פורום פסיכולוגיה קלינית

לא נראה לי שאני בדכאון כי אני יחסית מתפקדת ומתקשרת עם אנשים אבל כשמגיע הלילה או כשאני חוזרת הביתה כל מה שאני רוצה לעשות זה כלום וכלום ומוזיקה עצובה ורצון לחתוך אבל תוך כמה שניות אני יכולה להתאפס ולהפך... (אני כ-ן בטפול) בכל אופן, יש לי צורך עז להכנס לדכאון אבל אני לא מצליחה.. רצון שמבקש לחוות את העצב שאני מבריחה מעצמי או שבפנטזיה הייתי רוצה שהמטפלת תוכל להיות איתי בכל הרגעים הקשים ולא רק בטפול עצמו... כיצד חיים עם העצב העמוק מבלי לברוח לקצוניות של דיכאון או בריחה וטשטוש??? אני מודעת לעובדה שאני כנראה לא בוגרת מספיק בכדי להתפשר ולארגן את עצמי ל'פריקה דו שבועית' אצל המטפלת... למה אני ככה???

שלום אני, אני מבינה שיש משהו בתוכך שאת מבקשת לחוות במלואו, בכל עוזו. אני יכולה להזדהות עם הרצון הזה, לחיות את עצמנו בצורה מלאה ולחוות את כל טווח רגשותינו. אבל, תחושות ומחשבות לא באות על-פי "הזמנה", לא מבחינת התוכן ולא מבחינת העוצמה. לכן, אני מציעה לנסות לקבל את עצמך כפי שאת - אם אינך בדיכאון אין צורך "להתאמץ" להיות, ובפגישה הטיפולית כדאי לומר בחופשיות מה שעולה בדעתך באותו הרגע. אני בטוחה שעם הזמן והתפתחות הקשר הטיפולי תלמדי להשתמש בו בצורה מלאה. בהצלחה, אורנה

שלום רופא פסיכיאטר רשם לי על פתק אחבנה עם האותיות באנגלית BLED...מה המשמעות של זה בעברית? תודה...

שלום שירה, אינני מכירה אבחנה כזו. האם תוכלי לחזור ולברר אצלו? בהצלחה, אורנה

הנני בחור בן 21.5,ומאובחן כסובל מ-ocd ודיכאון משני. לפני כשלוש שנים היה לי דחף להציץ למקלחת של דודה שלי בזמן שהיא מתקלחת,דבר שאותו לא ביצעתי כמובן,ומאז רודפות אותי מחשבות טורדניות שאני סוטה מין,שאני עבריין מין,שאני ראוי לעונש על כך..ועוד מחשבות בסגנון הזה... אשמח לדעת האם באמת הדחף הזה שהיה לי מעיד על סטייה מינית כלשהי,ודבר נוסף שברצוני לדעת הוא איך אוכל להפטר מהמחשבות המעיקות האלה שרודפות אותי. בתודה,

אלמוני יקר, החשק להציץ למקלחת של דודתך אינו מעיד על דבר פרט לדחף מיני בריא של נער מתבגר. אבל, כמובן שאין זה מספיק שאני יודעת זאת, אלא גם אתה תצטרך ללמוד לקבל את מחשבותיך השונות (גם המיניות) כחלק סביר ומתאים של הנפש האנושית. האמת היא שזהו גם המפתח שמציע הטיפול הקוגניטיבי: ללמוד לקבל את כל טווח המחשבות שלנו (גם המפחידות והקשות) כחלק מאיתנו, חלק שמותר לחשוב אותו בחופשיות מבלי לחשוש מהשלכות קשות. אני ממליצה בחום לפנות לטיפול קוגניטיבי אצל פסיכולוג קליני המתמחה בטיפול ב- OCD. בהצלחה, אורנה

תודה על התשובה....

אני לא מצליחה לגבור על הגעגועים לחייי הקודמים...לפסיכולוגית שהטיפול נקטע באיבו, למערכת יחסים עם החבר שהסתיים באחת אחרי שלוש שנים, לידיד שעזב לעיר אחרת ואתם נקטע הקשר לחלוטין ובמקביל... אני מרגישה שחלק מהעצמי אבד, חלק גדול שמאז הלכתי לאיבוד ואני לא מוצאת עצמי. מה עושים???? נשארתי שם...במקום אחר..ואילו אני עכשיו הצל של עצמי , תלושה באוויר מבלי יכולת להיאחז במשהו מוכר... וזה שנים שאינני מצליחה לגבור על התחושה, ואין דבר אחר הנמצא במקום ...לא רוצה דבר אחר...

ליאת שלום, כפי שאת אומרת את רוצה את מה שנגזל ממך, את מה שאת לא יכולה לקבל עוד. את מסרבת לאפשר לעצמך דברים חדשים להיאחז בהם חוץ מאלו שאת יודעת שאין סיכוי שיחזרו. נראה לי כי עוצמת החוויה הזו משחזרת משהו מעברך, נטישה מוקדמת, לא מוסברת אולי, תחושה של חוסר אונים ורצון שאותה תחושה תחזור ורק היא, ללא תחליף אפשרי. אני חושב שהמקום בו את נמצאת כיום הוא מקום כואב למדי, ועצתי היא שתפני לטיפול, גם אם מטרתו תהיה כרגע לעבד את הפרידה מהמטפלת הקודמת. למצוא משהו בחייך שנאחז גם בהווה ולא רק מתאבל על העבר. דרור

שלום רב יש לי מספר שאלות בנאדם בן 24 תלוי בהוריו באופן חלקי ובעל דמוי עצמי נמוך ,רגיש יותר מידי בטחון עצמי נמוך מפרש דברים באופן הפוך הכונה כונות טובות שלי לרעות מפונק כול דבר שיעשו לו לעיתים מתעצל האם ניתן לשנות את תמונת המצב כאשר עוברים לגור ביחד בנאדם יכול הישתנות ??כי הוא פשוט נורא רוצה להשתנות ואומר שאני נותנת לא סיבה להישתנות והדברים יראו אחרת אחרי שנגור יחד או שמע שלא ?? כי אני רואה כאשר שנוי בבטחון שלו שכאני איתוי הבטחון שלו התחיל קצת לעלות והוא הישתנה קצת יש עתיד לקשר כזה ?? ומה עושים אם אוהבים אבל זה נורא מפריע אני זקוקה לתשובה שתכון אותי האם אנשים משתנים תכונות הלל??? ובכלל ואך אני יכולה להגיד לו דברים בלי לנסות לפגוע ? ואך ניתן לעזור לו אם לא היו לו קשרים חברתים עם בנים ובנות כי לא יודע אך להיתנהג באיזה צורה אפשר להדריך אותו?? והאם אפשרי שבחורה תתצליח לשנות אותו אם הוא רוצה בכך גם!!!!!!!!!!! תודה

ליאור שלום, את אומרת בדברייך שאת אוהבת אותו, כלומר ישנם דברים בו שאת אוהבת. השאלה שנותרת פתוחה היא האם במקרה והוא לא ישתנה את רואה מצב בו את אוהבת אותו ונשארת איתו. מצב כזה יכול לקרות. נכון שאנשים יכולים להשתנות, בעיקר כאשר יש להם סיבה טובה, אבל לרוב השינוי אינו שינוי של מעבר מקצה לקצה, אלא שיפור. אני גם מציע לבחון האם ישנם דברים שהוא מעוניין שאת תשני, וזאת משום שקשר הנבנה על צד אחד המלמד את הצד השני כיצד לנהוג, ודורש ממנו להשתנות בכדי להתאים את עצמו אליו, הוא קשר פגיע בעיני. זה בסדר לרצות שהוא יעשה מאמצים עבורך,אבל נסי להגדיר עבורך מה מבין הדברים הללו הם קווים אדומים ומה מהם יהיה פשוט נחמד אם ישנה ולא נורא אם לא. דרור

ראשית תודה רבה ודבר נוסף אני בנאדם מאוד פצפקיוניטי כיצד ניתן להעלים את ההרגשה הזו כי היא לעיתים מלווה בכעס שמתפרץ החוצה באופן בלתי ניתן לשליטה וזה נורא פוגע בצד השני מה לעשות עם זה? כי ההדחקה גורמת לכעס הגדול ? ומה לעשות במקום להדחיק?? אך אפשר ללבן את הדברים מבלי להיות כמו בלון שמיתנפח אם אני לעיתים מרגישה שאני מדברת ומדברת אך ללא שום אכפתיות מהצד השני??

מתי ההורים מרפים? אני בת 27 וההורים עדיין מתייחסים אלי כבת 6 אני אנו שלושה אחים אחד בן 19 ואחד בן 13 בעיקר אבא שלי עדיין מדבר אלי ליד חברים שלי כאילו אני בדרך לבית ספר עם מילים כמו פשושית קשקושית וכאלה וזה נורא מביך אותי למרות שחברים שלי מתים עליהם. אני מתכוונת לעבור לגור עם חבר שלי אבל אין לי כוח להרצאות של אמא על כוונותיו ומי ומה הוא וכו' חוץ מזה שפוחדת שאבא שלי יגיע כל יום "בטעות" לבדוק אם חסר לי חלב וביצים במקרר....איך מספרים להם ומורידים אותם מהווריד שלי?

מיקה שלום, נשמע מהדברים שלך שההורים שלך, ובעיקר אבא שלך עדיין מתקשה להשלים עם ההתבגרות שלך. הוא צריך אותך ילדה קטנה, וייתכן ולך מאוד קשה ואפילו מאיים לעמוד מול זה. הדרך להתמודד עם הקושי הזה היא לקחת בחשבון שהוא אולי לא ישתנה, ולהיות מוכנה לשלם את המחיר במקרה הצורך, כאשר לעיתים תרצי להבהיר שאת יוצרת נפרדות מהם. שהוא לא יכול להופיע לך בבית החדש שלך ללא הודעה. ייתכן שהוא יכעס, אולי ייעלב ויתרחק בהתחלה, אבל נראה לי שאם לך יהיה ברור מה הגבולות שלך בסופו של דבר הדברים יסתדרו. דרור

דרור איך ניתן לדבר איתך בטלפון להתייעצות?

שלום לך, את יכולה לשלוח לי מייל ונתאם זמן מתאים לשיחה טלפונית, דרור

שלוםרב רציתי לקבל יותר מידע לגבי התופעה,שאם ילדה גיל 18 פתאום טוענת שהיא לא מכירה את עצמה ולא מתחשק לה ללמוד ולהיות נחמדה לאחרים,כמובן שזה דבר טוב מצד אחד,אך האם יש גורמים מסוימים מבחינה פסיכולוגית שמביאים למצב הזה, ומהי הדרך הטובה ביותר לגילוי עצמי? מחכה לתשובתך

יהודית שלום, מרד גיל ההתבגרות הוא דבר ידוע ומוכר. הוא מתייחס לשלב בו כל אדם מנסה לגבש לעצמו, דרך נפרדות מהסובבים אותו, זהות משל עצמו. כך שיידע שעושה משהו לא משום שהוא מרצה מישהו אחר אלא כי זה בא ממנו. המעבר הזה הוא לעיתים קיצוני ומלווה באנטגוניזם מופגן. במקרים מסויימים האדם אינו מצליח לגבש לעצמו זהות, סובל ממצבי רוח חריפים ומהתנהגויות סיכון. במקרים כאלו יש להתייעץ עם איש מקצוע. מהדברים שלך לא ברור האם יש סימנים מדאיגים. למה היא מתכוונת כשהיא אומרת שאינה יודעת מי היא. במידת הצורך ניתן להפנות אותה לייעוץ פסיכולוגי תוך ידיעה שזהו גיל קשה הדורש התמודדות עם אתגרים לא פשוטים, וניתן להיעזר במידת הצורך. אין דרך אחת טובה לגילוי עצמי, זהו תהליך, המערב כאב לעיתים קרובות. תהליך שרובנו עברנו. דרור

מתי מצבי רוח מוגדרים כלא בריאים ודורשים טיפול איפה זה מצבי רוח לגיטימיים ואיפה זה כבר לא?

שי שלום, בעיני כאשר ישנו סבל הנגרם ממצבי הרוח, פגיעה בתפקוד ופגיעה באיכות החיים יש מקום לפנות לטיפול. זהו מדד סובייקטיבי יחסית. ועדיין ניתן להסתכל על שני צירים מרכזיים. האחד עוצמת מצבי הרוח. ככל שהם עוצמתיים יותר הם מפחידים ומפריעים יותר, גם את הסביבה וגם את האדם עצמו. הציר השני הוא מידת היציבות. ככל שחילופי מצב הרוח תכופים יותר וללא סיבה נראית לעין המצוקה תהיה גבוהה יותר. דרור

עזבתי את המטפלת שלי כי הודיעה שהיא עוברת עוד חודשיים לעיר רחוקה מדי. זה היה לי החלטה קשה לוותר עליה אבל לא יכול ליסוע את המרחק הזה, רציתי לדעת איך מתחילים טיפול חדש הייתי אצלה שנה וחצי,והיא נטשה אותי, מה אומרים בטיפול חדש? האם כדאי להתאמץ עד אליה? מה המלצתם של הדוקטורים ושל חברי הפורום?האם להמשיך את החודשיים האלה? תודה רבה רועי

רועי שלום, קשה לי מכאן לדעת מה המרחק עליו מדובר. אבל קיים קושי להמשיך בטיפול כאשר המרחק גדול מדי וייתכן ומשום כך ממליצה המטפלת להפסיק את הטיפול. אני מציע שבחודשיים שנותרו תהיה התייחסות לסיום הטיפול, עיבוד שלו. זוהי פרידה לכל דבר ויש חשיבות לדבר על מה זה מעורר בך, איך אתה מרגיש עם הפרידה. במקביל ניתן לחשוב ביחד האם אתה זקוק לטיפול כרגע, האם יש צורך בהפסקה עד לפנייה לטיפול. ואם תחליטו שאתה פונה לטיפול חדש לחשוב ביחד למי אתה יכול לפנות. בהחלט לא הייתי ממליץ להפסיק את הטיפול כרגע למרות תחושת הפגיעה שבוודאי אתה חש. דרור

היא המליצה להמשיך לא להפסיק אני גר בתל אביב והקלינקה שלה היא בתל אביב והיא עוברת לכפר סבא

מעשה בילדה בודדה אשר כל רצונה היה להיות שמחה. הילדה שמרה סוד נורא וכבד שנח על כתפיה . עם הכרותה את המילים , הייתה בכל מקום מוציאה נייר , עט ורושמת. הראש היה מלא במחשבות, הדמיון היה פרוע. הרגשות , הכאב וההתלבטות תמיד ליוו אותה בחייה. המילים שאשר נכתבו היו דרך להוציא כאב מליבה. לעכל את הטראומה אשר עברה. ועדיין המילים והתחושות, נשמרו בסוד. מילים אשר אסור היה לספר. הכתיבה נתנה לה כוח. להשתחרר מהרוע ולחיות עם הטוב. דרך הכתיבה גילתה, שדברים רבים חבויים בה. אך לא למדה עדיין, כיצד להמיר המילים הכתובות במילים מדוברות, לכן עדיין כותבת.

ילדה- אישה, לימדו אותך לשתוק מן שיעור שקט של המתעללים. הלוואי שתמצאי מקום שילמד אותך לכתוב פחות לצעוק יותר.... עצוב לי

יש דובים גדולים ביער ופחד מורגש ריקודים מול האש - יש ינשופים ונחש יש מפלצת בתוך הנהר רעבה וערה אבל החדר חמים ונעים ואת ישנה הבל פיך התמים שקט ורוגע שום דבר לא מפחיד בך לא נוגע יש מלחמה באמצע אירופה הימים שחורים שיירה בורחת בלי בית מפני הרעים יש חיידק משוגע שפוגע חסר הבחנה אבל החדר חמים ונעים ואת ישנה הבל פיך התמים שקט ורוגע שום דבר לא מפחיד בך לא נוגע

שלום לך, הכתיבה יכולה לשמש לעיתים כדרך פורקן למחשבות קשות ותחושות בלתי נסבלות, ובעיקר דרך לארגן אותן. במקרים מסויימים האומנות מאפשרת גם לעבד אירועים שהאדם עבר. עם זאת אני מסכים שלעיתים החוויה היא שעדיין נשארים עם הדברים לבד ויש רצון וצורך לשתף, אבל זה קשה ומפחיד. כאן יש צורך בתהליך איטי והדרגתי, אולי בעזרת טיפול. דרור

דרור יכול להיות שיש בחורות הזוכרות וידעות על התעללות מינית בילדות שלהן ועדיין לא מספרות? כל הזמן מדברים על אלו שלא זוכרות ונזכרות במהלך טיפול, אך למה אלה שזוכרות לא מספרות הרי הן יודעות שזה חולני מה שעשו להן?

כמה קל לחשוב שהן לא מדברות כי אינן זוכרות, אך אם הן זוכרות ולא מדברות אז זה לא ברור אה, הרי איך זה ייתכן???באמת משתנה....

משתנה שלום, אני חושב שזו שאלה מורכבת. לא קל לספר כאשר ישנו מרכיב חזק מאוד של בושה ואשמה. כאשר יש חשש לפגוע במשפחה, ובעיקר כאשר לעיתים בשל מנגנוני הגנה קיים ספק עצמי האם זה באמת קרה או לא. אבל התשובה היא כן, יש הזוכרות אך מסיבות שונות לא מצליחות או לא רוצות לספר. דרור

שנאה עצמית בשנאה עצמית מהולה באשמה עצמית....?

שלום לך, אשמה היא רגש קשה מאוד. אשמה המופנה כלפי העצמי עלולה במקרים מסויימים להשתלט על חלקים נרחבים בעצמי ובסופו של דבר להוביל לשנאה של חלקים בעצמי, ואף לשנאה עצמית נרחבת. זו גורמת כאב רב משום שניתן להתרחק מאנשים שאנחנו שונאים אך קשה מאוד להתרחק מעצמנו ללא שימוש בדרכים קיצוניות. דרור

תודה על תגובתך. ובהמשך-מה הגורמים לה עוצמות כאלה ואיך מטפלים בה?

שלום לך, יכולים להיות גורמים רבים לשנאה עצמית. למשל יחס שלילי של אדם חשוב לנו והפנמה של היחס שלו כך שאנו מזדהים איתו ושותפים לדעתו עלינו. ייתכן והדבר ינבע מבושה או אשמה בשל דברים שאנו לא מרוצים מהם ויכולים להיות גורמים נוספים רבים. בטיפול מנסים לגעת בשורש השנאה העצמית, לפרק אותה, להבין מדוע היא מופנית כלפי פנים, האם ייתכן שהיא מגנה על משהו בעולמנו. כלומר האם עדיף לנו לשנוא את עצמנו על פני משהו אחר שאנו חשים שיהיה נורא עוד יותר אם יקרה. ובהדרגה דרך עיבוד התחושות הללו עוצמת השנאה העצמית יורדת. דרור

אם בתחילת הטפול (לפני שנתיים) המטפלת הניחה יד על גבי בתור הפגנת תמיכה בקושי שלי ויותר מאוחר ציינה שבמגעה הרגישה ממני קור וקפאון רגשי (מה שהיה נכון מאוד בזמנו - הייתי בשוק שהיא העזה להניח יד על כתפי ו'לחדור לטריטוריה שלי'... שנה ומשהוא אחר כך כתבתי לה מייל ראשון בו שיתפתי אותה ברגשות קשים מאוד ששכנו בתוכי, לגבי ולא היה לי האומץ להוציא אותם בתוך מסגרת הפגישה פנים מול פנים. במכתב גם ציינתי שהייתי מאוד רוצה להצליח להרשות לאנשים להתקרב אלי ולתת חבוק כשאני צריכה אותו.. וכמה קשה לי שאני לא שם... בפגישה הבאה עם המטפלת, בסיום הפגישה היא ניגשה אלי ורצתה להניח שוב יד על כתפי כאות תמיכה אולם אני הרגשתי צורך עז לברוח לצד השיני של החדר ולאמר לה באופן ברור: אל תגעי בי! אני עדין לא שם.. אני מפחדת מזה.. (הסתבר יותר מאוחר שתגובה זאת הביעה פחד מאינטימיות רגשית) כמובן שהיא כיבדה את רצוני והניחה לי מיד. עכשיו הבעיות מתחילות: טפול הוא ענין מסובך כפי שידוע לכולכם. לרוב המטופל נמצא במצב מאוד רגיש וכך היה איתי בהתחלה ואכן, בעקבות המטפלת והטפול הטוב והנכון, תוצאות הטיפול הופיעו והתחלתי להרגיש טוב יותר בחיי האישיים כמובן שהרגשה זאת השתקפה החוצה. לאחרונה אני עוברת טלטלות חיצוניות שמביאות לטלטלות רגשיות מפחידות (ומזל שאני עדין בטפול) ואני שוב חוזרת למצב המעורער והרגיש.. שונה ממה שהיה בעבר, היום אני מרגישה צורך בחבוק תומך מהמטפלת ואני לא יודעת אם זה יש לי הכח לשתף אותה בזה? מה עם העקרונות שלה מסתימים ועומדים פה?? מה עם היא תסרב?? זה נכון שבכל שאלה יש מצב שתהיה תשובה שלילית אבל אני לא יודעת אם אני מסוגלת להתמודד עם ה'לא' עכשיו במיוחד שסופסוף אני מרשה לעצמי להרגיש שמותר לי להתרפק על מישהו.. מותר לי שיתמכו בי... אני לא צ-ר-י-כ-ה להשאר לבד... ושוב, המטפת מדגישה שהיא איתי ותומכת בי בתהליך, אבל מה אם היא תגיד לא לחבוק? קשה לי למצוא את הקו הבריא של תמיכה... אני לא מכירה אותו... צריכה עזרה. צריכה תמיכה חמה.

