות ונענות. דרור

איך אני יכולה לדעת שאני בטיפול שהוא טוב ונכון לי בעיקר אם אין לי נסיון קודם? מה אמורים להרגיש בטיפול שהוא מצויין? ומה זה מטפל טוב?

גיתית שלום, ראשית החשש שלך מובן, כניסה לטיפול היא צעד חשוב ומעורר לחץ. אבל טיפול לא צריך להיות מצויין אלא טוב דיו. את צריכה להרגיש שיש מי שנמצא איתך, מקשיב ומבין אותך. להרגיש שאת יכולה לספר גם אם קשה לך. אם את מרגישה את הרגשות הללו את יכולה לנסות להפחית את המחשבות על האם זהו טיפול מצויין, הוא ככל הנראה טיפול טוב דיו וזה ל מה שצריך. דרור

ליאתי את זוכרת שאמרתי לך אולי אעזוב את הטיפול כי נמאס לי שהמטפל שיפוטי ולא אומר לי שגם הוא היה מרגיש כך במצבי או שגם הוא היה כועס או עצוב. שנמאס לי שהוא לא מצטייר אנושי אז זהו עזבתי אותו היום. ממש רווח לי ותנחשי מה גם בפרידה היום הוא היה מאופק אז הבנתי למה עזבתי כמו שאני מכירה אותו הוא עסוק בלהפיל עלי את העזיבה ולא חלילה על עצמו כי הוא שליו ושקט ומושלם מדי...........! זהו בדיוק בגלל זה עזבתי. לפעמים רציתי להגיד לו אם מי שכועס או כואב הוא חולה נפש, כי תמיד היה נראה לי שהוא כל כך מאופק שלא יכול להיות שמשהו יכאיב יעצבן או יכעיס אותו.איך אפשר בכלל להיות אוטנטים מול אדם שנראה אותו הדבר לא משנה מה אני אומרת. אחלי לי שאמצא מקום טוב חם ואוהב ומרגיש לטיפול הבא........ ואם בא לך להמליץ לי אז אשמח. ליאתי פעם ראשונה שאני מרגישה שזה לא שאני דפוקה ורגישה מידי אלא שהוא פשוט רובוט חסר רגשות, כי איך אפשר להרגיש שמותר לך להרגיש אם האחר לא מראה שמרגיש. אני מנחשת שאת שמחה על הגשם:-)))))))))))))))))))אף פעם לא הבנתי את אלו שאוהבים את החורף הזה מדכא מדי לא? אבל לא אותך ליאתי:)))))))))))))))

מיקי שלום, ליאת לא כאן היום, תהיה ביום חמישי. לעיתים לא מרגישים בנוח מול מטפל מסויים, ניתן לנסות ולעבד את זה וניתן גם לחפש מטפל אחר. נשמע שבחרת בדרך השנייה ואני מאחל לך בהצלחה, אבל רציתי גם לומר לך שייתכן מצב בו לא את דפוקה ולא הוא, גם אם את מטאת רגשות וגם אם הוא לא מבטא די רגשות לטעמך. דרור

תודה אבל אולי ליאת תוכל לענות לי גם??

יש לי בעיה חמורה, בשבת האחרונה התקשרתי למטפל שלי ואמרתי לו שאני מרגישה נורא וחייבת לראות אותו, הוא ביקש שאגיע לקליניקה ולי לא היה נוח להגיע לקליניקה כי אין לי רכב וזה דרש מונית. אמרתי לו אם נוכל להפגש קרוב לבית שלי כי אין לי כסף לשלם למונית. הוא אמר שהוא מחכה לי בקליניקה. נתתי לו לחכות לי שם ולא הגעתי ולא הודעתי כעסתי שהוא לא מתחשב. הוא השאיר לי הודעות שהוא דואג לי אבל אני ממש כועסת עליו שלא יכל לבוא לקראתי. למה מטפלים לא יכולים להיות יותר גמישים ולצאת מהקליניקה כשחייבים? האם כדאי לעזוב את הטיפול ולחפש מטפל רגיש יותר?????????? בסך הכל הוא תמיד בשבילי אבל לפעמים הוא לא עושה מה שטוב לי. איך סולחים על דבר כזה....?האם אפשר לסלוח על דבר כזה????????????????????????????????????

אלית שלום, לעיתים כשאנו מאוד זקוקים ומאוד צריכים משהו קשה לנו כשהרצון שלנו לא נענה ואני יכול להבין בשל כך את הכעס שזה עורר בך. יחד עם זאת חשוב לי להצביע עבורך על כמה דברים שאני מרגיש שאת לא נותנת להם די משקל. ראשית המטפל שלך הסכים לראות אותך בקליניקה שלו ביום שבת, יום שאני משער שהוא אינו עובד בו. מעבר לכך הוא התקשר אלייך והביע את דאגתו משלא הגעת. חשוב לי להצביע על כך כי להרגשתי המטפל שלך גמיש למדי ונענה, במגבלות מסויימות, לצרכייך. ונקודה אחרונה, לא תמיד מה שאנחנו רוצים הוא גם מה שטוב לך. אני לא חושב שנסיעה שלו אלייך הייתה משרתת לאורך זמן את הטיפול אלא דווקא פוגעת בו ובך. דרור

למה זה יכול לפגוע בי או בו הרי אני המטופלת למה פתאום הוא כל כך חשוב? אולי תסביר למה מטופלים לא יודעים מה טוב להם וכשנוח לכם אתם אומרים שהבחירה שלנו ושרק אנו יודעים מה טוב לנו?אתם משגעים את המטופלים שלכם...תשובה בבקשה תודה

האם כל הפסיכולוגים יכולים לטפל בשיטת DBT או שיש המוסמכים לכך? מה היא בדיוק השיטה הזו ולמי היא מיועדת? תודה רבה על תגובתכם

יותר טוב לא לדעת,תאמיני לי.

לימור שלום, שיטת DBT היא שיטה לטיפול התנהגותי דיאלקטי המשלבת אלמנטים התנהגותיים בטיפטל. זוהי שיטה יחסית חדשה לטיפול ומטפלים אינם משתמשים בה אלא אם כן עברו הכשרה בה. למידע נוסף על השיטה את יכולה לחפש באינטרנט תחת הכותרת DBT. דרור

פעם אחת היא נגעה בי / נטע פלג צופנת, ילדה בת שמונה, מגיעה לטיפול נפשי בעקבות נסיגה בלימודים והתנהגות מוזרה. היא מגוללת בפני המטפלת ניצן סיפורים על תרנגולים ממיתים וסערות הרסניות, מנהלת קרבות צבעים בין אדום לצהוב ומוטרדת מהאגדה "שלגיה", שבה מלכה-אם חורגת מנסה להרוג את בתה בשל קנאה. עקב בצד אגודל מנסה ניצן לפענח את עלילתה של צופנת, ובמקביל פורמת לראשונה את פקעת הקשרים במשפחתה שלה: מדוע אחיה התמוטט? מה גרם לניתוק קשריה עם אמה? למה אביה שתק כל השנים? ואיך כל זה מתקשר לקושי שלה למצוא אהבה? רומן נוגע ללב זה טווה חוטי עלילות מצטלבות על יחסים הורסים ובונים בין אנשים; על הקשר המורכב בין הורים לילדים, הנטוע בעבר וצובע את אירועי ההווה; על הדרך הארוכה והאמיצה שיש לעבור כדי להירפא מטראומות; ועל הכמיהה לבית טוב ומצמיח.

תודה על ההמלצה.

כתבתי הודעה למטה אך לצערי לא נעניתי. רוצה לנתק את הקשר עם המטפל, לעשות זאת בהדרגה הצעתי, להיפגש פעם בשבועיים לא מקובל על המטפל. האם לחתוך בצורה דרסטית? הרגשתי שמיציתי ואילו הוא כל הזמן אומר ההחלטה היא שלי, האם למטפל אין חלק בטיפול ? וההחלטה היא רק של המטופל? או של שניהם יחד? מוזר.

רעיה שלום, החלךטה על סיום הטיפול יכולה לבוא מצד המטופל, מצד המטפל או על דעת שניהם. מדברייך נשמע לי שהמטפל שלך אינו חושב שהטיפול מיצה את עצמו, וכנראה בשל כך מסרב להפחית את תדירות הפגישות למינון שנראה בעיניו כלא אפקטיבי. את יכולה להחליט לסיים אך את יכולה גם לבדוק מדוע את כל כך נחושה לסיים. ומדוע כל כך חשוב לך לעשות זאת בהדרגה דרך צמצום הפגישות ולא למשל בהדרגה דרך עיבוד מתמשך בתוך הפגישות עד להפסקתן. בעיני תהיה זו הדרך הנכונה במידה ואת שלמה לגמרי עם החלטתך. דרור

שלום רב, אני בת 30. לפני כחודש הכרתי בחור נחמד ואנחנו יוצאים. כיף לי איתו, אני נמשכת אליו ולפי התנהגותו זה הדדי. הבעיה שיש לי לעיתים פחדים. לפעמים אני לא מאמינה שזה באמת קורה לי, בגלל כל האכזבות מהעבר ואני כל הזמן מפחדת זה יגמר. אני מרגישה שאני זקוקה לאישורים תמידיים ממנו שהוא מעוניין. למשל לפני שבוע נפגשנו והרגשתי שהוא קצת מרוחק ישר חשבתי זהו זה נגמר. ואח"כ ראיתי שמבחינתו לא קרה כלום והכל היה רגיל. או שאם התקשרתי והוא לא ענה אז עד שהוא חוזר אלי אני מריצה לעצמי "סרטים" בראש של מה קרה ואולי הוא כבר לא מעוניין. אני יודעת שזה עלול לפגוע בקשר ועדיין קשה לי להפסיק עם המחשבות האלה. מה עושים? תודה רבה

יעל שלום, את אומרת שיש לך ספקות כבדים שמישהו שאת מעוניינת בו ירצה בך לאורך זמן. נראה כי המוקד לחששות אלו הוא גם ניסיון העבר שלך, אך בראש ובראשונה הדימוי העצמי שלך. את ממהרת להיצמד לסימנים המראים שהוא מתרחק, מעצימה אותם, ואני מבין גם שאת מוצאת אותם לעיתים. הקושי העומד בפנייך הוא לאזן בין סימנים אלו לבין הסימנים המראים שהוא רוצה בך. עצתי היא שתפני לטיפול תתמקדי בסיבות לחששות שלך, לא רק בקשר איתו אלא בכלל. זה גם ישפר את הרגשתך בקשר וגם יכול לסייע לך להיכנס לקשרים אינטימיים ללא חשש שתפגעי . דרור

איך יודעים אם אתה מאוהב במישהו? איך אוכל לדעת שזו התאהבות?מה מרגישים כשמאוהבים?

את חושבת עליו במהלך היום? רואה בו דברים שמושכים אותך מבחינה רגשית ומינית? הוא מסקרן ומעניין אותך? מתגעגעת לדמותו? כיף לך בנוכחותו? בקיצור פשוט יודעים......

נעמה שלום, את שואלת שאלה גדולה מאוד, ואני לא מתיימר לדעת את התשובה במלואה. לרוב רואים בהתאהבות את השלב הראשון בקשר. זהו שלב בו ישנם אלמנטיפם פיזיים בולטים, כגון פרפרים בבטן, דפיקות לב התרגשות למראה או מחשבה על אותו אדם. יש המשווים זאת למחלה, עיוורון ואפילו סוג מסויים של אובדן זמני של שיפוט המציאות. אם את מרגישה שאת נמשכת לאותו אדם, חושבת עליו הרבה, מתרגשת בנוכחותו, מתקשה לראות בו חלקים שליליים, מצב רוחך מרומם, אבל לא תמיד יציב, הרי שסביר להניח שאת מאוהבת. אם כך הוא הדבר נותר לי לאחל לך שתהני ככל האפשר משלב זה. דרור

מה את חושבת? אצלך זה טוב או רע? האם אנשים מסתתרים מאחורי מסכים או מסיכות זה מעניין אותי............:-)

משתנה שלום, כפי שאת רואה הפורום פעיל. לגבי האם זה טוב או לא, אני אשאיר את זה לשיפוטך. דרור

הייתי במפגש עם פסיכולוגית לקראת קבלה למקום עבודה. מדובר בפסיכולוגית קלינית שביצעה מבחני אישיות הכוללים רורשאך, שאלות חשבון בע"פ, השלמת פרטים בתמונות, מבחנים מילוליים וכד' ראיתי שרבים מתוכם מהווים את מבחן וכסלר...לא משנה. אם אתה לא מקבל את המצלתה אתה לא ממשיך בהליך. בתחילת הראיון קיבלה מספר שיחות טלפון. באצמע המבחנים ודיברה נגד עיניי המשתאות. כמו כן היתה קרירה. נדמה כי עושה את הכל בפאסט פורווד, ובכלל לא היתה נחמדה בעליל. לא נראה לי ששיחות הטלפון היו חלק מה"התרגיל". התחושה הכללית היתה של זלזול קרירות. אני יודע כי להתנהגות הבוחן עלולה להיות השפעה על הנבחן. מה לעשות? איני יודע אם "עברתי" ואיני רוצה להתלונן עליה בפני שולחיי אליה שכן זה יישמע כתירוץ או שאני מבטיח את עצמי אם איכשל...מצד שני אני מודה כי היא הממה אותי עם השיחות טלפון והמשך הדיבור באמצע המבחן דבר שלא תרם בלשון המעטה ללחץ בו הייתי נמצא בלאו הכי. האם זו התנהגות שנתקלתם בה?מה לעשות? התפקיד מאוד חשוב לי. עברתי שלבים לא פשוטים ומבחנים אחרים ונראה לי כי התייחסותה כן השפיעה עליי במבחנים.

