פורום פסיכולוגיה קלינית

אורנה, מה שלומך? היום שחררתי כאן מלא מילים.. אני קצת מחייכת על עצמי.. אני רק כותבת כדי לומר לך שלום.. מרגיש לי מוזר לכתוב בימים שלך בלי לומר שלום :-) לא כל כך בא לי לשתף היום בטיפול שלי.. מרגישה שאין צורך. רק אומר שהיום היה קצת יותר בסדר. שיחה כזאת, בלי תכנון, שהתגלגלה דרך בחירת המילים לתחושות שבבסיסן... לא הבאתי שום דבר ממה שהתמודדתי איתו השבוע, למרות שהיה הרבה, כי לא התחשק לי לשתף אותה בכלום. ובכל זאת השיחה הזאת היום הייתה נעימה וטובה לי. טובה לנו, אני חושבת. שיחה משותפת איכשהו. איך אפשר לבוא כועסים כשבחוץ האביב מכה בכל החושים? :-) זה כמעט לא הוגן.. היא מבינה את המרחק שיצרתי. אפילו קראה לזה במקומי "עונש".. זה לא בדיוק עונש, אבל גם לא בדיוק לא-עונש.. זו מילה שגורמת לי לגחך על עצמי קצת, "עונש", אבל היא לא גיחכה. היא אמרה אותה ברצינות ובזה גרמה לי להרגיש שהיא מבינה ומקבלת. שזה לא מצחיק אותה. מעניין מה זה המנגנון הזה שברגע מרחיק או מקרב אותי.. איך זה שבלי שהדברים מדוברים בתוכי משהו בי "מחליט" בשבילי? מנתק אותי או מחבר אותי. זו תחושה משונה שיש דברים שאתה בעצמך עושה, ומתוך העשייה לומד מה כנראה הרגשת. מי זו ה"אני" הזאת שמגינה על עצמה בלי לספר לי? :-) זה משונה/מעניין.. אני קצת שמחה שיש בי כנראה מישהו שמספיק מודע לערכי/מכבד אותי, כדי להיות נועז ולהעניש... (מצחיק אותי קצת) מקווה שחצי שבוע עבר עלייך בשלום, חושבת עלייך בחיוך, (חיבוק נבוך של ביישנים) :-) לילך

לילך לילך, שלומי טוב, ואין כל צורך להתבייש בחבקנות האביבית הזו... יש לי שתי מחשבות קצרצרות לעת ליל: הראשונה עוסקת בתהליכים מקבילים, כלומר האופן בו "לא כל כך בא לי לשתף היום בטיפול שלי.. מרגישה שאין צורך" נוגע ומרפרר ומדבר (מתכתב, אומרים היום, כמדומני) עם: "לא הבאתי שום דבר ממה שהתמודדתי איתו השבוע, למרות שהיה הרבה, כי לא התחשק לי לשתף אותה בכלום"... אני חושבת שאולי היה נכון לך "להתקפד" קצת, להתכדרר קצת, לחפש את המילים קודם כל בפנים... מחשבה שנייה קשורה ל: "זו תחושה משונה שיש דברים שאתה בעצמך עושה, ומתוך העשייה לומד מה כנראה הרגשת". מבלי דעת ניסחת את אחד המודלים המרכזיים בפסיכולוגיה חברתית, וזה נחמד בעיני... כן, הרבה פעמים אנחנו מסיקים על הרגשתנו מכל מיני אינדיקטורים רלוונטיים יותר או פחות (הלב שלי דופק מהר = אני מאוהב), ולפעמים זה ממש מעניין להסתכל על ההיסקים שמובילים אותנו בדרכנו... שולחת שמחה, כתוספת לאביב, אורנה

אספר רק עוד סיפור אחד קטן ודי.. בתחילת הפגישה אני לפעמים מציצה מעבר לחלון, בודקת מה מצב הצבעונים שלנו. השבוע, בשל השרב שהיה, דאגתי להם כל השבוע מרחוק, ולכן כשבאתי פתחתי את החלון לראות מקרוב.. היא תמיד אומרת ומצביעה על הגדילה שלהם ואני הפעם מצאתי את עצמי "מרגיעה" את ההתרגשות שלה ואומרת שמכל פקעת נקבל פרח אחד, לא חשוב כמה גבעולים יצוצו. היא שאלה אם כדאי להשקות יותר ממה שהשקתה, ואני, למרות שהייתי משקה יותר, היה לי לא נעים להיות "המפקחת" בסיפור הזה, ואמרתי בנינוחות שנראה לי שהיא משקה טוב. השבוע גיליתי, לצערי, שאחד מנבטי-הצבעונים הלך לעולמו.. התייבש בשרב. היא הצטערה יחד איתי שלא היה מי שישקה, ושוב הרגעתי ואמרתי שאין מה לעשות- אנחנו נפגשות רק פעם בשבוע וזה כל מה שאפשר להשקות.. כאן כבר התחלתי לחייך.. :-) תודי שזה מעצבן-מצחיק שכבר אי אפשר לדבר על הפקעות שלנו בשקט, בלי שזה יהפוך למטאפורה לדברים אחרים.. נעימות לי מאוד מילים ומחשבות הלילה שלך, אורנה נחמד לי גם שענית לי ב"אהלן" חברי :-) תודה על המילים שלך (שמחה זה כיף!) לילך

שלום וברכה אני אשה בת 35, נשואה באושר+6 ילדים מקסימים.אני בכלל לא עצובה ומתפקדת מצויין בעבודה ובבית(העבודה הרצינית...).ילדתי את הילד השישי לפני 11 חודש ומאז-אולי אפילו לפני כן, יש לי תקופות ארוכות שאני מרגישה שאני בתוך חלום.(אם כי כלפי חוץ אי אפשר לראות שינוי) זה קרה לי בעבר מדי פעם-בזמנים של קושי גדול או שמחה גדולה, ואני חושבת שזה איזה מנגנון הגנה שעוזר לי לתפקד בזמנים מיוחדים. ההבדל הוא, שתמיד הרגשתי ככה במשך שעות ספורות, או אפילו ימים, אבל מעולם לא לאורך תקופה ארוכה, ודי רצופה כמו עכשיו.בהתחלה חשבתי שזה קשור לעומס של בלי-עין-הרע- משפחה ככ גדולה+עבודה+מעבר דירה+מעבר עבודה. עכשיו שעברה כמעט שנה מהלידה, ואני לא מרגישה את העומס כ"כ (למרות שעדין יש לנו מס' החלטות ומעברים שעומדים לפתחנו) אני תוהה אם משהו לא בסדר איתי? אולי אני צריכה לפנות לעזרה? התחושה שאני ב"סרט" היא מאד לא נעימה, ואני גם מרגישה שאני מפסידה את חווית החיים בכל החודשים הארוכים האלה. לא הצלחתי למצוא בעצמי חומר על הנושא הזה. האם יכול להיות שאני חווה את התחושה הממושכת הזו רק בשל עומס? האם עלי לפנות לטיפול? אם כן-לרופא משפחה, לפסיכולוג או לפסיכיאטר? האם זוהי תופעה מוכרת? האם היא נורמאלית? היכן אוכל למצוא חומר על הנושא, אם יש? אודה לכם מאד אם תוכלו לענות לי! כל טוב

שלום שולי, ראשית - מילה של הערכה! 6 ילדים, הצעיר ביניהם בן פחות משנה, עבודה חדשה, דירה חדשה - זה די והותר לגרום לרובנו להיכנס למיטה עם כאש ראש נוראי ולנוח קצת... ואולי, וזוהי באמת הצעה זהירה בלבד, גם את זקוקה להתנתקות מסוימת מכל זה, ולוקחת אותה לעצמך באופן לא לגמרי מודע. אין לי אפשרות לאבחן את תחושת הנתק שאת חווה מבלי לפגוש אותך, ואני לא חושבת שיש טעם לקרוא על תופעות שונות של דיסוציאציה כל עוד לא ברור במה מדובר. לעומת זאת, אני חושבת שזה יהיה מצויין אם תמצאי את השעה השבועית לגשת לפסיכולוגית קלינית, שתאבחן ותציע את הטיפול המתאים. לתחושתי, שעה שבועית כזו של התחברות לעצמך והתבוננות שקטה במה שעובר עלייך ברמה הרגשית, עשוייה להוות מרפא בפני עצמה. בהצלחה בכל! אורנה

אלף תודות! עזרת לי מאד!! שולי

מה משמעות המשפט: קווי אירגון בורדרליינים של האישיות??

שלום אני, הכוונה לכך שהאישיות כוללת קווים מסוימים השייכים או מתאימים לתיאור הפרעת האישיות הגבולית. קווים כאלה יכולים להיות: עיסוק אינטנסיבי בנושאים של נטישה, כמיהה עזה לקשר העלולה להתחלף בכעס גדול על נטישה (אמיתית או מדומיינת), תנודות בין קרבה ומרחק, בין תפיסה אידילית של האחר ותפיסה דווליואטיבית של האחר, וכן הלאה. כל זאת נאמר באופן כללי. מה שחשוב הוא לשוחח עם איש המקצוע שכתב את האבחנה ולהבין למה הכוונה ברמה האישית והייחודית של כל מטופל. בהצלחה, אורנה

מהגדרת של הפרעות אישיות גבוליות, מה פרוש BPD ??? זה קיצור של ???

שלום א', BPD הם ראשי התיבות של Borderline Personality Disorder, הפרעת אישיות גבולית. נסי לעשות חיפוש בפורום, ותגלי עשרות התכתבויות מעניינות בנושא. אם תרצי עזרה נוספת, אשמח לעשות זאת מחר. שיהיה לילה שקט, אורנה

אורנה היי, מה אני יכולה כבר לעשות...עומק הכאב שחוויתי אז שהגיע עד לכדי חרדה אימתית ופרנויה קלה עוינת הציבה אותי היום שונה...הטראומה הזו נטלה ממני את החיות! מילא אם הייתי חולה באמת אבל נפלתי כ"כ קשה שהעצב והכאב של אז אינו הולך ממני...הוא נהיה חלק ממני, חלק זר ושונה לגמרי כך סתם באמצע החיים- ומה עכשיו? חיי נהרסו בגלל מטפלת שדירדרה אותי למצב כזה ועלי לשלם את המחיר הכבד לכל החיים. התחלתי טיפול ב- CBT אבל זה כמו לשפוך מים על האש שמזמן כבתה - כמו כוסות רוח למת. העוצמה אז היתה כה גבוהה והלכתי רחוק מדי - אבל אני לא מוכנה לשלם את המחיר! ובכל זאת - פעם ראשונה בחיי זה לא ממש משנה מה אני רוצה או לא רוצה- כבר לא שואלים אותי- אין לי שליטה בזה- כל הכח החיובי שהיה בי החליט לעשות סיבוב פרסה לכיוון השלילי בכל העוצמה עד שלא נששאר ממני כלום - ושוב מה עכשיו? אני מוכנה אולי לעקור שוב חזרה למרכז - למקום האחרון שבו עוד היו לי חיים לפני שקרה מה שקרה וחזרה כמעט ללא הכרה לצפון. אבל מי יפתח לי שאחרי המאמץ הזה- שמפחיד אותי בפני עצמו כי אין לי את ההגנות החזקות שלי- אם אעבור מי יבטיח לי שאחזור לעצמי? זה פשוט כל כך לא בסדר האופן בו נגרם לי נזק זה- היו בי את כל ההבטחות להצלחה בחיים. כרמית

כרמית יקרה, אני יודעת שאין הגינות בחיים, וגם אין הבטחות. חבל כל-כך... את יודעת, מתישהו כל אחד מאיתנו נעמד למול ה"חבילה" הקשה והכואבת שלו, ומחליט מה הוא סוחב הלאה, וממה הוא מרפה ומשאיר מאחור... האם את יכולה להשאיר אותה מאחור? את המטפלת שאכזבה אותך ופגעה בך כל-כך? האם את יכולה להתחיל את המשך חייך בלי ביטחונות שהכל יהיה בסדר? פשוט להתחיל ללכת... וכרמית: לא צריך ללכת לבד. ממש לא! מחזיקה לך אצבעות, כתמיד, אורנה

סתם מדוכדכת, בן של חברה שלי בן חצי שנה(ואני מרגישה שאני עומדת במקום והזמן עובר מהר) וגם ראיתי הרבה נשים בהריון עכשיו כש מצב לא כל כך יציב מבחינת העבודה קשה לי לומר לעצמי:אני אוהבת את עצמי במצב רגיל אין עם זה בעייה יש משהו שאת יכולה ליעץ לי כדי לצאת מהדכדוך?

אלמונית 2 יקרה, אני שומעת אותך "מחזיקה" את הדכדוך הזה כבר הרבה הרבה זמן... אני מבינה שכל בטן שתופחת, כל תינוק שנולד עדיין פוצעים אותך, וזה באמת מדכדך ומכאיב מאוד לשאת זאת, מבלי לדעת בוודאות שגם עבורך הכל יסתדר. אני חושבת שאת ראוייה למקום עוד יותר מחזיק וחם ופרטי מהליווי שהפורום שלנו יכול להעניק. מקום בשבילך. אם אין לך - תני לעצמך אותו. בבקשה... בהצלחה, אורנה

כרגע עלי להסתפק בפורום לא כל יום רע, יש גם ימים טובים ואף טובים מאוד

שלום רב, אני בן 25,עליתי ארצה בגיל 7 מברה"מ לשעבר.ניתן לומר שהשתלבתי בארץ(לכאורה),למדתי את השפה,למדתי בבית הספר ובאוניברסיטה,שירתי בצה"ל ואף סיגלתי לעצמי את רוב המנהגים.עם זאת,לא מזמן כאשר קראתי כתבה מסוימת ב-YNET - "רועי או יורי - אין לי סיכוי עם הישראליות", נחתה עליי הבנה כואבת לגבי נושא שתמיד הציק לי אי שם ברקע.זו היא העובדה שאף פעם לא קיבלתי את אותו יחס חם שקיבלו הצברים סביבי,אלא מן יחס קריר של כבוד, מעין-אתה סבבה,אין לנו בעיה איתך, אבל אתה תהיה עם החברים שלך,אנחנו עם שלנו והכל יהיה בסדר.... הבעיה מתגלה במלוא חריפותה כאשר הדבר נוגע לנסיון ליצור קשרים רומנטיים עם בחורות צבריות,וכאן אולי המקום לציין שתי עובדות: 1. מנסיוני האישי וכן מניסיון של עוד גברים רבים אותם אפשר לשאול,הנשים הצבריות ידועות כקשות,בררניות ומפונקות לאין ערוך יחסית לנשים באירופה או במזרח הרחוק. 2."הלך הזרזיר אצל העורב" - כל אחד מתחבר אל הדומים לו. שתי עובדות אלה יחדיו יוצרות מנגנון סינון קשה ומסובך יותר לבחור כמוני.וזה לא שאני אומר שאין זוגות מעורבים-ודאי שיש,אלא שהעבודה הנדרשת היא קשה יותר,וזה נורא מעצבן... לפעמים אנשים מסוימים,פסיכולוגים ולא פסיכולוגים כאחד, באים אליי בסוג של הטפה צדקנית ואומרים לי "אולי הבעיה היא בך","זה הכל עניין של גישה","זה הכל מה אתה משדר" וכו'.אני מצדי אומר להם,"רבותיי - אני עוד מעט 20 שנה במדינה הזאת,אני לא צריך שתלמדו אותי מה עניין של גישה ומה לא,אני בעצמי יכול ללמד אתכם כמה דברים...." אני בטיפול כבר שנה וקצת. אין ספק שזה לא אחד המקרים שגישה לבדה תפתור את הבעיה(ראה ערך-עובדות 1 ו-2).אני חי במציאות חברתית מסוימת,מעצבנת,שאני נדרש ללמוד לקבל אותה.השאלה היא רק - איך?

