פורום פסיכולוגיה קלינית

אני כותבת את ההודעה הזו כי אני ממש בייאוש. רע לי בכל תחומי החיים, אני עצבנית, קשה לי להתרכז. כל מה שאני רוצה בבוקר זה רק להשאר בבית וליהנות מהיופי של היום במקום לבזבז אותו בעבודה. הזנחתי את הדיאטה שלי לאחר 50 ק"ג שכבר ירדתי. כשאני קמה בבוקר אני כל כך עצבנית שאמא שלי רק אומרת לי משהו כמו "תאספי את השיער" - שכל כך נמאס לי מלשמוע את זה ואני מתעצבנת, ואז אני אוכלת את עצמי כל הדרך לעבודה למה התעצבנתי עליה על הבוקר. אני יוצאת עם מישהו שאין לי כוח אליו. הוא בחור טוב אבל מצד שני אני לא מרגישה שזה הולך לאן שהוא. יכול להיות שזו הסיבה. אני לא יודעת מה להגיד לו... כשאני פוגשת אותו אני מרחמת עליו שככה אני חושבת אבל הוא יכול להיות אחלה בעל - אולי לא שלי. אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי... אני בטיפול, אגב, אני רק לא יודעת איך להתייחס לזה. המטפל משייך את כל ההרגשה למשהו החדש שנכנס לחיים שלי פתאום ואני לא יודעת איך להוציא - אותו בחור. שמצד אחד אני מבוגרת יחסית ואולי זה הצ'אנס היחיד, מצד שני אני לא מרגישה כלום, מצד שלישי הוא באמת בחור טוב ואולי אין טובים ממנו בחוץ.

טליה שלום, אני שומע מדברייך שאת בתקופה לא טובה כרגע, אבל אני לא מכיר אותך מספיק כדי לשער מדוע. לכן אמשיך את הקו שהמטפל שלך הולך בו. את נשמעת כמי שמרגישה שעליה לבחור בין שתי אפשרויות גרועות. האחת להפרד ממישהו שבסך הכל טוב לך איתו, ללא וודאות האם תמצאי טוב ממנו אם בכלל תמצאי. מנגד אם תתחתני איתו תחיי עם ההרגשה שהוא לא מספיק טוב עבורך, שהתפשרת בשל גילך ואולי בשל סיבות אחרות, תכעסי עליו על הסובבים אותך ועל עצמך וחייך איתו לא יהיו טובים. לכן מטרתך בטיפול היא לבחון האם באמת כך הם הדברים. האם באמת שתי האפשרויות גרועות. האם את יכולה לדמיין עצמך חיה איתו מתוך תחושת בחירה ולא מתוך תחושה של "זה מה שיש?" או האם את יכולה לדמיין עצמך נפרדת ממנו ומוצאת מישהו אחר שיהיה לך טוב איתו, שיהיה לך ברור שלא תישארי לבד? אני יודע שזה לא קל. אבל עלייך לקבל החלטה. המצב בו את נמצאת אינו טוב לך, התמודדי עם השאלות הקשות הללו. התשובות עליהן חשובות מאוד. דרור

כמה חבל שלא ניתן להעביר חלק מהכאב הנוראי הזה שבתוכי לעולם הוירטואלי לחלוק אותו עם כמה באגים ואנטי וירוסים אולי הם יעמדו בזה או ישמידו אותו. מנסה, כל כך מנסה לחפש בתוכי תחושה אחת או זכרון אחד נעים כדי לתלות בו את נשימתי הלא סדירה, מחפשת מגדלור לזו הספינה לעזור לה לא לטבוע, אך הולכת כלעומת שבאתי. מתוך המכשול הזה לא הפציע איזה יופי, המגדלור לא רואה את הספינה היא לא רואה אותו, מסך ערפל וקרחונים עומדים ביניהם. גם הענן היחיד, הרך שהיה לי להטיל בו איברים עייפים, הצטרף לחבריו העננים, גם הוא ויתר עלי יותר, פשוט לו יותר ללכת עם כיוון הרוח ומשקלי הכביד עליו. נשארתי בגפי כל כך בגפי, שהשקט הזה צורח לתוכי, הכאב הזה, כל כך ניסיתי להרחיק אותו אך גדל בתוכי והשתלט על על תחושה נעימה, מטבעי אני לא מוותרת אך מותשת, מרוסקת, כואבת, מדממת. לא יכולה להפסיק את הדמעות הן לא עוצרות לרגע, מחפשת מקומות ללא אנשים כדי שלא יהפך לגוש בגרון, הוא חונק אותי. עדיין מחפשת תחושה אחת נעימה או זיכרון המום לגירסא המשופרת שהייתי, לא מוצאת, רחוק לי מדי חשוך לי מדי והקול היחיד בראשי רק צועק תוותרי , נלחמת בכבוד לא תמיד אפשר לנצח. ניצחתי בכל כך הרבה מערכות קטנות אך לא יכולה לנצח במלחמה הזו, אני חייל יחיד, השריון התפרק לו והנשק היחיד כבר נעשה בו שימוש כל כך הרבה פעמים שלא יכול לכלום. לא יודעת ממי לבקש סליחה, כל כך הרבה אנשים אכזבתי, מכל כך הרבה נפרדתי, רק רוצה שידעו שניסיתי באמת שניסיתי לחפש את אותה תחושה נעימה את אותו זיכרון של עצמי, הכל נעלם אין תחושה נעימה, אין זכרון אין יותר עצמי. חבל שלא יכולה להעביר לתוך החלל הוירטואלי את החור השחור שנפער בתוכי, את הייאוש, את העצב ואת הכאב הנוראי הזה, כמה חבל.

שברת לי את הלב באלוהים קראתי את מה שכתבת וממש בכיתי, מה קרה למה כל כך קשה לך ולמה את לבד אנחנו פה עננים קטנים פחות חזקים אבל עדיין פה. נשמה לא לבכות

שלום לך, אני מרגיש מדברייך את הכאב הרב שאת חשה, את תחושת הבדידות העמוקה, הצורך להתמודד עם הכל לבד, ההרגשה שננטשת על ידי התקווה האחרונה שלך. ומעבר לכל הקושי למצוא זכרון טוב מהעבר. לא ברור לגמרי מה גרם לתחושה הזו, מה מחק את הזכרונות כולם, אני מניח שגם לך זה לא ברור. אבל זהו משהו שבהחלט יש טעם לחפשו, לנסות ולראות האם ניתן לראות את הדברים אחרת, האם באמת אין אף אחד שם שאת יכולה להיעזר בו. ברור לי שזה דורש מאמץ, מן הסתם מאמץ משותף לך ולאלו שיעזרו לך. ייתכן ויהיו מכשולים בדרך, אך עדיין נראה לי כי המטרה כאן מצדיקה מאמץ שכזה. דרור

'חבל' יקרה את כל כך לבד אפילו דרך המסך הרגשתי את הכאב שלך נשבעת כאילו הכאב שלך עובר מסכים וכל תקשורת אחרת. רציתי רק לשאול למה את כל כך לבד, מי הוא אותו ענן שהצטרף לאחרים, ואיך את חיה עם כל כך הרבה כאב ומה שמחפשת זה רק מגדלאור קטן שיאיר את דרכך. פסיכולוג, חברה, הורים, כל אלה יכולים להיות לך הרבה מנורות ומגדלאור אחד גדול ונראה שאת בשעת חרום. את לא חייבת לעבור את זה לבד את לא חייבת לנצח בכל המלחמות יקרה שלי את לא במלחמה. את בסך הכל מנסה לחיות קצת, ואת יודעת מה טוב שהשריון התנפץ הוא כנראה לא עשה לך טוב. שולחת לך אור בחשיכה שיוביל אותך למקום מבטחים אוניה איתנה שלי

"חבל" אהובה רציתי שתקראי את השיר הזה לעצמך אולי משהו מזה יתן לך להבין שמגיע לך שמים מלאים בעננים וים מלא באורות כל כך מגיע לך. אני פה לידך מחזיקה לך את היד ומחבקת, וכן את יכולה להעביר אלי כמה כאב שתרצי אני אנסה להחזיק ולמחוץ אותו בשבילך. מישהו לרוץ איתו דניאל סלומון עכשיו תורי עכשיו תורי לאהוב עכשיו אני גם לי מגיע שיהיה, מישהו כאן קרוב יחבק וירגיע אחד אחד את השדים במלחמה הזאת אחד אחד את הפצעים שלא נותנים לחיות מישהו להיות איתו ביחד לא לחוד מישהו להיות איתו ללכת לאיבוד מישהו לרוץ איתו איתו בגשם החזק שבתוכי תמיד יורד ולא נפסק עכשיו תורי עכשיו תורי לא לכאוב עכשיו אני גם לי מגיע מישהו, שלא ייתן לעזוב הוא יילחם וינצח אחד אחד את הקרבות במלחמה שבי הוא יחבר את החלומות הקשורים שלי מישהו להיות איתו ביחד לא לחוד מישהו להיות איתו ללכת לאיבוד מישהו לרוץ איתו בגשם החזק שבתוכי תמיד יורד ולא נפסק מישהו להיות איתו ביחד ולא לחוד מישהו להיות איתו ללכת לאיבוד מישהו לרוץ איתו בגשם החזק שבתוכי, תמיד יורד, ולא נפסק מישהו לרוץ איתו בגשם החזק שבתוכי, תמיד יורד, ולא נפסק עכשיו תורי עכשיו תורי לאהוב עכשיו אני.. גם לי מגיע

מי ישקיט את כל פחדי. ביום מותי נשתררה שתיקה קצרה, הנשימה התפוצצה בריאותי. לפתע הגיח דבר מה ונטל אותי וטלטל אותי כמו היה זה סוף העולם. הצוויח באוויר המתנפץ באור שחור, ועם כל הבזק והבזק הצליפה בי טלטלה גדולה עד כי חשבתי שעצמותי תשברנה וכי נשמתי תיפלט מתוכי כמצמח רמוס. רציתי לדעת איזה דבר נורא עשיתי אל תדאגי גחכתי אלי, אל תראי שפוחדת עד מוות, ניסיתי לחייך אך אור פניי התקשה כקלף. שם הסתיים המרבד העמוק הנעים שהייתי אני, דבוקה לרצפה כבמסמרים, תפסה את מקומי רוח שנמתחה לאורך מסדרון שדלתות סגורות משני צדדיו. בעודי עוזבת אותי נפתחה דלת במרחק שמעתי אישה צועקת, מנפנפת בזרעותיה ונאבקת, ואני נצמדתי לקיר. השארתי אותה עזבתי אותי. שכחתי אותה עד הרגע בו זינק משהו, ברק שטילטל אותי עד שיקשקה נשמתי, ואני ניסיתי לקרוע את ידי מאחיזתה, ואני צרחתי, או שהצרחה נקרעה מגרוני, לא הכרתי אותה לא הכרתי אותי, רק שמעתי שהיא מתנשאת ורוטטת באוויר כנפש שהתפשטה באלימות מגשמיותה.ידי שוחררו בתנועה עזה, ואני נפלתי לאחור , לתוך חור קטן ושחור שגימם את מרכז קיומי בתוכו. היום אני והיא שמוטות זו לצד זו כמו שתי ציפורים מתות. את לא יכולה ללכת יותר רחוק, נעצרתי וניגשתי באיטיות אל נפשה הגוהרת, ככלא קטן בצל שיממת החול. רציתי להישאר מחוץ לקו הגיאות. היבטתי בה על פני החולות והשער המסורג, ומעבר לשער המסורג אל הדרך הקצרה שהאופל מלחך אותה משני עבריה, זו הדרך המובילה אל מה שהיה פעם אני. מפוזרת אני כמו אבני מצבות מכאב המגיע מקרקעית הים, מתמוטטת על רגלי והצחנה לופתת את קרסולי בכאב ממית. בשרי נרתע ונסוג בפחדנות, ממוות שכזה, לא הרגשתי אותי ולא את גופי כי הדמות בראי הייתה משותקת וטיפשה מכדי לעשות דבר.

כאן נגמרת דרכי על הסף השליו. נוטפים כוכבים ירוקים לאט- כהולם הלב. באיושת ענפים יבשה בירכת שלומים - העצים הקטנים בחורשה חיכו לי כל הימים. מה מוזר שביקשתי בדרכים לרוב, עד שבאתי אל סף סופי והנה הוא קרוב - כאן נגמרת דרכי.

שלום לך, קראתי את הודעתך כמו גם את תגובתך ללילך ממנה הבנתי שניסית בעבר להכנס לטיפול, אך משום מה הרגשת שאת לא יכולה להיעזר בו. אני דווקא כן שומע אצלך חלק נוסף לחלק המחכה למוות, זהו אולי אותו חלק שהביא אותך להיענות להזמנה בעבר, ואולי אפילו אותו חלק שמביא אותך לכתוב כאן. כנראה שכרגע את מרגישה שהוא חלש יותר. בדיוק לשם כך יש טעם לנסות ולפנות לטיפול, או לשירותי חירום אשר יעזרו לך לחזק את הצד שבך שרוצה עוד לחיות, ורק מחפש את הסיבה לכך. דרור

אני כבר כמה זמן מנסה להתמודד עם פרידה כואבת, התחלתי טיפול קוגנטיבי התנהגותי אצל מטפל מצויין, אבל למרות הכל אני לא מציח כרגע לאסוף את עצמי בכלל ולעשות מה שיעזור לי להתגבר אני פשוט תקוע ואין לי מוטיבציה וכוח להמשיך בכלל... מה לעשות? מה יכול לעזור לי|? אני כבר מתבייש בזה שאני לא מתמודד עם כלום!!

אריאל שלום, גם טיפול קוגנטיבי, שהוא לעיתים קצר יותר, אורך זמן. אני מניח שככל שהטיפול יתקדם תרגיש מסוגל יותר להתמודד עם חווית הפרידה המחשבות שהפרידה עוררה בך, ואפילו הבושה שאתה חש כרגע משום שאתה לא מצליח להתמודד. פרידה יכולה להיות מאוד כואבת, לעיתים היא מתלבשת על כאב קודם הקשור בנטישה, בפרידה, בדימוי עצמי, וההתגברות עליה יכולה להיות ארוכה. אתה בטיפול, לא מזניח את זה, ונשמע שיש לך קשר טוב עם המטפל. תן לזה את הזמן, עם כל הקושי ותרגיש הקלה. דרור

שלום רב, אני לא ממש יודעת איך להסביר את הבעיה אבל אני אנסה. אני מאוד לא מטפלת ודואגת לעצמי. אני אפילו מרגישה די מוזנחת. הדברים האלו מפריעים לי אבל כנראה לא מספיק בשביל לעשות משהו. אני צריכה לקחת איזשהו כדור שיגרום לי להרגיש יותר טוב פיזית, אבל משום מה אני נוטה לשכוח לקחת אותו. ולרוב אני פשוט מתעצלת למרות שאני יודעת שאני ארגיש הרבה יותר טוב אם אני אקח אותו. יש לי עוד כל מיני בעיות רפואיות שאני לא טורחת לעשות את המינימום כדי לטפל בהם, לא משנה כמה זה מפריע לי וכמה זה נראה מוזנח מבחינה חיצונית. אני מתמודדת גם עם משהו שמתיש אותי, ולא חשבתי בכלל לנסות למצוא לזה פתרון. יכולתי לגרום לשיפור ציון באיזשהו מבחן, אבל לא היה לי עצבים לזה. חברות שלי מתעצבנות על זה שאני לא דואגת לעצמי. לפעמים הן מתקשרות אלי להגיד לי לעשות כל מיני דברים, ולמצוא פתרונות לכל מיני דברים. חברה שלי אפילו אמרה לי שהיא תשגע לי השבוע את השכל עד שאני אנקוט בפעולה כלשהי נגד בעיה שיש לי. זה מצחיק כי היא עושה את כל זה לטובתי ואין לי כח לטפל בזה. עד שהיא לא אמרה לי בכלל מה בדיוק לעשות, לא חשבתי על זה אפילו בתור בעיה. בכלל, החברה הזאת די מצילה אותי. מעבר לזה שאני בכלל לא דואגת לעצמי, אני מרגישה שאני גם לא יודעת איך לדאוג לעצמי ואיך לתכנן דברים. אז היא פשוט אומרת לי מה לעשות ואיך לעשות, ואני עושה את זה. אני מתנהלת במן אדישות-עצלות כזאת. אני אפילו שוכחת לאכול חלק מהארוחות או שפשוט אין לי כח להכין לי אוכל ואני מעדיפה לעשות משהו אחר במקום. אני יכולה במשך כמה זמן לחיות בבלאגן נוראי. לא להתקלח 5 ימים. לא להחליף סדינים. לא לכבס בגדים. וכשיש לי המון המון מה לעשות, פשוט להתנהל אפילו בעוד יותר אדישות ולא לעשות כלום. אני לא בדיוק יודעת למה אני עושה (או לא עושה) את זה. אולי אני פשוט עצלנית בצורה מטורפת? תודה רבה.

