פורום פסיכולוגיה קלינית

אודי שלום, בנה של אחותי בן 6. לאחרונה אני שומרת עליו לא מעט, יחד עם אחיו האחרים. הבעיה איתו - שכל פעם שאני אומרת לו לעשות משהו שלא בא לו הוא משתתק. הוא אפילו לא אומר לא בא לי, או אחר כך. פשוט משתתק.. מה שלצערי בדרך כלל גורם לי להתעצבן, כי הוא יכול להמשיך בשתיקה הזו זמן רב, ואין אפשרות למשא ומתן, או לשכנע אותו בדרך אחרת. זה קורה בדרך כלל לפני מקלחת או כשצריך לישון או לאכול או אפילו לסדר את המשחקים אחריו(אפילו שזה יחד איתי). אני מרימה עליו את הקול לעיתים רחוקות ובדרך כלל האוירה ממש נעימה וכייפית. לא יודעת איך להתמודד עם השתיקות האלו. עם אחותו היה בעיה של בכי, מה שהיה קל לפתור ע"י התעלמות. ניסיתי התעלמות ולא עבד, הוא יכול לשתוק הרבה מאוד זמן. בדרך כלל אני מצחיקה אותו או מדגדגת ואז הוא חוזר לדבר, אבל זה מתיש.. מה הפיתרון. אם האמא יש שתיקות כשהיא צועקת עליו. תודה ולילה טוב

אודי אשמח אם תגיב... השאלה הזו הופיעה גם בפורום השכן, של ליאת, והתשובה שלה מאד מאד אחרת משלך... אז מה המסקנה- כמספר הפסיכולוגים מספר הדעות?? לא צינית. באמת רוצה להבין.

שלום רב לך גילה, על מנת לתת לך תשובה מקצועית ואחראית אני זקוק ליותר פרטים. אודה לך באם תתקשרי אלי ל 0546670570 ואז אתן לך פרטים בהתאם תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

אודי שלום, אני סובלת כבר תקופה מכאבי ראש ובמקביל לברור התחלתי לקחת בהמלצת הניורולוג אלטרולט 10 מ"ג. המינון הנ"ל לא ממש עזר ולכן העלתי את המינון ל-20 מ"ג,אך אליה וקוץ בה אמנם כאבי הראש פחתו אך הפכתי לבן אדם עייף עם הרבה אי שקט. כמובן שהמינון ירד(על דעתי בלבד) חזרה ל-10 מ"ג. שאלתי היא היות והכדורים הללו משמשים במינון גבוה כאנטי דיכאוניים, האם יתכן שבמינון של 20 מ"ג יתקבלו כאלה תופעות לוואי. ואם כן האם הגוף אחרי תקופה אמור להתרגל אליהם והתופעות לוואי יפחתו. לדעת הניורולוג הכאבים נובעים ממתח שרירים בראש הנובע מלחץ ומתח ולדעתו זה הטיפול המתאים. לגילוי נאות אציין שפעם(בתקופתה של ליאת)הייתי משתתפת פעילה בפורום ואני נמצאת בטיפול עקב אובדן . אם אחרי כל הבדיקות אכן יתברר שזה מלחץ אני מניחה שהנושא יטופל בטיפול המטפלת מעורה בעניין. תודה,אביב.

אני בת 25 חולת אנורקסיה מגיל 14 הייתי בכמה אישפוזים ולפני שלושה חודשים האישפוז האחרון וגם אותו אני עזבתי המשפחה שלי לא מבינה אותי יש לי ילדה בבית ואני רוצה לצאת כבר מהמחלה הזאת ואני מפחדת שלא יקבלו אותי עכשיו לאשפוז מה לעשות תעזור לי תודה מראש בת-אל

שלום לך בת אל יקרה, לצערי אני לא יכולה לעזור לך בהפניה למטפל/ת מסויים, אבל רציתי לחזק אותך ולאחל לך בריאות שלמה וטובה. מהמילים שלך מרגיש שאת באמת באמת רוצה לעזור לעצמך ולצאת לדרך חדשה ונראה לי שכבר אפשר לראות בזה התחלה טובה ומשמעותית. אל תוותרי עד שתמצאי את מי שיוכל להושיט לך יד ולצעוד יחד איתך במסע הזה בכל מזג אוויר. בהצלחה מכל הלב.

כן אני עזבתי את כול האישפוזים באמע לא סיימתי את האישפוזים שלי והמשקל שלי מסוכן מאוד כך אני הבנתי מהדיאטנית שלי כי היא אמרה לי שאסור לה לטפל בי יותר כי אני צריכה אשפוז והיא אמרה לי אם אני רוצה לחזור לאשפוז אבל אני יודעעת שבתל השומר זה הכי קרוב לבית שלי קודם כול ודבר שני ד"ר גור לא ירצה לקבל אותי תודה

אישה טובה כאן בפורום ("מאיר") כתבה שאני נוטה להסתכל על חצי הכוס הריקה, כתבה שהא מנסה להאיר לי - כמה טוב יש בה. "תמיד ידעת למצוא בי עוד קצת אור שממני נעלם". אני רוצה להודות לכל אלו שתמכו בי כאן ותרמו לי מהמילים החזקות שלהם. פתאום פגשתי נפשות טובות שהמיכל שלהן גדול ומיטיב. אני מצטערת שלא השכלתי לראות זאת, התקופה שאני עוברת היא תקופה קשה, של חוסר תפקוד, זאת התקופה הקשה ביותר בחיי ועברתי דברים קשים בחיים. אני רוצה לחזור למטפלת האהובה שלי, שמהטוב שלה ארצה לקחת ומהטוב שלי ארצה לתת לה. אודי, תודה גם לך על אף שהאמירה שלך על התובענות שלי הפחידה אותי נורא ולא באה בזמן טוב. תודה לכל אלו שהזכירו את הטוב ...

ויודעים שיש בך טוב, שאת אנושית, שעשית טעות מתוך מצוקה קשה ושעכשיו את סובלת מאוד ורוצה שהמטפלת תחזיר אותך. יש לי הרגשה שהיא תחזיר אותך אחרי שהדברים ירגעו. אם תראי לה שאת בכיוון של שינוי וכמה שהיא חשובה לך. את זה אנחנו כאן יודעים.

מזל יקירתי, המשיכי להיות חזקה, להתמודד עם המצב הקשה. לאורך כל השבוע המשכתי לקרוא אותך, וכל כך מבינה אותך... ממשיכה לכאוב את כאבך, נפגעת יחד איתך מאנשים מסויימים פה בפורום שמרשים לעצמם לבקר ואף להתקיף את סיבלך האיום. מזל יקרה, כל התחושות שלך הכי מוצדקות שיש. את נכנסת לקשר משמעותי מאד בעבורך, את אהבת אותה בכל נימי נפשך, אבל לבסוף את חשה שהותירו אותך בשטח שומם, פצועה, מדממת ובודדה כל-כך. לו יכולתי הייתי באה, מחבקת אותך, בוכה איתך, ומתבוננת בך בעיניים כה מבינות... מקווה שאת זוכרת שעליך לשמור על עצמך. זכרי שאת נשמה טובה שבאת למטפלת על-מנת לתקן את המעוות ולכן מגיע לך הטוב ביותר, וחלילה אל תפגעי בעצמך בשום דרך. מזל, אני אשמח אם תמשיכי לשתף פה בפורום את המשך הדברים. ביי.

שלום רב, שאלתם על טיפול, אז אומר רק למי שלא יודע שטיפול גם מביא איתו הרבה נזקים נפשיים. בשיטוטיי בפורומים הרבים, אני חוזה בהרבה מאוד תגובות על נזקים שנגרמו לנפש המטופל כתוצאה מטיפול. אוכל ללקט עבורכם את כל הלינקים ולשלוח. הרבה פעמים נאמר שם איך מטפל כזה או אחר אינו מגיב למטופל, אינו לוקח אחריות מקצועית ואטום רגשית מולו. הרשויות עצמן יודעות על מחדלים רבים של מטפלים ועל חוסר כשירותם של רבים אחרים. בימים אלו התכנסתי אני, מספר עורכי דין, ופעילים למען זכויות החולה בגיבוש תוכנית לייסוד עמותה למען זכויות מטופלים שנגרם להם נזק נפשי כבד כתוצאה מטיפול פסיכולוגי ו/או פסיכיאטרי. כרגע אהיה קצר בדבריי מאחר ואני עסוק, אבל אשמח לשלוח את כל האינפורמציה בהמשך וכן לקבל תגובות הן ממנהלי הפורומים השונים והן ממטופלים. בברכה, זאב

אני אשתף קצת. לא בלי להשמיץ - זה חלק מהכיף. חממתי במשך שני עשורים (לא רצוף...), כמה וכמה כורסאות, שכשאני חושבת על זה, ומעניין לעשות על זה מחקר,הן נשאו אופי שדי התאים לאזור הגיאוגרפי שבו התנהל הטיפול (תחשבו על קליניקה בירושלים עם אופי מעט מזרח תיכוני, וכורסא שהגיעה בירושה מהסבתא הייקית בנהריה. לאודי במשגב, בגילון, יש כורסא פשוטה ואופי אוריינטלי- רוחני משהו. נניח כרית שבאה מהגלריה המקסיקנית?). הכורסאות היו נוחות, תמיד. אני לא הייתי נינוחה. עכשיו אני יושבת על כסא עץ פשוט על יד שולחן פשוט (איקאה), בחרתי שלא לשבת בדואט הכורסתי, וקורים דברים. אני עושה טיפול באמנות ואחרי זמן אני יכולה לראות איך ביטויים ויזואליים לכאורה פשטניים, הפשיטו ממני קליפות וגלימות ופחדים. יש גם מילים. הרבה מילים. רובן מגיעות בכתב. וזה לא ככ פשוט כמו שזה נשמע. אני נושאת עלי תוויות של הפרעות נפשיות, אני מחפשת את הפינות כל הזמן, אבל השתחרר איזה פקק. הבנתי קשר (משהו שלמרות חיי זוגיות מוצלחים לא ידעתי) הבנתי משא ומתן הבנתי כעס הבנתי אכזבה הבנתי ערך ואמת. ויש עוד דרך. ואני מבינה שהכל מתחיל ונגמר בי, למרות שזה קשה כל פעם מבינה קצת יותר. אלה שכבות דקיקות מאוד שבסוף הופכות למסה.

מאז שקראתי את השאלה אני לא מסוגלת להפסיק לעשות מין חשבון נפש... כמה התקדמתי בטיפול או אולי אפילו השתנתי?13 שנה אני בטיפול עם אותו המטפל...אילו החיים שלי היו במצב סטטי אולי היה לי קל יותר לענות. אני יכולה להעיד שלמרות המאניה דפרסיה אני חיה חיים רגילים למדי,ללא אישפוזים,עם עבודה רגילה ושאין אדם שיודע כמה פעמים הייתי קרובה להתאבדות חוץ ממנו,המטפל שלי.למדתי לחיות עם החולי,להכיר אותו טוב טוב לרוב למדתי להזהר בעיקר מההיפו מאניות האהובות שלי. אבל לא הכל נוצץ... 13 שנה ואני עדיין לא אוהבת את עצמי ומפחדת מהחיים.על זה אנחנו עדיין עובדים...

נושא מעניין :) אני אחפש ראיון שקראתי עם אסי דיין שמביע תובנות משעשעות ודי נכונות לגבי טיפול פסיכולוגי.

