פורום פסיכולוגיה קלינית

שאלתי הקודמת: מה מקומנו כהורים, כיצד לנהוג כלפיה? אני רואים ויודעים את סבלה, איך ניתן לעזור, מה לומר, ומה לא לומר? עד כמה לכוון לטיפול (אם אפשר בכלל, כי היא לא רוצה לשמוע על כך- "הכל בסדר, מה אתם רוצים?") מה מקומנו כהורים, כיצד לנהוג כלפיה? אני רואים ויודעים את סבלה, איך ניתן לעזור, מה לומר, ומה לא לומר? עד כמה לכוון לטיפול (אם אפשר בכלל, כי היא לא רוצה לשמוע על כך- "הכל בסדר, מה אתם רוצים?") תודה על התייחסותך! אבל, אני מחפשת גם עצות ממש מעשיות, ועל כך לא קיבלתי מענה לשאלותי (לכן העתקתי אותן שוב). בנוסף, כלפינו היא מציגה כאילו הכל בסדר, אבל אני יודעת שהיא הולכת לעיתים רחוקות לשיחות עם היועצת (שאיננה מקצועית בתחום הפסיכולוגי), ואיננה משתפת אותנו כלל. עלה גם נושא לקיחת כדורים SSRI- מבלי שנדע- האם נכון לעשות זאת מאחורי הגב של ההורים? אודה לך מאוד, אם תתני גם דוגמאות מעשיות לדבריך.

שלום לך, ראשית, אני אשמח אם תוכלי לפרט ולהזכיר מעט יותר את מהות הסבל עליו את מדברת. באופן כללי כאשר אדם חושש מטיפול, ואינו מסכים לפנות, לא קל ואולי גם לא תמיד נכון ללחוץ עליו ללכת לטיפול. אבל מה שכן ניתן לעשות הוא לשקף את מה שאתם רואים, שהיא תוכל להבין מדוע אתם מודאגים לאפשר לה לדבר איתכם ואולי כשהיא תרגיש שהיא פחות מאויימת, פחות מתגוננת ממכם היא תסכים גם לשמוע על טיפול. בנוגע לטיפול תרופתי, בהנחה שהיא עדיין קטינה, חשוב שאתם תהיו מודעים לכל טיפול שניתן לה או שנשקל לתת לה. דרור

שלום!! אני בת 17 ואני קלסטרובופית משנולדתי. אני צריכה לעבור עוד שלושה שבועות בערך MRI.. הבנתי שזה מכשיר ממש ממש סגור וגם ראיתי אותו פעם ולא נראה לי שאני אצליח לשרוד שם ככ הרבה זמן!! יש משהו שאפשר לעשות?? אולי איזה כדור שאפשר לקחת לפני?? תודה ושנה טובה!!

חשוב להתייעץ עם הרופא שהמליץ על הבדיקה. MRI זה אכן מכשיר שקצת צפוף בתוכו וגם מרעיש.. הבעיה היא שאסור לזוז בו. יש גם תינוקות קטנים שעוברים את הבדיקה, והם בטח זזים מלא, אז אני בטוחה שיהיו לרופא המלצות התמודדות- גם עם החרדה שהעניין מעורר בך וגם עם עניין התנועה בתוכו. אל תתביישי- שתפי אותו ואני בטוחה שימצא פתרון. אני בטוחה שיש יזה כדור או תרופה שיוכלו לטשטש אותך קצת ולהפחית את הפחד בלי לפגוע בתוצאות הבדיקה, אבל חשוב לשתף ולספר לו כדי שידע אחר כך לפרש את התוצאות בהתאם. שלא תקחי איזה כדור שאולי תגלי אחר כך שמשפיע על התוצאות.. הכי בטוח זה לשאול. אני בטוחה שהוא כבר נתקל באנשים עם קשיים דומים והיה בסדר.

מירי שלום, קלסטרופוביה היא סוג של הפרעת חרדה. לעיתים קרובות היא מצמצמת את החופש שלך לבחור מה את רוצה לעשות, ויכולה להגביל אותך. קיימות שיטות שיפול יעילות למדי לטיפול בקלסטרופוביה, בעיקר על ידי שימוש בטיפול קוגנטיבי התנהגותי. אבל טיפול כזה דורש מספר פגישות ולא בטוח שיש לך די זמן עד הבדיקה. אבל בשלב כלשהו הייתי ממליץ לך לנסות ולטפל בבעיה הזו כך שתרגישי חופשיה יותר ומוגבלת פחות. לגבי הבדיקה אני מסכים עם דבריה של דנה, ישנן תרופות מרגיעות שניתן להשתמש בהן אך חשוב להתייעץ קודם עם רופא משפחה ועם הרופא האחראי על הבדיקה. בהצלחה בבדיקה, דרור

למה אני לא מצליחה להבין את זה , איך משתמשים בטיפול , למה זה משפיע עלי כל כך . היא כל הזמן נמצאת אצלי בראש , אני כל כך מרגישה כל כך תלוייה בה . מצד שאני ברגע האמת , אני יושבת שם מספרת לה כמה עובדות על דברים שקרו (היא יודעת על התלות הזאת ) , אבל לא באמת מצליחה להסביר לה , מרגישה שהיא כל כך רחוקה מלהבין מה עובר עלי (ולמה בכלל אני מצפה שתבין ) , ומרגישה נטל , לא מאמינה שבאמת אכפת לה . למה היא לא מצליחה לראות ולשמוע .. איך זה שאני כל כך קשורה למישהו , שמצד שני מרגיש לי זר מוחלט .. ואיפה משיגים את המילים הנכונות להסביר את עצמי .. כבר לא מבינה כלום..

* שלום, אני שומע בדברייך בלבול רב, תחושה של ניגוד עצום בין הקרבה שאת חשה אליה בין הפגישות, עד כדי כך שהיא נמצאת איתך כל הזמן, לבין המרחק שאת חשה בזמן הפגישה. הכמיהה שלך שהיא תוכל להבין אותך בלי מילים, ממש כפי שקורה בין הפגישות. אבל ברגע שאת מתבקשת לשתף בפגישה ולתרגם למילים ההרגשה היא שזה מתקלקל, שהמילים טכניות ולא מעבירות שום דבר מההרגשה הזו. זו נשמעת לי תחושה עזה של בלבול, שאת מנסה לצאת ממנה, ואני יכול להבין את הרצון הזה, אבל כרגע זה קשה. במקום זה הייתי מציע לך לנסות ולהרגיש אותה בתוך הבלבול הזה, וכך בהדרגה להרגיש יותר ויותר שאכפת לה, שהיא מנסה להבין ביחד איתך מה קורה ביניכן. ושביחד תנסו למצוא את המוצא מהבלבול. בינתיים נראה לי שעצם ההמצאות בו לא לבד היא משהו משמעותי ביותר. דרור

שיתוף: היום הייתי אצל הפסיכולוגית שלי : היא שאלה מה אני מאחל לעצמי לשנה החדשה? עניתי לה שאני מאחל לעצמי שאמות כבר, שאלוהים ישמע אותי! כשהסתכלתי עליה ראיתי שיורדות לה דמעות ואז עם כל הפאדיחה גם אני בכיתי. כך התחלנו שנינו את השנה החדשה. שנה טובה לכל הפורום

נמו שלום, כשקראתי את דבריך הרגשתי רגשות מעורבים. מצד אחד הרגשתי עצב, עצב על שזו משאלתך לשנה החדשה ורצון להבין מדוע אתה מרגיש כך. אבל הרגשתי גם שהיה שם רגע של מפגש אמיתי ביניכם, מפגש משמעותי בעיני מאוד, לצד הכאב והעצב שהוא טומן בחובו. אני מקווה עבורך שבשנה זו יהיהו מפגשים משמעותיים נוספים ביניכפ, מפגשים בהם לא תרגיש לבד, תרגיש מובן ותוכל להרגיש משמעותי עבור מישהו אחר. דרור.

תודה לך דרור שהרגשת את העצב והכאב שהיא ואני הרגשנו היום היום זה היה אמיתי וקרוב יותר משבעה חודשים שהחלפנו מילים וכן הרגשתי היום משמעותי ובכלל לא לבד! שנה טובה

שלום לכולם ושנה טובה אני רוצה לשמוע ממטופלים אחרים הבאתי למטפלת שלי מתנה לחג ביום שישי (סט כוסות משהו מושקע עם ציורים יפניים וכרטיס ברכה) היא לא קנתה לי כלום רק כתבה לי בדף אפילו לא כרטיס קנוי רק דף.... יש כאן כאילו אנשים שקבלו מתנות לחג או שרק אני הפרייארית קניתי לה מעניין אם אני המטופלת היחידה שקנתה לה או שהיא קבלה מכולם... אשמח לשמוע שיתופים ביי לכם להבית

הי להבית אני קונה למטפלת שלי כל חג מתנה בדר"כ ספר והיא תמיד אומרת לי שלא צריך ומנסה לנתח איתי למה. הפעם הבאתי לה לוח שנה שולחני עם הקדשה לשנה החדשה . אני לא מצפה ממנה למתנה (הנתינה גורמת לי סיפוק אדיר). בשבילי החום והאהבה שהיא מעניקה לי היא המתנה הכי גדולה. לא נותנים מתנה ע"מ לקבל חזרה. חג שמח ושנה טובה,איריס.

מטפלים נוהגים לא לקנות מתנות למטופלים שלהם- גם לא לחג או ליום ההולדת. פשוט לא מקובל. יש מטופלים שמביאים מתנה ויש שלא, תלוי בהרגשה ובאופי של הבנאדם. יש גם מטפלים שלא מראים שמחה גדולה כשהם מקבלים מתנה.. תארי לך איך היית מרגישה אז? זה שהיא כתבה לך משהו לכבוד החג- בעיניי זה כבר המון! המטפלת שלי אמרה לי שנה טובה וזהו. הכי בנאלי שיש. בלי מילים אישיות יותר. אני השקעתי בברכה קצת יותר אישית וקצת פחות של כרטיס ברכה, אבל היא הסתפקה בזה. נראה לי שבסך הכל את נמצאת במקום טוב.. לדעתי היא השקיעה בך דווקא, למרות שזה לא מרגיש לך ככה כרגע.

שלום לך, אני יכול להבין את הפגיעה שלך, את מרגישה שיש כאן משהו לא הדדי. את השקעת וקנית והיא בסך הכל כתבה משהו. היעדר ההדדיות הזו מעלה מן הסתם שאלות כגון האם באמת אכפת לה, מדוע לי אכפת יותר. אני שומע גם כעס בקולך ומבין גם אותו. לרוב כאשראנו קונים מתנה לחג אנחנו מקבלים משהו בחזרה. חשוב לדעת שהצד השני חשב עלינו גם כן. אבל האם היא לא חשבה עלייך? האם בכתיבה שלה לא היה ביטוי למחשבה ואכפתיות מצידה. יש משהו לא הדדי במפגש הטיפולי, משהו שלעיתים קרובות לא נוח להפגש בו. הוא מתבטא אפילו באופן בו הפגישה מתנהלת - מתמקדים בצד אחד - בצד של המטופל. כשהמטפל לעיתים כלל לא משתף ולעיתים משתף ברמה מסויימת אך לא בהדדיות מלאה. אני לא אומר שאין ממה להפגע אבל אולי כן מציע לבדוק האם זה עולה רק סביב המתנה או גם סביב מקומות נוספים בטיפול. דרור

שלום לך, קצת התפעלתי בתוכי כשקראתי אותך .. ואני מסתכלת על הדברים מהחוויה שלי .. כל התקופה הזו שאני אצל הפסיכולוג ..(וזה כמעט 3 שנים ..) מעולם לא חשבתי אפילו לרגע .. "היי.. למה הוא לא מחזיר לי .. קונה לי .. או כותב לי .. כמו שאני אלייו .." לא יודעת. כל חג ויום הולדת שלו .. אני כותבת לו ברכה מרגשת שבאה ממש מכל הלב .. אני קונה לו בדכ שוקולדים ..או מתנה סימלית בשביל הכוונה .. ומרגישה עם זה ככ טוב .. כי מגיע לו !!!!!! וזה ממש מכל הלב שלי .. והוא ..ישר מסתכל על הברכה , קורא אותה מולי .. ונותן לה המון מקום.. וזה ממלא!!!! אתמול , הוא נורא התרגש .. ראיתי על הפנים שלו .. אפילו לרגע פשוט נצנצו לו שם דמעות בעיניים כשהוא קרא את הברכה .. וזה עשה לי ככ טוב .. זה מה שאני זקוקה ..בעצם ממנו .. ההכרת תודה שלו אליי , על זה שאני סומכת עליו , מאמינה בו . האכפתיות שלו אליי דרך מילים מחבקות , הנוכחות שלו .. הגבולות האלה שהוא שומר עליי דרכם.. האתיות שבו ..זה האישו שלי... לא זקוקה ממנו למתנות ..באמת .. ממש לא .. מספיקה לי שנה טובה ובנאלית ורגילה ..ששגורה בפה כ "כשנה טובה" בלי שום תוספות אישיות ומיוחדות ..או כאלה שממכרות. כי אני באמת חושבת שככה כדאי שזה ישאר .. שהקשר ביננו .. ישאר פשוט ככה . הוא יהיה בשבילי רק המטפל .ששומר ודואג ומקצועי ולא פוגע ואני יהיה בשבילו רק המטופלת .. "המעצבנת ".. אבל זו שמעריכה אותו ומוקירה לו תודה, על היכולת שלו להיות מקצועי ברמות ...מולי על היכולת שלו להוביל אותי למקומות שאני נמצאת בהם היום. מקווה שעניתי לך .. רק דעי , שאם היא כתבה לך שנה טובה .. זה לא מובן מאלייו .. קבלי את זה כמתנה יקרה ערך.. זה בפני עצמו מעורר התפעלות . חג שמח , והמון אושר ..פנימי שרית

הי דוד, שנה טובה לך ולבני משפחתך. תודה רבה. איריס שנה טובה גם לדרור ומלי

איריס שלום, דוד יהיה כאן ביום שלישי ואני מקווה שהוא יוכל לראות את ברכתך. בכל מקרה גם אני מאחל לך שנה טובה. דרור

שלום דרור, רציתי לדעת אם יש דבר כזה בפסיכולוגיה. שיש מטופלים שהמטפל נוהג בהם בקשיחות - למשל, אוסר עליהם ניסיונות התקשרות בין המפגשים ושאותו מטפל "קשוח" נוהג ברכות ובאמפתיה במטופלים אחרים שלו ומאפשר ואף מעודד אותם להתקשרויות טל' או אחרות בין המפגשים? ואם מטופל מרגיש ש"התנאים המגבילים" לא מתאימים לו , האם זה נכון לו להחליף מטפל או להכריח עצמו להתרגל לתנאים, גם אם קשה לו.. שאלתי השניה היא, האם מטפל יכול לדעת על פי שפת גוף או אחר, אם המטופל מסוכן לעצמו, בעוד המטופל עצמו אינו יודע זאת בעצמו? ולהיפך - אם מטופל מרגיש שאינו יכול יותר, האם המטפל יכול להיות רגוע על פי סימנים לא ורבליים שרואה במטופל

x שלום, קצת קשה לקבוע אמירות כלליות בנושא כזה מורכב כפי שאת מעלה, נושא שאני חייב לומר שעורר בי מחשבות רבות. נראה לי שמטפלים שונים זה מזה גם באופיים וגם בגישתם הטיפולית. דבר זה משפיע כמובן על הנטייה הכללית של כל מטפל באשר להאם לאפשר קשר מחוץ לשעה הטיפולית ואם כן באיזה אופן. אבל שאלתך נוגעת להבדל בתוך מטפל, בהתאם למטופל. גם כאן אני חושב שקשה לומר מראש, אבל אני נוטה לחשוב שקו כללי מנחה את המטפל. כלומר מטפל שמעודד קשר מחוץ לפגישה יעשה זאת עם מרבית מטופליו כל עוד לא חושב שישנה סיבה ספציפית לנהוג אחרת עם מטופל מסויים, כלומר שגישה זו פוגעת במטופל זה. כך גם המצב בכיוון ההפוך אצל מטפל שנוטה להשאיר את מרכז הטיפול בתוך החדר, יימנע מלעודד או לאפשר טלפונים על בסיס קבוע אלא אם כן יחוש שהדבר משרת את טובת המטופל מבחינה טיפולית. וגם אז אני מניח שעדיין ישנה מורכבות. לגבי שאלתך השנייה, אני מוצא אותה מעניינת מאוד ומורכבת לא פחות. נשמע לי שאת שואלת האם המטפל יכול לדאוג ולדעת מה קורה אצלך מבחינת הסיכון לעצמך גם כאשר את לא יודעת זאת, האם הוא יכול לשמור עלייך. נראה לי שהשאלה הזו עוסקת בלא מודע של המטופל וגם של המטפל. הניסיון בתוך הטיפול הוא להצליח להפוך את התקשורת מהלא מודע של האחד ללא מודע של האחר לתקשורת בין המודע של האחד לזה של האחר. אני מאמין שזה אפשרי. האם תמיד ישים לב המטפל לתחושותיו ויבין אותם? זו חלק מהמשימה המרכזית העומדת בפני כל מטפל, ואגב גם בפני כל מטופל בתוך טיפול, ואני חושב שבעזרת שיתוף הפעולה זה יהיה אפשרי. דרור

