פורום פסיכולוגיה קלינית

אני אשה בשנות ה30. אם ל-3 ילדים ואני בעצמי לא מאמינה. כל יום , לפחות פעם אחת אם לא יותר אני מתקשרת ממספר חסום למטפל- לנייד או הביתה שומעת את הקול שלו, או של מי שעונה ומנתקת. כבר יותר מחודשיים, כמעט כל יום.(מזלו שאני שומרת שבת...)אין מצב שאני מספרת לו את זה כמובן. לדעתי, אני פסיכית על כל המוח, טיפשה ותינוקת ברמות. זה קצת מבהיל אותי!! מה דעתכם?

שלום רב, אני מאמינה שההתנהגות שאת מתארת משקפת צורך בנוכחות קונקרטית ומרגיעה של המטפל, ממש כמו שפעוט החוקר את סביבתו מוודא מפעם לפעם שאמו בסביבה, כדי שיוכל להמשיך בכך מתוך תחושת ביטחון. אני חושבת שכשתצליחי להפנים את דמותו המרגיעה ולשאת אותה בתוכך, הצורך בטלפונים יפחת. ולא, את לא טפשה ולא פסיכית על כל המוח, אלא רק מאד נזקקת כרגע. חג שמח ליאת

איך מותחים קו מתחת להודעה?

ליאת, מה שלומך? שורדת את השרב? (אני מסרבת לצאת מהבית הממוזגן...) אפשר לשלוח מייל של התייעצות? חשוף לי פה מידי...

שלום נועם, שלומי טוב, תודה, במגבלות מזג האוויר. את יכולה לשלוח מייל, אך גם לזכור שהתשובה עלולה להתמהמה - כי הפורום קודם. :-) ליאת

שלום דוד בהמשך לשאלתי הקודמת ברצוני לציין שאני נמצא במעקב צמוד כבר 3 שנים כשפגישה עם פסיכיאטר מטפל נערכת אחת ל2 חודשיים ואף התחלתי טיפול פסיכולוגי ואני נמצא בפגישה חמישית,אני מקבל פיטבקים חיוביים על התנהלותי ואפילו שכרתי דירה אני בן 27 ועובד כבר שנתיים באותו מקום לשמחתי הרבה יש לי כוחות נפשיים יוצאים מהכלל להתמודד והייתי מעוניין לדעת מה יעזור לי בעצם להרגיע את הלחץ ?בפעולות טבעיות כמובן

שלום יוסי, דוד ישוב לענות בימים שלישי-רביעי בשבוע הבא. בינתיים אציע לך את דעתי. כמו לכל אדם, גם למי שמחלים מאפיזודה פסיכוטית, מומלץ למצוא דרכים להרגעה עצמית ושיפור איכות החיים. זה יכול להיות באמצעות פעילות ספורטיבית, יוגה, פעילות יצירתית, מנוחה, פעילויות מהנות בחברת אנשים או בעלי חיים אהובים, תזונה בריאה, ובעצם כל מה שעושה לנו נעים וטוב. נסה לחשוב איך אתה רותם את הכוחות הנפשיים לא רק בעיתות חירום, אלא גם ברמת היומיום בשגרה. תוכל, כמובן, להיעזר באופן יותר ספציפי במטפלים שמכירים אותך טוב מאיתנו. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

שלום לחברה קבועה 2 מטעמים פרקטיים לא צירפתי את כתובת המייל שלי. אני פשוט בודק אותה לא בקביעות גבוהה ונראה לי חבל על הודעות שימתינו מספר ימים. בכל מקרה, ניתן למצוא אותי בטלפון, ובמידה ואינני זמין ניתן להשאיר הודעה ואשתדל לחזור בהקדם. להתראות דוד

שלום שירה דרור יהיה פה ביום הראשון הבא, אך אני מאמין שבמידה ושלחת אליו מייל הוא קיבל אותו. במידה ולא, את מוזמנת לפנות אליו שוב, ביום א'. להתראות דוד

אני עושה עבודה בנושא תאוריית ה mind בקרב ילדים אוטוסיטיים איפה ישנו חומר בנושא ועל מה המרצה מדבר לעזעזל? תודה רבה

שלום לסטודנטית. אני לא מומחה בתחום, אך למיטב ידיעתי מדובר על "תיאוריה של המיינד" -תיאוריה פנימית, שכל אדם רוכש כחלק מהתפתחותו התקינה והיא כוללת בתוכה את המודעות לכך שלכל אדם אחר מלבדנו יש גם עולם פנימי משלו. תיאוריה שכזו מאפשרות התפתחות של הזדהות, אפתיה ומאפשרת את התקשורת עם הסביבה. בין ההוגים הבולטים בתחום הפסיכואנליטי בנושא זה ניתן למצוא את טסטין, מלצר ואת ספרה היפה של אן אלוורז "נוכחות חיה". מקווה שעזרתי דוד

תודה רבה ! מפה רק אלוהים יעזור... אולי :-) אלי אלי שיגמר כבר הסמסטר הזה!

האם יש קשר בין הפרעת קשב וריכוז להתפתחות חרדות שמגבילות ביצאות מן הבית לטיולים והתרחקות מהאמא

עברתי התקף פסיכוטי לפני כ3 שנים האיבחון:f20 להערכת הרופאה המטפלת מדובר באפיזודה והומלץ לי על טיפול פסיכולוגי ע"פ כדורים ,טופלתי בסוליאן 200 מ"ג וכיום אני ללא טיפול תרופתי כ6 חודשים למיטב הבנתי פסיכוזה פוגעת באינטיליגנציה מה עליי לעשות על מנת לשפר את קו המחשבה לכיוון בריא וצלול ?{אין מחשבות שווא אך יש סיפטומיים פיזים לא הכי נעימים כמו לחץ פנימי בראשי }האם יש דרך לשקם את מה שנפגע?ולהיות יותר פרקטי ומעשי ?

שלום יוסי אינני יודע לגבי הפסקת הטיפול באישור ואני מאחל לך שההתקף אכן היה אפיזודה חד-פעמית. עם זאת, הייתי ממליץ מכל לב כי תהיה בקשר קבוע עם איש מקצוע, לשם בחינה תקופתית של מצבך ולשם חשיבה ביחד על דרכים לשיפור ושימור החשיבה. בהצלחה דוד

שלום נ. ליאת תהיה פה מחר ואת מוזמנת להפנות את השאלה גם אליה. לתפיסתי, אין בהכרח קשר ישיר בין הדברים. עם זאת, ייתכן קשר עקיף, בשל פגיעה בבטחון העצמי, שעלולה להוביל לקשיים בתחום החברתי. להתראות דוד

היי, אני בת 24 וגרה עם בן זוגי. הוא נסע לחול לכמה שבועות מטעם העבודה. כל הזמן אמרתי לעצמי שאני אעשה דיאטה כשלא יהיה פה ושאנקה את הבית מ-א עד ת, אפגש עם חברות שלא ראיתי מלא זמן ובין לבין גם אלמד למבחן שיש לי. אך אני לא עושה כלום ברמה של כלום. אני יושבת בבית, במחשב או סתם רואה טלוזיה. ממש רובצת כל היום(מזל שאני צריכה ללכת לעבודה מדי פעם). אם חברות רוצות להפגש אני מחפשת תירוץ (טוב זה גם קורה ביומיום) ואני מנסה להבין מדוע זה קורה לי? זו אינה הפעם הראשונה שכשאני לבד כאילו אין לי אנרגיות,והכוונה לא לבד מבן זוגי אלא סתם לבד עם עצמי ביום רגיל. האם זו עייפות כרונית או האם זה סממן לדיכאון? לא בא לי כלום,ממש כלום,ושוב אני חוזרת זה לא מגעגועים,זה משהו פנימי שלי.ממש הרגשה מוזרה. אשמח לייעוץ,תודה וחג שמח!

שלום למ. את מתארת העדר הלימה בין הציפיות איתן הגעת לתקופה בלי בן-הזוג לבין המתרחש במעשה. קשה לדעת, על סמך תיאורך, האם מדובר בתגובה אישית בתחום הנורמה או, שמא, בתגובה המעידה, כפי שאת חוששת, על מצוקה נפשית מסוימת. לא הייתי מבטל את האפשרות כי הציפיות שלך היו קשורות לדברים שהרגשת שאת "צריכה" לעשות, כלפי חוץ יותר - להשלים מטלות, להיפגש עם חברות - לעומת ההתנהגות שלך, שמשקפת יותר את מה שאת באמת היית "צריכה" מבחינה פנימית: זמן לבדך, ללא תקשורת קבועה ובהקשבה מוחלטת לעצמך. אם בכך מדובר, הרי שייתכן שמה שמציק לך היא בעיקר האשמה על הפער בין הציפיות "החברתיות" לבין הציפיות הפנימיות. עם זאת, במידה ומדובר בתחושה התוקפת אותך פעמים תכופות ופוגעת ממש במצב רוחך ובתפקודך, הרי שהייתי ממליץ לפנות לאיש מקצוע, לשם התרשמות טובה יותר וחשיבה הלאה. בהצלחה דוד

אני בטיפול פחות משנה. התקופה לא רלוונטית אך מונעת תשובה מצידך הקשורה אולי לתקופת הטיפול. אני בתקופה לא פשוטה לא אלעה אותך בפרטים. השאלה אם אפשר לכנותה שאלה- יש לי קשר די טוב עם המטפל שלי, במרוץ הזמן הטיפולי התייחסתי לטיפול יותר במתכונת של להשאיר את הכאב מחוץ לחדר ולבוא לשיחות על הא ועל דה. אני די למודה את רזי הכאב והמטפל ליווה אותי באומץ בתקופות בהן נדרש לצאת קצת מהנוקשות והחוקים היבשים של הסטינג. לאחרונה הטיפול הוא במתכונת שקטה יותר ומאפשרת יותר התיחסות לטיפול ולא למשברים ורעשים כפי שקדמו לתקופה הזו. יש בי המון מן החוויות שעדיין לא דוברו או ניתנו להם מקום בחדר. אני מרגישה שאני עסוקה במאבק איך לא להישבר מולו, מול הטפל, איך לא להחוות על ידו כחלשה, איך לצאת לא פחות מאופקת ממנו, הבעיה היא שעייפתי, כרגע אני צריכה יותר מתמיד רוך אמפטיה ומילים קרובת ומלטפות. הפחד הגדול ביותר בה בעת הצורך הנחשק ביותר הוא לבכות למולו, בחדר. יש כל כך הרבה כאב וחוויות ומחשבות שרוצה לשתף אותו אך פוחדת שהוא יסתכל עלי בקרירות האופיינית לו, בהבעה השכלתנית שלו, ובתשובות המחושבות והאנליטיות שלו. מצד אחד רוצה ש"יוכיח" לי בדרכו שקיימת בו הפשטות, הרוך, ההבנה ומצד שני אני עובדת מאוד קשה כדי לעטות על עצמי מסיכה חיכנית, צינית וחזקה ולכנות כל כאב ורגש כחסר חשיבות. אני שוקלת לעזוב או יותר נכון לברוח מהטיפול אך יודעת שאם אשאר לבדי, שוב, כמו אחזור למצב כפי שהורגלתי משחר ילדותי-להתמודד לבד, לחשוב ולכאוב לבד, לבכות בחדרים סגורים למגע, ואולי אפילו אממש שאיפה שכרגע נמצאת על אש קטנה- שאיפה שנלחמת בה-הרצון לסיים את חיי. אני מבחינה שעד כה לא ממש שאלתי שאלה, אולי קצת מן הבלאגן שבי מועבר דרך המילים. אנסה בכל זאת לקחת בליל של תחושות ולתחמם בשאלה קטנה אחת- אני צריכה את המטפל שלי קרוב רך ותומך, צריכה שגם אני אביא קצת מן התכונות הללו לחדר, פוחדת להיות חלשה זקוקה לתחושת החולשה שמישהו יחזיק את הכאב בשבילי אך לא מצליחה לצמצם את הפער העצום בין הכאב הבלאגן והמוות שבתוכי לחזות החזקה המחוייכת והצינית. חג שמח וזהירות עם המצהבריי כן?

<> ד"ש חמה ואהבה מה שלומך? איך החג כיףףףףףףףףףףףף

* יקרה (דרך אגב הבנו שאת <> :-) זה בסדר אני מציעה לך בחום לעבור למטפלת הן רגישות ואולי אפילו יצילחו לגרום לך לבכות בלי לפחד "להיות חלשה מולו" לא חבל להישאר שנה בטיפול ולא לבכות...........

שלום * נדמה לי שאת מבינה בדיוק את הקושי לפניו את ניצבת, כך שכל מילה תהיה מיותרת. ובכל זאת: כמה מסוכן להיחשף. להישען. אבל כמה גם גם מתסכל ותוקע להשאר מאחורי המסכה. את נמצאת תקופה בטיפול, את חשה כי הוא עוזר לך וכי הגעת לתחושה מסוימת של בטחון? אני הייתי מציע לך לקפוץ למים. הוא אומנם גבר, אבל עד כמה שקשה להאמין בכך, גם לגברים יש כמה צדדים.. בהצלחה בכל בחירה שהיא דוד

שלום וחג שמח <> מה קורה? אני יודעת על מה את מדברת אני חושבת שהמטפל שלך כנראה לא ממש מתאים לך......... הרי את באה לטיפול כדי להגיד מה שכואב לך ולא להאבק בו משהו בטיפול שלך כנראה לא עובד כמו שצריך! אני מציעה לנסות כמה פגישות עם מטפלת ותראי איך את מרגישה משם..... תדעי מה קורה איתך. בהצלחה

* אחותי מנשמע? תחזרי לכינוי <> אני כבר רגילה:-) קראתי את ההתכתבות שלך למטה עם דרור אולי הבעיה שלך בטיפול היא בגלל שקשה לך עם מה דמיון מה מציאות ואולי את מתחילה לחפש סיבות לצאת מהטיפול כדי שלא תצטרכי או שאת בדרך "להישבר" (((תדברי על זה בטיפול זה אסון לעזוב עכשיו!!!!!!!!!!!!!!!!!! אם הוא לא משתנה ועדיין את מרגישה שלא יכולה לבכות ולהיות פחות חזקה אז הגיע אולי הזמן לחפש מקום רך יותר. תעדכני אותי:-) חג שמח בוביק

בלי קשר לתוכן ההודעה אלא רק לכותרתה - למה שלום "ג'קסון"? אין לו שם פרטי? לא נעים יותר (ומזלזל פחות) לפנות לאדם בשמו הפרטי? נקודה למחשבה

אני דווקא קוראת לאנשים שאני מרגישה קרובה אליהם בשם המשפחה... למה סתם לחפש לרדת על אנשים??? מה שכתבת הוא יותר מזלזל ומעליב מזה שהיא כתבה את שם משפחתו! אני אפילו קוראת לחברי ילדות שלי בשם המשפחה ומעליב זה לא זה חמוד בעיני!!!!!!! ואם כבר אולי על הדרך <> (*) חולה עליךךךךךךךךךך בילבי ילדת הברזל

גם אני כתבתי לה הודעה וזה לא עלה במשמרת של דרור אולי הייתה בעיה......

שלום לשתיכן כידוע, לעיתים נדירות ישנן תגובות, שאינן מתאימות לרוח הפורום מסיבות שונות. במידה וההודעות לא עלו כנראה והן לא התאימו מבחינת תוכנן. דוד

לא נכון!!!!!!!!לא כתבתי משהו לא טוב תבדוק את זה ואל תקבע שזה לא התאים!!!!!1

שלום, אני נמצאת 7 שנים בטיפול פסיכולוגי, הקשר עם המטפלת נעים מאד ואני מצפה מאד לכל מפגש איתה (ראה שאלתי הקודמת "שבע שנים בטיפול"). מטבע הדברים, הטיפול התפרס על פני מגוון תחומים ועלו על הפרק נושאים רבים. הבעיה היא, שלמרות ההנאה והתחושה הטובה שמקנה לי הטיפול, עדין אינני יודעת אם הוא היה (והינו) גם יעיל. כלומר, במבט לאחור, כאשר אני שואלת את עצמי מה השגתי ולאן הגעתי בעקבות השיחות, אין לי תשובה ברורה לעצמי. נכון, התובנות שלי היום שונות מבעבר, אולם יתכן שהגעתי אליהן בדרכים אחרות, והן לא בהכרח תוצאה של הטיפול בלבד. אני תוהה האם יכולתי להתקדם יותר אילו הייתי פונה למטפל/ת אחר, ולא "נתקעת" זמן ממושך כל כך אצל אותה אחת. אילו הייתי ממלאת שאלון/מבדק כלשהו בתחילת הטיפול, הייתי יכולה להשוות את תשובותיי אז ועכשיו, ולקבל אינדיקציה לגבי מידת ההתקדמות שלי. אולם בהעדר כלי כזה, והואיל ואינני זוכרת בברור את תחושותיי ואת מצבי הרגשי לפני שבע שנים, איך אדע להשיב לעצמי בוודאות על השאלות הנ''ל? האם תחושה נעימה בלבד עם המטפל/ת והציפייה למפגשים הן עדות לטיפול מוצלח?