היי אלכס, קראתי אותך בעיון רב ,מאוד אהבתי את מה שכתבת.. הישירות ,הכנות ,וכן ,גם כאב היה כאן, על מה שאינך ,ואולי , אף פעם לא תהיה - ישראלי בכל רמ"ח אבריך. אתה יודע מה,אני לא בטוחה שאנו הישראלים שונים ,במובן זה ,מחברות אחרות בכל מקום. בטח לא אחדש לך,אם אומר ,שקומונות חברתיות נוצרות על פי קריטריונים של רקע משותף,כמו, תרבות ,סגנון חיים ,שפה ועוד. כך זה בארץ וכך זה בכל מקום. אתה נשמע מאוד מאוכזב מהמסקנה ,שלעולם לא תוכל להתערות ,במאת האחוזים ,לתוך החברה הישראלית עם כל המשתמע מכך.(אולי, גם מציאת בת זוג מקומית..) עולם כמנהגו נוהג, ויתכן , ואתה מבזבז אנרגיות לריק ,בלנסות להבין מה לא בסדר ,אתך , או אתנו ההצברים. דבר אחד בטוח,הדור הבא שלך יהיה צבר לכל דבר...

הי אלכס, מפתה לנסות לדבר איתך, אז אני אנסה.. גם אני לא ילידת הארץ, אך עליתי בגיל צעיר משלך. אני מניחה שזה לא תמיד עניין של גיל עלייה, ואפילו לא של מקום לידה, אלא יותר עניין של "מה יש בבית"; האם ההורים השתלבו בארץ לשביעות רצונם ובאיזו מידה הם מרגישים "בבית" כאן. מהבחינה הזו אני יכולה לומר שאנחנו כבר למעלה מ-25 שנה בארץ, ועדיין הזרות של ההורים מורגשת לי. גם ה"ישראליות" שלי התפתחה מעט ומאוחר יחסית, ופה ושם עוד אומרים לי שאני "ארופאית מנומסת" .. אני כותבת את כל זה כדי שתדע שאני מבינה מאוד את תפקיד התרבות עליו אתה מדבר. אני חושבת כמוך, שהתרבות שבה צמחנו עיצבה אותנו, במידה זו או אחרת, להיות מי שאנחנו, להתנהל בדרך המסוימת בה אנחנו מתנהלים. ואולי מתוך הקונפליקטים הצמיחה בנו גם איזו מורכבות שייחודית לנו. לא בהכרח מורכבות גדולה או קטנה יותר משל אחרים, פשוט שונה. יחד עם כל זה, אל תכעס, אבל אני חושבת שלומר שזו עובדה (עובדה?) שנשים צבריות הן "קשות,בררניות ומפונקות לאין ערוך יחסית לנשים באירופה או במזרח הרחוק.." זה קצת פשטני (ובלי להכיר אותך אומר שזה לא מתאים לך). אני מסתכלת סביבי, על עצמי ועל חברותיי הצבריות, ואני לא רואה בכלל את מה שאתה מתאר. דווקא חברותיי יוצאות ברית המועצות לשעבר, הן אלה שמנהלות מערכות יחסים שיש בהן המון משחקים, מתנות, חיזור, פרחים.. דברים שנראים לי מסובכים ומורכבים לבחור הממוצע :-) (וגם לי). יכול להיות שאתה נמשך לסוג הזה של בנות, אבל הן יכולות להיות מכל הצבעים ומכל המוצאים, ולאו דווקא ישראליות צבריות. אולי יש לך סיבות משלך להעדיף להאמין שהכל עניין של "צבריו?ת".. אבל אולי אתה מוותר לעצמך איפשהו, כשזה מה שאתה מסביר לעצמך. תרבות המוצא זה חלק מאיתנו, לטוב ולרע. אתה שונה מאחרים. כך גם אני הרגשתי שנים רבות, ועדיין. אבל מתוך שיחות עם אנשים על הנושא הזה של "תחושת שונות" גיליתי שגם אנשים אחרים הם שונים מאחרים.. שאני אולי שונה בחוויה שלי, אבל יש עוד כמה שמרגישים ככה ובכל זאת חיים חיים מלאים. שאם אמשיך עוד הרבה זמן לתלות את האשם בקושי שלי להשתלב בדברים חיצוניים-למחצה, כמו תרבות, אשאר מאחור וחבל. באמת חבל.. בגלל איך שאני ובגלל איך שגדלתי אני הרבה פעמים משדרת לסביבה שלי משהו שכלתני, מהוסס, מאופק, פרטי, מכבד, חכם אולי גם. היחס שכתבת שאתה מקבל נשמע לי מוכר מאוד- "יחס קריר של כבוד" זה בדיוק זה. אבל אני חושבת שזה בגלל איך שאני ולא כל כך משנה לי למה אני כמו שאני.. ואם זה עניין של תרבות? מה זה משנה? אני לא חמה ומחלקת צ'פחות וחיבוקים על ימין ועל שמאל, אז למה שאקבל יחס כזה? אולי היחס שאתה מקבל קשור גם להתנהלות שלך כאדם, ולא רק להתנהלות שלך כאדם שנולד ב-X. אני לא מכירה אותך, אבל מפתה מאוד לומר לך להיות אתה וזהו. להגיד "ככה אני", להרגיש עם זה מעולה, ועם זה לצאת לעולם. בלי לנתח יותר מדיי- פשוט להביא את עצמך באופן הכי נאמן לך ולהרגיש עם זה מעולה. אם בהתנסויות שלך הרגשת שאתה צריך להיות מישהו שאתה לא כדי להיות עם מישהי, אז אולי זה סימן שהיא לא בשבילך. יש הרבה סוגים של ישראליות, אתה יודע, לא רק בררניות ומפונקות וכל מה שכתבת.. מסיבה ששמורה איתך, למרות שאתה יודע שאתה משרטט מציאות מורכבת, אתה עושה את זה במונחים סכמטיים וחסרי מוצא. כאלה שבהכרח משאירים אותך פסיבי.. (לפחות זה מה שעולה מקו המחשבה שתארת). מצד אחד קיימת המציאות התרבותית-חברתית, שהיא דבר אחד וברור והומוגני, ומהצד השני, אני, קטן ומטלטל חסר אונים בתוכה, לא שייך ותמיד שונה. אז מה אם אתה שונה? אז מה? חוץ מזה, שאם נוח לך יותר עם נשים שהן לא צבריות, אז למה בעצם להתעקש עליהן? יש די והותר עולים ועולות לכולנו, אם כך נעים לנו יותר.. מקווה שלא אעורר בך תרעומת.. אני לא מכירה אותך ולא יודעת.. אם משהו כאן היה לא במקום או לא לעניין, אז אני מתנצלת. מאחלת לך להרגיש בבית, אלכס.. בתוכך ובחוץ. לילך

שלום לילך ותודה על תשובתך. ראשית,ייתכן ואני משרטט מציאות סכמטית וחסרת מוצא,אבל איפה בדיוק הפיתרון הפרקטי שאת מציעה לי בתשובתך? אני מעולם לא ניסיתי להיות מישהו שאני לא כדי להרשים אדם כזה או אחר,אפילו לא בתור נער מתבגר.את אומרת לי-"פשוט תביא את עצמך כמו שאתה,ותרגיש מעולה...".אז החיים לא עד כדי כך פשוטים....להביא את עצמי כמו שאני זה כן,אבל להרגיש עם זה מעולה בלי להיות שייך במאת האחוזים זה דבר בעייתי מאוד. שנית,אני עומד לחלוטין מאחורי דבריי לגבי הנשים הצבריות.אכן,יש ביניהן מכל הסוגים ואינני עושה הכללות או מדבר רק מתוך תסכול.כפי שאמרתי-מי שלא מאמין לי שישאל את הגברים פה בארץ מה דעתם,בייחוד כאלה שהתנסו עם נשים מארצות אחרות.אכן,זו סטטיסטיקה שלא נעים לשמוע-אבל זה המצב.

שלום אלכס, כתבת בחוכמה וברהיטות, והדמות שעלתה למול עיניי היא דמות של אדם חושב ומנתח, עם משהו עז ולא פשרני. זה נחמד... אני לא מבטלת שום דבר מההקשרים החברתיים-תרבותיים שהזכרת, אך מאחר ואני פסיכולוגית קלינית שעניינה בפרט ובעולמו הפנימי, ומעולם לא הייתי סוציולוגית מבריקה במיוחד, אני רוצה להציע לך להמשיך לעסוק בפנים הזה - החושב, המנתח, העז והלא-פשרני... להמשיך לבדוק את מי נעים לך לפגוש ואת מי פחות, מי ומה מעוררים בך חמימות, ומי מה משאירים אותך אדיש, או כועס, ולנסות לגלות זאת בפתיחות ובסקרנות. יכול להיות שהאישה שתמצא חן בעיניך תהיה אדם שחווה בעצמו הגירה וקליטה בחברה זרה, יכול להיות שהיא תהיה מאוד מכאן, ובכל מקרה - היא תהיה אדם מורכב שמכיל הרבה יותר מ"סכום" הפרטים של מוצאו התרבותי-חברתי. ממש כמוך... אשמח לשמוע עוד, אורנה

זהו אורנה. הוחלט פה אחד על סיום טיפול. אני לא מצליחה להביא את עצמי והיא לא מצליחה לעזור. היא חושבת שאולי שיטה אחרת אצל מטפל אחר זה הפתרון. תאריך הסיום סוכם ונכתב. 2 פגישות עיבוד ( לא מסוגלת ליותר ) וזהו. נגמר. אני יודעת שזה הדבר הנכון. שצריך לסיים. אבל קשה לי. לא מצליחה לנשום. היא מאמינה שיהיה לי בסדר.. תחזיקי לי אצבעות. עננית.

אוי עננית, זה באמת קשה מאוד. אני מרגישה שליוויתי אותך כאן בכל מיני שלבים של הטיפול, גם סביב ההחלטה הזו, ואני מרגישה על 'בשרי' את הזעזוע והחשש מפני הלא נודע. אני מקווה שתשכילו לעשות את הפרידה הזו מיטיבה, מגדלת, לא נוטשת ולא ננטשת. אני מקווה שתרגישי מוחזקת כראוי גם (במיוחד) כשמרפים מהאחיזה. ואנחנו כאן, בסדר? ככל שנוכל. אורנה

שלום רב אני גרושה+2 בת 39,לפני 4 חודשים הכרתי גבר מקסים שזיהיתי אצלו מצבי רוח משתנים. הוא סיפר לי כי בעבר לפני כ 5 שנים בערך,נפל לדאון,וכיו"צ,אושפז בבית חולים במחלקת בריאות הנפש,טופל בתרופות והיה במצב רע מאוד. היום הפסיק על דעת עצמו את הטיפול התרופתי,מרגיש טוב יחסית ולדבריו מתמודד עם המחלה בשלום. אני מאוד חוששת לעתידי עם אמשיך את הקשר איתו,למרות האהבה הגדולה ביננו. אני פוחדת מהשלכות עתידיות אני מבקשת בדחיפות יעוץ או דעה מקצועית,שמא יהיה לימאוחר מידי.בתודה מראש

שלום אליה, הפרט המדאיג בעיני בתיאור שכתבת הוא הפסקת הטיפול התרופתי על דעת עצמו. אם אכן מדובר בהפרעה ביפולרית, היכולת להיעזר בטיפול תרופתי באורח רציף, למרות שהוא מביא עמו איזון 'משמים' בהשוואה למאניה, הוא חזאי קריטי להחלמה טובה. אני מציעה לשתף את בן-זוגך בדאגה שלך, ולבקש ממנו לתאם פגישת מעקב אצל פסיכיאטר שילווה אותו גם בהמשך הדרך. תוכלי להזכיר לו שכשם שלא מתחילים טיפול תרופתי ללא ייעוץ רפואי, כך גם לא מפסיקים אותו לבד, ויש זמן ודרך לעשות זאת. אם יסכים, אולי תוכלי להצטרף אליו לפגישת הייעוץ, ולשאול שם חלק מהשאלות המטרידות אותך. מעבר לכך, תמיד יש מרכיב של אי וודאות בבחירת בן-זוג (ובחיים בכלל...), וזה נכון עם הפרעה ביפולרית ובלעדיה... הקשיבי היטב לרמזים, וגם לליבך. בהצלחה, אורנה

שלום רב, האם יש אפשרות לפנות אל אחד/ת מכם באופן אישי, באמצעות האי-מייל? מדובר בתסבוכת מורכבת למדי, שהתעוררה במהלך ובתוך הטיפול, וגלשה אל מחוצה לו. נכון לעכשיו מדובר במצב של טיפול-ללא-טיפול. ידוע לי שנהוג ומומלץ לדבר על הדברים הללו בתוך הטיפול, אבל זו בדיוק הבעיה - אין לי עם לדבר כרגע, מאחר שנוצר נתק... העניין הוא, שמדובר בחשיפה של די הרבה פרטים מזהים על הטיפול (לא של המטפלת, כמובן!), ולא הייתי רוצה להגיע למצב של זיהוי, ולכן חשובה לי פניה אישית במייל. תודה, המסובכת.