יקרים אהובים מתוקים שלי שתהיה לכולנו שנה טובה אושר עושר והמון אהבה. שנה טובה לסנקה שלי האהובה מאחלת לך את כל הטוב והאושר (אבוי לך אם לא תקפצי לאחל לי גם שנה טובה:-) , לשרית לבעלה ולבנה הקטן (וכמובן למטפל המדהים) , לנועם ונמש החתול, ללילך בהצלחה עם הטיפול החדש, לאבישג הרגישה המון שמחה, לשיר תפסיקי לדאוג למטפלת שלך תפקידה לדאוג לך:-), לשירה המון אושר ופחות לבד, לאשת בוקר המתוקה שיהיו לך גם לילות שקטים, לנקודה היקרה שהכאב יתחלף בהנאה, ל X שנה מדהימה, לעננית שהשמש תחמם אותך, לנורית שלא תדעי יותר אובדנים רק טוב, לtwistted mind הלוואי שתצליחי ללמד את עצמך להיות מטופלת ולא מטפלת ואולי המטפלת שלך תלמד להיות פחות מטופלת:-), לכל החברות הקבועות שנה וברכותיה וכמובן לכם יקרים: לדרור הרציני והמדהים..תשתחרר גבר:-), למלי אמא אדמה המלטפת:-), לדוד עם החיוך הנצחי והקרבה המחממת מ או ה ב תתת..:-), לליאת ואורנה האגדיות מתגעגעת:-) שתהיה לכם שנה טובה ותודה לכם על האהבה את האדם ועל הסבלנות והרגישות:-) ולעצמי שאמשיך להיות אני ושימשיך הטוב הזה (לפנק לפנק..למה מגיע לי כל הטוב הזה....מכירים את הפרסומת?) ולבת הזוג שלי שתמשיך להיות היא והמון המון אהבה לכולנו. ושנה טובה לכל מי שעובר כאן לרגע או נח באמצע הדרך או שהפך לתושב קבוע:-) שלכם אוהבת בילבי ילדת הברזל

בילבי שלום, תודה מקרב לב על הברכות הלבביות, על הניסיון שלך לא לשכוח אף אחד ולהתאים לו ככל האפשר את האמירה המתאימה ביותר. מאחל גם לך שנה טובה ושמחה, ושתמשיכי להיות בפורום שלנו, דרור

מרגשת שאת.. בחיי.. שמרגשת .. לא שכחת אף אחד .. שנה טובה ומתוקה .. שנה של שפע , אושר בריאות ואהבה .. תמשיכי לעטוף את הפורום בהמון חום ואהבה . שלך שרית

שכחת אותי.. אבל אמרת כל החברות הקבועות אז מנסה להרגיע ולהרגיש בסדר.. מצחיק/עצוב כמה שאני עושה השלכות של החיים האישיים שלי על העולם כולו.. ואשתו.. נהנתי מאוד לקרוא את שכתבת =0) נהנתי עוד יותר להרגיש את הנמשים של בילבי בברכה עצמה ואיחלתי גם את ברכותי בשרשור מעלה תחת הכותרת 'מחשבות'.. מכל הלב, ~נילי~

בילבי יקרה, הצלחת לרגש אותי מאוד, תודה רבה על ברכתך המקורית והלבבית לשנה החדשה. אני מרגישה שבזכות המטפלים בפורום, הפורום מהווה בית טיפולי נוסף עבורי, ולהרגיש את התחושה הזאת גם לגבי חברי הפורום, זה פשוט אדיר. תודה ענקית לך על תחושת ה"ביחד", כמה אני זקוקה לה בימים אלה. מזמן לא הרגשתי שייכת לקבוצה. מאחלת לך את השנה הכי הכי... שנה של טוב, שנה של שפע, שנה של אושר, שנה של צמיחה, שנה של אהבה... ושתמשיכי להפיץ את האור והשמחה בסביבתך... חג שמח, שירה.

אף פעם לא אמרתי לך את זה, אבל את פשוט מדהימה אותי בכל פעם מחדש.. יש בך משהו מאוד מיוחד.. יפה.. מקסים.. שתהיה גם לך, וכמובן למנהלים - דרור, דוד ומלי, ולכל המשתתפים - האקטיביים והפאסיביים.. שנה טובה, עם המון רגעי אושר קטנים.. שהמשמעות שלהם ענקית... ודרור.. זאת גם ההזדמנות להודות לך, לדוד ולמלי.. על כל שאתם עושים, נותנים, מקווים... על שאתם מאירים, מעודדים, תומכים... על שאתם - אתם.. שיר

בזמן האחרון מרגישה שהטיפול נעשה דרך הפורום. מרגישה קצת כמו יתומה בטיפול שבו נוצרה מתיחות שעוד לא התגברנו עליה ותחושת זרות. גם המרווחים שנוצרו לאחרונה בין הפגישות עקב ביטולים שלה, לא תורמים לשיקום הקשר... דרור, ברור לי שתשובתך תהיה שאני צריכה ללבן זאת איתה ואין לראות בפורום מסגרת טיפולית. זה לא פשוט גם כשכבר יש פגישה,כשיש לי בעיה לבטא עצמי ועד שמגיעה לעיקר, ה 50 דקות כבר הסתיימו להן. אולי תחושת הבדידות מתחזקת בגלל החגים והחורף האפור והקודר ... ובאופן אישי, לא נראה לי שהולך להיות לי יותר טוב , ככל שהזמן חולף ואף להיפך... גם אם אין לך מה להגיד , סתם רציתי לשתף.. תודה.

א-X שלום, אם אני מבין נכון את מרגישה שאת מתרחקת יותר ויותר בטיפול ושמסיבות שונות חיצוניות ופנימיות יש קושי לשוב ולהתקרב, תחושה שאת מתקשה לדבר, מתקשה ליצור מגע, "מתחממת" ועד שאת יכולה לדבר נגמר הזמן. במקביל את מתארת התקרבות לפורום, הרגשה שכאן הבית האמיתי שלך. אני מסכים עם דברייך שיש כאן משהו שצריך להבין אותו. אפשר גם כאן אבל נכון יותר בטיפול. חשוב להבין מה קשה בטיפול שקל כאן. מדוע כאן את מרגישה בבית ובטיפול יתומה. אלו שאלות חשובות שאפשר להעלות השערות רבות לגביהן אבל חשוב שאת תעשי את החיפוש הזה, ושוב עדיף בעזרת המטפלת. דרור

רק להסביר שההתרחקות היא הדדית. ואולי יישמע קצת מצחיק, אבל "היא התחילה" .. חושבת שהמטפל יותר מכתיב את טיב הקשר והגבולות. וכאן נעשה בהם שינוי כי כנראה היה לה קשה להכיל אותי. ברור לי שבקשרים בכלל, בהתחלה יש יותר התלהבות והערכה כלפיי ואח"כ אכזבה. גם כי מתחברים אולי לחוסר ההערכה ולדחיה העצמית שלי וכך קרה גם איתה. בנוסף הודתה שאינה סומכת על השיפוט שלי כי לדעתה אני צובעת את הדברים בשחור יותר ממה שהם באמת. וגם אם לעיתים זה כך, הרי כך אני רואה את הדברים! וזה מכניס אותי למשברים אמיתיים, אבל היא לא נמצאת שם בשבילי, כי הרי לא מאמינה לי! (וזה הגיע למצב שכל כך סבלתי שחשבתי איך לסיים הכל, אבל בסוף ביקשתי עזרה מקצועית ממישהו אחר). מה שנראה ששונה בפורום, שאם מרגישה שאני נמאסת, תמיד יכולה להיעלם. או לשנות את שם הזיהוי שלי כדי שיתייחסו אלי כל פעם מחדש כאל אדם אחר,בלי דעות קדומות אבל ברור גם שרף הציפיות כאן הוא שונה. בגדול - מרגישה די לבד בעולם (ועוד יותר "בתקופה המשפחתית" הזאת) ולכן אתה דרור, יחד עם דוד ומלי מהווים בשבילי נקודות אור בקצה המנהרה הכל כך חשוכה.. וזו הזדמנות לומר לכם תודה ושנה טובה ומבורכת בכל הטוב שיש וכן לכל חברי/ות הפורום

היי למהנלי הפורום חזרתי אליכם עם שאלה קטנה. וזה ארעה לי ממש בעוצמה פעם ראשונה הייתי אצל חברה וישבתי אנ היא ועוד שתי בנות והיה שקט אבל בגלל השקט הזה ממש ירגשתי מאוימת ומצב רוחי ירד. מה זה אומר? ואם יש דבר כזה ואיםך אפשר ליתגבר?למרות שזה ממשההיתה הפעם הראשונה שחשתי דבר מין הסוג הזה. עזו לי להבין שולמית

שולמית שלום, את מתארת מצב שהפחיד אותך ופגע במצב הרוח שלך, כשאחד הדברים שאולי מחמירים עבורך את ההרגשה זה שלכאורה לא קרה שום דבר חיצוני שגרם לתחושה שלך. אני לא יכול לומר במדויק מה קרה לך, לשם כך צריך לשמוע עוד מה חשבת, מה הרגשת בזמן השקט ומה משמעות השקט עבורך באופן כללי. אבל לעיתים לשקט בחברת עוד אנשים יכול להיות פן מאיים למדי. יכולה לעלות מחשבה למשל "מה הן חושבות עליי" או "על מה לדבר עכשיו" ועוד, אבל שקט יכול גם להתקשר לתחושה לא מוסברת, שקיים איום גדול שעומד להתממש. משהו בסגנון "השקט שלפני הסערה". כך שאני יכול להבין מה עבר עלייך, ונראה לי שאם זה ימשיך להטריד אותך יש טעם לנסות ולפנות לטיפול על מנת להבין יותר לעומק מה קרה שם. דרור

אני מנסה לעשות כמיטב יכולתי בטיפול על מנת לקפוץ קדימה ולעבור הלאה, לשכוח את כל מה שעברתי... אבל אני תמיד משווה עצמי מול אחרים, לאן הגיעו...מה עשו או עושים בחיים.... משפחה, שאין לי...... אהבה.... שאין לי.... עבודה בלתי מספקת.... אני אף פעם לא שלמה עם מה שעשיתי (למרות שאחרים תמיד מפרגנים לגבי ההישגים שלי). הדימוי העצמי הנמוך הזה התחיל וממשיך מאז התעללות חד פעמית בילדות. ואני לא מצליחה לעבור את זה או לעבד את זה בתוך הטיפול. שלוש שנים אני מנסה לטפל בנושא וככל שאנו מתקרבים אליו אני בורחת. האם עלי לבקש מהמטפל שידחף אותי יותר קדימה, שלא יתן לי לוותר או פשוט לתת לדברים לזרום בקצב שלהם. אבל בעצם זה מה שאנו עושים עכשיו וזה מעצבן אותי, כי אני בורחת כל הזמן ואז בעצם אין הרבה טיפול ??!!!!

שלום ליאת. נדמה לי שבשאלה שלך את מביאה את הקול המתלבט בתוכך מול השאלה האם לברוח או להשאר, להמנע מלפגוש מקום כואב ופוגע או להתעקש להשאר בו. נדמה לי שאת מפנה את הדילמה הזו כלפי המטפל שלך, אבל בעצם עסוקה בנושא הזה מול עצמך. כנראה את בצומת (אולי כבר לא מעט זמן) סביב השאלה הזו, וכעת את חשה שוב שהיא "שאלה בוערת" ושאולי את צריכה (וכבר יכולה) לפגוש את הזכרונות באופן שונה מהדרך בה היית איתם עד כה. נדמה לי שלהתלבטות ולדילמה יש ערך חשוב, ושזהו שלב שאת צריכה להיות בו כדי שתוכלי להתקדם ולצמוח. אל תוותרי לעצמך, אל תוותרי על הטיפול (אני מניחה שלפגוש את הכאב כ"כ מאיים שלשנוא ולקלקל את הטיפול יכול להתפס כרגע, לכאורה, כפתרון). מקווה שתצליחי לשתף את המטפל שלך במחשבות וברגשות שלך, ולתת לעצמך את השהות והחופש (שאולי לא ניתנו לך בעבר) להתלבט ולבחור מה וכמה, בקצב המתאים לך. בהצלחה, מלי.

ערב טוב, המטפלת שלי מבלבלת אותי. היא מרשה לי שיחות והודעות מחוץ לשעה הטיפולית. אבל כשאני שולחת הודעות, הדבר בסוף הופך לריב בינינו. וכשאני לא שולחת היא מתחילה לפרש זאת כסוג של בריחה מצידי. וכשאנחנו מדברים על זה או על זה תמיד אני יוצאת האשמה, וכל מה שאעשה אני תמיד הטועה. איך פותרים תעלומה זו מולה?

שלום א. אכן נשמע מבלבל. עם זאת, סביר להניח שיש עקרון כלשהו המנחה את המטפלת שלך, ושאולי לא מצליח להיות מובן לך. נדמה לי ש"פיצוח התעלומה" הוא לדבר על הבעיה שוב ושוב, ליצור דיאלוג משמעותי, שבו את מביאה לטיפול את הקושי והבלבול, וגם את הרגשות הקשים - האשמה, התחושה שאת מבולבלת, החוויה שהדיאלוג לא מתקדם... אני משערת שלא סתם אתן "תקועות" שם, ושלמשבר הנוכחי יש בוודאי משמעות עמוקה יותר לגבי נושאים שמעסיקים אותך (קרבה ומרחק, צרכים שלך מול צרכים של האחר, מסרים מבלבלים...), ושאולי דרכו את מספרת את החוויה הפנימית שלך למטפלת. במובן הזה, נדמה לי שחבל לפספס את ההזדמנות לפגוש ולהבין משהו בתוכך. בהצלחה, מלי.

הי מלי האם פסיכולוגית עם וותק רב (מס' הרשיון מתחיל ב-1 )כ-30 שנה בתחום שהיא בין היתר מדריכה פסיכולוגים אחרים ,מתייעצת לפעמים עם קולגה כשיש לה דילמה לגבי מטופל?האם היא הולכת למפגש קבוצתי אחת לכמה זמן עם קולגות ברמתה?ואם לא מה היא עושה כשהיא בדילמה? שבת שלום.

שלום לך. פסיכולוגים מומחים אינם מחוייבים בהדרכה (להבדיל מפסיכולוגים בשלב ההתמחות), אף כי מקובל להעזר בכך כשיש דילמה או צורך בליווי. כמובן גם בהדרכה יש הקפדה על שמירת הסודיות והחסיון של המטופל. אני תוהה מדוע את שואלת זאת, האם את חוששת מכך או מקווה שזה כך? ובעיקר - מדוע אינך בודקת זאת מול המטפלת שלך. נדמה לי שהעלאת השאלה שלך בטיפול, מעבר לקבלת תשובה, יכולה לשמש עבור שתיכן הזדמנות מעניינת להבין יותר את התפיסות, החששות, הציפיות והפחדים שלך בקשר בכלל, ובקשר עם המטפלת שלך בפרט. להראות, מלי.

