פורום פסיכולוגיה קלינית

חשד: פרופסור התחזה לגניקולוג ותקף מינית פרופסור לפסיכואנליזה, בן 62 מירושלים, נעצר בחשד שביצע מעשים מגונים בנערה שבאה אליו לטיפול פסיכולוגי. "הוא גרם לתלות מצד הנערה וניצל זאת", אמרו החוקרים. החשוד מכחיש אפרת וייס פורסם: 13.02.08, 21:12 המשטרה עצרה אתמול את סטנלי שניידר, פרופסור לפסיכואנליזה בן 62 מירושלים, בחשד שביצע מעשים מגונים במטופלות שלו. בית משפט השלום בירושלים האריך הערב (יום ד') את מעצרו בחמישה ימים. שניידר מכחיש את המיוחס לו. חקירת המשטרה החלה לאחר שנערה התלוננה כי שניידר מתחזה לגניקולוג. ראש מחלק חקירות בתחנת מוריה, פקד עופר אוסטה, סיפר ל-ynet: "מדובר בחקירה סמויה שנמשכה במהלך החודשיים האחרונים. החקירה החלה בעקבות תלונה שהגישה נערה נגד החשוד, בטענה כי הוא מתחזה לגניקולוג ונותן 'טיפול' לנשים במגזר החרדי בירושלים". פקד אוסטה סיפר כי בעקבות התלונה החלה המשטרה בחקירה - במהלכה התברר כי האיש הוא פסיכואנליטיקן. "צריך להבין שלאדם כזה יש סמכות אך ורק לטיפול הכולל ייעוץ מילולי", אמר פקד אוסטה. לדבריו, לפי החשד פרופ' שניידר נתן גם המלצות לתרופות והפנה מטופלים לרופאים שיתנו תרופות, ואף ביצע מעשים מגונים תוך כדי טיפול. מודעה על הנערה שהתלוונה סיפר קצין המשטרה: "היא הגיעה אליו לקבל טיפול פסיכולוגי ואז במהלך הטיפול הוא אמר לה שכל הבעיה מתחילה במיניות, והוא כבר 35 שנים גניקולוג. הוא אמר לאותה נערה 'אני אבדוק אותך'. הוא גרם לנערה ליצור בו תלות, הציע את הכתף שלו, ואז ניצל את העובדה הזאת. תחילה, לפי החשד, הוא נגע בה בכל מיני איברים, ואז לאחר כמה פעמים ביצע בה מעשים מגונים"

ואל תשכחי שזה עוד אחד שנחשב בירושלים מבחירי הפסיכולוגים!! הוא היה באוניברסיטה העברית מרצה והיום הוא ראש מכון מגיד........ כבר קשה לדעת לפני שזה קורה מי מועד ומי לא. כי "אם בארזים נפלה שלהבת...." אולי גברים מטפלים לא יכולים לטפל בנשים.. כל כך הרבה סיפורים! ובהקשר הזה אני מסכימה עם כל הםסיכולוגים והפסיכולוגיות שלא נוגעים שום סוג של נגיעה במטופל לשהם, לא חיבוק ולא חצי חיבוק!! הגדר והגבול חייב להיות מוגדר, זה טיפול מילולי בלי מגע, ברגע שזה נחצה קשה למטופל לפעמים לדעת היכן עובר הקו בין לגיטימי ללא לגיטימי. גם אם רוב הפסיכולוגים אנשים הגונים.

אולי מישהו מהמומחים או הקוראים יודע איך קוראים לתופעה שסטודנטים לרפואה או בכלל למקצועות טיפוליים מתחילים לחשוד שכל תופעה שהם פוגשים יש גם להם? זה ממש יעזור לי להבין קצת את עצמי, תודה, תמר

קוראים לזה -אנשים נורמאליים:-)

שלום תמר, התופעה שאת מתארת מוכרת למדי (גם אצל מי שלמדו פסיכולוגיה). המודעות הגדלה והולכת לסכנות הבריאותיות המקיפות אותנו יכולה בהחלט להעצים את החרדה מפניהן. הבשורה הטובה היא שזה נרגע עם הזמן, ככל שגוברת גם יכולת ההאבחנה והאבחנה המבדלת. אל תשכחי לקרוא את הפרק הראשון בספר הבלתי נשכח "שלושה בסירה אחת", וכמובן גם את יתר הפרקים. בריאות ליאת

במידה ויש לי הרגשת נחיתות עצמית בגלל המראה שלי. האם רק פסיכולוג קליני יכול לעזור או גם פסיכולוג רגיל ?

שלום ירון, פסיכולוג קליני, אך גם פסיכיאטרים ועובדים סוציאליים קליניים, הם מי שהוכשרו לעסוק בפסיכותרפיה ומורשים עפ"י חוק לטפל באנשים, כולל בבעיות של דימוי גוף שלילי וחוסר ביטחון. פסיכולוג 'רגיל' יכול להיות מי שטרם השלים את התמחותו הקלינית (ואז הוא יכול לטפל תחת הדרכה) או פסיכולוג שלמד במגמה אחרת (חינוכית, התפתחותית, שיקומית, רפואית) ואז הוא יכול לטפל בעניינים הקשורים לתחום עיסוקו. אל תלך למי שלמד רק תואר ראשון או למי שאינו רשום כפסיכולוג בפנקס הפסיכולוגים. בהצלחה ליאת

שלום אורנה מקווה שאת זוכרת אותי...הכאב שלי מתעצם מיום ליום כאילו הדבר הנורא קרה רק אתמול......אני מרגיש שאני לא יכול יותר...המטפלת שלי חושבת להפסיק את הטיפול התייאשה ממני......אני מרגיש שהכל נגמר עבורי........אני חי עבור משפחתי אבל לא עבור עצמי......אם הייתי אגואיסט הייתי מטביע את עצמי בים התיכון...(אין בעייה לעשות את זה(: ) לי עצמי אין שום סיבה להמשיך להתקיים בעולם בשל הטעות שעשיתי בגלל המחשבות המוטעות שחשבתי אז...והיום אני מבין כמה טעיתי......משום מה יש נשים שאכן רואות בי גבר מושך מה שחשבתי אז כדבר לא הגיוני......הרי הייתה לי חברה מדהימה וגם עכשיו אני יוצא עם נשים שנמשכות אליי אך אני עושה את זה סתם כדי להרגיש גבר אני מתקשה לגעת בהן לחבק אותן או כל דבר אחר...וגם כשזה קורה אני חש מלוכלך....מה שמטריד אותי יותר זה שלנשים שיצאתי איתן לא ממש אכפת ממה שעשיתי ....אבל אני לא מסוגל...לא מסוגל ...אני מרגיש מלוכלך....לפני זמן מה הייתה אצלי משהי והתמזמנו כאן בחדר שלי היא ידעה על אותו קטע עם נערת ליווי...אני נגעתי בה בצורה שלא להדביק אותה בכלום ושהיא לא תדביק אותי היא באה להתנשק איתי ולא הייתי מסוגל.....אני לא רק מפחד להדביק אלא מפחד להדבק...התמזמתי כאן בדירה שלי עם בחורה והרגשתי כל כך מרוחק...כל כך בודד כל כך הרגשתי שזה לא נכון שזה יקרה....הרגשתי מנוול...והיא ידעה על הכל...ולא היה אכפת לה...והיא בחורה משכילה שהכרתי באונ...ועדיין לא עניין אותה בשיט......ולא הרגשתי כלום שזה הכי מטריד לא נהנתי לא סבלתי...לא הרגשתי כלום....ושלא מרגישים כלום עדיף להיות במקום היחיד שבו לו להרגיש כלום זה מחייב....מוטבע בים...

שלום מיסטר בלו, אין לי ספק שאורנה זוכרת אותך, אבל היא תשוב לענות ביום שלישי הבא. כרגע אינך רואה סיבות להמשיך ולהתקיים, וזוהי עמדה מדכאת ביותר. אולי ההתלבטות של המטפלת תוכל לחלץ ממך מידה של אחריות ויוזמה. אחרי הכל, אי אפשר להיאבק בהתנגדות עד אין סוף. ואשר לים התיכון - כמי שחיה לחופו כבר עשרים שנה, קרוב מאד לקו המים, אוכל לומר לך שהוא יודע להיות ידיד נאמן דווקא בימי משבר. לא מאמינה שהוא יצטרף למזימה שלך :-) מעודדת אותך לא לוותר, ליאת

מבקשת לא להגיב לי, זו לא פנייה, זו אינה שאלה, זה אינו כלום למעשה. רק רוצה להפר את הפחד הנוראי הזה, לנסות להפחית את הכאב החותך בבשר החי, רק רוצה שיתאפשר לי להשתמש במרחב הזה לימים הקרובים, לנסות לנשום נכון, לנסות לנשום. יש משהו פחות לבד בלכתוב ולשלוח, כאילו מישהו אוחז בזה קצת בשבילי. כל חיי הורגלתי שאם אין לי אין אני, ועכשיו משאין אני, לא יודעת איך נשארים בחיים. ניסיתי להיות במרחב טיפולי, אך ברגע שהרפיתי את האחיזה התרסקתי, מן התרסקות שרק השאול יכול להציע. עזבתי את אותו מרחב, שהיה לי בית, מקום קרוב ואוהב, המקום שקירב אותי לעצמי, עזבתי אדם שראה ולא נבהל, אדם שכל כך פגעתי בשגרת חייו, לא יכולתי להושיט יד אמיתית, חיבלתי בעצמי ובשקט שלו בכל דרך אפשרית, כדי שיוותר , כדי להפסיק את קיומי, כדי לחזור להיות אני לעצמי. השגתי את מבוקשי שמתי בו את הייאוש וההבנה שאין באמת אפשרות אמיתית לעזור לי, הוא וויתר, אני כאבתי עד אימה את הוויתור הזה, אך כנראה אימה ולבד הם דברים שמורגלת בהם. אני כותבת והדמעות האלה מרטיבות את המקלדת,הן לא פוסקות מלרדת, שנים לא בכיתי כמו שבוכה בתקופה האחרונה, כאילו מבקשת מהדמעות לבוא במגע עם הכבל המחובר למחשב ושיחשמל אותי למוות, תוך כדי הדבר היחיד שמסוגלת לו, הכתיבה. גופי ונפשי הם ארץ זרה, כל כך רוצה לנסות ולהישאר בחיים, אני אוייב מוצהר לעצמי, רוצה לצרוח לא יכולה לבד, לא יכולה לבד, לא יכולה. שמישהו יתן לי את ידו וילווה אותי כמו שמלווים ילד רך בשנים ליומו הראשון בגן, ומחכים מבעד לסורגים שהוא לא לבד, שהוא מכיר חבר או שניים, ושהפחד נעלם. מבטיחה שביום השני אלך לגן בעצמי, לא אעיר את אמא, ואפילו אסדר את תיק האוכל לבד. רק לעבור את היום הראשון ביחד, כל כך רוצה אך נשארנו הרצון ואני. הפכתי מאדם עם תעצומות נפש, שניטרלה ונגמלה מכל הרס, אדם שנתמכו בו כולם, אדם אופימי חסר תקנה, לשבר כלי, לחולשה בהתגלומותה, לחברה הכי טובה של המוות, לחלל ריק שאפילו החיידקים לא מעוניינים לאכלס אותו. מנהלת לוח שנה בו מציינת עוד יום לחיי, עוד יום שצלחתי להשאיר את קיומי החסר משמעות ביניכם האנשים. בודדתי את עצמי מכל מגע אנושי, מרגישה שעורי כמו מסננת שכל הנורא דולף החוצה חוששת שמא אלכלך עם החומר הרעיל הזה. כל היום כותבת לעצמי כמו מטורפת, כאילו אין מחר, אולי חוששת שלא כאילו, מתעדת חיים שלמים מן צוואה שקטה, שיהיה מוכן לכל מקרה בו לא אצליח להחזיק ראשי מעל הביוב הזה שקוראת לו חיים. עוד מילים ועוד מילים בלי קול לא זוכרת איך נשמע קולי. פעם אמר מישהו לא זוכרת מי ש"הדבר היחיד שהאדם לא יכול למנוע ממנו מלהגיע הוא האושר" משפט שאומרת לעצמי בין נשימה לדמעה. אומרת אולי מחר יהיה אחרת, הרי גם למדרון תלול יש סוף, גם לתהום יש פתח יציאה ועוד כל מיני אוטוסוגסטיות בגרוש. למה מעדיפה למות מאשר להגיד לא יכולה לבד, למה יש בי את הילדה העקשנית ההיא שלא מוותרת לעצמה, להרפות קצת, להודות שהפסידה, למה היא מתעקשת להביא למותנו לפני שמישהו יראה את כאבה וחולשתה, איך נפטרים ממנה, איך מושיטים יד אמיתית בלי מאבק בלי מלחמה בלי הרוגים. הבטחתי לעצמי שאם אשאר בחיים לא אבקש עוד מאומה לעצמי, כל מה שארצה אוכל להשיג בכוחות עצמי, ואז לרגע נוגעת בקצה הכאב האפור, אך האימה מתגנבת כשבא לה מחניקה ותופסת מקום, וזה הולך ונחלש מלילה ללילה ושוב מרגיש לי כמו סוף.

ל -חבל קראתי את ההודעות שלך למטה ולא ברור לי למה התכוונת (בפנייה השנייה למטה) מה קורה איתך?

שלום לך, אכבד את בקשתך, ורק אומר שדברייך נקראו בתשומת לב, ולא נזרקו לחלל ריק. למילים שלך יש הרבה כוח. הלוואי שגם לך. חזקי ואמצי ליאת

לילות בלי מילים ענבל פרלמוטר מילים: ענבל פרלמוטר לחן: ענבל פרלמוטר רציתי לצרוח בקולי לעקור שורשים עמוקים של עצים עתיקים וההד ינער אז אבק מעלים עיר שלמה תיבהל קירותיה נופלים. רציתי לצעוק בקולך המתוק שניגן בתוכי ונגע בי עמוק. ומן האוקינוס יבואו גלים כמו דמעה ענקית של לילות בלי מילים. לילות בלי מילים לילות בלי שינה אני לא ישנה אין לי שום מנוחה מחכה רק לך

ילדות שדודה זכרונות מכים מחייכת אין בי שנאה סולחת אין תקנה כאבים רחוקים מרחק נשימה. זוכרת לילה מיטה קטנה רוקמת חלום בית פרדס וגינה יודעת ומבינה. רק חיות אימצה אל ליבה הן החזירו חיבה לא נדרשו למילים טור של נמלים עמלות בוחנת שעות יצאה איבדה שפיותה. בלילה במיטתה הקטנה רוקמת בדמיונה שקט ביטחון בלי אימה זוכרת ומבינה. איש לא יגול בשבילה אבן מפי הבאר היא לא אימנו רחל יעקב הוא מספר אחר לא הבינה מה הם רוצים מבט חוגר נועצים קפואה בפינה מילים בפיה כבדות לא יכולה להודות אמא לא מבינה. שוב בלילה במיטתה הקטנה רוקמת בדמיונה חלום מוות קבר פרדס וגינה נעלמה ואינה. איש לא יגול בשבילה אבן מפי הבאר היא לא אימנו רחל יעקב הוא מספר אחר

מה עושים עם תובנות, הבנות קטנות, לגבי עצמי, הטיפול המטפל. האם יש בכוחן להבריא, להחלים, נראה שלא הן רק מסייעות לשדרג את המציאות הכואבת להסבר עם כתובייות. הבנה לגבי הטיפול, "היענות לא מודעת לתפקיד", דחקתי במטפל לא במודע לגלם תפקיד מפתח מעברי, תפקיד הקורבן שכילדה המציאות כפתה עלי, ואילו אני לקחתי על עצמי באופן מלא את תפקיד המקרבן, שלא באשמתו בילדותי נחשב לתוקף. לגבי עצמי, אין תובנה חדשה, למעט העובדה שהעמסתי ואימללתי את כל מי שבא איתי במגע, שמתי עצמי במרכז ושכחתי אותם, את רצונם ואת שגרת יומם. לגבי המטפל, לא ממש דואג, מעציב אך כל כך צפוי ורצוי עבורו. לא תובנות מסייעות במיוחד, דברים שלא הבנתי כשהייתי בתוך הקובייה. מה שעכשיו עושים אותן תובנות, הם לגרום לעוד קצת שנאה עצמית, לעוד אכזבה מדמות טיפולית, והעצמת הכאב הבדידות וחוסר האונים. אך לא בכאב עסקינן, הלבד, למרות היותו מוכר, מקבל צביון היום, כמה חבל שבסופו של דבר נשארתי לבד, אמנם עם קצת יותר הבנות , אולי מעט תובנות, אך הכאב עדיין ביניהם דוחף אותם למקום הראוי להם, לחלל, בלי אחיזה, הוא דואג לתפוס מקום שלם בתוכי, ולהזכיר לי שוב ושוב, כמה בסוף כולנו לבד, כמה תמים להאמין לאנשים והצהרות, ועד כמה המציאות קשה מדי מכדי לרכך אותה במילים ריקות.

