פורום פסיכולוגיה קלינית
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
ד"ר שלום, יש לי חבר טוב שקוראים לו נתן. יום אחד לפני כשבוע וחצי, הוא החל לדבר על ההבדל בין דובי נמלים לשנבובים, בגלל שהוא ראה שקראו לדוב נמלים שנולד בגן חיות "ארתור" על שם דמות מצויירת שהיא למעשה שנבוב ולא דוב נמלים. הוא אמר לי שזה מציק לו וזה נראה לי מצחיק בזמנו. הבעיה היא שמאז הוא פשוט כל הזמן מדבר על זה, הוא מזכיר את זה כשאוכלים, בעבודה, כשהוא רואה טלויזיה - כל הזמן. אני ממש מוטרד. תוכל לייעץ לי מה כדאי לעשות? זה מתחיל להשפיע לו על החיים והוא בכלל לא שם לב שזה כל מה שהוא מדבר עליו בשבוע האחרון. תודה רבה, מיכאל
שלום מיכאל, נוגעת ללב הדאגה והמודעות שלך לבעייה של חברך. תופעה זו אינה מוכרת לי, אך עיסוק אובססיבי בתוכן מחשבתי מסויים - אם זה אכן עיסוק אובססיבי - יהיה קשור ומלווה גם בחרדה ובנסיונות (אולי) להפטר ממנה באמצעים שונים. אם זה כך - יהיה קל לשכנע את חברך לטפל בחרדה (ולא דווקא בשאלה הרת הגורל בדבר ההבדל בין דובי נמלים ושנבובים). אודי
שלום, שמי מירב ואני נמצאת בשלב מאוד לחוץ ומבולבל בחיים. התחלתי עבודה חדשה לא מזמן אחרי שהרבה זמן לא עבדתי, התרגלתי להיות בבית וזה היה נראה לי כ"כ נחמד ובטוח. אך המציאות אחרת ואני חייבת לצאת לעבוד וכך עשיתי, אני עובדת בעבודה פקידותית ועכשיו מאוד קשה לי לקבל את היציאה מהבית, אני נלחצת כל יום לפני שאני יוצאת לעבודה, וזה מתבטא חוסר אויר לעיתים. אני די טובה במה שאני עושה, לא רע לי שם והאנשים חביבים מאוד. הבעיה היא אני. אני גם לא הכי סגורה על עצמי שזו העבודה בשבילי כעת, אולי אם הייתי מתקבלת בתחום אחר הייתי יותר שמחה לצאת לעבוד.. אני ממש לא יודעת וכל היום רק מטרידה את עצמי במחשבות כאלה..
שלום מירב, לא ברור האם זן העןבדה שאינך "סגורה על עצמך" או שמדובר בנגזרת של חרדה (אולי חרדה חברתית. האם יש לכך עדות בהיסטוריה שלך?). הייתי מציע ראשית לכל לאבחן באופן ספציפי יותר מהו הדבר המפריע לך. אצרף קישור לסולם למדידת חרדה חברתית - מלאי אותו וספרי מה יצא לך בשני הטורים. זה ייתן אינדיקציה ראשונית: http://www.geocities.com/harada_hevratit/leibovits.htm בכל מקרה, כדאי לטפל בבעיה על ידי פנייה לאיש מקצוע, כי נשמע שכך או אחרת - היא פוגעת באיכות חייך. בהצלחה, אודי
שלום רב בני בן שלושה וחצי חודשים ילד חייכן ונוח. אני נמצאת איתו בבית מאז הלידה ובשבוע האחרון מתפתחת אצלו תופעה מאוד מאוד מוזרה ומדאיגה אותי בכל פעם שמישהו זר מתקרב אליו ומנסה רק לדבר איתו(אפילו לא להרים אותו) הוא צורח צרחות מטורפות,אותי ואת בעלי הוא מזהה ואין לו שום בעיה איתנו אני מאוד חוששת כי בעוד שבועיים אני צריכה להשאיר אותו עם מטפלת כי אני חוזרת לעבודה הוא לא מכיר את המטפלת עדיין ובטח סביבה יהיו אנשים שהוא לא מכיר חשוב לי לציין שאני לא סוגרת את הילד בבית כך שהוא תמיד סביב אנשים חדשים אבקש את עצתך בנידון האם תופעה זו מוכרת בקרב תינוקות? תודה רבה
שלום יפעת, בדרך כלל "חרדת הזר" (הטבעית והמוכרת כשלעצמה) מופיעה בגיל מבוגר יותר. לא כתבת האם היו ליד חוויות יוצאות דופן, אולם היותו חייכן ונוח עד כה מרמזות שכך הדבר. אפשרות נוספת היא שהוא מגיב לחרדה מכם ההורים (אולי לקראת המעבר למטפלת. נפלאות הן דרכי הלא מודע...). תהה הסיבה אשר תהה (ייתכן והוא מקדים את חרדת הזר, וחש בטחון עם אנשים שהוא מכיר בלבד) - עלייכם להתמודד כעת עם נושא המטפלת. אני מציע שזו תקדים את הגעתה ותתחיל לבלות בבית (=סביבה מוכרת) מדי יום. בתחילה כשאר התינוק בעגלה ואת מולו (והיא במרחק מה), אח"כ - קרוב, אח"כ ממש לידך. בהמשך היא יכולה לדבר אליו ולשיר לו - כשאת מרגיעה אותו (וחשוב - רגועה בעצמך...) עד למצב בו הוא משחק ברוגע לידה והיא מחזיקה אותו. משם ניתן יהיה להכליל את הבטחון שלו (אם הוא יבלה את היום בביתה - אז לשם) ותוכלי לצאת לעבודה ללא חשש. אודי
הי אודי, אתה לא צריך להעלות את ההודעה, רק להזכיר שיש מתחת לעץ "מחשבות לשבוע חדש" הודעות. קיוויתי שתקרא. רק לוודא של התפספס. יכול להיות שקראת ולא התייחסת, לחלוטין בסדר מצידי. לילה טוב ילדה אישה
אודי שלום, לפני השבת הסוערת - סליחה לא ידעתי - שאלתי מה לעשות לגבי הרגשות שלי לפסיכולוג שלי. ענית לי ועדיין נשארתי מבולבלת ושאלתי. זה בטח התפספס בכל הבלאגן. בבקשה אם תוכל, זה מופיע בעץ תחת "אני מאוהבת בפסיכולוג שלי מה לעשות עם זה" . זה מאד חשוב לי שכן הרגשות מתגברים, הטיפול נמשך ואני נשאבת פנימה ומתרחקת מהבית. תודה טליה
היי טליה, קראתי את הודעתך גם למטה, והעובדה שאת חוזרת על השאלה מעידה על מצוקה אמיתית. אני לא אודי ולא אששת מקצוע, אבל אני יכולה לשתף אותך קצת מנסיוני.. גם לי יש נטייה להתאהב במטפלים גברים(שזו בעייה בפני עצמה) ולצערי, ההתאהבות אצלי מתקימת גם במטפלים מתחומים אחרים ומאחר ואני מודעת לבעייתי, אני נוקטת באמצעי זהירות. עד כמה שאני יכולה, וכל עוד זה נתון לשליטתי, תמיד אבחר במטפלת אשה.ושוב, זה לא משנה באיזה תחום. עצתי לך, הכנה והידידותית, עזבי את המטפל ואת הטיפול, וחפשי לך מטפלת אשה אני יודעת שזה מסוג ההצעות שקל להציע, וקשה מאוד לביצוע. אם הסתבכת בעניני האהבה, לא תהיה לך ברירה, כך או כך תצטרכי בסופו של דבר להפסיק את הטיפול, אז אולי יפה שעה אחת קודם? אני לא יודעת אם המקרה אצלך דומה לשלי,(וזה גם לא משנה). וגם אם מדובר באהבה ספצפית שיש בה ממש, אני מעריכה שאין לה יותר מידי סיכוי. אני מקווה שזה בסדר שניסיתי טיפה להתערב..
יותר מבסדר... רציתי מטפל גבר, משהו הרגיש לי נכון יותר. אני חושבת שהעומקים שהגענו כנראה לא היו מגיעים עם אשה. מרגישה שיש לי נושא שהעבודה עליו עם אשה היא יותר, איך לומר תיאוריטית. אבל, לא ציפיתי לכזו עוצמה. זה מרגיש לגמרי כמו רומן ומכאן גם המצוקה המון תודה לך זה עוזר טליה
שלום טליה, אכן, המצוקה נשמעת רבה ואמיתית. את אומרת שהטיפול הצליח להגיע לעומקים, ואני משער שחלק מזה קשור בעוצמות הרגשות שהטיפול מחייה במהלכו. אם את יכולה "לתפוס מעט מרחק" ולהתייחס לחוויה כחלק מהטיפול (שימי לב, את אומרת "כמו" רומן ולא "רומן". ה- "כמו" הוא החשוב כאן!) - ייתכן שתוכלי להפיק תועלת רבה מהטיפול (בהנחה שהמטפל אינו נרתע או נבהל מהעוצמות. אם את חשה שאין לך את היכולת לתפוס פרספקטיבה ולהתבונן על הדברים - אלא הם הופכים לקונקרטים (את "באמת" מאוהבת וזה "באמת" רומן) - שווה להתייעץ עם המטפל ולשקול את סיום הטיפול על מנת שלא לשבש את תחומי החיים המציאותיים. נשמח להתעדכן, אודי
שלום, לידידה שלי בעיה, היא מבולבלת ולא מסופקת מהחיים שלה. לאחרונה היא התחילה לעשות לה חתכים על מנת להפיג את הכאב שלה במעט... השאלה שלי זה איך אני עוזר לה עם החתכים עצמה.. ועם הבעיות האמתיות שלה ולא רק התסמינים..
שלום נועם, זו בעיה רצינית המעידה על קושי רגשי עצום. לא תפקידך לעזור לה, אלא תפקידו של איש מקצוע. עזור לה להגיע לטיפול. בהצלחה, אודי
היי ומקווה שלא מוסיפה הרבה לעומס המצטבר כאן... רציתי לשמוע את דעתך לגבי טיפול תרופתי, האם אתה מנסה להימנע ממנו ככל האפשר? או ש"היד שלך בנושא הזה קלה על ההדק" ואתה רואה בזה דבר חיובי שכדאי להיעזר בו ? או אולי גלגל הצלה אחרון, כשפסיכותרפיה לבדה אינה עוזרת? ובכלל אם תוכל לומר בכנות מה גישתך ואם היית נוקט באותה הגישה - גם לאנשים הקרובים אליך מדרגה ראשונה, לו היו זקוקים חו"ח לעזרה נפשית? בתודה והמשך שבוע טוב.
שלום ליהיא, כפסיכולוג, איני אוה ביד קלה מדי על הדק התרופות, אולם איני שולל אותן. תרופות הן קביים מצויינים היכולים לסייע לאדם שבטיפול, ובחלק מהבעיות הן ממש חיוניות (ולא להשתמש בהן גובל בחוסר מקצועיות). מחקרים מראים בדרך כלל ששילוב פסיכותרפיה ותרופות מביא לתוצאה הטובה ביותר. אני עובד במערכת פסיכיאטרית ורואה הן את התועלת העצומה (והנזק שנגרם כאשר לא משתמשים בתרופות, למשל - במצבים פסיכוטיים, בדיכאון מז'ורי בהפרעה דו-קוטבית, ואפילו בריטלין - במקרים של הפרעת קשב קשה אצל ילדים) וגם את הנטייה "לחפף" לפעמים ולפתור הכל בכמה כדורים. כמו בהרבה דברים בתחום הנפש - אין תשובה פשוטה ואחידה...תלוי. אודי
שלום, אני נשואה + ילדים, התאהבתי בגבר אחר שגם נשוי עם ילדים ואנחנו בקשר, נפגשים פעם בשבוע ורואים האחד את השני כמעט כל יום (עובדים באותו מקום עבודה), אני מאוהבת בו מעל הראש ואחרי פגישה איתו אני רוצה אותו עוד ועוד (הפגישות גם מאוד קצרות וזה מטריף אותי). החלטתי שאני רוצה להפסיק עם הקשר הזה כי זה עושה לי רע ואני תמיד מתוסכלת ולהפסיק להיות מאוהבת ככה, מה עושים?
שלום ענת, נשמע קשה... להפסיק להיות מאוהבת זה לא פשוט. זו חוויה רגשית שקשה לשלוט בה (והיא גם לא ממש הגיונית). אך להחליט רציונלית - זה אפשרי. ההחלטה היא לגבי פרידה (לא לגבי הפסקת ההתאהבות). את יכולה להחליט שאת נפרדת ממנו (מסיבותייך שמנית), ולתת לזמן ולאבל על האובדן לעשות את שלהם... לא קל, אודי
אני נשואה + 3 , בעלי אדם חיובי, אופטימי, טוב, אך מתקשה לקבל מצבים שאינם תואמים את רצונותיו. אני במשך שנים נסחפתי אחרי האישיות הסוחפת שלו, הרבה פעמים על חשבון רצונותי. חיינו רצופים וויכוחים בעיקר בנושא הילדים. לפני מספר חודשים התמוטטתי פיסית והתחלתי לסבול מחרדות ודיכאון. כאשר התחלתי להתאושש מההתמוטטות ולחזור למצב סביר הוא ראה שיש כרטיסים לתאילנד במחיר מוזל. אמרתי לו שהייתי מעדיפה להמתין ולראות איך אני מתאוששת והוא (כזכור אופטימי) לחץ שזאת הזדמנות ולא כדאי שנפסיד אותה, שלא כדאי שנפסיק לחיות בגלל המצב שלי וכו'. למותר לציין שהנסיעה הזאת (שכוללת את הילדים כמובן) כנראה בתת-מודע משפיעה על יכולת ההתאוששות שלי מהחרדות ואולי איפה שהוא אני גם מאוכזבת ממנו ששוב לא "ראה" אותי, לא הקשיב לי ולחץ עלי לקבל את רצונותיו. כאשר אני מעלה את הנושא הוא מפתח "חרדות" משלו, כעסים ואני מתלבטת כבר מה עדיף לי... לנסוע לתאילנד לא במיטיבי (מה שמפחיד אותי וכנראה מגביר את חרדותי) או לבטל את הנסיעה ולעמוד באכזבה שלו ... (סליחה על השאלה הארוכה ...) נ.ב. בנוגע לשאלתך אציין שמהתשובות שלך בפורום מצטייר אדם אנושי,חם שמנהל את הפורום על מנת לעזור ולא על מנת לשווק את עצמו ולכן יהיה הפסד גדול לכולם אם תעזוב. איני יודעת על אילו תגובות אתה מדבר אך אני יודעת מנסיוני הנוכחי (לצערי) שאנשים שבמצב של דיכאון מתאכזבים מהר והופכים למרירים ומכאן הדרך לפגוע בלי הכרה היא קלה.
שלום שרית, אקדים ואודה לך על הנ.ב... את מתארת את בן זוגך כאדם שאינו "רואה" אותך ואת רצונותייך - כאשר אלו אינם תואמים את רצונו שלו. ייתכן שזו האופטימיות (שציינת) - שלעתים יכולה להחוות על ידך כחוסר אמפתיה, וייתכן שזו באמת חוסר אמפתיה. את אומרת שכאשר את מעלה את הנושא הוא מפתח "חרדות" וכעס. מה כוונתך? מה החרדה? ייתכן כי בעלך חווה את ההתלבטות שלך כדחייה שלך אותו ואת מאמציו. הוא נפגע...נסי לזהות האם זה כך, ואמרי כי את רואה שהוא נפגע - אך אינך מתכוונת לפגוע בו, את מעריכה את מאמציו ואותו, אבל מבקשת שיקשיב "באמת" למה שאת צריכה...(תוכלי לדבר גם על תחושתייך שלך, על הפגיעה והאכזבה כשלא "רואים" אותך...). זה יכול לסייע. אני מזמין אותך לעדכן... אודי
שלום אודי שלום לכולם רציתי רק לומר שלנהל פורום כזה, לפעמים נראה לי כמו להנחות קבוצה טיפולית רק בחדר חשוך ובעיניים עצומות... כשלא שומעים אותי בפורום אין דרך לדעת האם זה מכיוון שנסעתי לטיול סביב לעולם (הלוואי), או כי נפגעתי ואני מחכה שמישהו ישים לב ויזמין אותי לדבר (קצת יותר סביר...), או כי אני סתם שקטה, מתענגת על הדיונים ונשארת כאן. אודי. אתה מספר על הקושי שלך (-: ... שלא רק שחשוך לך, אלא גם מהתלים בך, מחליפים תפקידים, אולי הכעס הזה שנראה היה שנשמע ממך לאחרונה היתה תגובה לקצת פרנואידיות (כמו במקרה עם לומי) כאילו באמת כולנו כאן באנו להתל בך. אולי אתה מדמיין אותנו, כל משתתפי הפורום יושבים באותו חדר, מעבירים ערב סלוני נעים עם מוסיקה טובה, סיגרים ומשקאות, כשכל מספר דקות מחליטים על מישהו אחר שיגש למחשב כדי לכתוב את ההודעה המהתלת החדשה. כולנו יושבים וצוחקים. איזה ערב נפלא. כמה מצחיק עד כמה אודי המסכן סובל לו עתה ... לא בטוחה מה אני מנסה לומר... אבל אומרת שאתה יכול לראות מעוצמת הרגשות שכאן שזה לא תרגיל בהחלפת זהויות או בכתיבת שאלות היפותטיות. שגם כשזה לא נראה ככה, מתחת לכל שאלה בת משפטים ספורים, חבוי הר געש סוער... שמחכה להתיחסות. (אני כותבת את המשפט הזה ולא מוחקת אותו למרות שחוששת מאד שיוביל ל"ירידות" של הציניקנים מבין דיירי הבית. לכן אודה מראש אם תשתדלו להמנע). קשה לי להיות כאן. מאד קשה. נראה לי שאני מנסה גם לומר שקשה לנהל קבוצה טיפולית באופן כזה. נדמה שאתה צריך להיות סופר רגיש וערני... לא להתפרש בדרך לא נכונה אבל אני גם רוצה לחדד, שהפן של הפורום כישות, זה שהתקשה לשמור על זהות קבועה, זה באמת נראה לי (כמו שלילך אמרה במילים אחרות) קצת יותר כמו סימפטום של הקושי מאשר גורם לקושי. נדמה לי שבתוך התמהיל המבולבל הזה שבו לפעמים נחווית כחם ותומך ולפעמים כועס ולפעמים מרוחק נוצר המצב המבהיל של לחשוף את עצמך. נראה לי שכשנדע לצפות את התגובה שלך, נוכל להגיב גם אנחנו בתגובה שלנו במקום לשנות את הקול לקול גבוה או נמוך או להסתתר תחת מסיכת מיץ פטל... הרי גם הוא, כשהיו לו חברים לא היה לו אכפת שידעו מי הוא באמת... מה דעתך? גלי
גלי, אבחנה דקה. אני מופתעת עד כמה היא הסבירה לי מה אני מרגישה. תודה. ~נילי~
תודה, נילי. למה התכוונת? ומה הבנת? ... רק אם בא לך לענות. להתראות גלי
גלי יקרה, מיץ פטל... איזה יופי של דוגמא! (למי שלא זיהה - הכותרת לקוחה מהסיפור...) מיד אחזור אליה... היא מעניינת... קודם לכן אתייחס לדברייך האחרים: אכן - זה כמו להנחות קבוצה. אכן - יש מאפיינים טיפוליים. יש המנסים להתל בי. יש המפיקים הנאה מהיותם טרולים. זה קיים, גם כאן. וכשאני נאלץ להדוף מתקפה כזו - אני כועס (לרבות מהמתקפות אינכם מודעים, כי אני הודף אותם מעבר לדלת הבית...). אני משער שאז אני הופך רגיש יותר להודעה כמו של לומי (שכותרת הודעתו היתה "למה". השילוב - למה-לומי, יחד עם תוכן פרובוקטיבי - שהצטרף לתכנים דומים אחרים בעלות רוח זהה - יצרו אצלי תחושה שמזלזלים בפורום, בי כמנחה, והופכים את המקום לפיפ-שאו). ייתכן שאני טועה מדי פעם - ועל כך אני מתנצל. השימוש בניק קבוע מאפשר לי גם להתייחס ברצינות להודעות שנמצאות "על הגבול", והדבר שונה כאשר המקום הופך דומה ל"טוקבקיה". בעיני לפחות, זה מזלזל ולא רציני. זה גם פחדני. ולגבי מיץ פטל: מיץ פטל חושף עצמו לא כי חש בטוח, אלא כי הג'ירפה והאריה החליטו לגלות מיהו... (אגב, זו לא כוונתי, לגלות מי אתם מעבר לניקים שבחרתם...) ורק לאחר שעימתו אותו עם העובדה שגילו מיהו - הם הפכו לחברים. מעניין לא? :-) אודי
הי אודי תודה. לרגע היתה שם החזקה. ... אני לוקחת את המסקנה שלך אולי שלגלות מיהו מיץ פטל, זה לא לגלות מעבר לניקים שבחרנו... אבל אולי להתאמץ לראות מעבר למשהו אחר...להתאמץ גם כשמשדרים לך שלא רוצים שתתאמץ ומעדיפים להתחבא... אולי זה המבחן שלך... אם תתאמץ מספיק נהפוך להיות חברים שלך (-: כבר אמרתי שיש לך עבודה קשה? גלי נ.ב. הפרומו למשחק מעורר סקרנות... וציפייה.
