פורום פסיכולוגיה קלינית

מורט עצבים סוף השבוע הזה... נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה???????

הי ידוע לך כיצד אוכל להצטרף לקבוצה לצורך טיפול ? איך אדע על קבוצות פעילות . תודה

שלום אודי, אני מבינה שנכנסתי לפורום סוער ומתיש - ואולי זה דוקא מתאים לתיאור המצב שלי -בכל אופן, אני מקוה שתמצא מקום וזמן לקרוא ולענות לי. לכאורה הכל בסדר: בנזוגי ואני עומדים למסד את יחסינו, במקביל מנסים להכנס להריון וגם עוברים דירה בתקופה הקרובה. אלו הרבה שינויים בבת אחת, זה ברור, אבל עדיין יש לי תחושה מעיקה של אי שקט, ולא כי אני לא שלמה עם השינויים האלו. רציתי בהם כ"כ הרבה זמן! והזמן הוא גורם מלחיץ - שנינו רווקים, לקראת גיל 40, במערכת יחסים בריאה ראשונה מזה שנים, יחד כבר שנתיים ואוהבים מאד. כל העבודה שהשקענו בבניית הקשר מתחילה לשאת פרי ודווקא עכשיו אני מרגישה שאני מתפרקת. זו חרדת נטישה? סימפטום של הסתגלות? הורמונים? (לא, אני עוד לא בהריון) הרס עצמי? או מה? התסכול גדול דוקא משום שנדמה לי שאני מאושרת, אבל כל הזמן בא לי לבכות, וכל ארוע מערער אותי. אני לא מסוגלת להתרכז ויכולת התיפקוד שלי שואפת לאפס. בא לי כל הזמן לישון. זה לא אופייני לי. אני בד"כ אנרגטית ואופטימית. אובייקטיבית אין לי על מה להתלונן. בנהזוג שלי מקבל הכל בסבלנות ובהבנה אבל אני מרגישה שאני הולכת ומתחרפנת. אז מה לעזאזל קורה לי? תודה על תגובתך ושיהיה לנו סופ"ש שליו ורגוע.

שלום רב אני בחורה בת 26 אני סובלת מחרדות ודיכאון, אם כי בשנים האחרונות עברתי שינוי וכיום אני סובלת אח ורק וחרדה חברתית. לאחרונה גליתי שאני פשוט אוהבת להיות אומללה אני אוהבת שעוזבים אותי, אני אוהבת שרבים איתי, אני אוהבת להיות מסכנה. ולא מדובר במסכנות כדי לקבל תשומת לב מאחרים, אלא פשוט לחיות ככה עם עצמי בתוך המסכנות הארורה שלי. למה זה? אני לא מצליחה להבין את עצמי. הרי כל אדם מחפש להיות מאושר ושמח בחלקו. אצלי זה לא ככה, משהו שאמור להיות מושלם בשבילי הוא חוסר מושלמות מוחלטת. זה כ"כ נכון עד כדי כך שאני צוחקת על עצמי. אני אוהבת אומללות. למה? מהיכן זה מגיע? ומה עלי לעשות כדי לשאוף לאושר כמו כל אדם נורמלי?

הי.. אני עובר טיפול CBT כדי להתגבר על הפרעת חרדה (אגורופוביה).. בערך לפני יומיים אחרי ניסיון להתגבר על פחד ממקום מסוים, נכשלתי (כמובן) אבל הבעיה היא שלא כמו תמיד, החרדה לא הפסיקה אחרי שעזבתי את המקום, היא המשיכה והגעתי למצב שכל מקום כמעט גורם לי להתקפה .. אני ממש מפחד אין לי מושג מה לעשות.. הרופא בחו"ל ואין לי למי לפנות.. אפילו ללכת לעבודה קשה לי אני לא לוקח שום כדורים וכו.. כי אני ממש לא רוצה להיות תלוי בכדורים כדי להיות "נורמלי", וגם שרק המחשבה לקחת כדורים ש"ישנו לי את האיזון במוח" מפחידה אותי. מה עושים במצב כזה??

שלום , ההיתי מעוניין לדעת בבקשה, האם העובדה שילדים קטנים אוהבים ממתקים(מאכלים ממותקים בכלל) יותר ממבוגרים, וסולדים ממשקאות חריפים ומרים ,בשונה ממבוגרים שזה בדר"כ הפוך, קשור לכך, שכמו שאדם שקשה לו והוא מרגיש "בדיכאון" אז הוא שומע שירי דיכאון ועצב ,או במקרה יותר גרוע פוצע את עצמו כדי להרגיש את הכאב הפנימי ,שמישהו שר/צועק את הכאב שלו ,מה שלא קיים בדר"כ אצל ילדים שלא מגיעים עדין לרמת קושי רגשי כזה ? זה קשור ? או שאין שום קשר בין הדברים ... אני מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי . תודה רבה

מבינה שהפורום סגור כעת. אבל בהזדמנות, (במוצא"ש?) התוכל להסביר איך אפשר לאסוף הודעות שכתבנו, כפי שהצעת למ. ? אם לא הועלו בפורום מסיבה זו או אחרת, איך לאדם שכתב תהיה אפשרות לאתר את ההודעות הללו? סתם לידע כללי - טכני... אז תודה ושבת שלום או שבוע טוב - מה שתבחר

היילפני כ8 שנים הייתי בשיחות כשנתיים ויותר ומבחנתי הרגשתי שדברים קורים ומשתנים לי התחתנתי יש לי 2 ילדים אך במהלך השנים הרגשתי אכזבה שוב מעצמי תחושה שקצת" עבדתי על עצמי"... כי בתחושה שלי יש בי דיכאון כרוני וחרדת יתר שעכשיו עם הילדים גדלה בכל אופן ניסתי לחזור לטיפול אצל אותה מטפלת ומשהו לא זרם לי לא היה יותר נוח ועכשיו אני בטיפול שוב אצל מישהי חדשה וכל הזמן יש לי תחושה שחסר לי מידע מהטיפול הקודם שאולי היא יודעת משהו עלי על אישיותי ולא שיתפה אותי חשבתי לפנות אליה ולבקש איבחון בשבילי על עצמי ממה שהיא הבינה אותי ולשאול למה הטוב ניגמר כלכך מהר איפה טעינו האם זה לגיטמי האם יש לזה ערך..

אני חושבת ששני דברים אחד לא סגרתי מעגל לגמרי ניסיתי ולא הצלחתי יש תחושה של משהו לא גמור יש גם סוג של כעס אכזבה שלא בוטאה כראוי. חוץ מזה עברו לא מעט שנים. בטיפול עכשיו אני כבר חצי שנה ויש תחושה של קיפאון של נפרץ לא יודעת מה קורה אבל משהו תקוע כנראה כי אני תקועה ולא מצליחה לפרוץ וכמו בחיי כך גם בחדר המטפלת לא אמורה לתת לי סוג של סתירה?

עד עכשיו הסתתרת תחת זהות של "אתה", ומסתבר שאחרי ככלות הכל בעצם מדובר במשתתפת ולא משתתף... מה הפלא שאודי מעדיף זהות אחת... ולא, אני לא כותבת את זה ממקום שיפוטי.

אתה חושב או חושבת? בלבלת אותי.

אל תלך, אתה היחיד שהכיל אותי כאן במה שאני עוברת. אני הולכת אל הגיהונם, אבל חשוב לי שתדע שעזרת לי מאוד. הכלת אותי במקום שאף מטפל לא רצה להכיל, במקום שבו המטפלת שטיפלה בי קרוב לשנה, טרקה את הדלת בפרצופי, למרות שאני הייתי בעמדה של התחננות, של נזקקות עצומה, של דרך שאין ממנה כבר חזור. אודי אני לא יודעת אם אחזור, אדם אינו יכול למצוא את עצמו כ"כ חלש ולהישאר. גיליתי כמה אני חלשה, כמה אין לי עמוד שדרה, כמה אני תלויה בגזירות ובמוצא פיהם של אנשים אחרים. כמה אני לא בן אדם. כמה בקלות אני מושפלת. אבל אתה עזרת לי אודי, הכלת את כאבי, היית רך כלפי הטעויות הקשות שעשיתי. אני לא חושבת שאתה צריך ללכת מכאן.

אודי... אני רק מעתיקה לכאן הודעה שכתבתי בשרשור אחר. בעיניי היא ממצה את מה שעבורי צריך להיות אחרת. בעיניי, מאחר שאני לא רוצה לכתוב בשם אחרות, אלא רק בשם עצמי בשלב זה: "הי אודי. לדעתי יש מקום לקווים אדומים מודגשים, מאוד מודגשים אפילו. וזה המקום שבו משתתפי הפורום מתחילים לכנות אלה את אלה בכינויי גנאי בוטים, למשל. אני לא משווה את הפורום של היום לפורום של פעם (אבל לא מבטלת את הזכות לעשות זאת)... אני יודעת שמה שהיה - היה. זה משהו, אגב, שאני עושה גם ביומיום... מוציא את המטפלת שלי מאיזון לפעמים... ובאשר לציטוטים - אני יודעת שאם הייתי מתחילה עכשיו לעבור על כל ההודעות, יכולתי למלא מגילה של השמצות, כינויים ועלבונות מיותרים - וזו בדיוק הנקודה שלי: הם מיותרים לחלוטין פה! ולא משנה מי הנמען שלהם; אתה או מי ממשתתפי הפורום האחרים. בעיניי - עדיף אנשים מתוסכלים מאנשים פגועים. יש פגיעות, שקשה מאוד לתקן אח"כ... ויש אנשים - ושוב, זה לא מכוון אישית נגד אף אחד - שיכולים להרוויח מהתמודדות עם תסכולים."

צר לי מצד אחד על מה שאתה כותב, שכן הרי הפסיכולוג צריך להכיל הכל, להיות מסוגל לספוג, לא להעלם בשעת משבר. מצד שני, אני שמח לראות אותך באנושיותך, לראות שאתה מסוג הפסיכולוגים שלוקח את הדברים הביתה, מעבד אותם ואז מגיב.. צר לי על כל התגובות הארסיות שעולות פה, מקווה שתגובותיי למזל אינם נכללות בקטגוריה זו בעינך. אני חושב שאתה כן מתאים לפורום הזה, בגלל היותך מאפשר, מקבל, אמיתי בתגובות שלך ותומך.. זה מה שאנו צריכים כאן. אני בטוח שמכל סערת הרגשות הללו, כל אחד למד על עצמו ועל מגוון הרגשות והמחשבות שיש באחר. דבר שעוזר ויעזור להמשך החיים בעולם המורכב והמסובך הזה. אני חייב לשאול אותך אודי, מה גרם לך לחשוב שאתה לא מתאים לניהול הפורום? מה אתה חושב שלא הצלחת לעשות כאן?? הצלחת הרבה אודי ..אתה מצליח להגיע ללב האנשים.. תודה אודי..תודה שאתה פה..והלוואי ותמשיך אתנו.. רוי

אודי הרבה זמן לא כתבתי פה, כי קשה לי לדבר, תקופה מוזרה של קהות שקשה לבטא אותה במילים, כאילו אני עומדת בחלון ורואה מרחוק סופת ברקים שאי אפשר לשמוע אותה, אבל אני יודעת שהיא תתקרב מתישהו ( היא כבר התחילה, הטפטופים הראשונים הגיעו בימים האחרונים אחרי הרבה מאוד זמן ). גם פה ראיתי את הסערה הזו, והעדפתי להתרחק, הכל פה נעשה כל כך רגיש ואישי. אני חושבת שמשהו פה השתבש אם אתה חושב שהקשר פה כל כך סימטרי שאתה נועץ בנו אם לעזוב או לא. הקשר הוא לא סימטרי - אף אחד לא יכול לקבל את ההחלטות במקומך, וזה נכון לא רק לגבי העזיבה. עצוב לי שאתה לא מרגיש שמקומך כאן בטוח מספיק כדי שיוכל להיות פה מקום למחשבות ורגשות גם שיש בהם ביקורת. ואני לא מתייחסת להערות ארסיות שלא מועלות לפורום, כי לא ברור אם הן מה שגורם לך לשבת עצוב מול המקלדת או ההודעות שכן העלת שיש בהן פן ביקורתי..כי אם כן, אז לא ברור מה אפשר לומר ומה לא. אני מאוד מעריכה אותך ואת הזמן שאתה מקדיש לפורום, אבל אני חייבת להסכים עם לילך שיש משהו תוקפני בזמן האחרון בכתיבה שלך, חסר סבלנות. כי אם מישהי שואלת אותך אם זה משמח אותך לשבת בצד הזה של הכורסא, משמע להיות המטפל ולא המטופל, אני מבינה שזו אולי שאלה מבודחת ולא הכי רצינית, ואולי שאלה לא מובנת עד הסוף, או כזו שאתה לא רוצה לענות עליה - אבל זו שאלה, יש בסופה סימן שאלה. ובתור מנהל הפורום ולא סחבק של אותה שואלת, אולי היה נכון יותר לא לתקוף אותה - שאתה לא רואה מה קשור פה שמחה בכלל ואיפה השאלה - אפשר היה לפתח את השאלה ולקחת אותה לכל כך הרבה כיוונים שונים - וזו רק אחת התשובות שלך בזמן האחרון, שפשוט השאירה אותי עם המון חמלה עבור הכותבת - מה היא כולה שאלה? כבר באמת אי אפשר לדעת מה לגיטימי פה ומה לא. אבל הדוגמאות האלה אולי לא מבהירות את מה שאני רוצה לומר - זה שהחלטת להתנדב פה זה אחלה, אבל לקחת על עצמך את התפקיד, אף אחד לא הכריח אותך ואתה גם לא עושה לנו טובה. וחבל שאתה חוסם דיבור וכל הערה שמתייחסת להתנהלות הפורום נילקחת למקום של חוסר הערכה כלפיך, ולא למקום של בחינת הדברים וניסיון לראות מה אפשר לעשות עם זה - כי בסופו של היום ההחלטות על ניהול הפורום במילא בידיך. לגבי ההודעות הארסיות הרבות שצריך לסננן - אני לא יודעת מה קורה בפורומים אחרים, האם גם הם נאלצים להתמודד עם טרולים למינהם וסתם אנשים לא נעימים, אני לא יודעת מה אפשר לעשות לגבי זה, ואולי הסינון הוא גם חלק מניהול פורום - זה לא בידינו. את האמת, הייתי מעדיפה שההודעה לא הייתה עולה - כי קשה לי כרגע לראות את עצמי חלק ממשהו, והיא מיועדת בעיקר אלייך. אתה יודע מה לי עצוב? שבכניסתך לפורום, כמעט כל הודעה הייתה מלווה בפתיחה של ...יקרה, והיום לפעמים אין אפילו שלום ..... ואולי זה גם חלק מההיסחפות שלך הלאה מהפורום. אני מקווה שלא משנה מה תחליט, תהיה שלם עם ההחלטה. ( אגב, אני תמיד מופיעה בשמי..חוץ מפעם אחת די מזמן שבאמת כתבתי כנקודה..מוזר שחשבת עליי באותה הודעה ) אופיר

לאודי שלום ימים קשים עוברים על הפורום,עליך ועל כותבים כמוני שנמצאים בחרדה רבה שפשוט תנטוש אותם... אני אישית לא מבינה מאיפה כל הכעס הזה בא שמובא לכאן מפונים מסויימים. אני משתמשת במדיום הזה,האינטרנט,כי קשה לי עם העולם בחוץ. קשה לי וחבל לי עם מה שקרה כאן בימים האחרונים. יש לי עוד הרבה מה להגיד אבל המילים לא יוצאות.