שלום לך, לדעתי טיפול מתמקד בדיבור. לכל ההישגים שניתן להגיע בטיפול מגיעים דרך דיבור וללא צורך במגע פיזי. ברור לי הצורך שלך שיחבקו אותך שיתמכו בך. ואכן בתוך טיפול ניתן לתמוך ואני בטוח שהמטפלת לא תסרב לבקשה שכזו לתמוך בך. אבל לגבי חיבוק, ייתכן והיא תסכים וייתכן ולא. אין בכך כדי לומר שהיא לא איתך או לא מחבקת אותך בדרכה היא. חשוב לדעתי שתוכלי לומר לה מה את צריכה ממנה, גם אם לא בהכרח תקבלי מימוש מלא של רצון זה. אם לא תאמרי לה זה יישאר מעין סוד שלך מולה, ואולי אפילו תרגישי עם הזמן תרעומת עליה שהיא לא מבינה שזה מה שאת צריכה. דרור

...כאן כבר העסק ניהיה מסובך יותר\מפחיד יותר. טוב, כנראה שאני פשוט צריכה להתמודד. זה לא יהיה פשוט :(

ספק אם אני מבינה את עצמי או לא. כמובן שלי הכל 'ברור'... אני לא מרשה לעצמי לכעוס, זה נכון. אני מבינה שאני מרגישה צורך לחפות על כל העולם ולוודא שכולם בסדר (תת מודע: כולם חוץ ממני), אני מבינה שאני לא יודעת איך להתנהל עם הכעסים שכן קיימים בתוכי גם אם אני לא רוצה אותם, מתעלמת מהם, משתקת אותם ולא מכבדת אותם, אני מבינה שכל זה קשור לעברי, אני מבינה שאני מפחדת מעצמי, אני מבינה שאני מפחדת להיות השלכה של אמא שלי, אני מבינה שאני לא מקבלת את עצמי, אני מבינה שהערך העצמי שלי נמוך מאוד במקומות מסוימים, אני מבינה שאני לא מאמינה בעצמי ולכן אני לא מצליחה להיות אכפתית, עדינה ואחראית כלפי עצמי, אני מבינה שאילו הייתי מקבלת את עצמי באהבה, הייתי מגיעה רחוק יותר מיותר רחוק... מסתבר שאני מבינה די סתומה. כי לשום מקום אני לא מגיעה אם כל ההבנות הללו....

אור שלום, את מתארת דברים רבים שהבנת לגבי עצמך, אבל את לא מרגישה שיש שינוי, שההבנות הללו אינן מקדמות אותך למקום כלשהו. ישנן דעות רבות מה עוזר בטיפול, האם ההבנות כשלעצמן, האם היכולת להיות בקרבה אינטימית ובקשר עם אדם אחר, ההפנמה של דמויות שונות מדמויות הוריות ראשוניות ועוד. בעיני אין די בהבנה. הבנה מאפשרת לאדם לבחור האם לנהוג, להתמודד או להבין את הדברים בדרך בה הבין בעבר, או לנהוג בדרך אחרת לעיתים יעילה יותר עבורו. היכולת הזו אינה כה פשוטה, משום שהדברים המוכרים לנו,, גם אם אינם תמיד טובים לנו עדיין מועדפים על ידינו על פני הלא ידוע. כאן נכנס הטיפול ובעיבוד חוזר ונשנה מנסה להבין מדוע ממשיכים לבחור באותם מקומות ודרכים שהכזיבו בעבר. כך שלדעתי את נמצאת בתוך תהליך, שגם אם הוא מתסכל מאוד הוא חשוב מאוד. דרור

הי אור, הדברים שרשמת דיברו אליי מאד, ורציתי לשתף אותך קצת בדברים שלמדתי לעת עתה בתהליך הטיפולי שלי, אולי משהו מהם יהא לך לתוספת - בהתחלה התחלה לומדים לדקלם את החומר של הטיפול מבלי להבין ממש לעומק, יודעים להגיד, אבל זה בשביל להגיד. עדיין ממרחק ולא חלק בתוכנו, ומה שאנחנו אומרים די זר לנו. לאט לאט, כשעובדים עוד, מתחילים להבין ממש עם להרגיש יותר ויותר לעומק, שהמערכת באמת עובדת כמו שהיא עובדת. מבינים מבינים, עם תחושת הארה כזאת ברגעים של חיבור. אבל, נכון, גם זה, כנראה, לא מספיק. אפילו מעייף, מזמין להעיף לכל הרוחות. כמה עבודה עשינו, כמה השקענו וכמה אנחנו יודעים, ובתכל'ס - וכמעט תמיד - נדה, אפס, גורנישט... כוח המשיכה חזק מאד מאד. ואז, אז בא עוד שלב מסובך - כדי לנתק, להיפרד, לנסות להתחיל לוותר על האחיזה בדברים הישנים (הכואבים אך מוכרים), והיות שבנפש אין ר?יק, אז - כמו בהתמכרות - מנסים למצוא תחליפים מספקים דיים לנפש, שניתן להתמיד איתם. כלומר, דברים שישתמשו באותם כוחות (שאף אחד לא ייקח לך אותם, וגם אין סיכוי שייקחו לך, לטוב ולרע...) אבל הם יפתו חזק מספיק לפעולה שונה במקום אחר בחוץ ובמציאות. החיפוש אחריהם, האיתור, היישום, ההתגברות על החרדות, הוא עבודה מפרכת וכואבת בפני עצמה. ויהיה גם צורך להתאבל על מה שלא יהיה לעולם... ככה אומרים, אם הצלחתי להבין בעצמי... ימים יגידו, mp

מקווה שיהיה לי (לכולנו) הכח להתלות ולהשאר על העץ הבודד בים סוער זה...שמו תקווה.

שלום בת 27 עכשיו בהריון שבוע 8,הריתי אחרי 4 שנים של נסיונות,אבל זה בסוף בא באופן ספונטני ללא טיפולים. הבעיה היא שבחודש שעבר לבשתי מכנס אח שלי,הוא היה נקי ,אבח משום מה אני כל הזמן חושדת שאולי היה לאחי לילה רטוב והיה זרע,והזרע עבר את התחתונים שלי והכניס אותי להריון. שאלתי מלאאאא שאלות בנושא בכל הפורומים לכל הרופאים המתמחים אם זה אורולוגים,רופאי נשים,גיניקולוגים,אפילו הרופאת נשים שלי,וכולם ענו לי שהסיכוי אפסי,אפילו קלוש,שאני הריתי מבעלי וזהו,וזה קורה שגבר שיש לו בעיה בזרע יכול להצליח להכניס אישה להריון אחרי שנים. הבעיה היא שאני לא נותנת לעצמי ליהנות מההריון.שכל כך ציפיתי לו. כל הזמן אומרת לעצמי. טוב אני אחכה לראות בלידה אם הילד יהיה דומה לאבא שלו.! ועוד פעם אגיד לעצמי,שיווווו אני אחכה כל כך הרבה זמן,??זאת אומרת שאני אסבול נפשית בהריון!!! אני פשוט בן אדם לא משתכנעת מכל דבר שאומרים,אני חשדנית,וגם בבעיה הספיציפית הזאת מתרוצצות לי מחשבות נוראיות,כמו הרופאים לא משכנעים אותי בתשובתם,שאכן יכול להיות זרע שהתיבש יכניס אישה להריון. אפילו התיעצתי עם חברה ואחותי הם היו בהלם מאופן החשיבה שלי,ואמרו לי איך את יכולה לחשוב שזרע שאינו נע,התיבש יכול לחדור תחתון ויפרה ביצית. אפילו נכנסתי לחישובים ,מתי לבשתי את המכנס ,האם זה היה ביום בו היה לי ביוץ? אני פשוט התעלמתי מכל התשובות שניתנו לי,ונשארתי לחשוב שלילי.... מה לעשות,מה קורה לי????? מתחננת ליעוץ שלכם/ן. תודה

בטח שאת מוטרדת חיכית ארבע שנים פתאום את בהריון, הדבר ההגיוני ביותר כדי להאמין הוא לערב גורמים מפחידים לא ברורים ולא ידועים. ארבע שנים חיכית תני לעצמך להפחית את החרדה אולי את חוששת שמא תאבדי את ההריון או שמא יקרה משהו לא טוב, כי את מורגלת באכזבות, הצעתי- פני למטפל שילווה אותך עד ללידה המיוחלת. שיהיה בשמחות

שלום לך, מדברייך אני שומע שלמרות שאת שומעת ממקורות שונים ומוסמכים שלא ייתכן כי הרית לאחיך דרך המכנס שהוא לבש, את לא מצליחה להירגע ואפילו מתקשה להאמין לאלו שאומרים לך כך. לדעתי המחשבות שלך מעוררות בך מתח וחרדות גבוהות שיש לטפל בהן בכל מצב ואולי במיוחד בהריון. לכן המלצתי היא שתפני לטיפול ואבחון בהקדם כך שיוכלו לעזור לך להתמודד עם המחשבות הטורדניות עמן את מתמודדת כרגע. דרור

אי אפשר למחוק את זה, אבל אפשר לחיות עם זה" במשך שבע שנים בילדותה, היא נוצלה מינית על ידי קרוב משפחה. במשך 30 שנים היא שתקה - עד שהגיעה לטיפול. עטליה חייט, היום בת 51, מספרת על האונס ועל ההתמודדות שאחרי, ויש לה מסר חשוב: גם שנים אחרי, אפשר להתמודד עם אירוע טראומטי, ולהחלים 05.02.2008מאת קרן לביא ואיתי מזילו "ישבתי בחדר של המטפלת כשהיא שואלת אותי שאלות, ואני לא מצליחה לדבר. כל מה שיוצא זה בכי. חצי שעה של בכי. ויוצאת פה מילה ושם מילה. ובאיזשהו מצב, אני מצליחה להגיד לה – כן, קרוב משפחה שלי ניצל אותי מינית. ופתאום... גם בשבילי זה היה כמו פצצה. אני אמרתי את המילה. הדבר שהיה הסוד הכי גדול המון שנים. 30 שנה". כשעטליה חייט היתה בת 11, התחילה הטראומה שעיצבה את המשך חייה: היא נפלה קורבן לגילוי עריות מתמשך. עטליה, תושבת ערד וכיום בת 51, החלה רק בשנים האחרונות להתמודד עם החוויה הקשה, אחרי שנים של הדחקה והתמודדות עם משברים. פגיעה מינית, ובייחוד כזו הנמשכת לאורך זמן, היא אחת מצורות הטראומה הקשות ביותר. פגיעה מינית ממושכת בתקופת הילדות, כשהילד חסר תחושת "עצמי" ברורה, ותפיסתו את האחרים ואת העולם עדיין אינה מגובשת, משבשת את תהליך ההתפתחות הנורמלי. תחושות החרדה והאימה הופכות להיות נטועות בבסיס קיומו, והזהות שלו מתגבשת סביב תחושות של אשמה, בושה ושנאה עצמית. כך, חווית גילוי העריות הופכת לעתים קרובות לחלק מאישיותו של הנפגע, כשהאישיות מתעצבת תוך כדי ההסתגלות לטראומה, ועלולה להשפיע על כל היבט והיבט של חייו של הנפגע הבוגר (עוד על התעללות מינית בילדים). לעתים ההתעללות המינית נחווית על ידי הילד, בזמן התרחשותה, כאהבה ובטחון. ההנאה מהקרבה המינית ושיתוף הפעולה עם המתעלל הינן מקור בלתי נדלה לרגשות אשם בבגרות, כשנקלטת משמעותם האמיתית של הדברים. "אני לא יכולה להגיד שהבנתי בדיוק מה קורה לי", היא מספרת כיום. בסך הכל הייתי די צעירה. בבית שומר מסורת, לא כל כך מדברים על חינוך מיני ומה עושים אם ו..." "אמרתי לו שאני מפחדת", היא מוסיפה. "הוא אמר 'אל תדאגי, יהיה בסדר', 'זה לא יכאב', 'את רוצה את זה'. כל המלים הרגילות שאני יודעת שאומרים בדרך כלל. הוא גם אמר לי שהוא אוהב אותי. זה בשבילי הדבר הכי חשוב. מי לא מוכן לעשות הכל כדי שיאהבו אותו?" ההתעללות נמשכה לאורך שנים, ועטליה המתבגרת שידרה סימני מצוקה שאיש לא הצליח לקרוא, ואלו רק החמירו את הריבים הבלתי פוסקים עם הוריה. ריבים אלו גרמו לה לחזור למקום המפלט שאותו הכירה – אותו קרוב משפחה. רק בגיל 18, כשנישאה לבעלה הנוכחי, נפסקה מסכת ההתעללות. אבל העבר לא הפסיק לרדוף אותה. הסוד ששמרה בבטנה שלח גרורות שפגעו בכל תחומי החיים שלה. היא פיתחה סימני חרדה שונים – למשל, הגבילה את בנותיה ולא הרשתה להן לצאת למסיבות כיתה או לישון אצל חברים. לצד זאת, היו לה מריבות וויכוחים תמידיים עם בעלה. מדי פעם היו לה התפרצויות זעם והתקפי בכי. פסיכיאטר ודאי יאמר שכל אלו הם תסמינים מובהקים של הפרעה פוסט-טראומטית. "סיפרתי להם מה אמא עברה כשהיתה קטנה" אפילו שנים רבות לאחר הפגיעה, יש בכוחו של טיפול נפשי לסייע לנפגע לעצב את עולמו הפנימי מחדש ולתת לו כלים להתמודדות בריאה עם האירוע הטראומטי. אצל עטליה, התהליך הזה החל לפני כמה שנים, כשילדה החל ללמוד בבית הספר, והתברר כי יש לו בעיות משמעת רבות. היא נדרשה להגיע לשירות הפסיכולוגי, שם סיפרה על קצת "בעיות בבית", אבל מנהלת השירות הצליחה לקרוא בין השורות שמשהו לא בסדר, וביקשה מעטליה לגשת ולקבל טיפול בעצמה. "נורא נבהלתי", היא מספרת. "עד היום הכל היה בסוד, ופתאום בא מישהו זר מבחוץ ואומר לי שמשהו קורה לי, ואני כבר לא כזו חזקה ומצליחה להסתיר. זה ממש זיעזע אותי, ומחוסר ברירה, הלכתי למפגש עם מטפלת משפחתית". במפגש הגיע רגע האמת, ועטליה חשפה את הסוד. "הרגשתי שהרצפה זזה ואני נופלת פנימה, וישבתי שם והמשכתי לבכות בכל שעת הטיפול. ואז הבנתי שאני צריכה לעשות עם זה משהו". היא כינסה את המשפחה וסיפרה להם. "זה היה שוק לכולם. הבת הגדולה אמרה לי – עכשיו אני מבינה למה לא נתת לנו כל הזמן דברים לעשות, למה הפרעת לנו, למה הצקת לנו, למה הרבצת". אחרי בני המשפחה, החליטה עטליה שצריך להמשיך ולחשוף את הסוד לעוד אנשים. "הרגשתי שאני צריכה לעשות עוד, אז פרסמתי כתבה בעיתון של באר שבע על הסיפור שלי. וזו הייתה היציאה ממש החוצה. בנוסף לזה, באותה השנה גם התראיינתי בתוכנית הרדיו "עניין אחר" של דליה יאירי, וזו היתה הפריצה הגדולה. זה לא רק באר שבע ולא רק ערד, זה בכל הארץ. אנשים שומעים את השידורים וזה היה בשבילי השיא של הכוחות שאספתי לאותו הזמן. וזהו, וזה כבר לא רק שלי הסוד הנוראי הזה, ועוד אנשים שומעים אותו". באותה עת עטליה נחשפה גם ל"מקום" – אתר אינטרנט המעניק מקום לאנשים שעברו פגיעה מינית. "שם גיליתי עולם שבו אני לא לבד, ושיש עוד כמוני שלפחות באותה תקופה יכולים לעזור לי ולקבל כוחות ממה שהם אומרים". עם הזמן, עטליה המשיכה לשתף עוד ועוד גורמים בסיפור החיים שלה. "הדברים התחילו להתגלגל כמו סכר שנפרץ בו חור, והמים התחילו לגעוש ולעבור אותו". היא המשיכה לעבור טיפול, ובמקביל התראיינה לתוכניות, היתה פעילה בפורומים של נפגעות תקיפה מינית ואף העבירה הרצאות לתלמידי עבודה סוציאלית. "סיפורה המעודד של עטליה מזכיר לכולנו כי בכל מקרה של טראומה והתפתחות תסמינים של הפרעה פוסט-טראומטית, מומלץ לפנות לפחות לייעוץ של איש מקצוע, שכן טיפול ממוקד ומוקדם בתופעה חשוב להחלמה", מסכמת ד"ר דנית בר-זיו, פסיכיאטרית מומחית ויועצת ifeelgood בתחום הטראומה. "למרות שאחרי שישה חודשים סיכויי ההחלמה נמוכים יותר, אף פעם לא מאוחר מדי לפנות לעזרה". וגם לעטליה יש מסר להעביר, לאנשים נוספים שהיו במצבה: "הדבר החשוב ביותר שלמדתי בפריצת הסוד, עם כל הקשיים שהיו בדרך, זה שצריך לדבר, לספר ולא לשמור בבטן. למדתי שהשתיקה הורגת. לשמור סוד שלושים שנה זה משא כבד. צריך להוציא את זה. לפחות בשביל עצמנו, שלא נשאר לבד עם הכאב. יש מה לעשות עם זה. יש מי שיכול לתמוך. כל דרך שאני עושה היום זה שיקום נוסף וחוזק נוסף בשבילי להתמודדות היום יומית. כל פעולה שאני עושה בתחום הזה מחזקת אותי ואני נלחמת בכל מקום שאני יכולה. זה לא נעלם. אי אפשר למחוק את זה, אבל אפשר לחיות עם זה. יש חיים גם בהמשך". לעולם לא מאוחר מדי / עטליה חייט לעולם לא מאוחר מדי, תמיד אפשר לחלום. לעולם לא מאוחר מדי, תמיד אפשר לומר שלום, לחייך, לחיות היום, כן לחיות, לאהוב, לשמוח, לתת ולתת. הנתינה כל כך מהנה מרחיבה את הלב ממלאה את הריאות והנשימה , גם היא! בקיצור, לזכור לחיות. לעולם לא מאוחר מדי, לשים את העבר מאחורי. להשלים, לעצור את מלחמותי. להתמלא באהבה. את עצמי שאלתי: לומר לשנאה די? התלבטתי, והכעס, עד מתי? החלטתי! אמרתי לשנאה די!!. לעולם לא מאוחר מדי.

שלום לך, זו כתבה מעניינת המביאה סיפור חיים חשוב ממבט אישי. סיפור המדבר על היכולת להיעזר בטיפול, על הכאב הרב ששמירת סוד יכולה לגרום, והתועלת שיש בעיבוד הסוד תחת ליווי מתאים. דרור

אני רואה שהאתר שליאת היה שימושי במיוחד,אבל למה דווקא את זה בחרת?

נושא ראוי לא?

לילה טוב ושבת שלום לכל חברי הפורום. הודעות חדשות אפשר להעלות החל ממוצ"ש בשעה 22:00. הם ייענו ע"י דרור ביום א'. הודעות שיישלחו קודם לכן לא יועלו אל הפורום. ומשהו קטן לשבת- אתר חדש, מושקע ומומלץ מאד בנושאים של בריאות הנפש: http://www.ifeelgood.co.il/ להתראות בשבוע הבא. ליאת (נ.ב למתעניינים מאחורי הקלעים: לא, איני נוהגת לתת טרמפים למטופלים שלי).