נימוסים ויחסי אנוש אינם פוסחים על אף אחד זה לא משנה אם הוא פסיכולוג אנתרפולוג או מנקה רחובות. ואם זה מה שאתה מרגיש אז זה מה שאתה מרגיש, לא מבינה מהיכן הנטייה לחשוב שאם אתה מול פסיכולוג אז אתה לא מרגיש נכון ואולי הוא צודק, אנו יודעים מה אנו מרגישים למרות שפסיכולוגים נוטים לעיתים לצערנו לא לקחת אחריות על רגשות שלהם.

מתי אנשים כבר יקלטו שחלק מעבודתם של העוסקים במדעי ההתנהגות הוא פשוט... כן לא טעיתם, לבדוק התנהגויות! את מישהו זה מפתיע? אבל כדי לבדוק התנהגות יש צורך ליצור גירויים (מניפולציות) ואז לבחון את התגובה שלך להם. אתה הבנת את זה, ברוך?

אלי שלום, נשמע שהתנהגותה של המאבחנת שלך מטרידה אותך מאוד. אתה מרגיש שהיא זלזלה בך וגרמה לך לבצע טוב פחות מכפי שהיית אמור לבצע. אתה מצוי בבעיה משום שאתה מתלבט האם לנהוג חכם או להיות צודק, ומה זה להיות חכם כאן. באבחון לעבודה נבדקים היכולות הפסיכולוגיות שלך והתאמתך למקצוע האמור. לאו דווקא תגובות נכונות או לא הן שישפיעו, אלא גם ההתנהלות שלך למולה, מבנה האישות שלך וכוחות ההתמודדות שלך עם מצבי לחץ כפי שהיא תעריך אותם. אני לא חושב שהיא אמורה לנהוג כפי שהיא נהגה, וצר לי עבורך שפגשת בהתנהגות כזו. אבל לא הייתי ממהר לקפוץ למסקנות אם וכאשר לא תתקבל לעבודה, תוכל לנסות לדבר עם שולחיך. דרור

בת זוגי הייתה בטיפול תקופה ועזבה מסיבות אלה ואחרות. היא עברה אירועים מאוד קשים והייתי רוצה לשכנע אותה לחזור לטיפול כלשהו. היום היא נראית כבסדר, יחד עם זאת יודע שלעיתים הבסדר הזה הוא רק על פני השטח. הייתי רוצה לנסות להביא אותה לטיפול, מנגד לא רוצה להראות לה שהיא לא יכולה להתמודד בכוחות עצמה. אני לא בטוח שאפשר להתגבר על אירועים כל כך קשים כדבר של מה בכך. אני לא מפחית מיכולותיה, אך לדעתי היא זקוקה לטיפול כדי לא להגיע למצבים כבעבר. שאלתי היא, האם להניח לה, אולי לשכנע אותה ולסייע לה למצוא מטפל/ת, איך והאם באמת יכול לסמוך עליה שהיא מרגישה כמו שהיא משדרת כלפי חוץ, קשה לי מאוד לסמוך עליה, בעיקר בגלל העובדה שהיא תמיד בסדר, ואז מתברר שלא. בשורה התחתונה מה נכון? בברכה

שלום תוהה לדעתי זו החלטה שלה אתה יכול לייעץ לה אבל היא יודעת מה נכון לה. ואם אתה לא סומך עליה למה אתה איתה? אולי היא אומרת לך שהיא בסדר כשהיא לא כי היא לא סומכת עליך?...........?

שלום לך, עולים שני נושאים מרכזיים מדבריך : מצבה של בת זוגך ומצבך שלך מולה. בת זוגך נשמעת כמי שעומדת מול קונפליקט פנימי היא מעוניינת להיראות ולהרגיש טוב גם כאשר מבפנים אינה מרגישה בהכרח כך. וייתכן וטיפול אינו פשוט לה בדיוק משום שהוא מפגיש אותה עם החלקים הכואבים יותר שבתוכה. אני גם שומע אצלך מבוכה אל מול מצבה, חוסר אונים. אתה רוצה לעזור לה אך לא יודע מה נכון לה והאם ואיך היא תקשיב לך. עצתי לך היא לנסות לדבר איתה, להיאחז בתיאור שלך אותה כמי שמה שהיא משדרת כלפי חוץ אינו תואם בהכרח את הרגשתה מבפנים ולדבר איתה, לברר איתה כיצד אתה יכול לעזור לה. להציע, לא לכפות טיפול, ונראה לי שאולי חשוב יהיה לשניכם להרגיש שאתם לא מבודדים אחד מהשני גם ברגעים קשים כאלה. דרור

אני בטיפול ורוצה לשאול את המטפלת שלי מה האבחנה שלה לגבי, האם זכותי לדעת כלומר זה משהו שנהוג לשאול? מה אעשה אם היא "תסבן" אותי ולא תענה באופן ישיר האם זכותי לדרוש זאת כמו שמבקשים מרופא אבחנה? תודה רבה

נטע שלום, ראשית, זכותך לשאול את המטפלת שלך לגבי האבחנה שלך ועליה לתת לך כל מידשע רפואי הנוגע למצבך בתנאי שאין בו בכדי לפגוע בך. כאן היא יכולה להפעיל שיקול דעת איך ובאיזו צורה עליה למסור את חוות דעתה המקצועית. זה ברמה הטכנית יותר. מתחת לרמה הזו אני שומע אצלך חשדנות כלפיה, חוסר אמון בכוונותיה כלפייך אם לא תיענה לבקשתך. אני חושב שנקודת מוצא זו מולה חשובה, יש לה מקום בשיח הטיפולי שלכם בין אם היא תענה לך בצורה מפורטת ובין אם היא תדגיש חלקים מסויימים באבחנה שלה על פני אחרים. דרור

למה טיפול הוא כל כך קשה למרות שאין לי חוויות קשות מהעבר או ההווה עדיין התחושה בטיפול היא קשה, מה הופך אותו לכזה קשה?שוקלת לעזוב בגלל זה.

אפרת שלום, בטיפול ישנו מפגש לעיתים קרובות עם חלקים כואבים בתוך האדם. חלקים שלעיתים הוא אינו שש לפגוש, מעדיף שלא לחשוב עליהם, להדחיק אותם. לעיתים הוא עלול לראות את עצמו באור שונה מהרגיל, פחות חיובי, ואני יכול להבין מדוע זה מעורר בך רתיעה. אבל אני גם מניח שהגעת לטיפול מסיבה כלשהי, והמפגש עם החלקים הקשים והכואבים הללו בתוך הטיפול הוא חלק מהניסיון להתמודד ולפתור את הסיבה שבגללה הגעת לטיפול. דרור

