פורום פסיכולוגיה קלינית

דיכאון זה לא משחק האם שחקנים ואמנים יודעים טוב מאחרים מהו דיכאון? האם יש לזה יתרונות? תלוי את מי שואלים. ומתי. אסי דיין, גילה אלמגור ומיכל בת אדם, שחקנים שמכירים את המחלה מקרוב ומכוכבי העונה החדשה של "בטיפול", ישבו על הספה של ד"ר יורם יובל מירב קריסטל פורסם: 23.11.07, 09:36 אין רומנטי יותר מסופר מלנכולי. משחקן שסובל ממצבי רוח. מיוצר שכשרונו הוא מהשטן. דיוקנו של האמן כאיש דיכאוני הוא אחד מהארכיטיפים המקובעים ביותר בתרבות. לפי פרוטוטיפ האמן המיוסר, אנשי רוח שוקעים בדכדוך כעבור תקופה של חוסר הצלחה, או לוקים פתאום בעצב תהומי דווקא בשיאה של הצלחה כבירה. הם מאבדים את המלים, משתתקים ומשותקים. ואז, הם שואבים מהמרה השחורה את החומרים ליצירה הגדולה הבאה שלהם. דיין, אלמגור ובת אדם מדברים על משחק ושיגעון (צילום: אורלי דיין. עריכה: נדב בן סימון) באירוע לרגל פתיחת מכון המוח לחקר הרגשות באוניברסיטת חיפה נעשה שימוש בדימוי ההיולי הזה, אבל גם גם ניסיון לנפץ אותו מעט. לאירוע הגיעו שלושה מכוכבי "בטיפול", אסי דיין, גילה אלמגור ומיכל בת אדם, כדי לשוחח על יצירה ודיכאון. על הבמה הם ישבו בכורסאות, כמו בסדרה, כמו בטיפול, כשהמציאות מתערבבת בבדיון, ושולט בה הרכיב הכמו נצחי שמחבר יוצרים לעצב קיומי. מול קהל של אקדמאים, בדיון שנוהל על ידי פרופ' יורם יובל, השלושה ניסו להסביר אינטראקציות שונות בין דיכאון ויצירה מפרספקטיבה אינדיבידואלית, ובכל זאת קולקטיבית. כי כשדיכאון נצמד ליוצר הוא תמיד פיוטי. אבל כשהוא כולא בין מלתעותיו סתם אנשים, אנחנו לא רוצים לשמוע עליו. אבל השחקנים והיוצרים האלה לא באו להיאחז במיתוס, אלא דווקא לעקור ממנו את העוקץ הרומנטי. לומר שאין שום דבר יפה בדיכאון, אבל אין שום דבר מכוער באנשים שסובלים ממנו. כניצולי דיכאון, או ככאלה שגדלו בסביבה מוכת דיכאון, הם סיפרו על תפקיד המחלה ביצירה שלהם. האם הם יודעים טוב מאחרים מהו דיכאון? לא בטוח, אבל עולם דימויים רחב ויכולת דרמטית מפותחת הביאה אותם לחוות את דעתם על דיכאון ויצירה מול כמה מאות אנשי אקדמיה. הם ניסו להסביר כיצד יכול היוצר להביע דיכאון ביצירה, איזה תפקיד משחק הדיכאון בחייו של האמן ואיזו השפעה היתה לדיכאון ולבעיות נפשיות בסביבתו של היוצר על ההתפתחות שלו כיוצר. מיכל בת אדם וגילה אלמגור חיו בצילה של אם חולה. אלמגור עצמה סבלה מפרץ אחד עמוק של אפלה ועודה סובלת ממחשכים קטנים של דיכאון. אסי דין גם הוא לא זר לתחושות הללו, ומחה בעיקר נגד הפתרונות מייבשי היצירה שיש לרפואה להציע לסובלים. אלמגור פגשה בדיכאון אחרי שגילמה אם שמשתגעת בסרטה של מיכל בת אדם,"על חבל דק". התקומה שלה מהאפיזודה הקשה הובילה אותה לגייזר של יצירה, שהיה עבורה תהליך של ריפוי. "פעם ראשונה נגעתי במסכת הזאת של החיים שלא רציתי לגעת בה", היא מספרת, "פתאום אני מוצאת את עצמי במצב שבו אני כמעט נוגעת בתחתית, ומתכסה מתחת לשמיכה, ובמשך חמישה ימים לא מסתרקת, לא מתרחצת, רק משפשפת שיניים וחוזרת למיטה. פתאום אני מבינה שאני שם. צילום: אלי אלגרט אלמגור. "התחלתי לכתוב באמוק, כדי לא להשתגע" (צילום: אלי אלגרט) שהגעתי למחוזות של אמא שלי מהם פחדתי כל החיים. הלכתי לחדר, שלפתי מחברת והתחלתי לכתוב באמוק, מבלי להפסיק, כדי לא להשתגע. הכתיבה היתה גלגל הצלה. מתוך הנקודה הזאת נולד 'הקיץ של אביה'. זה הכריח אותי, הקיא ממני יצירה, ולפני זה לא היה שום דבר, אף פעם לא יצרתי כלום על הכתב". מיכל בת אדם מביעה דעה שונה. לדעתה הדיכאון סותם את היצירה. "דיכאון בשבילי זה להרגיש כמו קלקר – אין טעם, אין ריח, אין כלום, אין רצון. ולכן אני כופרת לגמרי במשפט המפתח שדיכאון הוא המקור ליצירה". גם לאסי דיין יש תובנות קצת אחרות: "אתה לא צריך להיות בדיכאון כדי להיות יוצר, אתה צריך להיות שייקספיר, עם איזה ראש מיוחד עם דמיון, ובעיקר, אם אני יכול להגיד מניסיוני, הדיכאון שלי הוא בא אחרי היצירה, לא לפניה". פרס תנחומים לפי פרופ' יורם יובל, פסיכיאטר, ויוצר בעצמו ("סערת נפש", "מה זאת אהבה"), שכיחות הנטייה לדיכאון בקרב יוצרים אינה הסיבה היחידה בעטיה העפילו שחקני 'בטיפול' לפסגת הר הכרמל. "זה נולד בתור גימיק. רצון להביא אנשים שימשכו קהל וידברו לקהל רחב. ידעתי שמהאנשים האלה יבואו סיפורים בעלי משמעות". הוא אומר, ומסביר מדוע בחר בשחקנים שמשתתפים ב'בטיפול'. "ראובן דגן עשה הרבה מאוד כדי להחדיר את הטיפול הנפשי לתוך כל בית. 'בטיפול' אינה רק הישג סינמטוגרפי אלא גם הישג תודעתי. אנשים שמעולם לא היו ולא יהיו פעם אחת בטיפול, זכו לצפות בו בסלון ביתם". למה אמנים סובלים מדיכאון יותר מאנשים אחרים? "אנחנו לא יודעים. אבל אין ספק שזה כך. השכיחות של דיכאון ואלכוהוליזם בסופרים למשל הרבה יותר גדולה, לא רק מאשר באוכלוסייה הכללית, אלא גם בהשוואה לבעלי שם אחרים". ומהן הספקולציות בנוגע לסיבות לכך? "יש כמה תיאוריות. זאת שאני הכי אוהב אומרת שדיכאון הוא לא סיבה ליצירה ויצירה היא לא סיבה לדיכאון. שני הדברים האלה הם תולדה של דבר שלישי. ולאנשים בעלי נטייה לדיכאון יש יותר סיכוי להפוך ליוצרים, משום שהם ניחנו באותה רגישות. יש להם חוסר נכונות לקבל את העולם כמו שהוא, ורצון לתאר את העולם הפנימי שלהם, ואלה הולכים יחד עם נטייה לדיכאון. אמנים יותר חשופים להפרעות מצב רוח, ובתור פרס תנחומים הם מקבלים יכולת יצירתית, פרס מאוד יקר, שמיטיב לפעמים עם האנושות כולה, אבל הדיכאון גם מחבל ביצירה". מדוע התפיסה של הדיכאון שונה כל כך אצל שלושה יוצרים? "מפני שדיכאון זה שם קיבוצי לאוסף שלם של תופעות נפשיות ומוחיות, שיש להן סיבות שונות והן פועלות ומתבטאות באופן שונה. קשה לסווג אותן וההבנה שלנו בתחום זה עודה בחיתוליה. זאת כנראה גם הסיבה שאין טיפול אחד שמצליח תמיד וטוב לכל האנשים המדוכאים". יוצר מדוכא זה דבר רומנטי? "זה מיתוס. זאת אחת הסיבות שאנשים לפעמים מקלים ראש באמן או אדם שסובל. דה לרוש פוקו. אמר שכל אדם מיטיב לשאת באומץ את כאבו של הזולת. חווים עצב כחלק בלתי נפרד מחיינו, אז נוח לנו לפעמים לומר לאדם המדוכא: 'גם אני הרגשתי ככה פעם'. אבל אנחנו לא הרגשנו דיכאון קליני. האופי והסבל שלו שונים ממה שאנחנו מכירים. דיכאון זו מחלה, מחלה קשה מאוד, כל כך קשה שהיא קטלנית ביותר - עד 15% מהאנשים שלוקים בה יסיימו את חייהם בהתאבדות. הרעיון הרומנטי הזה של אמן סובל הוא תולדת האייקונים של התקופה הרומנטית, בדומה לצורה שבה שהתייחסו למחלת השחפת. כל אמן שמכבד את עצמו אז היה שחפן". וחולה בעגבת. "והנה, גם כאשר מצאנו טיפול טוב נגד השחפת והעגבת לא נסתתם מעיין היצירה". צילום: קרן נתנזון אסי דיין. התרופות הפכו לכתונת משוגעים (צילום: קרן נתנזון) אסי דיין מדבר לא פעם על תרופות שהחליפו את כתונת המשוגעים בקשירת האדם ונפשו. "הוא דיבר על תרופות אנטיפסיכוטיות מהדור הישן, שהן לפעמים אזיקים ביוכימיים, שמקנים תחושה כאילו האדם כלוא בתוך עצמו". אבל גם קבוצות מסוימות של תרופות נגד דיכאון יוצרות הקהייה של החושים, שאולי ממיתה את היצירה. "לעיתים, תרופות שמקהות את הכאב, משטיחות גם את הרגישות הנפשית והחדות של החוויות וזו תחושה קשה, במיוחד לאמן. אז אפשר להחליף את התרופות, אבל כשיש סיכוי למות מהתאבדות, לפעמים גם טיפול לא אידיאלי עדיף. דיכאון זה לא משחק". החיים חשובים מאיכות החיים? מהות החיים עבור אמן היא יצירה. "השאלה הזאת היא שאלה ערכית ולא מדעית, ולכן אין לה תשובה נכונה או לא נכונה. לדעת רוב בני האדם וגם לדעתי, יש לחיים ערך שלא ניתן למדוד אותו. יש חוק בישראל שמשקף זאת מצויין, חוק 'לא תעמוד על דם רעך'. מי שמעיין היצירה שלו נחסם, אולי ישוב ויפתח אותו מחר. אבל מי שהתאבד כבר לא יחזור". ישנן הפרעות נפש נוספות טיפוסיות ליוצרים? "הפרעת מצב רוח דו קוטבית, כשדיכאון מייצג פן אחד של הבעיה. הצד השני שלה מייצר המון אנרגיה והאדם הופך לעיתים קרובות למאוד יצירתי, כזה שמסוגל להרים הפקות גדולות. הרבה יוצרים מדברים על ליצור כמו מתוך בולמוס, עם הרבה מודעה אנרגיה וכוח וחיות. כשהתארחתי בסטים של תוכניות טלוויזיה למשל, היתה שם אווירה היפומאנית קיבוצית. אבל כשזה מתהפך לדיכאון, זו הופכת להפרעה מסכנת חיים. וכשההיפומאניה הופכת למאניה אפשר להגיע למצבים פסיכוטיים. זה חבל, כי בעצם כולנו היינו רוצים להיות בהיפומאניה, זו חוויה נהדרת ופורייה מאוד לכל יוצר. הצרה שלרוב ההיפומאניה אינה מצב יציב, וזה עלול להיגמר לא טוב.עוד תופעה שכיחה אצל אמנים ויוצרים היא שימוש לרעה בסמים ובאלכוהול. בעיני זה היבט אחר של הרגישות שלהם, עוד דרך להתמודד עם המצוקות של הפרעות מצב רוח". אתה גם יוצר. מתעורר בך לפעמים חשש לגבי עצמך? "בתור מטפל כן. כמטפל, אתה כל הזמן בודק את עצמך. זה בלתי נמנע. מדי פעם אתה שואל עצמך עד כמה זה מדבק". אבל כיוצר אתה מצוי בסיכון כפול, אתה עם אצבע על הדופק? "משתדלים".

נראה לך שאמנים יהיו אמנים בלי שיהיו שונים מוזרים ואפילו עם בעיות נפשיות? ואן גוך שמעת עליו :-)

בילבי שלום, הדברים שהבאת מעניינים ומעלים שאלות רבות בנוגע למקור הדכאון ודרכי ההתמודדות עמו. בהחלט ייתכן שיוצרים סובלים מהפרעות מצב רוח יותר מהאוכלוסיה הכללית, בין אם בשל רגישות מיוחדת, כפי שציין יורם יובל, ובין אם משום שהיצירה היא דרכם לריפוי עצמי אל מול הדכאון. בכל מקרה, דכאון קליני אינו רומנטי כלל ועיקר, וכאן אני מסכים עם יורם יובל. דרור

"האמנות היא דרכם של האמנים לא להתמודד עם המציאות" אני מסכימה עם זה וחושבת שאמנים בכלל מבטאים דרך האמנות מה שלא יכולים לבטא באופן אחר ובדרך כלל האמנים הם היותר שתקנים "מוזרים" מתבודדים ולצערנו גם לעיתים מופרעים בנפשם. מה שלא ברור האם הם אמנים בגלל שהם רגישים או שהם רגישים ולכן הם אמנים???

בילבי שלום, ראשית אני לא חושב שהאומנות היא דרך לא להתמודד עם המציאות, לעיתים זוהי דרך לעבד ולעכל את האירועים במציאות לכלל הבנה שניתן להתמודד איתה טוב יותר. קשה גם לומר מה גורם למה אבל ברור שרגישות הדרושה ליצירה גורמת גם להעצמה של רגשות קשים, שימת לב לפרטים והצפה רגשית. דרור

דליה רביקוביץ מים רבים אוניה צפה בלי עוגן יש לה מפרש אבל בים אין רוח. הים מתרחב הוא נשפך לאוקינוס. מאופק עד אופק אין צל. האוניה עתיקה מן המאה החמש עשרה. אין לה מנוע. היא הפליגה להודו. הלחם התעפש. פרצה בה מגפה. המפרש קרוע. המים אזלו. אולי סירת ילידים תגיע ותביא תירס או משהו לבלוע. רב החובל נואש הוא קופץ למים. מוטב לו לטבוע. בינתיים הוא צף בסמוך לאוניה. החובל השני מסתכל במשקפת. אין הודו ואין לחם. אין בשר ואין דגים. מלח אחד נעץ שיניו בקרש רקוב. והרעב איום. האוניה לא תגיע לשום מקום. האוניה הזאת היא דליה מריה היא תטבע היום. היא טובעת היום.