וואי, אודי... יו?, עץ כלבבי :-) כל-כך פינטזתי על עץ כזה. תודתיים כפליים. אממה, כעת, משנפתח, מתבלבלות לי המילים. איך אפשר למצוא אותן ועוד מהר כל-כך וגם לחבר. ... הרהרתי רבות בנושא, ביני לבין עצמי, וגם ביחס למקום הזה - הפורום. לעתים נראה לי שאחדים מאיתנו מביאים את עצמם לכאן בצורה די דומה על פני תקופה לא קצרה. לפעמים, לדעתי, יותר מודגש מה לא הושג, או אותו מקום תקוע, ופחות מתמקדים במה כן. כך שיוצא שהמדגם מייצג תמונה מעט חלקית אולי קצת מוסתת. במחשבה נוספת, גם למי שמדגיש את ה"אין" יכול "לברוח" די הרבה וללא משים דיבור לא מבוטל אודות ה"יש"... בכל זאת ולכן, על מנת טיפה'לה להשלים - לעץ כזה יש חשיבות גדולה בעיניי. ... לרגע חשבתי גם על כך שאולי מי שחל בו שינוי משמעותי ויש בו משהו שלם יותר, מונח, כבר לא מגיע לכאן או כמעט שלא מגיע. ואולי זה לא בהכרח נכון. לא'דעת. טוב, יאללה. היום במיוחד חשוב לי לענות לעצמי על השאלה המורכבת בגלל הפגישה האחרונה שהייתה מאד קשה לי; בגלל שהיה לי גם ניסיון טיפולי אחר, שחל שנים קודם, שונה לחלוטין; וגם, גם בגלל שהסביבה שלי פחות מבינה את עולם הטיפולים, ולעתים לא ממש תומכת. ואנכי, יכולה להתבלבל ולהזדהות איתה... בכל זאת קצת היסטוריה - את הטיפול הקודם, שחל לפני שנים רבות, איני זוכרת במיוחד. רק פרטים מעטים. לא נוצר בו קשר משמעותי, הישגים איני זוכרת, קצת זוכרת אולטימטומים שהוצבו לי לשינויים חיצוניים, כאלה שבהיעדר בסיס יציב לא הצליחו להחזיק מעמד (באם בוצעו) ובעיקר זוכרת את העובדה שיום אחד הפסיכולוג אמר שאין התקדמות והוא לא רואה איך יוכל לתרום לי, וכך שלח אותי לדרכי. מאחר שלא הייתה בכלל עבודה על פרידה, לפחות לא משמעותית, או כזו שאני זוכרת, יצאתי מהטיפול במצב גרוע משהגעתי אליו. גם לא ידעתי כלל להחזיק את עצמי בכוחותיי. בדיעבד, הסתבר שככל הנראה זה היה קריטי עבורי. היום, אחרי תקופה לא מבוטלת של שיחות חדשות, אני יודעת לומר שלקחתי את עצמי משם למקומות של הרס גדול רב שנים. הזנחה מבישה. השתמשתי ללא דעת (גם) בהפסקה כטריגר למשהו מרחיק לכת. בכל אופן, המטפל הנוכחי הבטיח לי שהפסקה חדה (ככל שזה תלוי בו) לא תקרה בטיפול העכשווי. עבודה על פרידה תהיה, גם אם בשל אילוצי מציאות לא משמחים הטיפול יסתיים מוקדם מידי ובטרם עת. בנוסף, גם אעדכן קצת אודות המצב מתוכו כותבת את דבריי כרגע - הפגישה האחרונה הייתה קשה לי במיוחד, עלבון כבד עד כדי כך שכמעט לא הצלחתי להרגיש אותו ככזה. במשך מספר ימים המחשבות שלי הרחיקו לכת מאד, פתאום הפן הזה באישיות של המטפל לא הכי אהוב עליי, ולא השיטה ולא הגישה... אבל, יודעת שאנסה לחזור לשם כדי לבדוק מה קורה עם המציאות. ואחזור, גם כי אני זוכרת - והנה הכותרת החשובה לנושא השרשור - אני זוכרת לומר לעצמי ש - הטיפול הציל את החיים שלי (או את מה שעוד נשאר...) ... איך הגעתי בהתחלה? אפילו את הפגישה לא יכולתי לקבוע לי. בכוחות אחרונים הצלחתי לבקש ממישהו שיפתח עבורי דלת. היכנשהו... הגעתי כשבאזורים מסוימים בנפש כמעט לא היו הפרדות ומחיצות, בליל ועיסה, ללא איתור רגשות, ללא יכולת לתת להן מילים בכלל. אזורים אחרים לא היו מקושרים ביניהם כמעט. כמעט כל דבר שעבר לידי נדחה ולא הסכים להיקלט, או להיזכר או להיעכל. לא טריוויאלי היה להסכים לטפל בי. וההתקדמות איטית כל-כך. למדתי להשתמש במילים בעברית במשמעותן העמוקה. ביניהן מילים שמתארות תחושות ורגשות. מילים שרק הכרתי כמשהו שמופיע במילון, אך בעצם היו זרות לי. רחוקות. למדתי איכשהו לחבר משפטים. פסקאות. למדתי, ולא רק לדקלם, אלא ממש להבין ולחוות. למדתי על עיוותים בתפיסה. על סטיות. על משאלות ועל מקורן של חרדות. על קשרים ועל התנהגות. חולשות, חסרונות. חלקיות. קרבה. התמזגות, נפרדות, גבולות... ("מילים שלמדתי בטיפול, מילים קרובות, מילים רחוקות" - גם זה עץ שחשבתי עליו פעם). ולמדתי להקשיב. ומה עוד? שיקוף חסר לי כל-כך (כולל אותו שיקוף הקדום) והבלבול עודנו. ואפרופו שיקוף - בטיפול, שבו כבר נוצר קשר קשר, הוצבה מראה. ישרה כזאת. ממורקת. משהו משהו... ;-) ויש גם שינויים חיצונים. שינויים שלא ניתן להסתיר או להסוות או להחביא. שינויים פנימיים כחיצוניים כאלה שמעבר לנקודת האל חזור. עם זאת, עדיין קיים פער עצום, מבהיל, מסוכן (בגלל אובדן של זמן נוסף, למשל), בלתי אפשרי כמעט. פער בין מה שכבר שנבנה בפנים, לבין הנגלה החוצה. כאן אנחנו עוד צריכים לגעת באזורים העקשניים והקשוחים, בים של חרדות וכעסים. טיפול לא קל, כואב להחריד. אבל איך אפשר לצמוח מבלי לכאוב. וישנם רגעים כואבים במיוחד. הם אולי מביאים עימם רגרסיה לפרק זמן מסוים, עם זאת, עשויים להיות אפקטיביים, ואפילו מאד, לטווח רחוק. עוד לא שלם. מעט. מאוחר. כמה לא קל לחיות עם זה. והלוואי ויכולתי לבכות. אז כתבתי לי (mp) החרדונית

שלום לכם אודי וחברי הפורום, MP הציעה שנשתף בחוויות טיפול ... אני חדשה בפורום הזה, כתבתי פה קצת - גם בניק הזה וגם באחר. אבל בעיקר קראתי והתרגשתי. אני רואה כמה המילים של אודי חשובות עוזרות כאן וחושבת על הטיפול שכל אחד מאיתנו עובר. בטוח שזה משמעותי מאד. אבל (והוא גדול האבל) הטיפול כשהוא טוב ומשמעותי מביא איתו הרבה עומס רגשי שלפחות במקרה שלי לא מאפשר שלווה. אני כבר יותר משנתיים בטיפול והוא הביא איתו התמודדות וכאב יחד עם המודעות. בנוסף, לפחות מהניסיון שלי, מערכת היחסים שנוצרת מוסיפה המון למורכבות בחיים (גם לטוב וגם לרע) ואז כשנוצרת מערכת יחסים משמעותית (כלומר הטיפול טוב) באה איתה גם הפגיעה וההבנה והמוגבלות של המטפל כאדם. התחושה שהוא אינו יכול לעיתים לתת את מה שאת צריכה. שלעיתים הוא גם יכול לפגוע, דווקא בגלל הקירבה. כלומר טיפול יכול להיות בו זמנית משמעותי אבל לא בהכרח רק מועיל. זוהי בכל אופן הזווית שלי אודי, אשמח למחקרים שהצעת את כל זה כתבתי לפני השירשור אבל עכשיו קראתי וחשבתי שלא התכוונתי לכך שהכל שלילי אלא דווקא למורכבות שככל שיותר חזק ומשמעותי כך נטוע בו גם הכאב והסיכון. אבל כנראה שככה זה בכל מערכת יחסים... לוליטה

שלום לכם אודי וחברי הפורום, MP הציעה שנשתף בחוויות טיפול ... אני חדשה בפורום הזה, כתבתי פה קצת - גם בניק הזה וגם באחר. אבל בעיקר קראתי והתרגשתי. אני רואה כמה המילים של אודי חשובות עוזרות כאן וחושבת על הטיפול שכל אחד מאיתנו עובר. בטוח שזה משמעותי מאד. אבל (והוא גדול האבל) הטיפול כשהוא טוב ומשמעותי מביא איתו הרבה עומס רגשי שלפחות במקרה שלי לא מאפשר שלווה. אני כבר יותר משנתיים בטיפול והוא הביא איתו התמודדות וכאב יחד עם המודעות. בנוסף, לפחות מהניסיון שלי, מערכת היחסים שנוצרת מוסיפה המון למורכבות בחיים (גם לטוב וגם לרע) ואז כשנוצרת מערכת יחסים משמעותית (כלומר הטיפול טוב) באה איתה גם הפגיעה וההבנה והמוגבלות של המטפל כאדם. התחושה שהוא אינו יכול לעיתים לתת את מה שאת צריכה. שלעיתים הוא גם יכול לפגוע, דווקא בגלל הקירבה. כלומר טיפול יכול להיות בו זמנית משמעותי אבל לא בהכרח רק מועיל. זוהי בכל אופן הזווית שלי

איך מעתיקים?

$%#@&%$&**&&^%$#@^^*&)&%%$#@#@#^*U:LJNFTHHF^$$@ $)*IUJKJ)*^^$$%#@ROKJR^%$#W@DCLO**^$##WETבלאגןןןןן בלאגן בלאגן בראש בלב בנשמה המוח כבד כמו טונות של עיסה מבורדקת הכול מהכול והרבההההה!!!!!!!!!!!!!!יש בראשי להקת שדים מרקדת מקפת מסחררת בלווי ה-ש-ט-ן לא יכולה לשמוע ולא יכולה לא להקשיב לא יכולה לראות ולא מצליחה לעצום עיניים מותשת מותשת מותשת הצורך מול הרצון מול היכולת מול הכאב מול הראש שמתפוצץ מול המאבק הבלתי פוסק מול הלא להבין דבר רק להרגיש רע רע רע וכואב ושורף ורע זה לחיות עם ריח המוות ולהשאר מתה בחיים!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אם יש כאב, מאבק ויתר הדברים שכתבת - את לא מתה. קשה לחיות, זה נכון. אבל את לא מתה.

שלום, צריכה עזרה, אני בדקתי באופן לא כל כך מוסרי (לא חוקי במיוחד) פרטים בסיסיים על הפסיכולוגית שלי- גיל ומצב משפחתי. חדירה לפרטיות........ אני מרגישה שחייבת להתוודות בפניה. אני מפחדת. אולי היא תפגע, אולי תפחד ממני, אולי זה יעיק עליה, אולי היא תגיש עלי תלונה? אולי היא תעיף אותי מהחדר? תבקש לסיים את הטיפול? עד שנרקם משהו יותר קרוב מצדי, עד שאני מוכנה ללכת צעד אחד קדימה, להחשף עוד, להיות רכה יותר, אני מבינה שלא אוכל לגמריי כל עוד אתוודא. אבל מהם הסיכונים שלי בהתוודאות? אני כל כך אדם שומר חוק, מוסרי. אין לי שום עבר פלילי. עשיתי את זה מכיוון שהיה לי קושי לשאול אותה בפשטות את מה שרציתי לדעת עליה, מתוך מקום של פחד מול סמכות, וקושי להראות לה שהיא מעניינת אותי קצת. מה עושים? מה הייתם ממליצים? לא הייתי רוצה לעשות משהו שיפגע בה, בי, בטיפול. תודה.

הם יאכלו אותך חיה, כמו שעשו לי -הם עשו לי רצח אופי!!!! אל תשמעי לאף אחד, רק אני מכירה אותם. תתרחקי מהם, תזהרי מהם. מאז המקרה אני ספונה בביתי בחרדות, את לא יודעת מה עשו לי- רצח אופי.

היי שליו אני דווקא חושבת שחשוב מאד לשתף ולספר.. עצם הכמיהה שלך לדעת עליה חשובה לטיפול. גם אני עשיתי מעשה נורא כלפיי המטפלת שלי, ואני יכולה לומר לך שהמטפלים מודעים לכך שהמטופלים בודקים אודותיהם ולוקחים זאת בחשבון. המטפלת שלי לימדה אותי שזה בסדר לטעות, והיא סלחה לי ובכך הועצם הקשר עוד יותר! אני חשה את אהבתה כלפיי והיא לימדה אותי לסלוח לעצמי. אינני יודעת מה עברה מזל, אך לטעמי אם את חשה שאינך יכולה לשמור זאת בסוד.. משמע שאת צריכה לדבר איתה על כך.. ולקחת את הסיכון שהיא תסיים את הטיפול. אך לדעתי מטפל טוב יסלח לך. אני חייבת לציין שעשיתי מעשה באמת קשה ביותר. אני יודעת על המטפלת שלי ה-מ-ו-ן. והיא יודעת מה שאני יודעת עליה.. כעת קל לי יותר, אני יכולה לנשום.. אין דפיקות לב יותר. ויותר מכל - אין סודות לעולם! בהצלחה!

מה ההיסטריה? לא כולם עשו את מה שאת עשית, נכון? תפסיקי להלחיץ אנשים. קחי ת'עצמך בידיים ותרגיעי כבר.

