פורום פסיכולוגיה קלינית

אני מצטערת שעברתי טיפול ולא הצליח - הנזק הוא שמאז איבדתי את חוזקתי מול אמי השתלטנית ואני נחלשתי מולה - דבר זה מאפשר לה יותר להיכנס אל חיי ובכל פעם כזאת אני נפגעת יותר ויותר מלווה בכאב שאינו הוכל בטיפול ועכשיו אינו חוזר למקומו הראוי ומעורר אצלי הרבה בעיות, חרדות וחרטות קשות מכיוון שכל מה שבנתיי אל מול אמי נהרס כפי שהבטחון והאמון בעצמי נהרס. אני לא מאמינה שניתן להשיב לאחור את הגבול הדק שבנתי ושמרתי עליו כל השנים שהגן עלי מפניה ותרם לי רבות לשאוף קדימה, ללמוד, להצליח, לבנות חיים איכותיים שעכשיו הכל נהרס...זה לא ממש עכשיו זה כבר כמה שנים מאז הטיפול. אני זוכרת כעבור שנה מהטיפול כשהגעתי לביקור משפחתי חשתי לפתע לא שייכת וחלשה מאוד מול אמא - חלשה במובן שכל מה שאמרה לי ועלי כל החיים פתאום נהיו נכונים, ניכנסו אלי ללא סינון מקדים (כפי שהיה לפני הטיפול), ונקלט כאמת לאמיתה. האם ניתן להשיב את הגלגל לאחור אחרי שעשיתי טעות ולא דאגתי להפסיק את הטיפול בזמן לפני שהכל התחרבש ונהיה לחורבן טוטאלי. מה האפשרות שאצליח שוב ליצור הפרדה בריאה מול אמא הרסנית? ממקום זה עכשיו קשה לי יותר לאחר שכל מה שמנעתי לשמוע ממנה כל השנים - באחת קיבלתי אותם ומזדהה עם כל דבריה אפילו שהם לא עיניינים ובכל זאת הרגש צף על גדותיו....... הייתי רוצה לדעת באמת האם ניתן להשיב את הגלגל לאחור..האם ניתן לתקן את הקלקול כפי שחינכתי עצמי כל השנים...

שלום סופי, את מתארת קשר מורכב והרסני עם אמך, שככל הנראה לא עו?בד עד הסוף בטיפול שלך. איני מצליחה לראות כיצד הקשר הטיפולי הוא זה שגרם להתערערות שלך, אך מדברייך עולה הצורך בעזרה מקצועית כרגע, שתחזיר לך את שיוווי המשקל. המקרה שלך מדגים, כך נדמה לי, מצב לא רצוי של הפסקת טיפול בזמן לא נכון, כאשר הגנות נוקשות קורסות לפני שהתבססה תשתית טובה יותר במקומן. אני ממליצה בחום על טיפול פסיכולוגי אצל מטפל מיומן, ומאמינה שאפשר לעזור לך להתחזק. בהצלחה ליאת

ליאת זה בערך מה שקרה אבל דעי שהיא (המטפלת) זו שהוציאה את חלקה מהאחריות להתעקש ולא ידעה כיצד להתמודד אם הבלתי צפוי שהפתיע אותה בהפתעה גמורה... בפורום אחר קיבלתי כל מיני תגובות שכנראה הבסיס לא היה טוב ועכשיו תיתכן צמיחה יותר טובה ממה שהיה בתחילת הקשר הטיפולי...האומנם? אני חשה שאיבדתי את החלקים הכי טובם וחיוניים שניכנתי בהם...וכעת אני סתם הצל של עצמי... האם כדאי לשוב לאותה מטפלת (על אף מוגבלותה)? ומהם הסיכויים _אם בכלל) לשוב לחזור לעצמי???

היי ליאת איך זה יכול להיות, שדווקא בסוף השבוע אני מרגישה מדוכאת/מבועסת? שבוע העבודה לחוץ ועמוס. אני מחכה ליום שישי כדי לנוח,להירגע,ולמרות זאת, בסופי השבוע האחרונים אני מרגישה מבועסת כזאת. אני לא חושבת על משהו מיוחד,לא מטריד משהו מיוחד. אני מתפקדת, ויחד עם זאת רע לי. איך אפשר לנסות ולהבין את זה? תודה

שלום טלי, סופי שבוע, שבתות, חגים ומועדים ידועים בפוטנציאל הנוגה שלהם. השקט המשתרר סביב לא תמיד מאפשר לנו לברוח מהמצוקות שלנו, כפי שעושה שאון היומיום. כאשר אנחנו עסוקים, רצים, מתחרים ב"דד-ליינים" - אין לנו זמן לשקוע במחשבות, בחשבונות נפש, בזיכרונות ובגעגוע. בנוסף, סופי השבוע, מטבעם, מוקדשים לבית ולמשפחה, ואצל אנשים שאינם מוקפים בבני משפחה אהובים, עלולות להתגבר תחושות בדידות ומצוקה דווקא אז. האם משהו מההסברים הללו מדבר אליך? ואף על פי כן - שבת שלום :-) ליאת

שאני בסדר, לא דפוקה או לקויה. הייתי בטיפול שנתיים שכל מה שהרגשתי בו זה עד כמה אני דפוקה ולא בסדר. הטיפול לא הסתיים יפה, שתינו איבדנו עשתונות כל אחד מתוך הפחד שלה ואני נאלצתי לעזוב בלי מילות פרידה ונשאר שלי טעם רע מאוד בפה...עברו הרבה שנים מאז ועדיין אני לא יכולה להתחיל בטיפול חדש. אני הגיע מנוקדת פתיחה לא נכונה. אני אחוש שהיא לא בעדי, שהיא שופטת ומבקרת אותי ולא אוכל ליצור קשר ראשוני נעים (גם רושם), כפי שיכלתי לפני הטיפול שהזיק לי. חשוב לי להתחיל טיפול כשאני קודם יוצרת רושם חיובי ומצליחה להתחבב על המטפלת כך הדבר יאפשר לי לחוש יותר קרבה ויותר לסמוך עליה. הבעיה שמאז אבדה לי יכולת זו. האם בהכרח חשוב לנסות שוב טיפול? ומה עושים אם אני לא יכולה אחרת מלבד אותה יכולת של השפעה על אנשים לחיוב שאבדה לי ומתוכה אני יוצרת את הקשר הראשוני כפי שמתאים לי, ורק מתוכו אוכל בהמשך להיפתח ולהיות נינוחה, כשאני פותחת ומתחילה מנוקדת חוזק וחיוניות. נוי

שלום נוי, טיפול שגורם למטופל להרגיש דפוק או לקוי בהחלט מחטיא את המטרה. שיפוטיות וביקורת בוטה אינם חלק מטיפול מיטיב. טיפול לא בהכרח חייב תמיד "ללטף", ולעיתים אמירות שהמטפל בוחר למטרת דרבון או המרצה יכולות להתפרש כביקורת או פגיעה. נהוג לראות בסיטואציות כאלה "כשל" טיפולי, עליו יש להתגבר יחד בתוך הקשר הטיפולי. אני מאמינה שתוכלי לשקם את עמדתך ביחס לטיפול פסיכולוגי אם תתנסי בטיפול טוב ורגיש. זוהי כמובן בחירה ולא הכרח. אני מעודדת אותך לנסות, ולו כדי לפטור את עצמך מרעיונות כה שליליים ביחס לעצמך. בהצלחה ליאת

שלום רב אני מבקשת לדעת ע"פ מה ששמעתי- מהם הסיכונים האפשריים שיכולים להיגרם מטיפול פסיכולוגי ...החל מהקל ועד הקשה כלומר: נניח גם שהטיפול והקשר בסדר , הבנתי כי גם אז אישיות של המטופל יחד עם יתרונות הטיפול, מאבד משהו באישיותו...רציתי לדעת מהו הדבר....

שלום חני, אישיותו של אדם מתגבשת בדר"כ עד הגיעו לבגרות, ומאימתי שזה קורה, קשה מאד לחולל בה שינויים מרחיקי לכת. השינויים בעקבות טיפול הם בדר"כ שינויים התנהגותיים ורגשיים, או שינויים קוגניטיביים (למשל בעמדות ובתפיסות ביחס לעצמי, ביחס לזולת, ביחס לעתיד וביחס לעולם בכלל), ולא שינויים מבניים באישיות. יש מצבים בהם, בעקבות טיפול, תהיה החמרה זמנית בסימפטומים דיכאוניים או חרדתיים, כתוצאה מהצפה של תכנים קשים או טעונים רגשית. במקרים של טיפול רשלני (ובמקרים נדירים לא רק בו) ייתכנו פגיעות משמעותיות יותר, גם לטווח הארוך, ולכן יש חשיבות לבחירת מטפל מקצועי ומורשה עפ"י חוק. כאשר הטיפול נעשה אצל מטפלים שהוכשרו והוסמכו כראוי, הסכנה לנזקים חמורים נמוכה ביותר. שלא נדע ליאת

שלום ליאת אני אודה לך אם תוכלי להיות יותר ספציפית :) כאשר את אומרת בטיפול רשלני יייתכנו פגיעות משמעותיות יותר וגם לטווח הארוך... לאיזה פגיעות את מתכוונת....ולאיזה טווח ארוך...האם הכוונה שניתן לפתח הפרעת אישיות נרקציסטית ו/ פסיכוזות אם נזקים בלתי הפיכים (על אף שאין סכיזופרניה בעקרון)? תודה לך

שלום ליאת הבנתי שנגרם לי נזק בשל אבחון עצמי דרך הרשת באמצעות חקירה ממושכת רבת שנים שלה היה טריגר אחר בדמות מטפלת נוראית. עכשיו אינני מסתכלת על עצמי רגיל אלא מתוך אבחנות וההרגל לא גורם לי לחוש אותי כאדם רגיל, סתם כך להיות...משהו שהוויה הפנימית השתנה, והצבע שלי אבד. עכשו אני מתלבטת איזה סוג טיפול יכול לעזור לי..ממליצים לי רבות על קוגניטיבי התנהגותי בגלל שהכל התחיל בגלל חרדה גבוהה וממושכת. תודה

ערב טוב, אבחון עצמי הוא עניין מזיק בכל מקרה, אך לא הייתי ממליצה לקחת על עצמך את האשמה למשבר שפקד אותך. מטפל קשוב ורגיש יכול לתת מענה לצרכים העכשוויים שלך, ללא קשר לאסכולה התיאורטית ממנה הוא בא. טיפול קוגניטיבי-התנהגותי ישמש בדר"כ במקרים בהם רוצים למגר סימפטומים ספציפיים של חרדה ודיכאון. המהדרין (מגישה זו) יישבעו שהיא יפה גם למגוון מצבים אחרים, כך שאפשר לנסות. אני עצמי מאמינה שהקשר הטיפולי הוא לב ליבו של הטיפול, ולכן ממליצה לך מאד ללחפש לך דמות טיפולית שתוכל להעניק לך את הביטחון וההכלה לה את זקוקה, תהא גישתה אשר תהיה. בהצלחה ליאת

באתי להגיד "שלום".סרדנו שלושה חודהשים של צרחות ב"ה.המצב משתפר(מקווה שגם המצב הנפשי שלי ישתפר עם הוספת שעות שינה)ו עם כל זה היא תינוקת אכי מדהימה בעולם.מחקים לקייץ שיפסיקו כבר אצלינו להשתעל ולהקיע,ואני אפסיק לרוץ עם הוונטולין מאחד לשני.לפעמים נראה לי שעוד מעט והתמוטט העולמי...ו בכל זות אני מוקסמת מאמהות ומבית מלא רח של חלות שבת ומנסה להשלים עם עצמי....זהו שבת שלום ומבורך.

ערב טוב חני, מצטערת שלא הספקתי להשיב לך לפני שבת. קיבלתי את המייל שלך השבוע :-) תמיד נעים לשמוע על בית הומה מתינוקות. הקשיים שאת מתארת הם זמניים וחולפים, וממרחק השנים נזכרים בהם בגעגוע גדול. מקווה שהשיעולים וההקאות יתחלפו בבריאות ושחוק עם בוא האביב, ואולי אפילו קודם. שבוע טוב ליאת

ד"ר שלום אב לשלושה הבכור בן 17 ושתי בנות 13/9 לפני בני בכורי הינו ילד בעל אינטלגנציה מעל הממוצע לפני כשנה וחצי לערך שמנו לב כי הוא מתעסק יתר על המידה מול המראה ובוחן את עינו הימנית בטענה שהיא קטנה יותר מרעותה הסברנו שזה נכון אך זה דבר מקובל כי האדם אינו שווה במידויק בכל איבריו אף על פי שאין שמים לב לעיניין למרות זאת היה מתעסק מייד לאחר מכן שמתי לב כי הוא אינו מפנה את מבטי לצד ימין גם אם חוצה את הכביש וגם אם יושבים בקבוצה לעולם לא יישב כשמיצידו הימני יהיה מישהו ואם ישב מישהו אז הוא קם למקום אחר או לא יושב גם אם נניח הוא יושב לידי בנהיגה הוא לא מפנה את ראשו לצד ימין גם אם אני מפטיע ואומר וואו תראו איזה יופי...משהו או נוף או כל דבר אינו מפנה מבטיו הערנו לו עשרות פעמים אם קיימת תשובה הגיונית הוא כועס אומר שיש בעיה אך לא מסביר גם אם נניח הוא מרים משהו שולחן יחד איתי הוא מסית את מבטו העיקר שצד הימני לא יהיה חשוף אין לי הסבר !!העיניין מסוכן בחצייה של הכביש כי הוא למעשה אינו בודק מה קורה בצד הימני וכנראה מסתמך על חוש השמיעה .. ואם בכל זאת חייב משהו בצד הימני אז הוא מסובב את כל גופו לצד על מנת לראות חזיתית את העצם או כל דבר אחר כואב לי ומפרילי כי הוא טרוד בעיניין והדבר מונע מימנו להיות מפוקס על הדברים החשובים ועוד קטנה...גם ליד אחיותיו או במיטה כשכולנו יחד הכל מצויון עד אשר מישהו שוכב בצד הימני הוא פשוט קם והולך אנא עיזרי/ו לי לפחות בכיוון ומה עלי לעשות והאם אתם מכירים תופעה כזו מוזרה בתודה מראש וסליחה על אורך השאלה

שלום לאב המודאג, נדמה לי שאני זוכרת את המקרה. אם איני טועה, הפנית אלינו את השאלה לפני כשנתיים, כשבנך היה בן 15. ההתנהגות שנראית מוזרה כל כך בעיניך יכולה להיות סימפטום של הפרעת חרדה, המלווה באובססיות וקומפולסיות (OCD). בהפרעה זו מתפתחות התנהגויות כפייתיות (טכסים) להפחתת החרדה. הפרעה זו בהחלט ניתנת לטיפול, באמצעות טכניקות קוגניטיביות-התנהגותיות בשילוב של טיפול תרופתי. איני מציעה להסתמך על "אבחנה" אינטרנטית זו, שכן מדובר בהשערה בלבד. כדי לאשש את האבחנה ולטפל בצורה מיטבית, אני ממליצה על פנייה לפסיכיאטר או פסיכולוג קליני, המתמחים בעבודה עם מתבגרים. יש לציין שבמידה ואכן מדובר בOCD, יתכן שקיימים טכסים נוספים סמויים יותר, בהם אינכם מבחינים. אם אכן מדובר באותו נער מלפני שנתיים, כדאי מאד לעזור לו בהקדם, ולפטור אותו מהסבל המתמשך שמעוררות החרדה והתלות בפעולות הכפייתיות. בהצלחה ליאת

ליאת, הייתה אזעקה השבוע, מצב לדרמה לא פשוטה. כרגע אני אזהר ואומר שזה נראה כמו אזעקת שווא. אני כל כך עייפה מזה. מותשת ממש. תגידי, מתי תהייה סתם שגרה? אין לי כוחות. נורית

נורית יקרה, יש תקופות שמאלצות אותנו לרוץ, חסרי נשימה, אחרי האירועים, ולקוות שייגמרו בכי טוב. תני לעצמך לנשום לרווחה, להודות על ה"שווא", ולנוח. מתפללת איתך לשגרה מבורכת, ומשוכנעת שאף על פי שתתמהמה, בוא תבוא... מחזיקה קצת גם מכאן ליאת

היי, אחרי ארבע שנים של אובדן, ושנתיים של טיפול, באותו יום של אובדן האדם הכי קרוב אני לא מצליח לתפקד. זה חוזר אלי כמו סרט רץ, כל שניה באותו היום. איך אפשר לעבור את היום הזה ביותר שקט? והאם הטיפול לא עובד אם עדיין איני מצליח להיפרד מהדמות שהייתה הכי קרובה אלי?

שלום ירון, ימי זיכרון מיוחדים, ימי שנה, או ימים מיוחדים אחרים המציינים אירוע קשה בחיינו, יכולים להיות טעונים מאד מבחינה רגשית. אנשים נוהגים לציין אותם בטכסים שונים, כמו בהדלקת נר, ערב שירה, תפילה בבית הכנסת, לימוד תורה, טיול משפחות, וכיוב'. לא דיברת על הנסיבות המיוחדות של יום האובדן, האם יש בהן מרכיב של ציבוריות, או שמא מדובר באירוע פרטי שאינך יכול לחלוק עם אנשים נוספים. כך או כך, אני מציעה לך לחשוב על דרך מיוחדת בה תוכל לציין את היום הזה באופן סמלי. אפשר לחשוב על האדם האהוב שאבד לך, על משהו ייחודי שאפיין אותו, עליו ניתן לבסס מעין טכס שנתי קטן (או גדול, תלוי בנסיבות). נדמה לי שאין בכאב היום הזה כדי להעיד על איכות הטיפול שלך. גם אם יש בך ספקות, נדמה לי שמוטב לדון בהם במנותק מהימים הרגישים הללו, בהם שיקול הדעת עלול להיפגע מחמת הצער. איתך ליאת

שלום לך, כבר כמה פעמים שהמטפלת שלי מעירה לי שאני מטופלת מאוד קשה, למרות שהיא מרגישה שאני מין אתגר בשבילה. אבל היא גם אמרה לי "שהיא לא יודעת מה לעשות איתי לפעמים", "שהיא מרגישה לחוצה איתי", "שהיא לא יודעת איפה היא טעתה, ומה היא יכולה לעשות עוד בכדי שתתקרב אלי עוד", "איך לצאת מהתקיעות שאני בה", "אני לא יודעת לפעמים אם הטיפול הדינמי מתאים לך".. ועוד כל מיני הצהרות. אני מרגישה שהיא מנסנ להגיד לי "תעזבי כבר" , כאילו שלא נעים לה להגיד את זה אבל היא רומזת!! יכול להיות? אני לא מצליחה להבין את זה! פעם אחת שאלתי אותה, אבל היא אמרה שברגע שתרגיש שהיא לא יכולה לעזור לי היא תגיד את זה! אני לא מצליחה להבין? האם את יכולה? אשמח אם תעזרי לי

שלום אילנה, המטפלת שלך נוקטת לשון ברורה וישירה, ומשתפת אותך בתחושות שלה ביחס לקצב ההתקדמות של הטיפול. אמירות מסוג זה, לפחות לאמונתי, אינן מעידות בהכרח על אוזלת-יד או ייאוש, אלא מכוונות אל חלקו של המטופל ביצירת השינוי. יש טעם רב להזכיר מדי פעם למטופלים "תקועים" את אחריותם לשיפור, ואת הביטחון ביכולתם לתרום יותר לקידום התהליך. תוכלי, כמובן, לשאול את המטפלת שלך האם קיימות טכניקות טיפוליות שנראות לה מתאימות יותר למצבך, ולשקול אותן יחד כאלטרנטיבה אפשרית. בברכה ליאת.