שלום מלי, מה שלומך? את יודעת, חשבתי הרבה על הפורום השבוע. שאלתי את עצמי אם אני רוצה להמשיך לכתוב כאן. עלו לי כל מיני מחשבות. מצד אחד אני חושבת שאני עדיין צריכה את ההתכתבות הזאת בפורום. היא עוזרת לי לאוורר דברים מבפנים. מצד שני הכתיבה כאן גזלה ממני הרבה משאבים בעבר הרחוק ואין לי שום רצון לחזור לשם. ליאת הכירה אותי, כך שזה הרגיש לי מקום שמכירים אותי ומכווננים אלי. אפילו שאלתי את עצמי אם הייתי רוצה שליאת תעדכן אותך ב"סיפור שלי". אני יודעת שזה לא ראלי, אבל הייתי צריכה לשאול את עצמי את השאלה הזאת... גם חשבתי להתחיל לכתוב בשם אחר ולהביא דברים אחרים, שלא הבאתי עד היום. אבל יש לי הרגשה שהכנופיה תזהה את "כתב היד" שלי מהר מאוד. אז כמו שאת רואה עוד לא החלטתי, אני עדיין מתלבטת. בכל אופן, רציתי לאחל לך שנה טובה ומתוקה. את נשמעת מקסימה. נורית

שלום נורית. נשמעת לי מתלבטת... איך ועד כמה את רוצה להיות כאן, מה יהיה "הסיפור שלך" הפעם. ודווקא מקסים בעיני שאת יכולה להתחבט, ושיש לך מספיק מרחב להמציא או "להוליד" את עצמך מחדש, אם תרצי, מולי. והרי הרבה פעמים אלה בדיוק השורשים של המאבק שלנו - הצורך להשתנות, להיות אחרים, הדילמה איך וכמה להביא את עצמנו... אז קחי לעצמך את הזמן והמקום (ואפשר גם עם עזרה ממני או ממשתתפים אחרים) בשביל לנסח ולהביא את עצמך, כמו שאת, כמו שהכי מתאים לך, כמו שמרגיש לך הכי מחובר ותואם למה שאת ולמה שאת צריכה. להתראות, מלי.

יו נורית! איך כיף לקרוא אותך כאן שוב! התגעגעתי... את לא יודעת כמה אני שואלת את עצמי את אותן השאלות... אני חושבת על זה כבר כמה זמן, כל שבוע כבר מתנסחת לי בראש אל מלי, ובסוף לא שולחת. קוראת כאן כל סוף שבוע. לפחות זה לא השתנה לי... גם אני התבלבטתי לגבי שם חדש. אבל איכשהו לי זה הרגיש כאילו אני ארמה. וגם, איך אני אוכל לכתוב על נמש עם שם אחר? ישר תעלו עלי. :-) בכל אופן, אצטרף לברכת ה"שנה טובה". וגם אשלח חיוך גדול למלי :-))))) אני מאוד אוהבת לקרוא אותך. אולי בקרוב גם אכתוב כאן יותר משנה טובה... נועם (ונמש החתול)

הי נועם. שמחה על המילים שנוסחו לך, תודה על המחמאות (כיף לסיים ככה את המשמרת...). סופ"ש נעים, מלי.

הי מלי....אני שמחה שאת כאן.... אין לי מטרה להודעה הזאת חוץ מלשתף קצת. כנראה שנגמרו לי כל המצבורים האחרונים ולא נשאר לי יותר מאיפה לקחת ובמה להחזיק.... ואני כלכך לבד.... :-(

שלום סיון. עצוב לי לקרוא על הבדידות שלך, העדר הכוחות... נדמה שברגעים כאלה נשאר רק לחזק ולעודד, להיות זו שמחזיקה את התקווה והאמונה שעוד תרגישי אחרת (כי לפעמים, במקומות האלה, התסכול והייאוש משתלטים...). אני חושבת על הקושי כעת להאחז במשהו, ותוהה אולי כדי להרפות. להרפות במשמעות של לנוח, להרגע, לקחת נשימה עמוקה ולחשוב שמגיע לך קצת חופש - מהמחשבות, מהדאגות, מהלחצים. מקווה שתמצאי בתוך הבדידות והקושי גם מקומות, בפנים או בחוץ, שאפשר לנוח בהם, להתערסל, להתעטף... והפורום, כקוראת או משתפת, הוא בהחלט אחת האופציות. מקווה שתרגישי יותר טוב, מלי.

הי מלי, לצערי הודעות ההמשך ששלחתי אתמול בעקבות התכתבות בזמן המשמרת של דוד לא הועלו. אשמח שתבדקי. תודה ואם אפשר לא לעלות הודעה זו לפורום. שבת שלום, שירה.

הי שירה. בהחלט אבדוק. ייתכן שהם נשלחו אחרי שעניתי אתמול, ועוד לא הספקתי להגיע אליהם? תודה על הפניית ת. הלב להתראות, מלי.

שלום, לפעמים אני משקרת בטיפול. כלומר אני מציגה לה דברים אחרת מאיך הם נראים. למשל כשהיא שואלת אותי איך היה אחרי פגישה קשה, אני אומרת לה שלא הצלחתי לתפקד באותו יום, או שהתעצבנתי... אבל בפועל אני יכולה לעשות נתק מושלם בין שני העולמות. למה אני רוצה שהיא תרחם עלי? שתרגי שאותי? אני לא מבינה את הצורך הזה?

שלום שירה. אני חושבת שכמו כל שקר (ואני לא בטוחה שאני אוהבת את המילה הזו בהקשר שלך...), גם כאן השקר כנראה משרת איזה צורך שלך, שקשה להביא לידי ביטוי. את משקרת שקשה לך מדי, וכנראה זוכה כך לאמפתיה, דאגה, עניין, סוג של "ליטוף" או מגע שכנראה מאוד נדרש לך. אני חושבת שאולי קשה לך לבקש זאת ישירות, או להודות בצורך הזה, ולכן יש לך דרכים עקיפות לזכות בו. ייתכן, אולי, שבעברך, רצון כזה היה מזכה אותך בבוז, בדחייה, בלגלוג, בריחוק... וכיום למדת לא לבקש וכמעט "לא להצטרך", אבל השקר עוזר לך למלא את אותו בור... ומחשבה על הניתוק שכתבת עליו - כתבת שדווקא את מתנתקת ושלא קשה לך, ובעיני ניתוק הוא תוצאת של חרדה, כאב, קושי. נדמה לי שאולי אם לא היית מתנתקת היית מרגישה את כל הדברים שלגביהם את "משקרת". במובן הזה אני לא כ"כ בטוחה שאת משקרת, ויכולה לחשוב על כך שאולי את, מול המטפלת, מביאה קול פחות חסום והגנתי, יותר חשוף, שמספר את הפחדים והכאב שהיית חשה, ושהניתוק מגן עלייך מפניהם. ולבסוף, נראה לי מאוד משמעותי לספר על כך למטפלת שלך. נדמה לי שיחד תוכלו להבין את זה יותר, ולחבר את זה לדברים שקרו לך בעבר, ושכנראה גם מלווים אותך בהווה. בהצלחה, מלי.

היי מלי, בהמלצתך, פירגנתי לעצמי כל השבוע את זה שריגשתי אותך שבוע שעבר וזה היה נעים :). מודה לך על זה. אני מוקפת עכשיו בהרבה צלילים, טעמים, ריחות ומראות יפים וטובים. ובכל זאת משהו בי, "הנוסע השמיני" שבתוכי, דואג להזרים את המינון הקבוע של ארס והרס. כל כך לא מתחשב מצידו. בבקשה תגידי לו שיפסיק... . כבר עייפתי ולא יכולה איתו/לו יותר. עשית קורס "גירוש שדים למתקדמים" במסגרת לימודי הפסיכולוגיה? אם כן. תוכלי לתת לי כמה טיפים...? . ס.מ. (מפוצלת מתמיד)

שלום סולם מינורי. טוב, אז קורס בגירוש שדים לא לקחתי, אבל מוכנה לנסות ולהלחם... מצטרפת? האמת, נשמע לי שאת כבר עמוק במלחמה. נדמה לי שלא ניתן היה לצפות שהשדים הללו פשוט יפרשו בנימוס. ברור שנדרש כאן מאבק ארוך, עיקש, איטי... נדמה לי שבשלב הראשון, היכולת שלך לתת מקום לעוד דברים - נעימים, מרגיעים, משמחים, היא הישג גדול. העובדה שעדין ברקע רוקדים השדים והמפלצות היא עובדה שכרגע אולי כדאי להשלים איתה, מתוך אמונה (שלי, מקווה שגם שלך) שאת מתאמנת עכשיו בלהרגיש, להתנסות ולחוות משהו אחר. ולעמים השדים ינצחו, ולפעמים המנגינות, אבל נדמה לי שזו מלחמה שווה... תחזיקי מעמד, וכמובן תחזירי "פייט"... מלי.

היי מלי נמצאת עכשיו במקום כזה... במילים עדינות אגיד ש.. אולי קצת רגוע.. בשניות אלו לפחות... כי עוד מספר שניות המצב יכול להשתנות לגמרי.. אם היה לי אומץ, הייתי אומרת "תסתכלי עלי ותראי, קצת שמח קצת עצוב".. עבר עלי שבוע מאוד קשה.. כנראה הגעתי לשיא היכולת למשוך.. ובמהלך השבוע פשוט הייתי מותשת לחלוטין וקצת קרסתי.. לא יכולתי לתפקד.. היו ימים שאפילו לא הלכתי לעבודה.. שזה כבר אומר עלי הכל... כי בד"כ לא משנה כמה קשה לי וכמה המצב רע, בעבודה אני מפקדת מצוין.. כאילו אני אדם אחר לגמרי.. והשבוע.. פשוט נגמרתי... התסמינים התחילו בפגישה שהיתה בתחילת השבוע.. כבר שם המטפלת הראתה לי כמה אני מותשת.. פשוט ישבתי שם בלי יכולת לדבר, לשמוע, לחשוב, לראות, להתקיים. אתמול היה השיא.. אני חושבת... התעללתי בעצמי רגשית.. עד אבדן שליטה... ואז באה קצת רגיעה.. היום.. גם היום היתה פגישה.. גם היום רוב הזמן שתקתי.. לקח לי המון זמן עד שאיכשהו הצלחתי להגיד משהו.. וזה היה כמובן כבר בסוף הפגישה... לא בטוחה מה אני אמורה להרגיש.. מפחדת מוות מלהרגיש קצת בסדר.. כי יודעת שהנפילה אח"כ באה בעוצמה אדירה.. חשבתי שאחרי כל כך הרבה נפילות, יהיה קצת יותר קל לעבור אותן.. אבל הנפילה האחרונה הוכיחה לי שזה בכלל לא נכון.. היא היתה בין הקשות שהיו לי... אין לי כח יותר לנפילות, אין לי כח יותר להרגיש לא טוב, אין לי כח יותר להיות במצב דפוק.. אני מפחדת גם פחד מוות להגיד את הדברים... אבל... אני חושבת ש... אני רוצה.. אני רוצה להרגיש טוב, או לפחות לפחות קצת בסדר... אני רוצה להיות יכולה לסבול את עצמי קצת, אפילו רק לפעמים.. קצת... או לפחות לא לשנוא את עצמי עד תיעוב.. והכי אני רוצה.. מלי... זה שלפעמים גם אני ארגיש קצת נורמלית... והנה אני מרגישה שאמרתי יותר מידי דברים, שפשוט אסור לי אפילו לחשוב עליהם, שלא לדבר על להרגיש או להגיד אותם לאחרים. מלי, תחילת שבוע הבא כבר ראש השנה... אז רוצה לאחל לך... וכמובן גם לדרור ולדוד, ולכל הנוכחים, שנה טובה... טובה יותר מזו המסתיימת...

שלום שיר. אני שומעת את העליות והירידות, את הטיפוס למקום קצת יותר גבוה, ואז הנפילה, או החשש מנפילה, שהורס ומקלקל, ומשאיר אותך באפיסת כוחות. כמה קשה. ושוב, כהרגלנו, אני רוצה לנסות להאיר לך משהו דרך שיר. יש שורה משיר שאני מאוד אוהבת לצטט, (דווקא לא של שלמה ארצי...), ומאוד התקשר לי למה שחשבתי בשעה שקראתי את מה שכתבת: "לבבי התרגל אל עצמו, ומונה במתינות דפיקותיו. ולמתק הקצב הרך מתפייס, מוותר ונרגע" (מתוך "ימים לבנים", מכירה?). ובעצם מה שאני מנסה להגיד דרכו היא שאולי תוכלי ללמוד להתרגל לגלים האלה שבחייך, להכיר את העליות והירידות, להתייחס אליהן כאל שגרה ידוע, מקצב מוכר... ובכל מקרה, מזכירה לך שאמנם עלייה לעיתים מבשרת נפילה (ואגב - בהכרח? ואם כן, האם עדיף להשאר למטה? נקודות למחשבה...), אבל נפילה מביאה עימה עלייה מחודשת... אז שיר, מחזירה לך שנה טובה, מקווה עבורך שתהיה קלה ורגועה מקודמתה, ושתהיה, למרות הנפילות, בחוויה של טיפוס והתקדמות. מלי.

שלום... אינני יודעת אם זה המקום להתייעץ אבל אני אנסה . אני בת 29 בחורה רצינית , בוגרת , סטודנטית כיום . ויש לי בעיה שמציקה מאד ובעקבות מקרה חמור במיוחד שקרה היום החלטתי לפנות אליך . במצבים מסויימים מצחיקים דווקא באלו שכ"כ לא מתאים לצחוק כמו בהרצאה שהייתי בה היום . אני מוצאת לפעמים משהו מגוחך ולא יוצאת מזה ופשוט נקרעת מצחוק עד שיורדות לי דמעות וזה כמובן מחמיר ככל שאני מנסה לעצור את עצמי... זה פשוט נורא... זה מביך אותי וזו בושה גדולה מהאדם שגרם לי לצחוק הזה . איך אפשר להשתלט על זה? איך עוצרים את זה אם זה כבר מתחיל? בתודה מראש...

שלום שיר. צחוק בלתי נשלט ולא מותאם יכול לספר משהו על הדרך שבה את מתמודדת עם סיטואציות שונות בחיים. נשמע שבמקומות שבהם את מובכת, לחוצה או עצובה, או לחלופין, בכאלה בהם את נדרשת לאיפוק וריסון, להיות "ילדה בוגרת", הצחוק מציף ומשתלט בחוסר שליטה. למרות שאת מבקשת לעצור את הצחוק לאחר שמתחיל, בעיני הפתרון נעוץ בהבנת המקור לכך, ודווקא הייתי מייעצת לך להתייחס לצחוק כאל סימפטום שמשקף קושי עמוק יותר. ייתכן, למשל, שהוא אינדיקציה ללחץ מול מסגרות ועמידה בנורמות, ייתכן שהוא מבטא רצון למרוד ולשחרר רסן, במיוחד כשזה אסור ולא מקובל, ייתכן שהוא משקף קונפליקט בין "להתאפק" ו"לשחרר". ייתכן, מאידך, שהוא קשור לקושי לבטא תגובה רגשית מותאמת ומדוייקת, בעיקר כזו שמבטאת מבוכה, צער או כאב. מכל מקום, הייתי מציעה לך לחשוב מה בעיניך הצחוק משקף או מסמל, מה משותף לסיטואציות בעבר ובהווה שבהן התפרץ הצחוק, ואיך אולי זה מתחבר עם סיפור חייך ועם האישיות שלך. כל אלה אפשר (וכדאי) כמובן לעשות גם בתוך טיפול. בהצלחה, מלי.

