פורום פסיכולוגיה קלינית

ערב טוב לך, איבדתי את ההורים תוך שנתיים ובעצם נשארתי בודדה למרות שיש לי אחים. הייתי הכי קרובה מהם, והתקרבתי עוד יותר אחרי מות האבא. אחרי מות אמא, אין לי כוח לאנשים, לקרובים, לאירועים, שלום דבר. אני מתפקדת בכל תחומי החיים הבסיסים, עבודה, לימודים, משפחה, חברים, אבל כשיש לי את האופציה להיות לבד אני מעדיפה את הבדידות על החברה. אני לא מראה ולא מביעה את הקשיים שלי כלפי חוץ, ולפעמים זה חונק (גם בטיפול אני לא מראה את זה עד הסוף, גם שם מנסה להראות שאני חזקה). אני מרגישה מתמוטטת אבל לא מצליחה לחזור לחיים שהיו לפני. אין לי חשק בשום מערכת יחסים למרות שהבדידות הורגת אותי. שאלתי היא למה אני לא מצליחה לבנות מערכת יחסים חדשה?

שלומית יקרה, את מתארת מאמץ לתפקד בכל תחומי החיים, המתנהל במקביל לתחושה שמשהו בך התרוקן ונגמר. קראתי את דברייך וחשבתי כמה זה מובן, ומתאים, ועצוב, שמשהו בנו יישאר אבוד בתוך האובדן. בזמן הקריאה חשבתי שאולי את מצפה מעצמך ליותר מדי מהר מדי, ושאולי צריך לתת לתהליכי עיבוד האבל את כל הזמן והמקום שהם צריכים. אין זה אומר שצריך לוותר על המאמץ להשתקם וליצור קשרים משמעותיים, אלא שכדאי להתייחס לעצמך בכל הרכות והסבלנות הראוייה. נסי להתקרב לאנשים חדשים לאט לאט, לבדוק בתוך עצמך האם אפשר להתקדם הלאה, האם אפשר להסתכן עוד מעט, נסי לבטא את עצמך באופן אותנטי ובדקי האם מישהו בצד השני מגיב מתוך חמימות ואכפתיות. לאט לאט, כמו מישהו עם רגל שבורה שלא יכול לרוץ מרתון ברגע שמורידים לו את הגבס... שיהיה קל, אורנה

היי אני בת 25 בעלי בן 38 מאז שהתחתנו אנו מקיימים יחסים פעם בחודש (התחתנתי לםפני שנה וחצי)כשאין סקס הוא לא מחבק ולא מנשק ל אישית נורא קשה לזום סק ס כך שאני מחכה חדש שהוא יזום.... בכל אופן בהתחלה בעלי לא עבד אזחשבתי אולי בגלל זה הוא בדכאון והוא היה אומר שזה בגלל זה עכשיו הואעובד חצי שנה כבר ואין שום שפור לדעעתי 90 אחוז מהבעיות שלנו נגרמות מהחוסר בסקס כי זה גורם לי לחשוד בו שהוא בוגד.....הוא לוקח תרופה נגד דכאון ואומר שהרופא אמר לו שזה לא משפיע על החשק...... ניסית לדבר אתו שילך לרופא עוד פעם אולי חסר לו הורמונים או שיחליף התרופה לא מסכים....עכשיו אחרי שהוא עבד הוא מאשים אותי שאני הורסת לו תחשק (כי אני קונה דברים שלא צריך בחנות משחקת באוכל כשאוכלת אומרת אהלן במקום שלום מדברת יותר מדי עם אימא) אלההדברים שהורסים לו החש לטענתו ואני די שיניתי את הדברים האלה ואין שיפור מס פעמיםכשרבנו אמרתי לו אולי נתגרש אם אתה ככ לא רוצה אות והוא לא רוצה להתגרש אומר לי אני לא המשחק שלך אם את רוצה תשבי כך בבית של אמא שלך לא תקבלי גט? למה הוא עושה לי את זה? למה לא רוצה להתגרש? אני ממש מנסה לשנות את המצב וזה לא הולך.........

שלום חסויה, את מתארת אי התאמה ביניכם מבחינת הטמפרמנט המיני, ותסכול שגולש לתחומים נוספים בחייכם, עד כדי דיבורים על פרידה. לפני הפרידה, אני ממליצה לפנות לטיפול זוגי ולייעוץ סקסולוגי. בהחלט יתכן שהדברים פתירים. בהצלחה, אורנה

בטיפול שלי אני דואגת למטפלת יותר מאשר לי. אני דואגת לא לפגוע בה, לא לעצבן אותה, לא לאכזב אותה. ואז דווקא כשכל זה קורה לי, אני חונקת הכל בפנים וממשיכה הלאה. אני לא מביאה את עצמי כפי שאני בחוץ. אני מישהו שונה לגמרי בחוץ עם המשפחה, החברים, עמיתי בעבודה. בחוץ אני תוססת, מתפקדת, מייעצת ועוזרת לכולם אבל בחדר אני מפוחדת, שותקת, מפנימה, שקטה, דואגת לה. אני לא מצליחה את מהות הקשר איתה, ולא יודעת לזהות איזה אני היא האמיתית, שבחוץ או שבתוך החדר. מוזר - לא?

שלום מיה, יש משהו נוגע ללב בתיאור דאגתך למטפלת, והאופן בו את מפנה לה מקום, כמעט כאילו החלפתן תפקידים... אני מניחה שאינך זקוקה לי שאומר שאין בכך צורך מציאותי, ושהמטפלת שלך מיומנת ומעוניינת להיות קשובה אלייך ולפנות לך את כל המרחב הדרוש לך בתוך הטיפול. צורך מציאותי אולי אין, אבל ככל הנראה את חשה צורך פנימי עמוק לעשות זאת. אינני יודעת עם מי עוד החלפת תפקידים בחייך, והאם במסגרת 'תפקידך' כ"תוססת, מתפקדת, מייעצת ועוזרת לכולם" למדת להסתיר חוויות פנימיות (פחות 'אטקרטיביות') שלא היה להן מקום ומרחב. אינטואיטיבית, את בהחלט מעוררת בי את התחושה של 'ילדה הורית' (ואם זה מעניין אותך, תוכלי לקרוא את הספר 'הדרמה של הילד המחונן', העוסק בהתפתחות הנפשית של ילדים רגישים מאוד לניואנסים רגשיים בסביבתם הקרובה). כפי שכתבתי במשמרת הנוכחית שוב ושוב, אני מציעה לך לעשות את המאמץ הגדול והאמיץ לחשוף בפניה את תחשותייך הכנות. אני אחכה בסבלנות לשמוע מה התרחש ביניכן... בהצלחה, אורנה

אני פשוט רוצה לעשות סקר, הסקר יבדוק כמה אנשים -משתתפי הפורום- חוזרים עם השאלות שלהם למטפלים שלהם? - מי מכם מעיז לחשוף את מה שהוא חושף בפורום? - ואם יש מישהו שעשה זאת (הדפיס למשל את הפניה שלו לפורום למטפל שלו) שיספר לנו מה קרה אחרי זה? איך הייתה התגובה? תודה לכולם

ההשתתפות בפורום דווקא חוסכת ממני הידברות על הנושאים הללו עם המטפל שלי. בעתות משבר או צורך בתגובה אני מגיעה הנה ואז הטיפול לא כולל את הנושאים שמדברת אותם כאן. לא יודעת אם זה טוב או לא, אך לפעמים זה מקל ולפעמים זה מונע את השתיקה על נושאים שלא יכולה לדבר אותם בטיפול, זה כמו תוספת והחזקה נוספת לטיפול.

לא ושוב לא. אם הייתי מסוגלת לשוחח על הדברים הללו עם המטפלת שלי אז לא הייתי מתייעצת כאן.

אני מרגישה לפעמים שאני משלמת לאדם הלא נכון, כי פה אני מוציאה כעסים כאב ודברים קשים ואילו אצל המטפלת אני נחמדה רגועה נעימה והפיצוצים שמרגישה שם בבטן מביאה הנה. אולי אם הייתי שומרת את הכל בבטן הייתי מתפוצצת אצלה בחדר או מתפוצצת בעצמי לא יודעת אבל משהו בעבודה הטיפולית איתה מזוייף קצת ולפה אני מביאה את האמת. משנכנס אדר מרבים בשמחה אומרים אבל קצת עצוב לי היום מותר?

אני כן משתפת את הפסיכולוג בדברים שאני מעלה כאן .. משום מה אחרי שאני תופסת מהם מרחק אני מצליחה לעלות אותם בבטחון יותר מולו , כאילו ומשהו כבר כאן ,הרגיע , נתן לי עוד קצת כח ..נתן לי מקום עבורם. זה עוזר לי המון בטיפול, להבין , לעבד דברים שלא העזתי לחשוב שאוכל לדבר עליהם, וזו איזושהי התקדמות לשינוי הפנימי שאני חווה עם עצמי. הרבה פעמים שלחתי לו באי מייל , הודעות שכתבתי , כולל תשובות של מנהלי הפורום , וזה עושה עבודה בטיפול , זה מקדם , וכן ..זה חשוב ! איך הוא הגיב ? הוא תמיד , אבל תמיד , מראה אכפתיות , הבנה , הכלה ..נותן לי להשמיע את עצמי ורק לאחר מכן אומר מה הוא חושב . אבל הכל בצעדים של ילד שהתחיל ללכת, הכל בנגיעות קטנות, לאט לאט .. אבל ..מאז שאני כותבת כאן , הטיפול שלי פרצ לדרך.. יום מקסים. חיבוק ממני אורנה . שרית

שרית יקרה גם אצלי מרגיש אותו הדבר:-) פורים שמח אהובה שלך בילבי

שלום ש. פורים שמח שאלה חשובה והתשובה שלי היא-מתביישת להודות בפני המטפלת שלי שאני "מרכלת" עליה בפורום פסיכולוגיה קלינית. אני פה כבר המון זמן וחושבת שהמנהלים פה עזרו לי להבין את עצמי ואת הטיפול שלי יותר משנתיים וחצי של בלבול מוח של המטפלת שלי................. לא מביאה או מודיעה לה על כך שאני נעזרת בפורום לא יודעת למה אך מצד שני אם הייתי מסופקת ומוחזקת בטיפול אז לא הייתי צריכה את המקום הזה לא?:-(((((((((((((((((( מה קורה למטופלים של מנהלי הפורום גם הם כותבים בפורומים אחרים?..........???? לא חושבת שאי פעם אספר לה מצד שני גם לא חושבת שהיא עוזרת לי מספיק!!!!!!!!!!!!!!

מטופלים של מנהלי הפורום כותבים ושואלים גם הם,ודווקא בפורום הזה.גם להם יש דברים,שהרבה יותר קל לשאול ולספר כאן,מאשר מולם. אבל הכי מדהים-זה להבין עד כמה לא מזהים אותך. ולא פעם דווקא התשובה של כאן נותת להבין אם כדאי לקחת סיכון ולנסות לשתף שם,וזה ממש לא מעט.

יש לי שאלה שנה וחצי ואני דוחפת במטפלת שלי רחוק ממני בכל מיני צורות. בועטת, בורחת, צועקת, מבטלת, העיקר שלא תראה באמת מה כואב לי מבפנים, וכמה כואב לי למרות שהלכתי אליה בעצמי. היא כל הזמן ממשיכה להגיד לי, לא אוותר, וכאילו שאנחנו בסוג מלחמה בלתי נגמרת! שאלתי היא, האם יש אנשים שאינם בנויים לטיפול, לשיחות? אני מאוד רוצה להיות שם, אבל לא אתן לה. אני יוצאת שם עם כאב פיזי בכל הגוף מרוב שאני יושבת המתח. תודה

לימור יקרה, את מתארת קונפליקט קשה כל-כך, בין הכמיהה להיות במגע אמיתי והחשש הנורא מפניו. אני מבינה שאת לגמרי "מתנהגת" את הקונפליקט ("בועטת, בורחת, צועקת, מבטלת"..."אני יוצאת שם עם כאב פיזי בכל הגוף מרוב שאני יושבת במתח"), אבל אני רוצה להפנות את תשומת לבך לכך שאת גם מבינה את הדברים ברמה הרגשית והקוגניטיבית, וזה בהחלט פותח בפנייך דרכים נוספות לבטא את עצמך ולהתקדם בטיפול (ובחיים...). כתבתי את זה הלילה כבר כמה פעמים, אבל אני כותבת שוב גם לך, פשוט כי זה כל-כך נכון: דברי איתה את הקונפליקט, במקום רק להתנהג אותו. דברי ממש כפי שכתבת. אני רוצה שתדעי שהיכולת לתאר תובנה רגשית וקוגניטיבית, כפי שעשית בהודעתך, בהחלט הופכת אותך למשתתפת טובה בטיפול בדיבור. כל שנותר הוא באמת לדבר... בהצלחה, אורנה

אני הולכת לפגישה הטיפולית או בעצם אני מחכה לה שתגיע. אבל ברגע שאני נכנסת לשם אני מפחדת נורא. ואם אני מסכימה לשתף אותה באותו יום, אז אני יוצאת מהחדר עם הרגשה רעה של "למה דיברתי?", "מה זה עוזר?" , "מה זה נותן לה או לי?", "היא בטח צוחקת עלי עכשיו?", "היא מכירה הרבה דברים עלי?", "מה אני בשבילה, סתם עוד מספר שנכנס לחדר".... וכל מיני משפטים.. ובסוף אני מענישה את עצמי ואת הצורך שלי בפגישה הבאה בכך שאני מבטלת, או מעצבנת אותה לגמרי בכדי לשנות נושא ולא להמשיך באותו נושא בשבילי היה חשיפה מיותרת.

כ.ל. יקרה, אני מבינה שהקשר הטיפולי מעורר בך קונפליקט עז: מחד, את מחכה למפגש כמו אוויר לנשימה, מאידך, את חוששת להתקרב ומענישה את עצמך על כל התקדמות לקראת אינטימיות. יש לי תחושה שאם תחשבי על הדברים לעומקם, תגלי שאת פוגשת את הקונפליקט הזה בעוד הקשרים אנושיים, כלומר במערכות יחסים נוספות (בהווה שלך ומעברך). אם כך הדבר, מאוד כדאי להעלות את הקונפליקט בתוך הקשר הטיפולי, כלומר לתאר שם את התובנה החשובה שכתבת עליה. מעניין מה יקרה לקשר הטיפולי אם תתארי שם את הגעגוע ואת החשש, וגם את הפתרון ההרסני שאת נוקטת בו מתוך תחושה שאין לך אלטרנטיבה. אני חושבת שהרבה דברים טובים ומפתיעים יכולים לקרות. מחכה לשמוע, אורנה

שלום, אני מטופלת כבר שנתיים. בחיים שלי לא היה כזאת תלות חזקה באף אחד. נכון היה לי קשרים מיוחדים עם אנשים, אבל לא את ההרגשה הזו. אני מאוד עייפה מהרגשה זו, והמטפלת לא ממש עושה דבר בעניין, למרות שאמרתי לה את זה, והערתי עד כמה אני נלחמת בתלות הזו מבפנים, ועד כמה אני אפילו מענישה את עצמי לפעמים. איך אני יכולה להיפטר מזה? האם אולי כדאי להחליף מטפלת? שלא יהיה לי את הצורך הזה בהמצאותה לידי בכל שלב ושלב?