הי אילנה, רוצה לשתף אותך ממקומי כבסה"כ מטופלת שמנסה להאמין בהתאמתו וביכולתו של טיפול דינמי לעזור גם כשנדמה שלא... גם בטיפול שלי שמעתי אמירות דומות לאלה שהצגת (חלק מהן), הן נאמרו לא מכבר, ואני עדיין באותו טיפול ארוך וקשה. פשוט כי כזה הוא הטיפול שלי. כואבות, כואבות מאד, אך אלה אמיתות שמעוגנות במציאות. אמיתות, בעיניי, ראויות מאד להערכה. משום היותן אמינות, נראה לי שהן עשויות דווקא לייצב את הקשר שלך מול המטפלת. וייצוב קשר מקדם את הטיפול. מנסה לדמיין לי... למשמע משפט כדוגמת: "ברגע שארגיש שאין ביכולתי לטפל בך, יופסק הטיפול" עלולה להתעורר בהלה גדולה מנטישה של המטפלת, מסיום הטיפול כאן ועכשיו, אולי כעסים, אכזבות, אולי תחושת אשמה ועוד. צריך וחשוב להחזיר את הרגשות הללו עירומים לטיפול עצמו, הנה דבר קטן שאולי יכול לקדם אותו קצת. בכל זאת, אפשר אולי לנסות להקשיב למשפט כזה קצת אחרת - כרגע המטפלת מאמינה שהיא יכולה לטפל ולעזור לך ואינה רואה שבעתיד הקרוב זה הולך להשתנות. היא מבטיחה לנסות ככל יכולתה ובמגבלותיה, ועדיין אינה רואה את הניסיון כלקיחת אחריות גדולה מידי מצידה. נכון שלפעמים, גם היא, כבת-אדם, מרגישה חסרת אונים מולך (אולי כך את מצליחה להעביר אליה את תחושת חוסר האונים שלך?). נכון שאי אפשר לטפל כאשר אין לחלוטין שיתוף פעולה מצד המטופל. נכון שלטיפול יהיה פעם סוף... סתם ככה אני חושבת שאולי כדאי לכן לברר ביחד היכן באים לידי ביטוי המאמצים וההשקעה שלך בטיפול. לפעמים אנחנו מאמינים שאנחנו מתאמצים המון המון, רק שעם כל הכוונות הטובות המאמץ שלנו מופנה לכיוון לא בונה מבלי שאנו יודעים. לגמרי לא בטוח שהמטפלת שלך מוותרת עליך כל-כך מהר. ואת בטח יודעת, לפעמים אנחנו ממשיכים לנסות להוכיח לעצמנו את ההיפך. ואחרי כל הברבורים האלה, עדיין, ייתכן שטיפול דינמי יתאים או לא, ייתכן גם שקשר מסוים מצליח עם מטפל אחד ולא אחר, ויתכן גם שבעיתוי שונה, הכל היה אחרת... מקווה שזה בסדר שרשמתי... יום נעים

אני רואה אותה צוחקת.. צחוק אמיתי מתגלגל .. ילדה יפה .. עיניים חומות - ירוקות גדולות .. שיער חלק חום ... אני רואה אותה אוהבת .. את הנשיקות והחיבוקים ... את הליטופים .. אני רואה אותה ..כן .. ילדה קטנה , ילדה תמימה . ואיפה היא עכשיו ???? אני רואה אותו ...לרגע ...אחד ואז אותה ... והיא .. רק כואבת .. מתה מבפנים .. נחנקת מכאב .. נוטפת מרעל ..כמו דם ..והדמעות שזולגות מעייני .. ופעם היא ילדה , ופעם היא אישה , ופעם היא אמא .. והיא כואבת , מדממת , טובעת בים של כאב , כואבת ככ . ונזכרת בפנים הקפואות שלו שמסתכלות עליי היום .. ונזכרת עד כמה המבט הזה חודר אליי , נכנס לתוכי .. האם באמת הוא חשב שאתמסר לו????? הוא הפשיט , נכנס , דרס ורמס ..את גופי השאיר ילדה קטנה כאובה ורצוצה כן, אני נזכרת.. איך הוא עוד כעס שהתנגדתי .., שלא הסכמתי ללטף בחזרה .ולא אמרתי תודה?!.. האם הוא באמת חשב שילדה קטנה , הילדה שלו.. תתמסר לו באמת???? רבאאק ...מה הוא חשב לעצמו ??? כשהוא סיים והלך , רק אז .. אני זוכרת שחזרתי לגוף שלי .. ניסיתי להרים את עצמי , לנקות את עצמי , לחבוש את הפצעים .. אני עדיין מחכה שהם יגלידו ... והדמות שלו .. היום .. כרוח רפאים בחיי.. הוא ..עדין שזור במחשבותיי . אבא ..איך עשית לי דבר כזה ????? למה ????? אני אוהבת אותך .. וככ שונאת ... אותך !!!!!! למה ????? אבא .. למה ????? היום אני.. כמו תינוק שנולד , מנסה לזהות את כל הרוע הזה שהכנסת בי , היית אבא שלי ..למה ???????? כיבושך בגופי היה וישאר לעולם .. ואילו היום.. אני מנסה בכוחות קלושים . ללמד את עצמי, שוב מחדש לאהוב ... בעיקר את עצמי .. ליאת יקרה שלי , את חסרה לי.. במילים החמות ... בנגיעה מרחוק .. והכל ככ כואב .. שמרגיש לי שאין לי עור בגוף.. הכל חודר , פוצע .. אוףףף.. רק מחבקת אותך.. הרי מה נותר עוד להגיד .. שרית

אני לא יכולה לראות יותר את הפירוט המוגזם הזה של הכל, פה זה לא טיפול, את יכולה לשתף אבל למה כך זה מקום לעוד אנשים שאולי רוצים לנוח פה קצת ולא להשתגע מהפירוט המזוכיסטי סדיסטי שלך בבקשה שרית תניחי קצת.

מצטערת שהתיאור שלי מזוכסטי סדיסטי , זה מה שנעשה לי , והיום זה הזמן שאני מצליחה להוציא את זה במילים , מתנצלת אם זה עשה לך רע , לא הייתה לי כוונה כזו , היום אני לא שותקת .. ואני מרגישה במקום הזה , הכלה .. לכן המילים יוצאות ללא מחסומים ..ואלה נותנים לי מקום בגוף ואויר לנשום מחדש .. את לא חייבת להכנס לעצ שלי ..אני רושמת תמיד עם השם שלי .. לכן אל תכנסי לקרוא אם זה קשה לך , כי הכתיבה שלי קשה , אני יודעת השאלה שאת צריכה לשאול את עצמך .. היא למה זה קשה לך ככ ???? כי זה קשה לתפוס שקורים דברים כאלה ???? כי את לא מאמינה ?..שאבא יכול לעשות דבר כזה ??? כי מה ?.. גם אני לא מאמינה , אבל זו האמת , ואני בטוחה שאני לא שונה ממך , אדם רגיל לחלוטין .. אני יפה מבחוץ , מתה מבפנים , משכילה וכו' יש לי בן זוג מדהים וילד מדהים ומשפחה שמבחוץ נראית מיליון דולר .. משכילה וכו' ..לא משכונת עמידר אני ותראי .. ביננו ..זה לא אומר כלום .. זה יכול להיות בכל בית מבלי שתדעי אפילו .. עצוב וכואב ..אני יודעת שיהיה לך סופש מקסים שרית

שלום ש', כמה כאב ופליאה, זעם ועלבון מעוררים הדברים שלך. כמה הלב מבקש שלא להאמין. ממשיכה לעודד אותך במאבק על החיים. מתפללת שתלמדי שוב לבטוח, להתמסר ולאהוב. מתפעלת מהאומץ שלך ועוטפת אותך בכל הטוב שאפשר ליאת

תודה על התגובה ..שלך , תודה שאת תמיד עווטפת אותי במילים חמות , למרות הקושי העצום אפילו בקריאה , תודה שאת לא משתיקה אותי .. הייתי אצל הפסיכאטר הבוקר , אדם מקסים שמלווה אותי ב3 חודשים האחרונים , שהם הכי קשים, עברתי אלייו , לפחות בתקופה הזו ..לטיפול של פעמיים בשבוע , הוא עושה גם פסיכותרפיה .. ולכן אני נחה קצת מהקשר העמוס רגשי שנוצר לי מול הפסיכולוג הוא נמצא בנוכחות שלו איתי ..ברוב היום בסמס ובטלפון כשצריך , הזמינות שלו אליי מאוד גבוהה, ולכן הוא ומצליח להחזיק אותי יותר מהפסיכולוג ..עם הראש מעל המים, הוא טיפל בנפגעות לכן קל לו יותר עם הקושי.. כרגע מרגישה רגועה יותר , החיבוק שלו היום בפגישה , הצליח למלא אותי .. האם גבולות בטיפול של פסיכולוג ופסיכאטר הם שונים ?.... הפסיכאטר נותן לי יד , מחבק , בזמן ניתוק ..או בכאב עצום .. האם זה משהו לא אתי ?... כי תאמת , הוא ממש מצליח לחבר אותי למציאות מחדש בזכות האהבה הטיפולית הענקית שלו ..גם פיסית .. מי היה מאמין שאני אתן לאדם זר בכלל להתקרב אליי , והנה ..הוא מצליח , הוא פסיכאטר ילדים ..אדם עדין , מכיל , קשוב , אכפתי .. שאני לא מאמינה שאני נמצאת במקום כזה ,.. תודה ליאת .. מכל הלב .. סופש מקסים ורגוע .. חיבוק אוהב, שרית

שרית מותק אני מבינה על מה אור מדברת, איך בחורה שעברה גם אונס וגם גילוי עריות כותבת בכזו שירה הכתיבה שלך לא אוטנטית מצטערת לא מרגיש לי אמיתי שאת כותבת על עצמך ועל הילדה שבך ועל אבא שלך ועל האנס בצורה כל כך מחורזת, אני בהחלט יכולה להבין את כוונתה של אור. משהו בך נחווה כלא אמית שרית צר לי. אלו שחוו אונס או גילוי עריות לא מסוגלות לכתוב זאת כך בחרוזים ובכזו שבלוניות או בכלל לא מסוגלות לדבר על זה בשום צורה הן הופכות לסגורות ושותקות לצערנו. את מתארת את מה שאבא שלך עשה לך בחרוזים.....נו באמת שרית מה חושבת שאנו מפגרות? אז נכון מחקרים מוכיחים שנשים שנחשפו לגילוי עריות בילדותן יהי בבגרותן גם קורבנות אונס בין זה לתיאור כל כך מלוקק ציורי ולא אמיתי, תחשבי על זה אולי תגלי את האמת......? פעם ראית איך כותבת שורדת גילוי עריות?מישהי מבולבלת וטעונה בכאב? אני ראיתי- הן כותבות מאסה של מילים כאילו לא לקחו אוויר לפני שכתבו מעיד על הכאב והקטסטרופה שבתוכן, מעברים מנושא לנושא כאוס של רעיונות, מילים ותחושות ולא שירה מודרנית כמו שרואים אצלך מהפניה הראשונה שלך. אפרת

שרית, כמו תמיד, גם הפעם, הדברים שלך מצליחים לגעת עמוק ולהרעיד. מאחלת לך, עוד הרבה צחוקים אמיתיים מתגלגלים ושתצמח לה מהר, שכבה חדשה של עור. עור בריא ומגן שינסה לכסות אפילו קצת, את הפצע. ולאור - שרית מקפידה לכתוב תמיד באותו הכינוי. אפשר לא להיכנס להודעות שלה, אם הן עושות רע ולנסות לנוח על עצים אחרים. סופשבוע נעים יעלה

תודה רבה על המילים הנוגעות שלך , על הרצון להקל , ולחמם את הלב .. הצלחת לעלות חיוך בפניי . מעריכה המון ..את האכפתיות ..אליי תודה על האומץ לקרואו אותי להתבונן לאמת שלי בעיניים , תודה רבה חברה , מאחלת לך גם המון המון טוב , סופש רגוע חיבוק ממני , שרית

"האוויר סביבך היה עז, מתוח... בגלל ששמעתי אני זוכרת, ובגלל שאני זוכרת טרור, אבא, אני זוכרת אותך. אבא מה אתה זוכר ? מה שאני זוכרת הוא שמעולם לא דברנו. לא השמעתי אפילו אנחה. אני, שותפתך השותקת לפשעים שאין להם מחילה. בעלת בריתך הסודית לחטאים שאין לבטאם. אהבת אותי ? שנאת אותי? או שפשוט חשבת שאני שלך ? גופי – רכושך ? מה אמר לך העור שלי ? האם הוא רעד כמו הוילונות או שנשאר קפוא, הלום לכדי שתיקה ? אתה ליבתה של שמש אדומה. אני עומדת עטופה בסדין של זכוכית בוערת, עד שהשמש מרסקת אותו. חלקיו נופלים. ריסקת אותי. זה קרה בלילה. סודות קורים בלילה. חיכיתי לך בלילה. זה היה רק בבוקר, כל בוקר שניקינו את העדויות, אבא, כל הדם הזה. כל בוקר אתה ואני היינו חמורים ונקיים ועדיין שותקים. אני שואלת אותך אבא מה אתה זוכר ? אם לא תאמר כלום, אני אומר לך. אם לא תאמר כלום, אני אזכיר לך שאתה, אבא, פגעת במישהו שהיה חלש, מופחת, קטן: ילדת הלילה שלך." (סו ויליאם סילברמן מתוך "Because I Remembr Terror Father I remember You ".)

דמה זועק אלינו מהאדמה בכתבה "המת על החי" (רן בנימיני, "העין השביעית" 55, מרץ 2005) מועלה דיון ראוי בנושא הטיפול התקשורתי בהאשמות המועלות על?ידי אדם שאינו בין החיים (באמצעות מכתב, למשל). הדיון מנוהל תוך הצגת המקרה של א', שהתאבדה ולאחר מותה התגלתה מסכת ההתעללויות המיניות שעברה בחייה, כולל גילוי עריות, באמצעות פרסום מכתב שכתבה כדי שיוקרא בכנסת. לאורך הכתבה כולה מרחף סימן שאלה גדול לגבי נכונות הגרסה של א' ז"ל, ואליו ברצוננו להתייחס ואותו אנו מחויבות ומעוניינות להסיר. בניגוד לרושם שנוצר בכתבה, כאילו לאיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית היתה היכרות שטחית ורשמית עם א' ולא ידע עליה דבר פרט לגרסתה המובאת במכתב שהשאירה, חשוב לנו להבהיר כי מרכזי הסיוע היו בקשר רציף ואישי עם א' במשך שנים, שבמהלכן הפך לאישי וקרוב מאוד. כל מידע הנמסר על?ידי מי שפונה למרכזי הסיוע נשאר חסוי וחייב להישאר כך, ועל כן אין באפשרות מרכזי הסיוע למסור מידע נוסף שברשותם. המכתב שא' כתבה פורסם מכיוון שנכתב מלכתחילה על מנת להיקרא בכנסת, אך בהחלט – המידע לגבי הייסורים שעברה א' ידוע לנו מיד ראשונה ובוודאות, ובהסתמך על הרבה מעבר למכתב שפורסם בתקשורת. סימן השאלה שהועלה בכתבה איננו מתייחס למקרה הספציפי של א' בלבד, אלא יש בו כדי להאפיל על כל קורבנות האלימות המינית ולהחזירנו שנים לאחור ברמת המודעות והמוכנות הציבורית לשמוע ולהתמודד עם כאבן. יש להדגיש כי לפונות למרכזי הסיוע אין כל אינטרס סמוי בפנייתן אלא צורך קיומי בתמיכה וסעד רגשיים. הן פונות אלינו על אף ולמרות הקושי הרגשי העצום הכרוך בכך, ורגשות הבושה והאשם שמוזנים על?ידי מנגנוני האשמת הקורבן, שלצערנו עדיין קיימים ושרירים בחברה הישראלית. ולהתייחסותו של ד"ר זאב ברגמן שהועלתה בכתבה: מכתבה של א' מוען לוועדה לקידום מעמד האשה בכנסת, הוא נוסח ונכתב בהתאם לכך ימים מראש ובכובד הראש הראוי. זהו אינו מכתב התאבדות שנכתב בסערת רגשות ובדקות האחרונות לחיים, וידוע היה למנוחה שייקרא בפני קהל גדול ומכובד. ומכאן שראוי להתייחס אליו כאל בעל תוקף רב ולא רק כ"אמת הפנימית והסובייקטיבית שלה". בנימיני העלה את הסוגיה של מתיחת ביקורת על המת שלו/לה אין אפשרות תגובה, אולם הוא עצמו חוטא בכך בכתבתו. לגופים המואשמים (המשפחה, הקיבוץ) ישנה יכולת תגובה אך הם בוחרים שלא להשתמש בה, ואילו דמה של א' זועק אלינו מן האדמה ואנו מחויבות להשמיע את קולה.