שלום לך, את מתארת מצב בו את מתקשה לעשות פעילויות יומיומיות, ומצליחה לעשותן רק בעזרת חברותייך. לא ברור האם זהו מצב חדש או ישן, אבל ברור שאת מרגישה שאין לך כוחות. נשמע שזה מעבר ללא להשקיע בעצמך כי את לא חשובה מספיק, אלא יש כאן סימנים של אנרגיה נמוכה, והנאה מועטה מדברים שאת עושה. אלו סימפטומים דכאוניים. הייתי ממליץ לך לפנות לטיפול, למרות שקשה לך ואולי זה יהיה עוד דבר שאת לא עושה למען עצמך. אבל אולי גם כאן תיעזרי בחברותייך, לפחות בשביל ההתחלה. דרור

היי (שאלתי גם בפורום פסיכולוגיית ילדים, ליתר ביטחון.. סליחה על הכפילות) לאחיין שלי, בן שלוש, יש אובססיה עם שמלות. הוא רק רוצה ללבוש שמלה כל היום (מזל שהוא עוד לא מבדיל בין חצאית לשמלה) הוא ממש מאושר עם שמלה, רוקד, ושר וכו'. לפני כמה ימים גם הייתה לנו שיחה מעניינת, שבמהלכה אמרתי לו בין השאר שהוא חתיך והוא ענה לי 'אני יפה' (YAFA) כשאמרתי YAFE הוא תיקן אותי בחזרה לנקבה, וגם המשיך עם 'אני חמודה' וכאלה. והוא הבין היטב מה הוא עושה- הוא ממש תיקן אותי בכוונה. אחותי וכולם זורמים איתו, נותנים לו להתבטא וכו (אפילו שזה ממש קשה לאבא שלו..) אבל כבר די מתחילים לדאוג... השאלה שלי- זה נורמלי?.. זה אומר עליו משהו על העתיד? זה הוא שמבולבל, כלומר בזהות המינית שלו, או שזה אנחנו סתם מודאגים ומבולבלים מההתנהגות שלו? הוא מודע לכך שהוא 'לא אמור' להתנהג כך? מתי צריך לפנות לעזרה מקצועית? איך צריך להגיב לזה? עד איפה כדאי לשתף איתו פעולה? כמה צריך להדגיש לו שהוא בן ולא בת? כמה זה משנה? הוא ילד מקסים, שופע מתיקות ועדינות. מה שחשוב לכולם זה שיהיה מאושר, לא הנטייה המינית שלו כשיגדל וכו', אבל אם יש לו בעיה עם הזהות שלו אז רוצים לעזור לו.. סליחה על האורך והבלגן, מקווה שהשאלה הובנה ותודה על כל תשובה מיקי

מיקי שלום, אני יכול להבין את דאגתך, התנהגות שכזו אינה שכיחה אצל ילד בגיל שלוש. בגיל זה מתחילה להתגבש הזהות בכלל ובכללה גם הזהות המינית, ונראה על פניו שישנו משהו חריג אצל האחיין שלך שקשה ולא נכון יהיה להצביע עליו מכאן. המלצתי היא ליצור קשר עם יועצת הגן, לברר האם גם בגן זה קורה, או רק בבית, לשאול לחוות דעתה, ואולי גם לשלוח לאבחון במידת הצורך. דרור

כשאין אף אחד בעולם שיכול לעזור ולהבין והשעה 1 בלילה ואני ממררת במיטתי ובוכה את נישמתי, זועקת לשמיים וחייבת חיבוק ואין אף אחד שיכול לתת? 3 שעות שלמות רצופות של כאב בלתי נסבל! בכלל, אני לא מצליחה להתקשר אל המטפל שלי גם בשעות נורמליות. זה נראה לי חצוף להיעזר בו מחוץ לקליניקה. הוא גם אף פעם לא רמז שזה מקובל אצלו... שאלה נוספת, לאחרונה, בעקבות הטיפול, אני מוצפת בזכרונות ילדות. דברים שאבי עשה ואני לא מבינה איך אפשר לפגוע מילולית ופיזית ב4 ילדים קטנים ובאמא. אני מוצאת את עצמי מוצפת ברמות שקשה לי לנשום ולסחוב את הכאב. עד עכשיו הייתי ביחסים יחסית שקטים וטובים עם אבי ופתאום הכל צף ואני לא מסוגלת לדבר איתו. הוא לא מבין למה אני לא בקשר פתאום. פשוט שונאת אותו על כל מה שהוא עשה. הטיפול מוציא אותי לגמרי מאיזון.

היי מנסיוני בזמנים בטיפול שיותר קשה אז המטפל שלי "יצא" מהחוקים של הקליניקה היה יותר פנוי וגמיש נראה שמטפלים מודעים לתקופות בהם ההגנות מתפוררות וכמה זה מסוכן ורגיש להשאיר אדם לבד עם זה, לכן הם יותר תומכים עד אשר תבנה תשתית בריאה יותר, וכמו שליאת אומרת שלא נכון ואף קריטי למטופל לנטוש טיפול כשמגננות אלו קורסים, דווקא מהסיבות שציינת. שיהיה לך רק טוב בטח נורא קשה לך, אנחנו פה בינתיים ובטוחה שגם המטפל גם אם לא "רמז" לכך

מיכל שלום, נכון שטיפול נוגע ומעלה לעיתים רגשות קשים שעד כה היו לא מודעים, או מוכחשים. אני מניח שתמיד הייתה להן השפעה, ושחלק מההשפעה שלהן הובילה אותך לטיפול במישרין או בעקיפין. את כמהה להבנה של מישהו, אולי דווקא כי כרגע את מרגישה שבזמן הטיפול את מקבלת אותה. והיא כה חסרה לך בלילה. עצתי היא לנסות ולהביא זאת לטיפול, שתחשבו יחד על דרכים נכונות לך ולו להתמודד עם הצורך הזה. דרור

כמה אנשים כואבים בעולם ואנו לא עושים כלום ישנים טוב אוכלים מבלים אך אנשים כמו מיכלי כואבים וצועקים בשקט. כמה כואב זה לדעת שיכולנו אם היינו רק מסיתים את המבט להציל נפש אחת אם היינו יוצאים לרגע מחיינו השקטים אולי היינו מונעים כאב, התאבדות, דמעות וכל היופי האחר שהעולם מציע לתושביו, אם רק היינו מעזים. מיכלי את לא לבד ותתקשרי לפסיכולוג שלך מה זה טלפון לעומת הכאב שלך. מחבקת אותך דרך הזכוכית הנוראית הזו

ל. המון תודה על היחס. נורא קשה להתמודד לבד. ומדהים כמה ההודעה שלך הפיגה ולו במעט את תחושת הבדידות. ואת באמת צודקת- מה זה טלפון לעומת הכאב התהומי שלי.. המון המון תודה :-)

הסימפטומים של הפרעת דחק פוסט טראומתית מורכבת א. היסטוריה של הימצאות בשליטה רודנית פרק זמן ממושך (חודשים או שנים) בחיי המין והמשפחה, כולל נפגעי אלימות במשפחה, התעללות גופנית או מינית מתמשכים בילדות וניצול מיני מאורגן של כנופיות. ב. שינויים בוויסות ההיפעלות הכוללים: 1. דיספוריה (עצבות, דיכאון קל עד בינוני) מתמדת; 2. מחשבות התאבדות כרונית; 3. חבלה עצמית; 4. זעם מתפרץ או עצור ביותר (עשוי להופיע לסירוגין); 5. מיניות כפייתית או עצורה ביותר (עשויה להופיע לסירוגין). ג. שינויים בתודעה הכוללים 1. אמנזיה (שכיחה) או היפראמנזיה בקשר לאירועים הטראומטיים; 2. אפיזודות דיסוציאטיביים חולפות; 3. נתק מן העצמי ואובדן תחושת המציאות; 4. התנסות חוזרת בחוויות, אם בצורת סימפטומים פולשניים של הפרעת דחק פוסט טראומטית, ואם שקיעה במחשבות. ד. שינויים בתפיסת העצמי הכוללים 1. הרגשת חוסר אונים או שיתוק העצמי; 2. בושה, אשמה, האשמה עצמית; 3. הרגשת טומאה או הכתמה (סטיגמה); 4. הרגשת שונות גמורה מבני אדם אחרים (עשויה לכלול הרגשות מיוחדות, בדידות מוחלטת, הרגשה שאיש לא יכל לבין, וזהות לא אנושית). ה. שינויי בתפיסת המתעלל הכוללים 1. שקיעה במחשבות על היחסים עם המתעלל (כולל מחשבות נקם); 2. ייחוס לא מציאותי של כוח מוחלט למתעלל (זהירות: הערכת הוויות הכוח שמעריך הקורבן יכולה להיות מציאותית יותר מזו של הקלינאי); 3. אידיאליזציה או הכרת טובה פרדוקסלית; 4. הרגשת יחסים מיוחדים או על טבעיים; 5. קבלת מערכת האמונות או ההתרצות של המתעלל; ו. שינויים ביחסים עם האחרים הכוללים 1. בידוד והסתגרות; 2. שיבוש ביחסים אינטימיים; 3. חיפוש חוזר ונשנה אחר מושיע (יכל להופיע לסירוגין עם בידוד והסתגרות); 4. חשדנות מתמידה; 5. כשלון חוזר ונשנה בהגנה עצמית. ז. שינויים במערכת משמעות 1. אובדן האמונה בתמיכה ובאימון; 2. הרגשת חוסר תוחלת וייאוש. המשמעות של הקריטריונים לאבחנה כפי שניתן לראות התסמינים המובאים למעלה מבטאים השפעות חמורות על מבנה האישיות המתחלקות להפרעות חרדה, להפרעות דיסוציאטיבית ובכללן אישיות גבולית ולתגובות סומטופורמיות. (שבתאי נוי) הפרעות חרדה נמצא שהביטוי של הפרעת דחק פוסט טראומטית יכול להתבטא בסוגים שונים של הפרעת חרדה המאופיינת על ידי חרדה קיצונית וממושכת ללא גירוי חיצוני נראה לעין. v קהות רגשית וצמצום האישיות - בשל הפחתה משמעותית של שיחזור הטראומה או הסימפטומים הפולשניים הרי הקהות רגשית הממושכת וצמצום האישיות בולטת. v תגובה מאוחרת כתוצר של קהות רגשית – עלולה להתפתח בגלל התבגרות, אירועי חיים ועוד. v תסמונת פאניקה - פאניקה מאופיינת בהתקף פתאומי של דריכות: דפיקות לב מואצות עם מועקה בחזה, נשימת חזה מהירה ונשימת יתר או קוצר נשימה ותחושת מחנק, שלרוב נלווים אליה תחושת אסון מתקרב ופחד מפני אובדן שליטה: מוות או שיגעון. הטיפול בהפרעות חרדה שיש להן בסיס טראומטי מצריכות טיפול על פי עקרונות הטיפול בהפרעה דחק פוסט טראומטית. הפרעות דיסוציאטיביות v הפרעת זהות דיסוציאטיבית – חלקים מן האישיות מקבלים אוטנומיה יחסית, ופועלים ללא דיאלוג ביניהם או שמקיימים דיאלוג אוטנומיה בלבד. המטופל מדווח על זמנים חסרים שאינו יודע מה התרחש בהם. v אמנזיה דיסוציאטיבית – קיימת שכיחה טוטלית או חלקית בעברו במיוחד מהאירועים הטראומטיים. v פוגה - המטופל שוכח את זהותו ולובש זהות שונה לזמן מוגבל. v דפרסונליזציה – תחושה חוזרת וקיצונית של ניתוק מן הגוף ומן העצמי. v הפרעת אישיות גבולית - הפרעת אישיות גבולית מאופיינת בחוסר יציבות בקשר אנושי, ברגש ובדימוי העצמי. תקופות חסרות רגש עלולות להתחלף באימפולסיביות לא מרוסנת ובאימות כלפי הזולת או העצמי, למשל התאבדות או יצירת חתכים שטחיים בגפיים או בבטן. בולטת הרגישות כלפי נטישה. האישיות הגבולית מאופיינת בחוסר קשר בן הרגש לקוגניציה.

58 חודשי מאסר נגזרו על תושב יפו שברח מהכלא והתעלל בילדיו פורסם: 11.02.08, 13:02 בית המשפט המחוזי בתל אביב גזר 58 חודשי מאסר על תושב יפו בן 43, שהורשע בהתעללות בילדיו. מכתב האישום עולה כי האב תקף את ילדיו לאחר שנמלט מהכלא, שם ריצה עונש מאסר בגין ביצוע מעשה סדום באשתו. השופטת עדנה קפלן הגלר כתבה בגזר דין כי "המעשים רעים, מכוערים ודורשים ענישה שאינה קלה".

כמה טיפולים מטפל יכול להכיל ביום? האם יש גבול לכמות הטיפולים היומית (מבחינה נפשית)? אני שואלת כי אני חוששת שאם לא אהיה הראשונה אולי לא ישאר לו כח אליי.

מירב שלום, מבחינה נפשית מטפלים נוהגים לטפל במספר מטופלים בכל יום, כאשר הם שמים לעצמם את הגבול שמעבר לו הם מרגישים שלא יתנו את המיטב שבהם. אבל אני שומע בדברייך ספק לגבי עצמך, האם את מספיק מעניינת, האם את מתישה, האם יש לך מקום בחדר של המטפל שלך. אלו שאלות והתלבטויות לגיטימיות בהחלט, ואני מעלה אותן כי נראה לי שיש להן משמעות טיפולית. בכל מקרה אם זה מטריד אותך, את יכולה לבקש שעת בוקר מוקדמת וכך לוודא שתהיי ראשונה. דרור

תמיד שאלה של מטופלים עוברת בסופו של דבר לניתוח של משמעות טיפולית מבחינת הפסיכולוג/ית. אבל אני חושבת שיש בשאלה שלך משהו בעיני, יש הבדל ענק אם משהו נכנס לפגישה ביום של הסרט הנע שעובר עם אנשים שנכנסים ויוצאים מלאים בסיפורי חיים לבין יום שאין המטפל מקבל אנשים (למשל שהפסיכולוג שמרצה ביום מסוים) והוא מקבל אדם ספציפי לפני או אחרי ,וזה גם מבחינת היחס של המטפל ולא רק מתחושת המטופל.(שכמובן מרגיש נוח יותר)

בני סובל מאנורקסיה ואני מעונינת בפסיכולוג מאזור המרכז ראשל,צ , רחובות הילד נמצא בטיפול פסיכאטרי ודיאטנית אבל זה לא מספיק מעונין בשיחות עם פסיכולוג

דנה שלום, אנו לא נוהגים לפרסם שמות של פסיכולוגים על גבי הפורום. אבל אם תצרפי כתובת מייל עדכנית אני בטוח שחברי הפורום ישמחו להמליץ לך על פסיכולוג טוב מאיזור זה. דרור

שלום רב, אני וחבר שלי בני שלושים ואנחו ביחד כבר שנתיים וחצי אנחנו גרים ביחד הגענו לשלב שהקשר תקוע ואנחנו צריכים להחליט או שאנחנו מתחתנים או שנפרדים חבר שלי אומר שהוא לא מצליח להגיע להחלטה שאנחנו ביחד ומה שהוא צריך זה פסק זמן של חודש אני נורא מתנגדת לעניין כי מבחינתי פסק זמן זה בעצם פרדה ועוברים הלאה לכן בשנה האחרונה הרגשתי שאני מחזיקה את הקשר וניסיתי לשפר דברים רק לא פסק זמן חבר שלי מצידו אמר שהוא גם משתדל שדברים יצליחו אבל לדעתי לא מספיק הפיצוץ הגיע לפני שבועיים שהוא אמר לי שהוא מאד אוהב אותי אבל הוא מרגיש שאין לנו נושאי שיחה משותפים ושלפעמים משעמם לו ושהוא מתבאס לחזור הביתה. היה לי נורא כואב לשמוע את זה והחלטתי עם עצמי שאני פשוט לוקחת ממנו הפסקה אבל יום למחרת הרגשתי שהוא מנסה לרצות אותי ושהוא אוהב אותי ופתאום הוא יוזם דברים אז אמרתי לעצמי תני עוד הזדמנות של שבוע ובאמת היה שבוע כיפי והוא גם אמר שהוא לא מרגיש באסה לחזור הביתה..אבל אני כבר מבולבת מכל העניין הזה.. אני יודעת שהוא אוהב אותי אבל הוא לא מראה לי כל כך חיבה הוא לא אומר לי שהוא אוהב אותי אלא אם כן אני אומרת לו הוא בקושי מחבק ומנשק וזה ממש מפריע לי........ אז דיברתי איתו על זה שוב והוא עוד פעם אמר שצריכים לקחת הפסקה ושאני צריכה להבין שבכל מקרה זה רק יהיה לטובה.. מה דעתך לגבי מה שסיפרתי? אני יודעת שאני צריכה לתת לו פסק זמן אבל אני לא מצליחה, אני לא מבינה את עצמי למה אני נאחזת בקשר הזה במקום להרפות? הוא רוצה את הפסק זמן בשביל להחליט האם אני האשה שאיתה הוא יתחתן ואני לא מבינה בכלל על מה ההתלבטות איך זה לא ברור לו....זה ממש מבאס אותי אשמח לעזרתך....

לינוי שלום, אני מאוד יכול להבין את תחושת הפגיעה הקשה כאשר מישהו שאת נמצאת איתו אומר לך שהוא משתעמם איתך ושלא ברור לו שהוא רוצה להתחתן איתך. בלטה לי מאוד העובדה שבדברייך את מתייחסת רק לרגשותיו והתלבטויותיו. לא שמעתי מה דעתך. האם את בטוחה שאת רוצה להתחתן איתו. האם העובדה שהוא מתלבט לא חוסמת אותך מלהתלבט, או אפילו גורמת לך לרצות בו יותר? עם כל הקושי נראה לי שאת לא יכולה לקבוע עבורו, זה גם לא יהיה נכון עבורך כי טבען של התלבטויות כאלו, שאם הן מושתקות, הן עולות ביתר שאת בהמשך. בעיני חשוב שגם את תבדקי האם מתאים לך להתחתן איתו. במידה וכן את יכולה ללכת באחת משתי הדרכים הבאות. א. להציע לו טיפול זוגי בו תבדקו לעומק שאלות אלו. ב. לאפשר לו לעשות כרצונו, להפרד. אם יחזור ועדיין תרצי בו טוב, אם לא, עדיף עכשיו מאשר כאשר תהיו נשואים ויהיה קשה יותר להיפרד. דרור

תעזרו לי...... אני לא נרדם בלילה יושן ביום בוכה בלי סיבה, רוצה למות ורק חושב על זה שום דבר לא גורם לי הנאה יותר, הראש מתפוצץ, לא מרוכז, מרגיש חסר ערך שאני פחות בן אדם מאחרים, רע לי ועצוב ולא יודע איך לחזור לחיים רגילים לא יודע למה וממה זה התחיל זה פשוט קרה. מה אני יכול לעשות?מי יכול לעזור לי?אני חושב שאני עוד רגע גומר עם הכל!!!!!!

