פורום פסיכולוגיה קלינית

לאחר תקופה לחוצה מאוד נפלתי למעגל של חרדה ודיכאון. מאז עברו מספר חודשים שבמהלכם אמנם לא התאוששתי אבל ברור לי ולבני משפחתי מה הוביל למצב והסיבות המקוריות שבגללם נכנסתי למצבי כמעט ואינן רלוונטיות היום. מה שמטריד אותי היום הם שאלות שהתעוררו בעקבות הדיכאון או יותר נכון שאלה אחת והיא : למה אנחנו חיים ? מה משמעות החיים ? זאת נשמעת אמנם שאלה פילוסופית אבל אותי היא מטרידה כל דקה משעות היום, מזינה לי את הדיכאון ואת החרדה ופשוט מונעת ממני להתאושש. אני חושבת ללכת לטיפול פסיכולוגי אולם אני מוטרדת כיצד יוכל הפסיכולוג להתמודד עם שאלה שאין לה תשובה. מה דעתכם ?

רינה , כל אחד מוצא את משמעות חייו בתחומים החשובים לו. כלומר זה מאד אינדיבידואלי ופסיכולוג "רק" יכול לעזור לך למצוא משמעות או משמעויות בחייך.. התשובה קיימת אצלך והוא רק יכול להאיר לך אותה בתוך החשיכה של הדיכאון. אל תוותרי.

למי צריך לפנות במקרה של רגישות לדברים דוחים כמו : זבל , צואה וזה מלווה בהקאות ובחילות ? זה משהו פסיכולוגי ? כי זה מופיע רק כשרואים אותם וכשחושבים על זה אז מתחילות התופעות הנ"ל

הנני בת 32, ללא עבודה קבועה, עליי לציין שיש לי חיבור לילדים, אך אני ללא תעודת הוראה יש לי פחד/ חוסר בטחון עצמי ממעבר דירה בעקבות עבודה לעיר אחרת , מה עליי לעשות, כדי להשתחרר מכך

אודי שלום, שמי רוני ואני בן 32,עוסק בהוראה,רוב הזמן מדבר שוטף, לעיתים מקפיד ומייחס חשיבות מוגזמת לדיבור [מאז גיל התיכון ובעקבות הערה קיצונית של אבי על מילה שנתקעה לי ומאז החלו חששות]ובשל כך חש כי אני מגמגם וחושש מכל מילה שאני צריך להגות. פניתי לפסיכולוג למספר מפגשים שטען כי אינני מגמגם ודיבורי שוטף וכי בעיית הגמגום נובעת מהתרגשות ולחץ יתר והמליץ לי להשתמש בתמציות הרגעה [כגון פרחי באך למשל] אינני מרגיש שזה עוזר לי ואני חש שהמחשבות על הדיבור תוקפות אותי ומתלוות במחשבות שליליות. לאחרונה הגעתי למצב שאני פוחד לדבר בקירבת אנשים ואפילו מתבייש להתקשר לברר דברים בטלפון. אשמח לקבל את חוות דעתך והאם קיים טיפול או תרגיל שיוכל להקל על מצוקתי בעניין. רב תודות לך. רוני.

שלום, אני נמצאת בטיפול כבר שלוש שנים, ועד היום לא ידעתי כלום על חייו האישיים של המטפל שלי, והרגשתי שזה הכי נכון לי לטיפול. השבוע גיליתי שבתי ובנו של המטפל שלי הולכים לאותו הגן. מאז שגיליתי זאת ממש קשה לי, ואני כל הזמן חושבת על זה, ומתלבטת אם לדבר על כך בטיפול ולהביא לידיעתו שנחשפתי לחלק מסוים בחייו הפרטיים. מה אמור המטפל לעשות במקרה כזה? תודה רבה!

לפתח הר געש ביצוע: חוה אלברשטיין מילים: דן אלמגור לחן: דני ליטני כשאתה קורא בעיתונים על התפרצות הר געש בסיציליה על קבורתם של שני כפרים שלמים בניקרגואה בצ'ילה או בהודו; כשאתה קורא בעיתונים אתה שואל את עצמך מדוע? מדוע זה שבים האיכרים דווקא למדרונות אשר בגדו? מדוע זה אינם נסים משם, ומחפשים מקום יותר בטוח, שבו יוכלו, סוף סוף, לחיות בשקט אחת ולתמיד? הרי אחת לכל כמה שנים - כך בפרוש כתוב בעיתונים - שוב תתפרץ הלבה מן ההר ותאיים לקבור את כל הכפר. מדוע זה לחזור הם מתעקשים? מדוע את הכפר אינם נוטשים אחת ולתמיד?! יש לפעמים, אתה פוגש תייר, והוא שואל: אמור נא לי, מדוע - מדוע מתעקשים אתם לחיות דווקא לפתח הר הגעש? הרי ניתן למצוא עוד בעולם פינות שקטות, ללא עשן ורעש, ואדמה מוצקת וטובה שלא תרעד מתחת רגליכם. מדוע זה אינכם זזים מכאן, ומחפשים מקום יותר בטוח, שבו תוכלו לחיות, סוף סוף, בשקט אחת ולתמיד? הרי אחת לכל כמה שנים - כך בפרוש כתוב בעיתונים - שוב מתפרצת הלבה מן ההר ומאיימת שוב על כל הכפר. מדוע זה אתם כה מתעקשים, מדוע את הכפר אינכם נוטשים אחת ולתמיד? ואז ‟ פתאום - אתה מבין אותם: את האיכר שעל הצ'ימבוראסו, ואת האם שעל הפוג'יסאן, ואת הילד על הוזוב. גם הם יודעים, ודאי שבעולם פינות שקטות יותר מהר הגעש, ואדמה המוצקה מזו שבו טמונים בתי אבותיהם. גם הם יכלו, אולי, לזוז משם, ולחפש מקום יותר בטוח, שבו יוכלו, סוף סוף, לחיות בשקט אחת ולתמיד. אך הם דבקים למדרונות ההר, ומחכים אולי, אולי מחר? ומקווים ליום, שכבר יבוא, שבו ההר ישקוט מזעפו. ואז על הבזלת השחורה איך אז יוריק הדשא ויפרח אחת ולתמיד! הי רציתי להניח כאן את השיר הזה. הרבה תשובות יש לשאלה למה לכל הרוחות אנחנו נשארים בתוך הסבל הגדול וזו מיוחדת בעיני. גלי

הי גלי חביבה, ... ולו היה זה פשוט... את יודעת, נראה לי שבסופו של דבר איש איש והר הגעש שלו. אני משערת גם, שמקום מכיל ועוטף עבור האחד, יכול להחוות כמקום תוקף מכל כיוון עבור זולתו. ולכל אחד סיבות מיוחדות משלו... המממ... זרמים פירוקלסטיים הם חלק מתרחיש אלים במיוחד... ובכל זאת, הרהרתי לי בתוך עולמי, מדוע דווקא למרגלותיו של אותו ההר? והנה, חושבת גם על צורתו, קווי המתאר ומאפייניו, ומוצאת את עצמי תרה אחר היגיון פנימי. אז... מדוע? ... כי אותם האיכרים, "הם" (כקול פנימי) קשורים לשם, לאמא אדמה ... כל-כך קשורים שיש להם משיכה חזקה להיאחז, להיתלות במקום המוכר, מקום של ינקו?ת וילדות ושורשים. אותו מקום הוא הוא שמחזיק אצלם את הקשר הבסיסי, את הציפיות, המשאלות. כמה חזקה עשויה להיות המשיכה לשם. כמה יכולה עוד להתעצם בנו, לשנות פרופורציות בתפיסה, בד בבד עם הידיעה שהתנודות קיצוניות כל-כך. ולצד אותה המשיכה – אמונה. אמונה שביכולתנו לתקן שם שם; שניתן להושיע בכוחו של דמיון וכמיהה חזקה; אמונה שיום יבוא ודברים יסתדרו בשלמות ולעד. מזכיר אומניפוטנטיות, שמאפיינת תפיסה של קטנטנים (גם), עם הנטייה לעשות קישורים שכאלה. זו תלות שאינה מצמיחה בד"כ, ולפעמים, כבוגרים, נופלים עם המשאלות הללו למקומות מעכבים/אפשריים-פחות בתוך מגבלות הזמן והמרחב, ומסתבכים עם התקווה. ומכאן לעולם הטיפולים: דווקא כאן הטיפול מנסה לעזור לנו להיפרד גם מהפסיביות (או פול גז בניוטרל) שנקלענו אליה מכורח השפעתם של אירועי עבר. להיפרד גם לוותר על עיקשות לא הכי מתפשרת למימוש משאלות לא מודעות בעיקר, משאלות פחות ריאליות, כמו, למשל, לתקן את ההורים... (ולפעמים לכי תשכנעי את הילד שלא הוא זה ש"קלקל" אותם, ולכן, כביכול אחראי לתקן או נדרש לפצות... נו...). זוכרת את "שלושים וחמישה במאי" של קסטנר ואת בית הספר ב"עולם ההפוך" בו הילדים מחנכים את ההורים? והטיפול, בהכירו את הפחות יעיל ואת שלא ניתן לשנות בהסתברות סבירה, אינו מנתק ואינו תולש-קורע בבת אחת למקום זר. למעשה, בין אם נרצה ובין אם לאו, אותו קשר קדמון יישאר שם תמיד. עם זאת, במקביל, אמור להיפתח לאט לאט ובהדרגה חלון חדש, ועוד חלון, ועוד אחד, שמידי פעם יתיר להיות גם במקום קצת אחר מבלי שזו תחווה כבגידה שלנו, מבלי שנרבוץ בים של אשמה. וזאת בטווח זמן סביר. בעודנו כאן. כנראה שפה יכול לחול שינוי, ופה יכולה להתממש תקווה. וחוצמזה, מסתבר שבקטע הזמן הרלוונטי מבחינתו, עובדתית לפי שעה, יצר החיים הוא דבר חזק יחסית וגובר על היצר ההפוך (כי ככה...), ותוקפנות על עוצמותיה ומופעיה, תמיד תהא חלק מהעולם הזה באשר הוא. מעבר לשליטתנו. ואנחנו, שלא בחרנו לבוא לעולם, אנחנו נקווה שבין לבין אפשר למצוא גם נפח של שלווה ונחת. המממ... אם "רק". ואז באה האינטגרציה... P-: "פשוט", לא? ;-) * ונקודה נוספת למחשבת המשך - משפחות האיכרים שחיות בצל האסונות הצפויים, נהנות מתפוקתה של אדמה פורייה ומניבה במיוחד בטווח השנים שבין לבין. האדמה העשירה היא תוצאה של שברורי הלבה והאפר, שנוצרים מחדש הודות להתפרצויות החוזרות ונשנות. אם כך, הדשא לא יוכל להוריק לעד בכל מקרה... חתיכת מחיר משלמים האיכרים האלה, ובמחשבה קצת מרחיקת לכת - האם היה קם מישהו בתוכחה (בואי נאמר, כמייצג אני עליון קשוח למדי) ומפרש זאת כעונש על חמדנותם? ובאיזה מסלול נבחר אנו? שלך, בנימה אופטימית מסובכת זו, (mp)

הי mp מרגיז כמה מהר הרגשות משנים כיוון, ממש הר געש מתחתי מעלי ומצדדי, לפעמים הבעירה מעשירה את האדמה (ואת החוויה), איזה כיף לבעור באושר!, ולפעמים הבעירה צורבת עד כדי הכחדה. היום המטפלת אמרה שהיא לא אוהבת אותי. שאני חשובה לה אבל שהיא לא אוהבת אותי. ועכשיו צריך לבחור מסלול, כדברייך, אני מנסה להבין אם זה יותר מדי הרבה לצפות לו, לקוות שתהיה אהבה בטיפול. אולי זו בכלל המשאלה האינפנטילית שלי שאני צריכה להתגבר עליה. ואולי להשאר בקשר איתה, ולהתייסר על כך שהיא לא אוהבת אותי, זה קצת כמו להתעקש על לחיות מתחת להר געש... כמו שאמרתי, הרי געש מכל עבר, בכל בחירה. אשמח לשמוע את דעתך. גלי.