מהי דרך התמודדות(ללא טיפול)שאתם יכולים להציע לי קשה לי לראות אימהות עם תינוקות(אני מרגישה כמה שהם מאושרים ואני אומללה)

שלום אילנית, סליחה שאני עונה מאוחר כל כך. משום מה דילגתי עליך לא במתכוון. אני מבינה כמה קשה לך לראות אמהות לתינוקות, המזכירות לך שוב ושוב את עצבונך. לרוע המזל, לא נוכל להימנע מלפגוש את מי שמחזיקים במה שאין לנו. מפגש כזה מעמת אותנו עם תחושות קשות של קנאה, תסכול וייאוש. כדי להתמודד עם רגשות אלה, תוכלי להיאחז בכל כוחך ב??י?ש שבחייך (זוגיות, עבודה, השכלה, חברים, וכד') ולמצוא בו נחמה. ראיתי שעלה רעיון (נדמה לי שבמשמרת של אורנה) של קבוצת תמיכה. אני מחזקת את הרעיון הזה בכל פה. עלייך להבין, אילנית, שבבואך לפורום פסיכולוגיה קלינית, ההמלצה הטבעית תהיה לפנות לטיפול אצל איש מקצוע. כפי שאת בוודאי רואה, קשה מאד לסייע ממרחק. אני מניחה שמיצינו - פחות או יותר - את העצות והרעיונות שנוכל לתת לך מכאן. ידוע לי שבאתר שלנו קיים גם פורום תמיכה הדדית. יתכן שתוכלי לפנות גם לשם, ולהסתייע בתמיכתם של הגולשים. חזקי ואמצי ליאת

עלה לי רעיון, כשבכל פעם שאני אראה אם עם תינוק, אחשוב שגם אני מאושרת(1,2,3) אני לא חייבת להיות בהריון כדי להיות מאושרת ועם מחשבה זו ארגיש טוב מה את אומרת? יעזור?

את מגלה שלמשפחה שלך לא אכפת. בכל מקרה, אחרי שבועיים נוראיים, התחלתי לצאת החוצה, בבית חולים שללו שמדובר במשהו כרוני (בכיתי שם כי כל פעם שאלו אותי למה אני לבד, אבל לפחות כבר השתחררתי) ועכשיו אני די מאושרת. מאושרת שאני לא צריכה להיות תלויה בחסדים של אף אחד, מאושרת שאני לא צריכה לבכות בלילות בגלל חוסר בתשומת לב, שזה הדבר החשוב ביותר בתהליך ההחלמה של החולה. אה, וגם מגלים מי החברים האמיתיים והתוצאות די מפתיעות, מי שחשבת כהכי קרובים מתגלים כלא ממש כאלו,וה"ישועה" מגיעה מכיוונים לא צפויים... me2 מהרהרת כמעט בריאה לחלוטין.

שלום ME2 ברוך רופא חולים! צר לי לשמוע שעברו עליך שבועיים קשים כל כך. טוב שלפחות ענייני הבריאות הסתיימו בשלום, ושאת כמעט בריאה לחלוטין. "ימי סגריר" יכולים להיות שיעור חשוב, וללמד אותנו משהו חשוב על עצמנו, על מעגלי התמיכה שלנו, על יכולתנו לגייס עזרה, על מערכת האמונות שלנו ביחס לעצמנו וביחס לזולת. אני רוצה להאמין שאנשים טובים בדר"כ, ושהבדידות שנכפתה עליך, שם בבית החולים, הייתה תוצאה של אי הבנה או נבצרות. שמחתי לקרוא שהישועה הגיעה בכל זאת, גם אם מכיוון לא צפוי. שולחת לך שפע בריאות ואיחולים לטוב ליאת

אז פשוט אתחיל כי גם ככה זה קשה לי גנבתי ממנו כסף כלומר הוא אפילו לא שם לב או הרגיש כי לא חסר לו ואני נמצאת במצב מאוד לא טוב כבר לא עובדת 3 שנים בגלל סיבות מורכבות ופתאום מצאתי את עצמי עושה את הבלתי נתפס גונבת ממנו הצילו מה נהיה ממני לא יודעת זה כאילו השתלט עליי וכשהוא מציע עזרה אני אומרת לו שאני בסדר כאילו משחקת אותה מאוד טובה ולא אני אסתדר וכו מה עושים אני רוצה להחזיר את הכול אבל מפחדת מהתגבוה שלו שמא זה ייגמר בינינו מה לעשות לספר??.

שלום לירון, אנו רגילים לחשוב על גניבה כעל פעולה שיש עמה קלון, ופחות כעל ביטוי למצוקה פסיכולוגית. אם הוא לא חש בגניבה, יש סיכוי לא רע שהוא גם לא יבחין בהחזרתה, וזוהי המלצתי החמה אליך. נסי להחזיר את הכסף שגנבת מבלי לעורר מהומה, ולאחר מכן הביאי את עצמך בדחיפות לעזרה מקצועית. בהצלחה ליאת

השבוע האחרון היה טוב יותר... ממש הצלחתי לדבר בפגישה השבוע. עלו תכנים קשים, אבל ממש דיברנו עליהם. אפילו הצלחתי להתבדח, היה נעים לצחוק איתה שוב. רגעים של קלילות בתוך התקופה הכל כך עמוסה רגשית הזאת. היא ממש מחזיקה אותי לאחרונה. מושיטה שתי ידיים חזקות, ולא מתעייפת גם כשתומכת בי לאורך זמן הארוך יותר מהרגיל. גם אני מפתיעה את עצמי עם היכולת להישען עליה כך, בלי לחשוש כל כך, ללא הצורך להתנצל ולהסתיר את הצורך שלי בה. פשוט מחייכת אליה ואומרת תודה. נאלצתי השבוע, בלב כבד, להשאיר את נמש שלי לילה אחד לבדו. כשחזרתי, בצהרי היום שאחרי, הוא קידם את פני בהפגנת אהבה חתולית מרגשת עד דמעות. גרגר, התחכך בי, התפנק והתלטף. ליקק את האצבעות שלי, והרשה לי לכווצ'ץ' אותו וללטף לו את הבטן, בסבלנות יוצאת דופן... חששתי לחזור לכיתה אחרי אותה השיחה עם המרצה שלי. אבל חזרתי. החלפנו חיוכים ומבטים במשך כל ההרצאה, וזה היה מיוחד ומרגיע. הכל בסדר. הייתה לי היום הדרכה, עם המדריך שלי בעבודה המעשית של הלימודים. בכיתי במשך כל ההדרכה. המדריך שלי מקסים ומיוחד במינו. היה לי שבוע מאוד טעון רגשית, מה שכמובן השתקף גם בעבודה שלי שם (או בחוסר העבודה שלי, ליתר דיוק). הוא צריך להגיש עלי הערכה השבוע, ומאוד דאגתי מה הוא יכתוב בה, בגלל שלא הרגשתי שהייתי טובה מספיק בתקופה האחרונה. דיברנו על הקשיים שלי, ואיך מתמודדים איתם בהקשר של העבודה המעשית. הוא דיבר, ואני בכיתי. קשה לי עם ההרגשה שאני מאכזבת. אותו, את מנהלת הפרויקט שלי ובעיקר את עצמי. השיחה היום הייתה מאוד קשה, אבל גם יש הקלה בלפתוח את הכל מולו ולהפסיק להתייסר ולהשקיע את האנרגיות באיך לתרץ את חוסר ההתקדמות בפרויקט שלי. ההערכה לא תהיה מזהירה, אבל יש לי את כל סמסטר ב' כדי לתקן. אני כל כך מקווה שאצליח. אני חושבת שזהו, לעת עתה... נלך לישון, יש מבחן מחר... וכמעט שכחתי לשאול - מה שלומך את? (למרות שכבר התרגלתי שאת מתעלמת בחינניות מהשאלה הזאת שלי...) אני נורא שמחה שיום רביעי, ואת שוב פה... לילה, נועם

ערב טוב נועם, אתחיל דווקא בשאלה האחרונה שלך, מבלי להתחמק: שלומי מצוין, תודה. קראתי כאן, למטה, את הדיווח של "מעלה", ואני מתחילה לתכנן את סיור השקדיות הפורחות (תודה, מעלה, אני מעריכה את זה). אשר לך, נועם, שמחתי לקרוא שהשבוע היה טוב יותר, בטיפול ובאוניברסיטה. אי אפשר שלא לשים לב לכך שאת מוקפת בדמויות 'הוריות' מיטיבות, הנענות לך, מכוונות ומנחמות גם כשלא הכל הולך חלק. "ההערכה לא תהיה מזהירה, אבל יש לי את כל סמסטר ב' כדי לתקן." - המשפט הזה גרם לי לרצות לחבק אותך חזק חזק, ואם לא הייתי חוששת מתביעות, אפילו לתת לך נשיקה. גאה בך כל כך ליאת

אין לך מושג כמה המילים שלך ריגשו אותי... אני מרשה לעצמי לצרף אותך לקבוצת הדמויות ה'הוריות' המיטיבות שלי, כמי ששמור לה מקום מיוחד בלהושיט יד מעבר למסך מחשב ודרך מקשי מקלדת... אני מקבלת באושר גדול את החיבוק ממך, ומבטיחה באופן רשמי שאין לי שום כוונות לפתוח בהליכים משפטיים נגדך, אז תרגישי חופשי... (סובבתי עכשיו את הלחי לכיוון המסך, ראית? :-)) שבת רגועה ומחובקת, שלך כתמיד, נועם

אורנה יקרה, לא הצלחתי לתת ליום רביעי לחלוף כך, בלי לומר לך שלום.. היום אין לי מה לכתוב (באמת שניסיתי לחשוב על משהו) הימים מבולבלים ושינויי מצב הרוח קצת כמו מזג האויר.. יום שמש, יום רוח, יום גשם.. סוער לי.. מנסה להחזיק חזק ברפסודה הקטנה הזאת ולחכות להתייצבות.. איפה הימים המונוטוניים שלי שעשו לי פעם כל כך רע? קצת רע לי גם עכשיו, אבל אחרת.. אני פשוט כבויה. "גם סוער וגם כבויה?".. קצת מוזר, אבל כן.. גם סוער וגם כבויה. (אני מרגישה שבכל זאת זה הולך להיות יותר מסתם שלום..שאמשיך לפטפט קצת?..) המטפלת לא יודעת, אני חושבת, כמה רע.. לא הצלחתי למצוא את הזמן המתאים לספר לה. אז רק בדיבור האסמסי שלנו היא יודעת..דיבור מברקי ומוגבל בתוים. אבל בכל זאת היא מרגישה איתי איכשהו, קרובה. פתאום התחילה להשיב לאסמסים הקבועים ממני (זה חדש).. אז אולי היא בכל זאת מרגישה שאני זקוקה לה יותר.. אורנה-אורנה.. לא הצלחתי לפרט ולספר על הטוב, ועכשיו אני לא מצליחה לפרט ולספר על הרע.. על מה בעצם אני כן מצליחה ממש לספר? לא יודעת ללכת בלי לתקוע לעצמי מקלות בגלגלים או לצחוק לעצמי על הרגליים.. למה הצעדים שלי תמיד כל כך קטנים ומהוססים.. לדחוף את עצמי בכוח ולדרבן את עצמי או לתת לעצמי לשקוע לאן שאשקע? כבר שאלתי את השאלה הזאת לפני כמה חודשים.. אוף.. אני מרגישה את עצמי מיואשת וחסרת סיכוי ומוותרת וכבויה. בעיקר מאוד מאוד כבויה.. רוב הזמן אני סתם מונחת. בלי לעשות שום דבר. הדברים הכי קטנים פוגעים בי, ממש בלי סיבה נראית לעין.. אני נאבקת בעצמי לקום מהמיטה, להישאר בעבודה בלי לברוח הבייתה, להצטרף לחברת האנשים בסביבתי.. מעייף. נכנסת הבייתה, סוגרת מאחוריי את הדלת, התיק נשמט מהכתף וגם אני. ממש בכניסה אני מתיישבת-נופלת קצת לנוח, לפעמים לשכב באזורים המוצלים של החדר.. אני מסתכלת על עצמי מהצד וחושבת שאם הייתי אמא שלי הייתי קצת דואגת לי.. אני חושבת שאני ממש צריכה, אבל לא בטוחה שזה באמת. לא כל כך יודעת איך מבקשים יותר.. כרגע אני לוקחת את מה שהיא נותנת, ואם היא לא רואה או מבינה לבד, אז לא. אני לא יודעת להביא את עצמי.. זה לא מרגיש לי אמין.. טוב.. בסך הכל רציתי להגיד שלום (אורנה, תראי מה עשית? :-) אני מרגישה שהיא כאן בשבילי, גם אם היא לא יודעת מזה אולי (אולי), וגם אם אני לא יודעת לספר לה למה טוב שהיא כאן.. לכן הרגשתי שאין לי מה לספר לך היום. אני מרגישה שאילולא אנשים טובים שפגשתי, גם כאן בפורום, אגב (תודה! באמת..), הייתי הרבה יותר קרובה עכשיו לדכאון מהסוג האמיתי ממה שאני עכשיו.. (מזל שאתן כאן..).. זהו, אני אפנה לכלום שעשיתי קודם, ברשותך :-) שיהיה לך לילה ארוך, אורנה יקרה.. עם שינה טובה-טובה, נתראה בשבוע הבא, לילך נ.ב.- ניסיתי להחליף את ל. למשהו אחר, כדי לא לבלבל עם ל. החדשה, אבל נוח ומוכר לי מדיי להיות ל., כמו שאני רגילה, וקשה לי להיות משהו אחר כרגע.. (זקוקה עדיין לשם הקצרצר, סליחה..)

לילך לילך, יש לך דרך רגישה ומורכבת לחפש את עצמך עם ולמול אנשים, ולכן רק טבעי ונכון שכך יהיה גם איתה. אם לא היה כך הייתי חושבת שמשהו לא בסדר בטיפול. ונכון שאינני אימא שלך, אבל אם היא הייתה מודאגת לראות אותך קורסת בכניסה למרחב הפרטי, אז גם אני... שואלת אותך מדוע אינך יכולה לומר לה זאת כך שתרגיש. לתת לה באמת לגעת במה שכואב. בחמימות אין קץ, אורנה

אורנה טובה, המילים שלך רכות ונעימות.. נוחתות בי בעדינות כמו flaky snow "דרך רגישה ומורכבת לחפש את עצמך עם ולמול אנשים".. לא בטוחה שאני יודעת למה את מתכוונת, אבל את גורמת לי להרגיש כאילו את כבר מכירה אותי, וזה מוגן ונעים.. כן, אני מרגישה קצת מוגנת ככה, בין המילים שלך.. חבל שכל דבר לוקח לי כל כך הרבה זמן... כמה זמן עוד אתחבט בתוכי מה לומר ולא אצליח.. קשה כל כך לדבר ביחד. לחשוב ביחד. לשתף. שנה וקצת שאני כותבת לה אסמסים קצרים; רשמים של אחרי פגישה. זה לא עולה בי בנוכחותה ובכל זאת רוצה שתדע.. היא אף פעם לא ענתה, ופתאום היא משמחת אותי במילים כתובות משלה. כמו שלוחות שלה ממרחק שקצת שומרות עליי..מלוות אותי גם בעולם החיצוני. היא העלתה שוב את נושא הפרידה (לא כי נפרדים עוד מעט).. זה נושא שהתחיל להעסיק אותי מחדש גם לפני שהעלתה את הנושא הזה, אבל אחרי שזה עלה בפגישה אני פתאום מרגישה את עצמי נאחזת בה חזק יותר. זה עדיין זר לי וקשה והעיניים שלי קצת מפוחדות/מופתעות/מבועתות לראות את הציפורניים with which i cling to her ... מעניין.. לא ראיתי קודם את הקשר לפרידה.. פתאום יש בי שטף של מילים שכלוא מאחורי השיניים, רק מחכה ומקווה שאתן לו לצאת. הלוואי שאצליח... (הלוואי שתעזור לי) ואורנה, אמא שלי דואגת כמעט מכל דבר :-) .. אל תדאגי, אני אהיה בסדר. :-) קצת נשפך לי כאן יותר ממה שחשבתי לכתוב.. (תודה שאת מקשיבה) ליל מנוחה, לילך

חידה ספרותית להלן ציטוטים נבחרים עבור אוהבת מרציפן: "יעקב ואני, בנימין ומיכאל, איש בתורו, זכינו לשיעור החסד הזה ואפילו למדנו את הסוד הנסתר מכולם, את זיהוי ה"פונטו דה מאסאפאן" - הרגע שבו יש לצרוף את השקדים הטחונים אל הסוכר המותך. ה"פונטו" הוא מכיתה חמקנית של זמן, שמחוג אינו יכול להגדיר וצמצם אינו מסוגל לקטוע. אדולף דה-וין, בספרו "בשרים וממתקים" כתב בעניין זה כי הזמן שבין הוצאת האומצה מן המחבת ועד חיתוכה בצלחת הוא הזמן הארוך הקצר ביותר, ואילו הפונטו דה מאסאפאן הוא הזמן הקצר הארוך ביותר." "הגברות של הלבנט שומרות את סודות המאסאפאן, משני גורמים בעלי עניין: מנשים שנואות ומגברים אוהבים."... הסוד הנסתר מכולם הוא זיהוי ה"פונטו דה מאסאפאן" – הרגע שבו יש לצרוף את השקדים הטחונים אל הסוכר המותך. "ה"פונטו" הזה הוא מכיתה חמקנית של זמן, שמחוג אינו יכול להגדיר וצמצם אינו מסוגל לקטוע... ..."זהו הרגע בו מגיע סירופ הסוכר המבושל לדרגת הפשרה הנכונה בין נזילות לצמיגות".. זה מה שהרשת מאפשרת. לו היה לי פנאי הייתי מקלידה עבורך את מלוא שני העמודים המתארים את הכנת המרציפן. מאיזה ספר לקוחים הציטוטים ומי הסופר? השקדיות קבלו השבוע מנת שמש יפה וחמימה. אפשר לצאת לטבע ולחזות בפריחתן.

שלום מעלה, אני מעלה את הודעתך משום חיבתי העזה, הן למאסאפאן והן למאיר שלו... עם זאת, אני לא בטוחה שפורום פסיכולוגיה קלינית הוא המרחב המתאים לחידות ספרותיות. מה דעתך? אורנה

את צודקת. אבל בתוך כל האפור הזה התאפשר לי אור, וראיתי בזה סוג של הודעת המשך שאומרת "יש גם טוב". בכל מקרה לא ענית על כל חידה: מאיזה ספר לקוח הציטוט? :-)

אורנה - קראת את הכתבה שהייתה במוסף של הארץ על הפסיכולוגית והמטופלת. אני לא מצליחה להביא את הקישור. אותי זה הפחיד. מה את אומרת?