אורנה, מה נשמע? השבוע היה לי נורא נורא קשה לחכות לפגישה... לא יכולתי כבר לחכות. ממש ספרתי ימים לאחור, גררתי את עצמי כל השבוע כדי להפקיד את עצמי אצלה בחדר ל-50 דקות. הייתי מוכנה לבוא בבוקר ולהתיישב לה ליד הדלת עד שתבוא. זו כמיהה משוגעת. קשה איתה.. אני חושבת המון על חיבוק בזמן האחרון. אני אפילו לא בטוחה אם אני באמת אצליח לקבל חיבוק, גם אם תיתן.. לא תמיד קל לקבל כזה. סבך של מחשבות מפריע להרגיש ולחוות אותו ממש. אני חושבת שגם לו? הייתה מסכימה לתת לי חיבוק, לא הייתי מרגישה כלום. רק בדיעבד, אחרי שהייתי משחזרת אותו שוב ושוב בדימיון ואומרת לעצמי "ד' נתנה לי חיבוק, ד' נתנה לי חיבוק" הייתי מצליחה להתרגש ממנו ולתת לו את המשמעות שמגיעה לו. מתקשה אפילו לרשום "ד' חיבקה אותי".. ב"לתת חיבוק" יש משהו שהוא פחות ממש לחבק.. יותר טכני (נכון?) אורנה, אני כמעט רוצה לבקש ממנה לשקול להיפרד בחיבוק, כשניפרד לתמיד בעוד כמה חודשים (5-6).. רק כדי להרגיע שם איזו נקודה. משהו בחיבוק הזה כל כך מבהיל אותי.. אני מדמיינת דחייה אלף פעמים.. "זה בסך הכל חיבוק", אני יודעת, אבל בדימיון שלי אני כל כך מפחדת לכפות עליה חיבוק, שהיא לא באמת רוצה, אבל אין לה ברירה כי היא לא רוצה לפגוע. אין שום סיכוי שאצליח לבקש חיבוק. זה ממש מעל לכוחותיי. האפשרות להיפגע תמוטט אותי לגמרי. אתמול דמיינתי שהיא לא מסכימה ופרצתי בבכי מטלטל וכל כך פגוע, ההתכנסות פנימה הייתה כל כך מהירה, בשנייה קרסתי לרצפה.. לא יודעת במה זה נוגע שבכיתי כל כך הרבה.. נראה לי ש-i'm losing it... קצת מטורף לבכות ככה בגלל דימיון, לא? בלילה חלמתי שחיבקתי קיר.. מוזר לקבל מישהו לטיפול בלי לדעת שכל השבוע הוא דמיין ודמיין; נפגע ואהב וחובק ונדחה ופחד ונזקק.. בלאגן שלם. מחקתי כאן משהו... לא מצליחה לכתוב אותו. זה משהו שדמיינתי לפני כמה חודשים, בקשר לחיבוק שלה ולתחושה הדחויה, ונתקפתי בסוג של התקף חרדה ("סוג של" כי אני לא יודעת איך לקרוא לזה). הנשימות שלי נהיו כל כך מהירות שנחנקתי עליהן. לא הצלחתי לנשום. זה היה מבהיל מאוד. למה חיבוק זה כזה אישיו? מה הסיפור שלי? ולמה אני מדמיינת כל כך הרבה? ולמה דווקא דחייה? אני מרגישה ממש טרחנית לאחרונה.. אני גולשת.. כבר לא בטוחה מה התכוונתי לספר לך. אולי רק שהכמיהה הזאת והגעגוע קשים לי. הם גם מחזיקים אותי, אבל הם גם קשים לי נורא. טוב, בזבזתי בהצלחה עוד כמה דקות... נו? כבר הגיע שוב יום שלישי? עוד לא? .. אחח..ןנאנחתין למה זה ככה, אורנה? מה זה הכמיהה-געגוע הזה? למה זה קורה? אתן לך להתפנות להודעות אחרות.. משגרת חיבה עם חיוך :-) לילך

לילכונת, (זה בסדר לקרוא לך ככה? רציתי שם של חיבה, וזה מה שקפץ לי ראשון...) את יודעת, קראתי אותך בבוקר, אבל מיהרתי לי, אז רק דיברתי אליך-ניסחתי את התשובה שלי בחלקים, כל היום... (שמעת אותי מדברת אליך?) אני כל פעם עולה חזרה לקרוא חלקים ממה שכתבת. אני זוכרת שבבוקר, חייכתי לעצמי כשקראתי אותך. זה היה חיוך אחר מבדרך כלל, זה היה מין חיוך כזה בעיניים עצומות, מין חיוך שמחייכים כשנזכרים ברגע מיוחד, או כשמתענגים על שוקולד... חיוך של חיבה, וקירבה, ומוכרות... חיבוק... אני יכולה לכתוב ולכתוב ולעולם לא לסיים את כל מה שסובב סביב העניין הזה. המחשבות, הכמיהה, וגם הבכי המטלטל רק ממחשבת הדחייה, הכל כל כך מוכר, גם אני הייתי שם. גם אני רציתי המון זמן. גם אני דמיינתי את עצמי משתכנת בפתח הקליניקה, מתחבאת באיזו פינה כדי שתנעל אותי 'בטעות' בפנים... רק להיות קרובה יותר, קרובה יותר למקום שהיא נמצאת בו, לנשום מהאויר שהיא נושמת... (אני נסחפת... אז די...) והיא ידעה שאני רוצה חיבוק. רציתי עוד כל מיני דברים, אבל את הכל היא קראה במילים שכתבתי אליה, ומעולם לא העזתי לבקש באופן ישיר. משהו בי ידע שהיא תסרב, ואותו משהו ידע שאני אתפרק ככה שלא יהיה שום סיכוי לחבר את השברים חזרה. אבל... לפני זמן מה, הייתה לנו פגישה מיוחדת. מין פגישה כזאת של קרבה בטוחה ומרגשת, מין פגישה כזאת שאת רק רוצה שתימשך ותימשך... בסוף הפגישה אמרתי לה כמה דברים שאני מחזיקה בבטן כבר המון זמן, דברים שמרגישים לי בקשר לקשר שלנו. בסוף הפגישה, כשהיא ליוותה אותי החוצה, רגע לפני שהיא פתחה את הדלת... היא אמרה לי "בואי הנה"... ועטפה אותי. חיבקה. באמת באמת חיבקה. אני רק זוכרת את ההרגשה של להיות עטופה בה, את איך שהסוודר שלה הרגיש, את הלחי שלי מונחת על הכתף שלה. אויש... כמה אני נסחפת פה לדבר על עצמי... (בהתנסחויות הבוקר שלי הייתי ברורה יותר...) אבל אני חושבת, שבשורה התחתונה - לדעתי לפחות - תרצי. תרצי ותרגישי בסדר עם זה שאת רוצה. ויכול מאוד להיות שהיא גם תרצה להיפרד ממך בחיבוק... נעים לכתוב לך שוב :-) התגעגעתי...

כי קראתי את עצמי, ונראה לי שהייתי קצת חסרת רגישות... :-/ את זוכרת מה כתבת לי מזמן מזמן? בפעם הראשונה שכתבת לי, אני חושבת... כתבת לי שאת קשורה מאחוריי בחבל, ושנמשיך ונטפס יחד (זה כבר תוספת ופרשנות שלי, נראה לי...) ובכל זאת - אני כל כך מזהה אותי, בכל מה שאת כותבת. בכל הלבטים, הכמיהות, הקושי והגילויים של התחושות של להיות שם, איתה. (ולמרות שזו לא אותה "איתה"...) ואני רוצה להאמין, ולקוות, ולהחזיק לך את (כל) האצבעות (גם את אלה שברגליים) שתוכלי איכשהו לגלות לה על הכמיהה הזאת שלך, ועוד יותר - שגם את תמצאי עצמך עטופה בזרועותיה, ותדעי לקבל את החיבוק הזה ולתת לה אחד חזרה... זהו. מבטיחה לא להציק יותר. לישון.

אוי..נון, חברה יקרה :-) גם אני קצת התגעגעתי כבר.. מקפידה לקרוא אותך תמיד. גם כשלא תמיד אני מוצאת מילים לומר, בלי "לקלקל", כך לתחושתי, איזה משהו אותנטי וחזק ואמיתי שאת מביאה איתך.. לפעמים אני כותבת ומוחקת ולפעמים אני רק חושבת עלייך.. קוראת אותך כמה פעמים בשביל התחושה. היה לי "טעים" לקרוא אותך גם היום... כל הלב התכווץ והתרחב באהבה והתרגשות למקרא ה"בואי הנה".. בלתי נשכח, כך זה מרגיש :-) תודה שכתבת משלך, שהתחברת אליי קצת.. לילך התכוונתי לשלוח, אבל בא לי לשתף בעוד משהו.. זה לא כל כך קשור, אבל על הדרך.. סתם על סדרת חלומות מטרידה. לא ממש סדרה, כי זה רק פה ושם בשנים האחרונות, אבל יש משהו שקושר אותם יחד. בכל אחד מהם אני רואה את עצמי ואז מתעוררת בבהלה גדולה.. שאם אני שם, אז איך אני יכולה להיות גם כאן. תחושה נוראית כאילו האני השנייה תעלים אותי. מאיימת על האפשרות שגם אני קיימת.. מפחדת נורא שתראה אותי. אם כבר יש לילך אחת, אחרת, אז לא צריך עוד אחת..ואז לאן אני אלך? באחד החלומות הייתה דפיקה בדלת וכשהצצתי בעינית ראיתי אותי, עם ראש מורכן. התעוררתי מיד- (אחד החלומות המפחידים שהיו לי). בחלום של אתמול דיברתי עם הדמות שלי במראה ופתאום היא הישירה מבט עם הבעה חזקה מאוד, הרבה יותר ממני.. זה היה מאיים מאוד מאוד. דורסני. התעוררתי כשאני אומרת לעצמי בבהילות "קומי, קומי, קומי".. בחלום אחר יצאתי מפתח החדר שלי לאיזה מרחב המשותף לעוד אנשים, ומרגע שיצאתי לא יכולתי לחזור. לא זכרתי בוודאות איפה החדר שלי נמצא. הייתה דלת איפה שהיה החדר שלי אבל לא הייתי בטוחה שזו הדלת שלי. חיפשתי סימנים חיצוניים, כמו קילוף מוכר בדלת, או איזו זוית מיוחדת עם הרצפה כדי לזהות את החדר שלי, אבל לא הייתי בטוחה ונטיתי לקבל את דעת הרוב, שזה חדר של מישהו אחר ונשארתי בלי מקום. לא יודעת למה אני מספרת את זה... כאילו שינוי מתדפק לי על הדלת, ואני לא בטוחה שהדלת מובילה למקום בטוח.. אולי אני קצת הולכת לאיבוד.. נראה לי שנסיים כאן.. אני גולשת ומתחילה להיות נבוכה..:-) טוב לראות את השם שלך, ליאת! (סוג של "בעזרת השם", אם תרצי ;-) מרגישה כאילו מזמן לא כתבתי לך לכאן.. משונה.. נתראה, לילך

ליזום.. להרים טלפון.. לדבר.. להגיד משהו.. כל דבר.. רק לא לשתוק להגיד שלום.. לשאול מה נשמע.. לחייך.. לשים מסיכה! ליזום.. לצאת החוצה, לנשום אוויר, לראות אנשים, לראות עצים, לראות שמים , לראות כוכבים, כל דבר העיקר לראות ולהרגיש שיש ..עולם אחר !! להגיד, אסור לי להיות לבד!!! להגיד, אני רוצה מישהו לידי!!! להגיד, אני רוצה לצרוח!!! רק להגיד!!! להעסיק את עצמי, לקרוא, לכתוב, לישון, רק להעסיק כבר.. לחייך.. לשים מסיכה! לנשום.. הרי , אנשים לא רוצים להיות ליד מישהי "שכואבת" אנשים לא רוצים להיות ליד מישהי "שעצובה" אנשים אוהבים מסיכות, ובעיקר ..חיוכים!!! אז .. לחייך לשים מסיכה לנשום.. ושוב מהתחלה .. ליזום ... ועל מי אני עובדת אם לא רק על עצמי ?!!!!!! אורנההההה... מרגישה שאין מקום בטוח אפילו לעצמי בעצמי .. חיבוק ממני .. שרית

שלום ש', אולי יבוא יום בו תוכלי לחיות כאשר כל החלקים שבך יוכלו לדור בכפיפה אחת, ללא הצורך במסיכות והעמדת פנים. בטוחה שאורנה תקבל את החיבוק ותשמח בו :-) ליל מנוחה ליאת

זהו אני שונאת את תחום הזה של ההייטק שוק של עבדים כפויי טובה אומנם שכר לצעירים גבוה מאוד בסביבות ה- 20 אלך שקלים + מכונית בחודש על תחילת הקריירה, אבל שוק ממש כפוי טובה שבגיל 45 כבר מפטר עובדים . אני צריכה הסבה מהירה מאוד מאוד מקווה להחליף למקצוע אחר, ירידה בשכר אולי אבל צריך להסתכל קדימה. ולמה כל המחשבות האלו: אני לפני דיון בבית משפט לתעבורה על מהירות מופרזת. הבוס שלי הודיע לי שאם אני אקבל שלילה הוא ככל הנראה לא יוכל להעסיק אותי. (הוא צייד אותי במכתב לשופט שלא יתן לי כי אפסיד כך את מקום עבודתי ) זה מרגיז כי אני יודעת שהוא לא התכוון ברצינות, וכנראה בגלל שהוא מכיר אותי הוא יודע שאני עם עבר נקי ללא שום עברה קודמת ולכן לא אקבל שלילה רק קנס אבל אמר זאת ככל הנראה כי הייתי מעדיפה שלילה וליסוע לחופשה של חודש בחו"ל מאשר לשלם קנס. (זה מרגיז כי שלילה חודש או קליטת עובד חדש אז עדיף לחכות חודש למעסיק אז זה סתם איום וזה לא יפה מצידו) אבל מה שמפריע לי בדברים ובצורה שהוא אמר זאת, זה הרעיון שאם אדם שגה דקה אחת יכולה לגרום לו להפסיד הכל, לפטר על כזה דבר. אני לא הגבתי לדבריו כי בסך הכול אין לי משפחה לפרנס, או משכנתא זה לא מדאיג אותי בתחום המחשוב אני שווה הרבה. אך מה היה קורה אם הייתי במצב אחר בחיים , לא בשנות העשרים אלא אדם מבוגר או אמא לילדים או עם בעיה קטנה כלשהי וזה מה שהדליק לי הרבה נורות אדומות והבהובים בראש, שאני חייבת לחשוב על העתיד שלי, כי יש לי בעיה ראיה שמדרדרת אני לא יודעת מה יהיה איתי בעוד כמה שנים ואם זה יחס של מעסיקים אז אני חייבת כבר עכשיו לסדר את עצמי עם משהו אחר ביד כי מהר מאוד גם אם אני יתפקד יעיפו אותי היום אני חזקה אבל אין מקום לחלשים כנראה בחברה שלנו גם אם הם יכולים לתרום, אני בעבודתי לא חייבת ליסוע ממקום למקום לא חייבת רכב למרות שהוא אמר שהגדרת התפקיד שלי זו גם ניידות אבל גם כרגע אני לא ניידת אז זו היתממות שלו. אני לא מבינה את הקטע הזה. (אני כבר מתחילה לחשוב למה אתה מחפש סיבות לפטר אותי פשוט תפטר, למרות שחשבתי וכך זה נראה שמרוצים ממני אז אני מבולבלת( ונושא אחר שלא קשור ואולי גם לא לפסיכולוגיה אבל זה מרגיז , היום סתם הרצתי את השם שלי בגוגל( אולי יש לי קטע קצת נרקיססטי (-: ) ומצאתי את עצמי שם בהקשרים שונים , חלקם נחמדים כנס מסוים וכד' אבל הופתעתי לראות שם פסק דין שלי נגד קופת חולים אני לא מבינה למה אין היום בכלל צנעת הפרט מדוע נושא רפואי צריך להתפרסם בכל מקום למה אתר בתי המשפט מאפשר זאת???? למה אדם רגיל שהוא לא עורך דין צריך לדעת בדיוק מה הבעיה הרפואית שלי (זה לא משהו שצריך להתבייש בו) במובן מסוים נמאס לי מהעידן הזה של האינטרנט וקדמה יש לו גם מחיר מטורף הלוואי שהיינו חמש עשרה שנה אחורה.. מקווה שזה לא מפריע שאני מקשקשת פה את כל זה..

שלום רחל, שלילת רישיון היא אכן עונש כבד, אך נהיגה במהירות מופרזת היא עבירה כבדה הרבה יותר, שיכולה לעלות במחירים גבוהים בהרבה בהשוואה למקום עבודה. את כרגע כעוסה ומאוכזבת, ומביטה על העולם דרך משקפיים זועמות. פיטורין וניצול עובדים היו מאז ומתמיד, וההיי-טק רק משדרג את הסגנון. אי הצדק זועק חזק יותר כשהוא מתקרב אלינו, וכשהוא מתרחק אנחנו נוטים לשכוח אותו שוב. אני מאחלת לך שהמשפט יעבור בשלום, ושסכנת הפיטורים תחלוף. אשמח אם תעדכני ליאת

אני לא רוצה את המטפלת אבל כל כך רוצה אותה. ישבתי מולה ולא יכולתי לומר מילה.. היא ראתה כמה כואב, כמה קשה.. הדפתי אותה.. אבל היא יודעת, תמיד יודעת, איך להגיע לבפנוכו, איך להתקרב, איך לגרום לי להרגיש אותה.. וכשאני מרגישה אותה רוצה אותה קרוב קרוב ובאותה נשימה רוצה אותה כל כך רחוק, רחוק שלא אראה אותה, שלא ארגיש אותה, שלא ארגיש את המבט שלה עלי.. בקשתי שלא תסתכל עלי.. קשה לי עם המבט שלה עלי.. יש במבט שלה משהו מאוד חם, אוהב, יש בו טוב.. ואני לא יכולה לקבל טוב.. ישבתי מקופלת על הריצפה, דמעות זולגות בלי שום שליטה שלי, לפעמים זולגות במהירות זו אחר זו מרטיבות לי את כל הפנים.. לפעמים הדמעה זולגת לה באיטיות מטיילת על לחיי, על פני.. שמעתי אותה אומרת "כואב לך".. והפנים התעוותו מהכאב... אולי הייתי צריכה שמישהו יגיד את המילים האלה.. הייתי צריכה לשמוע אותן.. הייתי צריכה לדעת שהיא יודעת ושהיא אומרת... נתנה לי חיבוק.. במילים.. חיבוק.. שאמור להחזיק אותי עד הפגישה הבאה.. הבטחתי לעצמי, הפעם לא אתקשר אליה.. לא אתקשר ולא משנה איך ומה יהיה.. לא אתקשר אליה עד לפגישה הבאה... אני אוהבת אותה, את המטפלת. פוחדת שהיא תלך ממני. פוחדת שאלך ממנה. כאב הבפנוכו הורג.. מרסק.. איך אפשר להרגיע כאב, אולי אפילו רק להפחית מעוצמתו? הבפנוכו יש לו חוקים משלו.. הוא אוהב להרגיש את הכאב במלוא עוצמתו..