היי, רציתי לומר לך שהעברת בצורה ככ עדינה את הכמיהה שיש לכל אחד ואחת מאיתנו עמוק בלב - לדעת "רק עוד קצת" על הצד השני .. שמטפל בנו. הרי בעצם בטיפול ..צד אחד (המטפל) נשאר ככ אנונימי - וזו בעצם למטרה בהחלט נעלה ..שמקדמת את הטיפול ומאפשרת להזמין יחד בקשר קרקע פוריה יותר לטיפול.. והצד השני את כמטופלת ככ חשופה לפרטי פרטים .. מול אדם שלפניך, אני לא חושבת שעשית משו "ככ לא מוסרי", להיפך זה נשמע לי הגיוני לחלוטין ואנושי, אני חושבת שהיה כדאי כן לשתף את המטפלת .. להסביר לה בדיוק את מה שהבאת לכאן , מה בעצם הניע אותך, אני בטוחה כי אם את בידיים טובות ואצל מטפלת מקצועית , האפשרות לדבר על הדברים תתן לך להרגיש טוב יותר , ואולי אפילו תחזק את הקשר בין שניכן , אל תחששי .. אני מניחה שמטפלים מודעים לרצון העז שיש לנו לדעת עליהם עוד קצת .. גם אם לא כולם מממשים את זה . בכז .. מחזיקה אצבעות, שיהיה בהצלחה!!! שרית

היי ד"ר לא חוקי במיוחד- זה בעצם לבדוק עליה פרטים בסיסיים (גיל ומצב משפחתי) בתוכנה כזו, שיש לחברתי בעבודה , לצורך עבודה בלבד... אשמח אם תכתוב לי האם היא יכולה להפסיק טיפול על כך. תודה..

שלום, אני צריכה הדרכה/עצה. עוד כמה ימים אני מחליפה קידומת... אני ממש לא מאושרת בחיי - כל כך הרבה פעמים ניסיתי לפתוח דף חדש ולא הצלחתי. בערך 10 שנים אני נשארת באותו המצב כפי שהייתי וכלום לא משתנה, למרות המאמצים שהשקעתי. מרגישה את עצמי מרוקנת, תשושה וחסרת יכולת בהכל, מלאת כעס, ממורמרת ועצבנית. האנשים בדרך כלל בורחים ממני. אני מנותקת מהחיים ומהעולם. לא מצליחה לעשות שום דבר. הכל חוזר חלילה, אני חיה באותם המעגלים שלא נגמרים, כמו רקורסיה, אבל בלי סוף. שום דבר כבר לא מענין אותי, תעזרו לי בבקשה לצאת מהמצב התקוע. התחלתי ללמוד אינספור פעמים - אבל נאלצתי להפסיק כל פעם כשאני לא מצליחה בבחינות, למרות שבמהלך הלימודים כל העבודות שלי מצויינות ואני מקבלת פידבקים יפים מהמרצים. כבר השתכנעתי שאני מפגרת. הגבר שאני אוהבת לא מעונין להיות איתי, אבל דואג לי מאוד ונשאר החבר הטוב ביותר שלי. אני מאוד מתקשה וליתר דיוק לא מצליחה להכיר ולבסס קשר עם גברים וסתם אנשים בכלליותם.היחסים עם הסובבים אותי נהיים גרועים מיום ליום. אני כל הזמן סחוטה ועייפה, כבר מהבוקר מיום ביומו. למרות שהבדיקות שעשיתי בקופת חולים מראות תוצאות נפלאות. אני מרגישה לבד. בודדה. חשוך לי ומפחיד. כבר לא יודעת מה לעשות וממה להתחיל. איך יוצאים מזה?

אודי היקר, אודה לך אם תשלח לי.. המייל שלך.. המייל שלי = [email protected] הטלפון = 054-7549898 ולהזכירך, אני גם מנהל פורום "התמודדות עם מצבי מתח, לחץ ןחרדות" ב-דוקטורס'. שבת שלום מאיר

בזמן האחרון אני מרגישה עצבות נוראית... איני יכולה להפסיק את העצב, המחשבות, הזכרונות.. אני מתפללת שיקרה לי משהו על מנת שהכל יפסק... המחשבות לא מפסיקות!!!!! ולא יכולה לשלוט עליהן אני חושדת בכולם שהם רוצים לפגוע בי, הפכתי לפרנואידית חוששת כל הזמן..

תודה על תגובתך, אני לא יודעת למה אני חושבת את זה, אבל אני לא מצליחה לשלוט על זה. אני מרגישה שכולם עוינים לי, שהם מדברים עלי והגיעו ל"הסכמות" לגבי. אולי מקנאה, אולי סתם מישו רע אחד הסיט את כולם. כל דבר שקורה, אני בודקת, כי אני מפתחת תיאוריה שזה בגלל העוינות. אני חוששת שאני הופכת לפרנואידית אבל אני ממש מפתחת אצלי בדימיון תיאוריות קונספירציה נגדי. לגבי העצב- יותר מדי זה כבר לא חיים. זה להיות חי-מת, מהלך בעולם זר ומנוכר. תודה.

מוצפת מוצפת מוצפת מוצפת חנוק כואב כול כך כואב רועדת!!! מנסה לנשום להרגיע ואין אין אין לי אויר מרגישה!! יש גוש ענקי בגרון שלא נותן לבלוע ולא להקיא. מנסה לשמוע את קולה וכול מה ששומעת כמו תופים זה את הדופק המהיר ודי אלוהים בא לי לצרוח! מרגישה שכול העולם יושב לי על הורידים וחופר וחופר ונמאס לי לא יכולה להעיף אותם מבלי לפגוע להעלם לברוח לברוח לברוח!

חזרתי אליה... לא יכולה לדבר. יש כאב, נכון. הוא קיים ללא כל קשר אליה. אבל מה? אני משתמשת בה על ידי הכאב שלי. ובנתיים.. לא מוכנה לדבר. לא יכולה. מפחדת להשתמש בה. אוקי, הבנו. כל שאני מכירה זה ה'רע' השליליות. שם יש חיים.. אבל מה עכשיו..? איך לא משתמשים בה כדי לכאוב עוד יותר..? ומה עושים אם הכאב שקיים שם ללא כל קשר אליה? איך הוא יתבטא בצורה בריאה..? איך הוא בכלל יכול להתבטות אם אני מפחדת ממנו ממה שהוא יכול לעשות לי ובי אני לא מבינה את עצמי. אני כועסת על עצמי. אני מתוסכלת. אני מפחדת עסוקה באכילה רגשית.. המוח שלי אומר לי שאני רוצה לאכול את זה וזה וזה והגוף שלי מתחנן ואומר לי שהוא לא רוצה את זה וזה וזה ואני פוגעת בו ובי כולי התחבטויות. הדבר היחיד שהינו וודאי הינו האמביוולנטיות.. איך מסירים את המסיכות האלו, המונעות ממני להתקדם אל עבד הצמיחה..?? איך למען השם.. איך?????? :( ~נילי~

היי אודי כואב לי...אני לא מסוגלת לעבור את זה...הכאב הנצחי הזה בסוף ימוטט אותי.. לא יכולה עוד..הכאבים האלה קורעים אותי מבפנים..אני באה לרשום מילה וכלום לא יוצא.. ואפילו אין לי כסף לטיפול.. התקשרתי עכשיו להגיד לו שגם לפגישה בשבוע הבא לא אוכל להגיע..רציתי(למרות שאני לא מגיעה לפגישה) שהוא ישמע את הזעקה שלי וכמה כואב לי..שיגיד שהוא פה איתי שהוא לא הולך לשום מקום..רק כמה מילים ממנו שאולי יפיגו את הכאב הנוראי,זה כבר בלתי נסבל..הוא עמד אדיש מול הכאב.. אני כועסת על עצמי שהתקשרתי..כי אולי לא הייתי מתאכזבת.. אני נחנקת מכאב..זהו..נמאס לי..בא לי לקבור את עצמי איפה שהוא מתחת לאדמה.. אין לי כוח לכלום ..רק רוצה לישון הנפש שלי מתפרקת לגמרי לרסיסים..אני שונאת את עצמי.. אני מקולקלת ... כואב לי ואני לא יודעת איך ממשיכים מכאן.. כואב ..אני לא רוצה יותר מרגישה שקורסת ..תחת הלחץ.לא יודעת לשלוט על המחשבות האלה שלא נותנות מנוחה.. תודה שקראת..וסליחה שמוצפת..

אודי, יודעת שזה יחלוף גם אם לא לגמרי אבל לפחות יהיה קצת יותר נסבל.. כרגע קשה לי לראות את זה.. תודה על הרגישות שבתגובתך ,ותודה שאתה כאן חן

כואב לשמוע את כאבך החד .. הזעקה נשמעת היטב היטב.. ככ מבינה אותך , ויחד עם זאת .. אני מקווה שתצליחו לעבור את הגל הזה .. בעניין הכסף.. וכן להמשיך טיפול . אני לא בטוחה שהוא אדיש אלייך , אבל את יודעת .. כל תגובה שלא תהא , תחווה כאילו הוא לא מספיק שם.במיוחד בטלפון .. הפרשנות יכולה רק לפגוע אולי תנסי לומר לו עד כמה את זקוקה לו ?.. בלי כל הרמזים .. או המחשבה כי הוא ינחש מה עובר לך בראש ? חן .. דואגת לך , ואת לא אמורה להיות כרגע בלי טיפול בכלל .. ניסית ליצור קשר עם 1202מרכז תמיכה ?.. הרי יש טיפולים תומכים גם שמסובסדים במחירים מאוד נמוכים? אני יודעת שזה לא תחליף לו .. אבל זה גם משו שיחזיק אותך , עד ש.. אני כאן בשבילך.. ואני רואה גם שאודי ככ רגיש ואכפתיי בתשובתו אלייך.. כך שיש לך פה מקום .. ומרחב ..אז המשיכי לשתף.. ולהעזר כמה שרק את יכולה . חושבת עלייך. מחבקת , שרית

שרית יקרה כמו תמיד מרגשת אותי במילותייך.. כל מה שאמרת בתגובתך..אמרתי גם לעצמי אבל שורה תחתונה..זה לא כזה פשוט. אל תדאגי לי.. למדתי לא להתייאש.. תודה על דברייך. מקווה שיבואו ימים שקטים יותר שתגיע לקיצה התקופה הזאת..מייגעת ומתישה.. מקווה לתקופה טובה יותר.

שלום לאחרונה קורה לי משהו ממש מעצבן שמקשה עליי מאוד. דברי המטפל וגם דברים של אנשים אחרים נראים לי דברים של "פסיכולוגיה בגרוש". כאילו אני חושבת על עצמי כעל אדם חריג, נמצאת בכלל על סקלה אחרת ושאחרים הם הנורמליים והמלצות שלהם לא תקפות לגבי. מכאן שאני מתחילה לחשוב שהמטפל שלי לא מבין אותי ולא יכול לעזור לי. וצורת החשיבה הזו נראית כל כך נכונה והחשיבה הבריאה נראית מעוותת. מה שאני מנסה לעשות אני מנסה לחשוב הגיונית על המצבים האלה אבל עדיין חוזרת לאותו דפוס של חשיבה. ממש קשה לי עם זה. אני לא מבינה למה אני חושבת ככה. אני מרגישה שכאילו אין לי שליטה על זה.אני מרגישה שזה פוגע בקיום הבסיסי שלי ומוביל אותי לתחושות של התפרקות. אוף מה אני עושה עם זה?

הי אודי, רציתי לומר שאני ממליצה לכולנו לעשות טיול שבועי בבית הקברות הקרוב- כמה מתים יש שם, עולם שלם בפני עצמו. שתיקת המתים, מצבות השיש הכבדות הרגיעו אותי קצת היום. ללמדנו שחטא היוהרה, או ה"היבריס" בלשונם של היוונים הינו משגה של אלו שאינם מכירים בזמניותם. ללמדנו אודי שכולנו שייכים לאותה אינסטנציה. אתם אלו שתכריעו את גזר דיני? ישויות בשר ודם? ממליצה לכולנו ביקור שבועי בבית קברות- טוב לנפש, טוב לדעת, טוב למודעות.

שמוצץ תשומת לב לחינם ?... אולי דיי , עזבי את אודי כבר ! המטפלת שלך , אם הייתה כזו ..או שאת סתם פרנואידית .. באמת צדקה! את קטסטרופה!

זה ממש מעליב, אתה ממש פוגע. אני ממש לא טרול. אני פגועה. אני חווה נטישה קשה ואתה בוחר להעליב. אודי מדוע העלית את ההודעה הפוגענית הזו?

מישהי שמתחילה להבין שמשהו כאן מאוד לא הגיוני!

