פורום פסיכולוגיה קלינית

יש לי בת בת 5 שהתחילה מדי פעם לחלום בהקיץ. אני חשבתי שמדובר במעשה מתוך שיעמום(גיליתי את זה בחופש הגדול היא היתה רצה במעגלים בסלון תוך כדי מחשבות על דמיות מסרטים מצויירים כך היא סיפרה לי) כשהתייצעתי עם פסיכולוגים באתרים שונים כולם אמרו לי שלפי התכניים החיוביים של הסרטים המצויירים שהיא רואה וחושבת עליהם זה מראה על עולם עשיר ודמיון שמפתח אצלה. (היום היא פחות רצה במעגלים בסלון או בחצר הבית) אך היום הגננת בגן הפנתה את תשומת ליבי לכך שבזמן הריכוז היא חולמת... וגם שקוראים לה לפעמים להשתתף בריקוד אז לא תמיד היא שומעת. (ואין לה בעיית שמיעה). הגננת שאלה אותי אם היא הולכת לישון מאוחר , אמרתי שהיא הולכת בשעה קבועה לישון וזה בשעה 21:00 . דבר שמאז ומתמיד היה בשיגרת הבית.. יש לי חשד שאוליי החלימה בהקיץ לא נובעת משיעמום וזה מטריד אותי. זאת ילדה חכמה מאוד ומפותחת מבחינה שיכלית ובעלת אוצר מילים רב מאוד ויש לה חברות והיא יודעת לסחוף בנות אחריה.כך שלא מדובר בילדה מבודדת או עצובה. ילדה פעילה שהולכת לחוגים, בריכות ובאות אליה חברות. החלימה בהקיץ מתאפיינת בחיוך (היא לא חושבת על דברים מטרידים להיפך התכניים מאוד נחמדים. אני פונה אליך לקבלת מידע. בזמנו חשבתי שמדובר בשיעמום וכך גם אישרו עוד פסיכולוגים מאתרים שונים כשהעלתי את הבעיה. ואף חיזקו אותי ואמרו שזה מציין שנפתח אצלה עולם עשיר ... בדימיון אך מה דעתך על כך לאור הדברים החדשים שהזכרתי אמא מודאגת

שלום לאם המודאגת אני לא שומע כרגע סימנים לדאגה, למרות המידע החדש שהזכרת. אולי יעזור אם תכתבי עוד, בצורה ספציפית, על הדבר ממנו את חוששת, אבל כרגע, שוב, לא נשמע לי שמדובר בתהליך שלילי או מסוכן. להתראות דוד

שלשו שנים עברו ואני לא מצליחה להביא את עצמי ואת הכאב האמיתי שבתוכי. שלוש שנים ואני מתנגדת, שותקת, בורחת, בועטת.... העיקר לא לדבר על עצמי. אני לא רוצה מטפלת אחרת, ואם אפסיק לא נראה לי שאלך למישהו אחר. לא רואה עצמי חווה את החוויה של התחלת הטיפול מחדש. אבל כמה זמן זה יממשך. מתי אוכל לשחרר הכל ולהתחיל לחיות בשלום עם עצמי? כמה זמן אני אמורה לחכות?

שלום ח. אני מצטער, אבל אינני יודע. לכל אחד הזמן הסובייקטיבי שלו והדרך שעליו לעשות. אבל אני רואה סימן חיובי מאוד בכך שאינך רוצה להחליף מטפלת - חשוב לעשות את הדרך הארוכה והמפרכת הזו עם מישהי לסמוך עליה, להרגיש טוב בנוכחותה. מקווה שיתקצר ככל האפשר.. להתראות דוד

שלום דוד עד שהחלטתי לפנות לטי]ול לקח לי המון זמן. ועכשיו אני מרגישה שהכל מאוחר, ושאין טעם לשום מאמץ, כי הכל כבר מאוחר. ובגלל תפיסה זו, אני תקועה בטיפול, אין שום שינוי, לא מרגישה שאני עושה משהו חוץ מלעבוד על הקשר שלי עם המטפלת ולשמוע עד כמה אני רעה, בלתי מאוזנת, בעייתית. אני מחכה לפגישה, אבל אני מתעצבנת תמיד באמצע ואז מאבדת ריכוז, ואני רק חושבת על איך להפסיק את הפגישה. הרבה פגישות נקטעו באמצע, כי פשוט קמתי והלכתי. אני אוהבת להיות אצלה, אבל כשאני שם, אני לא אני, בחוץ אני מתפקדת בצורה שונה ממה שאצלה. אצלה אני מרגישה חולשה, תלות, רע, עצבנות, שנאה כלפ עצמי למרות כל נסיונותיה לדחוף אותי הלאה. בחוץ אני עצמאית, חזקה, מתפקדת בכל התחומים, אבל מפנימה הכל פנימה. אני לא יודעת אם הטיפול עושה לי טוב אן רע. אני לא רוצה לעבוש רק על הקשר שלי איתה, אני רוצה להתקדם, לשנות. אבל מבחינתה היא מחזירה הכל לזירה שלי. ואני לבד אין לי מה לעושת עם הכדור. בגלל זה הגעתי למגרש שלה והיא לא מבינה את זה. מה לעשות?

שלום לילי אני מבין את הקושי ואת תחושת התסכול והתקיעות שלך. אבל אני חייב לציין שאת בעצמך מצביעה על הסיבה לתקיעות, ודרך כך - גם על הדרך לפתרון. ברור שהיית אמביוולנטית מאוד לגבי הפנייה לטיפול, ושגם לאחר שפנית (שעל זה כל הכבוד אגב), האמביוולנטיות לא נעלמה, ואת ממשיכה להתלבט בתוך הטיפול - או דרך הליכה באמצע, או הפסקת השעה הטיפולית בדרכים אחרות, או דרך עצירה, לא מודעת לגמרי, של האפשרות להמשיך ולהעמיק את הקשר והתהליך הטיפולי. אני אומר את זה לא כביקורת, משום שזה נשמע לי סביר לגמרי שתחששי ותמשיכי להתלבט לגבי האפשרויות שהקשר הטיפולי מציע לך. אבל אם את רוצה לנסות לשחרר את התקיעות, ולהפיק בכל זאת את המיטב מההחלטה האמיצה שעשית, הייתי מציע לך לראות יותר את השעות כ"מגרש משותף", בו את בעלת הכוח האמיתי, השליטה בכדור והיכולת להביא אותו להיכן שאת רוצה, והמטפלת היא בעיקר זאת שיכולה ללכת בעקבותייך ולדבר איתך על המתרחש באותו הזמן. נראה לי שמתוך שינוי של גישה מצידך, יחד עם דיבור על הקושי שלך מולה, יכולה להפתח לכן הזדמנות חדשה להניע את הטיפול קדימה. בהצלחה דוד

האם מישהו יודע היכן מתקיימים קורסים ללימד השיטה ומה כוללת ההכשרה?האם יש רקע קודם מומלץ? אני עו"ס בעלת תואר ראשון (כרגע..)עובדת עם מטופלות רבות הסובלות מהפרעת אישיות גבולית כמו כן האם מישהו יכול להפנות אותי לספרות מקצועית בנושא טיפול התנהגותי קוגנטיבי בבני נוער? תודה

שלום שולה מקום שיכול להתאים לבקשתך הוא מכון "אופק", המתמחה בטיפול והכשרת מטפלים בשיטת ה- DBT. בנוגע לפרטי ההכשרה ודרישות הקבלה אני ממליץ לפנות אליהם ישירות, בטל' - 09-8995541. ביחס לשאלתך השנייה, הייתי מציע לך להתחיל בספר בסיסי וטוב, המתאים למבוגרים ובני-נוער כאחד, בשם "בוחרים להרגיש טוב", מאת דייויד ברנס. להתראות דוד

האם כאשר יש בחילות והקאות ממקור פסיכולוגי כדורים נגד הקאה כגון פרמין אמורים לעזור?

שלום אלה שאלה מעניינת. אני נוטה לחשוב שהכדורים יוכלו לסייע בחלק מהמקרים, אם כי לא מהסיבות הפיזיולוגיות העומדות בבסיס ייצורם. בכל מקרה, כדורים כאלה יהוו הקלה זמנית בלבד, ובמידה ואינך בטיפול הייתי מציע לך להעזר בטיפול פסיכולוגי על מנת להעלים את התופעה. להתראות דוד

כן... הפרמין עוזר .. אבל כמו שדוד כתב .. טיפול בבעיה .. האמיתית הוא זה שיעזור להקאות להפסק. סבלתי שנה וחצי.. מהקאה קבועה , בשעה מסוימת .. כל לילה .. אחרי חלום .. עד אחרי שדברים נפתחו בטיפול .. ונעשו הקשרים .. לגבי החלום ..ותובנות למה .. ההקאה הפסיקה ... בעצם הפסיקה לחלוטין .. ואני מדברת על הקאה קבועה במהלך שנה וחצי בשעה קבועה - 1 וחצי בלילה .. אני חשבתי שהגוף כבר התקבע על זה .. ומעולם לא אצא מזה .. והנה .. אמנם ..דברים קשים נפתחו בתוכי .. .. אבל ההקאה הפסיקה . יש פיתרון. פרמין בהחלט יכול להקל.. אבל טיפול בבעיה עצמה בעזרת איש שיחות ..תביא את הפתירון המיוחל. בהצלחה. שרית

שלום, רציתי לדעת מה יחס הפסיכולוגיה כלפי פדופיליה (המשיכה, לא המעשה). אני נמשך לילדים (בנים) בגילאי 10-13 (ואני לא אנס!!!! וגם לא פושע...) אגב, אני אשמח גם לקבל תגובות מאנשים שחושבים שיש להם מה להגיד.... דוד (שם בדוי)

שלום דוד האמת היא שאינני מומחה בתחום הפרעות המין, כך שיש לי מעט מידע מוצק להציע לך על התפיסה הפסיכולוגית של פדופיליה. ככל שאני יודע, מעט מאוד טיפולים ינסו לטפל במשיכה עצמה, ורובם ינסו לייצר אינהיביציות על האפשרות של פעולה, המסכנת כמובן את חיי הקורבנות והורסת, בדרכה, גם את התוקף. למידע רב יותר אתה מוזמן לפנות לפורומים שונים העוסקים בבעיות מיניות. להתראות דוד

דוד, ערב טוב (או לילה טוב, או בוקר טוב) העונג (הסבל...) הוא לנו לבלבל את המטפלים.... קפצתי למעלה, רק כדי להוסיף כמה מילים בהמשך להודעת הבוקר (קישור למטה), הישגים רבי ערך. פנימיים רבי ערך. נכון. לפעמים מוצאת עצמי משתאה אל מול הטיפול ואין לי מושג איך האיש הזה הצליח להגיע איתי לאן שהגענו. אין לי מושג. שיהיה בריא. איש אמיץ, שלקח עליו אחריות כזאת. שאלת לדבר הפרידה - הממ... זו פרידה מעולם ישן; ונפרדו?ת קשורה ללבו של הטיפול שלי, ככל שאני מבינה. גם אותה מעשייה שצירפתי אי שם אפשר לפרש כתהליך התבגרות וניתוק מכוכב האם... אגב, המטפל בתפקיד העז. איך זה מתקשר לכל השאר? לא חזרתי לקרוא את עצמי ומה כתבתי בכלל, הנחתי קצת לעצמי. יש לנו עוד עבודה רבה. ומה יעלה בגורל הטיפול, ואם נצליח גם להשתמש בו ממש בעולם, ימים יגידו. לא יודעים. פוחדת מאד. בעיקר פוחדת. עכשיו השלב שבו, אולי, אוכל להתחיל לבשל. לחזור לבשל. אבל הפעם - לעצמי. הבכי עוד לא הגיע, לפעמים נראה שהוא על הסף, והוא חומק. אותות של דיכאון כנראה יהיו בשורה לחיבור. נרקיס המוות נשבר, עכשיו החיפוש אחר נרקיס החיים. מקווה שיהיה לי כוח להכין ברכת חג לאיש שמנסה כל כך לעזור לי. ובינתיים אם בלבלתי יותר אם לאו - שולחת ברכת שנה טובה ותודות רבות (אשת בוקר) *) http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-893,xFT-760446,xFP-760941,m-Doctors,a-Forums.html

שלום לאשת בוקר כנראה שאני עדיין מבולבל, אבל אולי קצת פחות..וגם ההרגשה טובה יותר, בעניין הפרידה. מוזר להמתין לדיכאון, אבל אני מבין למה את מתכוונת. מקווה שיהיה חיפוש מוצלח אחר הפרח. וכמובן - שנה טובה. להתראות דוד

אשת בוקר, מחפשת מילים כדי לתאר אותך ורק רואה המון צבע... אבן צבעונית על שפת הים, מיוחדת ומעוררת מחשבה.. ציפור שיר, נחבאת בין העלים, מסלסלת בקול יפיפיה ונוגע- נו?גה ומעורר השראה, עצוב וממלא באור.. פכפוך נעים של מעיין, מפתיע בין הסלעים.. את *כל כך* מיוחדת ועשירה.. כל כך אמיצה.. כל כך משתנה ומתקדמת.. לפעמים מפחיד קצת להלל את השינויים וההתקדמויות בקול גדול (לפחות אותי ולגביי), אבל אותי את כל כך מרגשת שמתחיל להיות קשה להתאפק.. את אמיצה לא פחות מאיש השיחות שלך, גברת :-) שולחת מבט טוב לשנה החדשה, הרבה הרבה תקוות, ושלל הנאות קטנות בשבילך- שתצליחי למצוא בך כוחות לקבל.. פתאום מתנגן לי בראש האינטרנציונל! מצחיק הא? עו?ל?ם י?ש??ן ע?ד?י ה?י??סו?ד נ?ח?ר?ימ?ה מ?ג??ב כ??פו?ף נ?פ?ר?ק ה?ע?ל א?ת עו?ל?מ?נו? א?ז נ?ק?ימ?ה ל?א כ?לו?ם א?ת?מו?ל, מ?ח?ר – ה?כ??ל. שיהיה בוקר טוב, יקירה, והלוואי ואהיה הראשונה לברך :-) ל.

לילך לילך יקירתי, צ?יירת שאת. איזו ציירת מיוחדת שאת. בורכת, ילדה. הו, שיר הירואי, ואני מחייכת עוד, זה מזכיר לי את שירי ילדות של בית-ספר וחבורה של מאות ילדים בשירה חדורה במלוא העוז והגרון. ואחר-כך, ברדת ליל, ובשקט בשקט, סופרמן הולך לישון, אז, אחרי שמתרככים ויורדים למציאות הפשוטה, זו הנאווה והצנועה - מצליחים לראות שבעולם הישן, גם בו היה דבר מה. הוא עדיין ותמיד יהיה עמי; והעולם החדש, תמיד יהיה חסר, וחסר מאד. בעצבות חוזרת למימדים של סתם בת אדם. מפחיד עכשיו... רק שלא אגמור כמו מרמורק... חמדתי, מה אומר, כל-כך מגיע לך, מאמינה מאד בצמיחה ובפריחה שלך. שתהיה לך שנה של פז, את אמיצה לפחות כפי שתיארת (אבל היי, לא יותר מידי...), ואני מאד חושבת שלגברת שתבחרי לך יהיה סיפוק גדול לעבוד איתך על הנפש, על פרחיה היפיפיים ומשאיות הזבל גם. ... תחל שנה וברכותיה שלך מכל הלב, אשת בוקר

הי דוד.. אין לי מה לכתוב, סתם עצוב לי ורע לי. פעם ראשונה שאין לי איפה לחגוג את ראש השנה. דיברתי עם דודה שלי והסתבר לי שהמשפחה עושה השנה ארוחה אצל ההורים שלי, הם כבר הודיעו לכולם אבל לא הזמינו אותי. נו, טוב, אזמין סושי ( צריך לאכול דגים, לא? ).. את האמת, חברה הציעה שאבוא למשפחה שלה, אבל לא נעים לי - הם מרוקאים ואני אשכנטוזה מסכנה, הם יאכלו אותי חיה, בקושי עם חברה שלי אני מצליחה להתמודד ( אבל היא חצי רוסייה, שילוב מוזר ביותר..הכל בצחוק, היא חברה הכי טובה שלי והיא מקסימה, לא היה אכפת לי גם אם היא הייתה חרגול ). כרגיל, מנסה להעביר הכל בצחוק, כשכל מה שבא לי לעשות זה לדפוק את הראש בקיר..לפחות אני לא במצב ההתאבדותי של שבוע שעבר, למרות שזה בא והולך..בערבים זה נוחת עליי חזק..כרגיל הדבר היחיד שהצליח להציל אותי היה ספר, שקעתי כל השבת בעולם אחר ( בבית האלוהים ) ולא הרגשתי את עצמי לרגע. היה כיף, וחבל שעומד להיגמר. התחיל הלחץ האמיתי בעבודה, ואלוהים, אני בקושי מצליחה להזיז את היד ואני צריכה לחייך, לרגעים נדמה לי שהפרצוף שלי יסדק ויישבר...עבודה קשה לשמור על חזות נורמאלית. שבוע שעבר נשברתי באמת, לא קורה לי הרבה ועדיין קשה לי עם מה שכתבתי, הלוואי שיכולתי למחוק את זה. נראה לי שהייתי מעדיפה למחוק אותה, כי כל הזמן יש לי הרגשה שאם היא לא תהיה, איזה עננה שחורה תסור, כמו באגדה על היפיפיה הנרדמת, וכל הממלכה תתעורר והכל יחזור להיות טוב, אמיתי, ער. מרגישה שכל המשפחה שלי נרדמה ושכחה אותי, לפעמים מרגישה שנרדמתי ושכחתי את עצמי..אם לפחות הייתי יפיפיה, מילא. תודה לכולם פה שמכילים את זיבולי השכל שלי, גם לך דוד. ותודה למי שהגיבה למה שכתבתי שבוע שעבר, זה עזר מאוד, פשוט לא הייתי במצב לכתוב משהו בחזרה, אבל אני מעריכה את זה.. מאוד..(:

שלום אופיר מההודעות שלך בשבועות האחרונים אי-אפשר לפספס את זה שיש לך המון עם מה להתמודד. ומבלי להיכנס לרשימת המלאי של ההתמודדויות שלך, אני ממש מציע שתורידי מעצמך את הדאגה בקשר לדברים שכתבת פה או את הצורך להיות חזקה גם בשבילנו. אני מבין שאת נאלצת להעמיד פנים ולחייך בהמון מקומות, כשבעצם בא לך לא פעם להתפרק ולבכות. אז פה מותר לך, וממש אין צורך להתנצל. תמשיכי להעזר פה, בחברות, בספרים (ספר טוב בית האלוהים) ובכל מה שאת מוצאת - אפילו אם זה סושי -הגירסה המוזרה של היפנים לגפילטע פיש. להתראות בינתיים דוד

דוד,תודה על ההזמנה לכתוב, להניח את הראש, המשמרת שלך היא סוג של כרית פוך נעימה, ואני ממש צריכה את זה, כי אני עייפה מתה. ...אכן, ספר מעולה בית האלוהים. נקרעתי מצחוק על העחמ"שים..מעניין אם גם לנו המטופלים יש מן שם כזה אצלכם, משהו בסגנון הממ...קקס"גים? ( קח קלונקס וסע לגהה )...בטוח אתם מתים לפעמים להגיד לנו את זה. טוב, מחר עוד יום עמוס מאוד הולכת לישון שיהיה לילה טוב וחלומות נעימים אופיר

דוד שלום , רציתי לדעת אם יש לך רעיון איך משיגים אומץ ? , אני בטיפול פסיכודינמי כבר מעל שנה וחצי שנה , שהתחלתי את הטיפול המון דברים מאוד הלחיצו אותי , אפילו דברים מאוד פשוטים (זאת לא הסיבה היחידה שבגללה החלטתי ללכת לטיפול ) . היום אני הרבה יותר לחוצה ומפוחדת מהמון דברים גם שאני מודעת שלכך שאין לי שום סיבה כל כך לפחד ולהילחץ(אפילו שכבר התמודדתי איתם בעבר- מלחיצים באותה מידה ) . אני לא כועסת על הפסיכולוגית שלי (אפילו מאוד אוהבת אותה ) , אבל אני לא מרגישה שהתהליך הטיפולי הזה משפיע עלי לטובה , דברים נראים לי מסובכים יותר . יש לך רעיון איך מפסיקים לפחד כל כך לחיות ? (ולא אני לא מעוניינת בטיפול תרופתי :))

שלון למישהי אני קורא את ההודעה שלך ולא יכול להתאפק מלחשוב על המסע לקוסם מארץ עוץ. ועד כמה החיפוש אחר האומץ הוא מסובך ומפרך ומאיים, ומוביל בסוף ל.. אני באמת שלא רוצה להרוס את סוף הסיפור. וגם, האמת היא שאני לא באמת יודע איך להשיג אומץ. נראה לי שהדרך היחידה שלך למצוא את הפתרון הוא להמשיך לחפש אותו בעצמך. וטיפול דווקא נשמע לי כמו המקום מתאים למסע שכזה. אז.. להמשיך בינתיים? ותנסי לברר עם המטפלת שלך, שאני מבין שיש לך איתה קשר טוב ואמיתי, על מה קורה בטיפול, מה קורה עם הפחדים ומה מוביל אותכן כרגע דווקא בכיוון אליו אינך מעוניינת ללכת. להתראות דוד

אני כל הזמן אומרת לה מה אני חושבת ומרגישה ביחס לעולם ולטיפול . (אבל לא מסוגלת לדבר איתה על דברים אחרים - כן כנראה גם מזה אני מפחדת ) אבל רק מפחיד לי יותר . מקווה שבניגוד לדורותי וחבריה אני לא אגלה בסוף שזה בכלל לא קוסם אמיתי . אני באמת לא מצליחה להבין מתי ואיך הטיפול גורם לשינוי (חיובי ) . סתם תחושה כזאת שאני כל הזמן מחכה למשהו שצריך לקרות , וכל שבוע התחושה שזה לא היום כנראה בפעם הבאה ... בכל מקרה אם תפגוש את הדחליל תמסור לו שאני מוכנה לתרום לו "מוח" (לחשוב פחות נשמע לי תענוג אמיתי :)

שלום , יש לי שאלה לגבי הטיפול שלי. אני בטיפול כבר שנתיים וחצי. לא מדברת הרבה, הרבה התהגדות ושקט בפגישות למרות שאני מודעת לזה, שזה גורם לי לתקיעות בחיים ובטיפול. אבל לא מצליחה עדיין להפתח יותר. פעם אחת, דיברתי בגלוי עד כמה הדברים קשים לי ביומיום, ושאין לי כוח לכלום, אז המטפלת נבהלה ו"איימה" להודיע למשפחה אם אני לא מתחייבת בפניה שאני לא עושה לעצמ ימשהו רע. מאז אותו יום, משהו נשבר בקשר שלנו. אני מפחדת כבר לשתף אותה ברגשות שלי, כי אני חוששת שהיא תסביר ותנתח את זה באופן שונהממה שהתכוונתי ואז תודיע למשפחה. ומאז אותו יום (3 חודשים) עדיין לא חזרתי לשגרה של הטיפול (אני מבטלת הרבה מאז). איך אני חוזרת לבטוח בה? אני לא מצליחה למרות שאני כן מתגעגת למישהו שיקשיב לי.