שלום לילך, טיפול פסיכולוגי דינמי מעלה בעוצמה גבוהה שאלות של תלות והזדקקות, משום שהן באמת שאלות אנושיות אוניברסליות וחשובות ביותר (מספיק להציץ בפורום, אפילו היום, על-מנת להתרשם שאת ממש לא לבד...). למרות הרצון האינסטינקטיבי להיפטר מההרגשה הזו (כפי שאת ניסחת זאת: "אני מאוד עייפה מהרגשה זו, והמטפלת לא ממש עושה דבר בעניין"), אני חושבת שכדאי להישאר עם תחושות אלה, ואפילו להתאמץ לחקור אותן ולרדת לשורש הסיפור האישי שלך עם תלות. במובן הזה, תחושת התלות בפני עצמה לא מהווה סיבה מספקת לסיים טיפול. קרוב לוודאי שהתחושה תתעורר גם בטיפול אחר, כשם שהיא בוודאי מתעוררת בהקשרים אנושיים אחרים (חשבי על יחסייך עם הורייך, עם בן-זוגך או עם גברים בכלל, עם דמויות סמכות בעולם העבודה וכן הלאה). אני יודעת שמדובר במאבק לא פשוט, אבל מנסיוני - מאוד מתגמל! בהצלחה, אורנה

המצב לא כל כך ברור, אמנם אתמול הרגשתי נפלא- מזמן לא הרגשתי שלווה ורוגע כזה לא יודעת מה יהיה, מחפשת עבודה נראה לי שלוקחים מישהי למשרה חלקית איתיי-במקומי לא ברור לא יודעת איך אתמודד אתה(יש לה 3 ילדים) עכשיו פורים , לא יודעת איך אתמודד, מרגישה שאין לי שם מקום פורים חג לילדים-ואני לא שייכת לא ילדה ואין לי ילדים

אלמונית 2 יקרה, איזה מזל שפורים הוא בשביל כולנו, ילדים-מבוגרים וילדים-ילדים, ילדים שהם כבר הורים וילדים שעדיין לא... הייתי רוצה בשבילך את החופש להרגיש מי שאת ומה שאת, על כל גוונייך. וטוב שהרגשת נפלא, הלוואי שזה סימן לבאות. אורנה

שלום לאורנה, רק רציתי לאחל ליל מנוחה.. ניסיתי לא לכתוב היום- פשוט כי אין לי מה- אבל התגעגעתי לשם שלך אז הנה אני שוב.. אני הרגל בשבילך כבר, או שעדיין לא? את חושבת שאצליח שבוע אחד לא לכתוב כאן? כולם מצליחים סביבי, ואני עוד לא.. הייתה פגישה טובה היום, עם הגברת, אני חושבת.. את הדברים החשובים אני מתקשה קצת לשחזר, אבל נשאר בי איזה רושם חסר מילים של משהו עמוק. עמוק במובן האישי, שנכנס עמוק פנימה, בין הקיפולים הפנימיים והמוצלים.. נאסף-נאגר שם לנקבים וחגווים טמירים.. טוב, כאן אני סתם נהנית ממילים :-)) נפסיק עם זה..:-) אני מרגישה שאני מנסה לשנן את התחושה שעוררו בי המילים ששכחתי את שמן... לא נותרו לי מספיק מילים ממנה לשנן כדי להבין מה בדיוק נאמר שם, אז כל שנותר לי זה לשנן איזו תחושה חדה ומעורפלת באותו הזמן. זה חמקמק.. אני חושבת שמשהו זז שם פנימה.. ואת יודעת, אני מופתעת קצת שאחרי שנה ומשהו שאנחנו יחד אני עדיין מתקשה להיזכר במילים שלה ממש, ולוקחת איתי מהפגישה דווקא את התחושה שהיא אולי מחבבת אותי קצת. כך הרגשתי היום; שנדמה לי שהיא מחבבת אותי. שהמאמצים שלי כנים ושכמטפלת אפשר לחבב אותי. היום בערב גם אני מחבבת אותה. בסופו של דבר, למרות שכל כמה זמן אני מסתכלת עליה מהצד ושואלת את עצמי מי היא בשבילי ולמה שאשתף דווקא אותה מכל האנשים, אני חושבת שלא יהיה לי קל להיפרד ממנה בבוא היום. מצער אותי לחשוב על זה.. יש עוד על מה לדבר, אבל מעבר לזה, אני פשוט אתגעגע אליה. היום, אולי לראשונה, עיכלתי שהיא כבר מכירה אותי. שאנחנו ביחד כבר זמן מה. אלא שלא כמו בפעמים קודמות, הפעם הרגשתי עם זה טוב. קרוב. כאילו יש משהו אישי מאוד בינינו, משותף. בדרך כלל אני מרגישה שהרבה יותר קל לי עם אנשים זרים. יותר קל לי לעמוד מול קבוצה מלדבר עם אדם אחד (ובפרט אדם מוכר). מה שמעורר באנשים אחרים תחושה של קירבה; הידיעה שהצד השני מכיר אותך כבר, מעורר בי רתיעה והתכנסות, רצון להגן. כאילו הביטחון של הצד השני, שהוא מכיר אותי, מגביל אותי, מאיים קצת- מחייב אותי להתנהג ממש לפי התבנית שאני מדמיינת שיש לו לגביי. לפעמים אני מוצאת את עצמי מתקוממת בתוכי כנגד התפיסה של הצד השני, ובכל זאת לא יכולה להימנע מלהתנהג בדיוק בהתאם לציפיות/ניבוי שלו. איך דברים כל כך קטנים וטריוויאליים יכולים להיחוות פולשניים? מאיימים על העצמיות שלי, על היכולת שלי לתת לעצמי ביטוי אמיתי.. אולי אני לא אטומה ומבינה לאט למרות הכל, אולי אני פשוט זהירה מדיי כי הכל מורגש כמעט.. איפשהו בדרך כנראה השכחתי מעצמי שאני פגיעה..(פגיעה זה חלש) היום היא אמרה שהיא מרגישה שהמרחב ביני לבין האחר דחוק ומצומצם, לא מאפשר לי להתנהל מהנעליים שלי.. אני קצת מאלתרת מילים. זה החלק שקשה לי קצת לשחזר/להבין.. מתקשה קצת להבין את המילה הזאת, "מרחב" לא חשוב, אני גולשת לשיחה עם עצמי.. (מסוכן) איך זה תמיד קורה לי כאן? ואני חשבתי שרק אכתוב הודעת לילה טוב קצרה, שמרוב שתהיה קצרה לא תהיי בטוחה אם זו באמת אני.. ברח לי :-) כתבתי הרבה.. אולי מוטב שלא אשלח הכל? הלוואי ויכולת לשמור עליי משליחה של יותר מדיי.. זה אולי הזמן לאחל ליל מנוחה וגם לדרוש בשלומך, ממני בחמימות, לילך

לילך לילך, את יודעת, החיבה הפשוטה הזו שהרגשת ("כך הרגשתי היום; שנדמה לי שהיא מחבבת אותי. שהמאמצים שלי כנים ושכמטפלת אפשר לחבב אותי"), והגעגוע העתידי ("אני פשוט אתגעגע אליה"), והמוכרות הענוגה ("היום, אולי לראשונה, עיכלתי שהיא כבר מכירה אותי... כאילו יש משהו אישי מאוד בינינו, משותף"), הן בדיוק העדויות למרחב הזה שמתרקם ביניכן. ולא רק ביניכן, משום שהוא זולג משם לעוד מקומות בחייך, ולעוד יחסים. טוב שכך. שיהיה לך לילה טוב, וחמסין לא עז מדי, ופורים שמח, אורנה

כבר לילה.. לא אוסיף עוד הרבה עבודת קריאה והעלאה לכאן.. רק לומר תודה על החיבורים הרגישים בין המילים שלי לאלה שלך.. מרגישה את עצמי שופעת חיבה וחמימות מאז הפגישה עם הגברת שלי החמודה.. עטופה בה ומחזיקה אותה בתוכי חזק, מחייכת כל פעם שאני חושבת עליה (וזה קורה לא מעט). רק חבל שזה משבית אותי כל כך, כל החמימות האוהבת הזאת :-) הלוואי שזה יחזיק עד השבוע הבא, שתוכל גם להרגיש בזה ממש רב-תהפוכות הטיפול הזה שלי.. מפתיע כל כך.. בשבוע שעבר לא היה שום דבר שרציתי לספר לה והשבוע הגעתי עם פרח סגול שקטפתי לה.. גיחכתי על עצמי קצת, אבל ככה התחשק לי. אני כל כך לא בן אדם של תהפוכות, וזה דווקא נחמד שהמקום שלי איתה דינמי ובכל זאת יציב יחסית.. בשקט בשקט אני מוכנה להודות שאולי אני קצת צומחת.. אין לזה עדיין עדויות חיצוניות, אבל ככה זה מרגיש- תעלות המים שלי כבר פחות במעגלים סגורים.. אני אוהבת אותה, אורנה. ושמחה על עצמי שאני נותנת לעצמי סיכוי.. תודה על שלל האיחולים (שרב? באמת? בפורים?...אוי..) שיהיה סוף שבוע נעים, של מנוחה- מנחשת שהיה לך גדוש השבוע. ושתזכי לראות אלף פרצופים נרגשים של ילדים מחופשים, עם ברק בעיניים שמאחורי המסכה/איפור :-) (זה בערך הדבר היחיד שאני אוהבת בפורים..) ממני, לילך

שלום, אני בטיפול כבר די הרבה זמן (שנים). לפעמים אני יוצאת מטיפול ולא בא לי לשוב יותר ובכל זאת אני חוזרת וגם מנסה לדבר על הדברים. לא פעם קורה לי שאני לא רוצה לבוא יותר ולראות את המטפלת. לראות כמה שהיא יפה, לבושה במיטב בגדי המעצבים, רגליים מחוטבות מבעד לחצאית והיא עוד מסדרת אותה במהלך פגישה, מאופרת,ממש מושלמת. אני מדברת על המערכת הזוגית שלי ומרגישה שאצלה הכל מושלם, הבעל,המערכת הזוגית,אני אפילו מרגישה מתי היא לא ישנה טוב ומתי כן ואפילו יותר מזה. אני ממש לא מסוגלת לשאת שטוב לה לעומת המערכת הזוגית שלי,למרות שהיא מגלה אמפטיה. אני רוצה לשאול אותה: איך זה אצלך, איך את בכלל יכולה להזדהות איתי?.אני כמובן לא שואלת ולא מעיזה לרמוז לה שכל הטוב שלה צורם לי. אז מה הקנאה שלי עוברת כל גבול?? אני עד כדי כך לא מסוגלת לשאת זאת שאני מעדיפה כבר לא לבוא ולהרגיש עוד יותר את האסימטריה ביננו. מותר לציין שאנחנו כמעט בנות אותו גיל ואולי בשל כך זה כה מטריד ומציק לי.

ענת יקרה, בבקשה - לכי לפגישה הבאה ותאמרי לה את כל זה. פשוט כך. כל מה שכתבת, כולל רגליים מחוטבות והכל... זה כל-כך (כל-כך!) חלק חשוב מהטיפול שלך, עד שאני ממש מצטערת לשמוע שכל זה נשאר בחוץ. את משאירה את ע-צ-מ-ך בחוץ, את עצמך המקנאה, הזועמת, ההורסת, המיואשת, האבודה... אני לא מתפלאת כלל שלפעמים לא בא לך לבוא לשם יותר, משום שככה את באמת לא יכולה לקבל את המענה המדוייק והנוגע במה שאת חשה ב-א-מ-ת. תני לעצמך הזדמנות לקבל זאת... אם תרצי בכך, את מאוד מוזמנת לעדכן אותי, אורנה

אורנה, התשובות שלך תמיד כל כך כנות ואמיתיות ולרוב אני מתחזקת מתשובותיך. אך כיצד ניתן להעז ולומר למטפלת שאני מקנאה בה עד כדי היא יכולת לשאת זאת, זה נראה הרבה מעבר לכוחותיי, גם אם מאוד אשתדל. זה משאיר אותי חשופה לחלוטין (הסרת כל " המגנים" שאני נושאת עימי.) אני לא רואה את עצמי מעזה ואומרת זאת, זה נראה לי חדירה לפרטיות שלה,מעבר למקובל. שוב תודה, ענת.

אני מייאשת. אחרי שנה וחצי בטיפול אישי- המטפל אמר שאולי צריך לחפש מקום אחר"לפרוץ" בו, אולי אצלו ההליך מיצה את עצמו... שבוע אחרי זה המטפלת הזוגית אליה אני הולכת עם בעלי יותר משנה שאלה אותי בשביל מה בכלל אני באה. אני יודעת שזה אני יוצרת- כל הזמן שומרת, מתגוננת מסתירה וסוגרת. אבל לא בשביל זה הגעתי אליהם???אני כ"כ יודעת לייצר אצל כולם ייאוש ממני או מיאוס. כל הזמן אני בורחת למחשבות על מוות.נגעלת מעצמי.אז מה הפלא שגם הם??

לא-0 יקרה, זה באמת נשמע איום ונורא לקבל הדהוד משני אנשי מקצוע לתחושת הייאוש והמיאוס-העצמי שאת ממילא מסתובבת איתה. הבעיה היא שכאשר אנחנו מסתובבים בעולם עם כאלה תחושות קשות, סביר שנקבל להן הדהודים מבחוץ, משום שאנחנו רגילים למצוא לכך עדויות והוכחות אינספור... אני מאוד בעד שיהיה לך טיפול, אבל אני חושבת שזה חייב להיות מקום שאת חווה כטוב ומיטיב, כלומר מקום שיכול להכיל ולעזור לך לעבד גם את תחושות המיאוס העצמיות וגם את ההדהודים לכך שאת חווה מבחוץ (כולל מכיוון המטפל/ת כמובן). אני חושבת שבמקומך הייתי מנסה להתעקש עם שני המטפלים שלך, ואם לא נוצר שם שינוי מספק הייתי ממשיכה לחפש עבור עצמי מקום שכזה. בתקווה לתחושות עצמיות קלות יותר, אורנה

שלום אורנה, פניתי אליך לפני כמה שבועות לגבי הצורך שלי בעוד פגישה שבועית. דיברתי עם המטפלת שלי, והיא הודתה שאכן היא מרגישה את הצורך שלי בעוד פגישה, אבל אין לה זמן לזה, לכן היא הציעה שיחה טלפונית במקום, וזה בכלל לא מתאים לי. לא מתאים לי לדבר על הקשיי םשלי בטלפון, אני בקוש מביאה אותם פנים אל פנים. חוץ מזה, הצורך שלי בה והתלות הזאת מקשים עליי בחיי היומיום ואני לא יודעת איך לעבוד על העניין ולהתפטר מרגשות אלו? מה דעתך בשני הדברים? תודה

שלום שיר, אם שתיכן יודעות שפגישה נוספת היא הדבר הנכון, אבל אין אפשרות ממשית לעשות זאת, אני חושבת שכדאי לחפש את הפשרה הטובה ביותר. יתכן שיהיה לך קל יותר לקבל "הצעת פשרה", אם תדעי שהיא מכירה בצורך שלך ומכבדת את הקושי לקבל פתרונות-דחק. אני כותבת זאת משום שמדברייך עולה עיסוק רחב ומורכב סביב הזדקקות וקבלת עזרה, ויש לי תחושה שזה הנושא האמיתי המדובר ביניכן עכשיו. אם כך הדבר, חשוב לעסוק בתחושות אלה בפני עצמן, ועצם ההתבוננות בכך יכולה להקל עלייך. אגב, זה נכון בלי קשר לפתרון הקונקרטי, כלומר בין אם תמצאו זמן לפגישה נוספת, תתפשרו על פגישה טלפונית, או תוותרו על כל הרעיון מכל וכל... שיהיה קל, אורנה

אורנה, יכול להיות שלא הבנת אותי נכון.!!! אני לא נודניקית, דווקא היא מבקשת שאהיה כזאת, להראות ולהביע את הצורך שלי באחרים. אני להפך נשארת עם זה לבד. היא מאוד עבדה על זה, שאני אביע את הצורך שלי בעזרה ותמיכה מאחרים. אבל כשעשיתי , אין לה זמן לזה. פשוט אין לה שעה פנויה נוספת להעניק לי, היא עסוקה מאוד, ולכן היא הציעה את הפשרה של הטלפון (לא בגלל שהיא רוצה שאני אהיה פחות תלויה - לא!!). ואני לא רוצה לדבר על דברים בטלפון. מקווה שעכשיו העברתי את הבעיה יותר ברור. תודה

שלום, אני גרוש ויש לי בת 5,מתחתן מחדש .איך מודיעים ומתי את ההודעה לבתי.כמו כן,על היריון . תודה

שלום מתחתן, מזל טוב על החתונה, ואם אני מבינה נכון גם על ההריון החדש! אינני יודעת באיזו מידה בתך מכירה את האישה שעתידה להיות אשתך השנייה ואם ילדך השני. אם היא מכירה אותה היטב, ויודעת מה מקומה בחייך, תוכל להסביר בפשטות מהם השינויים הצפויים. במידה וההכרות מוגבלת אני מניחה שיהיה מסובך יותר להסביר. בכל מקרה, דבר אליה בפשטות, בכנות ובישירות, בהתאם לשפה שבה אתם נוהגים לדבר ביניכם בכל מקרה. כילדה להורים גרושים היא כבר חוותה שינויים מרחיקי לכת בחייה, והיא כבר יודעת שמבוגרים עושים כל מיני החלטות, ושילדים צריכים לקבל את ההחלטות. אם תרגיש שקשה לה להבין, תוכל להעזר בספרים לילדים שעוסקים בנושא ולהתייעץ עם פסיכולוג המתמחה בעבודה עם ילדים. נקודה אחרונה למחשבה - אינני יודעת מה טיב יחסיך עם אשתך הראשונה, אך יתכן שמוטב ליידע גם אותה, ולקבל את עזרתה בהבהרות שבתכם המשותפת תצטרך. בהצלחה, אורנה

היי בעבר הייתי בחרדה גבוהה והלכתי לטיפול פסכולוגי כשנתיים הרגשתי שינוי מהותי החלטתי להפסיק בנתיים התחתנתי ויש שתי ילדים ושוב אני בחרדות חזרתי לטיפול אצל אותה מטפלת כ10 פגישות ולא קרה כלום הרגשתי חסומה לא שייכת לתהליך ואכן לא היה תהליך הפסקתי גם מסיבות כלכליות. בכל אופן היום ברור לי שאני זקוקה לטיפול ואני בדילמה האם נכון לי לנסות שוב מול אןתה מטפלת (יש תחושה של משהו לא גמור) או לנסות מטפל אחר.