"מראה מראה שעל הקיר,היש יותר שמנה ממני בעיר?" לאאאאאאאאאאאאאא! המראה מדברת,האוזניים שומעות! הגוף מדבר,העיניים רואות! הריון זמני שהפך לקבוע-ואין שם בכלל תינוק! ואין ואסור שיהיו הקלות! העיניים רוצות לראות-גוף אחר מדבר,לוחש. האוזניים רוצות לשמוע-מראה מתפוצצת מצחוק. "מראה מראה שעל הקיר,היש יותר שמנה ממני בעיר?"מ...לאאאאאאאאאאא!

שלום רב, עצוב לקרוא כמה אכזבה, עלבון וחוסר אונים יכול גוף להסב לבעליו. מקווה שתצליחי בסופו של דבר לחיות בשלום עם כל החלקים שבך, גם אלה שאינם מושלמים. יש לי הרגשה שכמעט בכל בית, תלויה מראה שממשיכה להזכיר לנו ש"שלגיה יפה יותר". ובכל זאת, גם לשלגיה היו חיים לא פשוטים... נחמה פורתא... ליאת

בשל פגיעות נרקסיסטיות רבות בהמשך חשתי נרדפת, חסרת אונים וחסרת הגנה..לעיתים ועדיין עולים בי תחשות אלו...למשל, אם מישהו מבקש ממני את מספר הטלפון שלי דרך האינטרנט..אני חוששת ומוצפת בקלות רבה יותר בגלל אותו עניין שאני מרגישה בלתי מעניינת, בלי יכולת שלא להרגיש אולי פוטנטיצאל להתקפה עלי ואפילו שזה פחד לא רציונאלי אבל בגלל שלא הצלחתי להתגבר נכון על שרשרת המחשבות שאז תקפה אותי בעוצמה בפורום.כך אני ממשיכה להרגיש. פעם זה היה הפוך לגמרי... אני מרגישה בפנים שאין משהו אחד שאני חשה טוב כלפי עצמי ולכן, מרגישה חסרת הגנה וחוסר יכולת להתמודד לאחר שחוויתי את הנתק, החרדה שסבבו סביב מצב זה עד שלבסוף התנהל וחיי כך גם במציאות!!! מהו לדעתך, ליאת הטיפול הנכון יותר למצב זה - cbt? והאם לדעתך באמת בכנות..ניתן להתגבר על פגיעות נרקסיסטיות אלו גם לאחר שנים רבות שבהם לא השכלתי לסובב את הגלגל בחזרה? והכי מפחיד אותי שנראה לי שזהו הדבר, שאולי פיתחתי הפרעת אישיות נרקיססטית (זאת ההפרעה היחידה ע"פ מה שקראתי מאמר שכתב פסיכולוג, שלהבדיל מהפרעות אחרות שמתגבשות בגיל ההתבגרות...נרקסיסטיות יכולה להיווצר גם בהמשך החיים לאחר פגיעות נרקסיסטיות רבות)? אני חוששת יותר מכל..שאין ביכולתי להתגבר על הנעשה..שהגיע באמת למימדים מצערים, להצליח לחזור בחזרה את כל אותן התחושות החיוביות שאפיינו אותי לפני המשבר ואצטרך להתמודד כל חיי עם השלכות של אותן הפגיעות שהוציאו אותי מכלל איפוס...ליאת, נראה לי אך בלתי אפשרי ומציאותי לחוש טוב ולתקן נזקים אלו באופן כזה שאחזור להרגיש טוב ולא מותקפת או חסרת משהו חיובי פנימי... ואם השערתי נכונה (כפי שפעם כתבת לי שלעולם לא אחזור לעצמי), אז מדוע להפנות את המשאבים הכלכליים לטיפול פסיכולוגי שלא יוכל לתת לי בחזרה את אותן התחושות הטובות הפנימיות וההגנה הפנימית והבטחון????? אני לא מוכנה להסתפק בחצאי הדרך, אולי חלק יועיל, אולי במשהו יעזור, או לא יעזור בכלל אבל תמיד שווה וכדאי לנסות... אם אין ניסיון מקצועי שמראה אחרת או איזה סטטיסיטיקה שמעידה כי באמצעים טיפוליים כאלו ואחרים מצליחים להשיב את העצמי הוקדם שנפגע ונשרף. עד שלא אדע שיש 100 אחוז הצלחה שהאני הפנימי ישוב להתמלא גם- כן במאת האחוזים בלי לחוש שאבדו דברים חיוניים ..אינני מוכנה אפילו לנסות טיפול. וגם אני מנסה להבין כפי שבטח תשיבי לי - שלעולם לא ניתן לדעת ויש אחוזי הצלחה וכל מיני כהנה וכהנה...הייתי רוצה גם לדעת במה זה תלוי??? במשך הפגיעה? במשך הזמן שבו אני בירידה? במשהו שתלוי בי, במאמץ שלי לנסות לשוב לחיים ולא להימנע?? פשוט מרגיז אותי שהבאתי על עצמי מצב משתק זה שמכלה כל פוטניצאל לחיים איכותיים ומוצלחים כפי שחשתי קודם בשביעות רצון. כרמית

אני מטערת אם הצפתי הערב בהודעות אבל בהמשך לתגובתה הנכונה של אורנה אלי להשתחרר ולהרפות מהעבר ולצעוד קדימה לעתיד , פשוט אינו מסתדר לי בראש עם טיפול פסיכולוגי. מצבי הידרדר שנכנסתי לטיפול ובכלל לפורומים מעין אלו שנותנים לגיטמצייה להעמיק במחשבות וברגשות שלא צריך לתת להם יותר מדי מקום. הפרדוקס להיות בטיפול שנובר לאינספור מחשבות ופרשנויות לא רק שמבלבל אותי אלא, מחזק ומנציח מצב שמזמן התגברתי אליו אילולא חזרתי הלוך ושוב אחורה. ליאת, מקווה שאצליח למצוא לי מקום חיוני אחר מכאן וסליחה שוב שהצפתי... שבת שלום

שוב שלום כרמית, אין ביכולתי להעריך מכאן מהו סוג הטיפול הנכון לך, אך אין לי ספק שאת יכולה להיעזר מאד בטיפול. איני יודעת מהי הצלחה של 100 אחוז, ולמה בדיוק את מתכוונת כשאת מבקשת לחזור למה שהיית פעם. משבר נפשי חמור מהסוג שעברת אכן מותיר אחריו פגיעות וצלקות. אין זה אומר ששיקום הוא בלתי אפשרי. המשאלה לחזור להיות מה שהיינו פעם נראית בעיני לא ריאלית לגבי כולנו. זוהי משאלה נאיבית, שאינה מביאה בחשבון השפעות בלתי נמנעות הפועלות על כל אחד מאיתנו. אני מקווה שתוכלי למצוא בסופו של דבר את הכוח והסקרנות שיניעו אותך לעבר מטרות חדשות וצמיחה. בהצלחה רבה ליאת

אני אכולת אכזבות ברמה שאי אפשר כבר לתאר. התקווה הזאת רק הורסת אותי. אני קמה, מקווה, מנסה, מצליחה ושוב נופלת. באמת שלא נותר לי, אלא להאמין שהגורל פשוט התאכזר אליי. אין לי מזל. יש אנשים שאין להם מזל בחיים. כתוב להם שם למעלה- "יאכלו חרא כל החיים!" אני אחת מאלה. אני בחיים לא אתאבד אבל באמת שלא היה אכפת לי להדרס על ידי משאית או סתם לקבל התקף לב שיגאול אותי מייסורי. ואני בטיפול. אבל די. אולי גם את זה כדאי להפסיק. כי הרי מה הטעם. כמה שאני אנסה לשפר את איכות חיי ואת ההתמודדויות היומיומיות- החיים ימשיכו להתאכזר אליי. פשוט אקבל אותם כפי שהם. גם המטפל המושלם שלי כבר לא שווה בעיניי. ביי.

שלום מיכל, יש ימים בהם המאבק נראה לא כדאי ומתיש עד לזרא. ובכל זאת, התפיסה לפיה מהלך חיינו נקבע כגזירת גורל שרירותית בעייתית בעיני, בהיותה מחלישה את כוחות ההנעה והיוזמה שלנו. אני רוצה להאמין שהלך הרוח שלך משקף מצב זמני וחולף, שיתחלף בהכרה שאפשר וכדאי להפוך את החיים לראויים. שולחת לך הרבה עידוד ואמונה ליאת

אני מרגישה כמעט חובה לומר שהכל בסדר. הגל העכור עבר. ואפשר להמשיך ולצוף בבהירות מסויימת, למרות שחוף המבטחים עדיין אינו נראה, וגם לא ידוע. קרה לי בשבוע האחרון דבר מדהים שהבהיר לי בפשטות רבה את עוצמת הקשר שמתהווה בתוך טיפול, אפילו טיפול לא מוצלח, שלא לומר כושל. זו אמירה קצת סתומה, אני יודעת, אבל לומר מעבר לזה משול בעיני לשליחת תמונת עירום שלי לרשת עם שם ומספר טלפון. רחשי הבוקר סביבי אומרים לי שזה אינו זמן להגיגים. שבת שלום

שבת שלום מעלה, נעים לשמוע אותות הרגעה מן הצפון. אוהדים ומעודדים לעולם אינם עוזבים את המגרש, גם (ובמיוחד!) כשלוח התוצאות מראה שמתקרבים לניצחון. שמחה להמשיך ללוות אותך מחוץ לקווים, גם אם עוד לא נשמעה שריקת הסיום. איתך, כמו תמיד ליאת

אני בטיפול כבר כמעט שנה וחצי , וכלום שם לא זז , אנחנו כול הזמן מתעסקות עם "היחסים " ביננו (ביני לבין המטפלת ) , וגם שאני מצליחה להגיד משהו מעבר אני חושבת שהיא לא מצליחה להבין שזה באמת משמעותי , אני מאוד ניקשרתי אליה , אבל יש לי תחושה שגם עוד שלוש שנים נישאר באותו מקום (מאז הטיפול אני הרבה יותר בדיכאון , הרבה יותר מיואשת , וחרדה מכול דבר ) , להמשיך ולהתעקש , או לנסות לחפש פסיכלוג\ית אחרת? (אני חושבת שאני לא מצליחה לסמוך עליה באמת )

שלום יובל, לצערי, לא אוכל לקחת על עצמי את ההחלטות שלך. הניסיון מלמד (כפי שבא לביטוי לפעמים גם כאן בפורום שלנו) שיש אנשים שזקוקים לזמן רב כדי להתמסר ולבטוח, ולפעמים השינוי מגיע לאחר זמן רב. דכדוך וחרדה יכולים להתגבר זמנית בצל הטיפול, מעצם ההתמקדות בתכנים הנפיצים שמעוררים אותם. אם את מרגישה קרבה וחיבה כלפי המטפלת שלך, אולי עוד מוקדם להתייאש. בהצלחה ליאת

סליחה על ההצפה הרגשית הזו... ליאת .. אבל אני מנסה כל הזמן לשמור את עצמי על החבל, לא לסטות, לא למעוד . אמנם מתנדנדת ..על חבל דק .. אבל עדיין כאן ... הרבה זמן לא כתבתי .. פחדתי מעצמי .. פחדתי אפילו מהכתיבה הכואבת הזו .. ליאת...אני מנסה לא לאפשר לקלחת הזאת שבפנים אצלי לעלות על גדותיה ולהסית אותי מדרכי.וחושבת עם עצמי המון מחשבות , וכותבת ככה לחלל הריק .. הייתי יכולה לאבד את החיים שלי במה שקרה אז- לא ?.. במיוחד באונס האכזרי בגיל 18.. וב3 חודשים האחרונים הידיעה על הניצול מיני בבית כילדה קטנה בת 6-10?.. (אךךך הזוי ) .. ומי יודע מה הוא היה מסוגל לעשות לי ?... אמנם הוא נקרא "אבא" אבל.. אם הוא הצליח לנצל אותי מינית מי יודע אם לא היה היה מסוגל לרצוח אותי .. כשהיה בקריזה ..המבט בעיניים שלו מזכיר לי עד כמה בלי שליטה הוא היה .. ברגעים הכואבים שהוא נגע לי בגוף .. אז רגע ..ליאת .. זה לא אמור היה להפוך אותי לאחת שדבקה בחיים בלי להרפות? לאחת שמוקירה את מה שיש לה במקום לעסוק ללא הרף בדברים שזמנם עבר?... (((((חח..זה לרגע מצחיק אותי .."דבקה בחיים"...)))) הרי חייתי כמו מתה כל השנים האלה .. רק היום אני מבינה ..עד כמה הייתה לי "מיתה נפשית" מדהים איך אחרי שנים והדיאלוגים האלה מופיעים פתאום עם הזכרונות ורצים בפנים אצלי בלי הרף , ומסתבר שעם דמויות...מוכרות מ..(האונס בחוץ, בגיל 18).. אממ.. (זאת החיה-מתה שמבחינתה הכל היה אתמול, זאת שזועמת על הקודמת ומשתיקה כל זכר לקושי, זאת שדוחפת קדימה...כאילו לייצר מספיק טוב על מנת לפצות על כל הרוע). אוףףף .. שנים אחרי ואני נמצאת במאבק חיים נוראי . שנים אחרי.. ובעקבות הגילויים של הפגיעה בבית אני עוד שואלת את עצמי לרגעים: "רגע...זה באמת היה?". . ואני לא מצליחה להרפות מזה, זה שואב אותי כל יום מחדש, נוכח בכל צעד ושעל. ואולי אני מדמיינת?.. מתישהו .. יגיע היום שבו זה לא יצרוך אותי ככה? יטעין אותי כל רגע מחדש..? (((((אוףף ..עייפה ..נפשית וגופנית ..))))))) זכרונות מטושטשים אפופים בהמון כאב ובבושה אדירה... איך נתתי לזה להמשיך ???. .. :-( הייתי ילדה בת 6? 9? 10 ?.. למה שתקתי ..???? :-( לעזאזל!!!!... והאונס ..הייתי כבר גדולה ... למה לא התנגדתי ?.. :-( למה יישמתי את ההתנהגות הדפוקה הזו של הילדה השותקת וקופאת מהבית???? ((((((((זה משגע אותי..))))))))))))) אני נזכרת בחלקים שבהתחלה כן נאבקתי.. (מדהים עד כמה זה מתקשר להתנהגות שלי באונס) ודווקא עם הרגעים האלה .. אני מנסה כן לחיות יותר בשלמות...עם עצמי אבל .. אני לא מצליחה לסלוח לעצמי על הזמן הארוך בו ויתרתי לעצמי ובחרתי לאבד צלם אנוש והפכתי לצל אדם. ((((((אלוהיםםםם ...איך נתתי לזה להמשיך. ????...))))))))) שתקתי... העדפתי לחפור לעצמי עם צפורניי בכף היד .. ורק שלא יצא הגה מהפה. התעוותתי... והעיוות כמו צלקת נותר בתוכי. אני מעוותת. לא יודעת כבר איך לתקן את עצמי. אם בכלל אפשר.. הכל מעורבב...הזכרונות האלה, הידיעה שנכנעתי כמו רכיכה...כצאן לטבח, התהיה הבלתי פוסקת בדבר החלק שלי במה שקרה שם... ואני נזכרת איך הוא הכה אותי, איים שיהרוג אותי אם אוציא הגה...מהפה בהתחלה ניסיתי להילחם. אחר כך התחלתי לפחד. אחר כך פשוט התנתקתי. אבל אז...אז התחיל לקרות תהליך שהוא בעיני הקלון הגדול שלי עד היום. התחלתי לאבד את הגבולות שלי, דמותי כאילו התערבבה בדמותו. לא ידעתי את נפשי עוד. אין לי איך להסביר את זה... אני כל כך מקווה שתנסי להבין... אולי תעזרי לי להבין....? זה אבסורד- אבל בשלב מסוים אפשר לחוש מידה אדירה של הוקרת תודה/ הערכה עמוקה לזה שמועיל בטובו להושיט לך אפילו כוס מים... גם אם זה אותו האחד שלפני מספר שעות נעל אותי באמבטיה והטיח אותי בקיר כשלא צייתתי... או זה שאנס אותי כמה רגעים לפני .. הוא כאילו ניתק אותי מהכל ובכך הפך לכל עולמי. הנשמה שלי כל כך ריקה עד שבאין מפריע הוא משתלט על הכל... מסתבר לי שכמעט ולא נאבקתי. פעלתי כמו על אוטומט. ציות ללא רבב. אובדן מלא. מחיר אדיר. מחיר חיים. ועד היום זה לא עוזב. אז מה ?... אני בחורה חולה???.. כי ככה ממש אני מרגישה. לא חשוב שלא נראית חיצונית .. אבל מרגישה בפנים חולה לגמרי. חולה, אשמה, לא אנושית... מצחיק. אחרי דבר כזה אני אמורה להרגיש שהוא זה שלא אנושי. לא? אז למה אני מרגישה שאני הלא אנושית בסיפור הזה? לפני כמה שעות עלה לי פלאשבק כואב ו מפחיד .. וממש חוויתי אותו בכל הגוף... זה הרגיש לי כאילו מישהו אז ..הנשים אותי .."אויר מלאכותי".. הרי לא הגיוני שהצלחתי לנשום בכוחות עצמי בכאב חודר כזה ואני שמעתי את הקול שלו .. הוא צעק עליי .. ואני שתקתי . והוא כעס עליי ..ואני כעסתי בשקט ..לעצמי בלב כי בפעמים אחרות שזה קרה , שהייתי ילדה רעה והתנגדתי ..זה רק הביא לי צרות אז אסור היה שהוא ירגיש .. ואני בשקט ..רק ילדה קטנה בת 10?.. בולעת את הרוק בשקט סובלת ומדברת לעצמי רק עוד קצת שרית .. רק עוד קצת .. עד שאעלם מכאן עד שאעלים את עצמי ..מהמגע הכואב הזה שלו.. עד שאצליח להעלים לעצמי ..שאהייה מנותקת .. ו..אני הנני ? אני אינני? איפה אני בכלל ? שרית?... איפה שרית ?.. אני כבר לא כאן. אני כבר לא כאן. מצטערת..ליאת שהמילים שלי ככ קשות ..לקריאה מצטערת על ההצפה הרגשית הזו .. מצטערת שאתם חווים אותי כאן בצורה קשה כזו .. אוף איתי .. לשלוח ..לא לשלוח .. אבל זקוקה ליד שתחזיק שרית

שלום שרית, בספרה "טראומה והחלמה" (פרק 5) מתארת ג'ודית הרמן את האשמה והאחריות שלוקח על עצמו הקורבן, ומסבירה גם מדוע - "כאשר אין הוא יכול להתחמק ממציאות חייו האכזרית, בונה הילד מערכת משמעות כלשהי שתצדיק אותה. הוא נאחז ברעיון לפיו הרוע הטמון בו עצמו הוא הגורם להתעללות. הסבר זה באופן אבסורדי שומר על תחושת משמעות, תקווה וכוח. אם הילד עצמו הוא הרע, אזי ההורים טובים. אם הילד עצמו רע, כי אז יש ביכולתו להשתדל ולהיות טוב. אם רק יתאמץ די הצורך אולי יזכה יום אחד למחילה, הגנה וטיפול... כאשר לוקח הילד את הרוע של המתעלל על עצמו, הוא מצליח לשמר את הקשרים הראשוניים איתו, ונוטה שלא לוותר בקלות על קשרים אלה גם לאחר שהתעללות נפסקת. הזהות המוכתמת נעשית לחלק קבוע ויציב באישיותו של הקורבן. גם מבוגרים שנחלצו ממצבי התעללות ממשיכים לבוז לעצמם ולשאת את הבושה והאשמה של מעניהם". ממשיכה לעודד אותך מכאן על הנחישות והאומץ. המשיכי להתעקש על החיים, ולהיעזר בכל מה שרק אפשר. שלך ליאת

תודה רבה על התגובה .. תודה שאת כאן .. שולחת חיבוק אוהב ממני , שיהיה סופש רגוע ושלו. שרית