אביתר שלום, נשמע לי שאתה מאוד סובל. אתה מתאר סימפטומים דכאוניים בולטים. משום כך אני ממליץ שתפנה בהקדם לטיפול. נכון שיש צורך באבחון מעמיק יותר, אבל המלצתי היא שתפנה גם לקבלת טיפול תרופתי, במקביל לטיפול פסיכולוגי. דרור

המוות שלח לי הזמנה, לא סתם הזמנה בנייר זול דחוסה בתיבה, הזמנה עם שליח, בדואר רשום, מיוחדת במינה, עם אותיות בולטות מצופות בזהב - נקוב תאריך מדוייק ושמי בגדול, את הסיבה לאירוע הסביר ב "יום שמחתך הוא יום אסונך ויום אסונך הוא יום שמחתך". הוא כבר שלח בעבר הזמנות מרשימות פחות מפתות רק בקושי, בזו הפעם, שליח עם חיוך ניצחון מצא אותי בביתי כמו מחכה לו, נתן לי לחתום-"אישור קבלת חבילה", התלבטתי כמהה, איך ניתן לסרב לכזו הצעה, אז חתמתי בראשי תיבות. להזמנה מצורפת מפה, מתוארים שם חיי עד לסופם-יום האירוע החגיגי. כשאפגוש באלוהים אשאלו - מה לעזעזל חשבת לעצמך כששלחת אותי לגיהנום ההוא שאתה מכנה חיים?!

עצוב אבל איזה יופי של דימויים מקווה שזה רק דימויים כן? לא מציאות שלך.

לך, תחכי עם ההזמנה הנוראית הזו ומזמינה אותך להיכנס לטיפול דחוף דחוף. תראי איזה כשרון כתיבה יש לך רק אנשים ממש רגישים יכולים להגיע למקומות כאלה לא חבל? נורית

שלום לך, אני מבין מדברייך שאת מחכה למוות, יודעת שהוא יגיע בקרוב ואף מחכה לבטא את הכעס שלך על השהות שלך בעולם הזה. הייתי רוצה להציע לך חלופה. נסי להשתמש בזמן שלך פה בחיים הללו, לשנות את החוויה שלך שהעולם הזה הוא גיהנום עבורך. אני משער שעברת אירועים קשים, שהתחושה שלך שאת לא יכולה להתמודד מולם, שכואב לך מבפנים. אני לא מקל ראש בכך. אבל לכעוס שם למעלה על הכאב שלך תמיד תוכלי, אך האם אז זה יעזור לך? כרגע, כאן, את יכולה לנסות ולעשות דברים שיגרמו לך להרגיש אחרת, שאולי זה לא גן עדן, אבל גם לא גיהנום. דרור

בשם של המחבר שמת דווקא את הסימן גדול מול קטן, מן חישוב מתמטי לגבי החיים שלך לחתום על ההזמנה או לא בסוף החלטת לחתום. מה שמפחיד אותי הוא שיש כאן אנשים שכותבים שיכולים פתאום להעלם כי מתו למרות שזה מחשב זו מחשבה נורא מפחידה שאנשים מאחורי מסך ואנחנו לא יכולים באמת לעזור זה ממש חוסר אונים בבקשה פני למיון פסיכיאטרי ותדחי את הפגישה עם אלוהים אולי פגישה עם פסיכיאטר או פסיכולוג תעשה לך יותר קל.

לילך, אני מתפתה להגיד לך כמה את צודקת, רק כדי להרגיע את דאגתך הכנה לבובות המריונטה שמאחורי המסך. אך לא יכולה להוכיח צדקתך. מימשתי הזמנות של פסיכיאטר ושל פסיכולג, בהזמנתם הייתה מן הצהרה שקטה שירווח לי שיהיה נעים וקל יותר, הגעתי לאירוע חד פעמי והפכתי לאורחת קבע על מפתן דלתם זו הסגורה יותר וזו הפחות. ההזמנה הצהירה כוונות טובות אלו ואחרות אך מתוך שנאה מובהקת לאירועים אלו ואחרים ולו בגלל השמחה הצבועה והלא מקורית מוותרת מראש. הם מארחים גרועים, מאלה שרוצים שיגיעו אליהם רק כדי לנקות עצמם ולומר את זו הזמנתי. באמת שחשבתי על אירועים אחרים להזמין אותי אליהם, מהסוג שגם חוזרים מהם, אך אפשרויות הבחירה הארציות הצטמצמו עד לכדי כלום. משנגמרו ההצעות הארציות להקלה החלטתי חד משמעית, ללא חרטה, לנצל את זו החוצה גלקסיות ועולמות כואבים, זו שבה לא ארגיש יותר את גופי ויותר חשוב את נפשי. יש רגע בו נדרשנו לדעת לא לסרב בנימוס להזמנה היחידה שמציעה לך אפשרות אמיתית לשקט, ומאז ומתמיד, לילך, הייתי מהסוג של אירועים שקטים. ולילך, לא לדאוג יותר מדי תתרווחי לך.

את בטוחה שהוא לא טעה בכתובת? חותמת מרחוק,אפשר שזה יהיה זוגי?

טרקתי את הדלת אני שונאת להיסגר ולא לפתוח אף חלון ולא לחוש את האויר כי זה מחניק לי אני שונאת להסתגר להזיר את המבט מול הראי לא להכיר כי זה מפחיד אותי העציב אותי לראות איך למדתי לחכות איך לא הכרתי אותי כמו את הפחד שלי כשעבר לי הכאב לא הרגשתי כלום כמו משהו לגמרי נכבה זה המוות טרקתי את הדלת מול הצער שלא יבוא בעדה שלא יקום נגדי טרקתי את הדלת במודע או לא מודע מול כאב האבדה שלא יקום אלי שלא יפיל אותי. אני שונאת להיסגר ולא לפתוח אף חלון ולא לחוש את האויר כי זה מחניק לי אני שונאת להיסגר להסתכל איך שאני אני הופכת לאישה חזקה אבל קשה זה עשה לי טוב כשהתיישבתי לכתוב כשהסתבר שיש חיים מאחורי המנעולים. רק לפעמים ברחובות היו עולים פתאום ריחות שפרצו את הדלתות שהייתי מזהה ושונאת את התחושה ומתמכרת לשניה

משתנה אילו כשרונות יש כאן, כנראה שמתוך הכאב גדלים האמנים הגדולים והשנויים במחלוקת שבהיסטוריה. מעבר לזה שיהיה לך קל יותר.

שלום לך, נשמע לי שאת מתארת כיצד הרגשת שרק על ידי הסתגרות בתוך עצמך, אטימת המחשבות על הכאב תוכלי להיות חזקה. איך בתוך כך גילית שיש חיים אחרי אטימת הכאב, אבל עד כמה קשה ואולי לא נכון גם לאטום לגמרי את עצמך בפני זכרונות, גם אם כואבים. דרור

אלוהים מרחם על ילדי הגן, פחות מזה על ילדי בית הספר. ועל הגדולים לא ירחם עוד, ישאירם לבדם, ולפעמים יצטרכו לזחול על ארבע בחול הלוהט, כדי להגיע לתחנת האסוף והם שותתי דם. אולי על האוהבים באמת יתן רחמים ויחוס ויצל כאילן על הישן בספסל שבשדרה הצבורית. אולי להם גם אנחנו נוציא את מטבעות החסד האחרונות שהורישה לנו אמא, כדי שאשרם יגן עלינו עכשיו ובימים האחרים.

וואי זה שיר של עמיחי איזה שיר ישן וכמה עדיין רלוונטי למציאות שלנו.

שלום לפסיכולוגים אני מטופל פעמיים בשבוע וזה לא מספיק לי, האם יש דבר כזה שלוש פעמים בשבוע או שעות כפולות? האם יש טעם לבקש מהמטפל שלי?אני בתקופה קצת יותר מלחיצה ומרגיש שצריך את זה אבל לא נעים לי לבקש ממנו? האם פסיכולוגים נוהגים בפגישות בתדירות כזו או באורך פגישה ארוך יותר? תודה רבה לכם

נמרוד שלום, בהחלט ניתן לבקש מהמטפל שלך זמן טיפול נוסף. במקרים מסויימים זה חשוב והכרחי. מרבית המטפלים יעדיפו הוספת פגישה על פני פגישות ארוכות יותר, אך יש מטפלים שיוכלו להציע גם פגישות ארוכות יותר. דרור

המכתב הזה מוקדש לכל מי שאני אוהבת ולמי אוהב אותי ולמי שעוד לא אהבתי.... אני אפילו לא יודעת איך להתחיל אותו... אני רק יודעת איך הוא יגמר ב"אוהבת מאוד... ומצטערת על הכל... נתראה בעולם הבא... אם בכלל..." החיים שלי היו פעם ורודים ויפים הכל הלך הכי טוב שבעולם... הבן אדם שאהבתי במשך שנתיים סוף סוף החזיר לי אהבה, היו לי חברות מדהימות שאהבו ותמכו בי, משפחה שכל בן אדם מקווה שלא הפסיקה להעריף עליי חום ואהבה, היו לי חיים מאושרים... אבל יום בהיר אחד או יותר נכון להגיד יום מעונן אחד הכל השתנה והחריב את עולמי... פחדתי מהגבר שאהבתי, פחדתי לתת לחוש נאהב כמו שהרגשתי לא רציתי לחשוף את רגשותיי אליו ובסוף איבדתי אותו לנצח. הוא עזב אותי והיום יש לו מישהי אחרת ואותי הוא שכח כי הייתי מפגרת. גם בגללו רבתי עם ההורים שלי הם לא ממש אהבו את הקשר שלנו כי הוא גדול ממני בעשר שנים והוא ידע מזה ורצה שנפסיק כדי לא לפגוע בהם אבל לא זה לא הזיז ורבתי עם ההורים שלי בשבילו ובסוף הרסתי הכל!!! גם נפרדתי ממנו וגם המשפחה שלי הפסיקה לאהוב אותי כי גרמתי להרבה מריבות וכעסים בבית. ההורים שלי חלו מרוב עצבים, אבא שלי, הוא חולה במחלת לב ואימא שלי היא בהתמוטטת נפשית והכל בגללי!!! אח"כ הרגשתי כמה שהחיים מפנים לי את הגב ושהכל נהרס אז המשכתי עם ההרס העצמי ופגעתי בחברה הכי טובה שלי... אני מאוד מצטערת על זה ומתחרטת על הכל אבל זה קצת מאוחר... אני הייתי עם הבן אדם שהיא אהבה וזה פגע ישר בליבה... ואז היא סלחה לי והגיע עוד אחד שהיא אהבה וגם אותי אני גנבתי לה בלי למצמץ אפילו פעם אחת. לא חשבתי על התוצאות והרסתי לי גם את החבות הזאת... מאז שאר חברותיי שומרת מרחק ממני... (גם אני הייתי עושה את זה) ואז החלטתי שנימאס לי כבר הרסתי הכל... אז לא הזיז לי להיות עם כל העולם. אז חזרתי לחבר הקודם וגרמתי לו לבגוד באהובתו (כן אני יודעת שזה מגעיל בגלל זה אני מענישה את עצמי עכשיו) ואח"כ שזה לא סיפק אותי הלכתי לעוד אחד וגם לו גרמתי לבגוד בחברה שלו למרות שהוא רצה... בהתחלה הוא פיתה אותי ואני לא חשבתי לעצור את הכל ולהפסיק אלא פשוט רציתי עוד לפגוע ולהרוס... וחוץ משפגעתי בכמעט כולם פגעתי יותר מכל בעצמי... הסבל רדף אחרי הכאב בנשמתי והדמעות מעיניי לא הפסיקו לרדת ליליה אחרי לילה כן אני יודעת שזה מה שמגיע לי... אני יודעת שעשיתי טעויות כל חיי ואני בן אדם נתעב בגלל זה העונש היחיד שלי הוא לברוח מכאן לעולם אחר... לעולם הבא... ששם ישפוט אותי אלוהים והוא זה שיקבע את גזר דיני האמיתי... אני פועלת מדחפים אסורים ולפני שאני אפגע בעוד אנשים אני מעדיפה לפגוע בעצמי... אולי המוות זה הפתרון היחידי שלי, אולי רק ככה אני אוכל להשתנות וכולם יבינו שלא התכוונתי לפגוע פשוט הכל נהרס לי הכל התמוטט לי בין הידיים ואני שוב פעם אומרת אני לא מלאך ואפילו לא קרובה לזה ואין מחילה למה שעשיתי ואני לא מבקשת שיסלחו לי כי זה לא הופר אני פגעתי המודע וזה בכי כואב... היצר שבי הרס את הכל פגעתי באנשים שאהבתי... אז אם אתה מכירים את האנשים שאהבתי רק תגידו להם שאני אוהבת אותם ושהם היו יקרים לי ורק עכשיו אני מבינה מה זאת חברות ואהבה ולפני זה לא ידעתי!!! רק כשמאבדים את הכל יודעים מה היה לנו ביד אבל בשבילי זה כבר מאוחר כי אולי אני לא אהיה פה מחר...

שלום לך, את מתארת בסדרה ארוכה של האשמה עצמית כואבת ביותר את חייך בשנים האחרונות. אני שומע מתחת להכל סבל רב. סבל שמתבטא בנטייה לפגוע ולהרוס את עצמך ואת אחרים. קל לשפוט אותך ולומר כמה התנהגותך אינה הולמת. אבל בכך מפספסים את הסיבה להתנהגותך, סיבות שאני לא בטוח שאת מודעת אליהן, מעבר לדחף הקיים בך לפעול את הרגשות שלך, להתקשות לעכב ולחשוב עליהן ועל ההשלכות של מעשייך. לדעתי, את זקוקה לטיפול, טיפול שיעזור לך להבין, כמו גם לשלוט במעשייך. טיפול שיוכל גם לעסוק בנטייה שלך לקחת אשמה בלעדית, גם על מעשים של אחרים, וגם על דברים שאולי קרו בגללך אבל אולי קרו ללא קשר אלייך. דרור

שלום הפנתי את החברה הכי טובה שלי למטפל שלי שתינו מטופלות אצל אותו מטפל, הוא לא יודע שהיא חברה שלי ומאז אני רק מרגישה כאילו היא בוגדת בי עם בן הזוג שלי וכשהיא לא מספרת לי מה קורה בטיפול שלה אני מקנאה שיש דברים שאיתה הוא אומר ועושה ואיתי לא. הפנתי אותה כי היא הייתה במצב קשה ולה הוא נותן יותר תשומת לב מאשר לי ווהם עברו לפעמיים בשבוע. אני כל הזמן עסוקה במה קורה ביניהם בטיפול ולא בטיפול שלי ואני לפעמים נורא כועסת עליו. אפילו ניסיתי לקחת להם את השעה שלה הוא אמר שהוא לא יכול שהשעה הזו תפוסה למרות שאמרתי לו שנוח לי בשעה הזו הוא אפילו לא ניסה להזיז אותה לשעה אחרת. פעם הוא התקשר אליה כשהייתי לידה לשאול אותה איך היא מרגישה אחרי הפגישה כי הוא מרגיש שהייתה להם פגישה קשה-לי הוא אף פעם הוא לא התקשר ואמר הייתה לך פגישה קשה?????? נו אז מה אם יש לה יותר בעיות משלי. איך אני מחזירה לעצמי את המטפל שלי ואת חברה שלי המשולש הרומנטי הזה הורג אותי.............?לפעמים בא לי להגיד לו שהמטופלת של יום ראשון שעה חמש זו חברה שלי יא חתיכת מפגר!!!!!!!!וזה שהיא יפה וחכמה ומושלמת לא אומר שהיא צריכה לקבל יותר ממני נו אז מה אם יש לי רק חרדת טיסות ולה יש בעיות מהגיהנום ואז מה שהיא נראית כך ואני כך. פתאום לחברה הכי טובה שלי יש סודות ממני והסודות האלה זה המטפל שלי המטפל שלי המטפל שלי!!!!!!!!!אולי הוא מאוהב בה???שמעתי שזה קורה!!!!!!!! תודה ליאורי

ליאור שלום, אני מבין את הקנאה שלך בחברתך. ככלל מומלץ לא לטפל בחברים קרובים או בבני משפחה. אבל במקרה הזה נשמע שהוא לא ידע ושתיכן שמרתן זאת בסוד ממנו מאיזושהי סיבה. הסוד הזה נשמע כאחד הסיבות למצב שנוצר. את כועסת עליו על שהוא מטפל בה טוב. שהוא עושה את עבודתו בצורה טובה. את אומרת שהוא פוגש אותה פעמיים בשבוע משום שמצבה לא טוב, ובמקביל את מייחסת את תשומת הלב שלו למראה החיצוני שלה ולהתאהבות שלו בה. מדברייך, לא נשמע לי שזה המצב כאן. בכל מקרה נראה לי שהדבר פוגע ביכולת שלך להיות בתוך הטיפול, ולכן המלצתי היא להעלות בפניו את עובדת היותה חברה טובה שלך, והקושי שמתעורר אצלך בשל כך. אני מניח שיידרש עיבוד של הרגשות שלך, אבל זו הדרך הטובה ביותר בעיניי. דרור

המטפל שלי מפהק המון יכול להיות שאני משעממת אותו? אני יודעת שהטיפול שלי כבר עוסק שנה באותו נושא-למה חבר שלי נפרד ממני. אבל מה עד כדי כך משעמם לו?

שלום לך, ראשית ייתכן והמטפל שלך מפהק פשוט כי הוא עייף. אבל ייתכן שהפיהוק שלו אכן מבטא משהו, לאו דווקא שיעמום מולך. לעיתים זה מבטא תגובה אל מול הגנתיות של מטופל. האם את מרגישה שאת הגנתית, שאת מנסה להתחמק בטיפול מלגעת בדברים שבאמת כואבים לך? בכל מקרה, הייתי מציע, אם זה מפריע לך, לפנות אליו ולברר איתו מדוע הוא מפהק מולך. דרור

למה כל פעם שאני מבלה , יום למחרת אני מרגישה שבורה מדוכאת(לא שותה אלכוהול) מה כאילו אסור לי לבלות?