שלום אביטל השאלה שלך בהחלט לא מוזרה. עם זאת, היא כן מטרידה, אך לא רק אותך אלא את החלק הארי של אנשי המקצוע בתחום בריאות הנפש. מהו טיפול מוצלח, כיצד מודדים תוצאות של טיפול ומחליטים על טיבו, והאם טיפול בו נהנים הוא טיפול מוצלח בהכרח, הן שאלות המעסיקות את התחום במאה השנה האחרונות. למיטב ידיעתי - עדיין ללא תשובות ברורות ומספקות באמת. האם קובעים לפי דעתם של המשתתפים בטיפול? לפי תפיסתו של גורם חיצוני? באיזו נקודת זמן ולפי אילו מדדים? כפי שאת רואה, השאלה הזו בעצם פותחת פתח למספר עצום של שאלות נילוות. מבלי להיכנס לכולן, אומר שדרך יעילה יחסית, לדעתי, היא לנסות לחשוב, עד כמה שתצליחי לזכור, על המטרות עימן הגעת לטיפול וכמה מהן הושגו. כמו-כן, נסי להעריך, ללא וודאות, עד כמה האדם שאת היום הושפע מהטיפול הממושך שאת עוברת. בתחום הזה יש מעט וודאויות; בעיקר חוויה. נסי לבחון כמה יותר את זו שלך. ובעיקר, נסי לבחון אותה בתוך חדר הטיפול ובהקשר הנוכחי בו שאלות אלה עולות. בהצלחה דוד

לפני כמעט שנה נפרד ממני גבר שיצאתי איתו רק כחודשיים. אני מאוד ביקורתית בד"כ לגבי בחורים אבל לגביו הרגשתי שהוא האחד מכל הבחינות- אופי, יופי, שכל וכו'.מאז הפרידה לא הצלחתי לשכוח אותו, ויכול להיות שאני גם לא ממש מנסה כי אני לא רוצה לשכוח את כל הרגעים הטובים שהיו לי איתו. אני עדיין כל הזמן מסתכלת בתמונות שלו ובהודעות שהוא כתב לי וחיה בעבר. אני מרגישה שכל המחשבות שלי מתרכזות רק בו, וברגע שאני מנסה לשכנע את עצמי שלא לחשוב עליו יותר אני מרגישה תחושת ריקנות נוראית.אני כל הזמן מרגישה שהיה לי את הבנאדם הכי מדהים בעולם ואיך שהוא נתתי לו לחמוק ממני, ומסתובבת כל הזמן עם התחושה של " לא פייר". מעבר לכך, אני מרגישה שהמחשבות שלי ממש אובססיביות, לא מרפות וזה גם גורם לי לחשוב שמשהו לא בסדר איתי. האם מסווגים מחשבות מסוג כמחשבות טורדניות? על איזה סוג של טיפול/פיתרון הייתם ממליצים?( האם קיים גם טיפול תרופתי לבעיה כזאת).תודה

שלום מיני תקופה מסוימת של כאב לב ושקיעה בעבר היא תופעה מקובלת לאחר סיום מערכת יחסים. עם זאת, תקופה של שנה נשמעת לי מעט ארוכה מידיי וגם המקום שהמחשבות על הקשר שהיה תופסות נשמע לי כמו משהו שלא פועל לטובתך. מחשבות מעין אלה יכולות להיות מסווגות כטורדניות, אך לא בהכרח. הן יכולות להיקשר גם לתחושה של דיכאון, כמו-גם לתחושות נפשיות נוספות. הייתי בהחלט ממליץ לך לפנות לאיש מקצוע, על מנת לבחון מקרוב את תגובתך לפרידה, לבדוק האם היא נובעת מאותו גבר מושלם או שמא מנושאים הקשורים יותר אלייך ולראות כיצד את מצליחה להתמודד עם הקושי הנוכחי בצורה טובה יותר. בהצלחה דוד

קודם כל, תודה על התשובה. האמת שהייתי בעבר בטיפול פסיכולוגי, בנוגע לפחות או יותר אותה בעיה, אבל זה היה לפני כמה שנים, לגבי גבר אחר. אני חושבת שהמסקנה שאליה הגעתי עם המטפל הייתה שזה קשור הרבה גם לחוסר ביטחון שלי ולהלקאה עצמית אחרי הפרידה. אבל אני חייבת לציין שהטיפול הפסיכולוגי לא ממש עזר לי. הדבר היחיד שעזר לי היה שהכרתי גבר אחר, ברגע שהתלהבתי מאותו גבר, המחשבות על הגבר הקודם חלפו באופן די מיידי. השאלה אם לא עדיף לפנות לפסיכיאטר- בבקשה לטיפול נגד דיכאון או נגד מחשבות טורדניות. מה דעתך?

עצוב לי... קשה להחזיק מעמד בלי הפגישות השבוע..בדר"כ אנחנו ניפגשים שלוש פעמים, אבל שתיים התבטלו בגלל החג, והיום כמה שעות לפני הואהתקשר להודיע שהוא חולה, וכל כך חיכיתי לפגישה הזו, כמו אויר לנשימה.עצוב שהוא בין הדברים היחידים חוץ מספרים שמכניסים שקט ושמחה אמיתית בחיי, אבל הוא רמז שאני יכולה להעזר גם בכם, אז באתי, כדי לכתוב קצת, לקבל קצת יחס, להקל על הלבד העצום, העצב, הדיכאון, עצמי....אבל כבר די מאוחר, אז נראה לי שאלך לישון...קשה השבוע, בדיכאון הדבר הכי טוב זה מסגרת, וכשאין לימודים ( המון עבודות, אבל זה רק יותר מייאש ) עבודה, או פסיכולוג ( ובטח לא משפחה ), הכל מרגיש עומד, בעצם הדבר היחיד המוחשי פתאום זה המחנק בגרון והתחושה של הגוף שלי ( איכס. )...הצפתי קצת, הא? טוב, מזל שיש אתכם, ואותו, ומילכוד 22 (ספר קורע מצחוק בינתיים - אני לא מרגישה כל כך משוגעת כשאני קוראת אותו...((: )... אז שיהיה לך חג שמח, וגם לי בתקווה לילה טוב אופיר

שלום אופיר לא הצפת ואני חושב שטוב שאת באה להעזר בפורום ברגעים הקשים יותר. מבלי להכיר אותך, נדמה לי שזה מקור כוח משמעותי: היכולת ליצור קשר ולמצוא מקומות להיתמך בהם, גם כאשר המסגרת החיצונית נעלמת לתקופת מה. חג שמח וד"ש ליוסריאן דוד

מי זה יוסריאן?

אני אם חד הורית הגרה בקרבת הורי המבוגרים. יש לי אחות הגרה רחוק. לפני שבוע התגלה לאימי גידול בראש. אבי ביקש לבוא עימי להתיעצות אצל רופאים פרטים. {3 במספר] תגובתי: אני נוסעת לבד.[הסיבה לתגובתי:איני חושבת שאבי צריך לשמוע הכל. ידוע לי שהמצב של הגידול אינו טוב].כמו כן בשנה האחרונה ישנה ירידה קוגניטיבית אצל אבי. אבי כעס מאוד. אינו מדבר עימי. בשיחת טלפון טען שצרחתי עליו. התנצלתי אם זה נשמע כצעקה. הסברתי לו את מניעי. הוא לא קיבל. טען שמעתה לא מענין אותו דבר. הכל באחריותי, שאני אשלם עבור ההתיעצויות. והמשפט הפוגע ביותר: אוי ואבוי אם הוא יזדקק לעזרתי. אני מאוד קשורה להורי. מצב רוחי נוראי. מעצם הידיעה על הגידול. ועכשו התגובה של אבי. בני בן 8 נמצא אצל אחותי. חוזר מחר. אני פוחדת להעביר לו את כל המתח, הלחץ הנפשי , שבו אני נתונה.כל היום בוכה. מרגישה לחץ בחזה. מה עושים?.??

שלום אורנה אין-ספק שהודעה על בעיה רפואית משמעותית כגון גידול מעוררת סערה בקרב כל בני המשפחה ומעלה תחושות רבות של חרדה, חוסר-אונים, כעס ועוד. על רקע הסערה הזו, בה כולכם בוודאי שרויים, הייתי מציע לך לראות את תגובתו של אביך ואולי גם את עוצמת הרגשות בה את נתונה. עוצמה כזאת היא טבעית, מותאמת למצב, וגם את תגובתו הנסערת של אביך ניתן כנראה להבין על רקע חששותיו ומצוקתו הוא. הייתי מציע לך לקחת נשימה עמוקה, לדעת שאת עומדת כנראה בפני תקופה של התמודדות לא קלה ולראות כל פגיעה לא כמשקפת משהו ארוך-טווח אלא כמשהו שסביר שיעבור לאחר תקופת ההלם והעיכול הראשוני של המצב החדש. קשה לי לייעץ לך על קצה המזלג כיצד לנהוג ביחס לבנך. אך באופן כללי, וללא היכרות עם גורמים אחרים העלולים להשפיע, הייתי אומר כי מכיוון ולא תוכלי כנראה להסתיר את סערת רוחך הייתי בדרך-כלל מייעץ לשתף אותו במתרחש, בצורה מותאמת ככל האפשר ליכולותיו ולתגובתו בעת הדיבור. בהצלחה דוד

שלום, מה דעתך על חיבוק בפגישה? יש בי צורך עז, אך הוא לא יתממש. תודה מיקי

שלום מיקי נושא לא פשוט הנושא של חיבוק בפגישה. הוא נוגע בשאלות של קשר, גבולות והדרך להביע קירבה בתוך המפגש הפסיכולוגי. משאלתך אני רואה שאת כבר מיהרת לשים את הגבול בצורה ברורה, ייתכן כי משום שבעצם המחשבה על רצון בחיבוק יש משהו שעלול גם להבהיל (מפני הרצון בקירבה ובחרדה מפני הקרבה הגדולה בקשר). הייתי מציע לך, רגע לפני הצנזור של הרצון הזה, לנסות ולדבר עליו, במילים, בתוך הפגישה ולראות מה עולה בעקבות כך. בהצלחה דוד

שלום דוד, דיברנו על החיבוק מעט. ביקשתי מהמטפלת חיבוק, אך היא איננה נוהגת לחבק מטופלים בפגישה. היו פגישות בהן רציתי לקבל ממנה חיבוק, אך לא אמרתי באותו הרגע, אלא רק אחרי הפגישה. מה דעתך, אם אתקרב ואנסה לחבק אותה? חג שמח מיקי

רוצה מיקי יקירה לשתף אותך שבטיפול שלי יש חיבוק. לא רק חיבוק סתמי ביציאה מהדלת, אלא ישיבה של דקות ממושכות אחד ליד השניה כשהמטפל שלי מחבק אותי. לא חייבת לבכות בשביל זה או לעשות מניפולציות. רק מבקשת חיבוק, במילים, אומרת שאני זקוקה לחיבוק פיזי והוא מתיישב לידי ומחבק אותי. אין לזה משמעות מינית שכולם מפחדים ממנה, יש לזה משמעות טיפולית עמוקה של מחוייבות לשלמות הטיפול על רבדיו השונים ואם נחוץ חיבוק, ושני אנשים בוגרים יודעים מה משמעותו אז לא מוכרחים לפחד ממנו. אורלי

דוד, אהלן.. אין לי מה לכתוב היום. לא יודעת למה בכל זאת.. קצת סגורה לאחרונה.. השבוע המטפלת בחופשה, ואני מודה שאני חושבת עליה אבל מעט. אני דווקא מנסה לחשוב עליה, אבל אני נחסמת בפניה. גם בדמיון אני נחסמת בפניה. שותקת בדמיון, או מקסימום מנסה (ומתקשה) להסביר למה אני לא מצליחה לדבר איתה יותר. אפילו את זה אני לא מצליחה- לא רוצה לתת לה פתח להיכנס דרכו. היא לא חלק ממני. כמו הילדים בכיתה א' שמסמנים בקו את ה"חצי שלהם" בשולחן ושומרים עליו באדיקות.. כך גם אני- כיתה א'.. קצת מביך להודות, אבל אני כבר די מזמן מדמיינת כבר את הטיפול הבא..- לא ממש את הטיפול כולו- רק את הפגישה הראשונה. אני נוטה לדמיין דברים הרבה-הרבה לפני שהם קורים. לפעמים גם דברים שלא יקרו אף פעם. בשבועות האחרונים גם בפני המטפלת הבאה, מי שלא תהיה, אני נחסמת. זה מייאש שאני לא יודעת לדבר על עצמי בפשטות. שהכל נחסם רגע לפני שהוא יוצא. דברים יומיומיים, כמו הלו"ז שלי, או תכניות-עתיד פשוטות, נראים בעיניי אישיים מדיי ושלי כשאני חושבת לספר אותם. יש תקופות שכמעט שום דבר לא עובר את הצנזורה הפנימית, ובאמת שאני משתדלת, ועכשיו עם הפרידה המתקרבת, הצנזורה נוקשה אפילו יותר ומשאירה אותי במצב רוח "ריק".. וללא נכונות לעשות מאמץ ולדחוף את עצמי בכל זאת. פשוט אין לי חשק.. האם זה חוקי לבקש ממנה להיות אקטיבית יותר וללחוץ? אחרת אני עשויה להתבצר בשתיקתי בלי כוונה. לא יודעת מה אני רוצה בעצם. אני יודעת שהנושא הזה כבר שחוק- בשבוע שעבר כתבתי דברים דומים, ולא קרה שום דבר חדש מאז.. סתם, אני לא יודעת איך תראה הפרידה הזאת.. למה שוב אין לי בה אמון? שוב הכל נראה כל כך שברירי? האם בכלל סמכתי עליה עד הסוף פעם? האם הצלחתי לקרב אותה באמת בשנה וחצי שלנו יחד? האם אם לא הייתי משתדלת הייתי מחבבת אותה בכל זאת? אולי שכנעתי את עצמי לחבב אותה כי רציתי לזכות בחום בחזרה.. האם זכיתי לגילויי חיבה או חמימות ממנה? נדמה לי שלא ממש.. היא מרגישה אותי? האם אכפת לי באמת מה והאם היא מרגישה? היא בסך הכל די זרה.. כמה זמן יקח לי עד שלא תחסר לי יותר?- אני חושבת שכעבור 3 שבועות היא כבר לא תחסר. צ'יק צ'ק. אני חושבת שגם אצלה זה יהיה דומה. אני חושבת שאני מרמה- יקח לי קצת יותר מ-3 שבועות :-) אבל אני לא חושבת שהצלחתי לקרב אותה. לא נראה לי שהיא התקרבה אליי כאדם, אולי רק כמטפלת- בנסיונות אנליטיים להבין- אבל לא ממש אליי. היא מרגישה מרוחקת. גם אני.. טוב, מספיק.. אמרתי מספיק.. איך עובר עלייך החג? מספיק גם לנוח קצת? לילך

שלום לילך תודה על ההתעניינות, החג עובר עד עכשיו מהר מידיי.. את כותבת שוב על אותו "נושא שחוק", אבל אין-ספק שהוא לא שחוק בכלל. מצד אחד את מתארת את הריחוק שאת כבר חשה בטיפול, את הפנטזיות על הטיפול הבא ואת סכום האכזבות והכישלונות, לתחושתך, בטיפול הנוכחי. מהצד השני, תראי כמה את עסוקה בפרידה! תראי כמה רצונות, משאלות ומחשבות חדשות עולות בך דווקא בשלב זה. כך, שבמקומך הייתי עוזב בצד את המושג של "חוקי" ביחס למה שאת יכולה להגיד או לבקש בטיפול. פשוט תבקשי ממנה או תגידי לה את כל מה שעולה על דעתך ותראי כיצד היא מתמודדת עם כך וכיצד את מרגישה...אם לא עכשיו, אימתי? בהצלחה דוד

כשניסיתי היא אמרה שאלה שאלות שמעלים פגישה או שתיים לפני פרידה. אני אנסה שוב. עושה חשק לשרטט איתה לו"ז שאלות ומועד העלאתן, אבל אני יודעת שכנראה לא לזה התכוונה ושאני סתם מעצבנת. נדמה לי שהריחוק הזה שלי מבלבל אותי עד שאני מוצאת סיבות לכעוס עליה, רק כדי לספק הסבר נוח לריחוק הזה. לא נראה לי שאני באמת כועסת. תודה על התגובה- אני אראה מה אני יכולה לעשות.. אתה יודע, בגלל שאתה עוד קצת זר וחדש לי גם אני נחווית לעצמי זרה. כאילו גם אני חדשה פה. אני מרגישה בנאלית. לא נורא. יעבור. שולחת לך מזגן רב-עוצמה :-) ל.

שלום אני בן 36 וני עובד הרבה,אני עובד בסביבה רואשת ובמשמרות בזמן האחרון אני שחוק גם פיסי וגם נפשי,ציתי לדעת מהיא הדרך לצאת מזה אני מרגיש כמו לימון סחוט,התחלתי לקחת גינסנג כדי שיהיה לי יותר כח אני מרגיש מאוד עייף,גם פיזי וגם נפשי תודה

שלום זאב שחיקה ועייפות עד כדי מותשות היא אחת מהמאפיינים של העולם בו אנו חיים ומקשה על רבים את ההתמודדות ביום-יום. מצד ההתמודדות המעשית, אני יכול להציע לך כמה עקרונות מסייעים: החשיבות של לעבוד בצורה סבירה ולא להעמיס על עצמך משמרות. לנסות וליצור, ככל הניתן, סביבה נוחה יותר ופחות מעמיסה על החושים. החשיבות של שעות הפנאי, לא לוותר על מנוחה ועל תחומים החשובים לך והמסבים לך הנאה. להקיף את עצמך, ככל האפשר, גם בעבודה וגם מחוץ לה, באנשים שנעים לך איתם. וכמובן, הניסיון למצוא עניין בעבודה, למצוא מחדש את החידוש שבעבודה, דרך שינוי מעשי (במידה וניתן) או דרך ההיזכרות במה שגרם לך לבחור בעבודה מלכתחילה. נסה למצוא נקודות בעבודה שיגרמו לך להתעניין בה מחדש, לראות את היתרונות שבה, מעבר לשחיקה ולמוכרות. מעבר לכל זה, אתה כותב ולא מרחיב, על שחיקה נפשית. נסה להבין: מה המקור לשחיקה זו ומדוע היא הופיעה בזמן האחרון? האם משהו השתנה בחייך או בעבודה? מה הדבר המעמיס עליך ביותר? אם אתה מתקשה להגיע לתשובות לשאלות אלה, או שהגעת למצב בו אתה מבין את הקושי אך אינך יודע כיצד להתמודד איתו, הייתי ממליץ על פנייה לדעה חיצונית - חבר, במידה ואתה מרגיש נוח עם כך, או פסיכולוג, במידה ואתה מרגיש בכך צורך. בהצלחה דוד

כפי שאמרתי אני עובד בעבודה שיש משמרות בא,אני עובד בנתבג,ועובד בשטח האוירי,אני לא מחליט על כמות משמרות,אני מבקש יומיים חופש אבל בגלל עבודה מרובה נותנים לי רק אחת.אני חוץ מעבודה וקצת בית אין לי דברים אחרים.את אישתי רואה אבל לא הרבה.אני חושב שהשחיקה נפשית יכולה להגיע בגלל המצב שאני נמצע,עייפות וחוסר במעשים אחרים.בעבודה אני מרגיש בסדר,אבל חוץ מעבודה אין לי משהו אחר,אי אפשר לומר שאני שמח בחיים ,כי אני לא מרוויח הרבה,ולא עושה הרבה חוץ מהעבודה<האם השחיקה ועייפות גורמת למין דיכאון כי אני מרגיש שאין לי כבר פיטרון עשיתי הרבה בדיקות רפואיות כי היו לי גם כאבי גב,וכל מיני דברים.והבדיקות היו בסדר.אני כבר לא יודע מה לעשות.אני יוצא לחופש ביוני אבל מה יהיה עד עז?

Why do people commit suicide? Why do people cut themselves? Why do girls become anorexic & Bulimic? Why do kids bring guns to school? Who do kids get depressed - So they start using MeDs, AND abuse them? Why do girls feel a need to act like sluts to impress guys? Why cant people show their sexuality freely, Without worrying about being judged? In the bill of rights it says that we have of speak So why are we so afraid to speak up for ourselves? I know why! JUDGMENTS!!! Society in general- - - We live in a world where if your Not skinny, Not beautiful, Not sexy And not straight, You're tortured, Abused AND humiliated. We say that we are cool BUT, There is still racism, sexism, People judging others based on their religion, Color, size AND heritage. IS THIS OK??? One out of every three children will be sexually assaulted By the age of 18.... One out of 7 children are abused… How many do you know??? You cant afford to ignore it… Is this the nation fight we live in wars to support? I AM SICK OF IT!!! Stereotypes, AND EVERYTHING ELSE… I want to live in a good place without suicide, Rape, murder AND judgments!!! Why do we kill people- who kill people To show people, that killing people, Is RONG?... No! A ghost will not rape your dog! No you won't die in 7 days BUT you will have the guilt on your shoulders Knowing that you didn’t try to get the message across. I WANT TO STOP THE MADNESS!!! If I only reached out to 1 OR 2 people that’s fine. At lease MY conscience is clear… HOW ABOUT YOURS?????