טרול פוגע בדברים שאנשים כותבים. מזל לא פגעה כאן באף משתתף אולי היא נודניקית בעייניך כי היא נואשת ובמצוקה אבל לכנות אותה קטסטרופה?! אולי היא לא כותבת יפה כמוך או מתנסחת בבהירות כמוך או בצורה ספרותית.. דרך אגב, היה נסיון כאן להאשים גם אותך בגניבה ספרותית פעם אז את יודעת על בשרך מזה שתוקפים אותך. ממש לא אהבתי! ומזל, תהיי חזקה בבקשה.. קיבלת כאן הרבה תמיכה מהגולשים. אם אודי הפסיק לענות לך אז יש לו את הסיבות שלו.. אנחנו הגולשים שמחנו לעזור לך..ומבינים שאת במצוקה ולאף משתתף כאן אין זכות לתקוף אותך ככה ולכנות אותך בשמות! אל תתייחסי.. סתם אנשים רעים!

זה אמור להיות פורום תמיכה ולא במה לשליחת בומרנגים הדדיים - פגיעה בנקודות החולשה שהאדם חשף. גם מי שרעב לתשומת לב - זקוק לעזרה ותמיכה. בבקשה לסמוך על אודי שיודע להתמודד ולהגן על עצמו בעצמו.

הי אודי לאחרונה אני חולמת שאני מגורה מינית (לא בגלל מישהו ספציפי או בגלל הסיטואציה) ואני לא יכולה לעשות עם הגירוי הזה כלום כי פתאום אימא שלי נכנסת לחלום ואני חשה בושה על המחשבות שלי והרצונות המיניים שלי.כשאני מתעוררת אני לא מרגישה מגורה.אני חייבת לציין שאני זוכרת כאשר הייתי קטנה שאימא שלי הייתה תופסת אותי מאוננת ומסתכלת עלי במבטים מוכיחים כאלה או מבקשת ממני להפסיק.זכורה לי תחושה מאוד לא נעימה ובושה.השאלה שלי היא מדוע אני חולמת על כך לאחרונה?והאם ההתנהגות של אימי בעבר בנוגע לאוננות שלי כילדה משפיעה על התפיסה שלי לגבי אוננות או יחסי מין כיום כאדם בוגר? תודה

מדוע? חיכיתי באמת. שאלתי שאלה רצינית. לכולם ענית חוץ ממני. זה רק מאשר לי את ההנחה - שאתם אנשים שאינם יכולים להבין אנשים כמוני. שאני מאליהה (מלשון אלוהים) אתכם ובגלל זה המצב שלי הידרדר במצב קשה עד מאוד.

זה ממש מעליב. אני לא ישנה בלילות. חיכיתי לתגובה כלשהי ממך. מדוע לכולם ענית ורק לי לא? מדוע? ובבקשה אל תעשה הקדמות פסיכולוגיות כמו: "את מרגישה נטושה גם כאן..." וכל זה. מדוע לא ענית? הרי אתה יוצא שוב להפסקה שישי שבת. ואני באמת שאלתי את שאלותי בצורה רצינית ומחפשת... בבקשה ענה לי

שאלותיי מופיעות תחת הכותרת "המטפלת שלי עזבה אותי (המשך שוב)". אודה על המענה. זה חשוב לי מאוד. אני חושבת רק על זה. "משהו רקוב בממלכת דנמרק", אי אפשר שאסבול כך... מתי היא תקבל אותי? מתי היא תבין שנענשתי ע"י עצמי פי כמה, שאני מבינה את חומרת מעשיי ובוודאי ובוודאי לא אחזור על כך לעולם. מתי????

סחטת וסחטת. נמאס.

כתבתי לך הודעת תגובה בזהות של סתם הראשונה אך משום מה בחרת לא לענות לי. מנסה להציע לך שוב את שכתבתי אז - להתייחס אל עצמך כפי שהיית מתייחסת לחברתך הטובה ביותר , עם הרבה יותר סלחנות וחמלה וכך אולי יפחת הכעס העצמי והכעס על העולם כולו. אכן מרגיע שלכולנו - אותו הגורל ואפשר להסתייע בידיעה הזו כדי להאניש (=להפוך לאנושי) את המטפלת שלך ואת כל המטפלים בעולם וטוב שכך תעשי. כי מסתבר שהם באמת - בני אדם. וכמו שהפסיכולוגית שלי הודתה בטעויות רבות שעשתה, מאמינה שמטפלים רבים וטובים אחרים גם עשו ועושים. אולם אני בטוחה שהם מלאי רצון טוב לעזור ולעיתים, חוסר האונים שהם חשים, מוביל אותם להתנהגות שנראית כמתעלמת או מרחיקה וזאת במטרה להגן על עצמם, אך גם (ולא תמיד במכוון) -לגרום למטופל למצוא בתוכו את כוחותיו לעזור לעצמו. חישבי על ילד קטן, שהורים מודעים ילמדו אותו להתמודד עם העולם ולסמוך על עצמו ולעומת זאת הורים לא מודעים, עלולים לגונן עליו יתר על המידה ובכך להופכו לנכה מהבחינה שלעולם יהיה תלוי באחרים ולא יידע להתמודד. מבינה שאת מתמודדת עם תחושת דחייה מאד קשה ותחושת אשמה, אך לעיתים יש להרפות מדברים על מנת לאפשר להם לקרות. (ובינתיים - אל תדחי את עצמך!) ככל שמפעילים לחץ זה גורם להתנגדות האדם מהצד השני והוא נסוג עוד יותר. אמנם לעיתים יש להתאמץ כדי לשנות דברים שאפשרי לשנותם, אך לעיתים יש להניח לדברים , עליהם אין לנו שליטה ולמרבה האבסורד, לפעמים זהו הסיכוי היחידי לשנותם. ובינתיים לא יקרה כלום אם תעניקי לעצמך מעט כבוד ואהבה (על זה יש לך שליטה) . עד ש... ב ה צ ל ח ה.

אין לי הרבה מה לכתוב... אני מרגישה גרוע. כל יום קצת יותר. אני מפחדת מהמחר. מעדיפה לא לישון כדי לא שוב להתעורר.

נרדמת בישיבה...

הי אודי כואב נורא התפרקה לי הזהות לא שהיתה מי יודע מה קיימת מלכתחילה... )-: כותבת ה-מ-ו-ן בפורום אבל כל הזמן בשמות אחרים. כי מתביישת בעצמי, שיזהו זהות אחת ומגעילה. מתביישת בפתטיות הזאת שאין לי כלום שאני כל הזמן כאן ובמקום לשמוח שאני מיליון אנשים שונים הפכתי לאפאחד אוףףףףףףףף

הי לשברירית, את נשמעת חמודה... את יודעת, בעבר, עוד לפני העידן החדש של הפורום בניהולו של אודי, נהגתי לרשום בפורום בכל מיני כינויים, ולמרות שאני מניחה שלעתים לא היה קשה לאחרים לזהות אותי, אני יודעת, היום, שזה היה לא טוב. בפורום פסיכולוגיה בו מדברים המון על זהות ונפרדות וייחודיות והגדרה עצמית - קצת בעייתי הנושא, במיוחד כשאת משתתפת קבועה. אז נראה לי שזה קצת מחבל ומזיק. גם לך, וגם מערבב-מבלבל בינך לבין אחרות. גם בטיפול קיבלתי המלצה, שאם כבר אני כותבת באינטרנט, אז לדבוק בשם קבוע. הייתה תקופה מסוימת, אני חושבת שזה היה פרק של רגרסיה בטיפול, שבה לא הקשבתי לזה במיוחד. אבל זה מה היה. כן... גם אני מתביישת. ובושה, בושה זה בעצם טוב במידה מסוימת. לגבי מצבים אבודים וחסרי אונים של פרגמנטציה, או רמת חרדות רציניות שהיא - אני חושבת שאז, ברגעים הללו, הכי חשוב לחפש כמה שיותר מציאות, ודווקא להיות פחות בפורום או באינטרנט בכלל, כי אפשר להשתמש בקשרים הממוחשבים בקלות ככלי שיסחוף אותך בשיא חולשתך עם הגנה רופפת למקומות לא בריאים. בנוסף, בטיפול גם דיברנו על משמעותם של כינויים שונים, ומאחר שלמדתי להבין קצת יותר, ואולי גם בשל רגישויות מן העבר, קשה לי לפעמים לראות כינויים של ביטול והרס עצמי. הכינויים הללו זועקים גם את הקול הנבלע, הרמוס והשפוף, אך לא פחות את הקול הבולעני המתנפח והמגמד שבתוכך, שכלל הנראה, את מזדהה גם איתו כל-כך... לא'דעת, לדעתי לאחרונה יש מזה הרבה כאן בפורום. אולי אני טועה, אך זה נראה שיש כמה וכמה משתתפות שכ"א מהן מחליפה כינויים תכופות - ולדעתי, כשזה מתחיל, נדמה שיש עוד ועוד הידבקות והצטרפות לכיוון, כך שנוצר מן תמהיל אמורפי שכזה. קצת חבל וגם מקשה על ההתמצאות, ואולי, אלמלא הקושי הזה, ניתן היה לסייע יותר. אולי. ואולי זה גם מבטא את ההתנגדות להיעזר, לשתף פעולה... לגבי השם הריק - רוצה לומר, שלדעתי, הוא הכינוי שהכי הכי מערבב ומוהל אותך. את לא כלום, ולכן, את גם הכול. אין הפרדה בינך לסביבה. אין את ואין זולת - הגבול מתמוסס וחד אתם. וזה לא טוב במיוחד בתוך עולם של חרדות. חושבת שאני מבינה את הקושי לעשות אינטגרציה, או ליצור קשרים בין האיים בנפש, זה כואב נורא, לפעמים ק?צ?ר, לפעמים פיצוץ, ובכלל וואחד תהליך, אך מקווה שבהדרגה תתגבש הגדרה יותר ויותר, ואת תוכלי לקבל את כל החלקים האלה, נחמדים יותר או פחות, תוקפניים וגם רכים ונזקקים כחלק ממך. חיבוק מחזיק יכול לאפשר התפרעות תחומה ובה בעת לאגד את החלקים ביחד. מאחלת לך... (mp)

תודה mp עכשיו קצת לא שם ריק, קצת קו...

שלום, תמיד חוויתי אך לאחרונה אני חווה באופן חזק במיוחד רגשות של חוסר יכולת, שכולם יותר טובים, יותר מצליחים, יותר יפים יותר מושכים יותר מעניינים והרגשות השליליים משתלטים עליי. לציין שאני נוטלת כדור ציפרלקס 10 אחד ליום במשך כשנתיים. בעלת שני תארים ברפואה ועבודה יומית טובה וכן זמרת ג'אז המופיעה לעתים קרובות בערבים. בחורה די סקסית ונראית טוב. למרות כל זאת, ולמרות שיש לי חברים טובים ומשפחה (אמנם עם הסטוריה של גירושים והייתי קטנה מאד כשאבי עזב) אני חשה לרוב שאין לי מה להציע. מבחינת זוגיות- התגרשתי פעמיים וכרגע חיה עם חבר. האם ביופידבק יכול לעזור לי בהתמודדות? בעיקר עם רגשות קנאה הבאים בגלל הרגשת חוסר היכולת שלי ושאני לא מספיק טובה?

שלום רב לך ורד, בהמשך לשאלתך שיטת הביופידבק מבוססת על הגישה של פסיכותרפיה קוגניטיבית התנהגותית. הרעיון המרכזי הוא לפתח אצל המטופל את יכולת הקשיבות לדיאלוג בין הגוף- הנפש והמחשבות.על פי תאורך שילוב בין הגישה והשיטה יכול לתרום בצורה משמעותית להבהרה,חיזוק יכולות קיימות לחשוף סודות המוסתרים על ידי הנפש ומתגלים על ידי הגוף . אשמח לשוחח עימך בנדון 0546670570 תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

רוצה לכתוב משו.לא חשוב מה . אפילו סתם . רק לא לשתוק את הזכרון הכואב הזה בי . מנסה לנשום. לשבת במרפסת הבית , להרגיש אויר. להתחבר לרעשים, לראות את הלילה , לספור את הכוכבים .. רוצה רק שהתחושות יחזרו , שאדע שאני לא שם .. אני לא בת 9 בכלל .. אני לא בתוך זה רק לבד. רוצה לצעוק. אבל זה לא יוצא . כאילו שומעת רק את ההד של עצמי. רק שיצא ממני כבר משו. לא שקט , לא דממת מוות כזו .. משו.. כותבת , שוב..רק כדי לחזור להרגיש רוצה להתחבר , לנשום , ושוב לחשוב על אותן פעולות מהתחלה , להרגיש , לא להיות לבד, לכתוב ..לצעוק. רק לא לאבד את השליטה. שרית

רק רציתי שתדעי שאני איתך, גם אם בצורה וירטואלית, שולחת לך זר של מחשבות ואנרגיות חיוביות, מרבד של לבבות אדומים פועמים - עם הרבה אהבה.