אילנית שלום, נשמע לי שמשהו בבילוי אכן קשה לך, ייתכן אפילו שאת באמת מרגישה שאת עושה משהו לא בסדר כשאת יוצאת לבלות. האם זה כך ומה הסיבה לכך יש צורך לברר. ייתכן גם שלאחר בילוי, את מרגישה ביתר שאת פער בין הריגוש שבבילוי לריקנות של היום יום. אלו השערות בלבד, את זו שיכולה לחפש בתוך עצמה את התשובה, ובמידת הצורך לטפל בה. דרור

לא אוכל להמשיך להשיב הערב. מבטיחה לענות מחר בשעות הבוקר על השאלות שנותרו ללא מענה. עמכם הסליחה ליאת

לפעמים זה כל-כך נוגע ללב ומרגש שאומרים סליחה באופן מפתיע. מבלי שחייבים בכלל. עם כל כך הרבה כוונות טובות. בא לי לומר משהו פיצי... לפעמים, מדמיינת, שאני שומעת את המילה הזו, הכ??נה, נחה דעתי, חדל התקפה ויש רגיעה. פתאום אפשר לשתוק ולהרגיש. להתפשר. ... עוד מחכה למצוא את הסליחה והפיצוי ולקבל אותם. בעולם, בעיקר מעצמי מולי, בטיפול, מול הסובבים. צד מול צד. באמת שלא קוסמי, אלא מחפשת משהו קטן ככל שיהיה שניתן להשיג, אבל שיהיה די מספק איכשהו. סליחה אמיתית עם כוונה. שבת עצובה של געגועים לטיפול (זה טוב...). חיפשתי בחשש רב היכן להניח מילים שביני לבין עצמי עד לפגישה הבאה. נאחל להן שתישמרנה. ורק רציתי למסור ד"ש לכולם (הנאיבית)

הנה אנחנו מתקרבים לשלהי השבת. מקווה שהאנחה פרקה מעליך משהו מנטל הגעגוע. תודה שקיבלת כך את בקשת הסליחה. :-) שלך ליאת

היי ליאת, רציתי לשאול אותך ומקווה שתעזרי לי פיתחתי מין שיטה אחרי שהתחלתי את הטיפול. שיטה של התנתקות מכל הרגשות משציפות אותי בעת השיחה. אני פשוט שולטת בכל הרגשות, ולא נותנת לזה לצאת - הכוונה היא לבכי, צחוק, צעקות- אני מאוד מאופקת שם, דבר שלא היה לי קודם. המטפלת שלי מנסה כל מיני דרכים להוציא את זה ממני, לפעמים היא מצליחה, אכשאני מתחילה לאבד שליטה ומתחילה לבכות, אני מיד מתנתקת ממנה, לא מקשיבה לה יותר ואז אני חוזרת לשליטה ומפסיקה את הבכי. אבל זה נורא כאב מבפנים לחסום את כל זה שם, ולא להוציא, הרגשה של פיצוץ שעומד להתפוצץ כל דקה.

שלום מירי, היכולת לווסת רגשות ולהתנהל איתם בנוחות משתנה מאדם לאדם. כאשר קיים קושי בוויסות רגשי, נלווים לכך גם מאמצים גדולים להשאיר את הרגשות העוצמתיים בפריפריה, ולהימנע ממצבים טעונים רגשות. אפשר להניח בזהירות המתבקשת, שלמדת במהלך השנים המכריעות בחייך, שביטוי רגשי עוצמתי ומשוחרר לא יגרור אחריו הקלה ותמיכה, אלא יסכן אותך בגינוי או דחייה. בטיפול, נעשה מאמץ לעורר מחדש את האמון ביכולת להתנהל מתוך גמישות רגשית. זה קורה בהדרגה, הודות לנוכחות מלווה ומעודדת, היכולה להכיל ביטויים אלה ללא שיפוטיות. תני לעצמך עוד זמן, בהצלחה ליאת

1) הרבה פעמים הטיפול נותן לי הרגשה רעה, היא כל הזמן מבקרת אותי, את אישיותי, את מערכת היחסים שלי, את איך שאני רואה את החיים וכו. זה ממש מעצבן אותי, מוציא אותי מהאיזון שאני בונה לעצמי במהלך השבוע. פעם אחת התעצבנתי והתעקשתי שהיא תזכיר את הדברים החיוביים שיש בי, אז היא ענתה "בטח שיש בך ואת יודעת שיש בך המון, אבל - מה- את רוצה עכשיו שאתן לך מחמאות, כאן אנחנו ננסה לראות את הצד הקשה, הרע שיש בך". מה הבעיה בלתת לי מחמאות? אז כן אני צריכה לפעמים מחמאות ממי שהפכה להיות "שותפה" בחיי לכל דבר? לא? 2) עברתי התעללות לפני המון המון זמן, ואני זוכרת כמעט את כל הפרטים (או שאני בניתי את סיפורי ההמשך- לר יודעת), אבל ישנו חלק אחד -העיקרי שהוא מטושטש לגמרי, לא מצליחה לזכור לא מה שהיה שם, מה קרה? למה זה נמחק לי לגמרי והחלקים האחרים ברורים לי מאוד? האם המוח עושה את זה דווקא? אני מאוד רוצה לדעת מה היה שם? זה מאוד קריטי? האם יש שיטה לשחזר את זה? תודה

שלום לך, טיפול המתנהל מעמדה שיפוטית וביקורתית אינו דבר רצוי. עם זאת, כדאי לשים לב למציאות הנתפסת. מבלי להיכנס כרגע לפרטי הטיפול שלך, אני יכולה להעיד מניסיוני, שפעמים רבות אמירות אמפתיות ומלאות כוונות טובות מתפרשות בטעות כביקורת או טענה, בעיקר אצל מטופלים שהתרגלו לסוג כזה של התייחסות הורית. במצבים כאלה - והבנתי שאת עושה כך - כדאי מאד לפתוח את זה מולה, ולדבר על הצורך האמיתי שלך בהתפעלות. יש לקוות שעם הזמן תוכלו להתכוונן טוב יותר זו לזו. ולשאלתך השנייה. לשכחה יש תפקיד הגנתי מובהק. אירועים טראומטיים עלולים להישמט מזכרוננו, לזמן מה או לתמיד. לפעמים נראה הצפה ספונטנית של זיכרונות קשים שהיו מודחקים זמן רב, ולפעמים - למרות מאמצים כבירים להעלותם - הם נשארים במרתפים. ברוב המקרים הדחקה עמוקה כזו משמשת הגנה מפני תוכן מאיים במיוחד, כמנגנון המאפשר לנו תפקוד יומיומי תקין. הבשורה הטובה היא שאפשר לעבד את האירוע ואת רישומו על חייך הרגשיים גם ללא הפרטים ה'טכניים' שנשכחו. ההיבטים הטכניים רלוונטיים יותר בהקשרים משפטיים, ואינם הכרחיים כשמדובר בטיפול. חזקי ואמצי ליאת

ערב טוב לך, אני בטיפול דינמי כבר שנה וחצי אחרי שאזרתי אומץ וגיליתי התעללות שעברתי פעם אחת בחיי אבל שהשאירה הרבה כאב וסבל שם. הגענו בטיפול למצב שאנחנו לא מצליחות להתקדם לשום מקום. היא עובדת איתי ב-EMDR וכשהיא רצתה שאני אתן לה את המחשבה החיובית שהייתי רוצה לחשוב על אותה נקודה שסיכמנו שנדבר עליה באותו יום, אני לא מצליחה. אני מבחינתי לא מצליחה לראות שום דבר חיובי, לא מצליחה לראות יותר קדימה. זה עיצבן אותה נורא, הפסקנו את הטיפול ביוזמתי לשבועיים. כי הרגשתי שאם אתן לה תשובה זו תהיה רק בכדי לרצות אותה. עכשיו חזרתי, ושתינו מתעלמות מהנושא המרכזי, ומדברות על כל מיני נושאים אחרים, והיא עדיין טוענת (רמזה כמה פעמים) שהיא לא תוכל לעבוד עם הנוקשות שיש בתוכי, שבכדי להתקדם אני חייבת להשתנות. ואני בגיל כשה לא נראהלי שאוכל להשתנות עכישו, ואני מצד אחר לא רוצה לתת לה תשובות רק לרצות אותה!!!

שלום מירב, שינוי אפשרי בכל גיל ! כדאי להדגיש שהכוונה (גם ב-EMDR ) היא למצוא מחשבה חיובית שהיית רוצה לחשוב באותה נקודה, ולאו דווקא כזו שחשבת בפועל. זהו הבדל גדול, ואני משוכנעת שאפשר למצוא כזו. כדאי לשים לב להתעקשות הזו שלך, על כך שאינך יכולה להיעזר או לחשוב קדימה. זוהי באמת עמדה 'תוקעת', אבל חשוב לעשות לה מקום בשיחות שלכן. יתכן שקשה לך עם העמדה הקוטבית של או-או. במצבים כאלה מוטב להדגיש את הגם וגם. * גם רוצה שינוי אבל גם מאד מאד פוחדת ממנו. * גם לא מאמינה שאפשר, אבל גם מקווה ומשתוקקת לישועה * גם כועסת על עצמי, אבל גם חושבת שמגיע לי לחיות חיים איכותיים. מסכימה לנסות שוב? ליאת

ניסיתי כ"כ לשתף,ואני רוצה להאמין שלא באמת טעיתי,ושהיא לא כועסת.אחרת אני לא באמת מבינה מה הטעם בלנסות לשתף במיוחד שזה ממש לא נעשה בקלות.יש מצב שטעיתי בכך?

שלום ד. אני מניחה שאם קיבלת רשות לשתף - זה בסדר. למה שיהיה כעס? יתכן שהתהייה שלך נובעת מהיעדר התגובה. תגובות יכולות לבוא במקום ובזמן המיועדים לכך. :-) ליאת

שלום רב אני בחורה ערבייה, בת 23. הכרתי את החבר שלי בבית הספר התיכון כשהייתי בת 17. הוא חזר אחריי תקופה ארוכה ואחרי שהסכמתי לצאת איתו ובעצם הפכתי מאוהבת בו אחרי שעה שהודעתי לו שאני מסכימה להיות החברה שלו, הוא בקש להכיר אחרת והתחיל לצאת איתה, למרות שלא הבנתי למה הוא עושה את זה הייה לי קשה להשלים עם זה והחלטתי להילחם ולהחזיר אותו, וזה מה שקרה. ומאז עברו 3 שנים שהיה בהם רגעיםטובים ורגעים פחות טובים, אבל הוא כל הזמן היה מפלרטט ועשה כמה קשרים עם בנות אחרות, למרות שאנחנו היינו עושים סקס, יוצאים ביחד, ואין משהו שחסר לו. יש לציין שאני ממשפחה משכילה ולומד מקצוע נעלה באוניברסיטה ברגע שהוא כל הזמן הייה טוען שמגיע לי מישהו יותר טוב ממנו, ואני עונה אתה הבחירה שאני עשיתי. הוא טיפוס מאוד קנאי אבל לא חשדני, הוא מאוד עצבני וקשה לו עם ביקורת, הקשר שלנו במשך השלוש שנים הייה מתנדנד, כאשר אני מגלה שיש לו קשרים אחרים מתנקים הוא מתנצל אחר כך וטוען שזה הסתיים וחוזרים וכך, בסוף השלוש שנים יצאתי לפגוש החבר שלו מאחורי גבו, החבר שלו היה הידיד לי והפגישה הייתה ממש ידודית (הוא לא הסכים לצאת איתנו ואז החלטתי שנמאס מהקנאה שלו ויצאתי עם החבר שלו לקפה), ספרתי לו על זה, וכמובן הסתער, עברנו משבר ואז הוא החליט לצאת להמשך לימודים בחו"ל, לפני שנסע לחו"ל הוא ספר לי על כל "הבגידות שלו", נתנן לי לבחור בריטוריקה קשה אם "לוותר עלייו עכשיו" או לסלוח. בחרתי לסלוח והמשכנו בקשר שבעיקרו טלפוני אבל נשארו כבני זוג. כעבור כמה חודשים במקרה גליתי שהוא נכנס לאתרי הכריות, הסתערתי ונתקנו הקשר, אחרי כמה חודשים חזרנו לדבר מדי פעם "כידידים", כעבור שנתיים, מהיותו בחו"ל הוא חזר לביקור לארץ, נפגשנו, בפגישות שלנו הוא תמיד סרב ועד עכשיו תמיד מסרב ללכת למסעדות בארים או קפה או איזה שהוא מקום והוא תמיד מחליט שאנחנו מסתובבים באוטו וזהו ואף פעם לא הבנתי למה זה. ואז נפגשנו סרב ללכת למסעדה והתסתובבנו באוטו עצרנו רציתי לדבר על מה עושים הלאה, ואז הוא סובב השיחה לקט מיני למרות שראה שלא מתחשק לי, אי התפרצתי ואמרתי לו שהוא תמיד לא מתאפק, כל פעם נפגשים רוצה סקס ורק סקס ומסרב לעשות משהו אחר וזה האמת, ובקשתי שיחזיר אותו לבית ושלא יצור איתי קשר יותר, וזה מה שקרה נשארנו בנתק למשך שנה ואז נפגשנו על המסנגיר במקריות ודברנו, הוא דאג לספר לי על חיי המין הסוערים שלו, טען שהוא יצאת עם 15 בחורות באותה שנה וקיים איתם סקס, ודאג לשלוח לי תמונות.לי היו שני פלרטוטים.. שהיו נטולי רגש שלא ספרתי לא עליהם ודאגתי להגיד לו שלא היו לי קשרים מתוך תכנון שאני החלטתי להחזיר אותי ואני יודעת טוב שעל זה לא יסלח.בקיץ כשחזר נפגשנו, שני המפגשים כללו סקס, רציתי לקבוע מפגש שלישי איתי לדבר על מה עושים כי פשוט אנחנו עדיין פרודים. ואז השיחה הסתיימה בצעקות הוא טען שהוא לא חייב לי וואני טענתי שהוא לא מכובד וזה נגמר. בעבור 4 חודשים הוא חזר לארץ לביקור, הרים טלפון וטען שהוא רוצה שיחה להביר את עצמו, נפגשנו דברנו והגענו למסקנה שאנחנו רוצים לחשוב טוב אם חוזרים ביחד, וקבענו שאר העניין נגמור כשיחזור לחו"ל, בעוד שבוע, והפגישה הסתיים בסקס למרות שלא רציתי כל פעם הוא מתגרה לא מתאפק ואני נכנעת, זה לא נעשה בכוח אבל לא ברצון. כשחזר לח"ל שבוע לא הרים טלפון, יצרתי איתו קשר והחלטנו לדבר, דברנו 4 שעות על חשבוני והוא טען שהוא דווקא רוצה שנהייה ביחד, כי קשה לו בלעדיי אך מודע לזה שגם קשה לו איתי, היה אמור להתקשר אליי בשבת, לא התקשר התקשרתי אני טען שהוא עם חברים, דברתי איתו על סדר עדיפות אמר שהוא לא מאמין בזה. הוא עכשין מתקשר כל שבועים למרות שכל פעם רבים על פרק הזמן הארוך מבחינתי והוא טוען שאין לו זמן לדבר וכאשר הוא מתקשר מדבר דקות אחדות בבד בטענה שהמצב הכלכלי שלו לא מאפשר לו שיחה ארוכה, אבל כאשר אני מתקשרת אף פעם לא מוצאת אותו עסוק, וגם הוא זורם בשיחות שעות. אני מאוד מתלבטת אם זה יעבוד או לא. לא מבינה את עצמי ולא מבינה איתו, אני עדיין אוהבת אותו אבל יש לי כעס עצום כלפיו, הוא טוען שהוא אוהב אותי אני לא ממש מרגישה את זה, לפעמים אני מרגישה שהוא יותר נמשך אליי מאשר אוהב אותי, אני מרגישה שהוא היום בקלות מוכן בכל רגע לנתק את הקשר, לפעמים מתפרץ על סיבות לא בעלות ערףך ונכנס לסערת זעם, אבל כאשר השיחה נעימה יותר הוא מתרחמן מהר וזה ממש מרגיז אותי. אני ממש לא מבינה אותו, ממש לא יודעת האם הוא באמת יתאפק ולא יפלרטט עד הקיץ ולא יעשה קשר עם בחורות אחרות, נשאר ו שנתיים לימודים בחו"ל והוא יהייה בארץ רק ביקורים בקיץ. אני כל הזמן מרגישה שאני חושדת בו, האמת אני לא יודעת ממש מה אני חשה, ומה אני רוצה הקשר הזה, אבל אני יודעת שמאוד קשה לי בלי הקשר הזה. אני לא יודעת מה לעשות, איך לפתור את זה, מה לעשות עם כל ההתלבטיות והרגשות הקשות שאני מרגישה, אני אף פעם לא הצלחתי לקרוא את שפת הגוף שלו, למרות שאני חושבת שאני חכמה מאוד ושאני תמיד מנחשת מה הארחים חשים ומפרשת נכון את שפת גופם, איתו החוכמה שלי והאינטלגנצייה הרגשית שלי פשוט לא עובדים, פשוט לא מבינה איך ןלמה הוא מתנהג בדרך זו, פשוט לא יכול להבין מה המבט שלו אומר, אני תמיד מרגישה שיש משהו נסתר, וזה מכניס אותי לדילמה כל הזמן ושורף המון אנרגיה. אני מקווה עזרה דחופה, מקווה הסבר מלא שיגע לכל הנקודות שאזכרתי, ושיתן אפשרות לראות את עצמי ואת הקשר איתו בהביורת יותר. תודה רבה

שלום לך, הכותרת שבחרת אומרת "הכל בערפל", אבל לתחושתי הכל ברור כשמש. את יודעת היטב שמדובר בבחור לא יציב, לא ישר ונצלני. הוא מצהיר על אהבתו, אך פוגע בך שוב ושוב, לא נוהג בך כבוד, ומנצל את אהבתך להנאותיו. לא ברור לי מה נשאר עוד נסתר או לא ברור. הוא מקיים יחסים עם בנות אחרות ואף שולח לך תמונות שלהן, לא משקיע בך - אפילו מן הנימוס - מאומה (אפילו לא קפה או ארוחה במסעדה), מתפרץ עלייך, ואפילו מודה שמוכן לנתק את הקשר איתך. נדמה לי שהשאלה שנשארת בערפל היא *למה את מוכנה לכל זה?* זאת שאלה קריטית, ואני מפצירה בך לנסות ולהגיע בדחיפות להתייעצות פסיכולוגית (תוכלי לפנות לשירותי הייעוץ באוניברסיטה), ולברר עם עצמך מדוע את מאפשרת לפגוע בך כך לאורך שנים. זכרי שעכשיו את עדיין אישה פנויה וחופשייה, ויהיה קשה שבעתיים להיחלץ ממערכת יחסים הרסנית אם חלילה תתמסד. בהצלחה ליאת

היי יש לי ocd התחלתיי טיפול ראשון אצל פסיכולוג רציתי לשאול שאלה האם אני מסכן את רישיון הנהיגה שלי בזה שאני מטופל?