היי אודי העלת פה פעם את השאלה הזאת אם המטפל צריך להיות מראה או יכול ורצוי שישתף מהחיים שלו...אז אצלנו זה לגמרי שונה נראה לי... אני עליתי לארץ קצת לפני שהתחלתי את הטיפול ולהפתעתי התברר לי בפגישה הראשונה שלנו שהוא דובר גם את שפת האם שלי.הוא לא הסכים לטפל בי בשפה הזאת,ההיפך.בגלל שהתקשתי לדבר איתו בחופשיות הוא ביקש ממני להכין לפני כל טיפול את מה שעובר עלי בכתב.כל פעם הוא לקח לעצמו כמה דקות כדי לתקן וללמד אותי עברית כמו שצריך...נזכרתי בזה היום כי היום הוא ביקש ממני לתרגם לו דבר מה (בתשלום)לשפת האם שלי.התיישבתי בבית שלו שצמוד לקליניקה ולהפתעתי הרבה התקשתי מאוד (טוב עברו כבר המון שנים...) אז הוא פשוט התיישב לידי ועשינו את זה יחד.זה היה מלחיץ בהתלחה אבל בסוף נורא כיף להיות איתו בסיטואציה שלא קשורה ישירות לטיפולי.יצאתי ממנו מחוייכת. בהמשך היום נזכרתי בשאלה שלך כאן בפורום...תמיד הוא היה כאן בשבילי מעבר לגבולות "המקובלים" בטיפול, בכלל מאז הגירושין.אני עצמאית למשל וכשהסתבכתי במשהו הוא פשוט קפץ לחנות שלי כדי לעזור לי למצוא פיתרון. שיש לי בעיות עם בני הוא מבקש ממנו להצטרף אלי לפגישה אחד ועושה סדר בינינו...הוא מספר לי המון על עצמו ועל משפחתו כדי לתת לי דוגמאות ממשיות לבעיות שצצות להן...ובכל זאת הגבולות ברורים. אם הוא לא היה מתנהג איתי ככה לא רק שכבר לא הייתי אצלו בטיפול אלה בחיים.זאת ממש לא הגזמה. אני רק מקווה לזכור את כל זה בפעם הבאה שאני יוצאת ממנו בוכה... סליחה על האורך.פשוט הייתי חייבת לספר למישהו.
אהמ... גם לי יש קשר מאוד לא שגרתי עם המטפלת שלי. אבל מה שהמטפל שלך עשה, לא חוקי...
לא שגרתי? תרצי לשתף?
מה בדיוק לא אתי?לאיזה חלק את מתכוונת?
התכוונתי - עבירה על כללי האתיקה...
שלום אור יקרה, תודה ששיתפת. מרגש לשמוע את חוויותייך מהטיפול... מעלי יש התייחסויות רבות לנושא האתי, אנצל את תגובתי כאן על מנת להתייחס לנושא. צודקת טימי באמרה כי לכאורה יש כאן עבירה אתית (יחסים כפולים). אני אומר לכאורה, כי נשמע שעבורך זה נכון ומתאים.את חווה זאת כגמישות ומותאמות, רגישות אלייך ואל קשייך... אזכיר כי אפילו פרויד, מייסד הפסיכואנליזה (שבטעות מייחסים לו נוקשות ושמירה על אנונימיות) היה עוזר למטופליו בענייני יום יום (מכירים את הסיפור על המטופל שלו שהגיע רעב והוא האכיל אותו דג מלוח?...). מעבר לאנקדוטה זו או אחרת חשוב להבהיר כי כללי האתיקה נועדו לשמור על מסגרת מקצועית של עבודה טיפולית. הם חשובים ואיני ממליץ לעבור עליהם (ובטח שלא על החוק). יש לכך גם צידוקים תיאורטיים לא מעטים, וכל מעבר עליהם דורש מחשבה רבה ועבודה רצינית של המטפל במסגרת הדרכה. ובכל מקרה, תודה לך אור על השיתוף... אודי
אמנם קצת באיחור...רוב הזמן אני משתתפת פסיבית בפורום.קצת קשה לי להסביר את זה וזה בטח נשמע מוזר, אבל פעמים רבות, מפניות של אנשים שונים, וכמובן מהתשובות שלך, אני לומדת מה אני מרגישה/ מה עובר עלי בטיפול ואיך לבטא את זה במילים . בהזדמנות זן אני מודה לך ולכותבים . פעמים ספורות כתבתי בעבר, כל פעם עם שם אחר זה מאוד מתאים לי (ריבוי השמות) ולמרות זאת (זה באמת קשה ומחייב), בחרתי לי כינוי אחד,זה נראה לי יותר נכון כך. מקווה שלא הלאתי אותך ואת כולם.
שלום mr.K, זה לא מוזר...רוב המשתתפים הם פאסיביים כאן (אין לכם מושג כמה קוראים-לא-כותבים יש...) זה מה שיפה בפורום...אפשר לקחת, ולתרום - במינונים המתאימים... אני שמח על הנכונות שלך להחזיק בזהות קבועה. לדעתי זה בהחלט עוזר ליצירת ה"מקום הבטוח" שאני מקווה שייווצר פה... (עם פה ושם התפרעויות כאלו ואחרות...). אודי
סתם רציתי להגיד שאני תמיד כותבת בשמי וכך אעשה תמיד. אודי, אני בהחלט מצדיקה אותך וחושבת שזה מאד חשוב לשמור על שם אחר.. כמו תהליך טיפולי.. יום נעים.. שמחה ש'העזיבה' שלך היא רק התלבטות..
אודי מאיים לעזוב?
כמו תרגיל העורף "נקודת מפנה 3" שצפוי בשבוע הבא... הרבה רעש ומהומה... תמיד טוב להיות מוכנים לרגע האמת, לא?
רונה, זו שרוצה שיחזיקו אותה, טימי וכולם... אכן, התלבטות... (זוכרים את החיקוי של יונה שמיר ב"ארץ נהדרת"? התלבטווות...). ולגבי השם - יש לי כבר את הרעיון למשחק הבא... (לקראת החג, או לאחריו..., נראה...). לילה טוב, אודי
אודי... בהקשר לכל הסערה שהתחוללה כאן.. לא ברור לי מה אני מרגישה.. גם עצב, גם כעס, גם חמלה, גם רוך.. המשפט שמצלצל לי בראש מזכיר לי כי כבר נאמר שכל ההתחלות קשות.. ככה זה מרגיש פה. מן בלאגן בבית, צריך לסדר/למקם מחדש את הכל ובני הבית טרודים כבר ככה שלפעמים הכל מרגיש יותר מידי.. ואז קצת מסתבכים עם 'לעשות סדר' ונשארים עם הבלאגן.. ומתבלבלים עוד יותר.. אודי.. אתה מבין..? לאיודעת.. בלי מילים, תדמיין אותי בוהה בך ממש כמו ילדה קטנה עיניים תכולות, עיניים עגולות, תמימות. מבט שואל, תוהה, מפחד.. קצת רוקעת ברגליים.. קצת משותקת. עוצמה בלי מילים. יש למקום הזה פוטנציאל ענק לי קשה פה עכשיו מאוד אך חבל לוותר..? רוצה לפנות גם למשתתפות/פים; חברה, דיבור בצורה ברוטאלית, רק מראה על כמות הכאב.. המוסתר.. יש פה מקום שיש לו את היכולות להכיל קצת אבל הרבה הרבה.. הפורום צריך טיפול משפחתי.. להתפרק לא יעזור לאף אחד. בעדינות, אפשר לנסות..? :( ~נילי~ נ.ב וזה.. אולי קצת ירגיע את הרוחות.. ייתן לדמעות לזלוג.. ישחרר? http://www.youtube.com/watch?v=CR3dM-GlZK8
אודי לא אמור להעלות הודעות שיש בהן אלימות או העלבות. קראי בפתיח לפורום.
מודה שלא ממש הבנתי... את מצדדת בכתיבה ברוטאלית, כביטוי לכאב? גם אם הברוטאליות מופנית כלפי הפגועים מלכתחילה, שכל פגיעה נוספת עבורם פירושה עוד מלח על הפצעים? ואולי, רק אולי... זו הדרך ללמוד פה ביחד, איך אפשר לבטא כאב, מצוקה, תסכול, כעס וכד' גם בדרכים אחרות, פחות ברוטאליות כלפי הזולת? למה להכאיב עוד למי שכבר דואב? לדעתי הקתולים דוגלים בהגשת הלחי השניה... לא משתתפות הפורום. אני יודעת שגם לך לא קל (גם) פה בימים אלה... והרי כל המטרה עכשיו היא למצוא את הדרך שתאפשר לפה להמשיך להתקיים, כשלכולם(ן) יש אפשרות להתבטא, אבל לא על חשבון אף אחד אחר...
אומרים שאין אדם רע, יש אדם שרע לו. כאשר אדם מבטא את עצמו בברוטאליות - יש מאחורי מילותיו אמוציות חזקות פחות מתומרנות, מווסתות.. אדם המודע לעצמו, לרגעי החולשה שלו, יכול יותר לתמרן את כעסו/פגיעותו לכיוונים אסרטיביים יותר, יעילים יותר, מתחשבים יותר - פוגעים פחות. לכן הכעס שלי כלפי אותם אנשים הפוגעים = פוחת, בהבנה כי יש שם כאב לא פתור.. כואב באמת. אז מתגנבות להן תחושות הרוך והאמפטיה.. ~נילי~
הי נילי, קודם כל - שאפו על הקישור המדיטטיבי... נדמה לי שאני מבין למה את מתכוונת. שאולי לא מדובר ברוע אכזרי אלא בביטוי לכאב. זה נכון כמובן, אולם מתפקידי לשמור על דיירי הבית. ולא כל דבר לגיטימי בשם ביטוי והחצנתו של הכאב הפנימי. גם עלי אני רוצה לשמור... נגע ללבי התאור של הילדה תכולת העיניים, התוהה, המפחדת... אני תקווה שהבטחון ישוב ואף יתחזק (אני גם פועל לקראת זה במישורים אופרטיביים יותר. אעדכן כשיהיה רלוונטי). שיהיה לילה טוב, אודי
אודי, אני חושבת שהצלחת להבין אותי. מדובר אכן בביטוי לכאב.. טימי, אני מכבדת את דברייך, תמיד יהיו עוד דעות וזה בסדר.. אבל גם על דברייך הייתי אומרת לעצמי בדיוק את מה שכתבתי קודם משום שזה מרגיע בי את הכעס העצום שיכול לצאת ממני לעבר אותם אנשים שפוגעים ויורים לכל עבר כי רע להם, גם על אנשים טובים.. אני מעדיפה לנסות להבין שכלית, במטרה להצליח למתן את הרגשות הקשים, הרגשות הטבעיים, עלבון ופגיעה. חשוב לי לאמר כי בדבריי לא הבעתי רצון כי הפורום יהיה פתוח לכל מאן דוואי.. הבעתי נכונות לנסות להבין מה היה פה - בצורה עדינה יותר. הכללים במקומם הכבוד מונחים. הם הכרחיים להמשך הפעילות השפויה פה, של אודי ושל כולנו. אחרי הכל, קשה לדון לכף זכות, במיוחד כשאתה רגיש ופגיע. אבל שוב, ניסיתי. ~נילי~
התלבטתי אם לכתוב בכלל.. מרגישה לא חשובה.. אתה כמעט לא עונה להודעות שאני כותבת אליך וזה מאד מפריע לי. ההודעה האחרונה שבה הבעתי את הקושי בהרגשה שאתה מצנזר באופן חד צדדי, אמנם הגבת , אבל בקור, כאילו אני צריכה להביא הוכחות, אחרת אתה לא מאמין לי שמעולם לא התבטאתי פה בפרובוקציות או בקללות.. מרגישה שיש כאלה שאתה מעריך את דעתן ומתייחס אליהן יותר בהערכה, גם אם משמיעות דבר ביקורת ויש כאלה שיותר קל לך להתעלם מהן. אני לא רוצה שתעזוב ואולי אין לי בעצם מה לבקש ממך - זכותך להגיב למי שאתה רוצה ואני אסיק את המסקנות שלי בעצמי. מרגישה שביקשתי וביקשתי , אבל אתה לא התייחסת ללב העניין שהוא בעצם בקשת התייחסות אישית ואוהדת יותר אליי ואולי לעוד כמה אחרות שגם "התלוננו" על כך בעבר. בעודי כותבת, אני כבר חושבת על כל הביקורת שאקבל מכל "תומכיך", כאילו מדובר פה במלחמה ובמחנות או במקרה הטוב במשפט.. ואי אפשר שגם אהיה בעדך ושגם אומר מה מפריע לי. אז להם כבר אומר (לפני שהם יגידו לי..)- "קצת פרופורציות, זה רק וירטואלי" (-: ... מיקה
הי מיקה יקרה, ודאי שאת חשובה. בהודעות לגבי ההודעות שלא מועלות הסברתי כי איני יכול להתייחס מבלי לדעת על מה מדובר, ומן הסתם איני פוסל הודעות סתם ללא סיבה (אלא אם מדובר בחמיקה חוזרת ונשניית שלהן מעיני - מה שלא כל כך סביר, אך לא בלתי אפשרי...). אם אני זוכר נכון, יש לנו דיאלוג מתמשך בנושא חשיבותך ומקומך... יש לך מקום, ולמען הסר ספק - את בהחלט יכולה לומר מה מפריע לך. ציינתי בהודעות אחרות את העדפתי שהדברים ייאמרו בשם אומרם ובצורה מכבדת (לא רק כלפי, כלפי כולם). לגבי איך ומה אני עונה: זה יכול להיות מעניין לבדוק כידצ ניתן לשפר את התקשורת בינך לביני, אם אכן משהו "נתקע" שם בדרך. הפורום יכול לשמש לבדיקה ותרגול. בסוף נצליח... :-) אודי
שלום אני אמא לנערה בת 14 ואומלץ ע"י יועצת ביה"ס לבצע איבחון קליני לביתי אנחנו תושבי ק.גת והסביבה ומחפשים פסיכולוג קליני שיבצע איבחון זה אודה לכם מאוד על עזרתכם
תצרפי אימייל בתוכן ההודעה ואז אנשים ישלחו לך המלצות אם יש להם. לא מקובל להמליץ בפורום.
שלום סיגל, אני מציע שתפני למרפאה לבריאות הנפש בק. גת ותבקשי שמות של פסיכולוגים קליניים שעוסקים באבחון. אני משער שלא תהיה בעיה להפנות אותך למספר פסיכולוגים (או מקרב עובדי התחנה או מכאלו שהם מכירים). בהצלחה, אודי
שלום לכולם, ימים לא קלים עברו עלינו כאן. ראיתי כי הודעתי ("שבת שלום") בה סיפרתי על תחושות התסכול שלי והצורך במחשבה נקראה כהודעת עזיבה. אין זו הודעת עזיבה אלא רצון לחשוב (ביני לבינכם, ביני לבין הנהלת דוקטורס וביני לבין עצמי) לגבי האופן המתאים ביותר להוביל את הפורום. בהמשך אגיב למגיבים להודעתי בעץ ההוא (תודה לכל מי שהשקיע והגיב), כעת אוסיף ואבהיר דברים מספר, המשקפים את תפיסתי ומאיין נובע התסכול שלי (ומדוע אולי איני מתאים...). רובכם התייחסתם לביקורת המוטחת בי. אמנם זה לא נעים, בעיקר כאשר הביקורת מתלהמת ואלימה - אך כפי שאתם רואים, את רוב הדברים אני מעלה - ומבחינתי לא זו הבעייה. לביקורת אני מקשיב ולעתים יכול ללמוד ממנה לא מעט. הבעייה נובעת מהגדרתו של הפורום, מטרותיו - ומהם האמצעים המאפשרים לנו להשיג מטרות אלו. לו היה זה פורום "רגיל" של שאלות ותשובות של גולשים מזדמנים - לדעתי לא היתה בעיה במתכונתו הנוכחית. אולם יש הרואים בו מעין "בית וירטואלי" והם גולשים קבועים, כאשר הרבה מהתעבורה כאן היא כזו: תומכת, מכילה, מחזיקה, כמעט "טיפולית". הפורום מתבסס על קשר בינאישי. וכאן נכנסת תפיסתי (וממנה נובע התסכול העיקרי שלי): המטרה צריכה להיות חתירה לעבר קשר. גם אם וירטואלי - אבל קשר. עם דמויות בעלות היסטוריה, עם דמויות הלוקחות אחריות (לטוב ולרע) על דבריהם. בפועל - מתרחשת כאן "התרסקות" לשברי זהויות, פרגמנטים מזדמנים - אשר מביאים אתם מטען עצום של רגש - אולם ללא כל "כתובת" שניתן לייחס אליה את הרגש. במצב זה התחושה היא של ארעיות, של התלהמות, של משהו לא אישי בעליל. של פרימה של קשר פוטנציאלי ולא של היווצרות של קשר (אטי, מורכב - אבל נרקם). אני משער שזו הסיבה לכך שיש הודעות שאיני מברך את הכותב אותן בברכת שלום עם שמו - אל מי אני פונה שם? מי פנה אלי? האם כבר "דיברנו" בעבר? ה"לא אישי" מאוד מטריד אותי. ה"אין זהות" (אף לא וירטואלית) מנוגדת לכל מה שאני חושב שיכול להועיל בקשר (גם וירטואלי) מתמשך. פניתי להנהלת דוקטורס עם רעיון שביקשתי ליישמו כאן. אנו בודקים עכשיו את אפשרות יישומו. בינתיים - אני חוזר על בקשתי משכבר (שכעת אולי יותר מובנת): נסו להחזיק זהות בפורום. אל תוותרו בכזו קלות על זהותכם. לטוב ולרע (יש גם הרבה טוב בזה). המשיכו בניק שלכם. אם משום מה יש לכם צורך להחליף ניק - אתם יכולים להזכיר "מי הייתם" קודם (ואולי גם מדוע אתם מחליפים שם). זו כמובן רק בקשה, לא חובה, אך אני מקווה שלאחר שהבהרתי את תפיסתי - יהיו יותר חברים שימלאו אותה. תודה על ההקשבה, אודי
אודי, כבר המון זמן שהביטוי היחיד שמוציא ממני כל טיפת רגש, הוא דווקא פגיעה. ובכול זאת חייבת להודות, שזו הקלה מאוד גדולה להבין שאינך עוזב אלא חושב. לחשוב- זה טוב. לעזוב- זה רע. ואם לקחת אחריות, אז הנה וידוי. גם אני, בעלת כמה ניקים(לא הרבה, אך יותר מאחד). ועם ללכת עוד קצת עם הוידוי, הסיבה לכך היא לא הפורום(בו אני אנונימית לחלוטין- כך או אחרת). אני פשוט יודעת, שהמטפלת שלי קוראת פה (גם את זו מן הסתם). ולא פעם שייכה אליי הודעות לא שלי ולהפך. אגב, גם לי היו הודעות שלא הועלו. אני לא מתלוננת, כי ברור לי לחלוטין, שעל אף שלא פגעתי באיש. הם לא היו ראויות לקריאה(מצטערת), אבל זו הבנה מאוחרת, קצת קשה לראות זאת ברגעי טירוף. יותר מידי מילים לפעם אחת, יותר מידי מילים עבורי. אז... מאוד שמחה שאתה פה. שלא מרים ידיים. בנתיים... אני אותה ה-.- לטוב? ולרע! עם הדגש לרע! כי זה מה יש בי רע ורע ועוד הרבה רע!
. יקרה, לטוב ולרע. עם דגש על הטוב... מדוע להסתתר? מדוע לא להשתמש בפורום כפלטפורמה לטיפול, להדפיס את הודעותייך ולהביאם כחומר פנימה, לתוך הטיפול?