שלום הרבה כעסים, שאלות ורצון לשינוי אני מקווה שכל אחד מאיתנו שלם עם מצפונו הוא, במידת האפשר לילה טוב דוד

שלום רב. אינני יודעת איך להסביר מה עובר עליי. קשה לי מאד כך. וגם כבר כמה שנים. כשמשהו מציק לי, זה מציק לי באובססיה. יש לי ocd. התרופות נגד הדיכאון לא עוזרות לי. לטיפול קוגנטיבי אין לי כרגע כסף, וגם הפסיכולוג הרי לא זמין 24 שעות ביממה. מה ניתן לעשות חוץ מתרופות הרגעה שלא תמיד עוזרות. איך ניתן להסיח את הדעת? מה יהיה הסוף? אולי למשהו יש רעיון? מה עוזר לאובבססיביים אחרים? האם כולם חיים כך?

שלום א'. שאלת כמה שאלות ואני אנסה לענות על חלקן. אפתח בכך שנדמה לי שחלק מהקושי שלך טמון בתפיסה מוטעית של תפקיד הפסיכולוג והטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי. טיפול מעין זה אין פירושו שהמטפל זמין במשך 24 שעות ביממה, אלא שבזמן שאתם נפגשים את מקבלת כלים, בעזרתם את יכולה להתמודד טוב יותר במשך שאר שעות היום. אני מבין את הקושי הכלכלי, אך הייתי מציע לך להתחשב בכך שטיפול מעין זה הוא, על-פי רוב, ממוקד וקצר יחסית, מה שאולי הופך אותו לשווה להשקעה, למרות הקושי הכלכלי. בנוסף, תמיד כדאי לבדוק אפשרויות של טיפול מסובסד באחת מהתחנות או המרפאות לבריאות הנפש באזור. בנוגע לשאר השאלות, קשה לי לתת להן תשובה ספציפית. במידה ולא תפני לטיפול פסיכולוגי הייתי מציע אולי לבדוק את האפשרות של קריאת מדריך על התמודדות עצמית עם אובססיות וקומפולסיות. אין לי שם של אחד מומלץ במיוחד, אך עד כמה ששמעתי חלקם בהחלט מסוגלים להעניק טיפים טובים להתמודדות. כמו-כן, נדמה לי שדבר חשוב שאת מחפשת הוא תחושת קהילה ושיתוף בקשיים שאת עוברת. מלבד הפנייה לפורום זה הייתי מייעץ לך, אם כן, גם לחפש קבוצת מפגש שכזו באזור מגורייך, מה שיכול לספק מידע על התמודדות וחוויית החיים של אחרים הסובלים מ-ocd. להתראות ובהצלחה דוד

שלום דוד כל כך קשה לרדת משלוש פגישות בשבוע לשניים. חשבתי שיהיה קל יותר, או לפחות פחות קשה. אבל מסתבר שאחרי כמעט שנה, ההרגל, הצורך, הרצון והתלות עשו את שלהם, ובכלל לא קל. במיוחד כשהירידה בפעמים היא לא בגלל שמצבי השתפר, אלא בגלל מצב כלכלי שלא מאפשר לי לעמוד בזה עוד. קשה עוד יותר כשהמטפלת ממשיכה ומנסה להשאיר אותי שלוש פעמים, כשהיא מאפשרת לי להגיע ואומרת את דעתה הכל כך נחרצת שמה שאני צריכה במצבי הנוכחי זה שלוש פעמים. היא לא מקלה עלי. נכון שהיא אפשרה לי להיות חייבת לה חצי מהסכום ולהחזיר לה מתישהו.. אבל נכון גם שאני לא מסוגלת להיות חייבת, בטח לא לה. זה השבוע הראשון בו אני מרגישה את המעבר משלוש פעמים לפעמיים (שבוע שעבר היא התקשרה בזמן הפגישה אז היה פחות קשה). מה עושים בזמן הזה של הפגישה המבוטלת? איך מעבירים את הכאב הזה? את החוסר? את הרצון? איך ממשיכים לנשום כשבפנים הכל בטרוף כואב. כשבפנים מכה בחוזקה הידיעה שעכשיו הייתי צריכה להיות שם, איתה, בחדר הכל כך מוגן, מקבל, מכיל, במקום שבמשך שנים אני רוצה להיות רק בו כי רק שם מרגיש בטוח (כמובן ביחס לחיים בחוץ) כל המצב רק גורם לי לבלגן שלם בפני עצמו (כאילו חסרים כאלה עכשיו), לשנוא את עצמי יותר ולגרום לי לשלם על זה שיר

שלום שיר אני אכתוב לך את דעתי, שאולי לא תתאים לתפיסה הפסיכולוגית הנפוצה ביותר ולצערי אולי גם לא תהדהד בדיוק את הקושי אותו את מתארת. ובכל זאת: למיטב זכרוני, הפגישות כיום עם הפסיכולוגית הן לאחר משבר קשה שעברתן בשבוע האחרון. בהתחשב בכך, הייתי מציע לך להתמקד בטוב שאת מקבלת מהטיפול, בפגישות שכן מתקיימות ולנסות להפחית את הדומיננטיות של "החסר", של השעה שנעלמה לך. אני מנחש שיש לך מספיק תכנים וקשיים להתמודד איתם מבלי לייסר ולשנוא את עצמך בנוגע לשעה השלישית החסרה. כך שככל שאת יכולה נסי, לדעתי, להניח את ה"בלגן" הזה בצד ולהתמקד בנושאים שעולים בפגישות שכן מתקיימות. בנוסף, במידה ואת מוצאת את עצמך עסוקה ב"שעה השלישית" במחשבות שונות הקשורות לטיפול את יכולה לנסות ולזכור (או לכתוב) אותן ולהביא חלק מהן לפגישה הבאה. זו דרך שיכולה לסייע לך בהתמודדות עם התכנים שעולים באותה שעה. בהצלחה דוד

מהי אותה תפיסה פסיכולוגית הנפוצה ביותר ? ואתה צודק.. יש לי מספיק.. רק שאין לי מושג איך שמים "חלק" בצד ולא מתייחסים אליו, איך מפרידים אותו מכל הבלגן שיש.. אצלי בד"כ דברים נקשרים אחד בשני, מתערבבים אחד עם השני, מזינים אחד את השני ונעשים מערבולת אחת גדולה... אבל הנה, לפחות ה"שעה" עצמה עברה... באופן סימבולי... זה גם משהו.. לא?.. שיר

שלום, אני נמצאת בטיפול כשנה. יש לי בעיה עם תחילת הטיפול וסיומו. בפתיחה אנו אמרות שלום, מעבירות כרטיס (קופ"ח) ויש שקט, המתנה להשמעת דבריי. חסרה לי פנייה אישית, ההתעניינות של המטפלת בשלומי. בסיום הפגישה ישנה הודעה: "נגמר הזמן", גם אם זה באמצע משפט או רעיון. אין דברי סיכום או איחול או משהו אישי. באמצע המטפלת מבינה, מכילה, אך בכל זאת הייתי שמחה ליחס יותר אישי. מה דעתך, האם כך אמור להיראות הטיפול? אשמח לשמוע גם את משתתפי הפורום, מהי פתיחת וסיום הפגישה הטיפולית אצלכם? תודה, שירה.

אני ממש ממש מבינה אותך!! אני לא סובלת את הקטע של הסיום של "נגמר הזמן" אני חושבת שזה מציג לנו את הטיפול כמשהו מכני.. שתוחם את הבעיה שלנו ל 50 דקות, וכאלו משדר לנו זהו נגמר הזמן שלי להקשיב לך. אני גם חושבת שניתן לסיים אחרת, אם המטפלת שלך הייתה יכולה להעביר מסר מעט אחר: כמו "איזה חבל שהזמן נגמר.. " או משהו שמשדר אמפטיה יותר להמשך השבוע , זה בהחלט היה עוזר. אני לפעמים ברגעים כאלה של סיום לא מוצלח חשה ממורמרת ורע לי ואז המחשבות לעזיבה כמובן עולות אני מרגישה כאלו אני משחק מסוים בידיה יש לי תלות בה, אבל יש לה גם כוח שיכול לפגוע בי.

שלום שירה את מעלה שאלה מעניינת וגם אני אשמח לשמוע תגובות והתייחסויות לשאלה זו משאר חברי הפורום. ככלל, הדרך בה נפתחת ומסתיימת הפגישה הטיפולית נתפסת כיום באופן גמיש בהרבה מכפי שנתפסה עד לפני כמה עשור או שניים. כל מטפל, לפי גישתו הטיפולית ואישיותו הוא, בוחר בדרך הנראית לו הטובה והמקדמת ביותר עבור המטופל והטיפול. על קצה המזלג אומר כי המצב אותו את מתארת נובע, על פי רוב, מרצונה של המטפלת להשאיר מרחב רב ככל הניתן לכל העולה בדעתה של המטופלת ולא לצמצם אותו על ידי דברי נימוסים ושאר מוסכמות חברתיות של כיצד אמורה להתנהל שיחה. גם דרך סיום הפגישה כפופה לתפיסת המטפל ולדינמיקה שנוצרה בזמן הפגישות. לפי תיאורך נדמה לי כי הטיפול בו את נמצאת הוא בדיוק המקום להעלות שאלות ותחושות כגון אלה שאת מתארת פה ולראות האם הן נקשרות לחומר טיפולי מועיל ורלוונטיות גם למקומות אחרים בחייך. בהצלחה דוד

הי שירה, הדברים שלך הזכירו לי פסיכולוגית שהלכתי אליה לפגישות ספורות לפני המון שנים. הרגשתי כמוך אצלה לגבי הפתיחה והסיום.. משהו שם פשוט לא התאים לי. מעין קרירות לא נעימה. כיוון שאת כותבת שמעבר לפתיחה ולסיום הצורמים, טוב לך איתה, אני יכולה רק להניח שאתן מפרשות אחרת את הפתיחה והסיום, כפי שהם מתקיימים היום, ושיחה על כך יכולה אולי לעזור. מה שאת מפרשת כלא נעים היא אולי מפרשת כמכבד או נותן מקום. המטפלת שלי היום כן שואלת לשלומי בתחילת כל פגישה (ואני בדרך כלל עונה שבסדר), ואני שואלת לשלומה בחזרה בחצי חיוך, כי אני יודעת שהיא לא יכולה באמת להשיב. בהתחלה התייחסתי ל"מה שלומך" שלה כפתיחה רגילה של שיחת חולין ועניתי תמיד שבסדר.. לאט לאט זה השתנה ועניתי באמת.. אני חושבת שגם אם ה"מה שלומך" נתפס כסתם דברי ברכה רגילים, זה נחמד ונעים יותר מלא לומר שום דבר. זה שובר איזה מתח בסיסי שנמצא בחדר ברגע הראשון שמתיישבים על הכסא שמולה. אבל זו רק תחושתי.. על הסיום היא בדרך כלל מודיעה מספר דקות לפני שמגיע הזמן ואז זה קצת מכין אותי, וכשנגמר הזמן היא הרבה פעמים אומרת כמה מילות סיכום. הרבה פעמים היא מזכירה עם מה הגעתי לפגישה ואיך נכנסתי ומה היה בהתחלה. רוב הזמן זה לא באמת משנה מה היא אומרת שם בסוף (אבל לפעמים זה כן). בדרך כלל פשוט נעים לי שמילות הסיום הן שלה. אחרי מילות הסיום משתררת שתיקה. בחלק מהפעמים אני אומרת שלום ותודה ויוצאת ובחלק מהפעמים אני מרגישה צורך לשבת שם עוד כמה שניות ולשתוק קצת ורק אז לצאת, וגם זה מקובל עליה (או כך אני מקווה :-), זה לא באמת דובר בינינו אף פעם). אני חושבת שאם אפנה לטיפול אחריה, הייתי שמחה לקבוע עם המטפלת הבאה שבסיום מקציבים 5 דקות וכל אחת (או רק אני) אומרים עם מה הם יוצאים מהפגישה. אני מרגישה שהרבה פעמים כמה דקות אחרי הפגישה פתאום יש לי רשמים של אחרי פגישה, רשמים שנראים לי חשובים באותו רגע אבל לא שורדים את כל השבוע עד לפגישה הבאה ולא מגיעים אליה. (לפעמים ב-SMS). אם היה מקובל לנסות לחפש מילים לרשמים הללו כבר בתוך הפגישה זה היה לי טוב. אולי מה שקורה אצלי יתאים גם לך..אולי לא :-) (ניסיתי..) דברי עם המטפלת שלך ואני בטוחה שתוכלו לקבוע לכן איזה נוסח שיתאים לשתיכן.. בהצלחה :-) לילך

היי שירה נשמע לי מאוד קשה לפתוח ועוד יותר לסיים כך פגישה. אבל אולי בגלל שאני חושבת על עצמי במצב הזה, ויודעת שאני לא הייתי מצליחה להתמודד עם זה. הפגישות שלי תמיד נפתחות כשהיא שואלת מה שלומי (כמו לילך, גם אני תמיד עונה בסדר (כבר חמש שנים זה כך :-) אם כי לפעמים אני מעיזה ואומרת שסתם אמרתי ולא באמת בסדר...) היא שואלת איך עברו הימים מאז הפגישה האחרונה, ואם היא יודעת על משהו שהיה צריך להיות או לקרות היא שואלת על זה.. לי זה מאוד עוזר.. אני אישית, מאוד קשה לי לדבר בפגישות באופן כללי.. והפתיחה הזאת לפעמים קצת קצת מאפשרת לי לכמה רגעים להתאפס.. קצת להשתחרר.. להרגיש אולי קצת יותר נינוחה... כשאני חושבת על הסיום, אני מבינה שבאמת אין לנו דרך מסוימת.. לפעמים היא אומרת שאנחנו תיכף צריכות לסיים ולפני זה היא רוצה להגיד לי ש.... לפעמים היא קצת חוזרת על הדברים שהיו במהלך הפגישה (זה קורה יותר כשהיא רואה שאני קצת באיבוד) לפעמים היא שואלת אם אני רוצה לקחת איתי עד לפגישה הבאה "חבר" שיש לי ושייך רק לי ותמיד הוא בקליניקה... ולפעמים אני זאת שמרגישה שהגיע הזמן ואני אומרת לה שכבר צריך ללכת... :-).... ותמיד, תמיד כשאני יוצאת היא מחייכת אלי ואומרת להתראות... אני חושבת שאולי אני קשה מידי, ביכולת לפתוח ובכלל לדבר.. אבל כך או כך, אני יודעת שאני רוצה וצריכה את הפתיחה שלה כדי שבכלל אוכל להמשיך להיות שם במשך הפגישה עצמה... שיר

שלום לכולן גם לי כמטופלת במשך שנים לא מעטות, קשה לפעמים בתחילת המפגש. אמנם המטפלת שלי גמישה למדי, ומידי פעם יוזמת בעצמה את פתיחת השיחה (כמו שאלה בנושא מסוים, או נסיון לשתף אותי בנושא שהיא סבורה שיעניין אותי), אולם עלי להדגיש כי לא אחת נטילת היוזמה מצידה הסיטה אותי מהנושא המקורי שרציתי לפתוח בו, או שיבשה את מהלך הדברים שתכננתי מראש - דבר שהרגיז אותי לא מעט. במחשבה שנייה, יתכן שהיא עושה זאת כדי להמנע מלשאול את השאלה הבנאלית כל-כך "מה שלומך", שהרגיזה אותי מאד בעבר (ועדיין מרגיזה כיום, אם כי במידה פחותה). הבהרתי לה שאני שונאת את השאלה הזו, היות שהיא פתיחה רוטינית, חסרת גוון אישי כמעט, המזמינה תשובה לא אמיתית ורוטינית לא פחות: "בסדר"... עם זאת, כדי להמנע משתיקה מרגיזה אף יותר בתחילת השעה, הבאתי לה רשימה של עשר (!)דרכים אלטרנטיביות לפתוח בשיחה (כמו "אני שמחה לראות אותך", "את נראית נחמד/יפה/מוטרדת... היום" ועוד) הרעיון שעשע אותה, ועזר לשבור את הקרח שנוצר. לסיכום: מנסיון, אני סבורה ששיחה פתוחה עם המטפל/ת על הנושא עשויה לעזור מאד.

דוד, תודה על תשובתך. הצלחתי באמצעות הנאמר לראות את תחילת וסיום המפגש הטיפולי בדרך אחרת - חיובית יותר, וההמלצה לדבר על כך עם המטפלת תמיד טובה. לכל המגיבות תודה, באמצעות תגובתכן הבנתי כי אני יכולה לחיות בשלום עם פתיחת המפגש הקיימת כיוון שלשמחתי אין לי כל בעיה להתחיל לדבר במפגש ואין לי צורך בשוברי קרח למינהם.לגבי הסיום אני אדבר עם המטפלת, זה יכול להיות חומר טיפולי טוב, ובטח בהרגשה שלי לגבי זה יש חלק מתהליך העברה שאני עושה.

שלום רב! לאחרונה אני עוברת תקופה נפשית קשה ואני חווה בה דיכאון ,עצב תהומי, געגועים עם הרבה כאב. בעיקבות המצב הזה התחלתי להרגיש חרדות שאני הולכת למות משברון לב או התקף לב והיו רגעים שממש לא הצלחתי לנשום ולדבר מרוב חרדה שמלווה בבחילות פיזיות. אני בת 39 (לא זקנה). האם בהתקפים שכאלה אני צריכה ללכת למין בבית חולים?

שלום נגה קשה לדעת בוודאות על סמך תיאורך בלבד, אולם אחת מהאפשרויות העולות מפנייתך היא כי בצד התקופה הקשה אותה את עוברת, ואולי לא במנותק ממנה, ייתכן ואת סובלת גם מהתקפי פאניקה. על מנת לקבוע בוודאות ולהתחיל בטיפול מתאים, עליך לפנות לאיש מקצוע מתחום בריאות הנפש, וזאת לאחר ששללת את האפשרות כי מדובר בבעיה פיזיולוגית. להתראות דוד

בלגן בלגן בלגן זה מה יש לי בראש. מרגישה מסוחררת, פצועה,חבולה ומדממת. רואה את השסע העמוק בנשמה, מצליחה לשמוע את הבום של ההתרסקות שלה. הכל בתוכי חצוי,שום דבר לא ברור וחד. מלבד דבר אחד הכאב הבלתי נסבל! ולא מצליחה להבין מה עוד צריך לעבור בתוכי,בכדי שאעלם. רוצה למות-אבל חיה יודעת מה מחזיק אותי-אבל לא חושבת שזה מצדיק שארגיש כך רוצה לדבר-אבל שותקת רוצה שמישהו ידחף אותי מהמקום הזה-אבל יודעת שאין לאן פעם כל מה שרציתי,זה שמישהו ישמע אותי, והיום כשיש כל מה שרוצה שמישהו ידבר במקומי. לא יכולה להגיד את זה-ולא יכולה להחנק עוד. כל מה שמרגישה ויודעת שנמצאת במקום רע, שכבד לי בנשמה שאין שום ערך לטיפת אויר ששואפת במאמץ כשהיא מזוהמת כל כך. וזה לא יכול להיות אחרת,אי אפשר להמתיק את מה שמר. אי אפשר להסיר כתם בכתם חדש. מה ששחור ומר,ומלוכלך ומזוהם לעולם נישאר. ואני לא רוצה בכל ה"מתנות" שקיבלתי, וגם לא את מה שאי אפשר לקבל. רק שקט וקצת והעומס הזה כבד לי מידי!! בפעם הראשונה בחיי חייגתי לער"ן וניתקתי מיד, אם יכולתי באמת לדבר הייתי עושה זאת איפה שצריך.אבל לא יכולה והיא גם לא תבין וגם לא מצפה כבר לכלום. אני יותר מתפרקת פה ועושה טוטו עם עצמי כמה עוד אחזיק ימים או לילות.