ואני רק הגעתי ואתה הולך... זה קצת מצחיק אני קוראת את ההודעה שלך ומרגישה עצובה "אולי איני מתאים לכאן. אני מתחיל להתמלא בספק." ואני מתחילה להתמלא בדמעות, כי הרגשת אי שייכות למקום מסויים היא לא תמיד קלה , אני בטוחה שכמו שיש הודעות מיותרות יש הודעות מקסימות יש הערכה יש את מי שנעזר ומתמלא סיפוק מהפורום ומהיותך מנהל אותו, אז בכל מקרה למרות הכרותי הקצרצרה אשמח עם תשאר וגם אם תלך שלפחות כולנו נחייך זהו

אודי יקר שלום לך , הפורום גועש וסוער .. האוניה מטלטלת מצד לצד ?.. זה כאילו מרחיק חלק לא קטן מהאנשים שהורגלו אליו.(בעצם גם אותי לא מעט פעמים) . באתי לכאן היום , אחרי לא מעט מחשבות , להשמיע גם את הקול שלי מולך, אמנם אנחנו לא עם "היסטוריה" הכרותית והתכתבותית ענפה .. :-) כמו עם קודמי .. אבל.. תמיד שהזדקקתי לנוכחות מכילה ומילה טובה היית שם , בקול בטוח ומגן עטפת מכל ..כאב אינסופי ונתת עוד קצת "צידה לדרך" מול איש השיחות שלי .. אני מניחה שאתה יודע שאני יודעת ואחרים כאן .., עד כמה - הכניסה שלך לגמרי לא היתה קלה לכאן , ההפתעה הגמורה מהמנהלים היקרים הקודמים שעזבו במקביל , ההשהיה עד שנמצא "שומר" לפורום מחדש , הזעם וההרס של לא מעט אנשים כאן .. הביאו מולך קולות לא פשוטים. אני זוכרת בהתחלה כשהפורום היה פתוח ולא מוגן על ידך כניסיון להביא פתיחות מסוימת .., נשלחו למרחב כאן המונים של הודעות פוגעניות , מבקרות , שופטות , (גם אליי) .. שפחדתי להביא את עצמי לכאן , ובתוכי מאחורי מסך מחשב שמפריד התעצבנתי ככ, כעסתי , ובעיקר נעלבתי , איך זה שאפשר לזרוק דברים ככ קשים מבלי לקחת אחריות על מה הם עושים לצד השני ?.... הרגשתי ממש מבולבלת , חסרת אונים ואפילו די מפוחדת.. אבל, היכולת שלך לשים גבולות , לשים גדר ביטחון , היא בהחלט מוערכת על ידי , כי היא זו שגרמה לרגשות הכואבים ל"התעמעם" למרות..היא זו שגרמה לי להביא את עצמי לאט אבל באומצ שוב לכאן מחדש. אודי, המקום הזה מאוד חשוב לי , מאוד מאוד .. !!!!! הוא תפס חלק מאוד משמעותי מחיי , נכון שזה רק וירטואלי , אבל הוירטואלי הזה אפשר לתהליכים עצומים להתקיים בתוכי , ולאפשר לי להיות כאן עדין היום ולא לבחור גם במוות כפתרון(סליחה על הכנות). המקום כאן ליווה אותי במקביל לאיש השיחות שלי .. ונתן לי המון כח . ויש בו כח .. חשוב לי לרגע להדגיש שאני הזדהיתי כמעט תמיד בשמי , חוצ משהגעת כתבתי על שם "נו ניים" .. בגלל כל הודעות ההרס שהופנו אליי, אבל ..מעולם לא התחבאתי באלפי כינויים, וזה ממקום אישי שלי , אני בהחלט מכבדת כל אחד/ת ומה שהוא מרגיש לגבי זה אבל ,לגמרי הסכמתי עם הרצון שלך שכל אחד ינסה להביא את עצמו הכי אמיתי שאפשר (הבנתי עד כמה הסיבה שעומדת מאחרי הבקשה הזו - גם אם נחווית כפולשנית וחוצפנית היא למטרה טובה ), אני יכולה לומר על עצמי , שהיה לי נורא נורא חשוב בתהליך שלי עם עצמי וכחוויה מתקנת לעבר הנוראי שלי .. להביא את כולי ..בכמה שפחות "הסתרות" .. הרי העבר שלי - מאדיר עד כמה ..גדלתי כילדה שותקת, שלימדו אותה להסתיר , להתחבא .. ומאז הפעם הראשונה שאני פה בפורום וזה כמעט 2 וחצי .. למדתי שהדרך להחלמה שלי תגיע דרך היכולת שלי להביא את עצמי מבלי לחשוש .. שזו אני . אני חושבת שנדרש ממך המון אומץ ועוז לנהל פורום כזה , אתה אחד שמקפל בתוכו בתפקיד לא קל כזה המונים של ביקורת ושיפוטיות יותר מרגיל ובעצם מחליף כאן 3 אנשים מדהימים ..שאולי אפילו לא עמדו בו כבר ..לקראת הסוף לצערי :-(, אבל הם כאלה שקשה להתחרות בהם..ולכן זה מביא ביקורת עצומה אלייך. וזה מבחינתי הדבר שראוי להערכה ענקית.שאתה מחזיק כאן בתפקיד לא קל.. ובינתיים עובר אותו בגבורה . נכון שהסגנון שלך , והאופי המיוחד שלך הביאו פן צבעוני שאמנם לא לדעת כולם הוא מאפשר , אבל אני מרגישה מולו טוב.ולא קלי לי להרגיש טוב בכל מקום :-).. והשינוי הזה .. אני מניחה יכול להיות גם טוב יותר .אם ניתן לו זמן..וסבלנות . ליאתי , דרור מלי דוד היקרים ..לימדו אותי להלחם גם בעבור ((((קרבה מיטיבה ,אמון ,))))) ואני חושבת שבזכות היכולת שלי לנסות להגיע אליה קודם כל דרך המרחב הוירטואלי , הצלחתי ליישם אותה גם כמרחב עבודה אישי שלי מול איש השיחות ובכלל בחיי היומיום. זה , הזוי - אבל אמיתי . הפורום במתכונת הישנה בהחלט היה מעין פינה קטנה לכאב אינסופי , ואפילו קיבל צבע של פורום לא רגיל , ממש בית ..אמיתי , לי - כמו שלא היה מעולם . אני מניחה שייקח זמן להתרגל ולהרגיש "בבית" "להוריד נעלים בכניסה " ולהביא אותו שוב למקום הזה עבור כולם .. אבל לא רק בגללך אודי !!! .. וזה הגיוני ,אודי לא ?..תוכל לראות זאת ? החדש ולא מוכר מעורר תהיות , ספקות .. ולוקח זמן לבנות "קרקע פוריה" .. (גם בטיפול האמיתי ) .. אתה יודע , צרם לי נורא נורא לקרוא תגובה שלך שבא אתה חושב שלקחת על עצמך תפקיד שלא מקבל את הערכה הנכונה והוא די כפוי טובה , נורא נורא כאב לי לשמוע את זה , זה מה שהביא אותי לכתוב לך עכשיו , אני מבינה שקשה כאן , אבל ?... זה אומר זהו ?...? "לשבור את הכלים"?... אין מקום לנסות ?..שוב ? לשמוע ביקורת גם אם לא נחמדה מאחרים ?.. איפה "כוחות הברזל" שמייחדים אתכם כאנשי מקצוע ?... ו"ים הסבלנות" ?... להלחם , להתאמץ? להראות לנו כדוגמא שיש עוד קולות ..?..??? לא ידעת שתכנס למקום שיהיו בו גם קולות כאלה ? ... (אל תלך אודי ..)!!!! אל תלך. בבקשה?.... נשמע ילדותי :-( , וקצת כאילו מחזיק בך ברגל בכח אבל ..הקשר שאנשים מנסים מולך .. זה מה שגם מקדם מאוד את הטיפול האמיתי, זה לא תחליף אבל .. הוא אמצעי עזר משמעותי וחשוב ..להרבה כאן . אל תלך אודי !!!! אנשים לא מעטים מחפשים כאן את הקשר החיוני שמעולם לא היה להם , אז נכון שאיפשהו זה מביא אותנו למעשה ל"פגיעים" יותר וזה מפחיד אבל זו ליבה של העבודה הטיפולית.. אודי אל תלך !!! אני יודעת שלפחות מעצמי עצם החשיפה הזו מולך ובניית האמון זה התהליך של החלמתי , המסגרת הבטוחה כאן שמאפשרת להביא המונים שלך תהיות , ספקות , התחבטויות היא חומר גלם של אבן יקרה מפז .. שמחזירה אותנו להאמין , שיש גם אנשים טובים ואכפתים .שיכול לראות גם אחרת ? אני מניחה שאתה חווה הרבה ביקורת , אבל גם בטוחה שכאיש מקצוע תצליח לתעל אותה למקומות הנכונים ? שתצליח לתת את עצמך כמו שהבאת בצורה ככ מיוחדת ואכפתית . אל תלך אודי. וזה לא ממקום של חרדת נטישה . המקום הזה משמעותי עבורי , גם אתה , ועוד חברים שקרובים לליבי כאן. אולי תצליח להסתכל שהקולות שהביעו מולך התנגדות הם לא ממקום אישי , זה דווקא מאנשים שככ זקוקים לך .. ???? ולמקום ??? כדי שיחזיר עוד קצת שפיות בתוכם? כדי שיחזיר אותם למקום הנכון ? תוכל לראות את זה אודי ?.. הדמעה בעין מנצנת לי , לא יודעת למה .. כנראה הכתיבה הזו לוקחת ממני המון .. ואולי זה אפילו מרגיש לי קצת בכתיבה שוב "פרידה" .. וכל התחלה וסיום של קשר מקופלים אצלי בכאב מטורף.. אני מקווה שתקח גם קולות אחרים של אנשים מכאן ולא רק זעם , כעס, עלבון וביקורת. אם היינו מכירים לפני 3 שנים , לפני שהתחלתי בטיפולים הנפשים הקשים הייתי אומרת לך שיש בעולם רק שחור או לבן .. אבל השנים האלו עשו בי עבודה לאט לאט .. חילחלו בי שאני לא רק אדם של קצוות .. אני לא רק שונאת /אוהבת שמחה / עצובה .. וזה לא רק ללכת .. מבלי להגיד מה כואב ומבלי לנסות להתמודד . מקווה שתצליח להזכיר לי שזה באמת באמת נכון . שבוע טוב וקל יותר אודי .. . שולחת חיוך קטן .. ומקווה שאתה כבר לא רק עצוב ופגוע .. שאתה יכול לראות עוד קולות אופטימים .. ולחשוב שאני .. חה , כותבת דבר כזה .. זה מזה מחזק אותי .. אתה לא מבין אפילו עד כמה יש בי כאב שמציף אותי ולידו .. איזה קול של גם קצת תקווה כזו שדוחפת ומביאה אותי לכאן.. מחבקת,שרית.

אודי, בקשת את דעתנו הכנה והאמיתית לגבי מה שמתחולל כאן, אז הנה.. לדעתי, (ולא רק) הבאת לכאן סגנון שהוא שונה ממה שהכרנו. יש את ה"אודי" החביב והנחמד עם תגובות המלוות בקריצות של חוש הומור ואימפתיה עד אין קץ. אתה מארגן מסיבות, עורך סקרים , משתף במחשבותיך,מבקש השתתפות מלאה ועוד ועוד.. וכשמשתתפות (בעיקר משתתפות), "מתרפקות" על אותו "אודי"חביב ונעים - עם דרישה למינונים גבוהים יותר של תשומת לב - או אז, אתה מגלה סימנים של חוסר סבלנות, ריחוק וניכור, הניכרים היטב בתגובותיך. לדעתי ,לפפעמים תגובות הכעס שלך מוצדקות, ולפעמים פחות.. זהו, עשיתי לך קצת ניתוח אופי - אני מקווה שזה בסדר.. מאחר ויש לי מספר כינויים, אני מתקשה לבחור באחד מהם.. אולי תנחש?? - מבטיחה לאשר או לשלול. בנתיים - עלומה.

בקשה מכווווולם, (אודי במיוחד אתה כקפטן) פרופורציות: הפורום נועד להעברת רשמים, חוויות מהטיפול. וכפי שנוכחנו לתמיכה וירטואלית בעלת מוגבלויות רבות. נא להתנהג בהתאם.

אודי.. אכן לא פשוט לנהל פורום כזה. מורכב, מסובך אתה מנסה לעשות את המיטב ובכל זאת, יש מי שמתלונן ואף שולח הודעות רעות וארסיות מצד אחד אתה מבקש להגן מצד שני שוקל חלק מזה אולי זו פגיעה בחופש הביטוי. כך או כך, תמיד יש את מי שנפגע, שלא מרוצה שלא לוקח מכאן את המיטב. אל תתנצל! אל תהסס לתפוס סמכות ולעשות את הדברים בדרך שלך. תמיד יש מי שלא יהיה מרוצה. הרוב שולחים לך קולות תומכים, אוהדים. אני חושבת שאתה בסדר גמור!!!!

גם שנותנים קומפלימנטים לא מזדהים? "לא פשוט. אל תהסס. אל תתנצל". מי יודע מי את? מה את? למה את? בסדר גמור!!!

רק עוד טיפה איש אחד צעד בסופרמרקט מאחורי אמא וילדה בת שלוש שישבה בתוך עגלת הקניות. כשהן עברו ליד מדף העוגיות, הילדה ביקשה עוגיות, והאמא אמרה "לא". הילדה התחילה ליילל ולצעוק ולהקים מהומה, אבל האמא שמרה על שלוות רוחה, ורק אמרה בנחת: "אוקיי, מוניקה, נשארה רק חצי שורת מדפים של עוגיות, תכף נסיים כאן. אל תתרגזי, רק עוד טיפה." הן סיימו את שורת העוגיות והמשיכו הלאה, ותוך דקות הגיעו לשורת המדפים עמוסי הממתקים. הילדה החלה לצעוק ולדרוש ממתקים, והאמא סירבה לקנות לה. הילדה התחילה לרקוע ברגליים ולהשתולל בעגלה, אבל האמא לא איבדה את העשתונות ואמרה בנועם: "די, מוניקה, די, אל תתרגזי. לא נשאר לנו עוד הרבה. עוד שתי שורות ואנחנו מסיימות את הקניה. תהיי סבלנית, רק עוד טיפה." כשהגיעו לקופה כדי לשלם על המצרכים, נתקל מבטה של הילדה במסטיקים הצבעוניים והיא דרשה בתוקף מסטיק. כשאמה השיבה בשלילה, עשתה שם הילדה סצינה קולנית של בכי וצעקות, והאמא שוב דיברה בקול רגוע ושקט: "מוניקה, לא להתרגז. אנחנו כבר מסיימות כאן. חמש דקות ואנחנו בחוץ, ואז ניסע הביתה ותוכלי לחטוף את התנומה שאת כל כך זקוקה לה..." האמא גמרה לשלם ויצאה מהסופרמרקט בדרך אל מכוניתה. האיש שהלך אחריהן והיה עד לכל המתרחש, יצא בעקבותיה, הדביק אותה במחצית הדרך לאוטו, ואמר לה: "סלחי לי, גברתי. לא יכולתי שלא לשים לב כיצד שמרת על קור רוחך. אני חייב להחמיא לך על הדרך בה התנהגת עם מוניקה הקטנה." נתנה בו האמא מבט מחוייך ואמרה: "מוניקה זו אני. שמה של בתי הקטנה הוא תמי..."

צחקתי .. בחיי.. :-)

תגיד אודי, כמה אתה שמח על זה שאתה יושב בצד הזה של הכורסא ולא בצד השני ?

נראה לי שיותר משאלה, היתה פה אמירה. שיש משהו מתסכל שאין אנו יודעים מה קורה אצל המטפל , בזמן שאנו, המטופלים, שופכים את נימי נפשנו בפניו. האם הוא מקשיב, האם הוא עצוב כשאנו עצובים.. השאלה של רויטל מובנת לי..ואני חושב שהיא ציפתה לתשובה שמביעה הזהות עם המטפל, שאתה כפסיכולוג לא מנותק מהמטופלים שלך. לא היתה הכוונה שאתה שמח שאתה לא ב"כסא" שלהם, אלא האם אתה כואב את כאבם. נראה גם שהשאלה היתה קשורה בחוויה אישית שלך, ודרכך היא ציפתה לקבל מענה לתהיה כלשהי. שבת שלום

הי אודי, יש לי בעיה, אני מתארת לעצמי שנתקלת בה לא אחת, התאהבתי בפסיכולוג שלי. אני מכירה את המושג - העברה, אבל עדיין מרגישה שזו בגידה בבן הזוג שלי. יש לנו בת ובן, אנחנו יחד כבר 10 שנים. יש בינינו אהבה ואמון רב. אני מרגישה בוגדת בכך שאני משלמת (וזה אומר גם כסף של המשפחה שלנו) לגבר אחר כדי לבוא אליו אחת לשבוע, לשבת מולו על הכורסא ולדבר איתו על הרגשות שלי אליו. לתחושתי יש משהו די הדדי ברגשות הללו (כן אני מכירה גם המושג העברה נגדית), מה שהופך את זה לעוד יותר מורכב. חשבתי לספר על הרגשות הללו לבן הזוג שלי אבל הוא יקנא מאד (ובצדק גם אני הייתי מקנאה). מה עושים? הטיפול מוצלח (אני חושבת), הוא חשוב לי, אבל ככל שאני מרגישה יותר ככה אני מרגישה שזה מסובך יותר.