תודות רבות מיקה יקרה , על הזר והלבבות ,על הנוכחות והאהבה .. התרגשתי ..ככ. קבלתי בידיים פתוחות ואפילו חייכתי למרות הכאב המטורף. (קראתי גם את התגובה במורד ההר.. נשמע מבהיל הרגרסיה שאת נמצאת בה ושיתפת , הייתי רוצה לשמוע יותר , אולי אפשר לעזור , להקל במשו? היית רוצה לשתף יותר ?.. - בכז מקווה שתחזרי לאיזון במהרה ..) שמחה שאת (גם) פה איתי. הממ.. את יודעת , מחר הולך להיות לי יום מורכב .. ביום שלישי בסיום הטיפול שהיה קשה ברמות , שלחתי סמס למטפל שאני עוזבת .. לתמיד !!!! שלחתי עוד כמה סמסים חוצמזה , הוא ביקש שאגיע מחר בכז לטיפול בשעה שקבענו שרק שם אפשר להביא את הדברים לעיבוד. למה יש לי הרגשה שאני הולכת להרוס 3 שנים של השקעה ענקית ? אני מפחדת .. מהקצוות שאני נמצאת . זקוקה לו ומרחיקה אותו , מכירה את הציר הזה ?.. מיקה .. אנסה לעדכן בהמשך. חיבוק ממני .. שרית נ.ב.. נילי יקרה, תודה שהזכרת לי .. :-) - זה בהחלט מאפשר לא לשלול את מחר לחלוטין . ולך אודי - תודה על מה שכתבת לי .חיבוק אלייך.

היי אודי מה שלומך? אני נמצאת בטיפול כמעט שנתיים. כשהתחלתי את הטיפול הייתי מרוסקת לחלוטין. המטפלת שלי הצליחה להרים אותי ולהחזיר אותי לחיים. בעוד כחודש היא תצא לחופשת לידה וביקשתי ממנה 2 פגישות בשבוע עד ללידתה, אך היא סירבה לי. הרגשתי נורא! נפגעתי מאד.. הרגשתי שאני צריכה להיות בדיכאון עמוק ולרצות למות על מנת שתסכים לקבל אותי. אני בלחץ להישאר בלי טיפול. ובנוסף, אני יודעת שכשהיא תלד ותחזור לטפל בי, ודאי אשמע את הבכי של התינוקת החדשה שלי מאחר והיא מקבלת בביתה.. לפני כשנה לערך, היינו נפגשות בערבים והייתי שומעת את בנה הראשון בוכה ומשתעל וזה היה מפריע לי, חשתי כאילו אני מפריעה לה, גוזלת את בנה ממנה. כשזה קרה שתינו היינו מפסיקות לדבר לרגע, הטיפול הופרע. עכשיו עלי להיפרד ממנה.. ז"א מהזמן שהיא נטו שלי. לכן רציתי שתי פגישות לפני הלידה שלה. החלטתי שאני רוצה להתחיל טיפול אצל מטפל אחר בתקופה שהיא תלד, אני צריכה 2 פגישות בשבוע, לא יודעת מה עובר עלי.. אולי אני בלחץ מהפרידה..? היום הייתי אצל מטפלת אחרת היא זו הסבירה לי שאינה יכולה לטפל בי כל עוד אני מטופלת אצל מטפלת אחרת. האמת היא, שזה מובן לי, אך עדיין משאיר אותי בחרדה מסוימת. אני כועסת על המטפלת שלי שהפכה להיות קצת אטומה. אני רוצה 'לבגוד' בה קצת, לגרום לה אולי לקנא. ואני רוצה להבטיח את עצמי ולא לשים את כל הביצים בסל אחד, כי אם היא תחליט שאיננה יכולה להמשיך את הטיפול איתי, אני רוצה להיות מוגנת ולא ליפול על הקרשים. בקיצור, אנ זקוקה לטיפול יותר אינטנסיבי ולא יודעת מה לעשות.. המטפלת שלי מסרבת לעוד פגישה ולא מותירה לי אופציות אחרות. אני מבולבלת נורא. מתוסכלת וכועסת.. אני רגישה פגועה עד עמקי נשמתי. אני יודעת שתיכף תגיד לי שהכי נכון לשוחח עם המטפלת שלי, אך היא איננה יכולה לתת לי פתרון, שכן הפיתרון שאני רוצה הוא פגישה נוספת.. אני מרגישה דחייה רצינית וחסרת אונים. מה אתה מציע לי לעשות?

הי הילה מאד מבינה את כאבך. התחרות עם "הילדים האמיתיים" של המטפל תמיד קיימת בתוכנו, וכאן היא יוצאת החוצה, ואת רואה איך התינוק גוזל אותה ממך ואיך את גוזלת אותה מהילד שמשתעל בחדר הסמוך... לא פשוט... אבל לגבי הסוף של דברייך, אני לא לגמרי מסכימה איתך....מרשה לי להביע דיעה? לי נשמע שיותר ממה שאת צריכה את הפגישה הנוספת, את צריכה את מה שהיא מסמלת, את זה שהיא שם בשבילך נעתרת לבקשות ולצרכים שלך ולא עוזבת ונוטשת אותך. ואם אכן זה אולי כך אז על זה כן אפשר לדבר עם המטפלת, גם אם היא אינה רוצה לפגוש אותך פעמיים בשבוע... יכול להיות שתישארו בפגישה אחת אבל תצליחי להרגע שעל אף ההריון, עדיין יש לך מקום תנסי את זה?

אודי בוקר טוב. תודה על תשובתך. בעוד כשעה אני נפגש עימה. אתמול היה קשה לי להירדם.. ואף חלמתי עליה. ניסיתי למצוא מטפל/ת נוספ/ת בזמן הזה.. כבר עכשיו למעשה. אך קיבלתי תשובות שאינני יכולה להתחיל טיפול חדש כעת.. עלי לחכות ללידה. אך שוב זה מותיר אותי חוששת.. לא רוצה להמתין לרגע האחרון וחוץ מזה, הלא היא סירבה לי לפגישה נוספת וכאמור, אני זקוקה לזה מאד. שוחחתי עם המטפלת שלי וביקשתי ממנה להמליץ לי על מטפל/ת 'מחליפה', אך היא ענתה לי שכל המטפלים שטובים שהיא מכירה לא יסכימו לטפל בי בתקופה כה קצרה כאשר אנחנו למעשה באמצע תהליך.. האמת היא שיש משהו בדבריה, אך בכל זאת, לפעמים אני תוהה האם אין מניע אחר לתשובתה? חשבתי שייתכן והיא חוששת שכאשר אתחיל טיפול חדש, לא אחזור אליה. האם הבנתי ממך שאתה מצדיק אותי שמגיע לי כבר להתחיל טיפול חדש? אך אין מטפל שמוכן לעשות זאת. אינני יכולה לשקר.. מיד עניין ההריון שלה עולה. אתמול כ"כ בכיתי, הרגשתי מרה. אני מבוהלת מעזיבתה, כל שאני רואה הוא איך רכבה בורח לי ואני נותרת מאחור, עזובה, בודדה, חנוקת דמעות.. כפי שאמי נהגה לעשות לי בילדות. העניין הוא שבאמת שאני חשה חוסר אונים עצום. אף אחד לא מוכן לטפל בי בזמן זה! המטפלת שלי מסרבת לי... כאילו כל הדלתות נסגרות.. כאילו זורקים אותי מהבית. מבין? מה עלי לעשות? איך מתירים את הפלונטר?

רציתי לשאול מתוך התעניינות ולא מתוך ביקורת חלילה האם נערך אי פעם בעבר מחקר סטטיסטי על מידת מובהקות הצלחת טיפול פסיכולוגי קליני של שיחות פסיכולוג מול מטופל

רוצה להוסיף על השאלה, האם בדקו את עניין ההצלחה גם לאורך זמן?

הי, נראה לי שאפשר לנצל את השרשור הזה כדי לשמוע מחלק מנפשות המבקרות כאן על התקדמות ושינויים בטיפולים שלהם, על מסעות טיפוליים שיתופיים עם אנשי-ריפוי-הנפש, שעברו אותה הכשרה ארוכה ורצינית. כלומר, הייתי מציעה לנסות להקשיב גם לדברים הנאמרים ברמה האישית הקטנה של כל אחד בנפרד מנקודת השקפתו הסובייקטיבית, כחלק מהסטטיסטיקה הרחבה והמקיפה. להקשיב. ללקט, ולקחת לך מזה ומזה ומזה... לשים על כף המאזניים. גם לדעת לעבד, למזג ולשלב את המידע באופן מאוזן. אם כן... כמטופלת (במקרה שלי - טיפול ארוך טווח), נראה לי שניתן להבחין במשהו די עמוק שהתחולל פנימה. בדיעבד, לאחר התקרבות והתיידדות עם עולם הטיפולים - זו דרך מיוחדת. לי ועבורי, לפי שעה, במגבלותיה ובחלקיותה, היא נתנה, העשירה והרחיבה, מיתנה מעט עכבות וחרדות. הטיפול עוד לא הסתיים, ויש עוד עבודה מתוך אמונה שיש עוד לאן לצמוח באופן משמעותי; מאמינה שלסיום תהיה משמעות שתקבע לא מעט לגבי הטיפול כולו: ביכולת להשתמש באופן בונה ויציב בכלים שכבר הושגו ונרכשו, בכושר לשמור על הנפח של הטוב, ועוד ועוד ועוד... ובינתיים, יום נעים (mp)

את מיוחדת מאוד אמפי, עשירה בתוכן וחכמה היה מעניין לקרוא,תודה.

אודי, אני עדיין במצב שקשה לשאתו. הייתי השבוע בב"יח בגלל שהתייבשתי. אתמול שתיתי לשוכרה וכתבתי מייל למטפלת והיום התקשרתי על אף שאז התבקשתי שלא. אתה מאמין לי אודי שהיה לי קשה לשאת? שהכל צף לי ולכן התקשרתי למרות שאמרתי לעצמי שלא אעשה זאת והכנתי טבלת יאוש שבה אני מוחקת עוד ועוד יום? אכל החרדה הציפה אותי, כ"כ הציפה שהתקשרתי. הרי זה אדם שאני אוהבת אותו מאוד אז איך אפשר שכך יקטעו הדברים? איך אפשר? איך אפשר שלא לנסות לעבד קצת, לנסות לשמוע מה עם הצד השני לגבי הדברים שקרו? אז התקשרתי ממספר חסוי והיא ענתה כי אם היתה רואה את מס' הטלפון שלי לא היתה עונה. אין בכוונתי להטריד אף אחד, הייתי צריכה רק לשמוע ממנה ועד עכשיו התאפקתי ובאופן יחסי לעצמי, זה גם משהו שהצלחתי בכך. הפעם היא לא כ"כ יכלה לדבר, שאלתי אותה אם אוכל להגיד לעצמי בראש שזו רק הפסקה ולא סיום מוחלט, אמרה שלא יודעת, שתראה איך תרגיש אחרי 3 חודשים הכי קשה לי אודי שלא מאמינים לי - שאני עצמי התנתקתי מעצמי כי האחרים לא מאמינים לי. כאילו אני אדם מושחת ונחות שאף אחד לא מאמין לו. אודי בזמן האחרון אני תופסת את עצמי כחסרת ערכים, חסרת עמוד שדרה, חסרת חוזק, כאילו כל מה שמחוצה לי נקי וטהור ורק אני מושחתת, מלוכלכת, פגומה. כמה קשה להתהלך בתחושה כזו- שאתה אדם מושחת, שאתה לא ראוי לאף אחד, לא ראוי לחיים. האם אתה חושב שבשיחה הזו פגעתי בסיכויי לחזור אליה לטיפול לאחר תקופה מסוימת? האם אתה חושב שהיא תראה את זה כעובדה מוגמרת- שאני לא עומדת בהסכמים בגלל השיחת טלפון והמייל אתמול. אודי אתה יודע שקשה להיפרד מאדם אהוב מבלי היכולת לשמוע אותו מידי פעם בטח ובטח שזה בא בכזאת קטיעה אכזרית. אתה יכול להבין את זה אודי? אודי אל תגיד לי שבחרתי להיות קורבן, אל תשפוט אותי על מה שאני מרגישה כרגע, באמת אבוד לי. אני אוהבת אותה ולא ידעתי לשמור על הקשר. לא בזה צריך לטפל? ולטפל דווקא באותו הטיפול?? על מנת לסגור את הפצע הזה. אנא אודי קרא אותי ברצינות וענה לי. תודה.