שלום ---, לא קראתי את הכתבה, אבל נאמר לי שמדובר במטופלת שהתקשתה להבין ולשמור על גבולות הטיפול, מתוך תחושת אהבה עזה למטפלת שלה. קשה לי להגיב מבלי לקרוא, ולכן רק אומר שלעיתים רחוקות נתקלים במטופל שבאמת לא מבין "איך זה עובד", ומסרב להימצא במרחב שבין פנטזיה למציאות מבלי להפוך הכל לקונקרטי. ואז, צריך לחשוב טוב טוב איך עוזרים... בכל מקרה, אני מזמינה אותך לכתוב עוד מה בדיוק הפחיד. לילה טוב, אורנה

ראיתי אותך בשרשור קודם במשמרת של דרור, כל כך שמחתי לראות שאת פה וכל כך היה לי עצוב שעצוב לך התגעגעתי אלייך עד כמה טיפשי שזה ישמע. רוצה לשלוח לך שיר שיחבק אותך הוא נורא עצוב אבל גם את במקום הזה להאט ולנוח גם כשעוצרים מרגישים את הרוח בשקט הזה מבחינים בפרחים ביופי הנח בצידי הדרכים ורק העיניים אינן משתנות ורק המבט עירום ותמים והלב הנחבט והגוף העייף שידענו ביחד, אינם נשברים היינו גדולים, ידענו הכל דהרנו מהר, לא פחדנו ליפול בנשימות חטופות, בדופק מהיר היינו תמונות בנופה של העיר במקום הזה להניח לעצב ככה לדאות, להאט את הקצב בשקט הזה מבינים בלי מילים היופי חבוי בדברים הקטנים ורק העיניים אינן משתנות ורק המבט עירום ותמים והלב הנחבט והגוף העייף שידענו ביחד, אינם נשברים

כ"כ כואב לי. המח קודח בלי הפסקה. בפעם הראשונה אני מגלה שכואב לי בגלל התכנים שעולים בטיפול. תמיד היא הייתה מוקד הכאב ופתאום משהו השתנה. בפגישה האחרונה ברחתי. היה לי קשה. הייתי בטוחה שהיא תיצור קשר שתגיד לי שהיא מבינה ושהיא איתי. אבל היא כנראה לא איתי ואני לבד. לבד לבד. בודדה. אני נלחמת עם עצמי לא ליצור איתה קשר בין הפגישות והשבוע אני ממש מרגישה במלחמה ביני לבין עצמי. לא מוכנה להכנע לתלות. לא מפסיק לכאוב. כואב לבד, כואב ביחד כואב.

עננית יקרה, אני דווקא חושבת שיש משהו נכון בכך שהתכנים חזרו לעניין אותך, לצד המושקעות הגדולה שלך במטפלת. וחבל לי שכל-כך כואב לך, שהיגון נמצא גם כאן וגם כאן. אני מבינה שציפית שתתקשר, כדי שתרגישי פחות לבד, אבל זה באמת לא האופן בו טיפול פסיכולוגי עובד. אני לא מסנגרת, אבל בטיפול הלא מסכימים ביננו שאת כל מה שיעלה נעבד בתוך הפגישה... שולחת לך כוח וחיבה, אורנה

מחפשת קבוצת תמיכה נשים שעברו הפלה ואבססיבים להריון ובינתיים לא מצליחות( אין ילדים)

שלום אלמונית 2, אינני מכירה קבוצה כזו, כך שלצערי אין באפשרותי להפנות אותך באופן אישי. אני מציעה לפנות למרכזים שעוסקים בפוריות, כמו בנק הזרע ויחידות IVF. יתכן שאנשי הטיפול שעובדים שם יוכלו לעזור בהפנייה. זה בהחלט נשמע לי רעיון טוב לחלוק את הצער עם מבינות דבר... בתקווה להגשמת חלומותייך, אורנה

די פשוט נמאס לי מעצמי שאני מצפונית ולוקחת הכול ללב ברמות מוגזמות מרגישה שיש בי הרס עצמיי אני תמיד רוצה לרצות את כולם שהכול יהיה טוב,לא משנה כמה אני מנסה עבוד על עצמי אני חוזרת לאותה נקודת התחלה סתם דוגמא:יצא לי לדבר ככה בלייט עם חברה שלי ופתאום העלונו נושא מסויים על סוגים של אנשים והיא אמרה שהיא מפרגנת לאנשים ואני מרתי לה ....ככה זרקתי שהיא לא ממש מפרגנת ואז היא אמרה לי אז את באמת לא מכירה אותי ותחשבי מה שאת רוצה ומאז אני לא מפסיקה לחשוב על זה כי וזה באמת היה סתם אבל מצאתי את עצמי מבקשת סליחה אלף פעמים וכו וכו ולא ישנה טוב ויש לי משהו על המצפון ועל מה פשוט על סתם מה עושים איך מתמודדים???? בבקשה אשמח לדחוות דעת מקצועית

שלום ניקול, אני מבינה שאת מייסרת את עצמך במשך זמן ארוך, גם על התנהגויות שנראות סבירות, כמו חילוקי דעות עם חברה. החשש לפגוע באדם אחר יכול להיות קשור לתפיסה שלנו את עצמנו כהרסניים, כלומר בעלי יכולת וכוח להרוס את הזולת. אם תרצי בכך, אני חושבת שזה יכול להיות מאוד מועיל לבדוק את התחושות האלה בטיפול פסיכולוגי: כיצד נוצרו בעברך, כיצד הן באות לידי ביטוי כיום, וכיצד ניתן לרכך אותן, כך שתחושי יותר חופש לבטא את עצמך מבלי לדאוג. שיהיה בהצלחה, אורנה

שלום רב יש לי בעיה שאני תמיד בוחר בדרך בקלה מעיין עצלנות שכזאת שמביאה אותי לתבוסתנות האם טיפול פסיכולוג קליני יכול לעזור ?

שלום משה, אם אתה מוכן להשקיע זמן ומאמץ בניסיון להבין מדוע אתה בוחר בדרך בקלה, ומה מעורר בך תחושת תבוסתנות, הרי שטיפול בהחלט יכול לעזור. שיהיה בהצלחה, אורנה

אורנה שלום, אני נמצאת בטיפול קרוב ל-6 שנים.תמיד כשאני חושבת על כך זה נראה לי המון ובכל זאת אני ממשיכה ללכת.יש לי קשר טוב עם המטפלת ובמהלך השנים עלו סוגיות שונות ודברים שהטרידו אותי והצלחנו ללבן אותם יחדיו.עם זאת לאחרונה אני מרגישה שאני באה,שוטחת בפניה את כל הקורות אותי במהלך השבוע ללא כל התייחסות ממשית לדברים.אני מגיעה,נהנית לפגוש ולראות את המטפלת וזהוא ה 50 דקות חולפות ביעף ואני הולכת.היו תקופות שבמצבים כאלה הרגשתי שאני סתם זורקת כסף והרבה, נתקעת בפקקים כשכל המאמץ הינו לשווא.דיברנו על הרצון שלי לעזוב אינספור פעמים. היום,בתם פגישה וגם במהלכה הרגשתי שזהו מיציתי, שאני זקוקה למישהוא חדש ונייטרלי שאיתו אני אוכל "על אמת" לגעת בדברים ולזוז קדימה או שמנגד להפסיק ולהמשיך הלאה בעצמי.אין לי כל כוונה להתחיל הכל מחדש, אני מרגישה שאני מגיעה יותר כדי לראות את המטפלת בעיניים להרגיש שהיא עדיין פה בשבילי (למרות שתמורת כסף זה תמיד יהיה אפשרי). אז מה את אומרת? אם אני מרגישה שזהו אז אכן הגיעה העת? ומה עם הגעגועים לראות אותה,לראות מה היא לובשת? את הבעת פניה?... תודה,יעל.

שלום יעל, קשה מאוד (מאוד) להתייחס לטיפול של אנשים אחרים עם כל-כך מעט אינפורמציה. אם אני מנסה לגבש אמירה בזהירות, מתעוררת תחושה שהמטפלת מהווה עבורך דמות "רגילה" ומוכרת, כמעט ביתית, כמו בנישואים ארוכי שנים בהם הכל כבר ידוע, כולל הריבים וכולל ההתפייסויות... אני חושבת שאת מתלבטת האם את זקוקה למשהו חדש ומרענן, או שאת יכולה למצוא את החדש והמעניין בתוך הביתי והמוכר. אני חושבת שאת גם מבינה את הסיכונים, למשל, מה יהיה אם אתגעגע לנעלי הבית המוכרות... אני מציעה לנסות לחשוב על הדברים, בעצמך ואיתה, ולנסות לדבר על הקונפליקט שלך לגבי המשכיות הטיפול באופן מרענן וחדש. אח"כ תוכלי להחליט האם את נשארת, או שאת מנסה להיות קצת "פרודה" ולראות איך זה... בהצלחה בכל מה שתבחרי, אורנה

הי אורנה 1. את רואה בטיפול? ביום ראשון היה הפרק עם טליה והיא האשימה את ראובן (הפסיכולוג) שהיא לא עניינה אותו. אני גם חושבת על זה לגבי המטפל שלי אבל אף פעם לא אמרתי לו כי אולי זה יפגע בו. פסיכולוגים נעלבים בעקבות אמירות כאלה ממטופלים או שהם תמיד אומרים לעצמם שזה לא קשור אליהם אלא לעבר של המטופל כמו שראובן עשה? תודה, מיטל

מיטל, אני רואה בטיפול מפעם לפעם, ומוצאת שם לא מעט דברים מעניינים עבורי. את הפרק המדובר לא ראיתי, אך יש לציין שאחדים ממטופליי כבר העלו בפניי את הקונפליקט של טליה. כרגע, בטרם השלמת צפייה ב- VOD, אני יכולה לומר שני דברים: א. בוודאי שנכון לדבר עם המטפל על תחושתך שאינך מעניינת אותו. אין לי מילים מספיק דרמטיות על-מנת להדגיש שזהו לב לבו של הטיפול, ואין שום טעם לנסות להימנע ממנו. ב. בוודאי שמטפלים נעלבים לפעמים, אבל לאחר שאנחנו חושבים על זה, אנחנו משתדלים להשתמש גם בעלבון כאינפורמציה נוספת להבנת הקשר והמטופל. כחלק מזה, יתכן שננסה לברר כיצד הדברים קשורים גם לכאן ועכשיו (הקשר הטיפולי) וגם לעבר של המטופל, ויתכן שזה מה שראובן ניסה לעשות. צפייה נעימה, אורנה

קראתי וראיתי כל מה שנכתב כאן בפורם וגם במחקר עצמאי משלי, אך עדיין רציתי לפנות למומחה, מה הטיפול הטוב והיעיל ביותר להפרעת אישיות גבולית? אני שואל זאת משום שאני חושב שבגלל התסמינים של הפרעה זו יהיה קשה מאוד להביא אדם בעל הפרעה מסוג זה בטיפול, לשכנע אותו לקחת תרופות גם נראה לי כמעט בלתי אפשרי במיוחד כשהוא לא מודע לכן שיש לו הפרעה כזו. אני שואל לא סתם זה בעקבות אדם שאני אוהב, אני יודע לצערי כי זו הבעיה שלה, אנחנו כבר לא בני זוג, אני יודע שההפרעה בהחלט תרמה לכך... היא חשובה לי והייתי רוצה לראות אותה מחלימה ומטפלת בעצמה. יש כאן שוב עוד סיבוך כלשהו שהיא חולה אפילפטית, אז אני מבין שתרופות פסיכאטריות שעובדות על החומרים המופרשים במוח,יכול להוות בעיה. אשמח לתשובה מפיו של אדם מקצועי שישפוך מעט אור על הנושא בשבילי

אני מצרפת קישור, (ואם לא יוצא קישור, פשוט תכנס לכתובת הזו) יש שם סרטון בנושא הפרעת אישיות גבולית. הראיון עם פרופ' אלי זומר וד"ר יפעת כהן. מסתבר שיש טיפול די חדש בשביל אנשים עם ההפרעה הזו... http://elearning.haifa.ac.il/actv/Item.aspx?it=726

שלום אריאל, אני חושבת שהרבה מההנחות שהנחת בשאלתך אינן לגמרי מדויקות, ובמציאות הכיוון הוא (לעניות דעתי) הרבה יותר אופטימי. אנשים הסובלים מהפרעת אישיות גבולית בהחלט באים לטיפול, ואף שלעיתים הטיפול כאוב מאוד וסוער בתחושות נטישה עזות, הוא בהחלט יכול להיות מוצלח. גם ברמה התרופתית, כבר נתקלתי במספר שילובים יצירתיים שהביאו רגיעה. והחדשות הטובות מכל - זה נעשה קל יותר עם השנים... ההמלצה של שיר ל- BDT בהחלט מקובלת עלי, וכך גם טיפול דינמי שיש בו מודעות והבנה לצרכים הרגשיים המיוחדים. ובכלל, בורדרליין זו ממש לא מילת גנאי, אלא יותר תיאור של כאב שיש בו עוצמה גבוהה של התמסרות ונטישה. בריאות ושמחה לך ולחברתך לשעבר, אורנה

הייתי בטיפול הרבה שנים והפסקתי התחלתי לחיות חיים עצמאיים..עם כל הקושי החזקתי מעמד..ואני שוב נופלת ולא מוצאת עזרה. לא יודעת לאן לפנות ולא יודעת מה לכתוב ומאיפה להתחיל, אני רק יודעת דבר אחד שאם לא אטפל בעצמי הכל יחזור על עצמו..דיכאונות הפרעות אכילה התנהגות אובססיבית והרס עצמי..סגורה בבית לפעמים ימים שלמים והמוח נטחן כבר..חייבת עזרה!!! למי עליי לפנות(שנים שאני לא גרה באיזור המגורים שבו טופלתי) ואין לי כבר כוח. הפנו אותי לבריאות הנפש בבני ברק ומשם עדיין לא קיבלתי תור ואני לא יודעת מה לעשות. ולאן באמת פונים במקרים דחופים

הסיפור שלך מזכיר את שלי. גם אני עזבתי את עיר הולדתי ועברתי לגור בעיר הרחוקה כשעתיים ממקום מגוריי הקודם. כשהרגשתי שוב את הנפילה- 5 שנים אחרי, החלטתי שלא משנה במה זה כרוך, עליי לדאוג לעצמי וחזרתי לפסיכולוג שלי משנים עברו. אני נוסעת בכל יום ראשון לפגוש אותו. שעתיים הלוך, שעתיים חזור. לא פשוט, אבל הוא היה כל כך טוב שרציתי רק אותו. ואני לא מתחרטת על כך!! תחשבי על זה...

שלום לילך, באמת נשמע שקשה, וטוב שאת רוצה לטפל בעצמך במהירות. מירב הציעה להתעקש על המטפל הקודם, ולפעמים זה נכון, אבל לפעמים אפשר להצליח ליצור מחדש קשר רגשי משמעותי ומיטיב. אם את בוחרת באופציה הזו, כדאי לעשות "סקר שווקים" קטן: בשירות הפסיכולוגי של אוניברסיטת תל-אביב ובר-אילן אפשר לקבל טיפול בעלות מסובסדת (גם אם אינך סטודנטית), האופציה של קופת חולים פתוחה תמיד, וגם למרפאה של בריאות הנפש אפשר לגשת אישית ולהסביר מדוע את זקוקה לפגישת אינטייק בהקדם האפשרי. אם את יכולה, ניתן לפנות גם למטפלים פרטיים באיזור מגורייך, ולהתחיל בטיפול באופן מיידי. שיהיה קל, אורנה

היי..לחזור לאיזור מגוריי ולמטפלת שטיפלה בי במסירות רבה אין סיכויי כי היא לא בארץ ואת שאר האנשים אשר טיפלו בי אני לא זוכרת לטובה..אין באפשרותי לממן כרגע טיפול ואני לא רוצה לחשוף פרטים אשר יוכלו ל לזהות אותי...אני טופלתי במשך שנים רבות ואשפזתי..ומה שבמיוחד שובר אותי כרגע זה שכנראה בגלל כל החוויות המיניות הטראומתיות(והיו כמה) זה משפיע כרגע על החיים שלי והנזק וההרס העצמי החלו כבר..אני שונאת את עצמי אבל רוצה לתת לעצמי צ"אנס זה כאילו שיש בי שניי אנשים מצד אחד רוצה טיפול מצד שני לא אני חלולה ולעומת זאת מלאה בלכלוך.אני לא מסוגלת יותר לסבול את עצמי ואת ההתנהגות שלי ואני בטוחה שאת מבינה על מה אני מדברת..ביקשו ממני לשלוח פקס לבריאות הנפש שכיום עברה לבני ברק אבל אין תשובה אני מרגישה אבודה,חסרת אונים ..אי אפשר להסביר את מה שאני מרגישה!!!!!!!!!!!!