גלי תודה נורא יפה. בהזדמנות זו, תודה גם על מיץ פטל הארנב - יופי של דימוי נהנית לקרוא י.

שלום ילדה אישה, תודה לך. אני רק מצטערת שהאופטימיות שלי התחלפה נורא מהר בפסימיות... אולי הדימוי בא כי לפעמים מתחשק לי נורא לחיות באגדות. גם אני הייתי רוצה לפעמים להיות מיץ פטל, לשבת לי בתוך הכוך הקטן והמהביל שלי, להתכווץ בחושך, ולחכות, שמישהו מבחוץ יתעקש להוציא אותי משם. משאלה שאני אהיה הפסיבית והמישהו שם בחוץ יעשה את כל העבודה... קצת אולי גם כמו הנשיקות שניתנו לשלגיה וליפהפייה הנרדמת. לשכב בשקט עד שהנסיך יבוא ויפתור הכל... הציגו בפנינו מציאות מעוותת כשהיינו קטנים, ועכשיו צריך להתבגר ולהתבגר, לא? להתראות גלי

עכשיו אני חשה כוויה שורפת וכואבת. גם ככה נותרתי לבד. אני רק רוצה הסבר ממך? מדוע לא העלת הודעתי? ואין לך אפשרות לומר הפעם "אינני יודע על איזו הודעה מדובר?" כתבתי לך ולא התייחסת. מדוע? מה היה בהודעתי שבחרת שלא לעלות??? האם לא היתה מספיק מעניינת? האם רק לכאן הגיע הליכלוך כמו בטלויזיה ובעיתונים? מה שלא מעניין מספיק פשוט נגנז על-ידיך ככה סתם? אשמח לקבל ממך הסבר אתי.

כתבתי הודעה שאני מרגישה כה לבד. זה היה ממש לפני יומיים. השם נשאר אותו שם - רונה. תמיד אני כותבת תחת שמי. הייתי זקוקה לעידוד ממך. לא כתבתי מילה אחת פוגעת.. אלא רק על הכאב שלי. אינני אלימת-מילים. טוב.. לא חשוב כבר. ביי

ע-ד מ-ת-י? ע-ד ל-א-ן? ח-נ-ו-ק-ה! מ-ר ו-ר-ע ל-י ב-נ-ש-מ-ה! ד-י ד-י ד-י ד-י!!!!!! א-מ-א ל-א ר-ו-צ-ה י-ו-ת-ר! א-מ-א ל-א י-כ-ל-ה י-ו-ת-ר! ר-וצ-ה ל-מ-ו-ת! ר-ו-צ-ה ל-נ-ו-ח! ל-ה-ע-ל-ם!!! ס-ו-ף ל-ר-ג-ש. ס-ו-ף ל-כ-א-ב. ס-ו-ף ל-פ-ח-ד. ס-ו-ף ל-ג-ו-ע-ל. ס-ו-ף ל-ס-י-ו-ט. ס-ו-ף ל-ס-י-פ-ו-ר. ס-ו-ף ל-א-נ-י. ו-ס-ו-ף ס-ו-ף, ס-ו-ף ל-ס-ו-ף!!! נ-ג-מ-ר!!!

יום קשה. טיפול מעפן. כל החג הזה גרם לי לקושי עצום כמה ימים בלי טיפול . איכככס תלותית שכמוני. והגוף דיבר . לא אני . יצאתי מפורקת טוטאל מאיש השיחות . הכי מעצבן זה שלא משנה לגוף שטיפול 50 דקות ..הסתימו . הגוף לא מוכן לקום ... ו..ההשפלה הזאת מול איש השיחות שלי . פשוט מזעזעת. שתקתי מולו. למה ?.. הפה כאילו הושתק לי בכח הרגשתי שאני בכלל בחדר ילדות שלי . הדלת נעולה . אין אויר לנשום . הרגשתי אותו כבד עליי. והעיניים שלי .. רק הן נשארו פתוחות , ענקיות ..ובעיקר דומעות .. הן אלו שראו הכל.גם אם הפה שותק. שתקתי אודי. גם אז? פחדתי. הגוף עדין בוגד בי. מדבר במקומי. עד מתי? כאילו והתודעה שבי זו שקפאה לשנים .. חוזרת לה בעוצמות מטורפות ? יש בי זכרונות שכבר לא מטושטשים . ותמונות ממש בהירות .. כאלה שמקבלות צבע , ריח , קול וגוון .. כבר לא רק שחור ולבן... הייתי רוצה שהוא ילחם איתי יחד בשתיקה . אבל זה מרגיש שהוא נלחצ. הייתי רוצה לספר לו . לאיש השיחות . אבל הקול באותו הרגע לא יוצא. והנה .. הלב פועם בתוכי בעוצמה רבה , ואני רק כותבת...עכשיו, ואולי ..כל הדברים שנפתחים מבפנים..הם אלו שגורמים ללב לפעום ולאבד שליטה ? ואולי .. זה שוב הקול הזה שמדבר בי .. ומושך אותי לעשות איזה אקט חיצוני/קיצוני ... כזה שישתיק את הכאב המטורף שבי ? שישתיק את הזכרונות ?.. את האמת שהייתה? ואיך זה שכל מה שהיה אסור ההוא הפך בעצם לכזה שמותר? ואיך זה שאבא היה טוב ואחכ ככ פוגע? ואיך זה שנשארו בתוכי פצעים פתוחים ועמוקים ככ הרבה שנים? ואיך זה שהוא פצע ופצע כל חלק חי בתוכי ? הוא ניצל אותי. הוא יצר בי המונים של זעםםםם וכעססססס שאין איך להמתיק אותם .. להמיס אותם .. אפילו בקצת . ואיך זה שהגוף חווה את הרעל הזה שהוא השאיר בי אחרי ככ הרבה זמן? ואיך זה שהרגליים שלי לא מפסיקות לרעוד....כשהזכרונות באים? והיד הזו שקפוצה .. פתאום החליטה לסגור את עצמה , היא מבקשת בכח לא לספר מה הוא ביקש ממנה .. והיה מפתח נוסף של החדר שהיה מוסתר ביד אחת שלי. והיד היום נזכרת והיא חוזרת להיות קפוצה .. כאילו והיא שומרת עליו כשהזכרון עולה . ואיך זה שאני ממשיכה לשבת במשבצת ילדות של גיל 6? 9? 12 ?.. איך אתקדם משם שאני כבר היום בת 31? הכל היה פנטזיה, נכון? אבא טוב .. שומר .. מגן .. אבא שהוא חבר סודי .. אבא ובת שיצרו יחד מערכת זוגית מסוכנת . הרסנית. ככ לא הגיונית. אבא היה מימוש פנטזיה של ילדה קטנה ואומללה?הייתי אומללה ?.. אחרת איזה הסבר יש למעשים כאלה? איפה היתה ההתנגדות שלי ? לאן היא נעלמה ? למה אני זוכרת את עצמי ככ כנועה , מוותרת על צלם אנושי .. של עצמי ?.. אבא ביטל ורמס את הצרכים הבסיסים שלי . אודי, הוא היה אמור להגן.. לשמור. ובמקום זה ?.. מה ?הוא ביטל אותי ואת כל עולמי . הוא גרם לי להאמין שהוא גם טוב. ואני ?... מה הייתי ?.. רק ישות כזו שמספקת?... הידיעה , התובנה הזו ..יולדת בי כאבים עצומים. אני לא מפוקסת. ורק הגוף הזה , בוגד .. מתכווצ מכאב .. האמנתי בו. והשקרים שלו היו בעצם ה"יתד החזק" היחידי בחיי... והבטן מתהפכת לי .בא לי להקיא ואם.. אודי.. אם הנכות הזו .. שנדבקה לי לגוף , לא תצא ממני .. איך אצא ממנה ? האם אשאר נכה בגללו לכל החיים? לעזאזל. איתי. בעיקר. איך הוא עשה לי את זה ? ואיך האמנתי בו? ואיך שתקתי ?.. במה האמנתי ?.. רבאקקקקקקקק אודי .. זה היה תלוי בי ?.. נכון? אחרת איך זה התאפשר? אני זו שצריכה לשאת באחריות הזו. איך הוא עמד מולי ואמר בהמונים של חום ואהבה עד כמה הוא בשבילי ועד כמה הוא אוהב אותי? ואני .. בשקט .. כמו היום .. נבהלתי .. התכווצתי.. שתקתי .. והמשכתי.. איזה אדם אני. נוראייייי. האהבה שלו אליי היתה ככ הרסנית ופוגעת. המילים, המתנות .. החיוך , העיניים השותקות.. כל אלה ..רק הביאו את השתיקה שהביאה את הסכנה שהביאו אותי להיות חסרת אונים מולו .. וכמו עכשיו .. מול עצמי . ואני מנסה לפתוח את כל מנעולי הבריח שהוא שם כסודות עליי.. ואז אני נזכרת .. במכות של אחרי.שבקשתי דייי. נזכרת ..בהמונים של "אהבה" לפני . ומה היה טוב ? ומה היה רע? ומי אני בכלל? ובא לי לצרוח את השתיקה הזו מתוכי .. כל השקרים שלו אליי , המילים.. הנגיעות.. החיבוקים.. כל השקרים שלו.. היו בעצם הדבר הכי חזק ויציב בילדותי. כואאאאאאאב לי אודי מאוד מאוד מאוד. אתה פה? אני מצטערת.על המילים האלה . על הפתיחות הזו. אני לא יכולה לשמור את זה יותר בתוכי. אני לא רוצה תגובות מאפאחד כאן.. לא רוצה. רק רוצה שתגיד לי שזה (גם) יעבור? אני מצטערת שרית