שלום שיר, הכאב המרסק מצליח לעבור דרך המילים שלך במלוא חריפותו. אני חושבת שככל שתאפשרי לטוב לגעת בך, כך הוא יוכל להזין אותך לאורך זמן. הרשי למבט הטוב לגעת בך, ולמילים המחבקות לעטוף אותך. היכולת להגיד 'מגיע לי טוב' היא צעד ענק קדימה. כרגע ה'בפנים' שלך אוהב להרגיש את הכאב, ועליך מוטלת האחריות להרחיב את התפריט, וללמד אותו להנות גם מדברים נוספים. איתך ליאת

את יודעת ליאת?.. זה באמת צעד ענק.. אולי ענק מידי.. אני לא מסוגלת לו.. רציתי להגיד שאני לא בטוחה שהבפנים שלי אוהב להרגיש את הכאב, אבל נראה לי שאת צודקת.. אני לא בטוחה שהמילה 'אוהב' היא הנכונה, אבל הוא בהחלט רגיל, ומכיר, וזה כנראה הכי בטוח לו.. בפגישה הזאת היא אמרה לי שהיא מעריכה אותי וגאה בי על דברים מאוד קשים לי שהצלחתי לעשות.. שהם בשבילי היו כמו חלום.. פנטזיה.. שלא תתגשם.. והנה עשיתי אותם.. בקושי רב, בהרבה כאב, בידיעה שיהיו ימים קשים של התמודדות בגלל זה... אבל עשיתי.. אני עשיתי.. בשבילי... אני כותבת את זה והדמעות מציפות בעיניים, והכאב באמת מכה בי חזק.. כמו מלחמה שבתוכי.. בין החלק שעשה וגאים בו ומעריכים אותו, לחלק שצריך לכאוב ולהתמודד עם הקושי, הלא מוכר, אולי הצעידה קדימה.. המטפלת אומרת שצמיחה וגדילה יכולים להיות קשים ולכאוב נורא.. היא בטח צודקת.. נכון?.. אני אסיים בזה שאגיד לעצמי שאני גאה בי, גאה בי שלא התקשרתי אליה למרות מה שהרגיש לי.. מותר לי להגיד לעצמי שגאה, נכון?.. שיר

לפניי כמה שנים ניסיתי להתאבד.. ניסיתי במהלך חיי כמה פעמים להתאבד,פעם בלעתי כדורים והקאתי,פעם ניסיתי לדקור את עצמי עם סכין,לא היה מוצלח יותר מדי.הייתי גם פוצע את עצמי,שהייתי מרגיש כאב..לא יכולתי להביעה את עצמי בדיבור,אז עשיתי דברים ,שהייתי ילד אמרו לי שאסור לבכות,שאסור לומר שאתה מצטער,שתמיד "אני הוא האשם "בדברים שקורים". נסיון ההתאבדות העיקרי שלי היה לפניי תשע שנים. הייתי חייל וביימתי תאונת דרכים...ניסיתי להתאבד,ונכנסתי בקי הפרדה,ולא יכולתי לומר שניסיתי להתאבד-קראתי לזה "תאונת דרכים עם בלאק אאוט".. זה הלך והחמיר...ביימתי פציעות גופניות ,פתעץי את עצמי,הבאתי את עצמי למצב של אשפוז. המשכתי בהסתובבות עם סמים,בזבוז כספים בלתי נשלט,ביימתי סיטואציות כל הזמן,סיטואציות חברתיות ,מפניי שהייתי שבוי בתהליך רגשי חשיבתי בשנים האחרונות. השיא היה שלפניי כמה שנים אשפזתי את עצמי,פשוט שמתי את עצמי במוסד לחולי נפש,כי שם מקומי,ושם אני צריך להיות.שקרתי לאנשים שאני הכי רציתי שיאהבו אותי. וקבלתי אבחנה ממוסד אשר משלם לי קיצבה כל חודש,על זה שאני מאז נסיון ההתאבדות שלי,שאני קראתי לו תאונה,משלם לי על זה כסף. ובשלוש השנים האחרונות הייתי במוסד שיקומי במרכז הארץ,ובמקום לגעת בדברים ,לגעת בנקודות הרגישות שבי,לגעת במציאות שלי,מלאתי אותי במציאויות של אנשים אחרים,מכיוון שלא יכולתי לגעת במציאות שלי. והיום ??? זה די מוזר-אני פתאום מבין למה אני עדיין עושה דברים "נגדי",במקום דברים שהם בעדי-במקום לבנות את החיים שלי-אני הורס אותם... ואחר כך אני כועס על עצמי..וזה מרגיש לי כמו מערבולת שאין לה סוף,אין התחלה ואין סוף...אותה מערבולת כל הזמן,רק העומצות שלה פוחתות,לאט לאט.. אשמח לדבר עם אנשים שניסו אי פעם להתאבד...או לדעת אם יש פורום שעוסק בנושא הזה,מקום שאפשר לשתף אנשים בחוויה,באפטר שוק שלה,ואיך לצאת מזה....

שלום אוהד, צר לי לשמוע על הסבל הנורא שאתה מתאר. לאחרונה, הפורום שלנו מוצף בפניות המבטאות משאלה למות או רצון לפגיעה עצמית. זוהי מגמה מדאיגה, ולהערכתי גם קצת מדבקת. אורנה דרור ואני משוחחים על כך מדי פעם, ומתלבטים כיצד לנהוג בהודעות אלה. הרעיון של פורום תמיכה המוקדש לנושא זה, המתנהל ע"י איש מקצוע מיומן, הוא רעיון טוב. אני מציעה לך להפנות את ההצעה הזו למנהלי האתר http://www.doctors.co.il/xFF-List,xFI-1226,m-Doctors,a-Forums.html ולראות אם ירימו את הכפפה. מאחר ואינך מעלה שאלה ספציפית, אני מרשה לעצמי לנצל את המרחב שזימנת לי, כדי להדגיש שכפורום שאינו מאוייש כל שעות היממה, קשה לתת מענה להודעות של מצוקה אובדנית. אני שמחה לקרוא שהצלחת, למרות הכל, להשיג לעצמך טיפול הולם, להגיע לתובנות חשובות ביחס לעצמך, ולהפחית מעוצמות הכאב. מאחלת לך הרבה בריאות והשתקמות מלאה ליאת

ליאת משהו בתגובתך לאוהד, לא מצליח להניח את דעתי . יש כאן אין ספור הודעות ,בעלות תוכן קשה יותר (מבלי להזכיר שמות ) אשר זוכות למענה רך ,נעים ומלטף.. והס מלהזכיר שהפורום אינו מתאים...ושהמגמה נמצאת בעליה....וכו אני לא רוצה לחשוב לרגע ,שזו דרככם להעדיף מתאבדים פוטנציאלים מסוימים ,ולהתיחס אל אחרים בחומרה . אני מאוד מקווה שאני טועה...

לא חושבת שהרצון למות הוא מחלה מדבקת ולצערנו גם האושר הוא לא כזה, זה קצת כמו "לצאת מהארון" אנשים פוחדים לעיתים להגות ולומר רצון זה ופתח של אחד מביא אחריו אחרים המרגישים שמותר ושמבינים שלא מתים מעצם האמירה אלא יותר מהשתיקה. בפעם הבאה שאת דרור ואורנה משוחחים בזה חישבו גם על המעט שרוצים פה במותם בעוד היותו של הפורום, מקום תמיכה לרגשות הכואבים ביותר שבשיאם הרצון למות.

למרות הנימה העוקצנית שבדברייך, אשיב לך בכל זאת, ואדגיש שאורנה דרור ואני יודעים דבר או שניים על הסבל האנושי. כל אחד מאיתנו בחר במקצוע הזה לא במקרה, ונוסף על עבודתו, מקדיש גם חלק מהפנאי שלו לטובת אנשים במצוקה. הפורום שלנו נועד לתת מענה לסוגיות הקשורות בפסיכולוגיה הקלינית. הוא אינו יכול לקחת על עצמו אחריות של מוקד מצוקה. פניות המשדרות סבל ומכאוב זוכות להתייחסות במלוא תשומת הלב. עם זאת, הפורום פתוח לאוכלוסייה מגוונת, הכוללת גם בני ובנות נוער, וכמנהלת עלי להביא בחשבון גם השפעות מזיקות אפשריות על כלל באי הפורום. אידיאליזציה של המוות אינה עולה בקנה אחד עם תפיסת עולמי כמטפלת וכאדם, הגם שאני מכירה בו כזכות אלמנטרית של כל אדם. בברכה ליאת

לאחרונה אני מרגישה שאין לי אנרגיית חיים, הזמן נעצר מלכת וגם אני חולמת חלומות שמנסים להרוג אותי, ואני מתאבקת בכל הכוח מה הפשר? איך אני יוצאת מהמצב הזה?

שלום אלמונית, את פשר החלומות שלנו ומשמעותם ניתן להבין רק בעזרת ניתוח משותף עם החולם עצמו, ומתוך היכרות עמוקה עם עולמו ועם התכנים שמעסיקים אותו. אם את מרגישה חסרת אנרגיה ונשללה כל סיבה רפואית לכך, כדאי להתייעץ עם פסיכולוג קליני או פסיכיאטר, שיוכלו להעריך יחד איתך את מצבך ולחשוב על טיפול הולם. חוסר אנרגיה, בעיקר אם הוא מתמשך ולאורך זמן, יכול להיות קשור למגוון מצבים נפשיים, והשכיח בהם הוא דיכאון. למה לסבול? ליאת

המצב נמשך הרבה זמן, אבל אני לא בדיכאון ואני הולכת לעשות בדיקות דם כדי לבדוק בעייה רפואית

שלום, נכון שעברתי את הקשה מכל, אפשר רק לדמיין ...לאחר שההגנות החיוניות קרסו בלא שהמטפלת בנתה קודם תשתית טובה יותר ואז נטשה ולא לקחה אחריות שהגעתי למצב קשה אז של חרדות, פחדיפ, פחד מפני התפרקות והתפרקות, פרנויה, מחשבות שווא, מחשבות יחס ופגיעה משמעותית ביחסים שלי כיום עם משפחתי כאשר נותרו בי שריטות מהפרנויה שנחוו בעוצמה רגשית ובלתי מבוקרת. רציתי לדעת, וסליחה אם זו שאלה קצת הדיוטית אבל מה קורה במקרים אלו....אני לא רוצה לחשוב שאשתנה לגמרי עכשיו. אני יכולה להעיד שאני לא מרגישה שייכת ושאין לי מקום בעולם, אני לא נחמדה ממקודם, אין לי את הצבע שלי ושמחת החיים ובעיקר פוחדת מהמשך השלכות של כל הכדור שלג הזה...לאן עוד זה יכול להוביל כאשר ההגנות קורסות ומתמוטטות באחת...איך אפשר לבנות הגנות טובות יותר אחרי משבר שכזה במקום ולפני שבעצם התמוטטו בהצפה היסטרית וחרדת נטישה? אני מרגישה קצת זרה לעצמי, כבר לא יודעת אם מי שהייתי באמת היה נכון...והרי את מיני המגלומיה שחשבה שהיתה לי - עירערה תכופות ואיימה על האגו שלי כאשר ולו לרגע אחד התייחסה לדברים ולצצדים החיובים והחזקים שהיו בי, ואני במקביל התעקשתי יותר ויותר שתראה וככל שאני נלחמתי כך היא במקביל תקפה גם את הדברים הטובים עצמם. לכן, היום אני כבר לא יודעת אם וכאשר הייתי מנהלת X האם זו היתה מגלומניה ויכולותי נבעו מתוך דפוס הפרעתי זה...ולו מעצם היכולות והכישורים שלי... בקיצור אני מקווה כי אחרי המחיקה הבלבול והכאוס הזה (עם כל הזכרונות החוויתים השרוטים שהיו), ניתן באופן מלא ונכון להחזיר למצב חיוני, שמח ותקין כפי שהיה קודם...בעיקר שעברו מס' שנים מאז ולא טיפלתי בזה. תודה

כרמית יקרה, רוצה לומר לך דבר מה כמטופלת מהעם, ואולי דבריי יוכלו לסייע במידה זו או אחרת. בטיפול שלי למדתי, שבכל אחד, בכל אחד יש חלקים כאלה מהסוג שכביכול "הס מלהזכיר" ולעתים קשה יותר לקבל את נוכחותם. הם אינם מנותקים מאיתנו, יכול להיות מבהיל מאד לגלות שהם שם, והם שם פנימה עד לבלי גבול, גם בתוככי מוחו של האדם הנוח והבריא ביותר. את יודעת במה לדעתי טיפול יכול לסייע? מאמינה שמתוך הקשבה ובירור פנימי לגבי הכיוון שלקחו החרדות, הוא יכול להקטין אותן משמעותית, וכך גם לעזור לך להשתחרר מהדיבור המסחרר והחותך הזה עליך שמגביל אותך מאד. במקום זה, הוא יאפשר לך, למשל, לדבר מול עצמך בפחות זרות וריחוק, ותוכלי להתייחס אליך ואל חלקים בתוכך (גם אלו המחרידים לפי שעה) באופן קרוב, מכיר, מרוכך, סלחני וידידותי יותר. אז גם תוכלי להפנות את האנרגיות שלך לכיוונים חדשים. אישית, אני מאמינה שככל שהטיפול יהיה דווקא יותר לכיוון התפיסה הדינמית/אנליטית, כך יש סיכוי גבוה יותר להצליח לטפל בנושאים מורכבים. למרות למרות למרות כל ההתנגדויות, ולמרות ואולי דווקא בגלל שכבר הייתה לך התנסות כואבת. אם רק תקרה בדרכך ההזדמנות, מאמינה באפשרות לחוויה מתקנת ובניית אמון מחודשת. לי זה נראה ממש חשוב לנסות לפעול דווקא מהכיוון הזה שהנפש מושכת לכאורה הרחק ממנו. אבל, לא יודעת, לפעמים בוחרים במשהו שמאפשר כניסה מחודשת מסוג קצת אחר, דבר שנתפס באותם רגעי חרדות כחם ורך יותר. זה ממש תלוי. הישגי טיפול שמצליחים להתמיד בו, יכולים להפתיע לחיוב ולפנות לכיוונים בלתי צפויים שלא את או המטפל/ת יכולים לשער בנפשכם מראש. גם מאוחר, וגם אחרי שנות הרס והחמצות מכאיבות, יש אזורים בנפש שמתגלים כגמישים ואזורים בלתי מבוטלים שנשמרים בריאים וחדים. חוטים מקשרים יוצרי מחשבות - גם על כך ניתן לעבוד. מדהים ויפה. מאמינה שהניצוצות של פעם לא כבו (לחרדות יש נטייה להעיב עליהם ביג טיים) ונקווה שהמילה האחרונה עוד לא נאמרה... מקווה שיוקל לך

אני מבינה את שכתבת אבל לצערי אני בכלל במקום אחר... רק עכשיו (קרוב ל- 4 שנים), אני מנסה להתחיל להשתקם לאחר שהדיסוציאציה עברה ונותרתי עם התפתחות שחזרה אחורה בשל משבר מסויים ומאוד קשה... בנתיים אני ללא האופי שלי ובקושי מרגישה, מקווה כי אוכל להשיב את הכל בחזרה. תודה

קראתי עכשיו מאמר על האדם הפרוורטי ומה אני מגלה- אחד לאחד זאת היתה המטפלת שלי (ההיא שהרסה אותי). ברצינות, מקווה שאני נשמעת אמינה ולא (שוב) עושה השלכות/ העברות עליה ואליה... איך אני יכולה "להתנקות" מכל האמירות שלה- שעדיין צורמות לי באוזניים בקול מחריש שמקפיא אותי ומוחק אותי. אני כועסת ומרגישה מרומה ואולי יש בי צורך "להחזיר" לה... בגלל שלא קמתי ממנה בזמן ונתתי לה להביס אותי לבסוף כשהיא דשנה משביעות רצון עצמית כשידה על העליונה. אורנה - אני לא מדמיינת או עושה השלכות (כפי שנהגה לבטל את הדיאלוג שניסיתי לקיים וכך סתמה את פי והחלישה אותי), אני יכולה לצטט לך משפטים מתוך מצבים מסויימים - ששערותייך יצטמררו... יכולתי להמשיך עכשיו אבל חייבת להספיק לפני 22 אחרת לא אספיק לקרוא דברייך כרמית

שלום , יש לי שאלה. אני בחורה בת 31 נראית מעולה גם פנימיות טובה (בדרך כלל אני צנועה).אני לבד ,לבד לבד. אני חושבת שאני בררנית אולי יותר מידיי.אני לא מוצאת את האחד המיועד. אני לא רוצה רזה וגם לא שמן, לא גבוה מדיי ועוד.......... אין לי חברה,ואני לא יוצאת הרבה מהבית,נכון אני צריכה לצאת יותר. אני רשומה באתרי הכרות אך כל הבחורים הפונים אליי לא נראים לי. מה אני יכולה לעשות כדיי לא להיות יותר מידיי בררנית?או שאולי זה משהו אחר? אני יודעת שאני רוצה להתחתן עוד השנה אך אין לי אם מי...........זה מפחיד, אך משהו שאני מאוד רוצה. אני רוצה לציין שהייתי בטיפול פסיכולגי בעבר בעקבות אי רצון לחיות וחרדות, כיום אני עדיין עם כדורים כמו סרוקסט ולוריוון. אני רוצה לפתור את הבעייה אך מה לעשות?????????!!!! תודה רבה מראש

ערב טוב, לצערי, אין בכיסי מתכון שיבטיח לך חתונה עוד השנה :-) בררנות יתר אכן יכולה להיות קשורה לאמביוולנטיות סביב קרבה ואינטימיות. יתכן שזאת גם הסיבה לכך שאינך נמצאת בטיפול פסיכולוגי. אחרי הכל, גם טיפול הוא סוג של אינטימיות בשניים. יכול להיות שהטיפול הקודם התמקד במצב המשברי בו היית נתונה, ולא איפשר התבוננות אמיצה פנימה. אני רוצה להזמין אותך לניסיון נוסף. מה את אומרת? ליאת

שלום רב, אני בת 30. בשנה האחרונה בריאותי הידרדרה מאוד, חליתי בסרטן עם כל המשתמע מכך, וכל חבריי נעלמו. רוב קרובי משפחתי גם הרימו רגליים; נותר רק אדם אחד שעוזר לי (ועוזר הרבה מאוד), אבל מכל השאר, כל החברים האינטימיים ובני-הדודים, נשארה רק דממה מוחלטת. כתוצאה מהערת אגב שכתבתי במכתב לחברה (בה ציינתי שבשנה האחרונה הרגשתי בודדה להחריד, ומאוד מבודדת), הבנתי פתאום חלק מהפאזל: תגובתה היתה נזעמת, והיא אמרה שאני הייתי מגעילה בתקופה בה הייתי חולה מאוד, לא פתחתי את הדלת, לא עניתי לאנשים שצלצלו אליי, לא הזמנתי אנשים לבוא אליי, החמצתי פנים, וכו'. בקיצור, אם אמרתי שהרגשתי בודדה, זה באשמתי. אני משתדלת לזכור את הפחד שמעוררת המחלה בזולת ולא לקחת דברים כאלה באופן אישי. את כל החברים הנעלמים אני משתדלת לזכור לטובה ולא להיעלב יותר מדי. מאוד לא נעים כשמתעלמים ממך, אבל מזמן הפסקתי לכתוב או לנסות ליצור קשר איתם אז אין הרבה פוטנציאל לעלבון. ואין לי ספק שלא הייתי מאוד חייכנית בשנה האחרונה: במשך רוב השנה שכבתי במיטה עם כמויות עצומות של מורפיום, וניסיתי לשרוד. קשה לי לדעת שאנשים כועסים עליי כל-כל בגלל שהייתי מגעילה - איך? בכך שלא הצלחתי להעלים מן העין את המחלה ולא יכלתי לתפקד כרגיל ולהיות מנומסת להפליא? מאוד מעציב אותי לחשוב שמצב כזה, של כאב ואומללות כל-כך גדולים, לא מעוררים באחרים אמפתיה אלא כעס. אני מבולבלת, קשה לי להגיע למסקנה. אני רק יודעת שמאוד נפגעתי מהתגובה הנזעמת, ומהידיעה שכשאני חושפת חולשה - מודה בכך ששכבתי במיטה שנה שלמה ולא הייתי מסוגלת אפילו לדבר בטלפון - התגובה לכך היא כעס, כי לא נהגתי בנימוס. כי פגעתי ברגשות האחר. אני מתפתה להסיק את המסקנה הצינית המתבקשת ולומר לעצמי שאין חברים אמיתיים; ושאנשים חלשים, חולים, תמיד מטואטאים הצידה. שזו דרכו של עולם.

