פורום פסיכולוגיה קלינית

מה דעתכם? אני בהתלבטות- האם כדאי מטפל גבר או מטפלת אישה? מעניין מה יהיה יותר טוב לי. תמיד היה לי קשרב ייתי עם האם- אז כדאי אישה? ולגברי גברים- בעיה מסובכת ביותר אז האם כדאי מטפל גבר? או שהוא יהיה מסכן לאור היחס הבעייתי שלי לבנים- רק שאני לא אפגע בו מסכן כמו שאני פוגעת בכולם (פרט לבעלי שהוא היחיד שעבר את אחוז החסימה שלי וזה נדיר כי הוא גבר חזק מאוד ולא מתרגש ממני בכלל)

שלום מחפשת דעה, הסברה שכדאי להתאים בין מין המטפל לבין סוג הקונפליקט אכן מוכרת, אך למולה ניצב אחד העקרונות הבסיסיים בטיפול דינמי - ההעברה, שמתרחשת מול כל מטפל. למשל, מטופל שחווה קונפליקט עם אחד מהוריו יבטא זאת בהעברה הן כלפי מטפלת אישה והן כלפי מטפל גבר. לעניות דעתי, כל העקרונות התיאורטיים האלה מתגמדים למול התחושה שהמטפל/ת הזה/זאת נ-כ-ו-ן לי, וזו תחושה לא לגמרי רציונלית שאין טעם לתלות אותה דווקא במין המטפל. בהצלחה, אורנה

או שתיים, לא יותר מזה... נורא נעים שאת כאן הערב, אורנה. מקווה ששלומך טוב. את בהחלט "נשמעת" טוב :-) חיממת לי את הלב עם כל המילים הנעימות שלך כאן. לילה טוב :-)

שלום, רציתי לשאול מה חשיבות התלות בטיפול. האם זה שלב חשוב בטיפול? מה זה אמור להביע? להראות? אני נלחמת בתלות בכל הכוח, דבר שהפך לדבר העיקרי בטיפול, והמטפלת מרגשיה בזאת, ואנחנו כל הזמן מדברים על זה. וזה מתיש. אני נלחמת והיא מעירה על זה כל הזמן, ואני לא יכולה פשוט להיכנע לזה.!!????????????

שלום דינה, אני לא חושבת שתלות היא שלב בטיפול, היא יותר נושא חשוב שאפשר לגעת בו בהמון צורות שונות. והיא נושא כל-כך חשוב משום שזו באמת אחת השאלות הגדולות של כולנו - מהזמנים בהם היינו תלויים לחלוטין בחלב אם ובחמימות הזרועות של אמא ואבא, דרך מאבקי הגדילה של גיל שנתיים ושל גיל 17, ועד ריקוד ההתקרבות-התרחקות שאפשר לאתר בכל זוגיות בוגרת. כנראה שכרגע את צריכה להילחם בה על זה, וזה בסדר... אולי בהמשך תוכלו לדבר על זה בעוד צורות. שיהיה בהצלחה, אורנה

התחיל ברגישות מכאב בגב תחתון שגרם לי ללחץ וחרדות וגם סבל. ומרוב פחד באו לי מחשבות ודמיונות בלתי רצוים ובלתי נשלטים על אנשים וחפצים שאיתם אני מזוהה, וגם על דברי קדושה, ועל אובייקטים בשמים. כל אלה חשובים לי. ודווקא בהם בא לי דמיון בלתי נשלט של אותו כאב דמיוני, ואני מנסה להתנגד לו ולדמיין דמיון מבטל אותו. וזה כרוך בטקסים. קורה לי לעיתים שאיני יכול לבטל את אותו כאב דמיוני, לפני 20.5 שנים נפל לילדה אחת תלמידת בית ספר תיכון תיק על כל תכולתו, וביניהם היה ספר תורה כחול, ואז בא לי עליו, כאב בלתי נשלט, ואני לא הצלחתי לבטל אותו, ומאז אני חש בראש כאב ולחץ בדרגות משתנים, כאילו מה יהיה ואיך יהיה, ומאז קראו לי עוד מקרים דומים. האחרון בהם היה לאיזה אדם חרדי באוטובוס שעל צד אחד בספר, תקף לי שוב דמיון של כאב, ובאותו הצד שזה קרה, הוא הצמיד אותו אליו וירד מהאוטובוס, וזה קרה לי דווקא אחרי שחזרתי מטיפול אצל המטפלת. הייתי בטיפול קוגנטיבי התנהגותי, לא עזר לי ממש. עכשיו התחלתי טיפול בEFT ואני תולה בו תקוות. יש הבדל בין מאמין לתולה תקוות. מאמין זה אדם אופטימי שמאמין בלב שלם שיבוא השינוי המיוחל. תולה תקוות זה אדם מיואש שכבר אין לו מה להפסיד ובשביל לשרוד הוא חייב לקוות לניסים ונפלאות שיבוא איזה שינוי על מנת לא להתמוטת. אם אני במשך כל השנים - מעל 20 שנים אני באותו מצב, קשה לי להאמין שמשהו ישתנה, בפרוייקטים אם ינטשו אותם מרוב יאוש, אז עוזבים אותם. ונפש אי אפשר וגם אסור לנטוש. ולכן מה שנשאר לי זה רק לתלות תקווה לנס. היום אחרי הטיפול הרגשתי מסיבה כאילו לא ברורה שמשהו יכול להשתנות לטובה, אף על פי שאני לא מצאתי מה. וכדורים אני חושש לקחת מניסיון מגיל 14. לקחתי טופרניל, והוא גרם לי לבחילות וחולשות בנוסף לזה הוא גם לא מועיל בכלום. הכדורים שאני כן לוקח זה סנריידר. זה לא מזיק אך גם לא מועיל. אם מזיק אז רק לכיס.

שלום שלמה, אתה מתאר כאב רב, ואתה למוד סבל וניסיון טיפולי. לא נותר לי אלא לאחל לך הקלה ממשית, ולא רק באמצעות נס, אלא גם בעבודה קשה בטיפול ובחיים. שיהיה טוב, אורנה

תודה

אני נמצא במערכת יחסים עם מישהי כבר שנתיים, הקשר שלנו ידע עליות ומורדות כמו כל מערכת יחסים נורמאלית בין בני זוג, אהבה גדולה תמיד הייתה שם, אני מאוד אוהב את הבחורה הזאת, אני לא חושב שאי פעם אהבתי מישהו או משהו כמו שאני אוהב אותה...בעבר עברו עליי הרבה שנים קשות החיים שלי היו אפורים ומדכאים והייתי נורא בודד כל הזמן...עד שהכרנו והיא הצילה אותי מאז החיים שלי השתנו, הבחורה הזאת נתנה לי אהבה בלי סוף ועזרה לי בכל תחום אפשרי, היא גרמה לי להאמין בעצמי ודחפה אותי לעשות דברים שבלעדיה אני לא מאמין שהייתי מסוגל לעשות אותם. עד לא מזמן הייתי בטוח שאני והיא זה לנצח...עד שהתחילו הבעיות. בעיות שגרמו לריבים קשים ואפילו לפרידות קצרות...פרידות שגרמו לי להבין שבלעדיה החיים שלי לא שווים כלום, פתאום כל התחושות שחויתי פעם "האני הישן" חזרו אחרי שנתיים הכי טובות שהיו לי בחיים, חרדות איומות תחושה של "חי מת" שלקחו לי ת'נשמה למזלי...חזרנו בסוף הבנתי שאני חייב לוותר ולהתחשב "להתגמש" כדי שהקשר הזה ימשיך, אבל עכשיו אין לי את הביטחון שהיה לי בתחילת הקשר, הפרידות עשו את שלהם וזיעזעו אותי אני כבר לא בטוח שאני והיא זה לנצח, כל דבר קטן כל ריב מכניסים אותי לחרדות שהנה..אני מאבד אותה עוד פעם... במיוחד עכשיו כשאנחנו מתמודדים עם מצב חדש בחיים שלה שהוא מאוד קריטי בשבילה...אני כל כך מפחד שזה יקרה אני כ"כ אוהב אותה. אני יודע שזה לא אמור להיות ככה ושזה לא יחסים בריאים... מה עושים???? אני סובל, למה אני מתנהג ככה???למה אני לוקח את זה כזה קשה???

שלום אבוד, אני מבינה שעם התקדמות הקשר חווית אותו גם כמאוד לא בטוח, ולגמרי מובן לי שלא חוזרים מהפרידה אותו הדבר... אני חושבת שנכון להכיר בכך, כלומר פחות להיאבק בתחושה שהדברים אינם יציבים כפי שהיו. הכרה במה שאנחנו מרגישים, היא צעד חשוב בהתמודדות... בהמשך תוכל לדבר איתה על ההרגשה הזו, ולבדוק איך מחזירים ביחד משהו מההרגשה הטובה. אל תשכח שאפשר גם לדבר על הדברים בשיחות ייעוץ בשבילך, או ביחד... שיהיה בהצלחה, אורנה

אולי כדאי שתדבר איתה על זה. ותן הזדמנות נוספת ליחסים ביניכם. בכל קשר יש גם זמנים קשים, אם אתה עדיין אוהב אותה והיא אותך אז אל תוותרו.

היי אני לא מצליחה להבין את אופי הטיפול. אני לא יכולה לשבת שם, ולשפוך הכל בפני מישהו שכל מה שהוא עושה זה להגיד לי נכון\ לא נכון, את טועה \ את צודקת. לא יכולה לדבר על הכל והוא רק יושב שם ומסתכל עלי. איך אפשר, כאילו, לדבר על הכל? ערבה כבר שנה ואני עדיין לא מצליחה לעשות כמו למשל חברות שלי שנמצאות בטיפול, הן הולכות לשם ומדברות על הכל, בוכות, צועקות, צוחקות...הכל. אני לא יכולה. אני מאופקת דווקא יותר בחדר אצלו מאשר מבחוץ - בחיי היומיום. לא מצליחה להשתחרר. לא מצליחה להבין איך יש לו את הכוח שלמוע את כל -המספרים- שנכנסים אליו אחד אחרי השני. מה את מציעה לי לעשות בעניין?

שלום ביישנית, האיפוק, הקושי להשתחרר, המודעות העצמית הגבוהה, התחושה שאת יושבת עם זר שותק, החשש שאין כוח לשמוע את הסיפור האישי שלך - כל אלה ה-ם הטיפול שלך. כך שכדאי לתת להם להיות נוכחים בטיפול, מדוברים ומעובדים... את מבינה, אין צורך לדבר על "הכל",דברי על ז-ה... בהצלחה, אורנה

שלום אורנה, כתבתי לך בשבוע שעבר על איך שאני מחכה בקוצר רוח לפגישה שהבועית עם המטפלת, אבל ברגע שאני נכנסת לשם אני נתקפת חרדה ומתנגדת לכל הנסיונות שלה להתקרב אלי או לרכך אותי. אז ענית לי : "אני מבינה שהקשר הטיפולי מעורר בך קונפליקט עז: מחד, את מחכה למפגש כמו אוויר לנשימה, מאידך, את חוששת להתקרב ומענישה את עצמך על כל התקדמות לקראת אינטימיות". עוד פעם ביטלתי השבוע את הפגישה, כי רציתי מאוד לדבר איתה באמצע השבוע, היה לי נורא קשה, אז במקום להתקשר דווקא עשיתי ההפך - לא התקשרתי וגם ביטלתי את הפגישה שאחרי דרך הודעה טלפונית- בכדי לא לדבר איתה ישירות (מקווה שהיא לא תתקשר לבדוק למה ביטלתי). את ההרגשה הזו לא חוויתי עם אף אחד אחר- כלומר הצורך בעזרה לא היה לי לפני, ואם כן היה , אז לא בטאתי אותו. אני תמיד מתפקדת לבד, וקשה לי נורא עכשיו עם ההרגשה שאני צריכה מישהו. (הגעתי לטיפול בגלל הרגשה של תקיעות בכל תחומי החיים). * עוד משהו, אני לא הבנתי מה הכוונה שלך "בהתקדמות לקראת האינטמיות"? תודה לך על הכל.

שלום כ.ל., השבוע אמנם נמנעת משיחה טלפונית וגם ביטלת פגישה, אבל כבר ידעת שזה "ההיפך" - ההיפך מחוויה פנימית שחיה ובועטת בתוכך. אני מקווה שבשבוע הבא תוכלי להקשיב עוד יותר לקול הפנימי, ולדבר איתה עליו. כך שאפילו אם תבטלי פגישה, ההזדקקות המכאיבה הזו כבר תהיה ביניכן, ושתיכן תהיינה שותפות להתמודדות איתה. זו הכוונה במונח "התקדמות לקראת אינטימיות" - התקדמות לקראת מרחב בו אדם אחר יודע את נפשי, וזה בסדר... שיהיה בהצלחה, אורנה

כמה מכם כמטופלים מרגישים שהם "אמיתיים" לגמרי בתוך חדר הטיפול. - האם אתם מדברים על הכל כפי שזה ממש מתרחש בפנים\בתוכם. - האם אתם מוסיפיפ עובדות "ותבלינים" על מנת "לספק" יותר חומר למטפל\ת שלכם. כוונת הסקר היא לבדוק כמה אנחנו אמיתים\ מדברים בכנות שם? עד כמה אפשר "לחשוף" \ "לשפוך" את הכל בפני אדם זר לגמרי\ הדברים הכי אינטימיים (אבל ממש אינטימיים), הקונפליקטים הפנימיים שלנו, שלרוב הם נשארים שלנו. - האם הטיפול הוא דבר אמיתי או עוד הצגה אחת מבין מיליון ההצגות שאנחנו מנהלים בחיים שלנו!! תודה רבה לכל המשתתפים.

אומנם אני בתחילת הדרך ,אבל מספיק זמן בשביל להבין-שלעולם-לא אצליח ל"חשוף" מולה את מה שיושב עמוק בלב. אני לא מוסיפה "תבלינים"בקושי את ה"תפל" אני מצליחה להוציא. אני לא יודעת אם טיפול הוא אמיתי או הצגה, אני יודעת שמאוד מאוד קשה לי,לשבת מולה ו"לשפוך"דברים, גם כאשר מרגישה חיבור אמיתי,וחושבת שהיא מדהימה והיא באמת כזו. ואולי דווקא בגלל זה קשה לי מולה. בקיצור,נראה לי שלא ממש חשוב מי עומד מולך, זה הכל תלוי במטופל,אם הוא אדם שיכול להפתח הוא יעשה זאת גם מול סתם אדם זר,מבלי שום קשר לתעודה שלו. ואם הוא לא כזה (אני לפחות)הוא פשוט לא יעשה זאת ולא חשוב מי יושב מולו, זה כואב לרצות להוצי ולא להיות מסוגל, כואב מאוד!!! אחלה סקר אגב(מינה צמח כועסת)

בשבילי זה הצגה אחת גדולה. אני אף פעם לא חושפת בפניו את כל מה שעולה לי בראש כל השבוע. נראה לי אין אף אחד שיכול לעשות את זה, לכולנו יש דברים ממש אישיים שאי אפשר לשתף אחרים בהם והם לא ניתנים גם או לא ראויים לעיבוד, ואפילו כיף לפעמים שהם יישארו בתוכך, כי אחרת אתה "חושף" דמות שונה לגמרי ממה שאתה מכיר את עצמך. מה שטוב בטיפול זה שאם באמת בא לך לדבר וסתם לדבר, יש תמיד מי שישמע אותך, והוא אפילו יעשה מכל דבר (תנועה, חיוך, מילה) שיחה טיפולית.