היי אני צעירה נשואה שנה וחצי וגרים עם הורים של בעלי אביו חולה אלצהיימר בשנה ראשונה לא היה לאביו עובדת זרה ועכשיו חצישנה אחרונה כן הוריו נותנים לו את כל קצבת הזקנה שלהם בנוסף הם גם מעשנים כבדים כך שמשלמים על הסגריות 900 ש"ח בחודש .בעלי מרוויח 4500 ש"ח בחודש אני סטודנטית לצערי לא טובה כלל בנהיגה בעלי מש חושש לתת לי את האוטו למרות שש לי רשיון נהיגה וגם יש לי כיסוי ראש שני דברים האלה מקשים עליי לצא עבודה בערבים עבדתי קצת במסעדה בתור שוטפת כלים אך מאז שגם אח שלי עובד שם הם לא קוראים לי לעבוד כלל.בקיצור לבעלי יש 2 אחים ו2 אחיות כאשר 3 מהם גרים בכפר הם אינם עובדים (חוצ היחיד שאינו גר בכפר) אחד מהם עשה תאונת דרכים לפני כמה שנים ועבודתו היתה פיזית האחות האחת פוטרה מעבודתה ועכשיו נותנים משכורת חודשית מינימלית של 3000 ש"ח בחודש יש לה 3 בנים לא נשואים הגדול בן 14 וגם בעלה לא עובד. מבחינת כספית אי אפשר לצפות מהם שיעזרו כי סך הכל אדם לא אשם שעשה תאונת דרכים וגם קשה לחיות מ3000 שח 5 אנשים אבל גם אני חשה מתוסכלת סהכ אנו זג צעיר ואני מרגישה שלא יהיו לנו חיים כל עוד בעלי נותן סכומים גדולים כאלה להוריו.....אני לומדת בהלואה מהלימודים למרות שאם בעלי לא היה עוזר להוריו בסכומים כאלה היה יכול לשלם את הסכום.הגשתי 5 מלגות ואי עושה פר"ח ואחת המלגות לא נתנו לי כי אמרו שיש כאלה שיותר צריכים ממני אנו חים במצב שכאילו יש לנו 3 ילדים....ואם היתי אומרת שיש ילדים אני בטוחה ב100 אחוז שכן היו נותנים מלגה ובכלל אם אני צריכה בגד או כסף לנסיעות וכל דבר אולי אני יכולה לקחת מהמשכורת 200 ש"ח לא יותר בעלי אומר שהוא רוצה ילדים ואני אומרת איך לעזאזל יהיו לנו ילדים במצב כזה.....??\ אני מאוד ממורמרת ,כן מתה לעבוד בערבים אך בגלל שאני נהגת גרועה מאוד קשה למצוא עבודה בעלי בחיים לא יהיה מוכן שאעבוד בניקיון....מהעושים?????

מיטל שלום, את מתארת מצוקה כלכלית לא פשוטה בכלל. מה עוד שהתחושה שלך היא של מרמור משום שלהרגשתך אלמלא הייתם תומכים בהוריו מצבכם היה טוב בהרבה. נשמע לי מהדברים שלך שאת כועסת על בעלך, את כועסת שהוא נותן כסף כך שלא נשאר לך, כועסת שלא מרשה לך לעבוד וכועסת שהוא בעצם לא מבין אותך, לא רואה אותך. בעיקר אני שומע שאת מתקשה לדבר איתו, מרגישה שהוא זה שמחליט ואת צריכה להתאים את עצמך. עצתי לך היא לנסות ולדבר איתו לשתף אותו בתחושותייך, לא ממקום מאשים - כי זה רק יאטום אותו, אלא ממקום שרוצה לחשוב יחד איתו, לא להיות לבד. אני מניח שגם הוא מרגיש די לבד וכך תוכלו לנסות ביחד לחשוב למשל במה את כן יכולה לעבוד שיהיה מוסכם על שניכם. איך מתמודדים עם המצב הקשה הזה? מקווה שתצליחי, דרור

אני בת 27 נשואה מנסה להרות, יש לי תנודות במצבי רוח הכל בסדר, ואז פתאום מרגישה לא בדיוק טוב, חוסר אנרגיה , עייפות מדוע זה קורה ואיך אפשר לפתור את הבעיה ללא טיפול

שלום לך, על מנת לענות לשאלתך יש לדעת מספר פרטים חשובים. ראשית האם מדובר בתופעה חדשה והאם את מקשרת את תחילתה לתחילת ניסיונות ההריון שלך, או להתעוררות קשיים בהם? שנית, האם במהלך הניסיונות שלך, את מטופלת בטיפולים הורמונליים. אם כן הייתי ממליץ להתייעץ ראשית עם הרופא המטפל, לתאר את התופעות שאת סובלת ממנו ולחשוב ביחד איתו האם יש קשר או לא. במידה ואפשרות זו נשללה, והמדובר בתופעה חדשה, בהחלט ייתכן שמדובר ברגשות המתעוררים בך בשל הרצון להכנס להריון. במקרה כזה,נראה שמשהו עמוק מתעורר בך ונותן את אותותיו בסימפטומים שציינת. לא ברור מדוע אינך רוצה בטיפול, אבל אם אכן זו הסיבה איני רואה דרך אחרת להתמודד עם הסימפטומים מלבד טיפול. דרור

שלום רב. האם מישו שמע על השיטה הזו ואם כן האם מישו מוכן להפנות אותי? תודה רבה רבה

גלי שלום, אני חייב לומר שעוד לא שמעתי על שיטת טיפול כזו בארץ, אם כי שמעתי שישנו דיבור על כך שבהמשך זה יהיה אפשרי. באופן אישי אני חושב שישנן מגבלות וחסרונות רבים בטיפול טלפוני, בעיקר סביב יצירת הקשר שהוכח כגורם משמעותי ביותר בכל גישה טיפולית שהיא. דרור.

יש טיפול דרך הטלפון, או דרך המייל ראיתי פירסום פשוט תקלידי טיפול פסיכולוגי ותגיעי לשם. כי לא מאפשרים כאן פרסום של מטפלים אבל בהחלט יש..... בהצלחה ויחד עם זאת אולי כדאי שתלכי על טיפול אמיתי ולא כזה שיש בו שיחה ממתינה :-)

לנסות לתקן את הנזק, לשנות את המציאות! ואז כאב בחלק העליון של הבטן, תחושה של אימה, בכי, דמעות, התייפחות, להסתתר, לסגור את העיניים, קופצנות, עצבנות, תחושה של חנק, היחנקות, עיניים מושפלות, עיניים נוקבות, תנוחה שקועה, מוטית לאחור, לתקן את הנזק, לשנות את התוצאה, לכפר על הפשע, להיות חופשייה, לחיות, לצחוק, לחייך,התרגשות, סקרנות, טינה, משיכה, עייפות, חוסר חשק, ביישנות, שבריריות, הסתייגות, רתיעה, חששנות, התאפקות, זהירות, הימנעות, התנגדות, חשדנות, חשאיות, לוחמנות, הפתעה, תדהמה, בהלה, אומץ, עזות נחישות, תעוזה, עוצמתיות, תחושה של יכולת, תחושה של מסוגלות, שליטה, ספקנות, אמפטיה, דלות, אדישות, הרפייה ושוב לחיות ולמות. קול רועד, צרחות, צווחות, לבפנים לא לבחוץ, תחינה, זעקה לעזרה, בריחה, הימלטות, ריצה, הליכה, הרפייה, חוסר יכולת לזוז, קיפאון, אימה, מבט קפוא, חוסר נשימה, נשימה מהירה, שרירים מתכווצים מתהדקים, דה-פרסונליזציה, דיסוציאטיביות, קהות חושים, הלם, ניתוק, ריחוף,פחד, מצוקה, ערגה וחיפוש אחר מה שאבד, נדודי שינה, סיוטי לילה,כעס, בושה, אשמה,בדידות, בידוד, בלבול, תבוסה,אבל, דכאון, להיות מעוכה, עצבות, מלנכוליה, יאוש,איבוד כח, איבוד סטטוס, איבוד כבוד, איבוד עצמי. שמחה, שעשוע, אושר, עליזות, התרגשות, להיטות, הנאה, אופוריה, עונג עליצות, אופטימיות, גאווה, אושר, תקווה, חשק, להט, ניצחון. לחייך, להיות בעלת פנים מאירות, לבטא רגשות חיוביים, לחלוק רגשות עם אחרים, לחבק אנשים, לומר שאני אוהבת, להשתמש בקול נרגש, להראות שאני שמחה, לגעת, ללטף, לחבק, להחזיק, להתרפק. ואז, שוב מתגנב לו כאב בחלק העליון של הבטן, תחושה של אימה, להסתתר לכסות את הפנים, תחושה של חנק היחנקות, עייפות, ריחוף, ניתוק קיפאון, התרסקות.

לחבל אני יודעתוזוכרת שביקשת גם בפניות הקודמות שלך אצל ליאת שלא יגיבו לך. אבל בכל זאת הייתי חייבת להגיד לך שהרגשתי ממה שכתבת את ים הרגשות שלך ומקווה שהחלק השני הרוצה יותר יתגבר על הרגשות הקשים האלה. מחבקת אותך

לא ידעתי שיש כל כך הרבה מילים לרגשות רק על זה מגיע לך ח"ח.לא הבנתי אם טוב לך או רע לך נורא מבלבל כל המילים האלה. (פעם שעברה שכתבת ביקשת שלא נכתוב לך מקווה שעכשיו זה בסדר שאני מתייחסת)ויופי של כותרת!

שלום לך, את מתארת בצורה עשירה מאוד, חיה מאוד, בליל של תחושות קשות, הגורמות הצפה, קושי להתמקד. אבל בעיקר שמעתי ממך את אי היציבות הרגשית. את התחושה הקשה שגם כאשר את מרגישה טוב, אופטימית, התחושות הקשות אורבות לך וחוזר חלילה. את נראית כמשוועת ליותר יציבות, ואני מקווה שאת מנסה גם להיעזר בדרכך להשגתה. דרור

לחבל היקרה מה עם קצת להרפות, להיעזר, להישען, לצרוח החוצה ולא לבפנים, להגיד, לדבר, לומר, להיות נאחזת, להיות מוקפת באנשים ולא ברגשות. קצת חמלה כלפי עצמך את לא חייבת לעבור את כל זה יותר מדי רגשות קשים לכל אחד. מקווה שהטיפול עוזר לך ואם לא תראי למטפל/ת שלך מה שכתבת כאן כי אם את מוציאה כל כך הרבה כאב בשעה שכתבת כנראה שאת לא בטיפול הנכון. ואם את לא בטיפול לכי ולו כדי להכיר פחות מילים קשות ויותר תחושות נעימות. סליחה שאני פונה אלייך יודעת שאת לא אוהבת שכותבים לך אבל זה דרש את זה... הלוואי שיהיה לך קל, נעים, מחבק ויותר שקט

חבללללללללללללל קראתי אותך גם בעבר אם הבנתי ממה שכתבת אז ה' ישמור למה את צריכה לעבור את כל זה מה קרה אסור כבר שיהיה לך טוב? סליחה שאני מתערבת אבל את מתייחסת לחיים שלך כמו שיעורי בית ומכריחה את עצמך להרגיש טוב. אי אפשר להכריח את הנפש שלך להרגיש טוב בכוח ואם זה לא עובד אז זה אומר שאת צריכה טיפול שיעזור לך.... למה את מאתגרת את הכוחות שלך עד כדי "לחיות ושוב למות" יש בעולם דבר כזה שנקרא טיפול פסיכולוגי הגיע הזמן שתנשמי לרווחה ותורידי מעצמך לפחות חלק מהרגשות הנוראיים האלה. פשוט חבל באמת חבל.....

ל, משתנה, בילבי, אלמונית וויק פצחתן בהצהרות בסגנון "יודעת שביקשת לא להגיב לך" וכהנה ובכל זאת החלטתן להגיב. קראתי אתכן. נחמד לחשוב שממרחק, דרך שער הטכנולוגיה ניסיתן להבין את מה שאומרת. אך כפי שאולי שמתן לב, לא ברור לי בעצמי, מה קורה ומי מושך בחוטים כרגע. הכאוס של תחושות המחולקות לקטגוריות רגשיות של צפוי, רצוי ומצוי, מנהלות אותי דרכן. לעיתים המושכות ביידים שלי ואז נשמטות. מהדברים שלכן נשמע כאילו ישנה נוסחת פלא לכיצד להרגיש טוב. כרוקחת מקצועית של תחושות אלו באלו עד כדי יצירת רקיחות מבעבעות, מודה ומתוודה, רוב השילובים הביאו לידי פיצוץ שניפץ כל ידיעה מוקדמת לגבי איכותן ויעילותן להצלחה. הרקיחה הסופית המוגדרת נפשי, נמצאת כרגע בשלב של רתיחה מסוכנת, המצב לצערי בכי רע, אך כמו כל מדען שחושב שיכול ויודע ושיש בידיו את הנוסחה המיוחלת, מסרבת עדיין להודות שצריכה שולייה או מדען מומחה שמכיר את רזי החומרים מהם מורכבת הנוסחה ההרסנית הזו. כנראה שלאחר כשלונות כה רבים ברקיחות אלו ואחרות רציתי להאמין שהפעם יש בידי את הפתרון, המחיר יקר מדי. למרות כל המילים המתארות את הקורה איתי היום, הן עדיין עומדות חיוורות ונטולות אחיזה ממשית לעומת התחושה הקשה האמיתית. בינתיים משחקת את המשחק המסוכן הזה, מערבבת ובוחשת בעצמי, מחפשת פתרון ונוסחה בלי להביא מיתה על עצמי. לעיתים הרצון האמיתי הוא להניח להכל, לצאת מן המשחק, דיי התעייפתי בלנסות, ישנן שמועות בקרבי, שגם הפעם ההפסד ידוע מראש, שלמרות הרצון העז והאמיתי לצלוח לבד את גדר הקושי והכאב, נורא קשה למצוא את הנוסחה כשאינך בקיאה במרכיבים הנכונים ובעיקר קשה עד אימה כשיודעת שהמתכון לתחושות טובות לחיים נורמאליים, לא ידוע או אבד באחת הדרכים הרצופות בהלומות ואבנים. אנשים אוהבים הצלחות, יש המון קהל לצחוק, כוח, עוצמה, הומור, ואופטימיות, לעומת זה גם להלוויות יש קהל רב. תודה על הרצון הטוב, (ויק, לא ברור ולא נוח לי שהבאת הנה משהו שלי שכתבתי בעבר) חבל

מי ישקיט את כל פחדי. ביום מותי נשתררה שתיקה קצרה, הנשימה התפוצצה בריאותי. לפתע הגיח דבר מה ונטל אותי וטלטל אותי כמו היה זה סוף העולם. הצוויח באוויר המתנפץ באור שחור, ועם כל הבזק והבזק הצליפה בי טלטלה גדולה עד כי חשבתי שעצמותי תשברנה וכי נשמתי תיפלט מתוכי כמצמח רמוס. רציתי לדעת איזה דבר נורא עשיתי אל תדאגי גחכתי אלי, אל תראי שפוחדת עד מוות, ניסיתי לחייך אך אור פניי התקשה כקלף. שם הסתיים המרבד העמוק הנעים שהייתי אני, דבוקה לרצפה כבמסמרים, תפסה את מקומי רוח שנמתחה לאורך מסדרון שדלתות סגורות משני צדדיו. בעודי עוזבת אותי נפתחה דלת במרחק שמעתי אישה צועקת, מנפנפת בזרעותיה ונאבקת, ואני נצמדתי לקיר. השארתי אותה עזבתי אותי. שכחתי אותה עד הרגע בו זינק משהו, ברק שטילטל אותי עד שיקשקה נשמתי, ואני ניסיתי לקרוע את ידי מאחיזתה, ואני צרחתי, או שהצרחה נקרעה מגרוני, לא הכרתי אותה לא הכרתי אותי, רק שמעתי שהיא מתנשאת ורוטטת באוויר כנפש שהתפשטה באלימות מגשמיותה.ידי שוחררו בתנועה עזה, ואני נפלתי לאחור , לתוך חור קטן ושחור שגימם את מרכז קיומי בתוכו. היום אני והיא שמוטות זו לצד זו כמו שתי ציפורים מתות. את לא יכולה ללכת יותר רחוק, נעצרתי וניגשתי באיטיות אל נפשה הגוהרת, ככלא קטן בצל שיממת החול. רציתי להישאר מחוץ לקו הגיאות. היבטתי בה על פני החולות והשער המסורג, ומעבר לשער המסורג אל הדרך הקצרה שהאופל מלחך אותה משני עבריה, זו הדרך המובילה אל מה שהיה פעם אני. מפוזרת אני כמו אבני מצבות מכאב המגיע מקרקעית הים, מתמוטטת על רגלי והצחנה לופתת את קרסולי בכאב ממית. בשרי נרתע ונסוג בפחדנות, ממוות שכזה, לא הרגשתי אותי ולא את גופי כי הדמות בראי הייתה משותקת וטיפשה מכדי לעשות דבר.