אורנה שלום אני לא בטוחה מה לכתוב, לא בטוחה שזה בכלל נכון לכתוב כאן ועכשיו.. היה לי טיפול לא קל היום.. אני לא מוצאת את עצמי... הכל כל כך מבולגן, מבולבל, מפחיד עד מוות. אני לא יודעת מה מפחיד יותר, הידיעה או הידיעה של אי הידיעה... הכל עלה היום ביחד.. הדיבור על זה שיש לי הפרעת אישיות גבולית, על ניתוקים, על טראומות.. קצת מוזר כל המצב... המטפלת לא רוצה להגדיר אותי עם "הפרעת אישיות גבולית" היא לא מאמינה בקטלוגים, ואני דווקא מתעקשת על זה.. כי הסמפטומים כן קיימים בי. המטפלת אומרת שאני מתנתקת ואני מתעקשת שאני לא. אולי אני לא ממש זוכרת דברים, אולי אני מאבדת את עצמי לפעמים, אולי נעלם לי זמן, אבל אני לא דיסוציאטיבית. המטפלת מתעקשת שאני פוסט טראומטית. אני מתעקשת שלא. אני לא! נכון שעברתי כמה דברים בחיים שלי, אבל זה לא פגיעות (כי אני הייתי שותפה) וזה לא טראומות. אני לא דיסוציאטיבית. אבל זה כל כך קשה ומפחיד לדעת לא לדעת. לנסות לדבר ולהבין משהו שקרה כשאת לא זוכרת מה קרה כשאת לא זוכרת את הרגע, את המקום, את.. ואת מתעקשת שאת לא דיסוציאטיבית.. :-( הבפנוכו כואב בטרוף, מסרב לקבל ולהבין, מעדיף לבטל ולתת הסברים משל עצמו, או פשוט להגיד שאין הסבר מלבד זה שאני לא שפויה... אני באמת לא שפויה.. יודעת, לא שאלתי כאן כלום.. קצת באיבוד.. סליחה שיר

שלום שיר, אין כל צורך להתנצל. אני שומעת את ה"איבוד" שלך, את הבלבול ואת הקושי. אני שומעת גם את העוצמה בה את מתעקשת שאינך, אבל אינך, פוסט-טראומטית, אבל בורדרליין כן. אני מציעה לשאול את עצמך מהי המשמעות של הדיבור הזה עם המטפלת שלך, במובן עמוק יותר מאבחנה זו או אחרת. על מה את נלחמת מולה, מה נעשה חשוב כל-כך, ומהר כל-כך. לפעמים, כשאנחנו מגיבים קשה וחזק מול נושא מסוים, בעצם המלחמה מתחוללת בכלל בזירה אחרת... האם את נאבקת על הזכות להישמע? על ההכרח להיראות? על הצורך הכואב במבט שיתבוננן בך בבהירות, מבלי להסתיר ולכסות אמיתות כואבות? האם קרה כבר בחייך ש"סיבנו" אותך, ש"מרחו" אמת שאי אפשר היה לומר? אם משהו במה שכתבתי מהדהד לך נכון, נסי לדבר איתה על ז-ה. וגם על אבחנות... שיהיה קל, אורנה

שלום אורנה קודם כל, תודה על התגובה... כנראה את צודקת, כנראה יש משהו שהוא הרבה מעבר.. אני לא יודעת מהו... אולי זה הדברים שאמרת, חלקם באמת מהדהדים, ואולי בניגוד מוחלט, זה בכלל הסירוב שלי לראות את עצמי כנפגעת. גם אחרי 4 שנים של טיפול. אולי זה בכלל השנאה העצמית שלי, אולי זה שאני צריכה ורוצה עובדות לכך שאני דפוקה.אולי זה שאני רוצה שבאמת פעם אחת היא תקבל ותגיד באופן הכי פשוט שאני הייתי חלק בכל הדברים ואני אשמה. אולי זה שלמטפלת יש הסברים ללמה אני ככה ואני לא מוכנה לקבל את ההסברים כי הבפנוכו לא מוכן לזה. כי אני יודעת שאני צריכה לשלם על הדברים. אולי זה הרבה דברים... זה התחיל בפגישה, וממשיך, מרגישה איך אני מתרסקת, איך נופלת לעוד בור. בטלתי את הפגישה הבאה. השארתי לה הודעה שלא אגיע. לא מסוגלת להתמודד עם כלום, במיוחד עם עצמי. וזה מעגל שכזה. שונאת את עצמי, לא מתמודדת, כועסת על עצמי, מעלה את כל ההאשמות שלי מולי, מתמודדת בדרך לא דרך, שונאת את עצמי על ההתמודדות הזאת, כועסת, מאשימה, וכו'... מעגל קסמים. שיר

שלום רב, ביתי בת ה - 8 ניגשה אלי בשאלה כזו. אמא אם אני מנשקת בת בפה אז אני לסבית ? מה אני עונה לה? תודה רבה

שלום רחל, את עונה לה שלא, ומסבירה לה בקצרה ומבלי להיכנס לפרטים מיותרים מהי משמעות המילה לסבית. היא עוד תשמע הרבה מילים, ועוד הרבה שנים תזדקק לך שתתווכי את העולם ותעשי בו קצת סדר... בהצלחה, אורנה

הייתי מוכנה, הייתי רוצה מאד אפילו להיות הרובוט שמעלה הודעות לפורום. מבלי לרשום כאן לאף אחד. מבלי להגיב רגשית. מבלי שידעו מי אני (לא הקהל, לא המנהלים). רק רובוט ששומר שלא תתפספסנה הודעות ושיעלו תוך פרק זמן סביר. שתהיה הרגשה של נוחות וזרימה ואפשר יהיה לנוח מהעצירות הזאת שמעוררת בי רגשות תוקפניים רבים והם, כדרכם, מופנים כלפי עצמי פנימה. רוך אי אפשר בשום פנים לחוש ככה... קצת רובוט בעייתי הרובוט הזה, הוא לא יידע להחליט מה מותר ומה לא, אפילו אם יסבירו לו, יתנו הוראות. הוא לא יידע. הסינון הזה זו חסימה שכואבת לי במיוחד במיוחד. מה לעשות. :-( לקחתי את הרעיון-משאלה הזו לטיפול, כמובן. זה הרי לא הפורום עצמו. זה ממש העולם הפנימי שלי. הפורום, הוא פורום ורק פורום. קל לי לשכוח... אדם לבד עם מחשבותיו מול מחשב. לבד. ניסינו למצוא איפה זה נוכח מול הקשר הטיפולי ממש כאן ועכשיו. אנחנו כבר יודעים למה זה צמח כך, ושוב נוגעים. לא יודעת מה נהיה. אולי זה הזמן לתפוס מרחק מכאן. רע לי פה מאד מאד, נפגעת בצורה קשה מידי, כנראה התחלתי לעשות יותר מידי שטויות, מאסתי בהודעותיי שלי מאד, ולא תמיד הולך לנתק, להיפרד. את הבעיה הזו אנחנו גם מכירים כבר. נראה :-( מפחיד לשלוח הודעה כזו. פורום, כמו בעולם, ממש לא אינטימי, ולא, לא שמור, כי ככה זה, אז מקבלים נבוט בראש :-(

רציתי לנצל את העץ הזה בשנית. מה כפת לי, לאפ'חד לא באמת בא לגשת להודעות ארוכות מסורבלות. ה-ס-ח-ה. שוב זה קורה לי, והלוואי והיו לכך עדים. שלשום כתבתי תגובה לאחת ההודעות שעדיין נמצאות כאן בתחתית העמוד הנוכחי, לפחות זה שאנכי, כצופה, רואה כעת. הפנייה שנרשמה דיברה על לבי, ועניינה דומה לנושא שכעת מדברת עליו, דומה לפחות לפי הקישורים הפנימיים שלי... אמנם זה רק פורום, ומה ש"התרחש" כבר עבר חלף לא מכבר, ואמנם זה לבי הקפוא והיבש, אבל באמת, באמת שהתכוונתי לרשום בתגובתי תכנים חשובים וטובים שלמדתי בטיפול (כך חשבתי כשכתבתי אותה...). ההודעה שניסיתי לשלוח עדיין נמצאת אי שם במרחבי מסד הנתונים של דוקטורס, בלי חוט מקשר לכאן. מהר מאד התפתחה בתוכי סערה מכאיבה, ואולי פרשנויות מרחיקות לכת. אם תועלה ההצעה כפי שכבר הועלתה - איני מסוגלת לפתור את הבעיה בניסיון בקשה / שאלה או פנייה למקורות. זה אחד הקשיים העיקריים שלי לפי שעה... זו אינה הפעם הראשונה, או השנייה, שכך קורה לי כאן. די משוכנעת שלא רק לי. איני יודעת איך אחרים מגיבים לאורך זמן. ובעצם אולי כל זה כבר חסר חשיבות כלל. בתכל'ס, במקרה שלי, לקחתי את ההודעה ההיא ואת הסיפור שמאחוריה בעודו חם לחדר הבטוח וחסל. מקווה שהרגשות שלי ישככו להן בהדרגה, ארפא ואתאושש קמעה. תוצאות טיפוליות צריכות להיות פעם... הזדקקות, תלות, נפרדות ושליטה ארורות. קנאה ארורה. ספרים שלמים אפשר לכתוב. כבר לא יכולה לשמוע את המילים האלה. עכשיו, בעולם האמיתי, מאד נזקקת ומאד תלויה ברמה בלתי נסבלת. רק בשנים הספורות האחרונות למדתי, בין השאר, להרגיש כעס, להתאכזב, לקרוא לזה כך במילים. יש עוד כל-כך הרבה דברים שהייתי אמורה לרתוח עליהם ואפילו איני מבינה שכך צריך היה להיות. מותר להתלהב שיש שם כעס מזוהה? אולי בחדרי חדרים מותר, אבל פה... עזבו, אני עושה את עצמי כאילו אני יכולה לעמוד בזה... האמת היא שאני חלשה עד אימה. סורי על המצברוח וההפגזות, יום האין-משפחה לי היום ועוד כואב לי מהניתוח ועוד כל מיני שאני לא יודעת מהם בכלל. הלוואי ואפשר היה לנוח, וסתם, לדבר שטוח, הלוואי והיה אפשר להניח ראש על מישהו ולהצליח לבכות פעם אחת בחיים, הלוואי שאי פעם היה מישהו שמוכן וירצה לכסות אותי כמו שמכסים ילד לפני השינה, עם חיבוק מאמץ ונשיקה על המצח (איכס מי ייגע בי, וגם לא אתן אחרי שכל-כך הרבה שנים לא היה שם אפחד), והלוואי ויכולתי לא להרגיש שאני חייבת להתנצל (מאמינה שבצדק) על כך שאני מטריחה שוב מישהו שלא חייב לי מאום להעלות עוד הודעה שלי, או בלית ברירה לקרוא אותה עם כל הכובד המוגזם הזה, או להיות עד, או להקשיב לה מבלי להפיל גם את עצמו עליי, או ש (לא חשוב כבר). ובשורה התחתונה, כבר די יודעת למה כל אלה, כלומר, באופן חלקי יש להניח, מכירה אותם עם כל הקושי להודות במה שזה באמת, ואולי ממש לא, אבל נו טוב, יותר מידי לכאן. את השאר שומרת לי. אז... מה זה משנה איזה קטע זה לדבר ככה לעצמך במצב מעוות... פתטי... ממש ליצן רפואי שהפסיק להבין את עצמו. טוב, טוב, יאללה, נחיתה (?), יש לי בכל זאת כמה דברים מציאותיים לעשות... היו שלום.

שלום מה זה משנה, אני מרגישה היטב את כאבך, שעבר תהליך משל עצמו בתוך המרחב של הודעותייך - מכעס לאכזבה לייאוש לאשמה לספק עצמי... תהליך מכאיב ושורט, וגם אם הוא מוכר לך ממקומות נוספים, בכל זאת צר לי שאת מרגישה כך אצלנו. אני מתחברת מאוד לתקווה שיכסו אותך כמו שמכסים ילדה לפני השינה, עם חיבוק מאמץ ונשיקה על המצח (בלי האיכס, בבקשה, קצת רחמים וחיבה לילדה הזו שהיא את...). אני יודעת שמכאיב לחשוב שלפעמים עלינו לכסות את עצמנו, ומכאיב גם לחשוב שנרשה למישהו לכסות אותנו, ונאמין, ונקווה שלא ניפול מהמיטה... יגון כאן ושם... מכאן, ננסה להקפיד עוד על העלאת הודעות אחרי המשמרת (אעביר את המסר), אורנה

שלום, האם ידוע למישהו על בית מרגוע איפשהו בארץ, על מנת לעזור למישהו אשר נמצא בדכאון קשה, לתקופה של שבועיים-שלוש? אתם יודעים, משהו באותו סגנון שתמיד מספרים עליו בהוליווד, כששחקן חוטף התמוטטות עצבים או משהו והולך להרגע באיזו קליניקה לשבועיים? אשפוז בבי"ח פסיכיאטרי רגיל לא בא בחשבון, ואני מנסה למצוא קליניקה פרטית כלשהי במקום. תודה מראש לעוזרים, ובבקשה התייחסו כי זה די דחוף!

שלום חסויה, לצערי אינני מכירה בית מרגוע כזה שאוכל להפנות אותך אליו. הרעיון מצויין, ואם תמצאי מקום מתאים את מוזמנת לעדכן. בהצלחה, אורנה

היי אורנה, את חושבת שאפשר להחלים אחרי ילדות בה הייתה תקופה ממושכת של התעללות מינית על ידי בן משפחה קרוב מאוד? זאת שאלה גדולה, אני יודעת. ובכל זאת, תנסי... אז כן, אני בטיפול. אפילו אצל מטפלת שמתמחה בפגיעות מיניות. כבר שנתיים שאני אצלה, פעמיים בשבוע. ומושקעת בטיפול רגשית עם כל הלב. אחרי תקופה ארוכה של התנגדות אפילו התחלתי לקחת כדורים כדי להרגיע את החרדות שעלו עם פתיחת הסוד. ואני עובדת שם קשה, קשה מאוד. את חושבת שיש אנשים שעם כל הרצון שלהם לא יכולים להחלים? אני כן רואה שינויים לטובה בעקבות הטיפול. אבל לא בנושא היכולת להתקרב לגברים, לא מסוגלת למגע מיני הכי פשוט שיש. נמנעת בכפייתיות כמעט להגיע לסיטואציות שעלולות להפוך למיניות, ואם אני נופלת לסיטואציה כזאת, אני נעלמת או שדוחה את הצד השני באגרסיביות מרושעת. גם לעדינים ולנחמדים אני לא מרשה להתקרב. יש לי הרבה ידידים, אבל אף אחד מהם לא סטרייט. יכולה להתקרב רק כשאין איום של מין באויר. אני רוצה, זוגיות. אני רוצה להפסיק לפחד כל כך ממין ומגברים. אני רוצה משפחה וילדים וסופשבוע בצימר בגליל עם בן זוגי. אני רוצה, ולא מסוגלת לראות את עצמי שם, הכל נשאר אצלי בדמיון, איפה שאני יכולה לוודא שאני לא נפגעת. אז מה את אומרת? אפשר לצאת מזה?

יציאת חירום יקרה, אני כל-כך מקווה שכן, שאפשר. ואני מאמינה בכל ליבי בכוחות שיש לבני אדם לצמוח גם מתוך הטראומות הנוראות ביותר. נשמע לי שאת עובדת מאוד קשה בשביל זה. כל הכבוד. יש לי תחושה, וסלחי לי אם היא מוטעית, שלצד העבודה הקשה אולי הגיע הזמן להוסיף גם שמחה והרפתקה ושעשוע ועונג... וגברים, תודה לאל, אינם האופציה היחידה לכך... מחזיקה אצבעות, אורנה

הכוונה שאני בורח מלעשות דברים קשים בוחר בדרך הקלה ...

משה, אני מניחה שאתה מגיב לדיון קודם. אם יש צורך כתוב מחדש. אורנה

רוחות סערה מתחוללות בתוכי, והזכרונות שוב עולים.. בוכה מכאב ..שחונק בגרון .. ויחד עם זאת מנסה לחייך .. חיוך אחד ?.. אולי עוד חיוך אחד .. אפילו אם זה יהיה ה..אחרון ?.. לא ! אני לא ! אבכה , אני צועקת לעצמי , אני לא אבכה , אני חייבת לנסות לצחוק .. אבל הבכי .. כבר עולה על גדותייו , ופורץ מעיניי בלי לשאול .. זוכרת דברים שהדחקתי , שוכחת את מה שביקשתי לזכור , אני לא אני .. כי הלכתי .. ומי יודע מתי באמת כבר אחזור???? והמבט המאיים בעינייו עולה , וריח של סיגריות באויר , הוא לקח את ידי הרועדת ועל גופו העביר , עוצמת עיניים ... מתרכזת.. מנסה נורא להזכר , אבל התמונות שעולות הן כולן בצבע שחור , ידיים קרות מטיילות על גופי , ציפורניים פוצעות את נפשי , הוא נשען על יירכי הקטנות .. וידיי עוד מפחד רועדות, עוצמת עיניים , מנסה להשלים , לזכור מה באמת שם קרה , אבל התמונות שעולות הן תמונות מבולבלות של חושך אחד גדול , ולא של אור . והכל מבלבל , הכל עולה אחד על השני מה שהיה בגיל 18 .. מתערבב עם הילדה שחשבתי שהייתי .. ואולי הכל המצאה אחת גדולה ? בדיחה גדולה על חשבוני?.. אי אפשר !!!! אי אפשר להתמודד יותר !!! וקשה לי , ואני נופלת ..והימים האלה עוברים .. ואני יחד איתם , וכמעט ודבר לא משתנה , אותו כאב , אותה הרגשה של ליכלוך וגועל , אותה הרגשה של הזונה הזו שבי .. אותה הצעקה שלא משחררת ואותי שם חונקת .. אני נשארת חנוקה .. בין אלפי תמונות וזכרונות .. שלא ברורים .. נשארת לבד , לא מסוגלת לומר דבר , לא מסוגלת לומר דבר .. ו..עיניים להם ולא יראו, אוזנים להם ולא ישמעו , פה לאנוכי אך לא אומר מילה .. השקט והשלווה יחסיים .. אך הכניעה אינה . היא חמורה בכל מידה . לא הבנתי אז עד כמה קשה ההתנגדות שלי מולם .. רציתי להלחם , להאבק , לא להכנע . דקות לא רבות עברו , והכניעה עליי גם השתלטה . גם כאשר ניסיתי לעמוד על שלי לא עזר דבר שניות עברו ואני ..עשיתי כרצונם .. נכנעתי לגופם למשקלם .. ונותרתי מתה תחתיהם .. דברים נוראים נעשו לי אז .. ועל כניעתי לעולם לא אסלח.. ואת השפלתי בטח ..לעולם לא אשכח. לחשוב , ששנים ניסיתי לשכוח, שנים השתדלתי מהאמת הדפוקה הזו לברוח , כנראה בתוך תוכי ידעתי ..שזו מלחמה אבודה מראש . לאחר שנכנעים פעמיים ..הרי אין יותר דרך חזרה.. עיניים להם ולא יראו , אוזנים להם ולא ישמעו, פה לאנוכי אך לא אומר מילה . ומה הפלא?.... שהכניעה עליי כבר השתלטה .. והיום השתיקה אותי מלווה , ((((((ו..היא עדיין ..חברתי הטובה ...)))))) עזבתי את הטיפול.. דרור ... הכל ככ כואב .. הכל ככ כואב ... סליחה , סליחה שאני לא מסוגלת , וההצפה הרגשית ככ גדולה .. לא כתבתי כאן הרבה זמן , נעלמתי .. נעלמתי לעצמי ולכולם .. המקום הזה ..היה בית עבורי .. ומרגיש לי ככ רע .. כאילו ואני תופסת מקום של מישהו אחר ..עם כל ההצפות הקשות האלה .. אז ני רק קוראת בשקט , ועוצרת את הדמעות אתה כאן דרור ?..עדיין כאן גם בשבילי? מחבקת , שרית

שרית שלום, אני שומע את הכאב שלך, את תחושת ההצפה את הזכרונות הקשים שעולים ואיתם הספק מה אמת ומה לא. האם ייתכן וזוהי אמת הייתכן שלא? צר לי לשמוע שעזבת את הטיפול, אני מבין את ההחלטה שלך כניסיון לא לגעת, להתרחק בכדי לא להרגיש, לנסות לאסוף את עצמך. אני מקווה עבורך שתצליחי, ושאם לא תוכלי להצליח ולחזור לטיפול, ממש כפי שהצלחת לחזור ולכתוב כאן. דרור

שרית יקרה לקרוא את המילים שלך.. ולהזדהות עד כאב(הלוואי ולא הייתי מזדהה)והדמעות כבר יורדות.. עם כמה שקשה לקרוא יודעת שהרבה יותר קשה להזכר בחוויות כאלו,לכתוב את זה,לחיות את זה.יודעת,יודעת. ויש בי המון הבנה והערכה אלייך על היותך את. בתחילת הטיפול שלי..הטיפולים העיקו עליי לפעמים והקשו עליי.היו הרבה דברים שקשה לעבד אותם, פתאום פלאשבקים שלא קשורים לכלום, פחד לחשוב על הפגיעות שקרו בעבר ,לנסות להבין. ואני נזכרת עכשיו ממרחק של זמן עד כמה רציתי לעזוב את הטיפול. אבל כמה שרציתי לעזוב..לא הרגשתי שמיציתי את הטיפול מספיק כך שאני יכולה להמשיך הלאה...בלעדיו. כשקראתי שעזבת את הטיפול חשבתי שאולי זה ככה גם אצלך?? שרית. לעזוב תמיד אפשר..את יודעת.. אבל כרגע לא בטוח שזה נכון.. לפעמים החיים מחייבים אותנו לעזור לנו.. וזה בסדר . תחשבי על זה ,בשבילך. בתקווה שעכשיו קל יותר חן

אין לי כרגע כסף לטיפול פסיכולוגי, איך אני מתמודדת עם מצב של אמהות עם תינוקות(אני כמעט שנה אחר הפלה) אני מרגישה גרוע במצב כזה( רואה כמה שהאם מאושרת ומרגישה אומללה) אחר כך גם כואב לי הראש איך אני מפסיקה את המצב הזה רוצה שדברים יחזרו לקודם גם אמירות שיהיה לי תינוק ויהיה הכי הכי לא בדיוק עוזרות לי מה אני עושה?