רק עברתי להגיד .. בשקט .. תוד-ה. על המילים המכילות והנוכחות המיטיבה . נגעת בי. שיהיה יום חמוד וקל. חיבוק, שרית

אז ככה אני אנסה להתחיל...רשאית אודי,איש יקר,תודה על ההקשבה.. אני עברתי לגור אצל חבר שלי אני והוא כבר 3 וחצי שנים יחד,עברנו לא מעט דברים הרבה קשיים פרידות זמניות והרבה תובנות מאז....אם כך עכשיו אנחנו באותו בית ואני לא מרגישה בבית,ממש לא הוא א ישן איתי יחד באותה המיטה יש לו מצבי רוח וגם לא שוכבים כמו פעם.. אם כי אני מרגישה שהייתי כבר בסרט הזה איתו ,ואין לי כוח לדבר על זה אין לי אנרגיות כי כבר דיברנו על עשרות פעמים אני מרגישה מתוסכלת ורע לי וגם לקום וללכת זה לא פיתרון אני לא יודעת מה לעשות פשוט אובדת עצות כאילו כול אחד חושב משהו אחר והלכנו קצת לאיבוד מה עושים בסיטואציה כזאת אין לי עם מי לדבר הפורום הזה, זה המפלט האחרון שיש לי.. בברכה ירין

שלום רב, אני מעוניין ללכת לטיפול זוגי עם אישתי (הסובלת להערכתי מחוסר שליטה בכעסים מה שמוביל לאלימות מילולית ופיזית) אינני יודע עם אנו צריכים פסיכולוג קליני בהכרח או מטפל זוגי. המליצו לנו על rescue remedy ניסינו ואכן יש לו אפקטיביות מסוימת אך הוא בהחלט לא מנע הישנות של המיקרים אשמח לקבל עצה בעניין: א. האם באמת אנו צריכים פסיכולוג קליני או מטפל זוגי או שאין הבדל ב. המלצה על מי מהם באזור גבעתיים תודה רבה

שלום לפורום וליגאל מחפשת מטפל בביופידבק לילד באיזור השפלה, במרחב שבין רחובות לגדרה

שלום רב לך נועה, מאחר וטיפול באמצעות ביופידבק לדעתי חייב להיות מותאם ומחוייט לילד, לבעיתו ולפרופיל הפסיכופיזיולוגי שלו חשוב לי לקבל יותר פרטים לגביו ואז אוכל להמליץ על מטפל/ת בהתאם. מספר הנייד שלי הוא 9546670570 בברכה ותודה על פנייתך ד"ר יגאל גליקסמן

אני זקוקה לטיפול נפשי ארוך טווח ואיני יכולה להרשות לעצמי לשלם סכומים גבוהים. האם יש מקום הנותן טיפולים פסיכולוגים מוזלים (פחות מ200 ש"ח לטיפול) שלא מגביל במספר הטיפולים? תודה!

טיפול פרטי בפחות מ-200 ש"ח לפגישה?...! ב-א-מ-ת... זה כמעט כמו לכתוב על מטפל שמשלם למטופלים שלו עבור הפגישות, ואני לא מתכוונת למשהו שקשור במחקר. אני יודעת כמה אני משלמת, ואני יודעת שנדיר למצוא היום מטפל, שיהיה מוכן לקבל כזה תשלום... ואני יודעת שהיא עושה את זה בשבילי משתי סיבות מאוד ספציפיות... ואני לא גרה במרכז, וגם פה באיזור כבר מזמן עברו את רף ה-300 ש"ח. ולמרות כל הנ"ל, אפילו אני לא משלמת פחות מ-200 ש"ח לפגישה.

אני לא מטופלת שם אבל שמעתי שהמחירים הם מאוד סבירים אולם איני יודעת עד כמה המטפלים שם טובים.לדעתי שווה לבדוק. בהצלחה

הי רותם, יש מכונים פרטיים שמקבלים מטופלים. הטיפול הוא על ידי מתמחים ולא פסיכולוגים מומחים אבל שמעתי שיש כמה מכונים טובים והמתמחים מקבלים הדרכה. אם המכון טוב, זה אומר שהם גם בוחרים מתמחים טובים וגם ההדרכה אמורה להיות איכותית. אולי שווה לבדוק י.

לא בהכרח המחירים שם יותר זולים. אני נמצאת שם

ובטנא שלי יש בעיקר עייפות... גם לבן לא עטיתי, אלא שחור משום מה, אבל מוקדם יותר נפרדתי חלקית מהשחורים. אין לי מושג מה יקרה בהמשך... שוב נאלצת לקצץ - על דעת עצמי, אחרי שד"ר הודיני התפוגג - במינון של אחת התרופות, בגלל תופעת לוואי שנעלמה אחרי הקיצוץ הקודם, וחזרה והופיעה לפני כמה ימים. אין לי מושג מה תהיינה ההשלכות או, בעצם, כמה קיצוץ יידרש הפעם. לא יודעת. אני סתם עייפה. יותר מדי שהות במטבח ביומיים האחרונים, רק כדי שהאורחים לא ייצאו רעבים, חלילה... וזה אפילו לא אוכל, שאני יכולה לאכול... אבל האורחים לא בעונש. מחר חזרה לשגרה.

הי twistwd mind חייבת לציין שנשמע באמת מעיף, כל ההתעסקות הזאת עם תרופות ותופעות לוואי וקיצוץ במינונים. במיוחד כשעושים את זה לבד. מקווה שהמטפלת שלך, למרות התנגדותה ל"בלי רופאים" בכל זאת מלווה (רגשית) את התהליך. תגידי, מה את אוהבת לאכול? מהי ארוחת החלומות בעינייך? את מוזמנת לפרט מרכיבים (ואף אם בא לך מתכונים), מקום, זמן, מוזמנים (אפשר להזמין גם סופרים, אנשי רוח, דמויות וככל העולה על רוחך). זה רק אני, או שזה נושא לשיחה שיכול להוציא מכל תרדמה (-: זוכרת בפיטר פן, את הארוחה שהם עושים באמצעות הדימיון... לפעמים לשקוע בדימיון יכול באמת לעורר לחיים. מישהו מכיר את הדרך לארץ לעולם לא? להתראות גלי

אודי יקר, ומה אביא...? משאלת לבי הכמוסה להגיע בלי טנא, ובאין טנא - מאום. מידי פעם לוותר על המשקל הכבד והמוכר שעל הגב. רק ככה, כמו שאני, בחופשיות יחסית, בפשטות, עם מפתח אחד ותעודת זהות אחת. וארשה להיות שם כדי לקבל. משהו. ממישהו. ואחפוץ שיזמינו בזרועות פתוחות. ושאסכים לגשת. להתקרב. אילו רק היה מותר שם בפנים... מאחלת לכולנו שנוכל לפנות מקום ולתת הזדמנות לקבל את מה שיש, כדי שנוכל לגלות את העוד-יותר-טוב-והממלא שאפשר לקבל. לקבל זה כל-כך לתת... שבוע טוב ובוקר אור (mp)

הי mp נהניתי לקרוא את הודעתך, נדמה היה לי שאם היו לוקחים אותה לקורסי הכנה למורים/פסיכולוגים/גננות/הורים והיו מתייחסים אליה ברצינות, ולא בצורה טריוויאלית... דברים היו יכולים להיות כל כך אחרים... אם רק היו מצליחים לראות את כל מה שיש במקום להתמקד במה שאין. את מזכירה עד כמה הדברים המסובכים הם פשוטים בבסיסם "וארשה להיות שם כדי לקבל. משהו. ממישהו. ואחפוץ שיזמינו בזרועות פתוחות. ושאסכים לגשת. להתקרב." מאחלת גם לך שתתקבלי כך, כמו שאת, וזה בכלל לא מעט, מי צריך טנא כשיש אותך. (-: נ.ב. ידעת שאת המשפט בכותרת אמר פילוסוף בשם פארמינידס, ומהמשפט התמים הזה הוא הסיק באופן לוגי שמה שהיה הוא שיהיה, שכלום לא ישתנה וכלום לא משתנה, וכל שינוי שאנו מדמיינים הוא רק אשלייה של החושים... מוח האדם מגיע למסקנות פסימיות משהו. להתראות גלי

לא יודעת אם אתה זוכר, אמנם עבר שבוע זמן מאז שכתבתי כאן לאחרונה. וזאת בהמשך להודעה הארסית והפוגעת שכתבתי לך. אז ראיתי את תגובתך אליי עוד לפני כמה ימים.. ורק היום היתי מסוגלת לכתוב בחזרה. היה לי קשה לעכל את מה שעשיתי בייחוד לאור העובדה שאני זאת שכתבתי בחום לאחת המשתתפות שהשתלחו בה, שאני נגד הודעות פוגעות. ובסוף יצא שאני בעצמי חיברתי הודעה כועסת צינית ארסית יותר נכון, הייתי קוראת לזה "סטירת לחי מצלצלת".. או איך שאתה קראת לזה "התקפת קראטה.. האמת אודי, למרות מילות הנזיפה שלך אליי (ובצדק, כמובן) חייכתי בתוכי בגלל אותו משפט שכתבת, ואני לא חוזרת על אותן מילים במדוייק (: שיכולת להשיב לי מענה חד ושנון כפליים ו"למחוץ" אותי במכה! אבל לא עשית את זה, אלא כתבת לי מענה שקול ומאופק למרות שהוצאתי אותך מגדר הסבלנות. מפני שברור היה לך שלפי יחסי הכוחות ביננו מי היה יוצא מנצח.. ומי היה יוצא(ת) "בוכה"... ואפילו נתתי לך את הטריגר הכי גדול לכך ובכל זאת,לא עשית. אז זה אומר שבאמת אפשר לסמוך עליך ושאתה מאוד מאוד אחראי. וחוץ מזה זה היה מאוד ג'נטלמני ואצילי מצדך.. מקווה שתקבל את התנצלותי הנה, למדתי ממך עכשיו שיעור חשוב שאפשר להסדיר אי הבנות גם בדרך אחרת. גם אני..

אודי, מדוע אינך מעלה הודעות חדשות? האמת שזה מאוד מעליב. ניסיתי כמה פעמים לעלות הודעה (שאינה קשורה להעלבות, פגיעות או משהו דומה) ולא הכנסת אותן. מדוע?

שלום אודי! האם שמעת על טיפול מיני בשם סרוגייט - כאשר המטפל הוא מטפל מיני שבעצם גם נוגע מינית במטופל - סוג של "זוגיות מדומה" על מנת לתקן את נושא המיניות. מה אתה חושב על זה? האם זה שיטה ידועה בארץ?