ויק סוכם שבמקרה של פגיעה מינית כותבים בכותרת טריגר, זה עבור אנשים כמו ש' כמוני ועוד. שתיאורים כאלה כואבים ויוצרים רגרסיה נוראית קצת רגישות!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אני נמצא בטיפול קרוב לארבע שנים,אצל אותו מטפל,עם קשר תומך וטוב. למרות כל הטוב והכימיה ,לעיתים אני תוהה האם אכן אנחנו חשובים לכם המטפלים מעבר לשעה הטיפולית, או המשפטים שלעיתים אני שומע מפי המטפל כי: אנחנו חשובים לכם,חושבים עליכם,ברכת שבוע טוב בתם פגישה, אכן כנים ואמיתיים או שמא חלק מהתפקיד. איך אפשר להתחבר ולהתקשר לכל כך הרבה מטופלים ולגלות אמפטיה לכולם? האם יש מטופלים שהם יותר קרובים וחשובים לכם מאחרים? ואם כן כיצד זה בא לביטוי? אני מניח שניכרת הביקורת בשאלותיי, אך למרות הטיפול הארוך שאני עובר לא פעם עולול שאלות אלו ומטרידות אותי ואין לי אומץ לשאול את המטפל על כך, כי הרי בדבריי אלו אני קצת מפקפק באמיתות דבריו. תודה,על התייחסותך.

מטפלים אוהבים דואגים חושבים גם מחוץ לשעה ובכלל זה מעסיק אותם, האם אתה כאדם היית יכול להפסיק לחשוב על מישהו לאהוב ולדאוג לו בגלל שאתה לא רואה אותו כל יום כל השבוע. לי יש חברים שיוצא לי לראות אותם פעם בשבועיים אז מה לא חושבת עליהם? יחסים של מטפל מטופל הם כל כך קרובים אבל רק המטופלים מודים בקרבה הזו, מטפלים מודים בזה בינם לבין עצמם ולעיתים גם בפנינו, הם בחרו במקצוע הזה , תשאל את ליאת היא כותבת המון על הקרבה הדאגה והאהבה למטופליה....

ערן שלום, אני שמעתי בדבריך ביקורת, אבל ביקורת הקשורה לרצון שלך להרגיש מיוחד בעיני המטפל שלך וקושי להצליח להרשות לעצמך להרגיש כך. אתה עוטה על עצמך הגנות שונות, מסרב להאמין בכנות דבריו של המטפל שלך, ונשאר עם תחושה שאם הוא אומר שאכפת לו ממך ייתכן והוא משקר. אני יכול להבין מדוע קשה לפקפק בדבריו מולו, יחד עם זאת אני חושב שחשוב לעשות את זה, על מנת שהקשר ביניכם, שנשמע טוב למדי יוכל להתקדם עוד. דרור

שוב אני ושוב שבת,ושוב אותו סיוט.הלילה רק מתחיל והמחשבה על השעות הרבות שעוד יש להעביר ולעבור.אני אצליח גם הפעם או שלא לא חודעת לא רוצה לדעת רק לא להרגיש לא להרגיש לא להרגיש. זה בלתי נסבל

ערב/לילה טוב, מאחלת מכל לבי שהלילה יעבור מהר מהר, ושקרני השמש של הבוקר יביאו איתן הקלה ותקווה. איתך ליאת

שלום, חברה שלי סובלת מדיכאון בשבוע האחרון. היא אומרת שהיא לא מצליחה להבין מה הסיבה ושזה קרה בעבר למשך כמה ימים עד כמה חודשים. באופן כללי היא אדם מאד שמח וחייכני ולכן מוזר לי לראות אותה ככה. אנחנו ביחד חצי שנה וזאת הפעם הראשונה שאני נתקל בדיכאון כזה. מה אתם מציעים?

שלום א', נפילות זמניות וחולפות במצב הרוח לא בהכרח עונות לקריטריונים של דיכאון, בעיקר כשהן נמשכות זמן קצר. למרות זאת, בגלל היסטוריה של מקרים דומים וחוזרים אצלה, יש טעם להתייעץ פנים אל פנים עם פסיכולוג קליני, לאבחן את עוצמת התחושות ולשקול התערבות שיחתית ו/או תרופתית להקלה במצב. בינתיים, לא תזיק תמיכה, התחשבות והרבה תשומת לב אוהבת. בשמחות ליאת.

היי ליאת, מה שלומך? נכנסתי למסור לך ד"ש ולראות שהכל תקין.... לא יודעת אם את מעלה שאלות מן הסוג הזה...זה בסדר... להת' (מה קרה? איפה כולם?)

אני רואה שטרם השבת... רק רציתי להוסיף שהקשר מטפל מטופל קצת דפוק לטעמי:) לא? הפסיכולוגית מרגיזה אותי לפעמים...לא הייתי צריכה להיכנס לטיפול, אה?

שלום מימי, הנה הגעתי, למרות העיכוב. באמת שקט כאן השבוע, ואני מקווה שזה סימן טוב. הקשר מטפל-מטופל, כמו כל קשר משמעותי אחר, הוא קשר טעון, דינמי, וגם כשהוא נפלא - הוא אינו מושלם. אני מקווה שאת לא "עוזבת" או משליכה מחייך את כל מי שמרגיז אותך לפעמים, שכן אילו נהגנו כך היינו נשארים בודדים למדי. מקווה שתצליחו ליישר את ההדורים, ושהשבוע הבא עלינו לטובה יביא איתו אירועים משמחים. לילה טוב ליאת

היי ליאת "מנצלת" את המקום הזה לכתוב... עבר עלי שבוע מאוד קשה, ובמיוחד הימים האחרונים קשים במיוחד.. אני פותרת את הקושי בעיקר בכך שאני הולכת לישון נורא מוקדם.. גם הפגישות עם המטפלת השבוע היו קשות במיוחד. הפגישה הראשונה הסתיימה בזה שהלכתי אחרי כרבע שעה... נפגעתי נורא מהמטפלת.. דברים בסוף הסתדרו, היא לא הניחה לי עד שהסכמתי לדבר איתה וכמו תמיד היא הצליחה להגיע אלי וחזרתי לטיפול.. הפגישה השניה השבוע היתה מאוד טעונה וקשה.. דברים הציפו.. ארבע שעות אחרי הפגישה פשוט התקשרתי והשארתי למטפלת הודעה שנורא נורא קשה לי, ושאני משאירה אצלה (בהודעה) חלק מהקושי, כי אני לא יכולה יותר.. והלכתי לישון... יש משהו ב"רק" להשאיר לה הודעה, שמאוד מקל לפעמים, שכאילו מאפשר שוב אוויר לנשימה, משהו שגורם לבפנוכו להצליח להירגע ולו במעט... ואז באה הפגישה היום.. הפגישה השלישית לשבוע הזה.. פגישה לא קלה בכלל.. שוב דברים מציפים, שוב קושי גדול, המון כאב.. כאב שאני לא יודעת איך להתמודד איתו, כאב שרק מביא דמעות שקטות שיורדות ללא הפסק, כאב חותך, ואולי בניגוד מוחלט גם מנחם. ואולי לא בניגוד. היה משהו מאוד מרגש בסוף הפגישה. המטפלת אמרה שהיא מתרגשת ממני, ממה שאני עושה, ממה שאני יכולה לתת למרות מה שלא קבלתי אולי אף פעם. היא גם אמרה כמה היא מעריכה את העבודה שאני עושה. אמרה שהיא יודעת כמה קשה וכמה כואב, ושהיא מעריכה, מחזקת, מחבקת. אני לא יודעת למה כל כך קשה לי לשמוע אותה אומרת שהיא מעריכה. אולי כי אני לא חושבת כמוה. אולי כי אני לא מרגישה כמוה. אולי כי אני לא רואה את הדברים כמוה. אולי הרבה דברים. אבל בטוח שקשה וכואב. ובטוח שצריך לעבור את הימים האלה איכשהו. וכן.. לא שאלתי כלום.. סתם כתבתי המון מילים שאולי לא אומרות כלום.. או לפחות לא אומרות משהו חשוב מידי.. סליחה שיר

שלום שיר, קראתי את דברייך בתשומת לב רבה, והצלחתי לחוש בתהפוכות שאת עוברת, בהתרגשויות, בכאב. אני מצטרפת למטפלת שלך, וגאה בך על ההתקדמות. הנחישות והאומץ לפגוש, כך, את הכאב באמת ראויה להערכה. כל הכבוד ותודה על השיתוף. מקווה שהשבוע הקרוב יביא איתו הקלת מה. שבת שלום ליאת

שמתי לב שאנשי מקצוע מדברים הרבה על המחלות (הציר ה-1) אך מעט מאוד על האישיות העומדת בבסיסן בד"כ (הציר ה-2). האם זה אתי להסתיר מהחולים את המבנה הבעייתי של האישיות שלהם?

שלום דינה, ככלל, זכותו של כל מטופל לקבל הערכה אבחנתית לאחר מפגשי האינטייק, אז גם אפשר יהיה לשרטט מתווה ראשוני לעבודה הטיפולית. ההפרעות של ציר I מתאפיינות בדר"כ בסימפטומטולוגיה בולטת, הגורמת לפציינט סבל ניכר. ברוב המקרים הוא פונה מתוך הבנה שמשהו לא בסדר, וקיימת בו מוטיבציה לשינוי. האבחנות של ציר II מתייחסות למבנים אישיותיים מעוצבים, שהיכולת לשנותם נמוכה מאד, אם בכלל. הדפוסים הבעייתיים קשורים בדר"כ ליכולת לווסת רגשות, לשלוט בדחפים, ולתפוס באופן מסתגל אירועים והתנהגויות של העצמי ושל הזולת וקושי להתנהל ביעילות בהקשרים בינאישיים. עקרונית, אין תועלת רבה שעשוייה לצמוח למטופל מהמידע על מידת גיבושו של הסופר אגו שלו או על ביטויים לא ספציפיים של חולשת אגו. לכן, במקום להלאות את הפציינט במושגים תיאורטיים עמומים, נעדיף להתמקד בקשיים שהוא מרגיש ויכול לזהות במגעיו עם העולם החברתי והבינאישי, ובכך להגביר את המוטיבציה לשינוי, שלא תמיד קיימת אצל אנשים עם הפרעות אישיות. בברכה ליאת.

לדעתי, אפשר להסביר את הדברים המסובכים ביותר במושגים שווים לכל נפש וקלים להבנה. אומנם הדבר דורש מאמץ מסוים מצד המטפלים והכרה עמוקה בזכויות האדם של המטופלים. אך אין להימנע מכך, שכן אחרת מתקבלת פטרונות במסווה של דאגה לרווחתו ולשלומו של המטופל מעל לראשו.

כול שבוע אני מחכה לפגישה , שהיא מגיעה אני בד"כ מדברת על דברים כל כך לא חשובים (רחוקים ממה שבאמת הייתי רוצה להגיד )ואני יוצאת בתחושה של בדידות וריקנות משם ,בנוסף אני מרגישה ממש פתטית על עצם זה שאני בטיפול ,ועל זה שאני מרגישה כל כך תלוייה וצריכה אותה (למרות שאני מרגישה שהיא כל כך רחוקה מהלבין מה עובר עלי ) , סתם לא כיף לי להיות בסטטוס הזה של "המטופלת " , וכרגע אני לא מצליחה לראות אותי מחליפה אותו.

ערב טוב, לא כולם מצליחים להיפתח בטיפול באותו הקצב. הקושי לדבר, כמו גם הקושי להסתגל לסטטוס של "המטופלת" אופייניים לשלבים היותר מוקדמים בטיפול, והם מתפוגגים בדר"כ במהלכו. מעצם ההתעקשות שלך להישאר בינתיים בטיפול, אפשר לשער שמשהו חיובי בכל זאת צומח לו שם, גם אם לאט. אני מעודדת אותך להמשיך במאמץ, ולהאמין שהשינוי אפשרי בהצלחה ליאת

ואם מרגישים ככה אחרי שנה וחצי בטיפול? יש סיכוי שזה ישתנה?

אתם לא מאפשרים להמליץ זה לזה על פסיכולוגים ואילו דף התשובה רווי בפרסומים לזה, מעבר לזה, שהתשובות קטועות ולא כתובות במלואן עקב ריבוי הפרסומים בדף התשובות

שלום חברה, כמו בחיים, יש דברים שאנחנו שולטים בהם, ויש דברים שלא. את כמות הפרסומים באתר ואלה שמופיעים על דף התשובה עצמו לא אנחנו קובעים. אבל אמות מידה אתיות שאינן מאפשרות פרסום בפורום, אלא מזמינות את המשתתפים ליצור תכתובת אישית בנושא - בזה אנחנו כן שולטים, ולכן כך נראה הפורום שלנו... אורנה

תענו לנו........בקשה

עונים, עונים... כשקשה לחכות נסו לזכור שאנחנו עונים בהתנדבות לאחר ימי עבודה ארוכים, ולא תמיד זה קורה בקצב הרצוי...

איכשהו יוצא, אורנה, שדוקא במשמרות שלך אני מתפרעת פה עם טקסטים שלכאורה אינם קשורים לפורום פסיכולוגיה. לכאורה כיון שניתן לראות בהם מעין הודעות מרפאות, מקלות, במובן הפסיכולוגי של המילה, ולפיכך מקומן כאן, מכובד ולעניין. אני מקוה שאת מחבבת סוריקטות לפחות כמו שאת מחבבת מרצפן וסיפורים של מאיר שלו, ולכן תתני להודעה לראות אור, ולהתנוסס בפורום (רק בשביל הידע, והחיבה: טימון חבר של פומבה, מ"מלך האריות" הוא סוריקטה, כך שחיבה לסוריקטות מתחייבת). אז יקירתי קבלי (ובחיי שלא ידעתי את כל זה כשחתמתי "חתול חולות"): באנגלית ידועה הסוריקטה בשם meerkat, שהיא מילה שמקורה הוא בהולנדית ומשמעותה "חתול אגמים". כיום שמה הנפוץ בהולנדית הוא stokstaartje שמשמעותו "זנבון מקל קטן", אך באפריקאנס ובאנגלית ידועה הסוריקטה בשמה הישן. על פי האמונה הנפוצה בחלקים מדרום אפריקה (בעיקר בחלקים מזמביה ומזימבבווה), הסוריקטה ידועה גם בשם מלאך השמש ומגינה על כפרים משד הירח ומזאבי-אדם אשר, על פי האמונה, מתקיפים צאן וכפריים בזמן שהם בודדים.

הי מעלה, תודתיים. מכירה :-) ערך אהוב במיוחד. ומשהו פיצקי גם ממני - ... בסה"כ עוד תמונה אחת מני רבות דומות מאד לה, ובכל זאת... זה הירח בליקויו שקטפתי במצלמתי היום לפנות בוקר, מעט לפני ששקע במערב, וטרום זריחת השמש במזרח. אז הנה, מעניקה גם אנכי דבר מה קטנטן בחזרה: http://www.silvup.net/up/wnxwtq36sq9bdbe.jpg מסתתרת יקרה, אנצל את ההודעה כדי לרשום גם לך, קראתי את דברייך היפים והחמימים, שם טיפה למטה, ... תודה... תמונת הירח החצי-מסתתר-חצי-מתגלה מוקדשת, כמובן, גם עבורך :-) חתול אגמים, { שמודה שהקטע עם הירח היה קצת מפחיד... מפחיד, מרגש, ובמקרה זה, גם חולף... } * קישור נוסף - http://www.silvup.net/img.php?id=wnxwtq36sq9bdbe.jpg

שאלתי את הפסיכולוגית שלי מספר פעמים האם היא נעזרה לגביי בהדרכה ובמקום לקבל תשובת כן/לא ברורה קיבלתי שלל פרשנויות לשאלתי ונסיונות להסיט את הנושא. למה כל כך קשה לתת תשובה פשוטה לשאלה פשוטה?