שלום לך, נשמע לי שההפלה שעברת גרמה לך לתחושות קשות שאת עדיין מתקשה להתמודד איתן וזה לא הופך יותר קל. אני גם משער שכניסה לטיפול, מעבר לפן הכלכלי מרתיעה אותך, אבל בעיני אין לך כרגע אפשרות אחרת. הדרך היחידה בה תוכלי לשקם את תחושותייך באמת זה לגעת בכאב שלך, לעבד אותו בטיפול. אם כסף הוא הבעיה נסי לפנות לטיפול מסובסד דרך קופת חולים, או למרפאה לבריאות הנפש. ייתכן ותאלצי להמתין אבל אל תוותרי, זה חשוב ביותר. דרור

יש איזשהי דרך להתמודד עם מצבים הנ"ל, בינתיים עש שאני אטפל בזה כי מיד אחרי ההפלה(הייתי בטיפול מסובסד 15 פגישות)

פתאום צצה לה תגובתך (באדיבות ליאת החרוצה), יש לי הרושם שאת מוכרת כאן בפורום בשם אחר? האמנם? פיסול במרציפן מזכיר לי ימים רחוקים מאוד, נשכחים, של שנת שירות, מפגש עם תרבות עשירה ואחרת - מרוקאית - ומגש עצום ממדים של פירות יפיפיים, מיניאטוריים, עשויים מרציפן, ויותר מכל זכורים לי האגסים, בירקרק בהיר, עגולי חמוקיים, כשלכל אחד נעוץ בחוטמו מקלון של ציפורן ריחנית

הי מעלה, ... בדרך כלל מסתובבת כאן כאילו לא קיימת לעתים עם פסקי זמן של שבועות בין לבין... עוברת... חולפת... שם קבוע - א?ין, אבל יש אחד שהשתמשתי בו יותר ו... קשה לי גם אתו. אבל חושבת שזיהית במי מדובר... תודה על התגובה החמה. אח, מרציפנים... כן, היו ימים... עליך העדכון של פריחת השקדיות, נכון? ;-) ושנחזיק איכשהו מעמד

שלום! אני אם לילד בן 9. הוא ילד חמוד ונחמד. במחצית שניה של כיתה א התחילו בעיות התנגותיות בבית ספר. בכיתה ב-קצת רגיעה. שנה שלישית עברה לא קל, כל דבר קטן הוציא אותו מדעתו והוא מתחיל להשתולל בצורה מזעזעת. עכשיו הוא ב-ד. התחיל שנה יפה מאוד. ושוב הדרדרות. אבל הפעם בעוצמה מאוד גדולה. הוא יכול להפוך כל השולחנות בכיתהת, יש לו ברגעים האלה כוח, ומאוד קשה להחזיק אותו.הוא מרביץ, פןגע בילדים, מבוגרים, בעצמו. כשהוא נרגע הוא לו זוכר מה היה. הלכתי לפסיכיאתרים שונים-כל אחד מציע תרופה אחרת. אני מבולבלת. הדבר הכי מפחיד שתופעה כזאת קרא לו גם בבית. (קודם זה היה רק בבית ספר).איך אפשר לעזור לילד?

קסם שלום, האם הפסיכיאטרים אבחנו את הבעיה של ילדך. אני מודאג בעיקר מהקושי שלו לזכור את שארע. קשה לי לאבחן מכאן אך ברור שהוא צריך לעבור אבחון מעמיק ובניית תוכנית טיפולית משולבת של טיפול תרופתי כמו גם טיפול פסיכולוגי. לגבי שאלתך השנייה, לא העליתי אותה משום שאנו לא מפרסמים שמות של מטפלים על גבי הפורום, אבל את יכולה לנסות לברר דרך האינטרנט, או בפורומים של פסיכיאטרים על גבי האינטרנט. דרור

דרור אתה שומע בעונה הקודמת של "טיפול" הפסיכולוג התאהב במטופלת רציתי לדעת האם דברים כאלו קורים גם במציאות. האם קורים מצבים בהם מטפלים או מטפלות מתאהבים במטופלים שלהם ואם תגיד שלא איך זה ייתכן שזה לא קורה הרי מטפלים הם גברים ונשים והמטופלים הם גברים ונשים. ואם זה קורה מה קורה אז ממשיכים את הטיפול ומדחיקים רגשות ומתנהגים כאילו הכל רגיל, איך מטפל מתנהג כשהוא מתאהב במטופל ואיך הוא יודע שזו התאהבות ולא העברה נגדית או מילים ותחושות טיפוליות נטו אלא התאהבות אמיתית? תודה

בילבי שלום, בוודאי שהתאהבויות קורות בטיפול משני הצדדים. במקרה כזה ניתן להפסיק את הטיפול, אבל בעיני זוהי האופציה האחרונה שצריכה להישקל אחרי שכל האחרות נפסלו. על מנת להתמודד עם מצב שכזה, לא מפרידים בין העברה והעברה נגדית לבין הרגשות שמתעוררים, אלא מנסים לחשוב כיצד ניתן להבין את מה שקורה כאן. מדוע זה קרה, האם זה קשור לטיפול ויכול אפילו לעזור לו. זה לא פשוט, דורש מאמץ רב, לעיתים, אבל זה חשוב. חשוב לזכור בהקשר זה שאנו לא מאפשרים ביטוי לרגשותינו, למרות מה שהיינו רוצים לחשוב, בכל מצב, אפילו אם זו אהבה. דרור

מתי פונים לטיפול? מתי יודעים שצריכים טיפול? האם כולם מתאימים לטיפול?האם יש מצב בו מטפל אומר למטופל בפגישה הראשונה אתה לא צריך טיפול.

שלום לך, אנשים פונים לטיפול מסיבות שונות ומגוונות. יש הפונים בכדי להעמיק את הבנתם את עצמם, לשפר את איכות חייהם, לעיתים זה מגיע עקב תחושה שאי אפשר להמשיך כך יותר. אני נוטה לחשוב שיש משהו, סובייקטיבי לעיתים, הגורם לאדם סבל ומוביל אותו לבקש עזרה. משום כך גם כאשר אדם אומר שהוא צריך טיפול, שקשה לו, מעטים המטפלים שיאמרו אתה לא צריך. יש שיאמרו אני לא יכול לעזור לך, אבל לא אתה לא צריך. ולא, לא לכולם מתאים טיפול ובוודאי לא אותו סוג טיפול. במקרים מסויימים מטפל יכול לומר למטופל שסוג טיפול מסויים לא יעיל עבורו. דרור

אני מבינה שאסור למטפל להיות בקשר מיני או חברי עם מטופל השאלה אחרי כמה זמן מתום הטיפול אפשר ומותר להיות בקשר מסוג אחר ולא קשר טיפולי והאם זה קורה.

נאורה שלום, האיסורים שאת מציינת שייכים לקוד האתי של הפסיכולוגים ולא של כלל המטפלים. פסיכולוג אינו יכול להיות בקשר בינאישי קרוב עם מטופל גם לאחר שהטיפול הסתיים ללא קשר לזמן שחלף. דרור

שלום שאלה קצת טיפשית אבל רציתי לדעת אם אתם חושבים על המטופלים שלכם גם אם לפעמים אני חושב על המטפל שלי רציתי לדעת אם יש סיכוי שהוא חושב עלי לפעמים, האם אתם חושבים עליהם כאנשים ועל דברים שהם אל טיפוליים או רק על הטיפול שלכם בהם זאת אומרת האם אתם חושבים עליהם מעבר למה שקורה בטיפול ולא רק בהקשר טיפולי למשל כמו איזה מיוחד המטופל הזה איזה מצחיק איזה יפה חכם כיף לי לשוחח איתו וכו'? אני יודע שאני חושב על המטפל שלי כאדם ולא רק כמטפל מה לגביכם כמטפלים?

רוני שלום, נשמע לי שמאוד חשוב לך לדעת האם ישנה הדדיות בינך לבין המטפל שלך. האם הוא רואה בך מעבר לבעיות עמם הגעת לטיפול, כמכלול? אני לא מכיר אותו, אבל אני יכול לשער שכן. פשוט משום שהמפגש הטיפולי כמו כל מפגש בין אישי מעורר תחושות ורגשות שונים. דרור

אני משתגעתתתתתתתתתתתתתתתת חושבת על המטפלת שלי כל היום לא מתפקדת כבר לא אמא כמו שהייתי לא רעיה לא חברה רק חושבת עליה ועל הטיפול 24 שעות ביום נראה לי שפיתחתי אובססיה מטורפת כלפיה לא יודעת כבר מה לעשות לעזוב? לא יכולה להישאר משתלט לי על כל המחשבות והרגשות היא איתי 24 שעות ביממה בראשי בגופי בנפשי. מה קורה לי? זה כבר לא נורמאלי למה זה קרה לי? אין חיים הטיפול השתלט לי על כל החיים ורק המחשבה של עזיבה מעוררת בי חרדה. בעלי והילדים מוזנחים רגשית שום דבר כבר לא מעניין אותי מלבדה.

שלום לך, קשה לי לקבוע מה קרה לך, אני שותף לדאגתך שזהו משהו חריג הדורש בדיקה, עדיף בתוך הטיפול. להבין מה עורר בך את התחושות הללו בכזו עוצמה. על פניו נראה כי את מרגישה קרבה ותחושת הקרבה מעוררת בך חשש עצום, לאבד אותה. ייתכן ואת עסוקה כל הזמן בכיצד לא לאבד אותה עד כי הכל נראה חסר חשיבות. אז שוב, הביאי זאת לטיפול. דרור

יש לי צורך בטיפול פסיכולוגי, אין לי הרבה כסף והייתי מעוניינת לקבל המלצות על פסיכולוגים מאזור המרכז תודה.

אזור המרכז ומעט כסף לא הולים ביחד :-) תנסי בקופות החולים.

לילי שלום, ראשית, את יכולה לפנות לפסיכולוגים דרך הסדר עם קופות חולים. לחלופין את יכולה לפנות למרפאה לבריאות הנפש באיזור מגורייך. לבסוף, בצירוף מייל עדכני ייתכן וחברי הפורום יוכלו לתרום לך מניסיונם האישי. בהצלחה, דרור

שני משוגעים עולים לשידור בתחנת רדיו ומספרים אחד לשני איך עבר עליהם היום. נשמע לכם כמו התחלה של בדיחה ? בארגנטינה זה הפך למציאות. אחת מתוכניות הרדיו הפופולאריות במדינה משודרת מתוך החומות הסגורות של בית חולים פסיכיאטרי. היום, עם 12 מיליון מאזינים ואחוזי שיקום גבוהים, אף אחד כבר לא חושב שזה רעיון מוזר: "הרדיו משחרר אותך, שובר גבולות" אומר אחד המטופלים. "שאני משדר, הקיר של בית המשוגעים נעלם".

נו באמת את רואה את המשוגעים שבבתי החולים שלנו בארץ עולים לשידור, מי יאזין להם הרי רק הידיעה שהם בבית חולים לחולי נפש גורמת לנו לזלזל בהם ובכלל פעם שמעת על חולה בבית חולים שיש לו אינטילגנציה להשלים שני משפטים הרי הם נראים חולים ונשמעים חולים רק הרעיון מעורר בי צחוק ממש מסכנים אלוהים יעזור להם אבל רדיו נו באמת....

ל. שלום, לא שמעתי על כך קודם לכן, אבל זה נשמע כמו רעיון טוב מאוד. הוא מעלה שאלות מסקרנות מאוד על תחושת החופש במקום המרגיש כסגור, על היכולת לתרום ולעניין גם כאשר לנפש קשה. ובוודאי מעלה מחשבות על היכולת הטיפולית של פרויקט שיקומי זה. דרור