למזל, אני כ"כ מבינה אותך. לי קרה מקרה דומה לפני כשנתיים ,המטפל הקודם שלי החליט בגלל אי הבנה להפסיק את הטיפול. הי לי כ"כ קשה הרגשתי ששמטו לי את הקרקע מתחת לרגליי. לא רציתי להגיע אליו לפגישת סיכום כ"כ כעסתי עליו. התחלתי טיפול חדש אצל מטפלת מקסימה ,בפגישות הראשונות כל מה שעשינו היה לעבד את הנטישה של המטפל הקודם ובהמלצתה הלכתי אליו לפגישת סיכום. בפגישת סיכום הובררה האי הבנה והוא ביקש שאני אחזור, אבל אני לא הייתי מוכנה, מבחינתי הוא כבר לא היה ראוי לאמון שלי. כיום אני אצל אותה מטפלת כבר שנתיים והיום אני יכולה להגיד לך שיש חיים אחרי. אני יודעת שהיום מרגיש לך שאין טעם לכלום בלעדיה, אבל אני מציעה לא להישאר בלי טיפול שלושה חודשים(זה המון זמן). תחפשי מטפלת/מטפל אחר ותעבדי איתו את מה שאת מרגישה . מחבקת אותך.

אודי אולי לא יגיד לך שבחרת להיות קורבן, אבל זו האמת. ואת האמת קשה לשמוע ולשאת לפעמים כי היא כואבת. במילים אחרות: את ממשיכה להכאיב לעצמך, לא המטפלת שלך. במקום לתת לה 3 חודשים כמו שביקשת, את כופה את עצמך עליה ולא נותנת לה זמן לעבד ולחשוב. איך את רוצה שהיא תשתכנע שאת יכולה גם אחרת? שאת מסוגלת להשתנות? שלא תעשי שוב את מה שעשית או משהו דומה? זה בסדר שתמשיכי לחשוב עליה אבל תניחי לה! היא בן-אדם עם חיים משלה, שלא מחוברים לשלך בחבל טבור. אם תעיקי עליה היא רק תרצה להתרחק ממך, לא לקבל אותך בחזרה.

מה את רוצה ממני? תפסיקי להתאכזר אלי<. אני מפורקת. אני מבועתת. אני לא בחיים. אני באאוט. למה את תוקפת אותי? אני מותקפת מבפנים ואין מי שיעזור לי. אני אדם בודד. עזבי אותי. אני לא יכולה כרגע לקבל את מה שאת אומרת על אף הרציונאל - אני לא שם עדיין. אני בבמקום שורף ומבהיל שמקווה שאצליח לשרוד אותו- בינתיים לא שורדת. מעדתי בטלפון אליה- אבל מה אנחנו במשטר טוטליטארי? אני אדם עם רגשות. לא הרסתי אף אחד בכך שהתקשרתי להביע את רגשותי. אף אחד לא ניזוק מזה או נהרס. שיחה של ארבע דקות שהרגשתי רע לאחריה כי אני לא בפוקוס בכלל! אני באזכרה של דודי שמת לפני שנה וקשה לי עכשיו.

בלי כוונה חתמתי בשם "סתם" אבל זו אני מזל שהגבתי לך X את בלבלת אותי במצבי הקשה גם כך

מנסיוני האישי לפעמים עדיף לפתוח דף חדש. יש כל כך הרבה מטפלים מנוסים וטובים. דעתי האישית היא שהמטפלת תקבל אותך חזרה, אבל לא בטוחה אם לא כדאי להתחיל במקום אחר... מקווה שתרגישי טוב במהרה. כולנו נופלים לפעמים. הפסיקי כבר להכאיב לעצמך. אני איתך.

מזל שלום, תגובותיך במייל מראות שאת סובלת מאוד והכאב גדול.אני מבינה אותך מאוד וגם אני עברתי חוויה דומה שהיום בדיעבד חיזקה אותי וגרמה לי לראות את דברייך וכאבך מזוית שונה. מזל מתוקה אני בטוחה שהמטפלת שלך רוצה בטובתך והפרידה ממך לא נובעת רק משום שחצית גבולות ולאורך זמן אולי דווקא בזכות הניתוק הזה תוכלי לבנות לעצמך עמוד שדרה ולא להיות תלותית ואובססיבית כל כך למטפלת. אני מבינה את הקשר החזק שאת מרגישה אליה והאובססיה להיות איתה כל הזמן בקשר אבל אם תסתכלי על זה מהצד אולי תוכלי לראות שנוצר בינכן קשר לא בריא האובססיה המטורפת הזו שגם אני חוויתי היא לא בריאה אנחנו לא צריכות להיות תלויות במטפלןת שלנו ,את צריכה לללמוד להיות בזכות עצמך ולהרגיש טוב גם בלעדיה , גם לי מאוד כאב הפרידה מהמטפלת אבל היום אני מרגישה מחוזקת יותר ולא תלותית.וחוץ מזה, האובססיה שהייתה לי כלפי המטפלת שלי פגמה לי בריכוז רוב שעות היום הייתי עסוקה בחשיבה עליה במקום לנסות להתקדם ולהרגיש יותר טוב. תנסי לפתח לעצמך כוחות פנימיים ומטפלת פנימית בך שתניע אותך לצאת מהדיכאון ולהשלים עם הפרידה שלדעתי רק לטובתך ואם ממש קשה לך תנסילמצוא מטפל אחר ולהתחיל תהליך חדש ובריא יותר. שיהיה בהצלחה ותרגישי טוב

מציקים לנו, לא נותנים כבוד לנו, משפילים אותנוף מרביצים לנו, לא עושים כפי שאנכנו רוצים לחיות וכולל זה ההורים של אמא שלי שאיתם אנו חיים! לעזזל אפילו אינטרנט הם לא רוצים לשים משום שהם חושבים שזה לא טוב או כי יש טירוצים שאין כסף!! ואני כותם את כל זה באינטרנט שנימצא בבית הספר! ממני *** אני לא יכול לרשום תשם... אז יזהוא אותי ויצחקו אלי וירביצו לי!

שלום, בתי בת 3.5 בזמן האחרון (כחודשיים) היא כל הזמן עם הידיים באיבר מינה. הבנתי שזה אוננות אצל ילדים. דיברתי איתה על העניין. וידאתי שרק היא זו שנוגעת. הסברתי לה שזה בסדר אך רק לה מותר לגעת ולאף אחד אחר אסור. שזה שלה בלבד. הסברתי גם שמותר לה לגעת באיבר מינה רק בחדרה ורק במיטתה (כיוון שהייתה עושה זאת גם בגן וגם בסלון וכדומה...). היא מאוד בוגרת והבינה ולאחר מספר שיחות קצרות היא אכן עושה זאת רק במיטתה. העניין הוא שהיא הרבה פעמיים נרדמת באמצעות זה וכשהיא מתעוררת היא ישר נוגעת באיבר מינה ו"מתענגת" כך יותר מרבע שעה. כשאני רואה זאת אני מנסה להסב את תשומת ליבה לדברים אחרים כמו לדוגמה (אמא תספר לך סיפור, אני רוצה לבוא לשכב לידך ונעשה אוהל וכדומה...) אבל היא לא מעוניינת וכמעט מבקשת שאצא מחדרה. מה עושים? אפרת

ציטוט: יפה! את אומרת שני דברים חשובים: 1. יש לך תקווה 2. יש לך יכולת בחירה על האופן בו את צובעת את המציאות אלו נכסים יקרי ערך. לפני ש"רצים" לאתגרים הבאים, הייתי מציע לחשוב איך אפשר להגדיל מעט את הפרופורציה שלהם. איך אפשר? סוף ציטוט http://www.doctors.co.il/xFF-List,xFI-6,m-Doctors,a-Forums.html#798749_798575 ובכן, הייתי אומרת ששאלה כזו מוטב להחזיר לטיפול, הואיל ושם זה המקום הנכון לדון בה. בינתיים, אני מעדיפה לשמוע מהם האתגרים הבאים. אשמח אם תביא כמה "פרות" ביחד ולא "פרה פרה" כפי שהצעת בעבר.

אני אישה כבת 40, נשואה + ילדים. לפני מספר חודשים חוויתי נקודת שבירה במספר תחומי חיים שלאחריה נפלתי לחרדות ולדיכאון. מאז התפקחתי, הסיבות שהובילו לדיכאון ולחרדה כבר אינן רלוונטיות (חלקן נפתרו וגבי חלקן האחר הבנתי שיצאתי מפרופורציה) בעייתי היא שבמהלך התהליך אבדתי את תאוות ושמחת החיים. אני חיה כמו אוטומט, מנסה לא לוותר על כלום אך לא נהנית מכלום ולא מצפה לכלום. שאלתי היא : האם שיחות עם פסיכולוג יכולות לסייע במקרה כזה וכיצד ?

שלום בת אחותי בת 20 ו היא לומדת באונברסיטה והכירה בכור לא יהודי מוסלמי שעבר גיור והיא יצא איתו 4 פעמים כל מה שהורים אומרים לא משפיע עליה הם משפחה דתי וכמעט אחותי התעלפה לא יודעים מה לעשות ואיך לגרום לה להפרד הם גרים בחוץ לארץ בבקשה תעזור לנו היא לא יודעת מה לעשות

אודי שלום, לא בטוחה אם תוכל לעזור, אם הפרטים יספקו אבל אנסה... הייתי בטיפול במשך שנה שהופסק אבל היה משמעותי. התחלתי טיפול אחר אצל מטפלת לפני כשבעה חודשים. היא מאד אכפתית ואני מרגישה שהיא באמת רוצה לטפל בי ויש לה מה לתת אבל יש נושא מאד משמעותי שעומד ביננו בטיפול, היא רואה משהו מסויים שאני עושה כהרסני, יותר נכון מישהו בחיי שהיא מאמינה בכל ליבה שהוא הרסני עבורי. עד כדי כך, שאפילו בשלב מסויים היא רצתה להתלונן עליו. כעסתי עליה כל כך, מלכתחילה שאלתי אותה אם תוכל להתמודד עם כל מה שאביא והיא טענה שכן, את מעט האמון שהיה לי היא שברה. אמנם התנצלה אבל מאד קשה לי לחזור ולהאמין. מה גם שהדעות שלה כל כך ברורות וקשיחות בעניין שזה לא משאיר מרחב טיפולי. מצד שני אני באמת יכולה לראות את רצונה הכן לטפל בי. אני באמת זקוקה לטיפול ולהתחיל עם מישהו חדש מרגיש לי בלתי אפשרי. מה לעשות?

לילה טוב אודי, תודה על התשובה. אני אכן אומרת ואנחנו כן מדברות וממשיכות לדבר. לא בטוחה שיתאפשר המרחב אבל מאד רוצה שכן. אני יודעת שהיא רוצה שאפשר יהיה. אבל אמרתי לה שברגע שיצאה עבורי מהכורסא, משהו יסודי נפגע. אני לא רוצה שתציל אותי אני רוצה שתטפל בי. לגבי הקול. יש יותר מדי קולות פנימיים... זה מתיש ... אין לי מנוחה. וגם מרגישה שאי אפשר, ואף אחד לא יכול לטפל בי. די מהר הם יוצאים מהכורסא. אז כנראה שגם אם אחליף מטפלת זה לא יעזור. זה כנראה אני ולא הם. לילה טוב

ביום חמישי ביטלתי את הטיפול שהיה אמור להתקיים אתמול.אמרתי לעצמי שאין טעם לשמוע שוב ושוב כמה חשוב ובלתי נמנע זה בשבילי למצוא לעצמי בן זוג. כמה שהטיעונים שלו אומנם צודקים-אישה עם ילד שאוטוטו הולך לצבא,לגמרי לבד ללא משפחה או חברים תומכים,בלי ביטחון כלכלי של ממש שבנוסף סובלת ממאניה דפרסיה עם כל המשתמע מכך-לא בריא לה להשאר לבד. אם אני שמה לרגע את הרגשות הפמיניסטים שלי לצד הרי אני באמת בודדה נורא... אבל אני לא מסוגלת.נקודה.ולא משנה כמה פעמים הוא יחזור על עצמו.לא מסוגלת. מאז שביטלתי נכנסתי לדיכאון וחרדה...גם בחיים האישיים שלי אני לא מצליחה וגם בחיים בכלל הסתבכו להם דברים ואני כרגע בבית ללא עבודה. אני תקועה ואין לי למי לפנות.

איך לעזאזל ממתנים כאב כל כך עצום? איך לעזאזל טומנים חזרה עמוק לתוך הבטן, את כל מה שמציף מול עיניי? איך לעזאזל עוד אפשר להתמודד עם הסיוט הזה??!! רוצה לעקור את ליבי במו ידי ולצרוח לו דייייייייייי!!!!!!!!!!!!!! לא רוצה יותר! לא יכולה יותר! לא מסוגלת יותר!