כפי שאני חווה את הטיפול שלי, יש לומר שהמקום הזה, הטיפול, הוא המקום הראשון או שמא אקרא לו- היחיד שאני מציגה בו פחות, אמנם חשופה עד לשד עצמותי, כואבת נורא, רוצה לעיתים קרובות לברוח ולא לחזור, למרות כל זאת ואולי בגלל, מרגישה שהחדר הזה מאפשר לי להתאמץ פחות, להוריד מעלי קצת מכל ההצגות והקיום הוירטואלי שחייתי מהרגע שהגחתי לאוויר העולם. זה לא קל, זה קשה, בעיקר כשאתה פוחד נורא להודות שאתה מורגל בלהציג ולהיות שחקן ראשי בהצגת חייך, אך יש בזה גם סוג של תקווה, שאולי אותן הצגות, הסתרות, התעלמויות מחלקים כל כך כואבים בי ירדו ויתקלפו כפי שמקלפים בצל, וכידוע כשמקלפים בצל תופעת הלוואי היא דמעות לא רצוניות. אני מגיע לטיפול מותשת מהחיים בחוץ, מותשת מחיוכים והחזקה של כל התחושות האמיתיות בחלל הבטן, וכמשמתיישבת מתחילה התשה מסוג אחר, אך אולי עם הזמן כשירדו אותן שכבות שהפכו לי לעור שני, אולי אז, אגיע לטיפול ואתיישב נינוחה כשאני פחות מותשת מהחיים בחוץ ופחות פוחדת מהכאב שבפנים. גם היום עם כל הרצון לשנות, תמיד עומדים ביני לבין המטפל שכבות, הסתרות ואזורים שאפילו מסתירה מעצמי. אסיים בתחושה שהטיפול עבורי זה המקום היחיד בו אני מבינה שאין צורך בהצגה כי אין ממש קהל שימחא כפיים, יש אדם אחד מולך שאוהד יותר סרטים דוקמנטריים, תיעודיים מאשר הצגות יחיד. למרות הנאמר, הנפש המתורגלת שלי לא שוכחת על כל שכבה שמתקלפת לעטות על עצמה שכבות אחרות לגיבוי, לצערי אותן דמעות כאמור ,תופעת הלוואי של קילוף השכבות, מבוששות לבוא.

<> יקרה כל כך יפה כתבת קוראת אותך כאן ואת כל פעם נוגעת בי מחדש. חיבוקים

לפי התגובות של מי שענה עד כה אני מבינה שבורכתי במטפלת ותהליך טפול מדהים. אני מוציאה הכל! מחשבות, ספקות וכל הדברים הכי אינטימיים שאי פעם שכנו בתוכי. לא פעם אני מהרהרת ומקנאה בעצמי שאף פעם לא נתתי לשום אדם בעולם להכיר אותי כמו שהמטפלת שלי מכירה אותי. אין אדם שמכיר את המחשבות שלי ואת עצמי ב-א-מ-ת במקומות שהיא פוגשת אותי. מכאן השאיפה שלי לתת לעולם להכיר אותי בלי מחסומים (כמובן שלא כל אדם שנכנס לחיינו צריך 'להכיר' אותנו על כל העסקת חבילה שלנו אלא מדובר רק באנשים הקרובים ביותר, כגון בן הזוג או הורה..)לא פלא שאומרים שטפול נותן דוגמא לחיים האמיתיים, ניתן ללמוד ולגדול המון כשנותנים לטפול להתפתח ולהתקיים אך כמו שידוע לכולנו זהו תהליך לא פשוט אבל בהחלט שווה את התוצאות והעמל הנפשי הכרוך! בהצלחה לכולנו :)

הי ובוקר טוב, קשה לי לכתוב ברור מספיק, אך אנסה בכל זאת. אהבתי מאד את הרעיונות שהעלית בסקר הראשון. לא פעם יוצא לי לתהות בהקשר השימוש שאני עושה (למשל וגם) בפורום. גם דרך הטיפול. אנו בוחנים זאת בדיעבד - לפעמים השימוש הוא יותר בונה, לפעמים הורס. לפעמים גם וגם, מהול, לפעמים משהו אחר, ו... לפעמים, לפעמים לא יודעים... המממ... גם כשמסתבר שהשימוש יותר לכיוון ההרסני, אפשר ללמוד מכך ולהפיק טוב, כשיש טיפול במקביל. :-) עוד לפני שעשית את הסקר בפעם הקודמת, גם אני פנטזתי על העלאת איזה סקר בפורום. כבר די הרבה זמן שחשבתי על כך. אפשר להבין שלא העליתי את שאלות הסקר שלי בסוף, אך מה שכן ניסיתי לעשות - ביני לבין עצמי קצת ניסיתי לחשוב מהיכן הן נובעות (כפי שלומדים לעשות בטיפול כמו שלי). אני מאלה שכבר כן מביאים לטיפול חומרים באופן חשוף יותר. תחילת הדרך של הטיפול הלא קצר שלי, כלל לא הייתה כזו. היו דברים שהאמנתי ב"מיליון אחוז ומעבר לכל ספק" שלא יצאו החוצה לעולם או לא יקרו לעולם, ובדיעבד מסתבר שחלק מהם כן... גם התפיסה ה"בטוחה" שלי לגבי מהות הטיפול ודמות המטפל הייתה חד מימדית, שונה לחלוטין. היום מובן לי גם מהיכן כל זה צמח. כמובן, שלא הייתה שום דרך לנחש מראש כיצד ולאן נגיע. היום אנחנו מדברים על החלקים המגעילים והעקומים באופן ישיר, גלוי ו"בוטה" אפשר לומר אפילו. כמו שמדברים רק בטיפול. עדיין יש להניח שיש לא מעט חלקים מוסתרים מבלי דעת. בנוסף, בטוח (אמרתי 'בטוח', כי ידוע ומדובר בטיפול) שכמו שנתתי את הקרביים פלוס במקומות מסוימים, ככה ישנם דברים שאני מחזיקה חזק, לא מוותרת ולא נותנת בשום אופן. כמעין ריתוך. חלק קטן מהתכנים מגיע גם לפורום, וככל שאני יודעת, דברים שהעליתי לכאן עברו דרך הטיפול שלי די במיידי, כולל העובדה שהם נאמרו במסגרת הזו. אז ככה שהבאתי את רעיון הסקר ההוא שלי (בצורה קצת אחרת) לטיפול שלי. אז... הבאתי את השאלות, לטיפול, ו... בנקודה הזו (באופן די צפוי, כנראה) עצרו אותי. בדיקת האחרים הוסתה והחזירו אותה אליי. החשוב לענייננו הוא מה יש לי ומה מתרחש אצלי. ככה זה :-) אין מצב לברוח. אז אני מנסה לענות לעצמי ולהביא לטיפול. עדיין אין לי תשובות. כפי שהצלחתי להבין, הסקר שלך מדבר על הסתרות והסוואות בטיפול ועל הקושי להחזיר לשם, על אמון, על קשר ועוד...נושאים כבדים כאלה. חשובים מאד כאלה. נושאים כאלה של... טיפול... :-) אפשר לנחש שזה בדיוק הסקר (העצמי...) שאת צריכה להחזיר לשם... רק... שאם את מבחינה בקושי הזה אצלך, אז איך תביאי לטיפול את הסקר הזה, בגלל שהוא כמו שהוא?... אבל זה כל הקטע. זה בדיוק הקטע של הטיפול. להחזיר אליו את השאלות הללו. בעיקר בכפיפה אחת עם הרגשות (שמעוררים מחשבות) שעושים הכל כדי למנוע. גם את הרגשות הללו צריך לזהות. לא פשוט. חכמה גדולה לומר זאת אחרי שמבינים מהניסיון. אבל זה כך, ככה זה עובד... אז... הקושי מובן לי כל-כך. כי באמת כל-כך הרבה רגשות מעכבים את העלאת התכנים. וזה בסדר, הם מעכבים, כי זה מה שחרדות יודעות לעשות, והם מרפים רק כאשר הם מוכנים, וגם אז, לאט ובמינונים מדודים. כן, למרות הכל הצפות בלתי נמנעות. אז, המון רגשות, ובהדרגה, גם על הרגשות המעכבים הללו מדברים. רציתי לתת מספר דוגמאות, נהיה יותר מידי... לא חשוב. פתאום חשבתי עוד על הקטע של ההסוואות - לפחות בעיניי, ככל שמנסים להסוות יותר ולהוסיף תבלינים, ככה רק נהיים שקופים יותר, ואז גם מנסים להסתיר יותר וחוזר חלילה. זה מעניין, הבחירה הזו בפורום. כי הפורום ממש אבל ממש אינו אינטימי, ובגלל שהוא פורום לא תמצאי בו רמת אמינות, ביטחון או דיוק שתוכלי לזכות להם בטיפול. חשבתי ככה על מספר אפשרויות - למשל, ייתכן שאנשים מצליחים להשיג (נגיד גם בפורומים) את התגובות שהם מצפים להן באופן לא מודע. אם, לדוגמא, הציפיות לא מתממשות בטיפול כי הטיפול מבין שזו מעין מלכודת, אנחנו בתור מטופלים מתרגזים ומנסים לפנות למקום אחר, בחוץ, שקל יהיה "להפיל בפח". אפשרות נוספת בעיניי, היא, שכן השגנו תגובה "צפויה" בטיפול (שהיא פרשנות או לא, וזה לא משנה בכלל). רק מה, כשהתגובה המציפה מתעוררת בטיפול אפשר לעבד אותה, ובפורום - לא. אף פעם לא. ואז מה שקורה בפורום הוא שאי אפשר לגעת, כי זה לא טיפול, ואז הכול נשאר תלוי באוויר. אם מישהו בוחר להחזיר את התגובה לפורום במקום לטיפול, לי נראה שזו יכולה להיות שיטה מצוינת מלהתחמק לגעת בדבר הכי מפחיד. וזה בסדר, רק שאם כך קורה, צריך להכיר בזה. עוד משהו - לדעתי, זה לא באמת ה"פורום". בתכל'ס זה פורום, כי הוא זמין והגישה אליו קלה. עובדה שבעולם. אלמלא היה פורום, מאד יכול להיות שמי שהיה רוצה היה מנסה למצוא לו מקורות אחרים לצרכי אותם שימושים. כתבתי וכתבתי, אולי זה לא משנה הרבה, כי בסופו של דבר את מביאה לטיפול את מה שאת יכולה ומתי שאת יכולה, והקטע של ההסתרות וההסוואות והבריחות והמחשבות על אי אכפתיות או כוונות זדון והצגות וכו' וכו' גם הוא חלק מהטיפול. כל דבר בעתו. עם הזמן אמור לחול שינוי, ואם כן, אז מגיעים לדבר גם על זה. יש נושאים שלוקח להם שנים... חזרתי על עצמי, שוב... ואת יודעת מה חשבתי, (אומר בחצי אומץ) שאם השאלות הללו עלו אצלך, אז, אולי אולי את כבר בדרך לנסות... נראה בעיניי, שלפחות מחשבתית קיים הרעיון להעיז להחזיר לטיפול. גם זה סוג של התקדמות. מפחיד מאד, ורק הרעיון בפני עצמו עשוי לעורר מחשבות תוקפניות, לעמוד על הרגליים האחוריות: "אין מצב". יש לך אומץ להדפיס את ההודעות האחרונות שפתחת ולהביא לטיפול? ;-) אולי משהו ממה שכתבתי ידבר כאן אל מישהו... mp

שלום אורנה, אשמח לדעת מה דעתך לגבי הדברים שנאמרו בסקר שהצגתי בשבוע שעבר לגבי השתתפות בפורום\ הדפסת הפניות והעברתם למטפלים רוב המשתתפים הודו -שאף פעם לא חשפו את הפניות שלהם כאן בפני המטפל האמיתי. - שהפורום הוא מקום שבו יכולים לבטא דברים שאינם יכולים לבטא בחדר הטיפול. - שהפורום עוזר להם לראות הא הטיפול מזווית ראיה אחרת מה דעתך?

שלום ש., קראתי את הדברים שנכתבו במסגרת הסקר, ואני חייבת לציין שרגשותיי מעורבים... מחד, שמחתי לראות את האופן בו הפורום מצליח להיות אוזן קשבת, ולספק את הדחיפה העדינה או המילה הנכונה כשהן דרושות. מאידך, אני תוהה האם באמת נחוצה הפרדה וסודיות שכזו מהמטפל/ת עצמו. אני מניחה שעוד אחשוב בנושא, ואולי ליאת ודרור יירצו לצרף את מחשבותיהם. תודה על היוזמה, אורנה

לעניות דעתי, אנשים שכותבים כאן בפורום, כותבים בכדי לשחרר במקום שלא הצליחו לשחרר בטפול (אני לא מדברת על שאלות טכניות למיניהן) אולי ניתן להסיק מכך שיש מצב והמטופלים מובכים מלשטף את המטפלים בשאלותיהם בעיקר כשמדובר בקונפליקטים עם המטפל עצמו?? בדיקה קטנה בפורום מעלה הרבה תשובות של הצוות התומכות במטופלים לשתף את המטפלים במחשבותיהם שהביאו כאן, לפורום.

שלום לך, אני בטיפול דינמי שנה וחצי. יש לי המון ציפיות מהמטפלת שךי, אבל אני לא מרגישה שהיא עומדת בציפיות שלי וזה פוגע באימון שלי בה. אני לא יכולה לשתף אותה בזה, כי אני מרגישה שאז היא תתאים את עצמה לציפיות שלי, ואז אני ארגיש שזה לא אמיתי, כלומר שזה לא בא ממנה אלא בגלל שביקשתי זאת?!! אני מבולבלת לגמרי? ולא מצליחה להיחשף מולה או להיות אמיתית (אני\עצמי), אלא דווקא מנסה להתאים עצמי לציפיות שלה!!