אודי היקר, בהתחלה לא קראתי את הודעתך - "שבת שלום" כי חשבתי שהיא רק מודיעה על פגרת סוף השבוע. כשראיתי את כל התגובות קלטתי שמשהו שונה הפעם... אני יחסית חדשה בפורום, בערך חודש, אבל מאז שנכנסתי בפעם הראשונה אני נכנסת כל לילה בעיקר קוראת מעט כותבת. מאד אוהבת את התשובות ואת האדם שעולה מהם. אני יודעת שיש לך תפקיד לא פשוט והחיבוק במילים שאתה נותן כאן הוא עצום (גם אם לעיתים אנחנו רוצות יותר) הערה קטנה: גם אני כתבתי פה במספר (קטן) ניקים לפני שהבנתי שיש בעיה בכך,ועכשיו כשקוראת מבינה ומקבלת. אשאר בניק זה מעכשיו - נעים להכיר. חלק מהסיבות היו כדי להגן על עצמי/אחר מחשיפה אבל מוכנה לקחת צ'אנס שלך ילדה אישה
הי אודי, אתייחס, ברשותך, רק לחלק קטן מדברייך. ראשית, רציתי לומר שלא הגבתי להודעת השבת שלום שלך כי הרגשתי שלפחות אתה ואני כבר קצת דיברנו על זה למטה, בעצים קודמים, אז לא היה לי מה להוסיף. אני רוצה לומר שבעבר, בשנתיים-שלוש האחרונות, אכן חיפשתי כאן קשר והוא נתן לי המון. אני יכולה לספר שרכשתי כאן כמה חברות חדשות, איתן אני בקשר גם מחוץ לגבולות הוירטואלים שפה. ולא רק חברות.. אבל איכשהו מהלך העניינים בפורום, וההישאבות שלי לתוכו היו לי יותר מדיי. עכשיו אני מרגישה שאני זהירה ולא מעוניינת כל כך בקשר. הרבה פעמים, כשפתאום בא לי לכתוב, בא לי לכתוב לעצמי. לשלוח מילים למרחב. לקרוא אותן בעצמי כמה פעמים, כאילו הן לא שייכות לי וכך להתחבר אל עצמי בדלת האחורית. זה עוזר לי. אני לא בטוחה מה בדיוק אני מצפה ממך בסיטואציה כזו. אולי רק שלא תפגע בי. ושאם כבר בחרת לומר משהו אז שתהיה עדין.. אבל זה כבר עניין של סגנון אישי- כל אחד עם הסגנון שלו, ומה שמתפרש מינורי או חד על ידי מתפרש אחרת לגמרי על ידך ועל ידי אחרים. כתבתי לך למטה, ואני מקוה שלא נפגעת. אני מעריכה אותך אבל לא מתחברת לסגנון שלך כל כך, אז באמת קשה לי לומר מה הייתי רוצה ממך, כמנהל פורום, בשיח איתי. מניחה שגם לך זה אולי לא קל, כשמשהו לא מסתדר בשיחה פה עם מישהו. קשה לי מאוד לומר מה אני מצפה ממך או מאחרים כאן. אני מודה שרוב הזמן נעים לי לזכות לתגובות, אבל שבמקביל אני לא מחפשת קשר. איך זה מסתדר יחד? אני לא יודעת. זה פשוט ככה. לכן גם לא אכפת לי לברבר כאן בכל מיני שמות. לפעמים יותר נוח לי כך, לא להרגיש מחויבת להיות מי שהייתי בהודעה הקודמת. לא לחייב גם אחרים שאולי מכירים אותי כאן לכתוב לי בחזרה. הרבה פעמים אני באמת כותבת לעצמי. אהיה הוגנת ואומר שהמטפלת החדשה שלי *כל כך* טובה לי ואיתי, שאני מרגישה פחות צורך לשפוך פה את הלב ולשתף בכל פרטי הטיפול, כמו פעם. הרבה יותר מעניין לי לחכות לה ולספר לה. אמון מלא יש לי בה. וחיבה גדולה מאוד. אני כותבת את זה כדי לומר שאם בהדרגה תרגיש שלא מתאים לך אנשים שמדברים פה עם עצמם בשלל שמות, אז אני בסדר. לא זקוקה למקום הזה כמו פעם. הטיפול שלי טוב לי מאוד ויש גם פורומים אחרים שאני יכולה ללכת אליהם, ואם אני מעכירה לך את האוירה אז אני מקוה להבין את זה בזמן, בלי שתצטרך לומר לי מפורשות. אני לא מבטיחה לכתוב תמיד באותו שם. אני אנסה, אבל לא מבטיחה. מה שאני כן מבטיחה זה שלמרות יצר פלמסני שתוקף אותי פה ושם (כמו שאתה רואה), אני, לפחות להערכתי, הוגנת למדיי, וכל עוד לא מכנים אותי בשמות מכאיבים אני גם לא צינית או עוקצנית.. (וגם כשאני כן זה יוצא לי לא משהו). אתה מוזמן, אם אחרי עשרות ההודעות שמחכות כאן עוד יש לך כוח, להציץ לי כאן בדפים האחוריים ולראות שאני בסך הכל באמת בסדר. שאין צורך כל הזמן לומר לי שאם אני זו שמקללת אותך מאחורי הקלעים, אז בלה-בלה-בלה. זה לא כיף לי. מה שאני מנסה לומר זה שגם אנשים בלי שם יכולים לכתוב נחמד ונעים.. וגם אנשים שלא ממש מחפשים ליצור קשר, יוצרים אותו, כנראה, בעל-כורחם. אני חושבת שכל עוד תדאג שהשיח פה יהיה מכבד ומאפשר דיאלוג, נמצא כולנו את מקומנו. והשמות?.. זה כבר יסתדר מעצמו אם נרגיש בטוחים. אם ארגיש בטוחה. בנתיים, אם זה בסדר מצידך, יכול להיות שעוד ארצה לכתוב לעצמי ולקרוא את עצמי... ולי לא כל כך אכפת אני קוראת לעצמי :-) (האם זה בסדר מצידך..?) מקווה לא לקרוא שאני בכיינית, או שאני לא מספיק אמיצה או מעניינת... לילך
הי לילך, מי שיקרא לך בכיינית - יהיה לו עסק אתי... סגרנו?... :-) אני לא חושב שאינך רוצה קשר. את מהססת, פוחדת להפגע, מתקרבת מעט ומתרחקת, מסמנת שיזהרו בך, בודקת סגנונות... אבל מחפשת קשר. וצעד חשוב בכיוון זה הוא היכולת להסתכן מעט (בתנאי שזה באמת רק מעט. ואני מקווה שהמקום ירגיש בטוח הרבה יותר). לי (ולאחרים, אני משער) אכפת כיצד את קוראת לעצמך... כן הייתי רוצה לקרוא אותך, לראות אותך נרקמת כאן לאטך, מתפתחת... אני מזמין אותך. חלילה לא מאלץ...מקווה שתהיי מעוניינת... שלך, אודי
הי אודי יקר, חיכיתי בדריכות להודעת ראשית השבוע שלך... מה שריגש אותי בעיקר, ואני מניחה שכך היה, הוא, ששקלת מילותייך אלו בהמון כובד ראש. שכל-כך השתדלת. התכוונת. שבאמת אכפת לך. אתה יודע - בתוך המשבר, העצב, הכעס, הבלבול והדאגה - באופן יחסי רווח לי לקרוא את ההודעה. את התקופה האחרונה בפורום חוויתי כארמגדון בערך... עדיין, יודעת שרק בוחנים ובודקים, מנסים למצוא דרך. גם זוכרת שמדובר במקום וירטואלי. אבל מדהים מה שתרחישים וירטואליים יכולים לחולל. מעניין גם השילוב בין הכתיבה בפורום במקביל לטיפולים, ואחר-כך היישום במציאות עם התקדמות התהליך. וזה עובר גם למציאות. מבינה כל-כך את הבקשה להחזקת זהות. על אחת כמה וכמה במקום וירטואלי שכותרתו פורום פסיכולוגיה (וצריך להוסיף פה "באופן פרדוקסלי", לא? ;-) ). סוף סוף מישהו אומר את זה ובגדול. וכן, לעתים מצרה על התקופה (זו שלפני שהגעת), בה רשמתי כאן בעבר וקפצתי מכינוי לכינוי. וכמה נורא - בכל פעם שבחרתי כינוי מחודש - זה היה כרוך בתהליך של שעה של בחירה. די טראגי... זו הייתה תקופה בה כתבתי לא מעט ובסגנון דומה למה שאתה רואה עכשיו, אני מניחה; השארתי כאן מילים של זהב מהטיפול שלי, חשבתי שהיה משהו אופייני מאד, אך מפתיע היה לגלות שלא נכנסתי ממש לתודעה גם של מנהלים (ופה גם נכנס הפרמטר של חילופי משמרות...) וגם לא לתודעתם של חלק מהמשתתפים הקבועים. לא הכירו אותי. חגגתי על האופציה ושילמתי מחיר יקר. בנוסף ובדיעבד, זה נראה לי גם כמשחק מחבואים שדורש מאמץ וריכוז יתר של הזולת בך. דרישה לא פיירית מצדי. והקשה ביותר מבחינתי היה אותו ערבוב ואי-ההפרדה. החמצה גדולה הרגשתי כשתמה תקופת הניהול ההיא. וכן, וירטואלי... רוצה גם להוסיף שבטיפול שלי לפעמים התבקשתי לנהוג (או להימנע) מדרך מסוימת, מסיבה עקרונית ובעיקר על מנת לאפשר לרופא הנפש לעבוד בסביבה בסיסית נוחה לו. פשוט בשבילו כי הוא מבקש. ובתוך הקשר היקר והמוערך אני משתדלת מאד לכבד. הוגן. עפי"ר איני רושמת (או אפילו נוכחת) פה בלילות, שהן שעות הפריים טיים של הפורום, והתגובות שלי בד"כ לא נזרקות מהבטן, והן נכתבות ממרחק זמן (אפילו גדול מידי). גם הקצב והעומס של "הפורום" גדול עליי בהמון מספרים. אפילו בימים כתיקונם. אבל מאד יכול להיות שאילו הייתי רוצה פשוט לשלוף דברים פחות מעובדים הייתי עטה בכיף על שם מזדמן. עם זאת, מכירה את עצמי בכדי לדעת שאלו הרגעים בהם אני הכי פגיעה ולא מספיק בטוח לי להיחשף בהם. ספציפית פה. מכירה את האש המפתה של הריגושים, מאד מנסה להימנע, ונזכרת שתמיד אני יכולה לרשום לי בפנקס ולאו דווקא לשלוח לכאן. מקסימום לקחת לשיחות. ות'אמת שכמו שאני מרגישה היום, למשל, לא נראה לי שבכלל אני מסוגלת לגייס בכלל אנרגיות לכתוב הודעות עוקצניות או משהו... ... אז כן... אם יהיה קשר, תהיה משמעות לפרידה... באופן בלתי תלוי, אך בכל זאת קשור - ממש עם המעבר לפורמט הטכני הנוכחי של דוקטורס, החלטתי ביני לבין עצמי (כמעט ברמת נדר...) שבעידן הפורום המחודש (שבמקרה הוא גם בניהולך, אודי), להשתדל לשמור על כינוי קבוע ולעמוד בפני הפיתוי של שימוש בשם מתחלף, תלוש או מנותק. לומר - "הנני". החיבור כואב (ובעיקר - יכאב...). ועדיין, יכולה להרגיש מעת לעת מן קנאה, כמיהה למקום שבו מותר לשחק בכינויים שונים, להיות, ובה בעת "להחביא" מעצמך את נוכחותך ולא לדעת. וחוצמזה, שאיכשהו לפעמים נראה לי שאני קצת עם רגל אחת בחוץ... בתוך התהליך הטיפולי עומדת לפני שלב של דיכאון ועצב אבלות... ובשביל זה צריך מקום בטוח... מקווה שאגלה שיש לי כזה. שם. מיזוג. אינטגרציה. טוב. רע. שלם. מילות מפתח שלי להיום. תודות מקרב לב, (mp)
mp יקרה מאוד, כמה נעים לקרוא אותך. מילות המפתח שלך - סוגרותמתאימות מאין כמוהן לסגור (כמעט...) את השבוע המרתק שהיה לי כאן אתכם (לאחר שבוע קודם - מאוד לא קל). טוב ורע, רע וטוב... אינטגרציה... לילה טוב, יקרה, אודי
אני בדיכאון + חרדות מזה מספר חודשים. התחלתי טיפול אצל פסיכולוג בשיטת CBT (פגישה אחת בנתיים). בעייתי היא שלמעט הזמן שאני מדברת עם מישהוא מוחי טרוד במחשבה על משמעות החיים. שאלתי את הפסיכולוג לגבי המחשבה החוזרת והוא אמר שזה טבעי וכאשר הדיכאון יעלם תעלם גם המחשבה. אני לא מבינה איך פתאום היא תעלם מבלי שקבלתי תשובה... אני מפחדת שגם כאשר אפתור את כל בעיותי היא תישאר... זה מטריד מאוד את מנוחתי..
לפעמים החיפוש הוא לא אחר תשובות אלא אחר נחמה.. מקווה בשבילך לימים רגועים יותר.. ~נילי~
היי ליאת.. אויי, אני כ"כ מבינה אותך! גם אני בנעוריי התהלכתי עם השאלה הנוראית הזו? למה אנו חיים בכלל? וכשאמרו לי כדי שיהיה כייף, שנשמח ונהנה.. שאלתי היתה עוד יותר בסיסית: למה להנות ושיהיה כייף?? למה בכלל צריך את החיים? הלא ממליא נמות כולנו בסוף. אני חייבת לציין שהתשובות לא הגיעו! (מן הסתם) אך אני יכולה לנחם אותך שגדולים וחכמים מאיתנו לא מצאו את התשובה לשאלה! ככול שהתבגרתי הבנתי שאל לי להתעסק עם שאלות מסוג זה שהרי מובילות למבוי-סתום.. השאלות רק מציקות, מתסכלות... אני מציעה לך בכנות לא לשאול את השאלות.. אלא לקבל זאת שככה זה. כולנו פה בסה"כ כדי לעבור את החיים. אני במקומך לא הייתי מחפשת תשובה כפתרון, אלא מחפשת את הדרך להבין שאי אפשר לדעת הכל - זה הפתרון למען האמת. אני מאחלת לך כוח לשנות את מה שניתן לשנות, ואת הכוח לשאת שלא הכל ניתן לשנות! לרוב המוח שלנו מוגבל בהבנתו.. וכנראה שהמוח האנושי פשוט טרם פתר את התעלומה... ועד שהתעלומה תפתר.. תחיי חיים שקטים נטולי מחשבות מסובכות שלא מובילות לאף מקום, פרט מטה. לילה טוב רונה
ליאת... אני מתנצלת אם התשובה לא תהיה משהו, יש לי כאב ראש נוראי... בכל אופן, מראשית הקיום האנושי השאלה הבסיסית היא, מה משמעות החיים, מה אנחנו עושים פה בעצם? והתשובה...? כמספר ההוגים בשאלה, כך מספר התשובות. בגדול? אין משמעות... הקיום האנושי הוא אפסי. אם מחר נמות - אני, את או כל אחד אחר - העולם ימשיך להסתובב, על כל המשתמע מכך. ולכן המשמעות היא בדברים הקטנים: כל אחד מעניק לעצמו את המשמעות עבור החיים של עצמו... יש אנשים שעבורם התפתחות רוחנית היא משמעות החיים. עבור אחרים, המשפחה וחוג החברים הקרוב = משמעות החיים. יש אנשים, שעבורם המקצוע הוא משמעות החיים. אני מציגה את זה, כאילו שזה חד-ממדי. זה לא!... משמעות החיים של הפרט היא סך הדברים שמהותיים ומשמעותיים לו; מה שאדם השיג ו/או רוצה להשיג עבור עצמו, הכישורים והפוטנציאל שיש לו, האנשים שחשובים לו. אם מחפשים את המשמעות בגדול, ברמת המקרו, קל להתייאש... המשמעות היא ברמת המיקרו - בעולם שסובב את הפרט. מקווה שהצלחתי להעביר את מה שניסיתי.
אהלן TM, אמרת מיקרו ומקרו... זה תפס אותי קצת מכיוון אחר... אז ככה חשבתי על זה ש בביולוגיה, לדוגמא, רמת המיקרו היא רמת התאים והמולקולות, אברוני התאים, בפיזיקה אפשר לדבר על רמת החלקיקים, בואי נגיד בוזון היגס שלצורך גילויו הקימו עבורו מאיץ חלקיקים ענק בשוויץ... (הנה דוגמא לקבוצה של בני אדם שמצאה לעצמה משמעות לחיים. וכן, מכאן אפשר לעורר שאלות רבות נוספות) בכל אופן, אנחנו, כך שמעתי מפיו של פיזיקאי, אנחנו, בני האדם, לפחות מבחינה ממדית שבין סדרי הגודל, נמצאים אי שם באמצע. בין לבין. וכמדומני, השמש שלנו היא כוכב בינוני... לפעמים אומרים שאמצע זה טוב... וליאת, הי - נראה לי שלפעמים סיוע מבחינת נפח הזמן שהמחשבות הללו תופסות יכול להיות תעסוקה, או כמו שאמרת דיבור עם מישהו. המחשבות הללו נוטות להתגנב ולתפוס נפח רב כאשר מתפנה להן מקום. ונכון שגם למלא בדברים טובים ולשמור עליהם שם אינו דבר מובן מאליו. לא פשוט. ... התשובה ברמת המקרו, היא, כמובן, ארבעים ושתיים http://tinyurl.com/re4nn9 בוקר (mp)
ליאת יקרה, נאות בעיני תגובותיהן של נילי, רונה וטימי. ברשותך, אצטט עבורך את סיומו של "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" (דגלס אדאמס): "פורד וטריליאן ישבו בפינה ודנו בחיים ובשאר עניינים העולים מהם. וארתור לקח אתו לחלמיטה את מדריך הטרמפיסט לגלקסיה של פורד. מאחר זנראה כי ייאלץ לחיות בה, נימק, מוטב שיתחיל להתוודע אליה. נאמר בו: ההיסטוריה של כל ציוויליזציה גלאקטית בעלת חשיבות מוכיחה כי הן עוברות שלושה שלבים ברי הבחנה: הישרדות, חקר ותחכום. הידועים גם כשלבי האיך, הלמה וההיכן. את השלב הראשון, למשל, מאפיינת השאלה: איך נאכל? את השני השאלה למה אנו אוכלים? ואת הלשישי מאפיינת השאלה היכן נאכל צהריים?" עד כאן הציטוט. קיראי זאת בחיוך...ומן הסתם - יש שם משהו... אודי
היי אודי.. הצטערתי לשמוע על שתחושותך ... אני חושבת שזה חשוב מאד שכולם ידעו שמעבר 'לקו' מסתתר גם אדם, בעל רגשות.. שעלול להיפגע, להעליב. אני חושבת שיישארותך כאן רק תוכיח לכולנו שישנם משברים לעיתים, פגיעות, העלבויות וקושי.. אך אל כדאי לנו לברוח, אלא החיים... הלקח שכולנו יכולים ללמוד ובפרט מאדם מאדם כמוך, הוא חשוב מעין כמוהו! וזו ההתמודדות מול הקושי למרות הכל! הפורום לחלקינו הוא קצת טיפול.. ולכן, ממש כמו בטיפול.. לעיתים מתווכחים, רבים ופוגעים אחד בשני. אך לרוב לוקחים משהו חשוב מכך, מתגברים וזה חולף חזקים יותר. אני רוצה שתשאר! מכל הלב! שלך מירב
מירב יקרה, תודה על הדברים. כפי שאת רואה - אני כאן. וכשצריך - אני בהחלט משתף בתחושותי ומחשבותי... הפורום - וחשוב לזכור זאת - אינו טיפול. הוא כן פועל על פי דינמיקה של קבוצה (וירטואלית, שיש לה מאפיינים ייחודיים) - אך זה לא טיפול (ציינתי זאת גם ב"כללי הפורום"...). יש לו - בקטעים הטובים שלו - מאפיינים כמו-טיפוליים, אך בל נטעה... :-) אודי
שלום רב, (מצטערת אם יש שגיאות כתיב גדלתי בחו"ל). אני בת 30 עם הרבה בעיות רגשיות הקשורות לאי-ניתוק רגשי מהוריי. לאחר מערכת זוגית קשה שבה התעללו בי נפשית, הגעתי לפסיכולוגית שאותה התחלתי לראות בפברואר. היא אמרה לי שיש לי "כ"כ הרבה בעיות קשות ואני חייבת! לבוא לפחות! פעמיים בשבוע". אני רואה אותה במסגרת כללית מושלם ומשלמת 160 ש"ח לפגישה. הבעיה היא שהפגישות קשות לי ואני לא בטוחה כמה הן ממש עוזרות לי. כל פעם שאני מנסה לרמוז שאני מעוניינת לרדת לפגישה אחת לשבוע, הפסיכולוגית לא מוכנה להקשיב לי כלל, אומרת שזה לא "נכון לי", ואם אני ארד לפגישה אחת בשבוע היא לא תוכל לעזור לי ותפסיק את הטיפול. שאלתי היא האם התנאי הזה של טיפול פעמיים בשבוע הינו אתי מבחינת הפסיכולוגית? האם אין למטופל שום זכות לקבוע מה נכון לו והוא רק מין בובת סמרטוטים בידי הפסיכולוג? אני די עובדת עצות. תודה
שלום אובדת עצות, התנאי הזה הוא בהחלט לגיטימי מבחינה אתית ומקצועית - אם המטפלת חושבת שזה מה שנחוץ על מנת שהטיפול יהיה אפקטיבי - הרי שהיא שומרת על היושרה המקצועית שלה. נראה לי שבהחלט יש לך את הזכות לקבוע, ואם את והיא כל כך חלוקים בינכם בנושא זה (עד שהיא אפשר ללבנו בטיפול) תמיד יש לך את האפשרות להחליט שזה לא מתאים לך. לא הייתי ממליץ למהר ולפרוש. העובדה שהפגישות קשות אין משמעה שצריך להחליש את תדירות המפגשים, מאחר וייתכן שאתן עובדות טוב (ומבחינה זו הרצון לדלל את הפגישות משרת התנגדות לטיפול ונסיון לא מודע לשבש אותו). בכל מקרה, לא נשמע לי שזה מכוונה רעה או כנסיון לשלוט בך, אלא דווקא להשאירך בטיפול אפקטיבי ו"עובד". בהצלחה, אודי
זו לא שאלה שקשורה לתחום האתי, אלא לדעתה המקצועית נטו. היא חושבת ומרגישה, שהיא לא תוכל לעזור ולקדם אותך אם תפגשנה פעם בשבוע בלבד. יכול להיות שהיא טועה בשיקול הדעת המקצועי שלה, אבל אין פה עניין של אתיקה. את יכולה להחליט שאת לא רוצה להמשיך את הטיפול בתנאים האלה, ולחפש לך מטפל אחר, שאולי כן יסכים - ויחשוב גם שזה נכון מקצועית - לטיפול שמבוסס על פגישה אחת בשבוע. את לא צריכה להרגיש כמו בובת סמרטוטים - זה הדבר האחרון שצריך לקרות בתוך טיפול! כן שווה לך לבדוק איתה, מדוע ההתעקשות המקצועית שלה, גורמת לך להרגיש כמו בובת סמרטוטים, דווקא.