ליאת שלום, אני סובלת מזה זמן רב מהפרעת דיסוציאציה המוזר ודי נדיר שזו קורה לי באמצע שנות השלושים לחיי. בדיוק סיימתי עכשיו לצפות בסרט "הבית על האגם" (סנדרה בולק(, אם ראית? אז אני מרגישה כמו חיה בזמנים שונים ומקבילים... אני די מבוהלת מכל המצב...הרופא לא ממש יודע ו/ מתייחס לדברי מלבד להגביר את המינון של הויאפקס, הוא לא אומר לי מה יהיה מכיוון שהוא לא יכול לדעת. אפילו את הדיסוציאציה אני זו שתיארתי ואמרתי לו כי לא ניתן להבחין בכך והוא טוען לדכאון. העניין שבבגרותי עברתי משהו קצר דומה ולא דומה...להבדיל מהיום אני לא נעלמתי בפנים כלומר: זהותי היום אבדה!!! זה מקשה עלי בטירוף, התחושה היא לא ממשית לגמרי, הזיכרון ותחושת הזמן קצת פגומה. אני לא ממש חשה איך שלושלת השנים הללו עברו... אינני יודעת מה לעשות, למי לפנות, העניין שבתהליך ההתנתקות היו למעשה מחשבות רבות שנופחו ויצאו מפרופורצייה לגבי משפחתי שהיום אני חשה חוסר שייכות לגמרי ולכן, גם התרחקתי. קבעתי לשבוע הבא פגישה לטיפול דינאמי ופגישה אצל מטפל קוגניטיבי - התנהגותי...אני לא יודעת מה מהם נכון למצבי, אני יודעת ומאמינה כי טיפול דינאמי עמיד בפני מצב זה. מעבר לכך, קראתי וגם לא נראה לי כי אשיב את זהותי ...הדכאון והמשבר והחרדה החריפה שהביאו אותי למצב זה היו מאוד קשים שלרגעים ממש חשבתי שלא אצא מזה-- סוג של טראומה. עם כל ההתקפה של המטפלת דאז , הדיבור הלא יפה שלה ונטישתה...חשתי כאילו נולדתי ונפלדתי טרם זמני מהרחם בלא תחושה מסויימת של בטחון עוטף והמצוקה כיום נדחקה עמוק בפנים מפני שניסיונותיי אז נחלו אכזבה. השתנתי מאוד, מחשבותי, רגשותי...אני בקושי עושה משהו...קשה להיות במצב זה. האם הכרת מצב שכזה? דכאון וחרדות עד איבוד הזהות ודיסוציאציה, ניכור וחוסר שייכות. נאמר לי כבר מזמן שאני חייבת למצוא לעצמי מסגרת אבל מאחר ועבר זמן מאז פרצה ההפרעה אני כבר לא מאמינה כי אוכל לשוב לאותן תחושות. האם כן יש משהו לעשות בנידון, מעבר לטיפול תרופתי שלא עוזר...? האם הכרת מישהי שיצאה ו/ מצאה עצמה מחדש את זהותה כעבור שנים???? תודה וסופשבוע נעים שיהיה לך כרמית

ליאת, עשיתי דבר שהשפיע עלי עמוקות עד שינוי מחשבותי, רגשותי ועמדותי. במהלך התקופה הגרועה ששהיתי בפורום פסיכולוגי (לא זה הנוכחי), שהיה ללא פיקוח נאות ותוקפני ומנוכר והקנה לי תחושה של לחץ קבוצתי עם דרישות גבוהות. בגלל אותו "הפאסון" שהאשימה אותי המטפלת דאז, נכנסתי לפורום במטרה- להשיל אותו, ללמוד אחרת, לבטל אותו כליל ע"י אימוץ פן מחשבה שונה משלי ושמתואם לרוח הפורום הפסיכולוגי (שייתכן וגם הקצנתי והגזמתי עם אימוץ השלילה), כאילו שאפילו הדברים הטובים והחיוניים שניחנתי בהם, ניכסתי אותם שהם באים מחסכים ועוד דברים שליליים ... (אני מתקשה כרגע קצת להסביר- מקווה שתביני), ולכן, ממש הותקפתי ותקפתי עצמי ...וכל מיני עמדות ותכונות שלי הומרו לכאלו שאני עושה בשביל להשיג כל מיני, אולי בשל "מיני שגעון גדלות" שגם האושמתי ע"י המטפלת...למעשה ביטלתי את האגו באופן אכזרי ולפיכך, איבדתי כיום את כל מה שקשור לצבע הייחודי שלי ולמי שהייתי. בגלל סוג שטיפת המח ...אני חשה בתחושות ששונות ממני כיום...מעין זרות, אני לא מסוגלת להתחבר לאנשים כמו פעם, אני לא מובנת כמו פעם, מאוד קשה לקרוא אותי ועקב כך אני גם פחות מתקשה לעבור ראיונות עבודה לעומת קודם. בכלל...העניין מאוד מציק לי מכיוון שבאמת כאילו משהו או מס' דברים הלכו לאיבוד. אני מתוסכלת, נסגרת יותר בבית (אפילו בחיצוניות שלי חל שינוי משמעותי של עלייה במשקל), החיות והשמחה שאפיינה אותי מוחבאת באופן כזה עמוק שאולי רק שנים ידרשו על מנת שיבצבצו שוב...(וגם אולי), כל דבר שגרם לי להרגיש אושר סוכל והומר דרך הפאסון ודרך השגעון גדלות, דרך הנרקסיסים...חשוב לי להדגיש שמאחר והשינוי היה כה מוחשי ומשמעותי הוא לא בא רק לידי ביטוי כמובן בחשיבה אלא, לראונה בחיי ההתנהגות (מן הסתם) השתנתה בשטח ויצרה מציאויות אחרות בעלות השפעה שלילית, כלומר: לצערי, כבר הספקתי אף להתנסות ולייצר אותם בשטח ולחוות את השלכותיהן. מוזר לי כי לא האמנתי שאי- פעם אדם יכול ממש להפוך את עורו...ואין לי שליטה רבה על האדם המוזר והאחר שיצא ממני שאני כה מתעבת והוא כ"כ שונה ממני..אבל שכחתי איך העצמי הקודם שלי חש. האם לדעתך, אפשר לתקן את הנזק הזה? (גם משפחתי חשה בהבדל...הם לא מבינים היכן כרמית החברותית, המשעעשת, החיובית והאופטימית). פסיכולוגית אמרה לי שארגיש טוב אבל אהיה אחרת לאחר מה שעברתי - מה זאת אומרת אהיה אחרת?! מהיכן לה לדעת זאת, מה בדיוק עברתי ואיך אהיה?! אני לא מוכנה להיות אחרת, אני רוצה לשוב ולהיות אותה בחורה עם הקסם האישי, האור והחמימות שהפצתי. (אולי נשמע קצת ילדותי אבל תביני שאני לא מצליחה למצוא את הסדק שממנו העצמי הקודם יפרוץ החוצה, לא ניתן כאילו אין למצוא יש מאין). יש לך ראיון אחר מלבד טיפול? תודה ליאת וסליחה על האורך של שתי ההודעות כרמית

בעצם במשפט אחד (וסילחי לי שאני כזו נודניקית), כל מה שמאפיין את המהות של האדם, הכח הפנימי שגורם לנו להרגיש בטוחים שאנו סומכים על עצמינו - זה הדבר שנעלם ואיננו כבר מעל 3 שנים. ואני נמצאת בויותור בייאוש ובכניעה מאז שויתרתי על כוחי למול כוחה שלה המטפלת והפורום. האם ואיך ניתן להשיב את הכח הפנימי שלנו? שאין ביכולתי להתנתק מהחוויה והמשבר שארע וזה לא מפסיק להדהד.

שלום כרמית, הדברים שאת כותבת נוגעים ללבי. כמה קשה כשנקטעת תחושת הרציפות של העצמי. נדמה לי שהיה זה הרקליטוס שאמר, כי אינך יכול לטבול פעמיים באותו הנהר, ש"הכל זורם". הניסיון הנואש שלך להשיב את מה שאבד, לחזור להיות הצעירה הצחקנית שהיית, באמת מכמיר לב, אך ככל הנראה הוא אינו אפשרי. כולנו ממשיכים לזרום, כאותו נהר של הרקליטוס, המשתנה תדיר. שום נהר אינו זורם לאחור. אדרבא, הוא שוצף אל עבר הלא נודע, מוריק את גדותיו ומחייה אותן. אני שבה ומעודדת אותך להניח למה שהיה, ולמצוא עבור עצמך משמעות ותקווה. איתך ליאת

מנסה ללכת ושוב מישהו מחזיר אותה לריצפה שוב מנסה ללכת ושוב הוא דוחף אותה לריצפה בוכה, אבל קמה,מנסה שוב לעמוד והוא שוב דוחף אותה לריצפה עם חיוך ציני.. ,מרוצה מעצמו,צוחק על הבובה השבורה הזאת. "איך היא ניראת.. מה עשיתי לה.. איזה בובה מוזרה" שותקת רגע.. מנסה להירגע כי הוא אומר לה שלא קרה כלום.. מה הבכי? מה קרה? מה עשיתי לך? אז היא שוב מנסה לקום,מרגישה שבטוח עכשיו,הוא לא יפיל אותה עכשיו.. קמה קצת.. ושוב נדחקת לריצפה... אף פעם לא מפסיקה לנסות לעמוד והוא מפיל אותה.. ואז אומר אבל לא עשיתי לך כלום.. מה קרה? קרה משהו בובה? "אני אוהב אותך.." אז היא מחייכת... ומאמינה לו. באמת מאמינה לו.. חושבת שאולי היא אשמה אולי היא לא עמדה יציב והיא בכלל הפילה את עצמה.. אולי הרגליים עקומות.. אולי אין שיווי משקל זאת אשמתה.. כך היא חשבה. עד עכשיו כך היא חושבת תוך כדי נסיונות כושלים לעמוד והוא שוב דוחף עם הידיים.. ומאשים אותה.. בובה שבורה. כבר לא יודעת איך לפנות אלייך,אני לא מכירה אותך כבר.. כבר לא יכולה להכיל אותך בקושי יכולה את עצמי.. שמשיהו או משהו יעזור כאן אולי צריך כוח אלוהי.. שיראה לי סימן שעוד אפשר לתקשר איתך מפחדת לוותר.. כועסת עלייך כועסת על עצמי נשברת.

שלום לך, מאחלת לך מכל לבי שתצליחי סוף סוף לעמוד יציב, על שתי רגלייך, משוחררת מכבלים. הרבה כוח ליאת

היי ליאת כתבתי אתמול על פגישה נורא קשה שהיתה, שאני לא זוכרת ממנה כלום, אבל אני יודעת שהיה רע מאוד (ההודעה בדף למטה.. שאורנה הגיבה עליה..) אתמול היה לי נורא קשה (בעקבות השידור בטלויזיה על הנאנסת משמרת) והשארתי למטפלת הודעה קשה מאוד (על משמעות החיים והמוות). כשהיא חזרה אלי, הייתי נורא "רעה" אליה. היא אמרה שזאת לא אני שמדברת. והיא גם אמרה שזה כנראה תוצאה של הפגישה האחרונה (שאני ממש לא יודעת מה היה בה). היא טוענת שאני נורא כועסת שהיא השאירה אותי לבד במצב שהייתי בו. ואמרתי לה שהיא טועה ושאני בכלל לא זוכרת מה היה ולכן אני גם בכלל לא כועסת... ואני חושבת.. שעכשיו מרגיש לי.. שאולי זה קצת נכון.. שמרגיש לי שהיא השאירה אותי לבד.. כי יצאתי מהפגישה במצב שבו בכלל לא ידעתי מה אני עושה.. פתאום מצאתי את עצמי יושבת בחוץ.. רועדת מקור... לא מבינה מה קרה, מה היה, לא מבינה איך הגעתי לשבת ככה בחוץ.. היא השאירה אותי לבד... ומחר.. מחר צריכה להיות פגישה.. ואני בכלל לא יכולה ללכת.. לא יכולה שהיא תסתכל עלי.. לא יכולה להיות שם איתה... וגלי, אם את קוראת... קראתי את התגובה שלך אלי שם למטה... גלי.. קודם כל תודה רבה על התגובה... ועל החיבוק...אני בטיפול כבר יותר מ 4 שנים... והמקום הזה שם הוא מקום טוב, בטוח, מקום שאני רוצה ואוהבת.. אבל אני לא יכולה להתמודד עם מה שקרה.. לא יכולה עם החוסר שליטה על עצמי, עם חוסר הוודאות, חוסר הידע... עשיתי ואמרתי דברים שאני בכלל לא יודעת מהם.. ואני לא יכולה להתמודד עם זה... נשבר לי מהכל.. אני לא יכולה יותר.. החיים זה לא חיים... כשמשהו בך מת פעם אחת, פעם שניה, פעם שלישית ואח"כ מפסיקים לספור כמה עוד פעמים... כשמשהו מת הוא לא חוזר לחיות.. אי אפשר להחיות אותו.. אז בשביל מה אני שם? בשביל מה הטיפול? מה שמת בי - מת. חלקים חלקים מתו והתחברו אחד לשני עד שהכל בתוכי מת. לא מבינה למה אני ממשיכה ככה. למה אני הולכת 3 פעמים בשבוע לטיפול. עד מתי? מתי זה יגמר? אף פעם לא יגמר. תמיד ישארו החלקים האלה מתים. תמיד אשאר מתה בפנים. אז בשביל מה אני עושה את זה לעצמי? למה? לא יכולה יותר להתמודד, לא יכולה להמשיך לסחוב, פשוט איפשר יותר. זה הכל פיקציה. הכל פיקציה שבסוף מתפוצצת בפרצוף. שקרתי לעצמי שאולי בכל זאת יהיה אחרת, שאולי דברים ישתפרו, שאולי דברים ירגעו בפנים, שאולי יהיה אפשר לחיות עם מה שיש ואין בפנים, שאולי יהיה אפשר לחיות למרות החלקים המתים. אבל אי אפשר. זה הכל פיקציה, כזאת שעומדת בכל רגע שעובר להתפוצץ בפרצוף, עד שהיא מתפוצצת חזק חזק ומרסקת את מה שגם ככה לא נשאר. מרסקת את השברים הקיימים ממילא. אז בשביל מה הטיפול ובשביל מה מטפלת? גם ככה הכל מת וגם ככה בסוף תמיד לבד עם הכל.

הי שיר קראתי, ואני שמחה שאת כן מרגישה שהטיפול הוא מקום בטוח וטוב, וכנראה אם הוא כזה, אז הדברים שאמרת ועשית, ישמרו אצלה ויהיו בטוחים, תחשבי על זה כמו על הפקדה בכספת עד שתרגישי שאת רוצה לפתוח איתה את הכספת הזו ולראות מה יש בה... התיאור שלך על החלקים המתים שמתחברים אחד לשני, הזכיר לי סוג של סרטן, התרבות של תאי הנפש, שמשתלטים ותופסים כל חלקה טובה...אבל עם כל הכוח שצריך לגייס כדי להילחם בדבר כזה שתוקף, אני בכל זאת חושבת שזה מעיד שאת מאוד בחיים, כי שום תא לא יכול להתרבות ולהתפתח ולהשתנות בגוף מת..ואני בטוחה שאת יכולה להם ושהם יסוגו בסוף. ואת לא לבד... לא פה, ואני בטוחה שגם לא איתה ( כנראה שהיא הבינה שהיית צריכה שהיא תישאר שם..). תחזיקי מעמד (שולחת עוד חיבוק...) גלי

שלום שיר, קראתי בעיון את דברייך כאן, וגם את פנייתך לאורנה. מבינה שעברת חוויה קשה של נתק, שיכולה להופיע לעיתים אצל ניצולי טראומה. אני מניחה שבשיחה עם המטפלת שלך, תוכלו לשחזר מה קדם לאותו נתק דיסוציאטיבי, והאם היה שם הד לחוויה מוקדמת יותר, טראומטית, מן הילדות. התגובה החריפה שחווית מעידה ככל הנראה על כך שאת עדיין נאבקת "ללא הרדמה" בתכנים רגשיים עוצמתיים ומכאיבים. בעיצומה של עבודה כזו, כמעט בלתי אפשרי להתבונן קדימה ולשרטט אופק בהיר. לפעמים - כך אני מאמינה - תפקידו העיקרי של המטפל הוא להמשיך ולהחזיק את התקווה עבור המטופל, ולהזכיר לו שההחלמה אפשרית. אני רוצה להאמין, כמו אורנה וכמו גלי, שהמטפלת שלך נמצאת שם כדי להחזיק את כל החלקים, המתים והחיים, ולסייע לך להמשיך לנוע הלאה, למצוא משמעות ומטרה ולחתור אליהן במלוא הכוח. שולחת לך עידוד וחיוך ליאת

היה לי קצת קשה, ישבתי עם אשה בהריון ו 2 תינוקות היא בקשה ממני לשפוך מים רותחים, נשרפתי כצת אמרתי לה שלא נורא, רתיתי להגיד לה שבחיים נשרפתי יותר

שלום אלמונית, מקווה שהכוויות כולן יחלימו במהרה. בברכה ליאת

אני בת 25 נשואה שנה התחתנתי אחרי 3 חודשי הכרות לאחר וויכוחים עם הוריי בכל אופן בעלי ואני כמעט ולא מסתדרם מאוד רע לי איתו מכמה סיבות: 1)נראה לי שהשנאה נובעת מהחרטה שיש לי לגבי המעבר לכפר שלו ....אני בחורה מאוד ביישנית ולא חשבתי לעומק שיהיה לי קשה להתרגל. ועכשיו אני די בחרטות אני מרגישה געגועים עזים להוריי ,אנו בחברה שגרים עם ההורים עד החתונה. 2)כלל אינו מוכן להבין את הקושי שלי בלהתרגל לכפר החדש הוא טוען התחתנת וזהו תתרגלי כנ"ל מוכן שאבקר את הוריי רק פעמיים בחודש למרות שמרחק הנסיעה הוא לא רב ובעלי הוא ממש לא קמצן מבחינה כספית. 3)אני מרגישה שכלל אינו מתחשב ברצונותי אחרי שהתחתנתי גילה לי כי חשבונותיו מעוקלים ורצה לפתוח עסק כלשהו והכפר מאוד קטן והיה צריך לפתוח העסק בשמי ומס חשבוני סירבתי אני אישית מעדיפה עבודות יציבות וגם לא האמנתי שהעסק יצליח הוא אמר לי שאני שלילית,כנ"ל מצא עבודה בקיבוץ מרוחק מאוד משני הכפרים שלנו ורצה שנעבור לגור שם,טענתי שיהיה לי קשה....ותמיד היתי רואה בעיתונים עבודות שיכולות להתאים וגם אז אמר שאני שלילית....כנ"ל לגבי מין אנאלי תמיד אני מסרבת ותמיד מבקש ..גם אני רוצה דברים שהוא לא רוצה אך לא מתעקשת ככ כי אם לבן אדם לא כיף אז מה כיף כבר בזה לעשות....? 4)אני ממש מרגישה שכאילו מצפה ממני להעריך את משפחתו ולהסתכל עליהם כמו משפחה שלי את המשפחה שלי הוא בקושי מבקר אולי פעמיים בשנה וגם אז מתנהג כאילו הולכים לחשמל אותו....משפחתי למרות שלא רצתה אותו בהתחלה לא משמיעה כלפיו ביקורת מדברת אליו יפה...אך שמתי לב שיש תכונה כזאת למשפחתו של נטיה לסנוביות הוא אמר לי גם בפירוש בוויכוח שהיה ביננו שהוא חושב שמשפחתו יותר טובה משלי ומאוד העליב אותי וגם אמרתי לו זאת ולא היה יכפת לו..... 5) הדבר האחרון בגלל שבעלי מבוגר ממני ב13 שנה אני מרגישה שהוא מזלזל בי הוא לא מתייחס למה שאני אומרת ותמיד הוא חושב שהוא צודק . למשל אנו גרים עם הוריו והוא תומך בהם והיחיד שתומך בהם כלכלית כי לאביו יש עובדת זרה...הוא הבטיח לי לפני החתונה שיש לו כסף לממן לי את הלימודים ועכשיו אני לומדת עם הלוואות ואפילו דברים מינימליים שאני צריכה לקנות אין לי כסף לקנות כי רוב הכסף הולך על הוריו..מצד אחד אני מבינה שזה מאוד נוח לאימו שלאבא יש עובדת זרה אך מצד שני אנחנו זוג צעיר ולא יתכן שבעלי יתן את כל הכסף להוריו .....אין לי ביה שיעזור להם אך אין גבול?? מה עושים איך מתמודדים בכל הנושאים שציינתי דיברתי איתו אני לא רואה שמשהו עוזר בכלל....לא צעקתי אני מנסה לדבר יפה ובצורה מבינה....כבר אין לי כוחות....