שלום ג., אני יודעת שלא פשוט לעכל זאת, אבל הדברים שאינך מדברת עליהם - הציפיות שלך ממנה, האופן בו את תופסת את הציפיות שלה ממך ומגשימה אותן - הם לב ליבו של הטפול, ולכן צריכים להגיע לקדמת הבמה ולהיות מעובדים ומטופלים. נסי לחשוב האם את מכירה את ההרגשה הזו - של ציפיות נכזבות, של מילים שאם ייאמרו זה כבר לא יהיה "באמת" - ממקומות נוספים, דוגמת הקשר שלך עם אמך או עם אביך. אני רוצה שתדעי, שכמטפלת הייתי שמחה אם חומרים כאלה היו מגיעים אל הטיפול... בהצלחה, אורנה

שלום כתבתי הודעה לדרור שהכותרת שלה הייתה "אין כותרת" ( אולי לא שם מוצלח כל כך ) , אני כבר לא זוכרת אם היה זה בראשון או שני, אך היא לא הועלתה לפורום. את יודעת למה? תושה אופיר

שלום אופיר, אני מניחה שהודעתך נשלחה בין שישי ב- 22:00 למוצאי שבת ב-22:00. זהו יום החופש של הפורום, וההודעות שנשלחות במהלכו אינן מועלות. את מאוד מוזמנת לכתוב שוב, אורנה

הי אורנה לא חשוב, אני כבר אוותר על לכתוב שוב, אבל אני רוצה לומר שזה לא היה בשבת ( לא הייתי בבית..), זה היה או בראשון או בשני... אופיר

שלום אני נמצאת בתחילת טיפול פסיכולוגי. 1. התחלתי להרגיש "העברה" לפסיכולוג שלי (חושבת אליו לא רק במונחים של "רופא" אלא חיבת יתר :-) ) מה אלי לעשות? לדבר עם הפסיכולוג על זה? איך מתמודדים עם זה - צריך להילחם (אם כן, איך) או "לזרום" עם זה? 2. האם יש חשיבות לבחירת "מין" המטפל/ת? השאלה איך אני יודעת מה עדיף עבורי (אם יש בעיות עם אמא, אולי עדיף אישה? לבעיות עם חבר אולי עדיף גבר?) או שאין קשר בכלל...

שלום ספי, העברה היא חלק מהטיפול, ואין צורך לעשות עמה דבר, פרט להתבוננות בה שהמטפל יציע בבוא הזמן. לגבי מין המטפל, קיימת סברה שלעיתים נכון להתאים את סוג הקונפליקט למין המטפל, אך אני נוטה לחשוב שהכימיה עם המטפל, בין אם הוא גבר ובין אם אישה, חשובה יותר. והקונפליקטים - הם עולים מעצמם ואין צורך לדאוג להם... שיהיה בהצלחה, אורנה

תודה על התשובה. מה אני יכולה לעשות בינתיים, כדי שזה לא יפריע לי (יותר מדי המחשבות בראש)? אז את חושבת שכימיה זה יותר חשוב? אם הבעיה שלי היא יותר עם אמי (ככה נראה לי), האם לא עדיף ללכת לפסיכולוגית? יש לי פחות כימיה עם נשים באופן כללי, אבל זה חלק מהבעיה...

שלום ברצוני לקשור קשר עם בן משפחה משמעותי עבורי. הבעיה היא שהוא מסוכן נפשית ועלול להטיל בי מום גופני. מצד אחד אני חושבת שזה יגרום לי למחשבה שלמה עבורי אם יהיה לי קשר איתו,(כלומר להיות פחות חלשה נפשית) כי אני נאלמת דום כשצועקים עליי, אבל מצד שני להיות בעלת מום? לאבד את הנשיות שלי?

שלום ענת, פגיעה גופנית איננה חלק תקין מקשר, ואינני רואה כל טעם ליצור קשר שיש בו סיכון לפגיעה. אם את רוצה להתחזק, מה דעתך לפנות למקומות בהם את מרגישה חמימות ואהדה? אורנה

אני בטיפול פסיכלוגי דרך קופת חולים , אני יודעת לפי מה שנאמר לי בהתחלה שסיימתי את מכסת הפגישות שהקופה משתתפת , לפני כ-9 פגישות , הפסיכלוגית שלי לא אומרת לי כלום בנושא אבל אני מרגישה לא בסדר שאולי אני אמורה לשלם לה יותר ולא נעים לה להגיד לי ,האם המחיר אמור לעלות ? , ואם כן , אני זאת שצריכה לעלות את הנושא?

מיכל שלום, אני מבין שאת בטיפול אצל מטפלת שעובדת בהסדר עם קופת חולים. בעקרון לאחר שהמימון של הקופה מסתיים יכול המטפל להעלות את מחיר הטיפול בתיאום עם המטופל. אני לא יודע מהם מדיוק הפרטים במקרה שלך. אבל מאחר ונראה שזה מפריע לך בטיפול ואת עסוקה בזה, מרגישה אולי שאפילו לא מגיע לך לשבת שם, עצתי היא לפתוח את הנושא מולה. דרור

הייתי בראיון עבודה, המראינת הייתה בהריון מתקדם בהתחלה היה בסדר, ואז שכחתי מילה מסויימת ומילה ושניים גימגמתי עכשיו בגלל זה כנראה לא אתקבל לתפקיד איזה באסה

אלמונית 2 שלום, הריון אצל נשים אחרות, או נושאים הקשורים בו פוגעים באופן מיידי בתפקוד שלך. מאחר ואת לא יכולה להמנע ממפגש שכזה הדרך להתמודדות היא לשנות את הרגשתך בנושא. את זה ניתן לעשות רק באמצעות טיפול. לכן אני ממליץ שתפני לטיפול בהקדם. דרור

אם אתה מכיר איזשהו פסיכולוג מתחיל שיכול לדבר אתי בחינם, אשמח אחרת ,בריאות הנפש לא רוצה לפנות ולא יכולה להרשות פסיכולוג מבחינה כלכלית

בת 27 החבר הכי טוב שלי לא רוצה יותר שום קשר איתי. יש לי הפרעת אישיות גבולית. אני רוצה לזרוק את עצמי על מסילת רכבת.

יעל שלום, ישנם רגעים בחיים בהם הכל נראה אבוד. ברגעים כאלו גם התאבדות נראית כאופציה. הדגשת שאת סובלת מהפרעת אישיות גבולית, אולי כדי להצביע על הקושי שלך בהתמודדות עם נטישה, על הכאב העצום שהיא מעלה בך ואולי בכדי להזכיר את הקושי שלך לווסת את הרגשות שלך ובעיקר לא להתנהג באופן אימפולסיבי. אני חושב שדווקא משום שאת מודעת לחלקים אלו בך חשוב שתנסי לעכב את הפעולה שכעת נראית כל כך קרובה. תני לרגשות לדעוך מעט ונסי לראות כיצד את יכולה להתמודד עם המצב שנותר. האם את אפילו יכולה לתקן אותו. דרור

שאלה בבקשה אני קנאי אובססיבי האם יש טיפול ? לא יכול להיות עם חברה בלי להשתגע מה היא עושה כל רגע. תודה רבה לדוקטורים

אלי שלום, קנאה אובססיבית מפריעה מאוד לקיום יחסים זוגיים. מעבר לכך היא גורמת לך לא להצליח להינות מיחסים זוגיים, אתה עסוק כל הזמן בפחד לאבד אותה. מעבר לצדדים האובססיביים המקשים עליך, ייתכן ויש קשר גם לקשיים בדימוי העצמי. אני ממליץ שתפנה לטיפול פסיכולוגי ותנסה להבין מדוע קשה לך להירגע בקשר זוגי, מדוע אתה מתקשה לבטוח. ובהדרגה להבין כיצד זה יכול להשתנות. דרור

הייתי רוצה להתכתב במייל עם חברים פה מהפורום האם זה אפשרי? תודה חג פורים משגע ושמח

מיכאלה שלום, זהו אינו פורום סגור ואין אפשרות למנוע התכתבויות בין אנשים המצרפים את המייל שלהם. דרור

ערב טוב יש לי חברה חודשיים אני אוהב אותה מאוד היא כל מה שחיפשתי אני בן 26 היא בת 27 וחצי. מה שרציתי להתייעץ אתכם זה שיש לה על הרגליים מלא צלקות היא סיפרה שפעם היא הייתה חותכת את עצמה ועכשיו כבר לא. לא רציתי להביך אותה אך רציתי לדעת אם זה מחלה ולמה היא הייתה עושה את זה אני לא מדבר איתה על זה אבל זה מאוד מפריע לי ורציתי לדעת אם יש אולי הסבר פסיכולוגי לזה. אם לא אולי תוכלו להפנות אותי לפורום הנכון בבקשה. מאוד רוצה לדעת אם יש סיכוי שזה יחזור לה? תודה רבה לכם דן וחג פורים שמח לכולכם

הבורות היא מתנה האמן לי:-(

אתה רציני?אתה באמת שואל? על פגיעה עצמית והתעללות מינית בילדות כבר שמעת? על אישיות גבולית כבר קראת? בנסיונות אובדניים בולמיה וטרוף כבר הבחנת? בן אדם תתעוררררררררררררררררררררררררר!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! תברח כל עוד אתה יכול המלצה שלי אל תגיד לא ידעתי.

למה את אומרת לו לברוח??????? למה את מכניסה פגיעה עצמית עם כל הדברים הנוראיים האחרים שציינת באותה משבצת??????. למה את לא רגישה?????????? את ממש מכעיסה!!!!!!!!!!!!

דן שלום, חיתוך עצמי הינו סוג של התנהגות פגיעה עצמית. זוהי תופעה מוכרת יחסית, המופיעה ברגעים של כאב נפשי קשה, ומיועדת לספק הקלה כלשהי. ייתכן שחברתך סבלה בעבר מכאב נפשי קשה ולכן חתכה את עצמה. לא ניתן לומר בוודאות לגבי העתיד, אם כי ייתכן והתנהגות זו תחזור. אם ברצונך להבין עוד אתה יכול לדבר איתה, אני חושב שזה חשוב. העמדת הפנים שלך שאתה לא רואה והיא לא רואה שאתה רואה אינה בהכרח נכונה. אתה יכול לנסות ולשמוע ממנה עוד. בנוסף אתה יכול לקרוא עוד באינטרנט על פגיעה עצמית. דרור

אם אפשר שוב אני רוצה לשאול משהו מה זאת אומרת מוכרת יחסית מוכרת למי?אני לא מכיר אנשים שחותכים את עצמם! אני אכנס ואחפש באינטרנט אבל גם אז על מה בדיוק אני אדבר איתה מה להגיד או מה לשאול? תודה

אני סטודנט לפסיכולוגיה שנה שלישית ואני מחפש כבר המון זמן עבודה בתחום לא משנה לי מה רק כדי להיות במפגש עם העולם הזה, כל ראיון שהייתי (שלוש ראיונות) טענו שאין לי נסיון ושאני לא מתאים "הם מחפשים כישורים מסויימים" אני כבר מיואש הם לא מסבירים איך אפשר לצבור נסיון כשאתה סטודנט בתואר ראשון ולמה אני לא מתאים. האם אפשר להציע לי מקומות בהם אוכל למצוא עבודה בתשלום כדי לצבור נסיון לתואר השני? אני כבר בספק אם אני בכלל מתאים לתחום הזה. בחברות כח אדם אין ממש משרות בתחום הזה ולמרות שמפחיד לי להפגש עם העולם הזה מול חולי נפש אני חושב שלמישהו עם נסיון יהיה יתרון עלי בראיונות של התואר השני. אם הפסיכולוגים או החברים יכולים לעזור אשמח

אסף שלום אם תרצה תוכל להתחיל בשני אתרים בהם תוכל במידת הסביר לראות משרות אשר כן מוצעות לסטודנטים לתואר ראשון. אחד מהם הוא "שתיל" בו יש צורך בתהליך החיפוש למקד לפי אזור מגורייך ולסמן רובליקת 'טיפול'. השני הוא "פסיכולוגיה עברית" היכנס לאפשרות המציינת 'דרושים' ( כדי למנוע מבוכה בשליחת קורות החיים, שים לב למשרות המוצעות לפסיכולוגים קליניים ). מעבר לזה תוכל להיכנס לאתר הבית של כל אחד מבתי החולים הפסיכיאטריים בארץ לקטגוריה דרושים/מתנדבים. היה ואינך בקיא בשמות בתי החולים, גם אז תוכל לצמצם את החיפוש ל - "בתי חולים פסיכיאטריים". אל ייאוש והמון הצלחה

תשמעי ממש תודה רבה לך על ההנחייה המפורטת. את אולי מכירה מישהו מתואר ראשון שמצא עבודה בתחום ואם כן אילו מקומות למשל? אכפת לך אם אני אצרף מייל או שאת ונוכל להתכתב נראה לי שיכול להיות לי נחמד שנדבר מחוץ לפורום. מחכה לתגובה ממך (אני בן 27) אסף

אסף שלום, ישנו מספר רב של מוסדות המאפשרים התנדבות בליווי הדרכה. כך למשל אתה יכול לפנות למועדונים חברתיים של אנוש ולבתי חולים פסיכיאטריים, ואני בטוח שבסופו של דבר תוכל למצוא מקום להתנדבות. אם אתה מעוניין בעבודה אתה יכול לפנות לאנוש או לחפש דרך אתר פסיכולוגיה עברית ברשת במודעות דרושים ואני בטוח שבסופו של דבר תמצא מקום. דרור

ממש לא ברור!!!!!!!!!!!! איך אנשים שפוחדים מחולי נפש רוצים להיות מטפלים זה ממש מדאיג!!!!!!!!!!!!! אז למה ללכת לתואר שני??? וזה מה שמעניין אותך שלמישהו יהיה יתרון עליך בתואר שני איפה האהבה לדבר??......

הי אסף, אני עצמי סטודנטית לפסיכולוגיה ועובדת עם פגועי נפש. מציאת העבודה היתה כרוכה בלא מעט עבודת חיפוש ובירור, כך שאני יכולה להבין את הקושי שלך. אינני יודעת אם אוכל להפנות אותך לראיון במקום עבודתי מאחר שלא ציינת מאיזה איזור בארץ אתה. אם תרצה, תוכל לכתוב לי למייל ונדבר על הדברים. נויה

אני חושב להתחיל טיפול ורציתי לדעת מה ההבדל בין פסיכולוג פרטי לפסיכולוג מקופת החולים מעבר למחיר (דרך אגב כמה עולה פסיכולוג פרטי?)?מה לגבי סודיות רפואית?