שלום רוי, קשה לדעת במקומך מה נכון עבורך, מה מקורה של תחושת האי-סיום שאת חשה, והאם הדרך להתקדם עוברת דרך המטפלת הספציפית ההיא. אני רוצה להציע לך קו מנחה מעט אחר, והוא הטכניקה הטיפולית בה עובדת המטפלת הקודמת שלך. בבעיות של חרדה כדאי לפנות למטפל שיש לו גם מיומנויות בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי, ולא רק בטיפול דינמי, מאחר וזה פותח עושר חדש של אפשרויות. במידה ואינך בטוחה, תוכלי לתאם עם המטפלת הקודמת פגישת התייעצות, בה תתבוננו ביחד במחשבות השונות שלך. מטפל מיומן בהחלט יכול לעזור לך להתקרב אל החלטה, גם אם ההחלטה היא לא לעבוד ביחד... בהצלחה, אורנה

עזבתי טיפול חזרתי עזבתי ושוב חזרתי כך כבר חודשיים מאז שהתחיל הטיפול למטפלת לא נמאס לי כן מתי לה ימאס?

שלומית שלום, אני לא יודע מתי יימאס למטפלת. אבל זה מעסיק אותך, עד מתי היא תסבול אותך ואת התנהגותך. עד לאן תוכלי למתוח את החבל לפני שתתקלי שוב בחוויה המוכרת לך של דחייה. נשמע שאת רוצה להיות זו שדוחה אותה, להקדים תרופה למכה. אבל את לא מצליחה, משהו בך מחזיר אותך לטיפול. עצתי היא להמשיך את ההתלבטות הזו אבל הפעם במילים ולא במעשים. לדבר על האמביוולנטיות שלך כלפי הטיפול וכלפי המטפלת. דרור

לא מצליח להתאהב מצליח להידלק על בחורות אך לא להתאהב אולי לא מצאתי את האחת או שזו בעיה ויש כאלה שלא חווים התאהבות ואהבה לעולם? משיכה מינית יש רצון יש מוטיבציה יש אפילו מכריח עצמי להישאר איתן אבל נפרד מהן כי לא מרגיש שממש איכפת לי אם היא תהיה לידי או לא. כיף לי עם בחורות משקיע אבל ההתאהבות הזו שמדברים עלי לא מגיע. אני צעיר רק בן 28 אבל לרוב בחברים שלי יש חברות הרבה זמן ועלי כבר צוחקים עם מי אבוא ביציאה הבאה.

רון שלום, ישנם אנשים המתקשים מסיבות שונות להגיע לאינטימיות רגשית, לקרבה ולמחויבות.לרוב מדובר בדרך התמודדות בה האדם משדר לעצמו ולאחר שהוא יכול להתמודד לבד, אינו זקוק לאף אחד ולא ממש אכפת לו אם הצד השני יהיה שם או לא. לרוב מדובר בתגובה לאדם שחווה דחייה מתמשכת בעברו, גם אם הדחייה לא הייתה בוטה או גלויה, אבל הוא פיתח תחושה שלא ניתן לסמוך על אדם אחר שיהיה שם קרוב. זוהי רק השערה, וייתכן ועבורך הקושי נובע ממקום אחר. אבל בכל מקרה אני חושב שטיפול יכול לעזור לך להבין מהו מקור הקושי, ולהבין כיצד אתה יכול להרגיש בטוח יותר לאהוב. דרור

רוצה להודיע קבל עם ועדה שטיפול פסיכולוגי אינו עוזר הוא שטות והמצאה של בורגנים חסרי כאב!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! חוץ מלהוציא כסף וזמן ולגרום למטפל שלי להתעשר יותר לא קרה כלום אותו החרא אותם חיים מחורבנים. ומטפלים תמיד ימליצו על טיפול כאשר יכלו למנוע מאיתנו כאב ואנרגיות ולהגיד לנו מה קורה איך להרגיש טוב וכו'. אבל למה להגיד דברים אם אפשר לבזבז שלוש שנים מהחיים שלי ולנפח את הארנק שלו.

שלום לך, צר לי שזו תחושתך כרגע לגבי המטפל שלך. שהדבר היחיד שהיה לו אכפת ממך זה הכסף שלך. אני מניח שאתה מרגיש פגוע מסיבה כלשהי כעת, עם תחושה שחייך לא השתנו ובכל זאת אני שומע גם צד אחר, גם אם סמוי מעט. אותו צד שעזר לך להישאר בטיפול כל כך הרבה זמן, אותו צד שמגיב בכעס ואכזבה גדולה כל כך כעת עד כי אתה מרגיש צורך לכתוב זאת בפורום, לבטא אותו. בעיניי זהו צד חשוב. אני חושב שהרגשת רגשות נוספים במהלך הטיפול מלבד התחושה שהמטפל רואה רק את הכסף שלך ומתעלם מהכאב שלך. גם אם כעת קשה לתת לצד הזה מקום, חשוב לאל למחוק אותו לגמרי. דרור

מישהו אמר ש "הכעס הוא הזכות להרגיש טוב יותר הוא מחליף את רגשות האשם"

שלום לכם צריכה עזרה אני אחרי שלושה אישפוזים פסיכיאטריים הראשון היה לפני שנה כל פעם בגלל נסיונות התאבדות. אני בטיפול פסיכולוגי תומך וקרוב אך חוששת שהמצב שוב מתדרדר. הרגשתי חיה בשלושה החודשים האחרונים והמטפלת שלי כל כך שמחה שלא רוצה לדכא אותה שוב וששוב תתאכזב ממני. היא כבר אמרה כמה היא שמחה שאני בסדר וכל כך רציתי שיהיה בסדר אך זה לא תלוי בי. היא עברה איתי בכל השנתיים האחרונות תקופות כל כך קשות שרציתי קצת לגרום לה נחת אך המצב שלי כמו שאני מכירה את עצמי מתדרדר. איך עוברת את זה שוב בלי לגרום לה להתייאש?????????????? היא לא שמה לב שאני במצב לא טוב ומצד שני אם אפגע בעצמי היא לא תבין מה היא עשתה לא בסדר, איך יוצאת מהמילכוד הזה כששתינו מרגישות טוב?????????אודה לכם על כל תשובה

נעמי שלום, נשמע לי שאת מאוד מנסה לשמור על המטפלת שלך וזה חשוב כי משמעות הדבר שהיא חשובה לך ושאת מבינה את משמעות הקשר עבורך. אבל אני מרגיש שקשה לך מאוד לתת לה לשמור גם עלייך. שהתחושה שלה תהיה שהיא שגתה ואולי חמור מכך תתייאש מללוות אותך. לטעמי את צריכה לנסות לעזור לה לראות שקשה לך, למרות הרצון שהיא תיראה לבד. ייתכן ויהיה לה עצוב, אבל אתן תתמודדו גם עם העצב שיהיה בחדר, כל עוד הוא יהיה בחדר ולא רק אצלך. ממש כפי שהשמחה הייתה בחדר וחיזקה אותך כאשר היא הגיעה לחדר. דרור

את מדברת על רצונך למות ובאותה נשימה או חוסר נשימה דואגת לרווחתה של המטפלת. בטח שאת רוצה להיות בסדר ולהרגיש טוב בטיפול ומחוצה לו, אך אולי זה עדיין לא הגיע זמנו, זה יקרה, אך כרגע את בעוד שלב קשה שאת צריכה לעבור כדי להגיע ליעד הזה כאמיתי ולא מפוברק. לדעתי הצלחה טיפולית תהיה כאשר תוכלי להגיד לה ולהביא לידיה את העובדה שאת נראית כ"בסדר" אך מרגישה מתה מבפנים. זו ההצלחה הטיפולית הראשונה לראות את עצמך ולאפשר לה להיות בשבילך בלי הפחד מה יקרה לה. אם תמנעי את האמת משתיכן אזי הטיפול הוא כישלון עבור שתיכן, הרי למעשה לא השגתן לא מטרתך - ההחלמה, ולא את מטרתה - לסייע לך להחלים. אני בטוחה שהיא ערוכה ומוכנה "לימי מלחמה" גם הקשים שבהן. בואי סמכי על יכולתה לאחוז בך שוב ואולי בעתיד שוב ושוב ושוב עד אשר תוכלי לאחוז בחיים בעצמם מתוך עצמך. בבקשה אל תמותי מתוך נימוס או כדי לגרום למישהו לחוש הצלחה, באופן פואטי מותך הוא הכישלון הגדול ביותר עבורה. אומרת לך דברים אלו וגם לעצמי, אני יודעת שאת יודעת כפי שאני יודעת שקשה אבל אנו מנסות לא?

לחברתי היקרה תודה לך באמת קשה!!!!!!!!!!!!!!!! מקווה שהדברים שאמרת לי באופן כזה קרוב יגעו גם בך. לא מכירה אותך אך מחבקת אותך. שמרי על עצמך חברתך אם תרצי, רעות

החיים בזבל ואין אף אחד שישפוך את הזבל וגם העירייה בשביתה:-((((((((((((((((

"מתוך החשכה אנחנו מבקשים - לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית.. לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב לשיר אותו בכוח, לשיר אותו בכאב לשמוע חלילים ברוח החופשית ולהתחיל מבראשית"

שלום לך, כשהעירייה שובתת ולא מפנה את הזבל נדמה שלאן שלא מסתכלים, לאן שלא הולכים יש רק זבל. נראה שדבר דומה קורה לנו גם בחיינו האישיים כאשר איננו מצליחים לרוקן מעט את הדברים שמקשים עלינו, לעבד אותם ולהצליח להתמודד טוב יותר אנו מרגישים שהדבר היחידי שיש לנו בתוכנו, והרבה ממנו, זה זבל. דרור

היי לכם וערב טוב יש לי מטפל מדהים הוא כל כך מדהים שאני מספרת לו רק דברים מדהימים על עצמי ועל החיים שלי. החיים שלי לא כל כך מדהימים (אחרת לא הייתי בטיפול) הוא כל כך אנגלי באישיות שלו מאופק כזה שלווה ונימוס שלא נוח לי להוציא שם משהו לא מדהים. איך אני אסביר לו שאם הוא היה פחות אנגלי ויותר נניח איש המערות יכולתי לזרוק איזו עצם????

שרונה שלום, את בהחלט יכולה לומר למטפל שלך את מה שאת אומרת כאן. לדעתי הוא יזמין אותך לנסות ולבחון מדוע את מרגישה שאת יכולה להיחשף רק מול "איש מערות". ומה זה איש מערות עבורך. האם זהו אדם חסר נימוס ואיפוק, האם זהו אדם יצרי, האם זהו אדם שאת לא מרגישה נחותה מולו. לבירור הזה יש חשיבות עצומה משום שמה שאת מתארת שקורה לך מול המטפל הוא שמשום שאת כל כך מעריכה אותו את מנסה מאוד שלא לחשוף את אותם חלקים שלדעתך ייגרמו לך להיראות פחות טוב מולו. כך את בעצם חיה חיים כפולים מולו, ובמידה מסויימת שונאת אותו על אותם חלקים שאת כל כך מעריכה בו ואולי מרגישה שחסרים בך. אם כך הדבר אני גם מניח שחדר הטיפולים אינו המקום הראשון בו נתקלת בחוויה מעין זו. דרור

שלום לפסיכולוגים וחג שמח אני מטופלת כבר שלושה חודשים אצל שני מטפלים אשה וגבר ועדיין לא החלטתי מה יותר מתאים לי. לזה יש יתרונות ולזו יש יתרונות הם לא יודעים זה קיומו של זה ואני לפעמים מתבלבלת במהלך הטיפול מי אמר לי מה ואם מי דיברתי על מה. אני מגיעה לאחד טעונה מהפגישה עם ההוא וההיפך, כועסת על זו בגלל האחר וההיפך בקיצור היסטריה של בילבול............................. בקיצור מה עושים ועם מי נשארים?אני מאוד אוהבת את שניהם ושניהם מדהימים קשה לי להחליט או להיפרד רוצה את שניהם אך מרגישה שבוגדת בכל אחד מהם כשאני עם האחר. גם מתפדחת לספר להם זה נשמע קצת מוזר!!!!!!!!!!!!!גם הכסף נגמר:-((((((((((((

סתם פסיכולוגיה בגרוש אך האם הורייך גרושים???

דניאל שלום, המצב שאת מתארת הוא אכן מצב מורכב למדי. את נכנסת למצב בו את לא רוצה או יכולה להישאר בטיפול אצל שני מטפלים אך גם אינך ממש רוצה לוותר על אף אחד מהם. לדעתי לא במקרה נכנסת למצב הזה, ישנה לכך סיבה שכרגע אני יכול לרק להעלות השערות לגביה, אבל נכון יהיה אם היא תעלה בטיפול. במקרה שלך השאלה היא באיזה טיפול, וכאן המלצתי היא שתעלי את הנושא בשני הטיפולים. תנסי לברר בכל אחד מהם מדוע הגעת גם אליו. מדוע הסתרת זאת במשך שלושה חודשים, מה זה מעלה ומעורר בך החוויה שאת מרגישה כרגע וכן הלאה. לבסוף היייתי ממליץ גם להתייעץ איתם כיצד לדעתם יש להתמודד עם המצב המורכב שנוצר. בכל מקרה אני ממליץ בחום שלא להמשיך בהסתרה או בטיפול הכפול. דרור

ואם בפורים עסקינן. ככה שאלה לאוויר או לחלל האינטרנטי-מדוע האנונימיות והזרות בפורום מאין זה למשל, מאפשרת לי בכל אופן, "לשחרר" רגשות ותחושות שלא הייתי מעזה או יכולה לעשות כאשר זהותי ידועה וחשופה. מנגד כולנו באופן זה או אחר כמהים וחפצים בקרבה ולמגע אנושי אמיתי. איך הזרות והאנונימיות שהם תחושות מרחיקות מאפשרות לי להרגיש קרוב למה שאני באמת מרגישה, ואילו הפיזיות והקרבה מלבישה עלי באופן פרדוכסלי מסכות. פה אנו מסתתרים מאחורי כינויים אך חושפים את קירבנו ומול "הדבר האמיתי" אנו ידועים בשמנו אך לעיתים קרובות מסתתרים מאחורי מסכות ומסייעים וירטואליים אחרים. האם האנונימיות מאפשרת לנו לעטות עלינו את העצמי האמיתי ואילו החיים האמיתיים דוחקים בנו לרצייה והבלטה של חלקים "המסתדרים" יותר עם העצמי החיצוני. מה אם החיצוניות באשר תהיה, כלומר הפיזיות היא למעשה רק מסיכה תמידית לבפנים או שניתן לקרוא לה מסיכה כאשר היא בפער עצום מנפשנו?האם כאשר נעלמת הפיזיות נעלם החיצוני, כמו שקורא פה? אז פערים אלו מצטמצמים עד לאין, או שהמיזוג האמיתי נעשה בפלטפורמה בה אין שיפוטיות כמו זאת של עין אנושית בוחנת. לא ממש שאלה ובטח שלא חשובה, סתם משהו שעלה בי. אנצל זאת ואאחל לכם פורים שמח ושנהיה מי שאנחנו:-)

חבל יקרה מפז את פשוט חבל על הזמן............ קראתי אותך פה ולמטה ומצטרפת לחברתנו מעלה שאמרה לך למטה שאת כותבת מדהים ולמרות הכל מסבירה שתשובתך היא לא מקצועית. איזה מדהימה ואנושית וחמודה ורגישה את!!!!!!!!! אני רואה שאת פחות כואבת מהפעם האחרונה או שלא אך מאחלת לך רק טוב אם לך לא מגיע אז למי????????? וכל הכבוד על התשובות האנושיות והזהירות שלך את פילוסופית וכותבת דגולה ועוד תגיעי רחוק!!!!!!!!!! סליחה אם אני נשמעת קצת מתלהבת אך הצלחת לבקוע את שריון הפלדה שלי. חג פורים הכי שמח שיהיה לך ושתצליחי בלי מסיכות שלך משתנה:-)))))))))))))))))))))))

משתנה יקרה, את עקשנית לא קטנה, כזה מאמץ את משקיעה בלברר ולוודא מי זו מי. מקווה שאת מתעקשת באותה מידה על רצונותייך, חלומותייך ועל ההיצע הרחב שהחיים יכולים ומציעים לך. תודה על המילים למרות שאיני מוצאת בהן את עצמי, אך בכל זאת הכוונה מחממת. פורים שמח גם לך ובואי נניח לדילמה הקיומית שמטרידה את מנוחתך מזה כמה ימים:-)

יאללה איתך את לא מוותרת מה הסרט שאת חיה בו? אני מתפלאת איך זו שכותבת מי שהיא לא תהיה לא יוצאת עלייך אני כבר הייתי משתוללת על הנודניקיות והפלישה שלך!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

שלום לך, את מעלה בדברייך שאלה מורכבת ומאוד מעניינת לטעמי. הנטייה ללבוש מסיכות כדברייך היא נטייה טבעית למדי בעיני, הישרדותית אפילו. בחיי היומיום אנו חשופים כל הזמן ולכן אנו נדרשים לעטות על עצמינו מסיכות שונות. ככל שרמת החשיפה יורדת וניתן לבחור מתי להיחשף ובפני מי הצורך בהגנתיות יורד. אבל כמו תמיד גם כאן ישנה שאלה של מידה. מהו גודל הפער בין החוויה הפנימית לאופן בו אנו מציגים את עצמנו כלפי חוץ. האם גם במפגשים הפיזיים, הפחות אנונימיים ישנם מקומות, מפגשים בהם ניתן להרגיש בטוחים יותר, בנוח יותר פחות מוגנים? ככל שהזה יהיה יותר אפשרי הפער פחות יכאיב. אבל לשם כך יש צורך להתחיל ולחשוף יותר ויותר חלקים מהעצמי האמיתי שלנו, הגם שחלק ממנו תמיד יישאר אישי. וכאמור כל עוד אינו גדול מדי, טוב שכך. דרור

חולה עליךךךךךךךךךךךך תגידי את השתגעת זה לא חשוב? זו השאלה (למרות שהיא מורכבת מדי). ממוש למה הכתיבה שלך כל כך מורכבת למרות שהיא סוף הדרך אולי אני מקנא קצת על זה:-) אני יותר טובה בלדבר ופחות בלכתוב אבל כל אחד והמתנות שלו לא???:-))))))))))))) פורים שמחחחחחחחחחחחחחח (תגידי ראיתי את הויכוח של משתנה לגבי אם את חבל או לא מתוך סקרנות היא צודקת?)