שלום יואל, אם הפסיכולוגית שלך נמנעת באופן כללי ממתן תשובות לשאלות אישיות שאתה מפנה כלפיה, קרוב לוודאי שהדבר מעיד על העמדה הטיפולית שלה - עמדה המקפידה לשמור על דמות המטפל "כלוח חלק" הפנוי להשלכות... אם כך הדבר, זו לא באמת בעיה לתת תשובה פשוטה לשאלה פשוטה, אלא שמבחינתה בכך היא אינה עושה את עבודתה נאמנה... אפשר להיאבק בזה, אפשר לחפש מטפל הדוגל בגישה יותר "התייחסותית", ואפשר לבדוק האם השארת המטפלת כדמות יחסית עמומה מאפשרת לך ללמוד דברים על עצמך. למשל, במקרה הזה, זו בהחלט שאלה מעניינת מה זה אומר מבחינתך לקבל הדרכה על "המקרה שלך". זה יכול להגיד המון דברים, מהרצון להיות מטופל מיוחד שמחייב את המטפלת להקדיש לו מחשבה רבה, ועד החשש שאני מטופל קשה מדי. התשובה הקונקרטית (כן הדרכה/לא הדרכה) נשמעת פתאום די מיותרת... בהצלחה, אורנה

שלום רב, שמי בנצי , אני בן 24 ולפני כמה חודשים החלו אצלי תופעות הידועות כיום כהתקפי חרדה. רציתי לדעת האם טיפול פסיכיאטרי-תרופתי בלבד, אינו בעצם "מדחיק" את הבעיה עצמה ומטפל ב"תוצר" בלבד- כפי שהגוף מגיב בעצם (רעד, מחנק וכו'...), ואני בעצם לא יודע מה הבעיה ולמה זה קורה לי, וכאשר אפסיק ליטול את התרופה ההפרעות והחרדות ישובו... ? אני נוטל כחודש פאקסט, כדור 1 ביום, 20 מ"ג, וזה ממש עוזר לי ! סבלתי מהתופעה אחת לשבוע-שבועיים. אודה לכם על התייחסות לשאלה, בנצי.

שלום בנצי, מבחינתי, טיפול תרופתי נוגד חרדה אינו "מסתיר" את הבעיה, אלא תומך בטיפול הפסיכולוגי ומאפשר עבודה מעמיקה על הדפוסים המחשבתיים וההתנהגותיים העומדים ביסוד החרדה. אני מציעה לך בחום לאמץ מודל משולב שכזה, שכולל גם הקלה בסימפטומים באמצעות התרופה, וגם עבודה פסיכולוגית יסודית. זהו גם המודל הטיפולי המומלץ על-פי המחקר בתחום. בהצלחה, אורנה

לחתול החולות החמוד ולמסתתרת החביבה, ניסיתי לשלוח תגובה בהמשך לעץ המתאים, היא לא הופיעה עדיין. מתנצלת אם לא חיכיתי די ופתחתי הודעה חדשה בטרם עת. אז לשאלתכן... כן... זו אותה אחת... (והייתי יכולה לפצוח עכשיו בדקלום שלם על שמות וגבולות ושליטה וחרדות ומשאלות והתערבבות ונפרדו?ת, ודשתי בכך הרבה כל-כך גם כאן...) ... גם לי יש סיפור שהייתי רוצה לספר. הלוואי ויבוא יום בוא אוכל באמת, באיזה מקום קטן. ולא לספר אותו מתוך הזעם, לא לצעוק או להקיא, ולא מתוך התלהבות מטורפת או דחף להתערטל, ולא להיות מונעת מכוחה הרומס של הקנאה, אלא לדבר אותו באופן שקט ועצוב, נוגע ומקרב. לוותר. להיפרד. להתאבל. להמשיך. מן הלב, חתול אגמים   .                .    / ' - " ' " - '\     }  6   6  {   =  ,   Y  ,  =      \  ^ ^ ^ / (   \           /  / (   )  -  (   )     " "      " "

סוריקט יקרה , רשמתי לך אתמול מכתב תודה ,על תגובתך,על העץ המקורי למטה, ומשום מה היא לא הועלתה. רציתי גם להוסיף ,שאני מאוד אוהבת את הדרך ,בה את בוחרת ,למי, איפה ומתי להגיב בהודעות תמיכה ,העושות את דרכן היישר אל המקומות הנכונים.. אני עצמי קבלתי ממך תגובה ,(שנחתמה בשם ,א.ה. ) שמאוד שמחה ורגשה אותי. אגב, ידעתי ש..סוריקט = לעוף החול, .אבל לא הצלחתי לחבר למשוואה הזו את א.ה. הופתעתי.. סתם סקרנות מטופשת...כנראה נחלתן של נשים ...{בעיקר.) היי בטוב.

הומוסקסואליות -נושא מורכב מאוד, במיוחד בעידן הזה... בכל זאת רציתי לשאול מה הגישה הכללית הרווחת אצל מרבית הפסיכולוגים לגבי נטיות מיניות, האם ניתן לשנותן, האם הפסיכולוג תמיד זורם עם המטופל, או שיש נכון/לא נכון כלפי המטופל ? 2. לפי מה שאני מבין מאוד קשה לבנות זוגיות הומוסקסואלית יציבה, האם אפשר להסביר למה זה קורה ? 3. האם ההשלכות של ה"עתיד" של בעלי נטיות מיניות הוא קטסטרופלי ? בכל זאת המחקרים מראים שהסיכויים ליציבות בזוגיות כזאת היא נמוכה מאוד, בנוסף מעטים הם המצליחים גם להקים משפחה.. בעצם אני שואל האם על הומוסקסואליים נגזר לחיות בבדידות (אין משפחה תומכה) במיוחד בגילאי 40 ומעלה ???

שלום אורי, ראשית, כדאי שתדע שישנם פסיכולוגים המתמחים בעבודה עם מטופלים המתמודדדים עם שאלות של זהות מינית וזוגיות חד-מינית, ויתכן שתמצא תועלת רבה יותר בהתייעצות עמם. כדוגמה, עמיתנו ד"ר גידי רובינשטיין מפורום פסיכותרפיה. 1. אני לא חושבת שיש "גישה כללית הרווחת אצל מרבית הפסיכולוגים לגבי נטיות מיניות". כמו בכל נושא, המטופל מעלה את תהיותיו, והמטפל משתדל ללוות אותו מתוך הקשבה פתוחה. אם אתה תוהה האם העדפה חד-מינית נחשבת להפרעה שיש "לרפא", אזי התשובה היא לא - ותודה לאל, כבר שנים רבות. 2. אני מכירה את הטענה שזוגות הומוסקסואליים חיים במרחב המזמין חופש מיני והרפתקאות לא-מונוגמיות. יתכן שתפיסה כזו של זוגיות מקשה על קיום חיים יציבים במונחים הטרוסקסואליים. עם זאת, אני מאמינה שאנשים המאפשרים לעצמם לחוות אינטימיות מתמשכת, על יתרונותיה וחסרונותיה, מצויים בכל קבוצה של העדפה מינית. 3. כאמור בסעיף 2, אני מאמינה שאם יש רצון באינטימיות ובחיים משפחתיים יציבים ותומכים אפשר לקיימו במגוון צורות ודרכים. כך שאין בהכרח קטסטרופה בקצה המנהרה, אלא אותה התכוונות והתאמצות לחיות "טוב" ו"נכון עבורי" שמכירים גם סטרייטים... שיהיה בהצלחה, אורנה

שלום לך. שמי אורית אני בת 27, אם לתינוק בן חודשיים וחצי, נשואה באושר לבעל מקסים.לאחרונה בבית הורי ואחי יש מריבות רבות עם המשפחה . היה ריב גדול במשפחה של הורי עם הדודים ומאז הורי לא בקשר עם המשפחה המורחבת . מאז אני מרגישה שניתלים עלי. במהלך השבוע אחים שלי או אבא שלי דופקים לי בדלת ללא התראה שמגיעים אני גרה במרחק של 20 דקות מהם אך הם יודעים שלרוב אני בבית כי אני בחופשתלידה וחורף בחוץ ואני לא מוציאה את התינוק לכן הם התחילו לפעמים לבוא ללא הודעה. אז אמרתי לפני שבועיים אמרתי לאחי בן 22 שפעם הבאה שמגיע שיודיע לי ולא יפתיע אותי כי אני מניקה ולא נוח לי ככה. אמר טוב והיום שוב דפק בדלת ב 8 בערב ובא כי קףץ לחברתו שבאיזור.שוב לא הודיע לי בקושי דיברתי איתו הוא הלך אחרי 2 דקות חשב שרבתי עם בעלי כי שנינו הינו עם פנים מבואסות. שבוע שעבר ביום שישי ב 2 בצהרים אבא שלי ואחי בן 15 דפקו לי בדלת . ללא כל התראה והיו פה שעתיים זה לאחר שהיו לי תכנונים לעצמי בצהרים ובעלי חזר עייף מהעבודה. אמרתי לאבא שלי למה לא מודיע , אמר לי ידעתי שאתם בבית , עניתי לו אבל אם אני ישנה, אז אומר לי יש לי מפתח היתי יושב בסלון (הבית שאני גרה בו שייך גם להורים שלי הם קנו עוד בית) אז אמרתי לאבא שלי האם אתה דפוק? והוא צחק. באותו יום אמרתי לאמא שלי למה הם לא מודיעים לי? חשבתי שהיא תבין אותי ותגיד להם להפסיק להטריד אותי, והיא במקום זה צעקה עלי שלא באים אלי הרבה והתעצבנה וצרחה עלי שאף אחד לא ידרוך בבית שלי והיא תדאג לזה מעצבים ניתקתי לה את הטלפון. ושלחתי לה הודעה שאני כבר אישה נשואה עם ילד ולא מתאים לי שלא מכבדים אותי. יום למחרת היא התקשרה כאילו כלום , וגם היתי אצלהם עם התינוק השבוע. בקיצור נמאס לנו מאוד לי ולבעלי מהטיילת הזו. זה כבר הטרדה. הם לא מתיחיסים.עובדה שאחי שוב בא היום ללא התראה לאחר שאמרתי לו כבר. מה עלי לעשות? חוץ מלעבוד דירה שזה התכנון לעוד שנה בערך (פה אנחנו חוסכים כי ההורים שלי לא לוקחים ממני כסף על הבית.) כאב לי גם שככה אחי ראה אותי ואולי חושב שזה בגללו זה פעם שלישית או רביעית שבא אלי ואני בקושי כזה מדברת איתו. אבל אני לא יכולה להיות צבועה . אמא שלי כך היתה רגילה תמיד המש היו באים אליה בלי להודיע, היא היתה מתעצבנת שרבתי איתה הזכרתי לה את זה. היום היא לא מדברת עם משפחה כמעט חצי שנה ובגלל זה הם ניתלים עלי. בטח אתה שואל את עצמך למה היא לא מדברת איתם? זה כי היא טיפשה. מסתבר שאבי היה מטריד מינית את 3 אחיותיה שהיו קטנות במשך 7 שנים, והן גילו לה את זה אחרי 25 שנה, שזה סיפור בפני עצמו. אמא שלי בחרה לא לדבר עם אחיותיה , כי כעסה שסיפרו לה רק עכשיו. והיא נשארת עם אבא שלי עקב שיקולים כך אומרת אף ע" פ שרבה איתו 24 שעות ומקללת אותו על מעשיו. ובכלל מהסיפור הזה כבר נמאס לי כולן מטרידים אותי עם זה , ההורים, הדודות שיש לי איתן קשר של אחיות. בעקבות כל זה היתי הולכת שנה לפסיכולוגית כדי לדעת איך להתמודד עם האמת על אבי. כיום אני לא הולכת לטיפולים יותר. אז מה אני צריכה כבר לעשות מכל הסיפורים האלה ? וההטרדות האלו? אין להורים שלי את המשפחה המורחבת ועכשיו כולם נוחתים עלי נמאס לי מחכה לתשובתך.תודה

שלום אורית, זה נשמע מאוד מורכב, ואני חושבת שכדאי לנסות "למיין" את הדברים. נושא הפרטיות שלך ושל בעלך בביתכם הוא הבעיה הראשונה שהעלית. על פניו, נשמע סביר לחלוטין לבקש שיתאמו איתכם לפני "שנוחתים" אצלכם. עם זאת, הדברים מסתבכים כשלוקחים בחשבון שזהו הבית של הורייך, ושהמשפחה שלך נמצאת במצב של בלבול, קרע ומצוקה. במצב כזה, כדאי לקבוע את הגבולות תוך התחשבות במצב המורכב. למשל, אולי תרצי לתאם מראש זמנים בהם בני המשפחה מוזמנים לבוא ולשוחח איתך על הקשיים. הנושאים האחרים שהעלית מורכבים וקשים עוד יותר לפיתרון. אני חושבת שהפגיעה שאביך פגע בדודותייך מחייבת התייחסות יותר רצינית ומעמיקה מניתוק הקשר עמן. כדאי לשקול פנייה לפסיכולוג העובד בגישה משפחתית-מערכתית, והתייעצות לגבי האופן הנכון להתמודד. ומעבר לכל זה, נסי ליהנות מחופשת הלידה... אורנה

אורנה שלום, אני בטיפול קרוב לחמש שנים ולאחרונה כל פעם שאני מגיעה לטיפול אני יושבת וחושבת "מה אני עושה פה בכלל???". בעבר כשהתעוררו בליבי מחשבות כאלה לא הייתי מסוגלת לא להגיע ולפגוש את המטפלת,הייתי חייבת לראות אותה,לבחון אותה,את הבעות פניה,את מצב רוחה הנשקף אליי מבעד תווי הפנים,את הלבוש הססגוני שלה.אני חושבת שבלי שהיא תדבר אני מכירה אותה טוב,טוב למדי ואף יודעת לקרוא את שפת הגוף שלה.בכל אופן הרגשתי שלמרות שאני לא משתפת אותה בהכל (כי פשוט נמאס לי) מרצוני החופשי כמובן המשכתי להגיע.היום, לאחר הפסקה בת שבועים הרגשתי שאני כבר לא מפיקה כל תועלת מהשיחות, בעוד כולם מבקרים את התנהגותי היא היחידה שתמיד תומכת ורואה את הטוב,גם איחוליה שיהיה לי שבוע טוב נראים לי לא אמיתיים וכנים.מה אני בעצם רוצה ממנה? הרי ההחלטה לעזוב היא נטו שלי, אם כך מדוע אני עדיין מתלבטת?אמרתי לה מפורשות כי מבחינתי אין לה כבר כל תרומה להתנהלות היומית שלי ולמערכת הזוגית שאני מקיימת ואני אכן זקוקה לאיש מקצוע שיעזור לי,אך זה כבר לא יכול לבוא ממנה. זו לא הפעם הראשונה שאנחנו מדברות על הנושא ולמרות שהיא אומרת שזו החלטה שלי באם ברצוני לעזוב,תמיד הפגישה מסתיימת בכך שיש על מה לדבר ונמשיך שבוע הבא.כל-כך מאוס בעיניי משפט זה.אודה על התיחסותך,תודה יעל

שלום יעל, את וותיקה בטיפול, ואני מניחה שאת כבר יודעת את התועלות שיכולות לצמוח מדיבור על תחושותינו. דיבור על הרצון להיפרד מהטיפול, ועל הקושי לעשות זאת, יכול להיות מועיל להבנת עצמנו כמו כל נושא אחר, ואולי אפילו יותר. אני מבינה שעבורך זה כבר לא ממש כך, ונדמה לי שאת מבקשת מהמטפלת שלך את ברכת הדרך שלה, את השחרור והחופש להמשיך בדרכך. אני חושבת שזה בסדר גמור להסביר שזוהי בקשתך, ולבקש ממנה לעזור לך להיפרד. יכול להיות שתרצו לקבוע תאריך לסיום, ולקחת לעצמכן כמה פגישות על-מנת להיפרד מתוך הכרה בדרך המשותפת (והיפה - כך נשמע לי) שעברתן ביחד. וכמובן - אם תרגישי אחרת לגבי הפרידה, גם על זה כדאי לדבר. שיהיה בהצלחה, אורנה

אורנה,כשאת כותבת זאת שחור על גבי לבן לגבי הסיום אני די נתקפת בהלה וחששות. אני ממש כבולה בין הרצון לעזוב לבין ביצוע ן ממשי. אני מניחה שטרם הגיע הרגע שאני אכן מסוגלת לקחת החלטה (אמיצה) זו ולבצע אותה.בכל אופן, כמו תמיד שיקפת לי את המציאות בצורה ישירה,כנה ואמיתית- ועל כך תודה.