שלום שני אנ מבין את מה שאת אומרת ובהחלט נשמע שהמצב כרגע גורם לך לתסכול. האמת, נשמע שיש בינך לבין המטפלת אולי משבר אמון, ואולי הוא נכון לשני הצדדים. מה הכוונה? לאחר תקופה את דיברת בגלוי על משהו אמיתי מעולמך, והמטפלת, בתגובה, אמרה לך גם אמת משלה (שהייתה נכונה לאותו רגע, או בכלל), האמת בנוגע לצעדים בהם תנקוט אם תרגיש שעליה לשמור עליך, או האמת בנוגע לדאגה שלה לגבי מצבך ככלל. והנה, דווקא לאחר חילופי הדברים הגלויים האלה, נקלעתן למשבר. נדמה לי שעל מנת לחזור לאותו זמן של גילוי לב דווקא, של דיבור אמיתי מבעד ומעבר לקושי ולמחסומים, ראשית עליך לחזור לאותה נקודה של שבר, לאותה נקודה של משבר באמון, ולהסביר לה כיצד את מרגישה מאז וכיצד זה משפיע על התנהגותך. ואולי, מתוך החזרה לאותו רגע, שצופן בתוכו משבר והזדמנות יחדיו, תוכלי לנצל דווקא את הקושי לטובתך ולראות כיצד את מצליחה להעמיק את הקשר והדיבור האמיתי דווקא, ומנצלת זאת לתועלתך, בטיפול ובחיים. בהצלחה דוד

שני... זה אולי קצת מטופש, אבל כשראיתי את הכותרת שבחרת (משבר בטיפול), ישר חשבתי לעצמי - הנה משהו שאני מבינה היטב! לפעמים נראה לי, שאם היתה תחרות היינו (המטפלת ואני) לוקחות מקום ראשון בעיניים עצומות ובידיים קשורות... בלי להתאמץ בכלל... אין משבר שלא עברתי בטיפול הזה שלי אצלה/איתה... חשוב להבין, לצורך העניין, שאני אצלה כבר 9 וחצי שנים. ונדמה, שמפעם לפעם המשברים משתכללים... כאילו, למה לחזור על מה שהיה? זה משעמם... אפשר לחדש, לא? ולמה ההקדמה הזו? הנה - אני מגיעה לעניין... כל מה שרציתי לומר באמצעות ההקדמה זה, שגם אחרי משבר - ואולי בזכותו דווקא - אפשר להתקדם הלאה. ברור שהמשמעות היא, כמו שדוד כתב לך, שצריך לדבר על זה, על המשבר עצמו, על הנקודה הספציפית במקום ובזמן שבה חל המשבר... זה לא קל, אני יודעת... דווקא כשהאמון רעוע כל-כך, אבל זו הזדמנות טובה לשקם אותו... ומה שאת עושה מאז - מבטלת פגישות, למשל - זה לקחת את הדברים אל מחוץ הטיפול במקום להביא אותם אליו... ככה לא תצליחי לחזור ולבטוח בה... הצעד הראשון - להחזיר את עצמך לטיפול הוא הצעד הקשה (וכן, גם אחרי 9 וחצי שנים זה עדיין קשה לפעמים)... אחרי כן, בהדרגה זה יחזור להיות בסדר... תבטחי בעצמך קודם כל, תני לעצמך הזדמנות לתת לה הזמדנות...

בימי מבואה ולאורה של שנה בדרך כלל נוכחת בשתיקה, לעיתים, מעט מגיבה. מבקשת להודות לבאי האכסניה על יצירת מקום של נתינה. נתינת אפשרות להזדהות עם עומקו של הכאב. נתינה שמעוררת תובנות, תחושות שמהווה חלון להתבוננות פנימה. מקום של מפגש מעורר התפעלות, עם אמפטיה וחמלה. לך דוד, לך דרור ולך מלי, (בתקווה שהקול יגיע אל כולכם) על בחירתכם להיות נוכחים פה, לשאת בעולו של המקום, לשאת עמכם ביומיום, לאורך פיסת זמן זו שבחייכם מנפש כל חי. על נגיעה, כל אחד בשפתו הייחודית, בבדידות הקיומית התהומית, על הפוגות מכאב. תודה ושנה מיטיבה. תמר

שלום תמר לפני כמה ימים קראתי פה על ימים ספרותיים יותר בפורום. בעיני, מה שאת מביאה הוא בהחלט גם ספרותי, מעבר לכך שהוא מרגש, אמיתי ונוגע. תודה על המילים היפות, שאני בטוח שייגעו ויגיעו לעוד רבים אחרים מיושבי הפורום, ביניהם גם המנהלים. מעבר לכל, אני חושב שאת מביאה כאן את הקול הייחודי שלך, קול שטוב לשמוע ושאני מזמין אותך להמשיך ולהשמיע אותו פה, בכל זמן המתאים לך. שנה טובה דוד

סליחה שמתערבת , אך נראה לי שדרור לא שם לב להודעה השניה שטליה כתבה ושסיימה אותה בשאלה ובבקשה לפתרון. תודה!

שלום רוני תודה על ההפנייה ותשומת הלב להתראות דוד

היי דוד, חייבת להודות, מחםם את הלב לראות את ההשתדלות שלך, בהעלעת ההודעות סמוך לכתיבתן,שזה יפה, חשוב, ומתחשב, ובטח, לאלה שכותבים את ההודעה. אני יודעת שזו לא הפעם הראשונה, וזהו נוהגך, אלא שהפעם, החלטתי לצאת בהודעת פרגון. מקווה שזה בסדר... ובכלל דוד, אתה עושה רק טוב לפורום הזה.. מהוותיקות.

גם אני מהוותיקות ולא הייתי יכולה לנסח את זה יותר טוב.דוד קבל ח"ח.

שלום למפרגנת ראשית, תודה על הפירגון. חשוב לי לומר את המובן מאליו - שבעניין זה אינני לבד. המנהלים האחרים, בדיוק כמוני, משתדלים להעלות את ההודעות מהר ככל שניתן ולהתייחס אליהם בהקדם. לא תמיד המהירות הזו אפשרית (כמו מחר, לדוגמא, שכבר אני יודע שאוכל להגיע לפורום רק בשעות הערב המאוחרות), אבל זו היא בהחלט כוונה המשותפת לכולנו. להתראות בינתיים דוד

יש איזשהי דרך להגיע להערכה , אהבה עצמית בכל מצב ללא טיפול?

שלום לאלמונית תראיי - ברצינות - נשמע לי כל-כך קשה, ולמעשה בלתי אפשרי כמעט להגיע לאהבה עצמית בכל מצב, גם בעזרת טיפול, כך שלהגיע לכך ללא טיפול זה להוסיף עוד משקולת לשק הכבד ממילא..אבל האמת היא שאני כותב טיפול ומתכוון לכל עבודה נפשית, המכוונת לעבר המטרות שאת מציינת, תהיה דרך פרקטיקה פסיכולוגית, התהגותית, רוחנית, או כל דרך אחרת. וככל שאני יכול לחשוב, נדמה לי שקשה מאוד להגיע לכך לבד. זה אפשרי, כמובן (בודהה עשה את זה),אבל נדיר וקשה. אם תסכימי להתפשר, ולחתור לעבר אהבה עצמית והערכה בחלק ניכר מזמן ובמרבית המצבים, אז אומר שזה אפשרי יותר, ויש לא מעט אנשים, שעם הזמן מגיעים לכך לבדם ובצורה מספקת. השאלה היא למה לבחור בלבד, ובדרך הארוכה והקשה יותר, אם ניתן להקל על הדרך ולקצר אותה - בהליכה משותפת. להתראות דוד

הי דוד, כ"כ קשה בזמן האחרון ,אנחנו(הפסיכולוגית שלי ואני) נפגשות פעמיים בשבוע ובין הפגישות אם קשה לי אז הקשר הוא במייל. אנחנו מאוד קרובות וההרגשה היא שככל שאנחנו מתקרבות והפגישה זורמת הקושי בין הפגישות הולך וגדל. הפגישה האחרונה היתה ממש קשה ניסיתי להגיד לה משהו והיא לא שמעה וביקשה שאומר שוב ואני כבר נסגרתי וכל הפגישה אח"כ פשוט שתקתי. והיא ניסתה לדובב ,אבל אני לא יכולתי,הרגשתי שאין לי אוויר וביקשתי סליחה ויצאתי קצת החוצה וכשחזרתי המשכתי לשתוק. ואחרי הפגישה כתבתי לה והיא ענתה ואתמול כתבתי שוב ו...כלום. וזה לא מתאים לה ואני כ"כ פגועה עד שבא לי לבטל את הפגישה מחר. הסמויה עדיין קצת רקע עליי: אני בטיפול בגלל אובדן איבדתי שלושה אחים שתיים ממחלה ואחד בצבא. ובעלי עבר בשלוש שנים האחרונות שלושה ניתוחים מצילי חיים.(בעיה גנטית). ואחרי 4 שנים של טיפולי פוריות עברתי לפני שלושה חודשים גרידה בשבוע 11. ויש לי משפחה מקסימה בעל+ילדה בת 8

שלום לסמויה עדיין אני שמח שבחרת הפעם לצעוד קדימה לבדך, ומקובל עליי כמובן לחלוטין הרצון שלך להישאר סמויה עדיין. אם כי מבחינות אחרות, את בוחרת להיות פחות סמויה, לספר יותר על עצמך. וגם זה נראה לי צעד אמיץ וראוי להערכה. את יודעת, חשבתי על מה שכתבת ונשמע לי שאת בעיקר מתארת את הקונפליקט בין הרצון העז שלך להתקרב לבין התחושה שקירבה גדולה מביאה איתה רגישות גדולה מצידך, חשיפה גדולה (גם פה יש איזו סכנה שכזו, לא?) ולכן את מהססת עם ההתקרבות וכאשר יש פגיעה, חוסר התאמה בקשר הקרוב שנוצר, את נפגעת ונסוגה. וזו באמת דילמה גדולה - האם להסתכן במפגש קרוב, באינטימיות, המביאה עמה גם רגישות גבוהה לפגיעות, או לסגת אחורה, לוותר על המפגש, ולהישאר בעצם לבדך..כי מעבר לכל המילים והפסיכולוגיה, זה באמת מה שנשמע לי שמכאיב לך, ושמפחיד אותך - להישאר לבד (כמו שמרגישים כשלא מקשיבים לנו, או כשלא קיבלנו מענה מתאים). ולכן, לבטל את המפגש מחר, נשמע לי כמו ללכת עם אחד מהצדדים של הדילמה - אבל הצד שפוגע בך, לא פחות מאשר בה - הצד שישאיר את שתיכן לבד. הצד שיגשים דווקא את מה שאת חוששת ממנו. ונדמה לי שאולי שווה יותר דווקא להגיע, לא לבטל, ולדבר איתה על מה שאת מרגישה כיום מולה - אם זה יותר בכיוון שאני הצעתי, או בכל כיוון אחר שאת מרגישה.. בכל מקרה, בהצלחה דוד

היי לסמויה עדיין, חשבתי שזיהיתי אותך מתגובתך אליי, וכעת שרשמת את הרקע שלך, הזיהוי וודאי. אל דאגה שומרת על זהותך עד שתרגישי בנוח... ונהדר שעשית צעד משמעותי ופנית לפורום. אני מבינה עכשיו את הדמיון בינינו שציינת, גם אני ממש לא רוצה ללכת לפגישה השבועית שלי עם המטפלת, זה קורה לעיתים רחוקות לשמחתי, גם אצלי משהו קורה, ראי את הודעתי מאתמול, גם אני מרגישה לעיתים שאין לי אוויר. לא להגיע זה לא בא בחשבון, אני ממשיכה להלחם על החיים שלי, אני אגיע לשם ואדבר... אעיז, אנסה, אתעקש כי רק דרך זה אפשר להרגיש את התקווה. מקווה שגם את תעשי כך! שירה.

הייתי בפגישה היום.

די. לא יודעת איך לומר ומה לומר.. מרגיש לי.. (((((((((((((מה))))))))))))))) בפנים.. צריכה/רוצה/אמורה לתת לעצמי לשחרר בזמן שכל שאני יודע זה לעצור.. לא פשוט.. כאילו אני מתעקשת להישאר עם הכאב.. נדבקת אליו.. לא מסכימה בשום פנים ואופן להסכים ולהיאחז רק בטוב.. כי להיאחז גם בטוב אני לפעמים לפעמים מצליחה.. אבל רק בטוב??? זה כמו לומר לי להשתחרר מעצמי. באמת, זה באמת מה שנאמר לי פה.. ומה? איך בדיוק נכנסים בדלת הזאת..?? איך מצליחים להסכים ולראות, ש..היא שם..?? לא יודעת.. מרגישה פגיעה כל כך.. רגישה.. יש מזג אוויר מוזר בחוץ.. מתחיל להרגיש קצת קצת כמו הסתיו.. ואולי כך גם קצת מרגיש בפנים.. שלכת... והעלים מתחילים ליפול ממני.. ולא שיש לי שליטה עליהם.. Im unraveling... unfolding.. וזה מפחיד.. ואולי אף מרגש.. אבל בעיקר מ-פ-ח-י-ד.. אני פוסעת בין שביל אחד לאחר, בין עצמי לעצמי, בין הכרות אחת של האני, לאחרת.. ואני נפחדת.. מבוהלת.. יחד עם זאת, מסוקרנת.. לאן זה יוביל..?? לאן אוביל את עצמי.. מתי ארגיש מוגנת..? יותר נכון, מתי אתן לעצמי להרגיש.. להרגיש את כל מה שהמטפלת שלי מציעה לי.. אני כולי מלאה הגנות... עדין... היא אמרה שככל שאני מביעה את הצורך שלי בה יותר, כך עולה בי גם הכעס אליה.. אל הקשר.. ואני משתמשת בכעס כהגנה... הגנה בפני הצורך שלי, בה.. הגנה בפני ההתמסרות.. הגנה בפני ההתנמסות הטוטאלית.. ולי, קשה. קשה שזה רק בחדר.. קשה לי עם הגבולות.. מתסכל אותי כי אצלי, זה או הכל, או לא כלום.. ופה זה לא שווה ולעולם לא יהיה שווה. היא נותנת את כל כולה לי, אבל במסגרת שעה מסוימת.. ואני יודעת שהיא גם 'איתי' מחוצה לה, במחשבה אולי, אני יהיה זכרון שלה.. גם אחרי הטיפול.. אבל אני מתעקשת כאמור, להיות עם החסר.. כי אחרת, מה הטעם?? איפה הפלפל..?? אבל לא טעם ולא תבלינים.. אז, יהיה טוב.. ואני אהיה, חשופה.. וזה מה שמפחיד.. זה מה ש'עוזר' לי לבנות את החומות הללו, החזקות והמכורות שסביבי.. אני מכורה. מכורה אליהם.. מכורה לעבר. ולא סובלת את זה. לא יכולה עוד. אבל מתעקשת להישאר שם.. גורמת לעצמי את הכאב. נשארת בו במקום לברוח. נדבקת אליו. נ-צ-מ-ד-ת. די כבר נילי. מתי כבר תלמדי לשחרר.. זה קל לומר אבל פי כמה, קשה לקיים.. להתקיים. די כבר.. אפילו נמאס לי לדבר על זה, לחשוב על זה.. ליצור מזה.. נמאס להיות להיות ב'זה' (כמו בהארי פוטר. לא אומרים את השם..) להיום עם זה, להיות 'זה'.. זמני הגיע לפרוח ואני יודעת שמגיע לי. מ-ג-י-ע -לי!!!! מגיע לי... (ואני קוראת את מילותיי האחרונות ולא תמהה עם העובדה שמרגיש לי שאני גם בעצם אומרת לעצמי שבי; 'מגיע לך' כלומר, מגיע לך הקושי.. לא מגיע לך הטוב.. מגיע לך!!!) אולי אנסה לשנות ואומר שאני ראויה לפרוח.. והדמיון רוצה להיות פורה.. אבל ראויה לא נשמע לי 'מגיע'.. ראויה זה יותר מידי בשבילי. ראויה זה מה שאומרים אולי... לא בטוח שזה מה שאני אומרת.. מתוכי.. לעצמי.. מהאני לאני שבי.. ואני פוסעת.. מרגישה את כל הסלעים מתחתי, את אבני החצץ.. נדקרת פה מקוץ סורר, מקפצת שם על בור גוער.. כמה סותרת אני.. או אולי גם הרמונית.. שהרי, מוציאה פה רע רע רע.. וגם מעיזה לשורר את הטוב שהדמיון שלי רוצה וכל כך מפחד.. כמה שזה קשה.. מתיש. אבל מגיע לי. מגיע לי. מ ג י ע ה לי. ~נילי~

שלום נילי אני שומע את ההתלבטויות שלך, את הדרך הלא-פשוטה בה את צועדת, את ההישרטויות והדקירות שלך, בצד הנחמות והמגע הנעים..וזה מעורר הרבה הערכה, הדרך שלך, והמוכנות שלך ללכת בה, ולהסתכן, ולהיחשף ולהעז לראות את התקווה שממתינה בהמשך הדרך. ואולי זה לא יחדש לך, את הרי כותבת כבר על הסתירות וההרמוניה שבתוכך, אבל אני רוצה להתעכב במיוחד על הביטוי הזה "מגיע לי". אני חושב שזה מדהים (ואת אומרת את זה היטב) איך הביטוי הזה מצליח להחזיק בתוכו את הצהרת העצמאות והבטחון והזכאות הכי חזקה שיש, ויחד עם זה את ההלקאה העצמית, את חוסר הערך, את התחושה שדברים רעים קרו בעבר וייקרו במשך רק באשמתך ובגללך. ונדמה לי שזה חלק מהמסע שלך כעת -לחשוף את הפנים השונות של "המגיע לי", את האמביוולנטיות והרגש המורכב שיכול ללוות כל התרחשות ופעולה - על הציר שבין ה"הכל" ל"לא כלום", ולראות כיצד את מצליחה לאחד ולקבל ולאהוב את הרגשות השונים (והמנוגדים) שבתוכך, ומשם גם את עצמך ואת מי שאת בעולם. להחזיק את הצל והאור ביחד. בהצלחה דוד

בעצם, זהו תהליך של התבגרות הנפש.. מעניין כמה אנחנו מתעקשים להישאר ילדים.. מסרבים (לפחות אני..) לא לעזוב, אלא להמשיך ולהיאחז בפנטזיה של ילדות.. מה שמעניין עוד יותר זה שילדות ב'ספרים', היא 'תמימה' 'נקייה' 'טהורה'.. מה שנכון בתור תכונה פנימית מולדת.. אך לא בתור אווירה.. המאפשרת.. שנתונה. הילדות הינה כביכול חלום של כל תקופה בזמן שילדות עבור רובנו, הינה מעין עגלה שרק לפעמים נוסעת רגיל, לפעמים נתקעת.. לפעמים נשברת ואולי אף מיטלטלת בדרכים.. תלוי מה מחזיק אותה, מה עומד מתחתיה.. מי מסיע אותה ואיך.. מהו מזג האוויר.. מה הציוד הקיים.. יש כאלו מאיתנו שהעגלה הייתה שבורה ומנופצת, קרה ומלוכלכת.. יש כאלה מאיתנו שעגלתה נפרצה, נשדדה, נחדרה ונרמסה.. אולי בודדים זכו בעגלת פאר.. אין הרבה מלכים בנמצא.. גם לא בחיים, גם לא באגדות.. ו..יש כאלנו מאיתנו, שלא הייתה להם עגלה כלל.. זאת מתברר רק שנים אח"כ.. גם אם הכאב אינו במודע.. (עדין..) גם אם מה שנעשה לנו נעשה בלי שנבין או נורשה להבין שיש משהו לא נכון בהתנהלות הנפשית / רגשית של ההורים.. או כל גורם מכריע משפיע אחר, בעולמו של ילד.. לפי הרבה דימויים שקיימים בפתגמים ושירים ("בגן העדן של ילדות..") כאילו משתמע שילדות היא האולטימטיביות של החיים.. מעניין.. משום שרוב שאנשים.. לומדים להיות ילדים, אם בכלל, רק כאשר הם מתבגרים.. זאת כמובן רק אם הם מאפשרים מתנה זאת לעצמם.. או אולי נכון יותר לומר; מצליחים לאפשר לעצמם..(טיפול..) ילדות הינו מצב מורכב. בדיוק כמו החיים הבוגרים. ההבדל היחיד (שאינו בדיוק מבדיל בין ילדות לבגרות..) הוא שאז, כשהיינו ילדים, כלפי חוץ וכלפי מעשה, קל היה יותר לפסוע/לדרוך על מעגל התמימות והנאיביות המיוחדת הזאת.. מעגל הטוהר הזה שמאפשר ממקום כל כך תמים, למנצלים, להמשיך ולדרוך.. לחיות עלינו הילדים.. לא איתנו.. עצוב עוד יותר שבדרך כלל, ה'דורכים על הביצים' עושים זאת משום שזוהי הדרך היחידה שהם יודעים.. מכירים.. אסרטיביות לגבי העצמי "שלהם" רמוסה לחלוטין. אינה בנמצא. אינה בלקסיקון.. וכך יכול וקורה גם לנו, הילדים שבינתיים גדלו גופנית אומנם.. אך רגשית איפה..?? כאן הצורך עז להיות מוכלים.. להיות מוחזקים.. לתפוס מקום.. ל-ה-י-ו-ת.. אחרת, יכול ויקרה, יכול וקורה, מצב דומה, מצב מתגלגל.. ואבוי.. כי אז, אז ממשיכים לתת לכל אלה שרמסו אותנו, להמשיך ולרמוס.. אז ממשיכים (גם אם לא במודע, מתוך המצוקה) לתת לכל אלה שאכלו מבשרנו.. להמשיך ולאכול.. בשלב מסוים, אולי מצטרפים ל'סעודה' ואוכלים את השאריות.. של עצמנו.. אבוי.. אבוי.. ((((((((((((((קו דק, צורם.. צעקת שבר פנימית...)))))))))))))) פה. בדיוק פה המקום שאומר דייייי. פה המקום שמבקש, גם אם אני בעקשנות, מתכחשת לו, עסוקה בלאכול את הבשר של עצמי.. פה המקום לצאת משאול תחתיות זה.. כאן גם הפחד העמום הזר והמנוכר.. ואולי יחד עם זאת.. לקום. ל-ק-ו-ם ולצ-א-ת!!! אבל החוויה היא לבד.. ואם לבד לי פה.. מה שונה יהיה שם.. ואם מתקרבים אלי משם.. למה שלא אתקיף.. ואני נלחמת.. יורה לעצמי בזמן שאני מבקשת, מתחננת לעצמי, לא להחזיק אפילו את האקדח.... ולמרות כל זאת, אני בדרכים.. בוחרת בקושי המטורף הזה (מה שמוכר כל כך.. אולי בזכות הפעם..) במסע של התבגרות נפשית.. ההצלחה האמיתית בעיני, וכן מה שאני קוראת בין מילותיך אלי, היא שבעצם ההתבגרות נעשית דרך הקשבה לקולות הכי נזקקים, הכי אמיתיים שבנו.. לילד או ילדה הזאת בתוכנו שמתעקש/ת לקבל את המגיע לו/ה.. מתעקש לא לוותר עלינו.. על מי שאנחנו באמת.. על מה שבאמת מגיע לנו.. הילדה שלי שבי, קוראת לי להתבגר ובו זמנית, מבקשת, מפצירה מאהבה, לתת לעצמי, להישאר גם ילדה.. מן שילוב בוגר.. כן דוד.. :) בדיוק כפי שאמרת.. שילוב על שום שמכיל הכל בכל מכל כל.. ואני מנסה.. באמת, מנסה.. היום הבנתי עוד משהו.. עכשיו צריך לבדוק איפה ההבנה יושבת בדיוק, רגשית.. כי אני עדין מבולבלת.. גם בוחרת בזאת.. מתוך מצוקה של השארות במצוקה והשארות במצוקה מתוך מצוקה.. אבל לא בטוחה שיש לי את הזכות להצטדק.. (הילדה שבי אומרת שכן =0) ) אחרי הכל.. קשה לי, קשה לי להיות בטוב.. מנסה כבר אמרתי? זה גם משהו. ובמצב שלי, משהו ענק. גרנדיוזי. ~נילי~