ל <> חג שמח אני לא מבינה פשוט לא ברור איך לפני כמה ימים כתבת כאן ממש על תחושות של למות והיום את כותבת לאחרים כאילו הכל בסדר. ממש לא ברור המעבר הזה הייתי שמחה לשמוע מה זה?

שלום רב, אני סובל לאחרונה מדיכאון קל, חוסר מוטוביציה ,בלבול ועייפות מבקש לקבל המלצות על פסיכולוגים שעובדים עם קופ"ח מכבי לכתובת מייל [email protected]

א.י שלום, אני בטוח שחברי הפורום ישמחו להמליץ לך על מטפלים שעובדים עם מכבי. אולם כדי למקד את החיפוש אנא ציין את האזור בו אתה מעוניין. דרור

תוכל להתקשר לקופת החולים והם בעצמם יפקססו לך רשימה של פסיכולוגים הקרובים לאזור מגורייך מה עוד שיש לך אפשרות לבחור את מין המטפל. בהצלחה

מרגישה מדוכאת כן אתמול היה זוג בהריון ועם ילד קטן, כן ניסיתי להרגיש מחשבות חיוביות כן כאב לי כן זללתי שוקולד אחר כך דיברתי עם חברה שלי היא מתחתנת ה רבה התרגשות באוויר זה כן הרגיש לי הרגשה טובה וקמתי די מדוכאת בוקר אחרי ולא בדיוק יש סיבה

אלמונית 2 שלום, אני מניח שדווקא ישנה סיבה לעצב ולדיכאון שלך. את מרגישה שמשהו חסר לך, משהו שיש לאחרים. את מוצאת בתוכך את היכולת לשמוח עבורם לעיתים, אבל זה לא אומר שזה לא כואב. לטעמי היכולת שלך לתת את המקום גם לעצב, לחסך וגם לרגשות חיוביים הוא המפתח לתחושה טובה יותר שלך בהמשך. לא הייתי ממליץ להיאבק ובכח לנסות שלא להרגיש עצב, ולחשוב רק מחשבות חיוביות. זה לא ריאלי ובסופו של דבר זה מכאיב אף יותר. דרור

שלום דרור, האם ידוע לך על שימוש ביוגה ככלי יעיל להורדת דיכאון וחרדה והאם יש פסיכולוגים המשלבים את זה בטיפול?

דוד שלום, ישנם מטפלים העושים שימוש בטכניקות ובתורות מזרחיות, אם כי אני חייב להודות שכרגע איני זוכר שם של מטפל העוסק ביוגה ככלי טיפולי. יחד עם זאת אני מניח שישנם מטפלים הנעזרים גם בכלי זה. לרוב השימוש בכלים אלו יעיל לטיפול בחרדה, בעיקר על ידי שימוש בטכניקות המביאות להרגעה. אם ברצונך לחפש באופן ממוקד שמות של מטפלים אתה יכול להיעזר בחברי הפורום, או לחפש במנועי החיפוש של האינטרנט. דרור

מנסיוני האישי במצב של דיכאון אם הוא קל ועל אחת וכמה אם הוא קשה (מזורי) חסרה המוטיבציה והכוחות הפנימיים לבצע פעולה שקטה ונעימה ככל תשהיה כיוגה. אכן בכוחה של יוגה , שוב מנסיוני האישי, למגר ולהקל במקרה של חרדה מציפה כשהסטרסור ידוע, או כאקט להרפייה לפני ביצוע פעולה שהיא לכשעצמה מעוררת חרדה. בדכאון, בעיקר בשלב האקוטי שלו כשהנפש "רפויה" ויש סמפטומים קשים אחרים שימוש בטיפול קוגנטיבי התנהגותי יכול לסייע ועם הזמן כשתחוש שהדיכאון פחת תוכל בהחלט ובהמלצה שלי החמה להפוך את היוגה לחלק משגרת יומך, ולו בגלל היכולות התרפוייטיות הנהדרות הגלומות בו-כמו התקרבות לעצמך, היכולת לנשום נכון ולחוות את הפנים והחוץ בסימביוזה. כנקודה נוספת, לאחרונה מסתובבת "שמועה" שטיפול דינאמי יכול להחריף דיכאון בגלל העיסוק "המוגזם" בחוויות פנימיות, נטען שהנבירה עצמה אינה מסייעת ואף יכולה להחמיר מצבים דיכאוניים, אך כמובן ששמועה זו ככל שמועה תאלץ לבדוק בעצמך מול גורם מקצועי, אני אוכל להמליץ רק בתחום היוגה :-) שתהיה בטוב

שלום דוד, בתור מי שמתרגלת יוגה קרוב ל-5 שנים וכבוגרת קורס מורים ליוגה אני יכולה לומר לך שהיוגה היא המתנה הנפלאה ביותר שקיבלתי בחיים. היא תורמת לי בכל המישורים, הן הגופני והן הרגשי. בעבר סבלתי הרבה מדיכאונות. מאז תרגול היוגה אני לא יודעת מה זה דיכאון! יוגה היא דרך חיים שמבוססת על בריאות. ולפי היוגה, בריאות אינה רק העדר מחלה. בריאות היא חיוניות, אנרגיה, חשיבה חיובית ושמחת חיים. אני לא אגיד שזה קל ויש מקרים שבהם אפשר ורצוי להעזר גם בטיפולים שונים. אבל היוגה בהחלט עוזרת ותורמת המון.

עזוב יוגה עזוב פסיכולוגיה קח כדורים מסדר את הראש ציק צא'ק.יוגה זה לפצנים ולסנובים!

לדוד ולכולם, גם אני הייתי רוצה לספר משהו מנסיוני ,לא על יוגה, על הליכה. לפני שנים רבות ,נפל לידי ספר היודע "לספר" על הליכה - על היתרונות כמובן. (אף פעם לא חשבתי שאפשר לכתוב ככ' הרבה על הליכה..) הספר היה מרתק, נשאבתי לתוך ההבטחה ,שבהליכה ,יש פוטנציאל של ריפוי, הפועל בעיקר על תסבוכות הנפש, כמו, מצבי רוח משתנים,דכדוך ,עיפות כרונית וכו', מהם סבלתי במידה כזו או אחרת. קבלתי החלטה שהצליחה להפתיע גם אותי ,על ההתמדה של שנים רבות של הליכה ,בכל מזג אויר, בכל מצב ,בכל משקל ,עם בן הזוג ,עם חברה .עם הכלב, לבד ,לא משנה ,ומה שחשוב באמת ,זו ההתמדה. לגבי המשקל,סבלתי מתנודות מטרידות ,ומאז שאני עושה הליכות , המשקל התיצב,ועל דיאטות אני שומעת רק מחברות... אני בהחלט יכולה לדבר על שנויים של לפני ואחרי,נעשיתי יותר רגועה ,פחות מסוכסכת עם עצמי ,פחות תנודות במצבי הרוח, לא מדובר בפתרונות של קסם, כי אין כאלה.. אני חושבת ,שברגע, שאנו לוקחים משימה לשיפור איכות החיים ,ישנה תחושה, של התרוממות הרוח ,שבידינו השליטה על אורחות חיינו. בשביל האגו זה לא רע בכלל. פורים שמח!

יש לי ידיד שהכרתי לפני שנה בערך. אני מאד נמשכת אליו מבחינה רגשית, אך מבחינה חיצונית הוא פשוט דוחה אותי ואני די נרתעת ממנו (כשכל מה שרציתי היה חיבוק אך זה גלש מעבר, לא יכולתי להסתכל לו בפרצוף, עצמתי עיניים... ולא נתתי לזה לגלוש יותר מדי, זה לא הרגיש לי נכון). שאלותי הן: האם זה מעיד עלי שפשוט לא התבגרתי? האם כדאי בכלל לנסות להכנס לקשר כזה? אף פעם לא היה לי חיבור כזה לאף בן אדם, אבל מצד שני אני ממש לא נמשכת אליו פיזית (וכמו שאמרתי- נרתעת ממנו), וכניסה לקשר כזה תצריך המון זמן והשקעה.

me2 שלום, קשה, ולעיתים קרובות מאוד לא נכון להיכנס לקשר כאשר ישנה רתיעה מהצד השני. בין אם זו רתיעה פיזית או רתיעה מסוג אחר. את שואלת האם זה משום שלא התבגרת. אין לי תשובה חד משמעית משום שאני לא מכיר אותך מספיק. אבל גם לאנשים בוגרים מותר לא להימשך לאנשים פיזית למרות שאותם אנשים מעניינים אותם מבחינות אחרות. מצד שני אם זו אינה חוויה חד פעמצית עבורך, וגם בעבר נמשכת רגשית ונרתעת פיזית, ייתכן וישנו קושי בתוכך שעלייך לגלותו ולעבוד עליו. דרור

דרור תגיד האם אמפטיה בטיפול היא אמיתית או משהו שמראים כלפי חוץ כחלק "מחוקי המשחק"?

בילבי שלום, אמפטיה היא היכולת לראות את הדברים גם מנקודת מבטו של האחר, להבין את הצרכים של אותו אדם. ובכל הנוגע לטיפול לעשות שימוש טיפולי בהבנות אלו. למשל לשקף אותם עבור המטופל. כלומר המדובר בכלי טיפולי. לעיתים קרובות נוטים לבלבל אמפטיה עם ביטויי אכפתיות, קבלה אין סופית ועוד, ובמקרים אלו באמת עולה השאלה האם זה אמיתי או חלק מהמשחק. אני איני חושב שיש חפיפה שכזו בין אמפטיה לבין גילויי אכפתיות וקבלה - אין זה אותו הדבר. דרור

אז האם אותם גילויי אכפתיות הם משחק או אמיתי?

אני מרגישה אצל הפסיכולוגית שלא טוב לי לא מוחזקת מספיק וללא אמפטיה היא קרה מדי עבורי אמרתי לה זאת כבר כמה פעמים ולא רואה שינוי. אני שוקלת להחליף מטפלת רציתי לדעת אם המעבר למטפלת אחרת צריך להיות אחרי הפסקה כלשהי או שזה במיידית?

אליענה שלום, אין תשובה חד משמעית לשאלה שלך, ישנם כל כך הרבה גורמים משפיעים. למשל הזמן בו את נמצאת בטיפול ( ככל שארוך יותר כך חשובה יותר ההפסקה), המצב שלך, ( אם הוא אקוטי הפסקה אינה דבר רצוי) ועוד. הייתי מציע אולי אפילו להעלות את זה בטיפול, להסביר שאת לא מרגישה מובנת או מוחזקת ולברר איתה מה יהיה נכון עבורך לאור ההיכרות ביניכן. דרור

היי, אני בן 40 + 2, נשוי. אני נורא מקנא באנשים מבחינה כלכלית, מצבי הכלכלי אינו טוב, יש לי עסק עצמאי קטן. אני משכיל (תור שני במנהל עסקים). אני נורא נורא מקנא בכל מי שאני רואה ונראה לי שיש לו יותר ממני מבחינה כלכלית, זה אוכל אותי, אני מרגיש ישר פחות מאפס, מרגיש נחות, כישלון ולא יוצלח וחסר מזל. אני יודע שאין דבר כזה מזל והכול תלוי באדם עצמו, אבל אני נדחף לפינה הזאת כל פעם מחדש (נקינאה היא כלפי אנשים שאני מכיר) לפעמים זה מגיע לרמות שאני חושב על התאבדות. אני לא מתכוון להתאבד אבל נורא מציק לי שאני חושב על זה בעקבות אפיזודת קנאה. זה מרוקן אותי טוטאלית. ילדי נפלאים ואשתי מתוקה אבל הורגת אותי הקנאה ברכבים של אחרים, בבתים, ובכסף. איך אפשר לצאת מזה ולא רוצה פרוזק.

דני שלום, נשמע לי שאתה מרגיש מצוקה רבה. אתה מרגיש בתחרות מתמדת מול האנשים הקרובים לך בכל הנוגע לכסף. ככל הנראה עבורך כסף שווה ערך עצמי. אתה משווה את עצמך רק בקטגוריה הזו, ולא למשל בהצלחה בחיים המשפחתיים - שם נשמע דווקא שיש לך חיים טובים. אני לא יכול לומר בוודאות מכאן מהי הסיבה שבגללה כסף תופס כל כך הרבה משמעות בחייך, בשביל כך יש צורך בהכרות לעומק והבנת המניעים שלך. אבל אני מניח שיש סיבה כזו וניתן לעבד אותה בתוך טיפול כך שתוכל להתמודד בצורה טובה יותר גם עם מצבים בהם לאחרים יש יותר ממך, ועדיין לא תרגיש שהם בהכרח טובים ממך בהכל - כלומר שהכסף לא ישתלט על כל חייך. דרור

תודה על התשובה, האם יש מקום בכלל להערכה עצמית כשאין כסף ומעמד, איך זה אפשרי? ברגע שאין כסף ואתה במרדף אחריו בקושי יש זמן לנשום ואתה מגיע לאירוע חברתי וכל חבריך מספרים שהם נוסעים לארה"ב או אירופה לטיול כזה או אחר ואתה מרגיש שאישתך נאכלת מבפנים וגם אני מרגיש ככה, אז מה ניתן לומר? אולי בהודו מצבי היה אחר, אבל פה בישראל המצב הוא שונה והמדידה היא כספית. אוקיי, אני חכם עם פוטנציאל (זמירה שליוותה אותי כל חיי) אבל אני חי בקושי. הייאוש מכה בי. הייתי בטיפול ואני כבר לא מאמין שטיפול יכול לעזור בכלל, נתנו לי פעם פרוזק וזו היתה חוויה לא נעימה (התקפי חרדה קשים מאוד שקיבלתי כתוצאה מהכדור) לפסיכולוג טוב כבר איני יכול ללכת כי העלויות מטורפות ופסיכולוג של הקופה זה פעם בחודש במקרה הטוב. בן 40 מרגיש כמו בן 70 באסה.

חשד: צעיר מת"א התעלל בבתה בת ה-7 של חברתו פורסם: 15.03.08, 13:22 תושב תל-אביב, בן 28, נעצר על-ידי משטרת נתניה בחשד כי תקף והתעלל בתקופה האחרונה בבתה בת השבע של חברתו. על-פי החשד, האיש היה מגיע לבקר את חברתו המתגוררת בנתניה, שם היה תוקף את הילדה. (רענן בן-צור)

ל. שלום, ידיעה זו, כמו גם ידיעות קודמות שהובאו לכאן היא ידיעה מזעזעת. אבל דווקא משום כך אני רוצה להוסיף אמירה משלי. ברור שלא ניתן להתעלם מידיעות כאלו, גם לא נכון לעשות כך. אבל לדעתי יש לעשות זאת בשילוב של עיבוד נכון - למשל בטיפול, ביחד עם מינון נכון כדי למנוע הצפה שלא תאפשר התמודדות. דרור

לא הבנתי את תשובתך

איך הבאת ידיעה כזו מקושרת עם מסוגלות בהתמודדות או אי התמודדות?לעניות דעתי הבאת ידיעות מאין אלו מייצגות אקט אנושי ולא מתעלם ממציאות נוראית ההופכת למגיפה. למה נעשה פה קישור בין עיבוד בטיפול לחוויות חדשותיות?