אורנה, אני רוצה לדבר איתך, אבל לא יודעת מה לומר.. דיברנו היום על "נפרדו?ת".. היא אמרה שהתקדמתי מאוד, שהתחלתי לגבש אחת בצורה פעילה יותר.. אני לא בטוחה שאשלח את ההודעה הזאת, "נפרדות" זו מילה מבישה-מביכה קצת.. דיברנו גם על "תפקיד הורי"... אוף, אורנה, אני לא יכולה לדבר על עצמי במילים כאלה.. המילים האלה זרות וצורמות. אלה מונחים.. גם אני קצת אנליטית כמוה, וזה מותר, אבל לא כשמדובר בי. לא כשאני הנושא.. אוף, המילים האלה מרחיקות. מעובדות מדיי. חבל שהיא השתמשה בהן.. אני נבוכה ורוצה להרחיק אותה, או לקרב אותה יותר, אבל לא להשאיר אותה שם באמצע- בתווך הזה שבין לבין. כל כך מביך לדבר על עצמי ככה. להמשיג את עצמי ככה.. לא נוח לי שם. מרגיש לי לבד. מנסה לומר עוד כמה דברים על נפרדות, אבל כל מה שאני מרגישה זו בושה. צורך להסתיר, כמו תמיד, לא לתת ביטוי לפחד ולבושה. היא אמרה שמתוך ההכרה בנזקקות שבי אני מתחילה לעשות כמה דברים כדי לסמן את עצמי כנבדלת, כבעלת מקום וצורך. אני מרגישה צורך לסייג ולסגת מהמילים האלה. מרגישה גם אשמה. וגם לזה היא ערה. מרגישה גם קצת לא נוח עם המטפלת.. בושה גם מפניה. דיברה על נפרדות ובהערת אגב ציינה שזה משהו שהיה צריך לקרות מזמן. בפנים התכווצתי. בסיטואציה אחרת אמרתי שאני לא עושה מספיק כדי לקיים את הנפרדות הזאת, והיא הסכימה מהר מדיי, לפני שהספקתי להסביר. ואז כבר היה קשה יותר להודות בפניה שאני אולי לא עושה מספיק כי אני אולי לא רוצה מספיק. שאיפשהו אני עוד קצת רוצה להיות הילדה הקטנה של אמא, שאני מתגעגעת למבטי ההתפעלות שלה, וניזונה קצת עדיין מהמבט והערגה בפנים שלה כשהיא מתבוננת בתמונות ישנות שלנו יחד. שקשה לי שזה כבר לא יחזור, שבאופן כללי קשה לי להשלים עם "דברים שלא ישובו". למרות שהיא, אמא שלי, אוהבת אותי מאוד עדיין, ולמרות שאני כבר שנים לא ממש משתפת אותה בשום דבר חשוב, אני מתגעגעת לזה. היה לי נדמה שהמטפלת מהנהנת מדיי כשאני אומרת שאני יודעת שאני כבר גדולה ושהפרק הזה נגמר, ולא מהנהנת מספיק כשאני אומרת שקשה לי בכל זאת לוותר על זה. אוף, בסוף בכל זאת שפכתי, אורנה.. זה מביך.. איך אפשר לבסס את התחושה הזאת, "נפרדות", בלי לוותר לגמרי על זכרונות מנחמים ורכים של חווית ה'להיות ילדה'. איך אפשר להתרחק בלי להתרחק? בלי לפגוע או להשתיק? בלי להשאיר אותה לבד? אני לא רוצה להמשיך לייעץ, אבל אין לה במי להתייעץ.. אבל לי אין כוח יותר לשמוע.. אולי אני מתחבאת מאחורי אמא כדי לא להודות שאני פשוט פחדנית. מפחדת לממש את חיי. היא לבטח יכולה גם בלעדיי. אני סתם הרגל. אשלח מהר.. לא בטוחה שזה לא אישי מדיי כל המילים האלה פה למעלה. לא אחתום בשמי..קצת נבוכה היום. (אומרים שקל לזהות אותי גם כך, אז אקווה שקל גם לך) נעים שחזרת, אורנה, וברוכה השבה! :-) ממני

שלום אני (בוודאי מזהה, אבל אניח לך באלמוניותך היחסית), אני קוראת אותך ומרגישה כיצד נשמטת שם, הייתה איזו הישמטות לרגע, קטנה אבל נוכחת. נפרדות הפכה בשיחה שלכן למשהו של "גדולים", שיש בו וויתור עז וחד-משמעי על ינקות מתערסלת. ובין הדברים נשמטת לה, ולעצמך, ורצית שייראו, וככל שרצית נעלמת עוד יותר. אבל נפרדות היא עניין שמתעסקים בו מינקות ועד זקנה, מהפרידה הזמנית מהשד מניב החלב (שפתאום מבינים שהוא לא "שלנו", אלא "שלה"), ועד המרחב המיטיב המכאיב ביננו לבני זוגנו וילדינו, ונכדינו.... מתעסקים ומתעסקים, באהבה ובשנאה וביגון ובתקווה. אז הרשי לעצמך להגיד לה שנשמטת, שאת מבקשת שתעצרו לתיקון, שאת מתדלקת וממשיכה בדרך... אורנה

אורנה אורנה, כל כך נכונה לי ההודעה שלך.. התחלתי אותה בחיוך רחב, על "אלמוניותי היחסית".. (אני חושבת שגם בחיים אני מתפלאת שזוכרים איך קוראים לי) וסיימתי את הקריאה בהחנקה של כמה דמעות שאיימו להשאיר את חותמן על המקלדת.. לא בטוחה אפילו למה כמעט בכיתי.. משהו שם ב"מאבק הנפרדות" נגע.. הכאיב אולי? אני לא יודעת... וכל כך צדקת לגבי ההישמטות, וגם לגבי התחושה שהחלוקה ל"גדולים-קטנים" היא חדה, ועל הבושה שבעקבותיה.. מתוך הכתיבה אליך, אתמול, (שהייתה גם היא רצופת בכי.. זה שלא הצליח להשתחרר בנוכחותה), נוכחתי שהתרחקתי ממנה. עצרתי את הכתיבה אתמול כדי לשלוח לה אסמס- לומר לה שהיה לי קשה, שנמלאתי בושה ושזה גורם לי לרצות להרחיק אותה. האסמס, כתבתי, הוא כדי לקרב.. היא השיבה באסמס משלה. חם ומאוד נמצא.. הרגשתי שמשהו שם תיקן את עצמו. כל היום הסתובבתי צמודה לטלפון הנייד, וכל כמה שעות שבתי לקרוא את ההודעה שלה. הרגשתי מרופדת קצת מהעולם היום.. כאילו המילים שלה שומרות עליי. זה חדש שהיא עונה לי.. הלוואי וידעתי מה השתנה בעיניה שפתאום התחילה לענות. עצוב לי על עצמי קצת שאני זקוקה כל כך למילים כמו "הרגשתי שהיה לך קשה", או "אני לא הולכת".. אני לא יודעת איך עושים נפרדות.. אני מניחה שאני בדרך כבר עכשיו, ושיהיו עוד תקופות, כמו שאת אומרת, שהאיזון יופר ושוב אצטרך לחפש את השביל שנכון לי, את האיזון הטוב בין ביחד ללבד. אני לא בטוחה בכלל שאני יודעת מה זאת נפרדות.. (אספר לך כשאגלה) בא לי לחבק אותך, אורנה תודה שכתבת לי.. אני (אלמוניות יחסית זה מצחיק!... אשקול לקרוא לעצמי כך, במקום הכינוי שנתפס ;-) ... כתבתי על עצמי כל כך הרבה כאן, שאת כנראה צודקת..)

אני בתחילת שנות ה-20 לחיי ולא יודע עדיין מי אני מה אני, האם אני חסר אופי??? כל יום השקפת העולם שלי משתנה לפעמים אני חושב ככה לפעמים אחרת אף פעם לא משהו קבוע..וזה משגע אותי,אני לא מוצא שקט,אני לא שלם עם עצמי אני מנסה בכל מיני דרכים ולא מצליח למצוא את האיזון הזה שיש לכל האנשים מה לא בסדר איתי???למה אני לא יכול לשכוח מהעבר המחורבן שלי ולהמשיך הלאה בחיים? אני שואל את עצמי האם אני יישאר ככה תמיד...מה עושים??? אני מרגיש כ"כ אומלל מבפנים מישהו פה מבין אותי???

הי מחפש דווקא מאוד שומעים -אותך- מתוך הדברים שאתה אומר..לא חושבת שאתה חסר אופי. להיפך, האומץ שלך להתמודד עם שאלות מאוד לא פשוטות, שכל כך הרבה אנשים נמנעים מלהתמודד איתם, הוא חשוב..כי מי שמחפש מוצא. ואני בטוחה שתמצא... זה מאוד קשה להבין מי אנחנו כשיש הרבה אנשים מסביב, משפחה חברים פרסומות וכו וכו שמנסים להגיד לך מה ומי אתה... אני מאוד מבינה אותך ומקווה ומאחלת לך הרבה ימים של שקט ושלווה..יש לך הרבה זמן להחליט, ובינתיים אתה פתוח להרבה אפשרויות..גם זה לא רע,לא? ((: אופיר

שלום מחפש, אני מבינה שאתה חש את עצמך משתנה תדיר, ללא זהות יציבה ואחידה. זה בהחלט יכול להיות מבלבל, ואינני יודעת אם תמצא נחמה בכך שבניית הזהות שלנו היא תהליך מתמשך ורב-רבדים, ושלעיתים קרובות אפשר לחוש כך גם כאנשים מבוגרים בהרבה... שני כיוונים למחשבה: ישנן לא מעט עמדות בפסיכולוגיה המודרנית הרואות יתרון גדול ביכולת לנוע בגמישות על פני כל מיני רצפים של עצמנו, כך שהידיעה הברורה 'מי אני' (בכל עת ובכל מצב) היא לא בהכרח יתרון... מחשבה נוספת - ממש לא חייבים להישאר לבד עם החיפוש הפנימי הזה. מצא פסיכולוג'ית קליני/ת מתאים/ה וצרף אותו/ה למסע... בהצלחה, אורנה

צלילם ענוגים \ חורקים, צורמים, צורחים \ צלילים חדשים \ חדים, יפים, קשים \ צלילים מרגשים \ נוגים, צועקים, מרטיטים \ צליל עדין \ שביר, סגריר \ צליל תקוע \ רעוע, קשוח \ צליל עוצמתי \ חרדתי, צורמני \ צליל קוצף \ צליל רוצץ \ צליל שבור \ צליל סגור \ צליל אטום \ צליל חסום. כמו שהמנגינה תקועה, כך הנפש חסומה.... אני לא מצליחה להרגיש באמת, לא מצליחה לבכות, אני מבולבלת ברמות מטורפות... בא לי לישון שנת ישרים ולצלול ולצלול ולצלול................ אני צריכה יד מלטפת. לא מנחמת. לא יכול להיות שכל זה קורה לי... אני יודעת שאני צריכה להיות במקומות אחרים. למה אני פה? למה? למה? למה???????????

כואב לקרוא אותך .. ולדעת שאת חווה כאב כזה .. את לא לבד , את פה כי המקום הזה מכיל ואוהב .. מקווה שהתחושות האלה יעלמו להן מהררררר ויתחלפו באופטימיות יותר .. מחבקת שרית

שלום אור, הרבה מאוד צלילים ממלאים את נפשך, ובאיזשהו אופן - המגוון הזה לא הותיר אותי רק עם תחושה של תקיעות וחסימה, אלא גם עם פוטנציאל גדול לתנועה. מקווה בשבילך, אורנה

כל הזמן מדברים כאן על תלות במטפל/ת. האם יש מצב שמטפל יהיה תלוי במטופל? האם לפעמים המטפל מרגיש בצורך עז לדחוף את המטופל שלו יותר קדימה, לצעוק עליו שדי, לא יתן לו להפסיק את הטיפול כי הוא חשוב לו מאוד והסיפור והסבל שלו נגעו לו במיוחד (אני מדברת רק על תמיכה רגשית ולא משהו מעבר לזה). ואם זה קורה מה עושים?

יוליה שלום, כאשר מטפל מרגיש שהמטופל חשוב לו ומסיבה כלשהי הטיפול אינו מתקדם, המטופל חושב לעזוב ועוד, הוא יכול להתעקש ובמובן מסויים ל"החזיק" עבור המטופל את התקווה, לחזק את הצד של המטופל שרוצה להרגיש טוב יותר אך כרגע חושש או שאין לו כוחות לכך. אבל, כאשר המטפל מרגיש שהשיקול המרכזי שמנחה אותו בהתנהלות שכזו היא לא טובת המטופל אלא טובתו שלו (לא יכול להתמודד עם פרידה מהמטופל הזה מסיבותיו הוא) עליו לעשות כל ניסיון אפשרי, בהדרכה, טיפול ועוד, כדי לא לתת לשיקולים הללו להכתיב את ההתנהלות המקצועית שלו. התלות של המטופל שעולה כאן מדי פעם היא לרוב משמשת את הטיפול ואת התקדמותו של המטופל. לדעתי שימוש של המטפל במטופל לצרכיו הוא, אינה מקדמת ואף אינה אתית במקרים מסויימים. דרור

איך אפשר ללא טיפול לשלוט במצבי רוח מצבי רוח שלי מאוד משתנים, משמחה לעצב חוסר אופטימיות, אופטימיות וכו?

אילנית שלום, את מעלה את השאלה הזו ואני מניח שהמצב שאת מתארת גורם לך אי נוחות, ואולי אף פוגע באיכות החיים שלך. כך שאני תוהה מדוע השאלה כוללת בתוכה את הבקשה לעזרה ללא טיפול, וזו נקודה למחשבה. אי יציבות במצב הרוח ובמידת האופטימיות קשורה בדרך כלל לתפיסת עצמי לא יציבה. תחושה של פערים בעצמי, כשלרוב כלפי חוץ יש מצגת של אדם בעל כוחות התמודדות ושליטה ומבפנים ישנה חוויה של כאוס, חווייה שמושכת כלפי מטה למרות המאמצים המתמשכים לתפקד כרגיל להיות אופטימיים ולהראות מצב רוח טוב. כאשר התנודות קיצוניות וחדות הן גורמות סבל רב ויש צורך לטפל בתפיסה העצמית ולנסות לבנות דימוי עצמי יציב יותר. זה יכול להתאפשר רק דרך טיפול. דרור

סוריקט יקרה, אם זה לא חודרני מדי, האם את היא א.ה. ועוף החול? החתול

מענין .. גם אני חשבתי על זה לא מעט...אלא שהתביישתי לשאול... לא משנה מי שאת ,מה שבטוח ,את מקסימה ומיוחדת.. (סליחה ,נשפך לי קצת..) מסתתרת נוספת.