שלום דוד, יום שלישי הגיע ואני כאן, הפעם צריכה שיקשיבו לי יותר מתמיד. רק חבל שאי אפשר לקבל תשובה באופן מיידי. אפשר להיות בטיפול ולהרגיש כל כך לבד? האם אין מטרת הטיפול היא להרגיש ביחד, שמישהו מקשיב לך, שלמישהו אכפת ממך, שמישהו דואג לך? (אפילו שמשלמים על זה???) אז למה אני מרגישה שאני מגיעה מדי שבוע לטיפול, שאני נמצאת איתה באותו חדר, שאני מדברת איתה ועדיין... לבד. אני יודעת שכל השינויים החיוביים והמשמעותיים בזכותה. לא הייתי עושה את זה בלעדיה. אני באמת מעריכה ומודה למטפלת. דווקא עכשיו שאני בפתחו של השלב החשוב ביותר בחיי, השלב שנראה לי שעברתי את כל השינויים למענו, אני מרגישה עוד יותר לא מובנת, עוד יותר שלא מצליחה להביא את עצמי במלוא המובן לטיפול ובמיוחד מרגישה שהיא לא איתי, שאני עושה את הכל בעצמי, לבד. אני עושה שינויים לבד, ומרגישה שאני לא צריכה אותה, וכשאני משתפת, משהו חסר בתגובה שלה, אין תגובה, קשה להרגיש בשמחה, ואין מה לדבר על עידוד וחום. בנוסף, היא גם אומרת שאני מצפה לתגובה שלה, אבל זאת תחסום אותי, וזה גורם לי לתחושה קשה. כמובן שכבר דיברנו על כך, והסברתי מה אני צריכה, אך אין שינויים מצידה. להיפך, יש הסתגרות מצידי, משתפת ברמת דיווח בלבד ו... תופעה חדשה לא זוכרת את מה שהיא אומרת בפגישה. יוצאת מהפגישה והמוח מוחק את הכל. לא נשאר בי משהו שמתלווה איתי במהלך השבוע. אני אגלה לך סוד, לבד זה הכי קל לי, כך הייתי תמיד, יודעת להסתדר מצויין לבד ולסמוך על עצמי, זה נראה אולי חיובי, אבל זה לא! הלבד מוכר מדיי, אין בו התפתחות וצמיחה, הפעם רוצה ביחד. היום אני מתחילה את הטיפול הקבוצתי, וזה רק מחזק את הלבד שלי מולה. דברנו על זה, אבל כנראה לא מספיק, היא הבטיחה שנעשה חשיבה משותפת, אבל היא היתה כל כך קצרה. היא אפילו לא נתנה את ברכתה. מתחילה טיפול נוסף ברגשות מעורבים. ורוצה רק להאמין שאני עושה החלטה נכונה. תחזיק לי אצבעות. אשתף בהמשך. תודה על ההקשבה. שירה.

שלום שירה ראשית, תודה על השיתוף בסוד. אני משער שלא קל לך עם התחושה שהלבד הוא כה טבעי עבורך, כה מוכר, ושמול ההימצאות המורגלת ב"לבד" יש המון כמיהה לחום שב"ביחד" ואולי גם חשש - מה זה אומר אם ה"לבד" הוא כל-כך זמין וקל עבורך..ובנקודה הזו חשוב לי לומר לך, מעבר לכך שנשמע לי עוד יותר כי המחשבה על טיפול קבוצתי, היא מחשבה מקורית ובהחלט במקום, שאני מטיל ספק בהאם ה"לבד" הוא אכן מקומך הטבעי (מלבד זאת שבטח לא רק קל לך בו). לפחות לפי הודעתך נשמע שיש לך דווקא דחף חזק מאוד לעבר הביחד, רק שהוא מלווה בחרדות, וחשש מדחייה והיכוות בקור הסירוב ובטח עוד דברים..ואין פלא שדווקא בנקודה משמעותית בחייך הנושא הזה עולה בחוזקה בטיפול. כי זה מעין "נושא ליבה", שקשה ולא כדאי להתחמק ממנו ושהופעתו, והיכולת לדבר על כך בטיפול, מהווה חלק מהתקווה, לדעתי, לאפשרות אחרת, לבדיקה של חוויות קשר אחרות, שאינן רק בתחום הלבד..והיא קשה, כמובן, הבדיקה הזו, אחרת היא לא הייתה עולה בכזו עוצמה, דווקא עכשיו בחייך. אני רוצה לעודד אותך להמשיך ולדבר על התחושות האלה עם המטפלת (כמו גם על "מחיקת הזיכרון" של לאחר הפגישות) - נשמע לי שאלה נושאים ששווה לא לוותר עליהם. מחזיק לך אצבעות ובהצלחה בהתחלות החדשות דוד

היי דוד, תודה על תשובתך, היה נעים לקרוא אותה לאחר יום ארוך ומציף, יום שהביא עימו מערבולת רגשית, כמו ששמת לב, התשובה הביאה למרגוע גם אם קצר. מרגישה עצבות, עצבות גדולה מתחילתו של השלב החדש בחיי. בשלב זה השינויים אינם פנימיים, בשלב זה השינויים הם לא אישיים שלי, אלא קשורים באנשים אחרים, ומכאן המקום להיפגע גדול יותר ויחד עם זאת מהווה גם מקום להפתעות טובות. אז אני נפגעתי מצעד שעשיתי כבר בהתחלה, וזה לא כל כך נעים, גם עם המטפלת יש קשיים כמו שפירטתי, והטיפול הקבוצתי המשיך את הקו הזה (מה הפלא? יש משהו באוויר?) היה בעיקר מוזר, שונה מהטיפול הפרטני (למרות שאני יודעת מהו ההבדל) ו... עדיין לבד. טוב, מרגישה שחייבת לתת לזה סיכוי, כמו שאתה מבין אני בעיצומה של מלחמה על חיי, ורוצה לנצח בה. תודה שאתה מחזיק לי אצבעות, אני צריכה את זה במיוחד עכשיו. יום נהדר, שירה.

דוד שלום, אם תוכל לעזור לי להבין איך נסיגה בטיפול אמורה לשרת את טובת המטופל ומה קורה אם נתקעים ב"נסיגה"? אני בטיפול כשנה וחצי וחווה נסיגה משמעותית, יותר בשלושת החודשים האחרונים. הנסיגה מתבטאת בהידרדרות למצב יותר גרוע משהיה לפני תחילת הטיפול ובתחושת בידוד ודחיה מהעולם ואולי הכי גרוע - באיבוד אמון בטיפול, במטפל ובכלל.(לפי המטפל הנסיגה מהווה חלק הכרחי מהטיפול?) האם היתקעות כזאת בנסיגה כל כך ממושכת שרק נעשית יותר גרועה, הינה אינדיקציה לסיים /או לעבור למטפל אחר/ לטיפול מסוג אחר?

שלום למיואשת את שואלת שאלה על נושא מורכב ובעל פנים רבות. ככלל, לא נראה לי שניתן לומר באופן חד-משמעי על נסיגות שהן "משרתות" או "לא משרתות" את טובת המטופל. יש מאלה ויש מאלה, והדרך היחידה להבדיל ביניהן היא להתבונן על כל התרחשות כזו בטיפול ולנסות להבין מהיכן היא נובעת ומה היא מייצגת בעולמו של המטופל ובקשר הטיפולי שנוצר. יש נסיגות המרמזות על קושי משמעותי, על משהו שמתנהל שלא כשורה ושיש ללבן אותו לפני שניתן לעבור את תקופת הנסיגה והחסימה. מצד שני, יש נסיגות הנוצרות כתגובה להגעה לנקודה רגישה או כתוצאה ממגע עם רבדים עמוקים בנפש ומעידות על הגעה לחלק מסובך וכואב בטיפול, אך גם חיוני להצלחה ולהתקדמות. וישנן נסיגות המעידות על ניסיון להימנע, להתגונן, כנגד ההגעה למקום הרגיש הזה..כך שאת מבינה כי ישנן אפשרויות שונות והנושא, כפי שאמרתי למעלה, לא פשוט בכלל. מה שהייתי מציע לך, ראשית, הוא לנסות להבין מה החל את הנסיגה ומה משמר ומעודד אותה. היא החלה לפני שלושה חודשים - מה היה הטריגר להתחלתה? מה השתנה לפתע? שנית, הייתי מציע לך בכל זאת לנסות ולשמור על ההשגים והבטחון שלך בטיפול, במידה ואלה היו תחושות שאפיינו את הטיפול עד שהגעת לנקודה שאת מתארת. מה היה במשך שנה ושלושה חודשים? האם יש משהו בחוויה המצטברת של הטיפול שמאפשר לך לסמוך על שיקול דעתו של המטפל ולבטוח ביכולת המשותפת של שניכם לעבור את הנקודה הקשה ולצאת ממנה במצב טוב יותר? כי נשמע שקודם לחודשים האחרונים הייתה חוויה אחרת, ואולי שווה לזכור גם אותה.. ושלישית, ומעבר לכל זה, הייתי מציע לך בעיקר להיות קשובה לעצמך, לתחושותייך (כפי שאת מביאה אותן לפה) ולדבר עליהן, ועל השלכותיהן, בגלוי ובצורה ישירה, בתוך הטיפול. בהצלחה דוד

דוד תודה על תשובתך המהירה, האמפתית והכנה! רציתי להסביר שיש בעיה של משבר אמון ביני לבין המטפל ואכן הנסיגה החלה כתוצאה משינוי ביחסו אליי. בהתחלה הבטיח כל מיני הבטחות שיהיה איתי וילווה אותי גם אם יתעוררו חרדות (כי פחדתי להיחשף) ואיפשר לי להתקשר אליו טלפונית, במקרה של תחושת מצוקה, מעבר לשתי הפגישות השבועיות שלנו. אך כשזה קרה, לא בדיוק עמד בהבטחותיו. החל לבטא חוסר סבלנות אליי והתעלם! מניסיונות התקשרות שלי אליו . אחרי שהבעתי כעס על כך (מסתבר שלא תמיד הכנות והחשיפה משתלמות!!!), שינה את הכללים וקבע שאין להתקשר אליו טלפונית בכלל, אלא אם כן מתכוונת להתאבד.-- כל כך משפיל!!! וכאילו באמת אודיע לו מראש על כך... וזה גם לא שהתקשרתי אליו כל שבוע. וגם הציע ברוב טובו, שאם מרגישה צורך, שאקבע איתו פגישה נוספת. אם היה כך מהתחלה, לא הייתי מרגישה כל כך פגועה ומושפלת ומרגישה שזה השתנה בעקבות הכעס שביטאתי,אחרי שהתעלם מספר ימים מהודעה טלפונית שהשארתי לו. הבעיה שכל כך תלויה בו וזה מחזק את תחושת ההשפלה (ודרך אגב , מאד מזדהה עם מה שנכתב פה ב21.9 "כותרת" ע"י "חבל", כי לא מסוגלת לעזוב את הטיפול מהסיבות שמתקשה להיפרד ורגילה מילדותי להשפלות מאנשים שהיו אמורים להיות תומכים ויציבים, אז מה יש לי לצפות מזרים?? ואולי דווקא בגלל שזה מוכר לי.. - ממש לופ שלא יודעת איך לצאת ממנו. ומצטערת אם מלאה גם אותך.. מרגישה שהתקווה לשנות משהו או למצוא מישהו שיהיה מסוגל להכיל אותי , אפילו בתשלום - הולכת ואוזלת תודה!

כואב לי ככ. והמילים מתבלבלות.. קופצות בתוכי ..משתוללות אבל בעצם .. אני לא מצליחה להוציא ..לשתף..להגיד .. דייי .. לא יודעת בכלל איך לפתוח את הדברים . כואב לי . רק הרגשת חנק וכאב. כאילו ומישהו לקח את המפתח של הסודות שבתוכי וזרק לים .. וזהו.. הכל נעול איתי. בתוכי. אני כלואה בעצמי. מרגישה ככ לבד. גם כשיש סביבי המון אנשים. רע לי . ובטח אין אפילו מה לומר. אני מאוסה לעצמי , נמאס לי .. אז בטח גם כבר כאן..נמאס לאחרים ממני... הצילו.. מישהו שומע? או שזו רק אני ששומעת את עצמי כהד.. סליחה.שרית

שרית שלום, את מבטאת בדברים שלך תחושה של קושי רב לדבר. קושי לבטא את מה שאת מרגישה מבפנים עד שכשאת כותבת את תוהה האם זה בכלל נשמע, האם ניתן לשמוע אותך שוב. אני שומע גם בדברים שלך את התחושה שנמאס לך מעצמך, ואלי לכן גם את הכאב הרב כל כך כאשר משאירים אותך לבד עם עצמך או כשאת עושה זאת לעצמך. ההרגשה הברורה במצב כזה היא שאם לך נמאס מעצמך בוודאי גם לאחרים, אבל חשבתי שאולי דווקא ההרגשה הזו, שבוודאי גם לאחרים נמאס יכולה להקשות עלייך לקבל התקרבות של אחרים - זה פשוט לא נראה לך אמין שלמרות הכל ירצו להיות בסביבתך. לסיום חשבתי איך הדברים שלך שאת לא נשמעת קשורים גם לכך שלפחות במשמרת שלי לא כתבת כבר זמן רב. ובכל מקרה טוב לשמוע אותך שוב. דרור

שרית... מבט רך.. עיניים דומעות.. מנסות ללקט את הכאב שאין לו גבולות.. כאב שאין לו אלוהים.. ליטוף.. חמלה.. ממני.. ~נילי~

דרור היקר.. הרבה אמת נמצאת בדברייך.. הצלחת לקרוא אותי גם בשתיקה.. הצועקת..?! הצלחת לשמוע אותי בכלל .? אפשר לשמוע אותי ?. מדהים... אני אחשוב על מה שכתבת בשורה האחרונה .. באמת שהרגשת גם פה .. שנמנעתי "בכח" מלהשמיע את הקול שלי מולך .. שמחה .. שאתה פה.. מרגיש לרגע אפילו קרוב במילים ומבין.. ((תודה ..))) מחבקת.מכל הלב שרית

שריתי אין לי ממש מילים ולא תמיד צריך או אפשר, אני פשוט אשב כאן לצידך לרגע ואשמע את השקט הצועק שלך. אני מכירה את האין מילים הזה, את הווליום המחריש אוזניים שבפנים, עד שתוהים איך שקט מסביב. אלוהים כמה שזה כואב וכמה כשאין מילים קשה לתקשר כי עדיין בני אדם מתקשרים וורבאלית. יחד עם זאת זכור לי המטפל שלך, שמכיר אותך בכמה שפות, עם מילים או בלי, בשקט או בצעקה, נוכחת או נעדרת. אולי יש עוד כמה מקומות כאלה, כמו פה למשל - עד כי הצעקה והכאב שלך נגעו לי בשכבת העור העוטפת את העצם. אני עדיין פה לצידך בשקט הכואב הזה. איתך <>

מרגש עד דמעות.. נכנסתי לכאן היום מספר פעמיים , רציתי לכתוב .. עדיין לא הצלחתי .. הבטתי במילים .שכתב דרור , שאת ונילי .. באמת שוניסיתי לשאוב כח..ואומץ להמשיך.. אבל קשה לי היום.. יום קשה מידיי. זרוקה על המיטה .. כמעט ולא מתפקדת. פשוט קשה .. תודה שאת פה .. עם או בלי מילים.. הנוכחות מיטיבה .

לכל הפסיכולוגים המשיבים בפורום בבקשה לשים לב למה שכתבתי בדף הקודם תחת הכותרת "הנאת הרג" רונית

רונית שלום, קראתי את דברייך, ואני מסכים עם מלי ודוד, בעיקר לאחר שדיברת איתו והבנת דברים מסויימים. אני מבין את הדאגה שלך, את החשש מנטיות סדיסטיות אצל בנך, אבל כרגע לא נראה לי שיש סיבה לדאגה. לגבי סאדיזם ישנה ספרות רבה העוסקת בנושא, נושא המבטא בעצם הקצנה של תוקפנות, לרוב תוך עיוות וקושי באמפתיה לצד השני. אם ברצונך לדעת עוד אני ממליץ שבשלב ראשון תחפשי באינטרנט תחת הכותרת הזו ואני חושב שלפחות בשלב זה זה ייתן לך מידע לא מועט על התופעה. דרור

אין לי מושג מה קורה איתי עוד. קשה מאד להמשיך ולהמשיך ככה במשך שנים כה ארוכות וכלום בתוכי כבר לא משתפר,לא נושם,לא חי בכלל! נשארתי תקועה בכל המובנים ולמרות הטיפולים שהיו ,והיו הרבה, ולמרות הכדורים שהיו גם הם, ולמרות כל התקווה שהיתה הרבה כמו "יש מאין" , ו"אולי הניצוץ הזה יחזק בי את התקווה ואצא מהבוץ".... נשארתי בסוף בתוך עצמי כמו במלכודת מוות ...שכל יום ורגע שעובר כמו מקרב אותי יותר ויותר לכיוון לא ידוע, לא מוכר....לכיוון של בדידות עמוקה וכואבת במעמקי האדמה האינסופית... ולא יכולה לחשוב מה יקרה אם אוותר סופית הפעם, הרי כבר ניסיתי הכל והמון וככ רציתי שיצליח לי בחיים ושגם אני אמצא את הדרך לחיות נכון ,וככ רציתי להאמין שאני יכולה ועוד אצליח לבנות לעצמי חיים ...וכואב כואב כל שנייה בלב להרגיש עד כמה לא הצלחתי בכלום! ואכן זהו כלום,ולא מילה מוגזמת,דווקא להיפף-כלום-זו ממילה שבכלל לא מצליחה לתאר עד כמה אין ממש שום כלום בחיי, חיים ריקים לגמרי.. ורק בדבר אחד הם מלאים:בבעיות ,אכזבות קשות ,פחדים,כאבים,בדידות,שחיקה,חרדות,תיסכולים,לחץ,ניתוק,עייפות ,דיכאון,.....ואין לי עוד כוח להאמין שהמצב יכול להישתנות עדיין .פשוט כבר אין מצב שזה יקרה כבר. קשה להמשיך אחרי ככ הרבה זמן של נסינות ובסוף כלום אחד גדול.שכולם סביבי כבר איבדו את התקווה ונטשו אותי להיתמודד לבד,כשאין חברים שיעודדו,שאין למי לפנות...שאפילו המשפחה מתנתקת ממני ונכנעת למצב הקיים שכלום כבר לא יעזור.... ואני ככ צריכה עזרה מקצועית והם אטומים אליי ולא מוכנים לעוד טיפול נוסף...לעוד ניסיון....הם פשוט לא מאמינים בי ונמאס להם ממני .הם מתעלמים ואני משלמת את המחיר פה. בזמן שהם ממשיכים את החיים אני פה גוססת ממולם ואין לי את כוח להיתחנן בפניהם על עוד טיפולכשהם מסרבים ככה.... ואין לי את הכוח יותר להיתחנן בפני עצמי להמשיך לחיות...כי איך אפשר ככה להמשיך??? אין בשביל מה להחזיק מעמד ובאמת שגם אין לי איך.

שלום לך, הכאב והייאוש בדברייך עוברים בצורה חזקה בכתיבה שלך. אני יכול להבין את התחושה שלך שאין לך לאן לפנות, שדווקא ככל שאת מרגישה רע יותר נואשת יותר זקוקה יותר כך את מרגישה לבד, שאחרים מתרחקים ואולי גם את מרחיקה ברגעים כאלו. ייתכן וזה נוגע בקושי שיש לך, ההזדקקות לעומת החשש מקרבה, מפגיעה וייתכן שלא. בכל מקרה חשוב לי לאפשר לך לחשוב על אפשרויות נוספות לעזרה גם אם משפחתך לא מוכנה לאפשר לך טיפול. אני מניח שהקושי כאן הוא כלכלי ואם כך חשוב שתדעי שאת יכולה לפנות למרפאות לבריאות הנפש הקרובות למקום מגורייך ולקבל טיפול במחיר סמלי או ללא עלות כלל. בהצלחה, דרור

לדרור, כמנהל משמרת של ימים א' ו-ב', רציתי לשאול אותך, מה קורה להודעות שנשלחות במוצ"ש?. אז אני מבינה שאין מנהל שיקלוט ויעלה,אבל ביום ראשון אין להם סיכוי? אני שואלת, כי שלחתי הודעה במוצש, יותר נכון, הודעת המשך להודעה שנשלחה ביום שישי האחרון. וציפיתי שהיא תועלה, לפחות ביום א' או ב', והתאכזבתי.. אז מה- הודעות מוצ"ש - לפח וחסל !! אשמח אם תבהיר את העניין.. נ.ב.- אם ההודעה תעלה בינתיים, תשכח את מה שכתבתי.