שלום גרגורי, אני מברכת אותך על היציאה לדרך. ההחלטה להתחיל טיפול היא תמיד משמעותית, כרוכה ברגשות מעורבים, בהתרגשות וחשש, תקווה וציפייה. אם ה-OCD לא הפריע לך לנהוג, הטיפול בוודאי שלא. עצם ההימצאות בטיפול אינה פוגעת בכשירותך לנהוג, אלא אם תתחיל בנטילת תרופות הפוגעות זמנית בעירנות. תוכל להתייעץ על כך עם המטפל שלך, שיוכל להרגיע אותך ללא ספק. בהצלחה רבה ליאת

לאחרונה אני חשה יותר ויותר צורך לסיים את הטיפול בו אני נמצאת שנה, יחד עם זה אני לא לא חרדה להפסיק את הפגישות בבת אחת. ברור לי שההחלטה היא שלי אך האם ישנה דרך לרכך את הנתק. פסיכולוגית קלינית מחפשת שותפ/ה לקליניקה באיזור הצפון (הקריות)

שלום רעיה, מאימתי שהתקבלה החלטה משותפת (מטפל-מטופל) על הפסקת הטיפול, אפשר בהחלט להחליט על נוהל 'מרוכך' של מפגשים אחת לשבועיים, אחת לחודש, או לפי הצורך בתיאום. בברכה ליאת

קרה לי דבר מוזר במהלך תהליך ארוך ושלילי (שלא אפרט כאן ) שבסופו של התהליך...איבדתי את קולי- את זהותי- אני זרה לעצמי- ולא חיה מתוך הסובייקט אלא משהו יותר אוביקטיבי- נראה לעין- שטוח- חלק- ללא המאפיינים הייחודים שיש בכל אדם. אני שאולת איך ניתן להחזיר את הקול גם לאחר מס' שנים ...? אני לא לוקחת טיפול פסיכולוגי בגלל העובדה הפשוטה שלא ניתן לטפל במה שלא קיים ואחרת זה מבלבל מאוד ולא תורם.

שלום לך, את מתארת חוויה קשה של התנהלות בעולם מתוך היעדר עצמיות מגובשת, היעדר מקום או קול ייחודי משלך, כאילו אבדה לך זהותך. תילי תילים של תיאוריות נכתבו על תופעות אלו ממש, וברשותך, אביא ציטוט קטן מדבריו של היינץ קוהוט, שכתב על כוח הריפוי של העצמי- "בדיוק כשם שעץ, במגבלות מסוימות, יוכל לעקוף מכשול בגדילתו כך שיצליח בסופו של דבר לחשוף את עליו אל קרניה מזינות החיים של השמש, כך גם העצמי יזנח בחיפושו ההתפתחותי את המאמץ להמשיך בכיוון מסוים אחד, וינסה להתקדם בכיוון אחר". זוהי ראייה אופטימית מאד, כך נדמה לי, על החתירה הבריאה לתיקון שקיימת בכולנו. אני מאמינה שעם עזרה מקצועית טובה תוכלי לתת לחלקים הבריאים שהחנקת בתוכך לצמוח ולהתפתח בכיוון חדש. בהצלחה ליאת

שלום ליאת, בת 30 (כמעט), גרה עם בן זוג כשנה וחצי, סה"כ שנתיים יחד. השבוע הגעתי לריאיון עבודה, הופתעתי לגלות במקרה כי האקס שלי של 5 שנים עובד שם. התלבטתי, לבסוף החלטתי ללכת להגיד שלום. הוא עדיין לא הגיע לעבודה (אולי למזלי),לכן לא נפגשנו. השארתי הודעה לשותף לחדרו שבמקרה גם אותו אני מכירה שימסור ד"ש ממני. לאחר שעות אחדות קיבלתי SMS מהאקס אם יכול להתקשר, עניתי בחיוב. שוחחנו לא מעט, התעדכנו בפערי הזמן (פרודים כבר 6 שנים), ואז הוא עדכן שיש לו ילד ואשתו עומדת ללדת כל יום. האמת שידעתי על הילד דרך חברה, אך עשיתי עצמי מופתעת. כשנתיים אחרי הפרידה עלו בי מחשבות ורצון לחזור, למרות שאני זו שנפרדתי ממנו ודי הייתי שלמה עם ההחלטה (הוא ניסה לחזור אליי במשך תקופה ארוכה), אבל אז הבנתי שכנראה הוא כבר בזוגיות. למחרת שיחות הטלפון הוצפתי במיילים והודעות SMS ממנו, תמונות של "הנסיך שלו", ואינספור סיפורים על הילד, שמן הסתם, לא ממש מעניינים אותי ואפילו מכאיבים, הוא כל הזמן הציע שנפגש כדי שאראה את יצירת המופת. (הבן שלו, כמובן). יש לציין, כי הוא אהב אותי אהבה גדולה, היה מסור ובן זוג מדהים, אבל זה לא היה נכון עבורי ולא הייתי שלמה עם הקשר בתקופה ההיא. הרגשתי שאני צריכה לחוות, להתנסות ואולי אפילו להכיר מישהו שאיתו אהיה שלמה. עברו השנים ואני נמצאת בזוגיות בה יש פערים רבים ביננו מבחינת השקפות העולם, יחס לכסף, למקצוע וכ"ו. פתאום מופיע האדם מהעבר שבבסיס היינו כ"כ דומים וכאילו מצליח לדרוך לי על כמה יבלות ולבלבל (הוא כ"כ רגיש וקשוב, בנגוד לבן זוגי הנוכחי). לאחר השיחות איתו הרגשתי כ"כ מבולבלת, כ"כ מתגעגעת והרגשתי שעשיתי טעות איומה שנפרדתי, למרות ששוב - זה לא היה נכון לי לאותה תקופה, ייתכן שלהיום - כן, אבל מאוחר מדי. אני חושבת לעצמי איפה יכולתי להיות עכשיו, עם ילד מדהים ובעל מסור ובמקום זה אני מרגישה תקועה.... 1. לא מפסיקה להטריד אותי המחשבה, מה הוא בעצם רוצה ממני עכשיו ןלמה הוא כ"כ טורח לספר לי באריכות על הבן. 2. מה זה בעצם אומר על הקשר הנוכחי שלי אם השיחות איתו מצליחות להכאיב לי? 3. מה לעשות שעכשיו אני מרגישה כ"כ פספוס והחמצה?? (אין לי ספק שאם היום הייתי מכירה בנ"א כזה, לא הייתי מוותרת עליו, אבל זה בגלל שהתבגרתי והתנסיתי...) תודה ושבת שלום.

שלום למבולבלת, לחיים יש דינמיקה משל עצמם, ולעיתים היא פתלתלה וצינית. לפעמים נקרית בדרכנו ההזדמנות 'למדוד' על עצמנו מחדש תסריט-חיים ישן שנזנח. לפעמים זה נראה מפתה, מזמין, אשלייתי. יש לי חברה טובה שאומרת "סיגריה שכיבית - אל תדליק שוב". הטעם תמיד יהיה רע. אנסה להשיב על שאלותייך, לפי הסדר- 1. יתכן שהמפגש המחודש, עם כל מה שהצית בך, עורר משהו ישן גם בו, מפניו הוא מנסה להתגונן באמצעות הדיבור על הילד. הוא שב ומזכיר לעצמו (וגם לך) שהסטטוס שלו שונה מאד עכשיו, והוא מחוייב לאשה וילד. אולי ההתגאות ב"נסיך שלו" היא ביטוי מרוכך לתוקפנות כלפייך, על עניינים לא סגורים מפעם. כאילו אומר "תראי איפה את ואיפה אני...". אולי. 2. אני לא בטוחה שעוצמת הרגשות שהתעוררה בך בעקבות המפגש המחודש בהכרח "אומרת" משהו על הקשר הנוכחי. חסרונותיו של בן-זוגך הנוכחי עלו כאן בהשוואה ליתרונותיו לכאורה של ה'לשעבר' שלך. חשוב לזכור שמותר לנו להרגיש רגשות עוצמתיים ליותר מאדם אחד. אין זה בלתי הגיוני להניח, שאם אהבנו פעם מישהו מאד מאד, נמשיך לאהוב אותו במובנים רבים כל חיינו. אין בכך כדי לגרוע מאהבותינו החדשות. אני מציעה לך לבחון את הקשר הנוכחי שלך בחינה נוקבת רק לאחר שתגווע ההתרגשות הפתאומית שאת חווה כרגע. 3. כל בחירה לעולם כרוכה בהחמצת האופציה האחרת. בדר"כ, בנקודות ההחלטה בחיינו נלקחות בחשבון הנסיבות העכשוויות. חכמה שלאחר מעשה יכולה להיות צורבת ומכאיבה (עיין ערך דו"ח וינוגרד), אך היא כמעט בלתי נמנעת. הדרך היחידה להתמודד עם החלטות שגויות היא ללמוד מהן את השיעור. לא בטוח שזו הייתה טעות גדולה כל כך (עלינו להכיר גם בכוחה של האשלייה), אך בכל מקרה, הדברים שלך מלמדים דבר או שניים על הדרך להרוויח ניסיון וחכמת חיים. היי בטוב ליאת

אתמול היתה פגישה משמעותית למרות שלא היתה כזו תוך כדי התרחשותה. בעיקר שתקתי והקשבתי וחשבתי. לפעמים אני חושבת לי שהייתי צריכה להפגש פעמיים בשבוע בימים רצופים: פעם אחת הייתי מקשיבה, ואחר כך מעכלת ולמחרת הייתי מגיבה. מהלך של שבוע מעמעם את הדברים, מסיט מהמסלול. היית מתעקשת לו היה נודע לך שמטופל שלך משחק עם המות, עם אבדנות, מתעקשת לדעת עד כמה, מתוך אתיקה מקצועית? בענין השקדיות: http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-824,xFT-715467,xFP-715467,m-Doctors,a-Forums.html

שלום מעלה, פעם הייתה לי פנטזיה דומה לשלך בהקשר של טיפול שיניים. הרי תמיד בדרך החוצה ממנו, הפחד נרגע, ונדמה לנו שהיינו יכולים לחזור ולהיכנס לשם כמו כלום. בטיפול הבא, אנחנו (טוב, אני - לא בטוח שגם אתם) מגיעים שוב מעורערים ומודאגים, כמו בראשונה. הרעיון של טיפול יום אחרי יום אינו מופרך כל כך. חלוצי הפסיכואנליזה טיפלו ארבעה, חמישה ולפעמים שישה ימים ברצף באותו מטופל. נסי להציע למטפלת שלך את הסידור הזה, ואולי תמציאו איזו פרדיגמה חדשה-ישנה. יש, אגב, מטפלים שמסכימים לטיפול של שעתיים ברצף. גם זו אפשרות (בהנחה שתצליחי לדחוס את כל תהליך העיכול לאותן שעתיים). אני לא בטוחה שהבנתי עד הסוף את שאלתך בנושא האובדנות. ברור לי לגמרי שלא הייתי יכולה להרשות לעצמי לדון בעניינים כלשהם - גם אם חשובים מאד - כל עוד אני חרדה לחיי המטופלת שלי. כאן לא מדובר כלל באתיקה, אלא בדאגה אמיתית של חיים או מוות. מטופל שבוחר לרקוד או לשחק עם המוות, לא תמיד מודע ליחסי הכוחות, להזכירך. אני מניחה שאני מהנודניקים, כן. אני מודה לך על המידע המלבב בעניין השקדיות. חייבת להודות בצער שמשהו משמחתי האפיר קצת בצילה של הפיסקה הקודמת. מתפללת שלובן הפריחה יצליח לפתות אותך למשחק אחר. שלך ליאת .

אני חושבת שכרגע רק המשחק הזה מאפשר לי לראות את לובן הפריחה. אני מרגישה שאף אחד לא מצליח להבין את עומק העוצמה של המחשבות האלה. כאילו שהידיעה שאפשר לא להיות מאפשרת לי להיות. זה מאוד לא קל אני נושאת איתי בגלל המחשבות האלה מסע כבד מאוד, ויחד עם זה אני צריכה אותן. היא דרשה לדעת אם סכנתי את עצמי באמת, אני נפנפתי את הדרישה, ובתוך המעין ויכוח שהתעורר היא גם אמרה משהו על אתיקה. אני מתפרעת בדרך אל הטיפול או מהטיפול, היא יודעת את זה ודרשה שזה יפסק. נאמר שיש לי מספיק נסיעה בינעירונית, ומספיק פיתולים כדי שנהיגה פרועה תגמור את הדרך לפני היעד. יש מי שיפסידו אם לא אהיה, ויחד עם זה הפיתוי כה גדול (אתמול סיפק לי העיתון עוד אופציה, תעייני, אם בא לך, במוסף של הארץ). ויחסי הכוחות, ליאת, מאוד ברורים לי. תמיד זה יגמר באחד אפס, לא לטובתי. מישהו יכול להבין כמה נחמה יש בחיבוק סופי שכזה?

אני מצטערת שעברתי טיפול ולא הצליח - הנזק הוא שמאז איבדתי את חוזקתי מול אמי השתלטנית ואני נחלשתי מולה - דבר זה מאפשר לה יותר להיכנס אל חיי ובכל פעם כזאת אני נפגעת יותר ויותר מלווה בכאב שאינו הוכל בטיפול ועכשיו אינו חוזר למקומו הראוי ומעורר אצלי הרבה בעיות, חרדות וחרטות קשות מכיוון שכל מה שבנתיי אל מול אמי נהרס כפי שהבטחון והאמון בעצמי נהרס. אני לא מאמינה שניתן להשיב לאחור את הגבול הדק שבנתי ושמרתי עליו כל השנים שהגן עלי מפניה ותרם לי רבות לשאוף קדימה, ללמוד, להצליח, לבנות חיים איכותיים שעכשיו הכל נהרס...זה לא ממש עכשיו זה כבר כמה שנים מאז הטיפול. אני זוכרת כעבור שנה מהטיפול כשהגעתי לביקור משפחתי חשתי לפתע לא שייכת וחלשה מאוד מול אמא - חלשה במובן שכל מה שאמרה לי ועלי כל החיים פתאום נהיו נכונים, ניכנסו אלי ללא סינון מקדים (כפי שהיה לפני הטיפול), ונקלט כאמת לאמיתה. האם ניתן להשיב את הגלגל לאחור אחרי שעשיתי טעות ולא דאגתי להפסיק את הטיפול בזמן לפני שהכל התחרבש ונהיה לחורבן טוטאלי. מה האפשרות שאצליח שוב ליצור הפרדה בריאה מול אמא הרסנית? ממקום זה עכשיו קשה לי יותר לאחר שכל מה שמנעתי לשמוע ממנה כל השנים - באחת קיבלתי אותם ומזדהה עם כל דבריה אפילו שהם לא עיניינים ובכל זאת הרגש צף על גדותיו....... הייתי רוצה לדעת באמת האם ניתן להשיב את הגלגל לאחור..האם ניתן לתקן את הקלקול כפי שחינכתי עצמי כל השנים...

שלום סופי, את מתארת קשר מורכב והרסני עם אמך, שככל הנראה לא עו?בד עד הסוף בטיפול שלך. איני מצליחה לראות כיצד הקשר הטיפולי הוא זה שגרם להתערערות שלך, אך מדברייך עולה הצורך בעזרה מקצועית כרגע, שתחזיר לך את שיוווי המשקל. המקרה שלך מדגים, כך נדמה לי, מצב לא רצוי של הפסקת טיפול בזמן לא נכון, כאשר הגנות נוקשות קורסות לפני שהתבססה תשתית טובה יותר במקומן. אני ממליצה בחום על טיפול פסיכולוגי אצל מטפל מיומן, ומאמינה שאפשר לעזור לך להתחזק. בהצלחה ליאת

ליאת זה בערך מה שקרה אבל דעי שהיא (המטפלת) זו שהוציאה את חלקה מהאחריות להתעקש ולא ידעה כיצד להתמודד אם הבלתי צפוי שהפתיע אותה בהפתעה גמורה... בפורום אחר קיבלתי כל מיני תגובות שכנראה הבסיס לא היה טוב ועכשיו תיתכן צמיחה יותר טובה ממה שהיה בתחילת הקשר הטיפולי...האומנם? אני חשה שאיבדתי את החלקים הכי טובם וחיוניים שניכנתי בהם...וכעת אני סתם הצל של עצמי... האם כדאי לשוב לאותה מטפלת (על אף מוגבלותה)? ומהם הסיכויים _אם בכלל) לשוב לחזור לעצמי???