אלירן שלום, מבחינת סודיות רפואית כל הפסיכולוגים מחוייבים לה. במרפאות לבריאות הנפש הסודיות הרפואית חלה על המרפאה כולה, כלומר ניתן לדון במקרים בתוך הצוות, אך לא להוציא את המידע מחוץ למרפאה ללא אישור. מבחינת הבדלים במקצועיות כל מקרה לגופו אבל חלק גדול מהמטפלים הפרטיים עובדים גם במקומות ציבוריים. מבחינת המחירים מדובר על טווח רחב. אבל ככלל ממוצע של שעת טיפול נע בין 250 ל 400 ש"ח. דרור

מה ההסבר לזה שבטיפול אני מרגישה יותר גרוע מהמצב בו הגעתי? יכול להיות שמשהו בטיפול שלי לא טוב, אולי המטפל לא טוב באתי לטיפול להרגיש מצויין ועכשיו אני מרגישה על הקרשים. אני אפילו חושבת שאני ממש בדיכאון, אם אני יעזוב את הטיפול עכשיו אני ירגיש יותר טוב או יותר גרוע איך חוזרים למצב הנורמאלי והטוב איתו הגעתי לטיפול??

אפי שלום, בתוך טיפול עולים רגשות, מחשבות ותכנים לא פשוטים, כואבים לעיתים קרובות. המפגש עם חלקים אלו בעצמי יכול להוביל לנסיגה זמנית במצב הרוח הכללי, ואפילו תחושה של מיעוט כוחות להתמודדות. אבל זהו חלק מהתהליך, וחשוב להצליח לעבור את התקופה הזו קשה ככל שתהיה. דרור

אני מעוניינת לפנות לטיפול שמטפל בנפגעות תקיפה מינית. עברתי תקיפה מינית לפני שלוש שנים ובשלושה חודשים האחרונים אני במצב לא טוב יש לי סיוטים חוסר שינה ולא מסוגלת לצאת מן הבית. יכול להיות מצב בו הייתי שנתיים במצב טוב יחסית ועכשיו מצבי לא טוב? איך אוכל לדעת שאכן מדובר במה שעברתי ולא במשהו אחר? האם אפשר להתגבר על פגיעה מינית ללא טיפול ואם לא מהו הטיפול המומלץ כדי לחזור לחיים מתפקדים? ניסיתי לפנות לאיכילוב יש שם מקום שמטפל בנפגעי תקיפה מינית אך הם טוענים שהם מקבלים נפגעי תקיפה מינית בילדות שהם מתמחים בזה. אם אתם הפסיכולוגים יודעים לכוון אותי איזה סוג של טיפול מטפל בטראומות כאלו? אני מיואשת וחוששת שאני אתאבד בסוף!!!!!!!!!!!!!!!!

שימרית שלום, אני חושב שטוב את עושה כשאת חושבת לפנות לטיפול בין אם המצב שלך כיום הוא תוצאה של האירוע הקשה שעברת ובין אם לא נשמע שאת מאוד סובלת. את יכולה לפנות למרכז לנפגעות תקיפה מינית. שם תוכלי לקבל ליווי ותמיכה ראשונית חשובה ביותר. ואולי גם הכוונה לטיפול. במקביל את יכולה גם לפנות לטיפול במרפאות לבריאות הנפש או לברר על טיפול פרטי. אם תצרפי את המייל האישי שלך אני בטוח שחברי וחברות הפורום ישמחו לעזור ולהמליץ לך על מטפלים. דרור

לא חושבת שאפשר אם בכלל להתגבר על תקיפה מינית אבל טיפול הוא משהו כל כך דחוף בשבילך אני לא מבינה למה חיכית עד היום דחוף פני לטיפול ושיהיה לך קל יותר.........

לרוב עוסקים בחקר השיגעון, בהגדרת מחלות והפרעות נפש. הספרות עוסקת בעיקר באבחנת האי שפיות. אך מהי אותה שפיות? לא מה מוגדר חולה נפש אלא מה מוגדר אדם שפוי?האם העובדה שפרט אינו מוגדר חולה נפש אוטומטית תייצגו שפוי? האם הממודד עם מחלת נפש אפשר וייקרא שפוי? שואלת שאלה זו מתוך הסטיגמטיות לאלו המאובחנים כחולים או ככלל הפגועים בנפשם. הקלות בה אנו מגדירים את החולה מביאה אותי לשאול מיהו הבריא בנפשו?האם אכן ישנו דבר כזה שפיות או שפשוט יותר לחדור את המסדרון הרחב והמזמין המכונה שיגעון?

אחותי מה עניינים איתך גם בהודעה שלך פה וגם למטה וגם בעבר הגעתי למסקנה שכדי להבין אותך צריך מדריך למשתמש:-) רציתי לענות לך באמת שרציתי אבל נו באמת אין לי מושג מה...........! אומרת לך את זה בחברות כן?

מה השאלה בכלל? משוגע הוא משוגע ושפוי הוא שפוי!

שלום לך, את פותחת שאלה מורכבת מאוד מבחינות רבות. אבל מבחינה מקצועית, מבחינת ההגדרה אדם שפוי הוא אדם המסוגל לראות את המציאות באותה דרך בה רוב מוחלט של האנשים בסביבתו רואים אותה. כך, מרבית האנשים באוכלוסיה שפויים, אך זוהי בהחלט אינה ערובה לכך שהם אינם סובלים. דרור

מותק שלי אם את מודאגת לגבי עצמך אז לידיעתך רק אדם מאוד ויותר מדי שפוי יכול לשאול שאלה כזו אבל רק משוגע אמיתי יכול ממש להבין ולענות עליה:-))))))))))))) זה שאוהבים אותך פה ואת ה"חשיבה הברורה" שלך כבר אמרתי?:-)))))))))))))))) נשיקות בילבי

מספיק לגנוב שמות!!!!!!!!!!!!!

בעיני, למציאות המורכבת והכואבת של החיים נחשפים יותר השפויים,לעומת הבלתי שפויים הנאטמים לה כליל. הערת אגב לבילבי. לדעתי את עושה עוול ל- <> כשאת מצמידה לה כינוי נוסף ,שלא בטוח שייך לה ,וגם אם כן ,זו הבחירה שלה להחליט על כינוי זה או אחר...

אני מביא לך את הציטוט הבא מקווה שזה ידבר אלייך (רשמתי לך למטה הודעת המשך לגבי אפשרות להתכתבות בינינו) "אם נטמין זרע באדמה צחיחה והוא ימאן לצמוח, האם נשאל מה לא בסדר עם הזרע? לא. אנו מבינים שחיים אינם מסוגלים להשתרש באדמה צחיחה. לכן לא נאשים את הזרע אלא נבחן את הסביבה בה אנו מבקשים לזרוע ונסיק שהבעיה היא בבצורת" אסף (מחכה לתגובה ממך)

שלום אני בת 27 יש לי אח בן חמש עשרה וחצי גיליתי שהוא וחברים שלו נכנסו לי למחשב לדברים האישיים שלי וחיטטו לי במכתבים אישיים מאוד. סיפרתי לאבא שלי והוא אומר שמאחר ואני גדולה יותר אז לא לעשות מזה עניין. אני לא מדברת עם אחי ולא עם אבא שלי. האם אני באמת עושה עניין? הייתי רוצה שאחי המפגר יכבד את הפרטיות שלי ושלא יעשה צחוקים עם חברים שלו על חשבוני ושאבא שלי יהיה פחות בצד שלו ויותר בצד שלי. איך פותרים את זה?אמא שלי אומרת תפתרו את זה ביניכם שניכם ילדים גדולים!!!!!!!!

אגם שלום, ברור מדוע המצב שנוצר כל כך מעצבן אותך. את מרגישה שחדרו לפרטיות שלך, ולמרות זאת לא הוצבו גבולות לאחיך, הוא לא נענש ואפילו לא ננזף. מצד אחד ישנה אמירה שהוא האח הקטן אז תתעלמי ומנגד ישנה אמירה ששניכם גדולים אז תסתדרו. נשמע לי מהדברים שלך, שמעבר לתחושת היעדר הביטחון בבית, את חיה גם בתחושה של אי שוויון שאני מניח שקיימת כבר זמן רב וקשורה אולי גם לפער הגדול בגילאים ביניכם. הייתי רוצה להמליץ על שני כיוונים שניתן לשלב ביניהם. האחד, פנייה לטיפול וניסיון לעבד את התחושה שלך בבית. במקביל לנסות ולהתחיל לחשוב על לעזוב את הבית. כי לשנות את ההורים זה דבר לא פשוט אם אפשרי בכלל. ונשמע שקשה לך להמשיך ולחיות בתנאים הללו. דרור

חבל שאתה לא יכול לדבר עם ההורים שלי... העניין הוא שכל פעם שאני מאיימת בעזיבה הם מתחנפים ואז הכל רגוע עד שהדביל מתחיל איתי שוב פעם. גם מאוד נוח לי הפינוק של ההורים שלי קשה לי לחשוב שאעשה אוכל כביסות וקניות בעצמי.

עכשיו עם כל הצרות האחרות שלי, הבוס קיצץ בשעות אעבוד 6 שעות כל יום ואחפש עבודה

למה את לא פונה לטיפול? אורנה וגם ליאת הסיברו עד כמה האפשרויות כאן ממש לעזור לך מוגבלות ועד כמה נכון שתעזרי באמת. למה את מונעת מעצמך עזרה אמיתית?

אלמונית2 שלום, לעיתים ישנה תחושה שהחיים תוקפים מכל הכיוונים ואין מה לעשות כנגד זה, אין כוחות להתמודד. זוהי תחושה קשה, שבסופו של דבר ההתמודדות הטובה ביותר איתה היא על ידי שינוי עמדה פנימית. רכישת היכולת לפעול, להרגיש שאת שולטת בדברים שקורים לך, וגם אם זה לא קורה מיד להרגיש שזהו משהו שאת יכולה לעשות בהמשך. אבל לעיתים צריך להיעזר בכדי לרכוש את התחושה הזו. דרור

יש לי שאלה דחופה לפסיכולוגים אני בטיפול שנה וחצי אצל מטפל מצויין ותיק הוא בעצמו מדריך מטפלים אחרים. אני בהריון בחודש הרביעי ולאחרונה אני רגישה יותר מהרגיל חשבתי אולי לקחת פסק זמן מהטיפול עד לאחר הלידה בעיקר בגלל שאני בת 41 וזה הריון ראשון וחוששת שדברים שקורים בטיפול ישפיעו עלי נפשית ויגרמו ללחץ וחלילה להפלה (חיכיתי המון זמן להריון הזה). מצד שני ההריון מתרומת זרע ואין לי בן זוג והמטפל תומך בי מאוד גם טלפונית מחוץ לקליניקה אני חוששת שאם אקח הפסקה אהיה לבד ארגיש רע יותר וזה יפגע בהריון............... המטפל לא חושב שכדאי שאקח הפסקה לדעתו חשוב שנעבור את ההריון ביחד בגלל כל הפחדים והחרדות שלי לאבד את העובר. מצד שני איזה מטפל היה כן מציע לקחת הפסקה. רציתי לדעת מה תשובתכם האובייקטיבית למצבי הרגיש? דבר נוסף בגלל שאני נורא רגישה אז אני מגעילה נורא למטפל שלי ולא נעים לי שהוא צריך לסבול את ההורמונים המשתוללים שלי........ חג שמח לכם ותודה מראש אורנה

אורנה שלום, אני מאוד יכול להבין את החששות שלך מלחץ שיעלה בטיפול ואולי ישפיע על ההריון. יחד עם זאת אני נוטה להסכים לדעתו של המטפל שלך. נראה לי שהתועלת שאת יכולה להפיק מליווי בתהליך מעורר חרדות זה, היא תועלת משמעותית מאוד. מאחר וברור לשניכם שזוהי תקופה רגישה במיוחד ניתן אולי לחשוב על התאמת רמת המתח בתקופת ההריון. לגבי ההתנהגות שלך כלפיו, ייתכן והיא משקפת הורמונים, אבל ייתכן גם והיא משקפת את ההתלבטות שלך אם לעזוב או לא וצורך שהוא יפתור את ההתלבטות עבורך. דרור

לכל המאושרים ולאלו שלא מישהו יודע מהו אושר? מתי אנו יכולים להגיד אני אדם מאושר? האם האינדיקציה היא אני או הסביבה? כשאומרים אני מאושר למה מתכוונים לתחושה או לסטטוס או לחיים שלמים למה בדיוק??????? כשאנו עצובים אנו לא מאושרים אך מתי אנו מאושרים? רוצה לבדוק האם אני מאושר?? לא יודע..........אם חברי הפורום גם יוכלו לספר אם הם מאושרים חוץ מפסיכולוגים שתשובתם חשובה לי מאוד!!!!!!!!! תודה

אורי שלום, אתה שואל שאלה מורכבת מאוד, וקיימת מחלוקת מסויימת בתחום הפסיכולוגיה באשר לתשובה. יחד עם זאת ניתן לומר שישנה הסכמה שלא ניתן להיות מאושר כל הזמן, ורגעים של אושר כשמם הם - רגעים. אני חושב שאושר הינו תחושה, כאשר מאושרים, פשוט מרגישים את זה. זה יכול לבוא כתוצאה מתחושה של מימוש עצמי, מלהרגיש אהוב, אוהב ועוד. אבל חשוב לזכור שהחיפוש המתמיד אחר האושר גורם לעיתים דווקא לתוצאה ההפוכה. ניתן להינות מרגעי האושר. אבל חשוב גם להצליח לקבל את העובדה שרוב חיינו גם כאשר איננו עצובים, אנו איננו מאושרים. דרור

תודה על תשובתך סליחה אבל לא כל כך הבנתי עוד משהו אם אני לא מאושר ולא עצוב אז מה אני?????? ומה זאת אומרת אושר זה רק רגעים? אין אנשים מאושרים יותר מכמה רגעים?ומה זאת אומרת אם אני אחפש אושר אני אשיג תוצאה הפוכה איך זה קורה? תודה