הי אודי, תדה על התשובה אבל לא הבנתי את תגובתך. לגבי בן זוגי אני מבינה שלדעתך אני לא צריכה לשתף אותו? לגבי הטיפול, כתבתי שאנחנו משוחחים על רגשותי אליו והרבה - מזה תחושת הבגידה. וכן אנחנו גם משוחחים על מה חסר בקשר שלי. אבל מה עושים עם כל הרגשות הללו שלי שהופכים ליותר ויותר משמעותיים? ועוד שאלה, כתבת שאם הפסיכולוג מאוהב בי הוא צריך להפסיק את הטיפול. ? האם פסיכולוג לא יכול להרגיש רגשות אל מטופלת? הבעיה היא רק אם הוא פועל על פיהם. או מרגיש שלא יוכל לשלוט בהם ולטפל לטובת המטופלת. לא? רגשות תמיד לגיטימיים לא? גם לפסיכולוג מותר.

אני חושבת שהיא התכוונה שהיא מאוהבת בפסיכולוג ולא ההפך...

אודי שלום, תודה רבה על העץ שייסדת על תועלת הטיפול. קראתי מה שכתבו מזוית אישית. מאד מפרה הדיון הזה. האם תוכל - כשיהיה לך זמן להפנות אותנו אל המחקרים שציינת. לא דחוף, אני רואה שכאן עמוס בימים אלו... תודה ולילה טוב, יפעת

שלום רב! שאלתי היא האם שיטת הביופידבק יכולה לסייע בדיסמורפיה של הגוף ובחרדת קהל? תודה

שלום רב לך רונית בהמשךלשאלתך הראשונה באשר לאפשרות כי באמצעות שיטת הביופידבק ניתן לסייע בדיסמורפיה חשוב לי לדעת באיזה סוג דיסמורפיה מדובר.בנושא חרדת קהל התשובה חיובית !!! אשמח להתעדכן מספר הנייד שלי הוא 0546670570 תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

אני שלחתי לך הודעה שבא כתבתי לך שאני לא יודעת מה לעשות כי אני פוחדת שד"ר גור לא יקבל אותי ואני גם עזבתי על דעת עצמי וגם הייתי רוצה לחזור לשם כמה שיותר מהר תודה בת-אל

תראי למטה , נדמה לי שהוא ענה לך ב- 20-05-09 בשעה 23-31. את יכולה לנסות להיעזר גם בפורום פסיכותרפיה השכן. את בדרך הנכונה..בהצלחה(-:

הי בת-אל, אם מצבך אכן מצריך אישפוז,קשה להאמין שהוא לא יחזיר אותך. מה שכן, כמו שאת ודאי יודעת. יש הרבה חולות ומעט מאוד מיטות. כך שיתכן שתצתרכי להמתין,במסגרת כל הקודם זוכה. יחד עם זאת אני בטוחה שגם אם לא אישפוז, הוא בטוח יקבל אותך שם ולו רק לדייאטנית. הרי לא יתכן שהוא יגיד לך אם אף אחת לא מוכנה לטפל בך, בעיה שלך! אגב,(את לא חייבת לענות) מה הגובה שלך? שהדיאטנית כל כך פוחדת לטפל בך.

הגובה שלי מטר 57 ומשקל כמעט 37

אני כבר לקחתי אחריות אני כן רוצה טיפול אני לא רוצה למות מהאנורקסיה כי כבר אחותי מתה אבל לא מאנורקסיה אלא מסרטן ואני לא יודעת למה אבל אני מרגישה שאני אשמה במוות שלה וממתי שהיא ניפטרה אני חזרתי לאנורקסיה אבל יותר גרוע תודה בת-אל

תגידי לו כמה שאת רוצה באמת הפעם ותסבירי לו למה זה שונה... גם אני נמצאת באותו מצב גם מול ד"ר גור. האמת שההמלצה שלי זה שתכתבי לו פקס.. או מכתב.. ותבקשי לחזור הוא כרגיל יצרח ויגיד לך כמה שאת לא באמת רוצה ושיש בנות שרוצות באמת ןואז הוא יגיד לך שאין טעם לאשפז אותך הרי את יודעת לבד מה צריך לעשות... פשוט תסבירי לו כמה שהפעם זה באמת אחרת ושאת רוצה הזדמנות ותסבירי לו מה שאת אומרת בפורומים. סביר להניח שהוא יכניס אותך לרשימת המתנה . וזהו... מלבד זה את מוזמנת ליצור איתי קשר... אהמ אני עכשיו מנסה משהו אחר רק כדי לא להתחנן מול ד"ר גור. שיהיה בהצלחה.

כן אני רוצה ליצור איתך קשר באמת תודה רבה על התמיכה שלך יש לך אימיל של הד"ר

כשמתחילים קשר זוגי, כשהכל חדש, כשמתחילים להכיר ו"לבדוק" אחד את השני.. איך מספרים לבן הזוג שנמצאת בטיפול פסיכולוגי שנמשך שנים? איך מספרים משהו כל כך גדול ומשמעותי, משהו שפשוט יבריח המון בני זוג פוטנציאלים מקשר? אני יודעת שלא חייבים לספר מיד בהתחלה.. אבל.. מתי בעצם נכון כן לספר?.. ומתי הדברים הופכים להיות "סוד"?.. איך מספרים? ואיך מתמודדים עם התגובה של בן הזוג (במקרה שהיא שלילית)? איך מתמודדים עם ההרגשה הפנימית שמנקרת בנפש ומכאיבה כל כך בידיעה שיש משהו כל כך גדול ונורא בתוכי, ושאני מסתירה את זה ממי שמנסה לבנות קשר איתי? מרגישה כאילו אני משקרת לו, מסתירה ממנו את האני האמיתית, את כל החלקים הרעים והשחורים שבי. איך בונים קשר אמיתי, כנה, חזק, במצב שכזה?.. אני תוהה אם מישהו בכלל ירצה להישאר איתי בקשר אחרי שישמע שאני בטיפול כבר שנים, ויבין ויראה כמה אני כל כך דפוקה בנפש שלי. הגיל הולך ומתקדם, והדברים רק הולכים ונעשים קשים יותר ויותר. :(

אודי שלום, העתקתי את ההודעה הזו שכתבה אחת בשם "מטופלת" מלמטה והיא כנראה קלעה הכי נכון בנוגע למצבה של מזל- שצריך לטפל בבעיה ולא לזרוק או לנטוש- כי זו זו הבעיה עצמה. להלן ההודעה: אודי שלום, אני חושבת שפרטים כללים כמו גיל מקום לימודים וסגנון טיפול והמלצות ממטופלים או מומחים אחרים חשובים לכל מטופל ואינם נחשבים לחדירה לפרטיות. אני משערת שאתה מדבר על רצון לדעת פרטים מעבר עקב אובססיה שנוצרת כלפי המטפל או תהליך העברה /התאהבות ואני חושבת שאם נוצרת אובססיה ותלות כמו שמזל תיארה , יש לטפל באובססיה ולהבין כי יתכן שדפוס זה מאפיין את המטופל ולבדוק אם דפוס זה מוכר לו מעברו כלפי אנשים אחרים ולנסות לפתח אצל המטופל עמוד שדרה וכוחות פנימיים ולסייע לו בהפחתת האובססיה שכנראה נובעת מרצון למענה על צרכים רגשיים שבהם סובל מחסך. למציצנות כמובן יש מחיר ולעיתים כבד , החל מרגשות אשמה של המטופל וכלה בהתעצמות האובססיה.

לא היתה כזאת "פלישה ממשית", אנשים כבר יחשבו שנפגשתי עם בנה של המטפלת או שקיימתי איתו איזשהו סוג של יחסים. בנה אינו מכיר אותי, אני לא מכירה אותו. היה שם רק מעשה טיזרי (שאין להקל בעוצמת הפגיעה שפגע), אבל לא יותר מזה. למעשה הכל היה שם וירטואלי. אז אנא לא להגזים, לוקחת אחריות אך בבקשה... למעשה, איני יכולה לספר את כל הסיפור לפרטיו ממניעים של שמירה על המטפלת, אבל אולי בגלל זה חוסר ההבנה- גם לטוב וגם לרע... אני עדיין ברע, בחרתי לכתוב כדי לתקן את המעוות. תודה לכל אלו שהגיבו וצדקה הכותבת "ר" שאמרה שעקב מצבי המדרדר והקשה, לא יכולתי להודות לכל אחד באופן אישי, תמיד ובכל זמן. אבל תודה, מצאתי פה קולות מיוחדים, יפים, טובים ונעימים- כאלה הממלאים את הצו האתי של "אהבת לרעך כמוך".

לפני שנה ילדתי וכל ההריון סבלתי מחוסר אויר ושיעןל טורדני עברתי את כל הבדיקות ולבסוף גילו אסתמה קלה וריפלוקס.ועדיין לא יכולים להסביר לי למה התסמי נים יותר חזקים ולא תואמים את הממצא.יש לציין מאז שאמרו לי אסתמה אני מאוד פחדנית הולכת ברוב היום למקומות שיש בהם רופאים ולא מקומות אחרים כי כל הזמן אני מפחדת מהתקפת אסתמה הפחד הזה מפריע לי והורס את חיי ...כי רוב היום אני בבית עם מאווררים ומזגן,ושאני יוצאת מחוץ לבית אז אני סמוך לקופת חולים או בית חולים כל הזמן לא יוצאת מרחקים בילווים בקיצור חיי לא חיים....מה עלי לעשות על מנת לעזור לעצמי אני כל כך רוצה.....אני מבוטחת בלאומית איפה מטפלים יחד עם הקופה

עד כמה שהבנתי מדברייך כל זה קרה כשהיית בהריון - הריון כשלעצמו עשוי להחמיר ממצאים כגון אלו - את הריפלוקס, בשל הלחץ שיוצר על הקיבה והריפלוקס עצמו עלול לגרום לשיעול טורדני בשל עלית מיצי קיבה חומציים כלפי מעלה. לגבי קושי הנשימה (שלדברייך אובחן כאסטמה - את בטוחה?) גם אפשר להניח שהוחמר בשל ההריון שוב בשל לחץ על הסרעפת. כרגע אינך בהריון אם הבנתי נכון... אז אין שום סיבה להחמרת הסימפטומים הנ"ל, אבל יש לציין שסטרס - עלול להגביר אותם, כך שזה מעגל סגור.. לטיפול סימפטומטי - יש טכניקות הרפיה בפורום של ד"ר נעמן להתמודדות עם מצבי לחץ - בהן אפשר להיעזר, או בכל תחום ברפואה משלימה שמדבר אלייך.. ואם כל זה לא עוזר, לטיפול שורשי יותר - תמיד אפשרי להיעזר בטיפול פסיכולוגי.

בתי בת 8 וזה זמן המ היא מגלה את המיניות ע"י משחקים אם חברים.שוחחתי איתה על זה שהגוף שיך רק לה וכו. למרות שהבטיחה שלא תחזור על זה הפיתוי כנראה חזק מימנה.אתמול מצאתי אותה שוכבת במיטה ומעליה חברה ומלקקת לה את הציצי ישר קראתי לה כמובן כעסתי עליה ואילו נתתי לה מכה. אני כבר מיואשת כי אני מפחדת שחס וחלילה אם יקרה משהו אם מבוגר היא תחשוב שזה טבעי הציין גם שהיא לפעמים אוהבת להכנס לחר שלי בזמן שאני מחליפה בגדים למרות שהיא יודעת שאסור לה. אנא מתחחננת לתשובה תודה ויום טוב

לדעתי, רק הזמן יעשה את שלו. וכל ההערות והכעסים רק יעצימו את אותה מיניות שאופינית קצת לגיל הזה, שעד כמה שאני יודעת מנסיון - זה לא חריג. החרדה שלך מאוד מובנת ובטח לא מבוטלת.במיוחד בניצול של אותה סיטואציה בידי מבוגר, תוכלי לשתף את יועצת בית הספר, שתוכל מן הסתם להרגיע אותך בתופעה של משחקי מין בין ילדים. מה שמסתורי יותר, מסקרן יותר - אצל ילדים ומבוגרים כאחד..

שלום אתי, אולי תרצי לשאול גם בפורום המיועד לדילמות בנושא ילדים ונוער. סתם לקבל דעה נוספת. הפורום נקרא: פסיכולוגיה קלינית של הילד והמתבגר. חפשי כאן מצד ימין בצד/למעלה. הדס

מקווה שהפעם אתה תענה לי ולא תשאיר זאת לאחרים. כותבת פה בתגובה לשרשור שפתחה טימי, מכיוון שחוששת להיעלם למטה עד סוף היום. רציתי רק לומר את הדברים מנקודת מבטי.. לפני זה אקדים ואומר שמעריכה את עבודתך כפסיכולוג לבד , המנהל את הפורום. אוהבת את הגישה שלך, בחוש הומור וב"קריצה" הגורמת לכותב לראות את הדברים בפרופורציות. רציתי גם לומר מניסיון אישי שלי פה בפורום שהרבה פעמים כשכתבתי 'מדם ליבי' - רציתי את תגובתך האישית אודי ולא תמיד התייחסת, כאילו אתה בגישה של 'ישחקו הנערים לפניי'.. ולעיתים אודי, הכותבים פה נפגעים. יכולה לספר על 2 מקרים בהם כתבתי, וכותבת אחרת פה ביקרה, לעגה ועקצה אותי על סגנון מתבכיין. כשהגבתי אליה (לא בנאצות וקללות אודי, זה לא הסגנון שלי) וביקשתי שתימנע להגיב אם אין רצונה לתמוך - את ההודעה שלי לא העלית! ובעצמך לא הגבת אליי, כאילו היא שירתה אותך בדבריה והסכמת איתה. = צנזורה חד צדדית ? ושוב, אני מקווה שתעלה את ההודעה, שתקבל את הדברים באופן חיובי ושתענה לי הפעם. (ושלא אקבל רק הודעות של כותבות המגנות עליך בחירוף נפש ומגנות אותי ומציגות אותי כאויבת הפורום. כי אני לא! אני רואה גם את הצדדים היפים והחיוביים בפורום המיוחד שאתה מנהל ודווקא מפני שאכפת לי..). ואני מאמינה שגם לילך לא כתבה בסגנון שהמקום והדעת לא סובלים. שוב , אני מקווה שתקבל את הדברים באופן חיובי ושתעלה את ההודעה ושתענה לי הפעם. תודה.

ההודעות שלא הועלו בזמנו, נעלמו באוויר האינטרנט... או שאולי לא הבנתי את בקשתך? אבל זו לא הפואנטה. מרגישה מעט כמו בבית משפט...עזוב..גם פה רק "החזקים" שורדים.. ראה גם הודעה זו וגם הודעה קודמת כמחוקות.(X))-:

אני דווקא זוכרת דוגמא.... הודעה של מישהו שקרא לעצמו לומי ושבעקבות תשובתך שם הרגשתי מאוד לא נוח עם המקום הזה. שהוא לא מספיק מגן והוגן. http://www.doctors.co.il/xRF-0,xFF-Read,xFI-6,xFT-796875,xFP-796875,m-Doctors,a-Forums.html#m796875_796875 זו הייתה טעות שלך בפרשנות והיא גרמה לך להשיב באופן תוקפני ולא נעים. אבל לא הייתה אף לא מילת התנצלות אחת... זה היה צורם ומרחיק. ההודעה של "דודה" שלא הבינה איך לעזאזל שלומי יכל לטעות ככה ולקרוא לעצמו לומי, הועלתה. הודעה שכתבתי אני בשם "דוד", והייתה דומה מאוד להודעה של דודה, אבל הציגה את הצד השני, לא הועלתה. מיותר להגיד שחלק מההודעות של "רוי" שמועלות כאן פרובוקטיביות הרבה יותר. כשדברים כאלה קורים אני מרגישה לגמרי כמו מ. - שבהחלטה שלך להעלות הודעה אחת ולא להעלות אחרת, אתה מביע עמדה או תמיכה באחד מהצדדים. אודה על האמת, לפעמים אני תוהה אם לא אתה כתבת את ההודעה של דודה במקום לומר "אופס, טעות, סליחה, קראתי אותך לא נכון". אם תחליט להעלות את ההודעה הזאת ולהתייחס לדברים, אני אשמח אם לא תתיחס נקודתית רק לדוגמא הספציפית הזאת, כי כמו שמ. כתבה- זה לא העניין. אלא לתחושה הלא נוחה שמועברת כשאתה מכניס הנה רק חלקים מסוימים מהשיחה: שאתה תומך בצד שאותו אתה מעלה. זה, לדעתי, משהו שדורש התייחסות כנה מצידך. מקווה שלא עיצבנתי... מחברת

ברור שמרוויח- פורנו בחינם!