היי ליאת איך זה יכול להיות, שדווקא בסוף השבוע אני מרגישה מדוכאת/מבועסת? שבוע העבודה לחוץ ועמוס. אני מחכה ליום שישי כדי לנוח,להירגע,ולמרות זאת, בסופי השבוע האחרונים אני מרגישה מבועסת כזאת. אני לא חושבת על משהו מיוחד,לא מטריד משהו מיוחד. אני מתפקדת, ויחד עם זאת רע לי. איך אפשר לנסות ולהבין את זה? תודה

שלום טלי, סופי שבוע, שבתות, חגים ומועדים ידועים בפוטנציאל הנוגה שלהם. השקט המשתרר סביב לא תמיד מאפשר לנו לברוח מהמצוקות שלנו, כפי שעושה שאון היומיום. כאשר אנחנו עסוקים, רצים, מתחרים ב"דד-ליינים" - אין לנו זמן לשקוע במחשבות, בחשבונות נפש, בזיכרונות ובגעגוע. בנוסף, סופי השבוע, מטבעם, מוקדשים לבית ולמשפחה, ואצל אנשים שאינם מוקפים בבני משפחה אהובים, עלולות להתגבר תחושות בדידות ומצוקה דווקא אז. האם משהו מההסברים הללו מדבר אליך? ואף על פי כן - שבת שלום :-) ליאת

שאני בסדר, לא דפוקה או לקויה. הייתי בטיפול שנתיים שכל מה שהרגשתי בו זה עד כמה אני דפוקה ולא בסדר. הטיפול לא הסתיים יפה, שתינו איבדנו עשתונות כל אחד מתוך הפחד שלה ואני נאלצתי לעזוב בלי מילות פרידה ונשאר שלי טעם רע מאוד בפה...עברו הרבה שנים מאז ועדיין אני לא יכולה להתחיל בטיפול חדש. אני הגיע מנוקדת פתיחה לא נכונה. אני אחוש שהיא לא בעדי, שהיא שופטת ומבקרת אותי ולא אוכל ליצור קשר ראשוני נעים (גם רושם), כפי שיכלתי לפני הטיפול שהזיק לי. חשוב לי להתחיל טיפול כשאני קודם יוצרת רושם חיובי ומצליחה להתחבב על המטפלת כך הדבר יאפשר לי לחוש יותר קרבה ויותר לסמוך עליה. הבעיה שמאז אבדה לי יכולת זו. האם בהכרח חשוב לנסות שוב טיפול? ומה עושים אם אני לא יכולה אחרת מלבד אותה יכולת של השפעה על אנשים לחיוב שאבדה לי ומתוכה אני יוצרת את הקשר הראשוני כפי שמתאים לי, ורק מתוכו אוכל בהמשך להיפתח ולהיות נינוחה, כשאני פותחת ומתחילה מנוקדת חוזק וחיוניות. נוי

שלום נוי, טיפול שגורם למטופל להרגיש דפוק או לקוי בהחלט מחטיא את המטרה. שיפוטיות וביקורת בוטה אינם חלק מטיפול מיטיב. טיפול לא בהכרח חייב תמיד "ללטף", ולעיתים אמירות שהמטפל בוחר למטרת דרבון או המרצה יכולות להתפרש כביקורת או פגיעה. נהוג לראות בסיטואציות כאלה "כשל" טיפולי, עליו יש להתגבר יחד בתוך הקשר הטיפולי. אני מאמינה שתוכלי לשקם את עמדתך ביחס לטיפול פסיכולוגי אם תתנסי בטיפול טוב ורגיש. זוהי כמובן בחירה ולא הכרח. אני מעודדת אותך לנסות, ולו כדי לפטור את עצמך מרעיונות כה שליליים ביחס לעצמך. בהצלחה ליאת

שלום רב אני מבקשת לדעת ע"פ מה ששמעתי- מהם הסיכונים האפשריים שיכולים להיגרם מטיפול פסיכולוגי ...החל מהקל ועד הקשה כלומר: נניח גם שהטיפול והקשר בסדר , הבנתי כי גם אז אישיות של המטופל יחד עם יתרונות הטיפול, מאבד משהו באישיותו...רציתי לדעת מהו הדבר....

שלום חני, אישיותו של אדם מתגבשת בדר"כ עד הגיעו לבגרות, ומאימתי שזה קורה, קשה מאד לחולל בה שינויים מרחיקי לכת. השינויים בעקבות טיפול הם בדר"כ שינויים התנהגותיים ורגשיים, או שינויים קוגניטיביים (למשל בעמדות ובתפיסות ביחס לעצמי, ביחס לזולת, ביחס לעתיד וביחס לעולם בכלל), ולא שינויים מבניים באישיות. יש מצבים בהם, בעקבות טיפול, תהיה החמרה זמנית בסימפטומים דיכאוניים או חרדתיים, כתוצאה מהצפה של תכנים קשים או טעונים רגשית. במקרים של טיפול רשלני (ובמקרים נדירים לא רק בו) ייתכנו פגיעות משמעותיות יותר, גם לטווח הארוך, ולכן יש חשיבות לבחירת מטפל מקצועי ומורשה עפ"י חוק. כאשר הטיפול נעשה אצל מטפלים שהוכשרו והוסמכו כראוי, הסכנה לנזקים חמורים נמוכה ביותר. שלא נדע ליאת

שלום ליאת אני אודה לך אם תוכלי להיות יותר ספציפית :) כאשר את אומרת בטיפול רשלני יייתכנו פגיעות משמעותיות יותר וגם לטווח הארוך... לאיזה פגיעות את מתכוונת....ולאיזה טווח ארוך...האם הכוונה שניתן לפתח הפרעת אישיות נרקציסטית ו/ פסיכוזות אם נזקים בלתי הפיכים (על אף שאין סכיזופרניה בעקרון)? תודה לך

שלום ליאת הבנתי שנגרם לי נזק בשל אבחון עצמי דרך הרשת באמצעות חקירה ממושכת רבת שנים שלה היה טריגר אחר בדמות מטפלת נוראית. עכשיו אינני מסתכלת על עצמי רגיל אלא מתוך אבחנות וההרגל לא גורם לי לחוש אותי כאדם רגיל, סתם כך להיות...משהו שהוויה הפנימית השתנה, והצבע שלי אבד. עכשו אני מתלבטת איזה סוג טיפול יכול לעזור לי..ממליצים לי רבות על קוגניטיבי התנהגותי בגלל שהכל התחיל בגלל חרדה גבוהה וממושכת. תודה

ערב טוב, אבחון עצמי הוא עניין מזיק בכל מקרה, אך לא הייתי ממליצה לקחת על עצמך את האשמה למשבר שפקד אותך. מטפל קשוב ורגיש יכול לתת מענה לצרכים העכשוויים שלך, ללא קשר לאסכולה התיאורטית ממנה הוא בא. טיפול קוגניטיבי-התנהגותי ישמש בדר"כ במקרים בהם רוצים למגר סימפטומים ספציפיים של חרדה ודיכאון. המהדרין (מגישה זו) יישבעו שהיא יפה גם למגוון מצבים אחרים, כך שאפשר לנסות. אני עצמי מאמינה שהקשר הטיפולי הוא לב ליבו של הטיפול, ולכן ממליצה לך מאד ללחפש לך דמות טיפולית שתוכל להעניק לך את הביטחון וההכלה לה את זקוקה, תהא גישתה אשר תהיה. בהצלחה ליאת

באתי להגיד "שלום".סרדנו שלושה חודהשים של צרחות ב"ה.המצב משתפר(מקווה שגם המצב הנפשי שלי ישתפר עם הוספת שעות שינה)ו עם כל זה היא תינוקת אכי מדהימה בעולם.מחקים לקייץ שיפסיקו כבר אצלינו להשתעל ולהקיע,ואני אפסיק לרוץ עם הוונטולין מאחד לשני.לפעמים נראה לי שעוד מעט והתמוטט העולמי...ו בכל זות אני מוקסמת מאמהות ומבית מלא רח של חלות שבת ומנסה להשלים עם עצמי....זהו שבת שלום ומבורך.

ערב טוב חני, מצטערת שלא הספקתי להשיב לך לפני שבת. קיבלתי את המייל שלך השבוע :-) תמיד נעים לשמוע על בית הומה מתינוקות. הקשיים שאת מתארת הם זמניים וחולפים, וממרחק השנים נזכרים בהם בגעגוע גדול. מקווה שהשיעולים וההקאות יתחלפו בבריאות ושחוק עם בוא האביב, ואולי אפילו קודם. שבוע טוב ליאת

ד"ר שלום אב לשלושה הבכור בן 17 ושתי בנות 13/9 לפני בני בכורי הינו ילד בעל אינטלגנציה מעל הממוצע לפני כשנה וחצי לערך שמנו לב כי הוא מתעסק יתר על המידה מול המראה ובוחן את עינו הימנית בטענה שהיא קטנה יותר מרעותה הסברנו שזה נכון אך זה דבר מקובל כי האדם אינו שווה במידויק בכל איבריו אף על פי שאין שמים לב לעיניין למרות זאת היה מתעסק מייד לאחר מכן שמתי לב כי הוא אינו מפנה את מבטי לצד ימין גם אם חוצה את הכביש וגם אם יושבים בקבוצה לעולם לא יישב כשמיצידו הימני יהיה מישהו ואם ישב מישהו אז הוא קם למקום אחר או לא יושב גם אם נניח הוא יושב לידי בנהיגה הוא לא מפנה את ראשו לצד ימין גם אם אני מפטיע ואומר וואו תראו איזה יופי...משהו או נוף או כל דבר אינו מפנה מבטיו הערנו לו עשרות פעמים אם קיימת תשובה הגיונית הוא כועס אומר שיש בעיה אך לא מסביר גם אם נניח הוא מרים משהו שולחן יחד איתי הוא מסית את מבטו העיקר שצד הימני לא יהיה חשוף אין לי הסבר !!העיניין מסוכן בחצייה של הכביש כי הוא למעשה אינו בודק מה קורה בצד הימני וכנראה מסתמך על חוש השמיעה .. ואם בכל זאת חייב משהו בצד הימני אז הוא מסובב את כל גופו לצד על מנת לראות חזיתית את העצם או כל דבר אחר כואב לי ומפרילי כי הוא טרוד בעיניין והדבר מונע מימנו להיות מפוקס על הדברים החשובים ועוד קטנה...גם ליד אחיותיו או במיטה כשכולנו יחד הכל מצויון עד אשר מישהו שוכב בצד הימני הוא פשוט קם והולך אנא עיזרי/ו לי לפחות בכיוון ומה עלי לעשות והאם אתם מכירים תופעה כזו מוזרה בתודה מראש וסליחה על אורך השאלה

שלום לאב המודאג, נדמה לי שאני זוכרת את המקרה. אם איני טועה, הפנית אלינו את השאלה לפני כשנתיים, כשבנך היה בן 15. ההתנהגות שנראית מוזרה כל כך בעיניך יכולה להיות סימפטום של הפרעת חרדה, המלווה באובססיות וקומפולסיות (OCD). בהפרעה זו מתפתחות התנהגויות כפייתיות (טכסים) להפחתת החרדה. הפרעה זו בהחלט ניתנת לטיפול, באמצעות טכניקות קוגניטיביות-התנהגותיות בשילוב של טיפול תרופתי. איני מציעה להסתמך על "אבחנה" אינטרנטית זו, שכן מדובר בהשערה בלבד. כדי לאשש את האבחנה ולטפל בצורה מיטבית, אני ממליצה על פנייה לפסיכיאטר או פסיכולוג קליני, המתמחים בעבודה עם מתבגרים. יש לציין שבמידה ואכן מדובר בOCD, יתכן שקיימים טכסים נוספים סמויים יותר, בהם אינכם מבחינים. אם אכן מדובר באותו נער מלפני שנתיים, כדאי מאד לעזור לו בהקדם, ולפטור אותו מהסבל המתמשך שמעוררות החרדה והתלות בפעולות הכפייתיות. בהצלחה ליאת

ליאת, הייתה אזעקה השבוע, מצב לדרמה לא פשוטה. כרגע אני אזהר ואומר שזה נראה כמו אזעקת שווא. אני כל כך עייפה מזה. מותשת ממש. תגידי, מתי תהייה סתם שגרה? אין לי כוחות. נורית

נורית יקרה, יש תקופות שמאלצות אותנו לרוץ, חסרי נשימה, אחרי האירועים, ולקוות שייגמרו בכי טוב. תני לעצמך לנשום לרווחה, להודות על ה"שווא", ולנוח. מתפללת איתך לשגרה מבורכת, ומשוכנעת שאף על פי שתתמהמה, בוא תבוא... מחזיקה קצת גם מכאן ליאת

היי, אחרי ארבע שנים של אובדן, ושנתיים של טיפול, באותו יום של אובדן האדם הכי קרוב אני לא מצליח לתפקד. זה חוזר אלי כמו סרט רץ, כל שניה באותו היום. איך אפשר לעבור את היום הזה ביותר שקט? והאם הטיפול לא עובד אם עדיין איני מצליח להיפרד מהדמות שהייתה הכי קרובה אלי?

שלום ירון, ימי זיכרון מיוחדים, ימי שנה, או ימים מיוחדים אחרים המציינים אירוע קשה בחיינו, יכולים להיות טעונים מאד מבחינה רגשית. אנשים נוהגים לציין אותם בטכסים שונים, כמו בהדלקת נר, ערב שירה, תפילה בבית הכנסת, לימוד תורה, טיול משפחות, וכיוב'. לא דיברת על הנסיבות המיוחדות של יום האובדן, האם יש בהן מרכיב של ציבוריות, או שמא מדובר באירוע פרטי שאינך יכול לחלוק עם אנשים נוספים. כך או כך, אני מציעה לך לחשוב על דרך מיוחדת בה תוכל לציין את היום הזה באופן סמלי. אפשר לחשוב על האדם האהוב שאבד לך, על משהו ייחודי שאפיין אותו, עליו ניתן לבסס מעין טכס שנתי קטן (או גדול, תלוי בנסיבות). נדמה לי שאין בכאב היום הזה כדי להעיד על איכות הטיפול שלך. גם אם יש בך ספקות, נדמה לי שמוטב לדון בהם במנותק מהימים הרגישים הללו, בהם שיקול הדעת עלול להיפגע מחמת הצער. איתך ליאת

שלום לך, כבר כמה פעמים שהמטפלת שלי מעירה לי שאני מטופלת מאוד קשה, למרות שהיא מרגישה שאני מין אתגר בשבילה. אבל היא גם אמרה לי "שהיא לא יודעת מה לעשות איתי לפעמים", "שהיא מרגישה לחוצה איתי", "שהיא לא יודעת איפה היא טעתה, ומה היא יכולה לעשות עוד בכדי שתתקרב אלי עוד", "איך לצאת מהתקיעות שאני בה", "אני לא יודעת לפעמים אם הטיפול הדינמי מתאים לך".. ועוד כל מיני הצהרות. אני מרגישה שהיא מנסנ להגיד לי "תעזבי כבר" , כאילו שלא נעים לה להגיד את זה אבל היא רומזת!! יכול להיות? אני לא מצליחה להבין את זה! פעם אחת שאלתי אותה, אבל היא אמרה שברגע שתרגיש שהיא לא יכולה לעזור לי היא תגיד את זה! אני לא מצליחה להבין? האם את יכולה? אשמח אם תעזרי לי

שלום אילנה, המטפלת שלך נוקטת לשון ברורה וישירה, ומשתפת אותך בתחושות שלה ביחס לקצב ההתקדמות של הטיפול. אמירות מסוג זה, לפחות לאמונתי, אינן מעידות בהכרח על אוזלת-יד או ייאוש, אלא מכוונות אל חלקו של המטופל ביצירת השינוי. יש טעם רב להזכיר מדי פעם למטופלים "תקועים" את אחריותם לשיפור, ואת הביטחון ביכולתם לתרום יותר לקידום התהליך. תוכלי, כמובן, לשאול את המטפלת שלך האם קיימות טכניקות טיפוליות שנראות לה מתאימות יותר למצבך, ולשקול אותן יחד כאלטרנטיבה אפשרית. בברכה ליאת.