קוהוט רואה במרבית ההתנהגויות המוגדרות בדרך כלל כ'התנגדות' - ביטויים למאמץ של העצמי להתגבר על כישלונות אמפתיים של זולת-עצמי במהלך הילדות. לפי עמדתו, יש לקבל ביטויים אלה באופן נייטרלי, לא לפרשם, ולראות בהם פעילויות שמטרתן מציאת ביטחון ובריאות. גם סגל מדגיש שיש לראות בהתפרצויות של acting out תוקפניים או/ליבידינליים 'תוצרי פירוק' (של העצמי) אותם אין לפרש, אלא יש לחפש אחר הכישלון האמפתי של המטפל שהביא להתפרצותם.

שלום לך, אני לא בטוח שהבנתי את השאלה, אם הייתה כזו. ככלל התיאור שלעיל מתמצת באופן נאמן פחות או יותר את המושגים המרכזיים של קוהוט. גישה השמה במרכז את העצמי, ושמה הרבה פחות דגש על תוקפנות. בכל מקרה, אם הייתה כאן שאלה, ופיספסתי אותה, אשמח אם תוכלי לחדד אותה עבורי, דרור

משהו שקרה היום חיבר אותי לפעם. איך בין רגע הפכתי בעניו מהאדם המושלם עלי אדומות לאדם הרע, הטיפש, האכזר. לאדם השנוא מכל. עליו. עלי. אסור לי לחשוב אחרת אסור לי לרצות אסור לי להגיד. אין לי רגשות. אני בובה ומותר לעשות בי מה שרוצים. מתי שרוצים. פלא שלי אין אני? ואם אני לרגע מרגישה שאולי אני שווה משהו ואולי אני נפרדת ממנו הוא בא ודורך עלי. דורך ושולח אותי להתחיל מהתחלה. לא יכולה יותר. באמת.

אוי רשת רשת יקרה, מישהו הזכיר כאן אתמול את ענין המודעו?ת. הלוואי שתצליחי לגייס מידה של התבוננות חיצונית כדי לזהות את העוול הנורא שאת עושה לעצמך. העוול ששולח אותך לתהומות האלה, בלי שמגיע לך בכלל. המעבר מהמושלמות אל כל הדברים הקשים האלה שאמרת שם על עצמך הוא מעבר ש*את* עושה, לא הוא. מישהו כתב פעם שלא דורכים על אף אחד אם הוא לא נשכב נמוך קודם לכן. אני מבקשת ממך לקום מהמקום הנמוך, ולבחור להתמודד עם המצב, כל מצב, מעמדה של ערך. ועוד הערה קטנה - לפעמים זה לא רע כל כך להתחיל מההתחלה. נדמה לי שאני מבינה למה התכוונת, ובכל זאת, אני אוהבת התחלות. אפשר להדביק אותך קצת? שיהיה לך טוב. ומהר. ליאת

היי רשת, חשבתי עלייך לאחרונה. קיוויתי שההיעדרות שלך מכאן היא מסיבות טובות... כל כך הרבה ערך יש למילים שלך. התגעגעתי אליהן ואלייך. מסכימה עם כל מה שליאת כתבה לך (מלבד עניין הכיף שבהתחלות... אמאל'ה... :-) את שווה המון! יעלה

יעלה יקרה, כן, הרבה הרבה זמן לא הייתי כאן... תקופה ארוכה שאני קצת מנותקת מעצמי מסתובבת בעולם בלי הרבה מילים ואת מעט המילים שיש לי אני שומרת לטיפול... לא רע לי, פשוט סתם מנותק. אחרי שכואב מיידי תמיד מגיעה תקופה של ניתוק. הנפש שלי לא מסוגלת להכיל את העוצמות א היא יוצאת לחופש :) השבוע הגחתי לעצמי. גם כאן וגם בטיפול. זה מסע ארוך. אני מקווה להגיע לסופו מתישהו. רוצה חיים נורמלים. כל כך רוצה. ד"ש חם ממני התגעגעתי רשת

ליאת, בהנחה ששחררת את המסך והמקלדת מהקרטון, אפשר להזכיר לך איזה מייל מיותם מתשובה? שבת שלום מ?ע?ל?ה

מעלה יקרה, המחשב והמקלדת שוחררו מהקרטון בדיוק לפני יומיים, והמייל המיותם הגיע כשכבר לא היה גם קורטוב של פניו?ת. מבטיחה לחזור אליו בהקדם. סליחה על ההמתנה, תודה על הסבלנות. החיים מאד אינטנסיביים, בלשון המעטה. לא שכחתי. :-) ליאת

שלום רב, אני הייתי מעוניין לבדוק ביחד עם פסיכולוג מה גבולות היכולת שלי להגיע להישגים בחיים,הן בחיים הרומנטיים והן בחיים המקצועיים. ההסתייגות אחת בלבד יש לי - אני לא רוצה איזה אחד שיגיד לי(או רק לעצמו אפילו) שהוא כבר ראה מספיק אנשים "כמוני" ואף קרא "עלינו" מחקרים,ולכן הוא יודע למה אני צריך לשאוף... מה מתאים יותר - הטיפול ההתנהגותי או הדינמי?

שלום גיל, גבולות היכולת שלנו, ממש כמו רצועת גומי, נקבעים על סמך אורך הרצועה ההתחלתי. כך לפחות אני אוהבת לחשוב על הפוטנציאלים שלנו. לאורך השנים ולאור הנסיבות אנו מותחים את היכולות שלנו, פעם יותר ופעם פחות, כשהמשאלה - לפחות אצל מרביתנו - היא להגיע למקסימום האפשרי בזמן נתון, מבלי לשלם על כך מחירים גבוהים מדי. אני מקווה מאד שתמצא מטפל ראוי, שיאפשר לך לחפש את השאיפות בתוכך, וגם לאתר את מה שמפריע לך לממשן. בטיפול התנהגותי, מוגדרים מראש יעדים ומטרות טיפוליות, כשהמטופל מונחה ומודרך לקראת שינוי התנהגותי ומחשבתי, בעוד בטיפול דינמי יוצאים לדרך פחות ברורה, כשבמוקד - הכוחות והקונפליקטים הלא מודעים הנחים בבסיסם של הסימפטומים מעוררי המצוקה. הטיפול ההתנהגותי בדר"כ קצר ו'חסכוני' יותר, בעוד הדינמי (לפחות בעיני חסידיו) מרתק ומסקרן יותר. עניין של בחירה בהצלחה ליאת

אני בטיפול וכל החיים אני סובלת ממצבי רוח זה יכול להיות ימים ויכול להיות שעות. מעבר בין מצב רגיל אפילו שמח ליאוש עצב ואף רצון לגמור עם הכל. אין לי מניה דיפרסיה אין לי דיסתימיה מה לדעתך ליאת יכול להסביר כאב נפשי וסבל שתופס אותי בלי אזהרה ולהעלם כלעומת שבא?ישנם שבועות מצויינים ואז שוב זה מגיע בלי סיבה חיצונית אבל אני תולה סיבות למצב כי במצב של יאוש גם המציאות הרגילה נצבעת בגווני האפור ובתקופה טובה אותה מציאות מצטיירת אחרת כבר לא אפורה או שחורה. האם טיפול תרופתי יכול לשנות מערך חיים שלם ולא אפיזודה דיכאונית?אילו אבחנות או הסברים מהשדה הקליני יכולים לתת מסגרת לחיי?

שלום מיקה, כמובן שיהיה מאד לא מקצועי ואתי לאבחן אותך ממרחק על סמך מידע מועט כל כך. כדי ללמוד מה יש לשדה הקליני להציע לך כהסבר, עליך להגיע לפסיכולוג קליני שישאל שאלות, יקבל תשובות, וישרטט - יחד איתך - הבנה טובה יותר של מה שקורה לך. טיפול תרופתי יכול להביא לרגיעה במגוון מצבי מצוקה (לא רק דיכאון אפיזודי), אך כאמור יש להקדים לכך ביקור אצל גורם מתחום בריאות הנפש. בהצלחה ליאת

ביקשתי מהמטפל שלי לדעת קצת מה האבחנות מה הוא חושב ומול מה אני מתמודדת, הוא טוען בצורה די דיפלומטית שלא נראה לו נכון לעסוק באבחנות שהוא לא רואה איך זה יתרום לטיפול אני אצלו מעל שמונה חודשים והוא עדיין נמנע וכל הזמן שואל "למה זה חשוב לך" מה זה יתן לך" וכו' זה די מייאש ומתיש. הוא שאל מה אני חושבת אמרתי לו שיש לי השערות לגבי עצמי אך רוצה לשמוע איש מקצוע ולא לחיות באי וודאות. האם מחובתו לעדכן אותי או מזכותי לדעת? די נמאס לי מהריטואל הזה של לשאול מה הוא חושב ושהוא מחזיר את השאלה אלי למה זה חשוב, הגם זה שהוא נמנע מלהגיד לי נותן לי לחשבו שמדובר במשהו גדול ומפחיד. אשמח לשמוע את דעתך בנושא

האימה הזוו מתעוררת..בי שוב, אני נסגרת בתוך עצמי. יושבת מכווצת בפינה, מחבקת את הברכיים שלי, מניחה את הראש. והכל שוב מכה בי. אני מרגישה את הנגיעות שלהם, את מריחה את הריחות של הסיגריות , ואני שונאת את עצמי. ככ שונאת את עצמי . זאת אני שאשמה. אוףףף..מתי אני אצליח להפנים את זה? כן ,זו אני שלא ידעה להגיד.. ((((לא))))) כזה שאי אפשר היה להתעלם ממנו..ולהמשיך עוד ועוד, נתתי להם להחליט?... ואם אמרתי "לא"- זה רק כאב יותר . פחדתי מהם.. כן אני מודה . לא היית מסוגלת .. לקום וללכת, להתנגד, נתתי להם להחליט, קפאתי , שתקתי .. תמיד.. גם אם אמרתי "לא" איכשהו זה הגיע לזה ..שכן קרה שם .. כאב עצוםםם . תלמדי לדבר כבר. תצעקקקקקקקקקקקקקי ! ! ! !. אני זוכרת שאמרתי לעצמי ..בשקט ושלא תעזי להישבר... ((((((((את שומעת? ? ?.... )))))))))))) כן ..לא מגיע לך. לא מגיע לך שום דבר. לא מגיע לך ..את קולטת ש` ?! כן ..תשפילי מבט ..תבכי.. זה לא מעניין .. תמשיכי לכתוב , תסתכלי על המקלדת ,על הקיר .. אולי תצליחי לגלות מה באמת קורה לך שם עכשיו בפנים בלב ששבור לרסיסים. אני תוהה אם מישהו רואה אותי בכלל ככה .. מצליח לגלות את זה ..לבד ועכשיו..זה מרגיש שאני, מתנדנדת.. רגל אחת באוויר.. מאבדת שיווי משקל.. לעולם ההוא...עולם שכולו מלא פחדים ושל(ד)ים ואני בכח מנסה להשאיר את הכל מאחור . אני חייבת לברוח משם , רק ..ככה אני אצליח לחיות. אני חייבת לברוח מעצמי. חייבת .. ואני רק אני , ילדה - אישה , פשוטה .. לא מיוחדת ..יותר מהאחרים .. ואולי אפילו דיי מטומטמת. . הרי הדבר היחיד שמייחד אותי עכשיו .. זה הפצעים שלי לא? , הזכרונות, הכאבים , ההתפרקויות , הכעסים.. הם אלה שהכי בולטים בי וככ מודגשים , הם אלה שגורמים לי להתרחק מכולם.. הם אלה שמרחיקים אותי מעצמי. ו..אני מכירה אותי אחרת .. הייתי אחרת, באמת .. יפה , חתיכה , חכמה ..אופטימית .. וכאילו אין כבר מה שהייתי , יש רק את עכשיו. והכול נראה ככ... מפחיד . אני חייבת לזכור את זה .. שאני נופלת כל פעם מחדש .. במלכודת שלי - של עצמי , נו אז ? מה עושים ? כן.. אז אני קצת כועסת.. אולי בעצם הרבה , וזה אפילו מרגיש לי שאני כבר לא דומה למה שהייתי , ואני לא מרגישה אותו דבר כאילו וזרה בעור שלי. בגוף שלי .. הכל מנוכר , מחולל. ולא טוב לי עם עצמי. ולא טוב לי עם עצמי ליד אחרים .... וזה כאילו ולא צריכה כבר אף אחד. לא צריכה שיסתכלו ויבחנו את ההבדלים. . הרי הכתמים הם שלי.. אני אשמה .. אני זו שמוותרת.. ואולי זה בכלל לא נקרא לוותר אולי זה רק מה שכולם מצפים ממני שאקבל? שאקבל את עצמי כמו שאני ? אבל את עצמי כבר אי אפשר לתקן . . אלה רק להשלים עם זה. אבל איך אשלים עם זה? כן .. זה ברור שהכול כבר נגמר .. לא?! אז למה אני כבר לא של עצמי ? אוףףף ..הכל כואב .. והמילים מאבדות את המשמעות , הכל מבולבל ..כן, אין מה להגיב ..אני יודעת פשוט אין .הרי אני מדברת לעצמי , אני צועקת לעצמי. אני מסתדרת לבדי. וזה בטח לא מהיום. .. וכל ההצגה הזאת זמנית , כי אני כבר לא יכולה אחרת.. והרגשות שלי מאיימים לפרוץ בכל רגע , וזה מרגיש כמו לנסות לעצור את הנשימה ואני ..מנסה ..מנסה להחזיק בפנים עוד קצת , עוד כמה דקות..עוד שניה . עוד רגע. ושוב זה קורה מחדש, שוב אני מתפרקת.. , אני לוקחת אוויר ומחזירה לעצמי את המסכות . אני לומדת לתזמן את רגעי השבירה , אני מנסה לארגן מרווח נשימה של כמה דקות . ואז המסכות שלי מתפרקות והרגשות הקשים זורמים החוצה. עד שאני אורזת אותם שוב וזה חלק .. מהקסם האישי שלי .. לא?! מותר לי להיות חלשה. מותר לי להיות כלום. מותר לי להרגיש אשמה. מותר לי להכאיב לעצמי. מותר לי לשתוק. ומותר לי להתעלם, להתרחק, לקפוא , להתנתק. כן להעלם.. מותר לי לפגוע בעצמי. היה מותר גם להם. .. לא? וכשזה יגמר, כשהכול יגמר. אולי אני אהיה אחרת.. לפעמים אני רוצה ..רק להרגיש באמת שוב .. עד כמה אני חזקה, רק להרגיש שוב .. את האהבה הזו שהייתה בי לעצמי , כמו פעם.. שלמדתי לחיות עם החלקים הרכים והחזקים שבי. אני רוצה.. לקום מפה, להשתולל , לצעוק , לזעזע את הכול! להרוס אותם ,לחשוף אותם. אני רוצה.. להיות שלמה. והנה .. אני מסתכלת במראה על עצמי – ו..אף אחד כבר לא משתיק אותי . ו..אף אחד לא סותם לי את הפה . הפה שלי פתוח – אז למה הקול לא יוצא ???? ולפני.. הייתי כל כך אדישה, קפואה, הרי לא "הרגשתי" באמת.. הלוואי ויכולתי לחזור לנקודה ההיא..שזה קרה שם כאב, אבל הכאב היה דהוי.. מטושטש לא חד..כמו היום עכשיו.. כל דבר גורם לי לבכות..לקחת ללב, כל מנגנוני ההגנה שהיו בי נפרצו , הכל חשוף , וזה כואבבבבב וקשה לי לעצור את הדמעות או להסביר אותן.. וזה מרגיש כאילו מישהו שם זכוכית מגדלת על הפצע .. שלי ..והוא נראה ככ גדול וככ כואב אז ?! אולי אני רק מגזימה . בטוח לא?.. ואני מנסה להחזיק את עצמי . מנסה להתאפק . נפילה מגובה כזה עלולה להיות מסוכנת וקטלנית אבל .. עשו לי. נגעו בי. הכאיבו לי . ואני מה? מה אני ? משותקת? נכה? אני יודעת .. לדבר.. לצרוח..לצעוק.. לברוח.. לבעוט.. אבל , הייתי צריכה יותר. אבל , הייתי צריכה יותר. אני לא רוצה להרגיש יותר כמו שאני מרגישה - אותם ..עליי, בכל מקום כמו נמלים שמטיילות לי על הגוף .. ולפעמים אני מגרדת את עצמי כדי שזה יפסיק.. ואני לא רוצה להזכר , איך הם .... אבל אני לא יכולה להפסיק לשחזר . כמה טיפשה הייתי , איך לא הצלחתי להחלץ .. מידייהם הכואבות , הכבדות שטיילו עליי . הייתי צריכה לברוח . איך לא צעקתי.. ואני מנסה להסתיר את עצמי מכל מי שרק אפשר . אני מגעילה את עצמי ..לפעמיים ממש בכח . וזה מרגיש לי וכאילו כולם מסתכלים עליי, בוחנים אותי, רואים הכול אפילו רק דרך עיניי .. כולם יודעים את האמת שניסיתי להחביא עליי.. במשך שנים. וכולם נגעלים. כי אני דוחה! כן .. גם את עצמי.. ליאת?.. שרית:-(

שרית, הדברים שלך מטלטלים בחריפותם, בפשטות (*כאילו* פשטות) בה יכלו להיגזל להן כך השנים של התום. נדמה לי שיש טעם רב להביא את החומרים הכתובים שלך גם אל הטיפול, כדי שאפשר יהיה להתייחס אליהם כראוי, לעבד אותם, ולפרוק מעליך לאט לאט גם את משא האשמה, הבושה והגינוי העצמי. שתהיה שבת שקטה ליאת

אני אביא את מה שכתבתי כאן.. לטיפול אצל הפסיכולוג ביום שני. תודה שאת כאן . תודה על מה שכתבת שולחת לך חיבוק. שרית

שלום שירי, לא תמיד מתאפשר להשיב לפניות המשך מעבר לימי התורנות, ואנו מודעים לכך שזה עלול ליצור תסכול. דרור יהיה כאן שוב ביום א', ואין לי ספק שישמח לענות לך, כתמיד. שבת נעימה ליאת

אני בת 41 בטיפול פסיכולוגי 5 שנים. אני מאוד קשורה למטפלת שלי ומרגישה שהיא כמו אמא שלי. האם בטיפול פסיכולוגי, כל-כך חשוב וכל-כך ריגשי ועמוק, מותר לתת נשיקה מיידי פעם? או לתת ולקבל חיבוק? בקיצור, האם זה קורה בטיפול לפעמים או לא?