הי אודי, קשה קצת להתייחס לכל השאלות הקשות שהצגת. רק אומר שנראה לי שזה כמעט בלתי אפשרי להשיב על שאלות נוסח "מה מועיל או מזיק למטופל או לטיפול?"- יש כל מיני סוגים אנשים (מטפלים ומטופלים כאחד, אגב), עם כל מיני צרכים ו"תיקים", וכל מיני אינטראקציות נוצרות במרחב הטיפולי. מה שטוב לאחד עשוי להיות הרסני לאחר. אולי אסתייג קצת מהמילה "הרסני"... "מלמד-מכאיב" מרגיש לי יותר מתאים. אומר את האמת, כיוון שאינני מטפלת אינני יודעת מה היה לפני שמידע היה נגיש כל כך ברשת. קשה לי (ואולי גם לאחרים) לומר מה קרה למושגים הותיקים.. ובינינו, אולי גם המושגים הותיקים של לפני 50 שנה הם לא המושגים הותיקים של לפני 100. אולי תוכל אתה לספר קצת על חוויותיך.. (לא כי אתה בן 100 :-).. הניסוח יצא לי קצת עקום..) להרגשתי, תהיה זו טעות מצד המטפל להתעלם לחלוטין מהנוכחות הכל כך משמעותית של המדיום הזה בחיי מטופליו. יש כאן כל כך הרבה מידע (גם על המטפל) והרבה יותר קל לפרש אותו כשהמטפל לא מסרב בתוקף להכנס לשדה הזה. אני מרגישה קצת כמו מה שאומרים מצדדי הלגליזציה של סמים קלים. כשאסור וזה לא חוקי זה לא מונע מאנשים לנסות, והרבה פעמים מתגלגלים לידיהם פיסות חומר רעות ומזיקות. פשוט כי אין על זה פיקוח שדואג לך ולרווחתך. במידה מסוימת, לפחות לגבי האינטראקציה שלי בטיפול שלי, כשזה מותר ואני יודעת דבר או שניים על חייה של היקרה הזאת, מפיה, וכשזה משהו שהיא לא מרחיקה מעלינו או מגבילה באופן נחרץ את הנגיעה בו, אז המידע שאני מוצאת לפעמים ברשת מתפרש לי אחרת. מתפרש לאור האוריריות שלה, החמימות שלה, הנינוחות היחסית שבה הכרתי גם פיסות ממנה. זה כבר לא נחווה לי כמו סוד גדול או הצלחה כבירה לדלות מידע, זה נעדר דרמה או חרדה גדולה. זה פשוט חלק מהחיים. נעים לגלות, אבל לא עניין גדול. במוכנות שלה להתייחס למידע עליה באופן נינוח ולא מאוים, או לא מגביל ומרחיק, היא מעוררת גם בי נינוחות כלפיה, ויכולת גדולה יותר להביא למפגש בינינו חומרים עשירים יותר. פנימיים יותר. לפחות אצלי זה מאוד מחזק את הקשר שלי אליה. את הנכונות שלי לקשור את עצמי אליה. הטיפול הקודם היה אחר.. למעט שמה לא ידעתי עליה דבר (לפחות באופן רשמי). היא נמנעה בכל תוקף מכל דבר שהיה "שלה" (שאלתי על תחביבים). עם המטפלת ההיא חויתי לאורך כל הטיפול זרות. זרות שלה וזרות שלי. וגם הטיפול הזה נתן לי המון והיה בעל ערך רב, אבל היה שונה. אני חושבת שזה נכון יותר לזרום עם השינויים... בטוחה שגם פרויד היה מדבר קצת גמיש יותר לו היה חי היום. \\\\\ 'O-O'@ ^ /__\ לילה טוב (ל.)

אהבתי את ההשקעה בגרפיקה... :)

א. תלוי את מי שואלים, לא? אבל אין עוד הרבה פרוידיאנים קלאסייים, שאכן דוגלים בשיטת המטפל כ"לוח חלק". אצלי המקרה מעט שונה - אני מכירה אותה עוד מלפני שהתחלתי אצלה את הטיפול... והמסגרת שבה הכרתי אותה היתה כזו, שהיא סיפרה על עצמה לא מעט. אני לא צריכה לחפש עליה מידע עד היום - היא משתפת אותי כמעט בכל היבט של החיים שלה... היא אומרת לי בעצמה, שאני יודעת עליה יותר מכל המטופלים שלה. אני מניחה, שאם היא היתה חושבת שזה היה מזיק, היא לא היתה מספרת. המצב הוא כזה - בינינו - שהיא כבר אמרה לי כמה פעמים, שאני כמו הבת המאומצת שלה... תחליטו אתם אם זה לטוב או לרע... אני קצת לא אובייקטיבית, אתם יודעים... ב. חושבת שכן. בהתאם לטיב הקשר במיוחד שנרקם בין המטפל למטופל, כי כל קשר כזה הוא ייחודי, ומה שמתאים למטופל אחד לא בהכרח מתאים לאחר. אני יודעת שיש מטופלים, שדווקא מה שהכי קרוב ל"לוח חלק" מתאים להם; הם לא רוצים לדעת כלום על המטפל שלהם (ואולי זה שווה בדיקה בתוך הטיפול...?). השאלה היא, מה היכולת של המטופל להתמודד עם גבולות, לא? והרי מסתבר, בעצם, שכל המטופלים סובלים מבעיית גבולות :))). ג. אהמ... תלוי מה עושים עם המידע. ניצול לרעה של המידע, תמיד = להרס המרחב הטיפולי (כפי שלמדנו פה). בעידן האינטרנט והמרחב הוירטואלי, לדעתי כל מטפל מודע לעובדה שהשם שלו רץ בגוגל ודומיו כל הזמן, ושמצד שני, אין לו אפשרות למנוע את זה. מאידך, אם מטופל מרגיש בטוח בתוך הקשר הטיפולי, לא אמורה להיות בעיה להביא את עצם החיפוש הזה לתוך הטיפול... אני יודעת שזה כללי מאוד, ואולי קצת מנותק מהעובדות בשטח, אבל ככה נראה לי. ד. ok אודי. עכשיו הגזמת! עד עצם היום הזה הדעות חלוקות באשר לעצם המושג "נפש"... אני, אישית, לא חושבת שהמרחב הוירטואלי משנה משהו בנושא, חוץ מחשיפה לעוד רעיונות באשר לעצם המושג/רעיון "נפש". ככלל, כל אחד יכול לעשות חיפוש על עצמו בגוגל... עשיתי את זה - אין כלום! אני "נקיה". מה זה אומר עליי, בעצם? שאני לא קיימת...? שאין לי זהות? זה טוב/רע? לי טוב עם זה... אני יודעת בדיוק איפה אני קיימת במרחב הוירטואלי, אבל אי-אפשר "למצוא" אותי סתם ככה, בחיפוש אקראי. אני נגד, למשל, הרעיון של טיפול נפשי און-ליין. זה גורע מהאיכות של הטיפול והיבטים מסוימים שהטיפול מייצג. אבל יודעת, שעם הזמן זה יתפוס יותר ויותר תאוצה. כי ככה זה. ה. איך העברה, שהיא תהליך לא מודע, יכולה להיפגע מפרטים "אמיתיים"? הרי עצם העובדה שקיימת העברה נגדית מוכיחה, שהתהליך יכול להתקיים בכל מקרה, לא? או שאני מחמיצה פה משהו...? בכל זאת, אני כותבת וכותבת... המוח מתחיל להתעייף... ו. אה... יש הבדל ענק בין המציצנות של ילד קטן שמציץ ונפגע לבין המציצנות של האדם הבוגר, שמציץ ופוגע. אפרופו הודעת הפורנו, הלא ממש קשורה... הרי על מה מבוססות, בדיוק, תכניות הריאליטי השונות (האח הגדול ודומיה), אם לא על יצר המציצנות? ולפי הרייטניג שלהן - יצר המציצנות חי ובועט, ואצל אחוז גדול מאוד מהאוכלוסיה. אז יש מציצנות לגיטימית - תכניות ריאליטי, Peep Shows... יש מציצנות שפוגעת בצופה - הלוא היא זו של הילד הקטן, שתופס "על חם" את הוריו. ויש מציצנות שפוגעת בנצפה - הלוא אלה כל המציצנים למיניהם. ועכשיו המטרה היא למקם את הטיפול איפשהו פה, לא? כלומר, את מציאת המידע על המטפל, ללא ידיעתו... לא תמיד משלמים את המחיר. תלוי מה עושים עם המידע. אפשר למצוא, להסתפק בכך ולהמשיך הלאה. אפשר למצוא ולהשתמש לרעה. ואפשר למצוא, להביא את הנושא לטיפול, לדבר על כך ובעצם להרוויח מזה משהו בתוך הטיפול. ו..זהו! די. עייפתי את עצמי קשות. אם הצלחתם להגיע עד הלום - שאפו! קבלו ח"ח :).

כל כך מתאים לי לענות על רוב השאלות ואז הכל נמחק......... אז אנסה שוב והפעם בקצרה. התשובה אודי, לעניות דעתי ש- הכל תלוי! במטופל, במטפל, בשלב הטיפול, בסוג הטיפול,במידת השיתוף, בטיב המידע. לגבי הטכנולוגיה - כמובן שמצד אחד תורמת מאד לתקשורת ולנגישות לידע אך מצד שני מגיעה לרמת מסוכנות מבחינת פלישה לפרטיות ויותר מזה. בהתאם גם הרסנית לגבי המרחב הטיפולי כאשר השימוש בה נעשה בניגוד להסכמה ואף בצורה לא חוקית לעיתים. בינתיים אשלח פן יימחק שנית ואולי אענה בהמשך על יתר שאלותיך ואולי כבר אחרים יענו.

גם אני כתבתי ב google את השם של המטפל שלי, העלתי חרס בחכתי, ואז בדקתי שהוא מופיע ברישום של משרד הבריאות ולשמחתי הוא אכן רשום שם. חוסר המידע על המטפל הפגיש אותי עם חלק פרנואידי וחרד מאוד בעצמי שלי, והרי זו אחת המטרות: שהאדם יכיר את עצמו גם אם זה לא קל ונעים. מצד שני ,למרות החרדה יש גם הצלחה או נחמה בידיעה שאני יכולה לעמוד בתסכול הזה. מלבד זאת ישנו מדיע שנובע מהיכרות בלתי אמצעית למי שיש "עיניים" שהיא מעניינת לא פחות מהפרטים האישיים, מהבחינה הזו המטפל חשוף כמו המטופל.

אודי שלום, אני חושבת שפרטים כללים כמו גיל מקום לימודים וסגנון טיפול והמלצות ממטופלים או מומחים אחרים חשובים לכל מטופל ואינם נחשבים לחדירה לפרטיות. אני משערת שאתה מדבר על רצון לדעת פרטים מעבר עקב אובססיה שנוצרת כלפי המטפל או תהליך העברה /התאהבות ואני חושבת שאם נוצרת אובססיה ותלות כמו שמזל תיארה , יש לטפל באובססיה ולהבין כי יתכן שדפוס זה מאפיין את המטופל ולבדוק אם דפוס זה מוכר לו מעברו כלפי אנשים אחרים ולנסות לפתח אצל המטופל עמוד שדרה וכוחות פנימיים ולסייע לו בהפחתת האובססיה שכנראה נובעת מרצון למענה על צרכים רגשיים שבהם סובל מחסך. למציצנות כמובן יש מחיר ולעיתים כבד , החל מרגשות אשמה של המטופל וכלה בהתעצמות האובססיה.

התגובה היחידה החכמה והמבינה ביותר שקראתי כאן בנוגע למצבה של מזל. איזה יופי שיש מי שרואה. אנא הרשי לי להעתיקה ולהעלות אותה למעלה.

אודי שלום , אני מסכימה שיש כל מיני סוגי מטפולים ומטופלים ולכול אחד מתאים משהו אחר. אני אישית בטיפול כבר שנתיים אני כמעט ולא יודעת על המטפלת שלי (והמעט דברים שאני יודעת זה פרטים שהיא סיפרה - לא ניסתי לברר כלום ) . אני לא חושבת שאני צריכה חדעת כל דבר ודבר שקשור לחייה , אבל אני לא חושבת אלא בטוחה שאם הייתי מכירה אותה יותר כבן אדם , ואם היא הייתה משתפת אותי בדעות , אמונות ומחשבות שלה ואפילו דברים מסויים שהיא עברה בחיים לי זה היה מאוד עוזר ותורם להתקדמות בטיפול כי הייתי מרגישה יותר בנוח לדבר עם "בן אדם " שיכול להבין אותי ולא איזה דמות נערצת שאני לא מכירה ..(מעולם לא אמרתי לה את זה- כי אני מכבדת את "חוקי המשחק") . אתה לא חושב ?

הי לכולם, אני די חדשה כאן אז לא מכירה את הנפשות הפועלות. כתבתי כאן למזל כי דבריה נגעו לליבי וקיוויתי שמשהו בדברי יכול להאיר עבורה משהו. אני בהחלט מבינה את רגישותה ואכן היו כאן\בחלק מהתכתובת ניסוחים פוגעים או שעשויים לפגוע. אבל, קראתי את ההודעה של כולם ואחר כך את תגובתה של מזל וחשבתי כמה מוזר שדווקא!!! להודעות שהיא תופסת כפוגעניות היא עונה (אלא אם כן פספסתי משהו) ולכל הודעות התמיכה והעצות אין תגובה, לפחות לא אישית. ואז קראתי משהו שכתב רוי- על כך שייתכן ודווקא בדברים הפחות "מבינים ללב" יש עוצמה ותוכן משמעותי עבורה. יכול להיות? אני שואלת את אודי ואת כולכם האם ייתכן שדווקא בשונות הזווית ובנימה הפחות רכה ויותר ישירה יש תרומה? מה דעתכם? אין כמובן בכך שום קריאה לבוטות או זלזול

שמזל דוקא נתפסת להודעות השליליות ומגיבה עליהן ולא לחיוביות- לפעמים אנחנו נוטים להיות מושפעים דווקא מהרע שבמיעוט ומתעלמים מהטוב שיש בשפע סביבנו. ואז מצטיירת תמונה לגמרי לא נכונה שהכל אפל ושחור וזה לא ככה בכלל. יש אנשים שונים עם דעות שונות. אחד בא לשמח והאחר לפעמים לבאס. דוקא המבאס לצערי נחרט בלב עמוק יותר. אין לי מושג למה. אני אתן לך דוגמה- בחג התארחו אצלי הרבה בני משפחה. קיבלתי מלא מחמאות על האוכל, על הבית על איזה מעולה אני נראית. הרגשתי בעננים. ואז למחרת באה קרובת משפחה רחוקה שלא ראתה אותי מלא זמן והעירה לי לפני כולם: " איך שמנת!" לא יודעת מאיפה זהה בא לי כולה שמנתי בקילו בגלל החגים. ואז נהייה לי חושך. זהו! אני שמנה אני דוחה הכל מגעיל אני לא אהובה. איזה חג מבאס. כל המחמאות של אתמול נמוגו לגמרי לעומת ההערה המבאסת. הלכתי "ובכיתי" לדודה שלי המבוגרת על העניין. האם אני שמנה ומכוערת? ואז היא אמרה: כן, גם לי ההיא באה בצד והתלחשה בצורה מרושעת איך שלדעתה שמנת. התכווצי לנוכח הדברים. הרגשתי אגרוף בבטן! היא המשיכככככה: אז מה???? קילו יותר או פחות... ילדה, אל תקחי ללב מה שכל אחד אומר- " אחד בא לשמח, אחר בא להעציב" ובכל זאת, כמה שלא אמרו לי שאנינראית טוב באותו חג דווקא אותה הערה מרגיזה נכנסה לי יותר לקרביים. וכל השאר התגמד לעומת זה...