דיכאון זה לא משחק האם שחקנים ואמנים יודעים טוב מאחרים מהו דיכאון? האם יש לזה יתרונות? תלוי את מי שואלים. ומתי. אסי דיין, גילה אלמגור ומיכל בת אדם, שחקנים שמכירים את המחלה מקרוב ומכוכבי העונה החדשה של "בטיפול", ישבו על הספה של ד"ר יורם יובל מירב קריסטל פורסם: 23.11.07, 09:36 אין רומנטי יותר מסופר מלנכולי. משחקן שסובל ממצבי רוח. מיוצר שכשרונו הוא מהשטן. דיוקנו של האמן כאיש דיכאוני הוא אחד מהארכיטיפים המקובעים ביותר בתרבות. לפי פרוטוטיפ האמן המיוסר, אנשי רוח שוקעים בדכדוך כעבור תקופה של חוסר הצלחה, או לוקים פתאום בעצב תהומי דווקא בשיאה של הצלחה כבירה. הם מאבדים את המלים, משתתקים ומשותקים. ואז, הם שואבים מהמרה השחורה את החומרים ליצירה הגדולה הבאה שלהם. דיין, אלמגור ובת אדם מדברים על משחק ושיגעון (צילום: אורלי דיין. עריכה: נדב בן סימון) באירוע לרגל פתיחת מכון המוח לחקר הרגשות באוניברסיטת חיפה נעשה שימוש בדימוי ההיולי הזה, אבל גם גם ניסיון לנפץ אותו מעט. לאירוע הגיעו שלושה מכוכבי "בטיפול", אסי דיין, גילה אלמגור ומיכל בת אדם, כדי לשוחח על יצירה ודיכאון. על הבמה הם ישבו בכורסאות, כמו בסדרה, כמו בטיפול, כשהמציאות מתערבבת בבדיון, ושולט בה הרכיב הכמו נצחי שמחבר יוצרים לעצב קיומי. מול קהל של אקדמאים, בדיון שנוהל על ידי פרופ' יורם יובל, השלושה ניסו להסביר אינטראקציות שונות בין דיכאון ויצירה מפרספקטיבה אינדיבידואלית, ובכל זאת קולקטיבית. כי כשדיכאון נצמד ליוצר הוא תמיד פיוטי. אבל כשהוא כולא בין מלתעותיו סתם אנשים, אנחנו לא רוצים לשמוע עליו. אבל השחקנים והיוצרים האלה לא באו להיאחז במיתוס, אלא דווקא לעקור ממנו את העוקץ הרומנטי. לומר שאין שום דבר יפה בדיכאון, אבל אין שום דבר מכוער באנשים שסובלים ממנו. כניצולי דיכאון, או ככאלה שגדלו בסביבה מוכת דיכאון, הם סיפרו על תפקיד המחלה ביצירה שלהם. האם הם יודעים טוב מאחרים מהו דיכאון? לא בטוח, אבל עולם דימויים רחב ויכולת דרמטית מפותחת הביאה אותם לחוות את דעתם על דיכאון ויצירה מול כמה מאות אנשי אקדמיה. הם ניסו להסביר כיצד יכול היוצר להביע דיכאון ביצירה, איזה תפקיד משחק הדיכאון בחייו של האמן ואיזו השפעה היתה לדיכאון ולבעיות נפשיות בסביבתו של היוצר על ההתפתחות שלו כיוצר. מיכל בת אדם וגילה אלמגור חיו בצילה של אם חולה. אלמגור עצמה סבלה מפרץ אחד עמוק של אפלה ועודה סובלת ממחשכים קטנים של דיכאון. אסי דין גם הוא לא זר לתחושות הללו, ומחה בעיקר נגד הפתרונות מייבשי היצירה שיש לרפואה להציע לסובלים. אלמגור פגשה בדיכאון אחרי שגילמה אם שמשתגעת בסרטה של מיכל בת אדם,"על חבל דק". התקומה שלה מהאפיזודה הקשה הובילה אותה לגייזר של יצירה, שהיה עבורה תהליך של ריפוי. "פעם ראשונה נגעתי במסכת הזאת של החיים שלא רציתי לגעת בה", היא מספרת, "פתאום אני מוצאת את עצמי במצב שבו אני כמעט נוגעת בתחתית, ומתכסה מתחת לשמיכה, ובמשך חמישה ימים לא מסתרקת, לא מתרחצת, רק משפשפת שיניים וחוזרת למיטה. פתאום אני מבינה שאני שם. צילום: אלי אלגרט אלמגור. "התחלתי לכתוב באמוק, כדי לא להשתגע" (צילום: אלי אלגרט) שהגעתי למחוזות של אמא שלי מהם פחדתי כל החיים. הלכתי לחדר, שלפתי מחברת והתחלתי לכתוב באמוק, מבלי להפסיק, כדי לא להשתגע. הכתיבה היתה גלגל הצלה. מתוך הנקודה הזאת נולד 'הקיץ של אביה'. זה הכריח אותי, הקיא ממני יצירה, ולפני זה לא היה שום דבר, אף פעם לא יצרתי כלום על הכתב". מיכל בת אדם מביעה דעה שונה. לדעתה הדיכאון סותם את היצירה. "דיכאון בשבילי זה להרגיש כמו קלקר – אין טעם, אין ריח, אין כלום, אין רצון. ולכן אני כופרת לגמרי במשפט המפתח שדיכאון הוא המקור ליצירה". גם לאסי דיין יש תובנות קצת אחרות: "אתה לא צריך להיות בדיכאון כדי להיות יוצר, אתה צריך להיות שייקספיר, עם איזה ראש מיוחד עם דמיון, ובעיקר, אם אני יכול להגיד מניסיוני, הדיכאון שלי הוא בא אחרי היצירה, לא לפניה". פרס תנחומים לפי פרופ' יורם יובל, פסיכיאטר, ויוצר בעצמו ("סערת נפש", "מה זאת אהבה"), שכיחות הנטייה לדיכאון בקרב יוצרים אינה הסיבה היחידה בעטיה העפילו שחקני 'בטיפול' לפסגת הר הכרמל. "זה נולד בתור גימיק. רצון להביא אנשים שימשכו קהל וידברו לקהל רחב. ידעתי שמהאנשים האלה יבואו סיפורים בעלי משמעות". הוא אומר, ומסביר מדוע בחר בשחקנים שמשתתפים ב'בטיפול'. "ראובן דגן עשה הרבה מאוד כדי להחדיר את הטיפול הנפשי לתוך כל בית. 'בטיפול' אינה רק הישג סינמטוגרפי אלא גם הישג תודעתי. אנשים שמעולם לא היו ולא יהיו פעם אחת בטיפול, זכו לצפות בו בסלון ביתם". למה אמנים סובלים מדיכאון יותר מאנשים אחרים? "אנחנו לא יודעים. אבל אין ספק שזה כך. השכיחות של דיכאון ואלכוהוליזם בסופרים למשל הרבה יותר גדולה, לא רק מאשר באוכלוסייה הכללית, אלא גם בהשוואה לבעלי שם אחרים". ומהן הספקולציות בנוגע לסיבות לכך? "יש כמה תיאוריות. זאת שאני הכי אוהב אומרת שדיכאון הוא לא סיבה ליצירה ויצירה היא לא סיבה לדיכאון. שני הדברים האלה הם תולדה של דבר שלישי. ולאנשים בעלי נטייה לדיכאון יש יותר סיכוי להפוך ליוצרים, משום שהם ניחנו באותה רגישות. יש להם חוסר נכונות לקבל את העולם כמו שהוא, ורצון לתאר את העולם הפנימי שלהם, ואלה הולכים יחד עם נטייה לדיכאון. אמנים יותר חשופים להפרעות מצב רוח, ובתור פרס תנחומים הם מקבלים יכולת יצירתית, פרס מאוד יקר, שמיטיב לפעמים עם האנושות כולה, אבל הדיכאון גם מחבל ביצירה". מדוע התפיסה של הדיכאון שונה כל כך אצל שלושה יוצרים? "מפני שדיכאון זה שם קיבוצי לאוסף שלם של תופעות נפשיות ומוחיות, שיש להן סיבות שונות והן פועלות ומתבטאות באופן שונה. קשה לסווג אותן וההבנה שלנו בתחום זה עודה בחיתוליה. זאת כנראה גם הסיבה שאין טיפול אחד שמצליח תמיד וטוב לכל האנשים המדוכאים". יוצר מדוכא זה דבר רומנטי? "זה מיתוס. זאת אחת הסיבות שאנשים לפעמים מקלים ראש באמן או אדם שסובל. דה לרוש פוקו. אמר שכל אדם מיטיב לשאת באומץ את כאבו של הזולת. חווים עצב כחלק בלתי נפרד מחיינו, אז נוח לנו לפעמים לומר לאדם המדוכא: 'גם אני הרגשתי ככה פעם'. אבל אנחנו לא הרגשנו דיכאון קליני. האופי והסבל שלו שונים ממה שאנחנו מכירים. דיכאון זו מחלה, מחלה קשה מאוד, כל כך קשה שהיא קטלנית ביותר - עד 15% מהאנשים שלוקים בה יסיימו את חייהם בהתאבדות. הרעיון הרומנטי הזה של אמן סובל הוא תולדת האייקונים של התקופה הרומנטית, בדומה לצורה שבה שהתייחסו למחלת השחפת. כל אמן שמכבד את עצמו אז היה שחפן". וחולה בעגבת. "והנה, גם כאשר מצאנו טיפול טוב נגד השחפת והעגבת לא נסתתם מעיין היצירה". צילום: קרן נתנזון אסי דיין. התרופות הפכו לכתונת משוגעים (צילום: קרן נתנזון) אסי דיין מדבר לא פעם על תרופות שהחליפו את כתונת המשוגעים בקשירת האדם ונפשו. "הוא דיבר על תרופות אנטיפסיכוטיות מהדור הישן, שהן לפעמים אזיקים ביוכימיים, שמקנים תחושה כאילו האדם כלוא בתוך עצמו". אבל גם קבוצות מסוימות של תרופות נגד דיכאון יוצרות הקהייה של החושים, שאולי ממיתה את היצירה. "לעיתים, תרופות שמקהות את הכאב, משטיחות גם את הרגישות הנפשית והחדות של החוויות וזו תחושה קשה, במיוחד לאמן. אז אפשר להחליף את התרופות, אבל כשיש סיכוי למות מהתאבדות, לפעמים גם טיפול לא אידיאלי עדיף. דיכאון זה לא משחק". החיים חשובים מאיכות החיים? מהות החיים עבור אמן היא יצירה. "השאלה הזאת היא שאלה ערכית ולא מדעית, ולכן אין לה תשובה נכונה או לא נכונה. לדעת רוב בני האדם וגם לדעתי, יש לחיים ערך שלא ניתן למדוד אותו. יש חוק בישראל שמשקף זאת מצויין, חוק 'לא תעמוד על דם רעך'. מי שמעיין היצירה שלו נחסם, אולי ישוב ויפתח אותו מחר. אבל מי שהתאבד כבר לא יחזור". ישנן הפרעות נפש נוספות טיפוסיות ליוצרים? "הפרעת מצב רוח דו קוטבית, כשדיכאון מייצג פן אחד של הבעיה. הצד השני שלה מייצר המון אנרגיה והאדם הופך לעיתים קרובות למאוד יצירתי, כזה שמסוגל להרים הפקות גדולות. הרבה יוצרים מדברים על ליצור כמו מתוך בולמוס, עם הרבה מודעה אנרגיה וכוח וחיות. כשהתארחתי בסטים של תוכניות טלוויזיה למשל, היתה שם אווירה היפומאנית קיבוצית. אבל כשזה מתהפך לדיכאון, זו הופכת להפרעה מסכנת חיים. וכשההיפומאניה הופכת למאניה אפשר להגיע למצבים פסיכוטיים. זה חבל, כי בעצם כולנו היינו רוצים להיות בהיפומאניה, זו חוויה נהדרת ופורייה מאוד לכל יוצר. הצרה שלרוב ההיפומאניה אינה מצב יציב, וזה עלול להיגמר לא טוב.עוד תופעה שכיחה אצל אמנים ויוצרים היא שימוש לרעה בסמים ובאלכוהול. בעיני זה היבט אחר של הרגישות שלהם, עוד דרך להתמודד עם המצוקות של הפרעות מצב רוח". אתה גם יוצר. מתעורר בך לפעמים חשש לגבי עצמך? "בתור מטפל כן. כמטפל, אתה כל הזמן בודק את עצמך. זה בלתי נמנע. מדי פעם אתה שואל עצמך עד כמה זה מדבק". אבל כיוצר אתה מצוי בסיכון כפול, אתה עם אצבע על הדופק? "משתדלים".

נראה לך שאמנים יהיו אמנים בלי שיהיו שונים מוזרים ואפילו עם בעיות נפשיות? ואן גוך שמעת עליו :-)

בילבי שלום, הדברים שהבאת מעניינים ומעלים שאלות רבות בנוגע למקור הדכאון ודרכי ההתמודדות עמו. בהחלט ייתכן שיוצרים סובלים מהפרעות מצב רוח יותר מהאוכלוסיה הכללית, בין אם בשל רגישות מיוחדת, כפי שציין יורם יובל, ובין אם משום שהיצירה היא דרכם לריפוי עצמי אל מול הדכאון. בכל מקרה, דכאון קליני אינו רומנטי כלל ועיקר, וכאן אני מסכים עם יורם יובל. דרור

"האמנות היא דרכם של האמנים לא להתמודד עם המציאות" אני מסכימה עם זה וחושבת שאמנים בכלל מבטאים דרך האמנות מה שלא יכולים לבטא באופן אחר ובדרך כלל האמנים הם היותר שתקנים "מוזרים" מתבודדים ולצערנו גם לעיתים מופרעים בנפשם. מה שלא ברור האם הם אמנים בגלל שהם רגישים או שהם רגישים ולכן הם אמנים???

בילבי שלום, ראשית אני לא חושב שהאומנות היא דרך לא להתמודד עם המציאות, לעיתים זוהי דרך לעבד ולעכל את האירועים במציאות לכלל הבנה שניתן להתמודד איתה טוב יותר. קשה גם לומר מה גורם למה אבל ברור שרגישות הדרושה ליצירה גורמת גם להעצמה של רגשות קשים, שימת לב לפרטים והצפה רגשית. דרור

דליה רביקוביץ מים רבים אוניה צפה בלי עוגן יש לה מפרש אבל בים אין רוח. הים מתרחב הוא נשפך לאוקינוס. מאופק עד אופק אין צל. האוניה עתיקה מן המאה החמש עשרה. אין לה מנוע. היא הפליגה להודו. הלחם התעפש. פרצה בה מגפה. המפרש קרוע. המים אזלו. אולי סירת ילידים תגיע ותביא תירס או משהו לבלוע. רב החובל נואש הוא קופץ למים. מוטב לו לטבוע. בינתיים הוא צף בסמוך לאוניה. החובל השני מסתכל במשקפת. אין הודו ואין לחם. אין בשר ואין דגים. מלח אחד נעץ שיניו בקרש רקוב. והרעב איום. האוניה לא תגיע לשום מקום. האוניה הזאת היא דליה מריה היא תטבע היום. היא טובעת היום.

היי אני צעירה נשואה שנה וחצי וגרים עם הורים של בעלי אביו חולה אלצהיימר בשנה ראשונה לא היה לאביו עובדת זרה ועכשיו חצישנה אחרונה כן הוריו נותנים לו את כל קצבת הזקנה שלהם בנוסף הם גם מעשנים כבדים כך שמשלמים על הסגריות 900 ש"ח בחודש .בעלי מרוויח 4500 ש"ח בחודש אני סטודנטית לצערי לא טובה כלל בנהיגה בעלי מש חושש לתת לי את האוטו למרות שש לי רשיון נהיגה וגם יש לי כיסוי ראש שני דברים האלה מקשים עליי לצא עבודה בערבים עבדתי קצת במסעדה בתור שוטפת כלים אך מאז שגם אח שלי עובד שם הם לא קוראים לי לעבוד כלל.בקיצור לבעלי יש 2 אחים ו2 אחיות כאשר 3 מהם גרים בכפר הם אינם עובדים (חוצ היחיד שאינו גר בכפר) אחד מהם עשה תאונת דרכים לפני כמה שנים ועבודתו היתה פיזית האחות האחת פוטרה מעבודתה ועכשיו נותנים משכורת חודשית מינימלית של 3000 ש"ח בחודש יש לה 3 בנים לא נשואים הגדול בן 14 וגם בעלה לא עובד. מבחינת כספית אי אפשר לצפות מהם שיעזרו כי סך הכל אדם לא אשם שעשה תאונת דרכים וגם קשה לחיות מ3000 שח 5 אנשים אבל גם אני חשה מתוסכלת סהכ אנו זג צעיר ואני מרגישה שלא יהיו לנו חיים כל עוד בעלי נותן סכומים גדולים כאלה להוריו.....אני לומדת בהלואה מהלימודים למרות שאם בעלי לא היה עוזר להוריו בסכומים כאלה היה יכול לשלם את הסכום.הגשתי 5 מלגות ואי עושה פר"ח ואחת המלגות לא נתנו לי כי אמרו שיש כאלה שיותר צריכים ממני אנו חים במצב שכאילו יש לנו 3 ילדים....ואם היתי אומרת שיש ילדים אני בטוחה ב100 אחוז שכן היו נותנים מלגה ובכלל אם אני צריכה בגד או כסף לנסיעות וכל דבר אולי אני יכולה לקחת מהמשכורת 200 ש"ח לא יותר בעלי אומר שהוא רוצה ילדים ואני אומרת איך לעזאזל יהיו לנו ילדים במצב כזה.....??\ אני מאוד ממורמרת ,כן מתה לעבוד בערבים אך בגלל שאני נהגת גרועה מאוד קשה למצוא עבודה בעלי בחיים לא יהיה מוכן שאעבוד בניקיון....מהעושים?????