שלום מסובכת, אפשר לשלוח מייל אישי. על-מנת למנוע אכזבות, חשוב לי לציין שקודם כל נענות השאלות בפורום, ורק לאחר מכן אני משתדלת להתייחס לפניות אישיות. לאור זאת, אם אכן מדובר בתסבוכת המחייבת התייחסות מהירה, כדאי לחשוב על אופן בו תוכלי לנסח את הדברים כאן. בתקווה שהסיבוך ימצא את פתרונו במהרה, אורנה

שלום ברצוני לדעת האם טיפול פסיכולוגי בין מטופלת למטפל אשר במהלכו המטפל מזמין אוכל לו ולמטופלת ( ולהיפך ) ובסיום הטיפול מחבקת המטופלת את המטפל חיבוק פרידה הינו טיפול פסיכולוגי תקין? האם ייתכן שהטיפול מצריך התנהגות כזו?

שלום רועי, אפשר לומר בפשטות שמדובר בסיטואציה יוצאת דופן בעולם המושגים של הפסיכולוגיה הקלינית. שתי השגות: יתכן שהמטפל הנ"ל אינו פסיכולוג קליני, ואינני יודעת מהם הכללים המכתיבים את סגנון עבודתו. חשוב מכך - מאחר ואני איני נוכחת שם, ולא שמעתי את הסבר המטפל להתנהלותו, אני מציעה לברר את הדברים ישירות איתו. בהצלחה, אורנה

סליחה אם פוגעת,למרות שגם אתה דרור,וגם אורנה מדהימים בעיני,וזו הזדמנות לומר לכם תודה,על העבודת קודש שאתם עושים פה,עם המון המון סבלנות. אבל אני כל כך צריכה את ליאת עכשיו,את המילים הכל כך מרגיעות שלה,גם כשאני יודעת,שזה רק מילה והיא רחוקה מלהיות תקווה.אבל כשכל כך כואב ומר,גם אשליה שקרית יכולה להיות נחמה.ליאת שומעת?מן הסתם לא...עוד אשליה,אחת מיני רבות.למה צריך לסבול כל כך בשביל לחיות?!!!

שלום לך, ליאת אולי שומעת ואולי לא, אבל היא בכל מקרה תהיה פה ביום חמישי בכדי לעזור אם תפני אליה שוב ביום זה. בעיני אין זו אשליה לרצות שיהיה למישהו אכפת, זהו רצון לגיטימי. ואכפתיות אינה שקרית גם אם היא באינטרנט. אבל לא תמיד האכפתיות מגיעה בדיוק בזמן ובצורה שבה אנו צריכים אותה, זה לא קל אבל זוהי חלק מההתמודדות בחיים, חיים שהסבל הוא חלק מהם, כשהשאיפה והמאבק הוא שהוא לא יהיה הדבר היחיד בחיים. דרור

רע לי , אני לא יכולה להסביר אפילו למה בדיוק אבל פשוט רע לי . אני בטיפול כבר למעלה משנה ואני מרגישה שזה יותר מקשה עלי מעוזר לי (וממש לא עולים שום תכנים קשים בפגישות) , איך בדיוק טיפול יכול לעזור , כי זה ממש מייאש , ואני בעצמי כבר לא יודעת להצביע מה בדיוק הבעיה אבל פשוט רע לי .

שלום לך, קשה לי לומר בדיוק מה קורה לך בטיפול, מדוע את מרגישה רע יותר, משום שאת מתארת חוויה כללית. אבל נראה לי שהחוויה שרע לך באופן כללי ולא מוגדר עושה לך לא טוב ואולי מטרת הטיפול היא לנסות דווקא להגי עלמקור הקושי, להעלות תכנים קשים. הצעתי היא שתעלי את הנושא בטיפול, שתנסו להתמודד באומץ מול השאלוה הקשה מדוע את מרגישה רע יותר. לא שזה לא קורה בטיפול אבל זה משתנה ממקרה למקרה, כפי שגם הדרך בה טיפול עוזר משתנה. דרור

את הטיפול האחרון אינני יכולה לשכוח בלשון הרע...איך שהקשר (או חוסר הקשר יותר נכון), "התפתח" לכיוונים בלתי צפויים וסוף עגום במיוחד. מאז, נפתח אצלי מעין סכר רגשי חסר מעצורים שבו כל הכאבים של הילדות והבגרות המוקדמת החלו להתפתח לסרט רע ומקוטע, שלמעשה מתקיים כל הזמן גבול דק בין האשליה לממשות, עקב כך השתנתי קשות, התנתקתי לחלוטין ולתקופה ארוכה ממשפחתי. אני כבר אינה אותה בחורה חייכנית, חיובית ופרודוקטיבית. אני הרסנית לעצמי- את כל האבחנות הפסיכיאטריות שקראתי ניכסתי לעצמי (אפילו תוכנות טובות, למשל: כמו שאפתנות נחשב לאחד התסמין מתוך אבחנת אישיות סכיזואידיות- הזוי, לא?!) בכל מקרה, מרוב בחישה ונבירות יתר בשילוב של רגישות מיוחדת עם דימיון מפותח שברקע נטישה ופגיעה קשה מהטיפול...ארע - נבואה שמגשימה עצמה- ממש כבר פיתחתי מעין פסיכוזה דיכאונית/ פרנויה קלה. קשה לי מאוד, אינני מוצאת יותר אחיזה בשום נקודה בחיי, מלאה בגעגועים למצבים שלא אשיג יותר בחיי (כמו קודם) ופוחדת שלעולם אבל לעולם לא אחזור לעצמי כפי שהיה קודם, לחיוניות, לשמחת חיים, לנחמדות, לאהבה, למשיכה. הכל מאז נהיה אצלי הפוך בהתנהגות מבלי שליטה. הכדורים האנטי דכאונים משקיטים במקצת על אף שהמינון הוא הגבוה ביותר ובכל זאת, עדיין אני בחוסר שקט, בכאב מציף - שאינני יודעת איך לדבר עם המשפחה שלי. אמרו לי כבר אנשי מקצוע (אחרי ששמעו את הסיפור), שעלי להגיש מכתב תלונה לוועדת האתיקה בקשר למטפלת ההיא- אבל היה יותר נכון לי לשמוע ממנה ישירות מילים יותר רכות ומבינות אבל אין אנחנו בקשר זמן רב לאחר שהיו נסיונות טלפונים שהסתיימו בהמשך העלבות מצידה. אני לא מצליחה להרפות ולשחרר את הקשר ששוחזר שם אם כי הפעם יצא מגדר שליטתי והידרדר למצבים שמעולם לא היו ולא נבראו במציאות ולכן, משהו פנימי אצלי (קשה לי להסביר), השתבש בראייה שבתחושות את העבר ורגשותי ומחשבותי השתנו באופן שונה וזר. אבל נבראה מציאות חדשה ואין לי מילים להביע את הכעס והזעם על כך שהיא המטפלת הרסה את חיי מבלי אפילו להבין ולהכיר בזאת. אני לא יודעת אם נכון להמשיך או להתחיל בטיפול פסיכולוגי לאחר שהמציאות קיבלה פנים שונות ומאיימות בייחוד לאור החפירות אינספור שקיימתי בצל חקירת האמת הפנימית שלי בכוחות עצמי מול האינטרנט או לחילופין לפנות לטיפול קוגניטבי התנהגותי. אני רוצה להבין - האם ניתן להשיב את הדברים על קינם, לאותה פרופורצייה שהיתה שלי ובלעדית פרטית שלי לפני שפרצה את כל גבולות המותר בכל הקשור לטיפול בנפש. נ.ב אולי אורנה תקרא היום ותגיב מחר, אולי למען השם מישהו כבר יוכל לקחת ממני את השק הזה ששמו עלי והוא לא שלי אפילו אם היתה בי האחריות היתרה להותיר זאת ואף להמשיך בכך. אולי בכלל אורנה (שמשום מה אני חשה אליה משהו אם כי "וירטואלי" תואיל להציע לי את עזרתה לאחת שמחפשת אחר מושיע ואיבדה את "שפיותה") תודה

כרמית שלום, אורנה תהיה פה מחר ואת מוזמנת בהחלט לכתוב שוב ולבקש את עצתה. אולם מאחר ופנית במשמרת שלי אנסה להתייחס לדברייך. מהדברים שלך עולה שיש בך גם כעס רב, עלבון ותחושה שדברים קשים שקרו לך קרו עקב הטיפול ההוא, ובו בזמן את מתקשה להיפרד מהטיפול. את רוצה את הקשר איתה, רוצה אותה רכה כלפייך מבינה, שומעת. האמביוולטיות הזו מקשה עלייך להמשיך הלאה ולטעמי יש מקום שיינתן לה מקום בטיפול כלשהו, גם אם לא אצל אותה מטפלת. אני בהחלט יכול להבין את החשש לסמוך שוב, אבל אולי זו תהיה משימה טיפולית ראשונה - להצליח לסמוך שוב. הרי זהו הדבר שלדברייך קשה לך היום. דרור

שלום, בחודשיים האחרונים אני מנהלת קשר וירטואלי עם בחור שהכרתי בצאט. הוא אינו מוסר לי את שמו או את מס' הטל. שלו, בעוד שהוא יודע את פרטיי. הוא זה שיוזם את שיחות הטלפון. הוא מציע שוב ושוב להיפגש. אין בי חשש לגביו, החשאיות שלו נובעת מתוך רצן לשמור באדיקות על פרטיותו. אני מוצאת את עצמי מנהלת איתו שיחות ארוכות אל תוך הלילה, מגוללת סיפורים אישיים על חיי, בעוד הוא שומר על דיסקרטיות ומדבר על עצמו בצורה תמציתית, ובעיקר מחווה דעה על נושאים שונים. יכול להיות שמחסום השתיקה שלו ייפרץ עם פגישתנו, אבל, דווקא בגלל שנפתחתי אליו כל כך, בעוד הוא נתן לדברים להיכנס אליו (לאוזנו), אך לא לצאת (מפיו), אני מרגישה שאיני יכולה להיפגש עימו בנסיבות לא שוויוניות אלו. מה גם שמצב זה נראה לי לא תקין ולא בריא ומשמש רמז מתרים לבאות. הוא בחור כריזמטי, שנון ומעניין, גלוי וישיר, ואלו התכונות שלו, שבאו לידי ביטוי בשיחה שלנו, שגרמו לי להימשך לנהל איתו שיחות ארוכות-ארוכות, המלוות גם בתחושה לא נוחה ולא טובה (ששום דבר טוב לא ייצא מזה..). אני מרגישה חשופה ופטפטנית. מה גורם לי לשתף בול עץ בפרטים אינטימיים מחיי? תודה, איילין

איילין שלום, נשמע ששניכם מצאתם בקשר הזה משהו אותו חיפשתם אצל אדם אחר וזהו הדבר המוביל אותך להמשיך ולרצות בקשר. את מרגישה שהוא שומע אותך מקבל אותך מבלי צורך לשתף את עצמו. בעצם הבמה היא שלך. אני רק יכול לשער מדוע הוא נשאר בקשר הזה, ככל הנראה מטעמים של שליטה וחשש להפגע. אני מבין את החשש שלך שאת חשופה מדי ויש בכך ממש. אין הדבר דומה לטיפול בו את יודעת במידה מסויימת מי יושב מולך ולכן המלצתי לך היא להיזהר, אולי אפילו לבקש מידע מסויים. אם זה יבהיל אותו והוא יתרחק ייתכן וכך זה צריך לקרות. דרור