שלום מלי, הסיפור שלך מוכר לי היטב מפניות קודמות שלך. נראה שקיימים ביניכם פערים גדולים מאד, בגיל, בציפיות מחיי הנישואין, בהעדפות המיניות שלכם, בהתייחסות למשפחות המוצא, ואולי גם פערים שמקורם בסטטוס כלכלי וחברתי שונה. כפי שכתבתי לך בעבר, אני חושבת שכדי להימנע מחיי אומללות וסבל, עליך לפנות ללא דיחוי לעזרתו של אדם נוסף, פסיכולוג קליני או מטפל זוגי, או - לכל הפחות - להתייעץ עם מישהו מבני משפחתך (אמא?) שישמע את העובדות ויחשוב יחד איתך איך פועלים הלאה. לצערי, עם כל האהדה שמעורר בי סיפורך הנוגע ללב, איני רואה כיצד אוכל לעזור לך מכאן, מעבר למה שכבר נאמר כאן בעבר. אני שבה ומעודדת אותך לפנות לגורם טיפולי בהקדם. בהצלחה ליאת

שלום.. אני ליה יש לי חבר כשנה וחצי אני בת 18 וחצי והוא בן 23 במכללה...לאחרונה הוא מאוד עסוק,אנחנו נפגשים פעם בשבוע,והוא בלחץ המון,ועצבני... איכשהו בגלל שאנחנו כל כך דומים.. זה מתחיל לההרס לריבים שטותיים,ולמלחמות מתסכלות,שאנחנו רבים אני נכנסת לתוך מעגל הרס כזה.. של בכי,ורחמים עצמים, ואומרת דברים כמו "למה באתי אלייך בכלל" "תתייחס אליי בבקשה..." ועוד יותר מעצבנת אותו... אני רוצה לעזוב כי לא טוב לי ורוצה להשאר כי אני תלותית,או כי אני אוהבת אותו אני כבר לא יודעת אני רוצה שהוא ילחם... וזה לא קורה צפוף לו מידי בשלב זה של החיים כנראה רע לי... ואני כבר לא יודעת מה לעשות כי החלטה אנלא מצליחה לקבל וזה משגע אותי... צריכה דעה,עצה,גם ממשתתפי הפורום,ואשמח ממנהלי הפורום לעצה יותר מקצועית... תודה רבה ליה

אולי תנסו לשבת ולדבר על זה?

שלום ליה, מהתיאור שלך קשה לי להבין ממה בדיוק נובעים החיכוכים ביניכם. את מתארת את החבר שלך כבחור לחוץ, עצבני ועסוק מאד, בעיקר בזמן האחרון. אני מסיקה מדברייך אלו שלא תמיד זה היה כך ביניכם. יתכן שהלחץ שלו קשור לעומס לימודים (תלמידי תיכון או חיילים לא תמיד ערים לתובענות והלחצים שמציבה האקדמיה בפני הסטודנט הצעיר). נסי לבדוק עם עצמך עד כמה את מכירה בקשיים אלה ומאפשרת לו את הזמן והמרחב. אתם נמצאים בנקודות זמן התפתחותיות שונות מאד, עם מערכת שונה של צרכים וציפיות, וכדי שקשר כזה יעלה יפה יש להכיר בשוני, ולעשות את ה'התאמות' המתבקשות. בהחלט זמן לחשבון נפש ובדיקה עצמית... בהצלחה ליאת

כל פעם שאני אומרת למטפל שלי שמשהו בהתנהגות שלו או בדבריו מפריע לי או העליב או לא נעים הוא אומר "חבל לי שאת מרגישה כך" "יש לך נטייה לראות דברים לא כפי שהם" לפעמים אני מרגישה שהוא מרגיש ממש מותקף ואף פעם לא בודק אולי הוא פחות מושלם ולא רק אני. לפעמים שאני אומרת לו שהוא נראה כועס אז שוב אני לא חווה דברים נכון. כל הזמן מסתובבת עם תחושה שאני לא רואה לא מבינה לא מרגישה והוא יודע כל. מעצבן. מה להגיד לו ליאתי איך להסביר לו שהוא גם טועה ושיקח אחריות....

שלום בילבי, היכולת לזהות ולבטא רגשות שמתעוררים בך בתוך הקשר היא יכולת חשובה מאין כמותה. לא בטוח שמוכרחים למצוא "מי אשם" או "מי אחראי", אלא לזהות ולשיים (לקרוא בשם) את הרגשות שהתעוררו בך, ולתקשר אותם נכון. לכן, אולי במקום לומר "ההתנהגות שלך מעצבנת" או "אתה נראה לי כועס" או "אתה מעליב אותי - קח אחריות", עדיף לומר "קשה לי עכשיו, אני מתוחה ועצבנית" או "אני מרגישה פגועה ונעלבת". (אגב, האחריות לעלבון היא של הנעלב). זוהי אמירה שפותחת נתיבים רבים לדיון על מה גורם לך להרגיש כך ובאילו נסיבות. ההתעסקות בשאלה מי צודק ומי יודע טוב יותר מיותרת, ומסיחה את הדיון ממך. יתכן שאת 'סוחבת' נטייה דומה גם מהקשרים אחרים, וההתבוננות על כך יכולה להניב שינוי. במקומות בהם את מרגישה שהוא מפספס אותך, רחוק מהחוויה שלך, או מפרש אותך לא נכון (זה קורה מדי פעם כמעט בכל טיפול, לא רק אצלך), תוכלי לציין כמה קשה לך להרגיש בלתי מובנת. אני מאמינה שסוג כזה של תקשורת יכול לקרב ולקדם את הברית הטיפולית, יותר ממאבקי כבוד. בהצלחה ליאת

שלום השבוע הכרתי משהי בעצם היא הכירה אותי והתחילה איתי...בזמן האחרון נראה שהלוק שלי מתחיל לתפוס(: כי זה קורה הרבה...(: אני חושב שמאז שקרה הארוע הנורא ההוא יש לי יכולת טובה יותר עם נשים משום מה...אני פחות מתרגש....בכל מקרה היא התחילה איתי ובאנו אליה והיה מגע והיה נעים....ולעומת פעמים אחרות הכל הרגיש מאוד נכון.....העניין הוא שכשאני נמצא בסיטואציות אינטימיות עם נשים אני מתחיל לרעוד...אולי בגלל שזה לא קרה הרבה בשנתיים האחרונות.....בדרכ ניסיתי להמנע מזה בשל חוסר הניסיון המיני שלי שחברתי לשעבר הותירה אותי ככה אחרי מספר שנים שהיינו יחד...אולי חלק מזה היה גם באשמתי....אבל עכשיו אני מרגיש מלוכלך וזה מוסיף המון לבעיה...בכל מקרה נפגשנו מספר פעמים אבל אני ממש לא רוצה שיהיו יחסי מין מאוד מפחיד אותי כי ברור לי שאני צריך לדבר על זה איתה ואני לא יודע איך היא תגיב.....אני מתחיל להתאהב בבחורה הזו....בניגוד לנשים שבדרכ הסתובבתי עמן היא נותנת לי רוגע ושקט שזה מצרך מאוד נדיר...ומהבית שממנו אני בא היפראקטיביות גורמת לי למצבים לא טובים.....עד שהלכתי לאותה זונה תמיד פחדתי מהאינטימיות בשל החוסר הניסיון שלי...וגם כשקרה שנשים התחילו איתי (קרה מספר פעמים שיכלות להשיג סתם סטוץ אם רק הייתי רוצה...) נמנעתי מזה משום שפחדתי לאכזב.....הפעם נכנס גם האלמנט של הלכלוך שאני חש....נראה לי שיהיה מאוד מאוד חבל אבל אני אאלץ להפרד ממנה לא אוכל לבוא לדבר איתה על כל מה שקרה....גם עוד לא הבנתי אם היא מתייחסת אליי ברצינות למרות שהיא מארחת אותי למופת וכשהיא איתי עושה רושם שטוב לה...ושהיא מרגישה אליי דברים....סתם מחשבות...

שלום מיסטר בלו, הלוואי שכוחה המנחם של האהבה יגיע סוף סוף גם אליך. הרעד וההתרגשות, שמקורם בחוסר הניסיון וחוסר הביטחון, הם שלב כמעט הכרחי במסע אל האינטימיות הבוגרת. כולנו עוברים שם, לפחות פעם אחת, במוקדם או במאוחר. מקווה שאתה מעלה את הסוגיות הללו גם בטיפול שלך, ומקדיש מחשבה לאופן בו נושא הזיהום וההדבקה דוחק (אולי) חרדה אחרת, מאיימת יותר. שמחה ששיתפת גם כשמתבהר אצלך, ומזכירה לך שאצלנו בפורום הלו?ק שלך תפס מהרגע הראשון... :-) ליאת

היי ליאת, מה שלומך? נתקלתי היום בבעיה... גיליתי היום בטעות, מי המדריכה של המטפלת שלי. הבעיה בכך היא, שאני בקשר מקצועי עם המדריכה שלה. אני יודעת שהמטפלת מטשטשת פרטים ובוודאי שהמדריכה שלה לא יודעת שאני זו אני, ובכל זאת... יש לי תחושה כבדה של אי נוחות סביב העניין. בעיקר הרגשה של הסתרה, שאני מאוד לא רוצה שתהייה קיימת בסיטואציה. מין משולש שלא כל הקודקודים מכירים זה את זה... יודעת שצריכה לדבר על זה עם המטפלת, אבל קצת חוששת שהיא תאלץ לדבר על זה בהדרכה שלה וכך הקשר בנינו ייחשף (ואני מאוד לא רוצה שהקשר הטיפולי שלנו ייחשף!) ומצד שני, ברור לי שאי הנוחות חייבת להיות מדוברת. חייבת... מה את אומרת? נועם

שלום נועם, אנחנו מדינה קטנה כל כך, וכשמדובר באנשי מקצוע (כמטופלים!) היא הופכת קטנטנה עד לממדים מבהילים. בכל מקרה, כמטופלים, אין לנו שליטה על טיב ההדרכה שקונה/מקבל המטפל שלנו. להרגשתי, טוב יהיה אם תבחרי בכל זאת להעלות את הנושא בטיפול שלך, להביא למודעות של המטפלת את העובדות, ולחשוב יחד איך ניתן להשיב לך את תחושת הביטחון. אחרי הכל, לכל בעיה יש תמיד יותר מפתרון אחד... לא בריא להשאיר כיסים של סוד בתוך הטיפול, שכן הם יכולים לחבל בו הרבה יותר מכפי שמעריכים תחילה. בהצלחה ליאת

אז מסתבר שהארץ שלנו לא כך כך קטנטונת... הייתה הקלה היום בפגישה, כשגיליתי שפרשתי את המידע שהגיע אלי לא כל כך נכון. זה היה משמח, במידה רבה, אם כי דמותה של המדריכה שלה שבה להיות עלומה בפני, וקצת אהבתי את "הידיעה" הזאת... ליאת, היא נורא נורא פגעה בי היום. נורא. יצאתי מהפגישה עם כאב ממשי בחזה, לא מסוגלת להסתכל עליה. אני המומה מהכאב שהיא הצליחה לגרום לי. אני יודעת שאני אולי מקצינה פה, אבל כשניסיתי להסביר לעצמי מה אני מרגישה, כל מה שהצלחתי לחשוב עליו היה שגם איתה אני צריכה להיזהר. גם עליה אני לא יכולה לסמוך. לא לגמרי, לא כמו שהייתי רוצה. גם אצלה אני צריכה לצנזר את עצמי, לחשוב פעמיים לפני שמוציאה מילים מהפה. זה מכאיב לי. אני מרגישה נורא לבד... (ולחשוב שבתחילת הפגישה נתתי לה משהו ממש יפה שכתבתי והכנתי בשבילה. כל מה שרציתי היה לקרוע את זה לחתיכות ולברוח) ובנימה אופטימית זו... שבת שלום (ושוב לא ענית לי מה שלומך... אבל זה בסדר, את לא חייבת :-) נועם

האתמול מביט בך בגבך ואת מצידך לא שוכחת תמיד את משוחחת עם מה שהיה ארוכים שורשי הפחד את פוסעת בעולם לאט ובקוצים רבים את נדקרת האם זהו ורד או קוץ בבשרך שממנו את יוצרת שמרי נפשך מן התהום ומן הגובה האיום מיאושך שמרי נפשך את שומעת נשמה ואימה ריקמה עדינה הילדה הקטנה שלא נרדמה האשה את ראשה משעינה ציפור זרה עברה בחלומה על שקיפות עורך מאיר היום כמו נגיעה מיוחלת עכשיו את מסוגלת לראות את עצמך מקבלת אות של חסד שמרי נפשך מן התהום ומן הגובה האיום מיאושך שמרי נפשך את שומעת נשמה ואימה ריקמה עדינה הילדה הקטנה שלא נרדמה האשה את ראשה משעינה ציפור זרה עברה בחולמה ..... כואב לי........... סליחה... כל כך סליחה... חן

שלום חן, מקווה שיוקל לך בהקדם. ליאת

תבואי

בוקר טוב ויק, לפעמים מילה קטנה אחת אומרת כל כך הרבה. אני מניחה שהיא ביטאה את ההזדקקות שלך למגע רך אמש, ומקווה שנמצאה לך פינה חמה ונחמה. סוף שבוע קל ליאת

שלום לבקש עזרה זה דבר שמאוד קשה לי אך תחושה של ריקנות וכובד עוטפת אותי זה כבר זמן רב. יש לי המון בעיות שנובעות מהתעללות נפשית בילדות מצד המשפחה,דחייה מהחברה,אח חולה נפש שהתאבד ואמא עם בעיות נפשיות -דברים שהובילו לדימוי עצמי נמוך,קשיים ביצירת קשרים,מערכות יחסים כושלות עם גברים,חוסר התמדה בעבודות,והרס עצמי שמונע ממני לממש את הפוטנציאל שבי אני חיה בתוך קונפליקט עצום בין החיים למוות ,פעם רוצה לחיות ופועלת לקראת כך ובצורה קיצונית שואפת למות והורסת את כל מה שבניתי. קשה לי לחיות ככה הייתי בעבר בטיפולים פסיכולוגיים אצל כמה מטפלים אך גם איתם היה קשה לי להתמיד. הטיפול האחרון היה עם פסיכולוגית ,במשך שנה,שעד היום אני חושדת שבכלל לא הוסמכה לכך. היא נראתה לי נוכלת ושחקנית, לא אמינה בכלל. אך היה לי קשה להגיד לה זאת מה עוד שבאותו זמן שהייתי איתה פיתחתי תלות בה ולא ראיתי זאת בצורה כזו. אני רוצה שוב להתחיל בטיפול אך חוששת שאפול קורבן לעוד נוכל או נוכלת וחוששת להתחיל טיפול עם מטפל שלא יוכל לעזור לי. גם זו הבעיה שלי- חוסר אמון אני צריכה מטפל אסרטיבי שבמידה וארצה לעזוב את הטיפול הוא ייפתח את הקלפים על השולחן ויאמת אותי מול הבעיה שלי בליצור קשרים עמוקים. בבקשה,האם ישנו פסיכולוג כזה? כזה שאכפת לו ושיצליח לעזור לי? ועוד דבר,אין לי כסף לפסיכולוג יקר ,האם יש לי סיכוי להרפא??? עוד דבר שלא ברור לי- המצב הכלכלי שלי הוא לא מתוך עצלנות,אני עובדת כל הזמן אך תמיד בוחרת בעבודות שמביאות לי שכר נמוך,כדי שלא אצטער במקרה של אובדן העבודה,אני יודעת שאני מסוגלת ליותר אך כדי לצאת מרגשות האשם ולהרגיש ראויה לחיים טובים יותר ומלאי שפע אזדקק לטיפול מה בינתיים? כשאין הרבה כסף? תודה רבה ,זקוקה לתשובתך

שלום לך, הקשיים שאת מתארת, בהיותם נרחבים ומתמידים, יוצרים מצוקה וסבל רב. לרוע המזל, דפוס כזה של התנהלות פוגע גם ביכולת להתמיד בטיפול פסיכולוגי, ולכן כדאי מאד למצוא מטפל טוב עליו תוכלי לסמוך, ולהתמיד בטיפול בכל מחיר למרות הדחף לעזוב. טיפול דיאלקטי-התנהגותי (DBT) הוא אחד הטיפולים המוצלחים בתחום זה, ואני ממליצה לך מאד לברר באזור מגורייך מי מוסמך לטפל בשיטה זו. אני ערה לכך שטיפול פסיכולוגי הוא עניין יקר, אך בהתחשב במה שמוטל על הכף, ההשקעה בטיפול אינה מותרות. בהצלחה ליאת

הי קושקוש, לי יש מטפל כזה... הגעתי אליו עם בעיות כבדות ביותר של אי אמון, אחרי טיפולים מוצלחים פחות, והוא גם היחיד שהצלחתי להתמיד אצלו, לפי שעה. אז... יש... בכל זאת, רציתי להוסיף דבר מה בהקשר הנושא הכלכלי שהזכרת. זו רק השערה מתוך מה שלמדתי בטיפול שלי, ואולי כדאי לנסות לשים לב לנקודה הזו. פשוט, בעיניי, לפי מה שהצגת בדברייך, נראה שלא מדובר בנושא של כסף נטו. ייתכן כי זה נושא שמאחוריו מסתתרים כל-מיני-מן-כאלה לא מודעים. את מבקשת טיפול שבו לא תהיי מחויבת להשקיע בו יותר מידי (אולי הארגומנט שהזכרת בהקשר לעבודה תקף גם כאן - כי יש סיכוי להפסיד פחות?). חשבתי על כך, שאולי יוצא מזה שאת מחפשת "מטפל זול". כלומר, ייתכן שכך את מנסה בדרך עקיפה לגייס לעצמך מטפל שייתפס בעינייך לשווה פחות מראש. מעין הגנה / חרדה מפני חמדנות גדולה. וקצת נראה לי שזה בדיוק מה שאת לא צריכה... לדעתי, ועבור אנשים מסוימים זה חזק באופן מיוחד, התשלום הוא חלק מההשקעה של המטופל בטיפול, חלק שמכאיב מאד, וגם חשוב מאד. כך גם ערכו של הטיפול והמטפל עולים ולא קל לבטל אותם. להיפך, בשלבים מתקדמים יותר אפילו גאים בהם, ובעתיד ניתן גם (בתקווה) להשתמש במה שקיבלת בטיפול עצמו כדי לחדש משאבים באופן רציני יותר. במציאות. אכן, יש כאן סיכון. את משקיעה ואינך יודעת אם יניבו פירות בזמן סביר [שגם בהקשר הזה חלק מהאחריות מוטלת עליך...[ והפירות, הם פירות של שפע חלקי בלבד שיש להסכים לו מתוך ויתור גם כן... אני לא שוחה בכסף, ממש לא, ובכל זאת מנסה להחזיק את הטיפול. זה מאד לא קל. רוצה לומר לך שגם שמעתי מאנשים אחרים שהטיפול היה חשוב להם מאד מאד מבחינת סדר הקדימויות, שהם הקריבו וויתרו (בגבולות, כמובן) על כל מיני דברים לטובתו. לעתים, ורק אחרי שמדברים על זה בטיפול בו את כבר נמצאת, ובוחנים את ההשפעה העתידית שעשויה לקרות, מחליטים לקבוע תשלום מתאים, מקל או מופחת. זאת רק בתנאי שמסתבר שאכן ההחלטה הזו תהא לטובת הטיפול ולא לרעתו. רק רעיון לחשוב עליו. על פי רוב העניינים מורכבים יותר, וייתכן שהרעיון כלל אינו מתאים. mp

ליאת DBT לא מיועד לאישיות גבולית בלבד?זה מה שאומרים כל הזמן. ועוד שאלה מי שמאופיין בפגיעה עצמית ובמצבי רוח בלי לפגוע בסביבה יאובחן כגבולי? תודה יקרה שלי

שלום ד. DBT היא גישה טיפולית התנהגותית, המנסה לתת מענה לבעיות נרחבות הקשורות לקשיים בוויסות רגשי ולבעיות בזירה הבינאישית, החברתית והתעסוקתית. ולשאלתך השניה, אבחון של הפרעת אישיות בכלל והפרעה גבולית בכלל זה, חייב להתבסס על חקירה יסודית והיכרות קרובה עם הפונה ועם נסיבות חייו. יכולים להיות 'מופעים' מגוונים להפרעה זו, ולא בכל המקרים חייבים להיות המאפיינים כולם. בברכה ליאת

רציתי לברר כיצד עליי להתמודד כאשר לאחר 10 שנות עבודה מאסיבית . שעות רבות מחוץ לביתי כאשר רוב חיי סבבו סביב העבודה וכרגע עזבתי.איני רגילה לחוסר מעש ושהייה בבית לאורך שעות היום אינה אופצייה כלל.אודה אם תוכל לתת לי עצה כיצד עליי להמשיך כעת כאשר תחושת נריקנות ממלאה אותי. יש לציין שניהלתי חנות גדולה ומאוד נהניתי מהעשייה, אך החלטתי שהגיע הזמן לשנות כיוון.

שלום ריקי, ההחלטה על שינוי כיון בחיים היא החלטה חשובה וגורלית, הנעשית בדר"כ לאחר חשבון נפש ושיקול דעת. לעיתים קרובות, ה'תפר' שבין החיים הקודמים לכיוון החדש עלול לגבות מחירים זמניים של תחושות בלבול, בהלה, ספקות, דכדוך, ריקנות ואפילו אשמה וחרטה. נסי לא להיבהל מתחושות אלה, ולתת לעצמך תקופת הסתגלות ומנוחה. יש לקוות שמתוך השקט, יעלו רעיונות, ציפיות ויעדים, אליהם תוכלי להתחיל לנוע ביעילות, שלא מתוך תחושת חירום או בהילות. בהצלחה ליאת

תודה רבה על עזרתכם!