לחתול החולות החמוד ולמסתתרת החביבה |שיעול קל| כן... אותה אחת...   .                .   / ' - " ' " - ' \     }  6  6   {  =  ,   Y   ,  =       \ ^ ^ ^ / (   \           /  / (   )  -  (   )     " "       " "

אני בחורה בת 32 ולאחרונה עשיתי שינוי טוב במראה שלי. האחים שלי כולם נשואים - גם אלה שקטנים ממני ויש לי רק אחות קטנה אחת בת 23 שאינה נשואה ויוצאת עכשיו למטרת נישואים. אני מרגישה שאין לי סיכוי מולה מכיוון שהיא יפה יותר ממני. כל האחים שלי כאלה אבל בזמנו לא התאמצתי יותר מדי וקיבלתי את הדין, בכאב אבל ידעתי שאני לא מתאמצת. לפני כמה ימים הראיתי לחברה את התמונה שלי ושלה עוד לפני השינוי. היא אמרה לי: עכשיו אני מבינה - באמת שזה לא כוחות והיא מנצחת אותך בהליכה. עכשיו אני בכלל בדיכאון. מה אני עושה? לחכות שגם היא תתחתן ואני אהיה לבד ככה תהיה לי פחות תחרות? אז לא עוזר כל מה שאני עושה היא יותר יפה ממני וזהו זה? אני חייבת עזרה כי הקנאה אוכלת

יעל שלום, מהדברים שלך נשמע שחתונה לא רק נשמעת כמטרה עבורך אלא כסוג של תחרות עם אחייך. תחרות המבוססת על מראה, שהמנצח בה הוא זה שנראה טוב יותר. משום כך אני יכול להבין מדוע את מרגישה קנאה כל כך עזה, את מרגישה שאת מפסידה בתחרות ואין לך מה לעשות בנושא. שרק אם לא יהיו לך מתחרים תנצחי, אבל גם אז לא ברור האם תוכלי להינות מזה. בתוך הדברים שלך לא נשמעים סיבות אחרות לחתונה מלבד התחרות עם האחים ונראה כי התחרות היא רק איתם ולא עם אנשים שאינם ממשפחתך. משום כך אני ממליץ לך לבדוק באיזו מידה את רוצה להתחתן גם אם לא יהיה בכך ניצחון. לבדוק כיצד את יכולה להתמודד עם חוסר שליטה, עם כך שישנם דברים שאינם בידיים שלך, ועדיין להרגיש שלא הכל גמור מבחינתך. בעצם אני ממליץ לך לפנות לטיפול ולעבד מה במשפחתך גורם לך לחוש תחרות כה עזה עם אחייך. דרור

אשמח לקבל המצות לפסיכולוג/ית המתמחה בזוגיות באיזור ירושלים. תודה!

תמר שלום, אנו לא נוהגים לפרסם המלצות על מטפלים בפורום. אני מקווה שהמייל שצירפת עדכני, ואני מאמין שחברי הפורום ישמחו להמליץ מניסיונם. בהצלחה, דרור

ממליצה על מטפלת לרונית שלום, אני מעריך את נכונותך לתרום מניסיונך ולהמליץ על מטפלת. אבל לא ניתן להמליץ על מטפלים בפורום. לכן, את יכולה לשלוח ישירות את המלצתך למייל שצורף לפנייה. דרור שטרנברג מנהל הפורום

בחשש... את מי ש'מכיר' אותי... האם מצליחים לראות שמעבר להצגת החוזק והיש, נחבא בנאדם מרוסק וחסר? נורא חלש שנזקק להמון המון עזרה, יותר מכולם ביחד, ואינו מאפשר אותה אלא אולי במחיר חיים? רוצה סוף סוף להצליח להרשות לעצמי ליפול למשכב ליותר מרבע שנייה, להיכנע, ולהפסיק להתרוצץ ולהראות ששום דבר לא מחסל אותי :-( זה לא מצליח לקרות. הקטע הזה יותר חזק ממני. איך משתמשים? מקווה שתדעו מי אני לפי אופי השאלה, התוכן, המשאלה והכינוי הנבחר עבור הודעה זו... הגיגים זהירים...

למה המשחק הזה -פשוט תגעידי מי את...

"סתם" זו את?

לילך שלי זו את? לא מזהה:-(

שלום לך, אני מניחה שבכולנו יש גם נקודות חוזק וגם אזורי תורפה, כשהמשימה החשובה היא להתנהל מתוך גמישות, בעיקר בזירה הבינאישית. אם לא יכולים לבד, דואגים לקבל עזרה מאיש מקצוע. בהצלחה ליאת

לא לא ולא מה אתן לא מזהות? בכל מקרה לא אגיד אם את רוצה תגידי בעצמך וזה בסדר להגיד יקרה שלי לא עשית שום דבר רע ופעם לא היית מסתתרת או עושה חידות מה השתנה?

אני מודה ומתוודה שאני חלשה מאוד בזיהוי.. לפעמים גם את מה שנמצא לי מול העיניים אני לא רואה. (אני חושבת שכך התרגלתי מפעם, אבל זה לפעם אחרת..) אני מזהה אותך דווקא לפי בין השורות שלך, אם אפשר לקרוא לזה כך.. לפי הרווחים שביניהן. הניסיון לעשות סדר (זו כבר פרשנות..). אבל לא רק לפי הרווחים, אלא גם לפי אוצר המילים שלך, שהוא כמו טביעת אצבע ייחודית. אני נבוכה..מאוד יכול להיות שאני טועה.. השאלה ששאלת כל כך אמיצה וישירה.. מכירה אותך במטאפורות ומילים מורכבות.. אם זו את, ריגשת אותי מאוד.. שולחת מבט חם מלא הערכה.. (באמת) לגבי השאלה ששאלת.. אני חושבת לעצמי כמה זה דומה/מורכב, לבחור כינוי לא מזוהה כדי לשאול את מי שמצליח לזהות האם הוא מזהה. האם הוא מזהה *אותך* כמו שאת חווה את עצמך מבפנים. אני מלאת ספקות.. עדיין לא בטוחה שזו אכן את.. קשה לי להשיב כך (כתבתי משהו ומחקתי) אומר רק באופן כללי שלפעמים צריך להתגלות כדי לדעת אם כך חוו אותנו קודם שנגלינו, ולאחר שנגלים זה כבר לא כל כך משנה מה ראו קודם.. עוד אומר, שאני לא בטוחה שהחלוקה הזו היא חדה כל כך כמו שהצגת אותה; בקוטב אחד מצויה הצגה של יש וחוזק ובקוטב השני חוסר וריסוק. איך משתמשים זו שאלת השאלות.. גם אצלי. חשוב לבחור נכון במי- ותמיד יש כמה אנשים טובים בסביבה (גם רק אחד זה מספיק).. צריך להעיז ולנסות ולראות מה קורה.. אני בשבועות האחרונים לומדת שכדאי להתייחס לדברים כמו שהם, וכך גם להציג אותם. זה מקל קצת איכשהו.. אני לא מתרוצצת ממקום למקום כשקשה לי, אני מוותרת ונופלת למשכב לכמה זמן שצריך. נותנת ליאוש ולנרפות להכתיב את סדר היום. זה כבר שנים ככה ואני נוטה להתבייש בזה מאוד. להסתיר את זה, עד כמה שאני יכולה, ולומר שחליתי. כבר שנים שאינני חולה (להזכירך את משאלות השפעת הישנות, ואת הסופלה..). לפני שבוע העזתי ו"הצהרתי" או התוודתי שאני לא חולה ואף פעם לא הייתי- פשוט מדוכדכת מאוד ובעיקר מפוחדת מאוד. רעדתי מפחד... ויודעת מה קרה? הצד השני חשב שזה לגיטימי ואפילו מובן ונרתם (באופן מפתיע כל כך שזה מכאיב) לעזור. להיות שם. לתת לי לנוח קצת, בלי להרגיש עם זה רע. לדאוג לשלוח זרועות תופסות בדיוק ברגע הנכון. בפעם השנייה שהתנצלתי על הברזה כללית מהעולם היה כבר הרבה יותר קל, בלי רעידות פחד ובכי.. פשוט הצגתי את העניין כמו שהוא, ושוב הצד השני הבין. צריך להעיז..., זו מסקנה אחת שלי. החיים הרבה יותר פשוטים כשמוציאים אותם לפועל. מסקנה שנייה היא שכנראה אנשים רואים אותנו טוב ממה שחשבנו.. (וזה אולי גם לשאלתך..) לא בטוחה אם אצליח להגיע לפורום..כבר ממש לילה, אבל ננסה בכל זאת לילך (ל. הישנה) ...

הי ילדת חמד, תודה ממיק על המילים החמימו?ת, הרכ?ו?ת, הזהירו?ת, החכמו?ת. את יודעת שאני מוצאת עניין רב וקרוב בהודעותייך, נכון? בוודאי שזכרתי את הסופלה, איך לא... :-) קראתי הכל, המילים המרגשות איתי. יודעת כמה פחד. כמה אומץ. ושוב, כמה פחד. לפעמים מבינה, ומבינה ומכירה לעומק וכמה עבודה שעשינו, אבל... עוד לא שם, עדיין לא... העומקים האלה... הקצב ... חסר לי מאד האפילו-בנאדם-אחד הזה בעולם שמחוץ. חסר מאד :-( שלך מכל הלב, יקירה, סוריקט

עוד ארבעה חודשים היא תיסע מכאן אל מעבר לים בא לי לצרוח איך את יכולה לעזוב אותי רעל של כעס ועצב ושיממון ופחד מציפים אותי אני רוצה שתסבול שיהיה לה כאב שאין לו מרגוע כאב ללא נחמה שיהלך מעליה כמו צל לעד בלי מפלט. אמא, גם אני רוצה למות ועל הזין שלי כולם.אני מדמיינת שאני קוראת לך ממיטתי בחדר ואת באה.כמה פשוט.מאזינה לטיפופי רגלייך מתקרבים ושוב מתרחקים.צליל שמביא איתו חום ונחמה. בנתיים מחכה לשעה שלי להסתמם לישון

אוי ויק, כמה קשה לך. את מוצפת ברגשות מרים כל כך, שתובעים את מחיר הזעם והעלבון ממי שנתפס בעינייך כאחראי להם. הלוואי שתצליחי יום אחד ולגלות בתוכך כמוסה של רוך, אהבה ונחמה, שתאפשר דיאלוג חדש עם אמא. עד אז, שמרי על עצמך מפגיעה, והקשיבי לקול פסיעותיה המתקרבות, מפעם, בתקווה לנחמה. איתך ליאת

כל כך שונאת עצמי כשמגיע יום שישי אם אני אוכלת יותר מהרגיל בא לי ממש למות, אם מעלה שני קילו שונאת את עצמי עד רצון אובדני. הייתי בעברי הרחוק אנורסית ובולמית היום אני בריאה אך החשיבה נשארה לקוייה איך משנים זאת? ואיך גם המחשבות עוזבות אחרי שנים ולא רק הטקסים?

שלום לי, העובדה שהצלחת להתגבר על הפרעות האיכילה שלך (לפחות במישור ההתנהגותי) משמחת כשלעצמה. כדי להשלים את התהליך, אני ממליצה לך לפנות לטיפול פסיכולוגי, המיועד בדיוק למטרה שאת מבקשת: שינוי דפוסי חשיבה מעוותים. לפעמים, רק היציאה המוחלטת ממצב החירום מאפשרת את הפנ?יו?ת האמיתית לעסוק בדינמיקה שמאחורי הסימפטום. בברכה ליאת

שלום רב, מצמוץ בעיניים בתדירות גבוהה שמופיע פתאום אצל ילדים- מה משמעותו? מהן דרכי הטיפול? האם טוב להעיר לילד על כך או להתעלם? אודה על כל כיוון ועצה רמי

שלום רמי, בדר"כ המצמוץ משקף חרדה או מתח כלשהו שהתעוררו בתגובה לאירוע חיצוני או תוך נפשי. אם ידוע על אירוע כזה, כדאי לשוחח עליו ולדאוג שהילד יחוש מוגן ובשליטה. (יש לזכור שהתגובה יכולה להופיע גם באיחור ניכר). אם מדובר באירוע חד פעמי וחולף, אפשר להסתפק בתמיכה וחמימות כלפי הילד, אך אם מדובר במצב חריף ומתמשך - יש טעם להתייעץ עם פסיכולוג קליני של הילד. בכל מקרה עדיף להתעלם ולא להעיר דבר. בשמחות ליאת

היי ליאת, נפגשנו היום. היתה רעידת אדמה במהלך הפגישה(חשבתי שיש לי סחרחורת...הכל זז...). את הרגשת? כבר היה לנו ג'וק, רעידת אדמה ואיזה עניין של ועד הבית... :-) מה עוד? היא יותר מפחדת מג'וקים מאשר רעידות אדמה... האמת שאני מרגישה שכבר אין לי על מה לדבר בפגישות....מה עושים? היא חושבת שאני רוצה להחליף אותה על פני דירת יוקרה:) (וכן, היא יודעת הכל..., אני פשוט מספרת גם לך) טוב, שתהיה שבת שלום

שלום מימי, מעניין שכולנו חושדות, לפני הכל, שמשהו בנו לא בסדר. האמת שגם אני חשבתי מיד על סחרחורת. זה היה די חזק, אבל מרגש. אני אוהבת מופעים סוערים של איתני הטבע, בעיקר כשאין נפגעים. ג'וק בהחלט מדאיג הרבה יותר, ונדמה לי שגם ועד בית. כשאין יותר על מה לדבר בפגישות, זה אולי סימן שצריך לרדת קומה, ולהגיע לרובד חדש. כמו במשחק מחשב, כשעוברים ל'עולם חדש'. אומץ! אומץ! ליאת

בחודשיים האחרונים הכל משתנה, הכל לא יציב או פחות יציב מלא יציב, הכל מבולבל ואני מרגישה כ"כ אובדת עצות... הבוקר התעוררתי קצת מידי מאוחר וגרמתי לעצמי לפספס את הפגישה עם המטפלת. כח ההרס העצמי פשוט מחריד, מגעיל ועצוב... וכמה שאני מבינה מאיפה זה מגיע וכמה זה לא טוב וכמה זה לא מגיע לי ואני לא אשמה שפגעו בי... אני פשוט לא מצליחה להפסיק לקלקל לעצמי..והכעס בעקבות זאת רק מביא אותי לעוד הרס עצמי...סחור סחור... כעסתי שאחרי שבוע עמוס רגשית בצורה מטורפת, אני לא אוכל לפרוק איתה את הכאב...כנראה שנרדמתי שוב כי לאחר זמן מה קמתי והכל רעד ולא הבנתי מה קורה... חשבתי שאולי סוף סוף הגוף שלי מרשה לי להרגיש באמת את הכאב ע"י הרעד אבל לא, התברר שזו היתה רעידת אדמה והכל נשאר רק בגדר פנטזיה... די כבר. לא יכולה לסבול את השקט הזה בבית. לא שקט כהגדרת המילון כי אם שקט של בדידות במערכה... את החלל הגשמי ניקיתי וצחצחתי, שמתי פרחים על השולחן, כביתי את האורות והדלקתי נרות בכל הבית לרקע השיר 'אנה בכח'... אפילו הכנתי לעצמי כוס תה והנחתי מאפה לצידו... אולי במילים אחרות אני מנסה לנחם את עצמי על הבדידות אבל אני לא בטוחה כמה זה עוזר, אני צריכה משהוא ולא רוצה משהוא, אני לא מבינה את עצמי... מדוע אני לא מחליטה להפסיק להכאיב לעצמי, לפגוע ולהרוס, מדוע אני לא סומכת על עצמי? מדוע אני מפחדת מעצמי? קשה לי, רע לי, לבד לי... ורק השיר היפה מנגן לו ואני תקועה, ללא תווים וללא כילים.... רק עם מילים, קצת קשים... :(

שלום אור, העצב שלך על הפגישה שהוחמצה מעיד על החשיבות הרבה שיש לו בחייך. את מדברת על כוח ההרס העצום שאת מפנה כלפי עצמך, על כך שאת שבה ומקלקלת לך. בתיאור ההתנהלות שלך במרחב הגשמי יש מעט יותר חמלה כלפי עצמך. חשוב להבחין בזה, ולרתום את החלקים האלה גם לטובת הפחות-גשמי. אני רוצה לקוות שעם התקדמות הטיפול תוכלי לנתב את הכעסים שלך לעבר מטרות חיצוניות לך, או לשלוט בו כך שלא יופנה פנימה. היי בטוב ליאת

שלום לך, אני מטופלת בטיפול דינמי בערך שנתיים. יש לי בעיה רצינית עם הגבולות. כלומר, נכון שאני מגיעה בזמן ומדייקת, ומודיעה על ביטולים או איחורים, אבל העובדה שאני צריכה להגיע ביום מסוים ובשעה מסוימת בכדי לדבר על מה שמצי ק לי, לא נתפס אצלי. ואם אני מרגישה ממש רע, אני צריכה להשאיר הודעה וכשיש לה זמן אז היא חוזרת אלי, ואני תמיד מאבדת חשק לדבר. וקורה לי גם שבגלל הגבולות, אני גם מאבדת חשק לדבר, וזה מעצבן אותה ואותי, כל אחד בגלל הסיבות המיוחדות שלו.