"לא אחראית לחיים שלי" הערה קטנה מהבוס הספיקה לק' כדי להתפטר מהעבודה אחרי יום. כשהיא נפרדה מחבר אחרי שבועיים בלבד, לקח לה שנה להתגבר על זה. "יש לי עור דק", היא מאבחנת את עצמה, ואילו הפסיכיאטרים מאבחנים אצלה הפרעת אישיות גבולית. אי אפשר להחלים מזה, אבל טיפול יכול להקל על החיים 07.02.2008מאת לימור טבת "התקבלתי לעבוד במשרד קטן בתור גרפיקאית. ביומיים הראשונים הייתי מאוד חרדה וחשתי תחושות קלסטרופוביה (פוביה ממקומות סגורים). ביום השלישי לעבודה ניגש אלי הבוס ואמר לי שאני צריכה להגביר קצת את קצב העבודה שלי והיתה לו גם הערה קטנה על משהו שעשיתי לא מספיק טוב לטעמו. באותה שנייה הרגשתי שעולמי חרב עלי. יצאתי מוקדם מהעבודה, כשהמילים שהוא אמר לי מהדהדות לי בראש שוב ושוב. אמרתי לעצמי – נו, את באמת לא שווה כלום, את גרועה במה שאת עושה ואת לא יכולה לעבוד במסגרת. למחרת התפטרתי, רק כדי להקדים את הפיטורים שלי, ובמשך יותר משבוע הייתי בדיכאון כבד ובמחשבות אינסופיות על מה שהוא אמר לי. מבחינתי, המשמעות של מה שהוא אמר היא שבחיים לא אצליח לעבוד בשום מקום עבודה, שאני גרועה ושאין לי עתיד. הרגשתי איך הכל סוגר עלי ואיך אני נתקפת חרדה כלכלית, ושבטח עוד יומיים אהיה הומלסית כי אין לי כסף". ק', בת 42, גרושה ואם לילד בן 12, יודעת בהיגיון שהמשפט שהבוס אמר הוא לא משפט כזה נורא, ואדם אחר היה מתקן את הטעות וממשיך הלאה, ולא היה מוטרד יותר מדי מהעניין. אבל ק' חווה כל הערה שנאמרת כלפיה, גם אם מאדם זר לחלוטין ברחוב, בעוצמות חזקות שלא מרפות ממנה. היא קוראת לזה "עור דק". כאילו אין כמעט הגנות בינה לבין העולם. בזמן שאדם נורמטיבי היה מעביר הערות אלה הלאה ולא מייחס להן חשיבות רבה, היא חווה אותן ללא שום יכולת התגוננות, פרט למחשבות אובססיביות, חרדה ודיכאון. "מאז אני לא עובדת. מדי פעם מנסה, אבל די מהר הסיפור חוזר על עצמו. אני מעדיפה להסתגר בבית ולהימנע ממצבים כאלה", היא אומרת. "משהו בי לא מתחבר לתקתוק היומיומי. מצד אחד יש שאיפה להיות שם, לרצות מסגרת, אבל מצד שני חוסר יכולת". מלבד התקפי דיכאון וחרדה, ק' סובלת מחרדה עצומה מנטישה, ממחשבות אובססיביות, מתחושת ערך עצמי נמוך, שנאה עצמית עזה, חוסר ביטחון, ריקנות כרונית, שינויים במצבי הרוח, ואף תחושות אובדניות. "בתקופות קשות אני אומרת לעצמי, "אם לא היה לי ילד, כבר מזמן הייתי מתאבדת". בתקופת גיל ההתבגרות ק' נהגה לחתוך חתכים בעורה עם סכין. "הרגשתי שרק כך אני מרגישה קיימת. אני חייבת את הכאב הפיזי הזה, אחרת אעלם מהעולם. לפעמים זה עזר להתגבר על כאב נפשי". היא סבלה מדיכאונות והתקפי חרדה, מאהבות אובססיביות ומנטייה להתמכר לאלכוהול. "כשהכרתי בחור שמצא חן בעיני הוא הפך בעיני לאלוהים. הייתי מאוהבת ברמות שאי אפשר לתאר. כשהוא לא רצה אותי, גם אם זה היה אחרי שבועיים, הייתי במשך שנה שלמה עוד חושבת עליו כל הזמן באובססיביות, ואף מתקשרת אליו ומנתקת". אי יציבות קבועה ד"ר יובל בן אמנון, רופא פסיכיאטר אחראי במרפאת החרדה בבית החולים רמב"ם בחיפה, הנמנה על צוות המומחים של ifeelgood, אומר כי נראה שק' סובלת מהפרעת אישיות גבולית ("בורדרליין"). תחושת "העור הדק", חרדת הנטישה העצומה והחיתוך העצמי, הוא מסביר, הם קלאסיים להפרעת אישיות מסוג כזה (קראו עוד על הפרעות אישיות). לדבריו, לק' יש אישיות שמאופיינת בחרדה איומה מפני נטישה, בין אם אמיתית ובין אם מדומה. "אנשים אלו אינם יכולים לסבול את המחשבה שמישהו ינטוש אותם, וכמו שאנחנו רואים אצל ק' - הם יעדיפו לנטוש לפני שינטשו אותם", הוא אומר. "בהרבה מקרים ניתן להבין את הדבלואציה שהם עושים לאנשים שעד לא מזמן היו מאוד חשובים להם, כמעין 'פעולת הכנה' לנטישה שלהם. החרדה שנחווית על ידי מטופלים שסובלים מאישיות גבולית היא כל כך חזקה, שלעתים הם עלולים לפתח מצבים פסיכוטיים קצרים". "הפרעת אישיות גבולית היא דפוס קבוע של התנהגות שמפריע להשתלבות בחברה ולתפקוד תקין. הוא נוקשה ולא ניתן לשינוי, הוא כרוני ולא בשליטתו של החולה", אומר הפסיכיאטר ד"ר יהודה ששון, מנהל מכון "פירלס" לטיפול בהפרעות חרדה בהרצליה. "במשפט אחד – מדובר באי יציבות קבועה". לדבריו, ההפרעה בדרך כלל מופיעה כבר בגיל ההתבגרות. "לאנשים אלה יש חוויה פנימית והתנהגות שהם בדרך כלל שונים מהצפוי בסביבה התרבותית והחברתית שלהם. לפעמים השוני קשור לתפיסת המציאות ולתפיסת היחסים הבינאישיים, לתגובה רגשית מוגזמת או מופחתת, לתפקוד הבינאישי ולשליטה בדחפים". לדבריו, "הסובלים מההפרעה לא תמיד רואים את הקשר בין הפעולה שלהם לתגובה. הם חיים בתוך סערה הרגשית, ולא מאוד מודעים למצבם". שכיחותה של הפרעה זו כ-1% בקרב האוכלוסייה הבוגרת, ורוב גדול של הסובלים ממנה הן נשים. להפרעה יש מרכיב משפחתי בולט, בשל ההורשה הגנטית, ובעיקר בשל ההשפעה הסביבתית-משפחתית, שבה בדרך כלל ניתן למצוא הפרעות נפשיות נוספות, אירועים טראומטיים, התמכרויות, סכסוכים בין ההורים ואף אלימות. הפסיכואנליטיקאים מייחסים חשיבות מיוחדת בהתפתחות ההפרעה ליחסים לא יציבים בגיל המוקדם עם האם, שנחווית לסירוגין כטובה וכרעה (הסבר זה מתיישב עם הפיצול הקיצוני בחשיבה בין טוב מוחלט לרע מוחלט). "היום, הגישה היא לא להגדיר הפרעות אישיות גבולית או אחרת", אומר ד"ר ששון. "בדרך כלל רוב האנשים הם לא דפוס מובהק של אחת ההפרעות. יש תנודות בין ההפרעות שלפעמים הגבול שלהם מטושטש. הסיבה להגדרה קשורה לטיפול. כשאתה מטפל בהפרעת אישיות, אתה מגדיר לעצמך מטרות שנגזרות משני דברים: מהסימפטומים שמטרידים את הפונה או את מי שמפנה אותו. הסימפטומים שבדרך כלל יותר מפריעים לאדם עצמו קשורים לחלק הרגשי – החרדה, הדיכאון, תחושת חוסר יציבות, שינויים במצבי רוח ותחושת ריקנות. מה שמפריע לסביבה בדרך כלל זו ההתנהגות היותר אימפולסיבית ומסוכנת, כמו נטייה להתמכרויות, לעתים התנהגות עבריינית, והדרישות הבלתי סבירות מהסביבה". אי אפשר "לרפא" אישיות ק' נוטלת בשבע השנים האחרונות תרופות נוגדות חרדה ודיכאון מקבוצת SSRI, וגם מטופלת בשיחות עם עובדת סוציאלית קלינית. כל חצי שנה או שנה, ק' מחליפה או משנה את מינון התרופות, כי הן מפסיקות להשפיע. לדבריה, הכדורים מפחיתים את עוצמת התחושות, האובססיביות, הדיכאון והחרדה. אך הם עדיין קיימים ויכולים לפרוץ בעוצמה גדולה, בגלל טריגרים שלפעמים הם פעוטים. "אבל המינון יותר נסבל, אפשר לתפקד ביומיום", היא אומרת. לדברי ד"ר בן אמנון, התרופות הניתנות לסובלים מההפרעה משפיעות על התסמינים הנלווים שלה, ולא על ההפרעה עצמה. "מבחינה פסיכולוגית, ניתן להגדיר אדם הסובל מהפרעת אישיות גבולית, לאדם בעל ארגון אישיות גבולי", הוא אומר. "כלומר, ההפרעה היא תוצר של האישיות שלו. המושג ארגון אישיות גבולי מדבר על הצורה שבה האדם מארגן את האישיות מבחינת דפוסי התנהגות, בצד ה'פחות מתפקד' שלו. כמו למשל, שימוש במנגנוני הגנה פרימיטיביים מסוג הכחשה או השלכה, חוסר יכולת לשלוט ולווסת את הרגשות, כמו במקרה של התקפי זעם, חשיבה מאגית, ועוד". לדבריו, לפעמים תרופות עוזרות לא רק לדיכאון ולחרדה, אלא גם לתחושת ההערכה העצמית ולביטחון העצמי, "אבל עדיין לא המציאו תרופות שגורמות לשינוי באישיות. אני מאמין בתרופות, אבל מודע למגבלות שלהן. הן לא יכולות לתת פתרון להכל". טיפול נוסף שניתן לסובלים מההפרעה הוא טיפול פסיכולוגי, המחולק לשני סוגים. הסוג הראשון הוא טיפולים דינמיים ממושכים, שמתבססים על הגישה הפסיכואנליטית ומטרתם היא חקירה של מקור הבעיה וזיהוי דפוסים בינאישיים קדומים. מצד שני, יש גם טיפולים ממוקדי מטרה או קצרי מועד, שהמייצגים הבולטים שלהם הם טיפולים קוגניטיביים-התנהגותיים. לדברי ד"ר בן אמנון, הטיפולים האלה באים לשנות התנהגות ודפוסי חשיבה, והם מתמקדים בזיהוי דפוסי המחשבה שמביאים את האדם לחרדה, לדיכאון ולאובססיביות. לדבריו, הרבה פעמים הסובלים מהפרעות אישיות מרוויחים גם מהטיפולים האלה. אבל, הוא מדגיש, לא ניתן "להחלים" מהפרעת אישיות גבולית, כי זו לא הפרעה, אלא אישיות: דפוסי התנהגות או תגובה נוקשים, בלתי סתגלניים וחוזרים על עצמם, שגורמים להיתקלויות חוזרות ונשנות. ק' מספרת שהיא חיה בתחושה שהמצב לעולם לא ישתנה. "כמה כדורים שאני לא אקח, אני מרגישה שאני דורכת במקום. כמו בחלום שמנסים לברוח אבל לא באמת מצליחים. תמיד נשארים באותו מקום, לא מתקדמים באמת. לפעמים, בימים טובים, אני אומרת 'זה המצב, אין מה לעשות', ואני זורמת עם זה. אני חיה עם דיכי כשאני קמה וכשאני הולכת לישון ומרגישה לא אחראית לחיים שלי, לא יצירתית ולא שווה שום דבר. כאילו אני מסתכלת מהחלון על החיים ולא לוקחת בהם חלק".

משתנה שלום, הכתבה שהבאת מעניינת ומעלה מחשבות. אני מניח שרצית לומר משהו כשהבאת את הכתבה, אך מאחר ולא ציינת מהו אני יכול רק לשער שאת תוהה לגבי אפשרות הטיפול במקרה בו אנשי מקצוע מתארים כלא ניתן לריפוי. אני יכול לומר רק שגם במקרה שחושבים שלא ניתן לרפא, בוודאי שניתן לשפר את איכות החיים והתפקוד וזה ו דבר משמעותי מאוד. דרור

האם יש כאן חברים המכירים גם בחיים האמיתיים? או שכולם זרים זה לזה? מעניין לא?????????????????????????????????אשמח לתגובה

שלום לך, אני יכול להבין את הרצון והסקרנות העומדים מאחורי השאלה הזו. יחד עם זאת נראה לי שאפשר להמשיך ולהתמודד עם המצב בפורום גם ללא ידיעת התשובה. דרור

אני לא מכירה אף אחד למרות שלפעמים אני מרגישה שחלקן מבטאות דברים שלי.

אני מכירה כאן מישהי שלא יודעת שאני חברה טובה שלה אני לא אומרת לה ביום יום שזיהיתי ושמכירה אותה כי מכירה אותה וזה רק ירחיק אותה ממני. זיהיתי אותה לא לפי התכנים כי הם היו חדשים גם לי, אלא לפי סימני כתיבה ייחודיים לה. אז לפעמים כשהיא פה אני מזהה אותה כאן בין המילים וזה נותן לי לדעת דברים כואבים שהיא מרגישה שהיא לעולם לא תודה בפני. אני שמחה בשבילה שיש לה את המקום הזה לכתוב כי להגיד הרבה ביום יום במקרה שלה זה נדיר.......שולחת לה מפה את אהבתי.

איך מטפלים בכאב נפשי בלי טיפול?

רוני שלום, אני מאמין שקשה מאוד אם בכלל לטפל בכאב נפשי ללא טיפול. השאלה היא מדוע לא להיעזר בטיפול כאמצעי להתמודד עם הכאב הנפשי? דרור

יום האישה הבינלאומי שמח לכולכן!!!!!!!!! אני מריגשה זוועה---- לא ברור לי מה זה טיפול!!!!!!!!!!!!!!האם בטיפול המטפלים לא אמורים בניגוד להורים שלנו, לחזק אותנו להחמיא לנו לקבל אותנו וכל הדברים הטובים שלשמם הגענו לטיפול. במקום זה אני מרגישה שהמטפל שלי מבקר אותי שיפוטי כלפי לא אומר עלי מילה טובה ואני מרגישה שאני יותר ויותר חסרת ביטחון וחושבת ברצינות על ללכת למטפל אמפטי תומך ולא שיפוטי......................!!!!!!!!!!!!:-((((((((((((((((( נמאס לי מהחרא שהוא מאכיל אותי בשביל זה אני לא צריכה לשלם. מה דעתכם?ממש נואשת והוא גם לא ממש קולט איך אני מרגישה............

למה את צריכה לסבול את זה? אם הוא נוקט בגישות או בתאוריות שלדעתו הן נהדרות ולא רואה את כאבך ואת הצרכים שלו אז שישאר עם התאוריות שלו. מגיע לך יותר ואל תתפשרי על פחות מלהרגיש טוב בטיפול, נתמכת מובנת ומחוזקת, קחי את מעט הביטחון שנותר לך ומצאי לך טיפול שהוא חממה לצמיחה תמיכה וקרבה ולא קן צרעות.(לא חסרים מטפלים) בהצלחה

אפי יקרה, מסכימה עם ל. למרות שכל כך קל לפתע לערער בקרבנו את האמונה ולהטיל ספקות פנימיות בגלל ש ה פ ס י כ ו ל ו גי ם טוענים אחרת ולמעשה 'מעודדים' אותך להמשיך ולהיות באותו הטיפול דוקא בגלל ..בלה בלה בלה....מאיפה לך לדעת דרור, מה קורה שם בחדר הטיפולים (למרות שאף ציינת זאת, מדוע אתה ממשיך לערער ולחזק את הספק ולקיחת אחריות יתרה ומעבר למה ששייך לה?). יש דרכים שונות ומגוונות להעביר חוות דעת ביקורתית מצד המטפל והוא לא 'צריך' להיות כה אגרסיבי ותוקפני..אפשר בעדינות, ברכות, ברגישות ואולי הוא בכלל לא ר ו א ה אותה- תאמין לי דרור, שאין לך מושג עד כמה דברים אלו אופיינים ואמיתיים שקורים לצערנו אבל נשארים בדלתיים סגורות - כמו שאומר המשפט החכם- "ולך תוכיח שאין לך אחות"

אפי שלום, אני לא נמצא בתוך חדר הטיפולים ולכן אני מקבל את החוויה שלך כפי שאת חווה אותה כרגע. אני שומע ממך תחושה קשה ששופטים אותך, לא מעודדים את החלקים הטובים שבך. אני חושב שכאן את נוגעת גם בהבדלי גישות בין מטפלים אבל גם בצרכים וברצונות שלך. את יכולה לפנות למטפל שיחזק ו יעודד אותך, יבליט חשיבה חיובית. אבל אני לא בטוח שהגדרה כזו תענה בהכרח על המונח אמפטיה. מונח זה מתייחס ליכולת לחוות את הדברים מנקודת ראותו של האדם, להיות קרוב לחוויה שלו. וכאן השאלה מהי החוויה שלך. האם יכול להיות שהמטפל שלך כל כך מרגיז אותך דווקא כי הוא אמפטי לאותם תחושות קשות שבתוכך, נותן להן לגיטימציה ולא מבטל אותן, אני לא יודע אבל נראה לי חשוב שתחשבי על זה לפני שתחליטי. דרור