רק ש...מכאב של לידה יוצא תינוק. ומהכאב הזה יוצאים דברים שמעצימים פי כמה!!! ולא לא אופיר. איך עוקרים את הכאב הזה על כל תכולתו???

נקודה חביבה, רציתי להציע משהו מנסיוני. כשתוקף אותי גל של כאב, וזה קורה לא מעט, אני שוכבת, או יושבת, לא משנה התנוחה, ופשוט מאפשרת לכאב להיות,(כי אי אפשר להתעלם ממנו) אבל גם מאפשרת לו פתח למילוט, בידיעה ברורה שהכאב הזה יחלוף - הוא חייב. בדיוק כמו בכאב פיזי, הרי גם זה עובר בסופו של דבר, ולא משנה כמה כאב קודם. ככ מבינה אותך, נסי להרגע כשכואב, דמייני את הכאב נוטש את הגוף, לאט ובקצב משלו. כך תוכלי גם לחוש את ההקלה שלאחר הכאב.

"מאפשרת לכאב להיות". ליאת תמיד אמרה לא להילחם בכאב אלא לתת לו להיות ואז הוא יחלוף. ממני שמזמן לא כתבה כאן.

אני אכן עושה זאת, אך יותר ממצב כפוי. הגוף פשוט משתתק.אני כול כך יודעת שי אפשר להתעלם מכאב, אבל דווקא הרגשת השיתוק הזו גורמת לו להתעצם להרגיש חד כסכין ישר ללב. היכולת היחידה שלי לעמוד מולו,הצרחה היחידה שיוצאת ממני היא דווקא זו המזמינה פגיעה. וכול שהיא קשה יותר כך ההצלחה לברוח מעצמי להפוגות גדולות יותר. וכן, זה חוזר תמיד חוזר. כמה הייתי רוצה לצרוח עד כי אהיה אילמת עד כי עור התוף יקרע שיתרוקן מתוכי הכאב הרע!!! אלוהים זה מרגיש כמחלה ממארת שולחת גרורות לכול אבר. ועד מתי סופני סופני סופני זה כמו לחיות בהוספיס עד מאה עשרים זה סיוט רוצה למות ועכשיו!!!

למה המנהלים הקודמים + ד"ר גידי מפורום פסיכותרפיה עזבו?

שלום לך הגעתנו במצב בטיפול שהוא כבר תקוע, עם הרבה שתיקות וביטולים והאשמות... משהו השתבש באמצע שאני והיא לא מצליחים לזהות. היא החליטה לכתוב לי מכתב ובו גיליתי הרבה דברים שלא ידעתי מקודם (באיך היא תופסת אותי, מה היא חושבת עלי....ואיך אני נראית בעיניה כמטופלת). אני עניתי כמו כן, ואמרתי כל מה שלא מוצא חן בעיני ובצורת התנהלותה בקשר ובתוך הפגישה ומה אני חווה אחרי הפגישות... היו שם המון האשמות, המון דברים קשים שנחשפו לראשונה משני הצדדים דרך המכתבים. אני מבחינתי לא יודעת אם אוכל להשמיך אחרי כל מה שהיא אמרה. היא לא מוכנה להודות בטעויות שהיא עשתה בתוך הקשר הטיפולי. קשה לי עם כל ההאשמות שעלו. איך ממשיכים מכאן, או שעוצרים וזהו.

האם כשמטופל עוזב טיפול אז נהוג שהמטפל מתקשר או מביע עניין במטופל שלו? הוא שפשוט מוחק אותו מהיומן ומליבו? מדובר בטיפול של שנתיים....

הי אורית נשמע שמאחורי השאלה "התאורטית" מסתתר הרבה כאב. אני מניחה שאת מתכוונת למצב שבו המטופל אמביוולנטי לגבי הסיום, והמטפל מקבל את הודעת הסיום בלי לנסות "לחזר" ולהראות איכפתיות ודאגה. יש מטפלים שיגידו לך שזה ממקום של כבוד לבקשת המטופל.אני יודעת שיש מטפלים שנוהגים כך ויש כאלו שכן עושים מאמצים להראות למטופל שהם היו רוצים שישאר. בכל מקרה, בלי להכיר אותך ואת המטפל, אני בטוחה שאי אפשר למחוק אותך אחרי שנתיים, לפחות לא מהלב, אפילו אם השקט הזה כואב... ג.

גם אני רוצה לשאול את אודי: עזבתי טיפול לפני שלושה חודשים ושלחתי מייל למטפל שלי לשאול למה הוא לא שואל בשלומי ולמה הוא מתעלם ממני. הוא ענה לי במייל שהוא לא יוכל להיות איתי בשום קשר רק אם אהיה בטיפול ושלא יענה לי למייל או לסמס. נורא נפגעתי ולא חזרתי אליו. למה מטפלים פוגעים כך?

אודי שלום, אשמח אם תוכל להתייחס להודעת ההמשך: http://www.doctors.co.il/xFF-List,xFI-6,m-Doctors,a-Forums.html#798933_798575 תודה

שלום כיצד ניתן לטפל בתחושת התפרקות של הזהות? כיצד ניתן לטפל בתחושת ריקנות? כיצד אפשר להתמודד עם התופעות האלה? תודה

שרה'לה יקרה.... את כל כך חסרה פה. אומנם גם אני פחות כותבת.. כי יש בי שקט.. אחר.. לא ברור. תרשי לי לשאול לשלומך...? באותו הערב, יום חתונתך, לא שכחתי :) רקדתי אכן.. זה היה בסביבות השעה 10 בלילה, הייתי בנסיעה הביתה.. בוהה בחלון.. זמן מחשבות.. כאשר פתאום ראיתי בדמיוני את הריקוד שלנו מתממש.. אחזנו ידיים ורקדנו במעגלים מהירים.. המראה סביב היטשטש ממהירות הסיבובים וכל שנשאר היה אנחנו, הריקוד והשמחה.. געגועי.. ~נילי~

היי נגרה , ונילי.. נגרה יקרה מה שלומך?.. איך עברה החתונה ?... איך את מרגישה ?..מקווה שאת חשה בטוב. מתגעגעת גם...תשמרי על עצמך. לך נילי .. הייתי פה לרגע , מאוחר יותר אכתוב שם... או מחר , היה לי יום קשה , חשבתי האופטימיות תדבק קצת יותר. חזרתי מטיפול , רק בכיתי שם.. אוףףף איזה טיפול ... אוהבת נ.ב.. אודי .. אתה חסר פה.

נילי יקרה, מתגעגעת גם, מתגעגעת גם לעצמי. יש בי שקט אך זה יותר שקט עצוב ולא זה שמגיע משלווה. אבל מנסה לשמר את מה שיש. מנסה. יש בתוכי המון מילים אך הן לא מוצאות עצמן החוצה. עזבתי לפני חודשיים את הטיפול, הרגשתי שאני צוללת בלי חמצן והתחלתי להחנק. צריכה את האוויר שבחוץ, לבחון את הכול ממקום קצת לבד, לחזק את העצמות הרכות ובעיקר לחשוב ולכאוב פחות. מחבקת אותך חזק. negra

Sara Dear.. הייטבת לתאר את שמתרחש בתוכי מתוך החוויות שלך.. אני אפילו את זה לא מצליחה לאמר. ביום ראשון שלחתי לה הודעת ביטול לפגישה ביום שני. היא שאלה מה הסיבה ואני עניתי לה שזה לא משנה כי באמת זה לא משנה. עכשיו אני מנותקת אבל יש issues גדולים שאינם פתורים.. הם צמאים ליחס שלי אך אני מסרבת בתוקף לספק להם את צרכם. אולי אני מבוהלת כמו שהיא אומרת. אני בכל אופן, לא מבינה כלום. אז מה זה משנה..? למה לא לסגור את הבסתה.. חושבת על זה כבר יותר מידי הרבה זמן.. כל כך מבינה מדוע את עזבת. רוצה באמת לזכות בשקט הזה.. אבל עמוק בתוכי יודעת שזאת בריחה, בדיוק כפי שאמא שלי עשתה כל השנים האלו.. גם בגלל זה יש לי יותר מידי הרבה צלקות. זה שקט מדומה אבל חסר ברירה. ואף אחד לא יכול להאשים אף אחד בזה.. ((((((((מי אמר בכלל שצריך להיות אשמים נילי..? מי????))))))))) רוצה לבטל את הפגישה הבאה גם כן. יום חמישי השבוע.. ואם זה יקרה, פה יסגר הדוכן. ואני לא יודעת מה יהיה המחיר אותו אצטרך לשלם.. מה שבטוח - הוא יהיה יקר אבל אני הכי טובה בלהרוס לעצמי.. אז מה זה בעצם משנה.. הכל שחזורים.. כבר נמאס. או שהאני שבי יתן לי לטפל בו או שלא אבל גם שלא ידרוש ממני טיפול. שיחליט כבר האני שלי.. מה הוא רוצה ממני??????????????? כואב לי..? ~נילי~

"Alan Parsons Project / "Old AND Wise הלינק לשיר: http://www.youtube.com/watch?v=NLtFsiOFn-4 הלוואי ותאזיני לו - כ"כ עצוב, כ"כ מייסר. There are shadows approaching me And to those I left behind I wanted you to know You've always shared my deepest thoughts You follow where I go And oh when I'm old AND wise Bitter words mean little to me Autumn winds will blow right through me And someday in the mist of time When they asked me if I knew you I'd smile AND say you were a friend of mine And the sadness would be lifted from my eyes Oh when I'm old AND wise As far as my eyes can see There are shadows surrounding me And to those I leave behind I want you all to know You?ve always shared my darkest hours I'll miss you when I go And oh, when I'm old AND wise Heavy words that tossed AND blew me Like autumn winds that will blow right through me And someday in the mist of time When they ask you if you knew me Remember that you were a frined of mine As the final curtain falls before my eyes Oh when I'm old AND wise

הי מזל את בוודאי רואה כמה ההודעה שלך נגעה בהרבה אנשים כאן. אני מקווה שזה עוזר לך לראות כמה את לא כל כך שונה מאחרים ואולי גם לא כל כך נוראה... אני מאמינה שזה לא מצליח להחליף את תחושת הכאב על הפרידה הפתאומית, אבל אולי קצת זה יוכל לנחם... רציתי לספר לך גם קצת מהחוויה שלי, שאולי גם תצליח לנחם. אצלי גם נטישה בעקבות התנהגות לא הולמת שלי... שהביאה איתה הרבה כאב וחוסר אמון. עם המטפלת ההיא זה כבר לא הסתדר, אבל היום אני בטיפול אחר, הרבה יותר טוב, בקשר חדש. רוצה להציע לך לחשוב שאולי לפעמים זו לא רק השאלה האם היא יכולה לסלוח או לא. לפעמים אפשר לסלוח אך עדיין קשה להיות ביחד כשהמרחב הטיפולי מצטמצם וגם המטפל וגם המטופל הולכים על קליפות ביצים מחשש לעוד הפרות של הסדר הטוב. נשמע ממך שאכפת לה... שהיא רוצה בטוב ביותר בשבילך ולא רק רוצה לזרוק אותך ממנה. מקווה שתרגישי יותר טוב ושתצליחי לחזור להיות, לחיות , לתפקד, ולהאמין שגם מרע יכול לצמוח טוב, כמה שקשה לראות זאת עכשיו... בהצלחה! טיפת תקווה

מודה לך על טוב הלב ועל המילים החמות. אני רק רוצה להגיד לך שאני ממש לא בעד טיפול אחר, אלא טיפול עם אותה מטפלת, כי אני מאמינה שממקום כזה נוכל לצמוח שתינו למקומות הרבה יותר חזקים. כמו כן, אני יודעת שהיא זו שנתנה לי הרבה, שממנה למדתי רבות ועדיין לומדת (גם בשתיקה הזו) ולכן מתפללת שתתן לי את ההזדמנות, כי אני חושבת שבחלוף הזמן נוכל להתגבר על זה ולצמוח ולהצמיח. אני רוצה להראות לה (ולי בוודאי) שאפשר שיהיה אחרת, שאני יכולה אחרת ולכן חשוב לי שזה יהיה איתה. תודה על החיזוקית, כרגע קשה לי מאוד, אני תשושה -כבר כמה ימים לא זזה... מעכלת, מתחבטת, מתאגרפת...