שלום ש.ל. מאימתי שקיבלת על עצמך את ההחלטה לפנות לטיפול, את מחוייבת לחוזה טיפולי המגדיר (גם אם בע"פ) את הנהלים. לגבולות הזמן והמקום (כמו גם לנהלי ביטול, תשלום ותקשורת בין הפגישות) יש חשיבות רבה מאין כמוה. המתקפה על הגבולות, כמו ההחלטה להעניש באמצעות שתיקה, היא חלק מהקושי לווסת רגשות קשים כמו תסכול וכעס. נדמה לי שחשוב להבין מה קורה לך ב-ד-י-ו-ק ודווקא שם, ולדבר את זה במקום להתנהג את זה. אני מזמינה אותך לדפדף מעט בפורום באמצעות מנגנון החיפוש, ולקרוא קצת בנושא הגבולות בטיפול. כל טוב ליאת

הגעתי אני והמטפל שלי למקום בלי תזוזה. אני הולכת לשם מתעצבנת ברגע שאני נכנסת לחדר, מסתכלת על השעון כל הזמן, ואם יש תקופת שתיקה (ויש הרבה כאלו) אני שואלת אם אפשר ללכת. אני מאשימה אותו באי התזוזה הזו, והוא מאשים אותי וזה חוזר על עצמו כל פעם מחדש. כל פעם שאנחנו מדברים על זה, אנחנו מסכמים על מה צריך לדבר, אבל אין, אפילו אם זה קורה, התזוזה היא איטית לגמרי, ולפעמים עד כדי שעמום. אני שם שנה ושמונה חודשים, מאוד קשה לי לדבר על דברים אנטימיים. ביישנית, ובקושי משתפת אחרים ברגשות שלי. זה הטיפול הראשון שלי. לקח לי המון זמן עד שהחלטתי לפנות לטיפול, ועזיבה משמעה שאני לא מנסה עוד פעם. וברגעים האמיתיים אני לא מוותרת וגם הוא לא מוותר. האם אני צריכה לעשות צעד אמיץ ולעזוב? ומה יקרה אם אעזוב עם תחושת תלות חזקה כזו? תודה רבה על עזרתך

שלום שרון, אנא, קראי את תגובתי שתחת הכותרת "תקיעות". אומר שוב שאין טעם לחפש אשמים. מוטב לנסות להבין את ההימנעות מקרבה וקשר, אשר בוודאי מקבלת ביטוי דומה גם בחייך שמחוץ לטיפול. את ההחלטה האם עזיבת הטיפול היא צעד אמיץ ונכון או בריחה והימנעות - טוב יותר לעשות לאחר שיקול דעת ומחשבה, בטיפול עצמו. בהצלחה ליאת

לכתוב או לא,לשתף או לא,להיות או לא,לחיות או לא,לוותר או לא,להתמודד או לא,לרצות או לא,להרגיש או לא,זה המאזניים הכי לא יציבות בעולם.מרגישה כמו ברולטה מסוחררת מהסיבוב המהיר,ומתפללת שתעצור.כמה קל להשאב לתוך זה וכמה קשה לצאת.נכנסתי באין כניסה והגעתי לדרך ללא מוצא. והפיתוי הפיתוי הפיתוי שטן או שד רע. כל הזמן כאן בראש ולא מרפה.גם הדרך יציאה הופכת פיתוי.אני יודעת שאני יכולה לדבר איתה עכשיו אבל לא רוצה, וגם לא מסוגלת אבל אני יודעת שיש סיכוי שהיא קוראת אותי,ויודעת כמה באמת באמת הבחירה קשה.ושהיא חייבת להיות רק שלי.לא דתיה אבל מאמינה,ובכח שנותר לי קוראת לך, שמע ישראל אדוני אלוהנו אדוני אחד,כוון ובעיקר הצלח דרכי לכאן או לכאן.

איך את יודעת ש"יש סיכוי שהיא קוראת אותך" מה גם מטפלים קוראים פה?הצחקת אותי

ד. יקרה, אני מצטרפת בכל לבי לתפילה, יודעת כמה קשה האחריות שלקחת על עצמך. המאזניים המיטלטלים בין תקווה ויאוש הם גם סוג של תקווה: תמיד יש שני קטבים, ולא טוב להישאר באחד מבלי להביא בחשבון את קיומו של האחר. ראיתי משהו ממך לא מזמן, ולא הגבתי בגלל השעה המאוחרת. אם את עדיין ערה, אני שולחת לך נגיעה רכה מכאן. לילה שקט וחמים ליאת

שלום. אני ובעלי נמצאים בטיפול זוגי עקב אי הסכמות בנושאים שונים. במהלך היעוץ הבנתי מבעלי שאינו מסכים לדרך וליעוץ שאנחנו מקבלים ולמרות זאת הוא ממשיך ללכת ליעוץ ופועל למרות רצונו והבנתו כדי שיהיה שלום בית ושקט תעשיתי . אני מאוד נבוכה כי הוא טוען שהוא עושה זאת לטובתי . האם עלי / עלינו להמשיך ללכת ליעוץ או לחפש יעוץ אחר ששנינו נסכים על הדרך. תודה

שלום ליאור, סיכויי ההצלחה של טיפול 'כפוי' בדר"כ נמוכים בהשוואה לטיפול הנעשה מבחירה ורצון. מבחינה זו, מדובר במצב בלתי רצוי. אני מציעה לפתוח את הנושא מול המטפל/ת ולחשוב האם וכיצד אפשר לשפר את תחושותיו של בעלך. למרות האמור כאן, כדאי לציין שבטיפול זוגי יתכן שהמוטיבציה הראשונית אצל שני בני הזוג אינה זהה, וקורה שהאחד מוותר קצת או מתפשר למען האחר. בעיני זה לא אסון. אני ממליצה לפתוח את זה בטיפול, ולבדוק גם את האפשרות שהאמביוולנציה כלפי הטיפול משקפת אמביוולציה כלפי הקשר שלכם. בהצלחה ליאת

היי ליאת, (תהיתי ביני לבין עצמי האם אוכל להעביר שבוע ולא לכתוב לך... אבל הגעתי למסקנה שלא אאבק ברצון הזה שלי...) אז מה שלומך? רוצה לספר לך שהמדריך שלי ואני ישבנו לכתוב את ההערכה השבוע. הרבה מהשיחות שלנו הן בדימויים, ובשבועות האחרונים (כמה מפתיע) הדימויים הם של גשם ושלוליות. חשבתי שתאהבי... ההערכה, אגב, הייתה הרבה פחות נוראית משחשבתי שתהייה. הוא כתב עלי כמה דברים שמאוד ריגשו אותי. נמש עבר סירוס השבוע. אני חושבת שכל העסק היה הרבה יותר קשה בשבילי מאשר בשבילו. הוא היה טושטוש יום שלם, אבל בערב כבר חזר לאישיותו העליזה והמקפצת. הוא ממשיך לעקוב אחרי בכל הבית, כמו אחרי אמא אווזה. אני חושבת שזה מתוק להפליא. הבאתי היום תמונות לפגישה הטיפולית. תמונות מפעם. אני נוצרת בלב את הפנים שלה, העיניים המתרגשות והחיוך הרחב שנפרש על פניה כשהיא ראתה תמונה שלי כילדה. הייתה שם חיבה עמוקה, (מפחיד אותי לכתוב אהבה...) מין חיוך של שמחה, של קרבה, של אמא... את חושבת שיש משמעות לעובדה שהייתה רעידת אדמה (אמיתית! הרגשת?) בדיוק כששלפתי את התמונות? היא שומרת את התמונות ההן. יש משהו מנחם בזה שאני שמורה קרוב אליה. יאללה, שישי בצהריים. לא נשבור את מסורת השנ"צ... ד"ש לירדנה, ושבת שלום! נועם

נועם יקרה, תודה על השיתוף. נעים לקרוא על דברים טובים מתוך חדר הטיפול ומחוצה לו. מסרי הבראה מלאה לנמש. ירדנה עברה את תהליך העיקור כמו גדולה כבר לפני כשנתיים, וזאת הקלה גדולה כי לפני כן היה לה הריון מדומה, שנחווה כאן כסיוט. שמחתי לשמוע על ההערכות הטובות שצצו מתוך השלוליות.אין לי ספק שהן מגיעות לך. נחמד לעבור רעידת אדמה ביחד עם אדם קרוב (בטח שהרגשתי). לא בטוח שזה היה מתוכנן במיוחד בשביל התמונות, אך ללא ספק זה הוסיף להתרגשות שבחדר סימן קריאה גדול. שבוע טוב לא פחות מקודמו ליאת

שלום ליאת, פניץי אליף פעם כאן, והמלצת שאכתוב את מה שאיני יכולה לבטא במילים. כתבתי לה כמעט הכל. היא התייחסה קצת לזה, והמכתב נשכח. העליתי את העניין בפגישה האחרונה והיא טוענת שהיא זוכרת את כל מה שכתוב שם, והיה לה חשוב לקרוא את זה אבל היא רוצה שאנ יאבטא את הכל במילים. קשה לי נורא עם עניין המילים הזה. אני שונאת לדבר על עצמי, שונאת להתבטא, ושונאת להיות במרכז העניינים. מה אפשר לעשות? איך מתקדמים הלאה? זה נתקע ואני לא רואה משהו קדימה. **והאם התקיעות היא תמיד אשמתו של המטופל?

שלום לך, ההחלטה לפנות לטיפול פסיכולוגי כרוכה, מן הסתם, בהסכמה מדעת לפרוצדורה המקובלת. טיפול הוא ברית בין שני אנשים, כשחלקו של המטופל הוא להביא אל החדר- באמצעות דיבור - חומרים מתוך עולמו. המטפל אמור לסייע, להקשיב, לתמוך, לשקף, לפרש, וכד'. יש מטופלים המתקשים, יותר מאחרים, לדבר את עצמם, ועליהם ללמוד להעיז בהדרגה. לכן, אין טעם רב לחפש אשמים, אלא לקחת אחריות ולדבר. אם לא על עצמך, לפחות על הקושי שלך עם מילים ועל מקורותיו האפשריים. בהצלחה ליאת

הי ליאת הנה שוב אני כאן כותבת לך. אני חודשיים וחצי אחרי לידה נולד לי בן מקסים. אך כרגיל כל היום כולם משגעים אותי. ליאת אני כבר לא יודעת מה לעשות לכן אני פונה אלייך.בבית שלי נהיה בלאגן גדול ההורים עדין יחד אך רבים כל הזמן , אמא שתתה כדורים וניסתה להתאבד, וכמה חודשים לפני היה אותו סיפור עם אחותי בת ה- 17, אחי בן 15 דורדר בלימודים. וכו... הבית נהרס ואמא שלי ממורמרת וכל הזמן מקללת את כולם. עם האחיות היא פעם בקשר פעם לא...כרגע לא, הסיפור התגלה ע"י ניבה לכל המשפחה כולל להורים של אמא שלי מאז אף אחד לא מדבר עם ההורים שלי ואת האמת אני יכולה להבין אותם שלא מדברים איתם.(ואף אחד לא מדבר גם עם ניבה שחשפה את הסיפור להורים שלה שהם מבוגרים ומאז ממש לא מרגישים טוב כולם כועסים עליה שסיפרה להם.) בקיצור בלאגן גדול מאוד. מה שקורה זה שאותי כולם משגעים הדודות מתקשרות ללא הפסקה מקטרות לי, ההורים שלי מקטרים לי , אמא שלי בוכה המון , נמאס לי וגם לבעלי שרוצה כבר לצעוק על כולם שמערבים אותי. המון פעמים הסברתי לכולם שאני לא רוצה לשמוע יותר ואף אחד לא מתיחס, כמה פעמים ניתקתי גם קשרים עם דודותי כי בתקופת הההריון כבר לא יכולתי לשמוע אותן. היום למשל התעוררתי ושמעתי הודעה מדודה שלי לחזור אליה, לא חזרתי. אין לי כבר עצבים. גם בבית של ההורים שלי נמאס לי להיות , אני כבר בקושי הולכת , יום שישי נכנסתי לשם לארוחת ערב עם בעלי והילד וכרגיל מריבות וצעקות של אחים שלי ואבא שלי ונכנסתי לבית והתחלתי לבכות ולצעוק עליהם שיותר אני לא באה לאכול איתם ימי שישי שהם ממש חיות , אחים שלי לא מכבדים את הורי מאז ומתמיד. בקיצור נמאס לי . האם עלי לנתק קשרים עם כולם? מה לא אענה להם מה אעשה? אני מרגישה כבר ממורמרת מכולם בייחוד שאני רואה את אמא שלי כמה מדברת בטיפשות וכמה מקללת ואני כועסת עליה וגם מרחמת עליה. הקמתי משפחה שככ חלמתי על זה ולא נותנים לי להנות ממנה בשקט, גם באים אלי הרבה אף ע"פ שיודעים שאין לי כוח בשבילם. (ההורים, האחים) רוצים לראות את הבן שלי. אני גרה מהם במרחק רבע שעה בשכירות ואני ממש רוצה כבר לעבור דירה רק בגללם. אני מרגישה עצבים וחוסר שקט. אפילו דוגמה אתמול אחי רב עם ההורים שלי בבית בן ה 22 זרק דברים וקילל ופתאום אני מקבלת הודעה לפלאפון שלי תתקשרי לבית שלך , יש בלאגן. החזרתי לה הודעה שאני לא אמא שלהם וזה לא מעניין אותי ושלא תפנה אלי עם דברים כאלה יותר. אני מרגישה שאני חיה במשפחה דפוקה. אני םשוט אוהבת את כולם וגם מרחמת ולא יודעת מה לעשות . לטיפל כרגע אני לא יכולה לחזור , וגם הפסיכולוגית שלי כבר לא עובדת שם יותר. מה יהיה? מחכה לעצתך הדחופה.