שלום לך, אני בטיפול שנתיים, רק לאחרונה התחלתי קצת לדבר, להביע רגשות, להביא קצת ממה שכואב מבפנים. השנתיים היו תקופה נורא קשה בשבילה ובשבילי עם ירידות ועוד ירידות ומעט מאוד עליות. היה לי (ועדיין) קשה לי עם העובדה לשתף אותה בדברים אינטימיים, לתת בה אימון מלא, לחשוף את הכל בפני מישהי זרה לגמרי שבאחד הימים תהיה זרה לגמרי אחרי הקרבה הזו. קשה לי לעזוב אותה, קשה לי לדבר אצלה וקשה לי עם העובדה שאני מתקדמת ממש ממש לאט. אני רוצה לפרוץ בחיים, אבל בשביל זה אני צריכה לפרוץ את הכל בטיפול ואיני יכולה. אפילו אם אני מרגישה קרובה ממנה, וצורך עז להיות שם בחדר, אבל בכל זאת לא נותנת לה הרבה אפשרויות, האם זה אומר שבכל זאת יש בעיה בקשר בינינו? האם מטפל/ת אחרת תהיה להם שיטה אולי לעזור לי לפרוץ קדימה במהירות יותר גדולה? נראה לי שהיא לא נלחמת איתי ובשבילי למרות שאני מרגשיה שאיכפת לה ממני!!!!!!!!

שלום שיר, אני מבינה מדברייך, או יותר נכון - בין מילותייך, שהקשר הטיפולי משקף משהו נכון ואמיתי מההתנהלות שלך בחיים. אני מתכוונת לכך שקשה לך לתת אמון, להתחייב, להתמסר, לפרוץ קדימה במלוא הכוח - גם בטיפול וגם בחיים... אם כך הדבר, אני חושבת שנכון להמשיך ולהתמודד שם עם הדברים, משום שהשיקוף הנכון מאפשר לגעת באמת, וליצור בהדרגה את השינויים המתאימים. תגידי לה מה שכתבת לי עם כל-כך הרבה סימני קריאה חשובים: שאת מרגישה שאכפת, אבל שמשהו לא מספיק נלחם ומגוייס עבורך. זה חשוב ומועיל מאוד לדבר בטיפול באופן כנה על הרגשות הכי מביכים או מטרידים שלנו... בהצלחה, אורנה

היא תמיד אומרת שהיא תהיה לידי, שתעזור לי. אבל ברגע שאני שולחת לה הודעה להגיד לה שקשה לי היא מעדיפה להתעלם. זה לא אומר שאני נודניקית, היא דווקא מבקשת שאני אהיה נודניקנית, לשתף אותה במה שמתרחש בתוכי . אבל אני מרגישה שהיא מפחדת מהתגובה שלי, והיא לא יודעת איך להתנהג כשאני מתעצבנת ומוציאה את כל השקט הזה. לא יודעת מה לעשות.

שלום ש, אני לא יודעת מהם הכללים שנקבעו לטיפול שלך, אבל אני חושבת שכדאי להפריד בין ביטוי רגשותייך בתוך הפגישה הטיפולית ומחוצה לה. בתוך הפגישה המטפלת מעודדת אותך לשתף כדי שתוכלו לעבוד ביחד על הדברים. מחוץ לפגישה, כאשר את שולחת הודעה את בעצם מבקשת מהפסיכולוגית שלך להתייחס לנושאים שאת מעלה כמו בפגישה, אבל זה לא אפשרי ובמקרים מסוימים אפילו מזיק. יתכן שזוהי הסיבה לחוסר התגובה מצדה, וזה משהו שחשוב לברר ולהבין את עמדתה בנושא. בהצלחה, אורנה

שלום, אני בן 30 ומעולם לא נטלתי תרופות נגד דכאון: 1.רציתי לברר באשר לאומגה 3 עבור דכאון קל או בינוני ,כיוון שיש מספר עוצמות של הכדורים :רגילה ,מוגברת ,כפולה ,מה נדרש עבור הענין ? ובאיזה מינון ? 2.אם הדכאון הוא מצב קיים האם התרופה עדיין יעילה? 3.האם ישנן תרופות טבעיות אחרות מומלצות ? או אחרות ללא מרשם רופא ? תודה מראש אבי

שלום אבי, מאחר ואני פסיכולוגית קלינית אינני נותנת ייעוץ תרופתי, הן בהקשר לתרופות פסיכיאטריות והן לגבי תרופות השייכות לתחום האלטרנטיבי. כדאי לפנות לאנשי המקצוע הנכונים, בהתאמה. באופן כללי, ומנסיוני בתחום, תרופות אלטרנטיביות עשויות לתמוך ולהרגיע, אך אינן יוצרות שינויים מהותיים במצבי דיכאון קשים. בהצלחה, אורנה

זה הכל יותר מידי לי. אני כבר לא מסוגלת יותר. היתה לי פגישה מאוד קשה. כואבת. ואני אפילו לא יודעת מה היה שם. אני יודעת שקרה שם משהו לא טוב. אני יודעת. אבל אני לא זוכרת מה היה. היא שאלה משהו ואני כבר הלכתי לאיבוד. בסוף הפגישה הייתי כל כך מעורפלת. הייתי לא הייתי שם. ראיתי שקרו דברים. פתאום הפח היה לידי ועוד משהו היה לידי. שמעתי אותה כאילו מאוד מרחוק מסבירה שהרגשתי לא טוב והיתה לי בחילה ורציתי להקיא והיא רצתה שארגיש יותר בנוח ושמה את הפח לידי. ושוב הכל התערפל. בסוף מצאתי את עצמי בחוץ יושבת על הספסל, רועדת מקור, בוהה בריצפה. היא ראתה אותי ושאלה אם הכל בסדר. אם אני רוצה לשתות. אם אני מרגישה לא טוב. פתאום קלטתי שאני כבר אחרי הפגישה, צריכה לנסוע לבית. מלמלתי שהכל בסדר, שאני בסדר. הכל בסדר. רק שתלך ממני. היא הלכה. ניסיתי לאסוף את עצמי ולחזור לבית. ובפנים כואב נורא. וכל כך מפחיד. כל כך מפחיד. מה היה שם? איך היה שם? מה עשיתי? מה אמרתי? איך אני יכולה לדעת (בלי לשאול אותה) מה היה שם? אני לא יכולה לחזור לשם. לא יכולה להסתכל עליה. חוסר הידיעה, הוודאות, הפחד שיקרה שוב. הבושה. כל כך מתביישת. לא רוצה שהיא תראה אותי. לא רוצה שתסתכל עלי יותר. לא רוצה ללכת לשם. לא רוצה להרגיש את הכאב, הפחד, או כל דבר שיש בפנים עכשיו. ויש המון. מערבולת. ואני טובעת איתה. פשוט טובעת. ולא רוצה יותר להינצל. ולא רוצה שהיא תציל אותי. לא רוצה יותר. לא יכולה. פשוט לא יכולה יותר. רוצה ללכת לישון לעולמים. שלא ארגיש יותר כלום. רק לישון. שיר

הי שיר האפשרות שהיא תציל אותך נראת כרגע בלתי אפשרית ומפחידה, אני חושבת שאני יכולה לנסות להבין, כי גם אני הרגשתי משהו דומה..זה היה כמה חודשים אחרי תחילת הטיפול, והכל התחיל להדרדר מאוד מהר, הייתי קופאת, נסגרת בתוך עצמי, לא שומעת, לא מצליחה ללכת הביתה, קפואה בחוץ על המדרגות, כל הזמן במצב של התגוננות הכי חזקה נגד ההישברות, ההפשרה, היכולת לתת לה לעזור, ומצד שני חוסר יכולת להיות לבד עם הרגשה כל כך שבורה, ורק רצון לישון...לקח המון זמן עד שיכולתי לאט לאט לצאת מהערפול הזה. בהתחלה ראיתי רק חלקים - רגליים, ידיים, חזה, לפעמים עיניים ורק ככל שההרגשה שעמדה מאחורי כל אלה, של אפשרות להרפות, של ביטחון, שאף אחד לא עומד להכאיב לי, של נוחות וחום ושכל כך רציתי וכל כך הייתי בטוחה שאני לא יכולה לקבל..רק אז לאט לאט התחלתי לראות שוב פעם בן אדם שלם - את עצמי ואת זה שמולי..וגם עכשיו זה קשה מאוד, אבל לא שם בפנים. שם שונה מבשאר העולם, וזה נותן תקווה - ושיר - בשביל החוויה השלמה הזו, כדי לישון באמת ו ל נ ו ח ( רק קצת ) - תחזיקי מעמד, כי מגיע לך לא לטבוע. מגיע לך להרגיש אחרת, להרגיש טוב. שולחת לך חיבוק חם

שלום שיר, זה באמת נשמע קשה מאוד. אבל שיר - בין אם התעלפת בפגישה, הקאת, הכרתך התערפלה, התנתקת, התבלבלת או כל דבר אחר - הפסיכולוגית שלך שם כדי לשאת את זה ביחד איתך, ולעזור לך לעבד ולהבין את זה. אל תשאירי את עצמך כל-כך לבד! נשמע לי שהיא רוצה להיות במגע אמיתי עם התחושות שלך. שיהיה קל יותר, אורנה

יש לי שאלה מאוד דחופה..אוכל לשלוח לך מייל?

שלום אני, אפשר לשלוח מייל, אבל לאור עומס העניינים כאן אין לדעת מתי אגיע אליו. מקווה שהדברים יסתדרו, אורנה

למה קשה להיפרד מטיפול ומהמטפל? למה הבפנים צועק תפרדי תראי לו שלא קשה לך שאת יכולה לבד למרות שמאוד קשה?

שלום לינוי, טיפול פסיכולוגי (טוב) מפגיש אותנו בעוצמה מאוד גבוהה עם הסכנה שיש באיטימיות, בקרבה ובתלות. סכנה, וגם סיכוי ותקווה להבין את האופן הייחודי בו אנחנו בונים ומקלקלים אינטימיות, קרבה ותלות... אם הבפנים צועק "תראי לו", אבל גם בוכה בלילות... נדמה לי שכדאי עוד להישאר שם ולעבוד. בכל מקרה, כדאי מאוד לדבר על מגוון התחושות האלה איתו. בהצלחה, אורנה

צר לי ששוב אני פה...אבל האם יכול הצבע של לחזור אלי? אני ממש סובלת מכל אותן פגיעות (נרקסיסטיות:-) שספגתי (בפורום מסויים בזמן שננטשתי ונדחתי בידי הפסיכולוגית), אינני מסוגלת להתנתק מהטראומה הזו ועוד יותר מזה לצבור כוחות מחודשים. אני עדיין גם סובלת ממעין חרדות מציפות. מעבר לכדורים שגורמים לי לצוף אני רוצה לחזור ולחיות כמו קודם במלוא הצבע והחיות שלי. אינני רואה הכיצד ניתן - אם בכלל לגרום לזה לקרות. אני לא יכולה להפסיק לחשוב על אולי לחזור למספר פגישות אצל אותה אחת שכשלה באמפטיות שלה ובאופן ההתנהלות שיצרה אצלי חרדה. אני כבר ילדה גדולה ויודעת לומר לאחר מס' משברים בחיי- שהפעם זה אחרת ואין ולא נותרו בי הכוחות והיכולות לשוב להוייה של עצמי, השתנתי, מחשבותי כעוסות, חשה פגועה באופן שלא נותר משהו חי ושמח בפנים. באמת אורנה, די נמאס לי גם מלחזור לכתוב בפורומים כאלו וגם לחיות בסבל ובצמצום ובלי צבע וללא הפוטניצאל הנוכח שהיה ונשרף כליל. אני עדיין מתלבטת אם וכאשר מה הטיפול הנכון עבורי ? אני לא מאמינה בחפירות שלמעשה הביאו אותי לחרדות ולקטילה עצמית וחשה מותקפת כיום. אם יש לך רעיון מקורי ויעיל עבורי שנראה לך בעל השפעה משמעותית אשמח לשמוע ואם תרצי אוכל בהמשך לכתוב מייל אישי למשלוח ההמלצות ו/ הרעיונות. אני מאסתי בלשחות בביצה השורפת הזו . אני מאז לא עובדת, חשה חוסר טעם, אדישה, לא אכפת לי, בקושי חיה ואין שום תחושת הנאה בחיי להבדיל משמעותית מהחיות שאפיינה אותי. תודה רבה כרמית

רציתי גם להוסיף ...שבגלל כל הקריאה שעשיתי בקשר לכל מיני הפרעות ואיך הם באים לידי ביטוי...הדבר מונע ממני כבר לחוש רגיל ולדבר טבעי וספונטני...כאילו אני שופטת בית המשפט העליון שלי עצמי ללא שום יכולת לחנינה או להרפות מהאובססיה הזו שכל קושי (עם זה פרידה הופך לחרדת נטישה בשל העוצמה הריגשית שזה גורם לי אני מסיקה מיד שיש לי למשל הפרעת אישיות גבולית- כאילו פגיעה על פגיעה שחוזר אלי במעגלים, ואם זו כבר הפרעת אישיות אזי אומר שאני לא בסדר איך שאני מרגישה...) פחות או יותר ניסיתי לתת דוגמא אחת מיני רבות מאוד... אני מקנא בכל אלו שלא הכניסו את ראשן לקריאה של שלל ואינספור חומרים פסיכולוגים ופסיכאטריים והם בשל כך פשוט יכולות להביא עצמן ביתר חופשיות ובפשטות טבעית. תודה

עוד דבר :-) מה לעשות...אני חשה את המצוקה והחרדה קבועים מכיוון שבעקבות המשבר חזרתי לעיר הולדתי, למרות שאני גרה בדירתי לבד מחוץ ובנפרד מההורים עדיין הקרבה הג"ג מלחיצה אותי...אמא יותר מעורבת בחיי ואולי אני זו שלא יכולה לאפשר לעצמי לקחת את החופש והמרחב בראש... עברתי לכאן לאחר מס' שנים במרכז ולא הגעתי מוכנה נפשית ומבחירה... אני מאמינה כי חלק מהשיקום שלי חזרה היה צריך להיעשות בת"א אבל עכשיו כעבור שנים שאני פה אני נחלשתי ומרגישה חוסר יכולת לעבור חזרה. ושוב תודה כרמית

שלום כרמית, קראתי את הודעותייך, ושבתי ונזכרתי בכאב העצום שלך על משהו שהיה בך, ואולי אבד. מאז את כועסת ועצובה, מחפשת את עצמך באבחנות שונות, מחפשת מקום בערים שונות, תוהה האם דרכים טיפוליות אחרות יצליחו לגעת נכון, ובעיקר לא לפגוע כל-כך. אני חושבת שהחיפוש שלך מעמיק ובלתי מתפשר, אבל מאוד הייתי רוצה לראות אותך מוכנה גם להרפות מהעבר, וצועדת לתוך עתידך... כרגע את מנסה לצעוד עם מסע כבד כל-כך על כתפייך, לא פלא שרגלייך כושלות... אני כן חושבת שנכון לחזור לטיפול, ושלמרות הקושי אפשר למצוא מטפל/ת מיומן, מקצועי וחם שיחזיק ביחד איתך את שלהבת התקווה... זוהי המלצתי, ואני מקווה שתמצאי בה משהו מהנחמה שאני רואה בטיפול פסיכולוגי טוב. מחזיקה אצבעות, אורנה

יום לפני נהננו, ואז שתיתי כצת חלמתי חלום מוזר אמי ילדה, והיא נותנת לי להחזיק את התינוקת, אני מחזיקה קצת ואז נותנת לאחותי, אחר כך כואב לי אני בורחת מהבית בגרביים, ואני שומעת שקוראים בעקבותי התעוררתי בבכי אני אחרי הפלה(כמעט שנה) איך אפשר שחלומות כואבים הנ"ל לא יחזרו? ומה פירושו?

אלמונית יקרה, אני מבינה שכאב ההפלה חי בך בצורה חזקה מאוד, וצר לי על כך. כדי לחוש הקלה אין די בתמיכה אינטרנטית או בפירוש חלומות, וכדאי שיהיה לך מקום חם ומחזיק משלך, בו תעבדי את הכאב עד שישתנה ועוצמתו תיחלש. אפילו החלום שלך רומז על הצורך במקום ברור שיישא את כאבך... התינוקת שזה עתה נולדה לאימך (את?) עוברת בין ידיהן של בנות המשפחה - אימא, את ואחותך, ואין לה מקום ברור וחד-משמעי שבו היא נשארת, שמורה ומוזנת. זוהי כמובן רק דרך אחת מני רבות להסתכל על החלום (שיכול לבטא גם קנאה באימך או באחותך וחוויות רגשיות רבות נוספות), אבל אני חושבת שזוהי הסתכלות מועילה... תחשבי על כך? אורנה

הי אורנה, לפני כמה שעות כתבתי לך הודעה כועסת נורא וארוכה, ומרוב שהיא הייתה ארוכה ולא הצלחתי לקצר כלום, החלטתי לא לשלוח אותה (וטוב שכך). אז כמה שעות אחרי, אני רק רוצה לספר לך שהיא נורא העליבה אותי היום ושאין לי כוח שוב פעם לכעוס עליה. חודשים כבר אני יודעת שאני צריכה להעלות את נושא הפרידה. גם היא רומזת שזה משהו שצריך לדבר עליו- על מתי נפרדים- אבל זה לא מצליח לי. כל פעם אני מרגישה שזה לא מתאים או שיש לי משהו אחר, חשוב יותר, לדבר עליו. היום, אחרי שהצלחתי לאזור אומץ ולשאול אותה שאלה אחרת, הרגשתי נינוחה וקרובה יותר, והרגשתי שאני מסוגלת לומר לה שאני חושבת לאחרונה יותר על הפרידה שלנו. "את יודעת", היא אמרה, "זה מעניין שדווקא עכשיו, בסוף הפגישה, את מחליטה להעלות את נושא הפרידה". הרמתי אליה עיניים מופתעות, לא ידעתי שכבר נגמר הזמן, והיא פרצה בצחוק גדול. מלמלתי שאביא את זה בתחילת הפגישה הבאה, והצחוק שלה רק התגבר. את יכולה לדמיין את זה, אורנה? אותי הולכת ומאדימה ומתכנסת ואותה ממשיכה לרעוד מרוב צחוק. היא ממש התנדנדה אחורה וקדימה בכיסא מרוב צחוק. כל כך נפגעתי. בכוח עצרתי כמה דמעות-עלבון. לא האמנתי. באיזשהו שלב היא ראתה שמשהו לא בסדר ואמרה שאולי לא הייתה צריכה להגיד את זה. מלמלתי "אולי". היא ניסתה לעודד אותי לדבר בכל זאת, אבל כבר לא יכולתי להסתכל עליה. אמרתי שאביא את זה בפגישה הבאה. היא קשקשה עוד כמה משפטים על החשיבות של הנושא ועל כמה חשוב שנדבר עליו, ואני בנתיים תהיתי עד כמה זה יהיה לא מנומס לקום ולהגיד שלום, או עד כמה אצליח, כשאצא, לא לשים לב שנעלבתי. עמד לי על קצה הלשון לקטוע אותה, עם כל דיבורי "חשיבות ה-.." שלה, ולומר "די, מספיק- נפגעתי", אבל הכעס כבר היה שם חזק וברור. לא יכולתי להסתכל עליה. היא הרי יודעת שקשה לי להביא את הנושא הזה, שכבר חודשים זה מאבק פנימי, אז למה דווקא לצחוק? ולחשוב שחשבתי לשתף אותה בכמיהה הזאת לחיבוק, בחרדה הכבירה שתדחה אותי.. לא נראה לי שזה יקרה. ואם אצליח לספר לה רק בסוף הפגישה הבאה... האם גם אז תפרוץ בצחוק גדול? אני פתאום מתביישת בכל הוידויים הקטנים והתובנות הישנות-חדשות שהסכמתי לפרוש בפניה בשבועות האחרונים. לא מבינה מי היא לגביי. אני מרגישה כאילו דווקא כשהיא קרובה יותר היא צריכה להיזהר יותר. כאילו כל דבר קטן יכול לזרוק אותה בחזרה לאחור. כמו במשחק סולמות ונחשים, שככל שמתקדמים במעלה הלוח, יש נחשים ארוכים יותר, שמחזירים אחורה, כמעט לנקודת ההתחלה. יש סיכוי שהיא לא יודעת את זה? הקשר איתה כל כך מעייף אותי.. טוב, אשלח ודי, לפני שאאריך שוב.. מקווה ששלומך טוב פלוס :-) לילך

לילך,את בטוחה שאת עדיין רוצה את החיבוק שלה? לא בטוחה שמישהי שצוחקת,בחוסר רגישות,כמעט על גבול הרשעות. ותהיה הכי קרוב בעולם,מסוגלת לחבק וגם להתכוון לזה. מה שבטוח אני לא הייתי רוצה שתתקרב אליי אפילו! גאה בך על שהצלחת להחזיק את עצמך מולה,למרות שכל כך נעלבת. אני לא חושבת שאני הייתי מסוגלת לכך,ואם כן זו בטוח הייתה הפעם האחרונה שבו היא רואה אותי.זו לא התנהגות של מי שהכי אמורה להיות קרובה בעולם.ועכשיו ההתנהגות שלה בתקופות אחרות בחייך נראית הכי טיבעית בעולם. ניבזית אבל אמיתית מבחינתה.