מיטל שלום, את מתארת מצוקה כלכלית לא פשוטה בכלל. מה עוד שהתחושה שלך היא של מרמור משום שלהרגשתך אלמלא הייתם תומכים בהוריו מצבכם היה טוב בהרבה. נשמע לי מהדברים שלך שאת כועסת על בעלך, את כועסת שהוא נותן כסף כך שלא נשאר לך, כועסת שלא מרשה לך לעבוד וכועסת שהוא בעצם לא מבין אותך, לא רואה אותך. בעיקר אני שומע שאת מתקשה לדבר איתו, מרגישה שהוא זה שמחליט ואת צריכה להתאים את עצמך. עצתי לך היא לנסות ולדבר איתו לשתף אותו בתחושותייך, לא ממקום מאשים - כי זה רק יאטום אותו, אלא ממקום שרוצה לחשוב יחד איתו, לא להיות לבד. אני מניח שגם הוא מרגיש די לבד וכך תוכלו לנסות ביחד לחשוב למשל במה את כן יכולה לעבוד שיהיה מוסכם על שניכם. איך מתמודדים עם המצב הקשה הזה? מקווה שתצליחי, דרור

אני בת 27 נשואה מנסה להרות, יש לי תנודות במצבי רוח הכל בסדר, ואז פתאום מרגישה לא בדיוק טוב, חוסר אנרגיה , עייפות מדוע זה קורה ואיך אפשר לפתור את הבעיה ללא טיפול

שלום לך, על מנת לענות לשאלתך יש לדעת מספר פרטים חשובים. ראשית האם מדובר בתופעה חדשה והאם את מקשרת את תחילתה לתחילת ניסיונות ההריון שלך, או להתעוררות קשיים בהם? שנית, האם במהלך הניסיונות שלך, את מטופלת בטיפולים הורמונליים. אם כן הייתי ממליץ להתייעץ ראשית עם הרופא המטפל, לתאר את התופעות שאת סובלת ממנו ולחשוב ביחד איתו האם יש קשר או לא. במידה ואפשרות זו נשללה, והמדובר בתופעה חדשה, בהחלט ייתכן שמדובר ברגשות המתעוררים בך בשל הרצון להכנס להריון. במקרה כזה,נראה שמשהו עמוק מתעורר בך ונותן את אותותיו בסימפטומים שציינת. לא ברור מדוע אינך רוצה בטיפול, אבל אם אכן זו הסיבה איני רואה דרך אחרת להתמודד עם הסימפטומים מלבד טיפול. דרור

שלום רב. האם מישו שמע על השיטה הזו ואם כן האם מישו מוכן להפנות אותי? תודה רבה רבה

גלי שלום, אני חייב לומר שעוד לא שמעתי על שיטת טיפול כזו בארץ, אם כי שמעתי שישנו דיבור על כך שבהמשך זה יהיה אפשרי. באופן אישי אני חושב שישנן מגבלות וחסרונות רבים בטיפול טלפוני, בעיקר סביב יצירת הקשר שהוכח כגורם משמעותי ביותר בכל גישה טיפולית שהיא. דרור.

יש טיפול דרך הטלפון, או דרך המייל ראיתי פירסום פשוט תקלידי טיפול פסיכולוגי ותגיעי לשם. כי לא מאפשרים כאן פרסום של מטפלים אבל בהחלט יש..... בהצלחה ויחד עם זאת אולי כדאי שתלכי על טיפול אמיתי ולא כזה שיש בו שיחה ממתינה :-)

לנסות לתקן את הנזק, לשנות את המציאות! ואז כאב בחלק העליון של הבטן, תחושה של אימה, בכי, דמעות, התייפחות, להסתתר, לסגור את העיניים, קופצנות, עצבנות, תחושה של חנק, היחנקות, עיניים מושפלות, עיניים נוקבות, תנוחה שקועה, מוטית לאחור, לתקן את הנזק, לשנות את התוצאה, לכפר על הפשע, להיות חופשייה, לחיות, לצחוק, לחייך,התרגשות, סקרנות, טינה, משיכה, עייפות, חוסר חשק, ביישנות, שבריריות, הסתייגות, רתיעה, חששנות, התאפקות, זהירות, הימנעות, התנגדות, חשדנות, חשאיות, לוחמנות, הפתעה, תדהמה, בהלה, אומץ, עזות נחישות, תעוזה, עוצמתיות, תחושה של יכולת, תחושה של מסוגלות, שליטה, ספקנות, אמפטיה, דלות, אדישות, הרפייה ושוב לחיות ולמות. קול רועד, צרחות, צווחות, לבפנים לא לבחוץ, תחינה, זעקה לעזרה, בריחה, הימלטות, ריצה, הליכה, הרפייה, חוסר יכולת לזוז, קיפאון, אימה, מבט קפוא, חוסר נשימה, נשימה מהירה, שרירים מתכווצים מתהדקים, דה-פרסונליזציה, דיסוציאטיביות, קהות חושים, הלם, ניתוק, ריחוף,פחד, מצוקה, ערגה וחיפוש אחר מה שאבד, נדודי שינה, סיוטי לילה,כעס, בושה, אשמה,בדידות, בידוד, בלבול, תבוסה,אבל, דכאון, להיות מעוכה, עצבות, מלנכוליה, יאוש,איבוד כח, איבוד סטטוס, איבוד כבוד, איבוד עצמי. שמחה, שעשוע, אושר, עליזות, התרגשות, להיטות, הנאה, אופוריה, עונג עליצות, אופטימיות, גאווה, אושר, תקווה, חשק, להט, ניצחון. לחייך, להיות בעלת פנים מאירות, לבטא רגשות חיוביים, לחלוק רגשות עם אחרים, לחבק אנשים, לומר שאני אוהבת, להשתמש בקול נרגש, להראות שאני שמחה, לגעת, ללטף, לחבק, להחזיק, להתרפק. ואז, שוב מתגנב לו כאב בחלק העליון של הבטן, תחושה של אימה, להסתתר לכסות את הפנים, תחושה של חנק היחנקות, עייפות, ריחוף, ניתוק קיפאון, התרסקות.

לחבל אני יודעתוזוכרת שביקשת גם בפניות הקודמות שלך אצל ליאת שלא יגיבו לך. אבל בכל זאת הייתי חייבת להגיד לך שהרגשתי ממה שכתבת את ים הרגשות שלך ומקווה שהחלק השני הרוצה יותר יתגבר על הרגשות הקשים האלה. מחבקת אותך

לא ידעתי שיש כל כך הרבה מילים לרגשות רק על זה מגיע לך ח"ח.לא הבנתי אם טוב לך או רע לך נורא מבלבל כל המילים האלה. (פעם שעברה שכתבת ביקשת שלא נכתוב לך מקווה שעכשיו זה בסדר שאני מתייחסת)ויופי של כותרת!

שלום לך, את מתארת בצורה עשירה מאוד, חיה מאוד, בליל של תחושות קשות, הגורמות הצפה, קושי להתמקד. אבל בעיקר שמעתי ממך את אי היציבות הרגשית. את התחושה הקשה שגם כאשר את מרגישה טוב, אופטימית, התחושות הקשות אורבות לך וחוזר חלילה. את נראית כמשוועת ליותר יציבות, ואני מקווה שאת מנסה גם להיעזר בדרכך להשגתה. דרור

לחבל היקרה מה עם קצת להרפות, להיעזר, להישען, לצרוח החוצה ולא לבפנים, להגיד, לדבר, לומר, להיות נאחזת, להיות מוקפת באנשים ולא ברגשות. קצת חמלה כלפי עצמך את לא חייבת לעבור את כל זה יותר מדי רגשות קשים לכל אחד. מקווה שהטיפול עוזר לך ואם לא תראי למטפל/ת שלך מה שכתבת כאן כי אם את מוציאה כל כך הרבה כאב בשעה שכתבת כנראה שאת לא בטיפול הנכון. ואם את לא בטיפול לכי ולו כדי להכיר פחות מילים קשות ויותר תחושות נעימות. סליחה שאני פונה אלייך יודעת שאת לא אוהבת שכותבים לך אבל זה דרש את זה... הלוואי שיהיה לך קל, נעים, מחבק ויותר שקט

חבללללללללללללל קראתי אותך גם בעבר אם הבנתי ממה שכתבת אז ה' ישמור למה את צריכה לעבור את כל זה מה קרה אסור כבר שיהיה לך טוב? סליחה שאני מתערבת אבל את מתייחסת לחיים שלך כמו שיעורי בית ומכריחה את עצמך להרגיש טוב. אי אפשר להכריח את הנפש שלך להרגיש טוב בכוח ואם זה לא עובד אז זה אומר שאת צריכה טיפול שיעזור לך.... למה את מאתגרת את הכוחות שלך עד כדי "לחיות ושוב למות" יש בעולם דבר כזה שנקרא טיפול פסיכולוגי הגיע הזמן שתנשמי לרווחה ותורידי מעצמך לפחות חלק מהרגשות הנוראיים האלה. פשוט חבל באמת חבל.....

ל, משתנה, בילבי, אלמונית וויק פצחתן בהצהרות בסגנון "יודעת שביקשת לא להגיב לך" וכהנה ובכל זאת החלטתן להגיב. קראתי אתכן. נחמד לחשוב שממרחק, דרך שער הטכנולוגיה ניסיתן להבין את מה שאומרת. אך כפי שאולי שמתן לב, לא ברור לי בעצמי, מה קורה ומי מושך בחוטים כרגע. הכאוס של תחושות המחולקות לקטגוריות רגשיות של צפוי, רצוי ומצוי, מנהלות אותי דרכן. לעיתים המושכות ביידים שלי ואז נשמטות. מהדברים שלכן נשמע כאילו ישנה נוסחת פלא לכיצד להרגיש טוב. כרוקחת מקצועית של תחושות אלו באלו עד כדי יצירת רקיחות מבעבעות, מודה ומתוודה, רוב השילובים הביאו לידי פיצוץ שניפץ כל ידיעה מוקדמת לגבי איכותן ויעילותן להצלחה. הרקיחה הסופית המוגדרת נפשי, נמצאת כרגע בשלב של רתיחה מסוכנת, המצב לצערי בכי רע, אך כמו כל מדען שחושב שיכול ויודע ושיש בידיו את הנוסחה המיוחלת, מסרבת עדיין להודות שצריכה שולייה או מדען מומחה שמכיר את רזי החומרים מהם מורכבת הנוסחה ההרסנית הזו. כנראה שלאחר כשלונות כה רבים ברקיחות אלו ואחרות רציתי להאמין שהפעם יש בידי את הפתרון, המחיר יקר מדי. למרות כל המילים המתארות את הקורה איתי היום, הן עדיין עומדות חיוורות ונטולות אחיזה ממשית לעומת התחושה הקשה האמיתית. בינתיים משחקת את המשחק המסוכן הזה, מערבבת ובוחשת בעצמי, מחפשת פתרון ונוסחה בלי להביא מיתה על עצמי. לעיתים הרצון האמיתי הוא להניח להכל, לצאת מן המשחק, דיי התעייפתי בלנסות, ישנן שמועות בקרבי, שגם הפעם ההפסד ידוע מראש, שלמרות הרצון העז והאמיתי לצלוח לבד את גדר הקושי והכאב, נורא קשה למצוא את הנוסחה כשאינך בקיאה במרכיבים הנכונים ובעיקר קשה עד אימה כשיודעת שהמתכון לתחושות טובות לחיים נורמאליים, לא ידוע או אבד באחת הדרכים הרצופות בהלומות ואבנים. אנשים אוהבים הצלחות, יש המון קהל לצחוק, כוח, עוצמה, הומור, ואופטימיות, לעומת זה גם להלוויות יש קהל רב. תודה על הרצון הטוב, (ויק, לא ברור ולא נוח לי שהבאת הנה משהו שלי שכתבתי בעבר) חבל

מי ישקיט את כל פחדי. ביום מותי נשתררה שתיקה קצרה, הנשימה התפוצצה בריאותי. לפתע הגיח דבר מה ונטל אותי וטלטל אותי כמו היה זה סוף העולם. הצוויח באוויר המתנפץ באור שחור, ועם כל הבזק והבזק הצליפה בי טלטלה גדולה עד כי חשבתי שעצמותי תשברנה וכי נשמתי תיפלט מתוכי כמצמח רמוס. רציתי לדעת איזה דבר נורא עשיתי אל תדאגי גחכתי אלי, אל תראי שפוחדת עד מוות, ניסיתי לחייך אך אור פניי התקשה כקלף. שם הסתיים המרבד העמוק הנעים שהייתי אני, דבוקה לרצפה כבמסמרים, תפסה את מקומי רוח שנמתחה לאורך מסדרון שדלתות סגורות משני צדדיו. בעודי עוזבת אותי נפתחה דלת במרחק שמעתי אישה צועקת, מנפנפת בזרעותיה ונאבקת, ואני נצמדתי לקיר. השארתי אותה עזבתי אותי. שכחתי אותה עד הרגע בו זינק משהו, ברק שטילטל אותי עד שיקשקה נשמתי, ואני ניסיתי לקרוע את ידי מאחיזתה, ואני צרחתי, או שהצרחה נקרעה מגרוני, לא הכרתי אותה לא הכרתי אותי, רק שמעתי שהיא מתנשאת ורוטטת באוויר כנפש שהתפשטה באלימות מגשמיותה.ידי שוחררו בתנועה עזה, ואני נפלתי לאחור , לתוך חור קטן ושחור שגימם את מרכז קיומי בתוכו. היום אני והיא שמוטות זו לצד זו כמו שתי ציפורים מתות. את לא יכולה ללכת יותר רחוק, נעצרתי וניגשתי באיטיות אל נפשה הגוהרת, ככלא קטן בצל שיממת החול. רציתי להישאר מחוץ לקו הגיאות. היבטתי בה על פני החולות והשער המסורג, ומעבר לשער המסורג אל הדרך הקצרה שהאופל מלחך אותה משני עבריה, זו הדרך המובילה אל מה שהיה פעם אני. מפוזרת אני כמו אבני מצבות מכאב המגיע מקרקעית הים, מתמוטטת על רגלי והצחנה לופתת את קרסולי בכאב ממית. בשרי נרתע ונסוג בפחדנות, ממוות שכזה, לא הרגשתי אותי ולא את גופי כי הדמות בראי הייתה משותקת וטיפשה מכדי לעשות דבר.