לדעתי את טועה ! אם נהגת כמו שהחברה ציינה במכתב ,אז אין פלא שזו היתה התגובה הכללית. לו קרוביך היו יודעים את המצב לאשורו ,אין לי ספק ,שהיית זוכה למלא האמפתיה וההתחשבות . מנסיון, אני יודעת שאנשים הופכים למלאכים ,כשהם נדרשים לעזרה,במיוחד במצבים שתארת. אני לא שופטת אותך ,ומבינה את התנהגותך. מאחלת לך בריאות שלמה.

אני שמחה שאת מכירה אנשים כאלה עם לב רחב שהופכים למלאכים. זה נחמד. אבל זה לא אומר שכולם נוהגים כך אחד בשני וזה לא אומר שמי שלא מוקף במלאכים הוא אדם שלילי. כן, קרוביי יודעים את המצב לאשורו וכן, כשיכלתי לדבר, דיברתי. וביקשתי את חברתם של אחרים, ונעניתי בשלילה. תודה לך. להתראות.

ערב טוב טליה, ההתמודדות עם מחלת הסרטן עלולה להיות תובענית מאד, ולשעבד את מיטב המשאבים שלנו למערכה האמיתית על הבריאות. לחוסן המנטלי יש משמעות מיוחדת, ולכן גם למעגלי התמיכה שסביב החולה ומשפחתו. אם לשפוט עפ"י דברייך, בחרת לשמור על פרטיותך בימים הקשים של המחלה. לא ענית לטלפונים ולא פתחת את הדלת. זוהי בחירה לגיטימית, אך יש לה מחיר. אנשים נוטים לכבד את הבחירות הללו, ולנהוג בהתאם. את מפרשת את התנהגותם כאילו טאטאו אותך החוצה, ומסיקה כאילו אין חברי אמת. נדמה לי שבמקום להעמיס על כצמך כרגע כעסים ועלבונות, מוטב לנסות לשדר משהו אחר, ולחדש קשרים חברתיים שיסייעו לך לחזור לשגרה. אני רוצה להאמין, כמו א', שהחברים שימצאו את דלתך פתוחה, ישמחו לזרום חזרה ןלהעניק לך את התמיכה לה את זקוקה עכשיו. מאחלת לך החלמה מלאה והמון חברים ליאת

אני חושבת שלא הבהרתי את עצמי ומה שכתבתי לא הובן. לא בחרתי לשמור על פרטיותי. אלא: הייתי חלשה מכדי לענות לטלפון. התנצלתי, הסברתי וביקשתי את חברתם של אחרים ואמרו "הכל בסדר" במשך זמן רב אך נעניתי בשלילה. קיים הבדל גדול בין כאב לבין כעס. דיברתי על כאב. לא דיברתי על כעסים ועלבונות. אני מאחלת לך לעולם לא להיות במצב של חוסר אונים שבו תיאלצי להיות תלויה באחרים ולגלות אם הם אכן טובי-לב כמו שאת רוצה להאמין. גם אני רוצה להאמין באותם הדברים כמוך אבל אני לא משוכנעת שכולנו טובי-לב. תודה רבה לך. להתראות.

מצטערת אם השאלה נטחנה כאן בעבר...חייבת לשמוע חוות דעת... אני קצת מתלבטת האם ללכת לטפל או למטפלת..בעצם לא ממש מתלבטת עד עכשיו היתה לי תחושה שהייתי די בטוחה בה שכדאי ללכת למטפל (דוקא בגלל התפישה שלי השלילית לגבי העולם הגברי ) אבל אני מרגישה באיזשהו מקום שזה יהיה לי מקום מתסכל - יהיה לי הרבה יותר נוח/קל/ידידותי עם אישה. מה דעתך? ת

שלום לך, דעתי האישית היא שבבסיס מין המטפל לא ממש משנה מסיבות שונות. אבל מה שכן משנה הוא מאיזה מקום מתחילים את הטיפול. התחלת טיפול קשה גם כך. ולא תמיד חייבים להוסיף מאבק נוסף. אם את מרגישה שיהיה לך נוח יותר מול אישה פני לטיפול אצל מטפלת. גם שם תוכלי להתמודד עם קשייך מול העולם הגברי. דרור

אני לא רואה את עצמי מטופלת ע"י אישה, בדיוק מאותה סיבה שציינת- היחס השלילי לעולם הגברי. כל הנושא של ההעברה מקבל משמעות חזקה אצלי בטיפול ומאפשר לי ולמטפל לגלות הרבה דברים עליי.

קשה לי עם הרגשות האלה.קשה לי עם עצמי.מוצפת.נחנקת מהכל. כל פעם כשעוצמת את עיניי חוזרים מראות ותחושות. זה לא עוזב. נראה לי שיהיה לי יותר קל לא להיות פה מאשר להישאר בחיים האלה. אני לא יודעת איך להישאר בהם. יש כל כך הרבה אנשים מסכנים וחולים בעולם שצריכים את החיים יותר ממני שיותר ראויים לחיים הלוואי ויכולתי לתת להם את חיי שלי אני לא יודעת איך ממשיכים לחיות שכל יום הוא עוד יום של כאב מרסק מבפנים. קורסת מתמוטטת והכל בהילוך איטי וזה מכאיב. חן

תפני ל <> או ל'חבל' שם למטה נראה שהן גם הולכות בדרכך "לעולם טוב יותר" חבל שאף אחד לא חוזר משם לספר.

תנסי להתמודד עם כאב שאני חווה אותו יום יום.. ויש לי הכל בחיים עושר,זוגיות ואהבה זה מה שהבנאדם צריך.. אני רק רוצה להיות מאושרת.. וכשאני אהיה יום אחד את תבלעי את המילים שלך בחזרה,הבנת מותק? צוחק מי שצוחק אחרון

לדעתי <> ו'חבל' הם אותה אחת תשימי לב לסגנון הכתיבה ותראי שאני צודקת.

חן שלום, אני שומע את הכאב שלך, את התחושה שאין מפלט ממנו כי הוא בתוכך. מדברייך נשמע שאת יוצרת קשר בין הכאב הזה, לבין התחושה שלא מגיע לך לחיות. אולי כי יש בך חלק שלא רוצה. אבל הוא לא לבד יש חלק נוסף. ברור לי שהכאב שלך עמוק, והתחושה כרגע היא שאת לא יכולה לראות אפשרות שזה ייראה אחרת, אבל אולי יש, ואולי כרגע את זקוקה לאנשים שיוכלו להחזיק עבורך את התקווה עד שאת תוכלי להחזיק בה. דרור

חבל שיש אנשים צינים ומגעילים ומסכנים שלא מבינים את מצב בו האחר נמצא ומעבירים את המסר שאין כל כך מקום... מה הרעיון בפורמט הנל אם אתם מאפשרים לתגובות מגעילות כאלה לעלות?

לדרור, אבקש שתמחוק את העץ. אני לא מתכוונת לרשום כאן יותר,

אני מפנטזת מינית על המטפל שלי רוצה מאוד לדעת אם יוצא למטפלים לפנטז או לחלום חולמות מיניים על מטופלות שלהם הרי אומרים שהחלום הוא התת מודע אז אולי שלא במודע יוצא למפלים לחלום מינית על מטופלת, האם זה קורה או שמטפלים לא חוטאים בחלקים האנושיים שבמפגשים אינטימיים כמו טיפול. הרי זה המפגש הכי אינטימי שיש? במידה ומטפלים מפנטזים על מטופלות האם הם מספרים זאת בהדרכה או שומרים זאת לעצמם?

בילבי שלום, משאלתך נשמע לי שאת לא רק מפנטזת על המטפל שלך, אלא גם מפנטזת עליו מפנטז עלייך. ואולי כך גם מקווה שהפנטזיה תתממש. נראה לי חשוב שתבדקי את הנושא הזה בטיפול, גם אם לא במפורש. דרורי

התשובה שלך נשמעת מתחמקת משהו... לא ענית על אף אחת מהשאלות שלה.

אני בטיפול דינמי שנה פלוס , אני מאוד קשורה לפסיכולוגית שלי ,אך יחד עם זאת אני לא מצליחה לספר לה שום דבר מהותי , ואני יוצאת מהפגישות בתחושת פסיפוס , קשה לי עם העובדה שהיא נמצאת שם רק בגלל שאני העבודה שלה (אני לא כועסת עליה או מאשימה אותה זאת באמת העבודה שלה ) , אבל איך מצליחים לסמוך על מישהו שנמצא שם רק שהוא חייב ?! (באמת אפשר לקנות אכפתיות ?!)

שלום לך, לא, לא ניתן לקנות אכפתיות, וזו גם תשובתי אלייך היא שם גם בגלל שזו העבודה שלה ולא רק בגלל שזו העבודה שלה. את משלמת לה על זמנה אבל מה שמתפתח ביניכן יכול ללכת לכיוונים שונים. אני חושב שקשה לך לשחרר את עצמך מהגנות ולתת לעצמך להרגיש שאכפת לה באמת ממך. הרגשה כזו תביא לכך שתסמכי עליה, תפתחי בפניה, אולי גם תרגישי תלויה בה, וייתכן ואת חוששת מכך. דרור

אני תמיד תוהה, כיצד אפשר לטפל בכל כך הרבה מטופלים וכאילו לתת לכל אחד תשומת לב אישית. ולצערי צריך לשלם כסף לאנשים שישמעו את הצרות שלנו. להיחשף לדבר על דברים אינטימיים קשים וכואבים, ולך תדע מה עושים עם הדברים. לפעמים נדמה שהמטפל מתחזק יותר מהמטופל ולוקח דברים המתאימים לו. המטפלים הם בשר ודם כמונו הם לא אלוהים. זה שהם בחרו במקצוע גם כן מעיד על משהו. יש הרבה אשליה בטיפול ואדם צריך לשאוב מכוחות עצמו ולא לבלבל בין מציאות לפנטזיה.

מכתב נגע לליבי. אני חש שאת עוברת מסכת של יסורים, סבל בלתי נגמר, וחשוב לי לומר לך שגם מהמצב הזה את יכולה לצאת. אני מבטיח לך שלמרות שהכל נראה שחור כעת חייך יכולים להשתנות לקצה השני. אני מחזק את ידייך, את מוזמנת ליצור קשר בכל עת ואנסה לעזור לך . כל טוב לך. שלום לך, לא נהוג בפורום זה להשאיר מספר טלפון, ומשום כך הוא נמחק. אם ברצונך לצרף כתובת מייל, זה אפשרי. מעבר לכך, לי לפחות לא לגמרי ברור עבור מי הפנייה. דרור

עדי למי את כותבת ולמה דרור חתום? דרור זה לא ברור............ ואם אתה עונה כך לאנשים בפניות אישיות זה מאוד יפה!

לקחים מהתאבדות כואבת של הבלוגרית "רפונזל" "רפונזל" הייתה אשה חולה, על פי עדותה, וברשת מצוקתה החריפה עד להתאבדות. האינטרנט הפך רבים למומחים משפטיים הבקיאים בחוק איסור לשון הרע ולשופטים. דרושה יותר רגישות. כאשר כל הסימנים מופיעים על הקיר, כלים משפטיים לא יועילו האינטרנט הוא חלל המספק תמיכה נפשית לאנשים ברגעים קשים, אך במקרים מסוימים, נשמעת זעקה בסייברפייס, ואין מי שיפעל. זה המקרה של הבלוגרית שכונתה "רפונזל", שהתאבדה שלשום (חמישי) קשה לדעת אם "רפונזל" הייתה ניצלת אילו הייתה פונה לקבוצת תמיכה מקוונת (פורום) המיועדת לאנשים הסובלים ממצוקות נפשיות. אי אפשר לדעת אם במקרה כזה היו הגולשים מפרשים נכונה את התוקפנות שלה, כזו המופנית לאחרים אך מכוונת בראש ובראשונה נגד עצמה. בלוג משמש כלי להעצמת ה"אני" – והגולשים האחרים משחקים בתפקידי משנה. כשה"אני" חולה, הכותב עלול לשמוע רק את הקולות מתגברים ולברוא מציאות המתקיימת בראשו בלבד. קשה לצפות מראש ביומני רשת של נערים ונערות אפשר לראות לא פעם איתותי מצוקה של הכותבים, החוזרים על עצמם במילים שונות, והם נראים אדישים לחלוטין לדברי העידוד או הנאצה של המגיבים. אנשים מבוגרים כמו "רפונזל" (36 במותה) אינם כה מפורשים. על סמך הדברים הכואבים שכתבה קשה היה לצפות מראש בוודאות את התאבדותה, אך לכל מי שעקב היה ברור שמדובר במצוקה קשה שמחריפה מיום ליום. במקביל היא טענה כי הגישה תלונה במשטרה על הטרדה מינית, אך לטענתה, הבינה כי מאחר והיא חולת נפש שאושפזה בעבר, ומכיוון שמדובר בעיקר בהטרדות מילוליות ובחיבוקים, לא יטפלו בתלונה והיא חסרת סיכוי. מצוקה נפשית גוברת דרושה יותר רגישות "רפונזל" סבלה (על פי עדותה) מדיכאון ומ-OCD (טורדנות כפייתית) וסביר להניח שגם מבעיות נוספות. היא ביקרה אצל פסיכולוגית אך סביר להניח כי לא הייתה בטיפול מקצועי מתאים. גולשת סיפרה שלשום כי פנתה לפסיכיאטר המחוזי אך דבר לא נעשה מלבד שני שוטרים שהגיעו לביתה של "רפונזל", אך היה מאוחר מדי. להקים סיירת עזרה ראשונה נפשית הלקח המסתמן הוא שדרושה יותר רגישות. אנשים רבים נחשפים באמצעות בלוגים, אך כל עוד לא נפעל, ונסתפק בקריאה פסיבית או בתגובה טקסטואלית, זה עלול לא להספיק. למרות שיש 3.7 מיליון גולשים ברשת, הגורמים המטפלים במצוקות נפשיות מסתכמים בשוטר אחד במפלג עבירות מחשב (שפועל עם קבלת פנייה על גולשים המאיימים בהתאבדות, ולעתים זה מאוחר מדי), וקומץ מתנדבים של עמותת "סה"ר" ו"ער"ן". מלבד זאת, המתנדבים האלה הם פסיביים - פועלים רק כאשר פונים אליהם. כדאי לרשויות לשקול להקים "סיירת" של מומחים בעזרה ראשונה נפשית, שיחרשו את הבלוגים והפורומים ויספקו תמיכה מתאימה. "סיירת" כזו כבר לא תעזור ל"רפונזל", אך אולי תבטיח כי הזעקות הבאות ייזכו למענה טוב ומקצועי יותר.

שלום לך, ראשית, צר לי לשמוע על מותה של מי שמכונה בכתבה רפונזל. חבל לי שחייה הסתיימו בצורה כזו. ולעצם העניין המועלה. הרצון למנוע כאב ובשיאו מעשה אובדני הוא רצון אנושי מאוד. הכאב שחשים כאשר שומעים על רצון ובוודאי על מעשה כזה הוא מוחשי ואמיתי. מכאן שקשה מאוד לקבל את המחשבה שאנו, כולנו איננו כל יכולים ולא יכולים למנע הכל ובמקרה זה להגיע ולמנוע מעשים אובדניים מאילו המתכוונים לעשות כן. מצויין בכתבה כי אותה אישה הייתה בטיפול, כך שנעשה מאמץ מצידה ומצד גורמים מקצועיים לעזור לה. אבל לא תמיד זה אפשרי. ניתן להמליץ לפנות לעזרה ניתן להתגייס לעזור כאשר בקשה כזו עולה, אבל רק במקרים מאוד מסויימים ניתן לכפות עזרה כזו. דרור

האם תרופות הרגעה יכולות לפגוע?? מתי לדעת את הגבול?למשל רסקיו.?עד כמה זה מרגיע והאם זה גורם לתופעות לוואי???

שלום לך, אפתח בכך שאיני רואה בעצמי מומחה לטיפול תרופתי ולתשובה מוסמכת יותר יש לפנות לרופא. מניסיוני בכל דבר יש מידה. תרופות הרגעה כימיות מהדור הישן (ווליום למשל) הן תרופות יעילות אך גם ממכרות מאוד. ושימוש מרובה בן עלול לפגוע פיזית ופסיכולוגית. לגבי רסקיו, זוהי תרופה טבעית, שלמיטב ידיעתי פחות מסוכנת פיזית ופחות ממכרת. אבל אני מניח שגם כאן שימוש מוגזם אינו מומלץ. לגבי השאלה באיזו מידה זה מרגיע, ישנן עדויות של אנשים שמשתמשים בתרופות מעין אלו המרגישים שזה עוזר ומרגיע אותם. דרור

אני נמצאת בטיפול 10 חודשים. בזמן האחרון (6-5 פגישות אחרונות) יש לי תחושה כאילו למטפל שלי נורא משעמם והוא רק רוצה שהטיפול יסתיים. כשאמרתי לו את זה, הוא לא הכחיש אלא הציע שאני משליכה עליו את התחושות שלי ושאולי אני זו שרוצה שהטיפול יסתיים ולמה חשוב לי מה שהוא חושב ובלה, בלה, בלה. זה מרגיז אותי שזו התגובה שלו, כי זה כאילו להחזיר את הכדור אליי במקום לחשוב מה בהתנהגות שלו מעורר אצלי את התחושות האלה. מה כדאי לי לעשות? לא כל כך בא לי ללכת לטיפול אצל מטפל כזה.

צודקתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתת נראה לי שאנשים שבחרו בלהיות מטפלים אלו אנשים שמימלא שונאים לדבר על עצמם ונהנים מלקבל כסף בלהגיד לאחרים "זה לא אני זה את"

ענת שלום, אני יכול להבין את התחושה שלך. לא נעים להרגיש שהזרקור מופנה שוב ושוב אלייך בטיפול. אבל אני מציע שנתבונן בזה מזווית אחרת. את ביקשת ממנו שיודה שהוא רוצה לסיים את הטיפול. מדוע? מה היית מקבלת לדעתך אילו היה מודה בכך? ככל הנראה הטיפול היה מסתיים. אם כך מדוע המטפל, שלהרגשתך רוצה לסיים את הטיפול לא ניצל את ההזדמנות שהענקת לו לסיים את הטיפול והתעקש דווקא לבדוק את זה איתך לעומק ובעצם להמשיך את הטיפול? נראה לי נכון במקרה כזה לבדוק באמת מה בהתנהגות שלו גרם לך להרגיש כך. האם יש בך חלק שרוצה לסיים את הטיפול מסיבה כלשהי, ואם כן מהו. נכון שהזרקור בטיפול מופנה למטופל, אבל יש צורך להפריד בין הפניית הזרקור - מוקד הטיפול, לבין האשמת המטופל. אני מרגיש שאת חשה מואשמת. אולי אם תצליחי ל א להרגיש מואשמת תוכלי לבחון את זה איתו לעומק. דרור

אני כותבת את ההודעה הזו כי אני ממש בייאוש. רע לי בכל תחומי החיים, אני עצבנית, קשה לי להתרכז. כל מה שאני רוצה בבוקר זה רק להשאר בבית וליהנות מהיופי של היום במקום לבזבז אותו בעבודה. הזנחתי את הדיאטה שלי לאחר 50 ק"ג שכבר ירדתי. כשאני קמה בבוקר אני כל כך עצבנית שאמא שלי רק אומרת לי משהו כמו "תאספי את השיער" - שכל כך נמאס לי מלשמוע את זה ואני מתעצבנת, ואז אני אוכלת את עצמי כל הדרך לעבודה למה התעצבנתי עליה על הבוקר. אני יוצאת עם מישהו שאין לי כוח אליו. הוא בחור טוב אבל מצד שני אני לא מרגישה שזה הולך לאן שהוא. יכול להיות שזו הסיבה. אני לא יודעת מה להגיד לו... כשאני פוגשת אותו אני מרחמת עליו שככה אני חושבת אבל הוא יכול להיות אחלה בעל - אולי לא שלי. אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי... אני בטיפול, אגב, אני רק לא יודעת איך להתייחס לזה. המטפל משייך את כל ההרגשה למשהו החדש שנכנס לחיים שלי פתאום ואני לא יודעת איך להוציא - אותו בחור. שמצד אחד אני מבוגרת יחסית ואולי זה הצ'אנס היחיד, מצד שני אני לא מרגישה כלום, מצד שלישי הוא באמת בחור טוב ואולי אין טובים ממנו בחוץ.