שלום לפסיכולוגים שלום יש לי בעיה כשהייתי ילדה בת 28 הייתי בטיפול פסיכולוגי אצל מטפל מצויין ששמר איתי על קשר ושאל לשלומי עד כמעט שנתיים אחרי שסיימתי את הטיפול. היום אחרי חמש עשרה שנה אני חושבת שצריכה טיפול ונורא רוצה לחזור אליו, האם זה נכון?? הוא זוכר אותי ילדה צעירה ומבולבלת והיום אני אשה בוגרת וגם השתנתי מטבע הדברים גם במראה, אולי כדאי שיזכור אותי כמו אז או שכדאי להתגבר על התחושות הללו ולחזור אליו?? מאוד מבולבלת עם כל מיני תחושות מעורבות............... אולי אם אחזור אליו זה גם יעורר בי את הנושאים שדנו בהם אז לפני חמש עשרה שנה.? אשמח לתשובה תודה מראש רונית

רונית שלום, אני יכול מאוד להבין את ההתלבטות שלך, מצד אחד הרגשת בנוח איתו, הרגשת שהוא היה טוב לך. מנגד את היא זו שרוצה לזכור אותו כפי שהיה, חוששת אולי לאכזב אותו, ואולי גם חוששת להתאכזב לאחר הזמן הרב שעבר. יחד עם זאת נשמע שבעבר יצרת קשר טוב איתו, קשר שיכול לעזור לך היום. המלצתי היא שתפני אליו. התועלת שיכולה לנבוע מכך תעלה לדעתי על המבוכה שבמפגש עם השנים שעברו והשינויים שהתחולללו. דרור

סיפור דומה קרה לי וחזרתי לאותה פסיכולוגית שאהבתי אבל בסיבוב השני היה הכל אחרת שונה ובלתי ניתן היה לגשר על הפער. התאכזבתי ממנה, התאכזבתי שהיא כבר לא התאמצה בשבילי והאמינה בי כמו פעם וכו'יב... לדעתי, את במקום אחר היום וגם היא ולכן כדאי להמשיך הלאה במציאת מטפל/ת אחר. בהצלחה

דרור בתוכנית סיום של בטיפול אמרו שמטפלים הופכים למטפלים כי בילדותם טיפלו באבא אמא ובכלל כל החיים הם מטפלים באנשים. אתה חושב שזה נכון? ושאלה אחרונה האם מטפלים חושבים על המטופלים שלהם ואם כן אז באיזה הקשר? מה אני אעשה עכשיו בלי התוכנית "בטיפול":-(((((((((((((((

בילבי שלום, קשה להכליל ולומר שכל המטפלים הולכים לתחום משום שטיפלו בהוריהם. כן ניתן לומר לדעתי שהבחירה בתחום זה אינה מקרית ומושפעת לרוב מגורמים פנימיים, לעיתים לא מודעים. אך לא כלם הם צורך לטפל באחרים משום שלכך הם התרגלו במהלך חייהם המוקדמים - אם כי כאמור גם זה נכון. שאלתך השנייה נשאלה כאן פעמים רבות, גם על ידך. אני חושב שהסדרה בטיפול עוסקת בשאלות אלו, האם המטפל חושב על המטופל, מה הוא חושב, מתי. בעיני לא ניתן למנוע מחשבות וינן אינסוף אפשרויות תשובה לשאלתך על מה ובאיזה הקשר. אבל ניתן וחשוב לנסות ולנתב את המחשבות לכיוון הטיפול. דרור

מחקר חדש: פרוזאק אינו אפקטיבי יום שלישי, 26 בפברואר 2008, 10:10 מאת: טלי גולדשטין, מערכת וואלה! חדשות ממצאי המחקר יגרמו להגבלה נוספת במתן תרופות נוגדות דיכאון (רויטרס)לפי ממצאי מחקר חדש, הפרוזאק ודומיו אינם עוזרים להילחם בדיכאון בקרב הסובלים מדיכאון קל. 40 מיליון בני אדם יכולים לטעות פרוזאק, התרופה נוגדת דיכאון הנצרכת על ידי 40 מיליון בני אדם ברחבי העולם, אינה משפיעה על דיכאון בקרב אלו הסובלים מדיכאון קל וכך גם תרופות אחרות מאותה קטגוריה. כך דיווח היום (שלישי) העיתון "גרדיאן" שציטט ממצאי מחקר חדש. המחקר בדק את כל המידע הקיים על התרופות, לרבות תוצאות של ניסויים שיצרניות התרופות בחרו שלא לפרסם. ניסויים אלו השוו את ההשפעה על חולים שנטלו את התרופות עם חולים שנטלו פלסבו או גלולת סוכר. כשסיימו לנתח את כל התוצאות, עלה כי מצב החולים שנטלו פרוזאק ודומיו השתפר – אך, במפתיע, מצבם של החולים שנטלו פלסבו השתפר בצורה זהה. הבדל משמעותי אמיתי ניכר רק בקרב החולים בדיכאון חמור, ציין המחקר. אך זה, ככל הנראה, בגלל שהפלסבו הפסיק להשפיע ולא בגלל שהתרופות פעלו טוב יותר. "לאור תוצאות המחקר, נראה כי אין סיבה לרשום תרופה נוגדות דיכאון לאיש מלבד לאלו הסובלים בדיכאון חמור", אמר אירווינג קירש, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת הול ומחבר המחקר. פרסומתהמחקר, שהתפרסם היום בכתב העת "פבליק לייבררי אוף סיינס מדיסין" (PloS) צפוי להשפיע באופן משמעותי על ההחלטה האם לרשום לחולה תרופות נוגדות דיכאון. "המכון הלאומי לבריאות ולמצוינות קלינית" (Nice) בארצות הברית כבר ממליץ כי על המטופל לפנות קודם לייעוץ פסיכולוגי לפני שהרופאים רושמים לו תרופות נוגדות דיכאון. לדברי קירש, ממצאי המחקר יגרמו להגבלה נוספת במתן תרופות נוגדות דיכאון. המחקר מהווה פריצת דרך, מאחר וקירש ועמיתיו הצליחו להשיג בפעם הראשונה תוצאות ניסויים מלאות של ארבע תרופות נוגדות דיכאון. את המידע קיבלו המדענים מ"מנהל המזון והתרופות האמריקאי" (FDA ), הגוף שעליו מוטלת האחריות לאשר את כל התרופות המיוצרות בארצות הברית. במחקר נבדקו ארבע תרופות, "פלוקסטין" (פרוזאק), "פארוקסטין" (סרוקסט), "ונלפקסין" (אפקסור) ו"נפדוזון" (סרזון).

מתי כבר יוכיחו מחקרית שגם טיפול פסיכולוגי לא עוזר וגורם נזק? הוצאה כספית ונפשית מיותרת!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

שלום לך, אני לא מכיר את המחקר שצוטט כאן ובכלל נראה שהמקום לכתבה מעין זו הוא פורום הפסיכיאטריה. ובכל זאת ברצוני להדגיש שנעשים מחקרים רבים ברחבי העולם במשך שנים רבות. לא הייתי ממהר להסיק מסקנות לגבי יעילות התרופות ממחקר אחד, חשוב ככל שיהיה אלא להמתין ולחכות להתפתחויות נוספות. דרור

לדוקטורים אני שלושה חודשים אחרי הפלה טבעית שקרתה בחודש השני להריוני, לאחרונה יש לי בעיות שינה ועצב נוראי ,לא יכולה להפסיק לחשוב על ההפלה ועל הילד שיכל להיות לי. לאיזה סוג של טיפול אני יכולה לפנות כדי להתמודד עם ההפלה??????????????ושאלה נוספת למה לא הרגשתי את הדברים האלה אחרי ההפלה אלא זה התחיל בשבוע האחרון ?????????????????????????????????????????????????????

מיכל שלום, הפלה יכולה להיות אירוע קשה ולעיתים גם טראומטי. עם תחושת אובדן והחמצה קשות. לעיתים היא גם משפיעה על הקשר הזוגי. בכל מקרה המלצתי היא שתפני בהקדם לטיפול פסיכולוגי. ייתכן והוא יעריך שיש צורך גם בטיפול תרופתי על מנת להתמודד עם המשבר. בנוגע לשאלה מדוע זה התעורר רק עכשיו, אין לי תשובה מוחלטת אבל אני יכול לומר שההגנות שלנו מתעוררות בכדי להתמודד עם אירועים כאלו. לעיתים עם הזמן הן נחלשות, או שמופיע טריגר כלשהו, לעיתים כזה שלא נראה קשור בכלל שמציף את התחושות הקשות בעוצמה רבה. דרור

מה עומד מאחרורי מציאות בה לא מצליח להפסיק לאהוב מישהי שנפרדה ממני. מישהי שיש לה המון בעיות בחלקן נפשיות. ניסיתי בכל דרך להפסיק לאהוב אותה ואפילו לשנוא אותה ולא מצליח. מה גורם לנו למרות הכל עדיין לאהוב ולחשוק בנוכחותה של מישהי מסויימת לצידך, חרף הבעיות והקשיים. סוג של מזוכיזם?אהבה אמיתית ללא תנאים?אגו פגוע?נאיביות?רומנטיקה? יש לציין שזו הראשונה בחיי שלא מצליח לוותר להתנתק ממנה, לדאוג לה ולאהוב אותה. היו בקשר חוויות מכוערות ואירועים קשים ועדיין האהבה איתנה עומדת.

גולש יקר דניאל סולומון כותב בשירו "רבות הדרכים לאהוב אותה ארוכה שבהן הדרך לשכוח" ישנן בחורות שפשוט מתאהבים בהן בלי קשר למה שהן וזה הכי קשה כי כשאין סיבה לאהוב גם לא מוצאים את הסיבה להפסיק. תנסה אולי לחזור אליה אל תוותר כל כך מהר:-) בהצלחה

שלום לך, קשה לענות על השאלה שלך משתי סיבות. האחת האהבה היא נושא כה מורכב עד כי קשה להסבירו במספר מילים. שנית לא לגמרי ברור מה קורה לך בקשר הזה, מה בך היא מעוררת שקשה לוותר עליו, איך זה מרגיש לך להתרחק ממנה. אבל אני יכול לומר שלעיתים קרובות קושי לעזוב אהבה, קשר שלא הצליח קשור דווקא לצורך שלך. כלומר האהבה היא לעיתים יותר הרצון לאהוב משהו באחר שאתה שם בו, גם כאשר הדבר הזה אינו קיים, או אינו קיים עוד. עצתי לך היא, אם אתה מרגיש שזה פוגע בך, לפנות לטיפול, לנסות להבין מה קורה מדוע זה כל כך קשה לך. דרור

מחפש פסיכולוג קליני מומחה מאזור המרכז-אשמח להמלצות.

נימרוד שלום, אנו איננו נוהגים להמליץ או לאפשר המלצות על פסיכולוגים בפורום זה. אבל אם תצרף מייל עדכני אני מניח שתקבל מספר המלצות מחברי הפורום. דרור

שלום בן 23. אני סובל מ-OCD בערך מגיל 11. יש משהו שמאוד מטריד אותי ומציק לי: לפני כמה ימים התיישבה מולי נערה מתיכון באוטובוס, ו"התחילה איתי". היא ממש לא עזבה אותי וחקרה אותי ושאלה המון שאלות. " יש לך חברה ?" וכו'. הייתי מאוד נבוך, ולא שיתפתי פעולה. באיזשהו שלב אני חושב שהייתה לי קצת זיקפה, ומאז אני בפניקה... אני כל הזמן חושש שמא משהו לא בסדר איתי, דאגות לגבי פדופיליה וכו'. אני חייב לציין גם שכל הסיפור נראה לי קצת מוזר כי היא הייתה "לא יפה" בלשון המעטה, והייתי בטוח כמובן שאני לא רוצה שום דבר ממנה / כלפיה. יש לציין שאני מחפש קשר אבל עם בחורות בגילי ואיני מעוניין בשום קשר עם טווח גילאים כזה. אני אהיה כנה ואומר שאני נמצא אחרי תקופה שבא הפסקתי לקיחת תרופות וחזרתי, הייתי בסוג של סיוט קרוב לחצי שנה והתאזנתי. אני לא אכנס לאיזה דברים הטרידו אותי בזמן התקופה הזאת, אבל הכל היה ניתוחים ומחשבות בלתי פוסקות ודאגות מסויימות. אני מציין את זה כי דווקא שהתחלתי קצת להרגיש טיפה יותר טוב, פתאום התחלתי לפחד מכל הנושא הזה של אולי אני פדופיל. זה התחיל בצורה זניחה והתחיל להתבסס כפחד שדי משתלט עלי אבל בעצימות נמוכה יותר, כי בכל זאת אני נוטל היום תרופות. הדבר בא לידי ביטוי שאני אפילו פוחד להסתכל על בחורות ברחוב, כי היו מצבים למשל שאני נוסע באוטובוס וראיתי מרחוק נשים עם גוף יפה, ושמצאו חן בעיני או שאולי אפילו חשתי גירוי מיני, ופתאום שאתה מתקרב בנסיעה אני קולט שזו נערה בגיל תיכון (שחלקן נראות כמו נשים מבוגרות בגילי) אני פשוט מרגיש אשמה אם אני רואה בחורה יפה ונמשך אליה , כאשר אני מגלה שהפנים שלה בעלות מראה צעיר מידי ואז אני מתחיל לעשות חישובים אם היא מעל גיל 18 ,או מתחת לגיל 18 ורגשות אשם ולחץ מגיעים בהתאם. האם הכל בסדר איתי? (חוץ מה-OCD) אני מאוד מאוד מוטרד, אודה למענה אובייקטיבי.