ויק סוכם שבמקרה של פגיעה מינית כותבים בכותרת טריגר, זה עבור אנשים כמו ש' כמוני ועוד. שתיאורים כאלה כואבים ויוצרים רגרסיה נוראית קצת רגישות!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אני נמצא בטיפול קרוב לארבע שנים,אצל אותו מטפל,עם קשר תומך וטוב. למרות כל הטוב והכימיה ,לעיתים אני תוהה האם אכן אנחנו חשובים לכם המטפלים מעבר לשעה הטיפולית, או המשפטים שלעיתים אני שומע מפי המטפל כי: אנחנו חשובים לכם,חושבים עליכם,ברכת שבוע טוב בתם פגישה, אכן כנים ואמיתיים או שמא חלק מהתפקיד. איך אפשר להתחבר ולהתקשר לכל כך הרבה מטופלים ולגלות אמפטיה לכולם? האם יש מטופלים שהם יותר קרובים וחשובים לכם מאחרים? ואם כן כיצד זה בא לביטוי? אני מניח שניכרת הביקורת בשאלותיי, אך למרות הטיפול הארוך שאני עובר לא פעם עולול שאלות אלו ומטרידות אותי ואין לי אומץ לשאול את המטפל על כך, כי הרי בדבריי אלו אני קצת מפקפק באמיתות דבריו. תודה,על התייחסותך.

מטפלים אוהבים דואגים חושבים גם מחוץ לשעה ובכלל זה מעסיק אותם, האם אתה כאדם היית יכול להפסיק לחשוב על מישהו לאהוב ולדאוג לו בגלל שאתה לא רואה אותו כל יום כל השבוע. לי יש חברים שיוצא לי לראות אותם פעם בשבועיים אז מה לא חושבת עליהם? יחסים של מטפל מטופל הם כל כך קרובים אבל רק המטופלים מודים בקרבה הזו, מטפלים מודים בזה בינם לבין עצמם ולעיתים גם בפנינו, הם בחרו במקצוע הזה , תשאל את ליאת היא כותבת המון על הקרבה הדאגה והאהבה למטופליה....

ערן שלום, אני שמעתי בדבריך ביקורת, אבל ביקורת הקשורה לרצון שלך להרגיש מיוחד בעיני המטפל שלך וקושי להצליח להרשות לעצמך להרגיש כך. אתה עוטה על עצמך הגנות שונות, מסרב להאמין בכנות דבריו של המטפל שלך, ונשאר עם תחושה שאם הוא אומר שאכפת לו ממך ייתכן והוא משקר. אני יכול להבין מדוע קשה לפקפק בדבריו מולו, יחד עם זאת אני חושב שחשוב לעשות את זה, על מנת שהקשר ביניכם, שנשמע טוב למדי יוכל להתקדם עוד. דרור

שוב אני ושוב שבת,ושוב אותו סיוט.הלילה רק מתחיל והמחשבה על השעות הרבות שעוד יש להעביר ולעבור.אני אצליח גם הפעם או שלא לא חודעת לא רוצה לדעת רק לא להרגיש לא להרגיש לא להרגיש. זה בלתי נסבל

ערב/לילה טוב, מאחלת מכל לבי שהלילה יעבור מהר מהר, ושקרני השמש של הבוקר יביאו איתן הקלה ותקווה. איתך ליאת

שלום, חברה שלי סובלת מדיכאון בשבוע האחרון. היא אומרת שהיא לא מצליחה להבין מה הסיבה ושזה קרה בעבר למשך כמה ימים עד כמה חודשים. באופן כללי היא אדם מאד שמח וחייכני ולכן מוזר לי לראות אותה ככה. אנחנו ביחד חצי שנה וזאת הפעם הראשונה שאני נתקל בדיכאון כזה. מה אתם מציעים?

שלום א', נפילות זמניות וחולפות במצב הרוח לא בהכרח עונות לקריטריונים של דיכאון, בעיקר כשהן נמשכות זמן קצר. למרות זאת, בגלל היסטוריה של מקרים דומים וחוזרים אצלה, יש טעם להתייעץ פנים אל פנים עם פסיכולוג קליני, לאבחן את עוצמת התחושות ולשקול התערבות שיחתית ו/או תרופתית להקלה במצב. בינתיים, לא תזיק תמיכה, התחשבות והרבה תשומת לב אוהבת. בשמחות ליאת.

היי ליאת, מה שלומך? נכנסתי למסור לך ד"ש ולראות שהכל תקין.... לא יודעת אם את מעלה שאלות מן הסוג הזה...זה בסדר... להת' (מה קרה? איפה כולם?)

אני רואה שטרם השבת... רק רציתי להוסיף שהקשר מטפל מטופל קצת דפוק לטעמי:) לא? הפסיכולוגית מרגיזה אותי לפעמים...לא הייתי צריכה להיכנס לטיפול, אה?

שלום מימי, הנה הגעתי, למרות העיכוב. באמת שקט כאן השבוע, ואני מקווה שזה סימן טוב. הקשר מטפל-מטופל, כמו כל קשר משמעותי אחר, הוא קשר טעון, דינמי, וגם כשהוא נפלא - הוא אינו מושלם. אני מקווה שאת לא "עוזבת" או משליכה מחייך את כל מי שמרגיז אותך לפעמים, שכן אילו נהגנו כך היינו נשארים בודדים למדי. מקווה שתצליחו ליישר את ההדורים, ושהשבוע הבא עלינו לטובה יביא איתו אירועים משמחים. לילה טוב ליאת

היי ליאת "מנצלת" את המקום הזה לכתוב... עבר עלי שבוע מאוד קשה, ובמיוחד הימים האחרונים קשים במיוחד.. אני פותרת את הקושי בעיקר בכך שאני הולכת לישון נורא מוקדם.. גם הפגישות עם המטפלת השבוע היו קשות במיוחד. הפגישה הראשונה הסתיימה בזה שהלכתי אחרי כרבע שעה... נפגעתי נורא מהמטפלת.. דברים בסוף הסתדרו, היא לא הניחה לי עד שהסכמתי לדבר איתה וכמו תמיד היא הצליחה להגיע אלי וחזרתי לטיפול.. הפגישה השניה השבוע היתה מאוד טעונה וקשה.. דברים הציפו.. ארבע שעות אחרי הפגישה פשוט התקשרתי והשארתי למטפלת הודעה שנורא נורא קשה לי, ושאני משאירה אצלה (בהודעה) חלק מהקושי, כי אני לא יכולה יותר.. והלכתי לישון... יש משהו ב"רק" להשאיר לה הודעה, שמאוד מקל לפעמים, שכאילו מאפשר שוב אוויר לנשימה, משהו שגורם לבפנוכו להצליח להירגע ולו במעט... ואז באה הפגישה היום.. הפגישה השלישית לשבוע הזה.. פגישה לא קלה בכלל.. שוב דברים מציפים, שוב קושי גדול, המון כאב.. כאב שאני לא יודעת איך להתמודד איתו, כאב שרק מביא דמעות שקטות שיורדות ללא הפסק, כאב חותך, ואולי בניגוד מוחלט גם מנחם. ואולי לא בניגוד. היה משהו מאוד מרגש בסוף הפגישה. המטפלת אמרה שהיא מתרגשת ממני, ממה שאני עושה, ממה שאני יכולה לתת למרות מה שלא קבלתי אולי אף פעם. היא גם אמרה כמה היא מעריכה את העבודה שאני עושה. אמרה שהיא יודעת כמה קשה וכמה כואב, ושהיא מעריכה, מחזקת, מחבקת. אני לא יודעת למה כל כך קשה לי לשמוע אותה אומרת שהיא מעריכה. אולי כי אני לא חושבת כמוה. אולי כי אני לא מרגישה כמוה. אולי כי אני לא רואה את הדברים כמוה. אולי הרבה דברים. אבל בטוח שקשה וכואב. ובטוח שצריך לעבור את הימים האלה איכשהו. וכן.. לא שאלתי כלום.. סתם כתבתי המון מילים שאולי לא אומרות כלום.. או לפחות לא אומרות משהו חשוב מידי.. סליחה שיר

שלום שיר, קראתי את דברייך בתשומת לב רבה, והצלחתי לחוש בתהפוכות שאת עוברת, בהתרגשויות, בכאב. אני מצטרפת למטפלת שלך, וגאה בך על ההתקדמות. הנחישות והאומץ לפגוש, כך, את הכאב באמת ראויה להערכה. כל הכבוד ותודה על השיתוף. מקווה שהשבוע הקרוב יביא איתו הקלת מה. שבת שלום ליאת

שמתי לב שאנשי מקצוע מדברים הרבה על המחלות (הציר ה-1) אך מעט מאוד על האישיות העומדת בבסיסן בד"כ (הציר ה-2). האם זה אתי להסתיר מהחולים את המבנה הבעייתי של האישיות שלהם?

שלום דינה, ככלל, זכותו של כל מטופל לקבל הערכה אבחנתית לאחר מפגשי האינטייק, אז גם אפשר יהיה לשרטט מתווה ראשוני לעבודה הטיפולית. ההפרעות של ציר I מתאפיינות בדר"כ בסימפטומטולוגיה בולטת, הגורמת לפציינט סבל ניכר. ברוב המקרים הוא פונה מתוך הבנה שמשהו לא בסדר, וקיימת בו מוטיבציה לשינוי. האבחנות של ציר II מתייחסות למבנים אישיותיים מעוצבים, שהיכולת לשנותם נמוכה מאד, אם בכלל. הדפוסים הבעייתיים קשורים בדר"כ ליכולת לווסת רגשות, לשלוט בדחפים, ולתפוס באופן מסתגל אירועים והתנהגויות של העצמי ושל הזולת וקושי להתנהל ביעילות בהקשרים בינאישיים. עקרונית, אין תועלת רבה שעשוייה לצמוח למטופל מהמידע על מידת גיבושו של הסופר אגו שלו או על ביטויים לא ספציפיים של חולשת אגו. לכן, במקום להלאות את הפציינט במושגים תיאורטיים עמומים, נעדיף להתמקד בקשיים שהוא מרגיש ויכול לזהות במגעיו עם העולם החברתי והבינאישי, ובכך להגביר את המוטיבציה לשינוי, שלא תמיד קיימת אצל אנשים עם הפרעות אישיות. בברכה ליאת.

לדעתי, אפשר להסביר את הדברים המסובכים ביותר במושגים שווים לכל נפש וקלים להבנה. אומנם הדבר דורש מאמץ מסוים מצד המטפלים והכרה עמוקה בזכויות האדם של המטופלים. אך אין להימנע מכך, שכן אחרת מתקבלת פטרונות במסווה של דאגה לרווחתו ולשלומו של המטופל מעל לראשו.

כול שבוע אני מחכה לפגישה , שהיא מגיעה אני בד"כ מדברת על דברים כל כך לא חשובים (רחוקים ממה שבאמת הייתי רוצה להגיד )ואני יוצאת בתחושה של בדידות וריקנות משם ,בנוסף אני מרגישה ממש פתטית על עצם זה שאני בטיפול ,ועל זה שאני מרגישה כל כך תלוייה וצריכה אותה (למרות שאני מרגישה שהיא כל כך רחוקה מהלבין מה עובר עלי ) , סתם לא כיף לי להיות בסטטוס הזה של "המטופלת " , וכרגע אני לא מצליחה לראות אותי מחליפה אותו.