לפסיכולוגים הקליניים שלום לכם וחג פורים שמח אני בחורה בת 31 יש לי חבר ארבעה חודשים. הבעיה בעבר עם חברים שהיו לי היא שכל פעם שמישהו היה מרים את הקול הייתי עוזבת אותו מחשש שאם מישהו יכול לצעוק על מישהו אחר אז יגיע יום והוא גם יכה אותי. עברתי התעללות פיזית בילדות ופוחדת עד כמעט עילפון מכל ביטוי של אלימות. אם אני רואה תיגרה ברחוב אני קופאת במקום ולא מצליחה לנשום. את החבר הנוכחי אני אוהבת וטוב לי איתו לפני יומיים התווכחנו והוא צרח עלי וחבט את אגרופו בקיר, עכשיו אני בטוחה שוב שעם הזמן הוא יכה אותי ויפגע בי. לא יודעת אם מה שאני מרגישה הוא נבואה או בעיה שאני סובלת ממנה. אני לא מצליחה לקיים זוגיות נורמאלית כי בני הזוג שלי חוששים לבטא כעס בקול רם וכשזה כבר קורה אז אני עוזבת. חוץ מזה אני סובלת גם מהתנהגויות אובססיביות קשות עד שלפעמים אני נשארת ימים בבית. בנוסף הפחד הזה מאלימות לא מאפשר לי להישאר במקומות עבודה כי יותר מדי אנשים סביבי גורמים לי לקשיי נשימה קשים עד תחושת עילפון. טלוויזיה אני לא רואה ולא קולנוע מחשש שיראו אלימות דבר שגם מפריע לזוגיות. לפאבים ומועדונים אני לא יוצאת כי שם בטוח תהיה אלימות כלשהי. רציתי לדעת האם לעזוב את בן הזוג הנוכחי או להישאר איתו????ממש צריכה עזרה דחופה. רציתי ללכת לטיפול פסיכולוגי אך מאחר ואיני עובדת אין לי אפשרות לשלם. האם אתם מכירים מקום שמטפל בנפגעי אלימות פיזית בילדות בחינם או בתשלום סמלי? תודה רבה לכם עדן

עדן שלום, מהדברים שלך עולה שהפחד שלך מאלימות השתלט על חלקים נרחבים בחייך ומגביל אותך למעשה בכל תחום, לא רק בזוגיות. משום כך אני חושב שנכון יהיה אם תפני בהקדם לטיפול. ישנם מקומות המציעים טיפול בחינם כגון מרפאות לבריאות הנפש של משרד הבריאות או של קופות חולים מסויימות. הן בהחלט יוכלו לתת לך מענה ולעזור לך להתמודד ולעשות שינוי בחייך. דרור

עדן יקרה יש בימים האחורנים פרסומת בטלוויזיה שבדיוק מביאה את הנושא הזה רואים ילדה שסבלה מאלימות בילדותה והסלוגן של הפרסומת אומר "את העבר של נופר כבר לא נוכל לשנות- את העתיד כן" זו איזו עמותה או ארגון שמטפלים במבוגרים שנחשפו לאלימות פיזית או שלא תדעי מינית בילדותם אם יצא לך לראות תרשמי את הטלפון. הלוואי שיהיו לך חיים קלים יותר

שלום וחג שמח אני בת 29 אין לי חבר גרה אצל ההורים ומאוד מאושרת מחיי. הבעיה היא כשאני מכירה מישהו ומביאה אותו הבייתה אז אין לי פרטיות כל כך. לא שוכרת דירה כי רוצה לחסוך כסף ומצד שני טוב לי אצל ההורים. רציתי לדעת אם בחורים רואים במישהי שגרה אצל ההורים כפחות אטרטקיבית והאם יש קשר בין זה שאין לי חבר לזה שאין לי דירה? חוצמזה אני בחורה שנחשבת לכוסית ועובדת כמזכירה בכירה חוץ מחבר לא חסר כלום.

גילת שלום, הייתי מעוניין להזמין אותך לתרגיל מחשבתי קצר. לו הייתי אומר לך שבאופן חד משמעי כל הגברים רואים באישה הגרה עם הוריה כפחות אטרקטיבית, כיצד היית מגיבה? האם למשל היית עוברת לגור לבד? נסי לעשות את התרגיל המחשבתי הזה גם על האפשרות ההפוכה בה אני אומר שזה לא משנה כלל. אני מזמין אותך בעצם לנסות ולבדוק עם עצמך מה את רוצה וצריכה. מהם הדברים החשובים ומהם הדברים שמפריעים לך כיום. אני משער שקיימת סיבה, מעבר לכסף שבגללה עוד לא עזבת את בית ההורים. ייתכן ואותה סיבה היא גם הסיבה שבגללה קשה לך למצוא חבר. ללא קשר לעובדה הטכנית שאת מתגוררת עם ההורים. דרור

גילת מתוקה אני רואה במילה 'כוסית' עלבון לנשים באשר הן!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! מה קרה לשימוש במילים כמו-יפה, נאה, מושכת וכו'. 'כוסית' היא המצאה של גברים שרואים באישה הכל חוץ מאדם שיש לו מה להציע מעבר למראה החיצוני. שלך בילבי

שלום רב, אני סובל לאחרונה מדיכאון קל שבא לידי ביטוי בחוסר מוטוביציה ,בלבול ועייפות מבקש לקבל המלצות למייל על פסיכולוג/ית שעובד עם קופ"ח מכבי במרכז , איזור מועדף: גבעתיים,רמת גן,פתח תקוה,קריית אונו

שלום לך, אני בטוח שחברי הפורום ישמחו לתרום לך מניסיונם ולהמליץ לך על מטפל מאיזור המרכז. בהצלחה, דרור

חברי הפורום מבקש את עזרתכם , לא קיבלתי תגובות.

לו ידעו איך כל נים שבי ירא. אני רואה את השדות סופגים גשמים, אני שואלת את עצמי מתי מתי יבוא יומי להיקרא. על מצע האדמה כאבי שלי יונח. אני שואלת את נפשי להיות ברוכה. נותר גופי בצמאונו. יודעת את חומו ותמהונו ועוצם עלבונו. מכל נבט ועלעל נוטף הטל ובתוכי ממתין לו בכי מיוחל. אני נמשכת לתלמים, אני הופכת רחמים ותחנונים - חיים שלמים כל נים שבי ירא.

גשם הקשב לנשים ביצוע: יעל לוי מילים: תרצה אתר לחן: נפתלי אלטר עד רדת הערב, גשם. הקשב לנשים בחלון, עד רדת החושך. גשם, הקשב לנשים הצופות בוילון. גם לנו אדמה שמחכה למשהו מלמעלה. גם בנו יש אימה וזעקה למשהו פורח... וכן הלאה... עד סוף השבוע, גשם. הקשב לנשים בחלון, עד קץ השבועיים. גשם, הקשב לנשים העומדות ומחכות. גם לנו בחצר גינה קטנה ריקה מזוהר דשא. גם אנו מצפות עד אין בינה למשהו ברוך כמו הגשם. גם בתוכנו מחכה, שותקת, חלקת ארץ קטנה, חרבה. והגשם שלנו איחר לרדת. הגשם שלנו טרם בא. אך הגשם שלנו יבוא עננים כבר זעים במרחק. הגשם שלנו קרב, קרב בצעדי ענק. הקשב לנשים בחלון. גשם אדיר ונוהר. הקשב, איך קוראות הן בזו אחר זו - הוא חוזר הוא חוזר הוא חוזר.

ל <> שכותבת כדי שלא יבינו לא יודעת למה אך למרות שלא ברור נושא השיר הוא מביע המון עצבבבבבבבבבב. נכון שעצוב לך?? לפי השעה שכתבת נראה שכן!! שולחת לך חיוך וחיבוק ומצטרפת ל "משוררת נפלאה" שאמרו עלייך............

הפורום יוצא למנוחת שבת. הודעות חדשות אפשר לשלוח החל ממוצ"ש בשעה 22:00 בערב, ודרור ישיב עליהן ביום א'. עדינה ו'מתעניינת' - אנא שלחו את פניותיכן שוב במוצ"ש או ביום א'. אני מאחלת לכל חברי הפורום שבת שלום, ואביב מלא אור ליאת

היי ליאת, אמנם קצת באיחור...רציתי לאחל לך חג שמח! למה התחפשת השנה? ו...בנוסף לכל מה שסיפרתי הפסיכולוגית שלי מתחפשת כל שנה...אולי אני צריכה להחליף אותה?:)

שלום מימי, לצערי, השנה לא הצלחתי להגיע לתחפושת. הייתי עסוקה מכדי לחגוג. אני שומרת את כל הכוח לפסח. מקווה שאצלך היה שמח ומבדח ליאת

ליאת מה שלומך?.. התגעגעתי ..הרבה זמן לא כתבתי פה , והימים האחרונים ככ עמוסים רגשית עבורי והכתיבה הזו היא המקום הכי "שמור" ופרטי שלי , אני מנסה לכתוב את שמרגיש על ליבי. מעולם העצב שלי, שם אני מנסה לחפור וללקט את מה שנהרס. תגובות האחרים כאן מאוד רצויים לי . אך, יש לי בקשה אישית למי מהמשתתפים שמוכן לקרוא ומחליט להגיב , שיגיע רק שהוא באמת מוכן לכך, אם הוא לא מסכים איתי , אפשר לעשות זאת בעדינות. אז בבקשה מי שרוצה לבוא למקום הזה כאן שאני רושמת , בבקשה שיכבד אותי שיבואו להקשיב לי ממקום של רכות ולא כדי לפגוע בי. כבר נפגעתי מספיק את ליאת , אורנה ודרור , אני יודעת שאתם ממקום כזה , לכן אני ממשיכה לכתוב לכם, אני מנסה לשאול את עצמי שוב מחדש , האם אוכל שוב לסמוך, להאמין מחדש באנשים שסביבי , ליאת..בעקבות סערת הרגשות שקרתה לי ובימים האחרונים ..וערערה כל סוג של בטחון שלימדתי את עצמי כל השנים האלו , זה כאילו ומישהו ניסה להכפיש את שמי ,על טעות אנושית שעשיתי , התוודתי עלייה וביקשתי סליחה , ולמרות הכל , זה מחזיר אותי ל..האם אני אוכל שוב להאמין באחר, לסמוך ?.. אין לי תשובה מדויקת .אני לא יודעת. אני מנסה לאפשר לכל התהליכים שאני עוברת לקבל את הנגינה שבהם. לזרום בקצב הניגון המיוחד של כל תובנה והבנה אליהם אני מגיעה אני חושבת שכל הדברים שקורים לנו זורמים מיסודם... אך האם האמון שאני נותנת בדרך הזו שבה אני נותנת לאנשים להתקרב אליי , זוהי דרך נכונה ? אני מנסה לזרום , מנסה לתת עוד צאנס גם כשאני נפגעת עד עמקי נשמתי ..ואומרת לעצמי שהדברים שקורים הם מיסודם בנויים לזרום לא ? ובשנתיים האלה ,אני לומדת איך זה להיות שוב "ילדה קטנה" אבל מחדש, לומדת לראות ,להרגיש ,לרצות ,לכעוס ,להבין ,לסלוח, לשנוא ,לחוש בכלל את כל קשת התחושות והרגשות שיש באדם האנושי..שנעלמו ממני . בחודשים האחרונים מגלה עד כמה ,אני באמת ילדה קטנה שמחפשת את המבוגר המיטיב שיוביל אותי למקום בטוח ,((פאק)), כל הילדות נדפקה לי מהפגיעה בבית ,מהאונס האכזרי שבוצע בי , עכשיו אני יכולה לראות ככ הרבה דברים ,אני יכולה להסתכל אחורה ולהבין את עצמי גם..עד כמה הייתי מפוחדת, תלויה, מאמינה .. רוצה להאמין שהאשמה היחידה של ה"רוע" היא רק בי , אחרת איך אפשר להסביר את כל המעשים הנבזים האלה שנעשו בי ? נתתי אמון באנשים המבוגרים שהיו אמורים להיות מגיני בייתי , שהובילו אותי.. אז .. (((ושתקתי))), אולי בתוכי חשבתי שמותר לעשות לי את כל הדברים הרעים האלה , שזה מגיע לי , שאני "נהנת" גם כמו שאמרו לי .. לא יודעת , .. ליאת ..!!!!! אחרת אינ לי הסבר . אני מנסה לראות איך היום אני מצליחה לתפקד ב"קור רוח" במצבים קשים , אני מנסה לראות אם אני סומכת בכלל על הסביבה האמיתיתי שלי או רק על עצמי ?... אני מנסה לחשוב על הילד שלי .האם הוא יצליח לגלות את הדרך שלו מבלי שאני אראה לו אותה ?... האם אני מסוגלת לעמוד אפילו בגידולו מהצד, מבלי לרצות לשלוח אלייו כל רגע יד,להגיד..לעזור ..לקחת ממנו כל כאב או שאצליח לראות ולא לפחד שהוא יוכל להסתדר בלעדיי ולא שהכול יכול לקרוס לו ביום אחד?.. הרי איך אני שרדתי כילדה קטנה , בודדה לבד במערכה ?.. איך אני שורדת היום ?.. האם אני אוכל לראות את עצמי לומדת מטעויות העבר שהוטעמו בי ,ו אצליח להיות אמפתית וסובלנית כלפי עצמי במשך כל הזמן הזה שהתהליך הנפשי דורש ממני ..בכדי לחזור לאני האמיתי שבי שוב ?... האני הזה שנמצא מתחת לכל המסיכות המפוברקות שבניתי על עצמי במשך שנים כדי שישמרו עליי?!.. אני כילדה, האמנתי שהכול נמצא ביידים שלי , כל האחריות , כל האשמה , כל הרוע , שרק אני יודעת מה טוב לי, ורק אני אוכל לעזור לעצמי , אני תמיד כיוונתי את כל כולי להיות מכוונת לעצמי בשביל עצמי,לעזור לעצמי בכל דרך קשה. שחשבתי שאני זה רק אני ... צריכה ללמוד היום להבין שזה לא בדיוק נכון .. שהיום אני בעצם , אוכל לעזור לעצמי במקום שבו אני תקועה רק בזכות האחר.. אבל - המיטיב.. שמוביל , אני צריכה להושיט שוב יד מחבקת ..שתרים אותי מהמקומות הקשים שאני מטיילת בעצמי , אני צריכה להבין שבכדי להצליח בתהליך הזה אני צריכה לתת את עצמי ללא כלום, כדי שאגיע לאמת הפנימית שתרוקן אותי מכל האשמה הנוראית שהדבקתי לעצמי כל השנים האלה. (((((((((((((((((((( אוףףף ..)))))))))))))) ואני ככ מפחדת פתאום..וכמה זה קשה שהאמון שבי שוב נסדק!!! בכל מקרה, האירועים האחרונים שקרו לי בימים האחרונים , אין לי כח לכתוב עליהם כרגע , אבל הם אלו שהעלו בי שאלות לגבי מצבים זהים מדוע בכלל אנחנו האנשים השואפים ליותר הבנה , אכפתיות , חמלה , אור .. מעדיפים לשתוק כשאחרים פוגעים בנו..? . מדוע תמיד הרדידות, הכעסים , הרוע, הבוטות, הגועל צפים ועולים באופן כזה מפתיע ונותנים את מקומם בגדול ?... מדוע לומר מילה טובה, סליחה , חרטה ,קבלה ,הבנה נחשב לאיזו שהיא חנופה או מניפולציה ואילו .. להשפיל ,לקלל ,להכאיב נחשב לאיזה שהוא מעשה "אלוהי" ,"חזק" , "קול" .. מדוע במצבים שהשקט הוא זה שאמור לתת את הדרך ולהסביר את הכאב , הוא נעלם אינו "לובש לעצמו" כבר שוב מילים ואילו הסערה הופכת למלל אין סופי? שאלה אותי חברה טובה שלי בימים האחרונים מאיפה אני שואבת כוח ? כאחת שרואה אותי מהצד נאבקת בשנתיים הזו על האמת שלי , אמת שהיא באמת קשה לעיכול ומאוד לא הגיונית לצד שתיקת שנים , היא שאלה .איך אני עושה את זה? כנראה שאין לי אפשרויות אחרות , אין לי שום אפשרות בחירה . כי לרצות לחיות !!!!!! ויש המון סיבות ולחיות למות יש רק סיבה אחת , ואני חייבת להלחם , אני חייבת את זה למי שתמך בי , העריך אותי והקים איתי משפחה , אני חייבת את זה לילד שלי , שרוצה את אמא שלו חופשייה ומאושרת, אני חייבת את זה לעצמי , אסור לי לתת להרס הזה שנעשה בי להוביל אותי , אני חייבת למשוך , לרצות , אני חייבת.. בעצם חייבת לשרוד . כנראה.. שיצאתי אל עבר הטיפולים הנפשיים בשנתיים האחרונות , יצאתי בעצם לדרך בחיפוש העצמי שלי , העצמי האמיתי , אני לא חושבת שידעתי לאן אני נכנסת , ואם הייתי יודעת מראש אם הייתי עושה את זה בכלל, היום ,אני מנסה להבין לאט לאט את גודל "משימת חיי" ולמרות זאת, כל התובנות האלה , והדיבורים אל ה.. "עצמי" לא מקלים לי על הכאב שלי אפילו עכשיו ,הכאב הוא כאב ככ אמיתי,והקושי הוא קושי עצום, וזה מרגיש לי עד כמה הלבד שלי במערכת המלחמה שלי בעצמי, הוא ככ לבד ואמיתי!!!!. אז מה.. אם הצלחתי לבנות בעזרת המטפל שלי חדרון לרגשות שבי ???.... מעיין בית פנימי בעצמי , ואז מה אם בעצם יש לי את חברים טובים שאיתי , בן זוג מדהים והמטפל שמלווה אותי בהמון אכפתיות ודאגה ??? למה אני עדיין מרגישה ככ בודדה?! בימים האחרונים הרגשתי שאני כאן עושה שליחות לעצמי , סופגת המונים של שינאה וביקורת... על כלום . מתוך זה הבנתי שאסור לי לצפות לכלום , תליתי תקווה באהבה נקייה שיש באחרים , הבנתי שלצפות לדבר כזה ..עלול להוביל לפגיעה ואכזבה נוראית אחכ בפרצוף, שמחזירה אותי אלפי צעדים אחורה, אני צריכה להיות זו שהייתי "בעלת המסיכות" , בעלת הקור הפנימי , אני חייבת לשים שם זכוכית כדי לא להפגע , וזה באמת חלק מהתפקיד. כי ביננו , מי רוצה לשמוע אמת?.. מי רוצה לדעת מה מסתתר מאחורי המסך ולא לפחד, להאשים , לקבל.. ולא לברוח ? אף לא אחד. הרי איש לא רוצה באמת את האני האמיתי שלי כאן. הוא מאיימ על האחר?! ,מפחיד אותו רק דורש ותובע ... אבל אני בחרתי להציל את עצמי , ובאמת הרבה פעמים אני נופלת, אני פצועה וכואבת. מלקקת פצעים של עבר וכאלה חדשים.. אבל אני מבינה שבסוף אני חייבת להתעלות , אני הבטחתי לעצמי שאעשה את כל מה שיש בשביל להחזיר את עצמי מהמקום שהשארתי אותי לבד. גם אם המחיר יהיה כואב על עצמי אני חייבת לעבור את זה , אני שוב ושוב נופלת. אבל אני לומדת לקום ולתזמן מרווחי נשימה מחדש.... את יודעת ליאת , עד כמה הייתי זקוקה לנתינה אמיתית בתקופה הזו ? וואו , המון , לא האמנתי על עצמי שזו אני .. אחרי כל השנים של השקט והלבד האינסופי ..אני באמת השתוקקתי אלייה ,למדתי להבין ב4 חודשים האחרונים שבבית הייתה לי אהבה לא נכונה , ואהבה ונתינה מבלבלים אותי , מפחידים אותי ..אני חייבת לעבוד על זה ותת צאנס .. אבל , כנראה שיש כאלה שרוצים לראות אותי נופלת. כושלת זוהי מתנת אושר עבורם. כשאני סובלת זו הוכחה בשבילם שדרכם נכונה - שהם הצודקים... ועכשיו , אני מבינה עד כמה האושר האישי שלי אינו חלק.. מ"עסקת הלידה מחדש של חיי". אלייו אני בעצם צריכה ל"התנדב" .. הרי אף אחד לא מכריח אותי לשאוף אלייו. אני זו שבוחרת בו אני מאמינה בו. ואני צריכה למסור את כולי כולי כדי להגיע אלייו . היום בטיפול ..!!!! המטפל הצליח לחזק אותי .. לחבר אותי לחיבורים הקטנים שנעלמים לי בזמן משברים.. לשמוע אותו בשקט .. זה לרצות מחדש להאמין בטעם החיים . אז לוותר?להרים ידיים ? להגיד דיי נמאס .. תמיד אפשר .. כרגע , זו לא האופציה, אין בכלל אופציה כזו - אני אמשיך ואעשה את התהליך המסובך הזה עד סיום כוחותי - ואם לא אצליח בשלמות , או שאפול וכן אמשוך אל כיון הרצון למוות..ואולי גם בכך אני צריכה להכיר שאין שום דבר פסול. הרי עוד מהמורות, ותהליכים ,ומסעות עומדים בפניי, ובאחד מהם אני בטוח אצליח להשיג את המטרה אלייה אני שואפת להגיע . שלמות פנימית?!...הלוואי ... ליאת בחג זה אני שולחת לך משלחו מנות מיוחד , של סליחות , והאהבה , נתינה וקבלה , אושר בריאות אור ואהבה .. אולי גם "ציק פתוח" ..שתצליחי לבחור ולבקש כל מה שרק תרצי . תודה שאת מלווה אותי בדרך הקשה . גם אם זה רק וירוטאלי .את והאחרים המדהימים שכאן ן .. מהווים עבורי עולם ומלואו מחבקת אותך , חיבוק ענקיייי . חג שמח . שלך, שרית (תודה ענקית למי שקרא אותי .)