שלום לך, אני מניח שתשימי לב שהודעתך הועלתה מאחר והעליתי את כל הודעות ההמשך למלי. מעבר לכך הודעות שנשלחות במוצ"ש לאחר השעה 10, גם אם אלו הודעות חדשות, מועלות במשמרת שלי. עד כאן החלק הטכני שאני יכול להבין שמסב תסכול כאשר שולחים שאלה או הודעה ומצפים לתגובה וישנה הרגשה שמתעלמים. שהאדם שכתב לא נראה, אינו שווה עד שניתן לזרוק את הודעותיו לפח. דרור

אולי שווה לכתוב קובץ הוראות הפעלה לפורום ולפרסם אותו כאן בצד איפשהו- שישאר קבוע גם עבור מצטרפים חדשים וגם עבור סתם תוהים ומתבלבלים.. יחסוך לכם. קצת מנוכר אבל לא נורא.

אשת בוקר, קראתי אותך בעיון, כן, ממש עד הסוף, שבו מצאתי את עצמי טמונה בתוך אחד הקישורים שצירפת. אינני יודעת אם יש לך מושג עד כמה צדקת בהשערותיך הרגישות, בנוגע אלי בכל אופן, היכית די במדויק על ראש המסמר... אמנם גיליתי את הפורום רק לפני חצי שנה, כך שרוב השינויים שהתכוונת אליהם לא נחוו אצלי כשינוי אלא כאילו כך היו הדברים מאז ומעולם, ובכל זאת מצאתי את עצמי מהנהנת בהסכמה. הטרוניה שביטאתי במשמרת של מלי ("בירוקרטיה מייגעת") כבודה במקומה מונח, כלומר היא באה בתגובה לסיבה אובייקטיבית לחלוטין (לדעתי, לפחות...) וכל ניסיון לתרץ אותה עם קלישאות בנוסח "את כנראה מגיבה כך בעקבות חוויות אחרות המוכרת לך מקשרים אחרים בחייך..." יהיה פתטי ומתחמק. עם זאת, כשקראתי אחר כך את תשובתה של מלי, הצלחתי לזהות גם את "הפצע" האישי שלי, שכנראה דרבן אותי גם הוא לכתוב את מה שכתבתי, ותרם לא מעט לטון המקנטר שבו השתמשתי. את צודקת, נדרש לא מעט אומץ להשתמש בכינוי אחד קבוע, אבל, הנה, בהשראתך, צירפתי גם אני קישור להודעה קודמת שלי, תחת שם אחר כמובן, משבוע שעבר. היא ללא ספק תוכיח את שלטונה הבלתי מעורער של "החוויה האישית", בממלכתם של ההיגיון, הרציונל והשכל הישר ... http://www.doctors.co.il/xFF-List,xFI-6,xPG-892,m-Doctors,a-Forums.html#759609_759612 אחת שאכפת לה = (עוד) מטופלת

מקסים איך שזה מתחבר... :-) כל כך קל יותר כאשר מחובר, ואתה לא בורח מעצמך, מחלקים שבך... התרגשתי לקרוא. בברכת לילה טוב ורגוע (אשת בוקר)

אני מבינה שעדיין אין תמימות דעים באשר להמשכיות בין המנהלים... אבל מדוע בחרת שלא להעלות הודעת המשך שהשארתי למלי, לפני שידעתי (בעצם במקביל) שהיא סיימה את המשמרת שלה? ההודעה היא מיום שישי מאוחר בערב... גם אם החלטת שלא להמשיך במקומה - מסיבות שלך - אני מניחה שלפחות את ההודעה יכולת להעלות, לא? או שמא גם ההודעה הזו נפלה קורבן לרצף ההודעות האבודות פה בפורום...?

שלום לך, אני מבין שנפגעת מכך שהודעתך לא הועלתה ולכן חשוב לי להסביר. אני מניח שכל מנהל עובד אחרת בהתאם לסגנונו האישי והעדפותיו. אני מעלה הודעות המשך שנכתבו למלי, אני מתחייב לכך. אבל אני מתחייב שהודעות אלו יעלו בשלב כלשהו במשמרת שלי, לאו דווקא בתחילתה. לכן אם בעתיד, מסיבה כלשהי תראי שלא העלתי הודעת המשך שלך למלי בתום המשמרת שלי אני מבקש שתאמרי לי. בכל מקרה גם אם זה קשה, וגם אם ההודעה חשובה ודחופה, אני מבקש להתאזר בסבלנות מסויימת, ולהבין שפונים שטרם קיבלו תשובה כלל יקבלו תגובה לפני הודעות המשך. דרור

לא משנה מה אכתוב, איך שהוא אצטייר כמטופלת הפגועה והמטפל ייצא ה – בסדר. כמה פעמים נכתב פה על מטופלים כואבים, כועסים, מדממים שיצאו את הקליניקה עם כאב עד העצם. כמה פעמים נכתב פה על מטפלים מתעלמים שפגעו והכאיבו. זה לא מפליא. הרי אנו המטופלים הפטתים שהוכחנו להם, למטפלים, כל פעם מחדש שלא משנה כמה יפגעו, יתעלמו, ישאירו אותנו מתבוססים במיצי הקיבה של עצמנו, לא משנה עד כמה פגעו והשפילו אותנו-אנו נזחל אליהם חזרה לקליניקה, מכופפים וכנועים. אנו המאפשרים להם לסרס ברגשותינו ובכאבנו ולאפשר להם לסחור בנו כאוות נפשם. האמת אין זה משנה עד כמה ניפגע ונחפוץ במותנו, עד כמה יתעלמו מאיתנו ויכאיבו לנו, אנו הרי המטופלים ההם שמורגלים בזה מילדותם, הפלא ופלא - זה שיעור שגם מטפלינו למדו מהר מאוד, ממש כמו הורינו – תכאיבו, תשפילו, תדחו, תרמסו אותנו ותכאיבו לנו עד זוב דם ואנו עדיין נחזור אליכם בזחילה בקולניות חרישית כדי לקבל מעט, מעט ממשהו לא משנה מהו. כמובן שמהטפלים ימהרו לגבות את ההתעלמות וההשפלה בכל מיני מילים גדולות שלא בא לי לנבל פי בהם. אז מהו בעצם טיפול "שיגעון בשניים", איזה יופי - הטיפול אכן משחזר עבורנו "סצינות" עבר - אחד על אחד. משהו מיוחד זה הדבר הזה טיפול, הוא באמת מצליח לגרום גם לסובלים מאמנזיה באשר היא – את הכאב המדויק שחווינו בילדותינו, הוא מצליח להזכיר לנו מילים כמו השפלה, כאב, התעלמות, התעללות, אפסיות קיומנו ועוד כמה מילים שבסופו של דבר יוצרות חוויה יוצאת דופן של שנאה עצמית, דחייה ורצון להעלם, אה ובושה המון בושה. אך שניה, חברי המטופלים, בל נמהר להספיד את הטיפול-שכחנו לרגע שלא משנה עד כמה יבזו אותנו- ישנו עדיין מאחורי ווילון מס' 3 את עניין התלות והרגרסיה שהם אלה אשר גורמים לנו שוב ושוב להתדפק על דלתם המלאכותית והשותקת ולרבוץ שם שעה נוספת כשגופינו שנוא וכנוע. אך כמה נוח לומר שהכל יחסי העברה, הזדהות השלכתית, ולכסות להם את התחת עם העברה נגדית. אך בל נשכח חלילה שכל מה שהמטפלים עושים עבורנו זה קודם עבורנו, שנוכל לקבל "חוויה מתקנת" לדבר הקולקל הזה שנקרא נפשנו. ואז כשמטופל שולח יד בנפשו ידעו להסביר על כמה הוא היה חולה ועל כמה ניסו לעזור לו והכי חשוב עד כמה "המטפל אינו כל יכול". זה כל כך כואב לחיות. תודה

אלוהים כמה שאת צודקת!!!!!!!!! הייתי מדפיסה את זה למטפלת שלי אני בטיפול כבר חמישה וחצי חודשים והנה כתבת מה שאני רוצה להגיד לה. תודה לך

סליחה שאני אומרת אך מי הכאיב לך כל כך? ההודעה שלך מדממת:-(

שלום לך, כשקראתי את דברייך לצד הכאב שחשתי, הרגשתי גם מוגבל במידה לא מעטה. שעליי להיזהר מפני כניסה שוב לאותו מקום שמאשים אותך ומזכה אותי ואת שאר המטפלים. אבל אז חשבתי שאולי ההרגשה הזו שלי משקפת גם את הרגשתך, שבחדר הטיפולים עומדים שני צדדים מנוגדים, בעלי אינטרסים מנוגדים, כמעט באופן מובנה. שבטיפול יכול להיות צד אחד חלש ונרמס וצד שני חזק, שאולי אפילו נהנה מחולשתו של האחר. מפיק מכך תועלת. זוהי הרגשה קשה לשאץ, קשה עוד יותר כשלצידה עולה תחושה שמבלבלת עוד יותר - תחושה של כמיהה לטיפול, כמיהה לא מוסברת. וכך ההרגשה היא שבשום מקום לא טוב. בתוך הטיפול בלתי נסבל כי ההרגשה היא של מושפלות, הרגשה שלצד השני לגמרי לא אכפת. ומחוצה לו לא טוב כי ישנה כמיהה לטיפול, גם אם לא תמיד היא מובנת. נראה לי שהקושי הזה, כמו גם קשיים אחרים שמשתחזרים בטיפול יכול לקבל הזדמנות מיוחדת לבחון אותו בזמן שהוא קורה ומול מי שהוא קורה - בטיפול מול המטפל. דבר שלא תמיד מתאפשר, מסיבות שונות שלא בטיפול. דרור

יקרה כשקראתי את דברייך חשבתי כמה קשה להרגיש את מה שאת מרגישה דווקא בתוך טיפול שאמור להיות מקום בטוח מכיל ואוהב. מלי הייתה שואלת אותך מה התחושה של קרבה בה יש השפלה מזכירה לך:-( חשוב לי להגיד לך שדווקא במקום שאת נמצאת שהוא מאוד קשה דווקא עכשיו הכאב הוא הכי גדול. וממה שהבנתי ההורים שלך לא ידעו לאהוב וזה אולי הכי קשה. מחזקת ידייך להעז ולתת לעצמך את הטיפול והאהבה לה את ראויה. שמרי על עצמך מכל משמר. שלך בילבי ילדת הברזל

אולי לא סתם נורה אדומה לא מפסיקה להבהב אצלך. לדעתי, וזו דעתי בלבד, כדאי לחשוב להחליף מטפל כי את עשויה לחוות את הטיפול בצורה שונה לגמרי אצל מטפל/ת אחר/ת

יעל יקרה עם כל הכבוד ויש כבוד אני חושבת שלא ממקומך לדחוף אותה ללחשוב על להחליף מטפלת או לא.:-( מאוד קשה לה והיא באה הנה להגיד כנראה דברים שלא מתאים לה להגיד למטפלת שלה, משם ללהגיד לה להחליף זו לדעתי אחריות גדולה מדי או חוסר אחריות. אני חושבת שלא אני ולא אף אחד פה יכול לדעת מה קורה בנפשה או בטיפול שלה. אפשר לתמוך לחזק ולחבק אך לא לבוא ולהציע פעולות קיצוניות כמו "תזרקי אותו" אני דווקא חושבת שמהעוצמות שהיא כותבת היא דווקא רוצה טיפול אך קשה לה להתמסר לו בגלל פחדים שלה מלהיות קרובה לאחר או לעצמה. זו רק דעתי אולי אני טועה אך עדיין כדאי לשמור את ההצעות של וורדה רזיעל לרדיו. את לא יכולה להבטיח לה שבטיפול אחר יהיה שונה כי היא מביאה את עצמה לטיפול אחר והכאב יבוא גם לשם. "חבל" היא גם מישהי המכונה "סנקה" תקראי אותה קצת, חוץ מזה תראי, מדובר במישהי שאני מאוד אוהבת כך שסליחה על ההגנתיות הפולנית שלי כאן.:-) בידידות בילבי ילדת הברזל

איך משפרים את הזיכרון?

E שלום, ישנן דרכים רבות לשפר את הזיכרון. אבל קודם לכן צריך לברר האם אין בעיה מובנית של קשיי זכרון או משהו שמפריע לכך - הפרעת קשב, הפרעת מצב רוח או פגיעה גופנית. במידה ואין, חשוב להבין שזכרון כולל את שלב הקלט, שלב האחסון ושלב השליפה.. בכל אחד מהם יכול להתרחש קושי. וניתן לשפר כל אחד מהם. חשוב לשמור מידע בזכרון באופן שייצור קשרים רבים, חוטים רבים שבהם ניתן יהיה למשוך ולשלוף את הזכרון. למשל לזכור אירוע מסויים מממספר היבטים, רצוי גם בעלי תוכן אישי. מעבר לכך ניתן למשל לכווץ אירועים או גירויים. למשל במקום לזכור שבע, אפס ארבע. לזכור שבע מאות וארבע. דרור

הפסיכולוגית שלי אמרה לי שהיא לא מטפלת באבחנות אלא בי איך אפשר לטפל במשיהו בלי אבחנה יכול להיות שזה תאוריה שהיא עובדת איתה? אני מבולבל והתביישתי לשאול אותה מה ההבדל ביני לבין אחבנה? איך אפשר לטפל במישהו בלי אבחנה?

שלום לך, אם אני מבין נכון את המטפלת שלך הרי שהכוונה היא לא שאין לה אבחנה או שהיא לא מסוגלת להגיע לכלל אחת. אלא שמה שחשוב לה בטיפול הוא לא שהאבחנה הסימפטומטית תעמוד במרכז. כלומר שייעשה ניסיון מצד שניכם להבין מה עומד מתחת, את המורכבות שלך את הדינמיקה הפנימית בעצם להבין את המקור לסימפטומים ולא רק להציב אותם כמטרה לפתרון. ההנחה היא שברגע שייחשף המקור העומד מאחורי הסימפטום, אותו דבר שהסימפטום מנסה "לצעוק" אותו, לא יהיה עוד צורך בסימפטום והוא יירד בעצמו. דרור

מה זה אקצביוניזם? מה זה ריאקציה? מה זה? איטרוורטיות?

לסטודנט שלום, אקסביציוניזם היא בתרגום פשוט מוחצנות, לעיתים אף ראוותנות. כלומר נטייה של אדם לבטא, לעיתים באופן מוגזם את רגשותיו מחשבותיו, בחלק מהמקרים להבליט את גופו ועוד. ריאקציה היא תגובה. אם כי לא ברור לי ההקשר של שאלתך כאן, הקשר שאולי היה מאפשר לי לענות תשובה מקיפה יותר. אינטרוורטיות היא למעשה מופנמות, הכנסה פנימה. במידה רבה ההיפך של אקסיביציוניזם. דרור

שלום רב, אובחנתי כבעלת PMDD הפרעת אכילה unspecified והפרעת אישיות unspecified, מה האחרונה כוללת? עפ"י אילו סימפטומים הגיעו אליה ומה ההשלכות לכך? בנוסף, באם ארצה לעסוק במקצועות הטיפול האם אבחנה זו או אחרת תהיה לי למוקש? תודה מראש!

שלום לך, הפרעת אישיות לא ספציפית ניתנת כאשר האדם עונה על קריטריונים של הפרעת אישיות, אך לא עומד בקריטריונים המלאים של אף הפרעת אישיות ספציפית. ייתכן ויהיו סימפטומים המאפיינים הפרעה כזו או אחרת אך לא יהיו מינימום בסימפטומים הדרושים. לגבי שאלתך השנייה. מבחינה פורמלית, במרבית המקצועות הטיפוליים, למיטב ידיעתי, לא מבקשים וויתור סודיות. הדבר נכון בוודאי אם היית בטיפול פרטי. כך שאני לא חושב שתהיה מניעה פורמלית. אבל, וזהו אבל חשוב, מקצוע טיפולי דורש התמודדויות לא פשוטות מפגש עם חלקים אישיים בעצמך ועוד. מרבית אנשי המקצוע עברו או עוברים טיפולים, ואם זהו המסלול בו גם את רוצה נראה חשוב שתעברי אותו גם את, על מנת להכיר טוב יותר את עצמך וחלקים שבך שיכולים להקשות עלייך לעסוק בקצוע. אבל זה אפשרי. דרור

חשוב לי להבין מה משמעות האבחנה הזו, מה זה אומר עליי- מבחינת עיניים מקצועיות, מה זו הפרעת אישיות- שיש לי קווי אופי שמה? ואם לא נפלתי תחת אף קטגוריה ספציפית למה לאבחן אותי בכל זאת כ"מופרעת, עפ"י שיטה זו כל אדם הינו מופרע. (חוצמזה, עברתי טיפול במשך 3 שנים, כעת אני מצטערת שזה לא היה במסגרת פרטית.. הגעתי לבי"ח דרך הקופה בה אני רשומה, והטיפול נקטע כבר לקראת סיומו הטבעי, עקב אילוץ המטפל לעבור לחו"ל.עקב אילוצים כלכליים בחרתי לעבור טיפול שאינו פרטי, הטיפול כלל פסיכותרפיה חד שבועית ולאא אישפוזים או משהו כזה) מבקשת תשובות ישירות וחד משמעיות שכן אני מעוניינת להבין את משמעות התווית ש"זכיתי" בה. רב תודות.