הי מקוה שאתה עוד איתנו..(אני עדיין כן.) האם ניתן עי טיפול בהיפנוזה למתן הרגשת דיכאון ועצב? אני תקופה לא מבוטלת חיה בעצב המדכא ומנסה במספר דרכים לגרום לו לחלוף, אך הוא שם כל הזמן כשאני יותר בשיגרה הוא מגיע בכל צורה גם כשעסוקה הוא ממתין להופיע בשניה שאני רגע "פנויה" אין לי כוח להתמודד איתו יותר האם היפנוט הוא פתרון ?
שלום עלמה, היפנוזה יכולה להועיל בטיפול בדיכאון ממספר כיוונים, תלוי במהלך האבחוני ובהגדרת המטרות. בכל מקרה - לא מדובר בקסם המעלים את הדיכאון, אלא בעבודה טיפולית העושה שימוש בטכניקות ההיפנוטיות. אגב, לעתים תשמש הטכניקה ההיפנוטית דווקא לכניסה לתוך הדיכאון והעצב (כמו בזן-בודהיזם) ולא דווקא כדי להאבק בהם. מנסיוני - רואים אז דברים חדשים ומאלפים לגבי עצמינו ולגבי הדיכאון והעצב שלנו (שהנם חלק מהחוויה ומהרגשות שלנו, על פי השקפה זו). כך או כך - ההיפנוזה מועילה מאוד בעבודה עם דיכאון. אודי
הי תודה על תגובתך האם אתה מטפל אך ורק בצפון הארץ? או גם במרכזה? תודה
אודי, יפה שפתחת עץ, הודות לסיפור הכואב של מזל, על מידע בדבר המטפל, אבל אני יודעת גם על מטפלים שמבררים על מטופליהם דברים מחוץ לקליניקה ושוב, בעזרת כל הרשתות החברתיות וכו'. איך אתה רואה מעשים אלו? של מטפלים המחפשים מידע על מטופליהם בפייסבוק למשל? האם זה אתי? או שרק המטופל אינו אתי כלפי המטפל כמו שתמיד אתם מציגים זאת? דבר ש"אושש" לנוכח יסורי המצפון הכבדים שהביעו כאן מטופלים בדבר איסוף מידע על המטפל.
שלום יודעת, לתפיסתי - זה מיותר ומשרת סקרנות גרידה. מטרת הטיפול אינה סיפוק סקרנותו של המטפל, כמובן. "יש מצב" שזה אף פוגם בטיפול (נכנס חומר "מבחוץ", המטפל צריך "לשמור סוד" וכו') - זה לא מצב בריא בדרך כלל. שונה הדבר כאשר יש צורך בקבלת מידע מגורם טיפולי - וגם אז, אני ממליץ לקבל את רשותו של המטופל לכך. אודי
מורט עצבים סוף השבוע הזה... נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה???????
הי ידוע לך כיצד אוכל להצטרף לקבוצה לצורך טיפול ? איך אדע על קבוצות פעילות . תודה
שלום שלי, אני מציע לך לחפש (גוגל) ולפנות אל האגודה הישראלית לטיפול קבוצתי - ולשאול שם האם הם מכירים קבוצות פעילות. קרוב לוודאי שמתלמדים ומתמחים שם מעבירים לא מעט קבוצות - ולבטח תמצאי אחת מתאימה. אודי
שלום אודי, אני מבינה שנכנסתי לפורום סוער ומתיש - ואולי זה דוקא מתאים לתיאור המצב שלי -בכל אופן, אני מקוה שתמצא מקום וזמן לקרוא ולענות לי. לכאורה הכל בסדר: בנזוגי ואני עומדים למסד את יחסינו, במקביל מנסים להכנס להריון וגם עוברים דירה בתקופה הקרובה. אלו הרבה שינויים בבת אחת, זה ברור, אבל עדיין יש לי תחושה מעיקה של אי שקט, ולא כי אני לא שלמה עם השינויים האלו. רציתי בהם כ"כ הרבה זמן! והזמן הוא גורם מלחיץ - שנינו רווקים, לקראת גיל 40, במערכת יחסים בריאה ראשונה מזה שנים, יחד כבר שנתיים ואוהבים מאד. כל העבודה שהשקענו בבניית הקשר מתחילה לשאת פרי ודווקא עכשיו אני מרגישה שאני מתפרקת. זו חרדת נטישה? סימפטום של הסתגלות? הורמונים? (לא, אני עוד לא בהריון) הרס עצמי? או מה? התסכול גדול דוקא משום שנדמה לי שאני מאושרת, אבל כל הזמן בא לי לבכות, וכל ארוע מערער אותי. אני לא מסוגלת להתרכז ויכולת התיפקוד שלי שואפת לאפס. בא לי כל הזמן לישון. זה לא אופייני לי. אני בד"כ אנרגטית ואופטימית. אובייקטיבית אין לי על מה להתלונן. בנהזוג שלי מקבל הכל בסבלנות ובהבנה אבל אני מרגישה שאני הולכת ומתחרפנת. אז מה לעזאזל קורה לי? תודה על תגובתך ושיהיה לנו סופ"ש שליו ורגוע.
שלום מי יקרה, נו, ולזה יקרא "תהליך מקביל"... את מתארת שינויים רבים העומדים בפתח - כל אחד מהם עם פוטנציאל "חירפון" (סליחה על הביטוי הלא מדעי...): מיסוד היחסים, הריון, מעבר דירה. אני משער שאת חשה אמביוולנטיות לגבי חלק מהדברים (לגיטימי, מן הסתם) אך לא מרשה לעצמך להכיר בכך (כאילו ש"אסור לך", מן הסתם...). התוצאה היא תגובה לא מודעת של הגוף ושל הנפש במה שנשמע קצת כמו דיכאון. אני מציע לך לקחת "סשן" טיפולי קצר על מנת "לעשות סדר" בדברים ולאוורר (באוירה מקבלת, בטוחה ולא שיפוטית) את מה שלוחץ מבפנים... שיהיה שקט, אודי
שלום רב אני בחורה בת 26 אני סובלת מחרדות ודיכאון, אם כי בשנים האחרונות עברתי שינוי וכיום אני סובלת אח ורק וחרדה חברתית. לאחרונה גליתי שאני פשוט אוהבת להיות אומללה אני אוהבת שעוזבים אותי, אני אוהבת שרבים איתי, אני אוהבת להיות מסכנה. ולא מדובר במסכנות כדי לקבל תשומת לב מאחרים, אלא פשוט לחיות ככה עם עצמי בתוך המסכנות הארורה שלי. למה זה? אני לא מצליחה להבין את עצמי. הרי כל אדם מחפש להיות מאושר ושמח בחלקו. אצלי זה לא ככה, משהו שאמור להיות מושלם בשבילי הוא חוסר מושלמות מוחלטת. זה כ"כ נכון עד כדי כך שאני צוחקת על עצמי. אני אוהבת אומללות. למה? מהיכן זה מגיע? ומה עלי לעשות כדי לשאוף לאושר כמו כל אדם נורמלי?
שלום דניאלה, מבלי משים, את מתארת את אחת התופעות המעניינות והמתמיהות הקיימות בנפש האדם. כבר פרויד קשישא "שבר את הראש" כדי להבין מדוע אנשים "נתקעים" בסבל ובאומללות שלהם ולא מוכנים להפרד מהם - גם כשמוצעת להם דרך "החוצה". לאקאן, פסיכואנליטיקאי צרפתי אשר המשיך את פרויד (וחידש אותו במספר אופנים מעניינים) התייחס לכך כ"התענגות": כאשר אדם מתענג על הסבל שלו (ממש כמו שאת מתארת). על פי גישות אלו - יש מניע לא מודע שכדאי לברר את טיבו - אשר מביא ל"התענגות" זו על הסבל. זו דרך לא פשוטה (לעתים יש כמה דרכי קיצור, מעניינות למדי - למשל שימוש בהיפנואנליזה) - אך שכרה בצידה (במילותייך - היכולת להבין את עצמך...). שתדעי למצוא גם טוב... אודי
הי.. אני עובר טיפול CBT כדי להתגבר על הפרעת חרדה (אגורופוביה).. בערך לפני יומיים אחרי ניסיון להתגבר על פחד ממקום מסוים, נכשלתי (כמובן) אבל הבעיה היא שלא כמו תמיד, החרדה לא הפסיקה אחרי שעזבתי את המקום, היא המשיכה והגעתי למצב שכל מקום כמעט גורם לי להתקפה .. אני ממש מפחד אין לי מושג מה לעשות.. הרופא בחו"ל ואין לי למי לפנות.. אפילו ללכת לעבודה קשה לי אני לא לוקח שום כדורים וכו.. כי אני ממש לא רוצה להיות תלוי בכדורים כדי להיות "נורמלי", וגם שרק המחשבה לקחת כדורים ש"ישנו לי את האיזון במוח" מפחידה אותי. מה עושים במצב כזה??
שלום האני, אתה כותב "נכשלתי כמובן". זו תגובה שהייתי מותח מתחתיה שלושה קווים עבים + מרקר צהוב או ירוק...[וכמובן - מתפנה לטפל בה...]. אני משער שהנסיון היה בדרגה מעט גבוהה (או הרבה גבוהה) מאשר היה רצוי. תגובת החרדה והנסיגה הם טבעיים (ויחלפו). לאחר שתחזיר לעצמך את השליטה במקום בטוח ונייטרלי - תוכל להתחיל בצעדים הדרגתיים יותר (בהתאם לתכנית הטיפולית שלך ותוך שימוש בכלים שניתנו לך). בהצלחה, אודי
שלום , ההיתי מעוניין לדעת בבקשה, האם העובדה שילדים קטנים אוהבים ממתקים(מאכלים ממותקים בכלל) יותר ממבוגרים, וסולדים ממשקאות חריפים ומרים ,בשונה ממבוגרים שזה בדר"כ הפוך, קשור לכך, שכמו שאדם שקשה לו והוא מרגיש "בדיכאון" אז הוא שומע שירי דיכאון ועצב ,או במקרה יותר גרוע פוצע את עצמו כדי להרגיש את הכאב הפנימי ,שמישהו שר/צועק את הכאב שלו ,מה שלא קיים בדר"כ אצל ילדים שלא מגיעים עדין לרמת קושי רגשי כזה ? זה קשור ? או שאין שום קשר בין הדברים ... אני מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי . תודה רבה
שלום יותם, ההשערה מעניינת, אם כי איני יודע על קשר כזה (שאגב, ניסיתי להעמיק בו ולא ממש הבנתי אותו...). גם לילדים קטנים יש חוויות איומות, קשיים רגשיים עזים ביותר, ויש להם את דרכם שלהם להביע קושי זה. דווקא למבוגרים יש יכולת הסמלה שלעתים נעדרת אצל ילדים קטנים מאוד ומאפשרת להם עידון (סובלימציה) של הקושי. לילה טוב, אודי
מבינה שהפורום סגור כעת. אבל בהזדמנות, (במוצא"ש?) התוכל להסביר איך אפשר לאסוף הודעות שכתבנו, כפי שהצעת למ. ? אם לא הועלו בפורום מסיבה זו או אחרת, איך לאדם שכתב תהיה אפשרות לאתר את ההודעות הללו? סתם לידע כללי - טכני... אז תודה ושבת שלום או שבוע טוב - מה שתבחר
שלום ליהיא, אם אין לך גיבוי - אז לא תוכלי לבדך. אולם כמנהל - איני מוחק את ההודעות (את רובן, לפחות) אלא מקפיא אותן (על מנת שלא "לגזום" עצים נטועים, וגם כי איני מאמין גדול במחיקות - שלצערי אני נאלץ לעשות מדי פעם...). אני מציע להעביר אלי את הניק בו נכתבה ההודעה/ת וההקשר בה נכתבה (איזה עץ, אם זוכרים, או סדר גודל של זמן) - ואנסה לאתרה/ן. מסיבותי שלי - אמנע מלנהל שיחות מאחורי הקלעים, ואתייחס לדברים כאן (באופן כללי, כמובן, ומבלי לצטט את תוכן ההודעות או את הניקים - אלא אם תבחרי את לפרסמם). לילה טוב, אודי
היילפני כ8 שנים הייתי בשיחות כשנתיים ויותר ומבחנתי הרגשתי שדברים קורים ומשתנים לי התחתנתי יש לי 2 ילדים אך במהלך השנים הרגשתי אכזבה שוב מעצמי תחושה שקצת" עבדתי על עצמי"... כי בתחושה שלי יש בי דיכאון כרוני וחרדת יתר שעכשיו עם הילדים גדלה בכל אופן ניסתי לחזור לטיפול אצל אותה מטפלת ומשהו לא זרם לי לא היה יותר נוח ועכשיו אני בטיפול שוב אצל מישהי חדשה וכל הזמן יש לי תחושה שחסר לי מידע מהטיפול הקודם שאולי היא יודעת משהו עלי על אישיותי ולא שיתפה אותי חשבתי לפנות אליה ולבקש איבחון בשבילי על עצמי ממה שהיא הבינה אותי ולשאול למה הטוב ניגמר כלכך מהר איפה טעינו האם זה לגיטמי האם יש לזה ערך..
שלום רוי, הייתי שואל אותך שאלה פשוטה, ועל פיה מנסח את תשובתי: לשם מה לך? מה הצורך? האם כדי "לסגור מעגל"? האם - כמו שכתבת - להכיר טוב יותר מי אתה? (והרי אתה בטיפול שעכשיו "זורם"...). ייתכן שאתה מחפש תחושת רצף, להרגיש "את עצמך" בין הטיפולים. הייתי מציע (אם זה אכן כך) להעלות את הנושא מול המטפלת החדשה ולבקש ממנה - כשתחוש שזה מתאים (יחד אתך) - לפנות למטפלת הקודמת, לא לצורך אבחון, אלא לקבל את התרשמותה ולהטמיעה לתוך הטיפול החדש, שאני מקווה יהיה מוצלח (וכמובן - לתת את המענה שאתה מבקש). אודי
אני חושבת ששני דברים אחד לא סגרתי מעגל לגמרי ניסיתי ולא הצלחתי יש תחושה של משהו לא גמור יש גם סוג של כעס אכזבה שלא בוטאה כראוי. חוץ מזה עברו לא מעט שנים. בטיפול עכשיו אני כבר חצי שנה ויש תחושה של קיפאון של נפרץ לא יודעת מה קורה אבל משהו תקוע כנראה כי אני תקועה ולא מצליחה לפרוץ וכמו בחיי כך גם בחדר המטפלת לא אמורה לתת לי סוג של סתירה?
עד עכשיו הסתתרת תחת זהות של "אתה", ומסתבר שאחרי ככלות הכל בעצם מדובר במשתתפת ולא משתתף... מה הפלא שאודי מעדיף זהות אחת... ולא, אני לא כותבת את זה ממקום שיפוטי.
אתה חושב או חושבת? בלבלת אותי.
חברים, סערות והתרחשויות בעצים שמתחת. הרבה שאלות שעולות בקרבי. אשתף אתכם בחלקם. אני שומע כאן תסכול הולך וגובר ואי מרוצות גואה. אני מוצא את עצמי יושב עד שעת לילה מאוחרת - מתוסכל ועצוב (גם מפני - והרי אינכם יכולים לראות זאת - הפורום מתמלא בהודעות מיותרות, רעות וארסיות - שאיני מעלה), חש שאולי איני יכול לספק את שהפורום (כיישות) דורש. אולי איני מתאים לכאן. אני מתחיל להתמלא בספק. ברשותכם - אקח את סוף השבוע למחשבה. אתם מוזמנים להגיב לדברים, כמובן. אשמח לשמוע את מחשבותיכם הכנות. רצוי בשמותיכם הקבועים... כרגיל - הפורום יפתח לכתיבה שוב בתחילת השבוע. שלכם, אודי
אל תלך, אתה היחיד שהכיל אותי כאן במה שאני עוברת. אני הולכת אל הגיהונם, אבל חשוב לי שתדע שעזרת לי מאוד. הכלת אותי במקום שאף מטפל לא רצה להכיל, במקום שבו המטפלת שטיפלה בי קרוב לשנה, טרקה את הדלת בפרצופי, למרות שאני הייתי בעמדה של התחננות, של נזקקות עצומה, של דרך שאין ממנה כבר חזור. אודי אני לא יודעת אם אחזור, אדם אינו יכול למצוא את עצמו כ"כ חלש ולהישאר. גיליתי כמה אני חלשה, כמה אין לי עמוד שדרה, כמה אני תלויה בגזירות ובמוצא פיהם של אנשים אחרים. כמה אני לא בן אדם. כמה בקלות אני מושפלת. אבל אתה עזרת לי אודי, הכלת את כאבי, היית רך כלפי הטעויות הקשות שעשיתי. אני לא חושבת שאתה צריך ללכת מכאן.
אודי... אני רק מעתיקה לכאן הודעה שכתבתי בשרשור אחר. בעיניי היא ממצה את מה שעבורי צריך להיות אחרת. בעיניי, מאחר שאני לא רוצה לכתוב בשם אחרות, אלא רק בשם עצמי בשלב זה: "הי אודי. לדעתי יש מקום לקווים אדומים מודגשים, מאוד מודגשים אפילו. וזה המקום שבו משתתפי הפורום מתחילים לכנות אלה את אלה בכינויי גנאי בוטים, למשל. אני לא משווה את הפורום של היום לפורום של פעם (אבל לא מבטלת את הזכות לעשות זאת)... אני יודעת שמה שהיה - היה. זה משהו, אגב, שאני עושה גם ביומיום... מוציא את המטפלת שלי מאיזון לפעמים... ובאשר לציטוטים - אני יודעת שאם הייתי מתחילה עכשיו לעבור על כל ההודעות, יכולתי למלא מגילה של השמצות, כינויים ועלבונות מיותרים - וזו בדיוק הנקודה שלי: הם מיותרים לחלוטין פה! ולא משנה מי הנמען שלהם; אתה או מי ממשתתפי הפורום האחרים. בעיניי - עדיף אנשים מתוסכלים מאנשים פגועים. יש פגיעות, שקשה מאוד לתקן אח"כ... ויש אנשים - ושוב, זה לא מכוון אישית נגד אף אחד - שיכולים להרוויח מהתמודדות עם תסכולים."