זה נכון מאד שלפעמים משהו רע אחד צובע הכל בשחור, במיוחד למי שבינינו שגם מרגיש שמגיע לו רע או שזה הדבר היחיד שהסביבה נותנת לו. השאלה שלי הייתה גם האם יכול להיות שאפשר לקחת גם מהביקורת והשאלות הבוטות משהו חיובי - "ניעור" או מראה שדווקא החיבוקים לא בהכרח נותנים? מה דעתכם?

שאת יכולה להתהלך במסיבה כמו טווס.. וכולם מחמיאים לך כמה את יפה, מהממת, נסיכתית... כמה נעים וכייף להביט בך.. ואת תצאי מהמסיבה ובכניסה שוב יגידו כמה שאת יפה ומשגעת.. והעונג היה להם שבאת למסיבה... ואת יוצאת משם מאושרת, מלאת גאווה וביטחון.. ואז ממש בקצה, ליד הרכב שלך בחנייה, יעבור איזה מכר ותיק, שאת לא כ"כ מחבבת ויגיד לך " היי מותק.. שמנת קצת, לא?" ואין מה לעשות! לא חשוב כמה אמרו לך לפני שעה שאת מהממת, יפייפה.... את בכל זאת תלכי הביתה דווקא עם ההוא היחידי שטען ששמנת מעט. תהרהרי בו לפני השיינה - תתבאסי קמעה. נו.. מה לעשות? ככה זה. (לצערי) להתראות לכולם וגם לך אודי וההמשך לילה טוב.

שלום לך, אם תעייני בהודעות למטה תראי כי כתבתי למזל הרבה הודעות תמיכה. על חלק ענתה ועל חלק לא. אולם אני, כותבת לה בשביל לתמוך בה. ולא לספק מניעים אגוצנטריים של כתוב לי ואכתוב לך. מזל נמצאת עכשיו במצב קשה. היא חוותה אובדן קשה. אדם שבאמת רוצה לעזור לא אמור לצפות לקבל תגובות נרגשות המודות לו על ישועתו. אני מאד מבינה את מזל בכך שהיא לא מצליחה במצבה האיום לענות להכל. וממש לא מצפה לזה על אף שאני שמחה כשזה קיים. פשוט כואב לי שכל-כך לא טוב לה וזה הכל.

לא נמאס לכם ללעוס את החומר של מזל עד בלי די??? כמה אפשר עוד לתת במה לנושא שממש כבר מעניין פ אף אחד. או קיי, הבנו והפנמנו... יש המצדדים במזל והכואבים את כאבה, ומבינים לליבה הדואב.. ויש את האטומים, שמגיבים בחוסר רגישות, אז אולי אחרי תגרת הידיים הזו, תניחו לעניין, ואם אפשר- אז גם לחזור לענינים היותר רציניים שהעסיקו את הפורום.

אם לא שמת לב- זה נושא חשוב מאוד ועל כן אודי העלה כאן שאלות חשובות- הודות למה שמזל העזה לעלות כאן ומשום מה נעלמה. מקווה שהיא בסדר.

. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . מחוררת מנוקבת מצולקת מזוהמת!

שלום אני גבר בן 23. בחודש האחרון מרגיש חולשה כללית, עייפות, חוסר שיווי משקל וירידה פתאומית באנרגיה. הדבר מאוד מעיק עלי ולמעשה הורס את שגרת היום יום. למעלה מחודש אני בקושי יוצא מהבית. כל הבדיקות הרפואיות - תקינות, מה שמשמח אותי אך גם משגע אותי שאיני יודע מה הבעיה אצלי. האם יכול להיות שמדובר במשהו פסיכולוגי? האם יכול להיות שבעיה בנפש משפיעה עד כדי כך על מצבי הפיזי? לפני כמה חודשים חוויות אירוע שגרם לי להלם מוחלט. האם יכול להיות שהעייפות הפתאומית באנרגיה היא בעצם תגובה פזיולוגית למצב הנפשי שלי שנפגע כתוצאה מהאירוע? אני מעוניין לפנות לטיפול, או לפחות לאבחנה פסיכולוגית,אך איני מעוניין לעשות זאת דרך קופת החולים (אולי זה יישמע קצת מיושן אך איני מעוניין שיהיה רישום של פגישותי עם הפסיכולוג). מצד שני מעולם לא עברתי טיפול ואינני מכיר אנשים שיכולים להמליץ על פסיכולוגים פרטיים. מה עלי לעשות? האם עצם פנייתי לאבחנה פסיכולוגית היא הגיונית? האם תוכל להמליץ על פסיכולוגים פרטיים באיזור המרכז? תודה מראש על ההתייחסות.

תודה ד''ר. ובכל מקרה, אודה באם מישהו יוכל להמליץ על פסיכולוג/ית טובה באזור ת''א. המייל שלי:[email protected] תודה מראש על ההתייחסות.

הבעתי בפני המטפל את רצוני לדלל את המפגשים (אחת לשבועיים) במקום אחת לשבוע,הוא מסרב וטוען שזה לא טיפול. נפגשים קרוב לשנתיים . ואשמח לתשובתך כיצד מתנהל נוהל פרידה מסודר מטיפול. בתודה.

חייב לציין כי נראה שהפסיכולוג רוצה לממן לעצמו סלון חדש על חשבונך... הוא צריך להיות קשוב לך ולאפשר לך לנסות להפחית את התלות.. תאמתי אותו עם העניין הזה.. בהצלחה..

חייבת לומר שאתה ממהר לקפוץ למסקנות...! אצה מכיר את הקשר הטיפולי שלהם? יודע מיהי רעיה ומהן הסיבות לטיפול? אולי יש סיבה לכך, שפגישה אחת לשבועיים באמת לא מספיקה? ואולי הערת הסלון שלך קצת אומללה...? ומה זה "תאמתי אותו"? עברנו מטיפול לחקירה משטרתית? תגיד, רוי - אתה בטיפול? היית פעם בטיפול? ולך - רעיה - לא נהוג להיפגש אחת לשבועיים, משום שלרוב זה פשוט לא אפקטיבי. אם המטרה שלך היא, בעצם, לסיים את הטיפול, אז זה נכון שנהוג להתחיל בתהליך של פרידה... כדאי שתביאי את לטיפול, גם את הרצון לסיים ואת שאלת ה"איך" נפרדים.

שלום, כיצד נקרא בעברית המונח Narcissistic Withdrawal? תודה רבה,

לפי דעתי הכוונה לנסיגה נרקיסיטית. אבל יש לזה כמה מובנים, ובשביל להבין למה התכוון המשורר, צריך את ההקשר שבו מופיע המונח. יש הבדל בין נסיגה במובן של רגרסיה לבין נסיגה נרקיסיסטית... אבל שוב - צריך את ההקשר.

כן אני עזבתי על דעת עצמי כול פעם שהייתי באשפוז והדיאטנית שלי אמרה לי כמה פעמים שהמשקל מסכן את החיים שלי כי אני שוקלת 37 קילו ואני לא יודעת למי לפנות הדיאטנית שלי לא מוכנה לטפל בי יותר ואני יודעת שהמקום היחיד שקרוב אלי הביתה זה תל השומר ותעזור לי אני כבר לא יודעת אך לבקש מד"ר גור לקבל אותי כי אני יודת שהוא לא ירצה לקבל אותי יותר ועכשיו למרות שלקח לי הרבה מאוד זמן להבין את זה אני כבר רוצה לחיות ולא למות ואם זה היה תלוי בי הייתי חוזרת עוד היום לאישפוז וגם אף אחד לא רוצה לקחת עלי סיכון תודה בת-אל

אני כבר הגעתי להחלטה שאני כבר רוצה לצאת מהפרעת האכילה שלי כי שמתי לב שאני הפסדתי את כול מי שסביבי ואני רוצה לחזור לחיים רגילים ואני לא רוצה להיות בפסיכאטרייה מחשש שיקחו לי את הילדה זה לא שאני חולת נפש אבל אני חושבת שזה המוצא האחרון אפילו הדיאטני שלי הפסיקה לטפל בי מה אני יכולה לעשות כי אני רוצה לחזור לתל השומר אצל ד"ר גור קודם כול ולחזור לחיים שלי לי אין פתרון כול מי שפניתי אליו לא מוכן לקחת עלי סיכון תודה בת-אל

אודי, אני עדיין לא מבינה כיצד אתה לא ער לסכנות שיש בהעלאת הודעות פוגעניות לאדם שחווה תקופה משברית? אתה לא ער להשלכות שיש לכך? כתבתי כאן באמת מתוך אמונה למצוא כאן בית זמני או קבוע,לספר קצת ממה שעובר עלי, על הטעות שעשיתי, האשמה הגדולה ואיך אפשר לתקן ואז באופן עקבי אני מקבלת תגובות מלאות בזעם ובשנאה מבלי שפגעתי כאן באף אחד. למה עלי לשייך את זה? לצרות מוחין? לרוע טהור? ואני לא מעוניינת שתעלה להודעתי זו תגובות פוגעניות (האם אתה נהנה מכך באיזשהו אופן סמוי?) מאחר וממילא לא אכתוב כאן יותר. לא שזה מזיז ...

מזל שלום, שוב את משתמשת במניפולציות על מנת להשיג את תשומת הלב שאת רוצה, שהיא ללא גבולות. את יכולה לקחת את מה שכתבתי למקום של רוע טהור ואת יכולה לנסות לחשוב אם יש מעט מן האמת במה שכתבתי. גם אני בתגובה שלי, מביע סוג של מצוקה, ואומנם זה בא לידי ביטוי בתגובה אליך (במקרה זה). ולכן לדעתי אודי השאיר את הודעתי. מה גם, שאולי יש משהו בדברי. אני, וכנראה גם X, לא יכולים לשאת מניפולציות, תובענות, אגוצנטריות. ולצערי הרב, זה מה שאני מבחין אצלך. השתמשתי במינוח גבולית, על מנת שתבדקי בעצמך לראות אם זה המצב. את לא חייבת להיות בעלת הפרעה במובן של המילה, אבל לכולנו יש קווים נרקסיסטים, גבוליים, במידה זו או אחרת. המטרה היתה, שבמקום לרחם על עצמך ולהתרכז רק במה שאת חושבת, אומרת ומרגישה, תנסי לבחון דעות אחרות, הגם אם הן נאמרות בצורה לא מתיפיפת. תאמיני לי, שאם היית קצת יוצאת מעצמך, היית מוצאת שהתגובה שלי יכולה להועיל לך יותר מהרבה אמירות מתחסדות (אני מבינה לליבך וכו'). לעיתים אנו צריכים ניעור!!! ודבר נוסף, אני חושב של-X ולי מפריעה התובענות שלך כלפי אודי, הביקורתיות. אם לרגע הוא לא יענה לך- אז את תוקפת אותו, מאשימה אותו, ולא מכבדת את הדעות שלו ואת ההחלטות שלו. זה מעצבן - מה לעשות. משהו בנימה שלך, בצורת הכתיבה שלך- מתחסד, לא אמיתי , לא רך. על כן, הקושי שלך לא תמיד מגיע ללב של האנשים, לרבות המטפלים. תנסי להתבונן בעצמך ולחשוב - איפה אני לא בסדר, איפה אני צריכה להתחשב באנשים. ( ודרך אגב, אני לא חושב ש- X נאצית, היא מבטאת את דעתה וזו זכותה!!).

רוי, יצאתי קצת מבולבלת מההתכתבות שלך עם מזל. אתה טורח מדי פעם להדגיש בדברייך את החשיבות הרבה שאתה מייחס ל- חופש הביטוי, למרחב לאחר והכי חשוב להמנע מביקורתיות. מנגד, מה שחוויתי בדברייך הם רצון עז ולא ברור "לחנך" את מזל. אז מה אם מזל נשמעת לך מתחסדת או שאינה נוגעת לליבך, מה גורם לך לבוא ולהעיד על החסרונות של האחר בעיקר כשהיא, מזל, אמרה לך שדבריך פוגעים בה. אתה לא מחוייב לקרוא את דבריה, אין לאף אחד מאיתנו את הזכות לומר שדברינו ראויים או אנו נוהגים נכון יותר מהאחר. נדמה לי שחשוב שתתן לאנשים את המרחב לבטא את עצמם על כל הקושי שיש בך לקבל את האחר השונה ממך. זה היופי בלהיות בני אדם - להבין שהאחד אינו דומה לזולתו על כל מרכיביו. לדעתי הגיע הזמן להרפות ממזל ואולי לבחון עם עצמך עד כמה אודי באמת צריך את דאגתך ועד כמה למעשה אתה מחפש במה לתסכולייך שמצאת בבור שנקרא מזל. כל רגש לא משנה באיזו דרך הוא מבוטא- הוא לגיטימי, בין אם נאמר בדרכך או בדרכו של האחר. אם לא הבחנת, מזל עדיין במצוקה, אתה לא חייב להיות רך ומזדהה אך גם אין צורך להיות בוטה. וכן למילים יש חשיבות וגם שלדרך שהן נאמרות, אז אולי כדאי שתמצא את האמצע. דבר אחרון, אתה מתעקש שמזל תמצא בדברייך חשיבות ו"עד כמה אתה צודק" בשביל מה אתה צריך את האישור הזה מאדם שאינך טורח לרגע להבין, יחסית למישהי שמכעיסה אותך אתה עושה מאמצים לא ברורים לקבל ממנה אישור שהיא לא בסדר. אינך מורה נבוכים של אף אחד בפורום הזה, זהו פורום של רגשות ושיתןף ולא מוסד המעביר את האחר סדרת חינוך. מי פגע בך כל כך? negra

מצטערת לשמוע על האונס שחווית. שאינך מקבלת כאן תמיכה אלא הודעות פוגעניות. אודי כן תומך בך אבל מנגד גם חשוב לווווווו לא לפגוע בחופש הביטוי בפורום ולהביא מגוון של דעות. וכל אחד ישפוט כרצונו. אגב, קולות הפוגעעעים לא מדברים אליי. ואני לאאאאא בעדם. בקשר לפגיעה תוכלי למצוא בית חם בפורם לנפגעי תקיפה מינית בדוקטורס. אני בטוחה שתרגישי שם אחרתתתתתתתתתת ויותר בנוח עם הפגיעה. בכל מקרה מצטטטטטטטטערת על טעוית הקלדדדדדדה- מקלדת מקולקלת. שיהיה לך רק טוב, ((((((((((((((((מזל))))))9)

ראית את ההודעה שלי אלייך למטה? (חבל שאת עדיין מגיבה רק לשלילי...) בכל אופן שיהיה בהצלחה.

שאת מחזירה את האוויר לפורום. שלך, הנאצית מהגלגול הקודם.