ערב טוב, לא כולם מצליחים להיפתח בטיפול באותו הקצב. הקושי לדבר, כמו גם הקושי להסתגל לסטטוס של "המטופלת" אופייניים לשלבים היותר מוקדמים בטיפול, והם מתפוגגים בדר"כ במהלכו. מעצם ההתעקשות שלך להישאר בינתיים בטיפול, אפשר לשער שמשהו חיובי בכל זאת צומח לו שם, גם אם לאט. אני מעודדת אותך להמשיך במאמץ, ולהאמין שהשינוי אפשרי בהצלחה ליאת

ואם מרגישים ככה אחרי שנה וחצי בטיפול? יש סיכוי שזה ישתנה?

אתם לא מאפשרים להמליץ זה לזה על פסיכולוגים ואילו דף התשובה רווי בפרסומים לזה, מעבר לזה, שהתשובות קטועות ולא כתובות במלואן עקב ריבוי הפרסומים בדף התשובות

שלום חברה, כמו בחיים, יש דברים שאנחנו שולטים בהם, ויש דברים שלא. את כמות הפרסומים באתר ואלה שמופיעים על דף התשובה עצמו לא אנחנו קובעים. אבל אמות מידה אתיות שאינן מאפשרות פרסום בפורום, אלא מזמינות את המשתתפים ליצור תכתובת אישית בנושא - בזה אנחנו כן שולטים, ולכן כך נראה הפורום שלנו... אורנה

תענו לנו........בקשה

עונים, עונים... כשקשה לחכות נסו לזכור שאנחנו עונים בהתנדבות לאחר ימי עבודה ארוכים, ולא תמיד זה קורה בקצב הרצוי...

איכשהו יוצא, אורנה, שדוקא במשמרות שלך אני מתפרעת פה עם טקסטים שלכאורה אינם קשורים לפורום פסיכולוגיה. לכאורה כיון שניתן לראות בהם מעין הודעות מרפאות, מקלות, במובן הפסיכולוגי של המילה, ולפיכך מקומן כאן, מכובד ולעניין. אני מקוה שאת מחבבת סוריקטות לפחות כמו שאת מחבבת מרצפן וסיפורים של מאיר שלו, ולכן תתני להודעה לראות אור, ולהתנוסס בפורום (רק בשביל הידע, והחיבה: טימון חבר של פומבה, מ"מלך האריות" הוא סוריקטה, כך שחיבה לסוריקטות מתחייבת). אז יקירתי קבלי (ובחיי שלא ידעתי את כל זה כשחתמתי "חתול חולות"): באנגלית ידועה הסוריקטה בשם meerkat, שהיא מילה שמקורה הוא בהולנדית ומשמעותה "חתול אגמים". כיום שמה הנפוץ בהולנדית הוא stokstaartje שמשמעותו "זנבון מקל קטן", אך באפריקאנס ובאנגלית ידועה הסוריקטה בשמה הישן. על פי האמונה הנפוצה בחלקים מדרום אפריקה (בעיקר בחלקים מזמביה ומזימבבווה), הסוריקטה ידועה גם בשם מלאך השמש ומגינה על כפרים משד הירח ומזאבי-אדם אשר, על פי האמונה, מתקיפים צאן וכפריים בזמן שהם בודדים.

הי מעלה, תודתיים. מכירה :-) ערך אהוב במיוחד. ומשהו פיצקי גם ממני - ... בסה"כ עוד תמונה אחת מני רבות דומות מאד לה, ובכל זאת... זה הירח בליקויו שקטפתי במצלמתי היום לפנות בוקר, מעט לפני ששקע במערב, וטרום זריחת השמש במזרח. אז הנה, מעניקה גם אנכי דבר מה קטנטן בחזרה: http://www.silvup.net/up/wnxwtq36sq9bdbe.jpg מסתתרת יקרה, אנצל את ההודעה כדי לרשום גם לך, קראתי את דברייך היפים והחמימים, שם טיפה למטה, ... תודה... תמונת הירח החצי-מסתתר-חצי-מתגלה מוקדשת, כמובן, גם עבורך :-) חתול אגמים, { שמודה שהקטע עם הירח היה קצת מפחיד... מפחיד, מרגש, ובמקרה זה, גם חולף... } * קישור נוסף - http://www.silvup.net/img.php?id=wnxwtq36sq9bdbe.jpg

שאלתי את הפסיכולוגית שלי מספר פעמים האם היא נעזרה לגביי בהדרכה ובמקום לקבל תשובת כן/לא ברורה קיבלתי שלל פרשנויות לשאלתי ונסיונות להסיט את הנושא. למה כל כך קשה לתת תשובה פשוטה לשאלה פשוטה?

שלום יואל, אם הפסיכולוגית שלך נמנעת באופן כללי ממתן תשובות לשאלות אישיות שאתה מפנה כלפיה, קרוב לוודאי שהדבר מעיד על העמדה הטיפולית שלה - עמדה המקפידה לשמור על דמות המטפל "כלוח חלק" הפנוי להשלכות... אם כך הדבר, זו לא באמת בעיה לתת תשובה פשוטה לשאלה פשוטה, אלא שמבחינתה בכך היא אינה עושה את עבודתה נאמנה... אפשר להיאבק בזה, אפשר לחפש מטפל הדוגל בגישה יותר "התייחסותית", ואפשר לבדוק האם השארת המטפלת כדמות יחסית עמומה מאפשרת לך ללמוד דברים על עצמך. למשל, במקרה הזה, זו בהחלט שאלה מעניינת מה זה אומר מבחינתך לקבל הדרכה על "המקרה שלך". זה יכול להגיד המון דברים, מהרצון להיות מטופל מיוחד שמחייב את המטפלת להקדיש לו מחשבה רבה, ועד החשש שאני מטופל קשה מדי. התשובה הקונקרטית (כן הדרכה/לא הדרכה) נשמעת פתאום די מיותרת... בהצלחה, אורנה

שלום רב, שמי בנצי , אני בן 24 ולפני כמה חודשים החלו אצלי תופעות הידועות כיום כהתקפי חרדה. רציתי לדעת האם טיפול פסיכיאטרי-תרופתי בלבד, אינו בעצם "מדחיק" את הבעיה עצמה ומטפל ב"תוצר" בלבד- כפי שהגוף מגיב בעצם (רעד, מחנק וכו'...), ואני בעצם לא יודע מה הבעיה ולמה זה קורה לי, וכאשר אפסיק ליטול את התרופה ההפרעות והחרדות ישובו... ? אני נוטל כחודש פאקסט, כדור 1 ביום, 20 מ"ג, וזה ממש עוזר לי ! סבלתי מהתופעה אחת לשבוע-שבועיים. אודה לכם על התייחסות לשאלה, בנצי.

שלום בנצי, מבחינתי, טיפול תרופתי נוגד חרדה אינו "מסתיר" את הבעיה, אלא תומך בטיפול הפסיכולוגי ומאפשר עבודה מעמיקה על הדפוסים המחשבתיים וההתנהגותיים העומדים ביסוד החרדה. אני מציעה לך בחום לאמץ מודל משולב שכזה, שכולל גם הקלה בסימפטומים באמצעות התרופה, וגם עבודה פסיכולוגית יסודית. זהו גם המודל הטיפולי המומלץ על-פי המחקר בתחום. בהצלחה, אורנה

לחתול החולות החמוד ולמסתתרת החביבה, ניסיתי לשלוח תגובה בהמשך לעץ המתאים, היא לא הופיעה עדיין. מתנצלת אם לא חיכיתי די ופתחתי הודעה חדשה בטרם עת. אז לשאלתכן... כן... זו אותה אחת... (והייתי יכולה לפצוח עכשיו בדקלום שלם על שמות וגבולות ושליטה וחרדות ומשאלות והתערבבות ונפרדו?ת, ודשתי בכך הרבה כל-כך גם כאן...) ... גם לי יש סיפור שהייתי רוצה לספר. הלוואי ויבוא יום בוא אוכל באמת, באיזה מקום קטן. ולא לספר אותו מתוך הזעם, לא לצעוק או להקיא, ולא מתוך התלהבות מטורפת או דחף להתערטל, ולא להיות מונעת מכוחה הרומס של הקנאה, אלא לדבר אותו באופן שקט ועצוב, נוגע ומקרב. לוותר. להיפרד. להתאבל. להמשיך. מן הלב, חתול אגמים   .                .    / ' - " ' " - '\     }  6   6  {   =  ,   Y  ,  =      \  ^ ^ ^ / (   \           /  / (   )  -  (   )     " "      " "

סוריקט יקרה , רשמתי לך אתמול מכתב תודה ,על תגובתך,על העץ המקורי למטה, ומשום מה היא לא הועלתה. רציתי גם להוסיף ,שאני מאוד אוהבת את הדרך ,בה את בוחרת ,למי, איפה ומתי להגיב בהודעות תמיכה ,העושות את דרכן היישר אל המקומות הנכונים.. אני עצמי קבלתי ממך תגובה ,(שנחתמה בשם ,א.ה. ) שמאוד שמחה ורגשה אותי. אגב, ידעתי ש..סוריקט = לעוף החול, .אבל לא הצלחתי לחבר למשוואה הזו את א.ה. הופתעתי.. סתם סקרנות מטופשת...כנראה נחלתן של נשים ...{בעיקר.) היי בטוב.

הומוסקסואליות -נושא מורכב מאוד, במיוחד בעידן הזה... בכל זאת רציתי לשאול מה הגישה הכללית הרווחת אצל מרבית הפסיכולוגים לגבי נטיות מיניות, האם ניתן לשנותן, האם הפסיכולוג תמיד זורם עם המטופל, או שיש נכון/לא נכון כלפי המטופל ? 2. לפי מה שאני מבין מאוד קשה לבנות זוגיות הומוסקסואלית יציבה, האם אפשר להסביר למה זה קורה ? 3. האם ההשלכות של ה"עתיד" של בעלי נטיות מיניות הוא קטסטרופלי ? בכל זאת המחקרים מראים שהסיכויים ליציבות בזוגיות כזאת היא נמוכה מאוד, בנוסף מעטים הם המצליחים גם להקים משפחה.. בעצם אני שואל האם על הומוסקסואליים נגזר לחיות בבדידות (אין משפחה תומכה) במיוחד בגילאי 40 ומעלה ???

שלום אורי, ראשית, כדאי שתדע שישנם פסיכולוגים המתמחים בעבודה עם מטופלים המתמודדדים עם שאלות של זהות מינית וזוגיות חד-מינית, ויתכן שתמצא תועלת רבה יותר בהתייעצות עמם. כדוגמה, עמיתנו ד"ר גידי רובינשטיין מפורום פסיכותרפיה. 1. אני לא חושבת שיש "גישה כללית הרווחת אצל מרבית הפסיכולוגים לגבי נטיות מיניות". כמו בכל נושא, המטופל מעלה את תהיותיו, והמטפל משתדל ללוות אותו מתוך הקשבה פתוחה. אם אתה תוהה האם העדפה חד-מינית נחשבת להפרעה שיש "לרפא", אזי התשובה היא לא - ותודה לאל, כבר שנים רבות. 2. אני מכירה את הטענה שזוגות הומוסקסואליים חיים במרחב המזמין חופש מיני והרפתקאות לא-מונוגמיות. יתכן שתפיסה כזו של זוגיות מקשה על קיום חיים יציבים במונחים הטרוסקסואליים. עם זאת, אני מאמינה שאנשים המאפשרים לעצמם לחוות אינטימיות מתמשכת, על יתרונותיה וחסרונותיה, מצויים בכל קבוצה של העדפה מינית. 3. כאמור בסעיף 2, אני מאמינה שאם יש רצון באינטימיות ובחיים משפחתיים יציבים ותומכים אפשר לקיימו במגוון צורות ודרכים. כך שאין בהכרח קטסטרופה בקצה המנהרה, אלא אותה התכוונות והתאמצות לחיות "טוב" ו"נכון עבורי" שמכירים גם סטרייטים... שיהיה בהצלחה, אורנה