צר לי מצד אחד על מה שאתה כותב, שכן הרי הפסיכולוג צריך להכיל הכל, להיות מסוגל לספוג, לא להעלם בשעת משבר. מצד שני, אני שמח לראות אותך באנושיותך, לראות שאתה מסוג הפסיכולוגים שלוקח את הדברים הביתה, מעבד אותם ואז מגיב.. צר לי על כל התגובות הארסיות שעולות פה, מקווה שתגובותיי למזל אינם נכללות בקטגוריה זו בעינך. אני חושב שאתה כן מתאים לפורום הזה, בגלל היותך מאפשר, מקבל, אמיתי בתגובות שלך ותומך.. זה מה שאנו צריכים כאן. אני בטוח שמכל סערת הרגשות הללו, כל אחד למד על עצמו ועל מגוון הרגשות והמחשבות שיש באחר. דבר שעוזר ויעזור להמשך החיים בעולם המורכב והמסובך הזה. אני חייב לשאול אותך אודי, מה גרם לך לחשוב שאתה לא מתאים לניהול הפורום? מה אתה חושב שלא הצלחת לעשות כאן?? הצלחת הרבה אודי ..אתה מצליח להגיע ללב האנשים.. תודה אודי..תודה שאתה פה..והלוואי ותמשיך אתנו.. רוי
רוי יקר, בהודעתי למעלה ("שבוע טוב, וכו'") הרחבתי מעט על הסיבה שבעטיה אני תוהה לגבי התאמתי לפורום. פורום אנונימי וחסר קביעות של הדמויות המשתתפות בו - הופך לשדה מלא בשברי זכוכיות דוקרות ופוצעות, במקום שיהווה חלונות (תרתי משמע...) לעולם הפנימי... מקווה שדברי מובנים... תודה על דבריך, אודי
אודי הרבה זמן לא כתבתי פה, כי קשה לי לדבר, תקופה מוזרה של קהות שקשה לבטא אותה במילים, כאילו אני עומדת בחלון ורואה מרחוק סופת ברקים שאי אפשר לשמוע אותה, אבל אני יודעת שהיא תתקרב מתישהו ( היא כבר התחילה, הטפטופים הראשונים הגיעו בימים האחרונים אחרי הרבה מאוד זמן ). גם פה ראיתי את הסערה הזו, והעדפתי להתרחק, הכל פה נעשה כל כך רגיש ואישי. אני חושבת שמשהו פה השתבש אם אתה חושב שהקשר פה כל כך סימטרי שאתה נועץ בנו אם לעזוב או לא. הקשר הוא לא סימטרי - אף אחד לא יכול לקבל את ההחלטות במקומך, וזה נכון לא רק לגבי העזיבה. עצוב לי שאתה לא מרגיש שמקומך כאן בטוח מספיק כדי שיוכל להיות פה מקום למחשבות ורגשות גם שיש בהם ביקורת. ואני לא מתייחסת להערות ארסיות שלא מועלות לפורום, כי לא ברור אם הן מה שגורם לך לשבת עצוב מול המקלדת או ההודעות שכן העלת שיש בהן פן ביקורתי..כי אם כן, אז לא ברור מה אפשר לומר ומה לא. אני מאוד מעריכה אותך ואת הזמן שאתה מקדיש לפורום, אבל אני חייבת להסכים עם לילך שיש משהו תוקפני בזמן האחרון בכתיבה שלך, חסר סבלנות. כי אם מישהי שואלת אותך אם זה משמח אותך לשבת בצד הזה של הכורסא, משמע להיות המטפל ולא המטופל, אני מבינה שזו אולי שאלה מבודחת ולא הכי רצינית, ואולי שאלה לא מובנת עד הסוף, או כזו שאתה לא רוצה לענות עליה - אבל זו שאלה, יש בסופה סימן שאלה. ובתור מנהל הפורום ולא סחבק של אותה שואלת, אולי היה נכון יותר לא לתקוף אותה - שאתה לא רואה מה קשור פה שמחה בכלל ואיפה השאלה - אפשר היה לפתח את השאלה ולקחת אותה לכל כך הרבה כיוונים שונים - וזו רק אחת התשובות שלך בזמן האחרון, שפשוט השאירה אותי עם המון חמלה עבור הכותבת - מה היא כולה שאלה? כבר באמת אי אפשר לדעת מה לגיטימי פה ומה לא. אבל הדוגמאות האלה אולי לא מבהירות את מה שאני רוצה לומר - זה שהחלטת להתנדב פה זה אחלה, אבל לקחת על עצמך את התפקיד, אף אחד לא הכריח אותך ואתה גם לא עושה לנו טובה. וחבל שאתה חוסם דיבור וכל הערה שמתייחסת להתנהלות הפורום נילקחת למקום של חוסר הערכה כלפיך, ולא למקום של בחינת הדברים וניסיון לראות מה אפשר לעשות עם זה - כי בסופו של היום ההחלטות על ניהול הפורום במילא בידיך. לגבי ההודעות הארסיות הרבות שצריך לסננן - אני לא יודעת מה קורה בפורומים אחרים, האם גם הם נאלצים להתמודד עם טרולים למינהם וסתם אנשים לא נעימים, אני לא יודעת מה אפשר לעשות לגבי זה, ואולי הסינון הוא גם חלק מניהול פורום - זה לא בידינו. את האמת, הייתי מעדיפה שההודעה לא הייתה עולה - כי קשה לי כרגע לראות את עצמי חלק ממשהו, והיא מיועדת בעיקר אלייך. אתה יודע מה לי עצוב? שבכניסתך לפורום, כמעט כל הודעה הייתה מלווה בפתיחה של ...יקרה, והיום לפעמים אין אפילו שלום ..... ואולי זה גם חלק מההיסחפות שלך הלאה מהפורום. אני מקווה שלא משנה מה תחליט, תהיה שלם עם ההחלטה. ( אגב, אני תמיד מופיעה בשמי..חוץ מפעם אחת די מזמן שבאמת כתבתי כנקודה..מוזר שחשבת עליי באותה הודעה ) אופיר
שלום אופיר, לא נועצתי בכם האם לעזוב או לא ואת ההחלטות אני - כמובן - אקבל בעצמי. כן חשוב היה לי לשמוע מחשבות בנושאים שאני מוצא עצמי "שובר את הראש" לגביהם. בהודעתי מספר עצים למעלה - התייחסתי לנושא השמות, הזהויות, היכולת לחוש שיש מולי אישיות - משהו שלתחושתי אבד מעט, ואני בהחלט מגיב אליו באופן אותו ציינת. גם עבורי - זה הדבר העצוב ביותר (ממש כמוך). זהו המקום בו אני מתלבט. אני משקיע בזה מחשבה ושוקד על פתרונות (עקרוניים וטכניים). אודי
לאודי שלום ימים קשים עוברים על הפורום,עליך ועל כותבים כמוני שנמצאים בחרדה רבה שפשוט תנטוש אותם... אני אישית לא מבינה מאיפה כל הכעס הזה בא שמובא לכאן מפונים מסויימים. אני משתמשת במדיום הזה,האינטרנט,כי קשה לי עם העולם בחוץ. קשה לי וחבל לי עם מה שקרה כאן בימים האחרונים. יש לי עוד הרבה מה להגיד אבל המילים לא יוצאות.
אור יקרה, איני נוטש. אני מתוסכל, מאוכזב, עצוב, גם כועס...מתלבט לגבי דברים מסויימים... אבל כאן. אודי
ואני רק הגעתי ואתה הולך... זה קצת מצחיק אני קוראת את ההודעה שלך ומרגישה עצובה "אולי איני מתאים לכאן. אני מתחיל להתמלא בספק." ואני מתחילה להתמלא בדמעות, כי הרגשת אי שייכות למקום מסויים היא לא תמיד קלה , אני בטוחה שכמו שיש הודעות מיותרות יש הודעות מקסימות יש הערכה יש את מי שנעזר ומתמלא סיפוק מהפורום ומהיותך מנהל אותו, אז בכל מקרה למרות הכרותי הקצרצרה אשמח עם תשאר וגם אם תלך שלפחות כולנו נחייך זהו
עלמה יקרה, עדיין לא הולך. תוהה - כן. טועה - אולי... תודה על השיתוף ברגשותייך... :-) אודי
אודי יקר שלום לך , הפורום גועש וסוער .. האוניה מטלטלת מצד לצד ?.. זה כאילו מרחיק חלק לא קטן מהאנשים שהורגלו אליו.(בעצם גם אותי לא מעט פעמים) . באתי לכאן היום , אחרי לא מעט מחשבות , להשמיע גם את הקול שלי מולך, אמנם אנחנו לא עם "היסטוריה" הכרותית והתכתבותית ענפה .. :-) כמו עם קודמי .. אבל.. תמיד שהזדקקתי לנוכחות מכילה ומילה טובה היית שם , בקול בטוח ומגן עטפת מכל ..כאב אינסופי ונתת עוד קצת "צידה לדרך" מול איש השיחות שלי .. אני מניחה שאתה יודע שאני יודעת ואחרים כאן .., עד כמה - הכניסה שלך לגמרי לא היתה קלה לכאן , ההפתעה הגמורה מהמנהלים היקרים הקודמים שעזבו במקביל , ההשהיה עד שנמצא "שומר" לפורום מחדש , הזעם וההרס של לא מעט אנשים כאן .. הביאו מולך קולות לא פשוטים. אני זוכרת בהתחלה כשהפורום היה פתוח ולא מוגן על ידך כניסיון להביא פתיחות מסוימת .., נשלחו למרחב כאן המונים של הודעות פוגעניות , מבקרות , שופטות , (גם אליי) .. שפחדתי להביא את עצמי לכאן , ובתוכי מאחורי מסך מחשב שמפריד התעצבנתי ככ, כעסתי , ובעיקר נעלבתי , איך זה שאפשר לזרוק דברים ככ קשים מבלי לקחת אחריות על מה הם עושים לצד השני ?.... הרגשתי ממש מבולבלת , חסרת אונים ואפילו די מפוחדת.. אבל, היכולת שלך לשים גבולות , לשים גדר ביטחון , היא בהחלט מוערכת על ידי , כי היא זו שגרמה לרגשות הכואבים ל"התעמעם" למרות..היא זו שגרמה לי להביא את עצמי לאט אבל באומצ שוב לכאן מחדש. אודי, המקום הזה מאוד חשוב לי , מאוד מאוד .. !!!!! הוא תפס חלק מאוד משמעותי מחיי , נכון שזה רק וירטואלי , אבל הוירטואלי הזה אפשר לתהליכים עצומים להתקיים בתוכי , ולאפשר לי להיות כאן עדין היום ולא לבחור גם במוות כפתרון(סליחה על הכנות). המקום כאן ליווה אותי במקביל לאיש השיחות שלי .. ונתן לי המון כח . ויש בו כח .. חשוב לי לרגע להדגיש שאני הזדהיתי כמעט תמיד בשמי , חוצ משהגעת כתבתי על שם "נו ניים" .. בגלל כל הודעות ההרס שהופנו אליי, אבל ..מעולם לא התחבאתי באלפי כינויים, וזה ממקום אישי שלי , אני בהחלט מכבדת כל אחד/ת ומה שהוא מרגיש לגבי זה אבל ,לגמרי הסכמתי עם הרצון שלך שכל אחד ינסה להביא את עצמו הכי אמיתי שאפשר (הבנתי עד כמה הסיבה שעומדת מאחרי הבקשה הזו - גם אם נחווית כפולשנית וחוצפנית היא למטרה טובה ), אני יכולה לומר על עצמי , שהיה לי נורא נורא חשוב בתהליך שלי עם עצמי וכחוויה מתקנת לעבר הנוראי שלי .. להביא את כולי ..בכמה שפחות "הסתרות" .. הרי העבר שלי - מאדיר עד כמה ..גדלתי כילדה שותקת, שלימדו אותה להסתיר , להתחבא .. ומאז הפעם הראשונה שאני פה בפורום וזה כמעט 2 וחצי .. למדתי שהדרך להחלמה שלי תגיע דרך היכולת שלי להביא את עצמי מבלי לחשוש .. שזו אני . אני חושבת שנדרש ממך המון אומץ ועוז לנהל פורום כזה , אתה אחד שמקפל בתוכו בתפקיד לא קל כזה המונים של ביקורת ושיפוטיות יותר מרגיל ובעצם מחליף כאן 3 אנשים מדהימים ..שאולי אפילו לא עמדו בו כבר ..לקראת הסוף לצערי :-(, אבל הם כאלה שקשה להתחרות בהם..ולכן זה מביא ביקורת עצומה אלייך. וזה מבחינתי הדבר שראוי להערכה ענקית.שאתה מחזיק כאן בתפקיד לא קל.. ובינתיים עובר אותו בגבורה . נכון שהסגנון שלך , והאופי המיוחד שלך הביאו פן צבעוני שאמנם לא לדעת כולם הוא מאפשר , אבל אני מרגישה מולו טוב.ולא קלי לי להרגיש טוב בכל מקום :-).. והשינוי הזה .. אני מניחה יכול להיות גם טוב יותר .אם ניתן לו זמן..וסבלנות . ליאתי , דרור מלי דוד היקרים ..לימדו אותי להלחם גם בעבור ((((קרבה מיטיבה ,אמון ,))))) ואני חושבת שבזכות היכולת שלי לנסות להגיע אליה קודם כל דרך המרחב הוירטואלי , הצלחתי ליישם אותה גם כמרחב עבודה אישי שלי מול איש השיחות ובכלל בחיי היומיום. זה , הזוי - אבל אמיתי . הפורום במתכונת הישנה בהחלט היה מעין פינה קטנה לכאב אינסופי , ואפילו קיבל צבע של פורום לא רגיל , ממש בית ..אמיתי , לי - כמו שלא היה מעולם . אני מניחה שייקח זמן להתרגל ולהרגיש "בבית" "להוריד נעלים בכניסה " ולהביא אותו שוב למקום הזה עבור כולם .. אבל לא רק בגללך אודי !!! .. וזה הגיוני ,אודי לא ?..תוכל לראות זאת ? החדש ולא מוכר מעורר תהיות , ספקות .. ולוקח זמן לבנות "קרקע פוריה" .. (גם בטיפול האמיתי ) .. אתה יודע , צרם לי נורא נורא לקרוא תגובה שלך שבא אתה חושב שלקחת על עצמך תפקיד שלא מקבל את הערכה הנכונה והוא די כפוי טובה , נורא נורא כאב לי לשמוע את זה , זה מה שהביא אותי לכתוב לך עכשיו , אני מבינה שקשה כאן , אבל ?... זה אומר זהו ?...? "לשבור את הכלים"?... אין מקום לנסות ?..שוב ? לשמוע ביקורת גם אם לא נחמדה מאחרים ?.. איפה "כוחות הברזל" שמייחדים אתכם כאנשי מקצוע ?... ו"ים הסבלנות" ?... להלחם , להתאמץ? להראות לנו כדוגמא שיש עוד קולות ..?..??? לא ידעת שתכנס למקום שיהיו בו גם קולות כאלה ? ... (אל תלך אודי ..)!!!! אל תלך. בבקשה?.... נשמע ילדותי :-( , וקצת כאילו מחזיק בך ברגל בכח אבל ..הקשר שאנשים מנסים מולך .. זה מה שגם מקדם מאוד את הטיפול האמיתי, זה לא תחליף אבל .. הוא אמצעי עזר משמעותי וחשוב ..להרבה כאן . אל תלך אודי !!!! אנשים לא מעטים מחפשים כאן את הקשר החיוני שמעולם לא היה להם , אז נכון שאיפשהו זה מביא אותנו למעשה ל"פגיעים" יותר וזה מפחיד אבל זו ליבה של העבודה הטיפולית.. אודי אל תלך !!! אני יודעת שלפחות מעצמי עצם החשיפה הזו מולך ובניית האמון זה התהליך של החלמתי , המסגרת הבטוחה כאן שמאפשרת להביא המונים שלך תהיות , ספקות , התחבטויות היא חומר גלם של אבן יקרה מפז .. שמחזירה אותנו להאמין , שיש גם אנשים טובים ואכפתים .שיכול לראות גם אחרת ? אני מניחה שאתה חווה הרבה ביקורת , אבל גם בטוחה שכאיש מקצוע תצליח לתעל אותה למקומות הנכונים ? שתצליח לתת את עצמך כמו שהבאת בצורה ככ מיוחדת ואכפתית . אל תלך אודי. וזה לא ממקום של חרדת נטישה . המקום הזה משמעותי עבורי , גם אתה , ועוד חברים שקרובים לליבי כאן. אולי תצליח להסתכל שהקולות שהביעו מולך התנגדות הם לא ממקום אישי , זה דווקא מאנשים שככ זקוקים לך .. ???? ולמקום ??? כדי שיחזיר עוד קצת שפיות בתוכם? כדי שיחזיר אותם למקום הנכון ? תוכל לראות את זה אודי ?.. הדמעה בעין מנצנת לי , לא יודעת למה .. כנראה הכתיבה הזו לוקחת ממני המון .. ואולי זה אפילו מרגיש לי קצת בכתיבה שוב "פרידה" .. וכל התחלה וסיום של קשר מקופלים אצלי בכאב מטורף.. אני מקווה שתקח גם קולות אחרים של אנשים מכאן ולא רק זעם , כעס, עלבון וביקורת. אם היינו מכירים לפני 3 שנים , לפני שהתחלתי בטיפולים הנפשים הקשים הייתי אומרת לך שיש בעולם רק שחור או לבן .. אבל השנים האלו עשו בי עבודה לאט לאט .. חילחלו בי שאני לא רק אדם של קצוות .. אני לא רק שונאת /אוהבת שמחה / עצובה .. וזה לא רק ללכת .. מבלי להגיד מה כואב ומבלי לנסות להתמודד . מקווה שתצליח להזכיר לי שזה באמת באמת נכון . שבוע טוב וקל יותר אודי .. . שולחת חיוך קטן .. ומקווה שאתה כבר לא רק עצוב ופגוע .. שאתה יכול לראות עוד קולות אופטימים .. ולחשוב שאני .. חה , כותבת דבר כזה .. זה מזה מחזק אותי .. אתה לא מבין אפילו עד כמה יש בי כאב שמציף אותי ולידו .. איזה קול של גם קצת תקווה כזו שדוחפת ומביאה אותי לכאן.. מחבקת,שרית.
שרית יקרה, מאוד התרגשתי לקרוא את הודעתך. מאוד... אני לא רק עצוב, מתוסכל ופגוע. ולא התייאשתי מלנסות עדיין. אני כאן... מחבק בחזרה, אודי
אודי, בקשת את דעתנו הכנה והאמיתית לגבי מה שמתחולל כאן, אז הנה.. לדעתי, (ולא רק) הבאת לכאן סגנון שהוא שונה ממה שהכרנו. יש את ה"אודי" החביב והנחמד עם תגובות המלוות בקריצות של חוש הומור ואימפתיה עד אין קץ. אתה מארגן מסיבות, עורך סקרים , משתף במחשבותיך,מבקש השתתפות מלאה ועוד ועוד.. וכשמשתתפות (בעיקר משתתפות), "מתרפקות" על אותו "אודי"חביב ונעים - עם דרישה למינונים גבוהים יותר של תשומת לב - או אז, אתה מגלה סימנים של חוסר סבלנות, ריחוק וניכור, הניכרים היטב בתגובותיך. לדעתי ,לפפעמים תגובות הכעס שלך מוצדקות, ולפעמים פחות.. זהו, עשיתי לך קצת ניתוח אופי - אני מקווה שזה בסדר.. מאחר ויש לי מספר כינויים, אני מתקשה לבחור באחד מהם.. אולי תנחש?? - מבטיחה לאשר או לשלול. בנתיים - עלומה.
עלומה, חבל שאיני יודע אל מי לפנות... (כתבתי על כך לא מעט היום). בכל מקרה - לא אתפתה לנחש (את מוזמנת להתגלות...). תעשי לי ניתוחי אופי "חופשי"...מן הסתם זה מוכיח שיש לי אופי (אחרת אי אפשר היה לנתח...). :-) אודי
בקשה מכווווולם, (אודי במיוחד אתה כקפטן) פרופורציות: הפורום נועד להעברת רשמים, חוויות מהטיפול. וכפי שנוכחנו לתמיכה וירטואלית בעלת מוגבלויות רבות. נא להתנהג בהתאם.
אמנם איני יודע מי המזכיר (ומדוע הבקשה לפרופורציות מיועדת בעיקר אלי כקפטן) - אך הדברים נכונים. אודי
אודי.. אכן לא פשוט לנהל פורום כזה. מורכב, מסובך אתה מנסה לעשות את המיטב ובכל זאת, יש מי שמתלונן ואף שולח הודעות רעות וארסיות מצד אחד אתה מבקש להגן מצד שני שוקל חלק מזה אולי זו פגיעה בחופש הביטוי. כך או כך, תמיד יש את מי שנפגע, שלא מרוצה שלא לוקח מכאן את המיטב. אל תתנצל! אל תהסס לתפוס סמכות ולעשות את הדברים בדרך שלך. תמיד יש מי שלא יהיה מרוצה. הרוב שולחים לך קולות תומכים, אוהדים. אני חושבת שאתה בסדר גמור!!!!
גם שנותנים קומפלימנטים לא מזדהים? "לא פשוט. אל תהסס. אל תתנצל". מי יודע מי את? מה את? למה את? בסדר גמור!!!