מקווה שהגלים הסוחפים האלה יעברו בתוכך, קראתי אותך כאן וכאבתי את כאבך.. (גם מנסיון אישי של דברים שחווית) התקשתי קצת להגיב ממקום אישי שלי .. אבל הייתי רוצה לומר לך היי חזקה ושמרי על עצמך , אולי .. המטפלת תבין כמו שאני הצלחתי להבין מכתיבתך הכואבת עד כמה את מצטערת ואם לא מקווה בתןכי כי תמצאי את הטפלת שכן תוכל להמשיך איתך מכאן למרות הכאב . אני מאחלת לך המונים של טוב , אל תקחי ללב תגובות פוגעניות של אנשים , עברת ככ הרבה .. מקווה שתצליחי לעבור גם את זה , מחזקת אותך , דעי שאת לא לבד .. המשיכי לכתוב .. תראי כמה אהבה ותמיכה קבלת פה מהרבה אחרים וטובים. אני בטוחה שאודי לא עשה כלום בכוונה , הוא באמת משתדל לתת מעצמו לכל אחד ואחד כאן. תגובות רעות .. יש בכל מקום גם בחוצ לא רק בסביבה אינטרנטית ..שהיא בכמה וכמה מגדילה את הסיכוי לכל מיני רעים להשתחל .. יש רוע טהור כמו שאמרת והרבה .. בבקשה , תנסי לא להשאב לתוכו. שולחת לך חיבוק מנחם שרית

נמאס לי מעצמי ובעיקר מזה שאין לי ממש עצמי, נמאס לי להיות שונה לא שלמה, כבר שנים רבות יש לי חיים כפולים ואפילו יותר מזה, זו מן הפרעה סודית מטופשת ביותר . כבר כמעט שנה אני בטיפול (הסיבה הרשמית:להיות אמא טובה), רוב הזמן אני סתם מדברת וא"כ מצטערת על מה שאמרתי, הרבה פעמים אני לא זוכרת מה אמרתי ואז זה יותר טוב.ודאי אצטער גם על כך שכתבתי בפורום הזה. וכאן אני מגיעה לעניין האמת,הבעייתי, קשה לי לומר את מחשבותי ואפילו עובדות מהעבר, בגלל שקיימות סתירות שאני לא יודעת איך להתגבר עליהן, וזה קורה גם בטיפול כמו בחיים, לגבי הפסיכולוג, מצד אחד הוא נראה לי מוזר אפילו תמהוני, לא הכי חכם (זה לא שאני מחשיבה את עצמי או משהו)ויש לי חששות לא מבוססים שאין לא כל כל כך הרבה מטופלים ואני מן פריירית תורנית. מצד שני מאוד חשוב לי שיחבב אותי. אני לא רוצה לפגוע בו וחוששת לאבד את אהבתו (עם הוא בכלל אוהב אותי ולמה שיאהב אותי אם אני רוב הזמן לא אוהבת אותו? ).זה לא יהיה אכזרי מצידי לשתף אותו במחשבות האלו?

לפעמים עוברת בסביבה אבל לא נשארת. מכל מיני סיבות, ונראה לי יותר חכם שלא לפרט את כולן, כי חלקן שייכות לפה... מאז התקופה ההיא הכל אחר כל-כך... הניתוק הזה, שבמובן מסוים היה הכי נכון לי (עכשיו, מאז, אני בסדר... כמו שאני מסבירה לה, זה לא שהכל טוב, אבל אני פשוט בסדר - ומה כבר אפשר לבקש יותר מזה?) - אז הניתוק הזה הוא מקור בלתי נדלה לדיונים טיפוליים מייגעים.

גם אני נהגתי לכתוב פה פעם- אבל האלימות שקיימת כאן כלפי אנשים מפחידה מאוד ואין הרגשה של הכלה. אני רק קוראת מידי פעם. מקווה שאת בסדר.

הי מתחשק לך אולי קצת להשאר בסביבה...את חסרה לי אולי את רוצה למצוא דרך לספר קצת על "הבסדר הזה" באופן שלא יהיה מייגע... מה את אומרת?

כל כך שמחה "לשמוע את קולך". את מאד חסרה לי! עם החוכמה והידע הבלתי נדלה, היצירתיות (למשל, ספרית הפורום שהקמת), הכנות ובכלל.. גם מאד מזדהה עם משפטך הראשון.. מאד שמחה שזו הסיבה ושאת 'בסדר'. אצלי לא משהו, אבל גם באיזשהו נתק.. שיהיה לך רק טוב ויותר מסתם בסדר. מיקה.

שמרי על עצמך. מקווה שהניתוק הזה .. יחלוף. חיבוק

אודי, אני מתגעגעת אליה מאוד. אני יודעת שהיא שונאת אותי שנאת מוות. אני לא רוצה להתקשר אליה אבל מתפללת שתענה לי לשיחה אחת שבה אגיד לה רק מה אני מרגישה ואסגור את הנושא הזה. בינתיים הוא פתוח ובוער. העיפו אותי קיבינימט ואין לי לאן לחזור, אין לי החזקה, אני לא מתפקדת אודי. הנטישה הזו היתה קשה מנשוא. אינני יכולה להכיל את ההרסנות שלי. הכל הרסתי במו ידי ואני ממשיכה להרוס ואני צריכה שמירה, אני צריכה לשמור על עצמי מהתפרקות טוטאלית. כרגע חיה-מתה, נוכחת- נעדרת. לא כאן.

נראה לי שאת גבולית . את בטירוף או מה? לא פלא שהיא עזבה אותך, את אגואיסטית ומטרידה.. רק את הסיפוקים שלך, שום דבר לא מעניין אותך. תתאפסי על עצמך.. נראה כאילו בתת מודע את ממאיסה את עצמך בכוונהעל אנשים, על אודי..כדי להוכיח לעצמך שאף אחד לא רוצה אותך... את מחכה לדחיה.. מה היה לך עם ההורים, בילדות, תנסי להבין מאיפה זה מגיע..

רוי, אתה מבין ששמת את עצמך בקו האש עכשיו? תיכף תואשם בכל הצרות של מזל, שלא מבינה שאתה צודק. בהתחלה הייתי היחידה ובהדרגה מצטרפים אליי עוד קולות. אז אולי אני לא טועה עד כדי כך? כי באמת נמאס כבר. כמה אפשר??? ומזל - למטפלת שלך יש עצבים מברזל ולב רחב מאוד אם היית צריכה לחצות כזה גבול לפני שהיא הראתה לך את הדלת מהצד השני.

למזל היקרה. אני יכולה להבין את הקושי שלך, רק מיש שחווה אהבה שכזאת יכול להבין באיזה עוצמות מדובר! אנשים מבחוץ יחשבו שאת משוגעת או משהו.. אך עלי לומר לך, מכל הלב, שעליך להרפות.. נסי למצוא מטפלת אחרת שתוכל להכיל את הכאב שלך, להקשיב לך.. התגובות כאן עלולות להזיק לך (רוי ההודעה שלך ממש לא במקום!) לו הייתי מועפת ע"י המטפלת שלי וודאי הייתי חשה כמוך ומתאבלת כאילו שהיא מתה. מזל, עליך לחשוב רק על עצמך! עזבי את המטפלת והרימי את עצמך! ישנם המון מטפלות מצוינות שיכולות להוות עבורך סוג של נחמה! קומי וצאי למאבק של חייך! עזבי מרחמים עצמיים, למרות הקושי הככוך בדבר.. גם אני מאוהבת במטפלת שלי אהבת אמא, אחות.. היא חלק ממני ולעולם תהא. אך את חייבת לדאוג לעצמך ועליך לעשות את הצעד הראשון, אף אחד לא יעשה זאת עבורך. אם את באמת רוצה לצאת המצב הדיכאוני הזה... חפסי מיידית מטפלת אחרת.. חדשה.. ואולי לפתוח דף חדש איתי ובפרט עם עצמך! צאי לדרך חדשה שבה תבטיחי לעצמך שאת משתנה והופכת לאט לאט להיות פחות הרסנית לעצמך.. אני בטוחה שזה מגיע לך! בהצלחה !!!

מזל היקרה, ליבי איתך, קוראת את כל מה שאת כותבת ומרגישה את כאבך. רציתי לשתף אותך, אם תרצי לקרוא, כי לפני כשלוש שנים הייתה לי מטופלת (לא כפסיכולוגית אלא בתחום אחר) שנשארה בליבי עד היום אבל לא יכולתי להשאר מטפלת שלה. היא שיתפה אותי בכך שיש לה הפרעת אכילה והייתה מתקשרת אלי ואם לא הייתי חוזרת אליה מייד הייתה נכנסת לבולמוס אכילה ו"מאשימה" אותי. ניסיתי לעזור על ידי מציאת פסיכולוגית מתאימה עבורה. ידעתי שאני לא אוכל להיות שם בשבילה מה שהיא צריכה. היה ברור לי לחלוטין! אבל עד היום, קשה לי שלא יכולתי ושעבורה נחוותה נטישה. מאד יכול להיות, מזל, שגם עבור המטפלת שלך , את בליבה והיא רוצה בכל מאודה להיות שם עבורך אבל נכון למצב הנוכחי לא יכולה. הדרך היחידה עבורך, היא לנצח את עצמך בשביל שתיכן. להצליח להיות מי שהיא תוכל לטפל בה. שלך, יוד

הצעה לתמיכה יותר אישית, תוכלי לקבל באתר של 'סהר'. נדמה לי שאם תקישי בגוגל תוכלי להגיע אליהם , או פשוט - www.sahar.co.il - - אם אני לא טועה, הם זמינים לצ'אטים משעה 20.00- עד חצות. מקווה שתמצאי את הטוב ביותר בשבילך , בקרוב. כאדם מאמין, אני מאמינה שהכל לטובתך, גם אם אינך יכולה לראות זאת כרגע. ב ה צ ל ח ה ולילה רגוע.

אודי שלום, בנה של אחותי בן 6. לאחרונה אני שומרת עליו לא מעט, יחד עם אחיו האחרים. הבעיה איתו - שכל פעם שאני אומרת לו לעשות משהו שלא בא לו הוא משתתק. הוא אפילו לא אומר לא בא לי, או אחר כך. פשוט משתתק.. מה שלצערי בדרך כלל גורם לי להתעצבן, כי הוא יכול להמשיך בשתיקה הזו זמן רב, ואין אפשרות למשא ומתן, או לשכנע אותו בדרך אחרת. זה קורה בדרך כלל לפני מקלחת או כשצריך לישון או לאכול או אפילו לסדר את המשחקים אחריו(אפילו שזה יחד איתי). אני מרימה עליו את הקול לעיתים רחוקות ובדרך כלל האוירה ממש נעימה וכייפית. לא יודעת איך להתמודד עם השתיקות האלו. עם אחותו היה בעיה של בכי, מה שהיה קל לפתור ע"י התעלמות. ניסיתי התעלמות ולא עבד, הוא יכול לשתוק הרבה מאוד זמן. בדרך כלל אני מצחיקה אותו או מדגדגת ואז הוא חוזר לדבר, אבל זה מתיש.. מה הפיתרון. אם האמא יש שתיקות כשהיא צועקת עליו. תודה ולילה טוב

אודי אשמח אם תגיב... השאלה הזו הופיעה גם בפורום השכן, של ליאת, והתשובה שלה מאד מאד אחרת משלך... אז מה המסקנה- כמספר הפסיכולוגים מספר הדעות?? לא צינית. באמת רוצה להבין.

שלום רב לך גילה, על מנת לתת לך תשובה מקצועית ואחראית אני זקוק ליותר פרטים. אודה לך באם תתקשרי אלי ל 0546670570 ואז אתן לך פרטים בהתאם תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

אודי שלום, אני סובלת כבר תקופה מכאבי ראש ובמקביל לברור התחלתי לקחת בהמלצת הניורולוג אלטרולט 10 מ"ג. המינון הנ"ל לא ממש עזר ולכן העלתי את המינון ל-20 מ"ג,אך אליה וקוץ בה אמנם כאבי הראש פחתו אך הפכתי לבן אדם עייף עם הרבה אי שקט. כמובן שהמינון ירד(על דעתי בלבד) חזרה ל-10 מ"ג. שאלתי היא היות והכדורים הללו משמשים במינון גבוה כאנטי דיכאוניים, האם יתכן שבמינון של 20 מ"ג יתקבלו כאלה תופעות לוואי. ואם כן האם הגוף אחרי תקופה אמור להתרגל אליהם והתופעות לוואי יפחתו. לדעת הניורולוג הכאבים נובעים ממתח שרירים בראש הנובע מלחץ ומתח ולדעתו זה הטיפול המתאים. לגילוי נאות אציין שפעם(בתקופתה של ליאת)הייתי משתתפת פעילה בפורום ואני נמצאת בטיפול עקב אובדן . אם אחרי כל הבדיקות אכן יתברר שזה מלחץ אני מניחה שהנושא יטופל בטיפול המטפלת מעורה בעניין. תודה,אביב.

אני בת 25 חולת אנורקסיה מגיל 14 הייתי בכמה אישפוזים ולפני שלושה חודשים האישפוז האחרון וגם אותו אני עזבתי המשפחה שלי לא מבינה אותי יש לי ילדה בבית ואני רוצה לצאת כבר מהמחלה הזאת ואני מפחדת שלא יקבלו אותי עכשיו לאשפוז מה לעשות תעזור לי תודה מראש בת-אל

שלום לך בת אל יקרה, לצערי אני לא יכולה לעזור לך בהפניה למטפל/ת מסויים, אבל רציתי לחזק אותך ולאחל לך בריאות שלמה וטובה. מהמילים שלך מרגיש שאת באמת באמת רוצה לעזור לעצמך ולצאת לדרך חדשה ונראה לי שכבר אפשר לראות בזה התחלה טובה ומשמעותית. אל תוותרי עד שתמצאי את מי שיוכל להושיט לך יד ולצעוד יחד איתך במסע הזה בכל מזג אוויר. בהצלחה מכל הלב.

כן אני עזבתי את כול האישפוזים באמע לא סיימתי את האישפוזים שלי והמשקל שלי מסוכן מאוד כך אני הבנתי מהדיאטנית שלי כי היא אמרה לי שאסור לה לטפל בי יותר כי אני צריכה אשפוז והיא אמרה לי אם אני רוצה לחזור לאשפוז אבל אני יודעעת שבתל השומר זה הכי קרוב לבית שלי קודם כול ודבר שני ד"ר גור לא ירצה לקבל אותי תודה

אישה טובה כאן בפורום ("מאיר") כתבה שאני נוטה להסתכל על חצי הכוס הריקה, כתבה שהא מנסה להאיר לי - כמה טוב יש בה. "תמיד ידעת למצוא בי עוד קצת אור שממני נעלם". אני רוצה להודות לכל אלו שתמכו בי כאן ותרמו לי מהמילים החזקות שלהם. פתאום פגשתי נפשות טובות שהמיכל שלהן גדול ומיטיב. אני מצטערת שלא השכלתי לראות זאת, התקופה שאני עוברת היא תקופה קשה, של חוסר תפקוד, זאת התקופה הקשה ביותר בחיי ועברתי דברים קשים בחיים. אני רוצה לחזור למטפלת האהובה שלי, שמהטוב שלה ארצה לקחת ומהטוב שלי ארצה לתת לה. אודי, תודה גם לך על אף שהאמירה שלך על התובענות שלי הפחידה אותי נורא ולא באה בזמן טוב. תודה לכל אלו שהזכירו את הטוב ...

ויודעים שיש בך טוב, שאת אנושית, שעשית טעות מתוך מצוקה קשה ושעכשיו את סובלת מאוד ורוצה שהמטפלת תחזיר אותך. יש לי הרגשה שהיא תחזיר אותך אחרי שהדברים ירגעו. אם תראי לה שאת בכיוון של שינוי וכמה שהיא חשובה לך. את זה אנחנו כאן יודעים.

מזל יקירתי, המשיכי להיות חזקה, להתמודד עם המצב הקשה. לאורך כל השבוע המשכתי לקרוא אותך, וכל כך מבינה אותך... ממשיכה לכאוב את כאבך, נפגעת יחד איתך מאנשים מסויימים פה בפורום שמרשים לעצמם לבקר ואף להתקיף את סיבלך האיום. מזל יקרה, כל התחושות שלך הכי מוצדקות שיש. את נכנסת לקשר משמעותי מאד בעבורך, את אהבת אותה בכל נימי נפשך, אבל לבסוף את חשה שהותירו אותך בשטח שומם, פצועה, מדממת ובודדה כל-כך. לו יכולתי הייתי באה, מחבקת אותך, בוכה איתך, ומתבוננת בך בעיניים כה מבינות... מקווה שאת זוכרת שעליך לשמור על עצמך. זכרי שאת נשמה טובה שבאת למטפלת על-מנת לתקן את המעוות ולכן מגיע לך הטוב ביותר, וחלילה אל תפגעי בעצמך בשום דרך. מזל, אני אשמח אם תמשיכי לשתף פה בפורום את המשך הדברים. ביי.