ערב טוב, טיפול פסיכולוגי, במהותו, יודע ויכול לחבק במילים, במבט, בהתכווננות מדויקת, באכפתיות, בחמלה. חיבוקים ונשיקות הם ברוב המקרים מחוץ לרפרטואר. יש מטפלים נוקשים יותר או פחות בעניין זה, ואני מניחה בזהירות שאם אחרי חמש שנות טיפול זה לא קרה אצלכן, המטפלת שלך בחרה לחבק במילים. בעיני - זכית. בברכה ליאת

שלום ליאת בשנים האחרונות (ליתר דיוק 3) מרגישה בעייפות כרונית. חסרת שמחת חיים,עצבות ,תחושה שאין משמעות לכלום. לא אלאה בפרטים על הנסיבות והסיבות ועל סיפור חיי ,עברתי הרבה .. ולא חושבת שזה יעניין במיוחד אני חשה שאני בסוג של מצוקה ואני לא יודעת לאיפה לפנות, בעצם אני יודעת ,אבל הבעיה היא שקשה לי ואני כבר לא רוצה לפנות לאף מקום. כשפניתי לא במיוחד ששו ושמחו לתמוך ולעזור. אני לא מצפה כאן לפתרון ..ממש עצוב לי.

ליאת אני נעה בין ייאוש מפתה ומחבק לבין תקווה עלובה שמזכירה שאולי יש סיכוי ,גם אם סיכוי קלוש וחבל לתת לייאוש העמוק להשתלט וכך לוותר על הסיכוי(אם יש בכלל כזה ) הרבה יותר קל עכשיו להיאחז בכל הכוח בתקווה.ולקוות ולרצות ולהאמין .. אבל אם אין במה להאמין,ואין בשביל מה לקוות? אומרים שתמיד יש,אבל לא במקרה שלי. אני מקרה מיוחד,מיוחד במובן השלילי של המילה. לעזאזל אני רוצה לוותר כבר ,לוותר כמו שכולם ויתרו.אני נשארתי היחידה שעדיין לא ויתרתי. ולא אכפת לי אם זה רק בהרגשה שלי ובחוויה שלי אני רק רוצה לוותר

ערב טוב, את מתארת מצב החשוד כדיכאון, ובהחלט יש מה לעשות כנגדו. אני ממליצה לך לפנות בהקדם לפסיכולוג קליני ולא להרים ידיים. יש לנו, לעיתים קרובות, נטייה להאמין כי אנו יוצאי דופן, וכי הסבל שלנו ייחודי וקשה משל האחרים. האמונה הזו נכונה בחלקה - אנו אכן ייחודיים, אך בכל זאת חולקים לא מעט צרות משותפות. אני מעודדת אותך להמשיך להתעקש ולא לוותר על איכות חיים. פני לטיפול. בשמחות ליאת

רוצה לחיות לא סתם להיות. מאסתי בעצמי, מהמורכבות הפטתית שבחשיבה, נמאס מהטיפול מהמטפל גם, נמאס לי מהחרא של עצמי מההתעסקות הבלתי נלאית בבפנים ובבחוץ, החלום הכי רטוב שלי זה להיות אדם פשוט, שקם בבוקר ומה שמעניין אותו זו הכביסה ואם ישנו בית קפה חדש בשכונה. מתקנא באנשים שחייהם פשוטים עד שיעמום, לא רוצה יותר פילוסופיה, אמנות, קולנוע, שירה, ספרים, חוויות אנושיות עמוקות, נבירה בעצמי,רוצה חיים קטנים חסרי משמעות עמוקה והכי חשוב שקטים. הלוואי והייתי אדם אחר הייתי בקלות מתחלפת עם עקרת בית משועממת המצויידת בשישה ילדים, כלב ובית בישוב שכוח אל, שתיקח ממני את הבילבול, המורכבות, הכאוס הפנימי, היאוש, החיפוש אחר הלא נודע, הדיכאונות, הרצון למות, הכאב ושוב היאוש, שתיקח את החבילה החיצונית המאופקת, הנעימה, הנותנת, שתיקח את כולי לטוב ולרע. אך מצד שני מי תרצה להתחלף עם מישהי שחייה הם קיום פיזי גרידא, שמרחפת בשטח הביניים בין רצון לחידלון, בין חיים למוות, בין יאוש לתקווה בין לבין ושוב בין לבין. כל כך רוצה לעזוב הכל, לברוח, לברוח מהטיפול, מהעבודה, לעזוב את הבית, את השכונה, את המוכר, את הלא נודע, פשוט לנטוש הכל בלי להשאיר סימני דרך, שלא ימצאו אותי, ללכת לאיבוד בלי רצון לחפש או למצוא שום דבר. לצרוח החוצה לעולם, אני לא בסדר, שום דבר לא בסדר, אני שומרת על חזות יציבה, חזקה, מתפקדת, בתוכי ישנה היסטריה פנימית, רצון לא להתעורר יותר, שהכל יעלם ובתוכם אני, הלכתי לאיבוד איבדתי שליטה על היכולת לקחת שליטה, שום דבר לא מעניין אותי, לא יודעת מי אני, לאן פני מועדות, רוצה לעמוד על הר בקצה העולם לנשום אוויר עד שריאותי יתפוצצו מנקיון ואז למות לתוך השלווה הזו שמציע לי הטבע שכל כך אוהבת. רוצה לצרוח שכואב עד אימה, שיודעת לשתוק לעולם את הכאב והזיכרונות הנוראים שבראשי, לא מסוגלת יותר להיות עצמי, לא רוצה להיות שום דבר, רוצה שקט שקט שקט שקט שקט שקט שקט שקט בראשי ובתוכי, רוצה רק קצת שקט. אומרים היא חכמה, היא יפה, היא חברה אמיתית, היא מצחיקה, היא מוכשרת היא והיא והיא והיא, לעזעזל אני לא כלום מהדברים האלה, אני בור שופכין מהנוראים שבהם, אני גאות, אני צל בחושך אני רוח רפאים.

מזהה אותך למרות שלא כתבת במפורש כבר מזהה את כתיבתך. שתדעי שקראתי אותך וכאב לי נורא לדעת שזה מה שאת מרגישה. אין לי ממש איך לגרום לך להקלה רק שולחת לך אלפי קרני אור שמש מחממים והלוואי ומישהו לידך.

משתנה זו נראית לי הפרה של המקום הזה כשמישהי מזדהה בשם אחד ואת טוענת שהיא מישהי אחרת....... כל העניין בפורום הוא להישאר אנונימי ולא נראה לי שאת יכולה לקבוע שאת מכירה מישהי!!!!! ולהודיע לה מי היא זה משהו שלא נהוג פה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!לדעתי כבר עשית לה את זה בעבר כשטענת ש "חבל" ו <> זו אותו אדם-למה לקבוע זאת בכזה ביטחון??????????????????????????????????????

ערב טוב, המילה 'נמאס', עם כל העייפות והייאוש שהיא מייצגת, יכולה להפוך לעיקול חד שממנו והלאה כלום כבר לא יהיה כמו שהיה. כשנמאס זה סימן שהגיע זמן לשינוי. למרבה הצער (או המזל - תלוי בהשקפה) אף אחד לא מתחלף איתנו או סוחר איתנו בצרותיו/צרותינו. אף אחד לא לוקח מאיתנו את ה'חבילה'. חבילות מהסוג הקשה עליו את מדברת הולכות מאיתנו רק אחרי שהסכמנו להניח אותן, לוותר ולהמשיך הלאה, בלי לדעת מה מחכה מעבר לסיבוב. אני מאמינה שחיים שקטים ושלווים אינם זכייה משמיים. הם נמצאים שם עבור כולנו, כמו הים, כמו ההר, כמו החרציות. הם מאד זמינים. הנה תשובה ברוח מפוייסת ונאיבית, של ערב שבת בתום שבוע מעייף. שולחת לך נגיעה מחוייכת ורכה ליאת

אני נוטה להאמין שנגיעה מחוייכת ורכה יכולה להגיע מאדם מחוייך ורך שכמותך :-) בהחלט יש משהו מפייס בתשובתך אנסה לעשות בה שימוש עד תום ומי יודע אולי הצדק איתך ואכן מעבר לעיקול מחכה משהו מחבק יותר. ועבורך, שבת של צבירת כוחות מחודשים ....

לך תילחם בהתנגדות... הי למי שקורא, תכננתי לכתוב איזה המשך, אבל איבדתי קשר וזהו. אפילו את משפט הכותרת שכתבתי, ונראה היה שהוא אומר לי משהו לשביב שנייה, לא מסוגלת להבין. אבל השארתי. חלקית. ואולי זה העניין בכלל... הידעתם שכך קורה לי עם הודעותיי שלכאורה מנסות למצוא הקשרים? הידעתם כמה מאמץ כרוך בכך עבורי? לכתוב, לקשר מילים למשפטים, לפסקאות. פעם, ולא מזמן, זה לא היה קורה בכלל גם ברמת המחשבה... מן סוג של הצלחה קטנה ורק של השנים הספורות האחרונות... חוט מקשר כמוהו כאוצר, ואז, כאמור, נבהלים ו... משפט נכתב. מחק עובר. כבר מזמן אין קשר ביני לבין הכתוב. סורי. תופעות מוגברות של חופש של כמה פגישות בטיפול ועוד. לצערי, מניסיון העבר, במצב כזה הסיכוי שאקלוט משהו קלוש. אבל שיהיה. סתם מתה מפחד. הטיפול בשבילי הוא לא פריבילגיה, פחות נתון לבחירה... הוא בגדר הכרח... :-( הלוואי ומישהו היה מאמין... שוב חזרנו להתנגדות. :-( תודה למי שהקשיב, וסליחה (mp)

פודיקה יקירה, יש מי שמקשיב וננגע... החיבורים המאומצים האלה שלך מצליחים לסלק כמה ערפילים ממסכים. אולי היום אנחנו (שקוראים ורואים) יכולים להחזיק עבורך את ההסטוריה הרציפה של כל מה שהצליח להתחבר כאן על ידיך ולא נענה לקריאתם של המחק והויתור. אני זוכרת הרבה מזה... עבורי את מאד מאד נוכחת כאן (ואני תמיד שמחה לראותך). הנה, הוצאת גם אותי מהפודיקיות שלי (הי גם לך, ליאת יקרה) נויה

נויה יקרה, שמחה לראות אותך כאן מבעד לעפעפיים המתעקשים להיסגר. תשמרי קצת במקומי על הפודיקה, בתקווה שמחר אוכל לתת מעצמי מעט יותר. לילה טוב לשתיכן, חמודותי ליאת

נ   ו    י   ה רק לומר את השם זה נותן המון אוויר :-) (לא מרחיק ולא מרוחק, see?) יו?, עידן ועידנים... את כאן, וזה, זה עושה חם בלב. יופי שאת פה ותודה, המון תודה. שלך mp

לילה טוב לך, איכשהו, דיבר אלי מה שכתבת, כי גם לי כבר קשה לעשות חיבורים הגיוניים בשעת לילה מאוחרת זו. ובכל זאת, את נשמעת מוטרדת, אולי כי זו לא רק העייפות. אני מאמינה לך שאת פוחדת, ומאמינה לך שהקושי יודע להיות בלתי נסבל. מקווה שהטיפול יהפוך - אחרי הכל - לפריווילגיה. למשהו שלא חייבים לגייס מולו ארטילריה של התנגדות. החזיקי מעמד ליאת

הי ליאת, וגם כולם, דיבר אליי ובחזרה... תיאור מצב די מתאים, להיות ככה בין ערות לשינה, בסרעפים, שהערות לא ערות והשינה לא שינה, וכך כל השנים כולן... די יוצא לי להשאיר את הניסיונות שלי כאן. ואין אלא לומר - תודה על המקום :-) מצרפת את שיר האימים שלי לסופשבוע http://www.tvclassic.net/programs/bigblue/bigblue.mp3 תודתיים ושתהיה שבת מנוחה mp

א?נ?ט?רו?פ??י?ה גודל המייצג את דרגת אי הסדר של מערכת. גודל זה הינו מדד לחלק של האנרגיה שאותו אי אפשר לנצל למטרת עבודה. החוק השני של התרמודינמיקה קובע שסך האנטרופיה במערכת סגורה לא יכול לקטון. בכל תהליך איזותרמי, השינוי באנטרופיה שווה לחום שנכנס למערכת, מחולק בטמפרטורה המוחלטת. במצב שווי משקל האנטרופיה היא מקסימלית והיכולת לבצע עבודה היא אפס. אטימולוגיה מיוונית: &#949;&#957;&#964;&#961;&#959;&#960;&#953;&#945;???? (בושה). הפיזיקאי הגרמני רודולף קלאוזיוס רצה לתת לתופעה שם בעל משמעות, בדומה למושג הידוע אנתלפיה: אן=פנימי, טרופיה=פנייה, או: "פנייה לקראת", כאשר כוונתו הייתה שבטבע יש תהליכים חד כיווניים. אך מאחר ולא היה בקיא בשפה היוונית, הפירוש המילולי שהתקבל הוא "בושה". אני כבר יודעת שאת מכירה את הערך. אני עוזרת לי ולכולם. אני עטופה אינטנסיבית ומרגישה אנטרופית, בטח רודולף מתהפך בקברו, גוש מרציפן דביק

ואוו איזה מגילה בעניין כימי, למרות שלא ידעתי על עניין הקשר בין המילה בושה לאנטרופיה, וזה מענין. ההסבר לאנטרופיה זה מדויק מדד לאי סדר במערכת, אבל לגבי החוק השני התרדנומיקה , זה נכון מה שציינת שסך שסך האנטרופיה במערכת סגורה לא יכול לקטון. אבל כל עוד יש זרימה של אנרגיה פנימה ממערכות בעלות תכולת אנרגיה כגבוהה למערכות שהאנרגיה שלהן נמוכה, זרימה זו מפצה על חוסר הסדר במערכת. עניין זה יכול להיות גם בחיים הנפשיים שלנו אנו יכולים לקבל כוח ממקורות נוספים..... למרות חוסר הסדר. ופלוס הייתרון שהחיים שלנו האיישים הם לא בדיוק אנטרופיה לפעמים כן ניתן לבצע בהם סדר אז בכלל החיים יכולים להיות בכיוון חיובי. (אני תמיד אוהבת את ההקבלה בין עולם החומר לעולם הרוח, בעיני הביולוגיה זה המיקרו ולקיחת הדוגמאות משם לחיים זה התייחסות למאקרו. אבל על אנטרופיה לא חשבתי כדוגמה למשהו מעשי אלא יותר לחוסר סדר כמו שציינה פודיקה בתחילת ההודעה. בלימודים תמיד עולים לי אסוציאציות על משפטים כמו "אם תא חי הוא זז" וכד' וחושבת שגם החיות שלנו בעולם זו התזוזה למטה או למעלה אבל קבעון זו סוג של מוות בעיני , סוגי הקשרים הכימיים תמיד מזכירים לי את הקשרים שלנו כבני אדם לדוגמא , קשר קוולנטי = בעיני לקשר של חברים עם אינטרס שחלוקים משהו ביחד , קשרי מימן - המתחברים ומתפרקים בקלות זכירים אנשים ברחוה שעוברים אחד ליד השני, וקשר יוני בעיני מזכיר קשר זוגי העברת אלקטרון מאחד לשני החלק השלילי והחיובי שמתחברים יחד.... וכד' וכו') אוו איזה קשקוש סליחה על ההתפלסות , זה מה שקורה שלומדים מדעי הרפואה לאחר שיש גם תואר בפסיכולוגיה (-: , (שמתי לב שמרבית הסטודנטים במדעים המדויקים לא מרבים לנתח את החומר לחיים, ז"א אומרים הם לוקחים את המידע כמו שהוא.... אז כנראה שאני קצת מתוסבכת מכמה מדעים ביחד (-:)

אהלן :-) חזק. עזרת גם לי. הכינוי, הסיפא וגם המה והאיך שביניהם - דיברו גם דיברו. באמת תודה מקרב לב, mp

פודיקה יקרה. עשית לך הרגל לשלוח אותי שוב ושוב לגוגל לבדוק מילים... אני בודקת את המילה "אנטרופיה" .. האמת יצאתי די מבולבלת.-- לא נורא ! (אני כזאת תמיד). כמעט קשה לי להאמין לך כשאת כותבת , שהכתיבה כרוכה אצלך במאמץ ? .(אם הבנתי אותך נכון), האמת ,גם אין לי שום סיבה לפקפק.. בכל מקרה ,בן אם את מתקשה ,ובן אם לאו,מה שיוצא תחת ידייך,זו אומנות כתיבה של ממש, הוסיפי לזה את הדבר שאת עושה כאן הכי טוב, ומכל הלב.. שבת קסומה שתהיה לך. שלך.