שלום דרור וערב טוב, רציתי לרשום כמה מחשבות בהמשך לעצים שהקישורים אליהם מופיעים בסוף הודעתי למטה. ככה קצת ביני לבין עצמי, וגם לשתף את הקוראים, אולי מה שאכתוב יעניין את חלקם (אם כי, ככל הנראה, מרביתם ינטשו בגלל האורך והכובד). נראה לי, ואולי אני טועה, שבשבוע שעבר ובתדירות קצת גבוהה יותר, הודעותיהם של משתתפים אחדים הופיעו בצורת תלונות, טענות או דרישות הקשורות לכאורה לפורום. כמדומני שחלק שכך ודי נפתר. אני מניחה שיש לקולות הללו איכשהו גם קשר לשינויים. לפעמים אנחנו מוצאים את עצמנו פזיזים וחסרי סבלנות בתקיפות וההדיפות האוטומטיות. לפעמים חוסמים בעצמנו את ההזדמנות הטובה המזמינה והמזינה, או מעכבים אותם במאבק על דבר שאולי היה קורה ממילא. ומי לא חרד ומזועזע? ... לעתים קרובות ניתן למצוא הרבה טוב בשינויים האלה. אפילו אני מצליחה להתרגל בסוף, אולי ככה לפעמים. מעניין, שייחלתי לחלק מהשינויים שקורים עכשיו (למשל, בפורום), ובהדרגה, ובמיוחד בשבועות האחרונים, הם כבר התרחשו. מטבע הדברים, אולי קצת שונה מהצפוי, אך טוב מספיק. נחה דעתי בכמה מקומות וניתן לאתר פשרה פנימית לרגעים. זה עוזר להמשיך הלאה, ועדיין, עוד לא התייצב, יש בלבול גדול ויש לשער שיצוצו להם קולות העבר. אז אולי הקולות קשורים לשינוים, אבל לא רק. לדעתי, אפשר לערב בכך גם את הקושי לסבול ולהכיר בכך שלמישהו יש משהו שלך אין, והקושי לסמוך, הקושי להכיר בחולשותיך, תסכול וחרדה לאבד שליטה, לוותר, וההתעקשות שיראו וישמעו אותך, ועוד. ניסיתי להתבונן בהודעות בצורה רחבה, עד כמה שאני יכולה, וחשבתי על כך שההודעות שקראתי אינן בהכרח טענות קונקרטיות ל"פורום". ניסיתי לראות אותן מדברות את הכאב העמוק של הכותבים מימים קדומים, וניסיתי מאד להקשיב לו. למישהו כואב עד זוב דם. אני מודה שאילו הייתי בצד השני, הרך והמשקיע, והיו נכתבות לי הודעות שטמון בהן זעם (סמוי או גלוי, מעודן ומרוסן או בוטה יותר), ובעיקר אם מדובר בזעם שתכולתו גם משקעים מן העבר שכלל לא קשורים אליי, ייתכן שבמצבים מסוימים הייתי נבהלת מאד, או נעלבת, נפגעת, וכן, כועסת, ואפילו מרגישה דחייה, אם כי לא בהכרח הייתי נותנת לכך ביטוי חיצוני. תלוי במצבי בזמן נתון. לא יודעת... דרור, לפעמים מרגיזים את הצד השני, בקטנה, אבל אני לא חושבת שזו צריכה להיות סיבה להתקפל ולהימנע באופן תמידי לא לנסות לומר את שעל ליבנו, מחמת הפחד מכעס האחר עלינו. כאילו כעס שווה לאובדן קשר והפסקת האהבה לתמיד, או נידוי, או חלילה ימית ויזיק לאחר. ככה רק צוברים את הכעס, שבסופו של דבר אינו מצליח להישאר כבוש, ואז, בהתפרצותו באמת קשה יותר לעמוד. והוא על-פי רוב גם מתפרץ במקומות לא הכי בטוחים. בעיניי, אחת הסיבות לכך שאנשים בוחרים לתבוע את תביעותיהם בפורום ולדרוש בעילום שם, קשור לחרדה מסוג זה. למשל, לא להיות נאהבים אם לא נר?צה את כולם כל הזמן. בפורום, אם חוטפים גבול בהודעה שקשה לזהות בה אותך, אפשר לחזור בשם חדש. להתחבר כמישהו חדש. ובינינו, על מי אנחנו עובדים, מעצמנו לא נוכל לברוח. ניחא. במציאות זה מסובך יותר. אולי. אז צריך אומץ כדי לרשום בשם המוכר. ואומץ היא תכונה חשובה מאד להתקדמות הטיפול ובעיניי ראויה להערכה. חשבתי על מה שחלף, ולדעתי, היה משהו שנלקח מכאן ע"י אנשים עם רגישות נקודתית מאד מסוימת, נמשך ונגע בדיוק בפצע. אולי הפצע העמוק ביותר. מן שימוש במתרחש בפורום לצורך גירוי יתר של הפצע. מניחה, שמי שאין לו פצע שם, לא יבין כלל את פשר ה"טענות" ומה הקפיץ אותן. אך אני חושבת שצריך להקשיב להן. שחייבים להקשיב להן ולתת להן מקום. לתת תוקף לאותו כאב. מספיק שנותנים לו את הנפח הנדרש, את המרחב הפנימי, כבר בכך יש בכדי לעזור. עזבו שנייה את הפורום והמגבלות שלו (והן מובנות לי). לפחות אם מישהו בטיפול - להשמיע אותן שם, לעצמו, למטפל/ת. כי הנאמר בהן, ובעיקר מה שבין המילים, עוצמת החוויה, טון הדברים והנימה, יכולים להוות המון חומר לעבודה משותפת. זה הלב. למדתי בטיפול, שאת הכאב הזה, שלעתים יש נטייה לערבב בינו לבין תלונה (וכך כביכול יש הימנעות מהכרה או נגיעה בכאב שלך עצמך), רצוי להביא לטיפול בצורה הגולמית שלו. פחות מומלץ להביא אותו למקומות אחרים מחוץ לטיפול בצורתו זו. ובכל זאת... למרות ההמלצה, לפעמים קשה יותר להשיג שליטה. לימדוני, וכך אני מבינה, שהסיכוי לאיבוד שליטה גדל ככל שננסה להכחיד-להכחיש קיום רגשות מסוימים מבפנים. אז לטיפול. עדיף לטיפול. לשלוח את העומס הלא מעובד לסביבת חוץ רגילה לא הכי כדאי, כי, בחוץ (לרבות הפורום), שמבינים בו פחות, מכירים אותך פחות על השלם וחלקיך, והוא כלי קיבול קטן הרבה יותר מאשר טיפול, יש סיכוי שהחברים יראו בפנייה כפיות טובה, דורשנות לא הוגנת או לא ריאלית (היא באמת מבטאת משאלה פנימית כזאת שנוכחת בכל בני האדם ויש להכירה), וכתגובת נגד, את הזעם ישפכו עליך עם תוספות בחזרה ושאריות מהפח זבל של השכן. גם לפורום, שאמנם מנוהל על-ידי אנשי מקצוע, יש גבול להכלה. ככל הנראה הוא נמוך מזה של טיפול, וטוב שכך. יתרה מזו, אפילו למיכל של הטיפול יש גבול... אמנם הרף יותר גבוה, ומניסיון בטיפול שלי, במצבים קיצוניים המטפל לא יכול לסבול, כבר לא יכול, הוא מודה, אבל הוא עושה כל מאמץ כדי שנעבור ביחד ונשרוד את השלב בטיפול. ודווקא, באופן מוזר, אני חושבת שככל שהמטפל יותר לכיוון האנליטי עם הגבולות הקשוחים והמתפשרים פחות, כך יש סיכוי גבוה יותר להמשיך ולשרוד מצבים קשים ולא לתת לטיפול להתפרק לאורך זמן. מצד שני, לדעתי, זה גם סוג הטיפול שמגייסים מולו המון התנגדות ומצריך אומץ לעמוד בו ולהמשיך. דיברתי על הכלה. נכון שבטיפול אמורים למצוא יותר הכלה. אך טיפול הוא לא רק מיכל בשביל כל הרפש שלך עד אין קץ. וואי, טעות. זה לא רק רפש. אלה גם כל הדברים הטובים והנפלאים שלך, שלתחושתך, אם הם נשארים אצלך אתה הורס אותם. כמו... תקווה. דברים טובים שנשמרים אצל המטפל, שיזכירו לו ברגעים המגעילים את היופי שבך. זה עוזר לו להמשיך לטפל, אני מניחה. לשמור משהו ממך אצלו. בשלבים מתקדמים יותר בטיפול, בהדרגה, לאט לאט, מעבירים למטופל יותר ויותר אחריות. מלמדים את המטופל להיות כלי קיבול לעצמו. לכיעור. ליופי. גם וגם. המטופל לומד איפה חלקו, ואיפה לו יש אפשרות לשנות דברים בעצמו מול הסביבה. הנה סיפרתי קצת מה שלמדתי. תהליך כואב. אני מאד מתביישת ברגשות התוקפניים שעולים בי, ואם קורה, אז בביטוי החיצוני שאני נותנת להם. מאד. מתביישת בהם וגם במחשבות מרחיקות הלכת, שבמצבי משבר (כמו לאחרונה) מציפות אותי, ואני מניחה שחלק מזה בא לידי ביטוי גם כאן. כועסת על עצמי, ובצדק. הטיפול מסכים איתי שאני עושה שגיאות בנקודה הזו, על אף שרכשתי כלים טובים כל-כך ולפעמים איני משתמשת בהם, או משתמשת בהם להרס. ואני מתנצלת (חודש אלול חודש סליחות), ואם יש צורך, גם כאן בפניכם. מרגישה אחריות, והאמת שבגלל הקושי להפריד, יש לי נטייה לקחת על עצמי גם דברים של אחרים. כך שזה נהיה יותר מידי, והופך לאשמה וצורך להיכנס לסחרחרה של תיקון ופיצוי, המזיקים יותר מאשר מועילים. אז הלכתי לכיוון האשמה, בכך שדבריי שם למטה אולי סחפו אחרים, והם נפגעו כתוצאה מכך. כאמור, אין לי שליטה בזה, וישנם דברים שאינם תלויים בי, ובכל זאת אני בתחושה לא נוחה. יש בי המוני רגשות עוצמתיים ברמת הכיעור והגועל שלהם. אותה חיה רעה שמרנית שלא נותנת צ'אנס. אך, מקווה שמישהו אי שם יידע, שיש שם גם ילדה נחמדה ורכה וידידותית ומאד, מאד אוהבת אדם. תודה על ההקשבה, אפילו אם הייתה חלקית על כל העומס הזה. כבר מזמן הפסקתי לעקוב אחרי עצמי... רק רציתי לספר שגם לי כואב. (אשת בוקר) קישורים מצורפים: http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-892,xFT-759991,xFP-759991,m-Doctors,a-Forums.html http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-892,xFT-760040,xFP-760040,m-Doctors,a-Forums.html

א.ב.שלום, תרשי לי להתייחס קודם דווקא לסיומת של דברייך. שמעתי בהם הרבה תחושה של חרטה, אפילו בושה בעצמך ובמה שאת מרגישה כתוקפנות מוגזמת. אני מבין שתחשות אלו גורמות לך כאב רב, וקושי להרגיש בנוח עם עצמך. מעין תחושה שאת מנסה בכל כוחך לא לבטא תלונה, ובוודאי לא כעס ותוקפנות, אבל לא מצליחה בכך. אני מסכים עם דברים רבים שכתבת, נראה לי שלמרות הקושי המצבי בו את נמצאת את בתוך תהליך שמקדם אותך ליכולת להבין מה מכעיס אותך ומתי וכיצד להתמודד איתו. כמו גם פחות להיבהל ולהסתיר את הכעס שלך עד שהוא מתפרץ. בנוגע לפורום, אני חושב שהפורום נמצא כבר זמן רב בתהליך של התאמה והתגמשות, גם אם זה לא תמיד נראה. לעיתים זה יוצר בלבול, בוודאי גם כעס ותחושה של משהו שנלקח. אנחנו כמנהלים מנסים להקשיב לקולות ולהתאים במידת הצורך ככל האפשר מתוך הבנה ברורה שחלק מהכעסים קשור גם לקשיים וכאבים אישיים. יחד עם זאת נדמה לי לעיתים כי בסופו של דבר קיים קו מסויים לפורום, שישנה חשיבות לשמור עליו, לא רק מסיבות של עקרון גרידא, אל מתוך מחשבה שחשובה יציבות ולא שינויים תכופים מדי. נכון שזה אומר להתפשר, אבל מי אמר שזה תמיד רע? דרור

אני חושבת שמה שאשת בוקר ניסתה לומר במילים עקיפות מאוד, זה שמטפלת אפילו שהיא מתפקדת בתור מנהלת פורום, לא אמורה לכתוב פסקאות שלמות על כמה דברים שחברי הפורום כתבו פגעו בה באופן אישי ( התגובה ללילך, שאין לי ספק שבהלם עכשיו ולכן לא ענתה ), ולדבר כמו שהיא ניסחה זאת ממקום כה אמוציונאלי. אנשים רגישים כמו אשת בוקר, עלולים לקחת זאת על עצמם שפגעו, בכך שהעלו תלונה. מצד מנהל פורום אפשר לצפות לקצת יותר עמידות מול כאב של אנשים שסך הכל לא קשור אליה, אלא לחוויות עבר שלהן בפורום וגעגועים אליהם.

שלום דרור, כבר נראה לי, שאני קצת (הרבה) מכירה מה מכעיס אותי. בשלב זה הכעס כבר פחות מופנה כלפי עצמי ויוצא החוצה, והניסיון העכשוי, הוא להתמודד באמצעות כתיבה. לנתב את הזעם לרשימות שלי. ו... אחרי שלב ההתמודדות עם הכעס מגיעים לשלבים גבוהים יותר בסולם. קוראים לזה חיים.. ובהקשר לפורום - דווקא מאד רואה את תהליך ההתאמה וההתגמשות שהפורום עובר, רואה גם רואה, וציינתי זאת גם באמת מהודעותיי הקודמות באחת מהמשמרות של מנהל אחר כפי הנראה. יפיפה לראות את התהליך הזה מהצד, אפילו מבלי לדעת מה הולך מאחורי הקלעים. ויציבות - אין כמו. בוודאי שבעד. מנסה להתאים את עצמי ולמצוא את הנישות של היש ופחות של האין. תודה על הסבלנות ועל האפשרות להשאיר פה את ים המילים, תודה לכולכם ליל מנוחה א.ב.

מזדהה.. היי חזקה..

נילי יקרה, היי חזקה גם את ושיהיה יום נעים וקל

בוקר אור דוד, שוב, היום, מאד חשוב לי לומר בוקר טוב למישהו לפני שאני פותחת את היום ויוצאת. קצת להמשיך את העץ עמוס המילים, רוצה להודות במיוחד על הכיוונונים החדשים, ששמתי לב שקרו בשבוע האחרון (בפורום...) - * לכך - שביום השני של המשמרת של המנהלים השונים, הודעות הועלו זמן מספיק לפני תומה, ואיפשרו לנוכחים בפורום להתבטא עוד בתחום המשמרת, קצת לפני הסיום, אפילו קצת להתמסר עם המנהלים. מאד מקל. זה כמו סיפור לילה טוב של לפני השינה ופרידה טובה וחמה. טקס חשוב מאין כמותו; * ולכך ש - הודעות המשך נקראו ובהן הייתה התייחסות גם לקורא, ובמיוחד ככל הנוגע למשתתפים הקבועים. הן בפנייה לכותב בשמו, והן בהתייחסות לתוכן. מעטה ככל שתהיה, אבל התגובה אינה מנותקת לחלוטין. זה נותן תחושת קרבה קטנה של זוכרים אותך, שומעים אותך ואתה קיים. קיבלת משהו חלקי, אבל עד להמשך זה יכול להחזיק אותך. ואצלי, לפחות, מעלה פחות רגשות תוקפניים. ממתן ומניח. אני מקווה שגם המטופלים מלמדים את המטפלים משהו. שגם החבורה שאנחנו פה מולכם נותנת ומעשירה אתכם. יש עצבות בפרידה. עצבות יפה מקסימה. אפשר לראות לאורך השרשור וגם בכלל בהודעותיי האחרונות. ש... אני... כן... בתהליך של פרידה. וגם ויתור. התרברבתי שאני (כל) יכולה. שאני עמידה בפני כל כאב, והתבדיתי. שאני מסתדרת ואיני תלויה, וזה מה שהפך אותי לתלויה מידי, שאוכל בלי להתלונן, והתלוננתי. שאוכל בלי עזרה, אבל בסוף ביקשתי. וקיבלתי. שאוכל בשתיקה, ובסוף... אי אפשר להכחיד רעב. והניסיונות רק יגבירו. טוב, כבר כתבתי את זה קודם. המשוריין הזה רועד, ואולי גם יצליח לבכות מתישהו. יום נעים, כמעט רשמתי את השם האמיתי שלי (קרוב זה מפחיד) אשת בוקר, שהעזה לרשום שם מלא שם למעלה, וכתבה כאן בעבר הרבה, בשלל כינויים, ועכשיו גם מנסה לחבר.

שלום לאשת בוקר בוקר טוב, נכון יותר צהריים טובים, גם לך. נחמד להיפש בבוקר, אבל לפעמים גם נחמד להיפגש כך באמצע היום, במפתיע. קראתי את כל שרשור ההודעות בעניין רב, גם את אלה שאת רשמת וגם אלה שנרשמו בתגובה למחשבותייך. אני שמח שאת מרגישה את המאמצים של מנהלי הפורום ואת הניסיון שלנו להגיע לסביבה כמה שיותר בטוחה ומאפשרת. זו כמובן מטרה אידיאלית, שלא ניתן לעמוד בה בשלמות, אבל עדיין טוב לשמוע שמזהים את הניסיון והכוונה העומדת מאחוריו. אבל האמת היא שאני נשארתי מעט מבולבל לגבי ההמשך - מודה (לא רק שמטופלים מלמדים אותנו ללא הרף, אלא הם גם מצליחים לבלבל אותנו, לפחות אותי, לא פעם). וכך, לא הבנתי עד סוף את העיסוק שלך בפרידה, והייתי שמח אם היית מרחיבה עליו עוד. במיוחד הייתי רוצה להבין כיצד הוא נקשר לשאר הדברים שתיארת, ושנשמעו לי כמו הישגים רבי-ערך שהישגת בדרכך. חביב עלי גם הדימוי של המשוריין הרועד - אני רוצה לחשוב, מקווה?, שהרעד שלו ואולי גם הבכי, הוא משהו שיכול לחבר ביחד את כל הזהויות האלה יחד, את השמות הפזורים במרחבי הפורום וזכרונותיו.. להתראות בינתיים דוד

שלום אני מעוניין להתייעץ עם הפסיכולוגים בבקשה, אני בטיפול ושנה שעברה לחג המטפל שלי הזמין אותי לחגוג עם המשפחה שלו התייעצתי עם ד"ר רובינשטיין מפורום אחר והוא אמר לי "כן ירבו מטפלים כאלה" ועודד אותי ללכת אז הלכתי לחג וזה מאוד קירב אותנו. הוא הזמין אותי כי הוא יודע שאני וההורים שלי לא מדברים ולא רצה שאחגוג את החג לבד והנה מגיע שוב החג והוא עדיין לא הציע לי השאלה מה יהיה אם הוא לא יציע השנה כדאי לי להעלות את זה או לחכות ממש יום לפני החג? אני רוצה להבהיר שהמטפל שלי מאוד מקצועי וכששאלתי אותו למה הציע לי הוא אמר שכל מה שהוא עושה הוא קודם חושב מה יעשה לי טוב. תודה רבה על תשובה

אייל שלום, נדמה לי שאני זוכר את הפנייה שלך בעבר בנושא זה בדיוק. אני מבין שאתה היית מאוד רוצה להיות מוזמן שוב לביתו של המטפל אבל אתה לא יודע האם לחכות שזה יבוא ממנו או להעלות את הנושא בעצמך. ההזמנה שלו בשנה שעברה הייתה מעשה יפה כשלעצמו אבל ייתכן והיא יצרה מורכבות אפילו בנוגע לשאלה האם זה יחזור על עצמו. וכיצד אתה תגיב במידה וזה כן יחזור או במידה שזה לא. בעיני זוהי שאלה שמקומה בתוך הטיפול ולא נכון שתישאר איתה לבד. נראה לי שחשוב לפתוח איתו את המחשבות שלך, את מה שבאמת מעסיק אותך בפגישות - בחלק מהטיפולים זהו התנאי הבסיסי. בהצלחה, דרור

הי דרור שאלה: למה לא מועלות הודעות במשך כל היום ורק כאשר המנהל מגיע בערב? כך שאר המשתתפים יוכלו להגיב גם הם, והפורום יזרום יותר. איך שהדברים כעת, רק בערב המשתתפים רואים את שאר ההודעות והתגובות שלהם מועלות רק למחרת בערב, ואז תגובות המשך בכלל כבר אין מה לדבר..למה שלא תהיה זרימה בפורום במשך כל היומיים שהמנהל נמצא ולא רק באחד מהם? הראציונל שמלי נתנה, שלהשאיר תשובה ללא מענה משאירה עם חוויה של נטישה, לא מתאימה לתגובות המצטערות על השינוי בפורום ויש הרבה כאלו. גם הודעות המשך לא נענות ( מובן לי למה ) אבל פה זה נראה פשוט פרנציפ. לוקח בדיוק דקה "לשחרר" הודעות וזה יעשה רק טוב לכולם שהפורום למעשה יהיה פעיל יותר. אולי ..בבקשה?

נקודה שלום, אני יכול מאוד להבין את הרצון שתהיה זרימה, שניתן יהיה בכל עת להיחשף לשאלות שעולות כמעט בזמן אמת ולהשיב עליהן באותו אופן כמעט. אולם קיים קושי גם משום שלא תמיד מנהל הפורום פנוי להכנס לפורום ולהעלות, אבל זה גם קשור, לפחות בעיני לאופיו של הפורום. בפורום שלנו ישנו מקום חשוב ומרכזי להודעות תמיכה ותגובות מצד משתתפים. אבל הוא גם פורום מקצועי של פניות למנהלי הפורום. במקרה כזה העלאת תגובות מעלה לפחות מבחינתי את השאלה מדוע המנהל, אני , לא טרחתי עוד מספר דקות בכדי להגיב לשאלה. ברור לי שלא כל ההודעות מבקשות רק דעה של מנהל. אבל לפחות מבחינתי, הייתי רוצה לדעת שכל הודעה מקבלת את היחס הראוי לה גם אם המדובר בהמתנה של מספר שעות. ולסיום, למרות הדברים שכתבתי ואולי בגללם אני לוקח ללבי את הבקשה ואשקול אותה ברצינות בזמן הקרוב. דרור

הנני בת 32 ועברתי ראיון עבודה שבו הייתי צריכה לכתוב "מכתב" כדי שגרפולוג ייתן חוות דעת. עליתי לארץ בגיל 15 מרוסיה ולפי דעתי שפת אם שלי-רוסית, אבל גרפולוג אמר שהמכתב שנכתב ברוסית ופרטים אישיים שנכתבו בעברית נכתבו על ידי שני אנשים שונים וביקש את אותו מכתב בעברית. נכון להיום הוא לא ממליץ למעביד לקבל אותי למקום עבודה זה ללא הסברים. העם לפי מכתב שנכתב בעברית אפשר לדעת מי אני? העם זה לא הייתה טעות לתת את המכתב השני? ובאמת מה היא שפת האם שלי???

טליה שלום, נשמע לי שאת במצוקה, בתחושה שלא מאמינים לך, שאולי עשית טעות בכך שכתבת בשפות שונות. אני חייב לומר שמבחינה מקצועית אני לא יודע על מה הסתמך הגרפולוג ומדוע הגיע למסקנה שהגיע. את שואלת האם ניתן לדעת לפי מכתב שנכתב בשפה שאינה שפת האם שלך מי את. אני מטיל ספק בכך שניתן לדעת מי את גם כאשר זה נכתב בשפת האם שלך. אבל כרגע גרפולוגיה משמשת ככלי אבחון עבור מקומות עבודה רבים וזו מצב שצריך להתמודד עמו. אבל נראה לי שאני שומע אצלך גם בלבול אמיתי, בלבול לגבי מי את. לעיתים קרובות מעבר ממדינה למדינה יוצר או מחזק קשיים. הוא יכול להיות מבלבל מאוד, ממש כמו בשאלה מהי שפת האם. למרות שברור שהיא רוסית. וייתכן והאירוע הזה הציף התלבטויות רבות בקרבך בנוגע למי את באמת. ברמה המעשית, אני לא בטוח שיש הרבה מה לעשות. את יכולה לבחור האם להמשיך ולהתעקש על העבודה, ולהיענות לדרישה או לו. בכל מקרה נראה לי חשוב שתתני גם מקום לשאלה שעלתה, שאלת גיבוש הזהות שלך. דרור

תודה על תשובתך הקנה, באמת לא נעים שבגלל חוות דעת של גרפולוג פסלו את מעמודתי הפעם וככל הנראה זה אלול לחזור על אצמו. אני גם לא כל-כך בטוחה באצמי, לא יודעת להעריך את עצמי. העם יש לי פיטרון ומהוא?

מלי שלום , אני כבר לא מבינה כלום , אני בטיפול כמעט שנתיים , עם תלות נוראית במטפלת ,אבל אני לא מצליחה באמת לדבר שם , אני כל כך מחכה לפגישות , ושאני מגיעה לשם אני מרגישה כיאלו אני איזה פסיכית שיושבת על הכיסא הזה , אני לא מוצאת את המילים להסביר את עצמי , אפילו לא לעצמי . אני ממש מרגישה שאני צריכה עזרה , אבל גם אחרי שנתיים לא מסתדר לי לדבר על עצמי - כל דבר שאני אומרת נשמע לי אחרת לגמרי מאיך שהתכוונתי להגיד , וכול הזמן עובר לי בראש למה שזה בכלל יעניין אותה . למה זה כל כך מסובך לקבל עזרה (ואפילו יותר מסובך שזה בתשלום ) , שאני מגיעה לשם אני אומרת לעצמי , טוב לא משנה אני כבר אסתדר לבד.. אבל בפועל זה לא באמת מצליח .. אני לא מתכוונת לעזוב את הטיפול - כי גם אם אני רוצה אני לא מסוגלת , אבל אני מאוד פסימית לגבי העתיד .. ממש לא רואה את הדרך לשינוי חיובי .. ( דוד רשם לי שאני מתייחסת לא נכון לתלות , וצריך להתיחס אליה כרצון לקשר - אבל גם שמסתכלים על זה ככה , זה עדיין מתסכל להיות "בקשר " עם מישהו , שהקשר הוא חד צדדי , לא שאני באה בתלונות ואני בהחלט מבינה , אבל לרגש קשה להבין את זה שהוא רוצה קשר עם מישהו שמוכן לראות אותו פעם בשבוע , "ומסלק " אותו אחרי 50 דקות , אני לא מתלוננת או מבקרת את הטיפול , אני פשוט מיואשת מהעולם ) .. ...