שלום רב, אני בן 21 לפני שחרור כבר מספר חודשים שאני מרגיש פרץ תחושות ורגשות גואים, בצורה בלתי רגילה ישנם כל מניי בעיות מסביב שלכאורה נראה שלא משפיעות עליי בכלל, עניינים בבית, הורים חברים וכ"ו אבל אני מניח שהתגובה שלי איננה ישירה, והמנגנון אצלי במוח פשוט מפזר תחושות שליליות, בלתי מוסברות שמלוות אותי לכל אורך היום. עשיתי לעצמי איזה מנהג על מנת שאנסה להבין את עצמי, אני רואה סרטי מתח של היצ'קוק וכותב את התחושות העולות מהצפייה, ואת ההזדהות שלי עם דמויות כאלו ואחרות ולאחר מכן עושה צפייה שניה ושלישית על מנת להבין את תחושותיי, אני לומד המון על עצמי אך לא מוצא את הפתרון לתחושות השליליות שאופפות אותי, אני מניח שהמנגנון הראשוני שלי מנסה לשים את האצבע על הבעיה אך לאורך זמן אני לא מוצא אותה. מה הפתרון? תודה..!

שלום רב, ברצוני לשאול: 1.האם יש הבדל בים חרדה חברתית למופנמות? 2.האם מופנמות היא תכונה שניתנת לשינוי?

אודי, וגם יעקב רציתי להוסיף את דעתי בעניין, אני חושבת שמופנמות בהחלט יכולה להוביל לחרדה חברתית, ויש קשר הדוק בן שתי התופעות. ועובדה שהועלתה השאלה הזו. ושאלת אודי למה לשנות? את מה, את החלק האשיותי שקשור במופנמות? אם המופנמות מהווה מטרד מסוג כל שהוא, מדוע לא לרצות לשנות? אני מקווה אודי שתתיחס לדברים. (יש לי תחושה קלה שאתה טיפה מתעלם מתגובות שרשור, אולי לא בכוונה, אבל זה קורה לא מעט) תודה, וסליחה על הערה.

אודי שלום, אי יודעת שאתה לא פה עכשיו, אבל אין לי אף אחד. אודי, גזרתי על עצמי צום -לא אוכלת לא שותה לא יוצת מהמיטה כבר ימים ארוכים. התפטרתי מהעבודה כי לא מגיע לי להתפרנס לא מגיע לי כלום בעצם (הבוסית שלי ביקשה שאשאר- אמרה שאעבור את התקופה הקשה שלי- היא לא יודעת במה מדובר בדיוק). אני לא מסוגלת לצאת מהמיטה. אני מטשןשטשת בגלל שלא אכלתי כבר כמה ימים ואם אוכלת זה רק יוגורט שלא אתעלף כי אין מי שיקח אותי לבית חולים. אני לא שותה, אני רק מעשנת כמויות רבות של קופסאות. התק/שרתי אליה ברעדה לפני ימים מספר, אמרתי לה שוב שאני מצערת ואוהבת אותה מאוד מאוד ושהיא האדפ הכי יפה שהכרתי. שאלתי אותה אם לאחר תקופב של כמה חודשיפ, אוכל לחזור, אם יש סיכוי, היא אמרה שאם אני שואללת על סיכוי אז יש סיכוי אמרה "בואי ניתן לתקופה הזו לעבור". מאז לא עוזבת את המילים האלו, הן אצלי עמוק בתוך הלב- הן תקוותי היחידה איכשהו לשרוד קצת. תקוותי היחידה!!! הכנתי טבלת יאוש של 60 יום -אף פעם לא הכנתי טבלת יאוש כי שום דבר לא היה חשוב לי ככה. אני רוצה הלראות לה שאני יכולה לעבוד על עצמי, להשתנות, שאני אשמור על הקשר הזה ביתר זהירתו, יותר מפעם. כי יהא חשובה ךי כ"כ. אודי, האם היית סולח אתה? גם אנסים מקבלים חנינה מהנשיא. זה שאנס אותי חי היום חיים מלאים ומאושרים ולא נענש לעולם וגם לא יענש. הרי מה שעשיתי היה שחזור של יחסיפם קלוקלים שאני הכרתי בחיי. אולי עטיתי על עצמי את תפקיד הילדה הרעה בגלל הרוע שהופננה אלי בחיים. אודי היש אצלכם מקום למחילה ולסליחה למטופל שסרח אבל תפס את עצמו ומבין את ההשלכות הקשות של התנהגותו.ב בינתיים אני בצום. צר לי על הדברים הקשים שכתבתי כאן עכשיו. אין לי ברירה . זו תקוותי היחידה -שהדלת תהיה לי פתוחה.

רציתי להציע (לא הצעה מקורית שלי , למען ההגינות) -- שתדפיסי את כל התכתובת בנוגע לעזיבת המטפלת ולתחושות האיומות שזה עורר בך ותתני לה את זה ברגע שתיפגשי איתה או אפילו קודם - בתנאי - שתבקשי את רשותה (באי מייל/בsms) -לשלוח לה משהו שמשקף בצורה אותנטית את מה שעבר ועובר עלייך מאז הפרידה הכפויה. מבינה ומזדהה עם כאבך ולא משנה מה - תמיד תפרגני ותעודדי את עצמך, כי את תמיד תישארי איתך... ועוד עצה קטנה - דמייני שמה שקרה לך, קרה לחברתך הטובה ביותר - ונסי להתייחס אל עצמך באותה הצורה - ביותר חמלה, באהבה ובסלחנות. אם את מסכימה - שולחת לך חיבוק.

למה בסוף יצא שאת הקורבן?

שלום לך "סתם", אני חושבת שהתשובה שלך נכונה והולמת ביותר. למה מסיבת הקורבנו?ת הזאת? כרגע רק יודעת שזה בגלל שאיבדתי אדם שלא פוגשים כל יום, אדם יפה וטוב לב עם יכולת נתינה ואהבת האדם, זו השמורה באמת למתי מעט. איבדתי מורת דרך שניסתה לכוון באורה ולאורה, אבל אני תמיד פניתי לשבילים הצרים מאוד כדי לקטוף פטריות רעילות... והורעלתי והרעלתי ועכשיו זאת דרך ללא דרך. אבל יודעת שמי שלא יוצא לדרך לעולם לא יוכל לתעות...

קראתי והצטמררתי. גם מי שאנס אותי חי היום חיים חופשיים. לא נענש ולא יענש. אולי רק בידי שמיים. אבל על אף שגם אני בתוכי אולי מענישה אצ עצמי- בחרתי לנצח אותו. חזרתי לשיגרת חיי במהרה,סיימתי אל לימודיי והמשכתי הלאה. כיום אני בטיפול, וגם לי קשה. אבל אני משתדלת לא להתעלל בעצמי. תאהבי את עצמך, תפנקי את עצמך. מגיע לך! לאף אדם בעולם, לאף אחד, לא מגיע שיהיה לו הכח להכאיב לך. גם לא למטפלת האהובה! קשה לה איתך. לך קשה עם עצמך יותר. תנסי לעזור לעצמך. תאבקי. תלחמי. הכריחי את עצמך לאהוב אותך.זה יהיה הנצחון. זאת תהיה הנקמה שלך בנבל שפגע בך. דינו- מוות . דינך לחיות באושר למרות הכל. באהבה

מה הקשר לאונס? מי שחדרה לגבולות אינטימיים זו מזל ולא המטפלת... מי שפגעה זו מזל ולא המטפלת... קצת התבלבלתן פה, בנות-אנוסות-פגועות-יקרות. לא הבנתן את כל מה שקורה או שאולי לא עקבתן?

שלום..אני חדשה כאן.בת 23. השתחררתי שבוע שעבר אחרי אישפוז של 3 שבועות ממחלקה סגורה. זה היה האישפוז השלישי בתקופה של פחות מחצי שנה. בהתחלה היה חשד ל"סכיזופרניה" אבל שללו את זה ולכן לא קיבלתי טיפול תרופתי של אנטיפסיכוטיים רק אנטידיכאוני. והגדירו אותי כ"הפרעת אישיות גבולית". אני מטופלת 3 שנים אצל פסיכיאטרית מדהימה. באישפוז האחרון המליצו לי לעזוב אותי כי כנראה שהיא לא עוזרת לי. קשה לי ביותר לחשוב על זה. היא היחידה שמכילה אותי ומבינה אותי ומחבקת אותי. בשנה האחרונה הפסיכיאטרית בעצמה העלתה את האופציה של סיום הטיפול כי לדעתה היא לא עוזרת לי. לא כמו שהיא רוצה. אמרתי לה שלי מספיקה הנוכחות שלה. אפילו בשיחות שכל השעה אני רק שותקת ומחכה לסוף לקבלת החיבוק. עכשיו אני בהתלבטות לגבי המשך הטיפול. המליצו לי לעבור טיפול DBT וזה אומר לעזוב את הפסיכיאטרית שלי.. ואני לא מסוגלת. זה יהרוג אותי סופית. ): בשבוע הזה שאני בבית מאז השחרור אני מרגישה גרוע..אני לא מרגישה שהאישפוז עזר לי חוץ מזה ששמרו עלי שלא אפגע בעצמי. עכשיו אין לי את השמירה הזו ומרגישה שיכולה למעוד בכל רגע ושזה לא יהיה בשליטתי. תודה מראש.שירן.

שלום אני לפעמים משווה את האקסית שלי שהייתי איתה הרבה זמן לבחורות אחרות שקיימתי איתן יחסי מין. בעיקר בקשר לזה שהיא הייתה גומרת פעמים רבות , מחדירה. בנות ששכבתי איתן אחרכך לא גמרו בכלל מחדירה. לא יודע למה זה משהו שמפריע לי כי אני הכי אוהב כאשר הצד השני נהנה ממש. יכול להיות קשור לזה שאני עדיין להתנתקתי רגשית ב100 אחוז מהאקסית הזאת? הרי כבר שנתיים אנו לא ביחד , למרות שהיו לי פה ושם קשרים קצרים. תודה

שלום בשנים האחרונות התחלתי לפתח כל מיני חרדות, חלקן חברתיות, למשל, בעבר הייתי חברותית והיום אני די נמנעת מלפגוש אנשים. לפעמים אני מגיעה למסיבות עם חברים שלי ואני מוצאת את עצמי במקום לא כל כך נוח בשנים האחרונות כשאני הולכת ברחוב במקומות הומי אדם אני ממש מזיעה, מכל מיני סיבות שאני יודעת שנובעות מחרדות, אני ממש נלחצת. אני מוצאת את עצמי נעצרת, נכנסת לאיזו אופוריה אני מוצאת את עצמי בסיטואציות הכי מופרכות עם עצמי (לא משהו שפוגע באחרים או מפריע לסדר הציבורי) אבל אני פשוט מרגישה שאני משתגעת מבפנים בנוסף כשאני בעבודה אני חוטפת חרדות מהעבודה שלא תתבצע כראוי, לפעמים לא בצורה מוצדקת - אני יודעת את זה, אבל אני לא יכולה לעצור את זה. יש לי סף פרפקציוניזם מאוד גבוה וזה מכניס אותי ללחצים שבסופו של דבר מתבטאים גם פיזית, אני מזיעה, יש לי כאבי בטן והתכווצויות בכל הגוף, אני מרגישה ממש על סף בכי, לפעמים אני נמנעת מלגשת לעבודה מחשש שאכשל בה יש לי כל מיני בעיות, הייתי בעבר בטיפולים אבל כל הנושא החרדתי היה פחות דומיננטי ועכשיו הוא מאוד דומיננטי וקשה לי להתעלם ממנו האם עלי לפנות לפסיכולוג שמתמחה בטיפול בחרדות בלבד או פסיכולוג כללי? או בכלל פסיכיאטר? הומלצו לי תרופות מסוגים שונים, את חלקם לקחתי וחלקם לא. אני שואלת כי יש לי אבחנות שונות, אבל אני כבר לא בטיפול הרבה זמן וכשהייתי הנושא החרדתי לא כל כך עלה עשיתי בדיקת דם לפני כמה חודשים וראיתי שהTSH מעט גבוה. הרופא אמר "זה כלום, תתעלמי מזה" אבל בחודשים האחרונים יש לי בעיות מחזור, הוא בעיקר מאחר הרבה, נמשך זמן קצר, מאוד מוזר יש לי כאבים באיזור העליון של הבטן (מתחת לחזה) ממש כאבים חזקים מאוד והאיזור נפוח, בנוסף לפעמים אני מרגישה לחץ באיזור הראש, כמעט מתעלפת, נמצאת באיזה סוג של "היי" אבל בצורה מפחידה, ביקשתי תור לנוירולוג, לדעתי יש פה ערבוב של נושאים, לפעמים אני חושבת שזה יותר פסיכולוגי ולפעמים זה נראה לי ממש פיזי ומצריך רופא ולא פסיכולוג. בקופת חולים רצו להפנות אותי לפסיכולוג אבל לדעתי פשוט מעדיפים לא "להתעסק" איתי (אני לא חושבת שהכל קשור לפסיכולוגיה) אבל הנושא החרדתי והכאבים שבמילא יש לי מתערבבים וזה רק מקשה עלי יותר אודה לחוות דעתך, תודה