טליה שלום, אני שומע מדברייך שאת בתקופה לא טובה כרגע, אבל אני לא מכיר אותך מספיק כדי לשער מדוע. לכן אמשיך את הקו שהמטפל שלך הולך בו. את נשמעת כמי שמרגישה שעליה לבחור בין שתי אפשרויות גרועות. האחת להפרד ממישהו שבסך הכל טוב לך איתו, ללא וודאות האם תמצאי טוב ממנו אם בכלל תמצאי. מנגד אם תתחתני איתו תחיי עם ההרגשה שהוא לא מספיק טוב עבורך, שהתפשרת בשל גילך ואולי בשל סיבות אחרות, תכעסי עליו על הסובבים אותך ועל עצמך וחייך איתו לא יהיו טובים. לכן מטרתך בטיפול היא לבחון האם באמת כך הם הדברים. האם באמת שתי האפשרויות גרועות. האם את יכולה לדמיין עצמך חיה איתו מתוך תחושת בחירה ולא מתוך תחושה של "זה מה שיש?" או האם את יכולה לדמיין עצמך נפרדת ממנו ומוצאת מישהו אחר שיהיה לך טוב איתו, שיהיה לך ברור שלא תישארי לבד? אני יודע שזה לא קל. אבל עלייך לקבל החלטה. המצב בו את נמצאת אינו טוב לך, התמודדי עם השאלות הקשות הללו. התשובות עליהן חשובות מאוד. דרור

כמה חבל שלא ניתן להעביר חלק מהכאב הנוראי הזה שבתוכי לעולם הוירטואלי לחלוק אותו עם כמה באגים ואנטי וירוסים אולי הם יעמדו בזה או ישמידו אותו. מנסה, כל כך מנסה לחפש בתוכי תחושה אחת או זכרון אחד נעים כדי לתלות בו את נשימתי הלא סדירה, מחפשת מגדלור לזו הספינה לעזור לה לא לטבוע, אך הולכת כלעומת שבאתי. מתוך המכשול הזה לא הפציע איזה יופי, המגדלור לא רואה את הספינה היא לא רואה אותו, מסך ערפל וקרחונים עומדים ביניהם. גם הענן היחיד, הרך שהיה לי להטיל בו איברים עייפים, הצטרף לחבריו העננים, גם הוא ויתר עלי יותר, פשוט לו יותר ללכת עם כיוון הרוח ומשקלי הכביד עליו. נשארתי בגפי כל כך בגפי, שהשקט הזה צורח לתוכי, הכאב הזה, כל כך ניסיתי להרחיק אותו אך גדל בתוכי והשתלט על על תחושה נעימה, מטבעי אני לא מוותרת אך מותשת, מרוסקת, כואבת, מדממת. לא יכולה להפסיק את הדמעות הן לא עוצרות לרגע, מחפשת מקומות ללא אנשים כדי שלא יהפך לגוש בגרון, הוא חונק אותי. עדיין מחפשת תחושה אחת נעימה או זיכרון המום לגירסא המשופרת שהייתי, לא מוצאת, רחוק לי מדי חשוך לי מדי והקול היחיד בראשי רק צועק תוותרי , נלחמת בכבוד לא תמיד אפשר לנצח. ניצחתי בכל כך הרבה מערכות קטנות אך לא יכולה לנצח במלחמה הזו, אני חייל יחיד, השריון התפרק לו והנשק היחיד כבר נעשה בו שימוש כל כך הרבה פעמים שלא יכול לכלום. לא יודעת ממי לבקש סליחה, כל כך הרבה אנשים אכזבתי, מכל כך הרבה נפרדתי, רק רוצה שידעו שניסיתי באמת שניסיתי לחפש את אותה תחושה נעימה את אותו זיכרון של עצמי, הכל נעלם אין תחושה נעימה, אין זכרון אין יותר עצמי. חבל שלא יכולה להעביר לתוך החלל הוירטואלי את החור השחור שנפער בתוכי, את הייאוש, את העצב ואת הכאב הנוראי הזה, כמה חבל.

שברת לי את הלב באלוהים קראתי את מה שכתבת וממש בכיתי, מה קרה למה כל כך קשה לך ולמה את לבד אנחנו פה עננים קטנים פחות חזקים אבל עדיין פה. נשמה לא לבכות

שלום לך, אני מרגיש מדברייך את הכאב הרב שאת חשה, את תחושת הבדידות העמוקה, הצורך להתמודד עם הכל לבד, ההרגשה שננטשת על ידי התקווה האחרונה שלך. ומעבר לכל הקושי למצוא זכרון טוב מהעבר. לא ברור לגמרי מה גרם לתחושה הזו, מה מחק את הזכרונות כולם, אני מניח שגם לך זה לא ברור. אבל זהו משהו שבהחלט יש טעם לחפשו, לנסות ולראות האם ניתן לראות את הדברים אחרת, האם באמת אין אף אחד שם שאת יכולה להיעזר בו. ברור לי שזה דורש מאמץ, מן הסתם מאמץ משותף לך ולאלו שיעזרו לך. ייתכן ויהיו מכשולים בדרך, אך עדיין נראה לי כי המטרה כאן מצדיקה מאמץ שכזה. דרור

'חבל' יקרה את כל כך לבד אפילו דרך המסך הרגשתי את הכאב שלך נשבעת כאילו הכאב שלך עובר מסכים וכל תקשורת אחרת. רציתי רק לשאול למה את כל כך לבד, מי הוא אותו ענן שהצטרף לאחרים, ואיך את חיה עם כל כך הרבה כאב ומה שמחפשת זה רק מגדלאור קטן שיאיר את דרכך. פסיכולוג, חברה, הורים, כל אלה יכולים להיות לך הרבה מנורות ומגדלאור אחד גדול ונראה שאת בשעת חרום. את לא חייבת לעבור את זה לבד את לא חייבת לנצח בכל המלחמות יקרה שלי את לא במלחמה. את בסך הכל מנסה לחיות קצת, ואת יודעת מה טוב שהשריון התנפץ הוא כנראה לא עשה לך טוב. שולחת לך אור בחשיכה שיוביל אותך למקום מבטחים אוניה איתנה שלי

"חבל" אהובה רציתי שתקראי את השיר הזה לעצמך אולי משהו מזה יתן לך להבין שמגיע לך שמים מלאים בעננים וים מלא באורות כל כך מגיע לך. אני פה לידך מחזיקה לך את היד ומחבקת, וכן את יכולה להעביר אלי כמה כאב שתרצי אני אנסה להחזיק ולמחוץ אותו בשבילך. מישהו לרוץ איתו דניאל סלומון עכשיו תורי עכשיו תורי לאהוב עכשיו אני גם לי מגיע שיהיה, מישהו כאן קרוב יחבק וירגיע אחד אחד את השדים במלחמה הזאת אחד אחד את הפצעים שלא נותנים לחיות מישהו להיות איתו ביחד לא לחוד מישהו להיות איתו ללכת לאיבוד מישהו לרוץ איתו איתו בגשם החזק שבתוכי תמיד יורד ולא נפסק עכשיו תורי עכשיו תורי לא לכאוב עכשיו אני גם לי מגיע מישהו, שלא ייתן לעזוב הוא יילחם וינצח אחד אחד את הקרבות במלחמה שבי הוא יחבר את החלומות הקשורים שלי מישהו להיות איתו ביחד לא לחוד מישהו להיות איתו ללכת לאיבוד מישהו לרוץ איתו בגשם החזק שבתוכי תמיד יורד ולא נפסק מישהו להיות איתו ביחד ולא לחוד מישהו להיות איתו ללכת לאיבוד מישהו לרוץ איתו בגשם החזק שבתוכי, תמיד יורד, ולא נפסק מישהו לרוץ איתו בגשם החזק שבתוכי, תמיד יורד, ולא נפסק עכשיו תורי עכשיו תורי לאהוב עכשיו אני.. גם לי מגיע

מי ישקיט את כל פחדי. ביום מותי נשתררה שתיקה קצרה, הנשימה התפוצצה בריאותי. לפתע הגיח דבר מה ונטל אותי וטלטל אותי כמו היה זה סוף העולם. הצוויח באוויר המתנפץ באור שחור, ועם כל הבזק והבזק הצליפה בי טלטלה גדולה עד כי חשבתי שעצמותי תשברנה וכי נשמתי תיפלט מתוכי כמצמח רמוס. רציתי לדעת איזה דבר נורא עשיתי אל תדאגי גחכתי אלי, אל תראי שפוחדת עד מוות, ניסיתי לחייך אך אור פניי התקשה כקלף. שם הסתיים המרבד העמוק הנעים שהייתי אני, דבוקה לרצפה כבמסמרים, תפסה את מקומי רוח שנמתחה לאורך מסדרון שדלתות סגורות משני צדדיו. בעודי עוזבת אותי נפתחה דלת במרחק שמעתי אישה צועקת, מנפנפת בזרעותיה ונאבקת, ואני נצמדתי לקיר. השארתי אותה עזבתי אותי. שכחתי אותה עד הרגע בו זינק משהו, ברק שטילטל אותי עד שיקשקה נשמתי, ואני ניסיתי לקרוע את ידי מאחיזתה, ואני צרחתי, או שהצרחה נקרעה מגרוני, לא הכרתי אותה לא הכרתי אותי, רק שמעתי שהיא מתנשאת ורוטטת באוויר כנפש שהתפשטה באלימות מגשמיותה.ידי שוחררו בתנועה עזה, ואני נפלתי לאחור , לתוך חור קטן ושחור שגימם את מרכז קיומי בתוכו. היום אני והיא שמוטות זו לצד זו כמו שתי ציפורים מתות. את לא יכולה ללכת יותר רחוק, נעצרתי וניגשתי באיטיות אל נפשה הגוהרת, ככלא קטן בצל שיממת החול. רציתי להישאר מחוץ לקו הגיאות. היבטתי בה על פני החולות והשער המסורג, ומעבר לשער המסורג אל הדרך הקצרה שהאופל מלחך אותה משני עבריה, זו הדרך המובילה אל מה שהיה פעם אני. מפוזרת אני כמו אבני מצבות מכאב המגיע מקרקעית הים, מתמוטטת על רגלי והצחנה לופתת את קרסולי בכאב ממית. בשרי נרתע ונסוג בפחדנות, ממוות שכזה, לא הרגשתי אותי ולא את גופי כי הדמות בראי הייתה משותקת וטיפשה מכדי לעשות דבר.

כאן נגמרת דרכי על הסף השליו. נוטפים כוכבים ירוקים לאט- כהולם הלב. באיושת ענפים יבשה בירכת שלומים - העצים הקטנים בחורשה חיכו לי כל הימים. מה מוזר שביקשתי בדרכים לרוב, עד שבאתי אל סף סופי והנה הוא קרוב - כאן נגמרת דרכי.

שלום לך, קראתי את הודעתך כמו גם את תגובתך ללילך ממנה הבנתי שניסית בעבר להכנס לטיפול, אך משום מה הרגשת שאת לא יכולה להיעזר בו. אני דווקא כן שומע אצלך חלק נוסף לחלק המחכה למוות, זהו אולי אותו חלק שהביא אותך להיענות להזמנה בעבר, ואולי אפילו אותו חלק שמביא אותך לכתוב כאן. כנראה שכרגע את מרגישה שהוא חלש יותר. בדיוק לשם כך יש טעם לנסות ולפנות לטיפול, או לשירותי חירום אשר יעזרו לך לחזק את הצד שבך שרוצה עוד לחיות, ורק מחפש את הסיבה לכך. דרור

אני כבר כמה זמן מנסה להתמודד עם פרידה כואבת, התחלתי טיפול קוגנטיבי התנהגותי אצל מטפל מצויין, אבל למרות הכל אני לא מציח כרגע לאסוף את עצמי בכלל ולעשות מה שיעזור לי להתגבר אני פשוט תקוע ואין לי מוטיבציה וכוח להמשיך בכלל... מה לעשות? מה יכול לעזור לי|? אני כבר מתבייש בזה שאני לא מתמודד עם כלום!!

אריאל שלום, גם טיפול קוגנטיבי, שהוא לעיתים קצר יותר, אורך זמן. אני מניח שככל שהטיפול יתקדם תרגיש מסוגל יותר להתמודד עם חווית הפרידה המחשבות שהפרידה עוררה בך, ואפילו הבושה שאתה חש כרגע משום שאתה לא מצליח להתמודד. פרידה יכולה להיות מאוד כואבת, לעיתים היא מתלבשת על כאב קודם הקשור בנטישה, בפרידה, בדימוי עצמי, וההתגברות עליה יכולה להיות ארוכה. אתה בטיפול, לא מזניח את זה, ונשמע שיש לך קשר טוב עם המטפל. תן לזה את הזמן, עם כל הקושי ותרגיש הקלה. דרור

שלום רב, אני לא ממש יודעת איך להסביר את הבעיה אבל אני אנסה. אני מאוד לא מטפלת ודואגת לעצמי. אני אפילו מרגישה די מוזנחת. הדברים האלו מפריעים לי אבל כנראה לא מספיק בשביל לעשות משהו. אני צריכה לקחת איזשהו כדור שיגרום לי להרגיש יותר טוב פיזית, אבל משום מה אני נוטה לשכוח לקחת אותו. ולרוב אני פשוט מתעצלת למרות שאני יודעת שאני ארגיש הרבה יותר טוב אם אני אקח אותו. יש לי עוד כל מיני בעיות רפואיות שאני לא טורחת לעשות את המינימום כדי לטפל בהם, לא משנה כמה זה מפריע לי וכמה זה נראה מוזנח מבחינה חיצונית. אני מתמודדת גם עם משהו שמתיש אותי, ולא חשבתי בכלל לנסות למצוא לזה פתרון. יכולתי לגרום לשיפור ציון באיזשהו מבחן, אבל לא היה לי עצבים לזה. חברות שלי מתעצבנות על זה שאני לא דואגת לעצמי. לפעמים הן מתקשרות אלי להגיד לי לעשות כל מיני דברים, ולמצוא פתרונות לכל מיני דברים. חברה שלי אפילו אמרה לי שהיא תשגע לי השבוע את השכל עד שאני אנקוט בפעולה כלשהי נגד בעיה שיש לי. זה מצחיק כי היא עושה את כל זה לטובתי ואין לי כח לטפל בזה. עד שהיא לא אמרה לי בכלל מה בדיוק לעשות, לא חשבתי על זה אפילו בתור בעיה. בכלל, החברה הזאת די מצילה אותי. מעבר לזה שאני בכלל לא דואגת לעצמי, אני מרגישה שאני גם לא יודעת איך לדאוג לעצמי ואיך לתכנן דברים. אז היא פשוט אומרת לי מה לעשות ואיך לעשות, ואני עושה את זה. אני מתנהלת במן אדישות-עצלות כזאת. אני אפילו שוכחת לאכול חלק מהארוחות או שפשוט אין לי כח להכין לי אוכל ואני מעדיפה לעשות משהו אחר במקום. אני יכולה במשך כמה זמן לחיות בבלאגן נוראי. לא להתקלח 5 ימים. לא להחליף סדינים. לא לכבס בגדים. וכשיש לי המון המון מה לעשות, פשוט להתנהל אפילו בעוד יותר אדישות ולא לעשות כלום. אני לא בדיוק יודעת למה אני עושה (או לא עושה) את זה. אולי אני פשוט עצלנית בצורה מטורפת? תודה רבה.

שלום לך, את מתארת מצב בו את מתקשה לעשות פעילויות יומיומיות, ומצליחה לעשותן רק בעזרת חברותייך. לא ברור האם זהו מצב חדש או ישן, אבל ברור שאת מרגישה שאין לך כוחות. נשמע שזה מעבר ללא להשקיע בעצמך כי את לא חשובה מספיק, אלא יש כאן סימנים של אנרגיה נמוכה, והנאה מועטה מדברים שאת עושה. אלו סימפטומים דכאוניים. הייתי ממליץ לך לפנות לטיפול, למרות שקשה לך ואולי זה יהיה עוד דבר שאת לא עושה למען עצמך. אבל אולי גם כאן תיעזרי בחברותייך, לפחות בשביל ההתחלה. דרור

היי (שאלתי גם בפורום פסיכולוגיית ילדים, ליתר ביטחון.. סליחה על הכפילות) לאחיין שלי, בן שלוש, יש אובססיה עם שמלות. הוא רק רוצה ללבוש שמלה כל היום (מזל שהוא עוד לא מבדיל בין חצאית לשמלה) הוא ממש מאושר עם שמלה, רוקד, ושר וכו'. לפני כמה ימים גם הייתה לנו שיחה מעניינת, שבמהלכה אמרתי לו בין השאר שהוא חתיך והוא ענה לי 'אני יפה' (YAFA) כשאמרתי YAFE הוא תיקן אותי בחזרה לנקבה, וגם המשיך עם 'אני חמודה' וכאלה. והוא הבין היטב מה הוא עושה- הוא ממש תיקן אותי בכוונה. אחותי וכולם זורמים איתו, נותנים לו להתבטא וכו (אפילו שזה ממש קשה לאבא שלו..) אבל כבר די מתחילים לדאוג... השאלה שלי- זה נורמלי?.. זה אומר עליו משהו על העתיד? זה הוא שמבולבל, כלומר בזהות המינית שלו, או שזה אנחנו סתם מודאגים ומבולבלים מההתנהגות שלו? הוא מודע לכך שהוא 'לא אמור' להתנהג כך? מתי צריך לפנות לעזרה מקצועית? איך צריך להגיב לזה? עד איפה כדאי לשתף איתו פעולה? כמה צריך להדגיש לו שהוא בן ולא בת? כמה זה משנה? הוא ילד מקסים, שופע מתיקות ועדינות. מה שחשוב לכולם זה שיהיה מאושר, לא הנטייה המינית שלו כשיגדל וכו', אבל אם יש לו בעיה עם הזהות שלו אז רוצים לעזור לו.. סליחה על האורך והבלגן, מקווה שהשאלה הובנה ותודה על כל תשובה מיקי

מיקי שלום, אני יכול להבין את דאגתך, התנהגות שכזו אינה שכיחה אצל ילד בגיל שלוש. בגיל זה מתחילה להתגבש הזהות בכלל ובכללה גם הזהות המינית, ונראה על פניו שישנו משהו חריג אצל האחיין שלך שקשה ולא נכון יהיה להצביע עליו מכאן. המלצתי היא ליצור קשר עם יועצת הגן, לברר האם גם בגן זה קורה, או רק בבית, לשאול לחוות דעתה, ואולי גם לשלוח לאבחון במידת הצורך. דרור

כשאין אף אחד בעולם שיכול לעזור ולהבין והשעה 1 בלילה ואני ממררת במיטתי ובוכה את נישמתי, זועקת לשמיים וחייבת חיבוק ואין אף אחד שיכול לתת? 3 שעות שלמות רצופות של כאב בלתי נסבל! בכלל, אני לא מצליחה להתקשר אל המטפל שלי גם בשעות נורמליות. זה נראה לי חצוף להיעזר בו מחוץ לקליניקה. הוא גם אף פעם לא רמז שזה מקובל אצלו... שאלה נוספת, לאחרונה, בעקבות הטיפול, אני מוצפת בזכרונות ילדות. דברים שאבי עשה ואני לא מבינה איך אפשר לפגוע מילולית ופיזית ב4 ילדים קטנים ובאמא. אני מוצאת את עצמי מוצפת ברמות שקשה לי לנשום ולסחוב את הכאב. עד עכשיו הייתי ביחסים יחסית שקטים וטובים עם אבי ופתאום הכל צף ואני לא מסוגלת לדבר איתו. הוא לא מבין למה אני לא בקשר פתאום. פשוט שונאת אותו על כל מה שהוא עשה. הטיפול מוציא אותי לגמרי מאיזון.