חברה, בא לי לאחל לכל המשתתפות והמשתתפים חג שמייייח ! מה זאת שמחה..? לא יודעת..... אולי האיחול עושה משהו..? שווה. חג מתן תורה.. חג של דת? של גבינות ויין..? מה שבטוח אני בורחת רחוק. מספיק היה לי בבית יעקב. (אודי, אמרתי שאני רוקעת ברגלי.. :) הנה זה קורה.. לצערי ולשמחתי) ארגיש את החג בדרך שנכונה לי.. אנסה לקחת מהימים האלו את הטוב, הרוגע.. מעניין איך יהיה.. חגים הם לא זמנים פשוטים!!! מקווה גם בשביל כולם.. שייטיב עמנו החג.. לא יזיק. קצת יותר טוב לי פה עכשיו.. (אודי, איזה קסם הפעלת..?) צ'או ~נילי~

שלום ד"ר בונשטיין, מה צריך ללמוד כדי להיות פסיכולוג? מהם השלבים על מנת להפוך לפסיכולוג? בתודה, דן.

אודי, אני יודעת שיש כאלה שלא אוהבים שאני כותבת כאן ואולי גם אתה נמנה ביניהם, אבל רק רציתי לומר שאני מאוד מבולבלת ולא יודעת איך אוכל לחזור למטפלת היקרה שלי. האם יהיה סיכוי לחזור אליה - גם אם אשמור על כל הכללים שהציבו לי? האם יכול להיות מצב שהיא תגיד לא גם אם אשמור על כל הכללים.? אני באמת מנסה אבל קשה לי כל כך, אני לא מזיקה לאף אחד, לא פוגעת, רק מביעה את הרצון העמוק שלי לעבד את הדברים ולחזור אליה ולו רק לפגישת עיבוד אחת. אני לא יכולה להתחבר למישהו אחר- הכל כ"כ קשה לי.

שלום רב אודי! ככה אני נמצאית בבעיה ענקית. אני בחורה בת 26 מסיימת היום לימודים בתחום הרפואה המשלימה אני ממש מבולבלת בכל מה שקשור לתחום לא יודעת מה אעשה עם זה אין לי כיוונים וחבר שלי מבין בתחום הזה והוא כל הזמן אומר לי כמה קשה התחום הזה להצליח בו ועל זה שזרקת את הכסף שלי לחינם הוא אומר שאני ל ושה כלום בבית בעוד שאני נמעולם לא גרתי עם שותפים ובבית לא עשיתי כלום אבל כול כך משתדלת ורוצה והוא עדיין לא מעריך ואני מרגישה ששום דבר לא מספיק טוב לפעמים אני מרגישה כאילו הוא מנסה ממש לחנך אותי שאלך בדרך שלו ואני לא מסכימה איתו על המון דברים ואני נזכרת על מה שעשיתי בשבילו והוא זוכר רק את הרע כך מסתבר בקיצור נקלעתי למבוי סתום שאין לי איך לדבר איתו על זה למרות שדי דיברנו אבל מבחינתי הכול נשאר פתוח נשארתי מרוקנת כועסת ולא מרוצה מה אני עושה

שלום ד"ר אודי, אני אמא לילד בן 3, נפרדתי מבן זוגי לפני זמן מה. התחלתי במקביל טיפול פסיכולוגי. בתחילה חשתי שהילד מדחיק ואינו מדבר כלל, ובהמשך הוא גם כן לא חש במיוחד בחסרונו של האב, אבל יום בשבוע, לאחר שהוא פוגש את אביו, יש לי ליל נדודים, בו הוא מתעורר אלף פעם, ומבקש מדי פעם את אבא, מתלונן על כאבים שונים ומשונים-שנבדקו אצל רופא כמובן, ואין בהם ממש. רציתי לשאול, איך מסבירים לילד בגיל זה את ההתרחשות, איך אפשר להקל עליו את התהליך? איך אפשר למנוע השלכות שליליות? תודה!

תודה. איישם. לפעמים אני פשוט חוששת להעלות איתו את הנושא, ומעבירה את זה הלאה, וזה עובר לו. אני חוששת שהוא לא כל כך יכול להביע את זה, וזה אכן מדאיג מעט, הוא לא מביע במילים, מלבד מה שציינתי, אחרי מפגש עם אבא, הוא לא שואל: איפה אבא, למה אבא לא כאן, וכדומה. האין זה מוזר? תודה על העצות. אחפש את הסיפורים, ואם לא אמצא אכן אמציא. שבוע טוב ומבורך.

התחלתי ביופידפק אתמול ורציתי לשאול האם החוטים שמחברים לא עובר אלי איזשהם דברים מהמחשב אלי זרמים חמליים או אזשהם אותות לגוף ולמוח

שלום רב לך אירנה בהמשך לשאלתך תשובתי שלילית, כלומר מכשור הביופידבק מקבל נתונים פיזיולוגיים ולא מוסר. דומה הדבר למד חום . מאחל לך הצלחנ בטיפול תודה על פנייתך בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

אודי שלום, אני לא יודעת איך לתאר מה עובר עלי.קשה לי.יותר מדי מחשבות בראש. מותשת. כבדה. איטית. שקועה בעצמי. חסרת אנרגיות חלק מהזמן ותזזיתית בחלק אחר. יש לי 2 ילדים ואני מרגישה שאני לא שם. הרבה מחשבות כמו כמה טוב יהיה לא להיות". בעיקר כשאני לבד, נוהגת באוטו אני חושבת מה יקרה אם תכנס בי משאית. לא בפחד אני חושבת אלא במין ייחול. זה לא כל הזמן. אני מתפקדת רוב הזמן בסדר. אבל מרגישה מין מסך, כאילו הצגה. בחיים לא אעשה משהו לעצמי, בגלל הילדים אבל התקווה הזו שלא לא להיות ושל השקט בעקבות זה מהדהדת. זה דיכאון? סתם משבר גיל? מה עושים?

הי אודי, תודה על התשובה. לא חשבתי על הניק בהקשר לגיל. אבל מעניין ההקשר... כשבחרתי את הניק הזה, זה היה קשור לנושא של ילדה המבקשת חיבוק שהאישה לא יכולה לקבל. המלצת לי לקרוא את פרנצי שוב תודה י.

שלום ד"ר בונשטיין, אני חייל בן 19 המטופל על ידי גורמי בריאות הנפש של צה"ל. הומלץ לי להתחיל טיפול אצל פסיכולוג/ית קליני/ת. אינני ממש מבין בעניין, אובחנתי כסובל מדיכאון קליני וכן חוויתי אובדן של הורה. איזו שיטת טיפול מומלצת במקרה זה? והאם אתה יכול להמליץ על מטפלים באיזור המרכז (תל אביב-רמת גן-גבעתיים). אודה לך מאוד!

שלום בני, ילד אינטיליגנטי ובעל מוטיבציה, עומד להיות משוחרר מצה"ל לאחר כשנת שירות בה נרשם לו סעיף של קשיי הסתגלות. בפגישה עם הפסיכיאטר שממליץ לשחררו, הוא אמר שהסעיף לשחרור יהיה "הפרעת אישיות". ההגדרה נראית לי, ההדיוט, כמאיימת ואני תוהה: האם הגדרה כזו לא מחייבת איבחון? האם משיחה קלילה של 10 דקות וחוות דעת של קב"ן אפשר לאבחן הפרעת אישיות? אני מודע לכך שהתיאור שלי מקוצר ולא מכיל את כל ההשתלשלות (למרות שלאורך כל הדרך - לא היו כל אלמנטים אלימים או דומים לכך) אשמח לקבל מכם חוות דעת כללית שתנחה אותי באם עלי להתערב ולבקש הסברים.. בתודה אבא תוהה ומודאג קצת..

איזה אבא חמוד.. אולי גם אבא שלי ככה חושב עלי..?

ד"ר שלום, יש לי חבר טוב שקוראים לו נתן. יום אחד לפני כשבוע וחצי, הוא החל לדבר על ההבדל בין דובי נמלים לשנבובים, בגלל שהוא ראה שקראו לדוב נמלים שנולד בגן חיות "ארתור" על שם דמות מצויירת שהיא למעשה שנבוב ולא דוב נמלים. הוא אמר לי שזה מציק לו וזה נראה לי מצחיק בזמנו. הבעיה היא שמאז הוא פשוט כל הזמן מדבר על זה, הוא מזכיר את זה כשאוכלים, בעבודה, כשהוא רואה טלויזיה - כל הזמן. אני ממש מוטרד. תוכל לייעץ לי מה כדאי לעשות? זה מתחיל להשפיע לו על החיים והוא בכלל לא שם לב שזה כל מה שהוא מדבר עליו בשבוע האחרון. תודה רבה, מיכאל

שלום, שמי מירב ואני נמצאת בשלב מאוד לחוץ ומבולבל בחיים. התחלתי עבודה חדשה לא מזמן אחרי שהרבה זמן לא עבדתי, התרגלתי להיות בבית וזה היה נראה לי כ"כ נחמד ובטוח. אך המציאות אחרת ואני חייבת לצאת לעבוד וכך עשיתי, אני עובדת בעבודה פקידותית ועכשיו מאוד קשה לי לקבל את היציאה מהבית, אני נלחצת כל יום לפני שאני יוצאת לעבודה, וזה מתבטא חוסר אויר לעיתים. אני די טובה במה שאני עושה, לא רע לי שם והאנשים חביבים מאוד. הבעיה היא אני. אני גם לא הכי סגורה על עצמי שזו העבודה בשבילי כעת, אולי אם הייתי מתקבלת בתחום אחר הייתי יותר שמחה לצאת לעבוד.. אני ממש לא יודעת וכל היום רק מטרידה את עצמי במחשבות כאלה..