ערב טוב לך, אתחיל דווקא מהסוף. בכלל לא בטוח שאת זו שמוכרחה טיפול כרגע. אחרי הכל, הצלחת להקים לך משפחה קטנה משלך, לשמוח בה, ולהבין שבבית בו גדלת יש בעיות אך אינך חייבת להמשיך ולשאת אותן כאילו היו שלך. זוהי עמדה בריאה, וכל שנותר לך כרגע הוא להוציא את עצמך באופן נחרץ יותר מהקלחת הזו. תוכלי להמליץ להורייך לפנות לטיפול זוגי, ולבקש מהדודות שלך חד-משמעית לאפשר לך להתרחק ממעורבות-יתר. כשמגיעים הטלפונים מהבית, תוכלי לומר בשקט: אני עסוקה כרגע, ואני מקווה שתסתדרו. אם לא תצליחי לבד, כדאי יהיה בכל זאת למצוא דמות מקצועית שתסייע לך להציב גבולות ממרחק נכון. מאחלת לך הרבה אושר ושלווה ליאת

רציתי לספר לך שנפגשתי איתה כבר פעמיים והיא כל כך מיוחדת וסבלנית וטובה אלי וסופסוף אני מרגישה שיש יחד איתי מישהו. מפחדת לפתח ציפיות גבוהות מידי, אבל נראה לי שזה זה. רוצה לומר לכולם שהלוואי ש- "יום אחד זה יקרה בלי שנרגיש, משהו ישתנה משהו ירגע בנו, משהו יגע בנו ולא יהיה ממה לחשוש... והלב השומר לא להיפגע יפעם בקצב רגיל". תודה לך ליאת וכמובן גם לדרור ואורנה על עבודת הקודש, תודה לכם על המקום הזה. שתהיה שבת של שלום. א'

ערב טוב, איזו הודעה משמחת! מצטרפת לאופטימיות ולהתרגשות, ומאחלת לך מסע של הרפתקה וגילוי. המשיכי לשתף. שבת שלום ליאת

שלום רב...אני יודע ליאת שאת מאמינה בטיפול אבל לפעמים איך טיפול יכול לעזור??? לעיתים יש אובדן מאוד גדול שכל השיחות על אבא אמא דוד ודודה לא יכולים לרפא את הכאב....ניסיתי הכל בדרך הטיפולית פסיכיאטרים פסיכולוגים ומה לא...כולם ניסו לשכנע אותי שאני מטורף מייחס חשיבות רבה מדיי לדבר פעוט....אך לא כולם התנסו בחוויה המצמררת כמו שאני רואה אותה....ואף אחד לא יגיד לי שזה פעוט ואף אחד לא יגיד לי שאפשר לחיות עם זה כי אני לא מאמין שאפשר לחיות עם זה...כמעט שנתיים וחצי עברו מאז ועוד אף אחד לא שכנע אותי שמדובר בדבר של מה בכך....שאין פה אובדן של ממש...ואף אחד לא יצליח לגרום לי לחיות עם זה......כל הדרך הטיפולית הזו היא מניפולציה כדי שאנשים לא יראו את הדברים נכוחה שיצליחו למצוא סיפור חיים אחר שיכסה על הבעיות אבל לפעמים יש בעיות פיסיות ניכרות לעין או סיפור חיים יפה שנופץ ברגע....בשני המקרים האובדן הוא עצום והמטפל שלא צריך לחיות עם הבעייה מספר לך שלא הכל אבוד למה?ככה כי הוא לא יוכל לומר אחרת.....כל מטפל בפורום זה או בפורמים אחרים(אני מודה שבפורום הזה אני כותב ברבה יותר מאשר באחרים) כתבו שניתן לעזור לי....מזכיר לי משחק כדורגל שראיתי לפני שנה שבו מכבי תא פיגרה 2 0 והמאמן ניגש לשחקן בן 18 שבחייו לא שיחק ברמות הללו ושאל אותו אם הוא יכול להכנס ולהבקיע צמד והוא אמר שכן....ברור הוא רוצה לשחק...כולם צחקו על המהלך המשונה הזה וכמובן שמכבי תא הפסידו....כולם מאמינים ביכולת שלהם לעזור אך לא תמיד אפשר איך טיפול של פעם בשבוע אמור לטפל בבדידות של אדם....ובכאב אמיתי על אובדן שלעיתים גורם לכאב צמרמורות ורעידות בגוף...אני חש שאיבדתי את הילדות שלי הייתי ילד כשזה קרה גם אם לא בגיל הכרונולוגי אלא במהות שלי בתחושה שלי ובבת אחת זה נלקח ממני ונהייתי אדם אחר......טיפול לא יכול להחזיר את זה...הייתי בטיפולים פסיכולוגיים פגשתי פסיכוטרפיסטים פסיכיאטריים התייאשתי אף אחד לא יכול לעזור לי והטיפול בכל הבעיות שיש לי מאז שאני תינוק לא מעניינים אותי כרגע....תחושת המוות מציפה אותי אין עתיד אין עבר אין הווה....אתמול בלילה בזמן הסערה טיילתי בגשם ליד הים...היה נראה כל כך פשוט לפתור את כל הבעיות הללו באבחה אחת קלה.......הים געש ושצף היה מוכן לקראתי ואני לקראתו......אני לא רוצה לנשום את האוויר שאני נושם אני רוצה לפגוש את הים שייסחף אותי שהמקום שמסמל את החופש והאינסופיות ייקבע כבר את מותי ואת סופי אני כל כך עייף ....גבר קרוב לגיל ה30 עם השכלה אקדמית באונ (עם משרות מוצעות במקצוע שלי במשכורות גבוהות)לא מסוגל לעבוד בכלום לא מסוגל להיות בזוגיות לא מסוגל פשוט לחיות את החיים בצורה הכי בסיסית שלהם...

שוב שלום מיסטר בלו היקר, אני מניחה ששמת לב לכך שכבר הפסקתי לנסות ולדבר איתך על המקרה ההוא. אנחנו נתקלים לא פעם, אפילו כאן בפורום, באנשים שלא מצליחים לנוע מעבר לאירוע יחיד בחייהם, שלתפיסתם שינה את המהלך התקין שלהם לבלי שוב. אתה כותב - "והמטפל שלא צריך לחיות עם הבעייה מספר לך שלא הכל אבוד". יש כאן איזו הנחה, לפיה מטפלים אינם מכירים מקרוב את הסבל והמצוקה, והם מתיימרים לסייע לאנשים מכוח מילים ריקות. לצערי, זוהי הנחה שגויה. אנשים רבים (בהם גם פסיכולוגים ופסיכיאטרים) חווים מצוקות ואובדנים, ומצליחים - לפעמים בכוחות על אנושיים - לחלץ את עצמם מלפיתתו האכזרית של הגורל. זו אינה גזירת גורל שלך בלבד. אין בדברי אלה כדי לבטל ולו שמץ מתחושת הסבל שלך, אלא רק כדי להמשיך ולטעון שיש תקווה. מתפללת שאוכל לחזות בזה, מכאן. שלך ליאת

שלום לך,ליאת.נעים לפגוש אותך כאן.תודה על הבנה.היה לי חשש תתחילי לדבר משהו אחר...אני מרגישה שחסר לי משהו וזה עושה אותי עצובה בפנים.כתבתי עוד הרבה ומחקתי,זה מיותר...ויש לעצבות הזות טעם של דיכאון.

שלום חני, סנונית אחת אינה מבשרת את האביב, אמרו כבר, ולכן לא כל דכדוך סופו דיכאון. תני לעצמך מנוחה וזמן, ואם המצב ימשיך, פני לקבל עזרה. אם יש עוד כאב על לבך ותרצי לחלוק אותו - אני כאן במהלך הערב. שבת שלום ליאת

תודה על התמיכה.את יודעת?אפילו אם אני היתי רוצה לשתף אותך במה שאני מרגישה לא היה לי מילים.אני לא כל הזמן עצובה ולא כל הזמן כואב לי.בגדול אני ודיכאון חברים טובים.תמיד ניתן לזהות את דמותו בצל שעל המדרכה ביום חם ובהיר...אני לא ניראת מסכנה,אני רגילה שמחבבים אותי כולם ובכל מקום,בחיים לא היו לי שונאים,שמחים לפגוש אותי אחר שנים,בקיצור נראה שאני בן אדם נחמד.אני חוויתי מעבר חד ועולמי התמוטט לעיני,כל מערכות הערכים קרסו.אני מרגישה הרבה פעמים שאין לי מבנים פנימיים לחיות באותו עולם שאני חיה בו...נוסיף לזה עייפות ועומקים שלי...בטיפול פסיכולוגי אני גם לא מאמינה יותר,זה גם מוסיף כי, נגיד, יש לי חלק על שני כיסאות שבחדר.לשאול שאילות אני גם יודעת יפהיפה...גם אני יודעת שלא קיבלתי חינוך לא להורות ולא לזוגיות ולכן עם כל ההבנות והמסירות זה לא נותן לי תחושת שייחות.את יודעת אני מרגישה כמו עץ שתלשו אותו וההעבירו מקום,והוא באמת פרח ויצר קשרים והכל היה לטובתו,יום אחד הוא לא הרגיש שמתגעגע.רק שהרגשה שאדמה הזות זרה לו לא עוזבת אותו למרות שהוא יודע שהיא שלו...

ליאת היקרה, פעם כתבתי פה,, די מזמן. אני תוהה אם את זוכרת. אני חושבת שאמרת שאהבת את השם שהמצאתי לעצמי.אני מיואשת לגמרי כבר.. כל כך צריכה שמישהו יעזור לי וניסיתי כבר הכל. כמה פסיכולוגים, רפואה משלימה, ספורט. אני מתפקדת מצויין כלפי חוץ אבל בפנים אני ילדה עצובה ובודדה עד אינסוף שעדיין מחכה שמישהו יבוא להציל אותה, להוציא אותה מאיפה שהיא.ואף אחד לא מוכן לקחת על עצמו את האחריות הזו. גם לא אני. יש בי רגישות עצומה שהיא יפה בעיניי, אבל במקום שתשמש אותי היא משמשת אותי לרועץ. אנשים לא רואים את זה או לא עדינים איתי מספיק ואני פגיעה וממוטטת..מה את אומרת?

שלום טלילי, אי אפשר לשכוח את השם המתוק הזה... יופי שחזרת. ככלל, מעבר ממטפל למטפל, מסוג טיפול אחד למשנהו, משקף אמביוולנטיות ביחס לשינוי. לא ציינת כמה זמן נמשכו הטיפולים שלך, אך כדאי לזכור שככל הנוגע לטיפול פסיכולוגי, יש להצטייד בסבלנות, ולהתכונן לתהליך ממושך. המשאלה להצלה מבחוץ מאד נוגעת ללב ואנושית, אבל הסיכויים שלה להיפגש עם המציאות קלושים. גדילה פירושה לקיחת אחריות, כולל האחריות לחילוץ שלך מהמקום המכאיב בו את נמצאת כיום. אשמח להמשיך ולעודד מהיציע. :-) ליאת

אני מאוד מזדהה עם ההודעה ורציתי לדעת למה את מתכוונת בלקיחת אחריות ?! , איך באמת מצליחים לשנות ?! מה צריך לקרות בטיפול כדי שזה יצליח? איך מצליחים לגדול כשמרגישים קטנים ?

שלום 1-אני חושב שיש לי נטיה משולבת....מחד אני אוהב נשים יפות,מצד שני נמשך לנערים יפיופים, ולפעמים נמשך לסאדומאזוכיזים מאישה גבוה ויפה מאד מעין השפלה 2- רציתי לדעת מימה יכול להיווצר עירוב כזה של משיכה רבה ,מחד לאישה יפה וקלאסית,ומאידך לבחור יפיוף, ומאידך לסאדו-מאזוכיזים ? האם זה מילדות קשה? אימי הייתה קשה מאד, אגרסיבית, מאיימת, משפילה אותי....בנוסף סבלתי מהטרדות מיניות מילדות עד גיל 25 3- איך אפשר לבחור צד אחד....מהמשולש המיני הזה? האם בכדורים, או בטיפול קוגנטיבי, או ? ואיפה מומלץ לקבל הטיפול שאתה מציע ....אני במאוחדת -ירושלים אודה לך אם תפרט

שלום ישראל, הזהות המינית שלנו, כמו גם האוריינטציה המינית (כלפי נשים או גברים) היא תוצאה של תהליכים והשפעות מן הילדות המוקדמת (ילדות קשה היא מושג יחסי מאד), וככל הידוע לי אין הסבר מוסכם יחיד לתופעות שאתה מתאר. לא תמיד מוכרחים 'לבחור צד', ויש לא מעט אנשים שמקיימים יחסים מספקים עם שני המינים. טיפול תרופתי אינו הפיתרון לגיבוש זהות יציבה, ולהערכתי גם לא טיפול קוגניטיבי. נדמה לי שטיפול דינמי הוא ההמלצה המועדפת, בו תוכל לבחון את הקונפליקטים והדינמיקה שמאחורי הבחירות המיניות שלך. במידה ואתה סובל במקביל מסימפטומים של חרדה או דיכאון יש מקום לשקול התערבות תרופתית. תוכל להתעניין במרכז המידע של קופ"ח שלך, ולקבל את רשימת המטפלים שעובדים עמם. לאחר שרשימה זו תהיה בידיך, נסה לברר ולהתעניין בסביבתך אם יש המלצות יותר ספציפיות. בהצלחה ליאת

1. האם מודעות עצמית קשורה לפסיכולוגיה ואם לא אז למה אם תוכלו לתת קישורים לאתרים וכל מה שצריך 2. איך אפשר לשפר מודעות עצמית.

שלום ישראל, גוגל מחזיר 1,020,000 תוצאות בתגובה למילות החיפוש "מודעות עצמית". מודעות עצמית היא אחת מנקודות המפגש המעניינות בין הפסיכולוגיה לסוציולוגיה. 'מודעות עצמית' היא היכולת שלנו להתבונן על עצמנו מבחוץ, ללמוד לזהות ולהכיר את עצמנו בנוכחותם המשקפת של האחרים, תוך יחסי גומלין מתמשכים עמם. המודעות העצמית שלנו מתעצבת במהלך שנות ההתפתחות. הגישות הסוציולוגיות ידגישו את הציפיות החברתיות כמעצבות העיקריות שלה, בעוד הגישות הפסיכולוגיות יתמקדו בפן הקוגניטיבי (עיבוד וארגון המידע החברתי), המוביל בסופו של דבר לתפיסה העצמית שלנו. תוכל לשפר את המודעות העצמית שלך באמצעות אינטראקציות אינטנסיביות עם אנשים אחרים, תוך קבלת משוב מהם, או באמצעות קשר טיפולי שיפנה את הזרקור אל התפיסות העצמיות שלך ואל התנהגותך. בהצלחה ליאת

את זוכרת את המזכרות שהבאתי מארצות הקור? ואת השמחה הגדולה כשהתברר שזה הצליח? אז זהו זה היום זה נגמר כ"כ עצוב, כ"כ כואב ,כ"כ לא פייר . קיבלתי את מה שהכי רציתי בעולם ואחרי שבוע וחצי זה נלקח ממני )-: למה???????????????????

אוי איריס, כמה עצוב. מחבקת אותך חיבוק גדול, ובטוחה שהאושר בוא יבוא, גם אם צריך יהיה להתאמץ ולהביאו. נסי להתעודד בכל כוחך, לקראת הניסיון הבא. עצובה איתך ליאת

אחרי שלוש שנים בסרט הזה ועליית מדרגה ,מרגישה כאילו חטפתי אגרוף בבטן. מקווה לא לאכזב אף אחד,אבל בא לי להיכנס למיטה ולא לצאת ממנה לעולם.

רציתי לברר לגבי פסיכולוגים שמתמחים ברלקסציה. לאחר בדיקת מנומטריה שהראתה סוגר תחתון היפרטנסיבי. נאמר לי שהיו הצלחות בטיפול בבעיה מסוג זה דרך פסיכולוג. בתודה גל.

שלום גל, פסיכולוגים קוגניטיביים-התנהגותיים עושים בעבודתם שימוש בטכניקות של הרפייה ודמיון מודרך. במסגרת קופות החולים אפשר להיעזר גם בביו-פידבק. נסה להתעניין באתר המטפלים הקוגניטיביים התנהגותיים- http://www.itacbt.co.il/ בריאות ליאת