שלום, הלילה קרה לי משהו פשוט מפחיד. התעוררתי בצרחה בהרגשה שיש רעידת אדמה. בן זוגי חיבק אותי וניסה להרגיע ואני חשבתי שהוא גם היסטרי וחושב שיש רעידת אדמה. אחרי שהבנתי שזה לא אמיתי פחדתי לחזור לישון ולהתעורר ככה שוב. רעדתי כולי והרגשתי זיעה. לאחר כמה זמן חזרתי לישון ואז שוב התעוררתי אך הפעם לא צרחתי והרגשתי כמו חישמול כזה, הבזק. ומאז אני ערה... בעבר הייתי מדי פעם מתעוררת בבהלה ומיד נרגעת, ולא הייתי מדמיינת כלום. אני ממש מפחדת שקורה לי משהו לא נורמלי. מה לעשות ולמי לפנות? תודה רבה

שלום לך. נשמע שעברת חוויה לא נעימה בכלל. ייתכן שמדובר בהתעוררות או סיוט, שממנו הקצת בבהלה. בכל מקרה, נראה לי שלפני שמפרשים זאת בהיבט הפסיכולוגי, חשוב לשלול בעיה רפואית. אני מציעה לך להתייעץ אם רופא ולבדוק את האספקט הזה. להתראות, ושינה רגועה, מלי.

מדובר בנערה בת 18, שלא חושפת את רגשותיה כלפינו, היחסים "לכאורה רגועים", אין מריבות וכעסים- על פני השטח (היא במסגרת של פנימיה, כך שאין חיכוך יומיומי). אבל כפי שאנו יודעים, יש לה הרבה כעס עלינו כהורים, על המערכת החינוכית, ועל כולם בכלל. כעס שאינו בא לידי ביטוי מעשי, אלא בהרבה דיבורים. לא הבנתי את המשפט: שתי ההפרעות שבתכם סובלת מהם משאירים, כך נדמה לי, מעט מקום לשניכם. מה מקומנו כהורים, כיצד לנהוג כלפיה? אני רואים ויודעים את סבלה, איך ניתן לעזור, מה לומר, ומה לא לומר? עד כמה לכוון לטיפול (אם אפשר בכלל, כי היא לא רוצה לשמוע על כך- "הכל בסדר, מה אתם רוצים?")

שלום הורים. ראשית הבהרה לגבי מה שכתבתי: התכוונתי לכך שנערה שסובלת מדיכאון ומאובססיות מצריכה קרוב לוודאי הרבה טיפול, ומעסיקה מאוד את ההורים ויתר בני הבית. במצב כזה, בד"כ, כל האנרגיות והמשאבים מופנים לטיפול בה, ונשאר מעט מאוד מקום לעצמכם - למחשבות, רגשות, תוכניות שלא קשורות לבתכם. ובהקשר לשאלתכם. צריך לזכור שגיל ההתבגרות מתאפיין בהרבה מאוד כעס ומרד (מילולי ולעיתים מעשי) מול המערכת והמסגרת. זהו חלק מהנסיון של הנער/ה להגדיר את אישיותו וזהותו. בעיני, הכי חשוב שתוכלו להיות קשובים, לתת תחושה שאתם מלווים ותומכים - בלי ביקורת, בלי שיפוט, אבל, מצד שני, תוך הקפדה על הגבולות, על המקומות שעבורכם הם "קו אדום" בל ייעבר. נדמה לי שבגיל ההתבגרות בכלל וכשיש ברקע סבל נפשי בפרט, חשוב לספק סביבה אוהבת, תומכת, שנותנת תחושה שאתם "שם" (זכרו מה אתם הייתם צריכים בגיל זה...). לא תמיד ניתן לדבר, שוב, מוכר מהגיל, ובכל זאת שדרו ואמרו שאתם איתה, בשבילה. בהצלחה, מלי.

מלי, שאלה לי, שאלה מעולם התיאוריה הפעם... אני צריכה הסבר כלשהו - היא אמרה לי, שאצל לאקאן "ממשי" = פסיכוטי. יותר מדי הסברים לא הצלחתי לקבל. היא גם לחלוטין לא לאקניינית. היא אמרה את זה לפני זמן מה. שאלתי מאז כמה פעמים. היא לא ממש עונה... לפעמים אומרת ש"סתם נזכרתי בזה פתאום" (נו, באמת! ממתי פסיכולוג מקבל משפט שכולל את המילים "סתם" ו"נזכרתי" באותו משפט"...?), לפעמים ש"זה מה שלאקאן אמר, לא אני" (כן, יופי! בכל זאת היא בחרה לומר לי את זה)... אבל תשובה? אין. ובכל זאת, אולי ממך אצליח להבין קצת יותר - למה התכוון לאקאן כשאמר, שהממשי הוא פסיכוטי? ומתי ממשי הוא "סתם" ממשי, לעומת ממשי שהוא פסיכוטי במשנה הלאקניינית?

שלום לך. התיאוריה של לאקאן מסובכת ומעורפלת. אני מתקשה להסביר את המושגים שלו, לעיתים אפילו לא בטוחה שמבינה עד הסוף למה התכוון. את יכולה לחפש על כך חומר, ואני מציעה לך, אם את עדיין באפלה, לקרוא את הפרק על לאקאן בספר "פרויד ומעבר לו" של ס. מיטשל (שהוא, באופן כללי, ספר נפלא להבנת תיאוריות בפסיכולוגיה). אבל... כרגיל מנסה לחשוב מעבר לשאלה הקונקרטית שהבאת... אני שומעת על קצר בתקשורת עם המטפלת שלך, ועל התחושה שאת לא מבינה אותה (ואולי גם היא לא אותך), את המטרות שלה, את הדרך בה אתן עובדות. אולי גם יש תחושה של "תאוריה" שהיא מחזיקה בראש, שלא תמיד מתיישבת עם מה שאת מרגישה או מביאה. וכל אלה, בעיני, דברים ששווה לחשוב עליהם לעומק, ולדבר עליהם בטיפול. נדמה לי שיותר משאלה על לאקאן, את מנסה לגשר על פער מול המטפלת שלך, ואני מקווה שתוכלי לבדוק זאת מולה. בהצלחה, מלי.

אני יודעת שה"ממשי" הוא יסוד בסיסי בתיאוריה של לאקאן, אבל לא ממש מצליחה להבין את לאקאן... ממה שקראתי עד היום, הוא לא ניסה להיות ברור במיוחד (וגם אמר את זה)... קיוויתי שאולי תוכלי לשפוך קצת אור על ה"ממשי" הזה... מה הופך אותו לפסיכוטי לעומת ממשי שאינו פסיכוטי. זה לא בדיוק קצר בתקשורת. רק משהו שהיא אמרה לפני חודש בערך... והייתי אמורה להניח לזה כבר, אבל זה לא מניח לי. וכאמור - שאלתי אותה. לא קיבלתי תשובות שמניחות את הדעת (לפחות לא את זו שלי). החלטתי להפסיק לשאול. בינתיים יש דברים אחרים על הפרק, שאולי קשורים בעקיפין... בעצם - כשאני חושבת על זה עכשיו, זה לא אולי, זה בטוח. מחר אשאל אותה. ובאשר לפערים... יש פערים שאי-אפשר לגשר עליהם. אבל על דברים מסוימים הסכמנו שלא להסכים... וגם זה סוג של גישור, לא? אולי גשר רעוע משהו, אבל בכל זאת הבנה כלשהי.

שלום לך, יש לי שאלה ואשמח אם תעזרי לי. אחרי 3 שנים בטיפול, פתאום אני מפחדת מהפגישה. יש לי שלשולים לפהי הפגישה, בחילה וכאב בטן שהופיעו בפעם הראשונה כשדיברתי על התעעלות- ועכשיו הם חוזרים בכל פעם שאני נכנסת לחדר. אני עצבנית שם, והרבה פעמים שברתי דברים שהיו לידי סתם על השולחן ושברתי כשסתם שיחקתי בהם. (וששברתי הייתי מתפרצת לגמרי ולא מצליחה לשמור על האיפוק- שלרוב מתבטא בעצבנות יתר, ושתיקה לאורך השיחה). ניסיתי חופש, מרחק, הפסקה, יותר פגישות. שום דבר לא עוזר. אני מתה מפחד (והוא בלתי מוסבר) שם. תודה לך

שלום שוש. חרדה היא כמו כאב בגוף - דרכה של הנפש לאותת שקורה משהו מסוכן, שהאזור פגוע ופגיע, רגיש, פצוע. החרדה הזו מספרת שקורה משהו בטיפול, וגם אם כעת עוד קשה להבין מהו בדיוק, הרי שהוא כנראה חשוב ומשמעותי. ייתכן שאת מתקרבת לתכנים שהיו עד כה חבויים ומעורפלים, ייתכן שהקשר הטיפולי הופך לאינטימי, והקרבה הזו מעוררת בהלה, ייתכן שהיו דברים אחרים בטיפול ש"הפעילו את האזעקות". מה שבעיני חשוב כעת היא דווקא לא להתייחס לחרדה כאל מטרד, שכל המטרה היא שתחלוף מהר, אלא דווקא כאיתות שמולו יש להעצר, להשתהות, להבין, להתעקש. נדמה לי שהיכולת שלך לא לברוח הפעם ממקום שבעבר כנראה נכווית בו, היא משמעותית ביותר. אני מקווה שאת משתפת את המטפלת שלך בתחושות הללו, ומצליחה יחד איתה לחפש להן משמעות, ולתת להן "להיות" מבלי לגרש או להתעלם מהן. בהצלחה, מלי.

מלי, אני לא רוצה לכתוב לכאן כי אני לא רוצה להיסחף לכאן, לראות את השם שלי כאן כל הזמן כמו קודם, לבזבז את זמני על משהו שהוא לא יצרני, להיות מישהי שעוקבים אחריה משבוע לשבוע. לא רוצה להיות פה יותר מדיי. רוצה לעשות רעש ולא לדבר עם עצמי יותר מדיי. אני לא רוצה לכתוב לך לכאן כי אני לא רוצה להיקשר אלייך בטעות או לצפות לדברים. לא רוצה שכל מיני מניעים, שזרים לי בדרך כלל לגמרי, שוב יציפו ויעסיקו אותי יותר ממה שצריך.. חמדנות זו מילה טובה. תחרות לפעמים. צורך בעוד ועוד ועוד.. יותר ממה שאפשר וצריך לתת כאן. כעס אפילו, גם על עצמי. אני לא ככה בדרך כלל. באמת שלא. אבל אני בכל זאת רוצה לכתוב למישהו.. לספר מחשבות.. (אבל למה? מה אני רוצה?) אפשר לכתוב לך מחשבות? אספר אם תבטיחי לשכוח מי סיפר לך מה. לשכוח שאלה מחשבות שלי. חלקי את מה שאספר בין כמה אנשים, דמייני שאחרים סיפרו לך, בסדר? אני נורא רוצה להתחיל בטיפול חדש כבר. מרגישה שאני אוספת לי איפשהו דברים שהייתי רוצה לספר.. מחשבות על הטיפול הבא מלמדות אותי שכנראה פיצלתי בין הפורום לטיפול בטיפול הקודם.. פתאום אני מרגישה שאין סיבה לכתוב כאן בפורום כשאפשר לחכות עד אחרי החגים ואולי לספר לה. פתאום אני רוצה לספר על ההווה שלי, על היומיום שלי.. בטיפול הקודם הייתי זקוקה לחודשים ארוכים, אולי שנה, כדי לספר לה דברים פשוטים כמו שגרת השבוע או היום שלי.. (כל כך קשה לקרוא לטיפול עם הגברת שלי "הטיפול הקודם".. במידה מסוימת עוד בא לי לפעמים להרים טלפון ולספר לה קצת. .. למרות שאני יודעת שכנראה כשאשמע את קולה לא אספר דבר).. מלי- אני נסחפת למחשבות צדדיות... כל כך הרבה מתנהל אצלי בדמיון, את יודעת? לפעמים נדמה לי שאהבתי את הגברת שלי בדמיון, ולא באמת.. את יודעת? כשהייתי בחו"ל דמיינתי את המטפלת הבאה בימים הקשים- ל את המטפלת הקודמת.. נכון מוזר? כמו חדר אטום ומוגן היא הייתה לי. סביבי הייתה התרחשות והמולה אבל אני הייתי במקום אחר לגמרי. שקעתי בדמיונות.. בתחושה הזו שיש לפעמים בין פגישות טובות, שיש מישהו שאוסף אותך לקרבו, קשוב אליך, ממתין לך. מחזיק. אני עושה את זה הרבה מאוד. גם בילדות.. הייתי נמנעת לפעמים מסיטואציות חברתיות כדי לדמיין. וגם היום, לפעמים, סביבי צופים בטלויזיה ואני יושבת עם כולם ומדמיינת שיחות אישיות עם אנשים, תשומת לב מיוחדת- לפעמים טובה ולפעמים לגמרי לגמרי לא.. אני רוצה לעשות את זה פחות. אני מרגישה שיש עולם שלם בחוץ ואני ממיתה את עצמי עם כל הדמיונות האלה.. לאחרונה משהו בי מסרב לשקוע בשקט. מסרב לעשות דברים שאין בהם ממש. (זה לא מצליח לי, כמו שאת רואה, אבל ככה לפחות רוצה הרצון שלי). אני עושה לעצמי המון רעש חיצוני, שואבת כוחות משאון המים של כל הברזים שפתחתי בבת אחת. עוצמה! רק לא לשקוע.. זה זמן של המתנה עד אחרי החגים. לא רק עם הטיפול, עם הכל.. וזה לא מתאים למצב הרוח שלי כרגע, שסוער ורוצה להסתער קדימה.. כמעט להתאבד על קדימה, רק לא להשאר לבד ובשקט (כמו מפלגת העבודה אולי? ;-) אני רוצה להתחיל בטיפול. ומאידך.. גם טיפול הוא איטי ושוקע..אויש.. איזו רגל פנימית בי מתחילה לקפוץ כשאני חושבת על זה.. אני חושבת שבמידה מסוימת גם היה לי טוב להיות לבד, בלי טיפול. לחשוב עם עצמי, לא לשמור מחשבות לאף אחד. אני עם עצמי וזהו- אני מרגיעה את עצמי. יש בך תחושת מסוגלות וכוח. אולי לכן גם קשה לי לחזור לכאן. לתת את ההזדמנות לאחרים להרגיע אותי, או להכנס ביני לביני כקול נוסף. יהיה לי מוזר להכנס פתאום למערכת יחסים כזו שמצופה ממך לספר כל הזמן. לשתף. כי יש שבועות שבא ויש שבועות שזה מאוד תמוה שמישהו חיצוני מצפה ממך לשתף אותו במחשבות ובתהיות שלך. מבינה..? איך לאזן בין הפנים לחוץ? בין הרעש לשקט? בין לבד לביחד? בין טיפול לחיים? לא כל כך רוצה לשלוח את ההודעה הזאת.. כי אז תדעי עליי קצת יותר. כי אז אחכה ואכנס כל רגע לבדוק אם את כבר כאן. כי אז אצפה בהדרגה לחמימות ולפעמים זה יתפספס ויהיה לי קשה. ואם תהיה חמימות אז אתמכר לכאן - לעוד ועוד ועוד ממנה.. ובהתחלה זה יצליח קצת אבל בהדרגה את תתרגלי אליי ואני ארגיש שאני צריכה מינון גבוה יותר של חמימות.. ואשתגע- אנסה כל כך חזק ולא אבין למה זה לא מצליח יותר. למה אי אפשר יותר. את מבינה? עדיף שאמנע מכאן.. כל המילים המוגזמות האלה הן של מישהו אחר, זוכרת?.. הבטחת.. צריך לחכות לזאת ששמה מעלה בי חיוך חם.. לחכות עד אחרי החגים ולקוות שאצליח לשים אצלה את רו?ב??י, בלי להתפצל בין כאן לשם.. "רק עוד קצת סבלנות, ל. .." ל.