רק עוד טיפה איש אחד צעד בסופרמרקט מאחורי אמא וילדה בת שלוש שישבה בתוך עגלת הקניות. כשהן עברו ליד מדף העוגיות, הילדה ביקשה עוגיות, והאמא אמרה "לא". הילדה התחילה ליילל ולצעוק ולהקים מהומה, אבל האמא שמרה על שלוות רוחה, ורק אמרה בנחת: "אוקיי, מוניקה, נשארה רק חצי שורת מדפים של עוגיות, תכף נסיים כאן. אל תתרגזי, רק עוד טיפה." הן סיימו את שורת העוגיות והמשיכו הלאה, ותוך דקות הגיעו לשורת המדפים עמוסי הממתקים. הילדה החלה לצעוק ולדרוש ממתקים, והאמא סירבה לקנות לה. הילדה התחילה לרקוע ברגליים ולהשתולל בעגלה, אבל האמא לא איבדה את העשתונות ואמרה בנועם: "די, מוניקה, די, אל תתרגזי. לא נשאר לנו עוד הרבה. עוד שתי שורות ואנחנו מסיימות את הקניה. תהיי סבלנית, רק עוד טיפה." כשהגיעו לקופה כדי לשלם על המצרכים, נתקל מבטה של הילדה במסטיקים הצבעוניים והיא דרשה בתוקף מסטיק. כשאמה השיבה בשלילה, עשתה שם הילדה סצינה קולנית של בכי וצעקות, והאמא שוב דיברה בקול רגוע ושקט: "מוניקה, לא להתרגז. אנחנו כבר מסיימות כאן. חמש דקות ואנחנו בחוץ, ואז ניסע הביתה ותוכלי לחטוף את התנומה שאת כל כך זקוקה לה..." האמא גמרה לשלם ויצאה מהסופרמרקט בדרך אל מכוניתה. האיש שהלך אחריהן והיה עד לכל המתרחש, יצא בעקבותיה, הדביק אותה במחצית הדרך לאוטו, ואמר לה: "סלחי לי, גברתי. לא יכולתי שלא לשים לב כיצד שמרת על קור רוחך. אני חייב להחמיא לך על הדרך בה התנהגת עם מוניקה הקטנה." נתנה בו האמא מבט מחוייך ואמרה: "מוניקה זו אני. שמה של בתי הקטנה הוא תמי..."
צחקתי .. בחיי.. :-)
תגיד אודי, כמה אתה שמח על זה שאתה יושב בצד הזה של הכורסא ולא בצד השני ?
נראה לי שיותר משאלה, היתה פה אמירה. שיש משהו מתסכל שאין אנו יודעים מה קורה אצל המטפל , בזמן שאנו, המטופלים, שופכים את נימי נפשנו בפניו. האם הוא מקשיב, האם הוא עצוב כשאנו עצובים.. השאלה של רויטל מובנת לי..ואני חושב שהיא ציפתה לתשובה שמביעה הזהות עם המטפל, שאתה כפסיכולוג לא מנותק מהמטופלים שלך. לא היתה הכוונה שאתה שמח שאתה לא ב"כסא" שלהם, אלא האם אתה כואב את כאבם. נראה גם שהשאלה היתה קשורה בחוויה אישית שלך, ודרכך היא ציפתה לקבל מענה לתהיה כלשהי. שבת שלום
הי אודי, יש לי בעיה, אני מתארת לעצמי שנתקלת בה לא אחת, התאהבתי בפסיכולוג שלי. אני מכירה את המושג - העברה, אבל עדיין מרגישה שזו בגידה בבן הזוג שלי. יש לנו בת ובן, אנחנו יחד כבר 10 שנים. יש בינינו אהבה ואמון רב. אני מרגישה בוגדת בכך שאני משלמת (וזה אומר גם כסף של המשפחה שלנו) לגבר אחר כדי לבוא אליו אחת לשבוע, לשבת מולו על הכורסא ולדבר איתו על הרגשות שלי אליו. לתחושתי יש משהו די הדדי ברגשות הללו (כן אני מכירה גם המושג העברה נגדית), מה שהופך את זה לעוד יותר מורכב. חשבתי לספר על הרגשות הללו לבן הזוג שלי אבל הוא יקנא מאד (ובצדק גם אני הייתי מקנאה). מה עושים? הטיפול מוצלח (אני חושבת), הוא חשוב לי, אבל ככל שאני מרגישה יותר ככה אני מרגישה שזה מסובך יותר.
שלום טליה, אם המטפל מאוהב בך - כפי שאת סבורה - חובה עליו להפסיק את הטיפול, כי הוא חורג מעמדתו המקצועית. בהנחה והוא איש מקצוע הפועל על פי כללי האתיקה (וזו הנחתי) - אני ממליץ שהנושא ייפתח בינך לבינו, לא בינך ובין בן זוגך. לגבי תחושת הבגידה שאת חשה - גם זו צריכה להיות מלובנת בטיפול עצמו. ייתכן שמתוך כך ניתן יהיה להקל על תחושותייך ולעזור לך להחזיר לזוגיות את מה שאולי את "שמה" בטיפול (ולכן חשה כבוגדת). אודי
הי אודי, תדה על התשובה אבל לא הבנתי את תגובתך. לגבי בן זוגי אני מבינה שלדעתך אני לא צריכה לשתף אותו? לגבי הטיפול, כתבתי שאנחנו משוחחים על רגשותי אליו והרבה - מזה תחושת הבגידה. וכן אנחנו גם משוחחים על מה חסר בקשר שלי. אבל מה עושים עם כל הרגשות הללו שלי שהופכים ליותר ויותר משמעותיים? ועוד שאלה, כתבת שאם הפסיכולוג מאוהב בי הוא צריך להפסיק את הטיפול. ? האם פסיכולוג לא יכול להרגיש רגשות אל מטופלת? הבעיה היא רק אם הוא פועל על פיהם. או מרגיש שלא יוכל לשלוט בהם ולטפל לטובת המטופלת. לא? רגשות תמיד לגיטימיים לא? גם לפסיכולוג מותר.
אני חושבת שהיא התכוונה שהיא מאוהבת בפסיכולוג ולא ההפך...
אודי שלום, תודה רבה על העץ שייסדת על תועלת הטיפול. קראתי מה שכתבו מזוית אישית. מאד מפרה הדיון הזה. האם תוכל - כשיהיה לך זמן להפנות אותנו אל המחקרים שציינת. לא דחוף, אני רואה שכאן עמוס בימים אלו... תודה ולילה טוב, יפעת
שלום יפעת, תודה. אכן עמוס כאן, ולאחר שיירגעו מעט העניינים ונחזור לשגרה - אוכל להתפנות לאתר את המחקרים (חלקם, כמובן...) שתיארתי. אודי
שלום רב! שאלתי היא האם שיטת הביופידבק יכולה לסייע בדיסמורפיה של הגוף ובחרדת קהל? תודה
שלום רב לך רונית בהמשךלשאלתך הראשונה באשר לאפשרות כי באמצעות שיטת הביופידבק ניתן לסייע בדיסמורפיה חשוב לי לדעת באיזה סוג דיסמורפיה מדובר.בנושא חרדת קהל התשובה חיובית !!! אשמח להתעדכן מספר הנייד שלי הוא 0546670570 תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן
אני שלחתי לך הודעה שבא כתבתי לך שאני לא יודעת מה לעשות כי אני פוחדת שד"ר גור לא יקבל אותי ואני גם עזבתי על דעת עצמי וגם הייתי רוצה לחזור לשם כמה שיותר מהר תודה בת-אל
תראי למטה , נדמה לי שהוא ענה לך ב- 20-05-09 בשעה 23-31. את יכולה לנסות להיעזר גם בפורום פסיכותרפיה השכן. את בדרך הנכונה..בהצלחה(-:
הי בת-אל, אם מצבך אכן מצריך אישפוז,קשה להאמין שהוא לא יחזיר אותך. מה שכן, כמו שאת ודאי יודעת. יש הרבה חולות ומעט מאוד מיטות. כך שיתכן שתצתרכי להמתין,במסגרת כל הקודם זוכה. יחד עם זאת אני בטוחה שגם אם לא אישפוז, הוא בטוח יקבל אותך שם ולו רק לדייאטנית. הרי לא יתכן שהוא יגיד לך אם אף אחת לא מוכנה לטפל בך, בעיה שלך! אגב,(את לא חייבת לענות) מה הגובה שלך? שהדיאטנית כל כך פוחדת לטפל בך.
הגובה שלי מטר 57 ומשקל כמעט 37
שלום בת אל, עניתי לך שם. בכל מקרה - גם אני לא יודע מה לעשות ואיני יכול לדבר בשמו של הד"ר או להחליט במקומו. את היא זו שצריכה לקחת אחריות על חייך ועל מעשייך. אם לא תעשי זאת - איש לא יוכל לעשות זאת עבורך. את האמביוולנטיות של לעזוב טיפול ואחר כך לבקש לחזור - עלייך לפתור קודם בינך לבין עצמך ואז לגשת לטפל בהפרעה (הקשה) ממנה את סובלת. אודי
אני כבר לקחתי אחריות אני כן רוצה טיפול אני לא רוצה למות מהאנורקסיה כי כבר אחותי מתה אבל לא מאנורקסיה אלא מסרטן ואני לא יודעת למה אבל אני מרגישה שאני אשמה במוות שלה וממתי שהיא ניפטרה אני חזרתי לאנורקסיה אבל יותר גרוע תודה בת-אל
תגידי לו כמה שאת רוצה באמת הפעם ותסבירי לו למה זה שונה... גם אני נמצאת באותו מצב גם מול ד"ר גור. האמת שההמלצה שלי זה שתכתבי לו פקס.. או מכתב.. ותבקשי לחזור הוא כרגיל יצרח ויגיד לך כמה שאת לא באמת רוצה ושיש בנות שרוצות באמת ןואז הוא יגיד לך שאין טעם לאשפז אותך הרי את יודעת לבד מה צריך לעשות... פשוט תסבירי לו כמה שהפעם זה באמת אחרת ושאת רוצה הזדמנות ותסבירי לו מה שאת אומרת בפורומים. סביר להניח שהוא יכניס אותך לרשימת המתנה . וזהו... מלבד זה את מוזמנת ליצור איתי קשר... אהמ אני עכשיו מנסה משהו אחר רק כדי לא להתחנן מול ד"ר גור. שיהיה בהצלחה.
כן אני רוצה ליצור איתך קשר באמת תודה רבה על התמיכה שלך יש לך אימיל של הד"ר
כשמתחילים קשר זוגי, כשהכל חדש, כשמתחילים להכיר ו"לבדוק" אחד את השני.. איך מספרים לבן הזוג שנמצאת בטיפול פסיכולוגי שנמשך שנים? איך מספרים משהו כל כך גדול ומשמעותי, משהו שפשוט יבריח המון בני זוג פוטנציאלים מקשר? אני יודעת שלא חייבים לספר מיד בהתחלה.. אבל.. מתי בעצם נכון כן לספר?.. ומתי הדברים הופכים להיות "סוד"?.. איך מספרים? ואיך מתמודדים עם התגובה של בן הזוג (במקרה שהיא שלילית)? איך מתמודדים עם ההרגשה הפנימית שמנקרת בנפש ומכאיבה כל כך בידיעה שיש משהו כל כך גדול ונורא בתוכי, ושאני מסתירה את זה ממי שמנסה לבנות קשר איתי? מרגישה כאילו אני משקרת לו, מסתירה ממנו את האני האמיתית, את כל החלקים הרעים והשחורים שבי. איך בונים קשר אמיתי, כנה, חזק, במצב שכזה?.. אני תוהה אם מישהו בכלל ירצה להישאר איתי בקשר אחרי שישמע שאני בטיפול כבר שנים, ויבין ויראה כמה אני כל כך דפוקה בנפש שלי. הגיל הולך ומתקדם, והדברים רק הולכים ונעשים קשים יותר ויותר. :(
שלום שיר, בעיתוי הנכון, כאשר הקשר מתחיל להחוות בטוח ויכול להכיל גם צדדים לא הכי מחמיאים - ולעמוד בהם - אפשר לספר, בטבעיות, בלי להתבייש - שאת בטיפול. אם הקשר טוב - אין סיבה שהתגובה תהיה שלילית. תגובה שלילית יכולה להעיד על חוסר קבלה שלך כפי שאת - רמז ברור לכך שעלייך לחשוב שנית על כדאיות הקשר מבחינתך... הנפש שלך (דפוקה? מינוח קשה מדי לטעמי...) היא חלק מהותי ממי שאת. מי שיאהב אותך, מי שיהיה בן זוג - אמור להכיר ולקבל אותך על נפשך וסיכסוכיה... אודי
אודי שלום, העתקתי את ההודעה הזו שכתבה אחת בשם "מטופלת" מלמטה והיא כנראה קלעה הכי נכון בנוגע למצבה של מזל- שצריך לטפל בבעיה ולא לזרוק או לנטוש- כי זו זו הבעיה עצמה. להלן ההודעה: אודי שלום, אני חושבת שפרטים כללים כמו גיל מקום לימודים וסגנון טיפול והמלצות ממטופלים או מומחים אחרים חשובים לכל מטופל ואינם נחשבים לחדירה לפרטיות. אני משערת שאתה מדבר על רצון לדעת פרטים מעבר עקב אובססיה שנוצרת כלפי המטפל או תהליך העברה /התאהבות ואני חושבת שאם נוצרת אובססיה ותלות כמו שמזל תיארה , יש לטפל באובססיה ולהבין כי יתכן שדפוס זה מאפיין את המטופל ולבדוק אם דפוס זה מוכר לו מעברו כלפי אנשים אחרים ולנסות לפתח אצל המטופל עמוד שדרה וכוחות פנימיים ולסייע לו בהפחתת האובססיה שכנראה נובעת מרצון למענה על צרכים רגשיים שבהם סובל מחסך. למציצנות כמובן יש מחיר ולעיתים כבד , החל מרגשות אשמה של המטופל וכלה בהתעצמות האובססיה.
שלום, בהתייחס למקרה הספציפי הזה, יש לזכור שיש מאפיין נוסף שאינך מזכירה (וכמעט איש לא שם אליו לב): לא מדובר רק בחיפוש מידע אלא ביצירת קשר עם בנה של המטפלת. איני בטוח שזה היינו הך, ושאלותיי מתייחסות לנושא מידע על המטפל ולא לנושא פלישה ממשית לחיי קרובי משפחתו. אודי
לא היתה כזאת "פלישה ממשית", אנשים כבר יחשבו שנפגשתי עם בנה של המטפלת או שקיימתי איתו איזשהו סוג של יחסים. בנה אינו מכיר אותי, אני לא מכירה אותו. היה שם רק מעשה טיזרי (שאין להקל בעוצמת הפגיעה שפגע), אבל לא יותר מזה. למעשה הכל היה שם וירטואלי. אז אנא לא להגזים, לוקחת אחריות אך בבקשה... למעשה, איני יכולה לספר את כל הסיפור לפרטיו ממניעים של שמירה על המטפלת, אבל אולי בגלל זה חוסר ההבנה- גם לטוב וגם לרע... אני עדיין ברע, בחרתי לכתוב כדי לתקן את המעוות. תודה לכל אלו שהגיבו וצדקה הכותבת "ר" שאמרה שעקב מצבי המדרדר והקשה, לא יכולתי להודות לכל אחד באופן אישי, תמיד ובכל זמן. אבל תודה, מצאתי פה קולות מיוחדים, יפים, טובים ונעימים- כאלה הממלאים את הצו האתי של "אהבת לרעך כמוך".
לפני שנה ילדתי וכל ההריון סבלתי מחוסר אויר ושיעןל טורדני עברתי את כל הבדיקות ולבסוף גילו אסתמה קלה וריפלוקס.ועדיין לא יכולים להסביר לי למה התסמי נים יותר חזקים ולא תואמים את הממצא.יש לציין מאז שאמרו לי אסתמה אני מאוד פחדנית הולכת ברוב היום למקומות שיש בהם רופאים ולא מקומות אחרים כי כל הזמן אני מפחדת מהתקפת אסתמה הפחד הזה מפריע לי והורס את חיי ...כי רוב היום אני בבית עם מאווררים ומזגן,ושאני יוצאת מחוץ לבית אז אני סמוך לקופת חולים או בית חולים כל הזמן לא יוצאת מרחקים בילווים בקיצור חיי לא חיים....מה עלי לעשות על מנת לעזור לעצמי אני כל כך רוצה.....אני מבוטחת בלאומית איפה מטפלים יחד עם הקופה
עד כמה שהבנתי מדברייך כל זה קרה כשהיית בהריון - הריון כשלעצמו עשוי להחמיר ממצאים כגון אלו - את הריפלוקס, בשל הלחץ שיוצר על הקיבה והריפלוקס עצמו עלול לגרום לשיעול טורדני בשל עלית מיצי קיבה חומציים כלפי מעלה. לגבי קושי הנשימה (שלדברייך אובחן כאסטמה - את בטוחה?) גם אפשר להניח שהוחמר בשל ההריון שוב בשל לחץ על הסרעפת. כרגע אינך בהריון אם הבנתי נכון... אז אין שום סיבה להחמרת הסימפטומים הנ"ל, אבל יש לציין שסטרס - עלול להגביר אותם, כך שזה מעגל סגור.. לטיפול סימפטומטי - יש טכניקות הרפיה בפורום של ד"ר נעמן להתמודדות עם מצבי לחץ - בהן אפשר להיעזר, או בכל תחום ברפואה משלימה שמדבר אלייך.. ואם כל זה לא עוזר, לטיפול שורשי יותר - תמיד אפשרי להיעזר בטיפול פסיכולוגי.
שלום אלה, את מתארת התקפי בעת (חרדה, פאניקה). ניתן לטפל בהם ביעילות רבה (על ידי מספר טכניקות טיפוליות כגון CBT, היפנוזה, ביופידבק ועוד). בררי בקופ"ח שלך מי הם הפסיכולוגים העובדים עמה - וצרי קשר עם מי מהם שנראה לך מתאים. בהצלחה, אודי
בתי בת 8 וזה זמן המ היא מגלה את המיניות ע"י משחקים אם חברים.שוחחתי איתה על זה שהגוף שיך רק לה וכו. למרות שהבטיחה שלא תחזור על זה הפיתוי כנראה חזק מימנה.אתמול מצאתי אותה שוכבת במיטה ומעליה חברה ומלקקת לה את הציצי ישר קראתי לה כמובן כעסתי עליה ואילו נתתי לה מכה. אני כבר מיואשת כי אני מפחדת שחס וחלילה אם יקרה משהו אם מבוגר היא תחשוב שזה טבעי הציין גם שהיא לפעמים אוהבת להכנס לחר שלי בזמן שאני מחליפה בגדים למרות שהיא יודעת שאסור לה. אנא מתחחננת לתשובה תודה ויום טוב
לדעתי, רק הזמן יעשה את שלו. וכל ההערות והכעסים רק יעצימו את אותה מיניות שאופינית קצת לגיל הזה, שעד כמה שאני יודעת מנסיון - זה לא חריג. החרדה שלך מאוד מובנת ובטח לא מבוטלת.במיוחד בניצול של אותה סיטואציה בידי מבוגר, תוכלי לשתף את יועצת בית הספר, שתוכל מן הסתם להרגיע אותך בתופעה של משחקי מין בין ילדים. מה שמסתורי יותר, מסקרן יותר - אצל ילדים ומבוגרים כאחד..
שלום אתי, אולי תרצי לשאול גם בפורום המיועד לדילמות בנושא ילדים ונוער. סתם לקבל דעה נוספת. הפורום נקרא: פסיכולוגיה קלינית של הילד והמתבגר. חפשי כאן מצד ימין בצד/למעלה. הדס
שלום אתי, ילדים מגלים את הגוף והנאותיו, סקרנים לגבי מין ומשחקים בזה. חשוב להגדיר עבורם מה מותר ומה אסור (למשל - לא מסירים בגדים, לא נוגעים באברי המין וכו') עם הסבר הדומה לזה שנתת - שזה הגוף שלה ששייך לה (כמו גם הגוף של חברתה). אפשר לעשות זאת ללא כעס, כדי שלא ליצור מחסומים בהמשך חייה ותחושות אשמה. אם הדבר חריד וממשיך להתקיים - אני ממליץ לפנות לאיש מקצוע המתמחה בילדים לייעוץ. אודי
מקווה שהפעם אתה תענה לי ולא תשאיר זאת לאחרים. כותבת פה בתגובה לשרשור שפתחה טימי, מכיוון שחוששת להיעלם למטה עד סוף היום. רציתי רק לומר את הדברים מנקודת מבטי.. לפני זה אקדים ואומר שמעריכה את עבודתך כפסיכולוג לבד , המנהל את הפורום. אוהבת את הגישה שלך, בחוש הומור וב"קריצה" הגורמת לכותב לראות את הדברים בפרופורציות. רציתי גם לומר מניסיון אישי שלי פה בפורום שהרבה פעמים כשכתבתי 'מדם ליבי' - רציתי את תגובתך האישית אודי ולא תמיד התייחסת, כאילו אתה בגישה של 'ישחקו הנערים לפניי'.. ולעיתים אודי, הכותבים פה נפגעים. יכולה לספר על 2 מקרים בהם כתבתי, וכותבת אחרת פה ביקרה, לעגה ועקצה אותי על סגנון מתבכיין. כשהגבתי אליה (לא בנאצות וקללות אודי, זה לא הסגנון שלי) וביקשתי שתימנע להגיב אם אין רצונה לתמוך - את ההודעה שלי לא העלית! ובעצמך לא הגבת אליי, כאילו היא שירתה אותך בדבריה והסכמת איתה. = צנזורה חד צדדית ? ושוב, אני מקווה שתעלה את ההודעה, שתקבל את הדברים באופן חיובי ושתענה לי הפעם. (ושלא אקבל רק הודעות של כותבות המגנות עליך בחירוף נפש ומגנות אותי ומציגות אותי כאויבת הפורום. כי אני לא! אני רואה גם את הצדדים היפים והחיוביים בפורום המיוחד שאתה מנהל ודווקא מפני שאכפת לי..). ואני מאמינה שגם לילך לא כתבה בסגנון שהמקום והדעת לא סובלים. שוב , אני מקווה שתקבל את הדברים באופן חיובי ושתעלה את ההודעה ושתענה לי הפעם. תודה.