שלום שרית, עצוב לשמוע שנוסף על ההתמודדות עם צללי העבר, את מתמודדת עם צרות אחרות, חדשות. אני מקווה שזה לא רציני מדי, ושמערכת התמיכה היעילה שבנית תוכל לייצב אותך ולהעניק לך את השקט והשלווה שכה חסרים לך. נסי לא לתת לעניינים קטנים להסית אותך מהעיקר, ולהאמין למרות הכל שאנשים הם טובים. מקווה שתצליחי לתת לאביב למלא אותך כוחות מחודשים ותקווה. שלך ליאת

תודה רבה !! מחבקת מכל הלב .

ליאת,במאמץ אמיתי לשנות את מצב הרוח,התחפשתי היום(שלחתי לך תמונה,ראית?).ונסעתי לדודים לחלק משלוח מנות.ולמרות כל ה"מחמאות" על התחפושת היה גם מי שאמר שבכל זאת עדיף שאשאר בצורה המקורית(יחי האמת).ובכל זאת ולמרות הכל,עצוב לי בפורים הזה,היום הזה מלא בזכרונות רעים,וכמו כל התקופה הזאת איכסה אחד גדולללללל!!!ובכל זאת שיהיה חג שמח. שולחת לך למייל משהו תקראי בבקשה.

שלום ד, קיבלתי את תמונת התחפושת, אך לא הגיע ממך דבר למייל האישי. נסי להנות משמחת החג ככל האפשר, ומהמפגשים המשפחתיים סביב האוזני-המן. המשך חג שמח ומתוק ליאת

ליאת בבקשה תיידעי את מנהלי הפורומים האחרים גם לגבי זאת שמשתמשת בכינוי שלי, חשוב לי שגם הם יידעו זאת. בתודה מראש, משתנה האמיתית

משתנה, אני מקווה שהעניינים נרגעו ושבקשתך כבר אינה רלוונטית. בכל מקרה, ממילא לא יכולתי להיענות לבקשתך, מאחר והשימוש בכינוי - כל כינוי, גם כזה של מישהו אחר - אינו עובר על שום חוק מחוקי הפורום. נסי לשמור על עצמך ולהיות פחות מעורבת רגשית בעולם הוירטואלי. מנהלי פורומים אינם מטרידים את עצמם בסוגיות כאלו, וממילא היו נשארים אדישים מול המידע שביקשת למסור להם. (אגב, אין לי מושג לאיזה פורומים נוספים התכוונת) זה, אולי, החלק העצוב בעולם החברתי הוירטואלי, ולכן אינו יכול להוות תחליף לעולם החברתי שבחוץ. ליל מנוחה ליאת

ליאת תודה, באמת העובדה שהעיניין הובהר עם 'מקלדת' ושהבנתי שזה באמת נעשה בתום-לב הרגיעה אותי. התכוונתי ל'מנהלי הפורום האחרים' לדרור ואורנה{בטעות כתבתי 'הפורומים',לכן זה בילבל אותך},שראיתי שגם בימים שלהם נכתב הכינוי שלי,ושאולי חשבו שזאת אני,וחשוב לי שיידעו שאין קשר בין דבריה של 'מקלדת' וסיפורה לדבריי,ולכן רציתי שהם גם יידעו על הבילבול שהיה בכינוי שלי,בלי שאסביר להם הכל מחדש,כי הרי הם בטח לא יראו הודעה זאת ואילו שמתחתיה. ליל מנוחה גם לך, משתנה

הי ליאת. מה שלומך? מקווה שלא חם מדי ושהקיץ לא מגיעה בבת אחת..אצלי בבית אוירה פורימית לא קטנה, כולם מחופשים. מצד אחד, אני יכולה להגיד בבטחה שלא היה פורים כזה בעבר, כזה שמח. מצד שני , אני עגומה, מאד עצובה. אני כל כך בודדה מאז שסיפרתי למשפחתי את הסיפור...והשבוע אני חושבת שעשיתי החלטה גורלית, להתנתק מהם גם בתוכי (משהו שכבר התנסיתי בו בעבר מולם כאשר אמי נטשה אותי..) העניין הוא שהכאב בפנים הוא עצום, חסר פרופורציות. מה אני צריכה אותם לעזעזאל? הם אף פעם לא היו שם בשבילי, עשיתי צעד מאד מאד נ ו ע ז ונשארתי עם הצעד הזה כל כך לבד. אף אחד לא בקשר עמי ודומה שממקומי היום גם אין כבר עם מי להיות בקשר.. עלובה אני ליאת, עלובה בצורך שלי ובנזקקות למשפחה פושעת, משפחה מגעילה, דוחה.. אני עלובה ובודדה ואין מי שמושיט את היד מהצד השני. . . איך אני פורמת את הקשר עד הסוף? איך אני ממשיכה ולא מרגישה כל כך ריקה..איך הסתבכתי עם המשפחה שלי? מה היה עדיף לשתוק? שאני אמשיך להיות הקורבן? כך הסביבה מעדיפה.. את מבינה, מענישים אותי. את קולטת את העיוות הנורא אני בעונש על זה שבסך הכל סיפרתי מה קורה...מה קרה... תפרתי את המידע שהיה כבר ידוע בכל מני רמות לכולם... אני חושבת שכבר גמרתי איתם, אך הכאב בפנים מסרב להרגע. אני עלובה לנזקקות שלי אליהם, עלובה לרצון לקבל מה שאף פעם לא קיבלתי. אני חזקה ושורדת כמו תמיד, אבל דומה שהכאב לא פוסח ויש והרמות של הכאב הן בלתי נסבלות, כמו עכשיו... אני מחפשת נחמה ואוזן קשבת, ודוקא בלילות שישי יש זכרונות שעולים ומזכירים לי כל כך הרבה דברים...זכרונות ואשליות... תכתבי לי משהו מחזק בבקשה, כי אני מפחדת להישבר ניבה

שלום ניבה, שמחה, כמו תמיד, לשמוע ממך. הצורך והנזקקות לחום ולקרבה שמשפחה יכולה להעניק ממשיך לחיות בנו, גם כאשר זו נוטשת ומאכזבת. זו אינה עליבות אלא צורך בסיסי ובריא הקיים בכולנו. לפעמים, בנסיבות קשות, עלינו ללמוד לחיות עם האכזבה, הבגידה והדחייה, ולחפש מקור חלופי, מתגמל יותר. אני מעריכה מאד את הצעד האמיץ שיזמת, ויודעת שאת משלמת עליו מחירים כבדים בתקופה זו. לאמונתי, יגיע היום בו תוכלי להיישיר מבט אל עצמך, ואולי גם מול ילדייך, ולהתגאות בדרך בה בחרת. אני מזכירה לך שהשתיקה המחניקה היא זו המתדלקת את הפשעים הנפשעים כנגד חסרי ישע. אני זוכרת שאת נמצאת בטיפול חם ומיטיב, גם אם לא נקי מקשיים, ומעודדת אותך להמשיך. מגיעה לך כל כך הפינה החמה הזו, והלוואי שתרשי לעצמך להנות ממנה. היי בטוב ליאת

אמי בשנות החמישים לחייה מאז ומתמיד היתה טיפוס נקי. נקי זה אומר לרחוץ ידיים עם סבון כשמגיעים הביתה. וגם כשהיא נוגעת בדלת הבית. או אחרי שהיא שוטפת כלים. או נוגעת בחלון. או בדלת של המרפסת. נקי זה אומר לנגב עם סמרטוט כל דבר שנכנס הביתה (ספר, דיסק). וגם שהיא פוחדת שנמלים יגיעו אם המטבח יהיה טיפה מלוכלכך. (טיפה מלוכלך- למשל אם תיפול חתיכת אורז קטנה על הרצפה חובה לחפש אותה עד שמוצאים). באופן כללי היא טיפוס חרדתי- לא לסוע לא ללכת להזהר שם להזהר פה... (לא בצורה מטורפת אבל בצורה מוגזמת בהחלט). היא גם תמיד נועלת את הדלת שוב ושוב, בודקת שהגז סגור... העניין הוא מעבר להרגלים שלה עם עצמה- היא מנסה לכפות אותם גם עלי (הורי פרודים, אני נמצא בבית בסופי שבוע). לאחרונה נרגעה קצת בעקבות שיחה שעשיתי לה, אבל עדיין העניין מעייף ומקשה מאוד. זה קשה להביא אורחים ככה- כי אסור להם לגעת פה להכנס לשם לדרוך עם נעליים וכו'... זה קשה לבשל כי צריך לדאוג שהמטבח יהיה טיפ טופ אח"כ... ובעיקר קשה לי לחשוב מה גורם לטיפוס רציונלי כמוה לחשוב כאלו שטויות?! עם זאת יש לציין כי היא אשה אינטליגנטית מאוד, מצליחה בעבודה מאוד, ביצירת קשרים חברתיים ובכלל היא אמא נפלאה בהחלט, רק נקייה מדי... כשאני מנסה לדבר איתה על כך אני מבין כי היא רואה בכך עניין נורמלי לגמרי- טוב לה ככה, וזהו זה. עלי לציין כי היא באה ממשפחה נקייה מאוד, וייתכן כי פשוט הפנימה את ההתנהגות הזו קצת עמוק מדי... האם זה המצב ויש לקבלו כפי שהוא, או שייתכן שיש לה בעיה כפייתית כלשהי? (ocd, ocpd?) תודה

שלום יורי, התיאור שלך מעלה את החשד שאכן מדובר בהפרעה כפייתית איזשהי. כפי שציינת - כאשר אישה רציונלית כמוה נכנעת למה שאתה מכנה "כאלו שטויות", ככל הנראה מדובר בניסיונות להתמודד עם חרדה מציפה באמצעות עיסוק אובססיבי בניקיונות ובדיקה. למרות ההתעקשות שלה שטוב לה ככה, אפשר לנסות לדבר על לבה בנימה שאינה שיפוטית, לתת לה לקרוא מידע על התופעה (OCD), ולהדגיש שמדובר בהפרעת חרדה שיש לה טיפול (טיפול תרופתי משולב עם טיפול קוגניטיבי-התנהגותי). תוכל להציע לה ללכת לפגישת התייעצות אחת (פסיכולוג קליני או פסיכיאטר), ולהחליט בהתאם לתחושותיה לאחר מכן. בהצלחה ליאת

תודה ליאת, לצערי, יש לה ידע גם בתחום הטיפולי... אני לא יכול להביא ולהגיד לה מה זה ocd היא מכירה את זה ממש טוב... למה את חושבת שזה ocd ולא ocpd?