השקר - מגרש המשחקים של הפסיכותרפיה פורסם ב'נפש', רבעון לפסיכולוגיה, גליון 2, פברואר 2000 כל הזכויות שמורות לפני תשעים ותשע שנים, באוקטובר 1900, קיבל פרויד מטופלת חדשה בשם דורה. היא לא ביקשה לבוא לטיפול, אבל אביה כפה עליה לראות את פרויד, משום שלטענתו בדתה סיפורים שעירערו את שלוות רוחה. האב ביקש מפרויד להנחות אותה לדרכים טובות יותר. דורה סיפרה לפרויד שהוטרדה מינית על?-ידי ידיד המשפחה. היא פנתה לאביה, אך הוא סירב להאמין לה, משום שאשתו של ידיד המשפחה היתה המאהבת שלו. גם המאהבת, שהיתה ידידתה של דורה, מעלה באמונה והעלילה עליה עלילות. דורה היתה מוטרדת. איש לא האמין לסיפורה, והיא חיפשה אצל פרויד אוזן קשבת. ופרויד אכן האזין לה בתשומת?-לב, והאמין לסיפורה. אבל הוא לא התעניין בסיפורה הגלוי. הוא התעניין בסיפור אחר, בסיפור הסמוי של דורה, אותו הסתירה מפניו מבלי שידעה זאת. הוא חקר אותה כמו חוקר משטרה מיומן, בניסיון לחשוף את סודותיה הכמוסים ביותר. וכך 'גילה' לדורה שהיא מאוהבת במי שהטריד אותה מינית, שעליה להיעתר לו, ושיש לה משיכה הומוסקסואלית למאהבת של אביה. הסיפור של דורה, המכונה על?-ידי פרויד בשם 'דורה', הוא התיאור המפורסם ביותר של הטיפול הפסיכואנליטי, ועד היום הוא משמש כמודל לכל חשיבה פסיכותרפויטית. מן הסיפור של דורה אנו למדים, שפרויד האמין שמטופליו מסתירים ממנו את סיפורם האמיתי, כפי שהם מסתירים אותו מפני עצמם. באותו מקום סיפר פרויד שיש מטופלים הטוענים בפניו: "הרי הכול נכון ואמיתי? ומה ברצונך לשנות כאן, אחרי שסיפרתי לך את כל זה?" אבל פרויד חיפש אמת אחרת, וטען שהמחשבות ה'אמיתיות' משמשות את החולה להסתרתן של מחשבות אחרות, המבקשות לחמוק מן הביקורת ומן המודעות. את תגובותיו המודעות של המטופל מפרש פרויד כשקר. לדעתו, כאשר המטופלת אומרת 'לא', לפירוש שנותן האנליטיקאי למחשבותיה, היא מתכוונת לומר 'כן'. אם כך, עיקר עבודתו הטיפולית של פרויד היה חשיפתם של השקרים הלא מודעים והצגתם בפני מטופליו. הוא האמין שהפיכת השקרים הלא?-מודעים למודעים, תסלק את הסימפטומים שבגללם הופנו המטופלים לטיפול. את עקרונות הטיפול הפסיכואנליטי ביסס פרויד על המודל הטופוגרפי של הנפש, המחלק אותה לשלושה חלקים: החלק המודע, החלק הלא?-מודע והחלק הפ??ר?ה?-מודע. חלוגה זו מציגה את הנפש כמנגנון של הטעייה ורמייה. באמצעות ההדחקה אנו מסלקים מן התודעה את התכנים הלא?-נעימים, ושומרים אותם בחלק הלא?-מודע של הנפש. החלק הפרה?-מודע מאפשר לנו, על?-ידי החלום, להציץ בתכנים המודחקים המוצגים לנו באופן שקרי. רק אם נפענח אותם, בעזרת הפסיכואנליטיקאי, נגלה את פשרם האמיתי. על?-פי גישה זו, השקר הוא מגרש?-המשחקים של הפסיכותרפיה. מגרש?-המשחקים של הפסיכותרפיה קשה להיות פסיכותרפיסט. בין אם תרצה להיות פסיכואנליטיקאי, פסיכולוג קליני או פסיכותרפיסט בגישה טיפולית כלשהי, עליך לעבור תקופה ארוכה ומפרכת של לימודים והכשרה. במהלכה של תקופת ההכשרה עליך להתוודע לתיאוריות מורכבות, להיחשף למשך תקופה ארוכה אל מול עיניהם הבוחנות של מדריכים, ואף להתנסות בעצמך בחווית הטיפול הנפשי. זהו אולי המקצוע היחיד שכדי להתמחות בו יש להתנסות בחוויה הסובייקטיבית של מקבלי השירות )תארו לעצמכם שכל רופא מנתח היה חייב להיות מנותח בעצמו(. אם נשווה את ההכשרה המקצועית של פסיכותרפיסט להכשרה המקצועית של רופא, שגם היא אינה קלה, ניתן היה לצפות שבסוף תקופת ההכשרה יהיו בידיו של הפסיכותרפיסט כלים, שבאמצעותם יוכל לאבחן את קשייו של המטופל ולסייע לו להתגבר עליהם. אילו כך היה, ניתן היה לפקח על הטיפול הנפשי ולשפר את תוצאותיו. אבל למרות הדמיון שבתהליכי ההכשרה, קיים שוני עקרוני בין הסיטואציה הטיפולית הרפואית לבין הסיטואציה של הטיפול הנפשי. הסיטואציה הטיפולית לעומת מורכבותו של תהליך ההכשרה בפסיכותרפיה, וההבדל שבין הגישות הטיפוליות השונות, הסיטואציה הטיפולית פשוטה להפליא, והיא שבה וחוזרת על עצמה מבלי להתחשב בגישה הטיפולית ובמאפייניו האישיים של המטפל. במפגש הטיפולי נוכחים רק שני אנשים: המטפל והמטופל. האחד מספר את סיפורו, והשני מאזין, מהנהן בראשו, לעתים מפרש את הסיפור ולעתים אף מוסיף סיפור משלו. זהו כל התהליך כולו. גם במפגש שבין רופא לחולה מאזין הרופא לסיפורו של החולה, המסייע לו לאבחן את המחלה. בשלב זה קיימת בין רופא לחולה סיטואציה פסיכותרפויטית, המקדימה את הטיפול עצמו, שבמהלכו בודק הרופא את הקשר שבין סיפורו של המטופל לבין עובדות המציאות הנתונות לאימות. בסיטואציה של הטיפול הנפשי הסיפור, ההקשבה והפירוש הם התהליך כולו. אפשר להתווכח על מהותו של התהליך, על הדרך שבה הוא מבוצע ועל האפשרות לבדוק את תוצאותיו. אבל אפשר גם להסכים על כך שחומר הגלם של התהליך הוא עולם השקר, או, במלים אחרות, הבדיון )הפיקציה(. אמנם חומר הגלם של הטיפול הנפשי, שהוא מגרש המשחקים של הפסיכותרפיה, הוא הסיפור. זהו סיפורו של המטופל, המעורב בסיפורו של המטפל, וזהו גם סיפורו של הקשר הטיפולי הנוצר מחדש בכל פגישה טיפולית. אבל כפי שניתן היה ללמוד מן המקרה של פרויד ודורה, הטיפול הנפשי אינו עוסק בסיפור הגלוי, אלא בפענוח התרמית של הנפש, ובגילוי הסיפור הסמוי אותו מסתיר המטופל מעצמו וגם מן המטפל. השקרים של המטופל כשמנצח תזמורת מתחיל לעבוד עם תזמורת שמעולם לא ניצח עליה לפני?-כן, הוא מגלה שהתזמורת מזייפת. גם התזמורת הטובה ביותר בעולם מזייפת, כשהיא מקבלת מנצח חדש. הסיבה לכך פשוטה: הנגנים רוצים לבחון את המנצח, האם הוא מסוגל לזהות את טעויותיהם. רק כאשר המנצח אינו נבהל, והוא מסביר לנגנים ש'טעו' את טעויותיהם, נוצר אמון בין המנצח לתזמורת, ושוב אין התזמורת מזייפת. כך קורה גם בתחילתו של טיפול נפשי. כמו הנגנים בתזמורת, גם מטופלים רבים מנסים לבחון את המטפל. לא קל לפגוש אדם זר ולספר לו את כל סודותיך. זה לא טבעי. לכן אינני מתפלא שמטופלים שמעולם לא היו בטיפול ומגיעים אלי לפגישה ראשונה מתיישבים ואומרים שאינם יודעים במה להתחיל או שאין להם מה לספר. זהו, כמובן, שקר מוסכם. מי שבא לטיפול חוזר בדמיונו שוב ושוב על הסיפור שהוא רוצה לספר למטפל, ימים רבים לפני שהוא פונה לעזרה. מטופלים שכבר התנסו בטיפול קודם משתמשים בטכניקה אחרת של שקר, כדי לבחון את המטפל. מטופלים כאלו נכנסים ומספרים לי סיפור, שנועד לכסות על הסיפור האחר, אותו יספרו לי רק כאשר יאמינו שאני ראוי לאמונם. לא תמיד גישה כמו של פרויד, המבקשת להסיר את המסך מעל סיפוריהם של המטופלים ולחשוף את השקרים הנחבאים מאחוריו, משיגה את מטרתה. במקרה של דורה , למשל, פרויד נכשל, והמטופלת עזבה את הטיפול משום שסירבה לקבל את פירושיו המיניים. אילו היה מיטיב להאזין לסיפורה, היה מגלה שהיא מחפשת באופן נואש מישהו שיאמין לסיפורה, ויסייע לה לחשוף את השקר בסיפור המשפחתי?-חברתי שמסביבה. כאשר פרויד נמנע מלסייע לה, היא עשתה זאת בכוחות עצמה, והצליחה לגרום לאביה, למאהבת של אביה ולאיש שניסה להטריד אותה מינית להודות בהתנהגותם ולקבל את גירסתה. במקרה של דורה , השקרים שהביאה המטופלת לטיפול לא היו השקרים המרכיבים את סיפורה שלה, אלא שקרים הנובעים מן המערכת החברתית שסבבה אותה. השקרים של המטפל לא כל המנצחים מגיבים באופן דומה כשהם נתקלים בתזמורת מזייפת. מנצח צעיר עשוי להתבלבל ולאבד את ביטחונו, והסיכויים שיצליח לנצח כהלכה על התזמורת קלושים למדי. מנצח מנוסה יזהה מיד את הנגנים המנסים להכשיל אותו, ויאמר לכל אחד מהם במה שגה. ישנם גם מנצחים חכמים, שיודעים שלא מדובר כאן במוסיקה, אלא ביצירת אמון, והם אינם ממתינים אפילו לרגע שבו התזמורת תתחיל לבחון אותם. הם נוהגים לעצורת את התזמורת מיד עם תחילת נגינתה, ונוזפים במספר נגנים על נגינתם, גם אם כלל לא שגו. בכך הם מקדימים את התזמורת ומצהירים על מנהיגותם. גם למטפלים יש טכניקות דומות, המאפשרות להם להתמודד עם מה שמציג בפניהם המטופל בפגישה הראשונה. מטפלים לא?-מנוסים עשויים למהר ולבחון בדמיונם את התיאוריות שלמדו, כדי לזהות באמצעותם את סיפוריו הסמויים של המטופל, ולמצוא את התגובה הנאותה, המתאימה לגישתם הטיפולית. בדרך?-כלל, מחשבות מעין אלו עשויות להסיט את מחשבותיו של המטפל מן המטופל, ולפגום ביכולתם להקשיב כהלכה לסיפורי המטופלים. מטופלים מנוסים יותר יוותרו בשלב זה על העיסוק בעצמם, יניחו לרגע את התיאוריות ואת העדפותיהם האישיות, ויאזינו בתשומת?-לב לסיפורו של המטופל. במקרים רבים, יכולתם של המטפלים להקשיב כהלכה ולקבל את סיפורם של המטופלים ללא שיפוט ערכי, היא התשובה הנאותה למבחן שעורכים להם המטופלים. באופן כזה הצליח פרויד להסתיר מדורה לזמן מה את תגובותיו האמיתיות למשמע סיפורה, ולהביע את אמונו בסיפור שסיפרה לו. בכך גרם לה להמשיך ולספר לו את סודותיה הכמוסים, ואת חלומותיה. ישנם גם מטפלים שינסו כבר בשלב זה של הטיפול לשלוף שפנים מכובעם, כאותו מנצח חכם, ולפרש באמצעותם פרט מסיפורו של המטופל. כך, למשל, הם עשויים לגלות בסיפור תמים את המניע האמיתי לבואו של המטופל לטיפול, ולחשוף אותו הישר בפניו. מעשה כזה מציג בפני המטופל החדש את מיומנותו של המטפל ומדגים את יכולתו. אבל באותה מידה יכול מעשה כזה לחשוף את חולשותיו ושקריו של המטפל, ולפגום בתהליך הטיפולי. כך, כבר בתחילת הטיפול בדורה, הניח פרויד שכאשר ידיד המשפחה חיבק אותה בניגוד לרצונה היא חשה בזיקפתו ונגרם לה גירוי מיני. זו היתה, כמובן, הנחה פיקטיבית, שלא התקבלה על דעתה של המטופלת, אבל הנחה זו התאימה לתיאוריה של פרויד, והכשילה אותו לכל אורכו של הטיפול, עד שהמטפלת מאסה בפירושיו ועזבה את הטיפול. השקרים של הקשר הטיפולי כשמכר פוגש אותנו ברחוב ושואל אותנו מה שלומנו, אנו אומרים: "טוב, תודה," או "בסדר," או "יהיה טוב," או "חיים". אלו שקרים מוסכמים המיועדים לשמור על נימוס מקובל. מי שיתחיל להרצות ברחוב על מצב בריאותו, ויספר את כל האמת על מחלותיו ומיחושיו, יזכה לתגובה מופתעת בפעם הראשונה, ולהתעלמות בפעמים האחרות. השקרים המוסכמים הם הבסיס לכל קשר אנושי. גם בסיטואציה הטיפולית יש חשיבות לקיומם של השקרים המוסכמים. חשיפתם וגילויים מאפשרים התבוננות במה שהוא בדרך?-כלל מובן מאליו. לכאורה, היכולת לוותר על השקרים המוסכמים ולראות בסיטואציה הטיפולית הזדמנות נדירה לומר את כל האמת, הופכת את הקשר הטיפולי לקשר מיוחד במינו, השונה מכל יתר מערכות היחסים שבחיינו. אחת ההמצאות הטכניות המרכזיות של פרויד משמשת לחיסולם של השקרים המוסכמים. זוהי טכניקת האסוציאציות החופשיות, המאפשרת למטופל לדבר על כל מה שעולה בדעתו, ללא כל סייגים וכללי התנהגות. ובאמת, האפשרות לוותר על השקרים המוסכמים, ולחשוף בפני אדם זר גם את מה שהיינו רוצים להסתיר מפני עצמנו, היא הזדמנות נדירה המייחדת את הקשר הטיפולי מכל קשר אחר. אך איך ניתן ליצור קשר של אמון בלתי מסויג, אמון שקשה לנו למצוא אפילו בקרובים לנו ביותר, עם אדם זר? כדי לעשות זאת יש צורך בשקר אחר, שקר המעמיד פנים שהשעה הטיפולית השבועית היא אכן מפגש של קירבה מיוחדת במינה. שקר ההופך את המטופל, או את המטפל, לאדם הקרוב לנו ביותר למשך שעה אחת. פרויד כינה את אשליית הקשר הזו, שבה רואה המטופל במטפל אדם הקרוב לו במיוחד, בשם העברה. זהו תהליך המאפשר למטופל לשחק משחק תפקידים חד?-צדדי, ולראות במטפל מישהו המייצג את הדמויות המשמעותיות בחייו. באופן דומה התייחס פרויד ליחס המיוחד שמפתח המטפל כלפי המטופל. יחס זה הוא כינה בשם העברה?-נגדית. היכולת שלנו, כמטפלים, להקשיב ולהכיל את כאביהם ומצוקותיהם של המטופלים, ולהתייחס אליהם באהדה בלתי מותנית, היא יכולת כמעט בלתי אנושית. היא אפשרית רק כאשר אנו מתייחסים אליהם כאילו היו ילדינו, או דמויות משמעותיות אחרות בחיינו. ההעברה וההעברה?-הנגדית הם השקרים המוסכמים של הטיפול הנפשי, המאפשרים את הקשר המיוחד בין מטפל למטופל, ומשמשים כתנאי מוקדם להצלחת הטיפול. פרויד ראה בהעברה כלי ראשוני להתמודדות עם התנגדותו של המטופל לטיפול, ובעצם אמצעי ליצירת קשר טיפולי. גישות חדשות בפסיכותרפיה, כגון הגישה האקזיסטנציאלית, אינן שוללות את תופעת ההעברה, אלא רואות בה תהליך טבעי ונורמלי המאפיין כל קשר הנוצר בין שני אנשים. השקרים של התיאוריה אם הסיטואציה הטיפולית היא תהליך שבו מקשיב המטפל לסיפורו של המטופל ומסייע לו להבחין בשקרים ה'מקלקלים' את הסיפור, איזה מקום שיש לתיאוריות הטיפוליות? מטפלים רבים יאמרו שהתיאוריה מנחה אותם בעבודתם המעשית, ושהיא מספקת להם מצע להתבוננות עצמית. אלו דברים מובנים מאליהם. אך האם יש להם גם השלכה מעשית על הטיפול? האם הם משפיעים באופן ישיר על המטופל? נראה שכן. אם כך, למרות שהסיטואציה הטיפולית היא אחת, התיאוריה היא הסיפור הנגדי שמביא איתו המטפל, אותו הוא מעמיד כנגד סיפורו של המטופל. אם תפקידו של המטפל לחשוף את מנגנון השקר של המטופל, ובעקבותיו את סיפורו הסמוי, הרי שהתיאוריה מציעה סיפור חלופי נטול שקרים. במאה השנים שחלפו מאז תחילתה של הפסיכואנליזה נוצרו עשרות גישות טיפוליות, שכל אחת מהן מושתתת על תיאוריה משלה, ולעתים קרובות היא מנוגדת לתיאוריות אחרות. למרבה ההפתעה, לכל גישה יש חסידים משלה, ומטופליה מקבלים עליהם ברצון את מושגיה. אבל המושגים וההנחות, העומדים בבסיסן של התיאוריות הטיפוליות, הם בהכרח שקרים מוסכמים, או בניסוח מעודן יותר: אמונות. אפילו המונח המשותף לכל הגישות הטיפוליות, הנפש, הוא מושג ערטילאי, והוא מעורר שאלות שמעצם טיבן אין להן תשובה. זוהי, כמובן, הבעיה הפסיכופיסית שדורות של פילוסופים ניסו לרדת לחקרה ללא הצלחה. חלק מן המושגים המשמשים כשקרים מוסכמים, בעיקר מושגי היסוד של הפסיכואנליזה, הפכו לחלק בלתי?-נפרד של הלשון המדוברת בעולם המערבי, עד שיש כאלו הבטוחים באמיתותם. בין המושגים האלו נמצאים ה'לא?-מודע' )או התת?-מודע, בלשון העם(, ה'אגו', ה'הדחקה' ו'תסביך אדיפוס', שלמרות השימוש הנפוץ בהם מעולם לא הוכח קיומם. בתהליך הטיפולי משמשים המושגים התיאורטיים, השקרים המוסכמים, כשפה משותפת המשמשת כעוגן, בעת שחשיפת השקרים האחרים מערערת את תמונת עולמו של המטופל. בה בעת משמשים השקרים התיאורטיים מקום מפלט לפסיכותרפיסט, בעת שהוא מסיר את ההגנות החברתיות והתרבותיות ומניח לעצמו להיחסף אל תוך המערבולת הכאוטית של סיפורי מטופליו. השקרים של הפרקטיקה בתוך הסיטואציה הנתונה של מטפל?-מטופל?-וסיפור ניתן לפעול בדרכים שונות ומשונות, וכל מטפל מפתח את צורת עבודתו הייחודית, ומשלב בה עקרונות טכניים שלמד מאחרים. לעתים נראית הפרקטיקה הטיפולית כמערכת של כללים מובנים מאליהם, למרות שבדרך?-כלל גם שקרים אלו משמשים כשקרים מוסכמים המאפשרים את העבודה הטיפולית. כך, למשל, התפתחה שיטת הכורסה שעליה שוכב המטופל בטיפול הפסיכואנליטי, בשעה שהמטפל יושב מאחוריו. יש לכך הסברים תיאורטיים, הקשורים בנייטרליות של המטפל ובתהליך של אסוציאציות חופשיות. אבל מקורו של מנהג זה, כפי שסיפר פרויד באחד מכתביו, בכך שלא רצה שאנשים זרים יתבוננו בו במשך שמונה שעות רצופות בכל יום. כיום מקובל שמטפל ומטופל יושבים זה מול זה בזוית מסוימת, ובדרך?-כלל מוביל המטפל את המטופל אל הכסא המיועד לו. מעולם לא פגשתי מטופל שניסה להתיישב על הכסא השני, או על הרצפה, או להתהלך בחדר. המוסכמה של ישיבה, זה כנגד זה, הפכה למין שקר מוסכם של הפרקטיקה הטיפולית, למרות שאפשר להניח שטיפול תוך כדי טיול בגן יהיה יעיל הרבה יותר. קלישאות טיפוליות רבות, הנהוגות במהלך הפרקטיקה הטיפולית והפכו גם הן לשקרים מוסכמים, נוצרו על?-ידי הספרות והקולנוע. מטופלים רבים מגיעים כבר לפגישה הראשונה כשהם מוכנים לטיפול המתנהל על?-פי מה שראו בסרטים. הם יודעים שהטיפול יימשך חמישים דקות, פעם אחת בשבוע, ושעליהם לשבת מול המטפל ולספר לו את סיפורם. הם גם מצפים שהמטפל יאזין להם בשקט ויהנהן בראשו, מבלי לומר מלה. מה שעשוי היה להיראות מוזר בכל מפגש חברתי אחר, מתקבל כאן כמוסכמה. אבל מוסכמה זו היא שקר מוסכם. האם אין למטופלים זכות להיות שותפים בקביעת תנאי הטיפול? האם אסור להם להתמקח על המחיר, לבקש בקשות מיוחדות, לשנות את מקום הכיסא ואת מועדי הפגישות? גלגוליו של מנגנון השקר הדוגמאות שהצגתי כאן מתייחסות בעיקרן לגישה הפסיכואנליטית, שפותחה על?-ידי פרויד לפני מאה שנים, ולסטראוטיפים הרבים שצמחו בעקבות חדירתה לתרבות המערבית. אבל במאה השנים שחלפו מאז פותחו גישות טיפוליות רבות השונות זו מזו גם בתשתיתן התיאורטית וגם בפרקטיקה הטיפולית. אציג כאן כמה מהגישות החדשות, כדי לטעון שגם בהן משמש השקר כמגרש המשחקים של הפסיכואנליזה. הגישה הקומוניקטיבית הפסיכותרפיה הקומוניקטיבית, שהיא פיתוח מאוחר של הפסיכואנליזה מיסודו של רוברט לנגס, עוסקת גם היא במנגנון השקר כמוקד העבודה הטיפולית. אך שלא כמו הגישה הפסיכואנליטית, לא מדובר כאן בהטעיה עצמית אלא בשקרים המופנים לזולת. הגישה הקומוניקטיבית מניחה שבני?-האדם חרדים זה מפני זה, וכדי לשרוד במציאות עליהם להימנע מלגלות לזולת את כוונותיהם האמיתיות. אבל השקר הגלוי מתגלה בקלות, וכדי להימנע מלהיתפס בשקר התפתח מנגנון השקר הלא?-מודע, המאפשר לנו לשקר מבלי להיות מודעים לכך. המטפל הקומוניקטיבי אינו מנסה לחשוף את סיפוריו הסמויים של המטופל, אלא אך ורק את השקרים הנובעים באופן ישיר מן הקשר הטיפולי. את הסיפורים שמספר המטופל מפענח המטפל הקומוניקטיבי כמסרים סמויים המופנים אליו. אם, למשל, יספר לו המטופל על מקרים של מוות, ייחס זאת המטפל לסיום הצפוי של הטיפול. הגישה האקזיסטנציאלית גישה זו שוללת את ההנחות הפסיכואנליטיות בנוגע למבנה הנפש, ומתייחסת אל הטיפול הנפשי כמסע משותף ושוויוני לגילוי עצמו, בו משמש המטפל כמדריך או כשותף לדרך. זוהי גישה השוללת כל טכניקה טיפולית, ומתמקדת בהבנה פילוסופית של ערכיו של המטופל. עם זאת, אחד הנושאים המרכזיים המאפיינים את הטיפול האקזיסטנציאלי הוא שאלת האותנטיות, ולמעשה מכוון הטיפול לזיהוי המאפיינים הלא?-אותנטיים של המטופל, כדי לאפשר לו להמשיך ולשאוף לאותנטיות. המושג 'חוסר?-אותנטיות' אינו שונה באופן מהותי ממושג השקר, ולמעשה גם גישה זו, השונה כל?-כך במהותה מגישות אחרות, פועלת גם היא במגרש המשחקים של השקר. הגישה הקוגניטיבית גישה זו מבוססת על ההנחה שבני?-האדם נולדו עם יכולת לחשיבה רציונלית, כמו גם לחשיבה מוטעית ואי?-רציונלית. הבעיות הנפשיות נגרמות בשל תפישת מציאות מוטעית או הבנה עצמית שגויה. הטיפול הקוגניטיבי מכוון לרכישת הבנה פילוסופית ריאליסטית של החיים, ולרכישת אמצעים להתמודדות עם קשיים עתידיים. אחת ממטרותיו העיקריות של המטפל בגישה הקוגניטיבית היא לעמת את המטופל עם ערכי האמת השגויים שלו. גם כאן, כמו בגישות האחרות, מתמקד העיסוק הטיפולי בזיהוי השקרים ובניטרולם. השקר והמסגרת הטיפולית פתחתי בפרויד, ובתיאוריה שלו על מנגנון השקר האנושי הלא?-מודע. מאז ועד היום עוסק הטיפול הנפשי במנגנון זה, והשקר משמש כמגרש המשחקים של הפסיכותרפיה. האם אכן כך הוא הדבר? השקר מקבל את משמעותו רק ביחס לאמת כלשהי, שהוא מהווה לה תכלית. אילו באמת היה עניינה של הפסיכותרפיה בשקר, אפשר היה להניח שמנגד קיימת מערכת תיאורטית של אמיתות. אילו היה פרויד מוכיח את אמיתותה של התיאוריה הפסיכואנליטית, אכן כך היה הדבר. אבל לא קשה לראות שגם התיאוריות הפסיכותרפויטיות מבוססות על שקרים מוסכמים, ואם כך, הרי שהשקרים שבהן עוסקת הפסיכותרפיה אינם שקרים של ממש, אותם ניתן לעמת עם אמיתות המציאות, אלא שקרים יחסיים בלבד. אם כך, ראוי יהיה אולי לכנות אותם בשם פיקציות, ולומר שהסיפור הבדיוני הוא מגרש המשחקים של הפסיכותרפיה. אך אם אין לבטוח לחלוטין בתיאוריות הטיפוליות, והעבודה הטיפולית עוסקת בסיפורים בדיוניים, איך יוכל המטפל שלא לשקוע בכאוס של סיפורים בדויים ובדויים למחצה. איך יכוון את דרכו בין השקרים המוסכמים והשקרים למחצה? איך יוכל להפריד בין סיפוריו שלו לבין סיפורי המטופל? יתכן ואין לשאלה זו תשובה. איש אינו יודע מה באמת קורה בארבע האמות של הסיטואציה הטיפולית, וכאשר עבודתו של המטפל אינה מושתתת על תיאוריה חד?-משמעית, עליו ליצור מסגרת צורנית שתסמן את גבולות העבודה הטיפולית. זוהי המסגרת הטיפולית. המסגרת הטיפולית היא מנגנון קבוע ומוגדר הכולל את החוזה הטיפולי, את כללי?-היסוד של הטיפול ואת הסביבה הטיפולית. מנגנון זה משמש כנקודת מוצא, מעין אמת זמנית, המאפשרת התמודדות עם השקרים היחסיים שבהם עוסק הטיפול. המסגרת הטיפולית היא התנאי המוקדם ליצירת הקשר הטיפולי, ולתחילתו של כל טיפול. החוזה הטיפולי החוזה הטיפולי מגדיר את ההסכמה העקרונית בין המטפל לבין המטופל בקשר לתנאי הטיפול, והוא נחתם, בכתב או בעל?-פה, בתחילתו של הטיפול. החוזה הטיפולי מגדיר את הציפיות של המטפל ושל המטופל, את מועד הטיפול, את משך הטיפול, את תדירות הטיפול ואת התשלום. כללי?-היסוד של הפסיכותרפיה כללי?-היסוד מגדירים את גישתו הטיפולית של המטפל, ומשמשים מעין ספר חוקים המאפשר למטפל לבדוק את עבודתו בעצמו או בעזרת מדריך מוסמך. כללי?-היסוד מתארים את גבולות הטיפול ואת הסביבה הטיפולית, וכן את העקרונות התיאורטיים של הטיפול ויישומם בפרקטיקה המעשית. מטרתם של כללי היסוד ליצור מסגרת טיפולית שתשמש כמסגרת ביטחון, ותאפשר יצירת אמון בין המטפל והמטופל. הסביבה הטיפולית הסביבה הטיפולית היא המקום שבו מתקיים הטיפול באופן קבוע. אצל המקפידים זהו חדר נייטרלי שאינו מכיל את חפציו האישיים של המטפל, ואינו נמצא בביתו הפרטי. אצל אחרים זהו חדר עבודה המשמש גם כקליניקה. בדרך?-כלל מכילה הסביבה הטיפולית אלמנטים קבועים המאפשרים למטופל לחוש תחושת ביטחון ונוחות. סיכום המסגרת הטיפולית היא מערכת מלאכותית שנועדה ליצור תחושה של קביעות וביטחון, ולאפשר את העבודה הטיפולית הלא בטוחה, במגרש המשחקים של השקר.