הי אילנה, רוצה לשתף אותך ממקומי כבסה"כ מטופלת שמנסה להאמין בהתאמתו וביכולתו של טיפול דינמי לעזור גם כשנדמה שלא... גם בטיפול שלי שמעתי אמירות דומות לאלה שהצגת (חלק מהן), הן נאמרו לא מכבר, ואני עדיין באותו טיפול ארוך וקשה. פשוט כי כזה הוא הטיפול שלי. כואבות, כואבות מאד, אך אלה אמיתות שמעוגנות במציאות. אמיתות, בעיניי, ראויות מאד להערכה. משום היותן אמינות, נראה לי שהן עשויות דווקא לייצב את הקשר שלך מול המטפלת. וייצוב קשר מקדם את הטיפול. מנסה לדמיין לי... למשמע משפט כדוגמת: "ברגע שארגיש שאין ביכולתי לטפל בך, יופסק הטיפול" עלולה להתעורר בהלה גדולה מנטישה של המטפלת, מסיום הטיפול כאן ועכשיו, אולי כעסים, אכזבות, אולי תחושת אשמה ועוד. צריך וחשוב להחזיר את הרגשות הללו עירומים לטיפול עצמו, הנה דבר קטן שאולי יכול לקדם אותו קצת. בכל זאת, אפשר אולי לנסות להקשיב למשפט כזה קצת אחרת - כרגע המטפלת מאמינה שהיא יכולה לטפל ולעזור לך ואינה רואה שבעתיד הקרוב זה הולך להשתנות. היא מבטיחה לנסות ככל יכולתה ובמגבלותיה, ועדיין אינה רואה את הניסיון כלקיחת אחריות גדולה מידי מצידה. נכון שלפעמים, גם היא, כבת-אדם, מרגישה חסרת אונים מולך (אולי כך את מצליחה להעביר אליה את תחושת חוסר האונים שלך?). נכון שאי אפשר לטפל כאשר אין לחלוטין שיתוף פעולה מצד המטופל. נכון שלטיפול יהיה פעם סוף... סתם ככה אני חושבת שאולי כדאי לכן לברר ביחד היכן באים לידי ביטוי המאמצים וההשקעה שלך בטיפול. לפעמים אנחנו מאמינים שאנחנו מתאמצים המון המון, רק שעם כל הכוונות הטובות המאמץ שלנו מופנה לכיוון לא בונה מבלי שאנו יודעים. לגמרי לא בטוח שהמטפלת שלך מוותרת עליך כל-כך מהר. ואת בטח יודעת, לפעמים אנחנו ממשיכים לנסות להוכיח לעצמנו את ההיפך. ואחרי כל הברבורים האלה, עדיין, ייתכן שטיפול דינמי יתאים או לא, ייתכן גם שקשר מסוים מצליח עם מטפל אחד ולא אחר, ויתכן גם שבעיתוי שונה, הכל היה אחרת... מקווה שזה בסדר שרשמתי... יום נעים

אני רואה אותה צוחקת.. צחוק אמיתי מתגלגל .. ילדה יפה .. עיניים חומות - ירוקות גדולות .. שיער חלק חום ... אני רואה אותה אוהבת .. את הנשיקות והחיבוקים ... את הליטופים .. אני רואה אותה ..כן .. ילדה קטנה , ילדה תמימה . ואיפה היא עכשיו ???? אני רואה אותו ...לרגע ...אחד ואז אותה ... והיא .. רק כואבת .. מתה מבפנים .. נחנקת מכאב .. נוטפת מרעל ..כמו דם ..והדמעות שזולגות מעייני .. ופעם היא ילדה , ופעם היא אישה , ופעם היא אמא .. והיא כואבת , מדממת , טובעת בים של כאב , כואבת ככ . ונזכרת בפנים הקפואות שלו שמסתכלות עליי היום .. ונזכרת עד כמה המבט הזה חודר אליי , נכנס לתוכי .. האם באמת הוא חשב שאתמסר לו????? הוא הפשיט , נכנס , דרס ורמס ..את גופי השאיר ילדה קטנה כאובה ורצוצה כן, אני נזכרת.. איך הוא עוד כעס שהתנגדתי .., שלא הסכמתי ללטף בחזרה .ולא אמרתי תודה?!.. האם הוא באמת חשב שילדה קטנה , הילדה שלו.. תתמסר לו באמת???? רבאאק ...מה הוא חשב לעצמו ??? כשהוא סיים והלך , רק אז .. אני זוכרת שחזרתי לגוף שלי .. ניסיתי להרים את עצמי , לנקות את עצמי , לחבוש את הפצעים .. אני עדיין מחכה שהם יגלידו ... והדמות שלו .. היום .. כרוח רפאים בחיי.. הוא ..עדין שזור במחשבותיי . אבא ..איך עשית לי דבר כזה ????? למה ????? אני אוהבת אותך .. וככ שונאת ... אותך !!!!!! למה ????? אבא .. למה ????? היום אני.. כמו תינוק שנולד , מנסה לזהות את כל הרוע הזה שהכנסת בי , היית אבא שלי ..למה ???????? כיבושך בגופי היה וישאר לעולם .. ואילו היום.. אני מנסה בכוחות קלושים . ללמד את עצמי, שוב מחדש לאהוב ... בעיקר את עצמי .. ליאת יקרה שלי , את חסרה לי.. במילים החמות ... בנגיעה מרחוק .. והכל ככ כואב .. שמרגיש לי שאין לי עור בגוף.. הכל חודר , פוצע .. אוףףף.. רק מחבקת אותך.. הרי מה נותר עוד להגיד .. שרית

אני לא יכולה לראות יותר את הפירוט המוגזם הזה של הכל, פה זה לא טיפול, את יכולה לשתף אבל למה כך זה מקום לעוד אנשים שאולי רוצים לנוח פה קצת ולא להשתגע מהפירוט המזוכיסטי סדיסטי שלך בבקשה שרית תניחי קצת.

מצטערת שהתיאור שלי מזוכסטי סדיסטי , זה מה שנעשה לי , והיום זה הזמן שאני מצליחה להוציא את זה במילים , מתנצלת אם זה עשה לך רע , לא הייתה לי כוונה כזו , היום אני לא שותקת .. ואני מרגישה במקום הזה , הכלה .. לכן המילים יוצאות ללא מחסומים ..ואלה נותנים לי מקום בגוף ואויר לנשום מחדש .. את לא חייבת להכנס לעצ שלי ..אני רושמת תמיד עם השם שלי .. לכן אל תכנסי לקרוא אם זה קשה לך , כי הכתיבה שלי קשה , אני יודעת השאלה שאת צריכה לשאול את עצמך .. היא למה זה קשה לך ככ ???? כי זה קשה לתפוס שקורים דברים כאלה ???? כי את לא מאמינה ?..שאבא יכול לעשות דבר כזה ??? כי מה ?.. גם אני לא מאמינה , אבל זו האמת , ואני בטוחה שאני לא שונה ממך , אדם רגיל לחלוטין .. אני יפה מבחוץ , מתה מבפנים , משכילה וכו' יש לי בן זוג מדהים וילד מדהים ומשפחה שמבחוץ נראית מיליון דולר .. משכילה וכו' ..לא משכונת עמידר אני ותראי .. ביננו ..זה לא אומר כלום .. זה יכול להיות בכל בית מבלי שתדעי אפילו .. עצוב וכואב ..אני יודעת שיהיה לך סופש מקסים שרית

שלום ש', כמה כאב ופליאה, זעם ועלבון מעוררים הדברים שלך. כמה הלב מבקש שלא להאמין. ממשיכה לעודד אותך במאבק על החיים. מתפללת שתלמדי שוב לבטוח, להתמסר ולאהוב. מתפעלת מהאומץ שלך ועוטפת אותך בכל הטוב שאפשר ליאת

תודה על התגובה ..שלך , תודה שאת תמיד עווטפת אותי במילים חמות , למרות הקושי העצום אפילו בקריאה , תודה שאת לא משתיקה אותי .. הייתי אצל הפסיכאטר הבוקר , אדם מקסים שמלווה אותי ב3 חודשים האחרונים , שהם הכי קשים, עברתי אלייו , לפחות בתקופה הזו ..לטיפול של פעמיים בשבוע , הוא עושה גם פסיכותרפיה .. ולכן אני נחה קצת מהקשר העמוס רגשי שנוצר לי מול הפסיכולוג הוא נמצא בנוכחות שלו איתי ..ברוב היום בסמס ובטלפון כשצריך , הזמינות שלו אליי מאוד גבוהה, ולכן הוא ומצליח להחזיק אותי יותר מהפסיכולוג ..עם הראש מעל המים, הוא טיפל בנפגעות לכן קל לו יותר עם הקושי.. כרגע מרגישה רגועה יותר , החיבוק שלו היום בפגישה , הצליח למלא אותי .. האם גבולות בטיפול של פסיכולוג ופסיכאטר הם שונים ?.... הפסיכאטר נותן לי יד , מחבק , בזמן ניתוק ..או בכאב עצום .. האם זה משהו לא אתי ?... כי תאמת , הוא ממש מצליח לחבר אותי למציאות מחדש בזכות האהבה הטיפולית הענקית שלו ..גם פיסית .. מי היה מאמין שאני אתן לאדם זר בכלל להתקרב אליי , והנה ..הוא מצליח , הוא פסיכאטר ילדים ..אדם עדין , מכיל , קשוב , אכפתי .. שאני לא מאמינה שאני נמצאת במקום כזה ,.. תודה ליאת .. מכל הלב .. סופש מקסים ורגוע .. חיבוק אוהב, שרית

שרית מותק אני מבינה על מה אור מדברת, איך בחורה שעברה גם אונס וגם גילוי עריות כותבת בכזו שירה הכתיבה שלך לא אוטנטית מצטערת לא מרגיש לי אמיתי שאת כותבת על עצמך ועל הילדה שבך ועל אבא שלך ועל האנס בצורה כל כך מחורזת, אני בהחלט יכולה להבין את כוונתה של אור. משהו בך נחווה כלא אמית שרית צר לי. אלו שחוו אונס או גילוי עריות לא מסוגלות לכתוב זאת כך בחרוזים ובכזו שבלוניות או בכלל לא מסוגלות לדבר על זה בשום צורה הן הופכות לסגורות ושותקות לצערנו. את מתארת את מה שאבא שלך עשה לך בחרוזים.....נו באמת שרית מה חושבת שאנו מפגרות? אז נכון מחקרים מוכיחים שנשים שנחשפו לגילוי עריות בילדותן יהי בבגרותן גם קורבנות אונס בין זה לתיאור כל כך מלוקק ציורי ולא אמיתי, תחשבי על זה אולי תגלי את האמת......? פעם ראית איך כותבת שורדת גילוי עריות?מישהי מבולבלת וטעונה בכאב? אני ראיתי- הן כותבות מאסה של מילים כאילו לא לקחו אוויר לפני שכתבו מעיד על הכאב והקטסטרופה שבתוכן, מעברים מנושא לנושא כאוס של רעיונות, מילים ותחושות ולא שירה מודרנית כמו שרואים אצלך מהפניה הראשונה שלך. אפרת

שרית, כמו תמיד, גם הפעם, הדברים שלך מצליחים לגעת עמוק ולהרעיד. מאחלת לך, עוד הרבה צחוקים אמיתיים מתגלגלים ושתצמח לה מהר, שכבה חדשה של עור. עור בריא ומגן שינסה לכסות אפילו קצת, את הפצע. ולאור - שרית מקפידה לכתוב תמיד באותו הכינוי. אפשר לא להיכנס להודעות שלה, אם הן עושות רע ולנסות לנוח על עצים אחרים. סופשבוע נעים יעלה

תודה רבה על המילים הנוגעות שלך , על הרצון להקל , ולחמם את הלב .. הצלחת לעלות חיוך בפניי . מעריכה המון ..את האכפתיות ..אליי תודה על האומץ לקרואו אותי להתבונן לאמת שלי בעיניים , תודה רבה חברה , מאחלת לך גם המון המון טוב , סופש רגוע חיבוק ממני , שרית

"האוויר סביבך היה עז, מתוח... בגלל ששמעתי אני זוכרת, ובגלל שאני זוכרת טרור, אבא, אני זוכרת אותך. אבא מה אתה זוכר ? מה שאני זוכרת הוא שמעולם לא דברנו. לא השמעתי אפילו אנחה. אני, שותפתך השותקת לפשעים שאין להם מחילה. בעלת בריתך הסודית לחטאים שאין לבטאם. אהבת אותי ? שנאת אותי? או שפשוט חשבת שאני שלך ? גופי – רכושך ? מה אמר לך העור שלי ? האם הוא רעד כמו הוילונות או שנשאר קפוא, הלום לכדי שתיקה ? אתה ליבתה של שמש אדומה. אני עומדת עטופה בסדין של זכוכית בוערת, עד שהשמש מרסקת אותו. חלקיו נופלים. ריסקת אותי. זה קרה בלילה. סודות קורים בלילה. חיכיתי לך בלילה. זה היה רק בבוקר, כל בוקר שניקינו את העדויות, אבא, כל הדם הזה. כל בוקר אתה ואני היינו חמורים ונקיים ועדיין שותקים. אני שואלת אותך אבא מה אתה זוכר ? אם לא תאמר כלום, אני אומר לך. אם לא תאמר כלום, אני אזכיר לך שאתה, אבא, פגעת במישהו שהיה חלש, מופחת, קטן: ילדת הלילה שלך." (סו ויליאם סילברמן מתוך "Because I Remembr Terror Father I remember You ".)

דמה זועק אלינו מהאדמה בכתבה "המת על החי" (רן בנימיני, "העין השביעית" 55, מרץ 2005) מועלה דיון ראוי בנושא הטיפול התקשורתי בהאשמות המועלות על?ידי אדם שאינו בין החיים (באמצעות מכתב, למשל). הדיון מנוהל תוך הצגת המקרה של א', שהתאבדה ולאחר מותה התגלתה מסכת ההתעללויות המיניות שעברה בחייה, כולל גילוי עריות, באמצעות פרסום מכתב שכתבה כדי שיוקרא בכנסת. לאורך הכתבה כולה מרחף סימן שאלה גדול לגבי נכונות הגרסה של א' ז"ל, ואליו ברצוננו להתייחס ואותו אנו מחויבות ומעוניינות להסיר. בניגוד לרושם שנוצר בכתבה, כאילו לאיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית היתה היכרות שטחית ורשמית עם א' ולא ידע עליה דבר פרט לגרסתה המובאת במכתב שהשאירה, חשוב לנו להבהיר כי מרכזי הסיוע היו בקשר רציף ואישי עם א' במשך שנים, שבמהלכן הפך לאישי וקרוב מאוד. כל מידע הנמסר על?ידי מי שפונה למרכזי הסיוע נשאר חסוי וחייב להישאר כך, ועל כן אין באפשרות מרכזי הסיוע למסור מידע נוסף שברשותם. המכתב שא' כתבה פורסם מכיוון שנכתב מלכתחילה על מנת להיקרא בכנסת, אך בהחלט – המידע לגבי הייסורים שעברה א' ידוע לנו מיד ראשונה ובוודאות, ובהסתמך על הרבה מעבר למכתב שפורסם בתקשורת. סימן השאלה שהועלה בכתבה איננו מתייחס למקרה הספציפי של א' בלבד, אלא יש בו כדי להאפיל על כל קורבנות האלימות המינית ולהחזירנו שנים לאחור ברמת המודעות והמוכנות הציבורית לשמוע ולהתמודד עם כאבן. יש להדגיש כי לפונות למרכזי הסיוע אין כל אינטרס סמוי בפנייתן אלא צורך קיומי בתמיכה וסעד רגשיים. הן פונות אלינו על אף ולמרות הקושי הרגשי העצום הכרוך בכך, ורגשות הבושה והאשם שמוזנים על?ידי מנגנוני האשמת הקורבן, שלצערנו עדיין קיימים ושרירים בחברה הישראלית. ולהתייחסותו של ד"ר זאב ברגמן שהועלתה בכתבה: מכתבה של א' מוען לוועדה לקידום מעמד האשה בכנסת, הוא נוסח ונכתב בהתאם לכך ימים מראש ובכובד הראש הראוי. זהו אינו מכתב התאבדות שנכתב בסערת רגשות ובדקות האחרונות לחיים, וידוע היה למנוחה שייקרא בפני קהל גדול ומכובד. ומכאן שראוי להתייחס אליו כאל בעל תוקף רב ולא רק כ"אמת הפנימית והסובייקטיבית שלה". בנימיני העלה את הסוגיה של מתיחת ביקורת על המת שלו/לה אין אפשרות תגובה, אולם הוא עצמו חוטא בכך בכתבתו. לגופים המואשמים (המשפחה, הקיבוץ) ישנה יכולת תגובה אך הם בוחרים שלא להשתמש בה, ואילו דמה של א' זועק אלינו מן האדמה ואנו מחויבות להשמיע את קולה.

מהי דרך התמודדות(ללא טיפול)שאתם יכולים להציע לי קשה לי לראות אימהות עם תינוקות(אני מרגישה כמה שהם מאושרים ואני אומללה)

שלום אילנית, סליחה שאני עונה מאוחר כל כך. משום מה דילגתי עליך לא במתכוון. אני מבינה כמה קשה לך לראות אמהות לתינוקות, המזכירות לך שוב ושוב את עצבונך. לרוע המזל, לא נוכל להימנע מלפגוש את מי שמחזיקים במה שאין לנו. מפגש כזה מעמת אותנו עם תחושות קשות של קנאה, תסכול וייאוש. כדי להתמודד עם רגשות אלה, תוכלי להיאחז בכל כוחך ב??י?ש שבחייך (זוגיות, עבודה, השכלה, חברים, וכד') ולמצוא בו נחמה. ראיתי שעלה רעיון (נדמה לי שבמשמרת של אורנה) של קבוצת תמיכה. אני מחזקת את הרעיון הזה בכל פה. עלייך להבין, אילנית, שבבואך לפורום פסיכולוגיה קלינית, ההמלצה הטבעית תהיה לפנות לטיפול אצל איש מקצוע. כפי שאת בוודאי רואה, קשה מאד לסייע ממרחק. אני מניחה שמיצינו - פחות או יותר - את העצות והרעיונות שנוכל לתת לך מכאן. ידוע לי שבאתר שלנו קיים גם פורום תמיכה הדדית. יתכן שתוכלי לפנות גם לשם, ולהסתייע בתמיכתם של הגולשים. חזקי ואמצי ליאת

עלה לי רעיון, כשבכל פעם שאני אראה אם עם תינוק, אחשוב שגם אני מאושרת(1,2,3) אני לא חייבת להיות בהריון כדי להיות מאושרת ועם מחשבה זו ארגיש טוב מה את אומרת? יעזור?

את מגלה שלמשפחה שלך לא אכפת. בכל מקרה, אחרי שבועיים נוראיים, התחלתי לצאת החוצה, בבית חולים שללו שמדובר במשהו כרוני (בכיתי שם כי כל פעם שאלו אותי למה אני לבד, אבל לפחות כבר השתחררתי) ועכשיו אני די מאושרת. מאושרת שאני לא צריכה להיות תלויה בחסדים של אף אחד, מאושרת שאני לא צריכה לבכות בלילות בגלל חוסר בתשומת לב, שזה הדבר החשוב ביותר בתהליך ההחלמה של החולה. אה, וגם מגלים מי החברים האמיתיים והתוצאות די מפתיעות, מי שחשבת כהכי קרובים מתגלים כלא ממש כאלו,וה"ישועה" מגיעה מכיוונים לא צפויים... me2 מהרהרת כמעט בריאה לחלוטין.

שלום ME2 ברוך רופא חולים! צר לי לשמוע שעברו עליך שבועיים קשים כל כך. טוב שלפחות ענייני הבריאות הסתיימו בשלום, ושאת כמעט בריאה לחלוטין. "ימי סגריר" יכולים להיות שיעור חשוב, וללמד אותנו משהו חשוב על עצמנו, על מעגלי התמיכה שלנו, על יכולתנו לגייס עזרה, על מערכת האמונות שלנו ביחס לעצמנו וביחס לזולת. אני רוצה להאמין שאנשים טובים בדר"כ, ושהבדידות שנכפתה עליך, שם בבית החולים, הייתה תוצאה של אי הבנה או נבצרות. שמחתי לקרוא שהישועה הגיעה בכל זאת, גם אם מכיוון לא צפוי. שולחת לך שפע בריאות ואיחולים לטוב ליאת

אז פשוט אתחיל כי גם ככה זה קשה לי גנבתי ממנו כסף כלומר הוא אפילו לא שם לב או הרגיש כי לא חסר לו ואני נמצאת במצב מאוד לא טוב כבר לא עובדת 3 שנים בגלל סיבות מורכבות ופתאום מצאתי את עצמי עושה את הבלתי נתפס גונבת ממנו הצילו מה נהיה ממני לא יודעת זה כאילו השתלט עליי וכשהוא מציע עזרה אני אומרת לו שאני בסדר כאילו משחקת אותה מאוד טובה ולא אני אסתדר וכו מה עושים אני רוצה להחזיר את הכול אבל מפחדת מהתגבוה שלו שמא זה ייגמר בינינו מה לעשות לספר??.