גרמת לי לחייך :-) לא, היא לא נבזית.. אבל אין לי מושג מה כל כך הצחיק אותה היום אני פחות כועסת מאתמול וגם פחות נעלבת לא יאמן כמה מהר אני שמה אותה בקטגוריה "לא רלוונטית". היא עוד לא לגמרי שם, אבל אני משחקת עם האפשרות הזו, ביני לביני, וכך אני מצליחה להישאר קרת רוח (פחות או יותר). יש לה צחוק ממש מעליב, לגברת הזאת. ("הגברת הזאת"...כל כך מהר, לילך?) לא יודעת על מה אני יכולה עוד לדבר איתה בלי להרגיש שזה אישי מדיי ולא עניינה. ולא, חיבוק נראה עכשיו כמו רעיון מוזר ולא שייך. קירבה מיותרת וחשודה. היא לא תתנצל. היא גם לא תעלה את האפשרות הזאת שאולי פגעה. ככה היא. אני קצת עייפה מלהיות גם זו שנפגעת וגם זו שמקרבת מחדש. זה הולך להיות מאבק שסופו, כרגיל, מאכזב. חבל שאני לא בן אדם יותר תובעני.. המצבים האלה הם כמו מבוי סתום. אם לא אעלה את הנושא ואתעלם ממנו, הוא יאגר איפשהו והיא רק תעצבן אותי יותר בזה שהיא לא מעלה את העניין בעצמה. אם אעלה את העניין אני, אתעצבן שאני הייתי זו שצריכה הייתה לומר "פגעת בי" ושהיא לא יכולה להכיר בזה בעצמה. ואתעצבן עוד יותר כשהיא לא תענה מספיק לעניין, אלא רק תטייל מסביב, נוגעת לא-נוגעת בחלקה שלה בפרשה, ומיד תרוץ לקשור את זה למקרים נוספים. הייתי רוצה שהמעבר יהיה איטי יותר, שרגע לפני שהיא תווה את רשת הקישורים שלה תעצור לומר, "צודקת, פגעתי ולא התכוונתי שתיפגעי". ככה פשוט, בלי התחכמויות והררי מילים. מה יותר יפה מזה? האמון שלי בה ירוץ לקראתה בזרועות פתוחות. לסחוט ממנה הכרה זו עבודה קשה... ועד שמשהו כבר מצליח, זה מאוחר משציפיתי והמילים שכל כך חיכיתי לשמוע לא נספגות לשום מקום. אני מתבוננת בהן כשהן עוברות לידי, והן מתבוננות בי בחזרה. כך אני נעשית מתוסכלת. אני מקווה שלא כתבתי כאן את תקציר הפרקים הבאים.. טוב, יהיה בסדר.. 'אולי זה רק משבר קטן וזה חולף' :-) (אולי פשוט אני נהיתי קצת עייף... ) לילך

אאוץ'... הייתן כל-כך לא מסונכרנות :-(((( אנסה לגשת בזהירות, בסדר? לילך יקירה, כל כך יפה הדימוי הזה שבין משחק הלוח לתהליכי הנפש. סולמות ונחשים שם יחדיו. זוגות זוגות. בצמדים. פעם אלה מראים פניהם באופן ניכר יותר על פני השטח ופעם אלה. מי מתחבא מי צץ, ומה קורה איתם כשהם נפגשים עם המציאות. מי מהצדדים אימץ דבר שקרה לכיוונו ומי משך. כמה מפתים-מסנוורים הסולמות הארוכים-ארוכים, כמה מעוררי ציפיות ותקווה, ואיך זה (הא!) שתמיד, תמיד לפני הסיום יש שם את הנחש-מגלשה הכי ארוכים... איזו אכזבה... נראה לי שלא בכדי המציאו את המשחקים האלה, כן... ואת כל סיפורי הילדו?ת ובכלל... חשבתי על כך רבות, אם לומר או להניח. בזמן האחרון את נשמעת חרדה עד למאד מכל הנושא של פרידה ונפרדות והגבול הקיים-לא-קיים שבינך לעולם. כמה שלא קרוב, לא מרגיש התאמה בין מה שאת מרגישה חזק בפנים לבין מה שבחוץ: תגובת המזכירה ששברה אותך לרסיסים, השם שלך ששרף לך נורא בשבוע שעבר, הפגיעה הנוכחית... באמת לעולם אין התאמה מושלמת, אבל בזמן חרדות, מספיק רק מעט בשביל להיות הכל ולאבד שליטה... וכמה אנחנו צריכים בכל זאת תגובה מבחוץ. חלף זמן מאז הודעתך, איני יודעת מה התרחש עד עתה... בין כך ובין כך, ואת יודעת, שבדיוק כאשר קורים דברים מכאיבים כאלה צריך להחזיר אותם כמו שהם לטיפול... לדבר, להטיח, לדבר, מיליון פעם לדבר... אוף. וזה מסובך ומפחיד לך כשלעצמו... כן... אפילו אם קוראים לזה במילים כמו "כשל אמפתי" או איזה מושג שלא יהיה, כשכואב כל-כך, אז... אבל מהחומרים האלה הוא אמור להיות בנוי. להחזיר את הכעס, את האכזבה, את שברון הלב... טיפול ארור וכואב ואהוב ומקשר. נורא בא לי לבקש ממך לאתר עוד ועוד סולמות שהיו בטיפול שלך, היכן ראית התקדמות. אבל פתאום זה נשמע מפחיד לדבר על זה, שוב זה מזכיר את הסיום, את החרדה מנפילה, אפילו אם רק סיום של פרק אחד באמצע. אני גם מאד רוצה להאמין (למרות שאיני יודעת שום פרט) שגם אם לקשר הנוכחי יהיה סוף במתכונתו הנוכחית (בגלל מגבלות מציאותיות), יוכל להיות המשך טיפולי במסגרת שונה באם תזדקקי לו. לא'דעת, אולי איני בכיוון נכון, אבל כמה הגיגים עבורך. אם תוכלי משהו מהם ללקט לטובה. וחוצמזה, לדעתי המטפלת מאד יודעת ומכירה את ה"סולמות ונחשים"... מאד... ובכל זאת, שיט, קורה... :-( מושיטה לך יד, רק יד, לא סולם ארוך. כזאת שתאפשר לך פשוט להרים את הראש מהרצפה למקום קצת גבוה יותר. בעדינות, הפניקס

לא יודעת איך פספסתי את ההודעה שלך! סליחה שלא עניתי התגובה שלך מאוד דיברה אליי.. מאוד.. והתרגשתי קצת לקרוא אותך מחברת דברים בשבילי, זוכרת איתי ובשבילי את כל הדוגמאות של השבועות האחרונים.. (לעזאזל, אני ממש פרושה פה, הא? :-) כן. אני מגלה לאחרונה שאני פחדנית לא קטנה. איזה באסה.. ומעניין שראית את הקשר בין הפרידה לנפרדות :-) גם המטפלת שלי קשרה אותם יחד. אפשר לחשוב על עוד מילים עם השורש הזה ולדבר עליהן.. קצת מצער אותי שעכשיו הרבה יותר קל לי להביא את נושא הפרידה, בגלל שהיא צחקה צחוק שהתפרש אצלי כצחוק לא מאמין. סוג של דווקא- להראות לה שאני כן יכולה ושזה לא סיפור. זה נעשה פתאום כמו המקרים שקשה להתקשר לכל מיני אנשי מקצוע, אבל קל יותר כשמתקשרים עבור חברים ובשמם. זה מנותק מאיתנו. אז כך גם עכשיו (פחות או יותר.. :-). ואת צודקת- "שיט, קורה.." קורה באמת. יהיה בסדר תודה על המילים המדויקות והעדינות שלך, ותודה על היד המושטת וגם על חזון הסולמות שהיו :-) הקוביה כבר מתגלגלת ביד הסגורה, חצי חיוך חצי חשש.. תורי לזרוק? מאחלת לך סולמות במקומות לא צפויים, ונחשים שהולכים ומתקצרים תודה! :-) לילך

לילך לילך, השרשור הזה התפתח מאוד מאז שכתבת את ההודעה הראשונה, אבל אני רוצה להתייחס אליה דווקא בגירסתה הראשונית והגולמית. אני חושבת שהתגובה של המטפלת שלך היתה מאוד לא מוצלחת עבורך, ואני חושבת שזה משהו לדבר עליו ולהתעקש עליו. לאחר שתבררו את הרגשתך, אולי תוכלי לראות בתגובה האותנטית שלה איזשהו סוג של הצצה למשהו שרוב הזמן מטופלים כמהים אליו - המגע הישיר עם המטפל "כפי שהוא". אבל קודמת לכך את "כפי שאת", וכפי שאת זקוקה שיהיו איתך. אז ממשיכים לברר, באומץ ובנחישות... אורנה

לילכונת, (מאמצת רשמית את השם...:-) אוי... התקצפתי והתכעסתי ביחד איתך כשקראתי. ומכירה מקרוב איך תגובות כאלה שלהן פוצעות כל כך, בדיוק כשכבר הרשנו לעצמנו לשחרר משהו מבוהל ועצור, בדיוק כשהיינו צריכות את ההתכווננות והרגישות... וכמה זה מכאיב, וכמה שנוטים (גם אני, ממש כמוך) לבלוע את העלבון, ולבטל אותו ביננו לבין עצמנו בלי לשתף אותן בתהליך. והחזרת אותי במחשבות למשהו דומה שקרה לי מולה. הבעתי רצון ילדותי משהו, שהתביישתי בו מאוד. משהו פעוט, שלא עלה בדעתי שהיא תסרב לו. והיא סרבה. ואצלי זה נחווה כדחייה איומה, כדחיה שלה אותי. ביטול מוחלט. היה קצת קשה לפספס את האפקט של תגובתה עלי. זה היה אי שם באמצע הפגישה ואני נעלבתי כל כך, שנאטמתי למולה לחלוטין. התכנסתי כל כך עמוק לתוך עצמי, גם רגשית וגם פיזית, התקפלתי הכי קטן שיכולתי לתוך הכורסה, מנסה להעלם. נורא רציתי לברוח משם, אני זוכרת. לקום וללכת הכי רחוק ממנה שאפשר, אם רק הייתי יכולה לסמוך על הרגליים שלי שיישאו אותי... הפגישה ההיא נגמרה לא טוב. יצאתי עם מועקה קשה ועם הרגשה שאני לא רוצה לחזור לשם. יצאתי עם הרגשה כל כך נוראית, שאני לא יכולה לזכור מתי עוד הרגשתי כל כך רע. (לא להיכנס לדיכאון, יש סוף טוב...). שלא כהרגלי, ואני דווקא שמחה שהעלבון (קשה לי נורא לכעוס, במיוחד עליה...) הניע אותי, שלחתי לה סמס כאוב. היא ענתה שלא התכוונה לפגוע, וביקשה שנשוב ונדבר על כך. ודיברנו. וזה היה קשה. דמעות העלבון שבו ועלו, ואני לא רציתי שהיא תראה. אבל היא ראתה. והיא הכירה בעלבון, והיא ביקשה סליחה. אני עדיין מתכווצת כשאני חושבת על הפגישה ההיא. אבל סביר להניח שלא הייתי היום בטיפול אם לא היינו מדברות על זה. וזה כואב. והלוואי שהיא הייתה יכולה להבין לבד כמ היא פגעה, ושלא אצטרך להגיד לה את זה במילים. היא כבר קוראת אותי כל כך טוב, איך זה שהיא לא ידעה בעצמה שהיא ככה תפגע בי? אבל הן לא תמיד יודעות. והן לא צמיד מצליחות להיות מסונכרנות אלינו במאה אחוז. ואולי זה עדיף... ואולי יש לנו פה הזדמנות להגדיר את מה שאנחנו צריכות, עם כל הקושי שבדבר, וגם עם כל היתרונות שבכך. עם ההזדמנות שאנחנו נותנות להן (ולנו) להיות במקום מותאם יותר, נכון יותר. לתת להן הזדמנות להיות שם בשבילנו הכי מדויק שאפשר. אוף, לילך, כל כך רוצה שיסתדר לך... אבל רוצה שיסתדר לך איתה, בשיח משותף, ולא שתתרצי ותתפשרי רק את עם עצמך... תני לה צ'אנס לתקן איתך, לתקן בשבילך... (וקצת לא קשור אבל בכל זאת - תודה על השיר ההוא... באמת צחקתי... ולא שלחתי תודה שם... סליחה...) שלך כתמיד, נועם

היא בנאדם דרמטי שלא יודע כלום על עצמו ולא מעריך את עצמו. כפועל יוצא היא לא העריכה אותי ולא לימדה אותי הערכה עצמית מה היא. היא שלחה אותי לפסיכולוגים כל החיים אף על פי שלא הייתה בעיה ממשית, היא לא סמכה עלי באף פעולה, לא בשטיפת כלים, לא בקיפול כביסה כל דבר שהייתי מנסה לעשות היתה אומרת שזה לא מספיק טוב והיתה חוזרת על הפעולה בעצמה. התקשורת שלי איתה היתה רק דרך דרמה. כלומר, הייתי מצליחה לדבר איתה רק אם יש לי סיפור רע לספר לה, לבכות לה, להתלונן, ולהראות לה כמה שרע. מה שיצא הוא שאני כרגע בת 25 ולא ממש מתפקדת כלומר, אני לא עובדת, למרות שהשנה התחלתי קצת ללמוד, לשלים בגרות ופסיכומטרי, גם מבחינה חברתית אין לי חברים. רק גברים, שרוצים לשכב איתי. אני חלשה, אני שוכבת איתם. ההערכה העצמית שלי נמוכה,בנוסף אני סובלת מOCD שמפריע לפני בחינות ובתהליך הלמידה עצמו שצצות לי כל מיני מחשבות טורדניות... איך אני סולחת, איך אני יכולה להמשיך לשמור איתה על קשר, ולא לנתק את הקשר שלי איתה לגמרי -מה שבלתי אפשרי עכשיו כי אני תלויה בה מבחינה כלכלית לגמרי- אני כל כך כועסת עליה, מאהבה גדולה, קיים רגש של תיעוב, אני מתפרצת עליה מקללת אותה ומשפילה אותה בדברי כי אני מבינה איזה נזק אישיותי היא גרמה לי. בדידות, אי כשירות חברתית, וגברים שאני לא יודעת איך להתמודד איתם. אני מפחדת. מה עושים?

היי קינן, סיפורך מזכיר לי במקצת את עצמי אלא, שלמזלי התאפשר לי לצאת אחרי הצבא מהבית לעצמאות דרך לימודים, טיול ועבודה בהמשך... התאפשר בזמנו מבחינה כלכלית ולפיכך, שכרתי דירה במימון ההורים והתחלתי לבנות את חיי כשאני ניהנת משני העולמות. דאגתי לבוא לבקר אבל במינונים שהתאימו לי ושמרתי לא לחשוף חולשות או לספר על קשיים על מנת לא להזין אותה ואף יותר מכך למשך תקופה מאוד ארוכה מגיל צעיר, חיזקתי אותה בדברי, במחשבותי לפי מה שהיה נראה שחסר לה ובכך בעצם גם חיזקתי את עצמי והדברים חילחלו אלי פנימה. (לצערי, היום המצב התהפך לגמרי ואני חשה קטנה, לא שווה ונתונה כקורבן אחרי ויתורים וטעות שנכנעתי למטפלת שביקרה אותי שלילית על ימין ועל שמאל). אני מנסה לומר לך..השתדלי לשמור על כזה מרחק שמצד אחד, ישמר הקשר ומאידך, לא תיפגעי יותר מדי. חיזקי ואימצי כרמית

שלום קינן, נשמע שהקשר שלך עם אימא מסובך ועמוס, ויש בו מזה ומזה - אהבה ותיעוב. אני מבינה שאת מרגישה שהיא אשמה בחלק גדול מהסבל שלך, וזה לא פשוט משום שאת זקוקה גם לתמיכתה, בכל המובנים. אני מציעה לך לבדוק את הדברים יותר לעומק - והפעם לא בגלל שהיא "שלחה אותי לפסיכולוגים", אלא כבחירה בוגרת שלך. אני חושבת שהפרדה טובה יותר בין הדברים "שלך" ו"שלה" יעזרו לך להמשיך קדימה - ולבנות את חייך כאישה צעירה עצמאית וחזקה. כדאי, ואפשר, לטפל ב- OCD, בקושי החברתי, בבדידות ובפחד. בהצלחה, אורנה

אני רוצה לציין שכרגע יש לי שני חדרים עמוסים בדברים וזה רק גולש החוצה גם לעוד חדרים, אני מאוד סובל מזה, זה משפיע עלי, אבל כשאני יוצא מהבית אני נראה נקי ודי מסודר... כלומר, אף אחד לא יודע איך אני חי בכלל, יש לי כמה חברים שיודעים שאני אדם מבולגן ויודעים שהחדרים מבולגנים והכל על הרצפה, גם ההורים שלי יודעים ועדיין זה מביך אותי מאוד. אני פשוט לא יכול לזרוק כלום, אפילו עטיפה של מסטיק. תמיד זה היה ככה, ולדעתי זה רק החריף עם השנים. מה אפשר לעשות עם זה? אני די נוסטלגי, אוהב לשמור דברים אבל לפעמים הייתי רוצה להעיף הכל אבל אני לא יכול, כי אני לא יכול להיפטר מהמחשבה של אולי אני אצטרך את זה. עוד דבר- כשאני מצליח לזרוק משהו, למשל מסמך הנושא את שמי אני חייב תמיד לקרוע אותו למלא חתיכות שלא יזהו, כל מסמך כזה שמכיל מידע אישי חייב לעבור "הרס" למנוע זיהוי, אני לא יודע, אולי מישהו ימצא את זה בפח... אני מפנטז שיש לי מגרסה או משרפה ושם אני שורף את כל הזבל, לכן בינתיים אני שומר כאלה מסמכים כדי שיום אחד אולי אני אעשה מדורה ואשרוף הכל כדי שלא ישאר זכר... כמובן שאני לא באמת עושה, והכל נאגר פה להרים של זבל

לירון, לא קראתי קודם את הודעת ההמשך שכתבת, אבל אני חייבת להוסיף שהיא מחזקת את חששי שמדובר באגרנות כפייתית המהווה אחד הטיפוסים של OCD. פנה לייעוץ אצל פסיכולוג קליני המתמחה בעבודה קוגניטיבית-התנהגותית - אפשר בהחלט לעזור לך! אורנה

הצילו, החדר שלי נראה כמו פח זבל, אני אוסף הכל, ניירות, עיתונים, פתקים, דברי דואר שפג תוקפם, שטויות, עטיפות, סוגי זבל שונים שאני מתעצל לזרוק לפח, כל מיני דברים שאני חושב שאולי אני אצטרך בעתיד (מובן שאני לא אשתמש בהם) כמו חוברות לימוד מבית הספר היסודי ועוד המון דברים שסתם עומדים שם כי אין לי אומץ לזרוק אותם. אני לא יכול להכניס אף אחד לחדר, הוא תמיד נראה נורא, לא רק שהוא מזוהם הכל גם על הרצפה ולא רואים אותה. ממש קשה לי לחיות ככה, אני לא ישן בחדר ומחפש מקומות אחרים לישון בהם כי זה מגעיל וגם כל הזמן אני מחפש דברים ואין לי מושג איפה הם. מה אפשר לעשות? ברור שזה גם משפיע על החיים שלי בכל התחומים... הוצאתי כל מיני רהיטים מהחדר כדי שלא יהיה לי מקום לזרוק עליהם חפצים כמו בגדים וכיו"ב אבל המצב לא השתנה, להפך אז נוצר מצב שיש לי יותר מקום בחדר לארגזים מלאים בזבל, וגם את הרצפה כבר לא רואים כי פשוט הכל זרוק עליה. המצב ממש לא טוב.