שלום לד. הכאב שלך ברור וחד ועובר ללא ספק דרך ההודעה שלך. ממה שכתבת עולה עד כמה את בתקופה של התייסרות, ושל מחשבות רבות ורגשות המציפים ומטלטלים אותך והמקשים עליך להתייחס לכל דבר שהוא מלבד הכאב. בתוך כל המחשבות עולה בכל זאת, אולי, גם התלבטות מסוימת, והיא סובבת סביב השאלה, "האם לדבר": האם יש לי את הכוח לדבר? להוציא את המילים מפי? האם אין מי שידבר במקומי? ואם אדבר, האם יש מי שיסכים ויוכל לשמוע? ההתלבטות היא כמובן שלך ואין לי את היומרה לבחור למענך או להוביל אותך בהכרח בדרך הקשה, הדורשת לא מעט יוזמה, אומץ ומאמץ. אך את כותבת גם על הכתם, אותו לא ניתן לנקות עם כתם אחר. האם לדבר, להוציא דברים החוצה, יהיה להוסיף לכתם או להתחיל להוציא אותו מתוכך? בהשקפת העולם שלי, על ידי הוצאה של חלק מהכאב והאופל שבפנים ניתן הרבה פעמים למהול ולהוציא חלק מתחושת הרעל. לא על ידי העלמה שלה, אלא על-ידי הוספה של תכנים נוספים, של מחשבות ורגשות, שאינם שחורים ומיאשים לגמרי. בהצלחה דוד

היי דוד, ברור לי שאין מי שידבר במקומי,שזאת רק אשליה. יודעת שיש מי שמסכים (ספק יכול)לשמוע אותי.לפחות כך היא טוענת. רק שלא מצליחה בשום אופן לההשמיע, לא בקול ולא בכתב. פוחדת שהיא לא תהיה מסוגלת להבין אותי. אני יודעת ששיתוף בחלק מהכאב, יכול אולי להוציא חלק מתחושת הרעל, אבל גם להכניס במקומו אחר.ברור לי שלדיבור יש מחיר ויקר!!! והמחשבה על המחיר שאולי אצתרך לשלם בפעם השניה בחיי, מפחידה בטירוף. אני מאוד אוהבת את הפסיכולוגית שלי, וחוששת להיות חשופה כ"כ מולה,מהתגובות שלה,ושלי בעיקבותם.מפרוש שלה(והריי מלי לפגוע פסיכולוגים מתים על פרושים).ויש לי מספיק את שלי כול יום וכול היום.אין לי ספק שלדבר על דברים, זה כמו להקיז דם על כתם. אבל לא זו הייתה הכוונה.אבל אני הכי לא מבינה, איך בכלל אפשר לתרגם למילים את כל הזוהמה שיש בתוכי? ולמה מגיע לה להיות במקום רע כל כך? וזה מחזיר שוב למבוי סתום. להחנק ולהתפוצץ בתוכי, או לדבר וגם להחנק עם הדברים,כי בפועל היא אולי שומעת אבל עדיין רחוקה.וזה משאיר אותי בדיוק עם אותם דברים להתמודד ולבד.

תודה על התוספת ד. אני חושב שאני אולי מבין טוב יותר כעת את ההתלבטות שלך ועד כמה היא קשה. אין לי מה להוסיף, מלבד זאת שאני חושב שבסופו של דבר זה יהיה עניין של להסתכן בדבר המפחיד ביותר: לתת אמון באדם אחר. וגם: לסמוך על היכולת שלה לשמוע אותך באמת ולהתמודד עם הכאב שאת כבר מכירה כל-כך טוב. מסובך ומסוכן נורא, אין-ספק, אבל גם האופציה השניה לא נשמעת לי משהו. להתראות דוד

שלום רב, הסיפור ארוך וקשה אך כרגע אני זקוקה לעצה דחופה בקשר לאחותי. היא בת 40 חוזרת בתשובה , גרושה,כאשר שני ילדיה נלקחו ממנה למשפחות אומנות בגלל אי יכולת הורית או משהו כזה. היא חיה בשכירות בישוב חרדי וכעת בעל הבית מעיף אותה מהבית, פשוטו כמשמעו. אין לה לאן ללכת, היא במצב נפשי קשה ביותר, לא מוכנה לתקשר איתי או עם אף אחד מלבד קצת עם אבי. הורי מבוגריםמאד וחולים ואין אפשרות שהיא תחזור לביתם כוון שאמי והיא רבות ללא הפסק ומכוון שהיא מנותקת רגשית לא אכפת לה להעמיס את עצמה גם כלכלית עליהם, והם מתקיימים מפנסיה זעומה של אבי. דבר שהורי לא יכולים לעמוד בו.אבי מימן לה עד עכשיו את השכירות אבל כל הכסף אזל. אני עזרתי לה בעבר כספית אך אין לי אפשרות יותר. אחותי לא מוכנה לקבל טיפול פסיכולוגי, רשויות הרווחה בישוב שלה רק התנקלו לה ופגעו בה ומה שגרם לאנטי יותר גדול. למי פונים? מה עושים? אודה לכם על תשובה מהירה למייל [email protected]

שלום לך, מתוך דברייך עולה דאגה רבה לאחותך, אך גם חוסר אונים מובן. ישנם מספר דרכים לנסות ולעזור. האחת היא לפנות ביחד איתה לשירותי הרווחה. להבין מה בדיוק קורה שם. אם מגיע לה טיפול והיא אינה מקבלת אותו חשוב שתעזרי לה לקבל אותו. אפשרות שנייה היא שאחותך סובלת מהפרעה נפשית. אני לא יודע זאת מכאן, אבל אם כן חשוב שהיא וגם את תדעו שקיים סל שיקום עבור נפגעי נפש. בין הפתרונות שמציע סל השיקום ישנו גם דיור מוגן או הוסטל. שוב, איני יודע מהו מצבה הנפשי, ומהם הקשיים ממנה היא סובלת. אך כרגע נראה לי כי אלו הם דרכי הפעולה. דרור

כפי שציינתי היא אפילו לא מוכנה לדבר איתי בטלפון, לא ללכת לשום גורם, ובטח ובטח לא לרשויות הרווחה. היא פשוט לא מוכנה לעזור לעצמה בשום צורה מתוך יאוש מוחלט היא לא מוכנה לכלום. מה עושים במקרה כזה???

אני הובחנתי על ידי פסיכיאטר כ Ajustment Disorder מה זה אומר? יש לי בעיית חרדות וקשיי שינה אבל בגלל מה שאני עובר ולא הסבירו לי מה זה ..? תודה

אלון שלום, האבחנה שקיבלת היא של הפרעת הסתגלות בעברית. לרוב אבחנה זו ניתנת בשל ירידה בתפקוד, סימפטומים דכאוניים או חרדתיים בעקבות ארוע מלחיץ שחווית לאחרונה (מוות של קרוב, פיטורין או כל אירוע אחר). הסימפטומים הם בדרגת חומרה נמוכה לרוב, ואינם עונים על קריטריונים של הפרעות דכאון. לעיתים אין צורך בטיפול. ולרוב ישנה המלצה על טיפול פסיכולוגי. במקרים מסויימים מלווה הטיפול הפסיכולוגי גם בטיפול תרופתי, אבל זה תלוי במצב הספציפי שלך. דרור

אני בת 29 ונמצאת שבע שנים (!) בטיפול אצל אותה מטפלת. בשנים הראשונות היה יחסי כלפיה חשדני מאד, לא נתתי אמון ובחנתי אותה לעיתים קרובות. בשלוש השנים האחרונות נפתחתי מאד, הקשר שלנו עמוק ונעים, ואני מצפה מאד למפגש השבועי איתה. עם זאת, מלווה אותי תכופות התחושה ששבע שנים אצל אותו מטפל הן המון זמן. אמנם עדיין אינני מרגישה חזקה דיי כדי להפסיק, אך אני חוששת שהתלות הרבה שפיתחתי בה לא מאפשרת לי להתנתק מהטיפול. עלי לציין, שפתחתי את הנושא איתה, ואף היא טוענת שחבל להפסיק כרגע. אשמח לשמוע את דעתכם בעניין. נ.ב האם טיפול ארוך כל כך לא מעיד בהכרח על חוסר מיומנות של המטפל?

אביטל שלום, את מתייחסת לטיפול שלך גם מנקודת מבט רחבה. את מדברת על השנים בהם לא בטחת בה ועל הזמן הרב שעבר עד שהצלחת לבטוח ולחכות למפגשים עמה. כעת את נמצאת בשלב בו אתת נהנית מפרות עמלכן, ייתכן שבמקבילך את חוששת שאת שם פשוט כי את לא יכולה ללכת. זהו חשש מובן, אבל האם בתוך הפגישה, במהלך השבוע את מרגישה שאת לא צריכה להיות שם. שקיבלת מספיק? שבע שנים הן אכן תקופה. אבל ישנם לא מעט מטופלים הנמצאים פרק זמן זה ואף יותר בטיפול. בוודאי שבספרות המקצועית חלק גדול מהטיפולים מתאר טיפולים ארוכים מאוד בהם השלבים בתוך הטיפול מתוארים בשנים. כל עוד את מרגישה שאת בתהליך ואין סיבה לצאת מהטיפול לבד מהחשש שאת תלויה אני לא רואה סיבה להפסיק - פשוט משום שאת שם מסיבות מהותיות ולא בשל התלות. לקראת סיום הטיפול עיבוד הפרידה, וההתמודדות עם צרכי התלות יתפסו יותר מקום. ייתכן שבעצם השאלה שלך את מעלה את התחלת השלב השלישי שלב הפרידה. דרור

הזיכרון של עליסה בארץ הפלאות התעללות מינית מתגלה לעיתים במהלך טיפול פסיכולוגי, כשאדם נזכר באירועים מודחקים מהילדות. בארה"ב קמה אגודה שחושבת שהזיכרונות האלה לא נכונים, והוויכוח בעיצומו. סקירה מצמררת "אני לא יכולה להאמין בדברים כאלה!", אמרה עליסה. "את לא יכולה?!" שאלה המלכה בטון מלגלג. "נסי שוב: נשמי עמוק, ועצמי את עינייך". עליזה צחקה והשיבה למלכה: "אין טעם לנסות. אי אפשר להאמין בדברים בלתי-אפשריים". "אני מפצירה בך להמשיך ולנסות. את לא מספיק מאומנת", אמרה המלכה. "כשהייתי בגילך, התאמנתי על זה במשך חצי-שעה בכל יום. היו ימים שהצלחתי להאמין בלא-פחות מששה דברים בלתי-אפשריים עד לארוחת הבוקר!". בדומה לסיטואציה הדמיונית שמתאר לואיס קרול בספרו "עליסה בארץ הפלאות", במציאות עולה התהיה: האם יתכן שבמהלך טיפול פסיכולוגי יופיע זכרון שגוי, כלומר זכרון של ארועים שלא התרחשו מעולם, או לחילופין,עיוות בתוגעה של בעל הזכרון? חברי אגודת תסמונת הזיכרון השגוי טוענים שכן. בשנת 1992, נפתחו כמה תיקים פליליים בעקבות תלונות של מבוגרים ששחזרו זיכרונות של ניצול מיני מילדותם. תיקים אלה זכו לסיקור תקשורתי נרחב, ובעקבותיהם נוסדה אגודת תסמונת הזיכרון השגוי. את האגודה הקימו חבורה של הורים, אחים, דודים וסבים שהתגוננו בעצמם מפני הליכים משפטיים שיזמו בני המשפחה המנוצלים - בראשם בני הזוג פרייד שהואשמו על ידי בתם, פרופ' ג'ניפר פרייד (מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת אורגון) כמי שהתעללו בה בילדותה. היפותזה שאינה מוכרת בהתאם לכך, המושג "תסמונת הזיכרון השגוי" הוא היפותזה שמניחה קיום מצב תודעתי שבו לאדם יש מספר רב של זיכרונות של אירועים שלא התרחשו במציאות, אך בעיניו נתפסים כאמיתיים. האבחנה אינה מוכרת על ידי מדריך האבחנות הפסיכיאטרי האמריקני (ה-DSM). קיים ויכוח לגבי תוקפה של התסמונת, ובעיקר סביב הנושא של התעללות מינית בילדים. התומכים בקיומה של התסמונת יוצאים נגד שיטות פסיכותרפויטיות, של שחזור זיכרונות, המשמשות פסיכולוגים ופסיכיאטריים. הם טוענים שמטפלים עשויים להיות להוטים מדי לאבחן את המטופלים כמי שמחזיקים בזיכרונות מודחקים של התעללות מינית ובטעות לשתול זיכרונות שגויים בתודעתם. טענה זו מתייחסת בעיקר לטיפול במקרים של הפרעת זהות דיסוציאטיבית (שבעבר היתה ידועה בשם הפרעת אישיות מרובת פנים), שכמעט תמיד נחשבת כתולדה של התעללות מתקופת הילדות, בהתאם למאמר, "הפרעת אישיות מרובת פנים: אבחון, מאפיינים קליניים וטיפול" משנת 1989 מאת א. רוס. לעומתם, המתנגדים לתופעה טוענים שילדים שעוברים התעללות מינית (או מסוג אחר) חווים דיסוציאציה מהאירוע, הגורמת להדחקת הזיכרון הטראומטי עד לשלב מאוחר יותר בחיים כשהזיכרון צף באופן טבעי או מוצף במסגרת טיפול פסיכולוגי. פרופ' אלי זומר, פסיכולוג קליני בכיר ופרופ' חבר בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה, מסביר במאמרו "טראומה בגיל הילדות, אבדן זיכרון וחשיפה מושהית" את ההיבט התועלתני הטמון בשיכחת זיכרונות טראומתיים: "רוב החוקרים מסכימים כי כאשר אדם מוכרע תחתיו על-ידי אירוע טראומטי, הוא או היא עלולים לאבד חלק, או את כל הזיכרון ביחס למה שאירע. ההשתוקקות לשכוח חוויות כאלה היא עזה, במיוחד כאשר האלימות מופעלת על-ידי אדם אהוב, ובייחוד כאשר המתעלל הוא הורה". ילדים כאלה מסוגלים באמצעות מנגנוני ההגנה הפסיכולוגיים להראות לאחרים כמאושרים ועשויים להקדיש את מרצם להשגת השגים אקדמיים או מקצועיים".

* שלום, הזכרון האנושי ריתק במשך מאות שנים את האדם. מדוע אנו זוכרים דברים מסויימים מדוע אנו שוכחים. הרבה תשובות ניתנו אך עוד הרבה נותר לא ידוע. משום כך עלינו לגלות צניעות וזהירות. אני מסכים עם ההנחה שיש ערך השרדותי בשכחה של אירועים טראומטיים, ושעיבוד הזכרון בצורה נכונה חשובה ליכולת לחוות את החיים בצורה מובנת יותר, פחות קשה ואמיתית יותר. אבל כאמור יש להיזהר ולתת לזכרונות לעלות מעצמם. לא להבנות אותם על ידי רמזים או מחשבות של המטפל. איזון זה אינו פשוט ומאז סידרת המחקרים על זכרון מובנה ישנה מודעות רבה יותר לסכנה שבהבניית זכרון שלא בכוונה. אבל עדיין המחשבה היא שיש לזכרונות, גם קשים מקום בטיפול. דרור

דרור, אין ספק שיש חשיבות להיזכרות והידברות של אירועים של ניתן להם מקום, מסיבות שונות-חלקן בשליטתו ובחירתו של המטופל ואחרים שאינו מכיר בהם בעצמו. אני פשוט תוהה, מדוע "המגיפה" הזו בה נשים רבות ניזכרות דווקא מכל המקומות בעולם-במרחב הטיפולי. ברור שהמקום המוגן, וכל המאפיין את הטיפול עצמו הוא יותר מאפשר מסביבה קודמת אחרת. אך עדיי! זה לא מעורר תהייה לגבי אמינותו של הזיכרון אלא לאותו מקום שאולי כן מעודד -הטיפול, לא במודע, את המטופל לשתול זכרונות שלא היו מעולם. איך ניתן לדדעת מה מציאות ומה דמיון כשהשותפים היחידים לשיחזור והיזכרות של אירועים מאין אלו הם שני אנשים, אחד שלא היה שם-המטפל והשני שגם לא ממש היה שם-המטופל. מתנצלת אם השאלה קצת מבולבלת ולא מאורגנת-העייפות....:-)

יש לי הפרעת אכילה שממנה יש דיכאון. אני הולכת לפסיכולוגית ובחודש הבא לפסיכיטאטרית בשביל לקבוע אם אני צריכה כדורים לדיכאון. אני חותכת את עצמי, והפסיכולוגית יודעת את זה!!!!!!!!!!!!!. מה שהיא לא יודעת הוא שיש לי ניטיות אובדניות..............שהרבה פעמים אני פשוט רוצה למות. הפעם האחרונה הייתה בליל הסדר..........:-( פשוט רציתי להכנס לישון ולא להתעורר! אני חושבת רצינית אם לספר לה או לא. אני מפחדת נורא שיאשפזו אותי בגלל זה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!מתי הפסיכולוגית שלי יכולה לאשפז אותי?????? תעזרו לי, בבקשה!