שלום ל. כ"כ הרבה דברים כתבת, כ"כ הרבה דברים ביקשת. אני לא יכולה לא לזכור אותך. אין לי שום אפשרות להבטיח דבר כזה, הרי הבטחה כזו מראש נועדה להיות מופרת. אבל אולי את מבקשת ממני את הרשות להיות שונה, אחרת, לפעמים קרובה ולפעמים רחוקה, לפעמים נמצאת ולפעמים נעדרת, לפעמים נזקקת ולפעמים מרוחקת. אני שומעת אותך מנסה לרוץ קדימה בחיים, לא לאפשר לקולות המעכבים, ה"סתמיים" לתפוס את המקום שנתת להם. להיות יעילה, מתקדמת, ממומשת, פעילה. ושוב אני שומעת את המחיקה, כאילו חלק בך (חלק חשוב בעיני) צריך למות כדי שחלק אחר יוכל לחיות, כאילו אי אפשר להחזיק את שניהם, להיות אימא של שני הקולות הללו. וכמו מולי, גם מול עצמך, את מבקשת להמשיך הלאה ולא לתת זכר למה שהיה קודם. בחוויה שלך זה מקלקל, הורס, מסרס. ואני מאמינה שיש לשני הקולות זכות קיום, וחשיבות, וערך, והאמרות הללו, שיש בהם פשרה, קבלה, הכלה: "גם וגם", לפעמים ככה ולפעמים ככה", "מצד אחד ומצד שני", כל המשפטים הללו נראים לי פתאום כ"כ חשובים... ל. יקרה, שכנראה לפעמים צפה ולפעמים שוקעת, לפעמים צריכה שקט ולפעמים עוצמה, לפעמים רוצה להיות מחוברת למציאות ולפעמים להקשיב לעולם הפנימי, לעיתים מכורה ולעיתים מנותקת, את כל הקולות הללו מבטיחה להחזיק בשבילך, לזכור אותם גם כשאת לא זוכרת. להתראות, מלי.

מלי מלי, כך הייתה קוראת לי פעם אורנה :-) נכון נחמד? כל כך יפה כתבת לי.. וכל כך נכון.. אולי באמת ביקשתי רשות להיות לא עקבית.. לפעמים כזאת ולפעמים אחרת..להיות שונה.. שלא תזכרי שזו אני, שלא ארגיש צורך לעמוד באיזשהן ציפיות שאדמיין שיש, שלא ארגיש מחוייבת לשום דמות שלי. שלא אאכזב שלא ארגיש שיש "צריך".. אולי קצת כמו מישהי כמה קומות מתחתיי, שהעלתה שאלות לגבי הצורך לכתוב בכמה שמות. אם זה רק היה מצליח לי :-) יש שיזהו את "כתב היד" שלי גם בשם אחר.. כשחיכיתי לך חשבתי לעצמי שהייתי רוצה לנסות לכתוב לך בלי להתייחס לזה שאת שם. בלי לתקשר איתך באמת. זה נורא לא יפה, אולי אפילו מעליב או קשה; מי רוצה להתכתב אם מישהו שמתעלם מנוכחותו? אבל אולי כך לא אקשר. פשוט לבוא, בלי שלום ובלי מה נשמע, לשפוך מילים ולשלוח. אפילו בלי לחתום את שמי. להקיא כאן וללכת. ככה. בלי ליצור תקשורת או קשר. מעניין אם זה יהיה לי קל יותר או יעורר בי חרדה... אני נזכרת שהיה משהו מאוד ממלא בכוח בטיול שעשיתי, לפחות בתחילתו, כשטיילתי עם חבורת אנשים שלא הכרתי עדיין ולא היו בינינו קשרי חברות, והרגשתי חופשייה ללכת לאן שרציתי, בלי להרגיש "כבולה" לתכניות של כל אחד מהם. לא היה "לא נעים" ולא הייתה ציפייה לחכות אחד לשני. היינו יחד אבל כל אחד הלך לאן שמעניין היה לו ללכת. זה לפעמים ממלא בכוח, להסתמך כך על עצמך, להחליט לעצמך, לשאול את עצמך מה *אתה* רוצה ומה מעניין *אותך*.. כל זה דוהה לי כשקיימים קשרים וציפיות.. שוב שאלת ה"איך לאזן".. אני נזכרת שקצת לפני הפרידה שלי מגברת ד' שלי, השתוממתי קצת כאן מההתקדמות של הקשר והפתיחות איתה.. זוכרת שכתבתי אז שהייתי רוצה טיפול שכל פגישה בו מוגדרת כפגישה האחרונה, ובסופה (באופן קבוע, אבל איכשהו לא צפוי ובכל זאת דורש ה%

מלי, כתבתי לך תגובה בחזרה אך כששלחתי המחשב קצת עשה קונצים, אז אני לא בטוחה שההודעה תגיע שלמה.. כבר קצת לילה ואני עייפה מכדי לנסות לשחזר, אז רק לומר תודה.. כתבת נורא יפה וצדקת לגביי בהרב%

ליל, תסלחי לי, נכון? חוצפנית שכמותי, צצה משום מקום, סתם כדי להוסיף אסופת מילים שלא בטוח קשורות לזמן ולמקום. אני אזהר ואנסה לא להפריע לכל מה שכתבת, כי נראה שאלה דברים שלך, שאת רוצה לשמור ולעבד עם עצמך לבד. רק להגיד שמה שכתבת הזכיר לי, ואני אפילו לא בטוחה למה, איזה קטע קצר שמישהי ששכחתי את שמה חיברה, ובו היא כותבת משהו על כך שהתמונות על הקיר נראות מבריקות, אבל היא עצמה מרגישה מט...לא יודעת למה נזכרתי בזה עכשיו, אולי זה בכלל לא קשור למה שכתבת את, אלא להרגשה שלי עצמי בימים האחרונים... מט שלא מצליח היראות נכון... לא משנה. מאחלת לך שהטיפול החדש יביא איתו רוחות חדשות ומרעננות כמו שאת עצמך משדרת בדברים שכתבת. שיהיה לנו רק טוב א.

אבישג!! איזה כיף שאת עוד כאן :-) כמה זמן לא ראיתי את שמך... נורא נחמד :-) שתי ההודעות ששלחתי הגיעו לכאן קטועות, אך אנסה את מזלי בכל זאת עם זו.. "רוחות חדשות" זה אכן מה שאני מרגישה... מרגישה כאילו השלתי מעליי עור, כמו נחש.. השארתי מאחוריי נשל של דברים שהייתי וכרגע אני ממשיכה להתפתל ולהתקדם קדימה. עם המון חשק ותאוות חיים, איכשהו. זה מאוד לא איך שאני בדרך כלל... לא יודעת איך ומתי זה קרה וחוששת לדבר על זה יותר ממה שצריך כדי שלא יעלם לי פתאום, אבל אני מתנהלת בסוג של בטחון ונינוחות מפתיעים לאחרונה. בלי תחושת הכיווץ והבדיקה המתמדת "אני בסדר/לא בסדר".. בלי להתבונן על עצמי מהצד על כל צעד ושעל ולהפעיל את בית המשפט כולו, על שופטיו וקטגוריו... אני חייבת להודות שזה נחמד.. אני עוד קצת מכווצת ונתונה לביקורת הפנימית פה ושם, אבל *הרבה* פחות מקודם.. מעניין איך מתחילים טיפול שהמשפט הראשון בו יהיה "שלומי (כמעט) מצוין!" :-) הייתי שמחה לקרוא על התמונות שעל הקיר, אם היית רוצה לספר, ובעיקר על תחושת המט.. "תמונות בלי ברק" הייתה צריכה להיות הכו%F

מלי יקרה , מה שלומך.. רציתי לומר לך תודה על המילים הנוגעות .. בעץ שלי בשבוע שעבר .. נכנסתי כל יום השבוע וקראתי אותך.. כדי לקבל עוד קצת כח .. תודה שאת מצליחה להגיע אליי.. בכז.. שבוע נוראי.. כבר הצפתי פה בימים האחרונים .. ויש לי טיפול .. עוד שעתיים .. לא מסוגלת ללכת .. לא מסוגלת להגיע אלייו אחרי השבוע הקשה הזה אחרי ההצפת הסמסים ההזויה שלי אלייו .. איך בורחים? לא מוצאת דרכי מילוט מקוריות ... מפחדת להגיע .. מפחדת מעצמי .. מפחדת לשתוק או לאבד שם שליטה .. הצילו .. מלי .. שולחת לך חיבוק . שרית

שרית.. אני ממהרת להציץ בשעון, בעצם את עכשיו בתוך הפגישה (אם הצלחת ללכת). אני מדמיינת מה עובר עלייך שם, כ"כ מקווה שגם שם תצליחי לצאת מחוזקת. ואולי, אולי, כמו שהצלחת להתנחם ולהתעטף במילים שלי, תצליחי לתת לעוד אנשים, עם מילים ורצון להתקרב וללטף, לגעת בך. כ"כ הרבה מילים של מגע, של חיבוק. כאילו אפילו דרך המחשב אפשר להרגיש כמה את זקוקה לכך... אל תוותרי על זה, אל תוותרי על עצמך. ובינתיים, אני עוד כאן... מלי.

אני כאן .. אחרי .. לא בדיוק דיברתי שם.. המון שתקתי, דמעות טפטפו מעיניי.. הוא מנסה להתקרב .. ככ.. הוא ככ עדין .. ושקט .. וזורם.. ונותן לי להחליט על הדרך .. לא מכריח .. לדבר לשתף.. פשוט שם.. לא מצליחה להאמין בזה .. בודקת ובודקת.. כמה בדיקות מלי? עד מתי ? שנתיים וחצי כבר מכירה אותו .. הוא חזק ואיתן.. ואני מנסה להפיל אותו .. לא מצליחה .. היום שאלתי אותו "אתה עובר הדרכות נכון?" לא יכול להיות שתשאר פה בצורה מאוזנת כזו.. כולם מתפרקים מהכאב שלי .. גם אתה תתפרק? אתה תעיף אותי מהטיפול כשיצא ממני הכעס והזעם נכון?.. והוא לא מוותר .. ואני שם .. מתאמצת .. ושותקת.. מפחדת .. מתקרבת .. מתרחקת .. מלי מלי .. מתי אצליח להיות נורמלית..? מרגיש תקועה בגיל 6 ?.. 9 ? כרונולוגית בת 31 אבל .. ממש לא מתנהגת ככה .. אמשיך מחר .. ככ עייפה .. כן גם מהשתיקה .. שתיקה מעייפת .. תודה שאת כאן. חיבוק ממני שרית

יומיים מוזרים בפורום...דוד הפסיק לענות משום מה על שאלות ההמשך, אחרי זו של יאושית ( רק יום לפני כן הוא ענה אפילו על אלו של דרור ), ואלו הודעות שהגיעו בזמן המשמרת שלו..אני מקווה שהכל בסדר אצלו, אבל אשאל כבר ביום שלישי.., והיום..שקט פה. קצת עצוב לי לראות את ההודעה שלי מיותמת ככה, לפחות זו ההרגשה, כי למרות שלא הייתה בה שום שאלה, בדרך כלל דוד מגיב. את האמת ככל שמתקרב סוף השבוע והחג, אני עצובה יותר ולבד יותר, ונאחזת בכל דבר שיש לי, אפילו הפורום. הייתי רוצה שיהיה לי חג שמח, כמו אלו שהיו אצלנו כשהייתי קטנה, כשכל המשפחה משני הצדדים הייתה מגיעה, והייתה את ההתארגנות וההכנות של המשפחה לפני שכולם מגיעים, זה היה משהו מאוד שלם שנופץ לחלוטין. הם לא אוהבים אותי, הם הבהירו את זה במילים האלו יותר מפעם אחת..קשה לאהוב אותי, אני בעייתית..אני יודעת שאני לא בעייתית, אבל חסרה לי תחושת הביחד מאוד. רגישה לכל דבר ולכל אחד בזמן האחרון וזה רק גורם לי להיסגר בתוך הקונכייה שלי ובבית שלי, ושונאת את התקופות האלה שמתרחקת מכולם ושכחת מהעולם, חוץ מהדברים ההכרחיים - עבודה. עצוב לי.

שלום לאופיר. כמה הכותרת שנתת הולמת את התוכן של הכתיבה שלך. אני שומעת את העצב, מרגישה את הכאב שבדחייה, באכזבה, בלבד. אני חושבת שבחגים יש הרבה פעמים "חשבון נפש" או כמו שביני לבין עצמי אני קוראת לזה "ספירת מלאי" - מה יש לנו ומה אין לנו, מה השגנו ומה לא, מי אוהב אותנו ומי לא... אני שומעת ממך כמה "איקסים" יש ברשימה הזו, כמה משבצות לא ממומשות. אבל אני רוצה לנסות לחשוב איתך האם יש משהו שכן התממש לך השנה, משהו שכן התקדם, הרגיש (או מרגיש) אחרת... ובכלל - מה היית מאחלת לעצמך לשנה החדשה, מה היית מבקשת? ולגבי הקונכיה שלך - אני בטוחה שהיית רוצה עכשיו להיות מוקפת, חלק ממשפחה שלמה ומאושרת. אני חושבת שבפרידה ובויתור על כך יש כ"כ הרבה כאב וכעס... ובכל זאת, נדמה לי שגם קונכיה יכולה להיות מקום נעים, ושאולי תוכלי להשתמש בעבר כזכרון נעים אבל כזה ששיך (בינתיים) לעבר, ולחשוב מה אולי יכול לעזוור לך להרגיש יותר טוב כעת, היום. נדמה לי שמגיע לך מקום רך, מחבק, מנחם, בטוח, גם אם זה בבית שלך, עם עצמך, בלי המשפחה. האם תוכלי להרגיש פחות לבד כשיש לך אותך? בהצלחה, מלי.

לבד בערב חג בדירה הריקה שלי בתל אביב עם טייק אווט..לא, לא נראה לי שאצליח להרגיש לא לבד, גם אם אנסה..תודה בכל מקרה, אבל אני מקרה אבוד, אני יודעת שאי אפשר להתקרב אליי באמת כי יש בי משהו פגום ורע..ביחוד עם נשים, גם בזמנו כשהיו כאן מנהלות אחרות של הפורום וגם המשתתפות האחרות, יכולה להרגיש את הטון האחר מ"נילי היקרה" או כל אחת אחרת..אף פעם לא מצליחה ליצור את האינטימיות הזו, אני זוכרת כשליאת עזבה כמה הבנתי שאני לא חלק מה"בית" הזה, ואת האמת גם לא משום בית אחר, ואף פעם לא מצליחה להיות באמת..כנראה גם לא רוצה ממש, טוב לי בשוליים, אבל כמו פעם קודמת אני יודעת לזהות מתי אני מחליקה גם משם. אין לי כוח יותר, ורוצה לשים לזה קץ.כל כך עייפה ברמות שאין לי כוח לזוז. בבקשה בבקשה אל תעלי את ההודעה הזו. רק רוצה לישון, אין לי כוח יותר.רוצה שזה ייגמר.

האם זה בסדר מבחינתכם שאותו אדם ייכנס לפורום בכל פעם בשם אחר?? מרגישה שקרנית כשעושה זאת ואני אדם מאד ישר בחיים. אבל פה אולי זה מפראנויה שיזהו אותי ויותר נכון שהפסיכולוג שלי יקרא ויזהה. וגם כדי שיתייחסו אלי כל פעם כאל אדם חדש עם בעיה חדשה ספציפית ולא יקשרו אליי את כל התסביכים. בטח נשמע לכם מצחיק ומה זה מעיד עליי??? איך זה נראה מההיבט הפסיכולוגי? והאם זה לא מפריע לכם? בכל מקרה אם תפרסמו זאת ואם לא, המון תודה על הבמה שאתם נותנים לאנשים שבדרך כלל לא תופשים בה מקום

שלום א. אני שמחה לענות לכל פנייה באשר היא, אבל... אני תוהה מדוע את נזקקת לשמות שונים בפורום, מדוע את חוששת להיות מזוהה עם שם אחד? יש לי שתי מחשבות לגבי הסיבה לכך, שכדאי בעיני שתחשבי עליהן: ראשית, ייתכן שזה קשור לפחד שלך להיות מציפה ו"נודניקית", לתפוס מקום, אולי יותר מדי מקום, מה שמביא עימו חשש מפני גינוי או קושי שלי (ושל דמויות מטפלות אחרות) להכיל. אני תוהה האם המחשבה הזו מוכרת לך גם מקשרים אחרים, ואם את יכולה לחשוב על המקור שלה, ועל המקומות שזה, כנראה, מגביל ומצמצם אותך בקשרים. שנית, אני חושבת שאולי כל שם מאפשר לך להביא חלק אחר שלך, לבטא קול שונה מעולמך הפנימי. בעיני בפיצול כזה יש לא רק קושי והשקעת אנרגיה, אלא בעיקר פספוס, שלך ושל אחרים, לפגוש אותך, כאדם שלם ורב-גוני, על כל המורכבויות, הסתירות וחוסר העקביות שקיימים בכולנו. בעיני היכולת להיות אותו אדם עם הרבה צדדים, מחשבות, רגשות ובעיות, דווקא הופך אותו לעשיר ועמוק יותר. אז מה את אומרת, היית יכולה לנסות "לקפוץ למיים" ולאחד את הזהויות??? להתראות בינתיים מלי.