שלום, למיטב זכרוני - מועטות הפעמים בהן אני מצנזר הודעות. ובכל פעם יש סיבה שלטעמי מאוד מוצדקת, ובהתאם לכללי הפורום: סגנון שאיני מוכן לקבלו (ולעתים אני מוכן לקבל לא מעט), פגיעה ישירה או פרובוקציות ברורות. מן הסתם - קשה "לדבר באוויר" כאשר לא יודעים על מה מדובר. אשמח לכן אם תשלחי אלי במייל את אוסף ההודעות שלך שלא העלייתי, אראה במה מדובר - ואוכל לכתוב (כאן) את הסיבה לאי העלתן. אודי
ההודעות שלא הועלו בזמנו, נעלמו באוויר האינטרנט... או שאולי לא הבנתי את בקשתך? אבל זו לא הפואנטה. מרגישה מעט כמו בבית משפט...עזוב..גם פה רק "החזקים" שורדים.. ראה גם הודעה זו וגם הודעה קודמת כמחוקות.(X))-:
אני דווקא זוכרת דוגמא.... הודעה של מישהו שקרא לעצמו לומי ושבעקבות תשובתך שם הרגשתי מאוד לא נוח עם המקום הזה. שהוא לא מספיק מגן והוגן. http://www.doctors.co.il/xRF-0,xFF-Read,xFI-6,xFT-796875,xFP-796875,m-Doctors,a-Forums.html#m796875_796875 זו הייתה טעות שלך בפרשנות והיא גרמה לך להשיב באופן תוקפני ולא נעים. אבל לא הייתה אף לא מילת התנצלות אחת... זה היה צורם ומרחיק. ההודעה של "דודה" שלא הבינה איך לעזאזל שלומי יכל לטעות ככה ולקרוא לעצמו לומי, הועלתה. הודעה שכתבתי אני בשם "דוד", והייתה דומה מאוד להודעה של דודה, אבל הציגה את הצד השני, לא הועלתה. מיותר להגיד שחלק מההודעות של "רוי" שמועלות כאן פרובוקטיביות הרבה יותר. כשדברים כאלה קורים אני מרגישה לגמרי כמו מ. - שבהחלטה שלך להעלות הודעה אחת ולא להעלות אחרת, אתה מביע עמדה או תמיכה באחד מהצדדים. אודה על האמת, לפעמים אני תוהה אם לא אתה כתבת את ההודעה של דודה במקום לומר "אופס, טעות, סליחה, קראתי אותך לא נכון". אם תחליט להעלות את ההודעה הזאת ולהתייחס לדברים, אני אשמח אם לא תתיחס נקודתית רק לדוגמא הספציפית הזאת, כי כמו שמ. כתבה- זה לא העניין. אלא לתחושה הלא נוחה שמועברת כשאתה מכניס הנה רק חלקים מסוימים מהשיחה: שאתה תומך בצד שאותו אתה מעלה. זה, לדעתי, משהו שדורש התייחסות כנה מצידך. מקווה שלא עיצבנתי... מחברת
שלום לכולם, הנושא - שעלה הודות לסיפורה של מזל - האיר ופתח עצים רבים, סערות והרבה חשיבה. הנושא נראה לי חשוב - הן מעצם העניין שהוא מעורר כאן (ובכלל אצל מטופלים) והן בשל סיבות חברתיות ואף מקצועיות (לנושא זה יש התייחסויות תיאורטיות לא מעטות בספרות המקצועית העכשווית). בשלב מסויים ארצה לסכם עבורכם נקודות מסויימות מנקודת מבטי שלי, המקצועית והאישית. אולי אעשה זאת מחר... בינתיים אתם מוזמנים להתייחס לנקודות הבאות למחשבה, אותן ניסחתי כשאלות: * האם מידע על המטפל מועיל או מזיק למטופל? לטיפול? * האם יש חשיבות למידת נכונותו של המטפל לשתף את המטופל בפרטים מסויימים? * האם הנגישות והיכולת הטכנית (גוגל, למשל) הורסת את המרחב הטיפולי או תורמת לו? * כיצד דברים אלו מושפעים מאובדן הפרטיות והגברת השיתוף בעידן שלנו, הגלובלי, זה של הרשתות החברתיות בהן הכל נגיש והכל "באוויר"? האם זה משפיע על מושג ה"נפש", הטיפול הנפשי? הזהות שלנו? * מה לגבי מושגים ותיקים כמו העברה (טרנספרפרנס)? האם זו אינה נפגעת אנושות מקיומם של פרטים "אמיתיים"? * המציצנות, מה המחיר בעבורה? האם ילד הסקרן לראות מה מתרחש בחדר השינה של הוריו - ואכן מציץ ורואה מה -שאסור-לראות מרוויח או משלם מחיר על כך? אני מקווה שהשאלות יחדדו מעט מחשבות בנושאים המרתקים שעלו כאן... לילה טוב, אודי
ברור שמרוויח- פורנו בחינם!
...אבל המעידה על בעייתיות הנושא. ילד זה אינו מרוויח פורנו. וזה כלל לא בחינם! הוא משלם על זה מחיר כבד ביותר. ילד הנחשף לפורנו הוא ילד בסיכון רב, שהתפתחותו מאויימת. זה ילד שלא שומרים עליו. שעובר אביוז. זה כלל לא מצחיק. זו הדוגמא הטובה ביותר לסכנה הטמונה בכך. עצוב לי לשמוע את זה. אודי
הי אודי, קשה קצת להתייחס לכל השאלות הקשות שהצגת. רק אומר שנראה לי שזה כמעט בלתי אפשרי להשיב על שאלות נוסח "מה מועיל או מזיק למטופל או לטיפול?"- יש כל מיני סוגים אנשים (מטפלים ומטופלים כאחד, אגב), עם כל מיני צרכים ו"תיקים", וכל מיני אינטראקציות נוצרות במרחב הטיפולי. מה שטוב לאחד עשוי להיות הרסני לאחר. אולי אסתייג קצת מהמילה "הרסני"... "מלמד-מכאיב" מרגיש לי יותר מתאים. אומר את האמת, כיוון שאינני מטפלת אינני יודעת מה היה לפני שמידע היה נגיש כל כך ברשת. קשה לי (ואולי גם לאחרים) לומר מה קרה למושגים הותיקים.. ובינינו, אולי גם המושגים הותיקים של לפני 50 שנה הם לא המושגים הותיקים של לפני 100. אולי תוכל אתה לספר קצת על חוויותיך.. (לא כי אתה בן 100 :-).. הניסוח יצא לי קצת עקום..) להרגשתי, תהיה זו טעות מצד המטפל להתעלם לחלוטין מהנוכחות הכל כך משמעותית של המדיום הזה בחיי מטופליו. יש כאן כל כך הרבה מידע (גם על המטפל) והרבה יותר קל לפרש אותו כשהמטפל לא מסרב בתוקף להכנס לשדה הזה. אני מרגישה קצת כמו מה שאומרים מצדדי הלגליזציה של סמים קלים. כשאסור וזה לא חוקי זה לא מונע מאנשים לנסות, והרבה פעמים מתגלגלים לידיהם פיסות חומר רעות ומזיקות. פשוט כי אין על זה פיקוח שדואג לך ולרווחתך. במידה מסוימת, לפחות לגבי האינטראקציה שלי בטיפול שלי, כשזה מותר ואני יודעת דבר או שניים על חייה של היקרה הזאת, מפיה, וכשזה משהו שהיא לא מרחיקה מעלינו או מגבילה באופן נחרץ את הנגיעה בו, אז המידע שאני מוצאת לפעמים ברשת מתפרש לי אחרת. מתפרש לאור האוריריות שלה, החמימות שלה, הנינוחות היחסית שבה הכרתי גם פיסות ממנה. זה כבר לא נחווה לי כמו סוד גדול או הצלחה כבירה לדלות מידע, זה נעדר דרמה או חרדה גדולה. זה פשוט חלק מהחיים. נעים לגלות, אבל לא עניין גדול. במוכנות שלה להתייחס למידע עליה באופן נינוח ולא מאוים, או לא מגביל ומרחיק, היא מעוררת גם בי נינוחות כלפיה, ויכולת גדולה יותר להביא למפגש בינינו חומרים עשירים יותר. פנימיים יותר. לפחות אצלי זה מאוד מחזק את הקשר שלי אליה. את הנכונות שלי לקשור את עצמי אליה. הטיפול הקודם היה אחר.. למעט שמה לא ידעתי עליה דבר (לפחות באופן רשמי). היא נמנעה בכל תוקף מכל דבר שהיה "שלה" (שאלתי על תחביבים). עם המטפלת ההיא חויתי לאורך כל הטיפול זרות. זרות שלה וזרות שלי. וגם הטיפול הזה נתן לי המון והיה בעל ערך רב, אבל היה שונה. אני חושבת שזה נכון יותר לזרום עם השינויים... בטוחה שגם פרויד היה מדבר קצת גמיש יותר לו היה חי היום. \\\\\ 'O-O'@ ^ /__\ לילה טוב (ל.)
אהבתי את ההשקעה בגרפיקה... :)
א. תלוי את מי שואלים, לא? אבל אין עוד הרבה פרוידיאנים קלאסייים, שאכן דוגלים בשיטת המטפל כ"לוח חלק". אצלי המקרה מעט שונה - אני מכירה אותה עוד מלפני שהתחלתי אצלה את הטיפול... והמסגרת שבה הכרתי אותה היתה כזו, שהיא סיפרה על עצמה לא מעט. אני לא צריכה לחפש עליה מידע עד היום - היא משתפת אותי כמעט בכל היבט של החיים שלה... היא אומרת לי בעצמה, שאני יודעת עליה יותר מכל המטופלים שלה. אני מניחה, שאם היא היתה חושבת שזה היה מזיק, היא לא היתה מספרת. המצב הוא כזה - בינינו - שהיא כבר אמרה לי כמה פעמים, שאני כמו הבת המאומצת שלה... תחליטו אתם אם זה לטוב או לרע... אני קצת לא אובייקטיבית, אתם יודעים... ב. חושבת שכן. בהתאם לטיב הקשר במיוחד שנרקם בין המטפל למטופל, כי כל קשר כזה הוא ייחודי, ומה שמתאים למטופל אחד לא בהכרח מתאים לאחר. אני יודעת שיש מטופלים, שדווקא מה שהכי קרוב ל"לוח חלק" מתאים להם; הם לא רוצים לדעת כלום על המטפל שלהם (ואולי זה שווה בדיקה בתוך הטיפול...?). השאלה היא, מה היכולת של המטופל להתמודד עם גבולות, לא? והרי מסתבר, בעצם, שכל המטופלים סובלים מבעיית גבולות :))). ג. אהמ... תלוי מה עושים עם המידע. ניצול לרעה של המידע, תמיד = להרס המרחב הטיפולי (כפי שלמדנו פה). בעידן האינטרנט והמרחב הוירטואלי, לדעתי כל מטפל מודע לעובדה שהשם שלו רץ בגוגל ודומיו כל הזמן, ושמצד שני, אין לו אפשרות למנוע את זה. מאידך, אם מטופל מרגיש בטוח בתוך הקשר הטיפולי, לא אמורה להיות בעיה להביא את עצם החיפוש הזה לתוך הטיפול... אני יודעת שזה כללי מאוד, ואולי קצת מנותק מהעובדות בשטח, אבל ככה נראה לי. ד. ok אודי. עכשיו הגזמת! עד עצם היום הזה הדעות חלוקות באשר לעצם המושג "נפש"... אני, אישית, לא חושבת שהמרחב הוירטואלי משנה משהו בנושא, חוץ מחשיפה לעוד רעיונות באשר לעצם המושג/רעיון "נפש". ככלל, כל אחד יכול לעשות חיפוש על עצמו בגוגל... עשיתי את זה - אין כלום! אני "נקיה". מה זה אומר עליי, בעצם? שאני לא קיימת...? שאין לי זהות? זה טוב/רע? לי טוב עם זה... אני יודעת בדיוק איפה אני קיימת במרחב הוירטואלי, אבל אי-אפשר "למצוא" אותי סתם ככה, בחיפוש אקראי. אני נגד, למשל, הרעיון של טיפול נפשי און-ליין. זה גורע מהאיכות של הטיפול והיבטים מסוימים שהטיפול מייצג. אבל יודעת, שעם הזמן זה יתפוס יותר ויותר תאוצה. כי ככה זה. ה. איך העברה, שהיא תהליך לא מודע, יכולה להיפגע מפרטים "אמיתיים"? הרי עצם העובדה שקיימת העברה נגדית מוכיחה, שהתהליך יכול להתקיים בכל מקרה, לא? או שאני מחמיצה פה משהו...? בכל זאת, אני כותבת וכותבת... המוח מתחיל להתעייף... ו. אה... יש הבדל ענק בין המציצנות של ילד קטן שמציץ ונפגע לבין המציצנות של האדם הבוגר, שמציץ ופוגע. אפרופו הודעת הפורנו, הלא ממש קשורה... הרי על מה מבוססות, בדיוק, תכניות הריאליטי השונות (האח הגדול ודומיה), אם לא על יצר המציצנות? ולפי הרייטניג שלהן - יצר המציצנות חי ובועט, ואצל אחוז גדול מאוד מהאוכלוסיה. אז יש מציצנות לגיטימית - תכניות ריאליטי, Peep Shows... יש מציצנות שפוגעת בצופה - הלוא היא זו של הילד הקטן, שתופס "על חם" את הוריו. ויש מציצנות שפוגעת בנצפה - הלוא אלה כל המציצנים למיניהם. ועכשיו המטרה היא למקם את הטיפול איפשהו פה, לא? כלומר, את מציאת המידע על המטפל, ללא ידיעתו... לא תמיד משלמים את המחיר. תלוי מה עושים עם המידע. אפשר למצוא, להסתפק בכך ולהמשיך הלאה. אפשר למצוא ולהשתמש לרעה. ואפשר למצוא, להביא את הנושא לטיפול, לדבר על כך ובעצם להרוויח מזה משהו בתוך הטיפול. ו..זהו! די. עייפתי את עצמי קשות. אם הצלחתם להגיע עד הלום - שאפו! קבלו ח"ח :).
כל כך מתאים לי לענות על רוב השאלות ואז הכל נמחק......... אז אנסה שוב והפעם בקצרה. התשובה אודי, לעניות דעתי ש- הכל תלוי! במטופל, במטפל, בשלב הטיפול, בסוג הטיפול,במידת השיתוף, בטיב המידע. לגבי הטכנולוגיה - כמובן שמצד אחד תורמת מאד לתקשורת ולנגישות לידע אך מצד שני מגיעה לרמת מסוכנות מבחינת פלישה לפרטיות ויותר מזה. בהתאם גם הרסנית לגבי המרחב הטיפולי כאשר השימוש בה נעשה בניגוד להסכמה ואף בצורה לא חוקית לעיתים. בינתיים אשלח פן יימחק שנית ואולי אענה בהמשך על יתר שאלותיך ואולי כבר אחרים יענו.
גם אני כתבתי ב google את השם של המטפל שלי, העלתי חרס בחכתי, ואז בדקתי שהוא מופיע ברישום של משרד הבריאות ולשמחתי הוא אכן רשום שם. חוסר המידע על המטפל הפגיש אותי עם חלק פרנואידי וחרד מאוד בעצמי שלי, והרי זו אחת המטרות: שהאדם יכיר את עצמו גם אם זה לא קל ונעים. מצד שני ,למרות החרדה יש גם הצלחה או נחמה בידיעה שאני יכולה לעמוד בתסכול הזה. מלבד זאת ישנו מדיע שנובע מהיכרות בלתי אמצעית למי שיש "עיניים" שהיא מעניינת לא פחות מהפרטים האישיים, מהבחינה הזו המטפל חשוף כמו המטופל.
אודי שלום, אני חושבת שפרטים כללים כמו גיל מקום לימודים וסגנון טיפול והמלצות ממטופלים או מומחים אחרים חשובים לכל מטופל ואינם נחשבים לחדירה לפרטיות. אני משערת שאתה מדבר על רצון לדעת פרטים מעבר עקב אובססיה שנוצרת כלפי המטפל או תהליך העברה /התאהבות ואני חושבת שאם נוצרת אובססיה ותלות כמו שמזל תיארה , יש לטפל באובססיה ולהבין כי יתכן שדפוס זה מאפיין את המטופל ולבדוק אם דפוס זה מוכר לו מעברו כלפי אנשים אחרים ולנסות לפתח אצל המטופל עמוד שדרה וכוחות פנימיים ולסייע לו בהפחתת האובססיה שכנראה נובעת מרצון למענה על צרכים רגשיים שבהם סובל מחסך. למציצנות כמובן יש מחיר ולעיתים כבד , החל מרגשות אשמה של המטופל וכלה בהתעצמות האובססיה.
התגובה היחידה החכמה והמבינה ביותר שקראתי כאן בנוגע למצבה של מזל. איזה יופי שיש מי שרואה. אנא הרשי לי להעתיקה ולהעלות אותה למעלה.
אודי שלום , אני מסכימה שיש כל מיני סוגי מטפולים ומטופלים ולכול אחד מתאים משהו אחר. אני אישית בטיפול כבר שנתיים אני כמעט ולא יודעת על המטפלת שלי (והמעט דברים שאני יודעת זה פרטים שהיא סיפרה - לא ניסתי לברר כלום ) . אני לא חושבת שאני צריכה חדעת כל דבר ודבר שקשור לחייה , אבל אני לא חושבת אלא בטוחה שאם הייתי מכירה אותה יותר כבן אדם , ואם היא הייתה משתפת אותי בדעות , אמונות ומחשבות שלה ואפילו דברים מסויים שהיא עברה בחיים לי זה היה מאוד עוזר ותורם להתקדמות בטיפול כי הייתי מרגישה יותר בנוח לדבר עם "בן אדם " שיכול להבין אותי ולא איזה דמות נערצת שאני לא מכירה ..(מעולם לא אמרתי לה את זה- כי אני מכבדת את "חוקי המשחק") . אתה לא חושב ?
הי לכולם, אני די חדשה כאן אז לא מכירה את הנפשות הפועלות. כתבתי כאן למזל כי דבריה נגעו לליבי וקיוויתי שמשהו בדברי יכול להאיר עבורה משהו. אני בהחלט מבינה את רגישותה ואכן היו כאן\בחלק מהתכתובת ניסוחים פוגעים או שעשויים לפגוע. אבל, קראתי את ההודעה של כולם ואחר כך את תגובתה של מזל וחשבתי כמה מוזר שדווקא!!! להודעות שהיא תופסת כפוגעניות היא עונה (אלא אם כן פספסתי משהו) ולכל הודעות התמיכה והעצות אין תגובה, לפחות לא אישית. ואז קראתי משהו שכתב רוי- על כך שייתכן ודווקא בדברים הפחות "מבינים ללב" יש עוצמה ותוכן משמעותי עבורה. יכול להיות? אני שואלת את אודי ואת כולכם האם ייתכן שדווקא בשונות הזווית ובנימה הפחות רכה ויותר ישירה יש תרומה? מה דעתכם? אין כמובן בכך שום קריאה לבוטות או זלזול
שמזל דוקא נתפסת להודעות השליליות ומגיבה עליהן ולא לחיוביות- לפעמים אנחנו נוטים להיות מושפעים דווקא מהרע שבמיעוט ומתעלמים מהטוב שיש בשפע סביבנו. ואז מצטיירת תמונה לגמרי לא נכונה שהכל אפל ושחור וזה לא ככה בכלל. יש אנשים שונים עם דעות שונות. אחד בא לשמח והאחר לפעמים לבאס. דוקא המבאס לצערי נחרט בלב עמוק יותר. אין לי מושג למה. אני אתן לך דוגמה- בחג התארחו אצלי הרבה בני משפחה. קיבלתי מלא מחמאות על האוכל, על הבית על איזה מעולה אני נראית. הרגשתי בעננים. ואז למחרת באה קרובת משפחה רחוקה שלא ראתה אותי מלא זמן והעירה לי לפני כולם: " איך שמנת!" לא יודעת מאיפה זהה בא לי כולה שמנתי בקילו בגלל החגים. ואז נהייה לי חושך. זהו! אני שמנה אני דוחה הכל מגעיל אני לא אהובה. איזה חג מבאס. כל המחמאות של אתמול נמוגו לגמרי לעומת ההערה המבאסת. הלכתי "ובכיתי" לדודה שלי המבוגרת על העניין. האם אני שמנה ומכוערת? ואז היא אמרה: כן, גם לי ההיא באה בצד והתלחשה בצורה מרושעת איך שלדעתה שמנת. התכווצי לנוכח הדברים. הרגשתי אגרוף בבטן! היא המשיכככככה: אז מה???? קילו יותר או פחות... ילדה, אל תקחי ללב מה שכל אחד אומר- " אחד בא לשמח, אחר בא להעציב" ובכל זאת, כמה שלא אמרו לי שאנינראית טוב באותו חג דווקא אותה הערה מרגיזה נכנסה לי יותר לקרביים. וכל השאר התגמד לעומת זה...