ירונה שלום, אני שומע אותך מאוד במצוקה, מאוד רוצה להיתמך ולהיעזר במטפלת שלה ולספר לה את המחשבות שלך. אבל את מתקשה לסמוך שהיא תפעל שלא בטובתך. הרי מה שאת מבקשת הוא עזרה בכל דרך בה היא תוכל לעזור. נניח שהיא תחשוב שאשפוז נכון לך, והיא תעלה זאת בפנייך ותדברו על כך. הרי זו מטרה משותפת של שתיכן שתרגישי טוב יותר. אתן לא משני צידי המתרס, אתן באותו צד. לכן אני מעודד אותך לספר ולשתף אותה. מבחינה טכנית היא יכולה להמליץ על אשפוז כפוי כאשר היא מתרשמת שאת אובדנית ואינך אחראית למעשייך (לא שפויה). את רוצה להרגיש טוב יותר לא רוצה למות והרי לשם כך את באה לטיפול, אז נסי לדבר איתה על זה. אל תישארי לבד עם התחושות הללו. דרור

יש לי שאלה:: אני לא יודעת אם תוכלו אבל מקווה שתדעו לענות לי ומאוד צריכה לשאול: מה גורם למישהי לשנוא את עצמה שנאה שלא נותנת לאהוב את הגוף הראש וכלום בי? איך מטפלים בשנאה של האדם לעצמו????????????? תודה רבה

שירן שלום, אני מבין שמאוד קשה לך עם עצמך, את מתקשה למצוא חלקים בתוכך שאת אוהבת ומרגישה שאת שונאת את עצמך. לצערי אין לי תשובה חד משמעית לשאלתך, נראה לי שהתשובה עולה מתוך חיפוש מעמיק בתוך טיפול. אבל שנאה עצמית מלווה לרוב בתחושות של אשמה או בושה. על מה ולמה את מרגישה כך, מהו הדבר שאת מרגישה אותו ככל כך נורא עד שאת לא יכולה לסלוח לו, להתיידד איתו, את זה צריך כאמור לברר בטיפול. אז ניתןלברר האם באמת לא ניתן למצוא בך דברים שאת אוהבת. האם את לא יכולה לסלוח לעצמך, ואולי לגלות שדווקא הסודות שאת שומרת הם שמונעים ממך לאהוב את עצמך. דרור

איזה סודות??? אני פשוט שמנה נורא ומכוערת אבל יש כאלו כמוני שאוהבות את עצמן איך אני יכולה עדיין לאהוב את עצמי כשאני שמנה ומכוערת?

ד. שלום, איני יודע אם ליאת קוראת הודעות היום אבל אני כאן ומוכן להשיב. בכל מקרה ליאת תהיה כאן ביום חמישי. דרור

אהלן ובוקר טוב אני בטיפול חודש וחצי ולא מרגישה שום שינוי הולכת כל שבוע מדברת תקשיבה............אבל לא מרגישה שהמטפל שלי עובד או מתאמץ מספיק אחרת כבר משהו היה משתנה........ כמה זמן לוקח טיפול פסיכולוגי ואיך אנשים מסוגלים לשלם על משהו שהם לא יודעים אם קיבלו משהו!!!!!!!!!!!!!???????????? זה ממש מעצבן שאני משלמת על משהו שהוא אוויר ובטח מבחינתו הוא מחפש אצלי בעיות בכוונה כדי שאני אמשיך לשלם לו נכון? רוצה מאוד לשמוע תשובה מהפסיכולוגים הקליניים וחג שמח.

אביב שלום, אחד הדברים החשובים ביותר בכדי שטיפול יוכל לעבוד הוא אמון. אמון הוא אינו דבר של מה בכך, לעיתים עובר זמן רב עד שיכול להיבנות אמון בין המטופל למטפל. מדברייך אני שומע שקשה לך מאוד לבטוח בו, למשל שאינו מנצל אותך. שאינו ממציא בעיות חדשות. אני מעז לשער שלא רק מולו קשה לך לתת אמון. כך שבעיני השלב בו אתם נמצאים הוא קריטי לטיפול. אם תצלחו אותו וייווצר ביניכם אמון לא רק שהדבר יאפשר טיפול יעיל, אלא שעצם הישג זה יהיה משמעותי ביותר עבורך. בהצלחה, דרור

שלום למנהלים אני בן 33 ועדיין דופק חשבון להורים מתי ההורים מניחים ומתייחסים לילדים שלהם לא כילדים. למה אני קשור עדיין לילדות שלי ובזמן האחרון אני מרגיש שההורים שלי ממש קרציות. איך מתבגרים בלי לפגוע בהורים? כל החיים שלי תקועים בגללם! תודה רבה

לאוניד שלום, אתה שול שאלה חשובה שאני יודע שמטרידה אנשים רבים. תהליך ההתבגרות הוא תהליך כואב, גם עבור האדם המתבגר וגם עבור הוריו שלעיתים מרגישים מאויימים מכך, חוששים מה יהיה תפקידם כעת ועוד, ובשל כך מנסים להשאיר אותו ילד. ניתן לקוות שהוריך יצליחו להתמודד עם החשש שלהם, אבל אי אפשר לבנות על זה. אתה צריך לעבור תהליך שבסופו תוכל להתמודד עם החששות שלך מלקיחת אחריות על חייך, מפגיעה בהם. שתוכל להבין שגם אם הם ייפגעו עדיין הם יהיו ההורים שלך ועדיין הם ישרדו ולא ינסו לפגוע בך בחזרה. זהו תהליך לא קל, ואולי שווה לשקול פנייה לטיפול בכדי לעבור אותו. דרור

שלום וחג שמח למה עצוב לי בחגים ולכולם שמח? תודה

מיקה שלום, אני לא יודע מדוע כואב לך בחגים, אבל כפי שאמרתי אתמול החגים אינם מביאים איתם רק שמחה. הם מביאים גם צורך להתמודד עם דברים שבשגרה אנו לא מתמודדים איתם. בין אם זה המשפחתיות, בין אם זו העצירה בשגרה, ובין אם זו התחושה שלכולם טוב בחג. כאמור, אני לא חושב שאני יכול לענות מדוע לך קשה בחג, אבל בוודאות אני יכול לומר שישנם עוד רבים שאינם אוהבים את החג. דרור

שלום רב וחג שמח מקווה שהגעתי למקום הנכון ע"מ לקבל עזרה. אני אם ל-3 בנות - בת 37, בת 33 ובת 28. 1) לפני מס' חודשים בתי הצעירה החלה בטיפול פסיכולוגי, מאחר ולדבריה התנהגתי כלפיה בילדות באלימות. עלי לציין כי לי וגם לבעלי לא זכור כדבר הזה. היא עכ"פ משוכנעת בכך. הצהרתה זו גרמה לי לטלטלה ולכאב, מכיוון שתמיד ראיתי את עצמי כאמא אוהבת, איכפתית ומעניקה ומסתבר שבתי רואה אותי אחרת. 2) בנוסף, מזה זמן רב שהיא "כרתה ברית" עם אחותה הבכורה, אותה היא משתפת בכל. לי כמובן אין שום התנגדות ליחסים הדוקים בין בנותי, אך כשהן ביחד, הן "עוקצות" אותי ואף מעליבות, בנוסף הן מלגלגות בפ?ני על אחותן האמצעית. נראה כאילו הן עושות יד אחת ע"מ למצוא חן האחת בעיני השניה. כאשר בתי הבכורה משוחחת עימי כשהיא לבדה [הצעירה מתגוררת בעיר אחרת] היא נשמעת אחרת. הייתי מאד מבקשת את דעתך לגבי 2 המצבים שהעליתי ומה ניתן לעשות ע"מ לשפרם. בתודה מראש, אליאן.

אליאן שלום, הורות היא משימה קשה שאינה ממש מסתיימת ולעיתים אחת הדרישות מהורה היא להתמודד עם האשמות המוטחות בו למרות שלדעתו הוא עשה את הטוב ביותר. לדעתי אם ברצונך להתמודד עם יחסייך עם ביתך עלייך לאפשר לה בדיקה של רגשותיה כלפי העולם וכלפייך. אני רואה בהליכתה לטיפול משהו שאולי בתחילה יכול להיחוות כמאיים עלייך אבל למעשה הוא נותן ביטוי למה שהיא הרגישה כל השנים לא ביטאה ולא הצליחה לעבד. הטיפול יכול לעזור לה לעבד את הרגשות, ובסופו של דבר ליצור קשר טוב יותר איתך. אבל גם לך יש תפקיד, את צריכה לנסות ליצור ערוץ תקשורת איתה להצליח לשמוע את טענותיה, מבלי להיות עסוקה בהכחשתן, גם אם את חושבת שלא קרו או שהיא מגזימה. את בהחלט יכולה לומר את נקודת מבטך, אבל חשוב שתוכלו לשמוע האחת את השנייה. זה מה שהיא ואת צריכות עכשיו. לגבי הקשר עם אחותה מולך. אני שומע אותך מרגישה אותה ממרידה את אחותה מולך. אבל יכול להיות שהן מצאו שפה משותפת כלשהי. אולי היא מרגישה שאחותה מבינה על מה היא מדברת, ואולי בשל חשש ממך הן עוקצות ולא אומרות ישירות את הדברים. שוב ברגע שיווצר ערוץ תקשורת אני מאמין שגם העקיצות יירדו בהדרגה. זה לא תהליך קל אבל הוא חשוב. דרור

תודה רבה לך.

שלום רב, בני בן ה3 מדבר כל הזמן בלשון נקבה, הולכת, אוכלת, עייפה אנחנו מעירים לו ומנסים לתקן אותו כל הזמן אך אני חוששת שאנחנו פוגעים בביטחונו העצמי, מבקשת את עזרתכם תודה

לאמא של ליאור שלום, גיל שלוש הוא גיל בו הדיבור בחלק מהמקרים אינו מתייצב לגמרי. ישנן טעויות שחוזרות על עצמן וזה משתנה מילד לילד. יחד עם זאת בהחלט הייתי ממליץ להתייעץ עם היועצת של הגן או לקחת אותו למכון להתפתחות הילד למטרת אבחון. הסיבה לכך היא שאין זה שכיח שילד ירבה כל כך להתייחס לעצמו רק בלשון נקבה. ייתכן ואבחון או חוות דעת מקצועית של אדם שרואה אותו תוכל לקבוע האם יש כאן בעיה שפתית, האם יש כאן בעיה נפשית או שמא, וזו אפשרות סבירה ביותר, אין כאן בעיה כלל. בכל מקרה, לשם הרוגע הנפשי שלכם, פנו לאחד הגורמים המקצועיים הללו. דרור

אני לא יודעת ממה זה נובע. אני יודעת שעדיף לא לתקן ולהעיר לו בצורה ישירה דבר שיכול לפגוע בו ובדימוי העצמי שלו, אלא לחזור על מה שאמר שוב אבל בצורה התקינה-בלשון זכר וזהו.בלי הסברים נוספים. הוא יפנים לאט לאט.

שלום לאמא של ליאור, אינני אשת מקצוע אך אוכל לספר לך שאחי, כשהיה קטן, היה נוהג גם הוא לדבר על עצמו בלשון נקבה. לא הייתה שם שום בעיה שפתית- אוצר המילים היה נורמלי לגילו, מבנה המשפטים טיפוסי גם הוא, לא הופיעו שגיאות נוספות ממין זה- רק בזכר ונקבה הוא נטה לשגות. במשפחתי המורחבת יש שפע של נשים- דודות ובנות דודות, וכיוון שכולן הירבו להסתובב איתו ולדבר איתו הוא אימץ לעצמו בלי כוונה את הדיבור בלשון נקבה. בהדרגה זה הסתדר. אולי גם אצלכם זה העניין.. אני לא לגמרי בתחום, אבל אני עוסקת בתחום קרוב.. אני מציעה שתשאלי עצמך עד כמה הבלבול הזה ייחודי אצלו לזכר-נקבה. כלומר- האם קיים קושי לשלוף מהזיכרון שמות של אובייקטים מוכרים, כאילו המילה נמצאת על קצה הלשון אבל מסרבת לצאת? בלבול בשמות צבעים או חיות למשל? האם הוא מתבלבל גם ביחיד-רבים, או עושה שימוש שגוי במילות יחס פשוטות, ששגורות כבר בגילו? בכל אופן, פנו לקלינאית תקשורת ואני בטוחה שתוכל גם לייעץ כיצד לעזור לו מבלי לפגוע בבטחונו העצמי. בהצלחה, :-) לילך

אני כלכך מבולבל,המחשבות לא מפסיקות להכות בי... כלכך חזק! מישהו זועק לי שם ואני מנסה לעזור לו ואין לי איך להגיע אליו.אני לא יודע את הדרך. מה הוא רוצה! שיגיד לי כבר!! אני עומד להתפרץ, אני חייב להפסיק את זה. נהר הרגשות עומד לעלות על גדותיו ואין לו לאן להישפך. מי היא? מי זאתי היחידה מסוגה, שגורמת לי להרגיש, מה זה? זה לא ברור, זה לא נותן לי מנוחה. מה זה גורם לי? אני מפחד.. מרגיש את הנהר שוב פעם, הוא סוער כלכך כרגע! הדמעות חונקות... אין לי מנוס, יש פה קסם והוא חייב להתגלות. הקסם עומד לי מול העניים ואני מפספס אותו. דיי! אלון תתעורר! ה"קסם" נמצא בתוככך, רק תושיט זרוע ותבין... אני יודע... אני יודע שזה קשור אליה. היא פתחה דלת שהייתה אצלי סגורה, היה עליה המון אבק וכורי עכביש. היא נכנסה לתוכי במלוא העוצמה ופתחה שם דלתות. לזה אני לא צפיתי... יש שם רוח פרצים איומה! אני קופא מקור עליי ללבוש איזה סוודר. מקנא בה ... מקנא בכוח שבה.אני מקנא בה שהצליחה לחדור אליי כלכך ולעורר בי רגשות שלא ידעתי שיכולים להווצר ככה.. ועוד בי.. ואני עוד חשבתי שאני שסוללת הרגש של האני-העצמי שלי כוותה ואיננה עוד. וכאב לי, כאב לי שכבר השלמתי עם זה. והנה שוב היא שבה אליי, אני חושב שהיא כועסת עליי והבנתי שאוליי אני הוא זה שגרם לה להשכח והיא מחזירה לי עכשיו וגורמת לי לכאב שם במעמקי הבטן, בעל עוצמה נדירה ששמה את כל מה שחוויתי בכיס הקטן. ואין מנוס... אף פעם לא חוויתי דברים כאלה, לא כאלה...הכאב נגס בי ולא הרפה, מציף לי את הנהרות ואני נעלם לאט לאט והעינוי לא נסבל, יש מישהו שם למעלה? אני זועק בתקווה חרישית... אני לא יכול לשאת את זה יותר, אני מתבלבל מזה ומאבד את עצמי הלו מי שם??? פתאום מגיח קול מוכר ומלטף שהרגשת רוגע לא יכולה להתחמק ממנו... זאת את! שבת אליי, נשמתי היקרה שאני כלכך אוהב וכלכך כואב על כך שנעלמת לי. החיוך שאת מעלה בי פתאום, זה כלכך חסר לי. תני לי את ידך ולא ארפה לעולם! אנימה שלי!! יקירתי ... אוי אלון .. אוי איך הסתבכת הפעם, אני רואה את הכאב, אני מרגישה אותו! אתה מכאיב לי!!אהובה שלי, תני לי את חוכמתך והשיבי אותי אל דרך הישר. ארור יהיה אם אפגע בך נשמתי, את הקרן אור שבחיי, לא יהיה אני אם לא את. אהובי, הכאב הזה כואב יותר מכל כאב שחוית בחייך, אך בכל זאת אי אפשר להתעלם מההרגשה שבשורשו הוא מוכר ויש לך נסיון איתו כבר, הפעם הוא הפתיע אותך בעוצמתו, ופגע בך בזמן שהיית כבר במקום לא רחוק משפל המדרגה. באתי לעזור לך כי זוהי סכנה לשנינו, אם אתה פגוע אני פגועה, אתה יקירי ואתה תוכל למצוא את הדרך... רק תסמוך עליי. ונישקה אותי רק כמו שהיא יודעת, מלהיטה אותי וגורמת לי להרגיש. סוחפת אותי לעולם השלווה, לארץ הירוקה, לאזור הגבעות והעצים לאזור של האיילים, לפינה השקטה שלי, לפינה שבה אני במציאות אחרת... תמיד איתה על השטיח היפה הזה שלה, זאתי שגורמת לי להרגיש, זאתי שפתחה דלתות אצלי. המציאות נחתה עליי, הרבה מסקנות מסתקמות, לא נותר בי אלא לנצור את תחושת הנשיקה החמימה ולצאת לדרך הקפואה של גילוי תחושת הכאב. באופן מפתיע, כבר ידעתי בתוכי שתחושת הנשיקה והכאב, מקורם מאותו מקום. נהר הרגשות נשפך, הוא מונע ממני להיות מחושב כמו שבדרך כלל אני רוצה להיות. רוצה להיות בשליטה, רוצה לתמרן, רוצה להיות... לא רוצה להיות מבולבל יותר, הכאב כבר פורץ ממני החוצה ואנשים מתחילים לשים לב... היא לא יוצאת לי מראש, בכל מקום היא איתי שם.בארץ הירוקה עם האיילים, בכל שיר, בכל סרט, כל הזמן !אני מתגעגע אליה.. היא נסעה לחופשה ואני חש צורך עז לשמוע אותה אני לא יכול בלעדיה! והכאב שוב נרגש, אין לברוח ממנו והוא מכה בי חבטת דמעות משתקת. האם זהו כאב? הבנתי אותך? זאת היא שהרגשתי מנשקת אותי? זאת היא! זה הכל היא! אני כלכך מאוהב בה ואני כלכך לבד... מי ייתן ואוכל לומר לה את זה, יש מילים כאלה חזקות? מי ייתן ואוכל לחבק אותה לעד, בלי לדבר, אף מילה רק לשבת אחת על השני בארץ הירוקה ביום הכי יפה בשנה, לשבת מחובקים הכי צמודים והכי חזק, לשבת מחובקים בשלווה אין סופית בידיעה שהכל שלם עכשיו ולהתבונן יחד בשני איילים מתכחכים אחד עם השני והכי להזדהות איתם בעולם, כי אנחנו מרגישים אותו דבר, את השלמות. אלון אלון... אז זהו אתה מאוהב, זאת סיבת הכאב שלך? סך הכל אתה מאוהב, אהבה זה דבר יפה. שאני איתה אני יותר שקט, היא מהפנטת אותי, כל מילה שיוצאת לה מהפה, אני נמס. אני כלכך רוצה לחבק אותה, אני כלכך זקוק למגע. אבל לא היה לי אומץ, אני מפחד מהתגובה, אני מפחד שאני מתחיל להשבר ובסוף זה יקרה. היא אמרה לי שהיא לא יכולה, אני חושב שאני מתחיל קצת להיות כבד עליה. היא שמה לב אלי שאני לא רגיל ואמרה שיש לנו פגישה הזויה היום. הייתי דרוך באותה פגישה, פגישה לפני זה ביום שלישי הייתה לנו את הפגישה הכי מדהימה מאז שהכרנו... היא סיפרה שהיא נוסעת לחופשה,אז הייתי מוכרח לתת לה חיבוק, מוכרח להרגיש אותה. חיבוק כזה שלפני נסיעה, חיבוק שמשאיר טעם לעוד, שיעזור לי לזכור אותה. תכננתי? אז תכננתי!! אני לא מצליח לעצור את התשוקה שלי אליה. והקנאה הכלכך ערסית הזאת שאני כלכך רגיש אליה, תקפה אותי דווקא בפגישה שתכננתי לחבק אותה. היא סיפרה לי על החוויות שלה וקנאתי בה וקנאתי באנשים שהיו איתה, אני מקנא שיש לה מטופלים אחרים... איך אני אמור לספר לה? היא בטח מתמודדת עם דברים כאלה כל יום, היא בטח מודעת לזה שזה מאד שכיח... היא כזאת יפייפיה שבטח כולם חושקים בה. היא רגילה לזה, והיא מפתחת אדישות. למה שאני יהיה יוצא מהכלל שדווקא אליי היא תשים לב? תקשיב, אתה חייב לומר לה! אתה חייב לשחרר את זה. אתה חייב לתת לעצמך את הצ'אנס, אחרת נהר-הרגשות ימשיך להיות סוער ומי יודע מה יתחולל שם בעתיד... אולי גם תהיה לה דרך סודית להוציא אותך מזה, דרך להרגיע אותך. זה נכון, אני יותר מדי גועש, אני חייב לומר לה...אני מטורף עליה ואני מפחד שזה יוציא את שלוותה כלפי, אולי זה גם יבהיל אותה והיא תרצה לסיים את הקשר... זה הפחד הגדול ביותר שלי, שהיא תנטוש אותי, בזה כבר לא אוכל לעמוד. אבל דיי! אני חייב להוציא את זה! אני חייב לתת לעצמי את הצ'אנס שהיא תבין אותי, ושתוכל להתמודד איתי... אני כבר כמו ילד קטן, שלא שולט בעצמו, האהבה שלי כלפיך והקנאה מוציאים אותי מדעתי ומאלצים אותי לחשוב שחבל שהכרתי אותך ותודה לאל על כך שהכרתי אותך. שני ניגודים שחיים בי ומכאיבים לי כל הזמן. הלוואי ותמצאי בשבילי תרופה לאהבה. .אני אוהב את מי שאת, את כל מה שאת, אין בעולם הזה מישהי כמוך. אני לא יכול להחזיק יותר כי את אהבת חיי... את אנימה שעזרה לי ונישקה אותי וגרמה לי להבין מהו הכאב הזה. אני החלטתי לקחת את הצ'אנס ולשלוח את המייל הזה, כי אני חייב להתמודד. את בשבילי האיילה שחיה במימד אחר, במציאות אחרת, בשלמות עם האיל שלה... אקנה לך פסל של אייל, שתדעי שאוהב אותך ומחכה לך אי-שם...