מלי, הייתי מאד רוצה להיענות להצעה "לקפוץ למים", אבל מודה שפחדנית. הפחד שולט בי ומשתק אותי ובעצם מונע ממני לחיות! וברור שצדקת בכל מה שאמרת והכל נכון.. נכון שזה מעייף ודורש הרבה אנרגיות להסוות עצמי ולהסתתר כל הזמן ולא רק פה. כאילו אם יכירו איזו מפלצת אני באמת - יחרימו וינדו אותי מהחברה (ולא שכרגע אני מאד מקובלת ואהובה...). כבר לא יודעת מה בא קודם הביצה או התרנגולת אבל יודעת שזה התגבר והתחזק בעקבות חוויות דחייה מרובות בשנים האחרונות וזה מעגל סגור. הפחד הכי גדול והכי מכתיב את חיי כרגע הוא מלהידחות ומלהרחיק את כולם ממני (לא שנשארו הרבה...). פשוט מתה מפחד לאכזב ולהתאכזב וגם כשמנסה בכל זאת, הציפיות מגשימות את עצמן ואני נדחית ומגורשת על ידי בני שני המינים. ואז מרגישה כל כך מכוערת ודוחה. אמרת פספוס וזה פספוס בגדול בעיקר שלי כי - לא חיה!!!!!!!!!! עסוקה בלהסתתר ובלהתבייש בעצמי. לעיתים מרגישה מפוצלת אישיויות וזה מתיש ומשגע. אולי אאחד שתיים מהן ומקוה שלא אתחרט אח"כ - אז אני גם X ותרתי משמע. - מקווה שלא בילבלתי אותך יותר מדיי. לפחות יכולה להתייחס עכשיו גם לתשובתך אליי כX בנוגע לגבולות ( אם בכלל הגעת עד לכאן ואת עוד ממשיכה לקרוא...) נכון שמצד אחד מרגישה את המטפלת כאדם חזק ועמיד ששומר על עצמו אך יש לי ספק האם שומרת גם עליי או שפשוט קשה לה להכיל אותי והתעייפה ממני (והנה שוב זה קרה , עכשיו ביטלה את הפגישה כי חולה ואני חושדת האם ביטלה את כולם או רק אותי, כי אם הייתי מטופלת יותר חביבה עליה ויותר קלילה...) הבעיה שאחרי שדחתה את החלק התלותי והחלש שבי והתקשתה להכיל אותו, יכולה להראות לה רק את החלק הכביכול אדיש לביטולי פגישות,או לחופשות ולא מראה שנפגע אחרי שכבר הראה שנפגע ונתקל בקיר אטום ועכשיו אולי הוא גאה מדיי להודות שהתאכזב, שכועס ושקשה לו לחכות עד לפגישה הבאה. שלא יודע אם יחזיק מעמד עד אז. לעיתים מרגישה כמו ילד קטן שמשתולל ומתפזר ודופק ומכה על גופו של מבוגר , מרוב תסכול וכעס שלא מקשיבים לו ולא מקבלים אותו ולעיתים מדמיינת שאותו מבוגר פשוט אוסף אותו בזרועותיו ומחזיק אותו חזק שלא יפגע בעצמו וירגיש מוגן - כאילו זה מה שאני צריכה (בגילי המתקדם..) ואולי זה מכיוון שקשה לי לדמיין את הגבולות כקירות - כמשהו חיובי כי כל מכה בהם - תכה אותי בחזרה כפליים.. ואם בכל זאת הגעת עד כאן- תודה על "ההקשבה" וסליחה (גם משאר חברי הפורום) אם עייפתי

הפסיכולוג שלך הוא אחד מהמנהלים? אם לא מה הסיכוי שיקרא פה?

התשובה היא לא. אך מכיוון שהעליתי את הנושא איתה ברוב טיפשותי... החשש התגבר.

שלום מלי, מרגישה שהתמכרתי לפורום הזה. כי יש לי דחף לכתוב ואפילו לא יודעת על מה.. תשובתך בנוגע לגבולות עזרה לי, כי הבנתי שאולי הגבולות נועדו לטובתי גם אם מגבילים ונוקשים ולא כי אין בינינו "כימיה" ושסתם לא אוהבת אותי - אבל עדיין מרגישה צורך לבדוק את הסבלנות שלה ועד כמה מוכנה להכיל אותי. נכון שהדחייה היא גם פנימית ואולי מצפה שהיא תקבל אותי בעוד אני לא מקבלת את עצמי.. קשה לי לבטוח ופוחדת להתאכזב, כי כבר היו אירועים של התעלמות ודחיה מצידה ואי עמידה בהבטחות ללוות אותי "באש ובמים". כאילו אם אבטח והיא תדחה ותגרש , הפגיעה תהיה יותר קשה. וכל דחיה כזאת אני מאבדת את החשק לחיות.. מלי, רציתי לומר לך תודה אבל נסחפתי. אולי כי בכל זאת מקוה שכשלא מכירים אותי ואני וירטואלית אז יותר קל להכיל אותי....??

שלום X. אני שמחה לשמוע שיכולת להעזר בהתכתבות בינינו משבוע שעבר. כשקראתי את מה שכתבת חשבתי לעצמי שהדרך היחידה להרגיש שיש גבולות, שיש מישהו מסביב ששומר ומגונן עלינו היא בעצם להתנגש בגבולו שוב ושוב, להרגיש שוב ושוב שיש שם משהו שעוצר, שיש דפנות, קירות, ולא חלל אינסופי. אני חושבת שקשרים מזמינים אותנו לבדוק ולאתגר את הגבולות שוב ושוב ושוב. רק אחרי שניווכח שהם יציבים, עמידים, ברורים, רק אז נרגיש מוגנים. מה שאני מנסה להגיד הוא שבעיני למאבקים עם המטפלת יש ערך ומשמעות, כיוון שהם עוזרים לך פעם אחר פעם, להכיר בקיומם של הגבולות ביניכן ולהפנים אותם. שוב ושוב את מבינה שיש שם מישהי חזקה, עמידה, החלטית, ששומרת עלייך ועל עצמה, ובמקום כזה ניתן להרגיש בטוח ומוגן. ועוד מחשבה קטנה לגבי "באש ובמיים" - נראה לי שזה מושג מאוד שגור ומוכר, ובכל זאת, אני רוצה להציע לך "לפרק" אותו קצת, ולחשוב לעומק על המשמעויות שלו, בכלל ועבורך. באש ובמיים נשמע כמו משהו טוטאלי, תמידי. בכל מקום, זמן ומצב מישהו לצידך. האם יש דבר כזה? האם קיים איפשהו קשר כזה? האם את היית יכולה לספק הבטחה כזו למישהו אחר? אני חושבת שקשר משמעותי הוא כזה שיש בו נכונות לקרבה, הכלה, עזרה, אבל גם קבלה של המוגבלות של הקשר, החלקיות שבו, האכזבות והפגיעות שהוא מביא עימו. ואת כל זה, אני מקווה, תצליחי לבנות בטיפול שלך. בהצלחה, מלי.

היי מלי, לראשונה כותבת אלייך, התרגלתי לאורנה ומאז עזיבתה היה לי קשה לכתוב. חמש שנים בטיפול נשואה +++, אוהבת- מחוברת- תלוייה - דואגת-חושבת בלי סוף על המטפלת שלי, ניסיתי להפסיק וחזרתי. מעצבן אותי האהבה שלי אליה. השאלה שלי כרגע ( שאני שואלת גם את עצמי ) איך את מסבירה שכשיש פגישה טובה ונעימה השבוע עובר לי הרבה יותר מהר, אני מתגעגת וחושבת אבל בלי מתח ואי שקט, וכשיש פגישה לא מוצלחת שבה אני מרגישה לבד אני כל השבוע מתגעגת ולא מצליחה למצוא מנוחה... הייתי רוצה שלא יהיה לי אכפת ממנה שהיא לא תהיה חשובה בשבילי ואני לא מצליחה. השנים עוברות ולא נראה לי שאני משתפרת ביכולת שלי להתנתק ממנה. עננית

עננית, הנוכחות שלך מחזירה ניחוחות אורנה למסך, וזה נעים מאוד לכל מתגעגעיה.. או לפחות לי. טוב לראות אותך, :-)

שלום עננית קודם כל - ברוכה השבה. אני דווקא רוצה להתחיל מהסוף - כתבת שהיית רוצה שלא יהיה אכפת לך מהמטפלת שלך, ואני דווקא מאוד מקווה שזה לא יקרה. אדישות ואי אכפתיות מסמנים, בעיני, נתק, מקום שאין בו רגש, משמעות, חשיבות. היכולת שלך להקשר למטפלת שלך, להפוך את הקשר ביניכן לבעל משמעות, היא יכולת חשובה. עם זאת, אני מבינה שאת מרגישה שהמקום הזה - של ההתחברות, ההתקשרות, אולי התלות שנוצרה בה, גורמים לך סבל וכאב. אני תוהה מה מסתבך שם עבורך, מה הופך את הרגשות הללו לכ"כ כואבים ובלתי אפשריים. אני משערת שאולי בעבר להיות קשורה או מחוברת עבורך, להפוך מישהו למשמעותי ובעל ערך, היה מקום מסוכן, מבלבל, אולי אפילו מכאיב. האזורים הללו שאת נמצאת בהם כעת בטיפול יאפשרו לך לבדוק, והפעם במקום בטוח ומותאם, מה קורה לך במקומות הללו ולמה את מגיבה. בהצלחה, מלי.

האם אפשר לקבל "טיפים" להתנהגות כלפי ביתנו עם אישיות כפיתית, ודיכאון קל-בינוני? תודה.

שלום הורים. אולי תוכלו לכוון אותי יותר, ולנסות למקד יותר... איפה אתם מרגישים "תקועים", צריכים עזרה? אולי זו גם תהיה הזדמנות לשחרר קיטור ולקחת מקום לעצמכם (שתי ההפרעות שבתכם סובלת מהם משאירים, כך נדמה לי, מעט מקום לשניכם...). להתראות, מלי.

איזה כיף מלי הפנס שלך שוב פה.. אולי אשתף בהמשך.. כל כך הרבה קורה.. גם טוב.. (איזה כיף להסכים, להסתכל ולזהות את הצדדים האחרים של הכאבבבב..) ~נילי~

נילי יקרה ערב טוב. מוזמנת לספר יותר, וללמד אותנו עוד על הצד האחר של הכאב. נשמע חשוב... מלי

סליחה נילי שאני מתפרצת אבל המשפט שלך "איזה כיף להסכים, להסתכל ולזהות את הצדדים האחרים של הכאבבבב." תפס אותי. איזה צדדים יש בכאב חוץ מכאב. מלי למה הכאב שלי לא נעלם, אני לא מצליחה להסכים וקבל את מה שעברתי ולהגיד אוקי היה, נעלם, נתחיל מחדש. לא מצליחה, יש ישם משהו שתמיד סוחב אותי אחורה וזה כואב עוד יותר לראות אחרים מוצאים או מדברים על "טוב" ורק אתה לא מצליח לראותו או להרגישו. איך אפשר לקבל משהו מאוד כואב ולהמשיך? איך מילים -טיפול יכול למחוק את הכאב הזה מהזכרון.

הי. אני לא חושבת שכדאי או צריך למחוק את מה שהיה. להעלים חוויה, זכרון, עבר - זה מתכון בטוח לשדים ומפלצות שיתחילו לחגוג ולהרעיש... אבל נדמה לי שהטיפול מנסה לעזור לראות את מה שעברת, שבטח היה נורא וכואב, כחוויה שעיצבה אותך - לרע ואולי גם לטוב, והיא חלק מהמטען, "השק" שאת סוחבת איתך והוא חלק ממי שאת. נדמה לי שכאשר החוויה הזו הופכת לזכרון שאינו לופת וקושר, אלה לתחנה, משמעותית וצרובה, אבל עדיין תחנה, בעבר, ניתן להמשיך הלאה, לקראת תחנות נוספות, חדשות. מקווה שהעיבוד והעיכול של החוויות האלה (מושגים שנורא קשה להסביר, אבל הם חלק מהמטרה של הטיפול) יאפשרו לך לפנות מקום לחוויות חדשות, טריות, משמחות יותר. מאחלת לך שדרך הטיפול תצליחי לאט לאט לקחת את המושכות על חייך, מושכות שכנראה במשך זמן רב אחז בהם מישהו אחר... בהצלחה, מלי.

מלי יקרה, רציתי לומר תודה, על מילים של חתולים מתרפקים, ומרחבי מעבר ומכל הטוב. את המילים המקסימות מהציטוט של ויניקוט - אימצתי לחיקי. "ילדים גונבים את מה שהיה מגיע להם לקבל בזכות"... שיח נוגע היה בסופ"ש שעבר. בברכת יום נעים ועוד מעט שנה חדשה דרישת שלום מאשת בוקר

אשת בוקר יקרה... ודווקא היום חרגתי מהרגלי, ואני עונה בערב... אז קודם כל ערב טוב. שמחה ביותר שהמילים שלי הגיעו אלייך, ונגעו במקום אליו הם כיוונו. להתראות (בינתיים???) מלי

למתדפק/ת בדלת אני כאן, מחכה לשמוע יותר.... מלי

שלום רב למומחים היקרים היכן אוכל למצוא ספר שיכול לעזור בדימיון מודרך ועבודה עצמית על דימוי עצמי ברכה חג שמח ומבורך אורית

שלום אורית, אני מעלה את ההודעה שלך, ומקווה שאנשים יוכלו להציע רעיונות. את מבקשת עזרה דרך עבודה קוגניטיבית. ספר אחד שאני מכירה ואוהבת בנושא הוא "מחשבות ורגשות" (אינני זוכרת כרגע את המחברים, אחפש ואנסה לעדכן כאן). ומעבר לכך, הייתי מסייגת את ספרי העזרה העצמית בנושאים האלה. יש לקחת בזהירות את יעילותן כמחוללי שינוי לאורך זמן ובאופן יציב... להתראות, מלי.