כעת לאחר עיון מעמיק יותר בדפים קודמים בפורום,אני ממש מרוגזת על כך שמישהי בכוונה התחזתה לכינוי שלי 'משתנה',וכתבה בשמי דברים שבחיים לא הייתי כותבת לאחרים. קשה לי להאמין שזו רק מקריות ושהיא סתם בחרה באותו כינוי,אך מעתה כדי שלא יווצר בילבול,אם אכתוב בפורום,אכתוב בכינוי 'משתנה - האמיתית',ואני מקווה שאתן כבר יודעות להבחין בסיגנון הכתיבה שלי,כי בחודשים האחרונים לא ביקרתי בפורום, ורק 'קפצתי לביקור' ואיני רוצה אם אכנס עוד כמה זמן לראות שנכתבו דברים תחת הכינוי שלי - 'בשמי' - בלי שבכלל ידעתי עליהם,ושלא אני כתבתי אותם. הכינוי שלי היה כ"כ מקורי כך שקשה לי להאמין שהשימוש באותו כינוי נעשה רק בתום-לב. אני מאחלת חג-שמח לכולכם, משתנה האמיתית

למשתנה האמיתית אני מתנצלת לא ידעתי שיש כינויים קבועים אני די חדשה פה וראיתי המון כינויים חוזרים כמו חברה, חברה קבועה וחברה קבועה 2 ל ועוד ל ולילך ועוד לילך וכו'. לתומי ובאמת לתומי חשבתי שזה פתוח לבחירה ולשינוי. עכשיו משהודעת את הודעתך אחליף לי כינוי ואת מוזמנת להישאר עם הכינוי משתנה כבעבר. שוב סליחה אם נפגעת לא הייתה זו הכוונה!!!!!!!!!! ברשותך אקרא לעצמי "מקלדת" פורים שמח לך משתנה!:-) בברכה מקלדת

פורים שמח גם לך, אני מקבלת את התנצלותך,ומאמינה שלא עשית זאת כדי לפגוע בי,אך את האמת זאת הרגשה מאוד לא נעימה שאת רואה שכינוי שיחודי לך במשך כשלוש שנים,ושכולם מכירים אותך בו,משומש פתאום ע"י מישהי אחרת,ואולי חלק מהאנשים כן חשבו שזאת אני. לא מובן לי איך הגעת לכינוי 'משתנה' שהוא כ"כ יחודי,ושההגעה אליו היתה עבורי באמת רק אחרי שינוי שעברתי? אם זה היה כינוי שיגרתי- כמו שם רגיל,לא היתי שואלת זאת,אך כיוון שזה כינוי מקורי ונראה לי שגם ייחודי,זה מפליא אותי איך הגעת אליו ואיך חשבת עליו,ואשמח אם תסבירי לי? להתראות, משתנה

יקירה, אין לך מה להתרגז. קשה היה שלא להבחין שזו אינה את. סגנון כתיבה אחר, משובח, יש לומר. אם בכלל, אז הכתיבה של משתנה ש "התחזתה" , על פי תפיסתך, רק החמיאה לך. את יודעת, יכול להיות שיש ברשת עוד מקוריים... רק טוב

אני מבינה שיושרו ההדורים, ושמחה בנוכחותכם כולם. בברכת "כל ישראל חברים" ליאת

ליאת שלום,כבר חודשים לא ביקרתי בפורום- מסיבות השמורות עימי,,והיום סתם נכנסתי ועיינתי קצת בדפים קודמים ולתדהמתי הרבה ראיתי שמישהי ברוב חוצפתה השתמשה בכינוי שלי,בלי שכלל וכלל ידעתי על כך,ואיני יודעת אם זה פעם ראשונה שזה קורה או שזה כבר קרה מס' פעמים.איני יודעת אם היא עשתה זאת בכוונה או בתום-לב,אך כיוון שזה היה כינוי יחסית מקורי,לא נראה לי שסתם הוא 'קפץ לה לראש',ואם כןם אני מתנצלת בפניה על דבריי. לא קראתי אפילו מה היא כתבה,אך זה ממש חורה לי,ואני מקווה שהיא לא תשתמש שוב בכינוי שלי ואם כן שתוסיף לו מספר או שינוי כלשהוא. העתקתי את אות קטע כדי שתדעי על מה מדובר: מחבר: משתנה תאריך: 14.3.2008 שעה: 11:07 קישורים ממומנים מזהה אותך למרות שלא כתבת במפורש כבר מזהה את כתיבתך. חג-שמח, משתנה - האמיתית - שכתבה פה בעבר ושכתבה לך למייל. שתדעי שקראתי אותך וכאב לי נורא לדעת שזה מה שאת מרגישה. אין לי ממש איך לגרום לך להקלה רק שולחת לך אלפי קרני אור שמש מחממים והלוואי ומישהו לידך.

שחלק מההודעה של 'משתנה' המזוייפת שהעתקתי,הועתקה מתחת לכינוי שלי -שחתמתי בו את מכתבי זה "משתנה-האמיתית",ואיני רוצה שזה יראה כאילו זה המשך של דבריי. שבת-שלום, משתנה - האמיתית

שלום לכל המשתנות, אני מבינה שהייתה כאן איזו אי הבנה, שיושבה בסופו של דבר ביניכן. על כולנו לזכור שהמדיום הזה הוא נחלת הכלל, ומידת השליטה שלנו בו מוגבלת במידה רבה. ברוכה הבאה "מקלדת" ברוכה השבה "משתנה" יש אצלנו מקום לכולם חג שמח ושבת שלום ליאת

ליאתי, מה שלומך??? שנים שלא כתבתי לך... התגעגעתי כל כך!!! אני בסדר, (אני) חיה לי מיום ליום... מפזרת את ימי לרוח... תמשיכי לשיר... :-). השבוע הייתה לי פגישה ממש נחמדה, אחרי ששבוע שעבר יצאתי ממנה די על הפנים. היא משהו הפסיכולוגית שלי. היא מאפשרת לי הרבה דברים נחמדים... שיהיה לך חג פורים הכי שמח שיכול להיות! חיוך רחב. נורית

נורית יקרה, יופי שבאת! עוד יותר יופי שנחמד לך ושאת מחייכת. נעים לשמוע שבטיפול מתאפשר מרחב שאינו מובן לך מאליו. זה כנראה החיוך שלך שהביא את האביב. שולחת לך זר חרציות ופרגים :-) ליאת

אני בת 43,נשואה+2.חיי היו רצופים קשיים והבסיס שקבלתי בילדותי רעוע(חוסר תמיכה,אוירת נכאים בבית,זוגיות גרועה ועוד)גרם לי להיות אדם עצוב וחסר בטחון עצמי.במשך השנים"סחבתי" קדימה,למדתי והאמנתי שעוד יגיעו ימים טובים .נשאתי לבעל תומך ומפרגן וחשבתי שקברתי את כל השדים.בשנים האחרונות אני שמה לב שמה שחשבתי שקבור-צץ כל פעם מחדש.כל קושי הופך בלתי נסבל וקשה להתמודדות.אין לי סבלנות לאף אחד,כולל לבן זוג,אני מיואשת ממצבי,ממקצועי,מהקשיים הבלתי נגמרים(שאולי אני מעצימה).על פי הסמפטומים אני גולשת אט אט למצב דכאוני של חוסר סיפוק,יאוש,עצבות,עיפות ואולי רצון לגמור עם הכל.אני כבר באמת מאמינה שכלום לא ישתנה.גם בתחום המקצועי אנני יודעת איך לשנות כיוון-אין לי הבטחון והאמונה בעצמי ולא משנה שקולגות מפרגנים לי.מה עושים?

שלום עירית, מדברייך ניתן להתרשם כי הצלחת במידה מרשימה להיחלץ מצבת העבר שלך. הצלחת ללמוד ולרכוש מקצוע, הקמת משפחה יחד עם בן-זוג תומך ומפרגן, ולהשיג הישגים נראים לעין. דיכאון הוא אחת הרעות החולות בתרבות שלנו, והוא עלול לתקוף גם אנשים עם עבר 'מושלם'. אחד ההיבטים המרכזיים של הדיכאון קשור לתפיסה שלילית מאד של העצמי, של החיים בכלל, ושל העתיד. הגם שמדובר בחוויה מאד מייאשת וקודרת, ניתן לטפל בה, הן באמצעות שיחות, והן בעזרת תרופות נוגדות-דיכאון. במסגרת הטיפול הפסיכולוגי תוכלי, כמובן, גם לגעת בסוגיות מעברך שלא זכו לעיבוד עד היום, ואשר משפיעות על הדימוי והביטחון העצמי שלך. דרך צלחה ליאת

שלום, אני מעונינת במידע על קבוצות טעונות טיפוח באוכלוסיה, כאלו שבאות משכונות מצוקה, כאלו שעלו מארצות בלתי מפותחות, וכאלו שלא קיבלו חום בבית וכאלו שהם על סף העבריינות. האם יש מרכזי הדרכה לאוכלוסיה כזו? ומה בדבר הטיפול הפרטני - מה צריכה להיות הגישה ביחס אליהם? איך להתנהג איתם?

את מדברת כאילו אנשים שלא קיבלו חום בבית סובלים מאיזו שהיא מחלה. למה את מגדירה אותם טעוני טיפול? יש הורים שהם מהאוכלוסייה הגבוהה שלא יודען להעניק חום לילדיהם. ומה זאת אומרת "מה צריכה להיות הגישה ביחס אליהם" את חושב לרגע שהם צריכים טיפול פרטני מסוג אחר?????? הידע שלך בנושא מצומצם מעליב וחסר תמיכה במציאות, ובאותה מידה שאלתך הסטראוטיפית.

מה זה השאלה המקוממת והמתנשאת הזו? יש לך מוג בכלל על מה את מדברת או מה את שואלת. את יודעת מהי ההגדרה של טעוני טיפוח בכלל????????

שלום שרונה, השאלה שלך מאד כללית, רחבה ולא ממוקדת. את מתארת למעשה כמה סוגים של אוכלוסיות, כאשר לטיפול בכל אחת מהן מטרות אחרות. מידע והגדרות תיאורטיות תוכלי למצוא בספרי הסוציולוגיה המתמקדים בחברה הישראלית. אשר לדרכי התערבות (מערכתיות ופרטניות) תוכלי להתעניין במוסדות הרווחה בעירך. בהצלחה ליאת

הי ליאת,שימי לב שיש אותה תשובה שלך בשתי שאלות שונות.

תודה ד. יקרה זה מה שקורה שהבטן מלאה במשלוח מנות משובח, עד דלא ידע. מזל שיש לי גיבוי :-) שוב תודה וחג שמח ליאת

בעדינות אחותי,יש בזה ים בקלוריות.לא חרם?!

ליאת, רק רוצה לשוב ולהודות לך. מה שלום הלחץ והזרם? עבר עלי שבוע של עיכול האבחנה ונסיון להבין זה לא מותיר הרבה מילים. מ?ע?ל?ה

יש לי הרושם, ליאת שעשית איזו טעות בתשובות כמה קומות מתחת. גם "ענת" וגם "אנונימית" קיבלו את אותה התשובה בדיוק, היתכן?