הי לירון לא יודעת אם יש לי פתרון מעשי ...אבל אנסה.. אני נשואה לאדם העונה לתיאור בו תארת את עצמך. לא יכול להיות תאור מדויק יותר. אצלו (אצלי) זה היה גרוע יותר ,כי לא עלה בדעתו של בעלי שמשהו לא בסדר ,כשלא זורקים דבר, בטענה שיהיה לזה שימוש בעתיד . אחרי מספר שנים ,כשנמאס לי מהררי הנוסטלגיה ,החלטתי לעשות מעשה. התחלתי בעצמי לחסל פריטים ,שלא היה לו צורך בהם ,ואפילו לא ידע על קיומם .כמובן שלא עשיתי את זה בנוכחותו ,כדי לא להכאיב. ככה 'ניקיתי' את הבית מהמטרד שנקרא 'חבלים' ,בשטתיות וביסודיות,בלי שבעלי יהיה מעורב בכך. אין לי ספק שבעלי שם לב שנעלמים דברים.. יתכן שהיה לו נח יותר ,שלא הוא זה שבצע את "הפשע" שנעשה בעצם על ידי. אולי תוכל ליישם את הרעיון ,ולבקש ממשהו המקורב אליך, לזרוק כל מה שראוי לזריקה . (יחד אתך או בלעדך) ובטח,לא הכל בבת אחת. אם זה המקום לאחל הצלחה--שיהיה !

שלום לירון, ברמה הפרקטית אפשר בהחלט להיעזר בהצעות כמו של ריקי, ולתת למישהו אחר להתמודד עם הבלגן. הבעיה היא שבכך עדיין לא נגענו במה "שמייצר" את הבלגן, וימשיך לייצר אותו גם אם מישהו אחר ייקח על עצמו את סילוק העדויות... אני מציעה לפנות לייעוץ פסיכולוגי, על-מנת לאבחן האם מדובר בבעיה של אגרנות, המהווה "שלוחה" של ההפרעה האובססיבית-קומפולסיבית. במידה וכך הדבר, אפשר להיעזר בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי. גם במידה ולא תאובחן כך, עדיין מומלץ מאוד להיעזר במטפל על-מנת להבין את התהליך הנפשי העומד ביסוד האגירה. מניסיוני, לרוב אפשר להמשיג זאת היטב במונחים של שליטה, למשל כמאמץ להשיג שליטה מלאה בכל, גם בדברים (ולא רק קונקרטיים) שעלינו לוותר עליהם ולתת להם ללכת... בהצלחה, אורנה

אורנה האם היית מקשרת כל קושי בלהיפרד למאמץ להשיג שליטה?

היי אורנה, שבוע שעבר כ"כ רציתי לכתוב לך אבל כל מה שכתבתי מחקתי. ניסיתי לכתוב לך על הפגישה שהייתה. פגישת שתיקה. הרגשתי שלא הייתה לה סבלנות. שפת הגוף שלה צעקה שאין לה כח לשטויות שלי, ניסתה לשאול שאלות אבל לא עניתי הרגשתי שהיא כועסת עליי. לא דיברתי ובסיום הפגישה הלכתי בתחושה שהצלחתי להרגיז אותה, תחושה שהייתה מצד אחד קצת נעימה ומצד שני לא ממש מגיע לה. בפגישה האחרונה הסתבר שמה שהרגשתי היה באמת נכון. היא אמרה לי שאני מפריעה לה לעבוד שאני לא נותנת לה לעבוד שאני באה אליה ללא מטרות שאני מגיעה אליה סתם. אמרתי לה שאני אפסיק להגיע והיא אמרה שצריך למצוא מטרה. נמאס לי ממטרות ואני מפחדת מפרידות. היא אמרה לי בכל מיני הזדמנויות שנראה לה שהיא מופנמת אצלי בצורה מספיק חזקה ונראה לה שאני אסתדר בלעדיה. החלטתי לנסות. אולי היא באמת צודקת ואני סתם מפחדת מהפרידה? אולי אני צריכה לתת לעצמי הזדמנות להוכיח לעצמי שאני יכולה בלעדיה? משהו בפנים צועק לי שאני לא אצליח, מאז שהחלטתי לנסות להפסיק את הטיפול אני עצבנית בצורה בלתי נשלטת ( ומי שסובל זה האנשים הלא נכונים :( ). אני שונאת את התלות הזו. התלות הזו משגעת אותי. לפי מה שהיא אומרת הפסקת הטיפול זו החלטה שלי אבל היא נותנת לי הרגשה שזה הדבר שצריך לעשות למרות שאני מפחדת. אורנה, אין לי מושג מה אני רוצה לשאול, אני שונאת את עצמי ככה, מרגישה "לא יוצלח" אפילו בטיפול... הלוואי והענן היה יכול להוריד ממטר קטן אפילו טפטוף היה יכול לעזור. לא מסוגלת לבכות. עננית.

אוי עננית, זה עתה ראיתי ש"קפצתי" על הודעתך, וזה כל-כך כל-כך סימבולי... אני מתנצלת, והנה אני משיבה... את מבטאת השערות מאוד קשות, לגבי האופן בו המטפלת שלך חווה את נוכחותך בחדר: "שפת הגוף שלה צעקה שאין לה כח לשטויות שלי", "הרגשתי שהיא כועסת עליי", "הלכתי בתחושה שהצלחתי להרגיז אותה", "אני מפריעה לה לעבוד"... טוב, אז זה המצב: מצד אחד, ממש לא כדאי להרגיש ככה בטיפול. חשוב שתרגישי שהמטפלת שלך מתעניינת בך מאוד מאוד, ושיש לה יכולת לקחת את הדברים שאת אומרת ולעשות להם איזושהי "טרנפורמציה" שאת מזדהה איתה. מצד שני, אם תחושות הדחייה האלה מוכרות לך ומהדהדות בתוכך יחסים נוספים, ואת מאמינה שיש לכן את היכולת לבדוק את זה ביחד, כדאי להתעקש על יצירת מקום והבנה, דווקא בתוך התנאים הרגשיים היחודיים שנוצרו. וזו, עננית יקרה, מטרה טיפולית חשובה מאין כמוה!!! בכל דרך שתבחרי, חשוב שתאפשרי לעצמך את הזמן והמרחב לעכל את הדברים גם בתוך הטיפול. לעשות את זה בתוך הטיפול יכול להקל על העצבנות ומתח שאת מרגישה מחוץ לטיפול... בתקווה לטפטוף, ובתקווה לחיוך, אורנה

אורנה מאוד אהבתי את תשובתך...בייחוד את המשפט "ואת מאמינה כי אתן יכולות לבדוק את זה ביחד..."

אורנה, כל ההשערות אומתו על ידה. והיא גם הוסיפה כמה משלה. לא המצאתי שום דבר :). התשובה שלך הצליחה קצת להרגיע, לתת תקווה שאולי יבוא יום ואני אהיה מובנת. שיהיה לך יום מקסים. קצת מחייכת בזכותך עננית

מה עושים במצב שאחרי שנים אתה מבין שעברת חיים ממש קשים בבית (אבל אני פונה כרגע לצד אחד בעניין הזה) שהוא אחותי... עדיין עם זכרוני העגום, שאני בכלל לא זוכרת את העבר שלי אבל הוא גדוש בטראומות קשות וגם מתמשכות במשך שנים, אני יודעת שאחותי הגדולה -השניה מבין עוד 5 בנות (שהיא בת 38-עדיין גרה בבית, ובעצמה עם בעיות "לא פשוטות"-בלשון המעטה) הייתה מתייחסת אליי בצורה נוראית וכנראה שגם הייתה מרביצה לי ואני לא אתפלא על כל דבר שאני אגלה שהיא עשתה לי. בערך בגיל 15 היא התחילה לקנות לי דברים, לקחה אותי לטיולים בחו"ל, ועדיין עד לא מזמן הייתה באמת לוקחת אותי אם היה מתחשק לי ללכת לאנשהו, משלמת עליי ממש כמעט על כל דבר, מחזירה או לוקחת אותי ממקומות... וכאלה. גם אחרי שאבא שלי נפטר, שזה קרה לפני 5 שנים.. אני התחלתי לפחד ממנה ממש נראה לי מגיל 19, היום אני בת 23.. כשהייתה נכנסת הביתה בלילה ושמעתי את הצעדים שלה והיא הייתה מזיזה את המפתחות וכאילו "מראה נוכחות" או לא יודעת מה... עד היום יש לי חרדות עזות בסביבתה ואני לא יודעת מה המקור העיקרי להן לומרות שאפשר להבין אבל אני לא יודעת. בקיצור היום אני בטיפול פסיכולוגי, אני אובחנתי כסובלת מהפרעת אישיות גבולית, ואני מנותקת או לא יודעת מה השם האמיתי של מה שאני עוברת בצורה שנראית לי בכלל לא אפשרית, נוסף לדהפרסונליזציה ושאר ניתוקים... נוסף לזה חרדות קשות ודכאונות... אני בכלל לא מרגישה קיימת. לא יודעת מי אני. אני רק דבר שסובל בלי סוף....טוב נסחפתי- השאלה! נכון להיום אני לא זוכרת כמעט כלום בקשר לאחותי, אך נאמר לי שפעם היא בעטה בי כשהייתי קטנה ובכיתי מאד (היא סיפרה לי על זה באיזו פעם) אבל את זה אני לא זוכרת... היא אמרה שבגלל זה היא לקחה אותי לטיול הזה וכו אבל אני מאמינה שזה הרבה הרבה יותר מזה! חוץ מזה היא אדם מפחיד מאד, היא ממש סוג של מכשפה שאני לא יכולה לתאר את התופעה הזאת. היא הייתה מטרידה חבר שהיה לה טלפונית, מאתרת ססמאות שלו בשביל לשמוע הודעות, ניסתה להרוס לו יחסים וגם דיברה עם חברות שהיו לו דרך שם בדוי בדרכים לא נורמליות והכל בחשאי... היא סוג של נחש.. היא גם גונבת דברים מחנויות וממש הייתה ועדיין נותנת לי הרגשה כאילו הדברים שהיא עושה הם בסדר גמור ואני מורגלת לכל מיני דברים, ומורגלת לחינוך דפוק (במילה הכי פשוטה) מהשורש. לא רק בגללה אלא גם משאר המשפחה! ובחיים לא היה מישהו שיכוון אותי בחיים האלה אז היו מוציאים עליי את העצבים. היא עד היום מקללת אותי לפעמים וכו... ועושה לי כל מיני פסיכולוגיות הפוכות ... ממש קשה לי להסביר את העניין. אני ,היא ואמא שלי גרות ביחד, אמא שלי בעצמה אשה מאד מאד קשה ומסובכת, ועד היום או שהיא חיה באשליות או שהיא באמת ממש אטומה ולא מבינה מה היא עשתה לי בחיים ומה אחותי עשתה לי. העניין הוא שהיום היא כאילו "יפת נפש" היא משחקת את זה מאד טוב, ותמיד מנסה לגרור אותי למקום הזה ומנצלת את החולשות שלי לטובתה, הכל כבר אוטומטי ...שהיא עשתה בשבילי המון וכך גם שאר המשפחה ואני רק מתחילה להבין כל מה שקרה לי בבית... היא משתמשת בהפחדות פסיכולוגיות עליי, קשה לי להסביר במיוחד כרגע כשאני נסערת בכלל לדבר על זה. היא כל הזמן תזכיר לי את כל מה שהיא" עשתה" בשבילי, כל מה שהיא קנתה לי... היא תמיד תשתמש בזה. היא תנגן לי על המצפון כל החיים. אתמול לידה אחותי השניה אמרה לי "אז מה, לא משנה מה היא עשתה, את לקחת" ה"את לקחת" הזה... הרג אותי לגמרי. השאלה שלי- באמת, מה עושים עם העניין הזה? אני לא מצליחה להשתחרר מזה. מה גם שכל המשפחה לטובתה איכשהו גם כנראה בגלל סיבות אנוכיות כי היא נוהגת להיות אצל אחיות שלי הרבה וגם לעשות בשבילן דברים ולקנות להן דברים ולבשל... אני מקווה שהבנת את שאלתי, אני פשוט מספיק מסובכת קשות עם עצמי וקשה לי להסביר. תודה :(

שלום ספיר, אני לא בטוחה שהבנתי את כל הפרטים, אבל דבר אחד עולה מאוד ברור וחי מתוך דברייך - הקשרים הקשים, המבלבלים, הסוערים, שאת מקיימת עם בנות משפחתך. שמחתי לקרוא שאת בטיפול, משום שזה באמת אחד המקומות הכי טובים שאני מכירה לנסות להבין מה "שלנו" ומה של ה"אחר", מה ניתן לשינוי ומה נתון שצריך ללמוד לחיות איתו וכן הלאה. אם תוכלי, נראה לי נכון לצמצם את נקודות המפגש הבעייתיות עם בנות משפחתך, למשל על-ידי הגדרת גבולות ברורים (גם קונקרטיים וגם רגשיים). זה מסובך, וכדאי לחשוב על זה עוד בטפול. שיהיה קל, אורנה

היי לדעתי האישי ומניסיון אישי...הכי כדאי שתעברי דירה...סהכ את בחורה בת 23 ובגירה מספיק כדי לצאת משם....לדעתי היציאה מהבית תעזור לך...עדיף מלהוציא את הכסף הזה על מטפלים למיניהם ...תעשי את זה לפני שייגרם לך נזק גדול יותר.... חוץ מזה שכשיוצאים מהבית...פתאום המשפחה הופכת לנסבלת יותר...אם תעברי דירה תראי שהפגישות עם האחות והאמא הופכים לנסבלים יותר...מה שכתבת מרגש מאוד ואני מבין על מה את מדברת...את חייבת לצאת משם בשבילך ואפילו בשבילם ואל תתני להם לעשות עלייך מניפולציות כדי להשאיר אותך איפה שאת היום....

שלום סבא שלי נפטר אתמול, ואני לא יודעת מה לעשות. זה בכלל לא נתפס. זה בכלל לא הגיוני. זה כאילו הוא תכף נכנס בדלת עם סבתא שלי או משהו. הבגדים שלו עוד בבית שלהם והמשקפיים שלו שם. והכל אותו דבר והכל כל כך עמוס זכרונות. כאילו הוא תכף נכנס והכל חוזר להיות כרגיל. אף פעם לא הבנתי למה אנשים אומרים את המשפט הזה, אבל זה באמת נדמה לי שזה איזה חלום רע ותיכף המשפחה שלי חוזרת לקודם וחוזרת להיות שמחה. אני פשוט לא יודעת מה עושים עם כל זה. החיים שלי תמיד היו מוגנים ושלמים כאלו. לא איבדתי אף אחד. לא הייתי בלוויה. תמיד הייתי ככה ובזמן האחרון גם הייתי מאד מודעת לזה לכמה שהחיים שלי כאילו מוגנים כאלו. המשפחה שלי נורא מגובשת ונורא מלוכדת. או היתה. זה מפחיד כי עכשיו כשסבא הלך, הוא היה כאילו הסלע שסביבו כולם התקבצו. וזה נכון שאנחנו חזקים אבל אולי זה יתפורר עכשיו. בלעדיו. הוא וסבתא שלי היו נורא מעורבים בחיים שלי מאז ומתמיד, באמת לאף אחד אין סבא וסבתא כאלו. והם תמיד היו סבא וסבתא בשבילי. מין שלם כזה ועכשיו רק סבתא נשארה וזה עכשיו מין חצי בודד כזה. זה בכלל לא נקלט שהמשפחה שלי שתמיד היתה שלמה ושמחה נפגעה ככה. זה בכלל לא הגיוני. וזה כאילו כל אותו דבר וכאילו הכל כרגיל ומחר אני מתעוררת והכל אותו דבר. ואני בכלל לא יודעת מה אנחנו אמורים לעשות. על דודים שלי אני לא דואגת כי הם יסתדרו. לאמא שלי קשה אבל היא תסתדר גם. אבל סבתא. היא היתה עם סבא שלי כל החיים והבית שלהם כולו זכרונות והם באמת היו מאושרים ביחד. והיא תמיד היתה קצת תלויה בסבא. וגם הם גרו בקיבוץ והיו להם 4 ילדים, וב10 שנים האחרונות כולם עזבו את הקיבוץ (כולל אנחנו). ובעצם עכשיו היא נשארה לבד לגמרי לגמרי לגמרי בקיבוץ. אנחנו אמנם גרים קרוב (כל הדודים חוץ מאחת שגרה בחו"ל) אבל זה מחוץ לקיבוץ. ואין לה רשיון אז היא בכל מקרה תהיה תלויה בנו. היה לה את כולם עד לפני כמה שניפ ועכשיו זה כאילו לא נשאר לה אף אחד. בקיבוץ לפחות אבל גם כולנו. וסבא שלי הוא תמיד היה הסלע כאילו שסביבו כולם התקבצו, וסבתא תמיד היתה פחות במרכז. ופחות קשורה לכולם. ואני מפחדת שעכשיו היא תהיה נורא בודדה. ונורא לבד. ושהיא ממש תכאב ותכאב ולא תוכל לעשות הרבה. וזה נורא. כי כאילו מה שהיה לפני זה נראה כל כך קרוב וכל כך בהישג יד וכל כך טוב ולא כואב. כל כך קרוב שזה כ אילו כל כך קל להכחיש ולהגיד גם אם רק לכמה שניות שכאילו הכל בסדר וכאילו הכל אותו דבר וזה בכלל לא יכול להיות. היה לי קטע כזה בחצי שנה האחרונה כאילו שקיבלתי מודעות להרבה דברים וממש הראיית עולם שלי השתנתה, וקיבלתי לי את התובנה שהחיים הם מורכבים וסבוכים ואין טוב ואין רע יש רק את מה שאתה חווה ואתה צריך לחוות כמה שיותר מהכל. ואתה צריך לאהוב ולכאוב פשוט כי ככה וזה מה שיש בעולם הזה. וממש אמרתי לעצמי, זה מה שאני רוצה, לחוות ולכאוב ולאהוב. ועכשיו אני מסתכלת על עצמי ואומרת לעצמי, איזה טיפשה. עד עכשיו לא חוויתי שום כאב גדול. החיים שלי היו מוגנים ושלמים כאלו. ולפי התיאוריה הזאת שלי דווקא עכשיו כשאיבדתי מישהו אז החיים שלי אמורים להיות יותר מלאים כאילו ויותר שלמים כי אני חווה משהו שאף פעם לא חוויתי וכואב לי. אבל עכשיו כל מה שאני חושבת זה שזה שטויות ושזה בכלל לא טוב שכואב לך וזה בכלל לא אומר שהחיים שלך יותר שלמים. ולאבד זה רע וזה לא משהו ממלא או שמוסיף משהו לחיים שלך. זה פשוט כואב. ושאני בכלל לא רוצה לחוות את זה ואני לא רוצה להתמודד עם זה אני לא רוצה. ואני לא יודעת מה לעשות. אני לא יודעת איך בכלל חוזרים לשגרה עם כל הדאגות והכאב. וזה כאילו באמת אין מה שלעשות וזה בכלל לא נתפס. זה ממש יעזור לי אם תענה לי על כל הדברים שרשמתי למרות שזה בטח היה נורא מבולבל (כמו שאני מרגישה עכשיו), כי זה פשוט באמת חשוב לי וזה באמת מאד יעזור לי עכשיו. תודה רבה.

שירה יקרה, לאבד אדם אהוב זה באמת אחד הדברים הקשים ביותר שכולנו עוברים לאורך החיים. אני חושבת שאת מצפה מעצמך להרבה מאוד, מהר מאוד, ואני רוצה להציע לתת לעצמך את הזמן הנחוץ לך כדי לעכל ולעבד את הדברים. זה באמת טבעי שבהתחלה תרגישי שהאובדן בכלל לא מציאותי, ואח"כ תביני שכן ותכעסי על זה, ואולי אחר-כך הכעס ישקע ויבוא עצב גדול, ובעקבותיו אולי השלמה, וחוזר חלילה שוב ושוב, עד שבהדרגה מרגישים מעט טוב יותר. אני רוצה להציע גם להישאר קרובה לסבתא ולאימא ולשאר בני המשפחה, ולשוחח איתם על רגשותיהם ועל רגשותייך. דרכם תוכלי ללמוד הרבה על התמודדות עם אובדן ועל שינויים בתפיסת העולם שלפעמים מתרחשים בעקבות אובדן. תני להם להיות במגע אמיתי ואותנטי עם עולמך הפנימי, עם התהיות שלך, זה עוזר לכל הנוגעים בדבר... בנוגע למחשבות שלך על חיים מוגנים ומושלמים, אני חושבת שזה אף פעם לא לגמרי כך. בחיים של כולנו יש פוטנציאל לאובדן, אבל האתגר האמיתי (בעיניי) הוא ללמוד לחיות עם זה, כלומר לחיות חיים עזים ושמחים עם הידיעה הזו, שלא הכל בשליטתנו ושדברים עצובים עלולים לקרות. אני מקווה בשבילך שתרגישי צומחת וגדלה מתוך ההתמודדות הזו, ומזמינה אותך להיעזר בנו ככל שתרצי, אורנה