שלום לך, אחד הדברים הקשים בהתמודדות עם OCD הוא הצורך להתמודד עם תחושות אשמה קשות המתעוררות מדחפים (מיניים או תוקפניים), אשמה המייצרת מחשבות טורדניות שאינן מניחות. למעשה אתה הרגשת באוטובוס שמישהי מתחילה איתך. הגירוי המיני שהתעורר בך לא חייב לנבוע אך ורק מהמראה החיצוני שלה, אלא גם מהמחשבות שלך. מחשבות אלו הן אלו שעוררו בך אשמה, כיצד אתה יכול לחשוב על יחסי מין עם תיכוניסטית. אני מניח שאתה יודע שמשיכה לנערה בגיל תיכון אינה נחשבת על פי כל קנה מידה כפדופיליה. אבל לא ההגיון הוא שמטריד אותך אלא הפחד שלך מהמיניות שלך, מהדחפים שלך, מאובדן השליטה עליהם. לכן עצתי היא שבמקביל לטיפול התרופתי תפנה גם לטיפול פסיכולוגי. דרור

דרור אני חייב לציין שקצת הרגעת אותי, האמת שלא הייתי בטוח לגבי האם משיכה לבנות תיכון מוגדרת כפדופיליה, בעיקר לאחר השאלה ששאלתי בלינק הבא וענה עליה פסיכיאטר: http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-2212,xPG-59,xFT-29271,xFP-29270,m-Doctors,a-Forums.html מאותו רגע אתה רק יכול לתאר לעצמך מה עבר עליי... רק הערה לגבי השאלה ששאלתי בלינק: כמו שהבנת לא ידעתי איך לפרש את מה שקרה, שאלתי בהנחה של המקרה הכי גרוע, שאם נמשכתי באמת, ואז אמרתי אם הוא יגיד פה שזה בסדר זה יתיר את כל הפלונטר. גם נמנעתי מלציין שיש לי OCD כי חששתי שאולי ישר ייחסו את זה ל-OCD ולא יענו באופן אובייקטיבי. אני יודע שאולי לא היית רוצה להתייחס לתשובה האחרת שניתנה לי, אבל אני מאוד אודה לך אם כן....

למה לא מופיע לכם בכרטיס פסיכולוגים קליניים?

תראי כמה כאב יש פה וזה מה שמעניין אותך? אני מניחה שאצלך הכל מעולה למעט בדיקת כישוריו של האחר........

דרור, בבקשה תעלה את ההודעה הזו. משתנה פגעה בME כנראה בלי כוונה, אבל חשוב לי להזכיר לה את מה שכתבה כאן לפני מעט מאוד זמן. http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-832,xFT-716910,xFP-717087,m-Doctors,a-Forums.html תודה, מילי

שלום לך, גם אני וגם ליאת פסיכולוגים קליניים ובקרוב הדבר יופיע גם בכרטיסי הביקור שלנו באתר זה. דרור

שלום לכם עזבתי ביום חמישי האחרון טיפול לאחר שנה, המטפל התקשר אלי היום לשאול לשלומי העניין הוא שעזבתי את הטיפול כי הוא נורא הכעיס אותי בפגישה. אני רוצה לחזור אך האגו לא מאפשר לי, דיברנו על מה שקרה יום חמישי אך עדיין מכעיס שבפגישה הוא לא שמע אותי רק את עצמו. מה עושים?

נטע שלום, את אומרת שעזבת משום שהרגשת שבפגישה האחרונה הוא שמע רק את עצמו. אם זוהי תחושה שחוזרת על עצמה ייתכן ונכון לעזוב, אבל אני מתרשם שזה קרה רק בפגישה הזו. אם כך הוא הדבר נראה לי חבל לסיים קשר טיפולי טוב, קשר שאת רוצה להיות בו, במקרה כזה. בהחלט ניתן להתגבר על הכעס ועל העלבון ואפילו להשתמש באירוע הזה לקידום הטיפול. למשל על ידי המחשבה מה קורה לתחושות הטובות שלך כלפי המטפל כאשר הוא מאכזב. מדוע אין לו את המרווח אצלך לאכזב, האם זה מוכר לך מקשרים נוספים ועוד. המלצתי היא לחזור לטיפול ולברר כיצד ממשיכים. דרור

בטיפול אני מרגישה המון כעס בתוכי. רוצה לתת לו ביטוי ולא מצליחה. רוצה לצרוח, לבכות אך שוב שותקת מחייכת וצינית. ממש כמו בחיים, אנשים מכעיסים אותי ואני צורחת מבפנים אך שומרת על ערשת פנים נעימה. איך נותנים לכעס לצאת ולא מפנים אותו פנימה? לפעמים בדמיוני אני בועטת בעוצמה בקיר עד שהוא מתפורר, בוכה בקול עד שהצד השני של העולם שומע, מכה מישהו עד זוב דם, צורחת עד שנקרע גרוני, אך בפועל פוגעת בעצמי, שונאת את עצמי, מאשימה את עצמי ומייחלת כבר ליום שמישהו ידחף אותי לקצה הסיבולת של עצמי כדי להתפוצץ, אך כל פעם מחדש הסיבולת גדלה ואיתה הכעס שהופך לכאב שהופך לעצב שהופך לייאוש שהופך לריקנות שהופך לחלל שהופך למוות הגדל בתוכי.

הייתי מעבירה אותך קורס מזורז על איך לקלל אנשים לצרוח ולכעוס, אבל זה משהו שגם הורס. כנראה שצריך את האמצע ומקווה בשבילך שבטיפול המטפל/ת שלך יודע אית את מרגישה ויעזור לך להוציא קצת החוצה. אולי תרשמי לחוג קיקבוקסינג או משהו שמוצא כעסים או פסיכודרמה? תרגישי טוב

שלום לך, נשמע לי שקיים קשר בין המחשבות שלך על כעס בעוצמה כה גבוהה עד שהקיר מתפורר והצד השני של העולם שומע אותך, לבין הקושי לתת להן ביטוי. לא קל לחוות עוצמות כאלו, הן מפחידות מאוד. עצתי היא לדבר בטיפול על הפחד מפני הרגשות שלך, הפחד לבטא אותם. זהו חלק מהתהליך הקורה בטיפול בו את מצליחה בסופו של דבר לבטוח במטפלת שלך ולשתף אותה בפער בין הדברים שקורים בתוכך לבין הדברים שאת מציגה כלפי חוץ. דרור

אמרתי למטפלת שלי שאני רוצה למות שאני שוקלת להתאבד והיא לא התרגשה מזה רק התקשרה במהלך השבוע לשאול לשלומי..............! לא מבינה איך זה שאומרים למישהו שאני עומדת להתאבד ורוצה למות והיא לא עושה משהו עם זה אם אני אמות זה יהיה באחריותה. במהלך הפגישה האחרונה הוצאתי את הסכין שלי והדבר היחיד שהיא עשתה זה לדרוש אותו וכשאמרתי לה שאני עומדת לחתוך את עצמי היא רק חזרה על זה שהיא מבקשת את הסכין......................((((((((((((((אני מקללת אותה בועטת בחפצים במשרד והיא בשלה עדיין מתעקשת עלי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!????????????????? היא מדברת איתי על הרצון למות אנו נפגשות שלוש פעמים בשבוע ובין הפגישות מדברות בטלפון חלק מהשיחות ביוזמתי וחלק ביוזמתה לפעמים בא לי להתאבד רק כדי להראות לה שאני רצינית........!!!!!! מה האדישות הזו???????????????????????????

ליאור שלום, את שואלת שאלה על אדישות, אבל אני לא שומע אדישות בקשר ביניכן, לא מצדך ולא מצידה. אני שומע שיש לך קושי להרגיש את הקרבה מצידה, את מנסה בכל דרך שהיא להרחיק אותה ממך, שלא תרצה בך, ולמרות הכל היא שם וממשיכה לאפשר לך את המקום שלך. נראה לי שזה המקום בו הטיפול שלך נמצא עכשיו, בניסיון למצוא את הדרך להישאר בקרבה מבלי שהיא תהיה מאיימת מדי. בנוגע להתנהלות שלה מול הרצון שלך להתאבד, אני חושב שגם אם קשה לראות את זה כרגע היא מנסה מאוד ללוות אותך בתקופה הזו, היא אינה מאפשרת לך לפגוע בעצמך, מתקשרת בין הפגישות ומאפשרת לך להתקשר. זה לא ברור מאליו ואני מאמין שעם הזמן תצליחי להרגיש את האכפתיות שלה מבלי להעמיד אותה למבחן דרך מעשה אובדני. דרור

נמאס לי מהמטפלת שלי נמאס לי שהיא מתעקשת לדבר על דברים שאני לא רוצה לדבר. קל להתעקש על דברים שלי כואבים ולה לא. או שהיא סדיסטית או שאני מזוכיסטית אבל כמובן שאם היא מצליחה להתעקש ואני בוכה בפגישה נורא אז היא דואגת להתקשר לראות שהכל בסדר כדי לנקות את מצפונה. מה יש למטפלים למה הם סדיסטיים????

שירי שלום, אני לא חושב שאת באמת מאמינה שהיא סדיסטית ומתעקשת איתה להנאתה, ממש כפי שאני לא חושב שאת הולכת לטיפול אך ורק מתוך נטייה להכאיב לעצמך. אני כן שומע שקורה שם משהו בטיפול שקשה לך איתו, תחושה שנוגעים בחלקים כואבים. היית רוצה שהיא לא תיגע בהם, ובו בזמן היית רוצה גם שהיא תעזור לך להרגיש אחרת, שזה פחות יכאב, שתעזור לך לגעת בחלקים הללו מבלי לפחד כל כך. אני חושב שהיא מרגישה את הקושי שלך, ומתקשרת לא בכדי לנקות את מצפונה, אלא בכדי לעזור לך בהתמודדות עם השלב הקשה הזה. לא קל לשרוד אותו אבל זה חשוב לטיפול. דרור

אני כן חושבת שהיא סדיסטית שונאת אותה שונאת אותה ואל תסביר לי אחרתתתתתתתתת כולכם רק מציגים אותנו המטופלים בלי ללכלך קצת על המטפלים. מבחינתי שהיא תמות אלף פעם כמוניייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי

לך נשבעתי, אל עליון ולא אדע האקיים איך אעמוד בניסיון - ניסיון האושר השלם איכה תכיל עיני האור ידי רפות, ידי הוזות איכה אשא ולא אשבור - שמחה כזאת, ברכה כזאת מכובד עול איך לא אפול איך לפניך אתייצב זקופה גדולה נושאת בעול של אושר אנושי שלם

חבל יקרה אני חייבת להגיד לך משהו מקווה שלא תקחי את זה קשה- למה את כותבת על הכאבים הכי קשים שבעולם בצורה כל כך יפה, במילים כאלה גבוהות אפילו על אונס שכתבת כאן בעבר את כותבת בצורה של פרוזה מאופקת. איפה המילים הכואבות הפשוטות למה הכל כל כך מסודר מאופק ומחושב? זה ממש גרם לי לרצות להגיד לך די לכתוב כל כך יפה זה לא עושה לך טוב תאמיני לי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!תשחררי קצת חרא גולמי, באמת כל כך קשה לך ואת מכעיסה עם הכתיבה המושלמת שלך....................אני מאוד מתחברת אלייך אבל קשה מאוד להתקרב אלייך את לא נותנת באמצעות המילים המרחיקות לגעת בך באמת......או לעצמך לגעת בכאב כמו שהוא. אומרת את זה בשבילך תאמיני לי לא צריך לתת לכאב יופי ולהסתתר מאחורי מילים מעוצבות עד כדי כך שאת כאילו מנסה להגיד משהו אבל שלא יבינו אותך עד הסוף כאילו את לא באמת אומרת ורק מביני ספר יכולים לקרוא אותך בין השורות......... שלך, ויק וגם אם תגידי שזה פסיכולוגיה בגרוש כך זה נראה מצטערת:-((((((((

מאוד הכאיבה לי תגובתך וחבל לי שאת כותבת את המילה אונס בכזו פשטות ועוד רודה בי על העכבות והמחסומים הרגשיים בכתיבה שלי. עוד יותר חבל שהעלו את הודעתך הלכאורה אמפטית אך רובצת על הנימים הקטנים ביותר. צר לי שכתיבתי מאופקת ופציפסיטית מדי עבור הרגשות המעובדים והגולמיים שבך. יש דרך להגיד דברים ודרך לבטא רגש שלך בלי לבטל את דרכו זו של האחר המביע. חבל

??????????? ויק מה הקטע מה יש לך נגד הכתיבה שלה? כל אחד ומה שהוא יש כאלה שכותבים פשוט וישיר כמו שהם ויש כאלה שכותבים מורכב ומאופק כמו שהם..!!! כתיבה היא שפה של הנפש וזו הנפש שלה. אני לא רואה שמישהו כאן ירד עלייך מה ששנוא עליך אל תעשה לחברייך!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! וחוצמזה היא לא כתבה על אונס אז למה את מכניסה דבר כל כך מזעזע כמו אונס לדברים שהיא כתבה איפה הרגישות שלך? אני זוכרת ש -ש' (שרית) כתבה במשמרת של ליאת וכולם ירדו על הישירות בכתיבה שלה. על זה שאין לה סינון בכתיבה שהיא כותבת כואב מדי עד שקשה להאמין לחוויות שלה -אז גם זה לא בסדר. מי שכותב ספרותי כמו חבל זה לא בסדר ומי שכותב ישיר כמו ש' אז גם זה לא בסדר. קשה לרצות אנשים!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

שלום לך, השיר שלך עורר בי את השאלה האם השאיפה היא אכן לאושר מוחלט, אושר שלם? האם השאיפה אליו אינה מובילה בהכרח לחוויה הפוכה מאי היכולת לממש שאיפה זו? דרור

שלום, אני מחפש פסיכולוג קליני/יועץ-מטפל בענייני זוגיות באזור המרכז. תוכלו להמליץ לי על מישהו? תודה

דויד שלום, ישנם מטפלים במתמחים בטיפול בזוגות, בקשרים זוגיים. אבל ייתכן גם שהנושא עליו אתה מדבר הוא קושי ביצירת קשרים זוגיים. אין המדובר באותו הדבר. לכן אנא פרט מעט, ובנוסף צרף מייל עדכני בכדי שתוכל לקבל המלצה מחברי הפורום. דרור

היי , אשמח אם אקבל הכוונה נכונה להוריי . יש לי אח חרדי שנשוי לאשה חרדית , אין להם טלויזיה בבית אך הם רואים טלויזיה אצל הורי מידי יום ביומו עד השעות הקטנות של הלילה . אמא שלי מאד מתוסכלת שאין לה פרטיות בכלל כל היום הם באים ויושבים עם התינוקת הקטנה שעות על גבי שעות . אמא שלי רמזה להם שהם יקנו להם טלויזיה שיוכלו לראות בבית אבל הם אמרו שזה אסור!! כמה פעמים אמא שלי אמרה להם שזה מפריע היא רוצה לישון אבל הם מתעלמים . פעם אחת שממש היה מאוחר כמעט 1.00 בלילה אמא שלי אמרה להם ללכת וזה גרם לפיצוץ. מה עושים כדי להחזיר להורים שלי את השקט והפרטיות מבלי שיפגעו ???????