ועוד איך יתכן. מדובר במנגנון פשוט למדי: מאחר וכבר קרה לי בעבר שתשובות ארוכות ומנומקות נעלמו לבלי שוב, אני נוהגת לעשות "העתק" לפני כל "שלח". כבר קרה לי בעבר (בעוונותי) שבתשובה הבאה, במקום "העתק" עשיתי "הדבק". התוצאה החיננית - הריהי לפניכם. הקטסטרופה היא רק עניין של זמן... :-))) תודה על תשומת הלב ליאת

מעלה יקרה, כל מה שצריך - זורם, וכנראה שגם בלחץ הנכון. תודה על ההתעניינות. לא היה צורך בנרות, לרווחת כולנו. צר לי לשמוע על השבוע הקשה שהיה מנת חלקך. איכשהו, לא חשבתי שאת מתכוונת ברצינות (לעניין האבחנה). זה אולי לא מותיר הרבה מילים, אבל כדאי לזכור שגם אבחנה היא רק מילים. אחרי הכל, את נשארת אותה מעלה, עם אותם תסמינים, אותה הגברת עם אותה אדרת. ובכל זאת, יש משקל, יש מקצב, יש מנגינה. אני מבינה שכרגע זה מנגן עצוב. שולחת לך כוחות לחלוף גם מעבר לגל הנוכחי. איתך מאד ליאת

את באמת חושבת שאפשר להתלוצץ סביב נושא כזה? זה היה הומור שחור, קצת ציני. זו לא האבחנה שמשנה, למרות שיש בה משהו סטיגמטי- ואני יודעת: מיטב היוצרים והאמנים וכו', זה הידיעה שנפל דבר, משהו פועל מעתה אחרת, ולי אין עליו שליטה, וכל גל נושא בחובו את האפשרות לגל הנגדי. והחלטה שיש לקחת: לקחת כדורים ולהרוג שעוד קטן, או לא לקחת ובכלל לבדוק אם יש מה להרוג. לא קל, אפילו מטלטל. לילה טוב

היי ליאת אתמול קרה משהו בתוכי, פתאום הרגשתי טוב (נפשית). משהו בתוכי עשה את הסיבוב שלו ב - 90 מעלות והרגשתי טוב. דבר שלא קרה המון המון זמן. רציתי שהיא תדע, כל כך רציתי, חשבתי להתקשר ולהשאיר לה הודעה, רק שתדע שמרגיש לי טוב, שהנה- גם זה יכול לקרות.. יכול לקרות לי.. גם בתקופות הכי קשות... רציתי להשאיר לה הודעה, כי היה ברור לי שכמו שזה בא, כך זה יכול להיעלם. היה ברור לי שמחר בטיפול אני כבר לא אוכל להגיד לה, לספר לה. אבל לא התקשרתי. לא אמרתי. לא השארתי שום זכר למצב הטוב הזה שפקד אותי לכמה שעות טובות. והיום.. היום שוב קמתי לתוך כאב, פחד, יאוש. קמתי שוב לתוך האני השחור שקיים בי ושולט בי 99% מהזמן. מצד אחד אני חושבת ו"מתענגת" על השינוי שהיה לכמה שעות... בד"כ השינויים שבי כל כך קיצוניים וכל כך קצרי מועד. מצד שני אני כואבת את השינויים האלה שלא בשליטתי. תוהה אם ומתי יעברו לשליטתי. פורים.. כולם הולכים לשמוח, לחגוג, להינות, להתחפש... כולם.. חוץ ממני.. לא יכולה ולא מסוגלת לשמוח, לא לחגוג, לא להינות... ולהתחפש?.. את זה במילא אני עושה כל השנה, אז בפורים אין לזה מעמד מיוחד... אולי פורים זה הזמן אצלי להוריד את המסיכות. מצחיק... בא לי כל כך "לשתות" להגיע למצב של עד-לא-ידע... מצד שני חוויתי לא מעט זמנים של סוג של עד-לא-ידע עם ה"ניתוקים" (שהיא קוראת להם) למיניהם שהפחידו אותי עד מוות, שאיימו עלי בחוסר הידע והוודאות, שייאשו אותי והכאיבו עד מוות. אני כותבת וחושבת... כמה אני מפוצלת, כמה אני קיצונית, כמה הכל כל כך קיצוני אצלי, כמה אני מסובכת ומתוסבכת... אז עדיף שאשתוק... שיהיה פורים שמח, לך ליאת, לאורנה, דרור ולחברי הפורום... (ואולי עד שהוא יגיע לירושלים שוב מצב רוחי ישתנה?.. אולי... אולי לא..) שיר

שלום שיר, אני שמחה שהצלחת לחלוק איתנו את חוויית הטוב, גם אם הייתה קצרה. מישהו כבר אמר פעם, שרגעי האושר הם כה קצרים, עד כי אנו חשים בהם רק אחרי שחלפו. הם גם לא היו בולטים כל כך, אלמלא הופיעו על רקע אותם ה-99% האחרים. החוויה המפוצלת אכן קשה ומבלבלת. אחד האתגרים החשובים הוא ללמוד לחיות בשלום עם השחור והלבן שבחיינו, מבלי לנסות להפוך אותם לאפור אחד גדול. מקווה שחג פורים עלה לרגל, והביא איתו (גם לירושלים) אורה ושמחה בכל זאת :-)) ליאת

מי כמוני יודעת על שחור ולבן... את יודעת ליאת, בד"כ מצבי הרוח משתנים בקיצוניות ובחדות שאין כמותה (180 מעלות). וכך גם ההרגשה של נפילה חזקה אחרי שמרגיש טוב יותר... הפעם גם היה שינוי כזה, אבל היה בו משהו שונה במעט, אני לא בטוחה שאני יכולה להסביר, אבל היה בו משהו נכון יותר, משהו טוב, רגוע, כאילו אני מסוגלת להכיל ולהחזיק ולקבל את הרגעים הטובים האלה בתוכי ברצון, ולא כאילו "סתם שינוי חד במצב הרוח" (ולכן גם כתבתי שהיה שינוי של 90 מעלות, כאילו הזוית הישרה יוצרת איזה בסיס נכון ובטוח).. אני מניחה שלא ממש הצלחתי להסביר, אבל אני מרגישה שאני מבינה אותי, וכנראה שזה מספיק חשוב עד שאדע איך להשתמש יותר במילים ולהסביר את עצמי... :-) עכשיו אני אחרי פגישה איתה (אחרי פעמיים שלא הלכתי מפני שהייתי נורא חולה, אם כי היא דאגה לדבר איתי בטלפון במקום..) כל כך התגעגעתי אליה, אבל כשנכנסתי נורא נורא התביישתי (מוזר שכך מרגישים אחרי ארבע שנים + של טיפול) ולקח לי זמן עד שזה קצת עבר לי.. היה משהו טוב בפגישה היום.. משהו ממלא.. מרגיש לי שוב טוב... טוב שונה כזה... והלוואי שימשיך עוד קצת ככה... שאראה ואוכיח לעצמי שזמנים כאלה יכולים לבוא יותר, במיוחד על רקע 99% השחור. ואת יודעת ליאת? את צודקת, אני מרגישה ומבחינה בטוב, בימים האלה, באופן הזה, מפני שאני בתקופה בה באמת הרקע הקבוע הוא ה- 99% השחור.. אז אולי באמת אפשר להגיד שבכל זאת גם לשחור הזה יש השפעה או תפקיד נוסף.. ואני מחכה ליום ראשון... אז באמת צפויה להיות בירושלים אורה ושמחה... וזה עושה טוב על הלב... :-) תודה רבה על התגובה, שיהיה לך שבת שלום שיר

שלום רב, אני כבת 30 עוד מעט , נוטלת סרוקסט כבר כ -10 שנים! הובחן אצלי OCD ומה שניקרא "תסמונת האימה" , אין ספק שהכדור חולל אצלי פלאים ועזר לי מאוד , בהתחלה סבלתי מאוד ואפילו הגעתי למצב של אגרופוביה דיכאון והתקפי פניקה מחשבות טורדניות וכו', לכן השתמשתי בעת הצורך גם בקלונקס (בהתקפי הפניקה) . ההתקפים הלכו ופחתו ויחד עם זה למדתי להכיר את עצמי התפתחתי , והתעצמתי, כיום אני נשואה ואם לילדה ב"ה . יש לציין שבמהלך השנים נטלתי את הכדור במינונים משתנים כאשר המינון הכי גבוה היה 30מ"ג. תמיד כשראיתי שמצבי טוב הורדתי את המינון ל-20 ואח"כ בהדרגה ל-10 מ"ג (חצי כדור) בתקופה האחרונה אני מאוד רוצה לנסות להפסיק כי יש לי תחושה שזה מפריע לחשק המיני , ובכן ירדתי לחצי כדור ואני לוקחת אותו בלילה לפני השינה . משראיתי שהשד לא כ"כ נורא וגם שכחתי לקחת כמה ימים פשוט החלטתי להפסיק והנה אני כבר ללא הכדור מעל לשבוע, אתמול התחילו לי כל מיני תופעות , עצבנות חוסר מצב רוח סיפטומים של חרדה כמו קשיי נשימה , וגם בלילות האחרונים אני פשוט כל הזמן חולמת חלומות מעצבנים לעיתים גם מפחידים, אני מאוד פוחדת מיזה זה כאילו הכול חוזר אלי , מצד שני אני לא רוצה לקחת כדורים כל החיים שלי, האם פיתחתי איזשהוא תלות בכדור ? בטיפול? האם תסמיני הגמילה כאלו קשים , זה נכון שלא ממש התיעצתי עם רופא , אבל אפשר לאמר שדי ירדתי בהדרגה . מה ניתן לעשות כדי להקל על התופעות הנ"ל, האם ייתכן שהכל חוזר אלי? או שזה גם חלק מהתופעה כשמנסים להפסיק עם הכדור . תוך כמה זמן זה אמור לעבור בהתחשב בעובדה שאני נטלתי את הכדור כבר כמעט 10 שנים? האם יש נקודת רווייה ז"א האם יש מצב שהגוף שבע מן הכדור ? אודה לתשובתיך ... בברכת חג פורים שמח! רונית .

שלום רונית, בכל הנוגע לטיפול תרופתי והשלכותיו עליך להתייעץ עם פסיכיאטר. ככלל, סרוקסט הוא כדור שיש להפסיק את נטילתו בהדרגה, והדרגה יכולה להיות בכל מיני אופנים. תוכלי לנסות לשאול גם בפורום פסיכיאטריה באתר זה. בהצלחה, וחג פורים שמח. ליאת

אני בת 30 נשואה+3 ילדים מדהימים. עושה הכל הפוך מכל מה שהאמנתי בו בעבר, אני מרגישה חסכים רגשיים ופיזיים בחיים שלי ולא מתחשבת באף אחד ומתחשק לי לעשות הכל מהכל. החל מלאכול לא כשר (שבעבר הייתי יותר דתיה) ועד לבגוד ולצאת ולבלות כל יום. אני משתגעת?? אני מודעת למצב שזה יכול להתנקם בי בעתיד ושאני מנצלת את אדישותו של בעלי שלא אכפת לו העיקר שאעשה חיים ושיהיה לי טוב. אבל אני חושבת שאני צריכה מעין סטופ רציני ולחזור למציאות. מה עושים? בית משוגעים מחכה לי??

שלום 'אני', יש לי הרגשה שבית המשוגעים יוכל לחכות... את מתארת פער מכאיב בין ה'נמנום' והאדישות של בעלך לבין תאוות החיים המתפרצת שלך, פער שמעורר בך תסכול ורצון לפוצץ הכל. זוהי אחת התקופות המאתגרות של חיי הנישואין, שכן פעמים רבות בני זוג אינם מסונכרנים בקצב ההתפתחות האישית שלהם. במצב כזה באמת ייתכנו בגידות או פריצות גבול אחרות, אבל אפשר גם להשהות את התגובה ולנסות להבין, בעצמכם או בעזרת מטפל זוגי, מה קורה לכם ולמה. בינתיים, אני ממליצה מאד לשתף את בעלך בתחושות שלך, ולהזמין אותו לאתגר המשותף של השבת ה'אש' למערכת הזוגית. בהצלחה ליאת

שלום הייתי לא מזמן בראיון בחברת החשמל לתפקיד של כתבנית, והתרשמתי מהאווירה הטובה במקום (מקום בטחוני) ומהיחס החברי בין האנשים. תמיד עבדתי בכתבנות. היחס החברי נותן הרגשה טובה לבטחון העצמי. מסיבות שונות לא התקבלתי לתפקיד. עכשיו אני רוצה ללמוד הנדסאית מכונות כדי להתקבל לעבודה בזה לחברת החשמל. האם במקצוע הזה אקבל אותו יחס כמו שמקבלת כתבנית? האם הנדסאית מכונות זה מקצוע קשה יותר ויש יותר לחץ ופחות הנאה? מישהו מבין בזה?

שלום לך, אנונימית, אני חייבת להודות שנעלבתי וכעסתי לשמע ההמלצות שקיבלת. אנסה להתעלם מהן, ולהתמקד בך. ראשית, עוד לפני שנתמקד בשינוי, הייתי מבקשת ממך לבחון שוב אפשרות של טיפול שיחתי ותרופתי, מאחר ובכל גיל הפניו?ת לקבלת העזרה משתנה. מאד יתכן שמה שלא עזר פעם יעזור היום, או לפחות יעזור יותר. שנית, כאשר מציאות החיים היא בלתי מספקת, מתסכלת ובלתי נסבלת, אין פלא שהדיכאון מתעקש להישאר. לכן, ללא קשר לבחירות שתעשי, הצורך לקום ולעשות שינוי מאד מבורך בעיני. זה לא סוד שלאנשים צעירים קל יותר להתברג באקדמיה או בשוק החופשי, ועדיין יש לא מעט אנשים עקשנים שמקוממים, יש מאין, קריירה שניה לתפארת. נדמה לי שכדי להחליט על כיוון ריאלי, יש טעם להקדיש זמן ושיקול דעת, ולא לפעול באופן גחמני. בעיני, לא נכון לבחור מקצוע רק כדי שייחלץ אותך ממקצוע אחר. הבחירה במקצוע טיפולי-ייעוצי חייבת להיות מתוך שיקול דעת, והבנה שמדובר בשנים רבות של השקעה והתמדה. עליך לבחון מה בדיוק זה דורש (איפה לומדים את זה? מהן דרישות הקבלה? כמה זה עולה? כמה שנים זה נמשך? איפה עושים התמחות? מה באמת ישתנה באורח חיי? וכו' וכו'). נדמה לי שזה בהחלט זמן טוב להגיע להתייעצות עם פסיכולוג/ית, ולבחון באווירה נינוחה ולא שיפוטית את הכיוונים העומדים בפנייך. אני רוצה לחזק אותך ולהבטיחך (מניסיון אישי!) שאין דבר מסעיר ומתגמל יותר מסיבוב חד באמצע החיים. בהצלחה ליאת

שלום ענת, הודות לעזרה שקיבלתי משתי קוראות חדות עין, אני שבה לתקן את המעוות. כתבתי לך תשובה כבר קודם, אך היא כנראה נשלחה לחלל האינסופי של הרשת. במקום זה קיבלת את תשובתי לאנונימית, שממילא ביקשתי ממך לקרוא. סליחה. טעות לעולם חוזרת. אז הנה - חברת חשמל ידועה כאחד המקומות המבוקשים והמתגמלים במשק, ועם זאת, כמו שכתבתי לאנונימית, הבחירה במקצוע לחיים חייבת להיעשות לאחר שיקול דעת רציני, ולא על סמך התרשמות קצרה. אחרי הכל, אווירה טובה ויחס חברי יכולים להיות גם בקרב סוכני ביטוח, נהגי רכבת או קוטפי מלפפונים. ואז מה? איני יודעת דבר על הנדסאות מכונות, אבל נדמה לי שהבחירה שלך נשענת ברובה על פנטזיה רגעית. לכן, אני מציעה לך לבחון באופן מעמיק את מידת התאמתך למקצוע (ואת מידת התאמתו אליך), ורק אז להתחייב לו. אשמח אם תעדכני אותנו בהמשך לגבי בחירתך, ואני מאחלת לך הצלחה רבה בכל דרך בה תלכי. שלך ליאת