שלום * כמה קשה להיות בקשר - לסמוך, להשען, להרגיש רצויים, להחשף בלי להפגע... אני שומעת את המאבק שלך (ושל המטפלת שלך) עלייך, על כך שמגיע לך להרגיש אחרת, שאפשר להרגיש אחרת, ומבינה שלפעמים בשבילך זה בטח רחוק, מתסכל ומעייף כל כך... אני חושבת שקשר הוא דבר שיכול להיות מסוכן, מפחיד, מבלבל. אם למדת שקשר מסוכן, הורס, פוגע, מתעתע, אין ספק שכל כניסה לאיזור הזה היא עבורך "לשחק באש" (ומי מאיתנו היה רוצה בכך?). אני מאמינה שההתנסות הטיפולית היא חשיפה לקשר אחר - קרוב, משמעותי, דואג, מלווה. את תצטרכי כנראה לבחון זאת שוב ושוב, להתבלבל מכך שוב ושוב, עד שתוכלי להיות בו נינוחה, להאמין במשהו אחר. אני שומעת אותך כ"כ צריכה (עד כדי כך ששעת הטיפול נחוית כלא מספיקה), ועם זאת, כ"כ נבוכה ומבוהלת מהצורך. בעיני, הדרך הטובה ביותר היא לדבר על כך בטיפול - על הבהלה, הקושי, תחושת הדחייה, הכמיהה... כך תוכלי להרגיש נראית ומובנת, פחות בודדה ומסוגרת. ובעיקר, למילים יש איזה קסם סודי...לפעמים להגיד, לתת שם, לנסח, גורם לדברים להרגיש אחרת. מקווה לשמוע בהמשך מה שלומך, ובינתיים מאחלת לך סופ"ש רגוע ושקט, מלי.

ושיהיה גם לך סופ"ש רגוע ונעים ... בתקווה יום אחד להבין ...

הי מלי רע לי. כמה אני לא קומוניקטיבית כשרע לי... אני לא אוהבת את עצמי מספיק, אפילו לא כדי לארוז את המחשבות באופן מאורגן ולהפיק מעצמי "יצירה" כתובה קטנה שמשקפת אותי. הדגש הוא לא על העדר ה"יצירה" אלא יותר על מות היצירתיות. היא כבויה, היצירתיות. משהו נורא לא מווסת ברגש ולא משנה כמה אני מנסה ומטפסת בכח ומתגברת על עצמי, אני לא מצליחה לייצב חוויה של תקווה. גם לא מצליחה להצמד לחלומות. אחרי אינספור אכזבות חלומות נשחקים ומשאירים אחריהם חותם של ייאוש. ולא, לא מדובר בחלומות מרוחקים ולא ריאליים, אלא בכאלה שמרבית האנשים משיגים אותם. חלומות על רגעי אושר זעירים, על סיפוק בעשייה, על שביעות רצון מעצמי פה ושם, על לקום בבוקר, להמתח ולחייך לשמש לפעמים, ואם אפשר, רק אם תרשי, אז לחייך למישהו. רק לפעמים. כשאדם מאבד את האמונה בעצמו הוא מחושק וממוסמר למקום. גם אם הוא רואה, מבין, מודע, אין לו איך לעזור לעצמו. ובנוסף לכל הוא מחליש את עצמו, בז לעצמו, על כך שהחוויה שלו כל כך גורפת ולא מאוזנת, על כך שהוא לא מאפשר לעצמו להרפות ולרכך את השרירים, למצות את החיובי. האם טיפול יכול לעזור לי? אני בטיפול טוב ועוטף כבר כמה שנים. המטפלת שלי הספיקה לעזור לי ולחולל שינויים גדולים. ועכשיו אני בנסיגה. יופי, יש לזה שם! מה ערכם של השינויים אם אני לא יכולה לאחוז בהם בשעת מצוקה? אם אני שוב משתוללת בלילות במרתפים הפנימיים שלי? היא אומרת שאני לא מספיק סומכת "עלינו". ואני אומרת שאני מאד סומכת- סומכת על הנכונות שלה, על הסבלנות שלה, על כך שלא תרפה אחיזה, על האמונה הבלתי מעורערת שלה בכלי הטיפולי שלה, על הצניעות שלה שמתבוננת מורכב מספיק וקרוב מספיק לחוויה שלי (וגם אם לא, לא נורא) ומוכנה לסגת או לסטות מעט מפניות לא נכונות. אני פשוט לא סומכת על כך שהיא כל יכולה. ישנם קלקולים שהם מבוססים מדי. זה כבר לאלוהים... [אני מתחבטת, יש בי חלק שחושב שהקצנתי יתר על המידה באמירה האחרונה]. סתם משתפת. את לא חייבת להגיב. האמת שכבר קצת נרגעתי. המשפטים הופכים אותי לפחות תלושה ומבוזרת. תודה :-)

הי משתפת. דווקא מאוד רוצה להגיב... אני חושבת על הדברים ה"קטנים" שאת מבקשת לעצמך (בצדק, ללא ספק): לקום בבוקר, להמתח, לחייך, בעצם... דברים בכלל לא קטנים! ואת מספרת שכבר נגעת שם, בהם, בתחושה הזו, והנה שוב את מרגישה שאת מתרחקת. וחשבתי על זה שהיכולת שלך להרגיש אותם, להיות הבעלים של החוויות האלה, ולו לרגע קטן וחמקמק, היא יכולת יקרת ערך כי היא מאפשרת לך להזכר, להאמין ולדעת שהחוויות האלה הם שם, בטווח האפשרויות שלך, ברפטואר הנפשי-פנימי שהצלחת להביא לידי ביטוי, לממש, אפילו אם כרגע קצת מדי ושברירי מדי. סמכי על המטפלת שלך ועל עצמך, שאם הצלחת פעם אחת למצוא את הדרך, כנראה תוכלי למצוא אותה שוב ושוב. ואפילו אם תלכי לאיבוד, תוכלי להשען על הידיעה שהדרך הזאת שם, קיימת, אמיתית... בהצלחה וסופ"ש נעים, מלי.

יפה שלי! אני אוהבת אותך. נו... את יודעת... נשיקות. שלך. אני

האמת שאני אפילו לא יודעת מה אני באמת רוצה לכתוב... אחרי כל-כך הרבה זמן - זכרתי בערך חצי שנה, היא מדברת על כמעט שנה - של התדרדרות מתמשכת בקשר הטיפולי, בינינו, התדרדרות שהביאה את שתינו למקומות מאוד לא טובים... עד כדי כך שהיא הודתה ואמרה שהיא היתה רעה אליי בסופו של דבר, שהיא הגיבה והתנהגה בצורה לא מקצועית בכלל... אחרי כל זה, כבר שבועיים שזה אחרת. ואני לא יודעת אם להאמין שהפעם זה באמת המפנה המיוחל. כן, שתינו זהירות מאוד, משתדלות מאוד, מתאמצות מאוד - יש בזה משהו מלאכותי במובן מסוים, אבל כמו הרבה דברים אחרים שמתחילים באופן מלאכותי, המטרה היא שזה יחזור להיות טבעי כמו פעם, כשגם להתפוצץ מדי פעם זה טבעי. אבל אצלי הכל שביר. כל השנה הזו שהחזקתי מעמד, לפעמים בשביל שתינו. כשהיא אמרה לעתים קרובות כל-כך "אני לא יכולה להכיל אותך יותר" ונשארתי, כל האיומים שהיא תעיף אותי, עד הפעם ההיא, שבה הגיע האולטימטום של לרדת לשתי פגישות ולחזור לשעה של 50 דקות... וזו היתה הפעם שבה אני אמרתי "לא עוד". הכל הצטבר והצטבר. ומאידך... גם העולם שלי, זה שזה לא קשור אליה, לא יציב בכלל... לא היה ולא יהיה. אז מן הסתם, כל הטלטלות הללו בטיפול לא ממש הועילו לי... ולא יכולתי לדבר על זה בטיפול. אז עכשיו הכל נפרץ... ועדיין - חששות וספקות וזהירות... מה להביא ומה לא. על מה לדבר ומה לא. ויש איסורים (פנימיים) ופחדים. והיא כן או לא מאמינה לי... ורוצה תשובות שאין לי... אני מדברת איתה על מחשבות, על דברים שקורים לי... היא מדברת איתי על מאגיה... חיץ נוצר, שקוף כזה, לא מאוד מורגש, אבל קיים. והדבר האחרון שאני רוצה (ואני מאמינה שבנקודה הזו היא ואני באותו צד של המתרס), זה ששוב הכל יקרוס, כל מה שמתחיל להיבנות שוב בשבועיים האחרונים... אבל אני לא יכולה שלא לחוש שוב במרחק שנוצר, כשהיא לא מאמינה לי. אני לא מצפה שהיא תחשוב כמוני. אני לא מצפה שהיא תקבל את כל מה שאני אומרת כאמת אחת, יחידה ומוחלטת... אבל דברים מסוימים הם פחות עמומים... יותר מוחלטים מאחרים. אני לא יודעת מה יש לה עם מאגיה, לי אין עם זה שום דבר. זה אולי מעניין בצורה אובייקטיבית - לקרוא על זה, למשל, לא יותר מזה. אני באמת מקווה שיהיה בסדר גם בהמשך... שמאגיה או לא מאגיה, גם זה יעבור בסדר, בלי עוד מלחמה מיותרת...

הי. אני קוראת את מה שכתבת וחושבת על הטבע שלנו, שמרגיש סכנה ובהלה מול שינוי גם אם הוא חיובי... כי שינוי, בטח בתחילתו נחווה תמיד ככל כך שברירי ופגיע, ולצד התקווה והאכזבה טומן בחובו גם את הפוטנציאל לאכזבה וייאוש, לנפילה. אני שמחה שאתן מתאמצות ומצליחות להיות במקום אחר, מקום אפשרי יותר עבור שתיכן. אני חושבת, ושמחתי שגם את התייחסת לכך, שהחיים, וגם הטיפול, אינם שחור ולבן. שנכונות לכן עוד נפילות ומשברים, אכזבות וכעסים, אבל אני מקווה שיותר ויותר תצליחו לשרוד בהם, לתת להם להיות בלי האיכות המפרקת וההרסנית שלהם, בלי שזה יוביל את הקשר לסף התהום (ולפעמים אפילו לתהום עצמה). אני מניחה שזו החוויה של הכלה, שאת כ"כ כמהה לה... להתראות, מלי.

אני חושבת ששינויים כאלה הפסיקו להבהיל אותי כבר מזמן... הרגישות שלי היא לשינויים מסוג אחר בכלל - דווקא לאלה הטריוויאליים, היומיומיים, וגם אלה לא מבהילים אותי, אלא פשוט מערערים לי את השגרה ולכן - אותי. זה לא השינוי... זה שהוא לא יחזיק מעמד גם הפעם. כמה פעמים כבר היה נראה, שיש משהו אחר באופק, שהפעם זה "זה", נוכל לדבר ולהבין ולפתוח דף חדש-ישן... אבל מה אם נדרש משהו אחר בכלל? משהו שאינו אפשרי? היהפוך נמר חברבורותיו? וגם אם כן, אם הוא היה יכול, מה הוא יהיה בלעדיהן? ואיך אפשר כשמסתבר, שהיא בכלל לא בטוחה שהיא מאמינה, שמשהו שקרה לה בכלל לא קשור אליי?!? היא אומרת שהיא יודעת שאני מכחישה (מכחישה... איזו מילה... כאילו שאני נאשמת במשהו, ומבחינתה כנראה שזה מה שאני...), והיא שאלה אחרים למרות שהיא היתה די בטוחה, שאין להם קשר לזה... אבל אני? כן, בטח, הגיוני לה שזו אני... ואין לי מושג מה היא רוצה ממני, כי אין לי שום קשר לדבר הזה... זה לא קשור לטיפול שלי, לא קשור אליי ולא היה לי מושג שקרה כזה דבר, עד שהיא באה ושאלה אותי "קרה X, זה קשור אלייך?" קפקאי משהו... אבל אני עדיין לא יוסף ק. לא נראה לי הרעיון של לקבל את האשמה כי... כי אני חיה... אני אשמה במיליון דברים אחרים - אז לקחת על עצמי גם את זה, כי ככה היא מאמינה? ומאידך - איפה הבסיס של האמון? וזה קרה מזמן. וחשבתי שזה עבר ונגמר. והיום התברר לי שלא, שהיא עדיין לא לגמרי בטוחה, שאין לי קשר לזה... קל להבין שהופתעתי... וניסיתי להבין מה פתאום היא עדיין חושבת ככה... ההסברים שלה היו צולעים כל-כך שהעדפתי לשתוק... ואז היא לא הבינה מה פתאום השתתקתי... מזל שאז נגמרה הפגישה ויכולתי לצאת משם... לצאת משם לפני שזה יוביל למקום לא טוב... לשתינו. אני גם ככה במקום לא טוב... וזה מוזר - היא יודעת את זה, ובכל זאת היתה חייבת לומר דווקא עכשיו, שהיא עדיין חושבת שיש לי יד בדבר ההוא.

מלי.. אז, לפני שבועיים אם ההערה שלך לשינוי של 'מתי', ל'עכשיו'.. ציינת בתגובתך שבמציאות, ביומיום, נדרש תהליך יותר קשה וסיזיפי מאשר החלפת מילה.. לא יכולת לאמר משפט נכון יותר.. קולע יותר.. אתמול, בטיפול, הקראתי למטפלת את מה שכתבתי לדוד אתמול.. ולא חשבתי שהיא תתייחס לנושא הדיכאון.. (אם תוכלי לקרוא זה יעזור, ברשותך..) אני הרי במצב הרבה יותר טוב ממה שהיה פעם.. למרות הכאב המטורף הזה, המסייר אצלי.. חוסר אונים.. חוסר מנוח.. כאב שכל כך קיים הממלא את חוסר.. הכאב, שממלא את החוסר.. טיפשי. מכעיס.. אם אז, בתחילת הטיפול, הייתי מגלה את הדברים הקשים כל כך שאני מגלה היום, כנראה שלא הייתי פה היום.. זהו. הייתי מסיימת בדרמטיות ובהחלטה חסרת מעצורים.. חסרת בלמים.. היום אחרי שנתיים וחצי של טיפול.. אני מוצאת את עצמי גם הרבה בלי אוויר (ולא מציינת פה את הטוב.. למה נילי למה..?? עכשיו כועסת. מתוסכלת.. מפוחדת, פגיעה..) אולי עוד מעט אשתגע.. נראה שהיום אני בגבול השיגעון המקביל למחשבות פסימיות, קיצוניות.. על הסוף.. אבל מנסה להאמין שמדובר היום רק במחשבות.. אור בחוץ עכשיו לכן אני מעדיפה לחשוב שאולי זה לא נכון.. אולי יש בי עוד כוח.. אבל עוד מעט קט יחשיך.. ואז יתווספו להם השדים של הלילה.. אלו הלוחשים לחישות עטלף.. מצמררים ומגבירים את קולות הפחד המתמשך, הקיים.. זה אני.. אלוהים, אז הם הופכים ליותר חסרי אונים מחסרי אונים.. ולא רוצה שהלילה יבוא.. או שכן..?? בכל אופן בינתיים מנצלת את האור.. קודם שבאתי לפה, הצלחתי להפיק כמה שירים נעימים מאוד בגיטרה.. וזה מוציא אצלי ציפורים.. הפריטה.. הצלילים.. גיטרה.. איזה כיף.. היה לי חלום בלילה ובו היו שלושה גיטרות.. רובם לא עבדו.. הייתי כל כך מתוסכלת.. שבורה כמוהם.. אולם התעקשתי לחפש את זה שכן.. וזה מה שקרה היום.. בשונה מאתמול... שירים יפים.. 'חורשת האיקליפטוס'.. 'דע לך' ועוד כמה שירי שבת נעימים.. מלי.. כי אור בחוץ עכשיו.. ואז יבוא חושך.. כשאת תקראי את זה.. אולי כבר יהיה החושך.. וכשאת תעני לרגשותיי, דרך מילים, אז.. יהיה חושך.. ~נילי~ (((((((((נחנקת.. בוכה בפנים))))))))))

הי נילי. אני קוראת מה שכתבת, וכבר חושך. אני מנסה לדמיין מהו החושך עבורך, מה הוא טומן בחובו. מהם הצללים, המפלצות, הקולות המבהילים שנראים ונשמעים שם בחושך, הופכים אותו לכל כך מבעית. את יודעת, ילדים שמפחדים ממפלצות בטוחים הרבה פעמים שמשהו, מישהו מתחבא שם, מתחת למיטה... בפינה... בחדר השני... והלוואי ובאיזה אופן אמהי הייתי יכולה לקחת עכשיו פנס ולהאיר לך את כל המקומות החשוכים האלה. להרגיע אותך שמדובר בצללים ובמחשבות, ולא במפלצות באמת, שהם ייעלמו עד הבוקר... אז אני כאן, עם פנס (קטן, אבל אולי מספיק מאיר?) ומקווה שהמילים שלי מצליחות להיות קצת אור. את מוזמנת לכתוב שוב (קראתי את מה שכתבת במשמרת של דוד, והצטערתי שאת מתאפקת במקום שהוא כ"כ מיותר...) ולספר מה עובר עלייך, באור ובחושך. להתראות, תחזיקי מעמד, מלי.

לפני מספר חודשים כתבתי כאן לגבי זוגיות שנגמרה ושבסופה ובמהלכה נפגעתי מאוד מבת זוגתי לשעבר. בכל מקרה טופלתי בשיטה קוגנטיבית התנהגותית מה שעזר לי להתחלת הדרך להמשיך בחיי. מאז עברו בחורות בחיי בכל אחד מהניסיונות הללו לקשר זוגי, הפכתי לצד הפוגע לצערי אפילו בגדתי מספר פעמים דבר שלא עשיתי מעולם בחיי לפני. אני לא מרגיש כלום במובן האינטימי ריגשי, ממש כלום כלפי אף אחת, לא משנה כמה היא טובה או מושכת אותי. כאילו אני לא מוכן להיות פגע שוב, השאלה שלי היא כיצד אני יכול לעבוד על זה? אני לא מעוניין ללכת לפסיכולוג, רק לקבל עצה איך לעבוד עם עצמי ואולי יהפנות אותי לספרות בנושא הספציפי. (אני סטודנט לפסיכולוגיה שנה שלישית) בתודה מראש אריאל

שלום אריאל. אני שומעת ממך על מקום שנשאר תקוע, שלמרות המאמץ, הרצון והמוטיבציה משהו בך לא מצליח להשתנות, להרגיש ולחוות אחרת קשר. אינטימיות בקשר היא נושא מורכב ועמוק, ששורשיו (לטוב ולרע) נעוצים בד"כ בקשרים המוקדמים שלנו, ותוצאותיו או פרותיו משתקפים בקשרים הקרובים - הזוגיים והחבריים, שאנו יוצרים במהלך חיינו. אני מאמינה שהקושי, כמו שהיטבת לתאר, הוא יותר רגשי ("לא מצליח להרגיש כלום", "לא נקשר") מאשר טכני ("מה לעשות" ברמה הטכנית), ולכן אני לא בטוחה שיש לי מתכון לגבי הדרך לעבוד על זה ללא עזרה מקצועית. יש לי הרגשה שההמנעות מטיפול היא אפילו חלק מהקושי, וגם כאן יש משהו בלבד שמושך, בטוח ומוכר עבורך יותר מהביחד. אני אולי קצת מאכזבת, אבל ממליצה בכ"ז לשקול את האופציה הטיפולית שתאפשר לך התבוננות משמעותית בשני רבדים: הן דרך ההתנסויות שלך בעבר ובהווה, והן דרך הקשר שייבנה עם המטפל, ויוכל לספר את ההתנהלות שלך (הרגשית והלא רגשית) בקשרים. אגב, דווקא בשל היותך סטודנט לפסיכולוגיה, נדמה לי שהאופציה הטיפולית אפילו יותר נגישה לך. בהצלחה, מלי.

מלי כיף לפגוש אותך שוב. אני קוראת את התשובות שלך ואני שומעת לרוב קול צלול ומדייק. יש תופעה קסומה כזאת בשירה שברגע שפוגעים בדיוק בצליל מסויים אז מתווספים עליו עוד צלילים (אוברטונים) שמעשירים ומייפים אותו. זאת החוויה שלי כאן בפורום, הרבה פעמים. מעשירה. ולפעמים גם מרגיעה - מאפשרת לשיר ההרס שבתוכי להתחלף ולו לרגע קט בשיר ערש. מרגישה שכל עוד את/ אתם/הפורום כאן ויש מי שדואג למתוח את הקפיץ של המובייל, אז אפילו יש מצב שיהיה בסדר. תודה כבר אמרתי?! :)

הי סולם. תודה תודה תודה, ריגשת אותי! וגם... אני בהחלט זוכרת את ההודעה שלך משבוע שעבר, וחושבת על הטון השונה הפעם. כבר כשראיתי את הכותרת שבחרת חייכתי, והשיר הרס שמתחלף בשיר ערש בהחלט מרמז לי (ואני מקווה שאני מנחשת נכון בין השורות...) שמשהו ברפרטואר השבוע רחב, עשיר, מאפשר יותר. ללא ספק מגיע לך לשמוע ולהלחין גם שירים כאלה (ובמילים אחרת, "פסיכולוגיות" יותר: אני ממש מקווה שאת מצליחה להתמלא, ולפרגן לעצמך את התחושות הנעימות). להתראות, מלי.

מלי שלום, (אם את זוכרת.. עדיין מחוברת יותר לX) בכל אופן רציתי לשאול, האם יש הבדל בין מטפלים פסיכולוגיים ביחס להתקשרויות טלפוניות. הבנתי מחברתי שהפסיכולוגית שלה מאפשרת לה להתקשר כשקשה לה ואף מעודדת זאת ואילו אצלי, זה בדיוק הפוך. מה נכון? האם גבולות נוקשים שכאלה (להתקשר רק כשיש סכנת חיים) לא מעידים על רגש דחיה ואף סלידה ממטופל?