אלון שלום, אם הבנתי אותך, אתה חש אהבה עצומה כלפי המטפלת שלך, מקנא בה על החוויות שהיא חווה לא איתך ועל המטופלים האחרים שלה. אני יכול להבין מדוע אתה כה חושש לדבר איתה, לפתוח בפניה את רגשותיך, אתה פוחד לאבד אותה. אבל זה חשוב גם מעוד סיבה. אתה בטיפול אצלה, ישנה סיבה מעבר לאהבה שבגללה אתה מגיע. ועל מנת שהיא תוכל להיות המטפלת שלך אתם צריכים לעבד את הרגשות שלך כלפיה. אני יודע שאולי אתה לא רוצה שהיא תהיה המטפלת שלך, אלא בת הזוג שלך. ולא היית רוצה לשמוע לא ממני ולא ממנה שזה לא אפשרי. אבל זה לא. מה שכן אפשרי הוא לדבר על זה, להבין מה אתה מרגיש ואיך ממשיכים משם הלאה. דרור

אנסה להשלים עם העובדה הזאת. ולדבר איתה. תודה

שלום דרור, יש דבר שמסקרן אותי בזמן האחרון.כל בחורה שתשאל אותה איזה בן זוג היא הייתה רוצה,תקבל תשובה צפויה למדי...מישהו רגיש,נחמד אינטליגנטי וכו'..לא חס וחלילה איזה מאצ'ו מנופח. ולהפתעתי כי רבה,אפשר בקלות לשים לב כי אותם מאצ'ואים מנופחים מזיינים על ימין ועל שמאל,בעוד שהבחורים הנחמדים,הרגישים והאנטילגנטיים לא פעם מוצאים עצמם מתוסכלים ומבולבלים מחוסר הצלחתם . אז מהו ההסבר הפסיכולוגי לתופעה זו?

י, שלום, אני לא יודע אם יש הסבר פסיכולוגי כולל לשאלה שלך. אבל נראה לי שאחד ההסברים לתופעה שאת מציינת, שאגב אני לא בטוח שכל כך חד משמעית כפי שהצגת אותה, הוא בהבדל בין קשר ארוך, לבין קשר למטרת קיום יחסי מין. יש המעדיפים תכונות מסוימות בקשר לטווח ארוך ותכונות אחרות, כמעט הפוכות בקשר לטווח קצר, ובעיקר קשר על בסיס מיני. אולם על מנת להצליח להינות מקשר זוגי ארוך יש צורך להצליח ולשלב בין התכונות הללו. להינות מהיציבות, הרגישות מבלי שאלו יחוו כלא מושכות מבחינה מינית. דרור

שרית, ערב חג כולנו מסובין לשולחן, ערב חג, לבושים במיטב מחצלותינו וחיוכינו (אני כמובן מתוך הרגל לנוחות בכל מחיר לבושה בטרנינג , הכי נוח את יודעת..) יש משהו שונה השנה, שונה מכל הלילות, משהו במשפחתיות, בקרבה, בריחות, בבית ילדותי, שהוא שונה בתחושה מכל השנים והאביבים שקדמו לו. בין חג גדיא לאחד מי יודע, חשבתי עלייך. זה אולי ישמע לך מצחיק, הרי לא מכירה אותך, אולי קצת מן החוויות הקשות שבך, אך את כל כך הרבה יותר מחוויות קשות. לענייננו, חשבתי עלייך-האם את בערב החג יושבת לשולחן עם משפחתך הגריעינית, אדייק ואשאל, האם ישבת באותו שולחן עם אביך, אותו אב שפגע בך באופן שרק את יכולה להרגיש? לא יכולתי שלא לחשוב מה אם כן ואיך הרגשת? מה אם לא ומה הרגשת? מה קורה לך עם הזכרונות הללו בתקופת החגים בו הילדות משאירה עקבות עם טעם של מלחמה. מנסה לשאול אותך באופן הבוטה והישיר ביותר- שרית, איך נזכרת במה שקרה לך בילדות, מתי צצה האמת הנוראה?האם היו לך חורים בזיכרון? מה הרגשת עד וכאשר? אני לא בטוחה אם זה בסדר לשאול אותך את זה, אך באופן האמיץ בו את משתפת אותנו בכאבך, חשבתי אולי, רק אולי, תוכלי לשתף אותי איך ידעת שאבא הוא ...לא יכולה להגיד לך מה אביך בשבילך, אפילו היום-זו רק את יודעת ורק לך הזכות לדבר בגנותו או בזכותו. מקווה שאת יודעת שזו אינה סקרנות פרוורטית בכאבך אך לומר לך בכנות זו גם אינה התעניינות טהורה בשלומך, זה יותר מעניין אישי שלי . כמובן ומקווה שאת בטוב ומאחלת לך חג שמח וליקירייך. <>

<> היי מותק את פה!!!!!!!!חג שמח מתוקה:-)לאן נעלמת? בילבי שלך ילדת הברזל

<> אהובה ברוך שובך וחג אביב ושמח לך:-)))))))))))))))))))))) מקווה שמקלדת לא קלטה אותך פה:-)))))))))))))))))))

<> היייייייייייייייייייייייייייייי למה את מופיעה היום גם בכינוי הרגיל וגם כ * (כוכבית למעלה)מותר לך אבל למה שני כינויים היום? ולהיום אנונימית סליחה אם אני מפריעה הרבה זמן לא דיברתי איתה!!!!!!!!!!!!!!! חג שמח נשמהההההההההההה

<> היי וחג שמח אמרת פעם שהעניין שלך בגילוי עריות אינו עניין אישי רק מחאה וכעס על מה שקורה במדיות השונות ולנשים בכלל. פתאום אני רואה שזה כן עניין אישי שלך, למה גם בפורום שאת אנונימית קשה לך להודות במה שקרה לך? מה הקטע עם להסתתר במקום שכזה?????? יש לך אומץ לכתוב ולכעוס ולהגן על נפגעות גילוי עריות אבל איפה האומץ לצעוק "זה קרה גם לי"???? זה השלב הראשון בשבילך בשביל להרגיש ולא למות לבד. שולחת לך אומץ ושיכאב פחות:-(((((((((((((((((((((((((((

אני כבר יותר משנה וחצי בטיפול , ואני לא רואה שום דבר מתקדם לשום מקום , רע לי לא פחות משהיה(אם לא יותר), אני ממשיכה ללכת , אבל אני באמת לא מבינה איך זה אמור לעוזר לי ? כבר מעל שנה וחצי הכול תקוע ואני לא רואה את זה מתקדם ,מה הרעיון ? במקום לפתור לי את הבעיות פשוט פיתחתי בעיה חדשה - תלות . מה אתה חושב שצריך לעשות , מעבר מלדבר עם הפסיכולוגית שלי על זה , כי בנתיים זה לא ממש עוזר..

שלום לך, מדברייך נשמע שאת מרגישה ששום דבר לא מתקדם, אבל חשוב לדעת האם זוהי תחושה שעלתה לאחרונה או האם במהלך כל הטיפול לא הרגשת שאת מצליחה להפיק ממנו תועלת כלשהי. אני שואל זאת כי מסיבה כלשהי המשכת ללכת, משהו בך רצה את הקשר הטיפולי. אני דווקא חושב שלדבר עם המטפלת שלך יהיה הדבר הנכון ביותר לעשותו משתי סיבות. האחת, לעיתים מסיבות שונות קשה להרגיש שישנה התקדמות למרות שהיא מתרחשת בפועל. שיחה עם המטפלת תעזור להבין האם גם היא שותפה להרגשתך, האם היא גם מרגישה שהטיפול לא מתקדם ואם כן למה. או שהיא חושבת שקיים פער ואז חשוב לברר מהיכן הוא נובע. הסיבה השנייה היא שנשמע לי שקיים ביניכן קשר טיפולי טוב, אבל את בודקת האם נכון להישאר בטיפול רק בשל כך. פתיחת הנושא תעזור לך להבין האם יש כאן תלות לא מוסברת מצידך, או שמא את מצליחה לקבל משהו חשוב בטיפול. מקום של הבנה, מקום מאפשר. מקום חשוב מאוד להתקדמות האישית גם אם היא איטית ונראית לעיתים לא קיימת. דרור

קודם כול תודה על התשובה , היא יודעת מה אני מרגישה וחושבת ביחס לטיפול , כן נקשרתי אליה אבל מאוד קשה לי להיות "מטופלת " , אבל הבעיות שבגללן הגעתי לטיפול היום הפיתרון שלהן ניראה לי אפילו רחוק עוד יותר ,ועדיין רע לי לא פחות (וגם אם הכי רע לי בעולם אנילא מעיזה להתקשר אליה מחוץ לשעות הטיפול , כי ברור לי "החובות והזכויות " שמגיעות עם הסטטוס של "המטופלת") , השאלה מה לעשות עכשיו להמשיך עוד שנה וחצי רק בגלל התלות ? אני ממש מתקשה להאמין שיש איזה אור בקצה המנהרה..? מה צריך לקרות בטיפול כדי שהוא יהיה יעיל?

ליאת שלום, לאחר היסוסים רבים החלטתי להתיצץ איתך, יש לי ילד כבן 20 חייל, לצערי הרב יש לו התפרצויות זעם קשות, לאחר מכן הוא מסביר שזה מהילדות , הוא כועס עלינו שהיינו קשים איתו הערנו לו רבות לא נתנו לו לעשות כל מה שחפצה נפשו, היום הוא לא מסוגל להקשיב לנו כל הערה הוא מתפרץ,כועס נורא.כיום מרבית הוויכוחים על רכב אני רוצה לציין שב- שנים האחרונות הוא עשה3 תאונות ששניים מהם קשות וניצל בנס, אנו עתה מגבילים אותו בנסיעות, בערב החג הוא ביקש את האוטו לנסוע לצפון עם חברים וסרבנו, הוא התפרץ עד שלא הסכים לעשות עימנו חג, אני לעיתים כועסת על בעלי שהוא מאוד קשה איתו ולא מוותר ותמיד הוא מעיר לו, עכשו הוא רוצה לעזוב את הבית להשאר בבסיס או לגור אצל הסבתא, אני פשוט אומללה , הוא ילד שקיבל ומקבל הכל עד היום אנחנו מסיעים אותו הלוך ושוב לבסיס, אין שבת שהוא נשאר שלא מבקרים בבסיס ,הוא היחיד מהחברים הטובים שחי ברמה יחסית טובה, עתה אני פונה אליך ליעץ לי מה לעשות אין סיכוי שהוא ילך איתי ליעוץ, חג שמח ותודה על העזרה.

שלום לך, ליאת תהיה כאן שוב ביום חמישי ואת בהחלט מוזמנת לשוב ולהתייעץ גם איתה. אבל הייתי רוצה לנסות ולשתף אותך בכמה מהמחשבות הרבות שדברייך עוררו בי. נשמע לי שאת במצוקה כרגע, את חוששת מכך שבנך יעזוב באקט של כעס את הבית. מנגד את מרגישה שאת לא מצליחה להגיע אליו ושחשוב לך לשמור על גבולות מולו ואולי גם על חייו. גיל ההתבגרות, ובנך על אף היותו חייל נשמע כמי שעובר את משבר גילך ההתבגרות, מאופיין במאבקים רבים מול ההורים מתוך ניסיון להגדיר זהות עצמית ולזצאת לדרך חדשה. חג הפסח מכונה גם חג החירות, ונשמע לי שבנך מרגיש שהוא במאבק על החירות שלו, מרגיש הוא החלש, שמוכתבים לו תנאים והוא מורד בהם בכל דרך. אין זה מצדיק את מעשיו, אבל חשוב להבין שהכעס שלו קשור לתחושות אלו. בעיני הדרך הנכונה להתמודד עם המצב היא לפתוח ערוץ תקשורת איתו. זה לא קל, הוא רוצה לכעוס, לריב. זו דרכו כנראה ליצור מרחק, אבל ככל שירגיש שהוא פחות מאויים, שאתם פחות מחזיקים אותו בכח, פחות רואים בו כילד הוא יוכל יותר להתשחרר מהצורך לבעוט. למשל בנוגע לרכב, נסו לשבת ולדבר איתו, בצורה רגועה ככל האפשר על דרכים לפיתרון. שיעלה גם הוא הסברים כיצד בזמן כה קצר עשה תאונות כל כך קשות, וכיצד הוא חושב להמנע מכך בעתיד. הרי מבחינה פרקטית חשוב שיתרגל נהיגה נכונה, ולא שיימנע ממנה. בעצם אני אומר נסו להפוך אותו לשותף לדאגה לחייו. עדיין ההחלטה בידכם, ואין צורך גם להיבהל מאיומים אלא לשמוע אותם כבקשה לעזרה, כתחושה שלו שאם לא ינקוט צעדים לא ישמעו אותו. אז נסו שישמע אתכם ונסו לשמוע אותו. בהצלחה, דרור

תחילה תודה רבה לך , אין בכונתי לפנות גם לליאת, אבל אם תוכל להנחות אותי כיצד לפנות אליו על מנת שירצה בכלל לשבת ולדבר איתנו, כי זה בהחלט מה שאנו רוצים. אלו משפטים עושים לאדם להרגיש טוב ביחד,

לא ביקשת ממני תשובה, אבל אני רוצה להתייחס, אם אפשר: התיאור שלך של הבן שלך הוא מוכר - גם אני הייתי ככה כלפי ההורים שלי. הם השקיעו בי הרבה מאוד ועשו בשבילי הרבה מאוד. ואני כעסתי עליהם מכל מיני סיבות. כעסתי בגלל כל הסיבות שבעולם, ובעצם גם בגלל שום סיבה. פשוט כעסתי. זה התחיל בגיל 16 בערך , והיו תקופות בהם זה היה חזק יותר, והיו תקופות בהם זה נשכח בגלל שהם הצליחו בכל זאת לגעת בי איכשהו. בגיל 21 הבנתי שהכעס שלי אינו רציונלי, והוא נובע מבעיה פסיכולוגית אצלי. הסכמתי לקבל עזרה בתנאי שמכבדים את התנאים שלי ומכבדים את תהליך הריפוי שהייתי צריכה לעשות כדי להתנקות. עברנו הרבה וכיום אפשר להגיד שהתנקיתי ב80%. יש לי עדיין רגשות שליליים, אבל אני מצליחה לראות אותם ולהתייחס אליהם כבר לבד ולשנות אותם בעצמי עם הרציונל שלי - אני בת 25. בשנים האחרונות, מה שההורים שלי עשו בשבילי היה פשוט מאוד לסלוח לי על הכל (עם כל הכאב העצום שלהם) ולא לוותר עליי בשום פנים ואופן. אפילו זה הכעיס אותי - הרגשתי שהם חונקים אותי באהבה שלהם והתנתקתי מהם - התכוונתי לחזור, אבל רציתי קצת זמן לבד. נסעתי לאילת לבד בלי להגיד להם כלום. הם יצאו לאנשהו ואני נעלמתי. גם אז הם לא ויתרו. הם לקחו חוקר פרטי והפכו את חשבון הבנק ואת אילת בשביל למצוא אותי. מצאו אותי תוך שבוע והתעקשתי לא לחזור. הם התעקשו שאחזור. אז חזרתי בשביל השקט שלי - שיפסיקו לרדוף אחריי! היום אני מצליחה לראות את האנוכיות שלי כאן, בלי להרגיש מאויימת מהחולשות שלי. היום אני מכירה בטוב שההורים שלי עשו, וגם ברע. הגענו למצב שגם אני וגם הוריי מבינים שכל הצדדים עשו טעויות בו בזמן שעשינו טוב. ואנחנו שמים את זה בעבר, למרות שאני בעצם רק מתחילה להרגיש את כל הצער שלי על היחס שלי אליהם ב10 שנים האחרונות, וזה כואב לי מאוד. אני עומדת בזה כי אני יודעת שבזה שאני מרגישה את זה, ככה אני אצליח להשתנות. אני מאחלת לך שלא ייקח לכם 10 שנים כמו אצלנו, זה ממש לא חייב לקחת כל כך הרבה זמן. אבל אני בטוחה שאם תתעקשו לא לוותר עליו, אז יום אחד הוא יבין את זה ואז הוא יידע שאתם לא ויתרתם עליו גם כשזה לא ממש הגיע לו. את צריכה להאמין באהבה הזאת, שיום אחד הטיפטוף הזה יחדור את האבן בלב שלו. כשזה יקרה, את תדעי כי את תראי בעיניים שלו את הצער על מה שהוא עשה. היום אני מסוגלת לפלוט - בלי להתכוון - משהו חצוף לאבא שלי והוא יספוג את זה, אבל אני אפרוץ בבכי. זה עדיין לא לגמרי נשלט, אבל אגיע לשם.