כתבה מעניינת. דרור

יש לי בעיה שהתרגלתי לדברים קלים וזה מביא אותי למעיין תבוסתנות.. האם טיפול אם פסיכולוג קליני יכול לעזור ?

משה שלום, אם הבנתי נכון, אתה אומר שבגלל שהתרגלת שדברים באים לך בקלות קשה לך כשהדברים לא מסתדרים. אם זהו המצב הרי שטיפול בהחלט יכול לעזור לך לברר מה קשה לך במפגש מול קשיים. מה זה אומר לך "הכל היה קל", האם המסר שהפנמת היה שרק אם זה יהיה קל ומוגן תוכל לעמוד בזה? דרור

נכנסה אלי עוד אם עם תינוק, אבל החזיקה אותו על הידיים והרגשתי בסדר זה לא הפריע לי אבל יש משהו במצב שאם מחבקת, מנשקת מדברת עם תינוקה

שלום, אשיב להודעתך שלמעלה, דרור

שלום לדרור שטרנברג ולגולשי הפורום . אני בת 38 ומאובחנת ע''י אנשי בריאות הנפש כסכיזופרנית ( עברתי גם אישפוז מרצון בשנת 95' עקב התמוטטות עצבים ) . יש אמנם מאחוריי אי אלו טראומות ו''שריטות'' ( ילדה מוכה-חיילת מוכה-אישה מוכה , כיום אני גרושה ) , אבל האסקפיזם שלי בחיים ( הפיצוי ) הוא יצירתיות רבה ( למדתי פרסום בשנת 93' ולפני שנה למדתי באונ' ת''א קורס ייחודי לאנשים העוסקים בפטנטים והמצאות ) . אני רק רציתי לומר שאני כן מוכנה לשלם את מחיר ה''אי-שפיות '' . מעולם לא הצטיינתי ביחסי-אנוש ( נהפוך הוא , לאורך כל חיי אנשים עשו עליי מניפולציות '' פסיכולוגיות '' מכוערות הגובלות ברצח אופי ) ועל כן אני נעשית אובססיבית כלפי כל מה שמאפשר לי בריחה מהמציאות האיומה של חיי ( אני גם מתעניינת מאוד ברפואה וגם עוסקת באומנות וגם פותרת סודוקו ) . לסיום רק רציתי לומר שהחברה הישראלית הייתה מרוויחה הון אנושי שלא יסולא בפז אילו רק השכילה , לנצל את הפוטנציאל האינטלטואלי שלנו '' המשוגעים '' ( במקום לנדות אותנו ולהתייחס אלינו כאל מצורעים ) . כי בסך הכל , אנשים חולי נפש צריכים מעבר לכל אהבה והערכה והרבה .

ארונה, הבעיה עם אנשים צרי בינה ודעת, שמתייחסים למחלת נפש באופן שונה מכל טיפול רפואי, הסטיגמה נובעת מבורות שלהם לגבי פיתולי הנפש ומורכבותו. מחלת נפש לא מחלת נפש את עדיין את. לגבי יכולת לתרום והערכה של הסביבה כהכרה בנתינתך ויכולתייך, אני אומר שגם אלו "הבריאים" נופלים למקומות בהם לא מיצו או מימשו עצמם בלי קשר ליכולתם או עברם הנפשי. היי גאה ביכולת להכיר בעצמך על כל מרכיבייך, ולגבי הצורך ב"אהבה והערכה רבה" ככלל כולם צריכים, יחד עם זאת אלו שנפשם הצעירה לא ידעה אותם צריכים היום בבגרותם קצת יותר, את יודעת מה, מגיע לך, מגיע לך לשאוף, לרצות, לחלום ובעיקר להיות את. אני גם לא רואה צורך בהנפת הדגל של יכולותייך המקצועיים והאינטלקטוליים כי באופן פרדוכסאלי זה רק מחדד את הנזקקות של "החולים" להתנצל על היותם פגועים בנפשם בכפרה דרך רבדים אחרים בעצמם, אני לא רואה את "הבריאים" עושים זאת. מעבר לכל והחשוב ביותר, אני גאה בך ובטוחה שפנייתך פה שמה אותך במקום שבו נמצאים כולם-בריאים כחולים המחפשים ללא לאות אחר עצמם והגדרתם החברתית. המון הצלחה, , חברה

שלום לך, נשמע שעברת דברים לא פשוטים בחייך, הצטבר בך כעס רב ותחושה של נידוי, עליה את מגיבה בניסיון לברוח מהיומיום. כל עוד דרך התמודדות זו עוזרת לך אין בכך בעיה, להיפך. אני לא יכול להתווכח עם תחושת הנידוי, אלא רק לקוות עבורך ובכלל שלא תוותרי, ובתוך הקושי תמצאי גם את אותם מקומות בהם תוכלי להרגיש ביחד, ולא מנודה. דרור

שלום דרור, אתה רואה "בטיפול"? היום צפיתי בפרק של טליה. כמה בכיתי. ועד עכשיו לא מפסיקה לבכות. היו קטעים שהיא נורא הזכירה לי אותי. בול. היה משהו(לא משנה בדיוק מה..) שהפסיכולוג אמר לטליה ..והמטפלת שלי אמרה לי את אותו דבר.. היה לי טיפול היום ודיברנו על זה שבזמן האחרון כמה חברים שלי אמרו לי שהם מרגישים שאני מתרחקת, שנראה להם "שעובר עליי משהו" והם לא טועים... כבר הרבה זמן שעובר עליי משהו ,אבל הפעם זה משהו לא טוב. כבר אי אפשר לטעות ,כנראה.מי שמכיר אותי טוב כמוהם יכול לראות את זה.עד עכשיו הרבה אנרגיות וכוחות יקרים שלי "התבזבזו"על להסתיר..וכבר נהייה קשה להסתיר פתאום..כי לא נשארו לי אנרגיות ולא כוחות נפש. אני לא אוהבת את המבטים המודאגים שלהם,זה לא עושה לי טוב, אז אמרתי להם שזה שטויות,אבל האמת היא שאני מתרחקת כי אני לא כאן.אני לא בעולם הזה בכלל.הכל כואב לי נורא. אני גם לא נותנת לאף אחד(גם לא לה..)להתקרב יותר מידי מחשש "שיראו"אותי שיבינו את החולשות שלי.לא יודעת. היא אומרת שאני רוצה "ביחד" אבל בורחת לצד השני לגמרי. לא נותנת להתקרב. וכולם מדהימים באמת.זו שוב אני שדפוקה. אבל לא יכולה לבחור אחרת. לא מאמינה שקיימת אפשרות שמשהו יסתדר בחיים הדפוקים שלי.. וכרגע גם קצת חרדה למצב של ההורים שלי.. אוף אוף אוף אני יודעת שאני אתחרט על שרשמתי כאן. פשוט כואב לי אני חנוקה מדמעות,והרגשתי פתאום צורך "לדבר"עם מישהו.. שבאמת יבין...ואתה התקווה האחרונה שלי. זה נשמע פתטי ועלוב. אולי אני אבקש שתמחק.. אבל בינתיים, 'שלח'

חן שלום, אני מבין עד כמה קשה לך לכתוב את הדברים הללו, ושמח שהצלחת בכל זאת. נשמע לי שהתחושה שלך היא שמשהו בך דפוק וכולם סביבך מדהימים. זה מחזק את תחושת הלבד שלך, גם אם זה מקל עלייך את ההתרחקות. אני לא בטוח שהמחיר שווה במקרה הזה, ולכן אני מציע שתנסי לראות היכן את גם פחות "דפוקה" והסובבים אותך פחות מדהימים, כך הקשר שיכול להיווצר איתם מורכב ומשמעותי יותר. דרור

דרור, היום הלכתי למזכירת החוג שלי לבקש טופס למשהו. הייתה שם אישה מבוגרת אצלה במשרד, מישהי מהפקולטה, אז הצצתי וחיכיתי בחוץ. חיכיתי 10 דקות ואז בא מרצה מאחד החוגים בפקולטה ונכנס. לאחר מספר דקות יצאה זאת שהייתה שם. שוב הצצתי למשרד שלה.. המזכירה לא הסתכלה עליי בכלל ואמרה, "____, חכי כמה דקות בחוץ בבקשה". אני באמת אף פעם לא נודניקית. בדרך כלל אני אפילו מנומסת מדיי, אז אני לא רגילה אולי.. נורא נפגעתי. הרגשתי קטנה ונודניקית. יצאתי החוצה, ירדתי דרך מדרגות החירום ולאחר כמה מדרגות נעצרתי, התיישבתי וסתם התכנסתי. לא זזתי. נעלבתי והיה לי קשה לנער את זה ממני. ממש כמעט בכיתי. הרגשתי נורא מטופש אבל הייתי צריכה רגע עם עצמי, להתגבר על הבושה. כמובן שלא חזרתי למזכירה והעדפתי לשלוח לה מייל. לא יודעת למה היה לי כל כך קשה עם דבר כל כך קטן. אני מודה שזה קורה לי פה ושם.. גורם לי גם להרגיש שאין לי סיכוי.. זאת ביישנות? למה זה ככה? מה בטיפול עוזר להתגבר על זה?

שלום לך, ניתן לשמוע מדברייך שמשהו בתגובה של המזכירה פגע בך מאוד, אפילו במידה בה את חשה שזו תגובה מוגזמת. ניתן לחשוב מדוע זה כל כך פגע בך, מדוע כל כך חשוב לך לא להיתפס מפריעה, שלא יחשבו עלייך דברים לא טובים. את זה בדיוק הטיפול מנסה לעשות. להבין באיזו נקודה רגישה היא נגעה. מה זה הזכיר לך לעמוד שם ולהרגיש שעשית משהו לא בסדר. מרגע שתביני, ייתכן ותוכלי לבחור בפעם הבאה האם לנהוג כך או אחרת. דרור

דרור, אני מרגישה לפותה באיך שאני, בחיים שלי.. זה מרגיש לי כל כך מוגזם מצידי עד שאני מיד נסוגה. לא יודעת מה חסר לי ולמה אני ככה אני לא יכולה לסבול יותר את איך שאני.. את ההידבקות הזאת לקירות, את הלקחת אויר לפני כל דבר קטן שאני עושה, את הדאגה והאשמה והבושה על כל דבר קטן..גם על דברים חסרי היגיון בעליל. מפחדת מאוד לשקוע במחשבות האלה עמוק מדיי.. יודעת לאן הן הובילו אותי פעם העיניים לאחרונה כל הזמן מחפשות את הצללים שמתחת לשולחנות וכסאות, שם נמוך הכל שקט ומוגן.. כל הזמן בא לי להצטנף. לא משהו... אני מתוסכלת ועייפה ורוצה אחרת ולא יודעת אם זה אפשרי טיפול באמת יכול לשנות את כל זה, אתה חושב? מאוד מפתה לענות מיד שכן, אבל תחשוב על זה עוד רגע לפני שאתה ניגש לענות.. באמת טיפול יכול לשנות את כל זה? אני כבר שנים ככה (עם הפוגות טובות יותר, אבל בגדול..) שלא אצטרך לדבר עם עצמי, לנהל בית משפט פנימי באופן מתמיד על כל דבר קטן, שלא אאלץ לדחוף למטה מחשבות מאפסות לפני כל דבר קטן.. לא יכולה להמשיך בזה יותר.. כל כך הרבה כוחות מתבזבזים לי רק על דברים פשוטים כמו לקום בבוקר, להרים טלפון, לגשת לבקש טופס, להתמיד.. אני עייפה ומדוכדכת מה לי ולמימוש או הגשמה עצמית..? לא יכולה להתפנות להתנהלות מכוונת מטרה כשרוב הזמן אני רק עסוקה בלפנות את סבך המחשבות המתישות כדי בכלל להצליח להסתכל לדרך בעיניים.. אני מותשת ועייפה ממני. אנשים סביב פשוט מתנהלים ואני מרגישה חסרת סיכוי אני לא בטוחה שכל זה יכול להשתנות אתה באמת חושב שבן אדם כמוני יכול גם להיות מישהו עם להט ביחס למה שהוא עושה? להרגיש טוב עם עצמו ועם מה שהוא עוסק בו? גאה לדבר על זה? לקדם את זה? ההתנהלות שלי תמיד חסרת כוח, חסרת חשק, מסוייגת.. נדמית חסרת עניין. כאילו מתוך כורח או חובה. אני בעצמי לא בטוחה שהיא לא נעשית מתוך תחושת חובה. בכנות- זה באמת יכול להשתנות? (אני יכולה לעמוד גם ב"לא לגמרי", או בתשובה מסוייגת) תודה דרור