דוד?.. כן ..שוב אני .. המטורפת התמידית ..בשנתיים האלה שמביאה את עצמה לכאן. כבר אמרנו מטורפת לא?.. ככ קשה לי בבפנים. מצטערת. אולי אני לא כזו חזקה כמו שחשבתי ... כן .. אני שואלת את עצמי .. " מה את עושה פה לעזאזאל שרית ? שוב ממסגרת את עצמך לזוועות של מילים ?.. שוב תוחמת את עצמך בהסברים שלא מובנים ?..." לא יודעת מה עושה פה. כן ..נכנסת ..כותבת ..מוחקת .. יוצאת .. ושוב חוזר כותבת .. הפעם , האם אשלח את זה בכלל?.. כבר לא יודעת מה חדש היום שלא היה אתמול?... אבל ..זה מרגיש ביומיים האחרונים שכמה סכרים קרסו בתוכי בבת אחת ואני מרגישה (((יותר))) ממוצפת. דיי PLZ .. נעה מהמקום של שוב להיות מנותקת לסביבה ואיזה זומביות/ סהרורית כזו .. לבין ..יומיים של מיטה ..שיינה "טרופה" ובכי עם עצמי לסירוגין... לא עוד במקומות האלה .. לא עוד .. בבקשה. החוסר תפקודיות ..שבולטת ככ ביומיים האלה . אין לי כח .דוד .. עייפה נפשית. עייפה . עייפה . אני לא יודעת מה נסגר איתי .. בעצם כן.. המועקה הפנימית הזו בתוכי שלא בא לי לתת לה עכשיו שוב את השם והמילים המדויקות של "עשו לי .. פגעו בי .. והכאיבו לי "... מכבידה עליי בטירוף.. משתקת אותי כלפי חוצ..ומסעירה אותי בטירוף בבפנים. כאילו והעולם החיצוני שלי והפנימי .. בפערי "שמים וארץ". רוצה להניח תראש .. אבל איפה הוא בכלל ?.. אני לא כאן. הצילו . אני צועקת . אבל זה כאילו ואף אחד לא שומע . אין קול . והצרחה אילמת. ורק השקט שבתוכי צורח... ואי אפשר להקטין את עוצמות הווליום הזו שם בבפנים .. שמישהו יעזור לי .. שמישהו יעזור. אבל ..לא נראה לי שיש אחד כזה ..שיצליח. זהו ?.. זה הסוף?.. זה הסוף שלי ?..דוד? :-( שרית

שלום שרית. טוב לשמוע ממך, הדיאלוג ביננו נקטע בפעם הקודמת ואני שמח שאת לא מוותרת וממשיכה להיאבק ולהשמיע את קולך. ופה גם טמונה התשובה לזעקה שלך, לדעתי. את לא בסוף - לא כל זמן שאת ממשיכה להיות נוכחת, ולהוציא את המילים החוצה, ולהשיג לעצמך מקום וחלל בעולם. אני לא מבטל או מזלזל בעייפות הנוראית שלך חלילה, רק אומר שגם בקצה העייפות, את מצליחה לשמור על איזה כוח, והכוח הזה, שלובש מילים, מצליח להגיע אלינו לכאן. אנחנו - אני, כמו האחרים שפה - שומעים ומקשיבים. להתראות דוד

וואי המון זמן לא כתבתי כאן והיום הצצתי לכאן לפורום... שאתה כאן עונה. אני מופרעת לגמרי חסרת תקנה אבל אני רוצה להגיד: דוד- אפשר לשים עליך את את הראש לנחמה??? אני מדמיינת אותך גבוה, ענק ורחב עם ידיים רחבות וגדולות בטח פי הרבה ממידותיי. ואני... קטנה כזאת "מתעלפת" נאספת בתוך זרועתיך (לא בקטע המיני!) שמה עליך את הראש ובוטחת בך. וזהו.

שלום אפשר, בוודאי שאפשר. להתנחם, ולהיאסף, ולהרגיש בטוחה פה. כי אני מאמין שמה שאת מתארת קשור בעצם לפורום, מעבר ל"דוד" ספציפי - יש פה הרבה זרועות, והן ביחד מתחברות לזרועות רחבות ולהרבה מקום לקלוט, להרגיע ולתת בטחון. אז תרגישי חופשי. להתראות דוד

יש לי בת בת 5 שהתחילה מדי פעם לחלום בהקיץ. אני חשבתי שמדובר במעשה מתוך שיעמום(גיליתי את זה בחופש הגדול היא היתה רצה במעגלים בסלון תוך כדי מחשבות על דמיות מסרטים מצויירים כך היא סיפרה לי) כשהתייצעתי עם פסיכולוגים באתרים שונים כולם אמרו לי שלפי התכניים החיוביים של הסרטים המצויירים שהיא רואה וחושבת עליהם זה מראה על עולם עשיר ודמיון שמפתח אצלה. (היום היא פחות רצה במעגלים בסלון או בחצר הבית) אך היום הגננת בגן הפנתה את תשומת ליבי לכך שבזמן הריכוז היא חולמת... וגם שקוראים לה לפעמים להשתתף בריקוד אז לא תמיד היא שומעת. (ואין לה בעיית שמיעה). הגננת שאלה אותי אם היא הולכת לישון מאוחר , אמרתי שהיא הולכת בשעה קבועה לישון וזה בשעה 21:00 . דבר שמאז ומתמיד היה בשיגרת הבית.. יש לי חשד שאוליי החלימה בהקיץ לא נובעת משיעמום וזה מטריד אותי. זאת ילדה חכמה מאוד ומפותחת מבחינה שיכלית ובעלת אוצר מילים רב מאוד ויש לה חברות והיא יודעת לסחוף בנות אחריה.כך שלא מדובר בילדה מבודדת או עצובה. ילדה פעילה שהולכת לחוגים, בריכות ובאות אליה חברות. החלימה בהקיץ מתאפיינת בחיוך (היא לא חושבת על דברים מטרידים להיפך התכניים מאוד נחמדים. אני פונה אליך לקבלת מידע. בזמנו חשבתי שמדובר בשיעמום וכך גם אישרו עוד פסיכולוגים מאתרים שונים כשהעלתי את הבעיה. ואף חיזקו אותי ואמרו שזה מציין שנפתח אצלה עולם עשיר ... בדימיון אך מה דעתך על כך לאור הדברים החדשים שהזכרתי אמא מודאגת

שלום לאם המודאגת אני לא שומע כרגע סימנים לדאגה, למרות המידע החדש שהזכרת. אולי יעזור אם תכתבי עוד, בצורה ספציפית, על הדבר ממנו את חוששת, אבל כרגע, שוב, לא נשמע לי שמדובר בתהליך שלילי או מסוכן. להתראות דוד

שלשו שנים עברו ואני לא מצליחה להביא את עצמי ואת הכאב האמיתי שבתוכי. שלוש שנים ואני מתנגדת, שותקת, בורחת, בועטת.... העיקר לא לדבר על עצמי. אני לא רוצה מטפלת אחרת, ואם אפסיק לא נראה לי שאלך למישהו אחר. לא רואה עצמי חווה את החוויה של התחלת הטיפול מחדש. אבל כמה זמן זה יממשך. מתי אוכל לשחרר הכל ולהתחיל לחיות בשלום עם עצמי? כמה זמן אני אמורה לחכות?

שלום ח. אני מצטער, אבל אינני יודע. לכל אחד הזמן הסובייקטיבי שלו והדרך שעליו לעשות. אבל אני רואה סימן חיובי מאוד בכך שאינך רוצה להחליף מטפלת - חשוב לעשות את הדרך הארוכה והמפרכת הזו עם מישהי לסמוך עליה, להרגיש טוב בנוכחותה. מקווה שיתקצר ככל האפשר.. להתראות דוד

שלום דוד עד שהחלטתי לפנות לטי]ול לקח לי המון זמן. ועכשיו אני מרגישה שהכל מאוחר, ושאין טעם לשום מאמץ, כי הכל כבר מאוחר. ובגלל תפיסה זו, אני תקועה בטיפול, אין שום שינוי, לא מרגישה שאני עושה משהו חוץ מלעבוד על הקשר שלי עם המטפלת ולשמוע עד כמה אני רעה, בלתי מאוזנת, בעייתית. אני מחכה לפגישה, אבל אני מתעצבנת תמיד באמצע ואז מאבדת ריכוז, ואני רק חושבת על איך להפסיק את הפגישה. הרבה פגישות נקטעו באמצע, כי פשוט קמתי והלכתי. אני אוהבת להיות אצלה, אבל כשאני שם, אני לא אני, בחוץ אני מתפקדת בצורה שונה ממה שאצלה. אצלה אני מרגישה חולשה, תלות, רע, עצבנות, שנאה כלפ עצמי למרות כל נסיונותיה לדחוף אותי הלאה. בחוץ אני עצמאית, חזקה, מתפקדת בכל התחומים, אבל מפנימה הכל פנימה. אני לא יודעת אם הטיפול עושה לי טוב אן רע. אני לא רוצה לעבוש רק על הקשר שלי איתה, אני רוצה להתקדם, לשנות. אבל מבחינתה היא מחזירה הכל לזירה שלי. ואני לבד אין לי מה לעושת עם הכדור. בגלל זה הגעתי למגרש שלה והיא לא מבינה את זה. מה לעשות?

שלום לילי אני מבין את הקושי ואת תחושת התסכול והתקיעות שלך. אבל אני חייב לציין שאת בעצמך מצביעה על הסיבה לתקיעות, ודרך כך - גם על הדרך לפתרון. ברור שהיית אמביוולנטית מאוד לגבי הפנייה לטיפול, ושגם לאחר שפנית (שעל זה כל הכבוד אגב), האמביוולנטיות לא נעלמה, ואת ממשיכה להתלבט בתוך הטיפול - או דרך הליכה באמצע, או הפסקת השעה הטיפולית בדרכים אחרות, או דרך עצירה, לא מודעת לגמרי, של האפשרות להמשיך ולהעמיק את הקשר והתהליך הטיפולי. אני אומר את זה לא כביקורת, משום שזה נשמע לי סביר לגמרי שתחששי ותמשיכי להתלבט לגבי האפשרויות שהקשר הטיפולי מציע לך. אבל אם את רוצה לנסות לשחרר את התקיעות, ולהפיק בכל זאת את המיטב מההחלטה האמיצה שעשית, הייתי מציע לך לראות יותר את השעות כ"מגרש משותף", בו את בעלת הכוח האמיתי, השליטה בכדור והיכולת להביא אותו להיכן שאת רוצה, והמטפלת היא בעיקר זאת שיכולה ללכת בעקבותייך ולדבר איתך על המתרחש באותו הזמן. נראה לי שמתוך שינוי של גישה מצידך, יחד עם דיבור על הקושי שלך מולה, יכולה להפתח לכן הזדמנות חדשה להניע את הטיפול קדימה. בהצלחה דוד

האם מישהו יודע היכן מתקיימים קורסים ללימד השיטה ומה כוללת ההכשרה?האם יש רקע קודם מומלץ? אני עו"ס בעלת תואר ראשון (כרגע..)עובדת עם מטופלות רבות הסובלות מהפרעת אישיות גבולית כמו כן האם מישהו יכול להפנות אותי לספרות מקצועית בנושא טיפול התנהגותי קוגנטיבי בבני נוער? תודה

שלום שולה מקום שיכול להתאים לבקשתך הוא מכון "אופק", המתמחה בטיפול והכשרת מטפלים בשיטת ה- DBT. בנוגע לפרטי ההכשרה ודרישות הקבלה אני ממליץ לפנות אליהם ישירות, בטל' - 09-8995541. ביחס לשאלתך השנייה, הייתי מציע לך להתחיל בספר בסיסי וטוב, המתאים למבוגרים ובני-נוער כאחד, בשם "בוחרים להרגיש טוב", מאת דייויד ברנס. להתראות דוד

האם כאשר יש בחילות והקאות ממקור פסיכולוגי כדורים נגד הקאה כגון פרמין אמורים לעזור?

שלום אלה שאלה מעניינת. אני נוטה לחשוב שהכדורים יוכלו לסייע בחלק מהמקרים, אם כי לא מהסיבות הפיזיולוגיות העומדות בבסיס ייצורם. בכל מקרה, כדורים כאלה יהוו הקלה זמנית בלבד, ובמידה ואינך בטיפול הייתי מציע לך להעזר בטיפול פסיכולוגי על מנת להעלים את התופעה. להתראות דוד

כן... הפרמין עוזר .. אבל כמו שדוד כתב .. טיפול בבעיה .. האמיתית הוא זה שיעזור להקאות להפסק. סבלתי שנה וחצי.. מהקאה קבועה , בשעה מסוימת .. כל לילה .. אחרי חלום .. עד אחרי שדברים נפתחו בטיפול .. ונעשו הקשרים .. לגבי החלום ..ותובנות למה .. ההקאה הפסיקה ... בעצם הפסיקה לחלוטין .. ואני מדברת על הקאה קבועה במהלך שנה וחצי בשעה קבועה - 1 וחצי בלילה .. אני חשבתי שהגוף כבר התקבע על זה .. ומעולם לא אצא מזה .. והנה .. אמנם ..דברים קשים נפתחו בתוכי .. .. אבל ההקאה הפסיקה . יש פיתרון. פרמין בהחלט יכול להקל.. אבל טיפול בבעיה עצמה בעזרת איש שיחות ..תביא את הפתירון המיוחל. בהצלחה. שרית

שלום, רציתי לדעת מה יחס הפסיכולוגיה כלפי פדופיליה (המשיכה, לא המעשה). אני נמשך לילדים (בנים) בגילאי 10-13 (ואני לא אנס!!!! וגם לא פושע...) אגב, אני אשמח גם לקבל תגובות מאנשים שחושבים שיש להם מה להגיד.... דוד (שם בדוי)

שלום דוד האמת היא שאינני מומחה בתחום הפרעות המין, כך שיש לי מעט מידע מוצק להציע לך על התפיסה הפסיכולוגית של פדופיליה. ככל שאני יודע, מעט מאוד טיפולים ינסו לטפל במשיכה עצמה, ורובם ינסו לייצר אינהיביציות על האפשרות של פעולה, המסכנת כמובן את חיי הקורבנות והורסת, בדרכה, גם את התוקף. למידע רב יותר אתה מוזמן לפנות לפורומים שונים העוסקים בבעיות מיניות. להתראות דוד

דוד, ערב טוב (או לילה טוב, או בוקר טוב) העונג (הסבל...) הוא לנו לבלבל את המטפלים.... קפצתי למעלה, רק כדי להוסיף כמה מילים בהמשך להודעת הבוקר (קישור למטה), הישגים רבי ערך. פנימיים רבי ערך. נכון. לפעמים מוצאת עצמי משתאה אל מול הטיפול ואין לי מושג איך האיש הזה הצליח להגיע איתי לאן שהגענו. אין לי מושג. שיהיה בריא. איש אמיץ, שלקח עליו אחריות כזאת. שאלת לדבר הפרידה - הממ... זו פרידה מעולם ישן; ונפרדו?ת קשורה ללבו של הטיפול שלי, ככל שאני מבינה. גם אותה מעשייה שצירפתי אי שם אפשר לפרש כתהליך התבגרות וניתוק מכוכב האם... אגב, המטפל בתפקיד העז. איך זה מתקשר לכל השאר? לא חזרתי לקרוא את עצמי ומה כתבתי בכלל, הנחתי קצת לעצמי. יש לנו עוד עבודה רבה. ומה יעלה בגורל הטיפול, ואם נצליח גם להשתמש בו ממש בעולם, ימים יגידו. לא יודעים. פוחדת מאד. בעיקר פוחדת. עכשיו השלב שבו, אולי, אוכל להתחיל לבשל. לחזור לבשל. אבל הפעם - לעצמי. הבכי עוד לא הגיע, לפעמים נראה שהוא על הסף, והוא חומק. אותות של דיכאון כנראה יהיו בשורה לחיבור. נרקיס המוות נשבר, עכשיו החיפוש אחר נרקיס החיים. מקווה שיהיה לי כוח להכין ברכת חג לאיש שמנסה כל כך לעזור לי. ובינתיים אם בלבלתי יותר אם לאו - שולחת ברכת שנה טובה ותודות רבות (אשת בוקר) *) http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-893,xFT-760446,xFP-760941,m-Doctors,a-Forums.html

שלום לאשת בוקר כנראה שאני עדיין מבולבל, אבל אולי קצת פחות..וגם ההרגשה טובה יותר, בעניין הפרידה. מוזר להמתין לדיכאון, אבל אני מבין למה את מתכוונת. מקווה שיהיה חיפוש מוצלח אחר הפרח. וכמובן - שנה טובה. להתראות דוד

אשת בוקר, מחפשת מילים כדי לתאר אותך ורק רואה המון צבע... אבן צבעונית על שפת הים, מיוחדת ומעוררת מחשבה.. ציפור שיר, נחבאת בין העלים, מסלסלת בקול יפיפיה ונוגע- נו?גה ומעורר השראה, עצוב וממלא באור.. פכפוך נעים של מעיין, מפתיע בין הסלעים.. את *כל כך* מיוחדת ועשירה.. כל כך אמיצה.. כל כך משתנה ומתקדמת.. לפעמים מפחיד קצת להלל את השינויים וההתקדמויות בקול גדול (לפחות אותי ולגביי), אבל אותי את כל כך מרגשת שמתחיל להיות קשה להתאפק.. את אמיצה לא פחות מאיש השיחות שלך, גברת :-) שולחת מבט טוב לשנה החדשה, הרבה הרבה תקוות, ושלל הנאות קטנות בשבילך- שתצליחי למצוא בך כוחות לקבל.. פתאום מתנגן לי בראש האינטרנציונל! מצחיק הא? עו?ל?ם י?ש??ן ע?ד?י ה?י??סו?ד נ?ח?ר?ימ?ה מ?ג??ב כ??פו?ף נ?פ?ר?ק ה?ע?ל א?ת עו?ל?מ?נו? א?ז נ?ק?ימ?ה ל?א כ?לו?ם א?ת?מו?ל, מ?ח?ר – ה?כ??ל. שיהיה בוקר טוב, יקירה, והלוואי ואהיה הראשונה לברך :-) ל.