שלום לירון, אנו רגילים לחשוב על גניבה כעל פעולה שיש עמה קלון, ופחות כעל ביטוי למצוקה פסיכולוגית. אם הוא לא חש בגניבה, יש סיכוי לא רע שהוא גם לא יבחין בהחזרתה, וזוהי המלצתי החמה אליך. נסי להחזיר את הכסף שגנבת מבלי לעורר מהומה, ולאחר מכן הביאי את עצמך בדחיפות לעזרה מקצועית. בהצלחה ליאת

השבוע האחרון היה טוב יותר... ממש הצלחתי לדבר בפגישה השבוע. עלו תכנים קשים, אבל ממש דיברנו עליהם. אפילו הצלחתי להתבדח, היה נעים לצחוק איתה שוב. רגעים של קלילות בתוך התקופה הכל כך עמוסה רגשית הזאת. היא ממש מחזיקה אותי לאחרונה. מושיטה שתי ידיים חזקות, ולא מתעייפת גם כשתומכת בי לאורך זמן הארוך יותר מהרגיל. גם אני מפתיעה את עצמי עם היכולת להישען עליה כך, בלי לחשוש כל כך, ללא הצורך להתנצל ולהסתיר את הצורך שלי בה. פשוט מחייכת אליה ואומרת תודה. נאלצתי השבוע, בלב כבד, להשאיר את נמש שלי לילה אחד לבדו. כשחזרתי, בצהרי היום שאחרי, הוא קידם את פני בהפגנת אהבה חתולית מרגשת עד דמעות. גרגר, התחכך בי, התפנק והתלטף. ליקק את האצבעות שלי, והרשה לי לכווצ'ץ' אותו וללטף לו את הבטן, בסבלנות יוצאת דופן... חששתי לחזור לכיתה אחרי אותה השיחה עם המרצה שלי. אבל חזרתי. החלפנו חיוכים ומבטים במשך כל ההרצאה, וזה היה מיוחד ומרגיע. הכל בסדר. הייתה לי היום הדרכה, עם המדריך שלי בעבודה המעשית של הלימודים. בכיתי במשך כל ההדרכה. המדריך שלי מקסים ומיוחד במינו. היה לי שבוע מאוד טעון רגשית, מה שכמובן השתקף גם בעבודה שלי שם (או בחוסר העבודה שלי, ליתר דיוק). הוא צריך להגיש עלי הערכה השבוע, ומאוד דאגתי מה הוא יכתוב בה, בגלל שלא הרגשתי שהייתי טובה מספיק בתקופה האחרונה. דיברנו על הקשיים שלי, ואיך מתמודדים איתם בהקשר של העבודה המעשית. הוא דיבר, ואני בכיתי. קשה לי עם ההרגשה שאני מאכזבת. אותו, את מנהלת הפרויקט שלי ובעיקר את עצמי. השיחה היום הייתה מאוד קשה, אבל גם יש הקלה בלפתוח את הכל מולו ולהפסיק להתייסר ולהשקיע את האנרגיות באיך לתרץ את חוסר ההתקדמות בפרויקט שלי. ההערכה לא תהיה מזהירה, אבל יש לי את כל סמסטר ב' כדי לתקן. אני כל כך מקווה שאצליח. אני חושבת שזהו, לעת עתה... נלך לישון, יש מבחן מחר... וכמעט שכחתי לשאול - מה שלומך את? (למרות שכבר התרגלתי שאת מתעלמת בחינניות מהשאלה הזאת שלי...) אני נורא שמחה שיום רביעי, ואת שוב פה... לילה, נועם

ערב טוב נועם, אתחיל דווקא בשאלה האחרונה שלך, מבלי להתחמק: שלומי מצוין, תודה. קראתי כאן, למטה, את הדיווח של "מעלה", ואני מתחילה לתכנן את סיור השקדיות הפורחות (תודה, מעלה, אני מעריכה את זה). אשר לך, נועם, שמחתי לקרוא שהשבוע היה טוב יותר, בטיפול ובאוניברסיטה. אי אפשר שלא לשים לב לכך שאת מוקפת בדמויות 'הוריות' מיטיבות, הנענות לך, מכוונות ומנחמות גם כשלא הכל הולך חלק. "ההערכה לא תהיה מזהירה, אבל יש לי את כל סמסטר ב' כדי לתקן." - המשפט הזה גרם לי לרצות לחבק אותך חזק חזק, ואם לא הייתי חוששת מתביעות, אפילו לתת לך נשיקה. גאה בך כל כך ליאת

אין לך מושג כמה המילים שלך ריגשו אותי... אני מרשה לעצמי לצרף אותך לקבוצת הדמויות ה'הוריות' המיטיבות שלי, כמי ששמור לה מקום מיוחד בלהושיט יד מעבר למסך מחשב ודרך מקשי מקלדת... אני מקבלת באושר גדול את החיבוק ממך, ומבטיחה באופן רשמי שאין לי שום כוונות לפתוח בהליכים משפטיים נגדך, אז תרגישי חופשי... (סובבתי עכשיו את הלחי לכיוון המסך, ראית? :-)) שבת רגועה ומחובקת, שלך כתמיד, נועם

אורנה יקרה, לא הצלחתי לתת ליום רביעי לחלוף כך, בלי לומר לך שלום.. היום אין לי מה לכתוב (באמת שניסיתי לחשוב על משהו) הימים מבולבלים ושינויי מצב הרוח קצת כמו מזג האויר.. יום שמש, יום רוח, יום גשם.. סוער לי.. מנסה להחזיק חזק ברפסודה הקטנה הזאת ולחכות להתייצבות.. איפה הימים המונוטוניים שלי שעשו לי פעם כל כך רע? קצת רע לי גם עכשיו, אבל אחרת.. אני פשוט כבויה. "גם סוער וגם כבויה?".. קצת מוזר, אבל כן.. גם סוער וגם כבויה. (אני מרגישה שבכל זאת זה הולך להיות יותר מסתם שלום..שאמשיך לפטפט קצת?..) המטפלת לא יודעת, אני חושבת, כמה רע.. לא הצלחתי למצוא את הזמן המתאים לספר לה. אז רק בדיבור האסמסי שלנו היא יודעת..דיבור מברקי ומוגבל בתוים. אבל בכל זאת היא מרגישה איתי איכשהו, קרובה. פתאום התחילה להשיב לאסמסים הקבועים ממני (זה חדש).. אז אולי היא בכל זאת מרגישה שאני זקוקה לה יותר.. אורנה-אורנה.. לא הצלחתי לפרט ולספר על הטוב, ועכשיו אני לא מצליחה לפרט ולספר על הרע.. על מה בעצם אני כן מצליחה ממש לספר? לא יודעת ללכת בלי לתקוע לעצמי מקלות בגלגלים או לצחוק לעצמי על הרגליים.. למה הצעדים שלי תמיד כל כך קטנים ומהוססים.. לדחוף את עצמי בכוח ולדרבן את עצמי או לתת לעצמי לשקוע לאן שאשקע? כבר שאלתי את השאלה הזאת לפני כמה חודשים.. אוף.. אני מרגישה את עצמי מיואשת וחסרת סיכוי ומוותרת וכבויה. בעיקר מאוד מאוד כבויה.. רוב הזמן אני סתם מונחת. בלי לעשות שום דבר. הדברים הכי קטנים פוגעים בי, ממש בלי סיבה נראית לעין.. אני נאבקת בעצמי לקום מהמיטה, להישאר בעבודה בלי לברוח הבייתה, להצטרף לחברת האנשים בסביבתי.. מעייף. נכנסת הבייתה, סוגרת מאחוריי את הדלת, התיק נשמט מהכתף וגם אני. ממש בכניסה אני מתיישבת-נופלת קצת לנוח, לפעמים לשכב באזורים המוצלים של החדר.. אני מסתכלת על עצמי מהצד וחושבת שאם הייתי אמא שלי הייתי קצת דואגת לי.. אני חושבת שאני ממש צריכה, אבל לא בטוחה שזה באמת. לא כל כך יודעת איך מבקשים יותר.. כרגע אני לוקחת את מה שהיא נותנת, ואם היא לא רואה או מבינה לבד, אז לא. אני לא יודעת להביא את עצמי.. זה לא מרגיש לי אמין.. טוב.. בסך הכל רציתי להגיד שלום (אורנה, תראי מה עשית? :-) אני מרגישה שהיא כאן בשבילי, גם אם היא לא יודעת מזה אולי (אולי), וגם אם אני לא יודעת לספר לה למה טוב שהיא כאן.. לכן הרגשתי שאין לי מה לספר לך היום. אני מרגישה שאילולא אנשים טובים שפגשתי, גם כאן בפורום, אגב (תודה! באמת..), הייתי הרבה יותר קרובה עכשיו לדכאון מהסוג האמיתי ממה שאני עכשיו.. (מזל שאתן כאן..).. זהו, אני אפנה לכלום שעשיתי קודם, ברשותך :-) שיהיה לך לילה ארוך, אורנה יקרה.. עם שינה טובה-טובה, נתראה בשבוע הבא, לילך נ.ב.- ניסיתי להחליף את ל. למשהו אחר, כדי לא לבלבל עם ל. החדשה, אבל נוח ומוכר לי מדיי להיות ל., כמו שאני רגילה, וקשה לי להיות משהו אחר כרגע.. (זקוקה עדיין לשם הקצרצר, סליחה..)

לילך לילך, יש לך דרך רגישה ומורכבת לחפש את עצמך עם ולמול אנשים, ולכן רק טבעי ונכון שכך יהיה גם איתה. אם לא היה כך הייתי חושבת שמשהו לא בסדר בטיפול. ונכון שאינני אימא שלך, אבל אם היא הייתה מודאגת לראות אותך קורסת בכניסה למרחב הפרטי, אז גם אני... שואלת אותך מדוע אינך יכולה לומר לה זאת כך שתרגיש. לתת לה באמת לגעת במה שכואב. בחמימות אין קץ, אורנה

אורנה טובה, המילים שלך רכות ונעימות.. נוחתות בי בעדינות כמו flaky snow "דרך רגישה ומורכבת לחפש את עצמך עם ולמול אנשים".. לא בטוחה שאני יודעת למה את מתכוונת, אבל את גורמת לי להרגיש כאילו את כבר מכירה אותי, וזה מוגן ונעים.. כן, אני מרגישה קצת מוגנת ככה, בין המילים שלך.. חבל שכל דבר לוקח לי כל כך הרבה זמן... כמה זמן עוד אתחבט בתוכי מה לומר ולא אצליח.. קשה כל כך לדבר ביחד. לחשוב ביחד. לשתף. שנה וקצת שאני כותבת לה אסמסים קצרים; רשמים של אחרי פגישה. זה לא עולה בי בנוכחותה ובכל זאת רוצה שתדע.. היא אף פעם לא ענתה, ופתאום היא משמחת אותי במילים כתובות משלה. כמו שלוחות שלה ממרחק שקצת שומרות עליי..מלוות אותי גם בעולם החיצוני. היא העלתה שוב את נושא הפרידה (לא כי נפרדים עוד מעט).. זה נושא שהתחיל להעסיק אותי מחדש גם לפני שהעלתה את הנושא הזה, אבל אחרי שזה עלה בפגישה אני פתאום מרגישה את עצמי נאחזת בה חזק יותר. זה עדיין זר לי וקשה והעיניים שלי קצת מפוחדות/מופתעות/מבועתות לראות את הציפורניים with which i cling to her ... מעניין.. לא ראיתי קודם את הקשר לפרידה.. פתאום יש בי שטף של מילים שכלוא מאחורי השיניים, רק מחכה ומקווה שאתן לו לצאת. הלוואי שאצליח... (הלוואי שתעזור לי) ואורנה, אמא שלי דואגת כמעט מכל דבר :-) .. אל תדאגי, אני אהיה בסדר. :-) קצת נשפך לי כאן יותר ממה שחשבתי לכתוב.. (תודה שאת מקשיבה) ליל מנוחה, לילך

חידה ספרותית להלן ציטוטים נבחרים עבור אוהבת מרציפן: "יעקב ואני, בנימין ומיכאל, איש בתורו, זכינו לשיעור החסד הזה ואפילו למדנו את הסוד הנסתר מכולם, את זיהוי ה"פונטו דה מאסאפאן" - הרגע שבו יש לצרוף את השקדים הטחונים אל הסוכר המותך. ה"פונטו" הוא מכיתה חמקנית של זמן, שמחוג אינו יכול להגדיר וצמצם אינו מסוגל לקטוע. אדולף דה-וין, בספרו "בשרים וממתקים" כתב בעניין זה כי הזמן שבין הוצאת האומצה מן המחבת ועד חיתוכה בצלחת הוא הזמן הארוך הקצר ביותר, ואילו הפונטו דה מאסאפאן הוא הזמן הקצר הארוך ביותר." "הגברות של הלבנט שומרות את סודות המאסאפאן, משני גורמים בעלי עניין: מנשים שנואות ומגברים אוהבים."... הסוד הנסתר מכולם הוא זיהוי ה"פונטו דה מאסאפאן" – הרגע שבו יש לצרוף את השקדים הטחונים אל הסוכר המותך. "ה"פונטו" הזה הוא מכיתה חמקנית של זמן, שמחוג אינו יכול להגדיר וצמצם אינו מסוגל לקטוע... ..."זהו הרגע בו מגיע סירופ הסוכר המבושל לדרגת הפשרה הנכונה בין נזילות לצמיגות".. זה מה שהרשת מאפשרת. לו היה לי פנאי הייתי מקלידה עבורך את מלוא שני העמודים המתארים את הכנת המרציפן. מאיזה ספר לקוחים הציטוטים ומי הסופר? השקדיות קבלו השבוע מנת שמש יפה וחמימה. אפשר לצאת לטבע ולחזות בפריחתן.

שלום מעלה, אני מעלה את הודעתך משום חיבתי העזה, הן למאסאפאן והן למאיר שלו... עם זאת, אני לא בטוחה שפורום פסיכולוגיה קלינית הוא המרחב המתאים לחידות ספרותיות. מה דעתך? אורנה

את צודקת. אבל בתוך כל האפור הזה התאפשר לי אור, וראיתי בזה סוג של הודעת המשך שאומרת "יש גם טוב". בכל מקרה לא ענית על כל חידה: מאיזה ספר לקוח הציטוט? :-)

אורנה - קראת את הכתבה שהייתה במוסף של הארץ על הפסיכולוגית והמטופלת. אני לא מצליחה להביא את הקישור. אותי זה הפחיד. מה את אומרת?

שלום ---, לא קראתי את הכתבה, אבל נאמר לי שמדובר במטופלת שהתקשתה להבין ולשמור על גבולות הטיפול, מתוך תחושת אהבה עזה למטפלת שלה. קשה לי להגיב מבלי לקרוא, ולכן רק אומר שלעיתים רחוקות נתקלים במטופל שבאמת לא מבין "איך זה עובד", ומסרב להימצא במרחב שבין פנטזיה למציאות מבלי להפוך הכל לקונקרטי. ואז, צריך לחשוב טוב טוב איך עוזרים... בכל מקרה, אני מזמינה אותך לכתוב עוד מה בדיוק הפחיד. לילה טוב, אורנה

ראיתי אותך בשרשור קודם במשמרת של דרור, כל כך שמחתי לראות שאת פה וכל כך היה לי עצוב שעצוב לך התגעגעתי אלייך עד כמה טיפשי שזה ישמע. רוצה לשלוח לך שיר שיחבק אותך הוא נורא עצוב אבל גם את במקום הזה להאט ולנוח גם כשעוצרים מרגישים את הרוח בשקט הזה מבחינים בפרחים ביופי הנח בצידי הדרכים ורק העיניים אינן משתנות ורק המבט עירום ותמים והלב הנחבט והגוף העייף שידענו ביחד, אינם נשברים היינו גדולים, ידענו הכל דהרנו מהר, לא פחדנו ליפול בנשימות חטופות, בדופק מהיר היינו תמונות בנופה של העיר במקום הזה להניח לעצב ככה לדאות, להאט את הקצב בשקט הזה מבינים בלי מילים היופי חבוי בדברים הקטנים ורק העיניים אינן משתנות ורק המבט עירום ותמים והלב הנחבט והגוף העייף שידענו ביחד, אינם נשברים

כ"כ כואב לי. המח קודח בלי הפסקה. בפעם הראשונה אני מגלה שכואב לי בגלל התכנים שעולים בטיפול. תמיד היא הייתה מוקד הכאב ופתאום משהו השתנה. בפגישה האחרונה ברחתי. היה לי קשה. הייתי בטוחה שהיא תיצור קשר שתגיד לי שהיא מבינה ושהיא איתי. אבל היא כנראה לא איתי ואני לבד. לבד לבד. בודדה. אני נלחמת עם עצמי לא ליצור איתה קשר בין הפגישות והשבוע אני ממש מרגישה במלחמה ביני לבין עצמי. לא מוכנה להכנע לתלות. לא מפסיק לכאוב. כואב לבד, כואב ביחד כואב.

עננית יקרה, אני דווקא חושבת שיש משהו נכון בכך שהתכנים חזרו לעניין אותך, לצד המושקעות הגדולה שלך במטפלת. וחבל לי שכל-כך כואב לך, שהיגון נמצא גם כאן וגם כאן. אני מבינה שציפית שתתקשר, כדי שתרגישי פחות לבד, אבל זה באמת לא האופן בו טיפול פסיכולוגי עובד. אני לא מסנגרת, אבל בטיפול הלא מסכימים ביננו שאת כל מה שיעלה נעבד בתוך הפגישה... שולחת לך כוח וחיבה, אורנה