היי מנסיוני בזמנים בטיפול שיותר קשה אז המטפל שלי "יצא" מהחוקים של הקליניקה היה יותר פנוי וגמיש נראה שמטפלים מודעים לתקופות בהם ההגנות מתפוררות וכמה זה מסוכן ורגיש להשאיר אדם לבד עם זה, לכן הם יותר תומכים עד אשר תבנה תשתית בריאה יותר, וכמו שליאת אומרת שלא נכון ואף קריטי למטופל לנטוש טיפול כשמגננות אלו קורסים, דווקא מהסיבות שציינת. שיהיה לך רק טוב בטח נורא קשה לך, אנחנו פה בינתיים ובטוחה שגם המטפל גם אם לא "רמז" לכך

מיכל שלום, נכון שטיפול נוגע ומעלה לעיתים רגשות קשים שעד כה היו לא מודעים, או מוכחשים. אני מניח שתמיד הייתה להן השפעה, ושחלק מההשפעה שלהן הובילה אותך לטיפול במישרין או בעקיפין. את כמהה להבנה של מישהו, אולי דווקא כי כרגע את מרגישה שבזמן הטיפול את מקבלת אותה. והיא כה חסרה לך בלילה. עצתי היא לנסות ולהביא זאת לטיפול, שתחשבו יחד על דרכים נכונות לך ולו להתמודד עם הצורך הזה. דרור

כמה אנשים כואבים בעולם ואנו לא עושים כלום ישנים טוב אוכלים מבלים אך אנשים כמו מיכלי כואבים וצועקים בשקט. כמה כואב זה לדעת שיכולנו אם היינו רק מסיתים את המבט להציל נפש אחת אם היינו יוצאים לרגע מחיינו השקטים אולי היינו מונעים כאב, התאבדות, דמעות וכל היופי האחר שהעולם מציע לתושביו, אם רק היינו מעזים. מיכלי את לא לבד ותתקשרי לפסיכולוג שלך מה זה טלפון לעומת הכאב שלך. מחבקת אותך דרך הזכוכית הנוראית הזו

ל. המון תודה על היחס. נורא קשה להתמודד לבד. ומדהים כמה ההודעה שלך הפיגה ולו במעט את תחושת הבדידות. ואת באמת צודקת- מה זה טלפון לעומת הכאב התהומי שלי.. המון המון תודה :-)

הסימפטומים של הפרעת דחק פוסט טראומתית מורכבת א. היסטוריה של הימצאות בשליטה רודנית פרק זמן ממושך (חודשים או שנים) בחיי המין והמשפחה, כולל נפגעי אלימות במשפחה, התעללות גופנית או מינית מתמשכים בילדות וניצול מיני מאורגן של כנופיות. ב. שינויים בוויסות ההיפעלות הכוללים: 1. דיספוריה (עצבות, דיכאון קל עד בינוני) מתמדת; 2. מחשבות התאבדות כרונית; 3. חבלה עצמית; 4. זעם מתפרץ או עצור ביותר (עשוי להופיע לסירוגין); 5. מיניות כפייתית או עצורה ביותר (עשויה להופיע לסירוגין). ג. שינויים בתודעה הכוללים 1. אמנזיה (שכיחה) או היפראמנזיה בקשר לאירועים הטראומטיים; 2. אפיזודות דיסוציאטיביים חולפות; 3. נתק מן העצמי ואובדן תחושת המציאות; 4. התנסות חוזרת בחוויות, אם בצורת סימפטומים פולשניים של הפרעת דחק פוסט טראומטית, ואם שקיעה במחשבות. ד. שינויים בתפיסת העצמי הכוללים 1. הרגשת חוסר אונים או שיתוק העצמי; 2. בושה, אשמה, האשמה עצמית; 3. הרגשת טומאה או הכתמה (סטיגמה); 4. הרגשת שונות גמורה מבני אדם אחרים (עשויה לכלול הרגשות מיוחדות, בדידות מוחלטת, הרגשה שאיש לא יכל לבין, וזהות לא אנושית). ה. שינויי בתפיסת המתעלל הכוללים 1. שקיעה במחשבות על היחסים עם המתעלל (כולל מחשבות נקם); 2. ייחוס לא מציאותי של כוח מוחלט למתעלל (זהירות: הערכת הוויות הכוח שמעריך הקורבן יכולה להיות מציאותית יותר מזו של הקלינאי); 3. אידיאליזציה או הכרת טובה פרדוקסלית; 4. הרגשת יחסים מיוחדים או על טבעיים; 5. קבלת מערכת האמונות או ההתרצות של המתעלל; ו. שינויים ביחסים עם האחרים הכוללים 1. בידוד והסתגרות; 2. שיבוש ביחסים אינטימיים; 3. חיפוש חוזר ונשנה אחר מושיע (יכל להופיע לסירוגין עם בידוד והסתגרות); 4. חשדנות מתמידה; 5. כשלון חוזר ונשנה בהגנה עצמית. ז. שינויים במערכת משמעות 1. אובדן האמונה בתמיכה ובאימון; 2. הרגשת חוסר תוחלת וייאוש. המשמעות של הקריטריונים לאבחנה כפי שניתן לראות התסמינים המובאים למעלה מבטאים השפעות חמורות על מבנה האישיות המתחלקות להפרעות חרדה, להפרעות דיסוציאטיבית ובכללן אישיות גבולית ולתגובות סומטופורמיות. (שבתאי נוי) הפרעות חרדה נמצא שהביטוי של הפרעת דחק פוסט טראומטית יכול להתבטא בסוגים שונים של הפרעת חרדה המאופיינת על ידי חרדה קיצונית וממושכת ללא גירוי חיצוני נראה לעין. v קהות רגשית וצמצום האישיות - בשל הפחתה משמעותית של שיחזור הטראומה או הסימפטומים הפולשניים הרי הקהות רגשית הממושכת וצמצום האישיות בולטת. v תגובה מאוחרת כתוצר של קהות רגשית – עלולה להתפתח בגלל התבגרות, אירועי חיים ועוד. v תסמונת פאניקה - פאניקה מאופיינת בהתקף פתאומי של דריכות: דפיקות לב מואצות עם מועקה בחזה, נשימת חזה מהירה ונשימת יתר או קוצר נשימה ותחושת מחנק, שלרוב נלווים אליה תחושת אסון מתקרב ופחד מפני אובדן שליטה: מוות או שיגעון. הטיפול בהפרעות חרדה שיש להן בסיס טראומטי מצריכות טיפול על פי עקרונות הטיפול בהפרעה דחק פוסט טראומטית. הפרעות דיסוציאטיביות v הפרעת זהות דיסוציאטיבית – חלקים מן האישיות מקבלים אוטנומיה יחסית, ופועלים ללא דיאלוג ביניהם או שמקיימים דיאלוג אוטנומיה בלבד. המטופל מדווח על זמנים חסרים שאינו יודע מה התרחש בהם. v אמנזיה דיסוציאטיבית – קיימת שכיחה טוטלית או חלקית בעברו במיוחד מהאירועים הטראומטיים. v פוגה - המטופל שוכח את זהותו ולובש זהות שונה לזמן מוגבל. v דפרסונליזציה – תחושה חוזרת וקיצונית של ניתוק מן הגוף ומן העצמי. v הפרעת אישיות גבולית - הפרעת אישיות גבולית מאופיינת בחוסר יציבות בקשר אנושי, ברגש ובדימוי העצמי. תקופות חסרות רגש עלולות להתחלף באימפולסיביות לא מרוסנת ובאימות כלפי הזולת או העצמי, למשל התאבדות או יצירת חתכים שטחיים בגפיים או בבטן. בולטת הרגישות כלפי נטישה. האישיות הגבולית מאופיינת בחוסר קשר בן הרגש לקוגניציה.

58 חודשי מאסר נגזרו על תושב יפו שברח מהכלא והתעלל בילדיו פורסם: 11.02.08, 13:02 בית המשפט המחוזי בתל אביב גזר 58 חודשי מאסר על תושב יפו בן 43, שהורשע בהתעללות בילדיו. מכתב האישום עולה כי האב תקף את ילדיו לאחר שנמלט מהכלא, שם ריצה עונש מאסר בגין ביצוע מעשה סדום באשתו. השופטת עדנה קפלן הגלר כתבה בגזר דין כי "המעשים רעים, מכוערים ודורשים ענישה שאינה קלה".

כמה טיפולים מטפל יכול להכיל ביום? האם יש גבול לכמות הטיפולים היומית (מבחינה נפשית)? אני שואלת כי אני חוששת שאם לא אהיה הראשונה אולי לא ישאר לו כח אליי.

מירב שלום, מבחינה נפשית מטפלים נוהגים לטפל במספר מטופלים בכל יום, כאשר הם שמים לעצמם את הגבול שמעבר לו הם מרגישים שלא יתנו את המיטב שבהם. אבל אני שומע בדברייך ספק לגבי עצמך, האם את מספיק מעניינת, האם את מתישה, האם יש לך מקום בחדר של המטפל שלך. אלו שאלות והתלבטויות לגיטימיות בהחלט, ואני מעלה אותן כי נראה לי שיש להן משמעות טיפולית. בכל מקרה אם זה מטריד אותך, את יכולה לבקש שעת בוקר מוקדמת וכך לוודא שתהיי ראשונה. דרור

תמיד שאלה של מטופלים עוברת בסופו של דבר לניתוח של משמעות טיפולית מבחינת הפסיכולוג/ית. אבל אני חושבת שיש בשאלה שלך משהו בעיני, יש הבדל ענק אם משהו נכנס לפגישה ביום של הסרט הנע שעובר עם אנשים שנכנסים ויוצאים מלאים בסיפורי חיים לבין יום שאין המטפל מקבל אנשים (למשל שהפסיכולוג שמרצה ביום מסוים) והוא מקבל אדם ספציפי לפני או אחרי ,וזה גם מבחינת היחס של המטפל ולא רק מתחושת המטופל.(שכמובן מרגיש נוח יותר)

בני סובל מאנורקסיה ואני מעונינת בפסיכולוג מאזור המרכז ראשל,צ , רחובות הילד נמצא בטיפול פסיכאטרי ודיאטנית אבל זה לא מספיק מעונין בשיחות עם פסיכולוג

דנה שלום, אנו לא נוהגים לפרסם שמות של פסיכולוגים על גבי הפורום. אבל אם תצרפי כתובת מייל עדכנית אני בטוח שחברי הפורום ישמחו להמליץ לך על פסיכולוג טוב מאיזור זה. דרור

שלום רב, אני וחבר שלי בני שלושים ואנחו ביחד כבר שנתיים וחצי אנחנו גרים ביחד הגענו לשלב שהקשר תקוע ואנחנו צריכים להחליט או שאנחנו מתחתנים או שנפרדים חבר שלי אומר שהוא לא מצליח להגיע להחלטה שאנחנו ביחד ומה שהוא צריך זה פסק זמן של חודש אני נורא מתנגדת לעניין כי מבחינתי פסק זמן זה בעצם פרדה ועוברים הלאה לכן בשנה האחרונה הרגשתי שאני מחזיקה את הקשר וניסיתי לשפר דברים רק לא פסק זמן חבר שלי מצידו אמר שהוא גם משתדל שדברים יצליחו אבל לדעתי לא מספיק הפיצוץ הגיע לפני שבועיים שהוא אמר לי שהוא מאד אוהב אותי אבל הוא מרגיש שאין לנו נושאי שיחה משותפים ושלפעמים משעמם לו ושהוא מתבאס לחזור הביתה. היה לי נורא כואב לשמוע את זה והחלטתי עם עצמי שאני פשוט לוקחת ממנו הפסקה אבל יום למחרת הרגשתי שהוא מנסה לרצות אותי ושהוא אוהב אותי ופתאום הוא יוזם דברים אז אמרתי לעצמי תני עוד הזדמנות של שבוע ובאמת היה שבוע כיפי והוא גם אמר שהוא לא מרגיש באסה לחזור הביתה..אבל אני כבר מבולבת מכל העניין הזה.. אני יודעת שהוא אוהב אותי אבל הוא לא מראה לי כל כך חיבה הוא לא אומר לי שהוא אוהב אותי אלא אם כן אני אומרת לו הוא בקושי מחבק ומנשק וזה ממש מפריע לי........ אז דיברתי איתו על זה שוב והוא עוד פעם אמר שצריכים לקחת הפסקה ושאני צריכה להבין שבכל מקרה זה רק יהיה לטובה.. מה דעתך לגבי מה שסיפרתי? אני יודעת שאני צריכה לתת לו פסק זמן אבל אני לא מצליחה, אני לא מבינה את עצמי למה אני נאחזת בקשר הזה במקום להרפות? הוא רוצה את הפסק זמן בשביל להחליט האם אני האשה שאיתה הוא יתחתן ואני לא מבינה בכלל על מה ההתלבטות איך זה לא ברור לו....זה ממש מבאס אותי אשמח לעזרתך....

לינוי שלום, אני מאוד יכול להבין את תחושת הפגיעה הקשה כאשר מישהו שאת נמצאת איתו אומר לך שהוא משתעמם איתך ושלא ברור לו שהוא רוצה להתחתן איתך. בלטה לי מאוד העובדה שבדברייך את מתייחסת רק לרגשותיו והתלבטויותיו. לא שמעתי מה דעתך. האם את בטוחה שאת רוצה להתחתן איתו. האם העובדה שהוא מתלבט לא חוסמת אותך מלהתלבט, או אפילו גורמת לך לרצות בו יותר? עם כל הקושי נראה לי שאת לא יכולה לקבוע עבורו, זה גם לא יהיה נכון עבורך כי טבען של התלבטויות כאלו, שאם הן מושתקות, הן עולות ביתר שאת בהמשך. בעיני חשוב שגם את תבדקי האם מתאים לך להתחתן איתו. במידה וכן את יכולה ללכת באחת משתי הדרכים הבאות. א. להציע לו טיפול זוגי בו תבדקו לעומק שאלות אלו. ב. לאפשר לו לעשות כרצונו, להפרד. אם יחזור ועדיין תרצי בו טוב, אם לא, עדיף עכשיו מאשר כאשר תהיו נשואים ויהיה קשה יותר להיפרד. דרור

תעזרו לי...... אני לא נרדם בלילה יושן ביום בוכה בלי סיבה, רוצה למות ורק חושב על זה שום דבר לא גורם לי הנאה יותר, הראש מתפוצץ, לא מרוכז, מרגיש חסר ערך שאני פחות בן אדם מאחרים, רע לי ועצוב ולא יודע איך לחזור לחיים רגילים לא יודע למה וממה זה התחיל זה פשוט קרה. מה אני יכול לעשות?מי יכול לעזור לי?אני חושב שאני עוד רגע גומר עם הכל!!!!!!

אביתר שלום, נשמע לי שאתה מאוד סובל. אתה מתאר סימפטומים דכאוניים בולטים. משום כך אני ממליץ שתפנה בהקדם לטיפול. נכון שיש צורך באבחון מעמיק יותר, אבל המלצתי היא שתפנה גם לקבלת טיפול תרופתי, במקביל לטיפול פסיכולוגי. דרור

המוות שלח לי הזמנה, לא סתם הזמנה בנייר זול דחוסה בתיבה, הזמנה עם שליח, בדואר רשום, מיוחדת במינה, עם אותיות בולטות מצופות בזהב - נקוב תאריך מדוייק ושמי בגדול, את הסיבה לאירוע הסביר ב "יום שמחתך הוא יום אסונך ויום אסונך הוא יום שמחתך". הוא כבר שלח בעבר הזמנות מרשימות פחות מפתות רק בקושי, בזו הפעם, שליח עם חיוך ניצחון מצא אותי בביתי כמו מחכה לו, נתן לי לחתום-"אישור קבלת חבילה", התלבטתי כמהה, איך ניתן לסרב לכזו הצעה, אז חתמתי בראשי תיבות. להזמנה מצורפת מפה, מתוארים שם חיי עד לסופם-יום האירוע החגיגי. כשאפגוש באלוהים אשאלו - מה לעזעזל חשבת לעצמך כששלחת אותי לגיהנום ההוא שאתה מכנה חיים?!

עצוב אבל איזה יופי של דימויים מקווה שזה רק דימויים כן? לא מציאות שלך.