היי, התרגשתי לקרא את שכתבת לי, ואפילו להזיל דימעה כי אני מזדהה איתך,תמיד אני אומרת לו שיום יבא והוא יצטער על זה,ותמיד הוא עונה לי: "אני מחכה שיגיע היום הזה והוא לא בא". אני יודעת שגם אנחנו ההורים עושים טעויות ואני נורא רוצה לתקן אותם,לכן אני מבקשת ממנו שיגיע לי מה לא בסדר בנו,אנחנו מוכנים לשמוע אותו,אבל הוא כל הזמן כועס ועצבני. תודה לכם וחג שמח.

הפרוזק לא יעיל לדיכאון קל? כל האלטרנטיבות לטיפול מחקר שקבע כי התרופה הפופולרית אינה יעילה נגד דיכאון קל, גרם למטופלים רבים דיכאון לא קל בכלל. אבל אל ייאוש – יש תרופות חדשות, יש טיפול פסיכולוגי, יש הומאופתיה ויש אלטרנטיבה שיר-לי גולן פורסם: 17.04.08, 14:11 שי (השם המלא שמור במערכת&#8237;,45 ,(&#8236; איש היי?טק, קודם לאחרונה בחברה בה הוא עובד. שעות העבודה הרבות שלו התארכו עוד יותר. בד בבד הבחינה רעייתו כי הוא כעוס ועצבני ומרבה לריב איתה ועם בתם בת ה?&#8237;.15&#8236; כשפנה לטיפול פסיכולוגי, המטפל זיהה אצלו תמהיל שכיח של דיכאון וחרדה. הטיפול כלל נטילת תרופה נגד דיכאון ושיחות פסיכודינמיות, בעזרתן הבין שי שהוא מעדיף לחזור לתפקידו הקודם. הוא הבריא וחזר לחייך ולתפקד כרגיל. לפי הספרות הפסיכולוגית המקצועית, כל אדם חמישי יסבול במהלך חייו מדיכאון בעוצמה שהייתה מצדיקה טיפול רפואי. שיעור הנשים בסטטיסטיקה העגומה הזו כפול משיעור הגברים. מצב הרוח הדיכאוני מאופיין בתחושת דכדוך ועצבות, ירידה בתגובתיות ובפעילות, חוסר מוטיבציה, חוסר אנרגיה, פסימיות, חוסר יכולת ליהנות, ירידה בתיאבון, קשיי שינה, תחושת חוסר ערך, דימוי עצמי נמוך ובמקרים קיצוניים, מחשבות על מוות והתאבדות בעוצמה משתנה. בשליש מהמקרים נלווית לדיכאון גם חרדה – מצב של פחד בלתי? סביר היוצר תחושות מצוקה ואי?נוחות בדרגות שונות. התרופות באופן מסורתי, בעיות הנפש הללו מטופלות באמצעות תרופות ו/או פסיכותרפיה. הרתיעה מתופעות הלוואי של התרופות נוגדות הדיכאון והחרדה מהדור הישן, כמו גם האימה הניזונה מתסריטים הוליוודיים מפני הטיפול ב"מכות חשמל&#8237;,"&#8236; התחלפו בשנים האחרונות בכמיהה לא רציונלית לתרופה אחת "מופלאה&#8237;,"&#8236; הפרוזק. קראו לה "גלולת האושר&#8237;,"&#8236; התייחסו אליה כאל הפתרון האולטימטיבי לכל דכדכת חולפת, כמו גם לדיכאונות של ממש. בשלב מסוים נדמה היה שמי שלא לוקח פרוזק הוא אאוט, ולא מבחינה נפשית. אלא שה&#8237;"HAPPY PILL"&#8236; המבטיחה ספגה לאחרונה מכה תדמיתית לא קלה, בדמות מחקר שקבע כי היא אינה יעילה בטיפול בדיכאון קל. המומחים, מצידם, טוענים כי הפרוזק היא בכל זאת תרופה יעילה וטובה, אלא שעכשיו הגיע זמנה, או זמננו, לחזור לפרופורציות. כל חולה שני שמגיע לפסיכיאטר מטופל בתרופות (איור: Liquidlibrary) "לא איבדנו תקווה ואיננו עומדים מול שוקת שבורה&#8237;,"&#8236; קובע נחרצות הפסיכיאטר ד"ר משה סטולר, מנהל השירות הפסיכיאטרי של "שירותי בריאות כללית" במרחב חיפה. "התגובה הטיפולית לתרופות נוגדות דיכאון וחרדה נבדקה בכמות אדירה של הסיבה לעבור לאלטרנטיבה מחקר ענק: נוגדי דיכאון לא יעילים בדיכאון קל / ד"ר איתי גל חוקרים בבריטניה סקרו 47 מחקרים על תרופות נוגדי דיכאון ומצאו כי יעילותן אינה גבוהה מזו של תרופת פלצבו שאינה מכילה כל חומר פעיל. מומחה ישראלי: לא לכל דיכאון צריך תרופות לכתבה המלאה מחקרים ויעילותן של התרופות האלה הוכחה באלפי מחקרים. במקביל, מיליוני חולים טופלו בעזרתן בעשורים האחרונים בהצלחה, כך שגם הניסיון הקליני עם התרופות אינו דבר מבוטל. כל חולה שני שמגיע לפסיכיאטר מטופל בתרופות האלה ואנחנו רואים חולים שמבריאים כל הזמן. זו טעות להיאחז במחקר בודד כדי לבטל את ההשפעה המיטיבה שיש לתרופות נגד דיכאון. המחקר הזה נראה לי יותר כמו ברווז עיתונאי, ואולי מדובר בפנטזיה בתפיסה הבסיסית של הציפייה מתרופה כזאת. שני שלישים מהחולים מבריאים מדיכאון תחת טיפול תרופתי וחייבים לזכור שלא הכל זה הדיכאון והתרופה. אי?אפשר לבנות על הפרוזק כעל מעשה הוקוס? פוקוס&#8237;."&#8236; ד"ר סטולר מסביר כי באבחנת חולה ובהחלטה על אופי התוכנית הטיפולית שתותאם לו חייבים להילקח בחשבון שלושת המרכיבים המשפיעים על היווצרות דיכאון. יחסי הכוחות בין הרכיבים הביולוגיים, האישיותיים והחברתיים שהביאו לדיכאון אמורים להוביל את המטפל להחלטה באשר לדגש שיושם בטיפול – על התרופות או על העבודה הפסיכולוגית. ופרוזק, לצורך העניין, אינה שונה מתרופות אחרות. "הפרוזק יצאה לעולם בשנות ה?80 ויצרה מהפכה&#8237;,"&#8236; מסביר ד"ר סטולר&#8237; ,&#8236;"אבל אחריה יצאו כבר תרופות חדשות יותר. המחקרים מלמדים כי השפעת כל התרופות נוגדות הדיכאון – אלה שקדמו לפרוזק, הפרוזק והדומות לה והחדשות שבאו אחריה – דומה. ההבדל הוא בתופעות הלוואי. מהפכת הפרוזק ניכרה בעצם במיעוט היחסי של תופעות הלוואי שהיא ואלה שבאו אחריה גורמות. בזה יתרונה הגדול&#8237;."&#8236; שלוש קבוצות עיקריות של תרופות אמורות לסייע לנו לעבור מחוסר תקווה לאופטימיות: * הפרוזק והדומות לה, העובדות על הסרוטונין וגורמות בעקיפין להעלאת רמתו במרווח שבין התאים במוח. * ה"אפקסור" והדומות לה, הגורמות לעלייה ברמות הסרוטונין והנוראדרנלין (הכימיקלים ה"חיוביים&#8237;("&#8236; במוח. * התרופות הטריציקליות – תרופות הדור הישן, שעדיין מביאות לתוצאות טובות בקרב חלק מהסובלים מדיכאון. (צילום: אינדקס אופן) בנוסף לאלו מציין ד"ר סטולר את הליתיום, שהוספתה לטיפול בתרופה נוגדת דיכאון אחרת מביאה להעצמת ההשפעה ולשיפור מהיר במצב החולה, ואת הטיפול בנזעי החשמל. "הטיפול בחשמל יעיל ביותר בעיקר בקרב חולים עמידים לטיפול ובמקרים רבים הוא כרוך בפחות תופעות לוואי מהתרופות. החולה עלול לחוש קשיי ריכוז למשך ימים או שבועות בודדים, אולם תוך זמן קצר השיפור שניכר בו פשוט מדהים. אנחנו לא יודעים למה זה יעיל כל?כך, אבל שיעורי ההצלחה גבוהים&#8237;." &#8236; הטיפול הפסיכולוגי ד"ר גיל גולדצוויג, פסיכולוג קליני ב"הדסה אופטימל" בירושלים, רואה ברכה בפרסום המחקר שהטיל ספק ביעילותה של גלולת האושר הטרנדית. כמאמין בכוחה של הפסיכותרפיה לרפא דיכאון, הוא אינו מופתע מעוצמת התגובה הציבורית שליוותה את פרסום המחקר. "אושר היא מילה אנקדוטלית והנהייה אחרי הפרוזק הייתה עניין אופנתי, למרות שהיא תרופה טובה. השיווק שלה היה דרמטי והיה שלב בו נדמה היה שחסר רק לערבב את הפרוזק במים כדי שכולנו נהיה מאושרים. בעיניי, ההתלהבות מהתרופה הזאת שירתה פנטזיה כללית לגלולה דע את הדיכאון מאפייני מצב הרוח הדיכאוני (1) תחושת דכדוך ועצבות (2) ירידה בתגובתיות ובפעילות, חוסר מוטיבציה (3) חוסר אנרגיה, פסימיות, חוסר יכולת ליהנות (4) ירידה בתיאבון, קשיי שינה, תחושת חוסר ערך, דימוי עצמי נמוך (5) במקרים קיצוניים, מחשבות על מוות והתאבדות (6) בשליש מהמקרים נלווית לדיכאון גם חרדה שתעשה את כולנו שמחים, מה עוד שהתרגלנו לחפש ולמצוא פתרונות מהירים לכל דבר – אקמול לכאב?ראש, פרוזק לדכדוך, סופר נני כשיש בעיה עם הילדים. "לפעמים צריך להיכנס לעומק של דברים. כדי לצמוח ממשבר צריך להבין מה קרה שם, מה מקורות הדימוי העצמי הנמוך, מאיפה צצו המחשבות הקטסטרופליות, למה הכל נצבע בשחור ואיך ניתן לשנות את זה, לדבר על אובדן קונקרטי או לא קונקרטי אם היה כזה, על תחושות אשמה וכדומה. תרופה נותנת הקלה, אבל היא לא פותרת את הבעיה והיא לא מפחיתה את הסטרס שהוא חלק ממירוץ החיים המודרניים. הפרסום הזה פשוט החזיר את הפרוזק לפרופורציות הראויות&#8237;."&#8236; טיפול פסיכולוגי טוב, אומר ד"ר גולדצוויג, עשוי לקצר את משך אפיזודה דיכאונית (הנמשכת לרוב כחצי שנה) ואף להאריך את טווחי הזמן החולפים בין אפיזודה אחת לאחרת. לעתים ניתן להסתייע בטיפול תרופתי במקביל לפסיכותרפיה (בייחוד במקרי דיכאון קשה ועמוק וכשנלוות לו מחשבות אובדניות) ובכל מקרה רצוי לדרבן את החולה הדיכאוני לבצע פעילות גופנית, שהוכחה חד?משמעית כמסייעת ליציאה מהמצב. האופטימיות הרבה שמגלים אנשי המקצוע באשר ליכולת להבריא מדיכאון גדולה עוד יותר כשמדובר בהיפטרות מחרדות. הטיפול הקוגניטיבי?התנהגותי הוא המקובל בהפרעות האלו, לרוב תוך הסתייעות בטכ? ניקות שונות של חשיפה הדרגתית למקור הפחד (ביופידבק, סימולטור, דמיון מודרך, היפנוזה) ובטכניקות של רגיעה. גם כאן, יעילותן של התרופות נחשבת גבוהה יחסית. הומאופתיה ורפואה אלטרנטיבית מעברו השני של המתרס נמצאת ההומאופתיה, שיטת ריפוי הוליסטית המתייחסת למכלול התלונות של האדם ולקשיים שהוא חווה במישורים שונים - הפיזי, הרגשי והמנטאלי. לקראת שבוע המודעות הישראלי להומאופתיה קלאסית, שמקיימת זו מודעה השנה השנייה האגודה להומאופתיה קלאסית בארץ, מסביר ד"ר קובי פריד, רופא כללי והומאופת, כיצד מתייחסת התורה הזאת לחרדה ולדיכאון&#8237; .&#8236;"אנחנו רואים את תמונת הסימפטומים בדומה לרפואה הרגילה, אבל מאמינים שהסיבות להם נמצאות ברובד אחר, לאו דווקא בעולם הכימי או הרגשי. הסימפטומים מבטאים הפרעה שנוצרת על?ידי כוחות רוחניים עוינים ברובד הרוחני של האדם, שאין דרך להמחיש או למדוד אותו. אפשר לצאת מדיכאון ומחרדה בלי טיפול תרופתי קונבנציונלי. אנחנו לא משחקים במגרש של הרפואה הרגילה והמבחן הוא מבחן התוצאה. העובדה היא שכשאני ועמיתיי מתאימים לכל אדם בכל מצב איזשהו הרכב טיפולי ספציפי – אנחנו פשוט עוזרים לו. וככל שאדם אוכל טוב יותר, ישן טוב יותר, אוהבים אותו והוא אוהב אחרים – כך סיכוייו להירפא עולים&#8237;."&#8236; אפשרויות אלטרנטיביות אחרות לטיפול בדיכאון ובחרדה הן ה"רמוטיב" מבית "מעבדות רפא&#8237;,"&#8236; תרופה נוגדת דיכאון המופקת מתמצית צמח ההיפריקום וה"אלספה מוד" מבית "טעם טבע אלטמן&#8237;."&#8236; מחקרים לא מעטים מצביעים על קיומו של קשר בין מחסור בחו? מצות שומן אומגה?3 לעלייה בשכיחות סימפטומים דיכאוניים. בכמוסת האלה מינון מוגבר שלהן בשילוב חומצה פולית וויטמין &#8237;.12B&#8236; חברת "בוארון" מציעה את "דטיף" להקלה במצבי חרדה, בייחוד בקרב ילדים. וכדי לא להגיע למצב של הזדקקות לסיוע מקצועי כזה או אחר, אפשר לנסות ולחזק את האלמנטים הבאים, שלפי מחקרים עשויים למנוע דיכאון מלכתחילה: * פעילות גופנית. * חשיפה לאור. * כשמונה שעות שינה בלילה. * קשרים חברתיים ומשפחתיים.

מצה שלום, בעיני זו כתבה מעניינת שיש טעם רב לקרוא אותה. היא כתבה מעמיקה העוסקת בנושא השימוש בתרופות נוגדות דכאון מכמה כיוונים. היא נראית כתבה שמאזנת בין האופוריה שליוותה בעבר את הפרוז לבין המתקפה שעלתה לאחרונה בעקבות פרסום המאמר על יעילות הפרוזק בקרב הסובלים מדכאון קל. אני שב ואומר כפי שאמרתי בעבר- במקרים של דכאון קשה עדיין ישנה חשיבות רבה לטיפול תרופתי במקביל לטיפול פסיכולוגי. דרור

חג שמח למי ששמח אני לללללללאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא אתמול ערב חג הטקשרתי לפסיכולוג שלי השתגאתי מהמחשבה שהוא עם המשפחה שלו אוכל ושמח ואני נרקבת אז הפרעתי לו ובכיתי בטלפון ועשיתי לו חג פחות שמח מקווה מאוד שאחרי השיחה איתי נעלם לו התאבון למה הוא לא עזב הכל ובא אליי כל כך עצוב היה לי וכל כך רציתי שיבוא לנכם מה הוא לא הבין את זה? עצובה מאודדדדדדדדדדדדד.

ניבית שלום, נשמע לי שקשה לך מאוד עם החג. הוא מעצים תחושות יומיומיות של בדידות של היעדר הנאה וטעם. בעיקר כאשר את מתבוננת סביבך ורואה שלאחרים יש את מה שלך אין. אחד מהם הוא המטפל שלך. אני שומע שמאוד רצית שהמטפל שלך יבוא וינחם אותך, רצית אולי שירגיש גם מעט ממה שאת מרגישה, שגם החג שלו לא יהיה כל כך שמח. אני חושב שהוא שמע את הצורך שלך, אבל גם אם לא קל לשמוע את זה, נראה לי שלו היה מגיע אולי היית חשה הקלה רגעית אבל בטווח הארוך, ובוודאי מבחינת הטיפול זה לא היה טוב. הרי בסופו של דבר המחשבה היא שבעזרת הטיפול תצליחי להתרומם מעט, שהחגים שלך יהיו שמחים מעט יותר, ולא שהחגים שלך ימשיכו להכאיב, לא רק לך אלא גם לו. דרור

ל: בילבי שלי, <> המדהימה, שרית האמיצה, ME, me2 , נועם ונמש, ד., ל., נורית, איריס, לילך, ש., אלמונית 2, כל החברות הקבועות וכמובן לדרור אורנה ליאת ודוד ולכל מי ששכחתי חג שמחחחחחחחחחחח שלכם מקלדת:-))))))))))))))

מקלדת שלום, חג שמח גם לך, דרור

חג פסח שמח .. שיהיה זה חג של התחדשות .. פריחה.. והמון אהבה , מחבקת אותך .. שרית

ד. שלום, חגים, ובעיקר חגים משפחתיים מעוררים רגשות עצמתיים בקרב אנשים שונים ומסיבות שונות. איני יודע מדוע את שונאת את היום הזה, מה מקושר עבורך ליום הזה ועם מה את נדרשת להתמודד ביום זה. אני מניח שלא קשה לך רק עם היום הזה, ועם הקשיים הללו אני מקווה שאת מצליחה להיעזר בתוך טיפול. דרור