שלום לך. שמי אורית אני בת 27, אם לתינוק בן חודשיים וחצי, נשואה באושר לבעל מקסים.לאחרונה בבית הורי ואחי יש מריבות רבות עם המשפחה . היה ריב גדול במשפחה של הורי עם הדודים ומאז הורי לא בקשר עם המשפחה המורחבת . מאז אני מרגישה שניתלים עלי. במהלך השבוע אחים שלי או אבא שלי דופקים לי בדלת ללא התראה שמגיעים אני גרה במרחק של 20 דקות מהם אך הם יודעים שלרוב אני בבית כי אני בחופשתלידה וחורף בחוץ ואני לא מוציאה את התינוק לכן הם התחילו לפעמים לבוא ללא הודעה. אז אמרתי לפני שבועיים אמרתי לאחי בן 22 שפעם הבאה שמגיע שיודיע לי ולא יפתיע אותי כי אני מניקה ולא נוח לי ככה. אמר טוב והיום שוב דפק בדלת ב 8 בערב ובא כי קףץ לחברתו שבאיזור.שוב לא הודיע לי בקושי דיברתי איתו הוא הלך אחרי 2 דקות חשב שרבתי עם בעלי כי שנינו הינו עם פנים מבואסות. שבוע שעבר ביום שישי ב 2 בצהרים אבא שלי ואחי בן 15 דפקו לי בדלת . ללא כל התראה והיו פה שעתיים זה לאחר שהיו לי תכנונים לעצמי בצהרים ובעלי חזר עייף מהעבודה. אמרתי לאבא שלי למה לא מודיע , אמר לי ידעתי שאתם בבית , עניתי לו אבל אם אני ישנה, אז אומר לי יש לי מפתח היתי יושב בסלון (הבית שאני גרה בו שייך גם להורים שלי הם קנו עוד בית) אז אמרתי לאבא שלי האם אתה דפוק? והוא צחק. באותו יום אמרתי לאמא שלי למה הם לא מודיעים לי? חשבתי שהיא תבין אותי ותגיד להם להפסיק להטריד אותי, והיא במקום זה צעקה עלי שלא באים אלי הרבה והתעצבנה וצרחה עלי שאף אחד לא ידרוך בבית שלי והיא תדאג לזה מעצבים ניתקתי לה את הטלפון. ושלחתי לה הודעה שאני כבר אישה נשואה עם ילד ולא מתאים לי שלא מכבדים אותי. יום למחרת היא התקשרה כאילו כלום , וגם היתי אצלהם עם התינוק השבוע. בקיצור נמאס לנו מאוד לי ולבעלי מהטיילת הזו. זה כבר הטרדה. הם לא מתיחיסים.עובדה שאחי שוב בא היום ללא התראה לאחר שאמרתי לו כבר. מה עלי לעשות? חוץ מלעבוד דירה שזה התכנון לעוד שנה בערך (פה אנחנו חוסכים כי ההורים שלי לא לוקחים ממני כסף על הבית.) כאב לי גם שככה אחי ראה אותי ואולי חושב שזה בגללו זה פעם שלישית או רביעית שבא אלי ואני בקושי כזה מדברת איתו. אבל אני לא יכולה להיות צבועה . אמא שלי כך היתה רגילה תמיד המש היו באים אליה בלי להודיע, היא היתה מתעצבנת שרבתי איתה הזכרתי לה את זה. היום היא לא מדברת עם משפחה כמעט חצי שנה ובגלל זה הם ניתלים עלי. בטח אתה שואל את עצמך למה היא לא מדברת איתם? זה כי היא טיפשה. מסתבר שאבי היה מטריד מינית את 3 אחיותיה שהיו קטנות במשך 7 שנים, והן גילו לה את זה אחרי 25 שנה, שזה סיפור בפני עצמו. אמא שלי בחרה לא לדבר עם אחיותיה , כי כעסה שסיפרו לה רק עכשיו. והיא נשארת עם אבא שלי עקב שיקולים כך אומרת אף ע" פ שרבה איתו 24 שעות ומקללת אותו על מעשיו. ובכלל מהסיפור הזה כבר נמאס לי כולן מטרידים אותי עם זה , ההורים, הדודות שיש לי איתן קשר של אחיות. בעקבות כל זה היתי הולכת שנה לפסיכולוגית כדי לדעת איך להתמודד עם האמת על אבי. כיום אני לא הולכת לטיפולים יותר. אז מה אני צריכה כבר לעשות מכל הסיפורים האלה ? וההטרדות האלו? אין להורים שלי את המשפחה המורחבת ועכשיו כולם נוחתים עלי נמאס לי מחכה לתשובתך.תודה

שלום אורית, זה נשמע מאוד מורכב, ואני חושבת שכדאי לנסות "למיין" את הדברים. נושא הפרטיות שלך ושל בעלך בביתכם הוא הבעיה הראשונה שהעלית. על פניו, נשמע סביר לחלוטין לבקש שיתאמו איתכם לפני "שנוחתים" אצלכם. עם זאת, הדברים מסתבכים כשלוקחים בחשבון שזהו הבית של הורייך, ושהמשפחה שלך נמצאת במצב של בלבול, קרע ומצוקה. במצב כזה, כדאי לקבוע את הגבולות תוך התחשבות במצב המורכב. למשל, אולי תרצי לתאם מראש זמנים בהם בני המשפחה מוזמנים לבוא ולשוחח איתך על הקשיים. הנושאים האחרים שהעלית מורכבים וקשים עוד יותר לפיתרון. אני חושבת שהפגיעה שאביך פגע בדודותייך מחייבת התייחסות יותר רצינית ומעמיקה מניתוק הקשר עמן. כדאי לשקול פנייה לפסיכולוג העובד בגישה משפחתית-מערכתית, והתייעצות לגבי האופן הנכון להתמודד. ומעבר לכל זה, נסי ליהנות מחופשת הלידה... אורנה

אורנה שלום, אני בטיפול קרוב לחמש שנים ולאחרונה כל פעם שאני מגיעה לטיפול אני יושבת וחושבת "מה אני עושה פה בכלל???". בעבר כשהתעוררו בליבי מחשבות כאלה לא הייתי מסוגלת לא להגיע ולפגוש את המטפלת,הייתי חייבת לראות אותה,לבחון אותה,את הבעות פניה,את מצב רוחה הנשקף אליי מבעד תווי הפנים,את הלבוש הססגוני שלה.אני חושבת שבלי שהיא תדבר אני מכירה אותה טוב,טוב למדי ואף יודעת לקרוא את שפת הגוף שלה.בכל אופן הרגשתי שלמרות שאני לא משתפת אותה בהכל (כי פשוט נמאס לי) מרצוני החופשי כמובן המשכתי להגיע.היום, לאחר הפסקה בת שבועים הרגשתי שאני כבר לא מפיקה כל תועלת מהשיחות, בעוד כולם מבקרים את התנהגותי היא היחידה שתמיד תומכת ורואה את הטוב,גם איחוליה שיהיה לי שבוע טוב נראים לי לא אמיתיים וכנים.מה אני בעצם רוצה ממנה? הרי ההחלטה לעזוב היא נטו שלי, אם כך מדוע אני עדיין מתלבטת?אמרתי לה מפורשות כי מבחינתי אין לה כבר כל תרומה להתנהלות היומית שלי ולמערכת הזוגית שאני מקיימת ואני אכן זקוקה לאיש מקצוע שיעזור לי,אך זה כבר לא יכול לבוא ממנה. זו לא הפעם הראשונה שאנחנו מדברות על הנושא ולמרות שהיא אומרת שזו החלטה שלי באם ברצוני לעזוב,תמיד הפגישה מסתיימת בכך שיש על מה לדבר ונמשיך שבוע הבא.כל-כך מאוס בעיניי משפט זה.אודה על התיחסותך,תודה יעל

שלום יעל, את וותיקה בטיפול, ואני מניחה שאת כבר יודעת את התועלות שיכולות לצמוח מדיבור על תחושותינו. דיבור על הרצון להיפרד מהטיפול, ועל הקושי לעשות זאת, יכול להיות מועיל להבנת עצמנו כמו כל נושא אחר, ואולי אפילו יותר. אני מבינה שעבורך זה כבר לא ממש כך, ונדמה לי שאת מבקשת מהמטפלת שלך את ברכת הדרך שלה, את השחרור והחופש להמשיך בדרכך. אני חושבת שזה בסדר גמור להסביר שזוהי בקשתך, ולבקש ממנה לעזור לך להיפרד. יכול להיות שתרצו לקבוע תאריך לסיום, ולקחת לעצמכן כמה פגישות על-מנת להיפרד מתוך הכרה בדרך המשותפת (והיפה - כך נשמע לי) שעברתן ביחד. וכמובן - אם תרגישי אחרת לגבי הפרידה, גם על זה כדאי לדבר. שיהיה בהצלחה, אורנה

אורנה,כשאת כותבת זאת שחור על גבי לבן לגבי הסיום אני די נתקפת בהלה וחששות. אני ממש כבולה בין הרצון לעזוב לבין ביצוע ן ממשי. אני מניחה שטרם הגיע הרגע שאני אכן מסוגלת לקחת החלטה (אמיצה) זו ולבצע אותה.בכל אופן, כמו תמיד שיקפת לי את המציאות בצורה ישירה,כנה ואמיתית- ועל כך תודה.

אורנה, אני רוצה לדבר איתך, אבל לא יודעת מה לומר.. דיברנו היום על "נפרדו?ת".. היא אמרה שהתקדמתי מאוד, שהתחלתי לגבש אחת בצורה פעילה יותר.. אני לא בטוחה שאשלח את ההודעה הזאת, "נפרדות" זו מילה מבישה-מביכה קצת.. דיברנו גם על "תפקיד הורי"... אוף, אורנה, אני לא יכולה לדבר על עצמי במילים כאלה.. המילים האלה זרות וצורמות. אלה מונחים.. גם אני קצת אנליטית כמוה, וזה מותר, אבל לא כשמדובר בי. לא כשאני הנושא.. אוף, המילים האלה מרחיקות. מעובדות מדיי. חבל שהיא השתמשה בהן.. אני נבוכה ורוצה להרחיק אותה, או לקרב אותה יותר, אבל לא להשאיר אותה שם באמצע- בתווך הזה שבין לבין. כל כך מביך לדבר על עצמי ככה. להמשיג את עצמי ככה.. לא נוח לי שם. מרגיש לי לבד. מנסה לומר עוד כמה דברים על נפרדות, אבל כל מה שאני מרגישה זו בושה. צורך להסתיר, כמו תמיד, לא לתת ביטוי לפחד ולבושה. היא אמרה שמתוך ההכרה בנזקקות שבי אני מתחילה לעשות כמה דברים כדי לסמן את עצמי כנבדלת, כבעלת מקום וצורך. אני מרגישה צורך לסייג ולסגת מהמילים האלה. מרגישה גם אשמה. וגם לזה היא ערה. מרגישה גם קצת לא נוח עם המטפלת.. בושה גם מפניה. דיברה על נפרדות ובהערת אגב ציינה שזה משהו שהיה צריך לקרות מזמן. בפנים התכווצתי. בסיטואציה אחרת אמרתי שאני לא עושה מספיק כדי לקיים את הנפרדות הזאת, והיא הסכימה מהר מדיי, לפני שהספקתי להסביר. ואז כבר היה קשה יותר להודות בפניה שאני אולי לא עושה מספיק כי אני אולי לא רוצה מספיק. שאיפשהו אני עוד קצת רוצה להיות הילדה הקטנה של אמא, שאני מתגעגעת למבטי ההתפעלות שלה, וניזונה קצת עדיין מהמבט והערגה בפנים שלה כשהיא מתבוננת בתמונות ישנות שלנו יחד. שקשה לי שזה כבר לא יחזור, שבאופן כללי קשה לי להשלים עם "דברים שלא ישובו". למרות שהיא, אמא שלי, אוהבת אותי מאוד עדיין, ולמרות שאני כבר שנים לא ממש משתפת אותה בשום דבר חשוב, אני מתגעגעת לזה. היה לי נדמה שהמטפלת מהנהנת מדיי כשאני אומרת שאני יודעת שאני כבר גדולה ושהפרק הזה נגמר, ולא מהנהנת מספיק כשאני אומרת שקשה לי בכל זאת לוותר על זה. אוף, בסוף בכל זאת שפכתי, אורנה.. זה מביך.. איך אפשר לבסס את התחושה הזאת, "נפרדות", בלי לוותר לגמרי על זכרונות מנחמים ורכים של חווית ה'להיות ילדה'. איך אפשר להתרחק בלי להתרחק? בלי לפגוע או להשתיק? בלי להשאיר אותה לבד? אני לא רוצה להמשיך לייעץ, אבל אין לה במי להתייעץ.. אבל לי אין כוח יותר לשמוע.. אולי אני מתחבאת מאחורי אמא כדי לא להודות שאני פשוט פחדנית. מפחדת לממש את חיי. היא לבטח יכולה גם בלעדיי. אני סתם הרגל. אשלח מהר.. לא בטוחה שזה לא אישי מדיי כל המילים האלה פה למעלה. לא אחתום בשמי..קצת נבוכה היום. (אומרים שקל לזהות אותי גם כך, אז אקווה שקל גם לך) נעים שחזרת, אורנה, וברוכה השבה! :-) ממני