שלום רב בני בן שלושה וחצי חודשים ילד חייכן ונוח. אני נמצאת איתו בבית מאז הלידה ובשבוע האחרון מתפתחת אצלו תופעה מאוד מאוד מוזרה ומדאיגה אותי בכל פעם שמישהו זר מתקרב אליו ומנסה רק לדבר איתו(אפילו לא להרים אותו) הוא צורח צרחות מטורפות,אותי ואת בעלי הוא מזהה ואין לו שום בעיה איתנו אני מאוד חוששת כי בעוד שבועיים אני צריכה להשאיר אותו עם מטפלת כי אני חוזרת לעבודה הוא לא מכיר את המטפלת עדיין ובטח סביבה יהיו אנשים שהוא לא מכיר חשוב לי לציין שאני לא סוגרת את הילד בבית כך שהוא תמיד סביב אנשים חדשים אבקש את עצתך בנידון האם תופעה זו מוכרת בקרב תינוקות? תודה רבה

הי אודי, אתה לא צריך להעלות את ההודעה, רק להזכיר שיש מתחת לעץ "מחשבות לשבוע חדש" הודעות. קיוויתי שתקרא. רק לוודא של התפספס. יכול להיות שקראת ולא התייחסת, לחלוטין בסדר מצידי. לילה טוב ילדה אישה

אודי שלום, לפני השבת הסוערת - סליחה לא ידעתי - שאלתי מה לעשות לגבי הרגשות שלי לפסיכולוג שלי. ענית לי ועדיין נשארתי מבולבלת ושאלתי. זה בטח התפספס בכל הבלאגן. בבקשה אם תוכל, זה מופיע בעץ תחת "אני מאוהבת בפסיכולוג שלי מה לעשות עם זה" . זה מאד חשוב לי שכן הרגשות מתגברים, הטיפול נמשך ואני נשאבת פנימה ומתרחקת מהבית. תודה טליה

היי טליה, קראתי את הודעתך גם למטה, והעובדה שאת חוזרת על השאלה מעידה על מצוקה אמיתית. אני לא אודי ולא אששת מקצוע, אבל אני יכולה לשתף אותך קצת מנסיוני.. גם לי יש נטייה להתאהב במטפלים גברים(שזו בעייה בפני עצמה) ולצערי, ההתאהבות אצלי מתקימת גם במטפלים מתחומים אחרים ומאחר ואני מודעת לבעייתי, אני נוקטת באמצעי זהירות. עד כמה שאני יכולה, וכל עוד זה נתון לשליטתי, תמיד אבחר במטפלת אשה.ושוב, זה לא משנה באיזה תחום. עצתי לך, הכנה והידידותית, עזבי את המטפל ואת הטיפול, וחפשי לך מטפלת אשה אני יודעת שזה מסוג ההצעות שקל להציע, וקשה מאוד לביצוע. אם הסתבכת בעניני האהבה, לא תהיה לך ברירה, כך או כך תצטרכי בסופו של דבר להפסיק את הטיפול, אז אולי יפה שעה אחת קודם? אני לא יודעת אם המקרה אצלך דומה לשלי,(וזה גם לא משנה). וגם אם מדובר באהבה ספצפית שיש בה ממש, אני מעריכה שאין לה יותר מידי סיכוי. אני מקווה שזה בסדר שניסיתי טיפה להתערב..

יותר מבסדר... רציתי מטפל גבר, משהו הרגיש לי נכון יותר. אני חושבת שהעומקים שהגענו כנראה לא היו מגיעים עם אשה. מרגישה שיש לי נושא שהעבודה עליו עם אשה היא יותר, איך לומר תיאוריטית. אבל, לא ציפיתי לכזו עוצמה. זה מרגיש לגמרי כמו רומן ומכאן גם המצוקה המון תודה לך זה עוזר טליה

שלום, לידידה שלי בעיה, היא מבולבלת ולא מסופקת מהחיים שלה. לאחרונה היא התחילה לעשות לה חתכים על מנת להפיג את הכאב שלה במעט... השאלה שלי זה איך אני עוזר לה עם החתכים עצמה.. ועם הבעיות האמתיות שלה ולא רק התסמינים..

היי ומקווה שלא מוסיפה הרבה לעומס המצטבר כאן... רציתי לשמוע את דעתך לגבי טיפול תרופתי, האם אתה מנסה להימנע ממנו ככל האפשר? או ש"היד שלך בנושא הזה קלה על ההדק" ואתה רואה בזה דבר חיובי שכדאי להיעזר בו ? או אולי גלגל הצלה אחרון, כשפסיכותרפיה לבדה אינה עוזרת? ובכלל אם תוכל לומר בכנות מה גישתך ואם היית נוקט באותה הגישה - גם לאנשים הקרובים אליך מדרגה ראשונה, לו היו זקוקים חו"ח לעזרה נפשית? בתודה והמשך שבוע טוב.

שלום, אני נשואה + ילדים, התאהבתי בגבר אחר שגם נשוי עם ילדים ואנחנו בקשר, נפגשים פעם בשבוע ורואים האחד את השני כמעט כל יום (עובדים באותו מקום עבודה), אני מאוהבת בו מעל הראש ואחרי פגישה איתו אני רוצה אותו עוד ועוד (הפגישות גם מאוד קצרות וזה מטריף אותי). החלטתי שאני רוצה להפסיק עם הקשר הזה כי זה עושה לי רע ואני תמיד מתוסכלת ולהפסיק להיות מאוהבת ככה, מה עושים?

אני נשואה + 3 , בעלי אדם חיובי, אופטימי, טוב, אך מתקשה לקבל מצבים שאינם תואמים את רצונותיו. אני במשך שנים נסחפתי אחרי האישיות הסוחפת שלו, הרבה פעמים על חשבון רצונותי. חיינו רצופים וויכוחים בעיקר בנושא הילדים. לפני מספר חודשים התמוטטתי פיסית והתחלתי לסבול מחרדות ודיכאון. כאשר התחלתי להתאושש מההתמוטטות ולחזור למצב סביר הוא ראה שיש כרטיסים לתאילנד במחיר מוזל. אמרתי לו שהייתי מעדיפה להמתין ולראות איך אני מתאוששת והוא (כזכור אופטימי) לחץ שזאת הזדמנות ולא כדאי שנפסיד אותה, שלא כדאי שנפסיק לחיות בגלל המצב שלי וכו'. למותר לציין שהנסיעה הזאת (שכוללת את הילדים כמובן) כנראה בתת-מודע משפיעה על יכולת ההתאוששות שלי מהחרדות ואולי איפה שהוא אני גם מאוכזבת ממנו ששוב לא "ראה" אותי, לא הקשיב לי ולחץ עלי לקבל את רצונותיו. כאשר אני מעלה את הנושא הוא מפתח "חרדות" משלו, כעסים ואני מתלבטת כבר מה עדיף לי... לנסוע לתאילנד לא במיטיבי (מה שמפחיד אותי וכנראה מגביר את חרדותי) או לבטל את הנסיעה ולעמוד באכזבה שלו ... (סליחה על השאלה הארוכה ...) נ.ב. בנוגע לשאלתך אציין שמהתשובות שלך בפורום מצטייר אדם אנושי,חם שמנהל את הפורום על מנת לעזור ולא על מנת לשווק את עצמו ולכן יהיה הפסד גדול לכולם אם תעזוב. איני יודעת על אילו תגובות אתה מדבר אך אני יודעת מנסיוני הנוכחי (לצערי) שאנשים שבמצב של דיכאון מתאכזבים מהר והופכים למרירים ומכאן הדרך לפגוע בלי הכרה היא קלה.

שלום אודי שלום לכולם רציתי רק לומר שלנהל פורום כזה, לפעמים נראה לי כמו להנחות קבוצה טיפולית רק בחדר חשוך ובעיניים עצומות... כשלא שומעים אותי בפורום אין דרך לדעת האם זה מכיוון שנסעתי לטיול סביב לעולם (הלוואי), או כי נפגעתי ואני מחכה שמישהו ישים לב ויזמין אותי לדבר (קצת יותר סביר...), או כי אני סתם שקטה, מתענגת על הדיונים ונשארת כאן. אודי. אתה מספר על הקושי שלך (-: ... שלא רק שחשוך לך, אלא גם מהתלים בך, מחליפים תפקידים, אולי הכעס הזה שנראה היה שנשמע ממך לאחרונה היתה תגובה לקצת פרנואידיות (כמו במקרה עם לומי) כאילו באמת כולנו כאן באנו להתל בך. אולי אתה מדמיין אותנו, כל משתתפי הפורום יושבים באותו חדר, מעבירים ערב סלוני נעים עם מוסיקה טובה, סיגרים ומשקאות, כשכל מספר דקות מחליטים על מישהו אחר שיגש למחשב כדי לכתוב את ההודעה המהתלת החדשה. כולנו יושבים וצוחקים. איזה ערב נפלא. כמה מצחיק עד כמה אודי המסכן סובל לו עתה ... לא בטוחה מה אני מנסה לומר... אבל אומרת שאתה יכול לראות מעוצמת הרגשות שכאן שזה לא תרגיל בהחלפת זהויות או בכתיבת שאלות היפותטיות. שגם כשזה לא נראה ככה, מתחת לכל שאלה בת משפטים ספורים, חבוי הר געש סוער... שמחכה להתיחסות. (אני כותבת את המשפט הזה ולא מוחקת אותו למרות שחוששת מאד שיוביל ל"ירידות" של הציניקנים מבין דיירי הבית. לכן אודה מראש אם תשתדלו להמנע). קשה לי להיות כאן. מאד קשה. נראה לי שאני מנסה גם לומר שקשה לנהל קבוצה טיפולית באופן כזה. נדמה שאתה צריך להיות סופר רגיש וערני... לא להתפרש בדרך לא נכונה אבל אני גם רוצה לחדד, שהפן של הפורום כישות, זה שהתקשה לשמור על זהות קבועה, זה באמת נראה לי (כמו שלילך אמרה במילים אחרות) קצת יותר כמו סימפטום של הקושי מאשר גורם לקושי. נדמה לי שבתוך התמהיל המבולבל הזה שבו לפעמים נחווית כחם ותומך ולפעמים כועס ולפעמים מרוחק נוצר המצב המבהיל של לחשוף את עצמך. נראה לי שכשנדע לצפות את התגובה שלך, נוכל להגיב גם אנחנו בתגובה שלנו במקום לשנות את הקול לקול גבוה או נמוך או להסתתר תחת מסיכת מיץ פטל... הרי גם הוא, כשהיו לו חברים לא היה לו אכפת שידעו מי הוא באמת... מה דעתך? גלי

גלי, אבחנה דקה. אני מופתעת עד כמה היא הסבירה לי מה אני מרגישה. תודה. ~נילי~

תודה, נילי. למה התכוונת? ומה הבנת? ... רק אם בא לך לענות. להתראות גלי

הי אודי תודה. לרגע היתה שם החזקה. ... אני לוקחת את המסקנה שלך אולי שלגלות מיהו מיץ פטל, זה לא לגלות מעבר לניקים שבחרנו... אבל אולי להתאמץ לראות מעבר למשהו אחר...להתאמץ גם כשמשדרים לך שלא רוצים שתתאמץ ומעדיפים להתחבא... אולי זה המבחן שלך... אם תתאמץ מספיק נהפוך להיות חברים שלך (-: כבר אמרתי שיש לך עבודה קשה? גלי נ.ב. הפרומו למשחק מעורר סקרנות... וציפייה.