גל מור / נקודות חמות האחריות המשפטית על מנהלי הפורומים כבדה מדי / דעה על אף שאין מקום להפקרות בפורומים, פסק הדין בעניין התביעה של הווטרינר בושמיץ נגד ענת רפואה, המנהלת לשעבר של פורום זכויות בעלי החיים בוואלה, סותם סופית את הגולל על הפורום כחלל אינטימי "שלנו" ומטיל אחריות כבד על כתפיו של מנהל הקהילה פורסם: 20.04.08, 10:14 ההגדרה החמקמקה של מנהל פורום נוצקה בימים של טרום-Facebook, כאשר האינטרנט היה עוד מערב פרוע של גולשים חסרי פנים. מנהל הפורום שילב בין שוטר תנועה ומדריך צופי - הוא ניהל דיונים, העלה נושאים, הגיב, גער ואף מחק הודעות של טרולים וגולשים שהפרו את חוקי הקהילה הכתובים או הבלתי כתובים. הפורום היה אז מרחב מוגן ברובו - מדי פעם הגיע אורח, הציץ ואם התקבל על ידי החברים - הצטרף כחבר קבוע. אז, בימי הבי בי אסים בשנות ה-80 ובימים הראשונים של האינטרנט המסחרי באמצע שנות ה-90, רוב העולם לא היה מודע לקיומם של הפורומים ולמשתתפים היה נוח עם היותם חברים בכת סודית וייחודית. בשנים הבאות נסללו כבישים מהירים ומחלפים ששימשו תשתית למאות המיליונים שהצטרפו לרשת העולמית. האינטימיות נגוזה והתמימות פינתה מקום ליזמות. כך שינו הפורומים את פניהם. על אף שהפורומים המוכרים לנו בישראל אינם שונים מהותית מהמבנה המקורי של הפורומים שפעלו לפני עשור ויותר, הרכב האוכלוסייה שלהם השתנה באופן מהותי. בעידן של רשתות חברתיות, מסרים מידיים, בלוגים, מצלמות רשת ושלל אמצעים ודרכים לביטוי עצמי, האפשרות לנהל דיונים טקסטואליים כבר אינה כה מלהיבה. התמקדות בתמיכה וסיוע כמו כל מדיום שנמצא תחת מתקפה, הפורומים נאלצו להמציא את עצמם מחדש כדי לשרוד, והנישה הטבעית עבורם הייתה תמיכה, הדרכה והירתמות למען מטרה מסוימת. מי שמתעניין בדיון על שידורי אמש בטלוויזיה, רוב הסיכויים שיבטא את דעתו או יקרא מה חושבים אחרים בבלוגים רלוונטיים או בתגובות לביקורת טלוויזיה, אך לצורך טיפ בנושא טיפול רפואי, הדרכה בנושא רכישת מצלמת וידאו או קבוצת תמיכה של הורים שכולים, עדיין הפורומים ממלאים תפקיד חשוב. למרות השינוי באופי הקהילה, תפקיד מנהל הפורום לא השתנה במקרים רבים. לאתרים שונים מדיניות שונה בשאלה מי ראוי ויכול להיות מנהל פורום. רובם לא מנהלים יחסים של עובד-מעביד והם נחשבים למעין מתנדבים, על אף שהם זוכים להטבות שונות כמו חיבור אינטרנט חינם. לאחר שהאינטרנט צבר פופולריות והודעות הפורום נחלצו מהגטו והפכו זמינות לכל אדם באמצעות חיפוש פשוט בגוגל, גדלה האחריות המוטלת על כתפיו של מנהל הפורום. האנשים הנחשפים להודעות אינם רק גולשים בפורום – קבועים או מזדמנים. מנהל הפורום אינו יכול עוד להרשות לעצמו להתייחס להודעות המתפרסמות כאל חילופי דברים במועדון חברים סגור. הנחת היסוד שלו צריכה להיות כי כל אדם – בישראל הקטנה במיוחד – עשוי להיחשף לדברים הנכתבים עליו בפורום במוקדם או במאוחר והאחריות שלו לפרסום כבדה במיוחד. בושמיץ נגד רפואה ההמחשה האחרונה לכך היא פסק הדין מהחודש שעבר של בית משפט השלום בתל אביב בעניין התביעה של ד''ר משה בושמיץ נגד ענת רפואה, שניהלה בעבר את פורום "זכויות בעלי חיים" באתר וואלה. בפורום שנסגר בינתיים בשל הודעות משמיצות, פורסמו בין השנים 2001 ל-2003 דברים נגד הווטרינר, ד"ר בושמיץ, שותף ובעלים בחווה לגידול ורביה של קופים במושב מזור, המשמשים למחקר רפואי. בושמיץ העדיף לתבוע ב-2003 את מנהלת הפורום בלבד ולא את אתר וואלה, שטיפל בבעיה עם קבלת תלונתו על פי שביעות רצונו ואף פיטר את רפואה מניהול הפורום. כבר בשנה שעברה קבע בית המשפט כי רפואה, בתוקף תפקידה כמנהלת הפורום, לא פיקחה כראוי על הודעות שפירסמו אחרים ו''נתנה במה לפרסומים בהם נשפכו קיתונות של דברי נאצה נגד פעילותו של התובע". בית המשפט הכיר בטענה כי הפרסומים פגעו במעמדו של בושמיץ כווטרינר העירוני של הוד השרון ולפעילותו כמרצה. נוסף על כך, הוא קיבל את טענת התובע כי בעקבות הפרסומים הוא ובני משפחתו היו נתונים לאיומים באלימות ורצח. בחודש שעבר נפסק כי רפואה תפצה את ד''ר ב-123 אלף שקלים. מודעה בית המשפט נתן משקל להיקף הפרסומים ולחודשים הארוכים בהם הופיעו ההודעות הפוגעניות מבלי שיוסרו ומבלי שרפואה תביע חרטה על הפרסום ועל הנזק שגרמה לתובע בפורום שבניהולה. השופטת שושנה אלמגור דחתה את הטענה כי הזמן הארוך במהלכו הופיעו ההודעות באתר מבלי שבושמיץ יתבע את הסרתם אינם מעידים על כך שלא הוטרד מהם. היא גם דחתה את הטענה כי יש להתחשב בכך ששאלת גידול בעלי חיים לצורך ניסויים מדעיים היא שנויה במחלוקת ציבורית. "גם מחלוקת ציבורית, קשה ככל שתהיה, ראוי שתנוהל בדרך ראויה, ואין ליתן דרור בגדרה ללשון משתלחת מן הסוג אותו אפשרה הנתבעת במסגרת הפורום שניהלה", כתבה אלמגור בפסיקתה, "אשר על כן, הפיצוי צריך לשקף את מידת הפגיעה שנגרמה לתובע כתוצאה מהפרסום ומהמעשה הרשלני שהנתבעת חויבה בו". לא חלל אינטימי הפסיקה בעניינם של בושמיץ-רפואה, על אף שהיא עוסקת בנושא מעורר יצרים מלכתחילה, סותמת סופית את הגולל על עידן הפורום כחלל אינטימי "שלנו" ומעגנת את תפקידו של מנהל הפורום בהלכה המשפטית. מנהלי פורומים עשויים לא למחוק הודעות משמיצות גם בשל אי הכרת החוק, חוסר מודעות או תשומת לב להודעות המתפרסמות. בית המשפט בוודאי יתחשב בנסיבות – בכל מקרה לגופו - אך לא מן הנמנע כי גם בעתיד לא יפטור מנהלי פורומים מאחריות משפטית. ברור לחלוטין כי אין מקום להפקרות בפורומים, אך כתוצאה מכך פחות גולשים עשויים להביע עניין בתפקיד התנדבותי אשר סיכון משפטי לצדו והתפקיד יישאר נחלת חברות וארגונים שנהנים מהגנה משפטית ויש להם אינטרס ברור לקחת את הסיכון

שלום לך, הכתבה שאת הבאת היא כתבה מעניינת שהנושא שלה העסיק אותנו כמנהלי פורום בעבר ועדיין מעסיק. אנו רואים חשיבות עליונה ביכולת להשתתף בפורום מתוך אווירה מאפשרת, גם אם לא תמיד ישנן הסכמות. זו גם הייתה הסיבה בעטיה עבנו לעבוד במודל זה של פורום סגור. נושא הפורומים ברשת וניהולם הוא נושא מורכב המעלה שאלות רבות. אני לא יכול לומר שאיננו טועים, אך אני יכול להבטיח שאנו מקדישים לכך מחשבה רבה מתוך ניסיון להתמודד ככל האפשר עם פורום מאפשר דעות שונות, ושאלות שונות, אך כזה שלא יפגע ככל האפשר. דרור

בבוסתן לבלב תפוח שיבולים קדות ברוח בחוצות קולות של ילדים ושרידי דמעות הגשם נוצצות על כר הדשא- אך קרני חמה בין עננים העצים לבשו שוב מעטה ירוק שוב פורחות להן האהבות כי האביב שב אלינו מרחוק ועימו חוזרות החסידות כי האביב שב אלינו מרחוק- ועימו חוזרות החסידות רוח אביבית נושבת מבריחה את העצב העולם עליז ללא סיבה אך הנפש משתוקקת רק לומר פשוט בשקט- לאביב ששב ברוך הבא העצים לבשו שוב מעטה ירוק שוב פורחות להן האהבות כי האביב שב אלינו מרחוק ועימו חוזרות החסידות כי האביב שב אלינו מרחוק ועימו חוזרות החסידות.

שלום לך, אני מודה לך על הברכה, ומצטרף לאיחולייך בברכת חג שמח לכל משתתפי הפורום ולליאת ודוד החולקים איתי את ניהולו. דרור

פוחדת להיות עם עצמי ועם זאת ההרגשה. דממת הלילה של בחוץ,גורמת לבפנים הרועש שבי להשמע כצרחה מחרידה.כואב לי כל הגוף,רועד לי בלב ומר ורע לי בנשמה. מוצפת כואבת נחנקת רועדת פוחדת,נשאבת שוב לתהום לאותן מחשבות רודפות וקשות.לתופעות הלואי של הגוף לאותו קול פנימי שגם חרש ישמע צעקתו שאומר תמותי כבר תדממי למוות. עייפתי מלהלחם בקול הזה שחוזר ומשמיע בלי סוף. וליאת יין ישמח לבב אנוש-ואני אסתפק שיעלה כבר וידפוק את זה הראש. שיקח אותי מהמקום הזה או יטביע לעד.שהכל יסתובב סביבי רק לא בתוכי,רק לא בתוכי אין עןד מקום לכלום שם עמוס לי מידי צפוף ומחניק די!שונאת את הלילה והוא רק מתחיל...לילה טוב יאוש ובוקר טוב תקוה מי הבא בתור ומי בתור הבא.

ד. שלום, ליאת תהיה כאן ביום חמישי, בינתיים אני אנסה להשיב. נשמע לי שאת עוברת ימים קשים מאוד, ימים בהם התחושה היא שאין מפלט, הכל סוגר עלייך, בעיקר המחשבות. השהייה עם עצמך בימים אלו רק מעצימה את המחשבות והכאב. אני יכול להבין את הכאב הזה, את התחושה שזה פשוט ייעלם כך או כך. אני לא יודע אם זה יכול להיעלם, אבל אני בהחלט חושב שזה יכול לכאוב הרבה פחות. כאשר הדברים קצת יותר מעובדים, קצת פחות משתלטים על כל החוויה. אולי הדברים שלי נשמעים קצת מרוחקים כרגע, לא מושגים. אבל חשוב שהם יישמעו, כי יבוא רגע בו הם יישמעו פחות מרוחקים והרבה יותר מושגים. בינתיים אני מצטרף לתקוותך שימים טובים יותר בפתח. דרור

מן האגדה - "כשהיה משה רבנו רועה צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי, ורץ אחריו - עד שהגיע לחסות. נזדמנה לו בריכה של מים, ועמד הגדי לשתות. כיוון שהגיע משה אצלו, אמר: אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא, עייף אתה. הרכיבו על כתפו והיה מהלך. אמר הקדוש ברוך הוא: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם, כך חייך - אתה תרעה צאני ישראל". כמה חמלה ואהבה בסיפור קטן אחד. מאחלת לכל באי הפורום חג שמח וכשר, חג של שקט ושלווה, שלום ואחווה, רוגע ופיוס. ערב טוב וסדר חגיגי ונעים. ליאת

חג שמח לכל משתתפי הפורום ולרועיו הסבלניים ורבי החמלה. יעלה

אני מרגיש בדידות מאוד מאוד חזקה כבר 20 שנה. אני בן 25. אני לא מצליח לשמור על קשרים עם אנשים ממסגרות שעברתי - צבא, עבודות וכו'. אני כל פעם חוזר לנק' ההתחלה - לבד, לבד בסופש, לבד באמצע שבוע. זה לא נותן לך הרבה תקווה, הלבד. כאילו.. למה להמשיך לחיות אם אתה כ"כ סובל מבדידות?

שלום אסי, לא לגמרי ברור לי מדבריך האם אתה חש בודד גם כשאתה נתון במסגרת חברתית כלשהי, או רק כאשר אתה מתנתק ממנה, ולא מצליח לשמר את הקשרים שיצרת. בכל מקרה, אתה חש בודד כרגע, ואין לי ספק שמדובר בחוויה קשה. ברמת העזרה העצמית, תוכל להשתדל להרחיב בכל מחיר את המעגלים החברתיים שלך, דרך מעורבות מכוונת במקומות בהם נפגשים אנשים (מסגרות אקדמיות, חוגים, טיולים מאורגנים, מסגרות התנדבותיות, וכיוב'). ברמה המקצועית, תוכל לצאת למסע חקר אל תוך עצמך, במסגרת טיפול פסיכולוגי, בעזרתו תוכל לבחון מהם הקשיים הספציפיים שמפריעים לך ליזום או לשמר מערכות יחסים משמעותיות לאורך זמן. הקשר הטיפולי עצמו מהווה פעמים רבות "מיני-מעבדה" בינאישית, אך גם מקור תמיכה, קבלה וקרבה שכה חסרות לך. עוד פיתרון, שהוא בעצם שילוב של שתי הצעותי הקודמות, הוא טיפול קבוצתי, שיכול לספק חוויה מעשירה ומשמעותית. ועוד לא אמרנו דבר על העולם הוירטואלי, שיכול לתת דחיפה רצינית לאנשים ביישנים או נסוגים חברתית, שיכולים לבסס קשרים חברתיים ענפים דרך המחשב, ולהרחיבם גם מעבר למסך. חיים של בדידות יכולים להיות באמת עגומים, אך נדמה לי כי ההכרזה ש'אין טעם להמשיך לחיות' מוקדמת מאד מאד. על כל אחד מאיתנו מוטלת האחריות לגרום באופן אקטיבי לכך שחיינו יהיו ראויים לחיותם. זו עבודה קשה ויומיומית, אך משתלמת. אל תרים ידיים, אנא. בברכת 'כל ישראל חברים' וחג שמח ליאת

שולחת לך חיבוק :-)

שלום אני נ ואני בת חמש עשרה וחצי ,ואני על סף קריסה אני לא מסוגלת יותר, אני חייבת עזרה ממך אני הייתי אצל מספר פסיכולוגים במשך זמן רב ועדיין לא עזרו לי! הבעייה שלי היא שאני לא מסוגלת (((לא משנה מה יעשו בכדי שאני ילך)))ללכת לטיול עד שעות הערב או אחהצ ואם זה לישון איפשהו אין סיכוייייי גם אפילו לשעה עם חברה חצי שעה מהבית בבוקר אני יסבול אני ירגיש רעע בחילות ואתגעגע הבייתה!!אני נוטלת כדורי LOSTRAL שנה והם לא עוזרים!!אני לא יודעת מה לעשות אני חייבת עזרה אני רושמת לך את ההודעה הזאתי ובכל מהלך הכתיבה אני לא מפסיקה לבכות!!ניסיתי הכל הכרחתי את עצמי ללכת לטיולים אבל זה לא עזר תמיד בסוף ברחתי או התחמקתי אני מתהההההההההה לצאת אבל לא מסוגלת עזרי לי תודה רבה נ'

ערב טוב נ', חרדה מהסוג שאת מתארת יכולה להקשות מאד על ההתנהלות היומיומית, בעיקר בגלל מנגנון ההימנעות: כדי לא לחוות את תחושות החרדה, קיימת נטייה להימנע מכל מה שעלול לעורר אותה, וההצטמצמות ההדרגתית משאירה אותך בסופו של דבר במקום בטוח אבל קטן נורא ובודד. הטיפול התרופתי שאת מקבלת אמור להשפיע רק לאחר שבועיים שלושה, ואם את נוטלת אותו מעבר לזה ללא הטבה, כדאי לשקול עם הפסיכיאטר מינון גבוה יותר. חשוב להדגיש שהסיכוי להתגבר על חרדה כה עזה וכה מתמשכת גבוה יותר כשמטפלים בה במשולב: טיפול תרופתי וטיפול שיחתי קוגניטיבי-התנהגותי. אני מתפתה להוסיף ולהצביע על כיוונים נוספים (דינמיים) להתבוננות, כמו מערכת היחסים שלך עם הורייך, וסוגיות של נפרדות, עצמאות, תוקפנות, ועוד. לא ברור מדוע הטיפולים הקודמים שלך לא הועילו, והאם את או הורייך נתתם זמן מספיק לתהליך. לעיתים קרובות, משפחות עם קשיים בנפרדות רואות בטיפול איום על הקשר הלא-בריא בין הילד להורים, מה שמביא (ביודעין או שלא ביודעין) לכשלון הטיפול. מעודדת אותך בכל לבי להגיע לטיפול ולהתמיד בו. בהצלחה ליאת

תודה רבה על תשובתך אני עברתי טיפול הדרגתי אך ללא הצלחה ...לא התקדמתי וגם אין טיולי בהס הדרגתיתם זה או טיול עד 12 או טיול עד הערב או טיול של שינה.מאוד קשה לי אני גורמת סבל להוריי שאני לא נותנת להם לנסוע לחופשות וכשהם נוסעים ואני בבית עם סבתי אני במצב נוראי מקיאה כל הזמן לא אוכלת וזה מוסיף עוד ועוד על זה שאני בתת משקל(אני פשוט לא אכלנית אני ברננית באוכל יש אוכל ספצפי שאני אוהבת)!!כשהוריי נוסעים אפפילו ללילה בבית מלון אני בבית במצב קשה מאוד: הקאות בכי הרגשה רעה ובחילה כל הזמן .ההתמודדות שחוזרת על עצמה לא גורמת לי להרגיש יותר חזקה הפחד חוזר כל פעם מחדש אפילו אם אני מתמודדת איתו וכשאני מתמודדת איתו זה בסבל רב.אני נוטלת שני כדורים כל יום במשך שנה ניסיתי לדעתי הכל הייתי אצל פסיכולוגים פסיכטרים לקחתי סוגים שונים של כדורים במינונים שונים אבל כלום לא השתנה.אני מרגישה מבואסת כל הזמן ואני חייה כל הזמןן בפחד ובתחושה רעה עזרי לייייייייי את התקווה האחרונה שלי למציאת פתרון ,אולי זה נשמע משהו פשוט ודבילי שאני לא מצליחה לנסוע מהבית או לתת להורים שלי לצאת או שאני לא מסוגלת לישון אצל חברה בלי להקיא ולהרגיש רע, אני לא יודעת מהי הסיבה לכך האם זה יכול להיות קשור לזה שאבי נגע בי שהייתי בת 12 והוא לא הבין את זה שהתבגרתי או שזה אולי קשור לזה שפעם הלכתי לישון אצל חברה טובה במסיבת פגמות וילדים עבדו עלינו שיש גנב בסביבה וזה גרם לי להקיא אין לי מושג HELP תודה רבה ואני מעריכה את עזרתךך נ'

שלום, בתי בת ה-3 עושה קקי בתחתונים הרבה פעמים. אני רוצה ללכת חכמה שיחות ייעוץ בנושא עם מומחה. האם ניתן להגיע אלייך או להמליץ לי על מישהו באזור ת"א/ המרכז? תודה, ליאת

שלום ליאת (איזה שם יפה...), כתבי לי למייל האישי, ופרטי מעט יותר. יתכן שאוכל לסייע מכאן. חג שמח ליאת