שלום רב, שאלתם על טיפול, אז אומר רק למי שלא יודע שטיפול גם מביא איתו הרבה נזקים נפשיים. בשיטוטיי בפורומים הרבים, אני חוזה בהרבה מאוד תגובות על נזקים שנגרמו לנפש המטופל כתוצאה מטיפול. אוכל ללקט עבורכם את כל הלינקים ולשלוח. הרבה פעמים נאמר שם איך מטפל כזה או אחר אינו מגיב למטופל, אינו לוקח אחריות מקצועית ואטום רגשית מולו. הרשויות עצמן יודעות על מחדלים רבים של מטפלים ועל חוסר כשירותם של רבים אחרים. בימים אלו התכנסתי אני, מספר עורכי דין, ופעילים למען זכויות החולה בגיבוש תוכנית לייסוד עמותה למען זכויות מטופלים שנגרם להם נזק נפשי כבד כתוצאה מטיפול פסיכולוגי ו/או פסיכיאטרי. כרגע אהיה קצר בדבריי מאחר ואני עסוק, אבל אשמח לשלוח את כל האינפורמציה בהמשך וכן לקבל תגובות הן ממנהלי הפורומים השונים והן ממטופלים. בברכה, זאב

אני אשתף קצת. לא בלי להשמיץ - זה חלק מהכיף. חממתי במשך שני עשורים (לא רצוף...), כמה וכמה כורסאות, שכשאני חושבת על זה, ומעניין לעשות על זה מחקר,הן נשאו אופי שדי התאים לאזור הגיאוגרפי שבו התנהל הטיפול (תחשבו על קליניקה בירושלים עם אופי מעט מזרח תיכוני, וכורסא שהגיעה בירושה מהסבתא הייקית בנהריה. לאודי במשגב, בגילון, יש כורסא פשוטה ואופי אוריינטלי- רוחני משהו. נניח כרית שבאה מהגלריה המקסיקנית?). הכורסאות היו נוחות, תמיד. אני לא הייתי נינוחה. עכשיו אני יושבת על כסא עץ פשוט על יד שולחן פשוט (איקאה), בחרתי שלא לשבת בדואט הכורסתי, וקורים דברים. אני עושה טיפול באמנות ואחרי זמן אני יכולה לראות איך ביטויים ויזואליים לכאורה פשטניים, הפשיטו ממני קליפות וגלימות ופחדים. יש גם מילים. הרבה מילים. רובן מגיעות בכתב. וזה לא ככ פשוט כמו שזה נשמע. אני נושאת עלי תוויות של הפרעות נפשיות, אני מחפשת את הפינות כל הזמן, אבל השתחרר איזה פקק. הבנתי קשר (משהו שלמרות חיי זוגיות מוצלחים לא ידעתי) הבנתי משא ומתן הבנתי כעס הבנתי אכזבה הבנתי ערך ואמת. ויש עוד דרך. ואני מבינה שהכל מתחיל ונגמר בי, למרות שזה קשה כל פעם מבינה קצת יותר. אלה שכבות דקיקות מאוד שבסוף הופכות למסה.

מאז שקראתי את השאלה אני לא מסוגלת להפסיק לעשות מין חשבון נפש... כמה התקדמתי בטיפול או אולי אפילו השתנתי?13 שנה אני בטיפול עם אותו המטפל...אילו החיים שלי היו במצב סטטי אולי היה לי קל יותר לענות. אני יכולה להעיד שלמרות המאניה דפרסיה אני חיה חיים רגילים למדי,ללא אישפוזים,עם עבודה רגילה ושאין אדם שיודע כמה פעמים הייתי קרובה להתאבדות חוץ ממנו,המטפל שלי.למדתי לחיות עם החולי,להכיר אותו טוב טוב לרוב למדתי להזהר בעיקר מההיפו מאניות האהובות שלי. אבל לא הכל נוצץ... 13 שנה ואני עדיין לא אוהבת את עצמי ומפחדת מהחיים.על זה אנחנו עדיין עובדים...

נושא מעניין :) אני אחפש ראיון שקראתי עם אסי דיין שמביע תובנות משעשעות ודי נכונות לגבי טיפול פסיכולוגי.

וואי, אודי... יו?, עץ כלבבי :-) כל-כך פינטזתי על עץ כזה. תודתיים כפליים. אממה, כעת, משנפתח, מתבלבלות לי המילים. איך אפשר למצוא אותן ועוד מהר כל-כך וגם לחבר. ... הרהרתי רבות בנושא, ביני לבין עצמי, וגם ביחס למקום הזה - הפורום. לעתים נראה לי שאחדים מאיתנו מביאים את עצמם לכאן בצורה די דומה על פני תקופה לא קצרה. לפעמים, לדעתי, יותר מודגש מה לא הושג, או אותו מקום תקוע, ופחות מתמקדים במה כן. כך שיוצא שהמדגם מייצג תמונה מעט חלקית אולי קצת מוסתת. במחשבה נוספת, גם למי שמדגיש את ה"אין" יכול "לברוח" די הרבה וללא משים דיבור לא מבוטל אודות ה"יש"... בכל זאת ולכן, על מנת טיפה'לה להשלים - לעץ כזה יש חשיבות גדולה בעיניי. ... לרגע חשבתי גם על כך שאולי מי שחל בו שינוי משמעותי ויש בו משהו שלם יותר, מונח, כבר לא מגיע לכאן או כמעט שלא מגיע. ואולי זה לא בהכרח נכון. לא'דעת. טוב, יאללה. היום במיוחד חשוב לי לענות לעצמי על השאלה המורכבת בגלל הפגישה האחרונה שהייתה מאד קשה לי; בגלל שהיה לי גם ניסיון טיפולי אחר, שחל שנים קודם, שונה לחלוטין; וגם, גם בגלל שהסביבה שלי פחות מבינה את עולם הטיפולים, ולעתים לא ממש תומכת. ואנכי, יכולה להתבלבל ולהזדהות איתה... בכל זאת קצת היסטוריה - את הטיפול הקודם, שחל לפני שנים רבות, איני זוכרת במיוחד. רק פרטים מעטים. לא נוצר בו קשר משמעותי, הישגים איני זוכרת, קצת זוכרת אולטימטומים שהוצבו לי לשינויים חיצוניים, כאלה שבהיעדר בסיס יציב לא הצליחו להחזיק מעמד (באם בוצעו) ובעיקר זוכרת את העובדה שיום אחד הפסיכולוג אמר שאין התקדמות והוא לא רואה איך יוכל לתרום לי, וכך שלח אותי לדרכי. מאחר שלא הייתה בכלל עבודה על פרידה, לפחות לא משמעותית, או כזו שאני זוכרת, יצאתי מהטיפול במצב גרוע משהגעתי אליו. גם לא ידעתי כלל להחזיק את עצמי בכוחותיי. בדיעבד, הסתבר שככל הנראה זה היה קריטי עבורי. היום, אחרי תקופה לא מבוטלת של שיחות חדשות, אני יודעת לומר שלקחתי את עצמי משם למקומות של הרס גדול רב שנים. הזנחה מבישה. השתמשתי ללא דעת (גם) בהפסקה כטריגר למשהו מרחיק לכת. בכל אופן, המטפל הנוכחי הבטיח לי שהפסקה חדה (ככל שזה תלוי בו) לא תקרה בטיפול העכשווי. עבודה על פרידה תהיה, גם אם בשל אילוצי מציאות לא משמחים הטיפול יסתיים מוקדם מידי ובטרם עת. בנוסף, גם אעדכן קצת אודות המצב מתוכו כותבת את דבריי כרגע - הפגישה האחרונה הייתה קשה לי במיוחד, עלבון כבד עד כדי כך שכמעט לא הצלחתי להרגיש אותו ככזה. במשך מספר ימים המחשבות שלי הרחיקו לכת מאד, פתאום הפן הזה באישיות של המטפל לא הכי אהוב עליי, ולא השיטה ולא הגישה... אבל, יודעת שאנסה לחזור לשם כדי לבדוק מה קורה עם המציאות. ואחזור, גם כי אני זוכרת - והנה הכותרת החשובה לנושא השרשור - אני זוכרת לומר לעצמי ש - הטיפול הציל את החיים שלי (או את מה שעוד נשאר...) ... איך הגעתי בהתחלה? אפילו את הפגישה לא יכולתי לקבוע לי. בכוחות אחרונים הצלחתי לבקש ממישהו שיפתח עבורי דלת. היכנשהו... הגעתי כשבאזורים מסוימים בנפש כמעט לא היו הפרדות ומחיצות, בליל ועיסה, ללא איתור רגשות, ללא יכולת לתת להן מילים בכלל. אזורים אחרים לא היו מקושרים ביניהם כמעט. כמעט כל דבר שעבר לידי נדחה ולא הסכים להיקלט, או להיזכר או להיעכל. לא טריוויאלי היה להסכים לטפל בי. וההתקדמות איטית כל-כך. למדתי להשתמש במילים בעברית במשמעותן העמוקה. ביניהן מילים שמתארות תחושות ורגשות. מילים שרק הכרתי כמשהו שמופיע במילון, אך בעצם היו זרות לי. רחוקות. למדתי איכשהו לחבר משפטים. פסקאות. למדתי, ולא רק לדקלם, אלא ממש להבין ולחוות. למדתי על עיוותים בתפיסה. על סטיות. על משאלות ועל מקורן של חרדות. על קשרים ועל התנהגות. חולשות, חסרונות. חלקיות. קרבה. התמזגות, נפרדות, גבולות... ("מילים שלמדתי בטיפול, מילים קרובות, מילים רחוקות" - גם זה עץ שחשבתי עליו פעם). ולמדתי להקשיב. ומה עוד? שיקוף חסר לי כל-כך (כולל אותו שיקוף הקדום) והבלבול עודנו. ואפרופו שיקוף - בטיפול, שבו כבר נוצר קשר קשר, הוצבה מראה. ישרה כזאת. ממורקת. משהו משהו... ;-) ויש גם שינויים חיצונים. שינויים שלא ניתן להסתיר או להסוות או להחביא. שינויים פנימיים כחיצוניים כאלה שמעבר לנקודת האל חזור. עם זאת, עדיין קיים פער עצום, מבהיל, מסוכן (בגלל אובדן של זמן נוסף, למשל), בלתי אפשרי כמעט. פער בין מה שכבר שנבנה בפנים, לבין הנגלה החוצה. כאן אנחנו עוד צריכים לגעת באזורים העקשניים והקשוחים, בים של חרדות וכעסים. טיפול לא קל, כואב להחריד. אבל איך אפשר לצמוח מבלי לכאוב. וישנם רגעים כואבים במיוחד. הם אולי מביאים עימם רגרסיה לפרק זמן מסוים, עם זאת, עשויים להיות אפקטיביים, ואפילו מאד, לטווח רחוק. עוד לא שלם. מעט. מאוחר. כמה לא קל לחיות עם זה. והלוואי ויכולתי לבכות. אז כתבתי לי (mp) החרדונית

שלום לכם אודי וחברי הפורום, MP הציעה שנשתף בחוויות טיפול ... אני חדשה בפורום הזה, כתבתי פה קצת - גם בניק הזה וגם באחר. אבל בעיקר קראתי והתרגשתי. אני רואה כמה המילים של אודי חשובות עוזרות כאן וחושבת על הטיפול שכל אחד מאיתנו עובר. בטוח שזה משמעותי מאד. אבל (והוא גדול האבל) הטיפול כשהוא טוב ומשמעותי מביא איתו הרבה עומס רגשי שלפחות במקרה שלי לא מאפשר שלווה. אני כבר יותר משנתיים בטיפול והוא הביא איתו התמודדות וכאב יחד עם המודעות. בנוסף, לפחות מהניסיון שלי, מערכת היחסים שנוצרת מוסיפה המון למורכבות בחיים (גם לטוב וגם לרע) ואז כשנוצרת מערכת יחסים משמעותית (כלומר הטיפול טוב) באה איתה גם הפגיעה וההבנה והמוגבלות של המטפל כאדם. התחושה שהוא אינו יכול לעיתים לתת את מה שאת צריכה. שלעיתים הוא גם יכול לפגוע, דווקא בגלל הקירבה. כלומר טיפול יכול להיות בו זמנית משמעותי אבל לא בהכרח רק מועיל. זוהי בכל אופן הזווית שלי אודי, אשמח למחקרים שהצעת את כל זה כתבתי לפני השירשור אבל עכשיו קראתי וחשבתי שלא התכוונתי לכך שהכל שלילי אלא דווקא למורכבות שככל שיותר חזק ומשמעותי כך נטוע בו גם הכאב והסיכון. אבל כנראה שככה זה בכל מערכת יחסים... לוליטה

שלום לכם אודי וחברי הפורום, MP הציעה שנשתף בחוויות טיפול ... אני חדשה בפורום הזה, כתבתי פה קצת - גם בניק הזה וגם באחר. אבל בעיקר קראתי והתרגשתי. אני רואה כמה המילים של אודי חשובות עוזרות כאן וחושבת על הטיפול שכל אחד מאיתנו עובר. בטוח שזה משמעותי מאד. אבל (והוא גדול האבל) הטיפול כשהוא טוב ומשמעותי מביא איתו הרבה עומס רגשי שלפחות במקרה שלי לא מאפשר שלווה. אני כבר יותר משנתיים בטיפול והוא הביא איתו התמודדות וכאב יחד עם המודעות. בנוסף, לפחות מהניסיון שלי, מערכת היחסים שנוצרת מוסיפה המון למורכבות בחיים (גם לטוב וגם לרע) ואז כשנוצרת מערכת יחסים משמעותית (כלומר הטיפול טוב) באה איתה גם הפגיעה וההבנה והמוגבלות של המטפל כאדם. התחושה שהוא אינו יכול לעיתים לתת את מה שאת צריכה. שלעיתים הוא גם יכול לפגוע, דווקא בגלל הקירבה. כלומר טיפול יכול להיות בו זמנית משמעותי אבל לא בהכרח רק מועיל. זוהי בכל אופן הזווית שלי

איך מעתיקים?

$%#@&%$&**&&^%$#@^^*&)&%%$#@#@#^*U:LJNFTHHF^$$@ $)*IUJKJ)*^^$$%#@ROKJR^%$#W@DCLO**^$##WETבלאגןןןןן בלאגן בלאגן בראש בלב בנשמה המוח כבד כמו טונות של עיסה מבורדקת הכול מהכול והרבההההה!!!!!!!!!!!!!!יש בראשי להקת שדים מרקדת מקפת מסחררת בלווי ה-ש-ט-ן לא יכולה לשמוע ולא יכולה לא להקשיב לא יכולה לראות ולא מצליחה לעצום עיניים מותשת מותשת מותשת הצורך מול הרצון מול היכולת מול הכאב מול הראש שמתפוצץ מול המאבק הבלתי פוסק מול הלא להבין דבר רק להרגיש רע רע רע וכואב ושורף ורע זה לחיות עם ריח המוות ולהשאר מתה בחיים!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אם יש כאב, מאבק ויתר הדברים שכתבת - את לא מתה. קשה לחיות, זה נכון. אבל את לא מתה.

שלום, צריכה עזרה, אני בדקתי באופן לא כל כך מוסרי (לא חוקי במיוחד) פרטים בסיסיים על הפסיכולוגית שלי- גיל ומצב משפחתי. חדירה לפרטיות........ אני מרגישה שחייבת להתוודות בפניה. אני מפחדת. אולי היא תפגע, אולי תפחד ממני, אולי זה יעיק עליה, אולי היא תגיש עלי תלונה? אולי היא תעיף אותי מהחדר? תבקש לסיים את הטיפול? עד שנרקם משהו יותר קרוב מצדי, עד שאני מוכנה ללכת צעד אחד קדימה, להחשף עוד, להיות רכה יותר, אני מבינה שלא אוכל לגמריי כל עוד אתוודא. אבל מהם הסיכונים שלי בהתוודאות? אני כל כך אדם שומר חוק, מוסרי. אין לי שום עבר פלילי. עשיתי את זה מכיוון שהיה לי קושי לשאול אותה בפשטות את מה שרציתי לדעת עליה, מתוך מקום של פחד מול סמכות, וקושי להראות לה שהיא מעניינת אותי קצת. מה עושים? מה הייתם ממליצים? לא הייתי רוצה לעשות משהו שיפגע בה, בי, בטיפול. תודה.

הם יאכלו אותך חיה, כמו שעשו לי -הם עשו לי רצח אופי!!!! אל תשמעי לאף אחד, רק אני מכירה אותם. תתרחקי מהם, תזהרי מהם. מאז המקרה אני ספונה בביתי בחרדות, את לא יודעת מה עשו לי- רצח אופי.