היי אודי העלת פה פעם את השאלה הזאת אם המטפל צריך להיות מראה או יכול ורצוי שישתף מהחיים שלו...אז אצלנו זה לגמרי שונה נראה לי... אני עליתי לארץ קצת לפני שהתחלתי את הטיפול ולהפתעתי התברר לי בפגישה הראשונה שלנו שהוא דובר גם את שפת האם שלי.הוא לא הסכים לטפל בי בשפה הזאת,ההיפך.בגלל שהתקשתי לדבר איתו בחופשיות הוא ביקש ממני להכין לפני כל טיפול את מה שעובר עלי בכתב.כל פעם הוא לקח לעצמו כמה דקות כדי לתקן וללמד אותי עברית כמו שצריך...נזכרתי בזה היום כי היום הוא ביקש ממני לתרגם לו דבר מה (בתשלום)לשפת האם שלי.התיישבתי בבית שלו שצמוד לקליניקה ולהפתעתי הרבה התקשתי מאוד (טוב עברו כבר המון שנים...) אז הוא פשוט התיישב לידי ועשינו את זה יחד.זה היה מלחיץ בהתלחה אבל בסוף נורא כיף להיות איתו בסיטואציה שלא קשורה ישירות לטיפולי.יצאתי ממנו מחוייכת. בהמשך היום נזכרתי בשאלה שלך כאן בפורום...תמיד הוא היה כאן בשבילי מעבר לגבולות "המקובלים" בטיפול, בכלל מאז הגירושין.אני עצמאית למשל וכשהסתבכתי במשהו הוא פשוט קפץ לחנות שלי כדי לעזור לי למצוא פיתרון. שיש לי בעיות עם בני הוא מבקש ממנו להצטרף אלי לפגישה אחד ועושה סדר בינינו...הוא מספר לי המון על עצמו ועל משפחתו כדי לתת לי דוגמאות ממשיות לבעיות שצצות להן...ובכל זאת הגבולות ברורים. אם הוא לא היה מתנהג איתי ככה לא רק שכבר לא הייתי אצלו בטיפול אלה בחיים.זאת ממש לא הגזמה. אני רק מקווה לזכור את כל זה בפעם הבאה שאני יוצאת ממנו בוכה... סליחה על האורך.פשוט הייתי חייבת לספר למישהו.

אהמ... גם לי יש קשר מאוד לא שגרתי עם המטפלת שלי. אבל מה שהמטפל שלך עשה, לא חוקי...

לא שגרתי? תרצי לשתף?

מה בדיוק לא אתי?לאיזה חלק את מתכוונת?

התכוונתי - עבירה על כללי האתיקה...

אמנם קצת באיחור...רוב הזמן אני משתתפת פסיבית בפורום.קצת קשה לי להסביר את זה וזה בטח נשמע מוזר, אבל פעמים רבות, מפניות של אנשים שונים, וכמובן מהתשובות שלך, אני לומדת מה אני מרגישה/ מה עובר עלי בטיפול ואיך לבטא את זה במילים . בהזדמנות זן אני מודה לך ולכותבים . פעמים ספורות כתבתי בעבר, כל פעם עם שם אחר זה מאוד מתאים לי (ריבוי השמות) ולמרות זאת (זה באמת קשה ומחייב), בחרתי לי כינוי אחד,זה נראה לי יותר נכון כך. מקווה שלא הלאתי אותך ואת כולם.

סתם רציתי להגיד שאני תמיד כותבת בשמי וכך אעשה תמיד. אודי, אני בהחלט מצדיקה אותך וחושבת שזה מאד חשוב לשמור על שם אחר.. כמו תהליך טיפולי.. יום נעים.. שמחה ש'העזיבה' שלך היא רק התלבטות..

אודי מאיים לעזוב?

כמו תרגיל העורף "נקודת מפנה 3" שצפוי בשבוע הבא... הרבה רעש ומהומה... תמיד טוב להיות מוכנים לרגע האמת, לא?

אודי... בהקשר לכל הסערה שהתחוללה כאן.. לא ברור לי מה אני מרגישה.. גם עצב, גם כעס, גם חמלה, גם רוך.. המשפט שמצלצל לי בראש מזכיר לי כי כבר נאמר שכל ההתחלות קשות.. ככה זה מרגיש פה. מן בלאגן בבית, צריך לסדר/למקם מחדש את הכל ובני הבית טרודים כבר ככה שלפעמים הכל מרגיש יותר מידי.. ואז קצת מסתבכים עם 'לעשות סדר' ונשארים עם הבלאגן.. ומתבלבלים עוד יותר.. אודי.. אתה מבין..? לאיודעת.. בלי מילים, תדמיין אותי בוהה בך ממש כמו ילדה קטנה עיניים תכולות, עיניים עגולות, תמימות. מבט שואל, תוהה, מפחד.. קצת רוקעת ברגליים.. קצת משותקת. עוצמה בלי מילים. יש למקום הזה פוטנציאל ענק לי קשה פה עכשיו מאוד אך חבל לוותר..? רוצה לפנות גם למשתתפות/פים; חברה, דיבור בצורה ברוטאלית, רק מראה על כמות הכאב.. המוסתר.. יש פה מקום שיש לו את היכולות להכיל קצת אבל הרבה הרבה.. הפורום צריך טיפול משפחתי.. להתפרק לא יעזור לאף אחד. בעדינות, אפשר לנסות..? :( ~נילי~ נ.ב וזה.. אולי קצת ירגיע את הרוחות.. ייתן לדמעות לזלוג.. ישחרר? http://www.youtube.com/watch?v=CR3dM-GlZK8

אודי לא אמור להעלות הודעות שיש בהן אלימות או העלבות. קראי בפתיח לפורום.

מודה שלא ממש הבנתי... את מצדדת בכתיבה ברוטאלית, כביטוי לכאב? גם אם הברוטאליות מופנית כלפי הפגועים מלכתחילה, שכל פגיעה נוספת עבורם פירושה עוד מלח על הפצעים? ואולי, רק אולי... זו הדרך ללמוד פה ביחד, איך אפשר לבטא כאב, מצוקה, תסכול, כעס וכד' גם בדרכים אחרות, פחות ברוטאליות כלפי הזולת? למה להכאיב עוד למי שכבר דואב? לדעתי הקתולים דוגלים בהגשת הלחי השניה... לא משתתפות הפורום. אני יודעת שגם לך לא קל (גם) פה בימים אלה... והרי כל המטרה עכשיו היא למצוא את הדרך שתאפשר לפה להמשיך להתקיים, כשלכולם(ן) יש אפשרות להתבטא, אבל לא על חשבון אף אחד אחר...

אומרים שאין אדם רע, יש אדם שרע לו. כאשר אדם מבטא את עצמו בברוטאליות - יש מאחורי מילותיו אמוציות חזקות פחות מתומרנות, מווסתות.. אדם המודע לעצמו, לרגעי החולשה שלו, יכול יותר לתמרן את כעסו/פגיעותו לכיוונים אסרטיביים יותר, יעילים יותר, מתחשבים יותר - פוגעים פחות. לכן הכעס שלי כלפי אותם אנשים הפוגעים = פוחת, בהבנה כי יש שם כאב לא פתור.. כואב באמת. אז מתגנבות להן תחושות הרוך והאמפטיה.. ~נילי~

אודי, אני חושבת שהצלחת להבין אותי. מדובר אכן בביטוי לכאב.. טימי, אני מכבדת את דברייך, תמיד יהיו עוד דעות וזה בסדר.. אבל גם על דברייך הייתי אומרת לעצמי בדיוק את מה שכתבתי קודם משום שזה מרגיע בי את הכעס העצום שיכול לצאת ממני לעבר אותם אנשים שפוגעים ויורים לכל עבר כי רע להם, גם על אנשים טובים.. אני מעדיפה לנסות להבין שכלית, במטרה להצליח למתן את הרגשות הקשים, הרגשות הטבעיים, עלבון ופגיעה. חשוב לי לאמר כי בדבריי לא הבעתי רצון כי הפורום יהיה פתוח לכל מאן דוואי.. הבעתי נכונות לנסות להבין מה היה פה - בצורה עדינה יותר. הכללים במקומם הכבוד מונחים. הם הכרחיים להמשך הפעילות השפויה פה, של אודי ושל כולנו. אחרי הכל, קשה לדון לכף זכות, במיוחד כשאתה רגיש ופגיע. אבל שוב, ניסיתי. ~נילי~

התלבטתי אם לכתוב בכלל.. מרגישה לא חשובה.. אתה כמעט לא עונה להודעות שאני כותבת אליך וזה מאד מפריע לי. ההודעה האחרונה שבה הבעתי את הקושי בהרגשה שאתה מצנזר באופן חד צדדי, אמנם הגבת , אבל בקור, כאילו אני צריכה להביא הוכחות, אחרת אתה לא מאמין לי שמעולם לא התבטאתי פה בפרובוקציות או בקללות.. מרגישה שיש כאלה שאתה מעריך את דעתן ומתייחס אליהן יותר בהערכה, גם אם משמיעות דבר ביקורת ויש כאלה שיותר קל לך להתעלם מהן. אני לא רוצה שתעזוב ואולי אין לי בעצם מה לבקש ממך - זכותך להגיב למי שאתה רוצה ואני אסיק את המסקנות שלי בעצמי. מרגישה שביקשתי וביקשתי , אבל אתה לא התייחסת ללב העניין שהוא בעצם בקשת התייחסות אישית ואוהדת יותר אליי ואולי לעוד כמה אחרות שגם "התלוננו" על כך בעבר. בעודי כותבת, אני כבר חושבת על כל הביקורת שאקבל מכל "תומכיך", כאילו מדובר פה במלחמה ובמחנות או במקרה הטוב במשפט.. ואי אפשר שגם אהיה בעדך ושגם אומר מה מפריע לי. אז להם כבר אומר (לפני שהם יגידו לי..)- "קצת פרופורציות, זה רק וירטואלי" (-: ... מיקה

שלום אני אמא לנערה בת 14 ואומלץ ע"י יועצת ביה"ס לבצע איבחון קליני לביתי אנחנו תושבי ק.גת והסביבה ומחפשים פסיכולוג קליני שיבצע איבחון זה אודה לכם מאוד על עזרתכם

תצרפי אימייל בתוכן ההודעה ואז אנשים ישלחו לך המלצות אם יש להם. לא מקובל להמליץ בפורום.

אודי, כבר המון זמן שהביטוי היחיד שמוציא ממני כל טיפת רגש, הוא דווקא פגיעה. ובכול זאת חייבת להודות, שזו הקלה מאוד גדולה להבין שאינך עוזב אלא חושב. לחשוב- זה טוב. לעזוב- זה רע. ואם לקחת אחריות, אז הנה וידוי. גם אני, בעלת כמה ניקים(לא הרבה, אך יותר מאחד). ועם ללכת עוד קצת עם הוידוי, הסיבה לכך היא לא הפורום(בו אני אנונימית לחלוטין- כך או אחרת). אני פשוט יודעת, שהמטפלת שלי קוראת פה (גם את זו מן הסתם). ולא פעם שייכה אליי הודעות לא שלי ולהפך. אגב, גם לי היו הודעות שלא הועלו. אני לא מתלוננת, כי ברור לי לחלוטין, שעל אף שלא פגעתי באיש. הם לא היו ראויות לקריאה(מצטערת), אבל זו הבנה מאוחרת, קצת קשה לראות זאת ברגעי טירוף. יותר מידי מילים לפעם אחת, יותר מידי מילים עבורי. אז... מאוד שמחה שאתה פה. שלא מרים ידיים. בנתיים... אני אותה ה-.- לטוב? ולרע! עם הדגש לרע! כי זה מה יש בי רע ורע ועוד הרבה רע!