X יקרה (בתקווה שעוד ישוב ויתחלף...). נושא הגבולות ואכיפתן (עד כמה שניתן להתייחס לכך ככה... זה נשמע קצת משטרתי...) משתנה מאוד ממטפל למטפל, וכרוך בעמדה האישית ובגישה הטיפולית של כל מטפל. עבור חלק מהמטפלים גבולות הטיפול מתגמשים מול מצבי חירום או משבר, וחשוב להם לתת את ההרגשה שהם שם, איכפתים, חמים ומלווים, גם אם לא מדובר בשעה הטיפולית. חלק אחר של המטפלים משתמש בגבולות כדי להבהיר את מגבלות הטיפול והקשר, וכדי להקנות למטופל תחושה של יציבות וקביעות. מטפלים כאלה סבורים, בצדק לא מועט, שהאפשרות להתקשר ולעשות עוד דברים ש"מותחים" את השעה הטיפולית אינם רק מבלבלים ומערערים, אלא אפילו מפתים לנסיון לבחון שוב ושוב "איפה עובר הגבול", ומולידים תחושות כעס, עימות, אכזבה ופגיעה במקום שלכאורה עמום ופרוץ מדי. נדמה לי שאלה שתי גישות משמעותיות, שמאחוריהן יש תפיסה שלוקחת בחשבון את המשמעות של הפעולה שבוחרים לנקוט. חשוב לי להדגיש זאת כהיות ולא מדובר במטפל "אכפתי" ו"גמיש" לעומת "קר" ו"אטום", אלא בנסיון אמיתי לעזור למטופל (אגב, לפעמים דווקא הצבת גבולות ועמידה עליהם, כמו שכולנו מכירים מהיומיום שלנו, היא דווקא קשה ומורכבת יותר, ובמובן הזה דורשת יותר מאמץ...). ולגבייך - אני תוהה אם את מרגישה דחוייה מול המטפלת שלך, בהשוואה לטיפול של חברתך, וחושבת שאולי בכך את מסמנת נושא חשוב בטיפול שלך ובכלל... (דחייה וקירבה, למי ומתי אכפת ממני...). להתראות, מלי.

יש הודעה קטנה (וכואבת) של נקודה, נראה לי שהיא דולגה בטעות, אם זה בכוונה אז סליחה על ההתערבות. שבת שלום

הי. תודה על ההערה, מייד בודקת ומתקנת, מלי.

לד"ר מרקיביץ שלום רציתי לבקש את חוות דעתך בנוגע למה שכתבתי תחת הכותרת הנאת הרג בדף זה. רונית.

הי רונית, ראי את תגובתי בהמשך השירשור לדוד. להתראות, מלי.

בוקר טוב, אני בטיפול מזה 3 שנים. אני עדיין נלחמת בה בכל כוחי, ובכל הזדמנות. זה פוגע בי ופוגע בה, אבל אני לא מצליחה סתם לשבת שם ושפוך את הכל. אני יוצאת מאמצע פגישות, שוקטת פגישות שלמות, מבטלת ברצף 4-5 פגישות בלי להסביר, .... דיברנו בגלוי לפני שבועיים והיא אמרה לי בגלוי שאני המטופלת הכי עיצבנה אותה בקרירה שלה, הוצאתי ממנה צעקות, (פעם זה ממש הגיע לסף בינונו אחרי סדרה של ביטולים מצידי). אבל בכל זאת היא אמרה שאיכפת לה ממני, והיא ממש רוצה לעזור רק אם אני אושיט לה יד, ושהיא לא תוותר. היה בינינו גם הסכם של הודעות מתי שארצה. אז היא סיפרה לי שהיא מרגישה שאני נכנסת לה לחיים בהודעות שאני שולחת וזה פוגע בה (אני בסך הכל מדברת על עצמי בהודעות, אבל התכוונה שזה לפעמים מגיע אליה בזמן הלא נכון ואז פוגע בסדר היום שלה). אבל בכל זאת עודדה אותי להמשיך לשלוח!!!! עכשיו כנראה זו אני שתוותר. אני יודעת שאני מטופלת קשה אבל מאוד פגע בי מה שהיא אמרה והיא יודעת טוב מאוד מה סיבת כל הבריחות שלי. עוד דבר אחד, אני יוצאת המון פעמים כועסת ברמות מאוד גבוהות מהפגישה כי אני לא מצליחה להביא את מה שמציק לי, אלא יושבת שם בשקט ומתפללת שזה ייגמר, וכשזה נגמר אני עצבנית שפיספסתי.

שלום לך. את מתארת עוצמות של כעסים בטיפול - של המטפלת כלפייך, שלך כלפיה, שלך כלפי עצמך... אני חושבת שבטיפול הרבה פעמים עולים כל כך הרבה משאלות, תקוות, צרכים, שבמשך שנים (לפעמים חיים שלמים) לא קיבלו מענה, והפוטנציאל הזה - שמישהו ימלא אותם וישיב את שאבד (או שלא היה מעולם), מטלטל ומסחרר. ושם יש גם הרבה כאב בעיני, כי זה מפגיש אותך, ואת המטפלת שלך, עם המקומות שרוצים עוד ועוד, ושדורשים קירבה ומגע מדויק, יומיומי. וכל פספוס או גבול נחווים ככאב נוראי שמזכיר שוב את האכזבה והפגיעה מקשרים. ונדמה לי שהמשימה הטיפולית שלך היא להצליח יותר ויותר למצוא, ביחד עם המטפלת, את הדרך להיות בקשר באופן שיש בו גבולות ופספוסים ומרחק לפעמים, אבל שזה עדיין מרגיש קרוב ואיכפתי. זה לא מקום פשוט וקל להיות בו, זה דורש ויתור, וסליחה, ויכולת לזכור את הטוב כשרע, ובכל זאת בעיני זה מאמץ שמאוד ישתלם לך בסוף, ושאני מאמינה שיעזור לך להפוך את הקשר עם המטפלת, ובוודאי עוד קשרים בחייך לרגועים, אפשריים ופחות סוערים. להתראות, מלי.

מלי, בבקשה אל תעלי את ההודעה שכתבתי אתמול. בבקשה. אני בשנאה עצמית מטורפת ולא יכולה לסבול או להכיל. בבקשה. תודה שיר

הי שיר. היות ואני נוהגת להעלות הודעות לפי הסדר, הפנייה שלך הייתה קצת מאוחרת מדי... ובכל זאת, אני מקווה שדווקא תוכלי להשען ולהתנחם מההתייחסות שלי, וגם לקבל תגובות שיתנו מאבק ראוי לקולות הזעם והשנאה בתוכך שכרגע משתלטים. ואם את מתקשה לסבול או להכיל, אנחנו כאן, בפורום, ננסה להכיל עבורך... להתראות, מלי.

ד''ר מלי מרקיביץ שלום, פנייתי מתייחסת להודעה "הנאת הרג" מאתמול (18.9.08) השאלה במקור נשאלה אמנם במשמרת של דוד, אולם שאלת ההמשך גלשה למשמרת שלך. אם תעייני שוב בהודעה, תבחיני שאין בה פנייה למנהל מסוים דווקא, אלא שאלה מוגדרת מאד. מדוע לא יכולת להתייחס לתוכן השאלה בצורה עניינית, ולהאיר את הדברים גם מנקודת מבטך? מדוע על השואלת לטרוח שוב ו"להפנות את השאלה אליך כך שתוכלי להתייחס" ??? לשם מה הסרבול המיותר וההמתנה הנוספת למענה הכרוכים בניסוח חוזר של השאלה, בשעה שניתן לעיין בה שוב בקלות רבה ???????!!!!!!! אילו היה מדובר בדיאלוג אישי במישור רגשי יותר בין השואלת למנהל המשמרת הקודם, יכולתי להבין את הסתייגותך מ"פלישה" לדיון שאינו שלך, אך במקרה זה התייחסותך נשמעת "מרובעת" ובמידה מסוימת גם חסרת רגישות למצוקה העכשווית של השואלת, הנאלצת להמתין שבוע נוסף עד לחידוש הדיאלוג עם דוד. בתקווה לשינוי גישה, אחת שאכפת לה

שלום לך. את מעלה סוגיה חשובה, ואני מפנה אותך לתשובה המפורטת שכתבתי היום לאשת בוקר בתקווה שהיא תאיר לך יותר את הקונפליקט והפתרון (המפשר) שכרגע היה נראה לנו המתאים ביותר. אני גם חושבת שהתשובה שנתתי (ושאני נותנת מול שאלות המשך) לגמרי לא מכריחה את הפונה לחכות שבוע, ומזמינה אותו להעלות את השאלה כחדשה מולי, ולהענות על ידי, אם יבחר זאת (התשובה מחזירה את הבחירה וההחלטה לידי מי שפונה, ובהחלט איננה דחייה, התעלמות וכו'). עם זאת, אני שומעת את תחושת ההעלבות והדחייה שעלתה לך מול הכתיבה הזו, ומבינה שאולי אני מפספסת משהו. אם התשובה שלי כאן לא מרגיעה ונותנת מענה הולם, אשמח אם נוכל להמשיך לחשוב על זה, ולהבין ביחד את המשמעות שאולי כרגע, לכל אחת מאיתנו, פחות חדה וברורה. להתראות, מלי.

אני מצטרפת לאשת בוקר ולאחת שאכפת לה... במילים שלי אומר רק שזה פשוט לא כיף ככה. כי אי אפשר ליצור דיאלוג עם אף אחד.. לא עם המנהלים,כי יש רק שעה או שעתיים ביום שבהן הודעות והודעות המשך מועלות ונענות, ובגלל ההעלאה המסוננת של ההודעות, אז גם לא עם יושבי הפורום. הכל מקוטע, לפעמים ההודעה מגיעה לפעמים לא מגיעה..כמו מבעד לכלובי זכוכית. לא כיף. אני לפעמים קוראת כאן הודעות, כמו זו של '.' השבוע, הודעה קצרצרה וכואבת, שלא נענתה, ואני חושבת לעצמי בפליאה שבעבר- בתקופה של הפורום הפתוח- הודעה כזו לא הייתה נשארת ללא מענה. המנהל היה תמיד משיב, וברוב המכריע של המקרים, הייתה גם "כנופיה" רגישה של בנות שבהתנפלות עדינה הייתה הופכת את הכמעט כלום שהכותבת הצליחה בכל זאת להניח פה לרגע, למשהו. לעץ ענ?ף של מילים תומכות ומבקשות מגע. כי מה כולנו רוצים כאן אם לא קצת מגע עדין? וזו לא הערה "נגד" מנהל זה או אחר, אני דווקא מאוד מחבבת ומעריכה את דוד.. זה אולי מבט מהצד על הפורום באופן כללי. אני כותבת כאן כבר שנתיים, ועם הזמן פחות ופחות נהנית לכתוב כאן. (אולי אני דור המדבר?) אני מבינה את ההחלטות ומבינה שגם לכם יש את הזמן שלכם ואי אפשר לבקש מכם לענות לשאלות המשך כל הזמן, אבל המצב החדש משנה, לפחות לטעמי, את האופי של המקום לחלוטין. אולי צריך איזה משהו ביניים.. שהמנהל המקורי של עץ ישיב להודעת המשך אחת בלבד ובתוכה יאמר שזו כבר לא המשמרת שלו ויפנה הלאה או יציע לחכות לשבוע הבא. זה כמו שיח שנקטע... לא יודעת, פשוט מצרה על תחושת הקהילה והבית החמים שטושטשה.. קראתי את דוד שבמשמרת האחרונה כתב שהוא מרגיש שנשמרת הקהילתיות של המקום, ואני חוששת שזה בגלל שלא הכיר את מה שהיה כאן פעם. פעם גם היו ימים רעים, בין היתר בגלל שבירת גבולות, או לפחות מתיחה של הגבולות עד לקצה הגבול, (אבל גם בגלל פורענות אחת שלא קשורה לגבולות המקום). אבל היה גם ביחד, והייתה תחושה של אכפתיות. של בית. לפחות מבחינתי, שנכנסתי לכאן לאחרונה מעט מאוד (חזרתי מחו"ל! שלום! :-)), ולא הכרתי את הנהלים החדשים שאשת בוקר דיברה עליהם, זה היה מאוד מוזר שההודעה שלי הועלתה שלושה ימים (!) אחרי שנכתבה, בצירוף הודעה קצרה "מלי תשוב ותהייה איתנו ביום חמישי, נראה לי נכון מאחר ואני לא מצוי בדיאלוג שניהלתן ביניכן, שתעלי את פנייתך שוב מולה". הודעות ההמשך מגיעות גם למנהל המקורי של העץ? מספיק יהיה לי לדעת שגם הוא קורא (במקרה הזה היא..). ובכלל, במקרה הזה אני מעדיפה כבר שההודעה לא תועלה בכלל, כי בשביל מה, מלי? זה סתם מרגיז.. אין תשובה לשאלה וגם אין הזמנה לכתוב מחדש. רק המלצה לכתוב שוב עוד שבוע. זה פשוט מוציא את החשק. לא כיף. אני כבר אסתדר לבד. אם זו הייתה הפעם הראשונה שלי בפורום,(אחרי שאזרתי אומץ וכתבתי גם) אני לא חושבת שהייתי חוזרת. כל ההמתנה והבדיקה מורטת העצבים מיום ליום של ההודעות, לראות אם ההודעה בכלל הגיעה ליעדה או נשכחה, רק כדי להגיע להודעה לקונית.. זה נורא מאכזב. אם זו הייתה שאלה אישית יותר, זה גם היה נורא כואב. לכתוב למשל הודעה על תחושה שאתה שקוף ושזו לא תועלה.. זה נורא.. אני יודעת שלמרות שאת מבינה, זו ההחלטה שלכם כרגע, וזה בסדר גמור, אבל .. לא יודעת. אולי אין סיבה לכתוב את כל זה... אני נשמעת לי מתלוננת.. אני לא מתלוננת. כשאתם כותבים את התגובות שלכם, אני מרגישה שאתם לגמרי כאן ולגמרי בשבילנו וזה נעים ומלמד וטוב. פשוט בין לבין...את יודעת... זה לא זורם.. ואולי ככה זה עכשיו וזהו, ואם לא מוצא חן בעיני אז.. לא יודעת. אני ממהרת להעיף את עצמי תמיד, אז אולי גם עכשיו אני עושה את זה. לא משנה :-) אני בכל זאת יוצאת מתלוננת, לא מצליחה להחליק את הפינות החדות שהשארתי ... לא בטוחה שהתכוונתי להתלונן, רק להגיד שמרגיש לי כאן שונה. הדברים שמשכו אותי להישאר כאן כל כך הרבה זמן, נמצאים פה עדיין אבל בצורה עדינה יותר, שצריך קצת לעצור את הנשימה, לעצום עיניים ולהקשיב חזק-חזק כדי עוד להצליח לראות אותם. זה קצת מזכיר לי את הטיפול שהייתי בו, שכל הזמן שאלתי את עצמי אם זו אני שמשלימה מהדמיון את מה שהייתי רוצה למצוא בטיפול שלי (כי הוא נמצא רק באופן מרומז), או שהכל קיים וקשה לי להאמין שזה אכן קיים אז אני אומרת לעצמי שאני מדמיינת.. :-) (אני מחייכת.. אולי הייתי צריכה להשתרשר לאשת בוקר שלי).. מספיק מילים ליום אחד.. אני מקווה שלא התשתי, לילך הישנה (באיזה ניקוד שתבחרי.. קצת רגל-ג'ט ;-)

לזו שאכפת לה,(ולכל יפות הנפש היקרות..) לדעתי, מלי טפלה מצוין בהודעת ההמשך "הנאת ההרג" שנכתבה לדוד ונפלה במשמרתה של מלי.בעלת ההודעה נתבקשה לפנות שוב עם ההודעה במשמרתו של דוד, מאחר והוא החל במשימה, או, לפנות אליה שוב, עם אותה בעיה,לא הצלחתי להבין מה לא בסדר כאן?? עובדה היא שהשאלה נשאלה שוב, וזכתה למענה הולם. אני חושבת שנעשה שמוש ציני בעובדה שמדובר במנהלים חדשים, שמקנה (כביכול) לחלק מהכותבים פה, את הזכות להתערב בניהול הפורום,אני נמצאת כאו שנתיים, ונחשפתי לא מעט לפאשלות של אי העלאת הודעות, או אי התיחסות אליהן, ולא זכורה לי, התנפלות שכזו על מנהלי הפורום הקודמים...ודוקא בגלל שהמנהלים חדשים, הם עושים את מירב המאמצים להיות בסדר,ומצליחים בגדול. הנה, אני רושמת את הודעתי במוצש,ולא בטוח שהיא תעלה,כי לא יהיה מי שיעלה אותה....ואין לי שום כוונה להתלונן... בכל מקרה מקווה מאוד שההודעה שלי תעלה..

שלום לך, אני בן אדם שאוהב בריחות ולא התמודדות. גם כך המצב בטיפול (שנמשך כבר 3 שנים), אני לא מצליחה להישאר, לשבת, לשתף, או להתקרב. וככל שאני מרגישה ב"סכנה" כזאת, אני בורחת. המטפלת ניסתה כל השיטות ואפילו לחייב אותי כשאני מבטלת או יוצאת מפגישה. גם זה לא עזר לה וזה אפילו יצר מצב של כעס (אחת כלפי השנייה - מצב מאוד לא נעים). היא הבינה שזה לא היה טוב ושהיא עלולה לאבד אותי אם תביא אותי בכוח. עכשיו כשחזרנו לשגרה קצת, אני מבטלת כבר 3 שבועות, והיא לא אומרת כלום רק מאשרת את קבלת ההודעה. האם זה אומר שהיא התייאשה ממני? שאין לה יותר כוח? לא רוצה להילחם בשבילי ואיתי? אני יודעת עד כמה אני עושה לה את החיים קשים אבל אני לא מצליחה להתמסר - סתם פשוט להתמסר לה. זו לא אני. מה אני אעשה עם זה?

שלום מ. את מתארת מצב שהוא המבוי הסתום האולטימטיבי... לעזור לך להיות בטיפול דרך אכיפה של החוקים והגבולות גורם לך להרגיש מחויבת ונכפית, ומאידך, לשחרר אותך מהצורך בעמידה במסגרת גורם לך להרגיש שלא נאבקים עלייך, כמעט חוויה של דחייה. אני חושבת שהדרך לצאת ממבויים סתומים בכלל, ומכאלה כמו שתיראת בפרט, היא בעיקר דרך הנסיון להבין מה קורה לך בכל אחת מהסיטואציות (האכיפה כביכול והוויתור כביכול). מה מכעיס ומעליב אותך, מה בלתי אפשרי בעיניך, ומה את מספרת בכך על החוויות שאת מכירה לגבי קשרים קרובים. אני משערת שהקונפליקט מול המטפלת משקף שאלה עמוקה ובסיסית בחייך לגבי כמות ואיכות המגע שאת צריכה, ומסמל את התחושה שעבורך המגע והקירבה בקשר לא מצליחים להיות מדויקים ומתאימים - זה נחווה כלוחץ וחודרני מדי, או רופף ומתעלם. בוודאי פגשת זאת בעוד קשרים, והביטוי של כך בטיפול יכול לעזור לך להבין זאת יותר. וכל זה, כמובן, דורש זמן, מאמץ וסבלנות. כנראה תצטרכו לפגוש את זה שוב ושוב ושוב. זה רק מספר כמה המקום הזה מעסיק אותך וקונפליקטואלי עבורך. בהצלחה, מלי.

תודה מלי על התשובה. אבל נראה לך שיש עדיין מקום לסבלנות ואומץ אחרי 3 שנים של נסיונות. אולי באמת אני לא מתאימה לטיפול וכל ההתעקשות שלה סתם עושה לי רע. אולי למרות שאני מרגישה שאני אוהבת אותה ורוצה להיות שם, אני בעצם לא סובלת אותה - כי אחרת למה כל הכעסים האלו-. אני מפחדת לוותר בשלב זה ואז פתאום לגלות שפיספתי אופציה ממש טובה. איך אני אדע. אני עייפה .

שלום מ. אני לא יודעת איך יודעים... אבל אני כן יודעת שכשכועסים, עייפים, מיואשים, קשה לקבל החלטות נכונות, ויש לפעמים נטייה לראות את התמונה באופן קיצוני וקשה יותר. נדמה לי שהכי חשוב להשאר עם סימן השאלה, להרגיש ולהגיד שקשה ומבלבל ולא יודעים (כן, לא תמיד צריך למהר להחליט ולדעת. יש הרבה ערך במוכנות וביכולת לקבל גם מצבים של ערפל), ולהאמין שיום אחד הדברים יהיו ברורים ומובנים יותר. אני מקווה מאוד שתצליחי לדבר על כך בטיפול שלך, ולא להשאר לבד מול התחושות הללו, ובעיקר מקווה שלא תתני להן להכניע אותך, אני מאמינה שהם תחנה חשובה שאת צריכה לעבור, ובהמשך ודאי תדעי להבין יותר טוב למה עצרת בה, ומה היית צריכה כדי להמשיך (ואולי גם תחזרי ותשתפי כאן...). תחזיקי מעמד, בהצלחה מלי.