לך, תחכי עם ההזמנה הנוראית הזו ומזמינה אותך להיכנס לטיפול דחוף דחוף. תראי איזה כשרון כתיבה יש לך רק אנשים ממש רגישים יכולים להגיע למקומות כאלה לא חבל? נורית

שלום לך, אני מבין מדברייך שאת מחכה למוות, יודעת שהוא יגיע בקרוב ואף מחכה לבטא את הכעס שלך על השהות שלך בעולם הזה. הייתי רוצה להציע לך חלופה. נסי להשתמש בזמן שלך פה בחיים הללו, לשנות את החוויה שלך שהעולם הזה הוא גיהנום עבורך. אני משער שעברת אירועים קשים, שהתחושה שלך שאת לא יכולה להתמודד מולם, שכואב לך מבפנים. אני לא מקל ראש בכך. אבל לכעוס שם למעלה על הכאב שלך תמיד תוכלי, אך האם אז זה יעזור לך? כרגע, כאן, את יכולה לנסות ולעשות דברים שיגרמו לך להרגיש אחרת, שאולי זה לא גן עדן, אבל גם לא גיהנום. דרור

בשם של המחבר שמת דווקא את הסימן גדול מול קטן, מן חישוב מתמטי לגבי החיים שלך לחתום על ההזמנה או לא בסוף החלטת לחתום. מה שמפחיד אותי הוא שיש כאן אנשים שכותבים שיכולים פתאום להעלם כי מתו למרות שזה מחשב זו מחשבה נורא מפחידה שאנשים מאחורי מסך ואנחנו לא יכולים באמת לעזור זה ממש חוסר אונים בבקשה פני למיון פסיכיאטרי ותדחי את הפגישה עם אלוהים אולי פגישה עם פסיכיאטר או פסיכולוג תעשה לך יותר קל.

לילך, אני מתפתה להגיד לך כמה את צודקת, רק כדי להרגיע את דאגתך הכנה לבובות המריונטה שמאחורי המסך. אך לא יכולה להוכיח צדקתך. מימשתי הזמנות של פסיכיאטר ושל פסיכולג, בהזמנתם הייתה מן הצהרה שקטה שירווח לי שיהיה נעים וקל יותר, הגעתי לאירוע חד פעמי והפכתי לאורחת קבע על מפתן דלתם זו הסגורה יותר וזו הפחות. ההזמנה הצהירה כוונות טובות אלו ואחרות אך מתוך שנאה מובהקת לאירועים אלו ואחרים ולו בגלל השמחה הצבועה והלא מקורית מוותרת מראש. הם מארחים גרועים, מאלה שרוצים שיגיעו אליהם רק כדי לנקות עצמם ולומר את זו הזמנתי. באמת שחשבתי על אירועים אחרים להזמין אותי אליהם, מהסוג שגם חוזרים מהם, אך אפשרויות הבחירה הארציות הצטמצמו עד לכדי כלום. משנגמרו ההצעות הארציות להקלה החלטתי חד משמעית, ללא חרטה, לנצל את זו החוצה גלקסיות ועולמות כואבים, זו שבה לא ארגיש יותר את גופי ויותר חשוב את נפשי. יש רגע בו נדרשנו לדעת לא לסרב בנימוס להזמנה היחידה שמציעה לך אפשרות אמיתית לשקט, ומאז ומתמיד, לילך, הייתי מהסוג של אירועים שקטים. ולילך, לא לדאוג יותר מדי תתרווחי לך.

את בטוחה שהוא לא טעה בכתובת? חותמת מרחוק,אפשר שזה יהיה זוגי?

טרקתי את הדלת אני שונאת להיסגר ולא לפתוח אף חלון ולא לחוש את האויר כי זה מחניק לי אני שונאת להסתגר להזיר את המבט מול הראי לא להכיר כי זה מפחיד אותי העציב אותי לראות איך למדתי לחכות איך לא הכרתי אותי כמו את הפחד שלי כשעבר לי הכאב לא הרגשתי כלום כמו משהו לגמרי נכבה זה המוות טרקתי את הדלת מול הצער שלא יבוא בעדה שלא יקום נגדי טרקתי את הדלת במודע או לא מודע מול כאב האבדה שלא יקום אלי שלא יפיל אותי. אני שונאת להיסגר ולא לפתוח אף חלון ולא לחוש את האויר כי זה מחניק לי אני שונאת להיסגר להסתכל איך שאני אני הופכת לאישה חזקה אבל קשה זה עשה לי טוב כשהתיישבתי לכתוב כשהסתבר שיש חיים מאחורי המנעולים. רק לפעמים ברחובות היו עולים פתאום ריחות שפרצו את הדלתות שהייתי מזהה ושונאת את התחושה ומתמכרת לשניה

משתנה אילו כשרונות יש כאן, כנראה שמתוך הכאב גדלים האמנים הגדולים והשנויים במחלוקת שבהיסטוריה. מעבר לזה שיהיה לך קל יותר.

שלום לך, נשמע לי שאת מתארת כיצד הרגשת שרק על ידי הסתגרות בתוך עצמך, אטימת המחשבות על הכאב תוכלי להיות חזקה. איך בתוך כך גילית שיש חיים אחרי אטימת הכאב, אבל עד כמה קשה ואולי לא נכון גם לאטום לגמרי את עצמך בפני זכרונות, גם אם כואבים. דרור

אלוהים מרחם על ילדי הגן, פחות מזה על ילדי בית הספר. ועל הגדולים לא ירחם עוד, ישאירם לבדם, ולפעמים יצטרכו לזחול על ארבע בחול הלוהט, כדי להגיע לתחנת האסוף והם שותתי דם. אולי על האוהבים באמת יתן רחמים ויחוס ויצל כאילן על הישן בספסל שבשדרה הצבורית. אולי להם גם אנחנו נוציא את מטבעות החסד האחרונות שהורישה לנו אמא, כדי שאשרם יגן עלינו עכשיו ובימים האחרים.

וואי זה שיר של עמיחי איזה שיר ישן וכמה עדיין רלוונטי למציאות שלנו.

שלום לפסיכולוגים אני מטופל פעמיים בשבוע וזה לא מספיק לי, האם יש דבר כזה שלוש פעמים בשבוע או שעות כפולות? האם יש טעם לבקש מהמטפל שלי?אני בתקופה קצת יותר מלחיצה ומרגיש שצריך את זה אבל לא נעים לי לבקש ממנו? האם פסיכולוגים נוהגים בפגישות בתדירות כזו או באורך פגישה ארוך יותר? תודה רבה לכם

נמרוד שלום, בהחלט ניתן לבקש מהמטפל שלך זמן טיפול נוסף. במקרים מסויימים זה חשוב והכרחי. מרבית המטפלים יעדיפו הוספת פגישה על פני פגישות ארוכות יותר, אך יש מטפלים שיוכלו להציע גם פגישות ארוכות יותר. דרור

המכתב הזה מוקדש לכל מי שאני אוהבת ולמי אוהב אותי ולמי שעוד לא אהבתי.... אני אפילו לא יודעת איך להתחיל אותו... אני רק יודעת איך הוא יגמר ב"אוהבת מאוד... ומצטערת על הכל... נתראה בעולם הבא... אם בכלל..." החיים שלי היו פעם ורודים ויפים הכל הלך הכי טוב שבעולם... הבן אדם שאהבתי במשך שנתיים סוף סוף החזיר לי אהבה, היו לי חברות מדהימות שאהבו ותמכו בי, משפחה שכל בן אדם מקווה שלא הפסיקה להעריף עליי חום ואהבה, היו לי חיים מאושרים... אבל יום בהיר אחד או יותר נכון להגיד יום מעונן אחד הכל השתנה והחריב את עולמי... פחדתי מהגבר שאהבתי, פחדתי לתת לחוש נאהב כמו שהרגשתי לא רציתי לחשוף את רגשותיי אליו ובסוף איבדתי אותו לנצח. הוא עזב אותי והיום יש לו מישהי אחרת ואותי הוא שכח כי הייתי מפגרת. גם בגללו רבתי עם ההורים שלי הם לא ממש אהבו את הקשר שלנו כי הוא גדול ממני בעשר שנים והוא ידע מזה ורצה שנפסיק כדי לא לפגוע בהם אבל לא זה לא הזיז ורבתי עם ההורים שלי בשבילו ובסוף הרסתי הכל!!! גם נפרדתי ממנו וגם המשפחה שלי הפסיקה לאהוב אותי כי גרמתי להרבה מריבות וכעסים בבית. ההורים שלי חלו מרוב עצבים, אבא שלי, הוא חולה במחלת לב ואימא שלי היא בהתמוטטת נפשית והכל בגללי!!! אח"כ הרגשתי כמה שהחיים מפנים לי את הגב ושהכל נהרס אז המשכתי עם ההרס העצמי ופגעתי בחברה הכי טובה שלי... אני מאוד מצטערת על זה ומתחרטת על הכל אבל זה קצת מאוחר... אני הייתי עם הבן אדם שהיא אהבה וזה פגע ישר בליבה... ואז היא סלחה לי והגיע עוד אחד שהיא אהבה וגם אותי אני גנבתי לה בלי למצמץ אפילו פעם אחת. לא חשבתי על התוצאות והרסתי לי גם את החבות הזאת... מאז שאר חברותיי שומרת מרחק ממני... (גם אני הייתי עושה את זה) ואז החלטתי שנימאס לי כבר הרסתי הכל... אז לא הזיז לי להיות עם כל העולם. אז חזרתי לחבר הקודם וגרמתי לו לבגוד באהובתו (כן אני יודעת שזה מגעיל בגלל זה אני מענישה את עצמי עכשיו) ואח"כ שזה לא סיפק אותי הלכתי לעוד אחד וגם לו גרמתי לבגוד בחברה שלו למרות שהוא רצה... בהתחלה הוא פיתה אותי ואני לא חשבתי לעצור את הכל ולהפסיק אלא פשוט רציתי עוד לפגוע ולהרוס... וחוץ משפגעתי בכמעט כולם פגעתי יותר מכל בעצמי... הסבל רדף אחרי הכאב בנשמתי והדמעות מעיניי לא הפסיקו לרדת ליליה אחרי לילה כן אני יודעת שזה מה שמגיע לי... אני יודעת שעשיתי טעויות כל חיי ואני בן אדם נתעב בגלל זה העונש היחיד שלי הוא לברוח מכאן לעולם אחר... לעולם הבא... ששם ישפוט אותי אלוהים והוא זה שיקבע את גזר דיני האמיתי... אני פועלת מדחפים אסורים ולפני שאני אפגע בעוד אנשים אני מעדיפה לפגוע בעצמי... אולי המוות זה הפתרון היחידי שלי, אולי רק ככה אני אוכל להשתנות וכולם יבינו שלא התכוונתי לפגוע פשוט הכל נהרס לי הכל התמוטט לי בין הידיים ואני שוב פעם אומרת אני לא מלאך ואפילו לא קרובה לזה ואין מחילה למה שעשיתי ואני לא מבקשת שיסלחו לי כי זה לא הופר אני פגעתי המודע וזה בכי כואב... היצר שבי הרס את הכל פגעתי באנשים שאהבתי... אז אם אתה מכירים את האנשים שאהבתי רק תגידו להם שאני אוהבת אותם ושהם היו יקרים לי ורק עכשיו אני מבינה מה זאת חברות ואהבה ולפני זה לא ידעתי!!! רק כשמאבדים את הכל יודעים מה היה לנו ביד אבל בשבילי זה כבר מאוחר כי אולי אני לא אהיה פה מחר...

שלום לך, את מתארת בסדרה ארוכה של האשמה עצמית כואבת ביותר את חייך בשנים האחרונות. אני שומע מתחת להכל סבל רב. סבל שמתבטא בנטייה לפגוע ולהרוס את עצמך ואת אחרים. קל לשפוט אותך ולומר כמה התנהגותך אינה הולמת. אבל בכך מפספסים את הסיבה להתנהגותך, סיבות שאני לא בטוח שאת מודעת אליהן, מעבר לדחף הקיים בך לפעול את הרגשות שלך, להתקשות לעכב ולחשוב עליהן ועל ההשלכות של מעשייך. לדעתי, את זקוקה לטיפול, טיפול שיעזור לך להבין, כמו גם לשלוט במעשייך. טיפול שיוכל גם לעסוק בנטייה שלך לקחת אשמה בלעדית, גם על מעשים של אחרים, וגם על דברים שאולי קרו בגללך אבל אולי קרו ללא קשר אלייך. דרור

שלום הפנתי את החברה הכי טובה שלי למטפל שלי שתינו מטופלות אצל אותו מטפל, הוא לא יודע שהיא חברה שלי ומאז אני רק מרגישה כאילו היא בוגדת בי עם בן הזוג שלי וכשהיא לא מספרת לי מה קורה בטיפול שלה אני מקנאה שיש דברים שאיתה הוא אומר ועושה ואיתי לא. הפנתי אותה כי היא הייתה במצב קשה ולה הוא נותן יותר תשומת לב מאשר לי ווהם עברו לפעמיים בשבוע. אני כל הזמן עסוקה במה קורה ביניהם בטיפול ולא בטיפול שלי ואני לפעמים נורא כועסת עליו. אפילו ניסיתי לקחת להם את השעה שלה הוא אמר שהוא לא יכול שהשעה הזו תפוסה למרות שאמרתי לו שנוח לי בשעה הזו הוא אפילו לא ניסה להזיז אותה לשעה אחרת. פעם הוא התקשר אליה כשהייתי לידה לשאול אותה איך היא מרגישה אחרי הפגישה כי הוא מרגיש שהייתה להם פגישה קשה-לי הוא אף פעם הוא לא התקשר ואמר הייתה לך פגישה קשה?????? נו אז מה אם יש לה יותר בעיות משלי. איך אני מחזירה לעצמי את המטפל שלי ואת חברה שלי המשולש הרומנטי הזה הורג אותי.............?לפעמים בא לי להגיד לו שהמטופלת של יום ראשון שעה חמש זו חברה שלי יא חתיכת מפגר!!!!!!!!וזה שהיא יפה וחכמה ומושלמת לא אומר שהיא צריכה לקבל יותר ממני נו אז מה אם יש לי רק חרדת טיסות ולה יש בעיות מהגיהנום ואז מה שהיא נראית כך ואני כך. פתאום לחברה הכי טובה שלי יש סודות ממני והסודות האלה זה המטפל שלי המטפל שלי המטפל שלי!!!!!!!!!אולי הוא מאוהב בה???שמעתי שזה קורה!!!!!!!! תודה ליאורי

ליאור שלום, אני מבין את הקנאה שלך בחברתך. ככלל מומלץ לא לטפל בחברים קרובים או בבני משפחה. אבל במקרה הזה נשמע שהוא לא ידע ושתיכן שמרתן זאת בסוד ממנו מאיזושהי סיבה. הסוד הזה נשמע כאחד הסיבות למצב שנוצר. את כועסת עליו על שהוא מטפל בה טוב. שהוא עושה את עבודתו בצורה טובה. את אומרת שהוא פוגש אותה פעמיים בשבוע משום שמצבה לא טוב, ובמקביל את מייחסת את תשומת הלב שלו למראה החיצוני שלה ולהתאהבות שלו בה. מדברייך, לא נשמע לי שזה המצב כאן. בכל מקרה נראה לי שהדבר פוגע ביכולת שלך להיות בתוך הטיפול, ולכן המלצתי היא להעלות בפניו את עובדת היותה חברה טובה שלך, והקושי שמתעורר אצלך בשל כך. אני מניח שיידרש עיבוד של הרגשות שלך, אבל זו הדרך הטובה ביותר בעיניי. דרור

המטפל שלי מפהק המון יכול להיות שאני משעממת אותו? אני יודעת שהטיפול שלי כבר עוסק שנה באותו נושא-למה חבר שלי נפרד ממני. אבל מה עד כדי כך משעמם לו?

שלום לך, ראשית ייתכן והמטפל שלך מפהק פשוט כי הוא עייף. אבל ייתכן שהפיהוק שלו אכן מבטא משהו, לאו דווקא שיעמום מולך. לעיתים זה מבטא תגובה אל מול הגנתיות של מטופל. האם את מרגישה שאת הגנתית, שאת מנסה להתחמק בטיפול מלגעת בדברים שבאמת כואבים לך? בכל מקרה, הייתי מציע, אם זה מפריע לך, לפנות אליו ולברר איתו מדוע הוא מפהק מולך. דרור

למה כל פעם שאני מבלה , יום למחרת אני מרגישה שבורה מדוכאת(לא שותה אלכוהול) מה כאילו אסור לי לבלות?

אילנית שלום, נשמע לי שמשהו בבילוי אכן קשה לך, ייתכן אפילו שאת באמת מרגישה שאת עושה משהו לא בסדר כשאת יוצאת לבלות. האם זה כך ומה הסיבה לכך יש צורך לברר. ייתכן גם שלאחר בילוי, את מרגישה ביתר שאת פער בין הריגוש שבבילוי לריקנות של היום יום. אלו השערות בלבד, את זו שיכולה לחפש בתוך עצמה את התשובה, ובמידת הצורך לטפל בה. דרור

לא אוכל להמשיך להשיב הערב. מבטיחה לענות מחר בשעות הבוקר על השאלות שנותרו ללא מענה. עמכם הסליחה ליאת

לפעמים זה כל-כך נוגע ללב ומרגש שאומרים סליחה באופן מפתיע. מבלי שחייבים בכלל. עם כל כך הרבה כוונות טובות. בא לי לומר משהו פיצי... לפעמים, מדמיינת, שאני שומעת את המילה הזו, הכ??נה, נחה דעתי, חדל התקפה ויש רגיעה. פתאום אפשר לשתוק ולהרגיש. להתפשר. ... עוד מחכה למצוא את הסליחה והפיצוי ולקבל אותם. בעולם, בעיקר מעצמי מולי, בטיפול, מול הסובבים. צד מול צד. באמת שלא קוסמי, אלא מחפשת משהו קטן ככל שיהיה שניתן להשיג, אבל שיהיה די מספק איכשהו. סליחה אמיתית עם כוונה. שבת עצובה של געגועים לטיפול (זה טוב...). חיפשתי בחשש רב היכן להניח מילים שביני לבין עצמי עד לפגישה הבאה. נאחל להן שתישמרנה. ורק רציתי למסור ד"ש לכולם (הנאיבית)

הנה אנחנו מתקרבים לשלהי השבת. מקווה שהאנחה פרקה מעליך משהו מנטל הגעגוע. תודה שקיבלת כך את בקשת הסליחה. :-) שלך ליאת

היי ליאת, רציתי לשאול אותך ומקווה שתעזרי לי פיתחתי מין שיטה אחרי שהתחלתי את הטיפול. שיטה של התנתקות מכל הרגשות משציפות אותי בעת השיחה. אני פשוט שולטת בכל הרגשות, ולא נותנת לזה לצאת - הכוונה היא לבכי, צחוק, צעקות- אני מאוד מאופקת שם, דבר שלא היה לי קודם. המטפלת שלי מנסה כל מיני דרכים להוציא את זה ממני, לפעמים היא מצליחה, אכשאני מתחילה לאבד שליטה ומתחילה לבכות, אני מיד מתנתקת ממנה, לא מקשיבה לה יותר ואז אני חוזרת לשליטה ומפסיקה את הבכי. אבל זה נורא כאב מבפנים לחסום את כל זה שם, ולא להוציא, הרגשה של פיצוץ שעומד להתפוצץ כל דקה.