אודי היקר, בהתחלה לא קראתי את הודעתך - "שבת שלום" כי חשבתי שהיא רק מודיעה על פגרת סוף השבוע. כשראיתי את כל התגובות קלטתי שמשהו שונה הפעם... אני יחסית חדשה בפורום, בערך חודש, אבל מאז שנכנסתי בפעם הראשונה אני נכנסת כל לילה בעיקר קוראת מעט כותבת. מאד אוהבת את התשובות ואת האדם שעולה מהם. אני יודעת שיש לך תפקיד לא פשוט והחיבוק במילים שאתה נותן כאן הוא עצום (גם אם לעיתים אנחנו רוצות יותר) הערה קטנה: גם אני כתבתי פה במספר (קטן) ניקים לפני שהבנתי שיש בעיה בכך,ועכשיו כשקוראת מבינה ומקבלת. אשאר בניק זה מעכשיו - נעים להכיר. חלק מהסיבות היו כדי להגן על עצמי/אחר מחשיפה אבל מוכנה לקחת צ'אנס שלך ילדה אישה

הי אודי, אתייחס, ברשותך, רק לחלק קטן מדברייך. ראשית, רציתי לומר שלא הגבתי להודעת השבת שלום שלך כי הרגשתי שלפחות אתה ואני כבר קצת דיברנו על זה למטה, בעצים קודמים, אז לא היה לי מה להוסיף. אני רוצה לומר שבעבר, בשנתיים-שלוש האחרונות, אכן חיפשתי כאן קשר והוא נתן לי המון. אני יכולה לספר שרכשתי כאן כמה חברות חדשות, איתן אני בקשר גם מחוץ לגבולות הוירטואלים שפה. ולא רק חברות.. אבל איכשהו מהלך העניינים בפורום, וההישאבות שלי לתוכו היו לי יותר מדיי. עכשיו אני מרגישה שאני זהירה ולא מעוניינת כל כך בקשר. הרבה פעמים, כשפתאום בא לי לכתוב, בא לי לכתוב לעצמי. לשלוח מילים למרחב. לקרוא אותן בעצמי כמה פעמים, כאילו הן לא שייכות לי וכך להתחבר אל עצמי בדלת האחורית. זה עוזר לי. אני לא בטוחה מה בדיוק אני מצפה ממך בסיטואציה כזו. אולי רק שלא תפגע בי. ושאם כבר בחרת לומר משהו אז שתהיה עדין.. אבל זה כבר עניין של סגנון אישי- כל אחד עם הסגנון שלו, ומה שמתפרש מינורי או חד על ידי מתפרש אחרת לגמרי על ידך ועל ידי אחרים. כתבתי לך למטה, ואני מקוה שלא נפגעת. אני מעריכה אותך אבל לא מתחברת לסגנון שלך כל כך, אז באמת קשה לי לומר מה הייתי רוצה ממך, כמנהל פורום, בשיח איתי. מניחה שגם לך זה אולי לא קל, כשמשהו לא מסתדר בשיחה פה עם מישהו. קשה לי מאוד לומר מה אני מצפה ממך או מאחרים כאן. אני מודה שרוב הזמן נעים לי לזכות לתגובות, אבל שבמקביל אני לא מחפשת קשר. איך זה מסתדר יחד? אני לא יודעת. זה פשוט ככה. לכן גם לא אכפת לי לברבר כאן בכל מיני שמות. לפעמים יותר נוח לי כך, לא להרגיש מחויבת להיות מי שהייתי בהודעה הקודמת. לא לחייב גם אחרים שאולי מכירים אותי כאן לכתוב לי בחזרה. הרבה פעמים אני באמת כותבת לעצמי. אהיה הוגנת ואומר שהמטפלת החדשה שלי *כל כך* טובה לי ואיתי, שאני מרגישה פחות צורך לשפוך פה את הלב ולשתף בכל פרטי הטיפול, כמו פעם. הרבה יותר מעניין לי לחכות לה ולספר לה. אמון מלא יש לי בה. וחיבה גדולה מאוד. אני כותבת את זה כדי לומר שאם בהדרגה תרגיש שלא מתאים לך אנשים שמדברים פה עם עצמם בשלל שמות, אז אני בסדר. לא זקוקה למקום הזה כמו פעם. הטיפול שלי טוב לי מאוד ויש גם פורומים אחרים שאני יכולה ללכת אליהם, ואם אני מעכירה לך את האוירה אז אני מקוה להבין את זה בזמן, בלי שתצטרך לומר לי מפורשות. אני לא מבטיחה לכתוב תמיד באותו שם. אני אנסה, אבל לא מבטיחה. מה שאני כן מבטיחה זה שלמרות יצר פלמסני שתוקף אותי פה ושם (כמו שאתה רואה), אני, לפחות להערכתי, הוגנת למדיי, וכל עוד לא מכנים אותי בשמות מכאיבים אני גם לא צינית או עוקצנית.. (וגם כשאני כן זה יוצא לי לא משהו). אתה מוזמן, אם אחרי עשרות ההודעות שמחכות כאן עוד יש לך כוח, להציץ לי כאן בדפים האחוריים ולראות שאני בסך הכל באמת בסדר. שאין צורך כל הזמן לומר לי שאם אני זו שמקללת אותך מאחורי הקלעים, אז בלה-בלה-בלה. זה לא כיף לי. מה שאני מנסה לומר זה שגם אנשים בלי שם יכולים לכתוב נחמד ונעים.. וגם אנשים שלא ממש מחפשים ליצור קשר, יוצרים אותו, כנראה, בעל-כורחם. אני חושבת שכל עוד תדאג שהשיח פה יהיה מכבד ומאפשר דיאלוג, נמצא כולנו את מקומנו. והשמות?.. זה כבר יסתדר מעצמו אם נרגיש בטוחים. אם ארגיש בטוחה. בנתיים, אם זה בסדר מצידך, יכול להיות שעוד ארצה לכתוב לעצמי ולקרוא את עצמי... ולי לא כל כך אכפת אני קוראת לעצמי :-) (האם זה בסדר מצידך..?) מקווה לא לקרוא שאני בכיינית, או שאני לא מספיק אמיצה או מעניינת... לילך

הי אודי יקר, חיכיתי בדריכות להודעת ראשית השבוע שלך... מה שריגש אותי בעיקר, ואני מניחה שכך היה, הוא, ששקלת מילותייך אלו בהמון כובד ראש. שכל-כך השתדלת. התכוונת. שבאמת אכפת לך. אתה יודע - בתוך המשבר, העצב, הכעס, הבלבול והדאגה - באופן יחסי רווח לי לקרוא את ההודעה. את התקופה האחרונה בפורום חוויתי כארמגדון בערך... עדיין, יודעת שרק בוחנים ובודקים, מנסים למצוא דרך. גם זוכרת שמדובר במקום וירטואלי. אבל מדהים מה שתרחישים וירטואליים יכולים לחולל. מעניין גם השילוב בין הכתיבה בפורום במקביל לטיפולים, ואחר-כך היישום במציאות עם התקדמות התהליך. וזה עובר גם למציאות. מבינה כל-כך את הבקשה להחזקת זהות. על אחת כמה וכמה במקום וירטואלי שכותרתו פורום פסיכולוגיה (וצריך להוסיף פה "באופן פרדוקסלי", לא? ;-) ). סוף סוף מישהו אומר את זה ובגדול. וכן, לעתים מצרה על התקופה (זו שלפני שהגעת), בה רשמתי כאן בעבר וקפצתי מכינוי לכינוי. וכמה נורא - בכל פעם שבחרתי כינוי מחודש - זה היה כרוך בתהליך של שעה של בחירה. די טראגי... זו הייתה תקופה בה כתבתי לא מעט ובסגנון דומה למה שאתה רואה עכשיו, אני מניחה; השארתי כאן מילים של זהב מהטיפול שלי, חשבתי שהיה משהו אופייני מאד, אך מפתיע היה לגלות שלא נכנסתי ממש לתודעה גם של מנהלים (ופה גם נכנס הפרמטר של חילופי משמרות...) וגם לא לתודעתם של חלק מהמשתתפים הקבועים. לא הכירו אותי. חגגתי על האופציה ושילמתי מחיר יקר. בנוסף ובדיעבד, זה נראה לי גם כמשחק מחבואים שדורש מאמץ וריכוז יתר של הזולת בך. דרישה לא פיירית מצדי. והקשה ביותר מבחינתי היה אותו ערבוב ואי-ההפרדה. החמצה גדולה הרגשתי כשתמה תקופת הניהול ההיא. וכן, וירטואלי... רוצה גם להוסיף שבטיפול שלי לפעמים התבקשתי לנהוג (או להימנע) מדרך מסוימת, מסיבה עקרונית ובעיקר על מנת לאפשר לרופא הנפש לעבוד בסביבה בסיסית נוחה לו. פשוט בשבילו כי הוא מבקש. ובתוך הקשר היקר והמוערך אני משתדלת מאד לכבד. הוגן. עפי"ר איני רושמת (או אפילו נוכחת) פה בלילות, שהן שעות הפריים טיים של הפורום, והתגובות שלי בד"כ לא נזרקות מהבטן, והן נכתבות ממרחק זמן (אפילו גדול מידי). גם הקצב והעומס של "הפורום" גדול עליי בהמון מספרים. אפילו בימים כתיקונם. אבל מאד יכול להיות שאילו הייתי רוצה פשוט לשלוף דברים פחות מעובדים הייתי עטה בכיף על שם מזדמן. עם זאת, מכירה את עצמי בכדי לדעת שאלו הרגעים בהם אני הכי פגיעה ולא מספיק בטוח לי להיחשף בהם. ספציפית פה. מכירה את האש המפתה של הריגושים, מאד מנסה להימנע, ונזכרת שתמיד אני יכולה לרשום לי בפנקס ולאו דווקא לשלוח לכאן. מקסימום לקחת לשיחות. ות'אמת שכמו שאני מרגישה היום, למשל, לא נראה לי שבכלל אני מסוגלת לגייס בכלל אנרגיות לכתוב הודעות עוקצניות או משהו... ... אז כן... אם יהיה קשר, תהיה משמעות לפרידה... באופן בלתי תלוי, אך בכל זאת קשור - ממש עם המעבר לפורמט הטכני הנוכחי של דוקטורס, החלטתי ביני לבין עצמי (כמעט ברמת נדר...) שבעידן הפורום המחודש (שבמקרה הוא גם בניהולך, אודי), להשתדל לשמור על כינוי קבוע ולעמוד בפני הפיתוי של שימוש בשם מתחלף, תלוש או מנותק. לומר - "הנני". החיבור כואב (ובעיקר - יכאב...). ועדיין, יכולה להרגיש מעת לעת מן קנאה, כמיהה למקום שבו מותר לשחק בכינויים שונים, להיות, ובה בעת "להחביא" מעצמך את נוכחותך ולא לדעת. וחוצמזה, שאיכשהו לפעמים נראה לי שאני קצת עם רגל אחת בחוץ... בתוך התהליך הטיפולי עומדת לפני שלב של דיכאון ועצב אבלות... ובשביל זה צריך מקום בטוח... מקווה שאגלה שיש לי כזה. שם. מיזוג. אינטגרציה. טוב. רע. שלם. מילות מפתח שלי להיום. תודות מקרב לב, (mp)

אני בדיכאון + חרדות מזה מספר חודשים. התחלתי טיפול אצל פסיכולוג בשיטת CBT (פגישה אחת בנתיים). בעייתי היא שלמעט הזמן שאני מדברת עם מישהוא מוחי טרוד במחשבה על משמעות החיים. שאלתי את הפסיכולוג לגבי המחשבה החוזרת והוא אמר שזה טבעי וכאשר הדיכאון יעלם תעלם גם המחשבה. אני לא מבינה איך פתאום היא תעלם מבלי שקבלתי תשובה... אני מפחדת שגם כאשר אפתור את כל בעיותי היא תישאר... זה מטריד מאוד את מנוחתי..