הי :-) שמחה על ההרגל שיצרתי P-: ובאמת מבלבל. מבלבל מבלבל את כולנו. בברכת שבת שלום, ובתודה עמוקה mp

היי ליאת, בשעה טובה כבר כמה חודשיים בלי דכאון אפילו לא שבריר שנייה.. (ובאמת שטוב לי) כשהייתי במצב לא טוב היו אומרים לי אנשים שלכולם יש ימים לא טובים, ואני הייתי תמיד אומרת זה לא מצב רוח רע זה משהו אחר, כרגע שאני במצב נורמטיבי אני יודעת שצדקתי אפשר היה להראות כלפי חוץ מצוין, לעבוד ולתפקד ועדין להיות דיכאון ולסבול סבל רב. הבעיה שלי כרגע התחלפה בבעית שינה, אין לי לחץ בעבודה, בלימודים הכול רגיל ..... חייה חיי רווקות בכיף בלי עול ולמרות זאת , יש לי הפרעות שינה . אחרי שעה שעתים של שינה אני מתעוררת כאלו ישנתי לילה שלם.. לא מצליחה להירדם שוב , מנסה את כל הטכניקות לקום להתעסק במשהו ולחזור שוב לישון, שום דבר לא עובד, ובמשך היום זה מתנקם בי אני מרגישה את זה. וזה חוזר כל לילה בשבוע האחרון, הולכת לישון מתה מעייפות ומתעוררת לאחר שעה שעתיים.. מה זה?? אין לי שום סיבה , אין דאגות אין כלום.... אני אקח כדור שינה(אלך לרופא מחר) אבל אני לא יודעת ממה זה נובע.. טוב לי מאוד בלי דיכאון אבל אני רוצה גם לישון, אני שואלת את עצמי ביאוש האם זה מוגזם לייחל לישון 6 שעות בלילה, הייתי מוכנה להיסתפק ב-5 שעות. וסוף סוף אני מתחילה להעריך את המושג שינה שתמיד היה כל כך ברור ומובן מאליו.

שלום רחל, שמחתי לשמוע שאת מתגברת על הדיכאון. אלה באמת בשורות טובות. במידה וההקלה בדיכאון היא תוצאה של טיפול תרופתי, יש אפשרות שקשיי השינה קשורים לזה. אם לא, צריך לבחון אפשרויות אחרות (אגב, גם תרופות שאינן נוגדות-דיכאון יכולות להפריע לנו לישון לפעמים). זה בהחלט לא מוגזם לרצות לישון בלילה, ולכן המשיכי את הבירור עם הרופא שיוכל בוודאי להעריך טוב יותר את המקור לתופעה ואף לסייע לך לפתור אותה. מאחלת לך (וגם לי - אם רק היית יודעת כמה אני עייפה...) ליל מנוחה וחלומות פז ליאת

היי ליאת, תודה על התגובה. זה לא הקלה בדיכאון זה אין דיכאון (-: (וזה כבר 4 חודשיים לפחות). זה ללא תרופות, לא לקחתי תרופות. למרות שלדעתי כן היה צורך בטיפול תרופתי, כי סבלתי סתם (סבל רב) למעלה משנתיים. (לאורך התקופה הפסיכיאטר לא השתכנע שצריך תרופות. תיארתי לו את המצב שלי והוא חשב שאני מתפקדת טוב, וזה נורמלי לאור הנסיבות של החיים שלי, באותה תקופה. וכשפעם אחת יצא לו לראות אותי בשעת מיני משברון אז הוא רשם מרשם. (כשהמבר היה יחסית קל) אז כבר הרגשתי שזה סוף התקופה, ולכן למרות שסוף סוף חזרתי עם מרשם לתרופה (-: אין בו צורך וכן זה עבר מעצמו) אני לא לוקחת גם תרופות אחרות, אין תרופות בתפריט היומי שלי. ולכן לא ברור פרק הזמן הקצר שאני ישנה בו. אזוז לרופא היום.... זה רק מתסכל אותי המשוואה של, דיכאון או הפרעות שינה....... רחל

אהלן .. מה שלומך?.. אני .. ביומים קצת קשים .. עברתי תאונה , מישהו נכנס לי באוטו וברח . נפלתי על טיפוס "לא ידידותי" לסביבה במילה עדינה .. מאיפה הם נדבקים אליי ??? כל הטיפוסים האלה ???? מה יש בי שמדביק אליי אנשים כאלה ?.. אני לא נראית אחת שמחפשת את זה , אני עדינה , ולא.. אני לא מזמנת אותם אליי .. אז פאק ..אני שואלת את עצמי מה לא בסדר איתי ?.. השמנה כבר גרמתי לעצמי ...זה גם לא עוזר ..מסתבר אז מה נותר עוד להרוס ?.. מה לא עשיתי עוד ?.. איפה האשמה שלי ?.. כן אני עוד בחיפוש של זה :-( יום שני , בשעות הצהריים אני חוזרת הבייתה עם הרכב , בדרך להחזיר את הילד מהגן .. נוסעת בכיף , שומעת מוזיקה , מרגישה לשם שינוי טוב יותר , חוזרת מטיפול אצל הפסיכולוג, מרגישה מוחזקת , עטופה במילים מחבקות .. פתאום מרגישה שמישהו נכנס לי באוטו , הבחור יצא מחנייה ולא ראה אותי ופגע ברכב. עצרתי , עצירה פתאומית . פתחתי חלון .. והוא אומר לי.. "מטומטמת , איך את נוהגת .. שאלוהים ייקח אותך ואת הרישיון של מי שנתן לך " סליחה ?.. אני עונה לו .. הזוי ..אני נוסעת והוא זה שיצא מהחנייה ואני לא בסדר?! סוגרת סוויץ, לוקחת את התיק יוצאת מהרכב , לבדוק את הנזק ולקחת פרטים .. מסתכלת על הרכב.. פגיעה לא רצינית ... נגשת לבחור לרכב מבקשת בצורה יפה .. את הפרטים בשביל הביטוח . "אתה יכול לתת לי בבקשה את הפרטים "?.. והוא עונה לי .. " סליחה , למי את נותנת הוראות "???? מה???? אני לרגע בהלם ... "תן לי את הפרטים של הרכב , אני ממשיכה לבקש .. והוא ..בשלו .. "סעי , סעי מכאן , לפני שאני ***** לך את הפנים היפות , לפני שאני דורס אותך " וואו ..מדברת לעצמי לרגע , מי הוא שידבר אליי ככה .. אני לא בת 18 , ואני לא מתכוונת לוותר , ומהילדה העדינה אני הופכת לסופר עצבנית.. "תקשיב טוב..אני אומרת לו .. צא מהאוטו עכשיו ותן לי את הפרטים של הרכב ," והוא ממשיך בצרחות .. "את לא מבינה , אני יוצא אני מ***** אותך , חבל על הפנים היפות שלך , סעי מפה ,לפני שאני דורס אותך תזהרי ממני .." וואו ..העצבים עלו לי ואני באקסטזה .. מה שלא עשיתי שנים , פתאום מקבל בי כח ..עכשיו "למי אתה מדבר ככה , צא מהאוטו ונראה אותך , מי אתה חושב שאתה ?, אז אתה יפה ..מה אתה תופס מעצמך? , תן לי את הפרטים של הרכב ..ותתחיל להרגע " .. והוא ממשיך לקלל .. אני בועטת לו בדלת של הרכב , סוגרת לו את המראה של הרכב בעצבים .. ורושמת את המספר של הרכב פתאום הוא ..הוא התחיל לנסוע .. עליי ..הוא עלה לי על הרגל עם האוטו ..?! אני בשוק ..מזיזה את הרגל מהר ואת עצמי .. ולא מעכלת , עד כמה הבחור לא שפוי .. הוא ניסה לדרוס אותי .. בעצם דרס .. והוא עושה רוורס ובורח . אני מתקשרת לבן הזוג שלי ..מספרת לו ובוכה ..הוא אומר לי אני כבר מגיע .. תוך שתי דקות הוא וחברה טובה שלי מגיעים .. הבחור השאיר את הרכב רחוב ליד וברח .. בן זוגי נגש לרכב , אני רואה כבר את העצבים בעיניים , את הזעם ..שלו עוד ממה שקרה לי אז באונס . .את החוסר יכולת שלו להשתלט על עצמו , ו..אני מתחננת אלייו , די.. אל תעשה כלום ..לאוטו .. בוא נגיש תלונה במשטרה ונלך .. והוא ..הוא בקריזה ..לכי לאוטו ..אני תיכף בא.. לא אני מבקשת , הוא לא שווה את זה . והוא נרגע . הלכנו . לתחנת המשטרה . הגשתי תלונה . מרגיש כמו , סגירת מעגל עבור מה שלא נעשה אצלי לפני עשר שנים , שלא התלוננתי על האונס . אני חוזרת עם הילד עם האוטו ..שעתיים אחרי , לאותו הרחוב .. זה ליד הבית .. ואת מי אני רואה ?! כן ..את הבחור שברח .. אני עושה רוורס אחורה בלי לחשוב פעמיים , מצפצפת לו שיעצור , הוא מסתובב אחורה רואה שזו אני ..וממשיך ללכת .. אני פותחת חלון ומתעצבנת , קוראת לו שיבוא , שיתבייש שהוא הלך בלי לתת פרטים , שוכחת איך אני מדברת מעצבים ושהילד שלי נמצא מאחור .. הוא רץ אליי ..מתקרב לי לחלון ואומר .. " וואו , אותך אני מחפש פה , חתיכת מטומטמת , פגעת ברכב שלי וברחת , חבל עלייך , יפה מידיי .. אני מ**** אותך..על מה שעשית.. " ואני אומרת לו .."רגע..חכה ..תהייה גבר על גבר לא עליי .." תכף אני יקרא לבן זוג שלי ותתמודד איתו .. מרגישה ..ממש טיפוס מסוכן , פסיכופט ... והילד שלי ..שכחתי שהוא שם .. אני מסתובבת אחורה , הוא בוכה בטירוף , הוא שם ידיים על האוזנים , בוכה , צורח "אמא , די , בבקשה בואי הבייתה אני עייף , אני רוצה לישון, אמא די, והוא רק בן 4 ".. פועלים ערביים שנמצאים ליד ועובדים בעבודות בכביש ..רואים את הכל , מתקרבים אלייו ואומרים לו " אם רק תנסה לגעת בה , אנחנו מזמינים משטרה ". הוא צוחק .. אני נועלת את הדלת , סוגרת את החלונות , מרגיעה את הילד ואומרת לעצמי .. היי שרית ..את כבר לא ילדה קטנה , אפ אחד לא יפגע בך .. את חייבת להיות חזקה, בן זוגי מגיע אחרי כמה דקות , אני קוראת לו .. בבקשה ג` אל תעיז לגעת בו , הוא לא שווה את זה .. תראה יש לנו ילד , הוא לא שווה את זה .. הם מתחילים לריב , לקלל ..וואו איזו ברבריות .. מי היה מאמין .. איך הכל יצא משליטה .. והכל בגלל חוסר רצון לתת פרטים .. שהביטוח הוא זה שהיה מכסה את כל העניין , ג` אומר לו "תתבייש ,ככה אתה מתנהג לנשים .. חזק עליהם ..בוא נראה אותך עכשיו .". בינתיים אני מזמינה משטרה .. הניידת באה .. ולוקחת אותו ..מזל!!!! אבל אני ..אני רק עכשיו מבינה מה קרה שם ... איך זה יכל להסתיים ... איזה מסוכן זה להתעסק עם אנשים כאלה .. הייתי צריכה לקחת את מס הרכב שלו בשקט ולהמשיך לדרכי . ואני ככ לא עצבנית, ואני ככ לא אוהבת את הסיכונים האלה .. ולא הייתה לי שליטה על מה שקרה . ביומיים האחרונים הייתי במיון , חבושה ברגל , כאבים בכל הגוף , מהעצירה הפתאומית כאבים בחזה .. ויכל להיות הרבה יותר גרוע ... הוא יכל לדרוס אותי להעיף אותי מהכביש .. בלי חשבון ..בלי שום מצפון .. ואני .. עדיין בהלם , חוזרת בלילה , לתמונות של הפגיעה מגיל 18 .. ופתאום הפחד שוב מחלחל ..בתוכי פתאום שוב הצפה .. ואני מפחדת , פתאום מפחדת לנהוג , מפחדת לצאת .. מפחדת מהכל . בעיקר מעצמי . וכל הכח שהראתי מולו כאילו ונעלם מחדש. עולה לי איזה משפט ששמעתי לא מזמן לראש . ."צריך לדעת..לשים את הדברים שחווינו בתוך חיינו ולא לשים את חיינו בחוויות שעברנו ".. משפט מעניין וחכם לא ?.. האם הוא אפשרי בכלל ?... למשל עליי .. האירועים הטראומתים שחוויתי מושכים אותי היום כבר לאן שהם רוצים .. ואני ..די הולכת לאיבוד בהם. נשלטת על ידם נסחפת לתוכם. וזה כמו להיות ברכבת הרים ולהרגיש בהתאם לנסיבות למעלה או למטה ..אין שליטה . השאלה היא האם פעם יהיה אפשרי לשים את האירועים שחוויתי בתוך עצמי ?.. נשמע מסובך ליאת ?..לא? זא האם אוכל להרגיש את השמחה , את הכאב כמו שהם .. אבל עדיין להשאר אני ?... בעצם לא ללכת לאיבוד ולא להסחף כמו שאני חשה היום?... אני ככ רוצה לשלוט במחול המטורף הזה שבתוכי ... להרגיש דברים אבל בלי להתנתק מהתחושה של האני שלי . האם זה אפשרי להצלחה ?.. או שזה רק בגדר אשליה/ חלום ?! סורי על המילים הלא נעימות שציטטתי במקרה שעברתי ..ניסיתי לשים כוכבית במילים שהיו לא נעימות ..בכלל חוצמזה .. קבלי ממני ..חיבוק ענקי מכל הלב ..ובהערכה עמוקה אלייך למה ?.. כי ככה מרגיש לי .:-)... שרית

שלום שרית, אוי, איזה סיפור. רק את זה היית צריכה... מדגים יפה את האימרה "בכביש - אל תהיה צודק, היה חכם !". מסתבר שאי אפשר תמיד לדעת עם מי יש לנו עסק, ולפעמים עדיף לוותר. כרגע, כל מה שנשאר זה לנוח, לתת לרגל להחלים, ולנסות להירגע. בתוך כל הסיפור הקשה הזה, בצבצו להן שתי שורות שדווקא שימחו אותי - "נוסעת בכיף , שומעת מוזיקה , מרגישה לשם שינוי טוב יותר , חוזרת מטיפול אצל הפסיכולוג, מרגישה מוחזקת , עטופה במילים מחבקות .." אני מזמינה אותך להתמקד במה שבאמת חשוב. סוף שבוע רגוע ושקט ליאת