שיר שלום, ייתכן וישנה מורכבות שאת לא מציינת, אבל נשמע שההורים שלך זקוקים לשקט שלהם, אך מסיבה כלשהי אינם מצליחים לשים גבולות לאחיך, ובעיקר מתקשים לעמוד מול הההשלכות של עמידה על הגבול הזה, למשל הכעס של אחיך. ברור שהוא לא יקבל את זה ברוח טובה, אבל עליהם להדגיש שזה הבית שלהם, ובבית שלהם נענים לצרכים שלהם. אם הם יצליחו להיות שלמים עם הצעד הזה, וזה לא קל, אולי יהיה כעס בהתחלה, אבל עם הזמן הדברים יירגעו. דרור

אני מסטולה ולכן הכל זורם לי והכל מתקתק.... הלוואי וכך הייתי גם בחיים האמיתים... החיים של ה'בלי אלכוהול, בלי לחתוך' וכל שאר הדברים ששיכים לבריחה מן המציאות הכואבת והמאכזבת... טוב לי ככה בעולם המטורף הזה למרות שלא... קשה קשה אבל מזל שיש חברים ומזל שיש מוזיקה דכאונית שאפשר להתעצב איתה ולהתבודד איתה... (אין ספק שאני צינית עכשיו כדי לחיות את הרגע ופשוט להתמודד..) אני חייבת תמיכה... שורה תחתונה זה מה שעוזר לך לצאת מהביצה בה אתה שוקע... או שלא?? תלוי אם אתה מאפשר לעצמך את התמיכה.... תלוי אם אתה מספיק טוב לעצמך.... הכל תלוי בך וחבל שלא אכפת לי (או שמידי אכפת לי ואני פשוט מתימרת להתיאש... עצוב כל כך שקשה להתמודד...) השאלה היא אם שווה להתייאש.... דורון תעזור לי בבקשה.... ואגב, לגבי הפסיכולוגית והענין של המגע והחבוק, יומיים למחרת שכתבתי לך בפורום הייתה פגישה והגיעה איזשהוא שלב בו המטפלת שאלה אותי מעין שאלה רטורית עליה 'בחרתי' לענות... שאלה פשוטה של : "מה את צריכה עכשיו,,," וכל שאמרתי לה, בפעם הראשונה מזה שנתיים ( שנתיים לתחילת הטפול) : "אני צריכה חבוק..." והיא נתנה לי אחד כזה אמיתי ותומך מכל הלב.... לא האמנתי אבל כנראה שמגיע לי התמיכה. אני לא צריכה להשאר לבד... לא מ-ג-י-ע-ה לי להשאר לבד.. תודה דרור על העדוד... אני מקווה שזה בסדר שאני משתפת אותך ככה בפתיחות המחשבות המבולבלות שלי עכשיו ששתיתי... הם גם כן מחשבות של הוקרת תודה על העדוד והתמיכה משבוע שעבר :) וגם מחשבות שמבקשות עוד עדוד ותמיכה... בבקשה... והמון תודה :)

שלום לך, אני שמח שיכולת להיעזר ולהיתמך בשבוע שעבר, ולהרגיש מסוגלת לחשוף את הצורך שלך מול המטפלת שלך. אני מבין את הקושי שלך עכשיו, ובאמת ישנם רגעים בהם יש צורך בתמיכה מסביב, מחברים משפחה ועוד, גם כשמרגישים מבפנים שקל להתייאש. כפי שאמרת אני לא בטוח שבאמת לא אכפת לך, אבל לפעמים אין את הכוחות לעשות משהו עם זה וכאן יש צורך בתמיכה. לגבי ההמשך, כאן הטיפול נכנס מתוך מחשבה שעם הזמן תוכלי למצוא את התקווה בעצמך, ואת הכוחות בעצמך כדי לרצות אחרת בשבילך. אז גם לא תזדקקי לשתייה כדי להרגיש טוב, תוכלי להרגיש טוב גם בלעדיה. דרור

אוי ליאת ליאת... יש לי מועקה כבר כמה ימים..מרגישה שמשהו תקוע לי בגרון הייתי מפרטת לך מה קרה אבל נדמה לי שאני מכירה את התשובה שלך...(מכירה אותך קצת אה?) בקיצור, נראה לי שהתקשורת עם הפסיכולוגית לא בריאה לי...והודעתי לה שנעשה הפסקה ושלא תציע לי לבוא... אתנחם בזה שמחר יש שרב ..(את, כנסי לחדר ממוזג!) ואת, מה איתך? באותה הזדמנות אאחל מזל לטוב למישהי שהיתה לה יום הולדת אמש. אז מזל טוב!:)

שלום מימי, מניסיוני, תקשורת לא בריאה לא מתקנים באמצעות נתק, אלא דווקא באמצעות דיבור ועבודה על מה שטעון שיפור. האיום בעזיבה או הפסקה, כעונש על חוסר הבנה או בעיה בתקשורת, כמוהו כאיום בגירושין בכל פעם שמתעוררת בעיה בקשר הזוגי. אני מעודדת אותך - דווקא בגלל טיב הקשר ביניכן - לפתוח את הקושי שלך מולה, ולנסות להבין את הסיבות העמוקות לכך. שלומי שלי טוב וקצת עייף, תודה על ההתעניינות :-) שלך ליאת

היי ליאת, בוקר טוב, נדמה לי שלא הסברתי טוב. זה לא איום על חוסר הבנה ..היא מבינה אותי מצויין וזה לא איום זו החלטה. אני פשוט מרגישה שאני צריכה קצת להתאוורר ומניין את יודעת מה טיב הקשר בינינו?:) תודה

באתי לכאן , רק לשאול לשלומך... ורק להגיד לך שהתגעגעתי .. לקרוא את המילים המרגיעות שנותנות כח ותקווה ,... האופטימיות שבך זורמת דרך המסך..ולפעמיים מדביקה ..אפילו עם לכמה שעות :-). שיהיה לך סופש מקסים ורגוע. שולחת חיבוק ממני . למרות המצב שלי .. ובגלל..שמגיע לך על הנתינה שלך לכולם כאן ..שמורגשת מכל הלב.:-) תודה ענקית לך לאורנה ולדרור אתם מקסימים, תודה על המקום הזה שמאפשר להחזיר עוד קצת אויר לנשימה שחסרה .ולקבל כח . שרית

תודה לך, שרית, על המילים החמות ועל הכרת התודה. מקווה שתחושי בקרוב הקלה (קראתי אותך כאן גם מחוץ לשעות המשמרת שלי, ואני יודעת שלא קל לך בימים אלה). החזיקי מעמד בכל הכוח ליאת

שלום, ילד בכיתה א' החל להרכיב משקפיים עם עדשות מאוד מאוד עבות (לפני כן לא היו). הילדים צחקו עליו ולכן מסרב להרכיב ובוכה מאוד. מה אומרים לו על מנת שירגיש טוב עם עצמו ועם העובדה שהוא מרכיב משקפיים. הוא כל כך חיכה למשקפיים וכל כך התרגש להראות לכולם והאכזבה קשה מאוד.

שלום יונית, משקפיים הן לא עניין פשוט בכלל עבור ילד צעיר, ולכן, גם משפטי העידוד חייבים להיות 'בקשר' עם החוויה שלו, ולא במנותק ממנה. קשה לצפות מילד בכיתה א' שיהיה מבסוט מרעיון המשקפיים, בעיקר כשמדובר בעדשות מאד עבות. אדרבא, במקומך הייתי מאפשרת לו ביטוי חופשי של רגשותיו השליליים ביחס לרעיון הזה, תוך הדרגשת המאפיינים האחרים החיוביים שלו, היכולים להוות פיצוי מכיוון אחר. את מספרת שהוא חיכה מאד למשקפיים, ואף התרגש והשוויץ בהם, ואני תוהה האם התנהגות זו היא תוצאה של הכנה לא ריאלית שניתנה לו לפני התהליך. לפעמים אנחנו, ההורים, מתוך מאמץ לחסוך לילד שלנו אכזבה, עלבון או כאב, נוטים להכין אותו ל'כייף' לכאורה, שאינו פוגש בסופו של דבר את המציאות. בעיני, חשוב לתת גם לילד צעיר כמו שלך הסבר אמיתי ככל האפשר על מה שצפוי לו, כולל הכנה לתגובות אפשריות של ילדים בסביבתו וחשיבה איך אפשר להתמודד איתן ביעילות. כרגע, נסי להימנע מרחמים, לתמוך בו ככל יכולתך, ולהקשיב בצורה אמפתית ומכילה לסיפור הפגיעה ועהלבון שחווה. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

ליאת- אין צורך שתעלי. נראה לי שרשמת שהיית מאד עייפה, יש כמה אותיות שהתבלבלו לך... אגב, אם א ת חושבת שלא תוכלי להתיחס למעלה אין צורך שתעלי את ההודעה תודה

הכניסיני תחת כנפך והיי לי אם ואחות ויהי חיקך מקלט ראשי קן תפילותי הנידחות. ליאתי,שוב אני לבד השבת,במקום שאני לא רוצה להיות בו,עם הסרטן הזה בראש,שלא מרפה!!! אפילו אבא נתן לי סימן היום,אמיתי.שאים רק אושיט את ידי הוא יתפוס חזק,עד אשר אגיע איליו. ואני ליאת, עייפה פשוט ע-י-י-פ-ה!!!

אוףףףףףףףףףףףףףףףף

לילה טוב ד., צר לי לשמוע שאת שוב לבד. מצטערת עוד יותר שהיית צריכה לחכות גם לי די הרבה זמן. אין לך סרטן בראש, אלא רק מחשבות קשות, עצב ועייפות גדולה. ניתן לחוש בכל אלה גם ממרחק. משוכנעת שהטוב הוא רק שאלה של זמן, אבל צריך לעבוד קשה כדי להביאו. אין לי ספק שאבא מעדיף שתישארי הרחק ממנו בשלב זה. מקווה שתבחרי להושיט יד לעבר האנשים *החיים* סביבך, ולהנות מתמיכתם. שאבא יחכה. החזיקי מעמד ליאת

יד אחת לאמא,יד שניה לאבא. שמישהו ימשוך חזק,אבל מהר!!!לא יכולה עם האמצע הזה יותר,הוא רע קשה וכואבבב!!!!!!!לנשום לנשום לנשום אבל לא יכולה עוד

שלום, יש לי שאלה. אני בטיפול שנה וחצי, והמטפלת בפגישה מקשיבה, דואגת, לוחצת, מתעניינת, אבל אחרי זה היא לא. כלומר יש לנו הסכם טלפוני במקרה של קושי מסוים או שאלה מסוימת, אבל אני מתביישת להתקשר בשעות הפרטיות שלה, והיא אף פעם לא מתקשרת לבדוק מה קורה איתי, אפילו אם היא יודעת שאני עוברת משהו מאוד קשה או גדול. והנתק הזה במהלך השבוע מרחיק אותי, ואני תמיד מצליחה להתנתק לגמרי (ממש להתעלם מהכל) מכל מה שמפריע לי, ואז אני מגיעה לפגישה שאחרי כמו דף לבן, אין אצלי כלום לדבר עליו, ואז היא מתעצבנת עלי. היא לא מצליחה להבין שהנתק הזה משפיע עלי לרעה, והיא טוענת שהיא לא חייבת לדאוג לשלומי כל השבוע!!!! אני מבולבלת לגמרי, וכאילו שהיא עושה לי טובה!!!

שלום אירית, טיפול פסיכולוגי, כפי שאת ודאי יודעת מתנהל עפ"י כללים ברורים וידועים מראש, שהוגדרו בחוזה הטיפולי שלכן. לעיתים עולה הטרוניה, לפיה שמירה על גבולות הטיפול עומדת בסתירה לדאגה ולאכפתיות של המטפל/ת. עד כמה שייראה הדבר מוזר בעינייך, דווקא ההתעקשות על הגבולות מסייעת למטפלת לשמור טוב יותר עליך, עליה ועל הטיפול. יש טעם רב לדון עם המטפלת על המשאלה שלך להתעניינות רבה יותר מצידה. בשיחה כזו, המטרה אינה לשנות את התנהגותה של המטפלת, אלא דווקא להבין משהו על איך את מרגישה כשרואים/לא רואים אותך, דואגים/לא דואגים לך - סוגיות שלא היו עולות באופן ברור כל כך אלמלא הוצבו הגבולות באופן נחרץ. שבת שלום ליאת

שלום. אם חוויתי במשך שנתיים מחשבות כפייתיות ופולשניות בנושא כלשהו, אשר גרמו לי לא מעט חרדה, ומשהבנתי שאני איני היחיד בעולם שסובל מהן, ושאלו מחשבות כפייתיות ולא סטייה, (באופן אקראי קראתי על הבעיה) הן פחתו, האם יש סיכוי שישובו או שזוהי בעיה שעברה ואין לייחס לה יותר מדי חשיבות? תודה רבה

שלום לך, אחד החסדים הגדולים שהעניק לנו הבורא, הוא שאין אנו יכולים לקרוא את מחשבותיהם של האחרים. לו היינו עושים כן, היינו מגלים שתחת המעטה החיצוני המנומס, בכולנו מסתתרות "חיות-פרא" מחוצפות, הזקוקות לאילוף. למרבה המזל, קיים פער קריטי בין המחשבה למעשה, ולכן המחשבות (גם המופרעות והסוטות) הן בנות חורין בעוד אנו לא. מאימתי שהבחנת שמחשבה היא רק מחשבה, מה איכפת לך בעצם אם היא תבוא שוב? שתבוא... הניסיון מלמד, שניסיונות מאומצים להימנע ממחשבות ספציפיות, דווקא מגבירים את שכיחותן. הנכונות לקבל את המחשבות בלי להיבהל היא האסטרטגיה המומלצת. בברכת "אני חושב- משמע אני קיים" ליאת

שלום לך, אני מרגישה בטיפול מועקה מאוד גדולה, בעצם זה מתחיל מהרגע שאני קולטת שהפגישה מתקרבת. אני מתנהגת באופן מאוד שונה ממה שאני בחיים הרגילים. (אני מנסה להסביר לה את זה, אבל היא לא מצליחה לראות את זה) בטיפול, אני שקטה, עצבנית, מופנמת, ועצבנית עוד פעם. ולמרות שאני שם הרבה זמן כבר, עדיין לא מצליחה להיות אני, או שבעצם אני זו ודווקא בחוץ אני שמה מסיכה ומראה לכולם שאני מתפקדת. איך אפשר לדעת? ואיך אפשר להיעזר ביד שמושטת לי שאני כל הזמן דוחפת אותה הצידה בטענה שאסתדר לבד?