היי שליו אני דווקא חושבת שחשוב מאד לשתף ולספר.. עצם הכמיהה שלך לדעת עליה חשובה לטיפול. גם אני עשיתי מעשה נורא כלפיי המטפלת שלי, ואני יכולה לומר לך שהמטפלים מודעים לכך שהמטופלים בודקים אודותיהם ולוקחים זאת בחשבון. המטפלת שלי לימדה אותי שזה בסדר לטעות, והיא סלחה לי ובכך הועצם הקשר עוד יותר! אני חשה את אהבתה כלפיי והיא לימדה אותי לסלוח לעצמי. אינני יודעת מה עברה מזל, אך לטעמי אם את חשה שאינך יכולה לשמור זאת בסוד.. משמע שאת צריכה לדבר איתה על כך.. ולקחת את הסיכון שהיא תסיים את הטיפול. אך לדעתי מטפל טוב יסלח לך. אני חייבת לציין שעשיתי מעשה באמת קשה ביותר. אני יודעת על המטפלת שלי ה-מ-ו-ן. והיא יודעת מה שאני יודעת עליה.. כעת קל לי יותר, אני יכולה לנשום.. אין דפיקות לב יותר. ויותר מכל - אין סודות לעולם! בהצלחה!

מה ההיסטריה? לא כולם עשו את מה שאת עשית, נכון? תפסיקי להלחיץ אנשים. קחי ת'עצמך בידיים ותרגיעי כבר.

היי, רציתי לומר לך שהעברת בצורה ככ עדינה את הכמיהה שיש לכל אחד ואחת מאיתנו עמוק בלב - לדעת "רק עוד קצת" על הצד השני .. שמטפל בנו. הרי בעצם בטיפול ..צד אחד (המטפל) נשאר ככ אנונימי - וזו בעצם למטרה בהחלט נעלה ..שמקדמת את הטיפול ומאפשרת להזמין יחד בקשר קרקע פוריה יותר לטיפול.. והצד השני את כמטופלת ככ חשופה לפרטי פרטים .. מול אדם שלפניך, אני לא חושבת שעשית משו "ככ לא מוסרי", להיפך זה נשמע לי הגיוני לחלוטין ואנושי, אני חושבת שהיה כדאי כן לשתף את המטפלת .. להסביר לה בדיוק את מה שהבאת לכאן , מה בעצם הניע אותך, אני בטוחה כי אם את בידיים טובות ואצל מטפלת מקצועית , האפשרות לדבר על הדברים תתן לך להרגיש טוב יותר , ואולי אפילו תחזק את הקשר בין שניכן , אל תחששי .. אני מניחה שמטפלים מודעים לרצון העז שיש לנו לדעת עליהם עוד קצת .. גם אם לא כולם מממשים את זה . בכז .. מחזיקה אצבעות, שיהיה בהצלחה!!! שרית

היי ד"ר לא חוקי במיוחד- זה בעצם לבדוק עליה פרטים בסיסיים (גיל ומצב משפחתי) בתוכנה כזו, שיש לחברתי בעבודה , לצורך עבודה בלבד... אשמח אם תכתוב לי האם היא יכולה להפסיק טיפול על כך. תודה..

שלום, אני צריכה הדרכה/עצה. עוד כמה ימים אני מחליפה קידומת... אני ממש לא מאושרת בחיי - כל כך הרבה פעמים ניסיתי לפתוח דף חדש ולא הצלחתי. בערך 10 שנים אני נשארת באותו המצב כפי שהייתי וכלום לא משתנה, למרות המאמצים שהשקעתי. מרגישה את עצמי מרוקנת, תשושה וחסרת יכולת בהכל, מלאת כעס, ממורמרת ועצבנית. האנשים בדרך כלל בורחים ממני. אני מנותקת מהחיים ומהעולם. לא מצליחה לעשות שום דבר. הכל חוזר חלילה, אני חיה באותם המעגלים שלא נגמרים, כמו רקורסיה, אבל בלי סוף. שום דבר כבר לא מענין אותי, תעזרו לי בבקשה לצאת מהמצב התקוע. התחלתי ללמוד אינספור פעמים - אבל נאלצתי להפסיק כל פעם כשאני לא מצליחה בבחינות, למרות שבמהלך הלימודים כל העבודות שלי מצויינות ואני מקבלת פידבקים יפים מהמרצים. כבר השתכנעתי שאני מפגרת. הגבר שאני אוהבת לא מעונין להיות איתי, אבל דואג לי מאוד ונשאר החבר הטוב ביותר שלי. אני מאוד מתקשה וליתר דיוק לא מצליחה להכיר ולבסס קשר עם גברים וסתם אנשים בכלליותם.היחסים עם הסובבים אותי נהיים גרועים מיום ליום. אני כל הזמן סחוטה ועייפה, כבר מהבוקר מיום ביומו. למרות שהבדיקות שעשיתי בקופת חולים מראות תוצאות נפלאות. אני מרגישה לבד. בודדה. חשוך לי ומפחיד. כבר לא יודעת מה לעשות וממה להתחיל. איך יוצאים מזה?

אודי היקר, אודה לך אם תשלח לי.. המייל שלך.. המייל שלי = [email protected] הטלפון = 054-7549898 ולהזכירך, אני גם מנהל פורום "התמודדות עם מצבי מתח, לחץ ןחרדות" ב-דוקטורס'. שבת שלום מאיר

בזמן האחרון אני מרגישה עצבות נוראית... איני יכולה להפסיק את העצב, המחשבות, הזכרונות.. אני מתפללת שיקרה לי משהו על מנת שהכל יפסק... המחשבות לא מפסיקות!!!!! ולא יכולה לשלוט עליהן אני חושדת בכולם שהם רוצים לפגוע בי, הפכתי לפרנואידית חוששת כל הזמן..

תודה על תגובתך, אני לא יודעת למה אני חושבת את זה, אבל אני לא מצליחה לשלוט על זה. אני מרגישה שכולם עוינים לי, שהם מדברים עלי והגיעו ל"הסכמות" לגבי. אולי מקנאה, אולי סתם מישו רע אחד הסיט את כולם. כל דבר שקורה, אני בודקת, כי אני מפתחת תיאוריה שזה בגלל העוינות. אני חוששת שאני הופכת לפרנואידית אבל אני ממש מפתחת אצלי בדימיון תיאוריות קונספירציה נגדי. לגבי העצב- יותר מדי זה כבר לא חיים. זה להיות חי-מת, מהלך בעולם זר ומנוכר. תודה.

מוצפת מוצפת מוצפת מוצפת חנוק כואב כול כך כואב רועדת!!! מנסה לנשום להרגיע ואין אין אין לי אויר מרגישה!! יש גוש ענקי בגרון שלא נותן לבלוע ולא להקיא. מנסה לשמוע את קולה וכול מה ששומעת כמו תופים זה את הדופק המהיר ודי אלוהים בא לי לצרוח! מרגישה שכול העולם יושב לי על הורידים וחופר וחופר ונמאס לי לא יכולה להעיף אותם מבלי לפגוע להעלם לברוח לברוח לברוח!

חזרתי אליה... לא יכולה לדבר. יש כאב, נכון. הוא קיים ללא כל קשר אליה. אבל מה? אני משתמשת בה על ידי הכאב שלי. ובנתיים.. לא מוכנה לדבר. לא יכולה. מפחדת להשתמש בה. אוקי, הבנו. כל שאני מכירה זה ה'רע' השליליות. שם יש חיים.. אבל מה עכשיו..? איך לא משתמשים בה כדי לכאוב עוד יותר..? ומה עושים אם הכאב שקיים שם ללא כל קשר אליה? איך הוא יתבטא בצורה בריאה..? איך הוא בכלל יכול להתבטות אם אני מפחדת ממנו ממה שהוא יכול לעשות לי ובי אני לא מבינה את עצמי. אני כועסת על עצמי. אני מתוסכלת. אני מפחדת עסוקה באכילה רגשית.. המוח שלי אומר לי שאני רוצה לאכול את זה וזה וזה והגוף שלי מתחנן ואומר לי שהוא לא רוצה את זה וזה וזה ואני פוגעת בו ובי כולי התחבטויות. הדבר היחיד שהינו וודאי הינו האמביוולנטיות.. איך מסירים את המסיכות האלו, המונעות ממני להתקדם אל עבד הצמיחה..?? איך למען השם.. איך?????? :( ~נילי~

היי אודי כואב לי...אני לא מסוגלת לעבור את זה...הכאב הנצחי הזה בסוף ימוטט אותי.. לא יכולה עוד..הכאבים האלה קורעים אותי מבפנים..אני באה לרשום מילה וכלום לא יוצא.. ואפילו אין לי כסף לטיפול.. התקשרתי עכשיו להגיד לו שגם לפגישה בשבוע הבא לא אוכל להגיע..רציתי(למרות שאני לא מגיעה לפגישה) שהוא ישמע את הזעקה שלי וכמה כואב לי..שיגיד שהוא פה איתי שהוא לא הולך לשום מקום..רק כמה מילים ממנו שאולי יפיגו את הכאב הנוראי,זה כבר בלתי נסבל..הוא עמד אדיש מול הכאב.. אני כועסת על עצמי שהתקשרתי..כי אולי לא הייתי מתאכזבת.. אני נחנקת מכאב..זהו..נמאס לי..בא לי לקבור את עצמי איפה שהוא מתחת לאדמה.. אין לי כוח לכלום ..רק רוצה לישון הנפש שלי מתפרקת לגמרי לרסיסים..אני שונאת את עצמי.. אני מקולקלת ... כואב לי ואני לא יודעת איך ממשיכים מכאן.. כואב ..אני לא רוצה יותר מרגישה שקורסת ..תחת הלחץ.לא יודעת לשלוט על המחשבות האלה שלא נותנות מנוחה.. תודה שקראת..וסליחה שמוצפת..

אודי, יודעת שזה יחלוף גם אם לא לגמרי אבל לפחות יהיה קצת יותר נסבל.. כרגע קשה לי לראות את זה.. תודה על הרגישות שבתגובתך ,ותודה שאתה כאן חן

כואב לשמוע את כאבך החד .. הזעקה נשמעת היטב היטב.. ככ מבינה אותך , ויחד עם זאת .. אני מקווה שתצליחו לעבור את הגל הזה .. בעניין הכסף.. וכן להמשיך טיפול . אני לא בטוחה שהוא אדיש אלייך , אבל את יודעת .. כל תגובה שלא תהא , תחווה כאילו הוא לא מספיק שם.במיוחד בטלפון .. הפרשנות יכולה רק לפגוע אולי תנסי לומר לו עד כמה את זקוקה לו ?.. בלי כל הרמזים .. או המחשבה כי הוא ינחש מה עובר לך בראש ? חן .. דואגת לך , ואת לא אמורה להיות כרגע בלי טיפול בכלל .. ניסית ליצור קשר עם 1202מרכז תמיכה ?.. הרי יש טיפולים תומכים גם שמסובסדים במחירים מאוד נמוכים? אני יודעת שזה לא תחליף לו .. אבל זה גם משו שיחזיק אותך , עד ש.. אני כאן בשבילך.. ואני רואה גם שאודי ככ רגיש ואכפתיי בתשובתו אלייך.. כך שיש לך פה מקום .. ומרחב ..אז המשיכי לשתף.. ולהעזר כמה שרק את יכולה . חושבת עלייך. מחבקת , שרית

שרית יקרה כמו תמיד מרגשת אותי במילותייך.. כל מה שאמרת בתגובתך..אמרתי גם לעצמי אבל שורה תחתונה..זה לא כזה פשוט. אל תדאגי לי.. למדתי לא להתייאש.. תודה על דברייך. מקווה שיבואו ימים שקטים יותר שתגיע לקיצה התקופה הזאת..מייגעת ומתישה.. מקווה לתקופה טובה יותר.

שלום לאחרונה קורה לי משהו ממש מעצבן שמקשה עליי מאוד. דברי המטפל וגם דברים של אנשים אחרים נראים לי דברים של "פסיכולוגיה בגרוש". כאילו אני חושבת על עצמי כעל אדם חריג, נמצאת בכלל על סקלה אחרת ושאחרים הם הנורמליים והמלצות שלהם לא תקפות לגבי. מכאן שאני מתחילה לחשוב שהמטפל שלי לא מבין אותי ולא יכול לעזור לי. וצורת החשיבה הזו נראית כל כך נכונה והחשיבה הבריאה נראית מעוותת. מה שאני מנסה לעשות אני מנסה לחשוב הגיונית על המצבים האלה אבל עדיין חוזרת לאותו דפוס של חשיבה. ממש קשה לי עם זה. אני לא מבינה למה אני חושבת ככה. אני מרגישה שכאילו אין לי שליטה על זה.אני מרגישה שזה פוגע בקיום הבסיסי שלי ומוביל אותי לתחושות של התפרקות. אוף מה אני עושה עם זה?

הי אודי, רציתי לומר שאני ממליצה לכולנו לעשות טיול שבועי בבית הקברות הקרוב- כמה מתים יש שם, עולם שלם בפני עצמו. שתיקת המתים, מצבות השיש הכבדות הרגיעו אותי קצת היום. ללמדנו שחטא היוהרה, או ה"היבריס" בלשונם של היוונים הינו משגה של אלו שאינם מכירים בזמניותם. ללמדנו אודי שכולנו שייכים לאותה אינסטנציה. אתם אלו שתכריעו את גזר דיני? ישויות בשר ודם? ממליצה לכולנו ביקור שבועי בבית קברות- טוב לנפש, טוב לדעת, טוב למודעות.

שמוצץ תשומת לב לחינם ?... אולי דיי , עזבי את אודי כבר ! המטפלת שלך , אם הייתה כזו ..או שאת סתם פרנואידית .. באמת צדקה! את קטסטרופה!

זה ממש מעליב, אתה ממש פוגע. אני ממש לא טרול. אני פגועה. אני חווה נטישה קשה ואתה בוחר להעליב. אודי מדוע העלית את ההודעה הפוגענית הזו?

מישהי שמתחילה להבין שמשהו כאן מאוד לא הגיוני!

טרול פוגע בדברים שאנשים כותבים. מזל לא פגעה כאן באף משתתף אולי היא נודניקית בעייניך כי היא נואשת ובמצוקה אבל לכנות אותה קטסטרופה?! אולי היא לא כותבת יפה כמוך או מתנסחת בבהירות כמוך או בצורה ספרותית.. דרך אגב, היה נסיון כאן להאשים גם אותך בגניבה ספרותית פעם אז את יודעת על בשרך מזה שתוקפים אותך. ממש לא אהבתי! ומזל, תהיי חזקה בבקשה.. קיבלת כאן הרבה תמיכה מהגולשים. אם אודי הפסיק לענות לך אז יש לו את הסיבות שלו.. אנחנו הגולשים שמחנו לעזור לך..ומבינים שאת במצוקה ולאף משתתף כאן אין זכות לתקוף אותך ככה ולכנות אותך בשמות! אל תתייחסי.. סתם אנשים רעים!

זה אמור להיות פורום תמיכה ולא במה לשליחת בומרנגים הדדיים - פגיעה בנקודות החולשה שהאדם חשף. גם מי שרעב לתשומת לב - זקוק לעזרה ותמיכה. בבקשה לסמוך על אודי שיודע להתמודד ולהגן על עצמו בעצמו.

הי אודי לאחרונה אני חולמת שאני מגורה מינית (לא בגלל מישהו ספציפי או בגלל הסיטואציה) ואני לא יכולה לעשות עם הגירוי הזה כלום כי פתאום אימא שלי נכנסת לחלום ואני חשה בושה על המחשבות שלי והרצונות המיניים שלי.כשאני מתעוררת אני לא מרגישה מגורה.אני חייבת לציין שאני זוכרת כאשר הייתי קטנה שאימא שלי הייתה תופסת אותי מאוננת ומסתכלת עלי במבטים מוכיחים כאלה או מבקשת ממני להפסיק.זכורה לי תחושה מאוד לא נעימה ובושה.השאלה שלי היא מדוע אני חולמת על כך לאחרונה?והאם ההתנהגות של אימי בעבר בנוגע לאוננות שלי כילדה משפיעה על התפיסה שלי לגבי אוננות או יחסי מין כיום כאדם בוגר? תודה

מדוע? חיכיתי באמת. שאלתי שאלה רצינית. לכולם ענית חוץ ממני. זה רק מאשר לי את ההנחה - שאתם אנשים שאינם יכולים להבין אנשים כמוני. שאני מאליהה (מלשון אלוהים) אתכם ובגלל זה המצב שלי הידרדר במצב קשה עד מאוד.