שלום מירי, היכולת לווסת רגשות ולהתנהל איתם בנוחות משתנה מאדם לאדם. כאשר קיים קושי בוויסות רגשי, נלווים לכך גם מאמצים גדולים להשאיר את הרגשות העוצמתיים בפריפריה, ולהימנע ממצבים טעונים רגשות. אפשר להניח בזהירות המתבקשת, שלמדת במהלך השנים המכריעות בחייך, שביטוי רגשי עוצמתי ומשוחרר לא יגרור אחריו הקלה ותמיכה, אלא יסכן אותך בגינוי או דחייה. בטיפול, נעשה מאמץ לעורר מחדש את האמון ביכולת להתנהל מתוך גמישות רגשית. זה קורה בהדרגה, הודות לנוכחות מלווה ומעודדת, היכולה להכיל ביטויים אלה ללא שיפוטיות. תני לעצמך עוד זמן, בהצלחה ליאת

1) הרבה פעמים הטיפול נותן לי הרגשה רעה, היא כל הזמן מבקרת אותי, את אישיותי, את מערכת היחסים שלי, את איך שאני רואה את החיים וכו. זה ממש מעצבן אותי, מוציא אותי מהאיזון שאני בונה לעצמי במהלך השבוע. פעם אחת התעצבנתי והתעקשתי שהיא תזכיר את הדברים החיוביים שיש בי, אז היא ענתה "בטח שיש בך ואת יודעת שיש בך המון, אבל - מה- את רוצה עכשיו שאתן לך מחמאות, כאן אנחנו ננסה לראות את הצד הקשה, הרע שיש בך". מה הבעיה בלתת לי מחמאות? אז כן אני צריכה לפעמים מחמאות ממי שהפכה להיות "שותפה" בחיי לכל דבר? לא? 2) עברתי התעללות לפני המון המון זמן, ואני זוכרת כמעט את כל הפרטים (או שאני בניתי את סיפורי ההמשך- לר יודעת), אבל ישנו חלק אחד -העיקרי שהוא מטושטש לגמרי, לא מצליחה לזכור לא מה שהיה שם, מה קרה? למה זה נמחק לי לגמרי והחלקים האחרים ברורים לי מאוד? האם המוח עושה את זה דווקא? אני מאוד רוצה לדעת מה היה שם? זה מאוד קריטי? האם יש שיטה לשחזר את זה? תודה

שלום לך, טיפול המתנהל מעמדה שיפוטית וביקורתית אינו דבר רצוי. עם זאת, כדאי לשים לב למציאות הנתפסת. מבלי להיכנס כרגע לפרטי הטיפול שלך, אני יכולה להעיד מניסיוני, שפעמים רבות אמירות אמפתיות ומלאות כוונות טובות מתפרשות בטעות כביקורת או טענה, בעיקר אצל מטופלים שהתרגלו לסוג כזה של התייחסות הורית. במצבים כאלה - והבנתי שאת עושה כך - כדאי מאד לפתוח את זה מולה, ולדבר על הצורך האמיתי שלך בהתפעלות. יש לקוות שעם הזמן תוכלו להתכוונן טוב יותר זו לזו. ולשאלתך השנייה. לשכחה יש תפקיד הגנתי מובהק. אירועים טראומטיים עלולים להישמט מזכרוננו, לזמן מה או לתמיד. לפעמים נראה הצפה ספונטנית של זיכרונות קשים שהיו מודחקים זמן רב, ולפעמים - למרות מאמצים כבירים להעלותם - הם נשארים במרתפים. ברוב המקרים הדחקה עמוקה כזו משמשת הגנה מפני תוכן מאיים במיוחד, כמנגנון המאפשר לנו תפקוד יומיומי תקין. הבשורה הטובה היא שאפשר לעבד את האירוע ואת רישומו על חייך הרגשיים גם ללא הפרטים ה'טכניים' שנשכחו. ההיבטים הטכניים רלוונטיים יותר בהקשרים משפטיים, ואינם הכרחיים כשמדובר בטיפול. חזקי ואמצי ליאת

ערב טוב לך, אני בטיפול דינמי כבר שנה וחצי אחרי שאזרתי אומץ וגיליתי התעללות שעברתי פעם אחת בחיי אבל שהשאירה הרבה כאב וסבל שם. הגענו בטיפול למצב שאנחנו לא מצליחות להתקדם לשום מקום. היא עובדת איתי ב-EMDR וכשהיא רצתה שאני אתן לה את המחשבה החיובית שהייתי רוצה לחשוב על אותה נקודה שסיכמנו שנדבר עליה באותו יום, אני לא מצליחה. אני מבחינתי לא מצליחה לראות שום דבר חיובי, לא מצליחה לראות יותר קדימה. זה עיצבן אותה נורא, הפסקנו את הטיפול ביוזמתי לשבועיים. כי הרגשתי שאם אתן לה תשובה זו תהיה רק בכדי לרצות אותה. עכשיו חזרתי, ושתינו מתעלמות מהנושא המרכזי, ומדברות על כל מיני נושאים אחרים, והיא עדיין טוענת (רמזה כמה פעמים) שהיא לא תוכל לעבוד עם הנוקשות שיש בתוכי, שבכדי להתקדם אני חייבת להשתנות. ואני בגיל כשה לא נראהלי שאוכל להשתנות עכישו, ואני מצד אחר לא רוצה לתת לה תשובות רק לרצות אותה!!!

שלום מירב, שינוי אפשרי בכל גיל ! כדאי להדגיש שהכוונה (גם ב-EMDR ) היא למצוא מחשבה חיובית שהיית רוצה לחשוב באותה נקודה, ולאו דווקא כזו שחשבת בפועל. זהו הבדל גדול, ואני משוכנעת שאפשר למצוא כזו. כדאי לשים לב להתעקשות הזו שלך, על כך שאינך יכולה להיעזר או לחשוב קדימה. זוהי באמת עמדה 'תוקעת', אבל חשוב לעשות לה מקום בשיחות שלכן. יתכן שקשה לך עם העמדה הקוטבית של או-או. במצבים כאלה מוטב להדגיש את הגם וגם. * גם רוצה שינוי אבל גם מאד מאד פוחדת ממנו. * גם לא מאמינה שאפשר, אבל גם מקווה ומשתוקקת לישועה * גם כועסת על עצמי, אבל גם חושבת שמגיע לי לחיות חיים איכותיים. מסכימה לנסות שוב? ליאת

ניסיתי כ"כ לשתף,ואני רוצה להאמין שלא באמת טעיתי,ושהיא לא כועסת.אחרת אני לא באמת מבינה מה הטעם בלנסות לשתף במיוחד שזה ממש לא נעשה בקלות.יש מצב שטעיתי בכך?

שלום ד. אני מניחה שאם קיבלת רשות לשתף - זה בסדר. למה שיהיה כעס? יתכן שהתהייה שלך נובעת מהיעדר התגובה. תגובות יכולות לבוא במקום ובזמן המיועדים לכך. :-) ליאת

שלום רב אני בחורה ערבייה, בת 23. הכרתי את החבר שלי בבית הספר התיכון כשהייתי בת 17. הוא חזר אחריי תקופה ארוכה ואחרי שהסכמתי לצאת איתו ובעצם הפכתי מאוהבת בו אחרי שעה שהודעתי לו שאני מסכימה להיות החברה שלו, הוא בקש להכיר אחרת והתחיל לצאת איתה, למרות שלא הבנתי למה הוא עושה את זה הייה לי קשה להשלים עם זה והחלטתי להילחם ולהחזיר אותו, וזה מה שקרה. ומאז עברו 3 שנים שהיה בהם רגעיםטובים ורגעים פחות טובים, אבל הוא כל הזמן היה מפלרטט ועשה כמה קשרים עם בנות אחרות, למרות שאנחנו היינו עושים סקס, יוצאים ביחד, ואין משהו שחסר לו. יש לציין שאני ממשפחה משכילה ולומד מקצוע נעלה באוניברסיטה ברגע שהוא כל הזמן הייה טוען שמגיע לי מישהו יותר טוב ממנו, ואני עונה אתה הבחירה שאני עשיתי. הוא טיפוס מאוד קנאי אבל לא חשדני, הוא מאוד עצבני וקשה לו עם ביקורת, הקשר שלנו במשך השלוש שנים הייה מתנדנד, כאשר אני מגלה שיש לו קשרים אחרים מתנקים הוא מתנצל אחר כך וטוען שזה הסתיים וחוזרים וכך, בסוף השלוש שנים יצאתי לפגוש החבר שלו מאחורי גבו, החבר שלו היה הידיד לי והפגישה הייתה ממש ידודית (הוא לא הסכים לצאת איתנו ואז החלטתי שנמאס מהקנאה שלו ויצאתי עם החבר שלו לקפה), ספרתי לו על זה, וכמובן הסתער, עברנו משבר ואז הוא החליט לצאת להמשך לימודים בחו"ל, לפני שנסע לחו"ל הוא ספר לי על כל "הבגידות שלו", נתנן לי לבחור בריטוריקה קשה אם "לוותר עלייו עכשיו" או לסלוח. בחרתי לסלוח והמשכנו בקשר שבעיקרו טלפוני אבל נשארו כבני זוג. כעבור כמה חודשים במקרה גליתי שהוא נכנס לאתרי הכריות, הסתערתי ונתקנו הקשר, אחרי כמה חודשים חזרנו לדבר מדי פעם "כידידים", כעבור שנתיים, מהיותו בחו"ל הוא חזר לביקור לארץ, נפגשנו, בפגישות שלנו הוא תמיד סרב ועד עכשיו תמיד מסרב ללכת למסעדות בארים או קפה או איזה שהוא מקום והוא תמיד מחליט שאנחנו מסתובבים באוטו וזהו ואף פעם לא הבנתי למה זה. ואז נפגשנו סרב ללכת למסעדה והתסתובבנו באוטו עצרנו רציתי לדבר על מה עושים הלאה, ואז הוא סובב השיחה לקט מיני למרות שראה שלא מתחשק לי, אי התפרצתי ואמרתי לו שהוא תמיד לא מתאפק, כל פעם נפגשים רוצה סקס ורק סקס ומסרב לעשות משהו אחר וזה האמת, ובקשתי שיחזיר אותו לבית ושלא יצור איתי קשר יותר, וזה מה שקרה נשארנו בנתק למשך שנה ואז נפגשנו על המסנגיר במקריות ודברנו, הוא דאג לספר לי על חיי המין הסוערים שלו, טען שהוא יצאת עם 15 בחורות באותה שנה וקיים איתם סקס, ודאג לשלוח לי תמונות.לי היו שני פלרטוטים.. שהיו נטולי רגש שלא ספרתי לא עליהם ודאגתי להגיד לו שלא היו לי קשרים מתוך תכנון שאני החלטתי להחזיר אותי ואני יודעת טוב שעל זה לא יסלח.בקיץ כשחזר נפגשנו, שני המפגשים כללו סקס, רציתי לקבוע מפגש שלישי איתי לדבר על מה עושים כי פשוט אנחנו עדיין פרודים. ואז השיחה הסתיימה בצעקות הוא טען שהוא לא חייב לי וואני טענתי שהוא לא מכובד וזה נגמר. בעבור 4 חודשים הוא חזר לארץ לביקור, הרים טלפון וטען שהוא רוצה שיחה להביר את עצמו, נפגשנו דברנו והגענו למסקנה שאנחנו רוצים לחשוב טוב אם חוזרים ביחד, וקבענו שאר העניין נגמור כשיחזור לחו"ל, בעוד שבוע, והפגישה הסתיים בסקס למרות שלא רציתי כל פעם הוא מתגרה לא מתאפק ואני נכנעת, זה לא נעשה בכוח אבל לא ברצון. כשחזר לח"ל שבוע לא הרים טלפון, יצרתי איתו קשר והחלטנו לדבר, דברנו 4 שעות על חשבוני והוא טען שהוא דווקא רוצה שנהייה ביחד, כי קשה לו בלעדיי אך מודע לזה שגם קשה לו איתי, היה אמור להתקשר אליי בשבת, לא התקשר התקשרתי אני טען שהוא עם חברים, דברתי איתו על סדר עדיפות אמר שהוא לא מאמין בזה. הוא עכשין מתקשר כל שבועים למרות שכל פעם רבים על פרק הזמן הארוך מבחינתי והוא טוען שאין לו זמן לדבר וכאשר הוא מתקשר מדבר דקות אחדות בבד בטענה שהמצב הכלכלי שלו לא מאפשר לו שיחה ארוכה, אבל כאשר אני מתקשרת אף פעם לא מוצאת אותו עסוק, וגם הוא זורם בשיחות שעות. אני מאוד מתלבטת אם זה יעבוד או לא. לא מבינה את עצמי ולא מבינה איתו, אני עדיין אוהבת אותו אבל יש לי כעס עצום כלפיו, הוא טוען שהוא אוהב אותי אני לא ממש מרגישה את זה, לפעמים אני מרגישה שהוא יותר נמשך אליי מאשר אוהב אותי, אני מרגישה שהוא היום בקלות מוכן בכל רגע לנתק את הקשר, לפעמים מתפרץ על סיבות לא בעלות ערףך ונכנס לסערת זעם, אבל כאשר השיחה נעימה יותר הוא מתרחמן מהר וזה ממש מרגיז אותי. אני ממש לא מבינה אותו, ממש לא יודעת האם הוא באמת יתאפק ולא יפלרטט עד הקיץ ולא יעשה קשר עם בחורות אחרות, נשאר ו שנתיים לימודים בחו"ל והוא יהייה בארץ רק ביקורים בקיץ. אני כל הזמן מרגישה שאני חושדת בו, האמת אני לא יודעת ממש מה אני חשה, ומה אני רוצה הקשר הזה, אבל אני יודעת שמאוד קשה לי בלי הקשר הזה. אני לא יודעת מה לעשות, איך לפתור את זה, מה לעשות עם כל ההתלבטיות והרגשות הקשות שאני מרגישה, אני אף פעם לא הצלחתי לקרוא את שפת הגוף שלו, למרות שאני חושבת שאני חכמה מאוד ושאני תמיד מנחשת מה הארחים חשים ומפרשת נכון את שפת גופם, איתו החוכמה שלי והאינטלגנצייה הרגשית שלי פשוט לא עובדים, פשוט לא מבינה איך ןלמה הוא מתנהג בדרך זו, פשוט לא יכול להבין מה המבט שלו אומר, אני תמיד מרגישה שיש משהו נסתר, וזה מכניס אותי לדילמה כל הזמן ושורף המון אנרגיה. אני מקווה עזרה דחופה, מקווה הסבר מלא שיגע לכל הנקודות שאזכרתי, ושיתן אפשרות לראות את עצמי ואת הקשר איתו בהביורת יותר. תודה רבה

שלום לך, הכותרת שבחרת אומרת "הכל בערפל", אבל לתחושתי הכל ברור כשמש. את יודעת היטב שמדובר בבחור לא יציב, לא ישר ונצלני. הוא מצהיר על אהבתו, אך פוגע בך שוב ושוב, לא נוהג בך כבוד, ומנצל את אהבתך להנאותיו. לא ברור לי מה נשאר עוד נסתר או לא ברור. הוא מקיים יחסים עם בנות אחרות ואף שולח לך תמונות שלהן, לא משקיע בך - אפילו מן הנימוס - מאומה (אפילו לא קפה או ארוחה במסעדה), מתפרץ עלייך, ואפילו מודה שמוכן לנתק את הקשר איתך. נדמה לי שהשאלה שנשארת בערפל היא *למה את מוכנה לכל זה?* זאת שאלה קריטית, ואני מפצירה בך לנסות ולהגיע בדחיפות להתייעצות פסיכולוגית (תוכלי לפנות לשירותי הייעוץ באוניברסיטה), ולברר עם עצמך מדוע את מאפשרת לפגוע בך כך לאורך שנים. זכרי שעכשיו את עדיין אישה פנויה וחופשייה, ויהיה קשה שבעתיים להיחלץ ממערכת יחסים הרסנית אם חלילה תתמסד. בהצלחה ליאת

היי יש לי ocd התחלתיי טיפול ראשון אצל פסיכולוג רציתי לשאול שאלה האם אני מסכן את רישיון הנהיגה שלי בזה שאני מטופל?

שלום גרגורי, אני מברכת אותך על היציאה לדרך. ההחלטה להתחיל טיפול היא תמיד משמעותית, כרוכה ברגשות מעורבים, בהתרגשות וחשש, תקווה וציפייה. אם ה-OCD לא הפריע לך לנהוג, הטיפול בוודאי שלא. עצם ההימצאות בטיפול אינה פוגעת בכשירותך לנהוג, אלא אם תתחיל בנטילת תרופות הפוגעות זמנית בעירנות. תוכל להתייעץ על כך עם המטפל שלך, שיוכל להרגיע אותך ללא ספק. בהצלחה רבה ליאת

לאחרונה אני חשה יותר ויותר צורך לסיים את הטיפול בו אני נמצאת שנה, יחד עם זה אני לא לא חרדה להפסיק את הפגישות בבת אחת. ברור לי שההחלטה היא שלי אך האם ישנה דרך לרכך את הנתק. פסיכולוגית קלינית מחפשת שותפ/ה לקליניקה באיזור הצפון (הקריות)

שלום רעיה, מאימתי שהתקבלה החלטה משותפת (מטפל-מטופל) על הפסקת הטיפול, אפשר בהחלט להחליט על נוהל 'מרוכך' של מפגשים אחת לשבועיים, אחת לחודש, או לפי הצורך בתיאום. בברכה ליאת

קרה לי דבר מוזר במהלך תהליך ארוך ושלילי (שלא אפרט כאן ) שבסופו של התהליך...איבדתי את קולי- את זהותי- אני זרה לעצמי- ולא חיה מתוך הסובייקט אלא משהו יותר אוביקטיבי- נראה לעין- שטוח- חלק- ללא המאפיינים הייחודים שיש בכל אדם. אני שאולת איך ניתן להחזיר את הקול גם לאחר מס' שנים ...? אני לא לוקחת טיפול פסיכולוגי בגלל העובדה הפשוטה שלא ניתן לטפל במה שלא קיים ואחרת זה מבלבל מאוד ולא תורם.

שלום לך, את מתארת חוויה קשה של התנהלות בעולם מתוך היעדר עצמיות מגובשת, היעדר מקום או קול ייחודי משלך, כאילו אבדה לך זהותך. תילי תילים של תיאוריות נכתבו על תופעות אלו ממש, וברשותך, אביא ציטוט קטן מדבריו של היינץ קוהוט, שכתב על כוח הריפוי של העצמי- "בדיוק כשם שעץ, במגבלות מסוימות, יוכל לעקוף מכשול בגדילתו כך שיצליח בסופו של דבר לחשוף את עליו אל קרניה מזינות החיים של השמש, כך גם העצמי יזנח בחיפושו ההתפתחותי את המאמץ להמשיך בכיוון מסוים אחד, וינסה להתקדם בכיוון אחר". זוהי ראייה אופטימית מאד, כך נדמה לי, על החתירה הבריאה לתיקון שקיימת בכולנו. אני מאמינה שעם עזרה מקצועית טובה תוכלי לתת לחלקים הבריאים שהחנקת בתוכך לצמוח ולהתפתח בכיוון חדש. בהצלחה ליאת