אוףףףף.. דייי .. הכל רק .. מילים ,מילים, מילים. מילים ,מילים, מילים. מילים ,מילים, מיליםמילים ,מילים, מילים. מילים ,מילים, מילים מילים ,מילים, מילים. מילים ,מילים, מילים מילים ,מילים, מילים. מילים ,מילים, מילים מילים ,מילים, מילים. מילים ,מילים, מילים מילים ,מילים, מילים. מילים ,מילים, מילים מילים ,מילים, מילים. מילים ,מילים, מילים מילים ,מילים, מילים. מילים ,מילים, מילים מילים ,מילים, מילים. מילים ,מילים, מילים מילים ,מילים, מילים. מכל הבא ליד ..מילים שאפשר רק לרפרף איתם "על פני השטח" לא באמת ללחוץ לא באמת לגעת .. לא לדייק איתם .. ברגעים שקשים באמת . כי האמת מבפנים יכולה להמיט חרפה .. עליי , על הסביבה .. דייייי... נמאס לי מהתודעה . נמאס לי . כבר אמרתי? אני לא בטוחה מה נכון ומה לא. מה קרה שם . מה קרה שם בכלל . מלי, האם זו כוחה של הדחקה ? או עוצמתם של הניתוקים שהגנו ?.. ואיפה הם היום? חשופה .ערומה. פגיעה .. בלי שום חומות של הגנה .. זיכרונות מרוסקים, משתטחים לי בפרצוף .. מכים בי.מכלים את כולי . תחושת חנק איום בגרון מתפשטת כבר בכל גופי . עוצמתה יכול לנבא לי ..עד כמה הוא היה קרוב אליי. ואני בעצם לא זוכרת כלום . לא זוכרת כלום. רק רואה תמונות . רק רואה זוועות. רק רואה ילדה קטנה , שבורה , מרצה .. מרצה אותו .. כמו שפוטה. ילדה קטנה ויפה .. שבוכה בשקט במיטה .. שמתחננת שמישהו יבוא להציל אותה . שמישהו יעזור לה מהכאב הנורא. ואיך זה שאני יודעת בדיוק את התחושות של הנגיעות לא הייתי צריכה להיות בהכרה מלאה כדי לזכור ?... מה היה ואיך זה הרגיש?.. אז מה עוד יש לספר?... מלייייי.. דיי , זה כואב. אפילו המילים מסרבות לתאר את הבור העצום שנפער בי, אני מרגישה ככ קטנה . ילדה קטנה יושבת בפינת החדר. הרגלים משולבות .. הידיים מחבקות . והבכי לא מפסיק. מתכווצת מכאב.. הוא לקח ממני הכל . גם את הדברים הטובים שהיו בי . אין .. אני ריקה .. אי אפשר לא להרגיש את הריקנות שמתלווה. אין בי כלום .. כלום לא שייך לי .. זה רק מה שהוא השאיר בתוכי זה רק מה שנשאר ממני .. כמו קליפה של מישהי שהייתה .. מישהי שהייתי .. שהלכה ... והכעס והזעם ..עיוורים כמוני , מתפרצים לכל הכיוונים.. בלי שליטה .. אני (((((מתפוצצת)))))))) על כולם . כועסת על כל העולם . יש לי טיפול היום .. לא רוצה ללכת . לא יכולה להתמודד. לא יכולה. כי מה זה משנה .. אני אשמה !!!!!!! וככה זה בא והולך בתוכי ... בא והולך..בגלים ... שמתערבבים ומטביעים אותי . טובעת בעיניים פקוחות לרווחה.. טובעת .. בתוך הסערה האיומה .. והמילים .. כן מילים מילים מילים.. מתערבבות .. בבלנדר של חיי- של ילדות מטורפת. . המון המון מילים קופצות ומשתוללות בתוכי , מתפצלות ...מתחברות הופכות לחוסר משמעות אחת טוטאלית . אני כלום .אפס. ככ זולה .. אחת כזו פרוצה שמשחקת בסרט זר של חייה - והסרט סרט בלי תרגום .. כלום שם לא מובן לי .. רק תמונות שרצות .. אז פאקינג... מי לעזאזל הכניס אותי לשם כדמות הראשית ? אולי רק המשנית? מי התחיל את הסרט ? איך זה הסתיים? איך הסכמתי לשחק בו בכלל?... ומה אני מנסה להביא לכאן ?.. מלי ?. מה אני עושה ?... ממסגרת שוב את הזוועות שבתוכי למילים ? תוחמת את עצמי במשפטים שככ לא ברורים? מנסה לכמת את הדמעות , את הכאב , את הייאוש , את האשמה , את הזעם , את ההשפלה ... בשביל מה ? הרי באמת אפשר להעריך .. השפלה כמה היא שווה ?... אוףףףףףףףףףף .. אי אפשר .. זה מרגיש כמו משוואה עם נעלם .. זאת אני שאשמה .. מתי אני אפנים את זה כבר ? אני .. שלא אמרתי לא!!!!!! לא מגיע לי כלום .. לא מגיע לי כלום. אפילו לא תשובה .. ממך. כלום.

ש. יקרה. בוודאי שמגיעה לך תשובה. אחת כזו שתהיה מנחמת ועוטפת, שתוכל לשמש לך עור או כסות כשהכל כ"כ חשוף ופגיע כעת... קראתי את מה שכתבת, וחשבתי שיש רגעים או סיטואציות שלשים אותם במילים נהיה כמעט מעליב, כאילו הופך את הדברים הבלתי נסבלים והבלתי נתפסים למשהו כ"כ מציאותי ומוכר ומתקשר. משהו שניתן לתאר אותו ולהסביר אותו. ולמה שאת עברת בהרבה מובנים אולי אין מילים. כלומר, כן, יש את המילים השגורות, המוכרות, מבארות - "התעללות", "פרוצה", "אשמה", "השפלה", אבל אולי כרגע אף אחת מהן לא מצליחה באמת לבטא את הטלטלה והכאוס שהיה שם עבורך. איך אפשר לתאר גיהנום? איך אפשר להסביר סבל תהומי? ילדה קטנה שמופרים מולה כל הגבולות והחוקים? אני מקווה בכל זאת שתצליחי למצוא נחמה ועידוד. אולי (כרגע) לא במילים עצמם, אלא בכך שיש מי שרוצה לשמוע אותן (ואותך), שמתאמץ בשבילך, שמוכן להיות שם איתך בסבל גם אם לעולם לא ידע, כמוך, מהו. ולאט לאט אולי ימצאו המילים לזוועה שהייתה, ולחוסר המילים שיש לך ולנו מולה. תחזיקי מעמד, מלי.

היי מלי מה שלומך? מלי, קודם כל אני רוצה להודות לך על התגובה שלך שבוע שעבר... אני מניחה שאת לא זוכרת (עם כל המטופלים שלך, העיסוקים, עם כל כותבי הפורום ובטח עוד מליון דברים שיש לך) , אבל רוצה להודות לך.. כל כך נגעת בי... אולי זאת החולשה שלי מול שלמה ארצי, ואולי זאת היתה היכולת שלך להצליח לגעת בי ככה עם המילים המדהימות שלך, וגם שלו.. (הפעם בערך שלו..) באמת לנשמה... לפעמים אני מרגישה כל כך טיפשית ומפגרת על איך שאני רואה או חווה את השירים/מילים שלו.. ואני יודעת שרוב האנשים לא יבינו את זה ויגידו שאני באמת מטומטמת. אני לא יודעת איך להסביר את זה מלי, אבל הוא באמת מדבר אותי.. אבל ממש.. הרבה פעמים אני נתקעת בלי מילים, בלי יכולת להעביר מה אני מרגישה, חושבת, רוצה.. ואני מוצאת את זה בקלות בשירים שלו. וכן, זה מטומטם ואני מטומטמת, אבל... (ואני אגלה לך סוד... "שיר"... זה בגלל... "אחרי הכל את שיר, לא עוד בשר ודם, לא עוד אישה חיה...") מלי.. עדיין לא התאוששתי מהנפילה שנמשכת כבר מעל לשבוע.. אני עדיין עמוק בתוך הבור.. והמטפלת... היא כל כך בסדר איתי... כל כך מדהימה... והאמת היא שזה לא מקל עלי.. שהיא כל כך טובה אלי, כל כך איתי, ובשבילי... אני הייתי (ואני עדיין) נורא זקוקה לה.. לנוכחות שלה... ולא רק בתוכי (את זה אני לא מצליחה כרגע להרגיש) אלא ממש לראות אותה.. או לפחות לשמוע.. בכל יום... ואת יודעת מה מלי... היא עשתה את זה בשבילי... כל יום שהשארתי לה הודעה שאני רוצה אותה, היא "באה" אלי.. התקשרה אלי ודברה איתי.. סיפקה לי את האוויר שהייתי זקוקה לו, את האפשרות להמשיך עוד קצת.. לעבור עוד יום... וזה הרגיש לי בסדר, ויחד עם זאת כל כך רע.. קשה לי לקבל, במיוחד כל כך הרבה, במיוחד כשמרגיש לי שלא מגיע לי, שאני מפלצת. ואני מנסה לפוצץ את מה שקורה בינינו. היא אומרת שאני מפחדת מהקרבה שנוצרה, מהאהבה שלה והאכפתיות שלה אלי, מכך שאני יודעת שאני מיוחדת בשבילה. וזה נכון מלי. זה כל כך נכון. קשה לי לעכל את כל הדברים שהיא מוכנה ועושה בשבילי. קשה לי לעכל שהיא איתי בכל מצב שהוא. קשה לי לעכל שהיא מרגישה וחושבת שאני מיוחדת ושיש לנו קשר מיוחד. תמיד כשהיא אומרת לי שיש בינינו משהו מיוחד, זה הורג אותי. כי אני יודעת שהיא בטח אומרת את זה לכל מטופל שלה. מצד שני אני באמת מרגישה ממנה משהו שהוא אחר, שאולי בכל זאת אין בינה לבין שאר המטופלים שלה. ואולי עכשיו אני סתם מנסה לשכנע את עצמי בזה. אולי אני צריכה את זה עכשיו כדי להמשיך ולעבור עוד לילה.. מלי.. אני יודעת שלא שאלתי כלום... סתם כתבתי הרבה מילים שהפכו למשפטים דפוקים.. זה סתם שאני צריכה להרגיש נוכחות.. שאני לא לבד עכשיו... למרות שלא מגיע לי המפלצת... כי נורא קשה בפנים... סליחה שיר

הי שיר. אני קוראת את המכתב שלך ונעה בתוכי בין עצב לשמחה. עצב, כי לא טוב לך, את במצוקה, משבר שנמשך כבר לא מעט זמן, ואני מתארת לעצמי שכל יום שעובר הוא נצח עבורך, ושאולי במקומות האלה יש כבר יותר אכזבה ועייפות ויאוש מאשר אמונה ותקווה. ומצד שני לא יכולתי שלא להרגיש שם עוד משהו. אני לא יודעת אם שמחה, אבל... איזה סוג של סיפוק. סיפוק מכך שאת לא מרגישה כ"כ לבד בכאב הזה, שיש שם מי שמנסה ללוות ולהיות, ושאת כעת גם יכולה לראות ולהרגיש את זה. אני חושבת שלפעמים הנפילה היא בלתי נמנעת, אבל הידיעה שיש מתחת רשת ביטחון הופכת אותה להרבה פחות מפחידה, הרבה פחות מייסרת. והיכולת שלך לא רק ליפול (ולחזור וליפול) אל הרשת, אלא גם לדעת שהיא שם, ותהיה שם כל עוד את נופלת - שומרת, מגוננת, מקהה את המכה, כל זה הופך את המשבר שלך לכזה שיש בו לא רק סבל, אלא גם חוויה אחרת, מיוחדת, חדשה, של קשר תומך, איכפתי ומשמעותי. אני שומעת שאת עוד לא מצליחה "לעכל" את זה, את החוויה שיש שם מישהו שמשגיח. כנראה תצטרכי ליפול שוב ושוב כדי להאמין שבאמת יש שם רשת שנפרשת... כמו ששלמה ארצי מיטיב לבטא - ייש בכי אבל גם יש שם מישהי שתפקידה לנגב לך את הדמעות. תחזיקי מעמד, מלי.

הי מלי וערב טוב, קצת בבושה... מתחבטת בשאלה בנוגע למשהו שראיתי כאן וקשור לפורום. אפשר? ואם אפשר בעדינות... אין לי כל-כך מעטפת... טוב? וסליחה... רק רוצה לציין שבכל מקרה, המחשבות שמתעוררות בי בנוגע לחוויות ורגשות שעולים גם מתוך הפורום מגיעים לשיחות שלי, ושם, כדרכם של טיפולים, מקבלים משהו שמנסה לדייק יותר ולהתאים לי אישית, ובכל זאת, אם יש משהו שאפשר לומר בהקשר הפורום - אשמח לשמוע. מן שאלה של הפרדות וגבולות וצמתים ובחירות ומלכודות... נניח שאנו נמצאים קרוב לגבול בין משמרות של מנהלים. מהעבר השני, כלומר, אחרי שכבר התחלף זמן המשמרת. שואל שנענה, חזר בשאלת המשך על עץ של משמרת קודמת. בדבריו הוא פנה שוב, בציון מפורש של השם, למנהל שהשיב לו. נניח מנהל א'. לפי הנהלים החדשים יחסית, מנהל ב' מעלה את ההודעה במשמרת הבאה. עכשיו. אי אפשר לדעת אם השואל בפנייתו מעוניין בתשובה אך ורק ממנהל א', כי נוצרה ביניהם איזו אינטראקציה / דינאמיקה וכו' וכל התערבות לא תהא הכי, או, לחלופין, שלא אכפת לו לשואל, ומה שחשוב לו זה לקבל תשובה מאיש מקצוע כלשהו. אי אפשר לדעת, אבל לפעמים יש תחושת בטן (שכמובן צריך להשאיר מקום לספק ולהיזהר) שהשואל הוא מישהו מזדמן שנגיד לא מכיר את עניין המשמרות, או, להיפך, דווקא לכיוון השני שהצעתי. ולא שכחתי ש... ייתכן מצב של גם וגם. שני קולות שם בפנים. לפעמים בוחרים / מתפתים להגיב להודעת המשך, למרות שלכאורה הופנתה למנהל אחר, בד בבד מציינים שאם בכל זאת השואל מעוניין לקבל תשובה מהמנהל הראשון, שיחזור וישאל כעבור שבוע. לפעמים במקביל גם מסבירים את פשר ההתערבות. לפעמים בוחרים לא להתערב בכלל, ולהפנות את השואל להמשך מול המנהל הקודם. בנוסף, כמו שנראה לי שבחרת להשיב היום באחת ההודעות, מציעים את האפשרות לקבל מענה ממי שכאן עכשיו. בעיניי זו נראית דרך להקפיד ולשמור על "אני" מול "הוא/היא", "שלי" ו"שלו/שלה", הפרדות וכד'. חשבתי על כך שבפורום וירטואלי זה חשוב פי כמה. דבר, שעבורי, בעולם הממשי מורכב וכואב ומסובך... בקיצור, צריך לבחור משהו לנקוט בו, ולי אין מושג איך מנסים לפתור, ועוד יותר כאשר מדובר במקום וירטואלי, שבו הגבולות מטשטשים בקלות יחסית. ... אפשר לדמות אותי לאותו החמור מהמשל, חמור עם קונפליקטים, שלא ידע אם לאכול מהחציר או מהתבן (או מה שלא יהיה) ובסוף מת... ומה הדילמה שלי בפנים? אם, למשל, הייתי השואל ולא היה חשוב לי מי יענה והייתי מקבלת תשובה ששולחת אותי לשבוע הבא ומציעה לי לחזור ולשאול, או שמציעה לי לבקש שוב מהמנהל הנוכחי, קרוב לוודאי שבמצבי חרדה הייתי מוותרת על הכל, מבטלת וזורקת לכל הרוחות וחושבת לי למה לסבך לעזאזל, למה לא לבחור לענות? למה לדרוש עוד שלב? מה, לא מבינים?כמובן, אי אפשר להיכנס לראש שלי לדעת את זה... וכנראה שגם אני מתבלגנת לי עם הגישה אל עצמי... מצד שני, אם, למשל, היה באמת נוצר דיבור ספציפי שקשור רק לאותו מנהל ובטעות או סיבה הגיונית אחרת (או לא...) היה נחצה גבול השעה, וכן הייתה התערבות של אחר, גם הייתי בועטת. "זה לא עסק שלך"... "רק אותו כאן ועכשיו..." :-) { ככל הזכור לי, לא קרה לי באמת מול הפורום זה או זה, אלו אופציות מחשבתית בלבד } אחזור. אם כן, בכל מצב שבו קולעים לכיוון ההפוך למה שידעתי באותו רגע, זה היה מרגיז. והאמת שתמיד הפוך, כי שני הקולות בפנים, גם אם רק אחד מהם על פני השטח, השני מתחבא בעומק, וכל מה שלא יהיה, יהיה מנוגד לאחד מהקולות. אז למה מרגיז? כי זה מדגיש שיש שם מישהו זולתי. כעס ילדי על אין שליטה ותסכול. הבעיה שאצלי זה הופך להיות הרסני... בקיצור, בסוף צריך להחליט... אז מה עושים? פשוט בוחרים באומץ ורואים מה קורה בלי לחשוב על זה מיליון שנה, אולי בהתבסס על ניסיון, אבל לא לחפור יותר מידי, מתוך מחשבה שבעצם מה שקורה הוא לא באמת כזה נורא והרה אסון, וגם אם קצת כן... אפשר לתקן? מתישהו צריך לרדת לאדמה... אולי תוכלי להאיר את עיניי היכן שאני לא רואה? מרגישה קצת דבילית... תודה, מקווה שהובנתי, סליחה על האורך והסיבוכים, ובכל מקרה הכתיבה עזרה לי מול תחושות קשות לגמרי מכיוון אחר... בי ותודה (ואם בשל סיבה כלשהי מנהל אחר ישיב, גם זה טוב :-) ) (אשת בוקר)

אשת בוקר יקרה. את נוגעת בדיוק רב באחת הדילמות היותר קשות שהיו לנו כמנהלי הפורום. תהינו איך להגיב להודעות המשך, ומה תהיה "המדיניות" שלנו מולם. מצד אחד, כמו שציינת נכון, יש שם אדם שהתאמץ ושאל ומחכה למענה. מצד שני, הרגשנו שלתת מענה אוטומטי יהווה מסר מבלבל בעניין הגבולות. הדימוי שעולה אצלי בהקשר הזה הוא של שיחה עם מישהו (במקרה הזה - מטפל), שבאמצע הדיאלוג מישהו פשוט מחליף את השואל, וממשיך לענות. מוזר, לא טבעי, ובעיקר הורס סוג של המשכיות ואינטימיות בקשר, שחשוב לנו כמטפלים לשמור (אפילו כאן, בפורום, ואולי במיוחד כאן...). אז כטיבן של פשרות, יצרנו "חמור כלאיים", מענה שמאפשר לשואל להבהיר יותר את צרכיו - להמשיך דיאלוג ישן, או, לבחירתו, לפתוח דיאלוג חדש (אך לא ממקום ממשיך וקוטע) מול מנהל המשמרת. אני מניחה שעבור חלק מהכותבים יש בכך הקלה והבהרה, ועבור חלק, לצערי, יש בכך סירבול ומאמץ נוסף. וברובד אישי - אני שומעת אותך מתחבטת בקונפליקטים נוספים. הרגשתי שאת אומרת משהו על המקומות שאת מרגישה שאת מסתבכת בלי למצוא את הדרך להחליט ולשלב. אני אשמח לשמוע יותר על כך. מקווה שגם אני יצאתי מובנת... מלי.

הי, ברובד האישי... המממ... אם מישהו רוצה לשמוע שיתוף - די נמצאת תחת חוויה של התקפת טילים פנימית ואש רוב הזמן. ויש עוצמות של כאב. עוצמות ושבר. בעצם, במצב ה"טוב" מתגבשת חוויה, במצב הפחות טוב - פרגמנטים... ובמצב כזה אין בדיוק אפשרות להחליט... המוטיב הראשי בפרסומת להלן, מטאפורית, די מדבר את אחת התחושות העיקריות שלי לאחרונה... כשאני מצליחה לגבש רגש ולזהות אותו... רק תשנו את האטרקציה והפיתוי למשהו סביר יותר :-) http://www.flix.co.il/tapuz/showVideo.asp?m=1267988 הטיפול העלה והוציא לאור רעב ותיאבון, יצרים שדוכאו, שלעתים רחוקות מצליחים להיות מורגשים - ואוכל אמיתי - חסום. ויש תקיעות ועצירות רגשית ... שזה גם מה שאני חווה מול הפורום. מול הטיפול. ובכלל... את יודעת, מלי, נדמה לי שלאנשים העצורים יותר שכאן, עם השומר המגביל הפנימי ממילא, וכל הקטע הזה עם השליטה ביתר, גם מסובך יותר מול הפורמט הקיים. אולי מן סוג של הזדהות, או שימוש בפורום בדיוק כדי לדבר את הקושי הזה. מן סוג של היצמדות לאין, או התעקשות לחלוב מהשד הריק ופחות לתור אחר ה-יש. לא יודעת. אולי אני מגזימה. ואצלי, בעיקר, חסרים מימושים במציאות שמפריעים ופוגעים מאד בטיפול, ואין לי מושג איך להשיג אותם. לבד לא יכולה (אחריות שאיני מסוגלת לה עדיין, כנראה, או בכלל) ולא מוצאת במי להיעזר. או עדיין לא מאפשרת לעצמי להיעזר באופציות המעטות הקיימות. אולי. בתחומים מסוימים אני מאד מאד לבד. מאד מאד לבד. והטיפול... נשאר בתפקיד הטיפול. וכאן זה נגמר, לצערי. ייתכן שאנו קרובים לפענוח נקודה חשובה, וייתכן ש... עדיין עובדים על זה. עבודה מייגעת ואנושה שמתמידים בה. וחוצמזה, לפעמים חסר לי מן מרחב מעבר. ולא 'דעת, אפילו הפסנתר לא עושה את העבודה הזו. שנים שמותשת מיידית בכל פעם שמנסה לגשת. שנאמר, חסימה. אפשר אולי להשתמש במחשב לשם כך, בכל מקרה, זה לא יכול להיות הפורום עבורי. סגור כפתוח. ואולי דיברתי שטויות. בשעות האלה, זה כבר ממש לא זה. אשת בוקר, נו... ומה עוד? אולי זה שאני מחפשת פינת ליטוף. יש איזה חתולון חמוד שאני פוגשת בטיולים שתמיד בא ומתרפק ומחובק על-ידי דקות ארוכות ארוכות. תודתיים על ההקשבה, שבת טובה ולהת' (אשת בוקר)

אנשי מקצוע ומטפלים יקרים אני קודם אבקש שלא תשפטו אותי אני בבעיה ענקית אני גונבת לאחרונה דברים חומרים החל ממקום העבודה ועד לבן זוגי מעולם לא עשיתי זאת אני היותי בנאדם מאוד אמין וישר מה קרה לי למה זה איך מפסיקים כאילו אני חושבת לעצמי זה מגיע לי אז מה ואחר כך חרטה ומועקה גדולה רוצה להחזיר הכול מה אני עושה עם עצמי ושוב בבקשה בבקשה אל תשפטו אותי בברכה סיגלית

שלום סיגלית התופעה שאת מתארת מוכרת, ואני מניחה (ואת גם מספרת) שאת סובלת מכך מאוד. קלפטומניה, התופעה שאת מתארת, מתייחסת לגניבת חפצים, בד"כ גם חסרי ערך או כאלה שלאדם עצמו אין צורך בהם, ללא יכולת שליטה. אני מאמינה שהתופעה הזו היא הדרך של הנפש שלך לאותת על מצוקה ובלבול גדולים, ועל לחץ וכאב שאולי ללא הגניבות היה ניתן להתעלם ממנו, "לטאטא אותו מתחת לשטיח". במובן מסוים הגניבות מכריחות אותך להכיר במצוקה פנימית ולפנות לטיפול בה. אני ממליצה לך בחום לפנות לעזרה מקצועית ומאמינה שתוכלי שם להבין את מקורות הבעיה, ולאט לאט ללמוד לשלוט בה. ועוד דבר חשוב - אני שומעת את החרדה משיפוט ואת הסודיות שמבודדת אותך, ותוהה האם בכל זאת תוכלי לשתף מישהו קרוב במה שעובר עלייך. אני חושבת שהסוד הגדול בטח גורם לך להרגיש לבד, וגם, כטיבם של סודות, הופך את הקושי בחוויה שלך, למשהו חריג שאף אחד לא יוכל לקבל ולהכיל. חשיפה שלו בפני אדם קרוב שאת בוטחת בו יעזור לך לתפוס את הבעיה במימדיה הנכונים. בהצלחה, מלי.