זה נכון מאד שלפעמים משהו רע אחד צובע הכל בשחור, במיוחד למי שבינינו שגם מרגיש שמגיע לו רע או שזה הדבר היחיד שהסביבה נותנת לו. השאלה שלי הייתה גם האם יכול להיות שאפשר לקחת גם מהביקורת והשאלות הבוטות משהו חיובי - "ניעור" או מראה שדווקא החיבוקים לא בהכרח נותנים? מה דעתכם?
שאת יכולה להתהלך במסיבה כמו טווס.. וכולם מחמיאים לך כמה את יפה, מהממת, נסיכתית... כמה נעים וכייף להביט בך.. ואת תצאי מהמסיבה ובכניסה שוב יגידו כמה שאת יפה ומשגעת.. והעונג היה להם שבאת למסיבה... ואת יוצאת משם מאושרת, מלאת גאווה וביטחון.. ואז ממש בקצה, ליד הרכב שלך בחנייה, יעבור איזה מכר ותיק, שאת לא כ"כ מחבבת ויגיד לך " היי מותק.. שמנת קצת, לא?" ואין מה לעשות! לא חשוב כמה אמרו לך לפני שעה שאת מהממת, יפייפה.... את בכל זאת תלכי הביתה דווקא עם ההוא היחידי שטען ששמנת מעט. תהרהרי בו לפני השיינה - תתבאסי קמעה. נו.. מה לעשות? ככה זה. (לצערי) להתראות לכולם וגם לך אודי וההמשך לילה טוב.
שלום לך, אם תעייני בהודעות למטה תראי כי כתבתי למזל הרבה הודעות תמיכה. על חלק ענתה ועל חלק לא. אולם אני, כותבת לה בשביל לתמוך בה. ולא לספק מניעים אגוצנטריים של כתוב לי ואכתוב לך. מזל נמצאת עכשיו במצב קשה. היא חוותה אובדן קשה. אדם שבאמת רוצה לעזור לא אמור לצפות לקבל תגובות נרגשות המודות לו על ישועתו. אני מאד מבינה את מזל בכך שהיא לא מצליחה במצבה האיום לענות להכל. וממש לא מצפה לזה על אף שאני שמחה כשזה קיים. פשוט כואב לי שכל-כך לא טוב לה וזה הכל.
לא נמאס לכם ללעוס את החומר של מזל עד בלי די??? כמה אפשר עוד לתת במה לנושא שממש כבר מעניין פ אף אחד. או קיי, הבנו והפנמנו... יש המצדדים במזל והכואבים את כאבה, ומבינים לליבה הדואב.. ויש את האטומים, שמגיבים בחוסר רגישות, אז אולי אחרי תגרת הידיים הזו, תניחו לעניין, ואם אפשר- אז גם לחזור לענינים היותר רציניים שהעסיקו את הפורום.
אם לא שמת לב- זה נושא חשוב מאוד ועל כן אודי העלה כאן שאלות חשובות- הודות למה שמזל העזה לעלות כאן ומשום מה נעלמה. מקווה שהיא בסדר.
שלום לכל הצדדים... אכן, יש חשיבות בעיני לקולות רבים שעולים מתוך הקבוצה הוירטואלית שלנו. זו הסיבה שאני ממעט לצנזר, זו הסיבה שאני משהה את תגובותי ולא מגיב מיד - לאפשר לכל מי שמעוניין/ת לתרום את זויות ראייתו. פעמים רבות עולות כאן מחשבות עמוקות ומרתקות, זויות ראיה רעננות ומאתגרות. לעתים המחיר הוא ברגשות גואים, ב"דלקות" ואף כוויות. אבל זה שנכווים מאש אומר שצריך להזהר בה ולא שצריך לוותר עליה כליל... הזהרו באש, ושימו לב איך היא נראיית אחרת מכל צד (ומחממת...), אודי
. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . מחוררת מנוקבת מצולקת מזוהמת!
שלום ., נסי להעביר למלים נוספות את תחושתך. חדדי את הנקודות שהעליית לרעיון נתמך שפה (כתבת בסיום מספר מלים, אך עדיין נותרו סימנים רבים לא מומללים). נסי... אודי
שלום אני גבר בן 23. בחודש האחרון מרגיש חולשה כללית, עייפות, חוסר שיווי משקל וירידה פתאומית באנרגיה. הדבר מאוד מעיק עלי ולמעשה הורס את שגרת היום יום. למעלה מחודש אני בקושי יוצא מהבית. כל הבדיקות הרפואיות - תקינות, מה שמשמח אותי אך גם משגע אותי שאיני יודע מה הבעיה אצלי. האם יכול להיות שמדובר במשהו פסיכולוגי? האם יכול להיות שבעיה בנפש משפיעה עד כדי כך על מצבי הפיזי? לפני כמה חודשים חוויות אירוע שגרם לי להלם מוחלט. האם יכול להיות שהעייפות הפתאומית באנרגיה היא בעצם תגובה פזיולוגית למצב הנפשי שלי שנפגע כתוצאה מהאירוע? אני מעוניין לפנות לטיפול, או לפחות לאבחנה פסיכולוגית,אך איני מעוניין לעשות זאת דרך קופת החולים (אולי זה יישמע קצת מיושן אך איני מעוניין שיהיה רישום של פגישותי עם הפסיכולוג). מצד שני מעולם לא עברתי טיפול ואינני מכיר אנשים שיכולים להמליץ על פסיכולוגים פרטיים. מה עלי לעשות? האם עצם פנייתי לאבחנה פסיכולוגית היא הגיונית? האם תוכל להמליץ על פסיכולוגים פרטיים באיזור המרכז? תודה מראש על ההתייחסות.
שלום לך, אכן, הנפש בהחלט יכולה להשפיע על מצב גופני. חשוב כמובן לשלול סיבה פיזיולוגית - אך המצאו של "הלם" בהחלט הופך את השערתך לסבירה. לגבי טיפול - איננו נוהגים להמליץ כאן על מטפלים. תוכל לבקש שישלחו לך במייל המלצות (אך לא לפרסמן ברבים). אולם זכור כי פעמים רבות מי שטוב לאחד לא בהכרח טוב לאחר - ולהיפך. ההתאמה בין מטפל ומטופל היא אינדיווידואלית. אתה יכול לחפש בפנקס הפסיכולוגים או באתר הסתדרות הפסיכולוגים פסיכולוג קליני באזור מגורייך, לשוחח טלפונית ולהתרשם ממגע ראשוני זה. תוכל גם לבקש ולהגיע לפגישת היכרות ולבדוק האם אתה חש בנוח ועד כמה, ועל פי זה להחליט האם אתה מעוניין לבסס קשר טיפולי איתן ויציב. בהצלחה, אודי
תודה ד''ר. ובכל מקרה, אודה באם מישהו יוכל להמליץ על פסיכולוג/ית טובה באזור ת''א. המייל שלי:[email protected] תודה מראש על ההתייחסות.
הבעתי בפני המטפל את רצוני לדלל את המפגשים (אחת לשבועיים) במקום אחת לשבוע,הוא מסרב וטוען שזה לא טיפול. נפגשים קרוב לשנתיים . ואשמח לתשובתך כיצד מתנהל נוהל פרידה מסודר מטיפול. בתודה.
חייב לציין כי נראה שהפסיכולוג רוצה לממן לעצמו סלון חדש על חשבונך... הוא צריך להיות קשוב לך ולאפשר לך לנסות להפחית את התלות.. תאמתי אותו עם העניין הזה.. בהצלחה..
חייבת לומר שאתה ממהר לקפוץ למסקנות...! אצה מכיר את הקשר הטיפולי שלהם? יודע מיהי רעיה ומהן הסיבות לטיפול? אולי יש סיבה לכך, שפגישה אחת לשבועיים באמת לא מספיקה? ואולי הערת הסלון שלך קצת אומללה...? ומה זה "תאמתי אותו"? עברנו מטיפול לחקירה משטרתית? תגיד, רוי - אתה בטיפול? היית פעם בטיפול? ולך - רעיה - לא נהוג להיפגש אחת לשבועיים, משום שלרוב זה פשוט לא אפקטיבי. אם המטרה שלך היא, בעצם, לסיים את הטיפול, אז זה נכון שנהוג להתחיל בתהליך של פרידה... כדאי שתביאי את לטיפול, גם את הרצון לסיים ואת שאלת ה"איך" נפרדים.
שלום רעיה, איני יודע מה מתרחש בתוך הטיפול, אך זה בהחלט לגיטימי מצד המטפל להמליץ שלא לדלל את המפגשים בסברו שדילול כזה אינו משרת את טובת הטיפול. במקרה כזה - אפשר לחשוב על סשן של פרידה, בו תסכמו את העבודה המשותפת (בתדירות "רגילה" כמו עד כה) ותעבדו את המשמעויות הרגשיות של סיום התהליך. פרידה היא פעמים רבות התקופה החשובה ביותר בטיפול - ולדלל אותו בזמן זה אינו תמיד המעשה הנכון לעשותו. בכל מקרה, זה נושא למו"מ בינך לבין המטפל. בברכה, אודי
שלום, כיצד נקרא בעברית המונח Narcissistic Withdrawal? תודה רבה,
לפי דעתי הכוונה לנסיגה נרקיסיטית. אבל יש לזה כמה מובנים, ובשביל להבין למה התכוון המשורר, צריך את ההקשר שבו מופיע המונח. יש הבדל בין נסיגה במובן של רגרסיה לבין נסיגה נרקיסיסטית... אבל שוב - צריך את ההקשר.
כן אני עזבתי על דעת עצמי כול פעם שהייתי באשפוז והדיאטנית שלי אמרה לי כמה פעמים שהמשקל מסכן את החיים שלי כי אני שוקלת 37 קילו ואני לא יודעת למי לפנות הדיאטנית שלי לא מוכנה לטפל בי יותר ואני יודעת שהמקום היחיד שקרוב אלי הביתה זה תל השומר ותעזור לי אני כבר לא יודעת אך לבקש מד"ר גור לקבל אותי כי אני יודת שהוא לא ירצה לקבל אותי יותר ועכשיו למרות שלקח לי הרבה מאוד זמן להבין את זה אני כבר רוצה לחיות ולא למות ואם זה היה תלוי בי הייתי חוזרת עוד היום לאישפוז וגם אף אחד לא רוצה לקחת עלי סיכון תודה בת-אל
שלום בת-אל, מן הסתם - לעזור לשכנע את מנהל המחלקה איני יכול, כמו גם לדעת כיצד תוכלי את לשכנע אותו. אם את במו ידייך מחרבת את הנסיונות הטיפוליים - הרי שאיש מלבדך לא יוכל לקחת עלייך אחריות... כעת, עלייך לחשוב בשיקול דעת על האפשרויות העומדות בפנייך וכיצד את מחזירה לעצמך אחריות למצבך, עד למידה בה אנשי המקצוע יוכלו להצטרף אלייך ממקום בו הם משוכנעים בהתגייסותך למען עצמך. מה האפשרויות העומדות בפנייך, בת-אל? אודי
אני כבר הגעתי להחלטה שאני כבר רוצה לצאת מהפרעת האכילה שלי כי שמתי לב שאני הפסדתי את כול מי שסביבי ואני רוצה לחזור לחיים רגילים ואני לא רוצה להיות בפסיכאטרייה מחשש שיקחו לי את הילדה זה לא שאני חולת נפש אבל אני חושבת שזה המוצא האחרון אפילו הדיאטני שלי הפסיקה לטפל בי מה אני יכולה לעשות כי אני רוצה לחזור לתל השומר אצל ד"ר גור קודם כול ולחזור לחיים שלי לי אין פתרון כול מי שפניתי אליו לא מוכן לקחת עלי סיכון תודה בת-אל
אודי, אני עדיין לא מבינה כיצד אתה לא ער לסכנות שיש בהעלאת הודעות פוגעניות לאדם שחווה תקופה משברית? אתה לא ער להשלכות שיש לכך? כתבתי כאן באמת מתוך אמונה למצוא כאן בית זמני או קבוע,לספר קצת ממה שעובר עלי, על הטעות שעשיתי, האשמה הגדולה ואיך אפשר לתקן ואז באופן עקבי אני מקבלת תגובות מלאות בזעם ובשנאה מבלי שפגעתי כאן באף אחד. למה עלי לשייך את זה? לצרות מוחין? לרוע טהור? ואני לא מעוניינת שתעלה להודעתי זו תגובות פוגעניות (האם אתה נהנה מכך באיזשהו אופן סמוי?) מאחר וממילא לא אכתוב כאן יותר. לא שזה מזיז ...
מזל שלום, שוב את משתמשת במניפולציות על מנת להשיג את תשומת הלב שאת רוצה, שהיא ללא גבולות. את יכולה לקחת את מה שכתבתי למקום של רוע טהור ואת יכולה לנסות לחשוב אם יש מעט מן האמת במה שכתבתי. גם אני בתגובה שלי, מביע סוג של מצוקה, ואומנם זה בא לידי ביטוי בתגובה אליך (במקרה זה). ולכן לדעתי אודי השאיר את הודעתי. מה גם, שאולי יש משהו בדברי. אני, וכנראה גם X, לא יכולים לשאת מניפולציות, תובענות, אגוצנטריות. ולצערי הרב, זה מה שאני מבחין אצלך. השתמשתי במינוח גבולית, על מנת שתבדקי בעצמך לראות אם זה המצב. את לא חייבת להיות בעלת הפרעה במובן של המילה, אבל לכולנו יש קווים נרקסיסטים, גבוליים, במידה זו או אחרת. המטרה היתה, שבמקום לרחם על עצמך ולהתרכז רק במה שאת חושבת, אומרת ומרגישה, תנסי לבחון דעות אחרות, הגם אם הן נאמרות בצורה לא מתיפיפת. תאמיני לי, שאם היית קצת יוצאת מעצמך, היית מוצאת שהתגובה שלי יכולה להועיל לך יותר מהרבה אמירות מתחסדות (אני מבינה לליבך וכו'). לעיתים אנו צריכים ניעור!!! ודבר נוסף, אני חושב של-X ולי מפריעה התובענות שלך כלפי אודי, הביקורתיות. אם לרגע הוא לא יענה לך- אז את תוקפת אותו, מאשימה אותו, ולא מכבדת את הדעות שלו ואת ההחלטות שלו. זה מעצבן - מה לעשות. משהו בנימה שלך, בצורת הכתיבה שלך- מתחסד, לא אמיתי , לא רך. על כן, הקושי שלך לא תמיד מגיע ללב של האנשים, לרבות המטפלים. תנסי להתבונן בעצמך ולחשוב - איפה אני לא בסדר, איפה אני צריכה להתחשב באנשים. ( ודרך אגב, אני לא חושב ש- X נאצית, היא מבטאת את דעתה וזו זכותה!!).
רוי, יצאתי קצת מבולבלת מההתכתבות שלך עם מזל. אתה טורח מדי פעם להדגיש בדברייך את החשיבות הרבה שאתה מייחס ל- חופש הביטוי, למרחב לאחר והכי חשוב להמנע מביקורתיות. מנגד, מה שחוויתי בדברייך הם רצון עז ולא ברור "לחנך" את מזל. אז מה אם מזל נשמעת לך מתחסדת או שאינה נוגעת לליבך, מה גורם לך לבוא ולהעיד על החסרונות של האחר בעיקר כשהיא, מזל, אמרה לך שדבריך פוגעים בה. אתה לא מחוייב לקרוא את דבריה, אין לאף אחד מאיתנו את הזכות לומר שדברינו ראויים או אנו נוהגים נכון יותר מהאחר. נדמה לי שחשוב שתתן לאנשים את המרחב לבטא את עצמם על כל הקושי שיש בך לקבל את האחר השונה ממך. זה היופי בלהיות בני אדם - להבין שהאחד אינו דומה לזולתו על כל מרכיביו. לדעתי הגיע הזמן להרפות ממזל ואולי לבחון עם עצמך עד כמה אודי באמת צריך את דאגתך ועד כמה למעשה אתה מחפש במה לתסכולייך שמצאת בבור שנקרא מזל. כל רגש לא משנה באיזו דרך הוא מבוטא- הוא לגיטימי, בין אם נאמר בדרכך או בדרכו של האחר. אם לא הבחנת, מזל עדיין במצוקה, אתה לא חייב להיות רך ומזדהה אך גם אין צורך להיות בוטה. וכן למילים יש חשיבות וגם שלדרך שהן נאמרות, אז אולי כדאי שתמצא את האמצע. דבר אחרון, אתה מתעקש שמזל תמצא בדברייך חשיבות ו"עד כמה אתה צודק" בשביל מה אתה צריך את האישור הזה מאדם שאינך טורח לרגע להבין, יחסית למישהי שמכעיסה אותך אתה עושה מאמצים לא ברורים לקבל ממנה אישור שהיא לא בסדר. אינך מורה נבוכים של אף אחד בפורום הזה, זהו פורום של רגשות ושיתןף ולא מוסד המעביר את האחר סדרת חינוך. מי פגע בך כל כך? negra
מצטערת לשמוע על האונס שחווית. שאינך מקבלת כאן תמיכה אלא הודעות פוגעניות. אודי כן תומך בך אבל מנגד גם חשוב לווווווו לא לפגוע בחופש הביטוי בפורום ולהביא מגוון של דעות. וכל אחד ישפוט כרצונו. אגב, קולות הפוגעעעים לא מדברים אליי. ואני לאאאאא בעדם. בקשר לפגיעה תוכלי למצוא בית חם בפורם לנפגעי תקיפה מינית בדוקטורס. אני בטוחה שתרגישי שם אחרתתתתתתתתתת ויותר בנוח עם הפגיעה. בכל מקרה מצטטטטטטטטערת על טעוית הקלדדדדדדה- מקלדת מקולקלת. שיהיה לך רק טוב, ((((((((((((((((מזל))))))9)
ראית את ההודעה שלי אלייך למטה? (חבל שאת עדיין מגיבה רק לשלילי...) בכל אופן שיהיה בהצלחה.
שאת מחזירה את האוויר לפורום. שלך, הנאצית מהגלגול הקודם.
מקווה שהגלים הסוחפים האלה יעברו בתוכך, קראתי אותך כאן וכאבתי את כאבך.. (גם מנסיון אישי של דברים שחווית) התקשתי קצת להגיב ממקום אישי שלי .. אבל הייתי רוצה לומר לך היי חזקה ושמרי על עצמך , אולי .. המטפלת תבין כמו שאני הצלחתי להבין מכתיבתך הכואבת עד כמה את מצטערת ואם לא מקווה בתןכי כי תמצאי את הטפלת שכן תוכל להמשיך איתך מכאן למרות הכאב . אני מאחלת לך המונים של טוב , אל תקחי ללב תגובות פוגעניות של אנשים , עברת ככ הרבה .. מקווה שתצליחי לעבור גם את זה , מחזקת אותך , דעי שאת לא לבד .. המשיכי לכתוב .. תראי כמה אהבה ותמיכה קבלת פה מהרבה אחרים וטובים. אני בטוחה שאודי לא עשה כלום בכוונה , הוא באמת משתדל לתת מעצמו לכל אחד ואחד כאן. תגובות רעות .. יש בכל מקום גם בחוצ לא רק בסביבה אינטרנטית ..שהיא בכמה וכמה מגדילה את הסיכוי לכל מיני רעים להשתחל .. יש רוע טהור כמו שאמרת והרבה .. בבקשה , תנסי לא להשאב לתוכו. שולחת לך חיבוק מנחם שרית
שלום מזל יקרה, ראי כמה תגובות את מקבלת, כמה יחס ואיזה מגוון. ראי אילו עצים מלבלבים כאן בזכותך. נאמרים כאן דברים רבים המכוונים אלייך. חלקם תומכים וחלקם מעמתים. ישנן גם מעט תגובות כועסות - נראה לי שהמרחב בהחלט יכול לאפשר בדיקה ובחינה שלהם, בנחת ולעומק. אולי זו ההזדמנות שלך לשמוע דברים שאחרת לא היו נאמרים. הזדמנות. אני יכול להבין את רצונך לקחת פסק זמן להפוגה. למעשה - זו הייתה הצעתה של המטפלת. יש כאן תהליכים מקבילים וחשובים שאולי פרספקטיבה ומעט מרחק יאפשרו להתבונן בהם, לחשוב עליהם, לעבדם ולהבינם בהמשך. אני מקווה שתוכלי לקחת את הטוב והאכפתיות שיש כאן, גם באמירות היותר קשות בעבורך. בעתיד אולי נוכל לחשוב על כך ביחד, על משמעות הדברים ומה שהתרחש כאן (כרגע - כדאי שתנוחי קמעה). בכל מקרה, את מוזמנת להשאר, לתרום ולהתרם ככל שנכון לך. אתך, אודי