שלום מעיין, יש אנשים שההתמקדות בעצמם מעוררת בהם אי-נוחות ואפילו חרדה. יש מי שחרדים דווקא מהקשר הקרוב והאינטימי, המסכן אותם בדחייה או נטישה. יהיו הסיבות אשר יהיו, הפיתרון טמון ביכולת לדבר את החרדה, להציף את מה שנח תחתיה, ולהתמודד איתו באומץ. זהו מאמץ כדאי מאד, מאחר וברוב המקרים לקושי מול המטפלת יש 'מקבילות' גם בהקשרים אחרים, מה שעלול לגבות מחירים כואבים. בהצלחה ליאת

היי ליאת היה שבוע מאוד קשה, כמו שקורה כבר זמן רב... לפעמים אני תוהה כמה עוד אמשיך ללכת שלוש פעמים בשבוע לטיפול.. לפעמים אני תוהה אם זה בכלל עוזר או עושה בדיוק את ההיפך... במשך כל השבוע הזה המטפלת מאוד היתה איתי.. לא היה יום שבו לא היינו בקשר.. אם זה שלושה ימים של פגישות.. ובין לבין היו הטלפונים... כשקשה לי במיוחד אני מתקשרת אליה.. והיא תמיד שם בשבילי.. (אין לי מושג למה ואיך, ואני לא מבינה איך היא מסוגלת לסבול אותי כל כך הרבה, ואני תוהה מתי אני אגע בקצה גבול היכולת שלה ומתי היא תעיף אותי כבר לעזא... ) בכל מקרה, היא היתה איתי.. גם בטלפונים... והיא מנסה ללמד אותי.. לווסת... רגשות, תחושות, מחשבות.. מנסה ללמד אותי לעשות הרפיה... כמובן שאני כשלון ולא מצליחה לעשות לבד.. (היא טוענת שזה לוקח זמן ותרגול כדי להצליח לבד.. אני חושבת שאני פשוט כשלון) וכשדברנו בטלפון וגם בזמן הפגישות היא עשתה לי הרפיה... לפעמים אני רוצה בזה, אבל לפעמים אני מתחילה להתנגד לה, ומבקשת שהיא תפסיק ותעזוב אותי.. אבל היא ממשיכה לדבר.. ואני... פשוט נכנעת לה.. ככל שהיא ממשיכה לדבר, להעשות לי הרפיה.. ההתנגדות שלי כמו יורדת עד שנעלמת.. גם כשבפנים אני יודעת שאני רוצה שהיא תפסיק, שתשתוק, שלא אשמע אותה, את הקול שלה.. אני נכנעת לה.. לקול "המנגן" שלה.. המרגיע.. המרפה.. והמרפא... ואז חשבתי.. שאני אולי פשוט כל כך מכורה לה.. מכורה לקול שלה.. וזה מפחיד.. ואני חושבת.. איך אני יכולה להפסיק את ההתמכרות הזאת?.. איך אני אגמל ממנה?.. אני יודעת שאני יכולה לעשות את זה אם רק אחליט, אני יכולה פשוט לשים לעצמי גבול, סוג של קו אדום בו אני מבהירה לי ללא צל של ספק שאסור לי לרצות אותה ואת מה שהיא נותנת לי, אבל אז זה יהיה מאוד חד וקיצוני וזה יפגע בהכל- בה, בטיפול ובקשר.. ליאת, איך נגמלים ממטפל?

שלום שיר, נדמה לי שהמילה התמכרות היא מעט מרחיקת-לכת, ומשקפת את הבהלה שלך מתחושות ההזדקקות המתעוררות בך ככל שמתהדק הקשר. את אכן מתארת קשר מאד אינטנסיבי, המתנהל בפגישות ובשיחות טלפון ממושכות, ואני מניחה שיש חשיבה מאחורי ההיענות הגדולה הזו שלה אלייך. את מבקשת לשמור עליה למענך ולמען הטיפול, אבל מדברת על מצב של או-או. או ככה, או בכלל לא. אבל יש גם מצב אחר, בו נשמרים גבולות הטיפול, והקול המרגיע הופך לקול פנימי שיתנגן בתוכך גם בהיעדרה. כמו תמיד, גם במקרה שלך, ההמלצה שלי היא לפתוח את הדברים בחדר הטיפול, ולחשוב יחד איך לא לשחוק את הקשר. בהצלחה ליאת

הולכים לפטר אותי,לא יודעת מתי יש לי מטרה ברורה משאני רוצה ללמוד ותחום התעסקות שלי בעתיד.אני לא אשמה ,אבל בכל זאת מרגישה רע עם עצמי חלמתי סיוט:בולדוזר נכנס לחנות , הורס רהיטים וגם אני לא בטוחה כיצד אצא משם צעקתי והתעוררתי מפחד אם את מכירה פסיכולוג חינם ושזה לא ירשם באף מקום, הייתי הולכת

שלום אלמונית, טיפול ללא תשלום ניתן לקבל במרפאות הציבוריות של משרד הבריאות. התורים שם ארוכים, אז קחי בחשבון תקופת המתנה ממושכת (גם של מספר חודשים). טיפול שאינו רשום בשום מקום תוכלי לקבל אצל פסיכולוג פרטי, שלא יקבל אותך ללא תשלום. זהו אכן מילכוד, אך כזה שאת עושה לעצמך. בדר"כ קל יותר לפתור בעיות מבית היוצר הפרטי שלנו. ממליצה לך מאד לנסות לוותר על המילכוד הזה. מגיע לך טיפול טוב, לכי על זה ליאת

איריס, השבתי למייל שלך ביום בו נשלח, אך הוא חזר עם הודעת שגיאה. בעקבות פנייתך השנייה שלחתי שוב, וגם זה חזר. אנא בדקי מה קורה עם תיבת המייל שלך וחזרי אלי. סוף שבוע נעים ליאת

ליאת יקרה ראשית תודה רבה קיבלתי את המייל היום(היתה כנראה בעיה בשרת של נענע בפעם הבאה אשלח מהמייל השני שלי). את מרגשת אותי כל פעם מחדש,איך את תמיד יודעת להגיד את הדבר הנכון ברגע הנכון. אני מקווה שהאביב יביא עימו...מארצות הקור. אם זה בסדר מבחינתך אשמח אם אוכל לכתוב אליך לפני הנסיעה למייל ולא בפורום(בגלל תוכן הדברים). סופ"ש נעים איריס.

כמובן שאשמח להתעדכן, בעיקר בבשורות טובות. אביב שמח! ליאת

שלום ד. הנה הגעתי בסוף, כמעט בזחילה... ימים קשים קצת :-) מקווה שאת בטוב. אהיה כאן גם מחר. ליל מנוחה ליאת

א. מה ההבדל בין רסקיו (הרגעה טבעית ע"י צמחים) לתרופת הרגעה מפסיכיאטר, במצב של משבר? ב. כיצד תרופות הרגעה רשומות על ידי פסיכיאטרים משפיעות עלינו?? האם מדובר בסמים?? האם אפשר לתפקד בצורה נורמלית כאשר נוטלים את התרופה?? (אין לי מרשם ספציפי אני כרגע שואלת ממקום כולל) ג. אפשר חבוק תומך? קשה לי אני לבד בתוך עצמי...

שלום אור, טיפול תרופתי נמצא בתחום אחריותם של רופאים פסיכיאטרים, ולכן מוטב להתייעץ עמם. המונח "תרופות הרגעה מפסיכיאטר" מעורפל למדי, מאחר והתרופות המרגיעות מגוונות מאד, שונות בטווח השפעתן, בתופעות הלוואי שלהן וביעילותן היחסית מול הפרעות נפשיות ספציפיות. כיום, המגמה היא לאפשר (אפילו לחולים הקשים ביותר) איכות חיים טובה, והתרופות הפסיכיאטריות הן חלק ממגמה זו. ציבור גדל והולך, בארץ ובעולם, נהנה מטיפול תרופתי המאפשר תפקוד מלא ונורמלי, העולה ברוב המקרים על רמת התפקוד הקודמת, שנפגעה בעקבות המשבר הנפשי. בריאות ליאת

האם זה בריא להיות תלויים? מה בריא בזה? האם בריא להישאר בטיפול הרבה זמן? או יותר בריא אם הטיפול נמשך יותר מדי זמן, לנסות לבדוק את זה עם מטפל אחר?

שלום שושי, מצאתי את עצמי מחייכת מול שאלתך, בעיקר בהיותה שוחרת בריאות. באופן כללי, בריאות נפשית משתקפת דווקא ביכולת להתקיים כמרכז יוזמה עצמאי, לצד אנשים אחרים, מתוך נפרדות פסיכולוגית והכרה בצרכים הייחודיים שלנו. הקשר הטיפולי שנוצר באופן מלאכותי, על בסיס מקצועי ולא שיוויוני,הכרוך בקרבה גדלה והולכת בין המטפל למטופל, מעודד מידה של תלות אצל המטופל. התלות ה'בריאה' קיימת במידה זו או אחרת בכל קשר משמעותי וקרוב, ולכן היא אינה מדאיגה במיוחד כשהיא מופיעה במינונים מתונים. קונפליקט חריף בין תלות לעצמאות, כפי שבא לידי ביטוי בטיפול, משקף בדר"כ מערכות יחסים מן החיים שמחוץ לחדר הטיפול, ולכן חשוב להכיר בקיומו ולהפוך אותו לנושא טיפולי. השאלה האם להפסיק את הטיפול או להחליף מטפל בשל החשש מתלות יתר, היא סוגיה טיפולית חשובה, ובריא מאד יהיה לבדוק אותה מול המטפל/ת. בהצלחה ליאת

שלום לך ליאת, אתמול שאלתי את אורנה איך המטפל מתנתק מכל הקשיים, הרגשות, הסיפורים המזעזים, ההתפרצויות של מטופליו וחוזר הביתה לתפקד רגיל ונורמלי בתוך המשפחה שלו. התשובה שלה הייתה כזאת: "המטפל חווה את הדברים עם המטופל , ולאחר הפגישה הדברים ממשיכים להיות מעובדים בכל מיני צורות. לא ניתוק, וגם לא הזדהות חסרת גבולות, משהו אחר..." (זה חלק מהתשובה) למה היא התכוונה במשהו אחר? הרי אם אנחנו סתם נראה סיפור מזעזע בחדשות או נראה סדרת דרמה ממש טובה, האירועים, והחוויות משם נשארים איתנו ולפעמים קשה להתנתק מזה, אז איך מטפל עושה את זה? תודה לך

אני גם כן לא הבנתי את התשובה של אורנה. ישנה תחושה שהיא בכוונה לא עונה ספציפיות על השאלה... אולי בגלל שהקוראים בפורום הם מטופלים ולא מטפלים? האם היא נרתעת מלפרט שמא נדע מה עובר על המטפלים שלנו? גם מטפלים הינם בני אדם וגם להם יש חולשות רק כשהם לוקחים תפקיד הם צריכים לקחת בחשבון את האחריות שבדבר על כל המשתמע מכך... כך אני מבינה זאת בכל אופן.

שלום א', כדי לדעת בוודאות למה אורנה התכוונה בדבריה, יהיה עליך לשאול אותה. ובכל זאת, אתן לך גם את תשובתי. פסיכולוגים נוטים לפתח במהלך עבודתם עמדה בסיסית של "כל מה שאנושי אינו זר לי". אחרי הכל, מרבית הסיפורים ששומע המטפל, גם אם מורכבים מאד ועצובים, אינם מזעזעים או מערערים את שיקול דעתו המקצועית. אני מניחה שאורנה התכוונה לומר שהעמדה הטיפולית האופטימלית אצל המטפל היא כזו המאפשרת אמפתיה ואהדה מצד אחד, ומצד שני גם את היכולת להתבונן, להבין ולפרש מבלי להיות מוצף-יתר. למרות כל האמור לעיל, אני מניחה שמטפלים, כבני אדם, לא תמיד מצליחים לשמור על העמדה הניטראלית הזו, ומגיבים באופן אנושי למה שקורה למטופל במדר הטיפול או מחוצה לו. לפעמים הם גם "לוקחים את זה איתם" למספר שעות או ימים, ובמקרים אחרים, קשים יותר, נעזרים בהדרכה או בטיפול משל עצמם. בברכה ליאת

אז בעצם זה כן הצגה אחת גדולה כל האהדה והאמפתיה שמטפלים מדברים עליה. כי בעצם זה עבודה, בדיוק כמו שרואה חשבון לא חושב על לקוחותיו, המורה, העו"ד, הנגר.... בעצם כולם סוגרים את הדלת אחרי לקוח מספר אחד ומתכוננים למפגש עם לקוח מספר 2, והכל מסתכם בסוף בכמה כסף זה מכניס לי בסוף החודש.!! זה משהו בלתי שוויוני בכלל, המטופל מגיע עם המון רגשות, וסיפורים אינטמיים, והמטפל בסך הכל מקשיב, ויום אחד הקשר הזה ייפסק, ואז אחד יהיה חשוף לגמרי בלי שום סוד או אינטימיות בכלל, והשני נשאר עם אותו כוח שבו התחיל -המשחק-!! אז איפה הפספוס שלי בהבנת הקשר המיוחד הזה!!

לאחרונה די נרגעתי מעניין ההריון שלא הצליח התחלתי לעבוד, הייתי מרוצה בעבודה עכשיו נאמר לי שמחפשים עובדת אחרת(תחום שאני לא עסקתי בו) ואני די בבאסה לא כל כך שולטת(אצטרך לחפש עבודה אחרת(עוד פעם לא תהיה לי יציבות הרגשה רעה עצמית ועוד אמנם כן טיפלתי בהרבה עניינים בעבודה, ובטחון עצמי שלי קצת עלה אבל עכשיו שוב פעם האי ודאות

שלום אלמונית 2, אני שמחה לקרוא שאת מרגישה רגועה יותר בנושא ההריון. לצד זאת, אני מרגישה כיצד האירוע המכאיב והבלתי נשלט שקרה לך "פוגש" אותך גם בתחומי חיים אחרים - קשה לך להתמודד עם אי יציבות, עם אירועים שאינם בשליטתך, ונדמה שהקרקע רועדת יחסית בקלות. זהו מהלך דברים טבעי לאחר שעוברים אירוע טראומטי: עלינו לשקם את הבטחון שלנו גם בתחום הספציפי בו חווינו אובדן, וגם בהדרגה לחזור ולחוות את העולם כמקום בסה"כ מיטיב, גם אם הרבה דברים בחיים אינם בשליטתנו. זהו באמת מהלך טבעי, כך שתני לעצמך את הזמן... בהצלחה, אורנה