שלום אני (בוודאי מזהה, אבל אניח לך באלמוניותך היחסית), אני קוראת אותך ומרגישה כיצד נשמטת שם, הייתה איזו הישמטות לרגע, קטנה אבל נוכחת. נפרדות הפכה בשיחה שלכן למשהו של "גדולים", שיש בו וויתור עז וחד-משמעי על ינקות מתערסלת. ובין הדברים נשמטת לה, ולעצמך, ורצית שייראו, וככל שרצית נעלמת עוד יותר. אבל נפרדות היא עניין שמתעסקים בו מינקות ועד זקנה, מהפרידה הזמנית מהשד מניב החלב (שפתאום מבינים שהוא לא "שלנו", אלא "שלה"), ועד המרחב המיטיב המכאיב ביננו לבני זוגנו וילדינו, ונכדינו.... מתעסקים ומתעסקים, באהבה ובשנאה וביגון ובתקווה. אז הרשי לעצמך להגיד לה שנשמטת, שאת מבקשת שתעצרו לתיקון, שאת מתדלקת וממשיכה בדרך... אורנה

אורנה אורנה, כל כך נכונה לי ההודעה שלך.. התחלתי אותה בחיוך רחב, על "אלמוניותי היחסית".. (אני חושבת שגם בחיים אני מתפלאת שזוכרים איך קוראים לי) וסיימתי את הקריאה בהחנקה של כמה דמעות שאיימו להשאיר את חותמן על המקלדת.. לא בטוחה אפילו למה כמעט בכיתי.. משהו שם ב"מאבק הנפרדות" נגע.. הכאיב אולי? אני לא יודעת... וכל כך צדקת לגבי ההישמטות, וגם לגבי התחושה שהחלוקה ל"גדולים-קטנים" היא חדה, ועל הבושה שבעקבותיה.. מתוך הכתיבה אליך, אתמול, (שהייתה גם היא רצופת בכי.. זה שלא הצליח להשתחרר בנוכחותה), נוכחתי שהתרחקתי ממנה. עצרתי את הכתיבה אתמול כדי לשלוח לה אסמס- לומר לה שהיה לי קשה, שנמלאתי בושה ושזה גורם לי לרצות להרחיק אותה. האסמס, כתבתי, הוא כדי לקרב.. היא השיבה באסמס משלה. חם ומאוד נמצא.. הרגשתי שמשהו שם תיקן את עצמו. כל היום הסתובבתי צמודה לטלפון הנייד, וכל כמה שעות שבתי לקרוא את ההודעה שלה. הרגשתי מרופדת קצת מהעולם היום.. כאילו המילים שלה שומרות עליי. זה חדש שהיא עונה לי.. הלוואי וידעתי מה השתנה בעיניה שפתאום התחילה לענות. עצוב לי על עצמי קצת שאני זקוקה כל כך למילים כמו "הרגשתי שהיה לך קשה", או "אני לא הולכת".. אני לא יודעת איך עושים נפרדות.. אני מניחה שאני בדרך כבר עכשיו, ושיהיו עוד תקופות, כמו שאת אומרת, שהאיזון יופר ושוב אצטרך לחפש את השביל שנכון לי, את האיזון הטוב בין ביחד ללבד. אני לא בטוחה בכלל שאני יודעת מה זאת נפרדות.. (אספר לך כשאגלה) בא לי לחבק אותך, אורנה תודה שכתבת לי.. אני (אלמוניות יחסית זה מצחיק!... אשקול לקרוא לעצמי כך, במקום הכינוי שנתפס ;-) ... כתבתי על עצמי כל כך הרבה כאן, שאת כנראה צודקת..)

אני בתחילת שנות ה-20 לחיי ולא יודע עדיין מי אני מה אני, האם אני חסר אופי??? כל יום השקפת העולם שלי משתנה לפעמים אני חושב ככה לפעמים אחרת אף פעם לא משהו קבוע..וזה משגע אותי,אני לא מוצא שקט,אני לא שלם עם עצמי אני מנסה בכל מיני דרכים ולא מצליח למצוא את האיזון הזה שיש לכל האנשים מה לא בסדר איתי???למה אני לא יכול לשכוח מהעבר המחורבן שלי ולהמשיך הלאה בחיים? אני שואל את עצמי האם אני יישאר ככה תמיד...מה עושים??? אני מרגיש כ"כ אומלל מבפנים מישהו פה מבין אותי???

הי מחפש דווקא מאוד שומעים -אותך- מתוך הדברים שאתה אומר..לא חושבת שאתה חסר אופי. להיפך, האומץ שלך להתמודד עם שאלות מאוד לא פשוטות, שכל כך הרבה אנשים נמנעים מלהתמודד איתם, הוא חשוב..כי מי שמחפש מוצא. ואני בטוחה שתמצא... זה מאוד קשה להבין מי אנחנו כשיש הרבה אנשים מסביב, משפחה חברים פרסומות וכו וכו שמנסים להגיד לך מה ומי אתה... אני מאוד מבינה אותך ומקווה ומאחלת לך הרבה ימים של שקט ושלווה..יש לך הרבה זמן להחליט, ובינתיים אתה פתוח להרבה אפשרויות..גם זה לא רע,לא? ((: אופיר

שלום מחפש, אני מבינה שאתה חש את עצמך משתנה תדיר, ללא זהות יציבה ואחידה. זה בהחלט יכול להיות מבלבל, ואינני יודעת אם תמצא נחמה בכך שבניית הזהות שלנו היא תהליך מתמשך ורב-רבדים, ושלעיתים קרובות אפשר לחוש כך גם כאנשים מבוגרים בהרבה... שני כיוונים למחשבה: ישנן לא מעט עמדות בפסיכולוגיה המודרנית הרואות יתרון גדול ביכולת לנוע בגמישות על פני כל מיני רצפים של עצמנו, כך שהידיעה הברורה 'מי אני' (בכל עת ובכל מצב) היא לא בהכרח יתרון... מחשבה נוספת - ממש לא חייבים להישאר לבד עם החיפוש הפנימי הזה. מצא פסיכולוג'ית קליני/ת מתאים/ה וצרף אותו/ה למסע... בהצלחה, אורנה

צלילם ענוגים \ חורקים, צורמים, צורחים \ צלילים חדשים \ חדים, יפים, קשים \ צלילים מרגשים \ נוגים, צועקים, מרטיטים \ צליל עדין \ שביר, סגריר \ צליל תקוע \ רעוע, קשוח \ צליל עוצמתי \ חרדתי, צורמני \ צליל קוצף \ צליל רוצץ \ צליל שבור \ צליל סגור \ צליל אטום \ צליל חסום. כמו שהמנגינה תקועה, כך הנפש חסומה.... אני לא מצליחה להרגיש באמת, לא מצליחה לבכות, אני מבולבלת ברמות מטורפות... בא לי לישון שנת ישרים ולצלול ולצלול ולצלול................ אני צריכה יד מלטפת. לא מנחמת. לא יכול להיות שכל זה קורה לי... אני יודעת שאני צריכה להיות במקומות אחרים. למה אני פה? למה? למה? למה???????????

כואב לקרוא אותך .. ולדעת שאת חווה כאב כזה .. את לא לבד , את פה כי המקום הזה מכיל ואוהב .. מקווה שהתחושות האלה יעלמו להן מהררררר ויתחלפו באופטימיות יותר .. מחבקת שרית

שלום אור, הרבה מאוד צלילים ממלאים את נפשך, ובאיזשהו אופן - המגוון הזה לא הותיר אותי רק עם תחושה של תקיעות וחסימה, אלא גם עם פוטנציאל גדול לתנועה. מקווה בשבילך, אורנה

כל הזמן מדברים כאן על תלות במטפל/ת. האם יש מצב שמטפל יהיה תלוי במטופל? האם לפעמים המטפל מרגיש בצורך עז לדחוף את המטופל שלו יותר קדימה, לצעוק עליו שדי, לא יתן לו להפסיק את הטיפול כי הוא חשוב לו מאוד והסיפור והסבל שלו נגעו לו במיוחד (אני מדברת רק על תמיכה רגשית ולא משהו מעבר לזה). ואם זה קורה מה עושים?

יוליה שלום, כאשר מטפל מרגיש שהמטופל חשוב לו ומסיבה כלשהי הטיפול אינו מתקדם, המטופל חושב לעזוב ועוד, הוא יכול להתעקש ובמובן מסויים ל"החזיק" עבור המטופל את התקווה, לחזק את הצד של המטופל שרוצה להרגיש טוב יותר אך כרגע חושש או שאין לו כוחות לכך. אבל, כאשר המטפל מרגיש שהשיקול המרכזי שמנחה אותו בהתנהלות שכזו היא לא טובת המטופל אלא טובתו שלו (לא יכול להתמודד עם פרידה מהמטופל הזה מסיבותיו הוא) עליו לעשות כל ניסיון אפשרי, בהדרכה, טיפול ועוד, כדי לא לתת לשיקולים הללו להכתיב את ההתנהלות המקצועית שלו. התלות של המטופל שעולה כאן מדי פעם היא לרוב משמשת את הטיפול ואת התקדמותו של המטופל. לדעתי שימוש של המטפל במטופל לצרכיו הוא, אינה מקדמת ואף אינה אתית במקרים מסויימים. דרור

איך אפשר ללא טיפול לשלוט במצבי רוח מצבי רוח שלי מאוד משתנים, משמחה לעצב חוסר אופטימיות, אופטימיות וכו?

אילנית שלום, את מעלה את השאלה הזו ואני מניח שהמצב שאת מתארת גורם לך אי נוחות, ואולי אף פוגע באיכות החיים שלך. כך שאני תוהה מדוע השאלה כוללת בתוכה את הבקשה לעזרה ללא טיפול, וזו נקודה למחשבה. אי יציבות במצב הרוח ובמידת האופטימיות קשורה בדרך כלל לתפיסת עצמי לא יציבה. תחושה של פערים בעצמי, כשלרוב כלפי חוץ יש מצגת של אדם בעל כוחות התמודדות ושליטה ומבפנים ישנה חוויה של כאוס, חווייה שמושכת כלפי מטה למרות המאמצים המתמשכים לתפקד כרגיל להיות אופטימיים ולהראות מצב רוח טוב. כאשר התנודות קיצוניות וחדות הן גורמות סבל רב ויש צורך לטפל בתפיסה העצמית ולנסות לבנות דימוי עצמי יציב יותר. זה יכול להתאפשר רק דרך טיפול. דרור

סוריקט יקרה, אם זה לא חודרני מדי, האם את היא א.ה. ועוף החול? החתול

מענין .. גם אני חשבתי על זה לא מעט...אלא שהתביישתי לשאול... לא משנה מי שאת ,מה שבטוח ,את מקסימה ומיוחדת.. (סליחה ,נשפך לי קצת..) מסתתרת נוספת.

לחתול החולות החמוד ולמסתתרת החביבה |שיעול קל| כן... אותה אחת...   .                .   / ' - " ' " - ' \     }  6  6   {  =  ,   Y   ,  =       \ ^ ^ ^ / (   \           /  / (   )  -  (   )     " "       " "

אני בחורה בת 32 ולאחרונה עשיתי שינוי טוב במראה שלי. האחים שלי כולם נשואים - גם אלה שקטנים ממני ויש לי רק אחות קטנה אחת בת 23 שאינה נשואה ויוצאת עכשיו למטרת נישואים. אני מרגישה שאין לי סיכוי מולה מכיוון שהיא יפה יותר ממני. כל האחים שלי כאלה אבל בזמנו לא התאמצתי יותר מדי וקיבלתי את הדין, בכאב אבל ידעתי שאני לא מתאמצת. לפני כמה ימים הראיתי לחברה את התמונה שלי ושלה עוד לפני השינוי. היא אמרה לי: עכשיו אני מבינה - באמת שזה לא כוחות והיא מנצחת אותך בהליכה. עכשיו אני בכלל בדיכאון. מה אני עושה? לחכות שגם היא תתחתן ואני אהיה לבד ככה תהיה לי פחות תחרות? אז לא עוזר כל מה שאני עושה היא יותר יפה ממני וזהו זה? אני חייבת עזרה כי הקנאה אוכלת

יעל שלום, מהדברים שלך נשמע שחתונה לא רק נשמעת כמטרה עבורך אלא כסוג של תחרות עם אחייך. תחרות המבוססת על מראה, שהמנצח בה הוא זה שנראה טוב יותר. משום כך אני יכול להבין מדוע את מרגישה קנאה כל כך עזה, את מרגישה שאת מפסידה בתחרות ואין לך מה לעשות בנושא. שרק אם לא יהיו לך מתחרים תנצחי, אבל גם אז לא ברור האם תוכלי להינות מזה. בתוך הדברים שלך לא נשמעים סיבות אחרות לחתונה מלבד התחרות עם האחים ונראה כי התחרות היא רק איתם ולא עם אנשים שאינם ממשפחתך. משום כך אני ממליץ לך לבדוק באיזו מידה את רוצה להתחתן גם אם לא יהיה בכך ניצחון. לבדוק כיצד את יכולה להתמודד עם חוסר שליטה, עם כך שישנם דברים שאינם בידיים שלך, ועדיין להרגיש שלא הכל גמור מבחינתך. בעצם אני ממליץ לך לפנות לטיפול ולעבד מה במשפחתך גורם לך לחוש תחרות כה עזה עם אחייך. דרור