לילך לילך יקירתי, צ?יירת שאת. איזו ציירת מיוחדת שאת. בורכת, ילדה. הו, שיר הירואי, ואני מחייכת עוד, זה מזכיר לי את שירי ילדות של בית-ספר וחבורה של מאות ילדים בשירה חדורה במלוא העוז והגרון. ואחר-כך, ברדת ליל, ובשקט בשקט, סופרמן הולך לישון, אז, אחרי שמתרככים ויורדים למציאות הפשוטה, זו הנאווה והצנועה - מצליחים לראות שבעולם הישן, גם בו היה דבר מה. הוא עדיין ותמיד יהיה עמי; והעולם החדש, תמיד יהיה חסר, וחסר מאד. בעצבות חוזרת למימדים של סתם בת אדם. מפחיד עכשיו... רק שלא אגמור כמו מרמורק... חמדתי, מה אומר, כל-כך מגיע לך, מאמינה מאד בצמיחה ובפריחה שלך. שתהיה לך שנה של פז, את אמיצה לפחות כפי שתיארת (אבל היי, לא יותר מידי...), ואני מאד חושבת שלגברת שתבחרי לך יהיה סיפוק גדול לעבוד איתך על הנפש, על פרחיה היפיפיים ומשאיות הזבל גם. ... תחל שנה וברכותיה שלך מכל הלב, אשת בוקר

הי דוד.. אין לי מה לכתוב, סתם עצוב לי ורע לי. פעם ראשונה שאין לי איפה לחגוג את ראש השנה. דיברתי עם דודה שלי והסתבר לי שהמשפחה עושה השנה ארוחה אצל ההורים שלי, הם כבר הודיעו לכולם אבל לא הזמינו אותי. נו, טוב, אזמין סושי ( צריך לאכול דגים, לא? ).. את האמת, חברה הציעה שאבוא למשפחה שלה, אבל לא נעים לי - הם מרוקאים ואני אשכנטוזה מסכנה, הם יאכלו אותי חיה, בקושי עם חברה שלי אני מצליחה להתמודד ( אבל היא חצי רוסייה, שילוב מוזר ביותר..הכל בצחוק, היא חברה הכי טובה שלי והיא מקסימה, לא היה אכפת לי גם אם היא הייתה חרגול ). כרגיל, מנסה להעביר הכל בצחוק, כשכל מה שבא לי לעשות זה לדפוק את הראש בקיר..לפחות אני לא במצב ההתאבדותי של שבוע שעבר, למרות שזה בא והולך..בערבים זה נוחת עליי חזק..כרגיל הדבר היחיד שהצליח להציל אותי היה ספר, שקעתי כל השבת בעולם אחר ( בבית האלוהים ) ולא הרגשתי את עצמי לרגע. היה כיף, וחבל שעומד להיגמר. התחיל הלחץ האמיתי בעבודה, ואלוהים, אני בקושי מצליחה להזיז את היד ואני צריכה לחייך, לרגעים נדמה לי שהפרצוף שלי יסדק ויישבר...עבודה קשה לשמור על חזות נורמאלית. שבוע שעבר נשברתי באמת, לא קורה לי הרבה ועדיין קשה לי עם מה שכתבתי, הלוואי שיכולתי למחוק את זה. נראה לי שהייתי מעדיפה למחוק אותה, כי כל הזמן יש לי הרגשה שאם היא לא תהיה, איזה עננה שחורה תסור, כמו באגדה על היפיפיה הנרדמת, וכל הממלכה תתעורר והכל יחזור להיות טוב, אמיתי, ער. מרגישה שכל המשפחה שלי נרדמה ושכחה אותי, לפעמים מרגישה שנרדמתי ושכחתי את עצמי..אם לפחות הייתי יפיפיה, מילא. תודה לכולם פה שמכילים את זיבולי השכל שלי, גם לך דוד. ותודה למי שהגיבה למה שכתבתי שבוע שעבר, זה עזר מאוד, פשוט לא הייתי במצב לכתוב משהו בחזרה, אבל אני מעריכה את זה.. מאוד..(:

שלום אופיר מההודעות שלך בשבועות האחרונים אי-אפשר לפספס את זה שיש לך המון עם מה להתמודד. ומבלי להיכנס לרשימת המלאי של ההתמודדויות שלך, אני ממש מציע שתורידי מעצמך את הדאגה בקשר לדברים שכתבת פה או את הצורך להיות חזקה גם בשבילנו. אני מבין שאת נאלצת להעמיד פנים ולחייך בהמון מקומות, כשבעצם בא לך לא פעם להתפרק ולבכות. אז פה מותר לך, וממש אין צורך להתנצל. תמשיכי להעזר פה, בחברות, בספרים (ספר טוב בית האלוהים) ובכל מה שאת מוצאת - אפילו אם זה סושי -הגירסה המוזרה של היפנים לגפילטע פיש. להתראות בינתיים דוד

דוד,תודה על ההזמנה לכתוב, להניח את הראש, המשמרת שלך היא סוג של כרית פוך נעימה, ואני ממש צריכה את זה, כי אני עייפה מתה. ...אכן, ספר מעולה בית האלוהים. נקרעתי מצחוק על העחמ"שים..מעניין אם גם לנו המטופלים יש מן שם כזה אצלכם, משהו בסגנון הממ...קקס"גים? ( קח קלונקס וסע לגהה )...בטוח אתם מתים לפעמים להגיד לנו את זה. טוב, מחר עוד יום עמוס מאוד הולכת לישון שיהיה לילה טוב וחלומות נעימים אופיר

דוד שלום , רציתי לדעת אם יש לך רעיון איך משיגים אומץ ? , אני בטיפול פסיכודינמי כבר מעל שנה וחצי שנה , שהתחלתי את הטיפול המון דברים מאוד הלחיצו אותי , אפילו דברים מאוד פשוטים (זאת לא הסיבה היחידה שבגללה החלטתי ללכת לטיפול ) . היום אני הרבה יותר לחוצה ומפוחדת מהמון דברים גם שאני מודעת שלכך שאין לי שום סיבה כל כך לפחד ולהילחץ(אפילו שכבר התמודדתי איתם בעבר- מלחיצים באותה מידה ) . אני לא כועסת על הפסיכולוגית שלי (אפילו מאוד אוהבת אותה ) , אבל אני לא מרגישה שהתהליך הטיפולי הזה משפיע עלי לטובה , דברים נראים לי מסובכים יותר . יש לך רעיון איך מפסיקים לפחד כל כך לחיות ? (ולא אני לא מעוניינת בטיפול תרופתי :))

שלון למישהי אני קורא את ההודעה שלך ולא יכול להתאפק מלחשוב על המסע לקוסם מארץ עוץ. ועד כמה החיפוש אחר האומץ הוא מסובך ומפרך ומאיים, ומוביל בסוף ל.. אני באמת שלא רוצה להרוס את סוף הסיפור. וגם, האמת היא שאני לא באמת יודע איך להשיג אומץ. נראה לי שהדרך היחידה שלך למצוא את הפתרון הוא להמשיך לחפש אותו בעצמך. וטיפול דווקא נשמע לי כמו המקום מתאים למסע שכזה. אז.. להמשיך בינתיים? ותנסי לברר עם המטפלת שלך, שאני מבין שיש לך איתה קשר טוב ואמיתי, על מה קורה בטיפול, מה קורה עם הפחדים ומה מוביל אותכן כרגע דווקא בכיוון אליו אינך מעוניינת ללכת. להתראות דוד

אני כל הזמן אומרת לה מה אני חושבת ומרגישה ביחס לעולם ולטיפול . (אבל לא מסוגלת לדבר איתה על דברים אחרים - כן כנראה גם מזה אני מפחדת ) אבל רק מפחיד לי יותר . מקווה שבניגוד לדורותי וחבריה אני לא אגלה בסוף שזה בכלל לא קוסם אמיתי . אני באמת לא מצליחה להבין מתי ואיך הטיפול גורם לשינוי (חיובי ) . סתם תחושה כזאת שאני כל הזמן מחכה למשהו שצריך לקרות , וכל שבוע התחושה שזה לא היום כנראה בפעם הבאה ... בכל מקרה אם תפגוש את הדחליל תמסור לו שאני מוכנה לתרום לו "מוח" (לחשוב פחות נשמע לי תענוג אמיתי :)

שלום , יש לי שאלה לגבי הטיפול שלי. אני בטיפול כבר שנתיים וחצי. לא מדברת הרבה, הרבה התהגדות ושקט בפגישות למרות שאני מודעת לזה, שזה גורם לי לתקיעות בחיים ובטיפול. אבל לא מצליחה עדיין להפתח יותר. פעם אחת, דיברתי בגלוי עד כמה הדברים קשים לי ביומיום, ושאין לי כוח לכלום, אז המטפלת נבהלה ו"איימה" להודיע למשפחה אם אני לא מתחייבת בפניה שאני לא עושה לעצמ ימשהו רע. מאז אותו יום, משהו נשבר בקשר שלנו. אני מפחדת כבר לשתף אותה ברגשות שלי, כי אני חוששת שהיא תסביר ותנתח את זה באופן שונהממה שהתכוונתי ואז תודיע למשפחה. ומאז אותו יום (3 חודשים) עדיין לא חזרתי לשגרה של הטיפול (אני מבטלת הרבה מאז). איך אני חוזרת לבטוח בה? אני לא מצליחה למרות שאני כן מתגעגת למישהו שיקשיב לי.

שלום שני אנ מבין את מה שאת אומרת ובהחלט נשמע שהמצב כרגע גורם לך לתסכול. האמת, נשמע שיש בינך לבין המטפלת אולי משבר אמון, ואולי הוא נכון לשני הצדדים. מה הכוונה? לאחר תקופה את דיברת בגלוי על משהו אמיתי מעולמך, והמטפלת, בתגובה, אמרה לך גם אמת משלה (שהייתה נכונה לאותו רגע, או בכלל), האמת בנוגע לצעדים בהם תנקוט אם תרגיש שעליה לשמור עליך, או האמת בנוגע לדאגה שלה לגבי מצבך ככלל. והנה, דווקא לאחר חילופי הדברים הגלויים האלה, נקלעתן למשבר. נדמה לי שעל מנת לחזור לאותו זמן של גילוי לב דווקא, של דיבור אמיתי מבעד ומעבר לקושי ולמחסומים, ראשית עליך לחזור לאותה נקודה של שבר, לאותה נקודה של משבר באמון, ולהסביר לה כיצד את מרגישה מאז וכיצד זה משפיע על התנהגותך. ואולי, מתוך החזרה לאותו רגע, שצופן בתוכו משבר והזדמנות יחדיו, תוכלי לנצל דווקא את הקושי לטובתך ולראות כיצד את מצליחה להעמיק את הקשר והדיבור האמיתי דווקא, ומנצלת זאת לתועלתך, בטיפול ובחיים. בהצלחה דוד

שני... זה אולי קצת מטופש, אבל כשראיתי את הכותרת שבחרת (משבר בטיפול), ישר חשבתי לעצמי - הנה משהו שאני מבינה היטב! לפעמים נראה לי, שאם היתה תחרות היינו (המטפלת ואני) לוקחות מקום ראשון בעיניים עצומות ובידיים קשורות... בלי להתאמץ בכלל... אין משבר שלא עברתי בטיפול הזה שלי אצלה/איתה... חשוב להבין, לצורך העניין, שאני אצלה כבר 9 וחצי שנים. ונדמה, שמפעם לפעם המשברים משתכללים... כאילו, למה לחזור על מה שהיה? זה משעמם... אפשר לחדש, לא? ולמה ההקדמה הזו? הנה - אני מגיעה לעניין... כל מה שרציתי לומר באמצעות ההקדמה זה, שגם אחרי משבר - ואולי בזכותו דווקא - אפשר להתקדם הלאה. ברור שהמשמעות היא, כמו שדוד כתב לך, שצריך לדבר על זה, על המשבר עצמו, על הנקודה הספציפית במקום ובזמן שבה חל המשבר... זה לא קל, אני יודעת... דווקא כשהאמון רעוע כל-כך, אבל זו הזדמנות טובה לשקם אותו... ומה שאת עושה מאז - מבטלת פגישות, למשל - זה לקחת את הדברים אל מחוץ הטיפול במקום להביא אותם אליו... ככה לא תצליחי לחזור ולבטוח בה... הצעד הראשון - להחזיר את עצמך לטיפול הוא הצעד הקשה (וכן, גם אחרי 9 וחצי שנים זה עדיין קשה לפעמים)... אחרי כן, בהדרגה זה יחזור להיות בסדר... תבטחי בעצמך קודם כל, תני לעצמך הזדמנות לתת לה הזמדנות...

בימי מבואה ולאורה של שנה בדרך כלל נוכחת בשתיקה, לעיתים, מעט מגיבה. מבקשת להודות לבאי האכסניה על יצירת מקום של נתינה. נתינת אפשרות להזדהות עם עומקו של הכאב. נתינה שמעוררת תובנות, תחושות שמהווה חלון להתבוננות פנימה. מקום של מפגש מעורר התפעלות, עם אמפטיה וחמלה. לך דוד, לך דרור ולך מלי, (בתקווה שהקול יגיע אל כולכם) על בחירתכם להיות נוכחים פה, לשאת בעולו של המקום, לשאת עמכם ביומיום, לאורך פיסת זמן זו שבחייכם מנפש כל חי. על נגיעה, כל אחד בשפתו הייחודית, בבדידות הקיומית התהומית, על הפוגות מכאב. תודה ושנה מיטיבה. תמר

שלום תמר לפני כמה ימים קראתי פה על ימים ספרותיים יותר בפורום. בעיני, מה שאת מביאה הוא בהחלט גם ספרותי, מעבר לכך שהוא מרגש, אמיתי ונוגע. תודה על המילים היפות, שאני בטוח שייגעו ויגיעו לעוד רבים אחרים מיושבי הפורום, ביניהם גם המנהלים. מעבר לכל, אני חושב שאת מביאה כאן את הקול הייחודי שלך, קול שטוב לשמוע ושאני מזמין אותך להמשיך ולהשמיע אותו פה, בכל זמן המתאים לך. שנה טובה דוד

סליחה שמתערבת , אך נראה לי שדרור לא שם לב להודעה השניה שטליה כתבה ושסיימה אותה בשאלה ובבקשה לפתרון. תודה!

שלום רוני תודה על ההפנייה ותשומת הלב להתראות דוד

היי דוד, חייבת להודות, מחםם את הלב לראות את ההשתדלות שלך, בהעלעת ההודעות סמוך לכתיבתן,שזה יפה, חשוב, ומתחשב, ובטח, לאלה שכותבים את ההודעה. אני יודעת שזו לא הפעם הראשונה, וזהו נוהגך, אלא שהפעם, החלטתי לצאת בהודעת פרגון. מקווה שזה בסדר... ובכלל דוד, אתה עושה רק טוב לפורום הזה.. מהוותיקות.

גם אני מהוותיקות ולא הייתי יכולה לנסח את זה יותר טוב.דוד קבל ח"ח.

שלום למפרגנת ראשית, תודה על הפירגון. חשוב לי לומר את המובן מאליו - שבעניין זה אינני לבד. המנהלים האחרים, בדיוק כמוני, משתדלים להעלות את ההודעות מהר ככל שניתן ולהתייחס אליהם בהקדם. לא תמיד המהירות הזו אפשרית (כמו מחר, לדוגמא, שכבר אני יודע שאוכל להגיע לפורום רק בשעות הערב המאוחרות), אבל זו היא בהחלט כוונה המשותפת לכולנו. להתראות בינתיים דוד