לפעמים החיפוש הוא לא אחר תשובות אלא אחר נחמה.. מקווה בשבילך לימים רגועים יותר.. ~נילי~

היי ליאת.. אויי, אני כ"כ מבינה אותך! גם אני בנעוריי התהלכתי עם השאלה הנוראית הזו? למה אנו חיים בכלל? וכשאמרו לי כדי שיהיה כייף, שנשמח ונהנה.. שאלתי היתה עוד יותר בסיסית: למה להנות ושיהיה כייף?? למה בכלל צריך את החיים? הלא ממליא נמות כולנו בסוף. אני חייבת לציין שהתשובות לא הגיעו! (מן הסתם) אך אני יכולה לנחם אותך שגדולים וחכמים מאיתנו לא מצאו את התשובה לשאלה! ככול שהתבגרתי הבנתי שאל לי להתעסק עם שאלות מסוג זה שהרי מובילות למבוי-סתום.. השאלות רק מציקות, מתסכלות... אני מציעה לך בכנות לא לשאול את השאלות.. אלא לקבל זאת שככה זה. כולנו פה בסה"כ כדי לעבור את החיים. אני במקומך לא הייתי מחפשת תשובה כפתרון, אלא מחפשת את הדרך להבין שאי אפשר לדעת הכל - זה הפתרון למען האמת. אני מאחלת לך כוח לשנות את מה שניתן לשנות, ואת הכוח לשאת שלא הכל ניתן לשנות! לרוב המוח שלנו מוגבל בהבנתו.. וכנראה שהמוח האנושי פשוט טרם פתר את התעלומה... ועד שהתעלומה תפתר.. תחיי חיים שקטים נטולי מחשבות מסובכות שלא מובילות לאף מקום, פרט מטה. לילה טוב רונה

ליאת... אני מתנצלת אם התשובה לא תהיה משהו, יש לי כאב ראש נוראי... בכל אופן, מראשית הקיום האנושי השאלה הבסיסית היא, מה משמעות החיים, מה אנחנו עושים פה בעצם? והתשובה...? כמספר ההוגים בשאלה, כך מספר התשובות. בגדול? אין משמעות... הקיום האנושי הוא אפסי. אם מחר נמות - אני, את או כל אחד אחר - העולם ימשיך להסתובב, על כל המשתמע מכך. ולכן המשמעות היא בדברים הקטנים: כל אחד מעניק לעצמו את המשמעות עבור החיים של עצמו... יש אנשים שעבורם התפתחות רוחנית היא משמעות החיים. עבור אחרים, המשפחה וחוג החברים הקרוב = משמעות החיים. יש אנשים, שעבורם המקצוע הוא משמעות החיים. אני מציגה את זה, כאילו שזה חד-ממדי. זה לא!... משמעות החיים של הפרט היא סך הדברים שמהותיים ומשמעותיים לו; מה שאדם השיג ו/או רוצה להשיג עבור עצמו, הכישורים והפוטנציאל שיש לו, האנשים שחשובים לו. אם מחפשים את המשמעות בגדול, ברמת המקרו, קל להתייאש... המשמעות היא ברמת המיקרו - בעולם שסובב את הפרט. מקווה שהצלחתי להעביר את מה שניסיתי.

אהלן TM, אמרת מיקרו ומקרו... זה תפס אותי קצת מכיוון אחר... אז ככה חשבתי על זה ש בביולוגיה, לדוגמא, רמת המיקרו היא רמת התאים והמולקולות, אברוני התאים, בפיזיקה אפשר לדבר על רמת החלקיקים, בואי נגיד בוזון היגס שלצורך גילויו הקימו עבורו מאיץ חלקיקים ענק בשוויץ... (הנה דוגמא לקבוצה של בני אדם שמצאה לעצמה משמעות לחיים. וכן, מכאן אפשר לעורר שאלות רבות נוספות) בכל אופן, אנחנו, כך שמעתי מפיו של פיזיקאי, אנחנו, בני האדם, לפחות מבחינה ממדית שבין סדרי הגודל, נמצאים אי שם באמצע. בין לבין. וכמדומני, השמש שלנו היא כוכב בינוני... לפעמים אומרים שאמצע זה טוב... וליאת, הי - נראה לי שלפעמים סיוע מבחינת נפח הזמן שהמחשבות הללו תופסות יכול להיות תעסוקה, או כמו שאמרת דיבור עם מישהו. המחשבות הללו נוטות להתגנב ולתפוס נפח רב כאשר מתפנה להן מקום. ונכון שגם למלא בדברים טובים ולשמור עליהם שם אינו דבר מובן מאליו. לא פשוט. ... התשובה ברמת המקרו, היא, כמובן, ארבעים ושתיים http://tinyurl.com/re4nn9 בוקר (mp)

היי אודי.. הצטערתי לשמוע על שתחושותך ... אני חושבת שזה חשוב מאד שכולם ידעו שמעבר 'לקו' מסתתר גם אדם, בעל רגשות.. שעלול להיפגע, להעליב. אני חושבת שיישארותך כאן רק תוכיח לכולנו שישנם משברים לעיתים, פגיעות, העלבויות וקושי.. אך אל כדאי לנו לברוח, אלא החיים... הלקח שכולנו יכולים ללמוד ובפרט מאדם מאדם כמוך, הוא חשוב מעין כמוהו! וזו ההתמודדות מול הקושי למרות הכל! הפורום לחלקינו הוא קצת טיפול.. ולכן, ממש כמו בטיפול.. לעיתים מתווכחים, רבים ופוגעים אחד בשני. אך לרוב לוקחים משהו חשוב מכך, מתגברים וזה חולף חזקים יותר. אני רוצה שתשאר! מכל הלב! שלך מירב

שלום רב, (מצטערת אם יש שגיאות כתיב – גדלתי בחו"ל). אני בת 30 עם הרבה בעיות רגשיות הקשורות לאי-ניתוק רגשי מהוריי. לאחר מערכת זוגית קשה שבה התעללו בי נפשית, הגעתי לפסיכולוגית שאותה התחלתי לראות בפברואר. היא אמרה לי שיש לי "כ"כ הרבה בעיות קשות ואני חייבת! לבוא לפחות! פעמיים בשבוע". אני רואה אותה במסגרת כללית מושלם ומשלמת 160 ש"ח לפגישה. הבעיה היא שהפגישות קשות לי ואני לא בטוחה כמה הן ממש עוזרות לי. כל פעם שאני מנסה לרמוז שאני מעוניינת לרדת לפגישה אחת לשבוע, הפסיכולוגית לא מוכנה להקשיב לי כלל, אומרת שזה לא "נכון לי", ואם אני ארד לפגישה אחת בשבוע היא לא תוכל לעזור לי ותפסיק את הטיפול. שאלתי היא – האם התנאי הזה של טיפול פעמיים בשבוע –הינו אתי מבחינת הפסיכולוגית? האם אין למטופל שום זכות לקבוע מה נכון לו – והוא רק מין בובת סמרטוטים בידי הפסיכולוג? אני די עובדת עצות. תודה

זו לא שאלה שקשורה לתחום האתי, אלא לדעתה המקצועית נטו. היא חושבת ומרגישה, שהיא לא תוכל לעזור ולקדם אותך אם תפגשנה פעם בשבוע בלבד. יכול להיות שהיא טועה בשיקול הדעת המקצועי שלה, אבל אין פה עניין של אתיקה. את יכולה להחליט שאת לא רוצה להמשיך את הטיפול בתנאים האלה, ולחפש לך מטפל אחר, שאולי כן יסכים - ויחשוב גם שזה נכון מקצועית - לטיפול שמבוסס על פגישה אחת בשבוע. את לא צריכה להרגיש כמו בובת סמרטוטים - זה הדבר האחרון שצריך לקרות בתוך טיפול! כן שווה לך לבדוק איתה, מדוע ההתעקשות המקצועית שלה, גורמת לך להרגיש כמו בובת סמרטוטים, דווקא.

הי מקוה שאתה עוד איתנו..(אני עדיין כן.) האם ניתן עי טיפול בהיפנוזה למתן הרגשת דיכאון ועצב? אני תקופה לא מבוטלת חיה בעצב המדכא ומנסה במספר דרכים לגרום לו לחלוף, אך הוא שם כל הזמן כשאני יותר בשיגרה הוא מגיע בכל צורה גם כשעסוקה הוא ממתין להופיע בשניה שאני רגע "פנויה" אין לי כוח להתמודד איתו יותר האם היפנוט הוא פתרון ?

הי תודה על תגובתך האם אתה מטפל אך ורק בצפון הארץ? או גם במרכזה? תודה

אודי, יפה שפתחת עץ, הודות לסיפור הכואב של מזל, על מידע בדבר המטפל, אבל אני יודעת גם על מטפלים שמבררים על מטופליהם דברים מחוץ לקליניקה ושוב, בעזרת כל הרשתות החברתיות וכו'. איך אתה רואה מעשים אלו? של מטפלים המחפשים מידע על מטופליהם בפייסבוק למשל? האם זה אתי? או שרק המטופל אינו אתי כלפי המטפל כמו שתמיד אתם מציגים זאת? דבר ש"אושש" לנוכח יסורי המצפון הכבדים שהביעו כאן מטופלים בדבר איסוף מידע על המטפל.

מורט עצבים סוף השבוע הזה... נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה (לא אוהב) לא נטישה (אוהב) נטישה???????

הי ידוע לך כיצד אוכל להצטרף לקבוצה לצורך טיפול ? איך אדע על קבוצות פעילות . תודה