היי ליאת אני חושבת כמה יאוש יכול להיות באדם, ולאן זה יכול לקחת אותו. ימים לא קלים בכלל, בעיקר בטיפול. (מצחיק להגיד ימים, כי זאת כבר תקופה ארוכה, ואולי בכלל אלה החיים כי תמיד ככה קשה). כנראה שיש קצת ניתוקים (זה לפחות מה שהמטפלת אומרת) וכמה שאני מסרבת להכיר בזה, אני מודה שיש המון חלקים שחסרים לי וממני בשעת הטיפול. המטפלת לפעמים מספרת לי מה אמרתי או עשיתי בחלקים האלה, לפעמים היא לא.. היא טוענת שזו תקופה שאני פותחת דברים מאוד קשים ואף חווה אותם.. לכל המצב הזה נוספת התמודדות עם האבחנה של אישיות גבולית (שהמטפלת מסרבת להגיד זאת בפה מלא, וטוענת ש "רק יש לי את התסמינים). וההתמודדות עם זה באה והולכת כמו שבאים והולכים מצבי הרוח שמשתנים בשניות, בקיצוניות. ואני קוראת דברים על האישיות הגבולית, ואני מבינה יותר ויותר שזה משהו שלא ניתן לרפא (והמאמר שהובא כאן השבוע בנושא רק חיזק את הדברים שבתוכי), זאת בעצם האישיות, וכמו שנאמר בכתבה, אף כדור לא יכול לשנות אישיות (ולא, גם ככה אני לא מסכימה בכלל לקחת כדורים, זאת לא אופציה בכלל עבורי). ושוב חושבת לעצמי... איך כל החברות שלי כבר נשואות + ילדים.. ואיך ואיפה אני... ואם מידי פעם עלתה בי מחשבה שאולי פעם אביא ילד (אפילו לבד) אני עכשיו קוטלת את עצמי על בכלל שהעזתי לתת לה לעלות... כי מה פתאום להביא ילד ולהרוס לו את החיים בעצם היותי אמא שלו... אז ככה זה.. אין בי כעס, אין בי שנאה לאחר (רק לעצמי) אבל יש מין כאב, יאוש עמוק וכנראה עוד כמה דברים שעושים מערבולת בפנים. אבל מערבולת שונה, אחרת ממה שבד"כ.. המערבולת הזאת פשוט לוקחת למקום של "די" מקום של "שום דבר לא עזר, שום דבר לא עוזר, שום דבר לא יעזור"... אני חושבת... כמה אמשיך ללכת שלוש פעמים לטיפול, כמה בכלל אמשיך עם הטיפול. אם יותר מארבע שנים עברו מתחילתו ואני במקומות כאלה, אז למה להמשיך? אני לא רוצה יותר טיפול, ואני לא רוצה יותר מטפלת. אני בטח לא רוצה יותר שלוש פעמים בשבוע. אני יודעת איך היא תגיב כשאגיד לה שאני יורדת לפעם בשבוע, אני מכירה אותה.. ואני יודעת שזה יגמר לא טוב... או שאני אכנע ואמשיך עם השלוש פעמים, או שיהיה פיצוץ. ואני לא רוצה, לא את זה, ולא את זה... אני לא רוצה יותר כלום, מלבד שקט, רק טיפה שקט בפנים. ואת זה אני יודעת שלעולם לא אשיג. :-(

שלום שיר, למרות שאת נוטה לראות את הטיפול שלך כמשהו מיותר או 'לא עובד', את מספרת בו בזמן על כך שנפתחים דברים קשים בחדר, ושאת עושה עבודה. אני יודעת כמה קשים ומייאשים הימים האלה עבורך, אבל מאמינה שהמאמץ אינו לחינם. שולחת לך את כל העידוד האפשרי, ומתפללת בשבילך שהכאב יחלוף ויפנה מקום לקצת שקט ושלווה. זה מגיע לכולנו. סוף שבוע נעים ליאת

אמרתי לה שאני רוצה לרדת משלוש פעמים.. היא לא מוכנה לזה בכלל.. אני באיבוד לגמרי.. צריך לחשוב איך ומה לעשות.. גם ככה אין לי כבר אפשרות כלכלית להמשיך שלוש פעמים בשבוע, ובכל מקרה, אין ממש מה לעשות עם ההפרעת אישיות.. ולגבי הניתוקים שאני לא מאמינה בהם? היא הסבירה משהו על "ההתנגדות" שלי, על ההגנה שלי את עצמי, על אי הרצון שלי לדעת מה קורה איתי... אבל מה זה כבר משנה? אני באמת כבר לא רוצה לדעת שום דבר על עצמי.. זה הכל יותר מידי בשבילי, אני מבטיחה לך. אני באיבוד, אמרתי כבר, נכון? ליאת, הלוואי.. טוב?.. הלוואי והכאב הזה יחלוף... הלוואי.. אני לא מסוגלת להאמין בזה עכשיו, אני לא מסוגלת לראות עתיד (כואב או לא) עכשיו.. אז אשאר עם התפילה שלך שהכאב שלי יעבור ושיהיה לי קצת קצת אחרת, קצת קצת שקט בפנים.. רואה את העידוד שלך, מרגישה בו.. והדמעות מציפות בעיניים.. תודה, שיר

איך מוצאים מטפל טוב? דפי זהב? קופת חולים? חשוב לי שתהיה התאמה טובה ביני לבין המטפל אבל אין לי חברים באזור שיוכלו להמליץ (בעצם אין לי חברים בכלל וגם אם היו הייתי מתבייש להחשף בפניהם בחולשתי).

שלום שי, למצוא מטפל טוב זאת אכן משימה נכבדת, וכדאי לגייס סבלנות וחוש ריח מפותח. יש לי הרגשה שאם תתחיל לגשש מעט בין החברים שלך, תגלה שלפחות לכמה מהם הנושא אינו זר. כיום, טיפול פסיכולוגי הוא כמעט "טרנד", והרבה אנשים מדברים על הפסיכולוג שלהם כאילו דיברו על פגישה עם רואה החשבון, עורך הדין או הרופא שלהם. שעת הטיפול הופכת לעוד משבצת בלו"ז השבועי, ומעט מאד אנשים עוד מתרגשים מזה. ובכל זאת, טיפול היה ונותר עניין דיסקרטי, וזכותך לשמור על חיסיון בעניין זה. אם לא תצליח לחלץ בעורמה המלצה מידידיך הקרובים, תוכל להתייעץ על כך עם רופא המשפחה שלך. הם בדר"כ אחד הערוצים המרכזיים בהפנייה לטיפול, והם מכירים את המטפלים הטובים בסביבה. גם דרך קופ"ח אפשר - כל מה שצריך זה לבקש מהם את רשימת המטפלים איתם הם עובדים, ואז - שוב לגשש. תוכל כמובן לכתוב אלינ שובו ולפרט באיזה אזור בארץ מדובר, ואולי נוכל להפנות לך המלצות למייל. בהצלחה! ליאת

אורנה קודם כל תודה רבה לך על כל הפרושים שנתת לי לגבי BPD. עכשיו אורנה ברשותך, אני צריכה עזרה.... אני צריכה להבין מה עומד להשתנות בחיים שלי עכשיו שאני יודעת שקווי אירגון של האישיות שלי הם בורדרליינים? אני לא מבינה. עד היום למרות הכל, באיזשהוא מקום עמוק האמנתי ביכולות שלי וידעתי שיום אחד אני אגיע רחוק במחינה קרירה וכו' (אני אישה צעירה) ואתן לעולם ולעצמי את היכולת לראות את האני המיוחד שלי, שבי... ועכשיו עם האבחנה הזאת וכל מה שאני קוראת עליה באינטרנט (וזה ממש, אבל ממש מפחיד...) אני פתאום מבינה שאני נמצאת תחת הגדרה של בעיה כרונית באישיות גבולית, שלא ניתן לשנות אלא רק לעזור עם כילים להתמודדות, כאילו אני נכה ויכולה ללכת רק עם קביים?? זה לא מתאים לי. איך זה הגיוני שעבדתי בגיל 19-21 בחברות הי טק ביוטכנולוגיה עם האבחנה הזאת?? האם אני יכולה להיות אשה טובה ואמא טובה בעתיד לילדי???? יש לציין שאני בטפול כבר שנתיים עם מטפלת מדהימה אבל למה אני זאת שגרמתי לה להוציא במילים את מה שהיא כנראה ידעה עלי כבר כמעט שנתיים?? למה היא לא אמרה לי זאת מזמן?? ואולי בצדק?? אולי היא לא רצתה שאני אתיאש ואבהל?? זה נכון שהיום יש לי יותר כוחות להתמודד מאשר מה שהיה בעבר ואולי טוב שלא שמעתי על האבחנה הזאת עד היום אבל אני בהחלט עדין כועסת על המטפלת ולא יכולה לחכות לפגישה הבאה להגיד לה בדיוק מה עובר לי בראש... כלפי חוץ, אני ניראת לחלוטין נורמלית. האם אני לא נורמלית מבפנים?? אורנה בבקשה תגידי לי את האמת. לא כמו משהיא שמעלימה אינפורמציה כדי לא להבהיל את האדם שעומד מולה... אני אנשום עמוק... אני מבטיחה. אני לא רוצה להבהל מעצמי... אני רוצה לאהוב את עצמי והעיקר לקבל את עצמי ואת מי שאני על כל המשתמע מכך אבל אני צריכה להבין מי אני בכדי לקבל את עצמי. אני לא רוצה לחיות בשקר. אני רוצה לחיות במודעות וקבלה, כמו שכבר אמרתי קודם.... המון תודה אורנה.

הי אני ההודעה שלך גרמה לי לחשוב, כי הייתי בדיכאון בתקופה האחרונה והלכתי לפסיכיאטר שהפסיכולוג שלי המליץ עליו. הוא לא אמר לי שום דבר אבל כתב בפתק לרופא blpd ( הכוונה שלו הייתה ל - bpd, אפילו לכתוב את זה נכון הוא לא יכול ) וגם עליי זה נחת כרעם ביום בהיר, כי אני יודעת טוב מאוד מה זה, וכמובן נכנסתי מזה לסרט והתחלתי כמוך לקרוא, ולהתייאש ולקרווא עוד ועוד יותר להתייאש...ואז...את האמת זה היה כשנכנסתי לגוגל וכתבתי bpd, והגוגל התחיל לזרוק כל מיני דברים הזויים/ מצחיקים/לא קשורים שראשי התיבות שלהם הם bpd : burlington police dep לדוגמא ((: רק אז משהו הפשיר בי מפבנים והתחלתי ממש לצחוק, אז כנראה שאני אישיות גבולית, ותחנת משטרה של בורלינגטון, ועיצוב פרוייקט בניינים ( building product design )וכו וכו...זה כולה כותרת, שי כל כך הרבה דברים באישיות שלנו שנופלים בין הקריטריונים הגדולים האלה של.. תחושת ריקנות כרונית או הסתכלות על דברים בשחור או לבן. ואני בטוחה שאם את שואלת אם את תהיי אמא טובה, אז כנראה שאת אכן תהיי אמא טובה, ואם את שנתיים בטיפול, אז בניגוד לרוב בני האדם את מחפשת איך לעזור לעצמך ולגדול, ואני חושבת שזה מדהים. סתם מחשבות שעלו.. שיהיה ערב טוב. ורד

שלום לך 'אני', אורנה תהיה כאן שוב בימים שלישי-רביעי בשבוע הבא, ועד אז, אנסה להרגיע אותך אני. כל אחד מאיתנו מגבש במהלך שנות ההתפתחות מבנים אישיותיים המושפעים מגורמים ביולוגיים וסביבתיים כאחד. נהוג להאמין כי בהגיענו לבגרות (בערך בגיל 18), האישיות קיבלה את המבנה הסופי שלה, וההשפעות עליה מעתה ואילך יהיו מתונות יותר, אם בכלל. הפרעת האישיות היא הקצנה או נוקשות של היבטים אישיותיים הקיימים בכולנו, מה שיכול ליצור קשיים במישור הבינאישי, הרגשי, הקוגניטיבי (תפיסת עצמי או תפיסת האחר בצורה לא מדוייקת או עיוותים בחשיבה) וביכולת השליטה בהתנהגות. חשוב לזכור שאין אישיות אחת דומה לגמרי לאחרת, וייתכנו 'מופעים' שונים ורמות תפקוד שונות גם בין אנשים עם אבחנה זהה. בכל מקרה, למעט מקרים קשים מאד ונדירים יחסית, אנשים עם הפרעות אישיות (גם הפרעה גבולית) יכולים לתפקד ברמה טובה, בעיקר אם הם יודעים להיעזר בטיפול ולרכוש את המיומנויות החסרות להם. לא מדובר במחלה ובטח שלא בנכות, וכמובן שאפשר לקיים זוגיות והורות, גם אם יהיה בהן גוון סוער. את צודקת כשאת רוצה לחיות במודעות וקבלה, שכן למודעות תפקיד קריטי ביכולת לתפקד ביעילות בהקשרים השונים. אני מעודדת אותך להמשיך לעבוד בטיפול על המודעות העצמית ועל הוויסות הרגשי, ולהיווכח שאפשר לקיים חיים נורמליים גם עם אבחנה גבולית. בהצלחה ליאת

היי כיצד אוכל להפסיק עם זה?כבר הגעתי למצב שאני מאבד שעות שינה ותאמינו לי שאני מרגיש רע עם זה אבל נהייתי מכור לזה... איך מפסיקים?

שלום מישהו, יש משהו נוגע ללב בפנייתך לפורום אינטרנטי על-מנת שנסייע לך להיגמל מהתמכרות אנטרנטית אחרת... אני חושבת שכדאי לפנות למטפל (פנים אל פנים, לא באינטרנט) שיעזור לך לברר עם עצמך מהו המקום שמקבל הצ'אט בעולמך הפנימי ואילו צרכים אחרים הצ'אט "מסתיר" או מעמעם. ברמה ההתנהגותית, נסה להחליף את ההרגל להיכנס לצ'אט בהרגל אחר, פרודוקטיבי יותר. למשל, בזמנים בהם אתה רגיל להיכנס לצ'אט החלף זאת בטיול בחוץ או בשיחה עם חבר. שיהיה בהצלחה, אורנה

שלום. אני בן 16, ותמיד הייתי אדם די מופנם וביישן, אבל אני חושב שנעשיתי יותר מופנם ב-4-5 השנים האחרונות. יש לי מספר חברים טובים, שאני מרגיש נוח מאוד איתם, אבל קשה לי יחסית להתיידד עם אנשים חדשים, ואני חש ביישנות לידם, שבאה לידי ביטוי, לדוגמה, במניעה מיצירת קשר עין. האם זה נורמלי? תודה מראש.

שלום אנונימי, זה נורמלי להרגיש ביישנות ומבוכה במפגש עם אנשים חדשים. מה שחשוב הוא מידת אי הנוחות והמצוקה שזה מסב לך, ואני מבינה שמאוד קשה ולא נעים לך לעבור את השלב הזה של היכרות ראשונית. אפשר לעזור לך להתמודד עם התחושות האלה בטיפול פסיכולוגי, ואני בטוחה שאם תפנה להוריך ו/או לפסיכולוג/ית בית הספר תימצא העזרה המתאימה. בהצלחה, אורנה

אני בן 40, סובל מזה זמן רב מדיכאון קל, מתקשה לתפקד בעבודה בגלל התנהגות של הרס עצמי (חוסר מוטיבציה, דחיינות וזלזול) שפוגעת בכפופים לי ואם תמשיך, תביא לפיטורי. משקר לאשתי על המצב, לא מספר לחברים ומרגיש אשם כל הזמן. מחפש מטפל טוב ואינטיליגנטי עדיף ב CBT, באזור רחובות. מי יכול להמליץ?

שלום שי, צר לי לקרוא על סבלך, וטוב שהחלטת לפנות לעזרה. אינני מכירה באופן אישי פסיכולוג באיזור המבוקש, אך אני מקווה שההמלצות זורמות בקצב לתיבת הדואל שלך. בהצלחה, אורנה

שלום וברכה אני אמורה להתחיל בקרוב טפול ונרגשת לפני פגישה ראשונה. מה כולל הראיון בפגישה זו? מה קורה בכלל בפגישה ראשונה?

שלום יונית, ברוכה הבאה לעולם הטיפול... יש כמה גישות לגבי פגישה ראשונה, כך שיתכן שתפגשי משהו שונה ממה שאתאר. חלק מהפסיכולוגים נוטים לפתוח את הטיפול בצורה "מסודרת" שכוללת מעבר "מאורגן" על תולדות חייך. אחרים נותנים לטיפול פשוט "להתחיל", מבלי לנסות "לסדר" שום דבר. יש סיכוי טוב שהפסיכולוג/ית יתנו לך להתחיל לדבר, אך אם תתקשי סביר שיעזרו לך... בכל הגישות יהיה גם שלב טכני של הסבר על "הכללים" וסיכום פרטים טכניים (שאינם רק טכניים, עוד תגלי...) אודות שעה קבועה, משך פגישה, עלות וכיוצא באלה. ומעבר להכל, נשמי עמוק ושימי לב לאופן שבו את מרגישה ביציאה אל המסע המרתק אל עצמך... דברי בחופשיות ככל שתוכלי, כולל אסוציאציות ומחשבות שנראות לך מביכות או לא מתאימות. הכל מתאים לחדר הטיפול... שיהיה בהצלחה! אורנה